PAGE
18
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
06/12/2011

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס'584 >
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, י' בכסלו התשע"ב (06 בדצמבר 2011), שעה 11:00

<במסגרת ציון היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות בכנסת: דרכים להעלאת שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות>

חברי הוועדה: >
אילן גילאון – מ"מ היו"ר
עפו אגבאריה

אורלי לוי-אבקסיס

משה (מוץ) מטלון

>
בני פפרמן - מנהל המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות, משרד התמ"ת

ד"ר שלמה אליישר - מחלקת שיקום, משרד הרווחה

ד"ר שלי נורדהיים-גולן - מנהלת השרות לשיקום מקצועי תעסוקתי, משרד הרווחה

שוש זאב רשף - מפקחת ארצית שרות לאוטיסטים, משרד הרווחה

מירב גת - יועצת האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי,משרד הרווחה

אורלי בוני - מנהל השירות הארצי, משרד הבריאות

לילך אלמקייס - אגף תאום ובקרה, משרד ראש הממשלה

הניה מרקוביץ - נציבות שרות המדינה

שירה פיירשטיין - מנהלת אגף משאבי אנוש, כנסת ישראל

פיני קבלו - סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי

עו"ד ערן טמין - רייטנר, נציבות שיוויון לאנשים עם מוגבלות

אורית אלדר - נציבות שיוויון לאנשים עם מוגבלות

אחיה קמארה - נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלויות

אברהם יוסף סלומה - יו"ר "אנשים" ארגון נכי שיתוק מוחין

ד"ר יוסי מלר - עו"ס ראשי, אילן

סיגל פרץ יהלומי - מנכ"לית אקי"ם ישראל

אורי בכר פוקס - תחום תעסוקה, אקי"ם ישראל

ציפי מנפני - מתנדבת באקי"ם נתניה

חנה מיכל נחמני - מנהלת תחום, שירות התעסוקה

נעמי מורביה - יו"ר מטה מאבק הנכים

ישראל אבן זהב - רכז תחום נגישות, מטה מאבק הנכים

נאורה אבן זהב - נציגת הנכים בהתאחדות הספורט, מטה מאבק הנכים

יעקב כהן - חבר הנהלת מטה מאבק הנכים

בן-חן נסים - מטה מאבק הנכים

יוסף משה - חבר הנהלת מטה מאבק הנכים

דב לאוטמן - נשיא התאגדות התעשיינים

חיזקיה ישראל - מנהל מחלקה, התאחדות התעשיינים

לימור גדות - "המשקם"

שמחה בניטה - יו"ר עמותת "מזור"

מאיר הנדלסמן - מנהל קשרי חוץ, יד שרה

דוד רוטנר - דובר יד שרה

צביה וייסברג - עמותת "בזכות"

גבריאל סבאח - עמותה לסיוע לחולי ALS

עידית גרינבאום-גודס - מרכז פורום פת

קובי כהן - יו"ר ארגון הפעולה של הנכים

אורן כהן - חברה הנהלת ארגון הפועלה של הנכים

משה רוטמן - מזכ"ל ארגון הפעולה של הנכים

יואב לף - חוקר בצוות מוגבלויות, מכון ברוקדיין

ד"ר שירלי ורנר - האוניברסיטה העברית

עידן גלוזמן - סגן יו"ר אגודת הסטודנטים, מכללת ספיר

ברק גולדנר - ראש מדור פרוייקטים חברתיים

עו"ד עבאס עבאס - אל מנארה

עו"ד פיטר סעד - אל מנארה

הודא זועבי - אל מנארה

אפרת וקנין - מנהלת מרכז לחיים עצמאיים

ראמי גובראן - עדאללה

רונן בכור - מנכ"ל המרכז הישראלי לתעסוקה נתמכת

יוסי שניידובר - משנה למנכ"ל המרכז הישראלי לתעסוקה נתמכת

גליה מזור - עמותת "תעביר את זה הלאה" בשפת הסימנים

דני קוגן - מנכ"ל אקולוגיה לקהילה מוגנת

ירון לוי - פעיל ארצי, רכז לב השרון מוגבלים וזכויותיהם

רונן בר-אברהם - מנהל מכון הדרכה, אלווין ישראל

מרגלית פולר - סמנכ"ל שרותי תעסוקה, אלווין ישראל

ברקו אסתר - המוסד לביטוח לאומי

לודמילה אליאסיאן - המוסד לביטוח לאומי

אביעד מן - בחור עם צרכים מיוחדים

סמדר חכם דוד - מזכירה מסייעת באגף משאבי אנוש, כנסת ישראל

פלורה קוך דוידוביץ - מרכז מחקר ומידע, כנסת ישראל

אייל לב-ארי

וילמה מאור

ר.ל. - חבר המתרגמים
<במסגרת ציון היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות בכנסת:
דרכים להעלאת שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות>

גבירותי, חברות וחברים, ברוכים הבאים, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.
מה אומרים ביום כזה, שהוא יום הנכה הבינלאומי? אנחנו נסתפק בנכה הלאומי, לא נהיה מגלומנים, אנחנו גם לא אוהבים את המילה 'נכה' כי אנחנו אוהבים לומר אנשים עם מוגבלות וההבדל בין 'אנשים עם מוגבלות' ל'נכות' היא שמוגבלות היא תכונה מאד אובייקטיבית, אנחנו יכולים למדוד ואותה ואנחנו יכולים להסיר מוגבלויות לכן, זה יותר ענין של state of mind אבל היום בשפה הפשוטה נגיד שזה ענין תודעתי יותר, תרבותי יותר, של תחושה פנימית סובייקטיבית, לי יש הפרעות קשב ואני עונה על הרבה מאד קריטריונים של האירוע.
הנושא שאולי הוא המרכזי מכולם – ואנחנו עוסקים הרבה מאד בנגישות - שמחבר אדם לחברה, הוא התעסוקה. תחושת החיוניות של אדם בתוך חברה, היא התעסוקה. נפלה לפנינו הזדמנות הסטורית בעשרות השנים האחרונות ובמאה שהתחילה לא מזמן, באלף השלישי, הערב טכנולוגיה מאפשרת, אם נרצה, לצמצם מאד את הפערים, הטכנולוגיה מאפשרת מציאות שבה 80% מן האנשים המוגבלים –ואני תמיד אומר אין דבר כזה מוגבלים יש מוגבלים ונשאי מוגבלות, כי הרי מוגבלות היא לא סטטוס שנרכש, אנחנו לא עמלים בשביל לרכוש את הסטטוס הזה, די בכך שעברנו לא נכון את הכביש או די בכך שהילד שלנו נולד בלי מספיק חמצן בלידה או שלא קיבל חיסון בזמן או אנשים אחרים או נפצעו בצבא כמו מוץ, די בכך שאנחנו הופכים ועוברים לצד השני של הרחוב לכן, הנושא אינו נושא של קבוצה, אלא שהנושא הוא נושא אוניברסלי, הוא שייך לכולם, ועד שאנשים לא יבינו שהם בתוך הקבוצה הזו אז הדבר הזה כנראה לא יתפתח.
אנחנו מחוקקים חוקים רבים, אבל החוקים והעיקריים הם שאנשים יהיו בני אדם.

