הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
54
ועדת החוקה, חוק ומשפט
11/08/2011

הכנסת השמונה-עשרה


נוסח לא מתוקן

מושב שלישי









פרוטוקול מס' 445
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום חמישי, י"א באב התשע"א (11 באוגוסט 2011), שעה 10:00

1. הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 60) (איסור פרסום), התש"ע-2010

חברי הוועדה: דוד רותם - היו"ר

אורי מקלב

חה"כ זהבה גלאון

חה"כ אנסטסיה מיכאלי

חה"כ נחמן שי

עו"ד יפעת רווה, משרד המשפטים, מח' ייעוץ וחקיקה

עו"ד מיכל גולד, משרד המשפטים, מח' ייעוץ וחקיקה - פלילי

גלעד סממה, עוזר השר, משרד המשפטים

הלה אדלמן, פרקליטה, מח"ש, משרד המשפטים

בוסנה ירדני, ע' יועמ"ש, המשרד לביטחון פנים

פקד ליאת לב, קמ"ד, חקירות באח"מ, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

מפקח דנה צ'רובלסקי, ע' יועמ"ש, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסנגורית הציבורית הארצית, הסנגוריה הציבורית

רס"ן רווית דנינו-מויאל, פצ"ר-רמ"ד חקיקה, משרד הביטחון

רס"ן יניב חורש, יחידה ארצית לחקירת הונאה, אכ"א, משרד הביטחון

סגן אופיר ברמלי, ק' חקירות, יחידת ההונאה של מצ"ח, משרד הביטחון

עו"ד ניבין עמנואל, הלשכה המשפטית, הנהלת בתי המשפט

עו"ד ניר פלסר, לשכת עורכי-הדין

עלוה קולן, מקדמת מדיניות וחקיקה, האגודה לזכויות האזרח

עו"ד לילה מרגלית, ראש תחום זכויות בפלילים, האגודה לזכויות האזרח

עו"ד ליאת קליין, איגוד מרכזי הסיוע

עו"ד ישגב נקדימון, היועמ"ש, חברת החדשות

עו"ד דקלה בירן, המחלקה המשפטית, חברת החדשות

שילה דה בר, יו"ר ידיעות אחרונות

עו"ד ירון חנין, משרד עורכי-דין ליבליך מוזר

מיכאל מירו, מנהל קול ישראל, רשות השידור

אופיר ביתן, עוזר היועמ"ש, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

נועה ברודסקי-לוי

דורית ואג

אסתר מימון
הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 60) (איסור פרסום), התש"ע-2010

אני פותח את הישיבה. אנחנו נדון היום בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 60) (איסור פרסום), התש"ע-2010. בישיבה הקודמת סיכמנו כמה דברים. יש כמה בקשות לדברים חדשים, ואנחנו נקווה לגמור היום את החוק.


הסעיף הראשון זה "לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, מהמועד שבו הודיעה רשות חוקרת לחשוד על קיומה של חקירה נגדו בשל חשד לביצוע עבירה ועד תום 48 שעות מהמועד אליו הוזמן לחקירה" – סיעת חד"ש מבקשת 96 שעות - "או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים בפני שופט בעניינו של החשוד, לפי המוקדם מביניהם; במניין השעות לא יובאו שבתות ומועדים."

באיזונים שעשינו 96 שעות זה נראה לנו הרבה. היו הערות משני הכיוונים. מכיוון אחד של העיתונים, כמובן הם רוצים לצמצם כמה שיותר, ובעניין הזה אנחנו באים עם ההצעה שלנו. היתה הערה שהיא חשובה לנושא הבהירות, כי אומרים: אנחנו מקיימים את החוק, אבל אנחנו חיים בעולם תחרותי; אנחנו לא רוצים ללכת מעבר למה שצריך, אבל אז עיתון אחר יפרסם, אנחנו רוצים לדעת בדיוק מה שצריך ואת זה נקיים. ניסינו למצוא פתרון לעניין הזה.


מצד שני, היתה הערה – אני לא יודעת אם הפוכה, כי בסופו של דבר הפתרון הוא אותו פתרון – שאומרת שיש ואקום כלשהו בתקופה עד שמודיעים לבן אדם שהוא חשוד. נכון שבנהלים משטרתיים אסור להוציא החוצה, אבל אנחנו יודעים שלפעמים קורות הדלפות ולפעמים מידע זולג, וצריך לסתום גם את החור הזה כדי שאדם שבכלל לא יודע שהוא חשוד לא יפתח בבוקר את העיתון ויגלה שם את הידיעה הזאת.

לפעמים הוא מגלה אותה גם אחרי שסגרו את התיק...

כשזה לא היה בכלל. לזה יש סעיף בחוק איסור לשון הרע שמחייב לפרסם את התיקון לבקשת אדם.

התיקון הזה עוד לא הגיע לעיתון "הארץ". אני מניחה שגם אם נסגור פה כל מיני דברים, תמיד עלולות להיות הפרות, עלולות להיות טעויות. אנחנו מנסים לפחות לקבוע את הנורמה ככל האפשר.


ולכן הפתרון שהצענו הוא שנקודת הפתיחה היא מתחילת החקירה. כל עוד יש חקירה סמויה, ממילא הרבה פעמים יש איסור פרסום מהכיוון השני. מכל מקום, כל עוד שאדם לא זומן לחקירה ועד 48 שעות – אנחנו כתבנו מהמועד שהוא זומן לחקירה, אתם הצעתם מהמועד שהוא נחקר או שאליו זומן – זה סוגר את החלק הראשון, את החלק שאדם עדיין לא יודע שהוא חשוד. זאת ההצעה שלנו - -

לכן צריך להיות כתוב: "לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום עד תום 48 שעות מהמועד אליו הוזמן לחקירה".

- - זה אומנם מאריך את התקופה, אבל זה בהחלט מבהיר את זה.

אפשר להעיר בהקשר הזה?

בבקשה.

אני עדיין לא רואה פה פתרון לקושי שהעלנו בישיבה הקודמת של הבהירות מול העיתונאי. עיתונאי לא בהכרח חייב לדעת מתי זומן אותו אדם לחקירה ויכול להיות שהוא יקבל אינפורמציה לא נכונה. היות שכאן מדובר על חקיקה של עבירה פלילית, יכולים להגיע להכשלתם של עיתונאים בעבירות בגלל אותה אי-בהירות, ואני עדיין לא רואה פתרון לאי-הבהירות בהצעה הזאת.

מה פירוש שהוא קיבל מידע לא נכון? ממי הוא קיבל את המידע?

המקורות יכולים להיות שונים ומגוונים.

עיתונאי שמכבד את עצמו, ואנחנו יודעים שהעיתונאים מכבדים את עצמם, צריך לבדוק את הנתונים שהוא קיבל.

אפשר להביא דוגמה לאדוני?

ודאי.

אני מ"ידיעות אחרונות", יש מקרים שבהם הידיעה לא מגיעה מרשויות אכיפת החוק, היא מגיעה משכנים, מחברים, מעמיתים לעבודה, ממתחרים עסקיים. איך אתה מצפה שהעיתונאי יברר משלל רשויות אכיפת החוק שעוסקות בנושא הזה האם חלון 48 השעות חלף או לא חלף בנושא הזה?

אם העיתונאי לא יבדוק, אז השם שלי והתמונה שלי יהיו מרוחים על העיתון בעמוד הראשון תחת הכותרת שחוקרים נגדי חשדות, כאשר אין חשדות ואין חקירה, אבל העיתון פרסם. כאשר יתברר אחר-כך שלא היה ולא נברא, העיתון יפרסם עוד כתבה, שבה הוא יפרסם שבאותה חקירה שבה נחשד פלוני אלמוני התיק נסגר.

לא השבת לשאלתי.

אני עונה לך, אבל אני לא מסתכל עכשיו רק על העיתונאי, אני גם מסתכל על האזרח, שאת השם שלו מרחו בלי לבדוק. יש שכנים שהדליפו, אין שום בעיה. ילך העיתונאי למשטרה, יאמר: רבותי, יש לי מידע כזה וכזה, אני רוצה לדעת האם האיש הזה הוזמן לחקירה.

האם המשטרה מחויבת להשיב?

אם המשטרה תשיב לו – מצוין, אם המשטרה לא תשיב, שיפנה לאותו אדם ויאמר לו: אדוני, נתברר לי שזומנת לחקירה - - -

אם הוא בוחר לא להשיב או שהוא במעצר ואי-אפשר לקבל ממנו תשובה?

אל תסמוך על השכנים. בינתיים אתה הורס את השם שלי. תחליט, אתה רוצה לקחת סיכון – תיקח סיכון, אבל אתה לא יכול להעמיד אותי בעמוד הראשון של העיתון ואחר-כך להגיד: לא קיבלתי תשובות ולא יכולתי - - -

אני אומר ההיפך: אני מעוניין לבדוק. באיזו מידה רשויות אכיפת החוק יסייעו לי לבדוק?

אני לא יודע.

מה עם רשויות אחרות שאינן משטרה?

איזה רשויות?

רשות ניירות ערך.

אותו דבר.

אני אפנה אליהן והן ישיבו?

אני לא יודע. יכול מאוד להיות.

אני אשאל אותן.

נניח שהן לא ישיבו?

איך אני אדע?

אתה לא תדע, אז אל תפרסם.

אדוני, פה אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהוא חשוד.

מי אדוני?

אני מטעם עיתון "ידיעות אחרונות". פה, לפי הסעיף הזה, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהוא חשוד, והשאלה היחידה שפתוחה זה ממתי מתחילים לספור את אותן 48 השעות.

מרגע שהוא הוזמן לחקירה, מהמועד שנקבע לחקירה.

סעיף החוק פה הוא מאוד ספציפי, הוא מדבר על שעות. כדי שאני אדע מה המועד המדויק שהוא זומן לחקירה, צריך להיות מנגנון כלשהו שיאפשר לי לדעת את המועד. אי-אפשר להעמיד אותי במצב שאני תלוי בחסדם של גורמים שונים, ואז - - -

אם אתה לא יודע, כעיתונאי אחראי – אם אתה לא יודע, אל תפרסם.

יש לנו ודאות, לא לגבי מועד ההודעה אם חלפו 40 שעות או 50 שעות או 30 שעות או 90 שעות. אנחנו יודעים שיש חשד, יודעים שנמסרה הודעה, לא יודעים בדיוק מתי.

אתם יודעים שהאיש הוזמן לחקירה?

נניח שכן. יודעים.

איך אתם יודעים?

מקורותינו, אולי אפילו יש לנו תמונות.

יש לכם תמונות, אז אתם יכולים לשאול את הצלם מתי הוא צילם.

אנחנו לא יודעים בוודאות מתי נמסרה ההודעה. הרי מדובר פה על 48 שעות.

