PAGE
21
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

11/09/2011

הכנסת השמונה-עשרה


נוסח לא מתוקן
מושב שלישי








פרוטוקול מס' 204
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום ראשון, יב' באלול התשע"א (11 בספטמבר 2011), שעה 10:10

סיור באולפן עברית לנגמלים עולים ב"מרכז צעדים", קרית שלמה בבני ציון

חברי הוועדה: דני דנון – היו"ר

יוסי בר-נוי בוכריף –
מפקח ארצי באגף לחינוך מבוגרים, משרד החינוך

נטלי קפלינסקי –
עו"ס מחוזית, הרווחה, משרד לקליטת העלייה

מרינה שוורץ –

סגנית מנהל מרחב נתניה והשרון, המשרד לקליטת העלייה

רחל קור –

מפקחת ארצית לנושא סמים,משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רחל אבידן –
מפקחת ארצית דרי רחוב, אגף פרט ומשפחה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ריקי צימר –
ראש תחום מניעה, הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, המשרד לביטחון פנים

אבי שמילוביץ –

מנהל בית חולים קרית שלמה

אורי זיו –

מנהלת מקצועית מתחם צעדים

מריה פודגייצקי –
מנהלת מרכז צעדים

עירית שר -

מנהלת האולפן

גיל פנחסי –

עמותת "ידידים"

דנה גורדון

אתי אפלבוים

סיור באולפן עברית לנגמלים עולים ב"מרכז צעדים", קרית שלמה בבני ציון

בוקר טוב, אני פותח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות במסגרת סיור באולפן עברית לנגמלים עולים ב"מרכז צעדים" שבבני ציון.


לפני חצי שנה היינו בסיור באולפן בנתניה ואז נודע לי שיש אולפן לדרי רחוב. הופתעתי וביקשתי לבוא ולראות במו עיניי. אני יודע שבמקום הזה נעשים עוד הרבה דברים ונשמח לשמוע.


מה שעניין בעיקר את הוועדה אלה דרי הרחוב ואולפן לעברית שבעיניי זה דבר ייחודי. באנו לפה לסייר, לבקר, לשמוע מהצוות והאנשים שנהנים מהפעילויות במקום.


אני מודה לכל הנציגים והנציגות שהגיעו איתנו היום ממשרד החינוך, העלייה, הרווחה וביטחון פנים.


אבי שמילוביץ, מנהל בית החולים "קרית שלמה", בבקשה.

אני מציע שבתחילה נערוך סיבוב היכרות.

אני עובדת סוציאלית במשרד הרווחה ומפקחת ארצית בנושא של דרי רחוב.

אני עובדת סוציאלית מנהלת מקצועית של מסגרות הטיפול במתחם צעדים בבית חולים קרית שלמה.

אני מנהלת "מרכז צעדים".

אני מפקחת ארצית, משרד הרווחה.

אני מהרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

אני מלווה את תכנית "סיכויים" של עמותת ידידים. אני מלווה את התכנית בהתנדבות.

אני הדובר של חבר הכנסת דנון.

אני מנהלת הוועדה.

אני מפקח מחוז תל-אביב והמרכז באגף לחינוך מבוגרים ואני הממונה על האולפן שנמצא כאן.

אני מנהלת האולפן בנתניה. אני אחראית על הכיתה כאן.

אני עובדת סוציאלית מחוזית של משרד הרווחה.

אני סגנית מנהלת מרחב של משרד הקליטה באזור נתניה והשרון.

אני שמח שיש לנו אולפן ולכן הצלחנו להביא אתכם לפה. אני שמח שהוועדה יוצאת החוצה ורואה דברים. בתחום העבודה הסוציאלית קורים בארץ דברים מאוד יפים ואנחנו צריכים להיות חלק מהם.


בבית חולים "קרית שלמה" אנחנו מנסים לטפל באוכלוסיות שלאורך השנים זיהינו שלא היה להם טיפול. מדובר באוכלוסיות של מכורים ודרי רחוב עם תחלואות גופניות ונפשיות והשילוב שביניהם. מדובר באוכלוסיות שלא מצליחים לאבחן אותן מפאת המחלות או אוכלוסיות שלא מתקבלות במשרד הבריאות ונופלות לפתחם של העובדים הסוציאליים במשרד הרווחה.


לצורך העניין הזה אני רוצה לשבח את משרד הרווחה שבעצם מטפל היום בהרבה אוכלוסיות שמשרד הבריאות לא מוכן לקחת על עצמו וזה חבל. אני חושב שצריך להקדיש מחשבה שנייה לנושא של הרחבת הקריטריונים הטיפוליים של משרד' הבריאות בתחום הטיפול שנופלות בין הכיסאות.


בגלל השילוב של בית חולים גריאטרי ליד מערכת סוציאלית אנחנו מצליחים לאבחן מטופלים ולהדביק להם אבחנות מתאימות ולהפוך אותם לכאלה שיהיו זכאים. אלה איתרע מזלם – מצליח לנו. אלה שלא – מן הסתם יצאו וייכנסו, כל אחד לפי מזלו איפה הוא ייפול בדרך.


המערכת שלנו מטפלת באוכלוסיות של דרי הרחוב. מדובר במערכת ארצית.

יש עוד מקומות כאלה בארץ?

אני מניח שיש מקומות בקהילות אבל לא ברמה האקוטית הארצית.

אני מבקשת להוסיף שיש 4 מסגרות של דרי רחוב. כמסגרות ארציות הן בלעדיות ויש עוד 17 מסגרות מקומיות בתפזורת. מבחינת מסגרות ארציות, כאלה שיצאו למכרז - - -

מדובר במרכזים לטיפול יום?

חלקן הן מסגרות רק אמבולטוריות של טיפול יום. זאת אומרת, יש עובד סוציאלי שנמצא ומאבחן ואז לפעמים הוא שולח למסגרת ארצית.


לחלק מהמסגרות יש שלטרים ומסגרות טיפוליות אבל זה מיעוטן.

הרעיון הוא לא להחליף את הקהילות ולא להחליף את המערכות שרחל דיברה עליהן. הרעיון הוא לתת שירותים לאוכלוסיות שבעצם לא היו יכולים לקבל טיפול במסגרות הקהילתיות בשל מגוון של תחלואות נפשיות ואחרות. אנחנו קולטים אותם לכאן, לא תמיד תחת אבחון, לפעמים בלי שם ובלי תעודת זהות ולפעמים בלי קהילה שיודעת מה לעשות אותם.


למערכת יש שיטות איך להעביר אותם ואיך לטפל בהם. אנחנו קולטים ללא תנאי כל אדם שהמערכת מפנה, לא חשוב מאיפה הוא בא, באיזו שעה ובאיזה יום. אנחנו קולטים גם באמצע הלילה.

מי מפנה אותם?

הרווחה הארצית.

לנו יש מכסות ארצות לקליטות חירום כדי לתת גיבוי לשטח. זה יכול להיות גם בשעות לילה, חגים וכדומה. ברגע שאני מקבלת טלפון ואני מאשרת קליטת חירום אנחנו מפעילים פה את המערך.

כמו שאמרתי, אנחנו קולטים אנשים ללא תנאי בכל שעה משעות היממה. הרעיון הוא הצלת חיים. לצורך העניין אנחנו נעשה קודם כל קליטה רפואית ולא סוציאלית על-מנת לאבחן את מצבו של המטופל. ברוב המקרים אנחנו קולטים אותם ישירות לתוך בית החולים שלנו. הם יעברו אבחון ראשוני, יטופלו, יירחצו, יוחלפו בגדיהם, יראו אותם רופא ואחות, ייבדקו כל מיני פרמטרים.