בתשובה להערתו של מוץ, אנחנו מדברים על ביטוח ועל זכויות אבל אנחנו מבטחים אלה את אלה. אני אבקש להיות מועצם בלי רחמים ואני אעצים ככל יכולתי כשאני יכול, זהו שם המשחק אחרת חברה לא שווה כלום, וכל המציאות הגדולה שאתם מדברים עליה לא שווה גרוש אחד אם אדם אחד צריך להיות רתוק ולבחור בין פרוסה לתרופה בסופו של דבר בבית שלו אבל, הנושא העיקרי שמחבר אנשים לחברתם, הוא התעסוקה.
התחלתי לומר שהטכנולוגיה מאפשרת ל 80% מן האנשים שאנחנו קוראים להם מוגבלים - שזה ענין של סטטוס בלתי נרכש, לעשות 80% מן העבודות, לפחות, אם נרצה בכך, אם אנחנו נעודד את זה לא בצורה שאנחנו מעודדים אותה היום. נדמה לי שהבעיות המרכזיות הן בשני תחומים, האחד שיש למצוא פתרון לתעסוקה במשק הפרטי על ידי עידוד וזה ידובר כאן, בני יציג את מה שהתמ"ת עושה –ועושים לא מעט, ושלמה אלישר יציג את התכניות של משרד הרווחה. אני תמיד הייתי אומר משרד העבודה והרווחה כי נראה לי שזה החיבור הנכון אבל מסיבות פוליטיות זה לא כך. הם יציגו את הדברים הללו אבל, התחום הפרטי צריך להיות מטופל כמו בכל מיני מדינות באירופה, כמו גרמניה, למשל, שהופכות את האדם המוגבל לאדם רנטבילי, שם מפעל שמעסיק אנשים עם מוגבלות הופך למפעל "פיתוח א'" – אם תרצו, כדי לדבר בשפה פשוטה ומובנת, והתחום השני הוא ההעסקה הציבורית, במוסדות ציבור, שם צריך לקיים את החוק, אנחנו לא מקיימים את החוק שמגדיר בדיוק את כמות המוגבלים שצריכים לעבוד בכל מיני מקומות. נכון שלחוק יש לקונה קטנה שאומרת "ובתנאי שהאדם מתאים לתפקידו". אני ביקשתי להיות מאבטח של בית ראש הממשלה ואמרו לי שהאנגלית שלי לא טובה אבל זה לא נקודה, אני כמובן אומר את זה במרירות ובבדיחות הדעת.
הנושא השני הוא שחייבים לחתור להפרדת תלות הקיצבה ממקור ההכנסה, לא ייתכן שהדבר הזה יקרה, כל זמן שיאמרו לאנשים נכים: תעבדו, תעבדו ותעשו שיקלול בחשבון שיגרום לא לעבוד אז אתם מקבלים שתי תופעות: האחת, רוב האנשים לא ילכו לעבוד כי הם עושים את השיקול של שמירה על הקיצבה והשניה, אנחנו נמצא פה הרבה מאד עבודה שחורה. זה הנושא השלישי.

הדבר האחרון שאני אומר אותו –כי אני רוצה לתת זמן לדיון, הוא שצריך לבחון מחדש את כל התופעות של מה שנקרא השכר המותאם, שכר מינימום מותאם וכל הדברים האחרים, האם זהו הפתרון ההולם באלף השלישי לגבי אנשים עם מוגבלויות? חושששני שלא.

אני כאן רוצה להפסיק ולתת את רשות הדיבור. בדרך כלל הסדר הוא חבר כנסת ומוזמן, חבר כנסת ומוזמן וכך הלאה. אני מבקש ממך ואחריך דר' עפו אגבאריה. בני, תציג לנו את מה שקורה. ואני מוכרח לומר, לפעמים אנחנו ברי פלוגתא אבל קורים דברים, קורים דברים ברמת התודעה. אין מה לדבר.

ברשותכם, מכובדיי, אני אחסוך מכם יותר מדי סטטיסטיקות כי אני מניח שהדברים האלה ידועים ואתמקד בשני דברים ואחר כך על מה שהמטה ליישום אנשים עם מוגבלות במשרד התמ"ת עשה בשלש השנים האחרונות ובזה אסיים. אני מניח שעומדות לרשותי חמש דקות.

שלש דקות.

או.קיי. שיעורי התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, עדיין נמוכים באופן משמעותי מאשר אלה של האוכלוסיה ללא מוגבלות, בסדר גודל של 45% אל מול 72%, יש הרבה מה לעשות.

בשפה הפשוטה, 42% הם מוגבלים מועסקים ו-72% הם כלל הציבור מועסקים, או יחד עם האנשים מוגבלים?

לא, לחוד. זה פער גדול מאד, יש הרבה לאן לשאוף, הרבה מה לעשות. אם לוקחים את הקבוצה שהיא עם מוגבלות, הקבוצה הקשה ביותר שיעורי התעסוקה שלהם הוא קצת יותר מ-30% אל מול 72%.

האם בתוך זה אתה כולל גם "שכר המינימום מתואם"?

הכל כולל, הכל, מכל ההסדרים. אני מדבר על מוגבלות קשה, שבדרך כלל מזוהה עם מקבלי קיצבאות. לא תמיד, אבל בדרך כלל היא מזוהה עם מקבלי קיצבאות.

שיעורי האבטלה, אנחנו בדרך כלל מודדים אותם בדרך הרגילה, שיעורי אבטלה של אנשים עם מוגבלות הם כפולים מאלה של אנשים ללא מוגבלות. אם היום סדר הגודל של שיעור האבטלה הוא קרוב ל 6% ככל הנראה שיעור האבטלה הוא 13% ושל הקבוצה עם המוגבלות המפריעה הוא 20-22%. כשאני אומר שיעורי אבטלה זה אומר שאנשים מחפשים באופן פעיל וזו הוכחה יוצאת מגדר הרגיל שאנשים רוצים לעבוד. כל הטענה הזו שאנשים לא רוצים לעבוד היא לא נכונה מה שכן, יש כנראה כל מיני חסמים בדרך לעבודה.

כשאתה מדבר על אבטלה, רק כדי להבין, ברשותך, יש שני סוגי אבטלה, כאלה שאף פעם לא עבדו והם מובטלים ואתה משווה אותם למשק ויש כאלה שפוטרו ממקום עבודה, הם מחפשים עבודה והם כרגע מובטלים. כשאנחנו מדברים על אנשים עם מוגבלות כדאי שנשים לב לכך שרובם הם כאלה שעוד לא עבדו כי אף פעם לא נתקבלו למקום עבודה.

אין לנו אבחנה טובה בין שני הנתיבים שהצבעת עליהם, אבל אני כבר יכול לומר לך, מתוך נתון, ואני מסכים שרוב האנשים - לא ניתנה להם הזדמנות להתנסות בשוק העבודה ויש מעט – יחסית, מתוך הקבוצה הזו שבעצם התנסתה ופוטרה. יש לזה הסברים מגוונים שלא נעסוק בהם.

תתרכז בתכניות שלכם.

נושא הפוטנציאל, זה נושא שבדקנו בצורה הרבה יותר רצינית ואני אומר, לו היינו נותנים בעשור האחרון הזדמנות - כמו שמקובל במדינות העולם המפותח - לאנשים עם מוגבלות לעבוד היינו אמורים היום להיות עם סדר גודל של עוד 40,000 אנשים בתוך שוק העבודה לפחות. ותוסיף עוד 250,000 או 270,000 שעובדים כבר עכשיו. מדובר פה בקבוצה גדולה מאד של אנשים, שיכולנו להביא לשוק העבודה אם לא היו חסמים.

למה אתה קורא הזדמנות?

היינו עושים להם את הנכונות, היינו מנסים לבטל את הדעות הקדומות, היינו עושים שורה של פעולות, הממשלה – ואני לא רוצה להסתיר את הענין, הממשלה היתה עובדת בצורה יותר מתואמת ומסונכרנת, שלצערנו הרב רק עכשיו הדברים מתחילים להסתדר, היינו מקימים מרכזים שהיה צריך כבר להקים אותם בעשור האחרון ולא הקמנו אותם ואלה דברים שנמצאים על סדר היום באירופה ובארצות הברית, אז בסך הכל היינו נותנים הזדמנות ובמיוחד היינו נותנים הזדמנות לקבוצה קשה כי הקבוצה הקלה יחסית נוהגת להסתדר גם בלי עזרת הממשלה, אולי לא באופן המיטבי אבל הקבוצה הקשה יחסית עם המוגבלות הקשה - הם זקוקים לעזרה.