יש לכם תמונה שהוא התייצב לחקירה?

ההודעה היא לאותו אדם - - -

לאותו אדם.

רבותי, יש לכם תמונה שהוא התייצב לחקירה?

יש לנו תמונה של שוטרים אצלו בבית. אנחנו לא יודעים אם נמסרה או לא נמסרה הודעה. אנחנו לא יודעים. אנחנו רוצים לברר. מי יעזור לנו?

אני לא יודע. אבל אני רוצה דבר אחד, שאם אתם לא יודעים, אל תפרסמו.

אנחנו לא יודעים את השעה.

אז אל תפרסמו. תיקחו ספייר של עוד שלוש שעות ואז תפרסמו.

לפני כמה שנים נמסרו נתונים לוועדת החוקה שכ-95% מהחקירות אינן מסתיימות בכתבי אישום, אבל גם 95% מהמעצרים לא מתפרסמים בתקשורת. אין ספק שכל אדם שהשם שלו נמרח בעיתונים – אני יכולה להעיד ממקור ראשון, שזה בוודאי לא נעים - כל אדם כזה הוא עולם ומלואו, ואנחנו רוצים להגן עליו. השאלה היא מה עומד על כף המאזניים ברגע שאנחנו עושים איסור גורף כזה ומשנים את הסדר. במקום שהפומביות והפרסום יהיה הכלל, והאיסור יהיה החריג, אנחנו הופכים את הסדר ונותנים לחריג להיות הכלל. ברגע שבאופן גורף כזה אנחנו אומרים שמרגע שנודע לאותו אדם שהוא צריך להגיע לחקירה או שהוא חשוד אי-אפשר לפרסם, אנחנו מעמידים את זכות הציבור לדעת בסכנה.

תסבירי לי מהי זכות הציבור לדעת.

זכות הציבור לדעת שאדם מסוים, למשל משה קצב – אני בכוונה לוקחת דוגמה שהיא דוגמה ידועה – חשוד בכך וכך. כבר דיברנו לא אחת על כל האינטרסים - - -

אל תיקחי את משה קצב, זו לא דוגמה טובה. אני אתן לך דוגמה יותר טובה.

לדעתך יותר טובה.

אהוד אולמרט.

לא.

אני מכיר את הרגישות.

אתה יודע על מה אני הולך לדבר, אני לא הולך לדבר על אהוד אולמרט. כאשר פורסם שהמשטרה חוקרת חשדות נגד יושב-ראש ועדת החוקה על זיוף מסמכים - -

אדם קרוב אצל עצמו.

מכיוון שאתה יודע את העובדות אני משתמש בדוגמה הזאת. לפחות בדבר אחד אני יודע שאתה חושב שאני צודק.


- - אחר-כך מסתבר שלא היתה חקירה והוא לא נחשד ולא נחקר, אבל זה פורסם. אחר-כך אותו תיק נסגר מחוסר אשמה, אז פרסמו שוב – באותה חקירה שבה נחשד יושב-ראש ועדת החוקה, התיק נסגר. האם צריך בלי לבדוק שהשם שלי יתפרסם בעיתון?

אני יכולה להזדהות אתך, כי עמדתי בסיטואציה דומה. אני נחקרתי והתיק נסגר.

את נחקרת.

בהחלט.

אני אפילו לא הייתי חשוד.

זה מקרה אחר. אנחנו לא מדברים על מקרים כאלה. אנחנו מדברים על מקרים שבהם אדם חשוד. זאת נקודת המוצא שלנו.

העיתון קבע שאני חשוד.

זה חוק אחר.

אלה מקרים שהם לא בסדר ומטפלים בהם בדרכים המקובלות ושהחוק נותן לנו.

אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני לא יכולה להמעיט בתחושות שאתה משקף, אבל תחושות אישיות, ויהיה מה שנקרא "פגיעה אישית שלנו", לא יכולות להכתיב תפיסה כוללת של מה זה נקרא "פומביות הדיון", "חופש" ו"מידע" ודברים מהסוג הזה.

מה זה קשור לפומביות הדיון? זה לא בית משפט.

זה קשור.

פומביות החקירות המשטרתיות?

פומביות המידע.

ההדלפות את מתכוונת.

לא. שקיפות של הליכים ודברים מהסוג הזה. אני מבינה את הרגישות, ולא רק שאני מבינה, אני גם מזדהה אתה, אבל אני חושבת שהמקום האישי שאנחנו עומדים בו לא יכול לטשטש את שיקול הדעת כשאנחנו באים להליך חקיקה שהוא כל כך משמעותי וכל כך מורכב ויש לו השלכות כל כך מרחיקות לכת.

יש כאלה שלומדים מניסיונם האישי ויש כאלה שלומדים מניסיונם של אחרים. כשלומדים את הדברים, לא חשוב אם זה ניסיון אישי או זה ניסיון של אחרים, אלה דברים שאתה לומד.

קודם כול, לנושא ההבהרה. הכוונה היא המועד שאליו זומן או המועד שבו נחקר לפי המוקדם, ואז אם הוא נחקר בפועל, בוודאי יותר קל לדעת את זה, וברור שהחקירה התחילה ושהוא כבר יודע. דבר שני, הדובר שלנו הפנה את תשומת לבנו לכללי האתיקה, ושממילא גם היום כבר כתוב, אומנם לא 48 שעות, אבל כתוב "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה בטרם נעצר ובטרם הובא לבית משפט, אלא אם הסכים החשוד לפרסום או אם התקיימו התנאים הבאים: (א) הודע לחשוד מבעוד מועד דבר החשד וניתנה לו שהות נאותה להגיב בטרם הפרסום." מבחינה אתית כבר היום זה קיים בגדול, גם אם זה לא מקוים, וזה לא איזה חידוש. החידוש הוא שאנחנו נותנים זמן קצוב. הדבר השלישי, שבאמת מדברים על עיתונים, אבל היום כל דבר מתפרסם באינטרנט - - -

מה השליטה שלכם? דיברנו על זה בפעם הקודמת. אין לכם שליטה על האינטרנט, גם אם תאתרו את אתר האינטרנט, את בעלי האתר.

לפחות אתרים גדולים, יש אתרים של עיתונים גדולים. נכון שאי-אפשר על כל אתר אזוטרי, אבל אפשר לקבוע כלל בגדול. היום על כל דבר "עושים גוגל" - - -

את דואגת לזכותו של אדם לשם טוב, בסופו של דבר זה רק בעיתונים. אנחנו רואים איך אתרים גדולים ומכובדים מצפצפים.

מה תעשו עם בלוגים?

בבלוגים אני יודע מי האיש.

אם הוא לא ישראלי ומצטט אותו מקור ישראלי?

בהחלט אפשר לאכוף את זה. יש הרבה דברים שלא נאכפים טוב מספיק.

אני לא יכול לאכוף. גם אם זה יופיע בניו-יורק טיימס בכותרת הראשית, אני לא בטוח שאני אוכל לעשות משהו, אבל זה לא אומר שבגלל זה אני צריך לפתוח את כל הדלת.

אנחנו מסתובבים פה במעגלים שאני כל כך טוב מכיר, ואני יודע שגם החוק הזה לא ייאכף כמות שהוא, זה כמעט ברור לי מאליו, זה רק יהיה מסע של כלב סביב הזנב שלו – כל הזמן ירוצו לחפש מאיפה זה יצא, ובתי המשפט יגלו מייד את הגמישות כי יבינו שאי-אפשר לאסור את זה.

אני מדמיין מצבים עתידיים, בהינתן הניסוח הקיים, שבהם עיתונאי שקיבל מידע על כך שחלפו 48 שעות מהתאריך הקובע, יהא אשר יהא, כדי לוודא שהוא לא עושה עבירה, יפנה לרשות אכיפת החוק הרלוונטית ויאמר לה שבכוונתו לפרסם כי חלפו 48 שעות, ואם יש סיבה להימנע מפרסום, אנא שיודיעו לו. הם לא יודעים, ויהיה קשה מאוד לנהל הליכים בראייתי נגד אותו עיתונאי שעשה את המוטל עליו, נמנע מקבלת תשובה, ובמידה רבה זה מייתר את כל הניסוח.


דבר שני, למיטב הבנתי רוח החוק היא לעזור לאזרח הקטן להתמודד מול כלי תקשורת. נניח שאזרח ינצל את זכותו הראויה לדעתי לפנות, לעתור ולקבל צו איסור פרסום. מי יפיץ אותו? איך ידאג האזרח הקטן שכל כלי התקשורת הרלוונטיים בישראל, ומדובר במאות, יקבלו את הצו?

מי מפיץ היום?

איך זה נעשה היום?

אולי תשיבי את.

מה קורה היום כשיש צו איסור פרסום?

חשבתי שאתם אמורים לדעת.

אני שואל אותך מה קורה היום כשיש צו איסור פרסום. אתה מעלה בעיה, תן לי את הפתרון שיש היום.

אני אשיב לך מה קורה היום מנקודת מבטי הצרה. רוב הצווים מבוקשים על-ידי רשויות אכיפת החוק, והן, יש להן מנגנון דוברות מסודר, יש להן מספרי הטלפון, הפקס, האי-מייל של כל כלי התקשורת בישראל לצורך תעבורה שוטפת של מידע, ודרך הצנרת הזאת מפיצים את הצווים ובדרך כלל גם מוודאים שהם מגיעים. מה שנקרא "האזרח קטן", הוא לא מפיץ, זה לא עובד.


איך זה עובד היום מניסיוני? פונה עיתונאי לאדם ומבקש את תגובתו לטענה שהוא חשוד, או נחקר, או נמצא בהליכים כאלה. האדם, מרגע שפנה אליו העיתונאי, מעיתון ספציפי או מכלי תקשורת ספציפי, נבהל, בצדק או לא, רץ לבית משפט, מוציא צו ושולח אותו רק לכלי התקשורת שפנה אליו.

הוא לא רוצה שאחרים ידעו.

בוודאי. הוא לא רוצה שאחרים ידעו, והוא רואה בזה דיבה עצמית אם הוא יעדכן את כולם על כך שיש טענה כשלהי, נכונה או לא נכונה, כנגדו. אני לא זוכר בקריירה שלי שקיבלתי צו שהוציא אדם פרטי שהיה בתפוצת נאט"ו. זה לא קרה.

אנחנו יודעים שהצנזורה, כשהיא מוציאה אזהרה לא לפרסם דבר מה, זה בדרך כלל מקור מצוין כדי להבין שקרה משהו.

שאלתי היא לא כעיתונאי, מנקודת מבטו של אזרח. נגיד שאזרח, מורה מעפולה, מנסה לנצל את החקיקה הזאת, הלך לבית המשפט וקיבל צו. מה הוא עושה עכשיו?

לאיזה בית משפט הוא הלך?

השלום בעפולה.

העיתונאי יודע?