בהמשך תהיה התערבות של המערכת הסוציאלית על-מנת לראות מה עושים איתם. כמובן שכל ההתערבות הזאת מלווה בעבודה משותפת מול הקהילה.

ההגעה לפה היא רק מרצון? אם מישהו לא רוצה להגיע לפה?

רק מרצון.

ישנם שני אופנים להגעה. אחד, האדם אומר שהוא רוצה, בין אם זה מתוך קשר שיש לו עם עובד סוציאלי שכבר חיזר אחריו לא מעט זמן, אם זה ברחוב או במשרד.


יש מצבים שיש אפשרות להוציא צו של פסיכיאטר מחוזי, כאשר האדם מסכן את עצמו ואת הסביבה.


יש אפשרות נוספת והיא באמצעות חוק החוסים, שהוא לאנשים שאינם חולי נפש אבל הם במצב שמסכן אותן. גם אז צריך אישור רפואי וצו של בית משפט. זאת פרוצדורה מסובכת אבל יש לנו גם כאלה.


בכל מקרה, מדובר במסגרת פתוחה ולא נעולה. האדם מגיע לשער ואפשר לנסות לשכנע אותו וכו' אבל אם הוא יתעקש לצאת בסופו של דבר הוא ייצא.

כמה זמן אפשר להישאר פה?

ישנן כמה מסגרות, אני מניחה שירחיבו עליהן את הדיבור בהמשך. יש מסגרות שהן מעל שנה ויש מסגרת שהיא בית לחיים עד הגעה לגיל זקנה.

אחר-כך תקבל יותר פירוט על המסגרות השונות. בסך-הכול, אין הגבלה מטעם המדינה והמדינה היא בעד הטיפול.

בוודאי יש תקנים של מיטות?

בוודאי.

אולי אני אפרט בכמה מילים מה אנחנו עושים פה.

עוד רגע. חשוב לי להעביר את הנושאים לא ברמה של מה המדינה עושה ומה לא אלא ברמת היזמות עצמה.


בעצם הרעיון הוא לקחת את הנישה הזאת של המקרים בהם המדינה כמדינה לא מסתדרת איתם. קיימות מערכות טיפול לתפארת לכל המטופלים שהם ברי שיקום. ברגע שנכנסים למקרים שהם אינם ברי שיקום אז יש בעיה ולא כל-כך יודעים מה לעשות איתם.


כמו שאמרתי, בהתחלה הדגשים הם רפואיים, אחר-כך סוציאליים ולאחר מכן ייערך אבחון מול גורמים בקהילה על-מנת להחליט מה עושים איתם הלאה. ההחלטה מה לעשות איתם זה תהליך מתגלגל.


מי שהוא בר שיקום מראש לא יגיע לכאן כי אין לו מה לחפש פה. הוא יגיע לקהילות, לכל מיני מרכזי שיקום אמבולטוריים ואחרים שיודעים יפה מאוד מה לעשות ואין שום בעיה.


הרעיון הוא בעצם לקחת ולאבחן את האוכלוסיות הללו שמגיעות לחדרי מיון ואחרי שעה אתה מוצא אותם ברחוב. לקחת ולפתח מסגרות טיפול לאוכלוסיות שאף אחד לא יודע מה לעשות איתם.


בתוצאה הסופית של הסיפור הזה אנחנו רואים שכמעט רוב רובם של המטופלים הללו מידרדרים ברמה כזאת או אחרת, למעט בודדים שכן משתקמים ואנחנו מצליחים להעביר אותם למסגרות מתאימות בתיאום עם משרד העבודה והרווחה.


כרגע אני משתתף במכרז של ההוסטלים לניצולי השואה. טיילתי בכמה הוסטלים ומצאתי שם כמה מטופלים שלנו שהם משוקמים שם. מאוד שמחתי לראות שיש גם שיקום כזה לאנשים. חלקם חולי נפש לא פעילים. הסברתי פה למישהו מה ההבדל בין חולה נפש פעיל לבין חולה נפש לא פעיל. יכולות להיות אבחנות רפואיות נפשיות מרובות אבל ברגע שהאבחנה של האדם לא פעילה, אז לצורך העניין הוא כמוני וכמוך והוא יטופל בהיבט הסוציאלי והגופני שלו.


אם חלילה וחס תתפרץ לו מחלה נפשית אנחנו נפנה אותו לבית חולים לחולי נפש ושם הוא יטופל.


אני משאיר את ההסברים על הטיפולים לעובדים הסוציאליים שנמצאים פה. מבחינתנו הנושא מרתק. אנחנו שמחים שאנחנו עוסקים בו ואפילו קצת מובילים אותו. אני מקווה שזה יוכל להמשיך הלאה בעתיד. השותפות קיימת וצריך להגדיל אותה ולהרחיב אותה גם לכיוונים אחרים.

כמה מטופלים יש במערכת?

בסביבות 300 מטופלים בכל המסגרות.

כמה מיטות יש פה?

סביב המספר הזה, במסגרות שונות ובפיקוחים שונים, כולל בית החולים הגריאטרי. האוכלוסייה הגריאטרית היא אוכלוסייה מעניינת בפני עצמה. בכל התהליך הגריאטרי פניתי למשרד הבריאות וביקשתי לקלוט אוכלוסיות צעירות. בעצם אני מוצא טעם לפגם בזה שמכניסים מטופלים צעירים. אתה יודע, הרפואה בעולם מתקדמת ותוחלת החיים עולה. מכורים לסמים, דרי רחוב ואלכוהוליסטים מתו הרבה יותר צעירים בשנים עברו. בעקבות הרפואה שמשתפרת והטיפול שמשתפר יש יותר ויותר מטופלים שמצליחים. בתוך בתי האבות בארץ יש מכורים לסמים ואלכוהוליסטים שהגיעו לגיל 60 ו-70.


היום יש לנו תופעות של אלימות בתוך בתי אבות. בעצם, מבחינת הפרמטרים הטיפוליים הם אנשים תשושים לכל דבר ועניין והם הגיעו לגיל זקנה, אבל הדפוסים שלהם מנהלים אותם. אנחנו מדברים על תיקים שנגנבים, על אלימות בבתי אבות. אנחנו מדברים על תופעות מעניינות.


היתה פניה אלי מהשירות לזקן לתת מיטות לטובת מיני בית אבות למכורים על-מנת שלא יצטרכו להכניס מכורים לשעבר לתוך בתי אבות. זה גורם נזק בבתי האבות, זה גורם לבריחה של מטופלים מבתי האבות כי הם נתקלים בתופעות של אלימות עקב תוחלת החיים שעולה. אנחנו נחשפים פה לבעיות מאוד מעניינות.


אנחנו שמחים להיות יזמים שמפתחים שירותים אחרים. יש המון שיתוף פעולה עם המדינה. יש הרבה מה לעשות. האולפן זה תוצר לוואי של כל הסיפור. היה קשה מאוד לשכנע את משרד הבריאות אגף הגריאטריה שירשה לנו לקלוט מטופלים שמגיעים ברמות חולי מזעזעות. לפעמים רמות החולי שלהם הן פי עשרה יותר קשה מרמות החולי של החולים שמשרד הבריאות עצמו מפנה אלינו. זה מדהים, אבל אנחנו קולטים אותם מהרחוב.