כתוספת לדברים שלך, אנחנו מאזינים לך ב"קול ישראל" כל שבוע ואנחנו מתרשמים מן הדברים שאתה אומר שם, שיש בכל זאת שינוי לטובה במימדים לא מבוטלים.

בהחלט, מי שעוקב בעשור האחרון על גידול בשיעורי התעוסקה וירידה מסוימת בשיעורי האבטלה אז יש גידול בשיעור התעסוקה אבל, אמנם זה גידול אבל ביחס לציפיות וביחס לאובדני הפוטצניאל, עולות יותר בעיות מאשר אלו שאנחנו מצליחים להוריד. לכן, נכון שבעצם המצב השתפר אבל, אנחנו עדיין רחוקים ממה שאנחנו מצפים מעצמנו ו - - -

מה היתה התוצאה של חוק לרון?

אדבר על משרד הרווחה - - -

השאלה שלי היא האם חלק מן החסמים הוא משהו שאנחנו יכולים להתגבר עליו?

עשינו חלוקת עבודה.

דעות קדומות הן דבר קצת ערטילאי, אבל נגישות היא דבר ברור.

אבל החסם העיקרי לדעתי, הוא השכלה.

בינתיים מצטרף אלינו דב לאוטמן, כולם מכירים ויודעים ובוודאי - - -

החסם העיקרי הוא השכלה כי בעשר השנים האלו - - -

רגע, שמחה, פה לא מדברים בלי רשות דיבור, תוכלי להירשם.

ברשותכם, אפרט ממש בקצרה את הכלים המרכזיים שבעצם אמורים לתמוך ואני אומר, ישנה חלוקת עבודה בינינו לבין המשרדים, משרד הרווחה ומשרד הבריאות, שהם בעצם אחראים על הנושא של השילוב, אנחנו עושים את הפעילות בצד של המעסיקים וזה חסם לא קטן אז אומר לכם במה אנחנו עוסקים. גם אשאיר פה מספר דברים ומי שרוצה יוכל לעיין.

מה עלינו לעשות? אנחנו רוצים לדעת איפה אנחנו צריכים ללחוץ. אנחנו חברי כנסת.

בתחום של התאמות במקום העבודה, ריכזתי עבודה במשך שלושת רבעי שנה, הנושא הוא שינויים בהתאמות, אנחנו לא מרוצים מספיק מן הקנות של ההתאמות. הבאנו ואנחנו מציעים שורה של שינויים נצטרך להידון, זה עכשיו נדון במשרדים וזה זה יצטרך להידון מהר יחסית ונגיע אליכם. זה חסם מאד מהותי. זה דבר מאד מרכזי והגענו להבנות גם עם האוצר בנושא הזה, בסך הכל אנחנו מתקדמים אבל בקצב, כרגיל, אטי מדי.
אנחנו נמצאים – ואני מנסה לראות במה אני צריך את עזרתכם, לגבי חקיקות, אנחנו מתקדמים בנושא של חוק אותות ומענקים למעסיקים אנשים עם מוגבלות ותחילתו של סיפור של ה"תו החברתי", כלומר, מעסיקים שיעשו מעל ומעבר יקבלו גם מענקים כספיים וגם אותות הצטיינות, זה אמור להגיע אליכם בעוד שלושה או ארבעה חודשים לחקיקה.

האם יזם את זה התמ"ת?

כן.

לשר התמ"ת יש סמכות לקבוע את המספר, אין יצוג אחוזי בכל מקום, מה בתחום הזה קורה? מה השר הנוכחי והקודם עשו בתחום?

בשלב זה לא נעשה דבר.

רק להוסיף למספר דברים שהתחלת אתם, שלא רק אלה שלא מקבלים מספיק חמצן בזמן הלידה או שלא קיבלו את החיסון הנכון בזמן הנכון, כי יש גם אנשים שלצערי הרב, אפילו בתחום העבודה, אחרי תאונות עבודה או אחרי תאונות דרכים ומי שרוצה לראות את הדברים האלה שיגש לבית לוינשטיין ויראה, לצערי ראיתי גם דברים כאלה, הנה עובדה, חאלד, שיושב שם, שאתם רואים אותו, הוא היה יכול לשאת שני שקי מלט ולעלות לקומה שלישית ועכשיו הוא כבר לא יכול, הוא על כסא גלגלים וראש האגודה במחוז שלנו נפצע ונבצר ממנו לבוא בגלל איזו תקלה במעלון של האוטו שלו ונשברו לו שתי הרגלים, מספר שברים מסובכים אבל, יש אפשרות לאנשים האלה, אם ניתן להם את האפשרות אז הם יכולים לעשות הרבה. אני זוכר בבית החולים "מאיר" יש מרכזן בשם נתי, אני לא חושב שיש מרכזן בכל הארץ שהוא היה עולה עליו, והוא עיוור, אז אם אפשר לתת לאנשים האלה את האפשרות. יש פה בחור, אם תרשה לי, שיאמר מספר מלים, עבאס עבאס, הוא עורך דין.

פגשנו אותו והוא רשום.

פגשנו אותו, אני מבקש שנתן לו.

תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבראיה.

אני חושב שחקיקה היא לא מספיקה, מה שחשוב - ואולי באמת הכנסת יכולה לעזור בזה זה – הוא לדבר ולשכנע מעסיקים שנכה לפעמים יכול להיות עובד טוב יותר מאשר אדם בריא, המוטיבציה של הנכה להוכיח את עצמו היא הרבה יותר גדולה. אין ספק שיש הרבה עבודות שנכה יכול למלא אותן בדיוק כמו אדם בריא אם לא יותר, מרכזן אבל לא רק מרכזנים, השאלה היא כמובן מה סוג הנכות, אבל יש בעיה אצלנו, המעסיק חרד, פוחד להעסיק נכה. קודם כל יש לו דעה קדומה שהנכה הוא פחות טוב, דבר שני, הוא אומר לעצמו: מה אני צריך את הצרה הזו? אם משהו יקרה ואם אני צריך לפטר אותו אז אני מסתבך - - -

לא כולם. אתה לא חשבת כך אף פעם והיית מעסיק לא מעט.

בסדר, אבל היו גם צווי תעסוקה ודברים כאלה. סליחה שאני משווה את זה, יש עמותה שעוסקת בהעסקת ערבים אקדמאים, לצערי, אצל המעסיקים יש דמיון בין העסקת ערבים אקדמאים לנכים, כשערבי הוא פחות טוב מן היהודי וזה אומר שאם הוא יסתבך אחר כך עם פיטורי הערבי אז תהיה בעיה, יכול להיות שהצוות היהודי לא יקלוט אותו, אותו הדבר כאן, הוא אומר לעצמו אם אקלוט נכה אולי הצוות לא יטפל בו כראוי.
אני לא יודע אם זה לוועדה הזו אבל אם הכנסת היתה באיזשהו מקום מנסה להשקיע בשכנוע מעסיקים שלנכה יש יותר מוטיבציה מאשר לאדם בריא שהרי הוא יותר רוצה להוכיח את עצמו ונכה יכול בהרבה מקרים לתרום לתפקידים מסויימים יותר מאשר אדם בריא, הוא יכול להשקיע את כל מרצו, זמנו כוחו, וראשו במקום העבודה ובעבודה שהוא לקח על עצמו. כאחד שנכה כבר כחמש שנים אני יודע שנכון שאם יש לך עזרה אז זו לא בעיה להיות נכה, כשאני אומר "להאכיל" אז מאכילים אותי, כשמגרד לי באף אני מבקש שיגרד לי, הוא בערב אומר לאשתו: עשיתי מצווה, גירדתי לדב את האף",
אני גם יודע לגרום לאנשים לעשות מצוות אבל אחרי שאמרתי את הבדיחה אני חוזר: אני לא יודע איך הכנסת יכולה לעשות את זה אבל אם היא תקים איזשהו צוות שישכנע את הציבור שנכה זה לא דבר שצריך לפחד ממנו, - - -

אתה עוסק בחינוך דוקא, כאן אי אפשר לחוקק חוק, כמו שאתה אומר, לשם כך מחנכים אנשים, לשינוי דעות קדומות, חוק במקרה הזה לא מתאים.