איזה עיתונאי?

העיתונאי שרוצה לפרסם.

שום עיתונאי לא יודע. האזרח הלך להוציא צו. מה עושה עכשיו האזרח עם הצו?

שום דבר, יושב בבית.

העיתונאי לא יודע שקיים צו.

העיתונאי רוצה לפרסם?

בא עיתונאי, רוצה לפרסם משהו, הוא לא יודע שיש צו.

הוא צריך לבקש תגובה.

הוא יעשה דבר נורא פשוט. הוא יודע איפה האיש גר, הוא קיבל עליו מידע, שייסע לבית המשפט בעפולה ויבדוק אם יש צו.

אתה אומר שעיתונאי צריך לבדוק בכל בתי המשפט בארץ.

אני לא אומר.

אם הוא מבקש מבית משפט אחר?

יש סליקה מרכזית של צווים.

מי יפיץ את הצו?

העיתונאי צריך לקבל תגובה מהאדם?

לא חובה. במקרה, למשל, כשיש הליך מעצר, אז בדיווח נכון והוגן על הליך משפטי אין חובה על-פי חוק לקבל תגובה, כי אני מדווח על הליך משפטי. הדיווח יכול להיות על הליך של מעצר. במקרה כזה, כשאני מסקר הליכים שיפוטיים, ברגע שהדיווח נכון והוגן, די בכך, אין צורך ללכת לקבל תגובה - - -

אם יש הליך מעצר, אז ממילא אותו עיתונאי ידע - - -

אין הליך מעצר, יש חקירה.

אז תבקש את תגובתו.

תחליט, יש מעצר או אין מעצר?

אם יש מעצר, אז יודעים על צו איסור הפרסום שניתן בעת המעצר. אם יש חקירה, פונים לתגובתו של אותו אדם פרטי, ואותו אדם פרטי אומר לו: אדוני, אסור לך לפרסם כי יש צו איסור פרסום.

מה עם עיתונאי שלא פנה?

העניין של עצימת עיניים נכנסת כאן, תבדוק. תנהג בהגינות, תפנה לאותו אדם, לתגובתו, זה הכול. תעשה עבודה עיתונאית.

מה שאתה אומר שאם אני לא פונה לקבל תגובה, אני עובר עבירה פלילית.

לא, אני אומר שאתה לוקח סיכון רב. זו עצימת עיניים, ואתה לוקח את הסיכון.

הגישה שאתה מייצג, עם כל הכבוד, היא גישה נורא פשוטה – אני עיתונאי, קיבלתי ידיעה, אני לא צריך תגובה, אני לא צריך לבדוק, אני הולך ומפרסם - -

דיברתי על מקרה ספציפי.

- - מה אכפת לי. עכשיו לך תוכיח שעשיתי זה. עשיתי זה – עשיתי זה.

זה לא נאמר. דיברתי על מקרה ספציפי, במקרה שלא מתקבלת תגובה והעיתונאי לא יודע או לא מצליח לאתר את אותו אדם. עוברים יום-יומיים, כמה שעות, והוא לא מצליח לאתר את אותו אדם, והוא בכל זאת רוצה לפרסם, המשמעות היא שהוא מוצא עצמו מפר צו.

הוא לוקח סיכון.

הוא לוקח סיכון שמכיוון שהוא לא קיבל תגובה הוא מפר צו?

משום שהוא לא איתר והוא לא חיפש והוא לא בדק.

כל היום יעמידו עיתונאים לדין?

הסנקציה הזאת לא מידתית.

אם לאחר מכן יתגלה שהוא באמת עשה - - -

שנייה. חגית לרנאו.

אם אפשר להעיר, צריך ללכת אחורה ולראות באיזה בעיה החוק הזה בא לטפל, והוא באמת לא בא לטפל בכל הבעיות של איסור פרסום, שהן מורכבות וכן הלאה. החוק בא לטפל בנורמה שהתפתחה בארץ שבה המשטרה מודיעה לעיתונאים: בואו תצלמו מעצר, ובואו תצלמו חיפוש, ובואו תצלמו כשהאיש נכנס לתוך תחנת המשטרה. את הנורמה הזאת אנחנו מכירים, והיא איומה ונוראית, וצריך לחשוב שהחוק בא לטפל בזה. נכון שבאיסור פרסום יש אין-סוף דליפות וצריך לטפל בו או לא לטפל בו בהקשרים אחרים - - -

באותה כיפת ברזל אתם מכסים הרבה מאוד מקרים אחרים שמהפרקטיקה העיתונאית ברור שאי-אפשר יהיה למנוע.

אלה גזרות שלא יוכלו לעמוד בהן – כל היום יעמידו עיתונאים לדין.

לא כל חשוד שמובא לבית משפט, הולכים לבקש תגובה מבני משפחתו או ממנו על כך. העיתונות תתמוטט.

אולי זו הבעיה.

זו לא הבעיה.

מה הבעיה?

שלא מבקשים תגובות, יש מפרסמים. קיבלנו כדור בקנה.

יכול להיות שצריך שיבקשו תגובות.

זו מטרת - - -

סליחה, עד כאן.

החוק לא משנה סדרי עולם מבחינת זכות הציבור לדעת, כי איסור פרסום תמיד היה וזה תמיד עניין של שקילת כל מיני אינטרסים. כל מה שהחוק הזה עושה, הוא מבקש לתת לחשוד הזדמנות סבירה להגיע לבית המשפט ולטעון טענות לאיסור פרסום. זה הכול. הוא לא ממציא את עולם איסור הפרסום בארץ. כשחושבים על החוק, צריך לחשוב על כל הדברים האלה. אפשר להביא אלף ואחת דוגמאות אם יהיה בדיוק כך ותעשו חקירה עצמאית, אבל במקביל תהיה חקירה, וכן ידעו ולא ידעו, זה באזוטריה וזה לא הדבר המרכזי, ובדבר המרכזי צריך לטפל, ואחר-כך, בהסדרים אחרים, יטפלו באזוטריה.

איזה הסדרים אחרים?

סליחה, זה לא ויכוח.

זה לא תמיד היה. ב-2002 שינו את החוק, עד אז היה מצב הפוך.

גם עכשיו לא, עכשיו הכלל הוא - - -

עורכת-הדין מרגלית, את רוצה לומר משהו?

<

רק רציתי לציין שברגע שהוא מובא לבית המשפט, עם סיום הדיון הראשון, ממילא זה מפסיק לחול, כך שהדילמה הזאת לא מתעוררת בהקשר הזה ברגע שהדיון נגמר.

אם עוד אין דיון של מעצר, זה רק בגדר חשדות, הוא רק זומן לחקירה והוא עוד לא הגיע לחקירה, השאלה ממתי סופרים 48 שעות - - -

צריך להתאפק ולברר עם המשטרה, וגם אם המשטרה אומרת שהיא לא חייבת לתת מידע, רוב הסיכוי שייתנו מידע, ויש יחסי עבודה משותפים בין המשטרה לבין - - ->

רוב הסיכוי שלא ייתנו.

אי-אפשר. צריך מנגנון שיחייב לתת עמדה, שהעיתונאי ידע. הרי החוק מדבר על שעות ספציפיות – 48 שעות.

האגודה לזכויות האזרח, אין לכם עמדה? קיבלתי עמדה כתובה.

אנחנו תומכים בעיקרון שביסוד הצעת החוק. עיקרון חזקת החפות באמת מחייב לתת לחשוד הזדמנות הוגנת להתמודד עם אפשרות של פרסום, ואני מסכימה מאוד לדברים שנאמרו על-ידי ד"ר לרנאו שהחוק הזה לא משנה סדרי עולם, אלא מנסה לטפל בעניין הטכני הזה. עם זאת, חשוב לייצר את הבהירות הזאת, כי מדובר באיסור פלילי. אני לא יודעת אם למשל הוספת הגנה ששקידה סבירה או פרסום בתום לב היו יכולים להתמודד עם הבעיה הזאת, אבל העיקרון שמונח כאן הוא עיקרון מאוד-מאוד חשוב.

בניגוד למה שנאמר קודם לכן, החוק כן משנה סדרי עולם, מכיוון שכרגע המצב הקיים הוא שיש חופש ביטוי מלא לפרסומים על חשדות. התוצאה של קבלת הצעת החוק זו הגבלה מאוד משמעותית של חופש הביטוי בעניין הזה. וכפי שאמרתי בישיבה הקודמת, הדבר הזה מתחדד במיוחד בנוגע לפרסומים שנוגעים לאנשי ציבור, וכרגע בהצעת החוק הקיימת אין שום הבחנה בין פרסום על אנשי ציבור לבין האזרח הקטן. אם כפי שאמרו כאן חלק מהדוברים, כל התכלית והרציונל היא להגן על האזרח הקטן, אז אולי אנחנו קודם כול צריכים - - -

הקרוי "בוזגלו". זה מבחן בוזגלו.

כן. אולי צריך לעשות החרגה של הנושא של פרסומים על אנשי ציבור מהאיסור הגורף - - -

איש ציבור זה דבר שייקח להגדיר אותו שבע שנים.

בעניין הזה דווקא יש לנו הערה.

סליחה. לשכת עורכי-הדין, בוועדה הזאת מקבלים רשות דיבור, לא לוקחים.

סליחה, אדוני.

ההצעה הזאת באה לשרת אנשי ציבור.

לשרת אנשי ציבור בהימנעות מפרסומים עליהם, ללא ספק. לדעתי זה דבר שצריך להתנגד לו.


אם אנחנו משאירים את הנוסח כפי שהוא עכשיו, התוצאה תהיה שלפחות ל-48 השעות, כמו שאמרתי קודם ואני תיכף אוסיף, אנחנו לא יודעים מתי הן מתחילות, מהציבור יימנע מידע לגבי הנושא הזה.

באמת? כשמדובר באיש ציבור, חביבי, אתם מקבלים את ההודעה 48 שעות קודם לבוא ולצלם גם את החיפוש וגם את ההגעה שלו לחקירה. אתם יודעים את זה כל כך טוב. אתם יודעים על הדקה מתי זה התחיל ומתי זה נגמר.

עדיין אסור לי לפרסם.

רק 48 שעות אחרי זה. למה אין לי זכות כאיש ציבור לפנות לבית המשפט ולומר: רבותי, הולכים פה לפרסם דבר שלא היה ולא נברא ואני רוצה לאסור את הפרסום? למה אין לי זכות כזאת, כי אני איש ציבור?

הזכות קיימת.

דמי הפקר?

הזכות קיימת, אבל צריך לאזן אותה כמובן מול הערכים הנוגדים של זכות הציבור כן לקבל מידע על חקירות נגד אנשי ציבור.

זה נכון. אני אברח לנושא אחר. יש הצעת חוק שאומרת שכאשר מפרסמים הוצאת שם רע על איש ציבור, יהיה פיצוי ללא הוכחת נזק של 500,000 שקל.