אחרי מספר שנים של מאבקים הצלחנו לקבל הסכמה מאגף הגריאטריה, שהיא די בשתיקה, שמרשה לנו לקלוט את המטופלים הלו לתקופה של חודש חודשיים עד הזיהוי המוחלט שלהם. במידה ויתברר שהם באמת מתאימים לפרמטרים של משרד הבריאות אגף הגריאטריה, אנחנו נמלא ניירת עבורם. הפיקוח עוזר לנו לקבל הכרה יותר מהירה והם יהפכו להיות חולים שלנו. אנחנו מדברים פה על ניצול יעיל יותר של תקציבים כי זה אבסורד שמשרד הרווחה ימשיך לטפל בחולים גריאטריים. אנחנו מדברים על זה שבמשך כל השנים שאני עוסק בתחום הזה אני יכול לזהות עשרות רבות של מטופלים שהגיעו כדיירי רחוב ונרקומנים שהצלחנו למצות עבורם את הזכויות ברמה המקסימאלית, דהיינו, לזהות אותם ברמת החולי האמיתי שלהם. היום הם מקבלים את השירותים המתאימים להם.


כתוצאה מזה היתה הקרבה טוטאלית שלי מצד בית החולים. הפסקתי לקבל אנשים זקנים כי אני לא יכול להכניס אנשים זקנים. אם אני לא מסכים שיכניסו אנשים צעירים לבתי אבות אני לא יכול לעשות את זה אצלי. בעצם אני בכוונת מכוון קולט היו אוכלוסיות צעירות בגילאים 20 פלוס שמגוון המחלות שלהם הוא מפה עד הודעה חדשה.


אנחנו רואים שכמות התמותה היא שולית. בבתי חולים סיעודיים רגילים התמותה היא מדהימה, היא יכולה להגיע ל-30%-40% בשנה. אצלנו היא שואפת לאפס כי הגילאים צעירים. כנראה שנצטרך לבנות עוד מיטות לטובת הנושא הזה.

כמובן שישנו כל כוח האדם שעוסק בעניין הזה, ההכשרה שלו, הלימוד שלו. כל זה תחת הפיקוח של משרד הרווחה ומשרד הבריאות.

אווי זיו, בבקשה.

אנחנו באמת עוסקים באנשים שהם בלתי נראים ופה הם הופכים להיות נראים ולכן זאת עבודה מרתקת.


אני רק אתאר את המסגרות הטיפוליות הקיימות פה ואחר-כך נעבור ברזולוציה דקה יותר למריה שתתרכז ב"מרכז צעדים".


בכל הקומפלקס הזה יש תת מסגרות טיפוליות כאשר כל מסגרת מטפלת באוכלוסיית יעד אחרת שנמצאת על הרצף השיקומי. זאת אומרת, כאשר אנחנו לוקחים אדם ואת היכולות השיקומיות שלו, החל ממטופלים שהם ברי שיקום ואחר-כך אמורים לצאת לקהילה ולהיות אזרחים לכל דבר, עד למטופלים שהם תשושי נפש והמדינה לקחה עליהם חסות. ברצף הזה יש לנו מסגרות טיפול מודולאריות.


בכל תת יחידה שכזאת פיתחנו סוג של ידע, כמובן יחד עם המשרד כי אנחנו רואים את המשרד כחלק בלתי נפרד מכל העשייה הטיפולית. זאת עשייה משותפת ופיתוח ידע. אנחנו מאוד מקווים שההתלהבות שלנו עוברת הלאה למטופלים והם מפנימים את זה. בסופו של דבר תחושת המסוגלות של המטופלים בסופו של דבר עולה והם מרגישים יותר טוב עם עצמם.


בשורה התחתונה, ככל שהפרט מרגיש יותר טוב עם עצמו, הפתולוגיה שלו מצטמצמת ולמעשה זה השיקום.


אם נסתכל על המבנה אז למעלה יש לנו את בית חולים קרית שלמה כאשר במסגרת הזאת יש 150 מטופלים. אלה מטופלים שכבר קיבלו קוד של משרד הבריאות והם מוגדרים כתשושי נפש או במצב סיעודי. זאת אומרת שהם לא יכולים לחזור לקהילה. למרות שהם פחות מגיל 65 והגיל הממוצע הוא בסביבות 40, הם בעצם בחסות של המדינה אגף הגריאטריה לכל החיים. זאת המציאות.


מי שמוביל כאן את התפישה הרפואית זאת התפישה של הטיפול הפסיכו גריאטרי והכוח הסיעודי הוא בעצם מוביל.


יותר מאוחר מריה תציג את "מרכז צעדים" ואנחנו גם נבקר באולפן. אנחנו קוראים לאולפן הזה "אולפן טיפולי". מאחר וכל התפישה היא שיקום של המטופלים אז גם לאולפן, במשמעות של שפה והגברת תחושה של מסוגלות עצמית אנחנו קוראים לו אולפן טיפולי.


ב"מרכז צעדים" יש 70 מטופלים, 50 מטופלים הם דרי רחוב ועוד 20 מטופלים במכסה של התמכרויות. אלה הגדרות תקציביות שונות אבל בסופו של דבר המטופלים הם עם אותם מאפיינים אבל הפעם הם תחת הכובע של דיירות רחוב ופעם הם מגיעים תחת הכובע של ההתמכרות. בעקומה הם פחות או יותר עם אותם מאפיינים. מריה תתייחס לכך מאוחר יותר.


הם עוברים שנה של טיפול ומי שיכול מתקדם להוסטל השיקומי בפתח תקווה. זאת אומרת, מטופל מגיע תחילה לפה ואחר-כך עובר לפתח-תקווה לשנתיים טיפול. חלק מהמטופלים שלא מסוגלים לעבור להוסטל השיקומי כי אחרי שלושה חודשים אנחנו מגלים שהם פגועים, יש להם פגיעה קוגניטיבית בלתי הפיכה או עם פגיעה פיזית כל-כך קשה שלא מאפשרת להם חיים עצמאיים בקהילה, הם עוברים או לבית חולים קרית שלמה ומקבלים קוד. מידי שנה עוברים כ-10%. אלה שלא יכולים להתקדם להוסטל נשארים ב"צעד לשחר". "צעד לשחר בית לחיים" זה שיקום מסוג אחר.

זה גם פה?

כן. כל מה שאתה רואה חוץ מההוסטל נמצא כאן.

איך הם יוצאים ונכנסים?

יש אפשרות לניידות. יש יתרון למיקום של המקום הזה. מצד אחד אנחנו קצת מרוחקים מהכביש אבל מצד השני אנחנו לא מנותקים. יש לנו הסעות סדירות לכביש. חוץ מזה יש הסעות מסודרות. אם מישהו צריך לצאת אז יש לנו גם שירותי הסעה של המסגרת.


אגב, מאוד קל להכניס את המטופלים פנימה. מטופל שאומר שהוא רוצה ללכת, אני עובדים על מה שנקרא דחיית סיפוקים.

ב"צעד לשחר" האנשים יוצאים לעבוד?

האנשים עובדים כאן.

אין אנשים שיוצאים מכאן לעבוד?

האנשים כאן הם אנשים מאוד חלשים. כשהוצאנו את האנשים האלה החוצה ראינו שהחשיפה לגירויים שמסכנים אותם גרמה להתדרדרות אז יצרנו תעסוקה בתוך המסגרת. יש לנו פרויקט תעסוקה בתוך המסגרת. היציאה החוצה אינה בעייתית.