נכון שחוק יחייב ויכול להיות שאפשר לעשות חוקים בתמ"ס שיקלו על העסקה של נכים אבל יותר חשוב להכניס לראשם של המעסיקים שנכה הוא עם מגבלה שלפעמים יכולה לתרום תרומה יותר חשובה לעסק מאשר עובד בריא וזה מה שאני מנסה לשכנע בו הרבה מאד מעסיקים.
קודם כל תבורכו שאתם מקדישים את היום הזה לחקיקה, לעזרה, לתמיכה. לא קל להיות נכה, אני מוכרח להודות שאני עכשיו מבין כמה זה קשה להיות נכה, כל שכן אדם שאין לו את העזרה ולא יכול להרשות לעצמו את מלוא העזרה, גם הפיזית, שהוא זקוק לה. תבורכו וכמה שתצליחו לתרום יותר לשיפור מצבו, לתמיכה בנכה ולעזרה לו, זו הוצאה שיש בה תרומה וההוצאה הזו תביא חזרה הכנסה למשק, צריך לשכנע את האוצר ששווה להשקיע בזה ושנכה עובד תורם למשק, אם תעזור לו הוא יוכל להתחיל לעבוד. נכה שיושב בבית ולא עושה כלום, הוא כנטל על המשק.

דב, תודה רבה. אנחנו מבקשים שתמשיך לעזור לנו עוד הרבה מאד שנים.

בתגובה לדבריו של לדב, אני רוצה להגיד לך שאני גאה בך, כי לפני מספר שנים היית בעבר השני של המיתרס ואני גאה שאדם כמוך מסוגל לבוא מן הצד שלנו ולהגיד: "באמת קשה להיות נכה". הקושי הכי גדול של האדם, הוא להיות מוגבל וכשאנחנו זועקים את זה, חושבים שנכים באים רק לסחוט ולקבל ולא מבינים. נכון, כסף הוא פתרון למישהו שצריך לגרד לו את האף, את האוזן ואת הראש, אלה הדברים הכי טרבייאלים שאדם בריא עושה לעצמו לבד. אני באמת גאה בך ואני חושבת שאתה יכול, גם בתקופה הקצרה שבה אתה נכה, להיות השופר הכי גדול שלנו - - -

שמחה, ביקשת הערה קצרה, תודה רבה. תתייחסי עוד מעט לדיון.

מכאן עלי ללכת לישיבת זכויות הילד בנושא הטיפול הפרה רפואי לילדים עם אוטיזם. בהמשך לדברים שדב לאוטמן אמר, דברים מתחילים בחינוך, אני חושבת שדברים כאלה גם מתחילים בחינוך. אני יכולה להעיד לגבי השילובים או לייחד ימים מסויימים בתוך המערכת הפורמאלית למפגשים, אם אפשר לעשות את זה עם האוטיסיטים ועם מי שנמצא על רצף האוטיזם אפשר להפגיש עם הילדים והילדים הנורמטיביים מקבלים מזה לא פחות מן הילדים האחרים, כי זה מפתח את הסובלנות שלהם, את ההבנה שלהם, את היכולת שלהם לשחק גם עם מי ששונה מהם ואת היכולת להתפתח לאדם טוב יותר, גם מבחינה חברתית, גם מבחינת היותו אזרח טוב יותר שמקדם את התחומים האלה. גם לנושאים האלה יש נגיעה לחינוך ואכן אנחנו רואים הצלחה מאד גדולה בשילובים וזה מתחיל מן הגיל הרך, הבן שלי הוא בגן, הוא בגיל ארבע ויש לו כבר שילובים ויש לו חבר מאד טוב מן השילובים וזה יהיה עד לסוף בית הספר היסודי - לפחות בפרוייקט אצלנו ב"דרור" וזה משהו שגם אנחנו , ההורים, מאד תומכים בזה, אוהבים את השילובים האלה ואנחנו רואים כמה הילדים שלנו הופכים להיות הרבה יותר טובים, הרבה יותר קשובים והרבה יותר רגישים. שכל החברה תרוויח מזה. תודה.

תודה רבה.

אגף השיקום, אחראי על אוכלוסיית היעד הגדולה ביותר של אנשים עם נכויות במדינת ישראל. אנחנו מדברים בערך על 300,000 אנשים ויש להדגיש כאן בשלב הזה שני דברים מרכזיים: אל"ף, מדובר על אנשים עם נכויות בינוניות וקשות ולא על אנשים עם נכות קלה, ובי"ת, מתוך זה נובע שיש כאן צורך הרבה מאד התערבויות שיקומיות שמחויבות המציאות מעצם העובדה שמדובר במגבלות תעסוקתיות לא קלות ולא פשוטות. לצורך יישום המלצת דוח ועדת לרון בענין השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בתעסוקה בשוק הפתוח, אנחנו, למעשה, עשינו מספר פעולות מאד נמרצות באגף השיקום. דר ראשון הבנו שללא הקמה של יחידה שהיא באופן יחודי תעסוק אך ורק בנושא של שיקום מקצועי ותעסוקתי יהיה קשה מאד להניע את המהלך. הקמנו שירות לשיקום מקצועי עם מפקחים הרצים ועם מפקחים מחוזיים כדי להניע את המהלך הזה באופן מאד משמעותי.

האם אתם קונים שירותים או שזה גוף מובנה?

זה גוף מובנה בתוך אגף השיקום, זה גוף ממשלתי. דבר שני, בתחום התעסוקה הבנו שהנושא של ליווי ותמיכה לאנשים עם מוגבלות, במיוחד עם מוגבלות קשה, בתחום התעסוקה בשוק הפתוח, חייב להיות עם ליוי ותמיכה. פיתחנו מספר מודלים לנושא הזה בהתאם לדרגת הקושי של הנכות ולצורך בליווי ותמיכה.

איך לוקחים אדם ומכינים אותו שיהיה יעיל בעבודה? לא לעבוד ב"משקם" או "מע"ש" אלא - - -

אנחנו מדברים על השמה בשוק העבודה.

שבע לירות ליום, זה לא פתרון.

אני לא נכנס כאן לדיון של שכר מינימום מותאם, זה נמצא אצל בני פפרמן, בני אולי יוכל לדבר ולהרחיב.

אתה יכול לספר על השאלה איך אתה מכשיר את האנשים, עם איזה כלים?

אנחנו עוסקים בהשמה מתוחמת, אנחנו לא מכניסים אנשים לתוך מערכות סבגטיביות, האדם מושם מיד בתוך מסגרת תעסוקתית, הוא עובר הערכה תפקודית ויכולות תעסוקתיות נבחנות תוך כדי ובמהלך העבודה שמתאימה לו - - -

תדגים את זה עליי. קח נכה לייט כמוני ותדגים עליו מה אתה עושה. מהי השמה? איך הופכים אדם מוגבל לאדם עם יכולת לעבוד ולהרוויח?

אני שם אותו במסגרת תעסוקתית שמתאימה ליכולות התעסוקתיות שלו, זה דבר ראשון, אתה מאתר מסגרת תעסוקתית, יש לנו כמעט שלושים זכיינים בתחום של תעסוקה נתמכת, זה מספר גדול מאד של זכיינים, אנחנו רוצים למצות את כל התקציב שקיבלנו לתחום של תעסוקה נתמכת - - - .