לא רק על איש ציבור, על כל אחד.

על איש ציבור. זה מקובל עליך?

לא.

לא שאלתי אותך.

אבל אני אמרתי את דעתי.

סליחה, אני שואל אותו.

אני אשמיע את דעתי גם אם לא תשאל אותי. מה דעתך על זה?

שאני אקרא אותך לסדר פעם ראשונה?

תתחיל. בוא ננסה.

אני אתחיל, את מהר מאוד בחוץ.

אני מציעה שתנהל את הישיבה, ואל תעיר לי פה הערות בענייני נימוסים והליכות.

אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.

שמעתי אותך.

אני משאיל לה את השלוש שלי.

איש ציבור הוא לא הפקר. אם אתה אומר: רבותי, על אנשי ציבור צריך לפרסם, אין בעיה, אבל תהיה אחראי לפרסום, ואז תשלם לו, כי שמו הטוב נפגע.

אני מסכים לגמרי. זה המצב הקיים היום. זאת אומרת, אם אני חלילה מועד בעוולה אזרחית כלשהי, כאשר אני מפרסם על איש ציבור, אני חשוף לתביעה אזרחית, לא עד 500,000 שקל, אלא בלי הגבלה של 500,000 שקל.

אני צריך להוכיח את הנזק שנגרם.

נוכיח נזק.

לא בגלל הפגיעה בשם הטוב אני לא אבחר לכנסת הבאה, אבל בינתיים זה לא נעים.

אני מסכים, ולכן תמיד אנחנו מדברים על נושא של איזון בין זכויות. התוצאה של הצעת החוק כפי שהיא עכשיו, שהכול הולך לכיוון אחד, זאת אומרת, אין בכלל שום איזון בנושא של פרסום על אנשי ציבור.

זה לוקח 48 שעות.

48 שעות שבהן הציבור לא ידע למשל על חקירה נגד ראש ממשלה או נגד שר.

הציבור צריך לדעת את זה באותו רגע?

הציבור ידע, אנחנו לא חיים בבועה.

סליחה, אדוני, הערה אחרונה. אני חוזר לעניין שקצת דילגנו עליו – אני חושב שאנחנו לא יכולים לדלג עליו – והוא הנושא של בהירות הנורמה האוסרת. שני עקרונות יסוד בדיני העונשין, ואני מצטט כאן: האחד, הנורמה העונשית הפלילית חייבת להיות בהירה בצורה כזאת שהציבור יוכל להנהיג את מעשיו לפיה. השני, אי-אפשר לגזור על הציבור גזירה שהוא איננו יכול לעמוד בה. הנוסח הקיים עכשיו חוטא לשני העקרונות. דבר ראשון, עיתונאי שצריך לכלכל את מעשיו לפי זה לא יכול לדעת, כי כולם כאן סביב השולחן מסכימים שהמשטרה לא חייבת למסור לו מידע, הנחקר לא חייב למסור לו מידע, ולכן מה שנותר לו לפעמים זה רק לשער השערות. זה לא בהיר, ולכן הוא עלול להיכשל בעבירה פלילית. ודבר שני, הוא לא יכול לנהוג לפי זה, זאת אומרת, זה לא יהיה אכיף, ובסופו של דבר תימצאו מחטיאים את כל התכלית של מה שאתם רוצים לעשות כאן.

ראוי לעשות הבחנה בין האדם הקטן שלא מוכר בציבור, ואף אחד לא יודע מיהו, לבין איש ציבור או נבחר ציבור, שמשרת את הציבור. הפסיקה דווקא אומרת ההיפך, שחופש הביטוי גובר דווקא כשמדובר באנשי ציבור ובנבחרי ציבור, וזאת מהסיבה שכל איש ציבור או נבחר ציבור לוקח על עצמו סיכון טבעי. הוא שם את עצמו בקדמת הבמה ומן הסתם הוא ערוך לספיגה של ביקורת או של דברים שיוטחו כנגדו.

ביקורת זה בסדר גמור.

לא רק ביקורת, גם דברים שיגידו עליו.

שיגידו עליו דברים שאינם אמת? גם את זה הוא צריך?

אם למשטרה יש חשד כנגד ראש הממשלה למשל, יש עניין ציבורי שהציבור ידע על זה, אפילו אם בדיעבד החשד הוסר. עצם זה שהיה חשד, יש פה חשיבות שידעו על הדבר הזה. בניגוד לאותו אדם פרטי שלא מוכר לאיש הציבור יש נגישות רבה יותר לכלי התקשורת, היכולת שלו למרק את שמו הרבה יותר גבוהה – יש לו הכלים, יש לו הידע. וזה הרציונאל שעומד מאחורי פסיקת בית המשפט העליון. יש הרבה פסקי דין שבית המשפט העליון אומר שכאשר מדובר בדיווחים על אנשי ציבור, כף המאזניים נוטה לכיוון חופש הביטוי, וזה בניגוד לאדם שהוא לא בקדמת הבמה, הוא לא אדם ציבורי. לכן אני חושב שכן צריך לעשות הבחנה בחוק.

בין מי למי?

בין מי למי? מיהו איש ציבור? האם שחקן כדורגל הוא איש ציבור? האם זמר הוא איש ציבור? ההגדרות פה מסבכות - - -

משרד המשפטים צריך לחשוב איך מנסחים.

חבר הכנסת שי, זה מוגדר עכשיו בהצעה "בשל העניין הציבורי שבפרסום".

זה בסעיף 2, נכון.

עניין ציבורי כן, אבל - - -

אם יש עניין ציבורי, שיפנה לבית משפט ויבקש היתר לפרסם.

היום זה מנהיגי כנופיות - - -

סליחה.

זה לא רק העניין שאתה בא להגן עכשיו על אנשי ציבור, ו"אנשי ציבור" זו הגדרה רחבה, נחמן שי, אתה צודק, זה כמו מיהו עיתונאי.

אנחנו מחכים שמשרד המשפטים ימצא אותה.

אנחנו יודעים, פחות או יותר, כשאומרים "אנשי ציבור" למי הכוונה. יש חשיבות ציבורית בעיני מהמדרגה הראשונה, כשאתה שומע על חשדות מסוימים לגבי אדם שהוא איש ציבור, בין אם הוא חבר כנסת, בין אם הוא ראש ממשלה, בין אם הוא ראש רשות ובין אם הוא אדם מפורסם, בגלל אני לא יודעת מה, ואתה מפרסם משהו עליו. אנחנו יודעים לא מהיום, שכאשר פרסמו על אנשים מפורסמים, הגיעה עוד תלונה ועוד תלונה והיה לזה אפקט דומינו, ואז הדברים מצטברים, ואז פתאום יוצאים החשדות כנגד כל אותם אנשי ציבור. אני חושבת שיש חשיבות שהציבור הכללי ידע מי הם אנשי הציבור שלו ולא ינסו להגן עליהם בצמר גפן. וזה מה שההצעה הזאת מבקשת לעשות כשהיא לא עושה את ההבחנה הזאת בין אחד האדם לאיש ציבור.

אני רוצה להדגיש, ההצעה משנה את לוחות-הזמנים, היא לא משנה את הפסיקה הקיימת, היא לא משנה את האיזונים הקיימים. היו הצעות חוק פרטיות לאיסור פרסום שמם של אישי ציבור, שעשו את ההבחנה, ואנחנו התנגדנו להן. אנחנו לא חושבים שצריך הגנת יתר על איש ציבור. לאיש ציבור, מצד אחד, יש יותר אינטרס ציבורי, מצד שני, הנזק לפעמים יותר גדול, לכן יש איזונים. יש פסיקה קיימת של בית המשפט שאומרת שצריך לאזן את שני הדברים האלה. אני יכולה לצטט: פרסום שמו כחשוד עשוי להשפיע על קהל הבוחרים. עם זאת, מדגיש בית המשפט כי בדוגמאות הללו לא מתחייב דווקא פרסום שמו של החשוד, ובחלק מהמקרים יכריע דווקא השיקול של הנזק למועמד שייגרם לו על לא עוול בכפו, זאת אומרת, בית המשפט עושה את האיזון. זה המצב היום, אנחנו לא נוגעים בזה ולא משנים את זה. להיפך, אנחנו אומרים שהעניין הציבורי זה בהחלט שיקול של בית המשפט להתיר את הפרסום, מצד שני אנחנו לא קובעים באופן גורף שאיש ציבור, תהא ההגדרה אשר תהא, וזו בעיה להגדיר את זה, באופן אוטומטי החוק לא חל עליו.

קודם כול, האפשרות שיש בהצעת החוק לפנות לבית המשפט ושבית המשפט יתיר, זה עדיין לא פותר את הבעיה, כי המשמעות היא שיש איסור פרסום ואז העיתון צריך לפנות לבית המשפט - - -

רק 48 שעות, אחר-כך אפשר לפרסם.

אני מדבר על אותן 48 שעות - -

לא תהיה החלטה ב-48 שעות.

- - עד שייקבע דיון, השאלה גם מתי זה יהיה, צריך תגובה. המשמעות היא שאם יש חשדות נגד ראש הממשלה, אני לא יכול במשך 48 שעות לפרסם את זה, וזה נראה לי אבסורד.

אני אומר עוד פעם, זה לא רק ראש ממשלה, זה ציבור רחב מאוד שעשוי למצוא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית, אבל במיוחד כשאתה מגן על ראש ממשלה או לא מגן על ראש ממשלה. זה ציבור רחב. ההפרדה הזאת לא תעזור לנו.

לא דומה זה שגר בפתח-תקוה לזה שגר, אני לא יודעת איפה הוא גר - - -

אי-אפשר להגן על אנשי ציבור כפי שאי-אפשר להגן על אף אחד. זה מה שאני טוען. לא תהיה עליהם הגנה. החוק לא יגן עליהם. המידע יצא ויראה אור. לא יוכל איש למנוע את זה. יהיה דיון, לא יהיה דיון, החומר הזה יעבור והעיתונות תעמוד בפני שוקת שבורה, מכיוון שהיא תרצה לפרסם ויגידו לה "אסור", ובאותו זמן הציבור כולו ידע וילחש איש באוזני רעהו. אני אומר את זה כל הזמן. זה משהו שמתערב פה בתוך נהר, זה צחוק נגד הזרם.

ההערות האלה נכונות גם על המצב הקיים. זה המצב הקיים. כפי שנאמר, לא הומצא פה הגלגל.

גם המצב הקיים לא טוב, אבל אני לא רואה דרך לתקן אותו באמצעות החוק הזה. אני שובר את הראש יחד אתכם, ואני לא רואה.

אפשר להמשיך.

ההערה של אי-הכללת שבתות ומועדים במועד איסור הפרסום האוטומטי זה מקובל, זה מקובל גם על המשטרה. אין בעיה עם זה.