האנשים האלה זקוקים לסביבה קצת סטרילית ונטולת מצבי סיכון. אלה, למשל, מתמודדים עם מצבי סיכון וכשהם יצאו החוצה לקרית אריה הם כבר פיתחו מיומנויות. היכולת של המטופלים האלה להתמודד עם מצבי סיכון היא ירודה.

אווי סוקרת את כל המסגרות בפנים. חלק ניכר מהמטופלים מטופלים בקהילה. חלק מהם מכיוון שהם נושרים וחוזרים לרחוב או שהם חוזרים למשפחות ויש כאלה שעוברים לדיור המשכי בקהילה בהסדרים שלנו עם משרד השיכון בשכר דירה מוגדל ושיקום ביחידות יום בקהילה.


חבר הכנסת דנון, לא פעם מנכ"ל משרד הרווחה שואל אותי כמה אחוזי הצלחה יש לנו. אמרתי שצריך להחליט איך מגדירים הצלחה אצל דרי רחוב. המטרה הראשונה של העבודה עם דרי רחוב היא חילוץ ולמנוע מוות ברחובות. אז, גם אם קורה, וכבר קרה לנו, שמישהו חולץ מהרחוב והגיע לכאן וקיבל טיפול והוא נפטר פה או בבית החולים, אני חושבת שעשינו למענו משהו והוא לא נפטר בצורה הנלוזה ביותר ברחוב אלא עם צלם אנוש בתוך מיטה עם סדינים נקיים. גם זה עלול לקרות. אחוז המשתקמים בקהילה הוא מאוד נמוך.

אווי מתארת פה את המהלך בתוך המסגרת ורק רציתי לציין שיש ערוץ של אנשים שיוצאים חזרה לקהילה.

עצם העובדה שההידרדרות נבלמת והמטופלים יוצאים וחוזרים ובסיבוב השלישי והרביעי יש איזו התייצבות והם מפתחים תחושת שייכות ואמון למקום ולאט לאט הליכי השיקום מתקדמים יותר.


יש לנו 3 מסגרות נוספות, כל הנושא של שירותי גמילה. אנחנו עוסקים בגמילה בתקופה של בין שבועיים לשלושה שבועות פלוס "ייצוב מתדון".

זה כמו בשאר המרכזים בארץ. יש לכם ייחוד מסוים?

יש ייחוד, הנושא של תחלואה כפולה ועיצוב מתדון. מטופלים שלא יכולים להגיע למסגרות רגילות של גמילה, מטופלים שסובלים מתחלואה גופנית בעיקר וצריכים לתמיכות סיעודיות נוספות מגיעים אך ורק לכאן.


דבר נוסף זה הנושא של "ייצוב מתדון". אנחנו המסגרת היחידה בארץ – אתה מכיר את המושג מתדון?

כן.

אנחנו משוכנעים שגם עבורם, במוקדם או במאוחר, נצטרך לפתח איזה שירותים פנימתיים. הם גם זכאים לשיקום במסגרת שהיא פנימייתית לטווח קצר ולטווח ארוך. הם מגיעים לכאן ואנחנו עוסקים בניקוי של סמי רחוב, מייצבים אותם במתדון והם חוזרים חזרה למסגרות האמבולטוריות.


בקצרה, תחלואה נפשית, תת מסגרת נוספת של תחלואה נפשית והתמכרויות. במסגרת זאת יש 16 מיטות. זאת מסגרת מאוד מעניינת כי בונים אבחנות מרובות. 20 מיטות עבור מטופלים שבעצם אין להם שום אבחנה, מה שנקרא אבחנות מרובות. הם לא מספיק חולי נפש, לא מספיק מכורים, לא מספיק דרי רחוב. הם סובלים מרב תחלואות ורב לקויות ועוברים אבחון של 6 חודשים. אנחנו מתכיילים על אבחון שמייחד אותם. עם זה חוזרים לוועדת השמה ומפנים את המטופלים.

צריך לומר שהמסגרת הזאת היא מסגרת משותפת למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה. זאת מסגרת שהוקמה עקב חוסר במענים. הם לא חסרי הגדרה אלא מרובי הגדרות אבל כל אחד רוצה לומר שהם לא שלו. זה הייחוד של האנשים האלה. אחרי שנים בבית, כשאף אחד לא הכיר בהם והמשפחה כבר זועקת לעזרה, חלקם מכורים ואז הם לא מתאימים לשירותי השיקום ולא לבריאות הנפש. זאת מסגרת שיכולה לקלוט אותם. בגלל השותפות עם משרד הבריאות ועם שירותים שונים במשרד הרווחה. מישהו צריך לקחת אחריות על המשך הסידור שלהם במסגרת פנימייתית. זה הייחוד של המסגרת.

המסגרת היא מטריה ארגונית רחבה, מטריה מקצועית רחבה כאשר כל אחד יודע למקם את עצמו. למסגרת הזאת יש חזון על ובעצם אנחנו תופרים חליפה טיפולית עבור כל מטופל. אנחנו לא מתאימים את המטופל למסגרות אלא אל המסגרות למטופל. כל אחד מוצא את המקום שלו.

הרעיון המרכזי של המסגרת הזאת הוא שמי שמגיע לכאן לא יוצא לעבוד. מגיעים לכאן אנשים שזקוקים לעזרה ולטיפול ללא קשר לעבודה. אם הם יכולים לצאת לעבוד, הם לא צריכים להיות כאן.

מה אחוז העולים בכל המסגרות שהוצגו?

65%. זה אחוז מקביל לנתונים בכל הארץ. 65% מתוך כ-2,000 דרי רחוב ברמה הארצית הם עולים.

מה ההסבר לכך? מה המרכיבים?

התופעה החלה בתחילת שנות ה-90 והיא גם התרחבה ברחבי העולם. בארץ זה היה גל ההגירה הגדול מברית המועצות. זה היה קטליזאטור מאוד גדול עם משבר של הגירה שפירק משפחות עם דפוסים של שתייה מאוד מאסיבית.

מה הגיל הממוצע של דרי הרחוב העולים? לגבי הנתונים הארציים, מה אחוז העולים בקרב דרי הרחוב?

בארצי הגיל הממוצע הוא בין 45 ל-55. זאת קבוצת הכי משמעותית, חלקם גרושים, חלקם פרודים. חלק מההגדרה של דרות רחוב היא שלמעשה אין תמיכה של רשת חברתית כלשהי, לא משפחה וניכור.

מה החלוקה בין גברים לנשים?

13% נשים השנה. בשנה שעברה היינו על 10% נשים. כ-90% הם גברים.

אם היית צריכה לאפיין, האם מדובר במישהו שנולד בארץ?

לא.

הוא התחתן ונפרד והיה פירוק של משפחה.

כן.


ההגירה היא קטליזאטור מאוד רציני.

שהוביל לשתיה ומשם לרחוב.

חלקם הגיעו עם דפוסים של שתייה. זאת ביצה ותרנגולת אבל ברור שאת הרחוב אי-אפשר לשרוד ללא מיסוך. המיסוך זה או שתייה או סמים. חלקם הגיעו עם דפוסי שתייה או התמכרות לאלכוהול וזה החלק של מיסוך כדי לשרוד. סמים או האלכוהול זה אחד והפרעות נפשיות. החולי "מאפשר" את ההישרדות ברחוב.

מבחינה ערכית אני חושבת שזאת היתה הגירה ולא עלייה. אחוז גבוה מהם לא יהודים.