מה עם ההכשרה?

אתה עושה הכשרה במקום העבודה, זה אומר פיתוח מיומנויות תעסוקתיות, פיתוח הרגלי עבודה, ליוויי, תמיכה, עידוד, הסרת חסמים למיניהם, חסמים שקשורים בדעות קדומות וכן הלאה, פתרון של בעיות, פתרון של קונפליקטים שנוצרים בתוך העבודה.

מה אתם עושים, איך זה עובד? אני שואל את זה משום שהיום אנשים רוצים להבין על מה מדובר.

מה שזה אומר הוא שאתה עושה לאדם שאתה פוגש אותו עם מוגבלות, אתה דבר ראשון עושה איזןשהי הערכה תפקודית של היכולת התעסוקתית שלו ושל המסוגלות התעסוקתית. דבר שני אתה מסכים לו מסגרת תעסוקתית שהולמת את הצרכים ואת היכולות התעסוקתיות שלו.

כמו?

אדם יכול לעסוק במחשבים, במכירות, אדם יכול לעסוק בכל עבודה שמתאימה ליכולות התעסוקתיות שלו, לכישורים האינטלקטואלים שלו וכן הלאה.
המסגרת הראשונה על עבודה עם אנשים היא קבוצה של העצמה של אנשים שמקבלים הרבה מאד חיזוקים ותמיכה לעבודה, ובהמשך יש ליווי קבוע לאורך תקופה מסוימת. אם האדם לא זקוק יותר לתמיכה אז אנחנו מפסיקים עם התמיכה עד לרגע שבו נוצרים - - -

האם אתם מעמידים דורשי עבודה מול מספקי עבודה?

בוודאי. זה מה שעושים אצלנו.

האם זה בתיאום עם התמ"ת?

זה נעשה בתיאום, לצורך איבחון ולצורך קביעת שכר מינימום מותאם, כי מה שקורה בעצם הוא שבפרק הזמן עד שהאדם מגיע למצב של יחסי עובד ומעביד, הוא נמצא במצב שהוא חשוף מבחינה חוקית כי אין יחסי עובד ומעביד, הוא בסטטוס של משתקם ואנחנו נמצאים בקשר עם התמ"ת לגבי אותה נקודת זמן שבה, למעשה, נוצרים יחסי עובד מעביד. קודם לכן נעשה איבחון על ידי משרד התמ"ת כדי לקבוע את דרגת הכושר שלו והדדרגה התעסוקתית שלו ומתנהל משא ומתן עם המעסיק לגבי קבלתו ליחסי עובד מעביד.
דיברתי כרגע אך ורק על נושא של תעסוקה נתמכת, אבל יש לנו שורה ארוכה של דברים מאד מרכזיים שאנחנו עוסקים בהם. למעשה, אנחנו עוסקים היום בתכניות מעבר מבית ספר לעולם העבודה, ההבנה שהחינוך לתעסוקה לא יכול להתחיל באדם הבוגר אלא עם חבר'ה צעירים יותר, ההבנה הזו וההכרה בעובדה הזו – אסביר. יש היום מגילאי שש עשרה ומעלה, יש ארבעה חמישה שנתונים מתוך 150,000 תלמידים שנמצאים בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד עם צרכים מיוחדים, יש בערך 20-25,000 תלמידים, אנחנו נמצאים בפעולה מאד אינטנסיבית עם משרד החינוך כדי לגבש תכניות ולהגיע למספר גדול של תלמידים. פיתחנו מספר גדול מאד של תכניות בתחום של תכניות מעבר וזה אחד מן הנושאים שבשנים הבאות יתפסו יותר ויותר מקום.

ברשותך, אני רוצה לציין עוד שני דברים.

אני חייב להפסיק אותך, יש כאן הרבה דוברים. התרשמנו שיש כיוון. אני מקווה שיש דאגה למקצועות עתיד. פעם המדינה חשבה שזו חובתה למצוא לכל אזרחיה עבודה וזה חלק ממה שמדינה אמורה לתת ב"פק"ל" שלה. היום אנשים מעדיפים לתת השלמת הכנסה, מעדיפים לתת קיצבאות וצריך להשקיע חשיבה על ביטול שכר המינימום המדורג.

תודה אדוני. אני חוזר מישיבה בוועדת חוץ ובטחון, דיברנו שם על גיוס של אנשים עם מוגבלויות לצה"ל וגילינו נכונות רבה של הצבא. הצבוא הוא כור היתוך והמספרים קטנים עדיין, הוקמה ועדת משנה שירכז אותה אחד מחברי הכנסת הנכים בכנסת, על מנת לעמוד מול כל הגופים. למה אני אומר את הדברים האלה? כי בסופו של דבר – וזה גם מופנה אליך כאגף שיקום, בסופו של דבר אם לא נכשיר את האנשים - גם מנטלית וגם הכשרה אמיתית, כל ההכשרות התוך מפעליות, המוכרות, לא זכו במהלך השנים להצלחות יוצאות דופן, הן לא זכו. הייתי בקורס מסוים של ניהול פיננסים לבכירים, כולם שם היו בוגרי צבא, אמרתי: למה אתם עושים את הקורס הזה כשאתם משתחררים? הייתם צריכים לעשות את הקורס הזה כשהייתם עדיין בשירות. מה הועילו חכמים?
אני אומר פה מספר דברים שהם לא נוחים אבל למה צריכים להגיד תמיד דברים נוחים? אמנם זה יום חגיגי אבל זה יום שבו האמת צריכה להיאמר כמות שהיא. אנחנו, כחברה, אוהבים לדבר על חברה דמוקרטית, ליברלית, שמקבלת את השונה, שמקבלת את האחר, אבל, כשזה מגיע לפתחנו אז "אתה תקבל את השונה ואת האחר ואני – בסדר לי". אתה תקבל ואני אעודד אותך ואני אגיד שאנחנו חברה שמאד מקבלת, כשזה מגיע לתכל'ס, חברים, לא 'השונה' ולא 'האחר', ואני עמדתי פעם בראשון ארגון שניסה לשים אנשים במקומות עבודה וחבל שדב הלך כי כמה שעמדתי מול התאחדות התעשיינים ונכשלתי שם בנסיון לקלוט נכים קשים בעבודה אז, מה לעשות, אני לא מדבר ברמה האישית אלא כהתאחדות.
הנושא הזה מחייב, מעבר לאכיפה ומעבר לחקיקה, אדוני יושב הראש, גם הסברה. מעבר להסברה גם צריך לתת למעסיק איזה צ'ופר, צריך לתת לו incentive, אבל במדינה שבה על מעלית או מעלון או מתקן האוצר גובה מאה אחוז מסים אז אנחנו מקומנו להיכנס ולהגיד: אדוני, על מעלון ועל הנגשה אין מיסים, אין מיסים על המיכשור הזה. האוצר יכול ליהנות מהכנסות אחרות אבל לא מאלו. ומעסיק שמעסיק אדם צריך ליהנות מהטבות, שיהיה לו אינסנטיב להעסיק את האדם. אני לא רוצה לדבר על מוטיבציה של אנשים עם מוגבלויות, אלה דברים שדנו ודשנו בהם אבל, אני רוצה להיות תכליתי ולהציע הצעה, אדוני יושב הראש - - -

האם אתה מכנה אותי 'אדוני'?