ההערה של אדוני על הסעיף ששר המשפטים "רשאי לקבוע אף בסטייה מהוראות סעיף זה, הוראות מיוחדות לעניין בית המשפט." – הנוסח נלקח מנוסח קיים בחוק סדר הדין הפלילי לגבי עבירות קלות, ולכן חשבנו שהוא בסדר. אם לייעוץ המשפטי יש נוסח אחר, אין לנו שום בעיה עם נוסח חלופי. הסברתי במכתב מה - - -

אני הייתי מוכן להסכים "שר המשפטים רשאי לקבוע באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט הוראות מיוחדות לעניין בית המשפט". אני לא רוצה את המלים "אף בסטייה מהוראות חוק זה".

הבנתי שזה מה שהקפיץ את אדוני.

זה לא הקפיץ אותי, זה מאוד מפריע לי. לא יעלה על הדעת שיש חקיקה ראשית ושר המשפטים יכול לשנות אותה.

זה עלה על הדעת בחוק סדר הדין הפלילי.

מכיוון שאני לא חוקקתי את חוק סדר הדין הפלילי, נתת לי רעיון מה צריך למחוק שם.

אני מציעה שנוסף לכך שזה יהיה באישור הוועדה, שיהיה גם ברור שמדובר על הוראות שמתייחסות לסמכות המקומית בנושא של בית הדין לעבודה, ובנושא של בתי משפט השלום – כשמדובר בשעות העבודה הלא רגילות של בית המשפט.

לא רצינו להגביל לבית הדין לעבודה. יכול להיות שיש בית דין שלא חשבנו עליו. בגלל זה "בתי דין אחרים". אני רוצה שלא יהיה מצב שאחר-כך מסיבות פרוצדוראליות צריך לקבוע הוראות פרוצדורה אחרות לבית משפט כלשהו, ואנחנו לא יכולים לעשות את זה בגלל סעיף מגביל. הנוסח צריך להיות רחב, אבל שיבהיר שמדובר רק - - -

מדובר על שעות העבודה הלא רגילות של בתי המשפט.

הכוונה היתה לנושא של שעות וגם של סמכות מקומית. אחר-הצהריים יש רק שישה בתי משפט שיכולים לקבל את הבקשות האלה, וזה לא תמיד הסמכות המקומית הרגילה, זו הסיבה שיש סטייה מהכללים - - -

ברור שמדובר על הסמכות המקומית, אבל מדובר על שעות העבודה הלא רגילות. צריך לכתוב בסעיף על שעות העבודה הלא רגילות של בית המשפט, כדי שיהיה ברור שההוראות נותרות כפי שהן כל עוד מדובר בשעות העבודה הרגילות של בית המשפט.

בסדר.


הנושא של יידוע החשוד. בנושא הזה יש מחלוקת, המחלוקת נותרת בעינה. לדעת הוועדה צריך שיהיה חוקר. אני לא אדבר בשם המשטרה, אני מניחה שהמשטרה תרצה להגיש בעניין הזה הסתייגות. אולי תגידו את הטעמים שלכם. אני יודעת שצריך להודיע את זה לפרוטוקול.

העמדה שלנו ידועה. אנחנו לא מוכנים שהיידוע של החשוד יהיה במעמד החקירה באזהרה. החוקר מיידע את החשוד רק בדבר זכויות אינהרנטיות לחקירה עצמה, וזה אומר, הזכות שלו להיוועץ בעורך-דין והזכות שלו לשמור על זכות השתיקה. אנחנו לא חושבים שאנחנו אמורים ליידע אותו בדבר כל הזכויות המגיעות לו, בשביל זה יש לו סנגור, אם יש, ואם לא, זה לא התפקיד של המשטרה.

זו אחת הבעיות שיש לנו עם זכויות של נפגעי עבירה, שאמורים להודיע להם, וגם זה לא חלק אינהרנטי מהחקירה, אז לא מודיעים.

שם יש חוק אחר – חוק זכויות נפגעי עבירה.

יש חוק, יש מערכת נפגעי עבירה.

זו מערכת שונה לגמרי.

השר לביטחון פנים רוצה להגיש הסתייגות?

אנחנו נבקש ממנו לבקש.

אין שום בעיה, תשלחו לי את ההסתייגות עוד היום.

אנחנו לא יכולות להכתיב את לוח-הזמנים של השר.

אני צריך להצביע על ההסתייגות. איך אני אצביע על ההסתייגות כשאין לי אותה?

נפנה לשר ונבקש.

אתם חושבים שוועדת החוקה צריכה לחכות?

אני אומרת שנפנה לשר ונבקש, אני לא מחליטה בשמו.

אוקיי.

הם ימליצו לשר להסתייג.

בסדר. שר המשפטים יכול להסתייג אם הוא רוצה.

יהיה גיבוי ממשלתי, אבל זו ההסתייגות של השר לביטחון פנים. זו הצעת חוק ממשלתית, לכן עמדת הממשלה אחידה, אבל זה יבוא מטעם המשרד לביטחון פנים.

מה שכן הייתי מוכן לעשות, על אותו טופס שאני מתכוון לצרף לחוק, שלמעלה יהיה כתוב באותיות גדולות. הרי זה שהחוקר חייב לתת לו, אין ספק - - -

גם לזה אנחנו מתנגדים. אלה לא היו ההסכמות.

אז תגישו הסתייגות.

לעניין של צירוף הטופס מבחינה פרוצדוראלית ראית מה שכתבתי, שאנחנו מציעים שזה יהיה בתקנות.

ראיתי את המכתב, ואני לא מקבל את הבקשה הזאת. שר המשפטים יסתייג הסתייגות ממשלתית. הלאה.

אני רוצה להתייחס לסעיפים (ה) ו-(ה1) הקיימים גם היום בחוק. זו נקודה שהועלתה בדיון הקודם ואני רוצה להעלות אותה שוב, לגבי העניין של קבלת חומר חקירה על-ידי בית המשפט שדן בבקשה לאיסור פרסום. הצענו שבית המשפט יהיה מוסמך לקבל את אותו חומר ראיות, כדי שהוא יוכל להביא אותו בחשבון בבקשה לאסור פרסום, שהרי אם לא נקבע את זה בחוק למעשה, אם לא מדובר על מעצר שאז ממילא הוא מקבל את החומר, אם זה בית משפט שדן רק באיסור הפרסום, הוא לא יוכל לקבל את חומר החקירה.

מה שאת אומרת זה לנהל משפט זוטא.

זו לא הכוונה. הכוונה שבית המשפט יהיה מוסמך לראות את חומר החקירה ולהביא את זה בחשבון כשהוא בא לדון בשאלה אם לאסור פרסום או לא.

אולי החשוד גם ירצה להגיש חומר מטעמו.

זה פשוט ניהול משפט נוסף. זה אמור להיות הליך מהיר. כבר פה שמענו תלונות בצדק על זה שאנחנו כותבים 48 שעות, וזה ייקח יותר, הדברים האלה מתעכבים. לפי מה שאת אומרת, החלטה כזאת תיקח חודשים, כי עד שיביאו את חומר החקירה, זה הופך את זה למפלצת, החלטה שאמורה להיות מה החשדות, מה הנזק. מדובר רק על חשדות.

במצב הקיים היום, עוד פעם אם זה לא דיון במעצר, שאז הוא מקבל את החומר, בית המשפט לא בדיוק יודע איזה חומר חקירה קיים, מה הראיות שיש נגד אותו אדם. זה דבר שיכול להיות רלוונטי.

הוא יודע את השלב שבו נמצאת החקירה, וגם הפסיקה אומרת שמתייחסים לשלב שבו נמצאת החקירה.

זה יכול להיות שלב ממש-ממש ראשוני של החקירה, וטענות באמת מוצדקות, ולא לכולן יש מענה, אם להיות כנים. הן יהיו מוצדקות פי אלף אם זה יתחיל להיות דבר שיימשך שבועות או חודשים.

הכוונה היא שהוא יוכל לעיין בחומר, לא שהוא עכשיו ינהל משפט.

ברגע שהוא נותן סמכות, ישתמשו בסמכות הזאת וזה יעכב את כל הדברים. זה לא סביר.

אמרתי שזה לגבי סעיפים שקיימים גם היום.

בקשות כאלה גם מוגשות משנת 2003, ה-48 שעות לא משנות את העניין הזה. בית המשפט עד היום לא טען שחסר לו, שנכון יהיה אם המחוקק יאפשר לו.

זו לא בעיה שקיימת בשטח, ואני חוששת שהתוספת הזאת יוצרת בעיה שלא קיימת היום.

נקודה נוספת היא גם לגבי סעיפים (ה) ו-(ה1). לפי הנוסח הקיים הרי איסור הפרסום נוגע רק למצב שבו אדם חשוד ולא למצב שבו כבר הוגש כתב אישום, ועלתה פה בדיון הקודם טענה שיש חוסר אחידות בפסיקה לגבי השאלה האם צו איסור הפרסום פוקע ברגע שמוגש כתב אישום. יכול להיות שיש כבר עכשיו מקום להבהיר את זה.

צריך לקבוע מפורשות שהוגש כתב אישום - - -

זה פוקע. ברגע שהוגש כתב אישום כבר נמצאים בסיטואציה אחרת לגמרי.

יכול להיות שיש גם מקום להורות לבית המשפט שגם בצו איסור פרסום ידון בשאלה אם לקבוע מועד מוקדם יותר לפקיעת צו איסור הפרסום, זאת אומרת, שהוא ידון בשאלה לכמה זמן הוא נותן את צו איסור הפרסום או מתיר אותו עד הגשת כתב האישום - - -

לא הבנתי.

יש לו סמכות לעשות מה שהוא רוצה. לא צריך לכתוב את זה.

זה שיש סמכות זה ברור, אבל עלה מהצעת החוק של נחמן שי שלמעשה בצווי האיסור לפעמים יש צורך רק לתקופה מסוימת ובכל זאת זה ניתן בצורה גורפת. עולה השאלה אם יש מקום בכל זאת להורות לבית המשפט כן לשקול לכמה זמן לתת את אותו צו.

לא צריך לכתוב את זה במפורש, אבל אין בזה שום דבר רע. זו סמכות טבועה של בית המשפט לקבוע שהוא נותן צו לשבוע, שבועיים או עשרה ימים.

ברור שהסמכות קיימת, השאלה אם יש צורך להורות לבית המשפט לדון בשאלה הזאת.

את קובעת את זה בחוק ואין התייחסות לזה, אז יגידו שזו סיבה להגיש ערר על ההחלטה. יותר מדי כללים מפריעים למערכת לעבוד בסוג של שכל ישר.

זו כן טענה שעלתה פה בהצעת החוק של חבר הכנסת נחמן שי.