האם הם הגיעו לישראל כדרי רחוב או שבישראל הם הפכו לדרי רחוב.

הם לא הגיעו כדרי רחוב.

הם הגיעו לארץ, התגרשו.

היה פירוק של המשפחות. אנחנו מכירים את המשפחות הפטריאכליות, המאוד דומיננטיות. זה פירוק של משפחה. בדרך-כלל הגבר הוא זה שעזב והדרדר. ממחקרים בכל מיני תחומים רואים שנשים מסתגלות יותר מהר מהגברים. הגברים איבדו כאן את מעמדם.

במרכז צעדים אנחנו מטפלים באנשים שנמצאים בקצה הרצף. מדובר באנשים שאנחנו מאמינים שיש להם אופק שיקומי, טיפולי או מסגרות המשך שיכולים לשפר את מצבם.


אנחנו מדברים על מישהו שאנחנו פוגשים ברחובות תל-אביב, מצבם גרוע, לא ברור מי האדם, יש לו המון מחלות, יש לו רגל שבורה, הוא מכור והוא בקריז. בעצם קשה לתאר מסגרת אחת שתוכל להתמודד עם מגוון כזה של בעיות. המסגרת שלנו אמורה לתת לזה מענה.


אנחנו מטפלים באוכלוסיה שבגלל מצבה הפיזי והנפשי הקשה, הם לא מביעים רצון לטיפול. הם מוותרים, הם שוכבים ברחוב ובעצם מחכים שהחיים האלה יסתיימו. פה באמת נכנסים לתמונה שירותי הרווחה שמחפשים איזה ניצוץ של רצון לחיות והם מגיעים אלינו.


האוכלוסייה מורכבת מדרי רחוב ומהתמכרויות. ההבדל הוא שלדרי רחוב אין בית בכלל ולחלק מהתמכרויות אולי יש בית אבל לרוב הם נזרקו החוצה או שהבית לא יכול להכיל אותם.

ההבדל פה הוא שלפעמים הבית יכיל אותם חזרה.

יש לאן לשאוף אבל כמו שאמרו, מבחינת המכנה המשותף, איכשהו הם כולם ברחובות.


במרכז אנחנו מנסים לתת מענה לכל מה שאדם צריך ולתת להם איזו חוויה אחרת. זה מתחיל מ"לגרד" אותם מבחינה פיזית ולהוציא בגדים שנדבקו לעור. אנחנו נותנים להם סדר יום מובנה. לנו זה נראה מובן שקמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר וכדומה. אלה אנשים שאין להם סדר יום. אלה אנשים שלא יכולים להבין שהדברים לא קורים כאן ועכשיו. הכול נעשה תוך כדי גמילה ותוך כדי כל מיני הליכים גופניים שהם מתחילים לחוות. כמובן שזה מלווה בטיפול פסיכו-סוציאלי שזה הלב. אחרי שאדם ירגיש טוב יותר סביר להניח שהוא ירצה לחזור לרחוב. זאת תחושת מסוגלות פיקטיבית אבל מבחינתו הוא יכול לצאת ולהשיג סם.


אנחנו מנסים להגיע לשיקום תפקודי. אנחנו רואים שלאנשים האלה יש הרבה יכולות. אנחנו לא מלמדים אותם אבל אנחנו רואים שיש להם את זה. הם פשוט לא עסקו בזה המון זמן. פתאום מסתבר שאחד יודע לבשל, השני יודע לנקות, אחד היה נגר וכדומה. כל דבר שאפשר להראות להם שהם מסוגלים אנחנו משתדלים להתרכז בזה. כמובן שיש את המרכז התעסוקתי שפועל במתחם.


השילוב של כולם, יחד עם טיפול בקבוצות. יש לנו קבוצות שניתנות בשפה הרוסית. כל הזמן אנחנו צריכים להתאים עצמנו לאוכלוסייה של דוברי רוסית כי זאת אוכלוסייה גדולה.


יש לנו נגרות, יש לנו פינה חקלאית, יש לנו טיפוח סביבתי ופינת חי. אנחנו משתדלים לגוון. חשוב להגיד שבאיזה שלב אנשים מחפשים איך לצאת מפה החוצה. הם מרגישים שהם מיצו את המקום ולכן אנחנו מנסים ליצור קשת רחבה של אפשרויות. בוא נראה מה ייתן לך את התחושה שתרצה להישאר פה עוד קצת.


כמו שרחל אמרה, בשלושה החודשים הראשונים המלחמה היא רק שלא יצאו חזרה לרחובות. הטיפול הוא לא בכפיה ולכן אנחנו צריכים למצוא דרך לשווק את עצמנו נכון.


בסימון הכחול אתם יכולים לראות שירותים שניתנים גם בשפה הרוסית. אחד הדברים החשובים שנעשים במסגרת הזאת הוא שכל מערך הטיפולים והשירותים ניתן במקום. פרט אולי לרופאים ספציפיים הכול נעשה פה ולא צריך לטרטר את האדם. אם הוא צריך אורולוג – יש. אם הוא צריך דיאטנית – יש. אם הוא צריך אשפוז כמה ימים בבית חולים הוא יקבל את זה פה. הוא יכול לקבל גם שירות פסיכו סוציאלי. כל השירותים האלה ניתנים בתוך המסגרת וזה אומר לא לטרטר אנשים וזה מאוד חשוב.


לגבי ההתפלגות. בשנת 2010 עשינו סטטיסטיקה בקשר לדוברי שפות שונות. כמו שאתם יכולים לראות 54% אחוזים מכלל המטופלים בדרי רחוב הם דוברי רוסית. בהתמכרויות זה בערך 42%.

האם לפני גל העלייה היה טיפול בדרי רחוב?

לא היה טיפול כזה, לא היה שירות כזה ולא עלה הצורך הזה. היום אנחנו מאוד מדגישים את האבחנה בין מחוסרי דיור לדרי רחוב. מחוסרי הדיור באוהלים ברוטשיליד, לצורך העניין, לבין דרי הרחוב שיש להם עוד סממנים רבים נוספים ליד זה: ניכור חברתי, חוסר במסמכים, פגיעה נפשית, פיזית וכדומה.

יש חלוקה כמה יהודים וכמה לא יהודים?

הרוב מגיעים ברישום שהם יהודים אבל אנחנו רואים בשיחות שחלקם לא יהודים.

המספר הוא לא מספר אמיתי. לצורך העניין הטיפולי זה לא חשוב. סטטיסטית, מבחינת נתונים דמוגרפים אנחנו לפעמים שואלים את עצמנו אבל אין את הנתון האמיתי. כמו שמריה אומרת, הרבה מהם באים מכוח חוק השבות בכל מיני צורות ואנחנו לא יודעים את הנתון האמיתי.

מה לגבי יוצאי אתיופיה?

יש אחוז מאוד מאוד קטן. אני מדברת על סטטיסטיקה ל-2010-2011.

היו אצלכם יוצאי אתיופיה?

כן.

כמה?

יש להם משפחות, הם לא דרי רחוב. בדרך-כלל יש חמולה מסביבתם. אצלם הבעיה היא יותר ההתמכרות.

זה יותר בהיבטים של התחלואה. בגריאטרי יש לנו כבר פלח שמתחיל לגדול. אחרי החשיפה של המשפחה והחיבוק המשפחתי, אנחנו רואים אותם בשלב אחר. הם מגיעים יותר פצועים, יותר חבולים, יותר חולים והרבה יותר מאובחנים כך שזה יותר קל. יחסית הם לאשפוזים ארוכי טווח ולא להיבט של דרות רחוב. הם פחות כאן ויותר בגריאטריה.