למדתי מחבריי. המקצועות הנדרשים היום הם מקצועות שבחלקם הגדול מאד מתאימים לאנשים עם מוגבלויות כי אנחנו עובדים מול מחשב בהייטק, ויש כאן כר נרחב וגדול מאד אבל אני רוצה להציע לך, אילן, הצעה יעילה, ואתן דוגמה אישית, בוא נפנה אנחנו, בתום היום הזה, אל יושב ראש הכנסת ואל חברי הכנסת ובוא נתחיל מבצע של אימוץ נכה. אנחנו נקח נכה, בעל כישורים, נעמיד אותו בפני מבחנים של כישורים, שיכול לעזור לנו בחקיקה, יכול לעזור לנו בפעילות בכנסת, אני לא פוסל את האפשרות הזו ואנחנו ניתן דוגמה אישית כחברי כנסת.

אנחנו צריכים לעשות את מה שמדינה צריכה לעשות.

'לא אלמן ישראל'.

תודה רבה לחבר הכנסת מוץ מטלון.

למעשה, הלובי מתחיל תוך כדי הישיבה כאן, אז נמשיך את הדיון. אחר כך הגברת מירה פוירשטיין תגיד מה הכנסת עושה. בבקשה, עורך הדין עבאס, פגשתי אותך ביום לנגישות, קחו דוגמה, הוא בהחלט דוגמה, הוא ידבר בעד עצמו, תשמעו אותו.

שלום לכולם, קודם כל ברצוני להודות לחבר הכנסת אילן גילאון, וגם לחברי עפו אגבאריה שעזרו לי להביא את קולם של מאות אלפי אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית ובהמשך לקריאת הביניים אני מוסיף: לכל אדם שמוכן לתת כתף לאנשים עם מוגבלות.

מי שאימץ קבוצת עיוורות מן המיגזר הערבי ל"בית הלוחם" בתל אביב, היה זה שיושב משמאלי.

ברשותכם, ברצוני לשתף אתכם. אני כמובן אדם עם מוגבלות בראייה ובהשכלתי אני משפטן. הנושא שבחרתי להתמחות בו הוא זכויות אדם, יש לי תואר שני וכתבתי תיזה אבל, החלטתי שיותר טוב שאני אשקיע במאמצים כדי לעזור לקהילה של מאות אלפי אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית. עשינו מעשה, כיזם חברתי, לפני למעלה משש שנים, והחלטנו שאנחנו רוצים להגיש משהו לכנסת. התחלתי דוח שקראתי לו: "המוכים פעמיים" ואני בעצמי, כאדם שנמצא בשטח יותר משש שנים, הופתעתי מן הנתונים הקשים שמהם סובלים אנשים, מאות אלפי אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית הן בתחום החינוך, התעסוקה והנגישות.

בלי קריאות ביניים. עורך הדין עבאס, אם יש אנשים בחוץ? הם יכולים להצטרף כי אנחנו באותו הדיון כמו שנערך למעלה.

אנחנו מדברים היום על תעסוקה אבל, אני רוצה לשתף אתכם בדבר הבא. כדי שאדם ישתלב בתעסוקה הוא צריך נגישות למקום העבודה. אני בא מנצרת, העיר הכי גדולה בחברה הערבית ותאמינו לי, המצב של הנגישות הוא ממש קשה מנשוא. אדם עם מוגבלות פיזית אין לו שום סיכוי, אדם עם לקות ראיה או לקות אחרת אין לו סיכוי להסתובב. במשרד שלנו קשה לי ללכת אל חנות המכולת שליד בכוחות עצמי באמצעות המקל כי אין בכלל כבישים, אין תשתיות אז אם אנחנו רוצים לדבר על שילוב אנשים עם מוגבלות אז כדי לעשות שילוב של מאות אלפי אנשים עם מוגבלות מן החברה הערבית אז צריך לעשות תכנית והגשנו המלצות בדוח שלנו, צריך לעשות תכנית מקיפה ושיטתית. אני מבקש לחלק את העתקי הדוח.

אמרת – ועם זה אני רוצה שתסיים – אמרת "אנחנו מוכים פעמיים". בנוסף, אני מאשר לחלק את הדוח.

לא ועדה ולא שתי ועדות, יוכלו לפתור את הבעיות האקוטיות. לכן אני פה גם בתור עורך דין וגם בתור אדם עם מוגבלות מביא את זעקתה של הקהילה הזו כדי שבאמת הכנסת, שהיא –כך אני חושב, גוף שאמור להביא חוק וצדק לכולם שתרים את הכפפה ואנחנו רוצים לבנות עתיד יותר טוב למאות אלפי אנשים עם מוגבלות.
אתמול, הייתי גאה בטקס במשכן הנשיא, כאדם שהיה שותף במיזם הבינ-מיגזרי לשילוב בתעסוקה של אנשים עם מוגבלות ומשהו נוסף, מדינת ישראל אישרה את האמנה הבילאומית לקידום זכויות אנשים עם מוגבלות וזו עבודה חשובה. אנחנו כארגונים לזכויות אדם רוצים שהמדינה לא רק תאשר אלא שתעשה בהתאם לרוח האמנה בשטח. תודה רבה לכם.

מאד מודים לך. הצטרף אלינו עכשיו גם יושב ראש אקי"ם, המנכ"לית נמצאת כאן מן ההתחלה. מגיעה לכם תודה גדולה לגבי הכנת היום הזה, שמוקדש לענין הקוגניציה, ולא חשבנו על התיקון הלשוני, למרות שאנחנו מנסים, עלינו לחשוב איך אומרים קוגניציה בשפה פשוטה.
אנחנו ממשיכים את אותו הדיון, הלובי לאנשים עם מוגבלות מתחיל בשעה שתים עשרה.
הגברת מירה פוירשטיין, הכנסת מתמודדת עם האתגר הזה ואני חושב שהיא מרימה בהצלחה רבה את ה"כפפה" הזו. מרשה לה להתגאות במה שהיא עושה.

בשנת 2006, הכנסת התקשרה עם שתי עמותות המפעילות תכנית שיקומית, לשילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה. קיבלנו חמישה עשר משתקמים, שילבנו אותם ביחידות הכנסת השונות בעבודות שאותן אפרט בהמשך. ב-2008, ביוזמת הכנסת ה-17, עשינו מהלך שאפשר לרשום עליו "שחור על גבי לבן", שאין לו אח ורע בשירות הציבורי, הכּנסת קלטה את העובדים האלה כעובדים מן המנין לכל דבר וענין ויש בינינו יחסי עובד מעביד. אפילו, באמצעות בני פפרמן, עשינו להם במשרד התמ"ת איבחון, נקבעה להם יכולת עבודה מופחתת אבל הכנסת לא קבעה להם שכר מינימום אלא לקחנו את יכולת העבודה המופחתת ואנחנו משלמים להם שכר חודשי לפי דירוג דרגה עם התוספות היחודיות, כמו שמקבל כל עובד כנסת. אצלנו הם עובדים לכל דבר וענין, כמו שאמרתי, הם משולבים ביחידות הכנסת השונות. טלפונאי במרכזיית הכנסת, סדרן מסייע, מזכירות בלשכת יו"ר הכנסת, אגף משאבי אנוש, חשבות הכנסת ושליחי דואר בוועדות. אנחנו כמובן מתמחים עדיין, מקבלים עדיין גם מעמותת "אלווין" וגם מעמותת "שק"ל", וכאן עלה הנושא איך אתה עושה את ההתאמה כך שתהיה הצלחה אז יש לנו רכזי השמה באמצעות העמותות, רכזים שנמצאים ומלווים וכשאני משלבת עובד כזה בעבודה אז מצמידים אליו רכז השמה שהולך אתו אל כל התחנות ומלווה את המשימות.
יש לנו חמישה עשרה איש שהיו בעבר עובדי עמותות והיום הם עובדי כנסת, גם נכי צה"ל שהגיעו אלינו דרך שיקום של משרד הבטחון, נכי צה"ל עשו איבחון דרך התמ"ת, לחלק מן הנכים יש ליווי צמוד של משרד הבטחון בגלל המוגבלות שלהם, מלווה אותם כאן בכנסת יום יום ומשרד הבטחון מממן את הליווי וכל מה שקשור להתאמות, בין אם התאמות פיזיות ובין אם התאמות בעבודה, שילוב בכל פעילויות ההדרכה של הכנסת, עושים להם קורסים ביחידת המחשב או פעילויות רווחה ובקיצור, הם עובדים שלנו לכל דבר וענין.
אני רוצה לומר, דיברו כאן על המסירות, על המוטיבציה אז אין מה להכביר במלים, יושבים אתנו כאן שני עובדים, אם הם יכולים להרים יד, סמדר ונדב, נדב עובד אצלנו כמסייע ביחידת הסדרנים וסמדר עובדת אתי באגף משאבי אנוש.