אנחנו יודעים שבתי המשפט נותנים צווי איסור גורפים. זה משהו מופרך?

בתי המשפט - - -

כן, בתי המשפט הרבה פעמים הם חותמת גומי. אנחנו יודעים את זה.

בתי המשפט הם חותמת גומי?

כן, הרבה פעמים, אדוני. נראה לי שאתה ממש מזדעזע.

אני ממש מזדעזע. כשאת אומרת את זה, אני רוצה להבין למה אתה מתכוונת שבתי המשפט הם חותמת גומי.

אני לא חייבת לתת הסבר.

אני רוצה להבין.

בתי המשפט הם חותמת גומי הרבה מאוד פעמים.

את יכולה להגיד לי שאת לא רוצה להסביר את זה.

אדוני, בתי המשפט הרבה פעמים משמשים חותמת גומי לצווי איסור פרסום. זה ברור? יש יותר ברור מזה?

חותמת גומי למי?

לאלה שמבקשים להגן עליהם ולא לפרסם שהם חשודים, ויש לא דוגמה אחת ולא שתיים.

קודם כול, לפני הכול, לגבי ההערה שעלתה פה קודם שהדיון יכול להתארך, אולי כדאי להגביל כבר כאן, שיהיה דיון דחוף במגבלה מסוימת של זמן, כדי ש-48 שעות לא יהפכו להיות שבוע-שבועיים, חודש-חודשיים, אלא שהדיון יהיה באמת מהיר בבקשה. אולי כדאי לחשוב על זה.


אני רוצה להעיר הערה כללית לגבי השאלה שעלתה פה, על הצורך להגביל את הצווים. צריך לזכור שבצד הרצון הטבעי שלא לפגוע במי שלא הוכחה אשמתו ובצד הרצון להגן על זכויות החשוד, יש חשיבות מיוחדת לעובדה שנכון להיום האיזון שנקבע בחוק הוא של פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת במנותק גם משאלת הראיות או כתב האישום, אם יוגש או לא יוגש, משתי סיבות: אחת מהן היא באמת לקיים דיון ציבורי כלשהו, דווקא אולי במקרים שבהם תיקים נסגרו, כדי להבין מה הם באמת המקרים שבהם הפרקליטות סוגרת את התיקים, והשנייה, כדי לקיים דיון ציבורי על אותה פעילות של מערכת אכיפת החוק ולא רק כשמוגש כתב אישום. צריך לזכור את זה, כי נכון להיום האיסור לפי סעיף 70(1) הוא לא רק על שם החשוד, גם על פרטי הפרשה. באמת במקרים של צווים כל כך גורפים שלא מאפשרים דיון ציבורי או על פרט אחר, כפי שזה מנוסח כאן, מכוח זה באמת בתי המשפט נותנים הרבה פעמים צווי איסור פרסום גורפים, שלא מאפשרים דיון ציבורי, לא רק על השם של החשוד, אלא על כל פרטי הפרשה, באופן שלא מאפשר דיון בכלל על הנסיבות, על כל הפעילות של גורמי האכיפה, של הפרקליטות, של המשטרה, של הדרך שבה מתבצעות חקירות. זה בעצם החשש. לכן אולי יש מקום להגביל באמת את הצווים האלה, או לכל הפחות לקבוע דיון דחוף או מסגרת זמן קבועה לזה.

זה באמת בטיוטת התקנות, זה לא נמצא בחוק עצמו. זה בטיוטת התקנות שכתבנו ב-2008 וצריך לעדכן אותה לאור השינוי. כתבנו ש"הבקשה תועבר ללא דיחוי לשופט תורן ותידון בהקדם האפשרי".

ההצעה הזאת רואה לנגד עיניה רק את זכויות החשודים ולא רואה לנגד עיניה את זכויות הקורבנות, כפי שנאמר כאן.

היתה בקשה להוסיף את נפגעי העבירה.

ברגע שאין הגבלה על תוקף צווי איסור פרסום, והטווח הכי רחוק זה עד שיוגש כתב אישום - - -

וכל זה במעמד צד אחד - - -

- - -

- - - היא לתת לחשוד את ההזדמנות להגיע ולטעון את הטענות שלו.

זה נכון שבית המשפט יכול להחליט בכל שלב, שהוא מסיר את צו איסור הפרסום, אבל תיאורטית, על-פי ההצעה הזאת, עד שיוגש כתב האישום – אנחנו יודעים איך תחנות הצדק טוחנות - - -

אם בית המשפט החליט עדיין לקיים צו איסור פרסום, אז - - -

סליחה.

לא שמעתי.

אני אומר שהוא קיים דיון ענייני.

אתה לא אומר. אם אתה רוצה לדבר, אתה מרים את היד ומקבל רשות דיבור.

יש לאדוני משהו אישי נגדי? אני חייב לשאול.

אין לי שום דבר נגדך, יש לי נגד זה שאנשים מתפרצים לדיון.

משום מה ההערות בעניין הזה מופנות רק אלי.

אני מצטער, אתה היחיד בינתיים שמתפרץ בדיון. כל האחרים מבקשים.

הערות סלקטיביות יש לו. תלוי את מי אתה - - -

בסדר גמור...

כל האחרים מבקשים רשות. לחברי כנסת יש זכות יתרה, מה אני יכול לעשות.

אדוני, לא משנה...

הנהלת בתי המשפט.

בקשר לקביעת מועד דיון, כמו שאמרה גם יפעת רווה, נקבע בתקנות שבית המשפט יקיים את הדיון בהקדם. נשאיר את זה לשיקול דעת בית המשפט, הוא יודע מה דחיפות הבקשה, כמו שקורה היום. אנחנו לא משנים כאן סדרי עולם.


בקשר להגבלת צו איסור פרסום. הרי בית המשפט בודק את הדברים וקובע כמה זמן הוא רוצה להגביל את צו האיסור פרסום. אם הוא קובע להשאיר את צו האיסור פרסום, יש לו אינטרס להגיש לבית משפט בקשה לביטול האיסור פרסום, אבל לא לקבוע לבית המשפט להגביל את שיקול דעתו. אנחנו מבקשים לא להגביל את שיקול דעת בית המשפט בעניין.

בית המשפט לא אוהב את זה, והרבה פעמים המשטרה באה אליכם - - -

בית המשפט דן באיסור פרסום, זאת הדרך הנכונה.

מניסיוני, כאשר רשות אכיפת חוק מבקשת צו איסור פרסום כמו גם צווים אחרים, הבקשה נענית באופן מהיר מאור. אני לא אמרתי חותמת גומי, אבל זה בדרך כלל נגמר בתוך דקות, במעמד צד אחד. כאשר עיתונאי – אני מדבר על מקרים שבהם אני הייתי מעורב בהליכים – מבקש לערער, או לעתור, או להתנגד, הדיון נקבע בחלוף שבוע, שבועיים, שלושה, ארבעה. יש פה א-סימטריה.

בינתיים אנסים מסתובבים, למשל. אפשר לקחת גם דוגמאות כאלה.

רבותי, אם יש למישהו טענות נגד מערכת בתי המשפט, אני לא שותף לעניין הזה. יכול להיות שהיא חותמת גומי, יכול להיות שהיא נענית בקלות יותר לחקירה, אני לא יודע. לא עשיתי על זה מחקר, לא בדקתי את זה. אני רק לא מוכן לקבל דבר אחד, שבתי המשפט הם חותמת גומי.

לא אמרתי את זה.

לא הגבתי למה שאתה אמרת.

גם בזה אתה לא חייב להסכים, אדוני.

אני תוהה, בבואכם לחוקק חקיקה חדשה, האם מוטב להביא את זה בחשבון.

לא רק חקיקה חדשה, אלא חקיקה שמשנה את הסדר בניגוד למה שאומרים.

נעשו מחקרים שפורסמו רק לאחרונה, באיזה קלות בתי המשפט חותמים בתוך דקות על בקשות לאיסור פרסום.

אני לא מתרגש מכל המחקרים.

הכול רלוונטי לחוק הקיים.

מחקרים שנעשו על-ידי מערכות שאני חושבת שאתה מסכים אתן בדרך-כלל.

זו ביקורת רלוונטית לחוק הקיים, ההצעה לא משנה. כל הביקורת שנאמרת כאן, בלי להיכנס אליה, היא דברים גם לגבי המצב הקיים. הצעת החוק משנה רק כשהיא נותנת את 48 השעות הנוספות. היא לא משנה את שיקול דעת בית המשפט ולא - - -

היא כן משנה.

בעניין של בית המשפט כחותמת גומי, ההערה הזאת מאוד חמורה. כשבית משפט מקבל צו, הוא בודק את מה שיש לו, במעמד צד אחד, הוא בודק את החומר שבפניו, ובעקבות החומר הוא נותן את ההחלטה. לבוא ולהגיד שבית המשפט הוא חותמת גומי? אתם אומרים כאן שאין לכם אמון במערכת בתי המשפט.

יש לי אמון במערכת בתי המשפט ומותר גם לבקר את מערכת בתי המשפט.

אין ספק.

אז גמרנו.

יש אמון רב במערכת בתי המשפט לחברי כנסת מסוימים, כשהוא פוסק לפי מה שהם חושבים שהוא נכון.

גם לא, אדוני, תתפלא. זה מתאים לצד ימין של המפה הפוליטית.

אגב התקנות שאמורות להסדיר את מועד הדיון לגבי הבקשה של 48 שעות, אולי כדאי לעגן את זה גם ביחס לבקשה לביטול צו איסור פרסום, שזה יהיה מהיר, כי הרבה פעמים יש בעיה הפוכה, שכאשר מישהו מגיש בקשה, יש צו איסור פרסום, מגיע הצד האחר, נפגע העבירה או כל צד מעוניין אחר, רוצה להסיר את איסור הפרסום, ואז הדיון נקבע לעוד חודש, חודשיים. כל האפקטיביות של זה מבחינת היכולת לחקור ולהזמין מתלוננים או מתלוננות נוספות בהקשר הזה נעלמת, אז גם כאן אולי להגביל את המועד. ושוב, במעמד צד אחד, לראות מה מקומם של נפגעי העבירה אולי בתוך הדיון הזה ולבחון את הדברים.

גם אנחנו כמובן תומכים בהקדמת הדיון מכל הסיבות. גם עבור חשוד זה טוב, זה מסיר את הדאגה ממנו, סוף כל סוף שומעים את טענותיו בעניין הזה. אבל אם זה כבר נכנס לתקנות, צריך להגדיר אולי שזה לא יהיה אצל שופט תורן, כי הרבה פעמים בבתי משפט השלום זה מופנה לשופט המעצרים התורן שדן בעניין הזה, ובעומס שיש על אותו שופט מעצרים שדן ממילא בצווי חיפוש, צווי מעצר ושחרורים, לא בטוח שהוא יכול לקיים דיון ענייני של ממש תחת העומס הזה. ודאי כשאני מדבר למשל על בית משפט השלום בתל-אביב, ששם העומס הוא אדיר בעניין הזה. אם אפשר, להגדיר שזה ינותב אולי לשופט אחר ולא לשופט המעצרים התורן, כי זה הנוהג הרבה פעמים גם לגבי בקשות למשל בצווי מניעה בהטרדה מאיימת וכיוצא באלה.