אני יכולה לומר שבמסגרת מרובי האבחנות, מתוך 20 מכסות יש לנו 3 מטופלים אתיופיים, נפגעי ראש. שניים מהם נמצאים בחלופת מעצר. הם כולם מכורים לאלכוהול. מדובר באתיופים צעירים. אחד בן 21 ושניים בני 35 לערך.

אני חושבת שעוד כמה שנים זה יתחיל להיות בעייתי.

יהיה גל.

מה יהיו המאפיינים שלו?

תחלואה נפשית, פגיעות, סוג של נידוי מהמשפחות. אפילו המשפחות האתיופיות כבר לא יוכלו להתמודד.

זה מגיע מזווית של עבירות על החוק בעיקר. אני חושבת שהאוכלוסייה האתיופית צפה למקומות טיפוליים, במיוחד במפגש שלהם עם החוק ואז מתחילים לעשות את האבחנות ורואים שיש דברים נלווים. נדיר שהם נפלטים לרחובות.

בעיקר יש תחלואות נפשיות.

הרבה פעמים אנחנו בתחושה שהאנשים האלה צריכים לחזור עוד פעם במטוס ולקרב להם את המדרגות טוב יותר. התחושה היא שהאנשים לא נקלטו טוב בארץ. הם הגיעו וקיבלו איזו תמונה מעוותת ממש בחודשים הראשונים של השהייה שלהם בארץ. אנחנו בכלל לא מצליחים להבין מה קרה מאז שהם עלו לארץ. האם היה משהו חיובי בדרך? האם יש איזו חוויה?


השנה הוצאנו מטופלים לטיול בספארי. אנשים שאלו שאלות גיאוגרפיות כמו: איפה אני נמצא? האם זה בארץ? זה במרכז? איפה אני נמצא? זה היה מדהים כי אני מדברת על אנשים שנמצאים 13 שנים בארץ. אין להם מושג איפה הם נמצאים. מעבר למדינת תל-אביב בחצר האחורית הם לא יודעים איפה הם נמצאים.

אולי זאת תוצאה של קליטה ישירה.

מדובר בעליות שבין השנים 1990-1999. כלומר, מדובר באנשים שנמצאים בארץ מעל 10 שנים. אנחנו חווים איתם פה מצב של אנשים שמתחילים הכול מעכשיו.


50% מתוך האנשים שמגיעים לפה לא מדברים עברית כלל. הם לא מצליחים להבין מילה אחת בעברית. לא הצלחנו להבין מהם איפה הם עבדו, לא נרשם שום דבר מסודר מהיום הראשון שלהם בארץ. כולם סובלים מבעיית אלכוהול. אי-אפשר לדעת מה קדם למה אבל אין אחד שלא סובל מזה. הם סובלים מתחלואה גופנית או נפשית כתוצאה ממה שעבר עליהם. כמובן שאין להם רשתות תמיכה של המשפחה. גם אם יש להם משפחה, הם לא בקשר איתם ואין להם מושג איפה הם גרים.


מכאן אפשר להבין את חשיבות האולפן שפועל במרכז צעדים. אמנם בשלב הראשון הטיפול הרפואי הוא הדומיננטי אבל אם אני מדברת על קבוצות טיפוליות או טיפול בהתמכרות או מיומנויות חברתיות, הנושא של אולפן הוא המרכיב הכי בסיסי שאנחנו צריכים לספק לאנשים האלה.

מי שנמצא פה יותר מ-10 שנים ולא מדבר עברית, לא נכנס לאולפן?

על זה אני רוצה לדבר איתכם. מבחינת זכאות, האנשים האלה לא זכאים לאולפן. זכאות לאולפן זה פחות מ-10 שנים בארץ.


יותר מזה. גם אנשים שנמצאים בארץ פחות מ-10 שנים. כשעלו הם נרשמו לאולפן, היו שם יומיים, הזדמנה להם עבודה והם עזבו והזכאות שלהם מפסיקה. האנשים האלה לא למדו את השפה.

אני רוצה להקשות עליך. אם יש לך מישהו שלא מדבר עברית ויש מורה לעברית. האם הוא נכנס לשיעור?

אנחנו נכניס אותו כתוספת לאנשים שזכאים. הוא יהיה נוכח שם אבל אנחנו לא יכולים להרחיב כיתה עד אין סוף. אנחנו יכולים להזרים שניים שלושה נוספים.

אני מבקש לקבל התייחסות.

לגבי אלה שלא זכאים, האם ניסיתם לפנות אלינו במרוכז עם השמות?

בוודאי. כל שנה אנחנו מנסים ומסבירים וכותבים. אנחנו שולחים רשימה והרשימה הזאת מצטמצמת וחוזרת.

תעבירו את הרשימה דרכי ואנחנו נעבוד מול משרד הקליטה.

ישנה ועדה שיכולה לאשר את הזכאות. אם זה משהו קבוע ויש מספר אנשים שאתם יכולים להצביע עליו - - -

מדובר ב-20 פלוס שזקוקים.

אנחנו נבדוק את האפשרות להתאים את האולפן לאלה שלא זכאים. זה מידע שרק כרגע הגיע אלינו.

אנחנו שמחים שאתם פה. הגשנו את זה כל שנה. למזלנו אנחנו נמצאים במתחם שיש בו הרבה מסגרות.

יש לנו אולפנים למכורים, למשל בנתניה, שלא זכאים ופתחנו אולפנים במסגרת אחרת. נבדוק את האפשרות לתמיכה פה. תעבירו אלי את הרשימות ואנחנו נבדוק.

מצוין, תודה.

באמת מצאנו את עצמנו מגייסים גם ממסגרות אחרות שנמצאות פה במתחם בשביל להגיע ל-11 זכאים. בכל המסגרות יש צורך. האולפן הוא מאוד משמעותי לטיפול.


אפרופו לגבי הזכאות. העיגול הגדול מסמל את כל דוברי הרוסית עולים מחבר העמים. כאשר אני מדברת על כאלה שלא זקוקים לאולפן אני מתכוונת לאנשים שמסתדרים, שאפשר לתקשר איתם, הם קצת כותבים.


אלה המסומנים באדום אלה אנשים שמדברים ברמה בסיסית, כן, לא ולא מעבר לזה. אפשר להסביר להם משהו מאוד בסיסי אבל אי-אפשר לנהל איתם קשר טיפולי בשפה הזאת. מתוכם, 21 אלה אנשים שלא מדברים אף מילה ומתוכם מה שמסומן בכתום, הם בעצם אנשים שעונים על קריטריונים.

אפשר לקבל את המצגת?

אתם תסתובבו עכשיו בחצר ותראו את אותם מראות קשים שרואים ברחובות, של אנשים צעירים שלא ברור באיזה גיל הם, איך הם בכלל מתפקדים וכדומה. אתם תיראו אותם היום בתפקוד. אני חושבת שאנחנו מצליחים לשקם. רחל אמרה שאנחנו מצילים אנשים ממוות ברחובות ואנחנו רואים גם הצלחות אחרות וזה מרגש. אנחנו גם רואים נפילות. הדרך עם כל מטופל היא דרך ארוכה.

לפני שאנחנו מתחילים, כמה שאלות ברמה הארצית.


כמה דרי רחוב יש בסך-הכול.