תודה רבה. האם משלמים שכר לא מופחת לאנשים הללו?

נקבעה יכולת עבודה מופחתת, היא היתה 75% היום היא עומדת על 80% - - -

האם היכולת של האנשים האלה היא באמת מופחתת לעומת אנשים אחרים בתחום שבו הם עובדים?

הקביעה הזו נעשית על ידי התמ"ת, אני לא אשת המקצוע בענין. כאשר המומחים ממשרד התמ"ת באים למקום העבודה של אותו עובד מוגבל שאמור להשתלב, הם בודקים אותו בסביבת העבודה הטבעית ומשווים אותו לעובד שמבצע בדיוק את אותן משימות.

למה שהכנסת לא תהיה חלוצה בענין הזה ותקבע תקדימית שהיא מתחילה לעבוד עם שכר מינימום ולא מותאם.

לכן אני אומרת שלא קבענו להם שכר מינימום לערך שעה, יכולת העבודה היא מופחתת, השכר שמשולם להם - - -

יכולת העבודה אולי מופחתת, אבל שהשכר לא יהיה מופחת.

אנחנו עובדים לפי החוקים.

שוב, אנחנו ממשיכים את הדיון של הלובי, אמורה להגיע גם חברת הכנסת אורית זוארץ, לאט לאט נעבור נושאים, עד עכשיו דנו בתעסוקה ואנחנו מתגלגלים בנתיבים שונים כי הלובי הוא אנשים עם מוגבלות אז נדבר על דברים נוספים כמו נגישות ובכלל, האנשים המוגבלים - מה הם בתוך החברה שלנו? מה אפשר לעשות? מה אפשר לעשות בחקיקה? אנחנו יושבים גם בדיון הבא.

אני רוצה למחות קשות, על העובדה שכל הנושא הזה של תעסוקה נתמכת במפעלים המוגנים, אין בו יחסי עובד מעביד. אני מוצאת שזה - - -

ב"המשקם" כן יש יחסי עובד מעביד.

רק ב"משקם" אבל זה ב"המשקם", היוצא מן הכלל שמצביע על הכלל. מה שקורה הוא שאדם שעובד במפעל במסגרת תעסוקה נתמכת, במידה והוא עלה על סולם, נפל מן הסולם ושבר את גבו - האיש מופקר לגורלו, הוא לא מוכר, הוא לא מוכר על ידי שום גורם. אומרים לו: ממילא אתה נכה, היית במפעל הזה כי אתה נכה אז אתה עוד קצת נכה, לא נורא, זה בסדר. אז בשביל שבעה שקלים לשעה אתה יכול להמשיך להיות נכה.

דבר שני, בנושא של תעסוקת אנשים עם מוגבלות. אני נפעמת מכל הסטטיסטיקות שמוצגות להלן אבל אני טוענת שיש בעיה עקרונית בהתייחסות לאנשים עם מוגבלות. אנשים עם מוגבלות הם לא מיקשה אחת אלא מורכבים משני פלחים עיקריים: פלח אחד הוא אלה שלקו במוגבלות בעוברותם, במהלך לידתם או בילדותם ואלה שלוקים במוגבלות במהלך החיים.

תם הזמן.

אומר שני משפטים. אלה שלוקים במוגבלות בראשית חייהם, המימסד מכין אותם, איכשהו, ומביא אותם היום לקראת אפשרויות של תעסוקה, אם זה בהשכלה ואם זה מבחינת הגנה ואם זה מבחינת האפשרויות. הבעיה המרכזית היא של אנשים שלקו במוגבלות באמצע החיים. כי אז הם לוקים –כמו שאמר עורך הדין עבאס, הם מוכים פעמיים, הם גם מוכים בנכות וגם מוכים בגיל. מבחינת גילם איש לא יעסיק אותם. במשק שבו אנשים בני שלושים נחשבים מבוגרים ולא יכולים למצוא עבודה, אדם בן ארבעים, ארבעים וחמש לא כל שכן. הוא לא ימצא עבודה.

רציתי להוסיף משהו למר לאוטמן, אני ממש מצטערת על שגורלו הֵמֶר עמו אבל בסך הכל האיש זכה כי הוא יכול לשלם למישהו שיגרד לו את האף ואילו ל 70% מן הנכים הקשים במדינת ישראל –ואני מדברת על אנשים שמרותקים לכסאות גלגלים ובמצבים קשים מאד, אין את היכולת לשלם לאדם שיגרד להם את האף כיוון שקיצבת השר"ם היא פחות ממחצית עלות אחזקת עובד זר.

תודה רבה. דב עצמו אמר בעצמו שאפשר להגיד שזכה, כי יותר קל לו במציאות הזו.

סיגל פרץ, מנכ"לית אקי"ם, אני חוזר שוב על תודתנו לאקי"ם, שעזרו לנו הרבה מאד בהכנת היום הזה. היתה גם הצגת "צ'יפס", אולי רמי ירצה גם להתייחס לזה מעט והנושא שלנו היום הוא קוגניציה, יכולת שכלית.

נפתח בתודה גדולה מאד ליושב ראש השדולה, אילן גילאון, על בחירת הנושא של היום הזה, נגישות קוגנטיבית. אנחנו שמענו קודם מבני פפרמן את הנתונים לגבי אנשים עם מוגבלות שהיא יותר קשה ולגבי הקושי שלהם בשילוב בחברה ובתעסוקה, וכאן זה המקום להביט על אנשים עם הפיגור השכלי, האנשים עם המוגבלות השכלית. אלה אנשים שאם נסתכל על הנתונים שעומדים בפנינו, זקוקים לכל סיוע בשילוב בתעסוקה וכן, אילן, אנחנו לא רוצים עוד "מעש"ים". אתאר בקצרה את הצרכים. אנחנו מדברים על 14,400 אנשים עם פיגור שכלי, בני עשרים ואחת, שגרים בבת הוריהם מתוך הרצון לגור בקהילה ורק כ- 3,350 מהם משולבים בתכניות תעסוקה במרכזי יום, בתכנית של "+21". כל היתר - אין להם תכניות והם לא משולבים היום בתכניות של משרד הרווחה שזה היום תע"ס תעסוקה נתמכת ומרכז יום. אלה שלושת התכניות שמשרד הרווחה מעמיד לשירותנו ולא סתם, לא סתם הם לא משולבים ולא סתם הם לא נכנסים. אקי"ם יזמה מחקר בחודשים האחרונים שממש בימים אלה מתגבש ויש לנו כבר מסקנות ביניים, מחקר איכותני, בדקנו עם האנשים עצמם, במסגרת הסינגור העצמי וגם לזה יש למצוא מילה, זכות הבחירה של אנשים להגן על עצמם.

פעם ראשונה שאני נעזר להכין נאום בשפת הקודש ושירה עזרה לי. היא עזרה לי - תקצר היריעה מלתאר.