אנחנו לא מכתיבים להנהלת בתי המשפט איך הם ינהלו את סדרי הדין של בתי המשפט.

חס וחלילה.

אילו הייתי צריך לקבוע את זה, תאמין לי, לא היו שופטי מוקד ולא היו שופטים תורנים, היה לי המון דברים לשנות שם.

זה לא יהיה. כמו שאני לא יודע אם רושמים, כאשר מדובר בבקשה לחומר חקירה, מוטב שלא יהיה מדובר בשופט הדן בתיק העיקרי. זה בעצם נותן שיקול דעת לאותו מנהל בתקנות.

זה לא בחוק. זה שר המשפטים.

בתקנות. אני מעיר כאן הערות לתקנות.

אנחנו כן קובעים דן יחיד.

דן יחיד – כן.

לעניין המותב, אני חושבת שנכון לרשום שופט ולא שופט תורן, כי לפעמים שופט תורן באמת עמוס בעניין הזה.

אנחנו לא דנים עכשיו בתקנות. אנחנו שומעים את ההערות, הערות חשובות ונשב אחר-כך. חבל לעכב את החוק בגלל פרטים.

תהיה ישיבה מיוחדת בעניין התקנות?

כשיוגשו תקנות.

האם תהיה ישיבה? כלומר, האם זה יהיה בסופו של דבר באישור ועדת החוקה כמו שאדוני העיר?

זה תמיד באישור ועדת החוקה. השיטה ששטח משוחרר לא מוחזר.

על זה אנחנו משלמים את המחיר גם בישיבה הזאת...

תמשיכי לשלם את המחיר ותיהני מזה.

זה כן אמור לבוא לאישור הוועדה, החלקים שקשורים ליידוע של החשוד וכל הדברים האלה.

נצטרך לכתוב אותם, אני מניח, מחדש, לאור החקיקה הזאת, ונכתוב בבוא העת.

נקודה נוספת שאני סבורה שצריך לשקול זה לעניין פרק הזמן בין הגשת הבקשה לאיסור פרסום לבין מתן ההחלטה. האם לא צריך לקבוע באותה תקופה שאיסור הפרסום ממשיך?

אני מציעה שתשאלי את הנהלת בתי המשפט, אני בטוחה שהיא "תתלהב" מהרעיון.

צריך להסדיר מה קורה בין המועד שבו מוגשת בקשה לאיסור פרסום, שמוגשת לפני תום 48 השעות, ועד מועד מתן ההחלטה. זאת אומרת, צריך להסדיר את אותו פרק זמן ולקבוע, או שבית המשפט יחליט לאותה תקופה מה קורה או שבאופן קבוע זה יהיה איסור פרסום לאותה תקופה. צריך להסדיר את פרק הזמן הזה.

בדרך כלל השופט אומר את הדברים האלה, זאת אומרת, עד למתן החלטה אם יהיה צו איסור פרסום.

צריך להבהיר שבית המשפט צריך באופן מיידי, לפני תום ה-48 שעות, לקבוע מה קורה עד למתן החלטה.

זה כמו בקשה למעצר. לפני שבית המשפט נותן מעצר עד תום ההליכים, הוא נותן מעצר עד למתן החלטה אחרת. אני חושבת שזה צריך להיות גם כאן. לא צריך לרשום את זה בחוק, הרי השופט ידע את הדברים האלה, זה לא משהו שלא ברור.

יכול להיות מצב שבו יעברו 48 השעות אם בית המשפט לא התייחס לבקשה הזאת - - -

כשמוגשת הבקשה, כמו עם צו ביניים בבג"ץ, או אפילו בעתירה מינהלית, לרוב עורך-הדין של החשוד יבקש: מתבקש בזאת צו כמובן, עיכוב ביצוע.

לא תמיד הוא מיוצג, לפעמים כמו שראינו - - -

עד היום לא הכרתי חשוד שהגיש בקשה לאיסור פרסום בלי עורך-דין. לא הכרתי עדיין מצב כזה, אני חייב להודות.

עדיין זה יכול לקרות, ועדיין אנחנו צריכים להתייחס לסיטואציה כזאת שיכולה להתרחש. אנחנו מדברים למשל על אותו טופס שהמשטרה אמורה להעביר לבית המשפט, זה טופס שאותו חשוד ממלא, והוא לא מגיע באותו רגע לבית משפט, השופט לא רואה אותו, ובית המשפט כן יצטרך להידרש לזה במקום ולתת החלטה מה קורה עד למתן החלטה אחרת. אני חושבת שזה כן צריך להיות מוסדר.

אם הנהלת בתי המשפט לא מסכימה לזה - - -

יש התנגדות שנכתוב במפורש שבית המשפט ייתן - - -

האם את יכולה לתת לי את הנוסח?

נוסח סופי אין לי כרגע, אבל הכוונה שבקשה כזאת שמוגשת לפני תום 48 השעות האלה, בית המשפט ייתן באופן מיידי החלטה לגבי פרק הזמן עד למתן החלטה - - -

זה משהו שבתקנות כתבנו שזה יידון בהקדם האפשרי.

גם אם זה יידון בהקדם האפשרי זה עדיין לא פותר את הבעיה שעוברות 48 השעות האלה ואין החלטה.

אל"ף, הוא רשאי על יסוד הבקשה בלבד - - -

אפשר לרשום בנוסח שאתם מבקשים להציע שיהיה צו איסור פרסום עד שבית המשפט ייתן את ההחלטה.

זה אפילו אני לא מקבל. אפילו חד"ש, שהם מבקשים 96 שעות, הם לא מבקשים עד להחלטה של השופט.

אדוני, סליחה שאני קוטעת אותך. הרי בתקנות רשום לקבוע דיון בהקדם.

אפילו אם קובעים את זה יום אחרי 48 השעות האלה, בזמן הזה, אם לא תהיה החלטה של בית המשפט שהוא אוסר את הפרסום, יוכלו לפרסם בינתיים.

השופט, או שייתן צו ביניים או שייתן החלטה, כי אם לא, הצו יפקע.

אפשר פשוט להגביל ולא לקבוע דיון בהקדם. אם זה במסגרת 48 השעות, צריך לקבוע דיון תוך - - -

זה מסוג הדברים שהנהלת בתי המשפט, לא הסתייגות אחת תגיש, היא תגיש שמונה הסתייגויות.

כל הרציונאל הוא לאפשר במשך 48 השעות להגיש את מה שהוא רוצה להגיש. אני אביא דוגמה ממצב אחר, אם במסגרת אותן 48 השעות, כמו שכתוב בהצעת החוק, בית משפט התיר פרסום שמו של חשוד בשל העניין הציבורי שבפרסום. העיתון סבור שיש עניין ציבורי לפרסם את שמו של החשוד, ואנחנו לאחר שעתיים מגישים בקשה. אם בית המשפט יקבע את הדיון לשבוע הבא, מה עשינו בזה?

זה בטיוטת התקנות.

אם בית המשפט יקבע את הדיון לשבוע הבא, אז באותו ערב, עברו 48 השעות, גמרנו, אין צו, אלא אם כן השופט נתן צו שהוא - - -

נכון, אבל כל הרעיון הוא שיש עניין ציבורי גדול כזה ש - - -

בטיוטת התקנות נאמר שבית המשפט רשאי – זה לא אוטומטי – להורות על איסור פרסום עד למועד הדיון בבקשה.

פה יש עניין אחר. בתוך 48 השעות הוגשה בקשה, מבקשים לפרסם כי יש בזה עניין ציבורי. בית המשפט יקבע את הדיון למתי? לעוד שבועיים?

לפי איך שאנחנו רואים את זה בתקנות, הוא יכול להחליט החלטת ביניים וגם החלטה סופית על יסוד הבקשה בלבד. הוא לא חייב לקבוע מועד לדיון. הוא יכול להחליט שהוא דוחה את הבקשה או שהוא מקבל אותה, או להחליט שהוא - - -

מתי הוא מחליט?

דקה. צריך באיזה מקום בתקנות לקבוע שאם הוגשה בקשה בתוך 48 השעות, שבית המשפט ייתן החלטתו בהקדם האפשרי.

בהקדם האפשרי בפרק הזמן הזה.

הם אומנם "חותמות גומי", אבל ל"חותמות גומי" האלה יש קצת שכל. בדרך כלל אני פוגש בבתי המשפט אצל השופטים יותר ששכל ממה שאני פוגש במקומות אחרים. שופט רואה שיש 48 שעות והוגשה בקשה, אלא אם כן הוא רוצה להכשיל את הבקשה, הוא יקבע את זה מיידית. צריך לומר לו: תקבע בהקדם האפשרי. לומר לו לקבוע באותו מועד, לא יעבור, כי הנהלת בתי המשפט תגיש הסתייגות ושר המשפטים יתמוך בהם. לא מוכנים לקבוע להם זמנים. בחוקי הבחירות, כשצריך לתת פסקי דין בזמנים מסוימים, זאת בעיה שבתי המשפט לא יודעים להסתדר אתה.

אני לא מכתיב כרגע בדיוק מה יהיה הנוסח, אבל צריך להבין שהצעת החוק הזאת מבלבלת את היוצרות.

זה בתקנות, זה לא בחוק.

זה מבלבל את היוצרות, זה הופך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג.

התקנות לא יאושרו היום, הן גם לא יונחו בחודש הקרוב. אני מציע שתציע למשרד המשפטים נוסח, כדי שאפשר יהיה לעבד אותו.

זה דבר שהולך ביחד, אי-אפשר לעשות הפרדה כאן. זה מעקר. אם יש עניין ציבורי ואני רוצה להגיש במסגרת - - -

אני מסכים אתך. תציע נוסח למשרד המשפטים איך אנחנו עושים את זה, כדי שזה יהיה בזמן הנכון.

נראה מה ריאלי מבחינת הנהלת בית המשפט.

בבקשה שאדם מגיש לבית המשפט, הוא יכול לרשום שבית המשפט ייתן צו זמני עד למתן החלטה או קביעת מועד לדיון, ובית המשפט כותב בהחלטתו, כמו שקורה בצווי מניעה אחרים, למשל בצו עיקול זמני, עד לקביעת מועד לדיון הוא ייתן צו זמני לאיסור פרסום. נקבע הדיון לפי התקנות, צריך לקיים את הדיון בהקדם האפשרי.

עורך-הדין דיבר על המצב ההפוך – עוצרים חבר כנסת מכובד. אמרתי בכוונה חבר כנסת.