כ-2,000 ואנחנו מניחים שיש עוד כ-1,000 שאנחנו לא מכירים. הוצאנו עכשיו מכרז לעשות סקר שיעזור לנו למפות את ה-1,000.

אם כך, ההערכה היא שיש 3,000 בכל הארץ.

זאת הערכה. זאת הערכה די היסטורית שמסתמכת על סקירה ספרותית בינלאומית. אני רוצה את זה מחדש.

לכמה אתם מגיעים?

לכ-2,000. ישנם 1,800 איש שמוכרים בשירותי הרווחה ברמות שונות, החל מכאלה שנמצאים בקשר עם עובד סוציאלי במסגרת אמבולטורית וכלה באלה שנמצאים בקרית שלמה במסגרת הארצית ויוצאים חזרה לקהילה.


כמו שאמרתי קודם, יש לנו הסדר עם משרד השיכון לסיוע מוגבר בשכר דירה. הם מקבלים שכר דירה יותר גבוה לתקופה של 4 שנים על-מנת לבסס אותם. ברגע שהגדרנו אותם דרי רחוב הם מקבלים את הסיוע הזה כדי לבסס אותם בקהילה, אם זה בעבודה או בעבודה משקמת על-מנת לחזק את החלק הזה. כל התקופה הזאת הם מחויבים להיות בקשר עם עובד סוציאלי שמדווח למשרד השיכון.


התהליך השיקומי של דרי רחוב, ככל שהם יותר זמן ברחוב, מעל לשנה, כך הוא ארוך יותר וקשה יותר ולפעמים הוא בלתי ניתן.


שוב, כדי למנוע מוות ברחובות אנחנו למעשה מאפשרים להם כמעט דלת מסתובבת. אני לא מגבילה את מספר הפעמים שאדם יכול להיכנס ולפעמים שוב ושוב בצורה סיזיפית ומתסכלת.

איך מגיעים אליכם אותם 1,000 שהם לא נמצאים ברדאר? הם מגיעים על-ידי הפרת חוק שהמשטרה מדווחת? איך נקלטים אצלכם במאגר?

הרשויות המקומיות נדרשות לסיורים ברחובות ושבחורף הסיורים מתוגברים.

בואי ניקח את עיריית תל-אביב לדוגמה.

תל-אביב מכילה כשליש מדרי הרחוב בארץ.

חשוב להבין שדרי הרחוב זאת הגדרה מסוימת. אתה רואה ברחובות קבוצה לא מבוטלת של אנשים שהם לא דרי רחוב, הם מחוסרי דיור. ניקח למשל את קבוצת האתיופים. אתה רואה הרבה אתיופים שנמצאים בתחנה המרכזית ומסתובבים ברחובות אבל יש להם הורים עם בית באשקלון, בקרית גת או בבאר-שבע. הם לא נחשבים לדיירי רחוב, הם מחוסרי דיור אבל אתה רואה אותם כי זה ברחוב. יש נשים שעוסקות בזנות ויש להם איזו דירה שהם שכרו. עדיין רוב החיים שלהם ברחוב אבל הן לא דרות רחוב. זאת קבוצת אוכלוסייה שגם היא אוכלוסייה מאוד קשה.


אני נציג של השירות להתמכרויות ועבור האוכלוסייה הזאת באמת נתנו מכסות בתוך קריית שלמה. זאת אוכלוסיית רחוב אבל הם לא דרי רחוב בהגדרה.

עובדים זרים, מהגרי עבודה אינם נכללים. חשוב להדגיש: השירות שניתן הוא לאנשים שיש להם אזרחות או תושבות. זה השירות שאליו מחויבת המדינה, למעט אנשים שהם במצבי סיכון, שגם אם יגיעו לחדר מיון הם יקבלו את הטיפול, במסגרת האמנות הבינלאומיות.


מבחינת טיפול, כפי שמתואר פה או בהגדרה של דרי רחוב, אנחנו בפירוש עושים אבחנה בין מחוסרי דיור לדרי רחוב, בין אסירים משוחררים לדרי רחוב, בין מהגרי עבודה למיניהם שאפשר לראות ברחובות תל-אביב. יש לנו שני מקלטים גדולים, אחד של 60 מיטות, לאנשים שהם עדיין משתמשים בפועל. אלה בתי מחסה ללינה בלבד. הטיפול הוא ביחידת יום ושם מנסים לשדל אותם להגיע.

יש עוד ערים בישראל שיש בהם ריכוז?

בירושלים יש כ-200, בחיפה יש כ-200. אני יכולה להעביר לך מצגת של הפילוח הדמוגראפי.

איך מגיע הדיווח? את אומרת שפקח עירוני אמור לעלות על העניין?

גם. יש דיווחים של אזרחים למוקד העירוני. יש עובדים סוציאליים שעושים סיורים ומתלווים לשיטור העירוני.

תושב תל-אביב שגר ברוטשילד וראה מישהו תחת החלון שלו - - -

הוא יכול להתקשר ל-106. יגיע מדריך של היחידה לדרי רחוב בתל-אביב ששמו מישל. לא פעם בדקתי את המוקד העירוני. ראיתי מישהו ברחוב ובדקתי כמה זמן לוקח. הוא מסייר עם רכב בשעות היום ובשעות הלילה. בחורף הם מסיירים עם שמיכות, עם טרמוסים ועם מנות חמות.

מה הנוהל? מה הוא אמור לעשות?

לפעמים הוא מכיר את האדם הזה והוא יודע שהוא הולך לישון בגגון אז הוא יעזור לו להגיע. אם האדם יסכים, הוא יביא אותו ליחידה עצמה. אם הוא מוכן, לפעמים מפנים אותו באותו הרגע לגמילה פיזית ולהמשך טיפול. יש כאלה שהם סרבנים עיקשים. לא נעים לי להלאות אתכם בתיאורים לא נעימים אבל לפעמים אני מקבלת טלפון מיואב בתל-אביב שהרגל של האדם נמצאת בריקבון ויש בה תולעים. אז צריך לשאול מה עושים? האם בית משפט יאפשר להפעיל חוק חוסים? האם הוא מסכן את עצמו? אנחנו מנסים ללכת בכל הדרכים כדי להציל את האדם. נעשה את זה גם אם אנחנו יודעים שנכניס אותו לפה הוא יהיה כאן חודשיים או שלושה. לפעמים הוא ייפלט אבל לפעמים הוא יתחזק.


בציניות אומר שמשרד האוצר לא תמיד אוהבים אותנו כי אנחנו מחזיקים אותם בחיים יותר.

זה נשמע נורא.

זה נשמע נורא אבל זה אמיתי, לא נעים לי להגיד.


זאת הזדמנות להגיד לכל העובדים בארץ וגם בקרית שלמה, שמתעסקים עם דרי רחוב, שזאת האוכלוסייה האחרונה בקצה הרצף, החוליה הכי חלשה בחברה. אני חושבת שמוסרית חברה נמדדת על-פי הטיפול בחולייה האחרונה שבה. בפני כל אחד מהם אני מורידה את הכובע האישי שלי.

יש רשויות שאת יכולה לציין לחיוב או לשלילה מבחינת הטיפול בדרי רחוב, שיש להם פחות רגישות או יותר רגישות?

אני אזהר ואגיד מעט.

תצייני את כל הטובים, מי שרע תגידי מעט.

יש את עיריית תל-אביב, למשל, כי אין להם ברירה. לפעמים אני אומרת למנכ"לים ולראשי ערים שיצרפו את חזות העיר ומשם תיקחו תקציבים ואנשים.