כשאתה שואל את האנשים עם המוגבלות על רצונם ועל זה שהם נמנעים מללכת למע"ס ואתה שואל את האפטרופסים שלהם אז אתה מגלה שתי בעיות מרכזיות שבגינן הם לא משלבים את עצמם בתעסוקה: הבעיה הראשונה מבחינתם היא "היעדר מימשק עם אוכלוסיה נורמטיבית לצד התעסוקה עם קבוצת השווים" כלומר, הם היו רוצים לראות את עצמם עם חברים שכמותם, בשוק העבודה החופשי, אבל, בשוק העבודה החופשי ולא במע"ש מוגן. כן להשתכר כראוי ויושב הראש מדבר כאן עם איזושהי מרירות על חוק שכר מינימום מותאם – הלוואי עלינו, כלומר, הלוואי אצלנו שכר מינימום מותאם. זה קורה אצלנו אבל לא בהיקפים שהיינו רוצים שזה יקרה כי בשבילם להרוויח חמישים שקל במע"ש או תשע מאות שקל במקום אחר זה הבדל שהוא בחזקת "עולם ומלואו", והוא משפיע גם על הדימוי העצמי, וגם למשפחות שלהם זה דבר נהדר. זה נושא אחד שעלה מאד חזק מן המחקר האיכותי, הרצון לעבוד עם עם קבוצת השווים בחברה הנורמטיבית.

לעניין מיצוי של הפוטנציאל שלהם, מבחינתם המע"ש לא נותן להם את זה, זה מגוון מצומצם מאד של אפשרויות, לא נזלזל באפשרות של אריזת כפית ומזלג ל"אל על" זה בסדר אבל זה צריך להיות בהתאמה, לא לכולם, לא כל האנשים עם הפיגור צריכים להיות שם ומבחינתנו פתיחה של תעסוקה ושל רצף תעסוקתי אחר הוא הפתרון.
בימים אלה, אנו שוקדים עם משרד הרווחה על פתיחת מסגרות חדשות, לעשות איבחון תעסוקתי כמו שקורה בשיקום ומבחינתנו זה יתן את המענה הנכון.

לעניין המוכנות של האנשים בקהילה, לקלוט אותם בתעסוקה. חברת הכנסת אורלי לוי התייחסה לזה וגם משה מטלון ואני אקצר. אין ספק שחשיפה של ילדים מגיל גני הילדים ובתי הספר עד לילדים שלנו לילדים עם מוגבלות בכלל מגיל צעיר, ולא רק באופן של שני ימים בשנה או הצגת הדירה של אקי"ם שבאה להופיע בפני בית הספר, אלא, באופן שוטף ויומיומי תפתח אותם כמעסיקים עתידייים לקלוט אנשים עם מוגבלות. ראינו את זה בגרמניה וראינו את זה במדינות מתקדמות בעולם, כיתות של עשרים וחמישה ילדים שחמישה מהם הם עם מוגבלות והסייעת הצמודה לחמשת הילדים עם מוגבלות נותנת את המענה ומדי פעם הם יוצאים ללמוד בנפרד אבל רוב שעות היום הם ביחד וזה המענה האמיתי, החינוכי האמיתי, לפתוח את החברה הישראלית לקלוט אנשים עם מוגבלות. תודה רבה.

שלום, אני בן חמישים ושתיים. אני חולה ALS - ניוון שרירים, אני חולה במחלה חמש שנים וארבעה חודשים. אני גר באשקלון, אני גם נכה צה"ל, שירתתי ביחידת צנחנים מובחרת הייתי באל עריש ב-78'. אנסה לתמצת את סיפור חיי בשלש דקות. עד לפינוי באוגוסט 2005 הייתי ממונה על האחזקה בצפון רצועת עזה בישובים אלי סיני, דוגית וניסנית. כל צפון רצועת עזה היה באחריותי המלאה, אני הייתי הממונה. הובטח לי –כעובד המועצה, שכשיפנו אותי אז ידאגו לי לעבודה. בספטמבר 2006 נתגלתה המחלה, שנה אחרי הפינוי. אני רוצה להגיד לכם, גבירותי ורבותי, שמאז שנתגלתה המחלה היא הדבר הכי נוראי שיכולה לקרות לבן אדם, מחלת ה ALS היא המחלה הכי קשה בעולם, אין מחלה יותר קשה, תוחלת החיים של חולי ALS בין שנתיים לחמש שנים, יש נדירים כמו דב לאוטמן, הוקינס ועוד שגם אני ביניהם.
המקצוע שלי הוא "מומחה לבטיחות וניהול מקומות עבודה", סיימתי את הלימודים ועבדתי שמונה שנים כממונה בטיחות. אני הראשון בישראל שפתח את ספר החוקים כמומחה לבטיחות במקומות עבודה, אני היחיד בישראל, אין עוד אחד בישראל שיש לו את תואר הזה. באשדוד, מנהלת, - - -

תנסה לקצר.

אני מסתובב בעולם ולא יכול להיות שבמדינות עולם השלישי, כמו הפיליפינים, מתייחסים לבעל מוגבלות כמו מלך, זה בעולם השלישי ואצלנו הוא אפס. אני גר באשקלון, מתנדב בעמותת נגישות באשקלון ואני חבר מרכז המידע של עירית אשקלון. ממשלת ישראל, החליטה לעשות פיילוט בבקעה אל גרבייה, ראש העין ואשקלון, אני חבר מרכז המידע ואני מתנדב. לפני שלש שנים התקיים תרגיל בבית החולים "ברזילי" באשקלון.

בלי הפרטים. יש עוד הרבה דוברים.

אני מבקש שאנשים כמוני עם השכלה גבוהה ויש המון המון אנשים, אף פעם לא באו אליי, אפילו לא פעם אחת לא באו אלי אל הבית שלי ושאלו אותי: האם אתה רוצה לעבוד? האם לעזור לך? אף אחד, יש לי ידע ואני יכול לתרום הרבה, כמו שהתנדבתי מ- 77' אני יכול להמשיך, מבקש לתת לי את ההזדמנות כמוני לנתב את הדבר הזה על מנת לעזור למדינת ישראל. תודה רבה.

תודה רבה לך. היתה לנו התלבטות האם לעבור לאולם "שאגאל" אבל לא נעבור לשם, יש עוד מספר אנשים בחוץ ותהיה פה איזושהי מצגת בהמשך. אני רוצה ברשותכם, בחצי דקה, לקרוא משהו מאד כללי, כמו שאפשר להפיק אחרי דיון כזה בוועדה, שהיא באמת מאד כללית, כי המבחן האמיתי בסופו של דבר הוא מי מקבל ומי משלם, בסופו של דבר. זו צריכה להיות מלחמה ומאבק אבל על זה נדבר בפתיחת הדיון הבא, אני רק אקרא כאן את ההודעה של הועדה, אנחנו נצביע עליה.

הועדה קוראת למשרד התמ"ת ולמשרד הרווחה להגביר המודעות בקרב המעסיקים לחשיבות קליטת אנשים עם מוגבלות לעבודה.

הועדה קוראת למשרדי הממשלה הרלבנטים לפעול לשיפור המסגרת הארגונית לטיפול בקליטתם בעבודה, של אנשים עם מוגבלות, ליצור מנגנונים נוספים לעידוד מעסיקים ובהם שינוי התקנות בדבר התאמות במקומות העבודה.

זוהי רוח הדברים שיוצאת מכאן. יש הרבה חקיקות וחוקים קטנים אבל החוק הכי חשוב שאי אפשר לחוקק אותו הוא שאנשים יהיו בני אדם ואנחנו לא מסוגלים לחוקק את החוק הזה. לכן, כאילו אני מסכם ואומר באופן טבעי כזה ו"גולש" אל הדיון הבא למרות שהוא התחיל קודם, אלה החיים, אז לא נעבור, אני חששתי שיימצאו אנשים בחוץ אבל להעביר את כולם יהיה קשה.

יש להוסיף את משרד הרווחה ומשרד הבריאות.

הצבעה

בעד – רוב
ההחלטה נתקבלה

ההחלטה נתקבלה פה אחד.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:30.>