יש רשויות כמו אילת שיודעים להעלות אנשים על אוטובוסים ולשלוח אותם למקומות אחרים. יש לנו תצהירים כתובים של אנשים.


באיזה לילה הגעתי עד ראש עירית אילת. אוטובוס הגיע לירושלים, כולל שני אנשים שהגיעו לבתי חולים וכך זה הגיע אלי. יש לי תצהירים כתובים של אנשים. הם גם די הודו שהם עושים את זה לפעמים כי ההגדרה של דר רחוב היא לא על-פי הכתובת שהוא רשום בתעודת הזיהוי אלא על-פי הבלטה שעליה הוא נמצא. בסופו של עניין, כשזה מגיע אלי ואני צריכה להחליט איזו רשות, אם אין מנוס ואין רשות שמוכנה לקחת אחריות, אני שואלת על איזו בלטה הוא נמצא כולל מאיפה מד"א פינתה אותו. אין לי ברירה וזאת תהיה ההחלטה.

בתל-אביב הרשות מאוד קואופרטיבית ובאמת יש שיתוף פעולה בין הגורמים השונים. יש סינכרוניזציה טובה, יש תקציבים, יש עמותת "לשובע" שפעילה שם מאוד. הם באמת עושים את כל המאמצים.


בחיפה אנחנו כבר שנה שנייה מנסים לשמר חלק מהתקציב ולהקים שם מחסה לפחות או בניין רב תכליתי ואנחנו לא מצליחים.

בתל-אביב, בלוינסקי, היוזמה להקמת המקום היתה מתוך התלונות של הדיירים.

יש פה אנשים שנאספו בפרויקט לוינסקי, יש פה אנשים שנאספו על-ידי הניידת שמפעילה המרפאה בלוינסקי.

מה המצב בירושלים?

בירושלים יש את רצף השירותים הכי מלא. יש הרבה בעיות. הגורם המפנה זה מיקור חוץ של עמותת שקל שעובדת מאוד יפה. כרגע יש להם בעיות תקציביות עם הרשות המקומיות והם לא חותמים על הסכמים אבל מבחינת הרצף הטיפול יש שם את הרצף הכי מלה, ממחסה, מרכז לטיפול יום, מרכז לטיפול עם לינה, תעסוקה, דירות לוויין בקהילה ודיור עצמאי. באף רשות מקומית אין את הרצף הזה כמו שם.

בשנה שעברה הם פנו אלי שאקח את הפרויקט.

בערים עם ריכוזי עולים כמו נצרת עילית ואשדוד, יש בעיה יותר גדולה?

בנצרת עילית מצאו פיתרון מאוד יפה. היו שם דירות "עמידר" עד לפני ש"עמידר" מכרו אותם לכל המרבה במחיר. לדעתי יש שם 15 דירות לדרי רחוב. שם יש מערך אחר של טיפול יום עם מדריך שעובר בסבב בין כל הבתים.


באשדוד יש למעלה מ-100 דרי רחוב שזה הרבה. יש שם שלטר פעיל מאוד.


באשקלון היה שלטר והוא נסגר ויש הרבה בעיות עם הרשות להקים שלטר חלופי. אלה שני שלטרים שמופעלים על-ידי עמותה של יוצאי רוסיה. זה הגיע לוועדת הקליטה בקדנציה הקודמת.

זה היה לוועדה לפניות הציבור בראשות סופה לנדבר.

נכון, את צודקת.


ככל שאחוז העלייה גבוה יותר זה די ביחס ישר לאחוז דרי הרחוב.

מישהו רוצה להוסיף לפני שנצא לסיור?

לגבי הדירות של משרד השיכון. לפני כמה שנים חשבנו על הצורך להקים דירות לוויין באותו הקשר של רצף טיפולי. מושקע הרבה מאוד כסף בשיקום של מטופלים. אלה שמצליחים להשתקם עוברים להוסטל השיקומי. הם עושים את הדרך בצורה יפה מאוד. אנחנו מאפשרים להם לעבוד, הם מרוויחים שם כסף וחוסכים. פחות או יותר הם יוצאים מאורגנים לחיים אבל יש איזו הרגשה שחסר משהו. המשהו הזה זה אותן דירות לוויין. כמו הדירות בנצרת, רצינו לעשות את זה ברמה הארצית. להקים מערך דיור לווייני שימשיך את ההוסטל כדי שנוכל להמשיך לפקח על המטופלים למשל זמן של עוד שנתיים, עוד שלוש שנים. אותם מטופלים יוכלו להיות בקשר עם ההוסטל, יוכלו להיות בליווי של הדרכה כזאת או אחרת.


היום אנחנו מאבדים חלק מהם. אחרי כל ההשקעה המטורפת שנעשית בהם, אנחנו מצליחים לראות אותם עושים סיבוב חזרה. הם נופלים, מתפרקים, מתרסקים, שוב סמים ושוב אלכוהול, שוב דיירות רחוב. יכול להיות שהשלמה של הרצף הטיפולי הזה בהיבט של דירות לוויין יוכל לעזור. לא בטוח שזאת תהיה החוליה האחרונה כי כל פעם שאנחנו מייצרים משהו אנחנו רואים שזה לא מספיק. אבל, בנקודת הזמן הזאת, אם אפשר היה לחבר את משרד השיכון לסיפור הזה, אפילו ברמה של עמותה אחרת שתצטרף ותקים מערך דיור. זאת לא בעיה לעשות את כל הקישורים האלה. זה קצת קשה לעשות את זה מול המדינה וזה חבל. אני לא מבין למה זה קשה כי בסופו של יום זה עולה לכולנו יותר כסף כי אותם מטופלים חוזרים לעוד סיבוב ולעוד סיבוב וזה הכול תקציבים.


אפרופו דרי רחוב. שאלת איך זה התחיל. זה התחיל פה בחצר כל הסיפור של דיירי הרחוב. בשנות התשעים דיירי הרחוב היו ישראלים ולא עולים מרוסיה וזאת היתה תופעה. מתו מספר דיירי רחוב בחוף הים בתל אביב. אני לא זוכר איך זה הגיע אלי. יצרתי קשר עם עיריית תל-אביב ונסענו לראות. היו שם כמה הומלסים והבאנו אותם לצר. היה פה צריך קטן בחצר שהיה מכבסה. שיפצתי אותו קצת ושמנו אותם שם. השלושה נהיו ארבעה, אח"כ חמישה, 10 וכו'. ראיתי שזה מתחיל לעלות כסף וזה מתחיל להיות סיפור. אז התחיל גם ה"בום" של העלייה. מאז זה כבר היסטוריה.


אנחנו שייכים למועצה אזורית חוף השרון.


לגבי שאלת על הריחוק. תנסה להקים מערך טיפול כזה בתוך מסגרת עירונית, אף אחד לא ייתן לך. אתה מכיר את כל יפי הנפש. אתה לא יכול להקים הוסטל וזה קשה מאוד. אחד היתרונות במיקום אל מול החסרונות הוא שאנחנו יכולים להחזיק באוכלוסיות שאף אחד לא רוצה ומעוניין. אנחנו מתמודדים עם כל שאר הבעיות הלוגיסטיות בכבוד.

אני רוצה להודות לכולם.


אנחנו נצא לסיור וגם לקבל משובים על-פי המלצתכם.


יישר כוח גדול לכל מי שעושה במלאכה החשובה.


תודה רבה.


(הישיבה ננעלה בשעה 11:20)