יש לא מכובד ויש מכובד?

אמרתי, חבר כנסת. על אחרים אני יודע שתהיה "חותמת גומי". עוצרים חבר כנסת. יש עניין ציבורי, בא אחד מכלי התקשורת ואומר: אני מבקש לבטל את הצו, כי יש עניין ציבורי. איך אנחנו מבטיחים פה את הדיון מהר, ולא שיעברו 24 שעות או 48 שעות, כי הוא לא ייתן צו ביניים בינתיים?

הרי כבר ניתן צו זמני לאיסור פרסום, נכון?

החוק קובע איסור פרסום. אין צו. בא כלי תקשורת ואומר שהוא רוצה לבטל את הצו כי יש עניין לפרסם את זה מהר, ויש אפשרות כזאת בחוק.

בית המשפט יקבע לדיון ויזמן גם את החשוד.

יוצא מן הכלל, אבל איך אני יכול להבטיח שהוא יקבע את זה לדיון באותו יום ולא אחרי שבועיים?

אתה לא יכול להבטיח.

את לא יכולה להבטיח, אל תבטיחי; אני אבטיח את זה.

כרגע לא.

אדוני היושב-ראש, יש גם נושא של ערכאת ערעור, זאת אומרת, יש גם ערעור על החלטת בית המשפט, וזה כמובן ייקח עוד זמן.

לא בטוח שיש רשות ערעור.

ברור ש-48 השעות יחלפו.

אלא אם כן השופט יגיד שהוא נותן אישור לפרסם, ואז יבקש הוא לערער, והשופט יגיד: אני לא נותן צו.

הוא יבקש עיכוב ביצוע.

הוא לא ייתן. חבר'ה, רק לאחרונה קראתי בכל כלי התקשורת: איזה שופט, הוא נתן עיכוב ביצוע על פסק דין של שבע שנים, זה חמור, זו פגיעה נוראית. ראיתי גם את זה, אז לא כל שופט נותן.

הרי פה אם הוא יגיש ערעור, הסוסים כבר יצאו מהאורווה. בדרך כלל במקרים כאלה בתי המשפט ממעטים - - -

אתה יודע בכמה מקרים ראיתי את הסוסים דוהרים ברחובות אחרי שהוגשו בקשות רשות ערעור או ערעורים? ראיתי את זה בהמון מקרים. הסוסים דוהרים ברחובות.

אדוני זאת הפרקטיקה, בדרך כלל בנושאים של איסור פרסום, אם מבקשים עיכוב ביצוע, כדי לאפשר לצד השני את יומו בבית המשפט ולאפשר לו להגיש ערעור, בתי המשפט נוטים לעכב ביצוע, כמובן מגבילים את זה לעיכוב ביצוע למספר ימים.

כאשר שופט הגיע למסקנה שיש עניין ציבורי בפרסום, אז הוא יגיד: רבותי, אני לא נותן עיכוב ביצוע, תרוצו לבית המשפט עוד היום, שהוא ייתן לכם. אני לא אתן לכם.

הוא ייתן להם עד הגשת הערעור.

הוא לא ייתן להם בכלל. אדוני השופט, הוא לא ייתן להם בכלל.

כמה מקרים כאלה היו?

אני יכול לומר שבכל המקרים שאני טיפלתי מעולם לא קרה ששופט שהחליט להתיר פרסום לא עיכב ביצוע עד ערעור, ואני מדבר על עשרות מקרים.

בכמה טיפלת?

עשרות. לא כשופט.

אני יכולה לצאת להתייעצות עם היועצת המשפטית אם לקבוע בהקדם גם לגבי הבקשה שלהם?

זה יהיה בתקנות.

זה לא נקבע בחוק?

לא. זה בתקנות.

מה ייקבע בהקדם האפשרי?

הדיון יהיה בהקדם האפשרי.

ההקדם האפשרי זה - - -

זה בתקנות.

זה בתקנות, אבל לא אוכל לכלול - - -

החוק מורה 48 שעות.

נדבר על זה בהקשר של התקנות. הנהלת בתי המשפט צריכה לבדוק את זה.

אפשר גם להשתמש בהגדרה של דיון מיידי.

יש לזה קיבוע של זמן?

גם לא.

ההקדם האפשרי זה עוד חודש, עוד שנה.

יפעת רווה, הלאה.

לעניין התקנות, אנחנו נגבש אותן מחדש, אבל מי שמעוניין לקבל נוסח כדי להעיר הערות לפני שאנחנו מעבירים, תתנו לי את המייל, ואין לי בעיה להעביר ולשמוע הערות מכל מי שמעוניין.


הגענו לסעיף 70ב. "משיבים בבקשות בעניין פרסום שם חשוד המפורטות בפסקאות שלהלן, יהיו כמפורט לצדן: (1) בבקשה להתיר פרסום שם חשוד לפי 70(ד1)(2)(א) – החשוד; (2) בבקשה לביטול איסור פרסום שם חשוד לפי סעיף 70ג – החשוד וכל גורם אחר שהיה צד לדיון בבקשה לאסור את פרסום שמו של החשוד לפי סעיף 70(ה) או (ה1). (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי למנוע צירופם של משיבים נוספים בבקשות המפורטות באותו סעיף קטן. (ג) רשות חוקרת לא תהיה צד לדיון בבקשה של חשוד לאסור פרסום שמו לפי סעיף 70(ה1), אלא אם כן ביקשה זאת."


70ג. "(א) ציווה בית המשפט על איסור פרסום לפי סעיף 70(ד), (ה) או (ה1), רשאי מי שמעוניין בביטול האיסור להגיש לבית המשפט, שנתן את הצו, בקשה לביטולו; בקשת הביטול תידון לפני דן יחיד. (ב) היה מבקש הביטול כאמור בסעיף קטן (א) צד לבקשה לאיסור הפרסום, עליו להראות נסיבות חדשות המצדיקות את בקשת הביטול; לעניין זה, "נסיבות חדשות" – לרבות הזמן שחלף ממועד מתן צו איסור הפרסום." זה לעניין מה שעלה לפני כן לעניין התקופות הארוכות.

לעניין סעיף 70ב(ב) "אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי למנוע צירופם של משיבים", אולי יש מקום לכתוב של "מבקשים או משיבים נוספים".

לא הבנתי.

כתוב "אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי למנוע צירופם של משיבים נוספים". אולי יש מקום לכתוב של מבקשים או משיבים נוספים"?

אוקיי, אלא אם כן מישהו מתנגד.

חבר הכנסת נחמן שי, אין לך מה לומר על 70ב?

אם הגענו לסעיף 70ב, אני אומר שאני אצביע נגד החוק הזה בסופו של דבר, אחרי התלבטויות. ממילא היה לי רעיון כלשהו לתקן פה תיקון מסוים, שאני מוותר עליו.

אל תוותר. אנחנו מציעים את הסעיף הזה.

הוא יופיע כהסתייגות.

אתה מצביע נגד החוק, אבל אנחנו מוסיפים את זה כהסתייגות של סיעות מרצ וקדימה. סעיף ב70ב אנחנו מבקשים להוסיף את כלי התקשורת.

לא הבנתי. מי זה מרצ וקדימה? קדימה. את יושבת פה בשם קדימה.

אני צריך לומר בכל הכנות שיש צדדים חיוביים לחוק הזה, אני לא יכול להתעלם מהם, אבל הם לא מצליחים להתמודד עם העיקרון הבסיסי, שהשקעתי בו גם הרבה משנות חיי, של חופש הדיבור ושל זכות הציבור לדעת. זו התנגשות ידועה, מוכרת ולא בפעם הראשונה, אבל כשאני רואה אותה פה לנגד עיני אני בוחר בחופש העיתונות ובמה שאני מאמין בו ולא מוכן לוותר על כך. אם יש לזה מחיר, אז יש לזה מחיר. היה לי תיקון מסוים כי אני לא יכול לחיות עם כל הדברים האלה ביחד, אני אביא את זה כהסתייגות והכנסת תחליט מה שהיא תחליט. בנושא הזה אני אצביע נגד.

בהשלמה לזה צריך לעשות תיקון דומה גם בסעיף 70א. הכותרת תהיה "בקשה לאסור או להתיר פרסום שם של חשוד".

בסעיף 70א כבר הוספנו א זה. זה כבר עלה בדיון הקודם והוספנו.

צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים.


70ד. "(א) החלטה בכל אחת מהבקשות המפורטות להלן (בסעיף זה – בקשה בעניין פרסום), ניתנת לערעור בתוך 45 ימים ובית המשפט של ערעור יידון בערעור בדן יחיד."

45 יום. אתם מבינים את המשמעות? אומר לי השופט נקדימון דבר נורא פשוט. הוא אומר: אדם ביקש איסור פרסום, בית המשפט דחה לו את הבקשה. הוא אומר: תעכב לי ביצוע כי אני רוצה להגיש ערעור, ואז 45 יום אין פרסום. למה שלא יגיש ביום האחרון?

נראה לי שאפשר לקצר את זה. עשינו את זה כסטנדרט, אבל זו אכן הערה נכונה.

שבעה ימים.

בסדר.


"(1) בקשה לאסור פרסום לפי סעיף 70(ד), (ה) או (ה1); (2) בקשה להתיר פרסום לפי סעיף 70(א), (ב) סיפה, (ג) או (ד1)(2)(א) או בקשה להתיר צילום לפי סעיף 70(ב) רישה; (3) בקשה לביטול איסור פרסום לפי סעיף 70ג; (ב) החלטת בית משפט מחוזי בערעור על החלטה בבקשה בעניין פרסום, ניתנת לערעור ברשות לבית המשפט העליון" – אני מניחה שגם פה רוצים לקצר, וזה בסדר גמור אם אין מישהו שחושב אחרת – "בית המשפט העליון ידון בבקשת רשות הערעור בדן יחיד והוא רשאי לדחותה על הסף בלא דיון בנוכחות הצדדים; ניתנה רשות הערעור, ידון בית המשפט העליון בערעור בדן יחיד."

כמה אפשר להעמיס על בית המשפט העליון?

הרעיון היה שבדברים האלה עשויות להיקבע הלכות. זאת הסיבה שאנחנו כן אפשרנו, וזה ברשות.

אנחנו מנסים להגביל את הפניות האלה לבית המשפט העליון. למה שנעמיס עליו?

זה אומר שהדברים האלה, שיש לעשות עליהם חשיבות עקרונית, אף פעם לא יגיעו לבית המשפט העליון, אף פעם לא יגיעו לפסיקה עקרונית. זאת הסיבה שעשינו את זה. האיזון הוא שזה ברשות, זאת אומרת, בית המשפט העליון יכול לנפנף את זה, אבל כן חשבנו שנכון שייקבעו כאן כללים.

אפשר הערה, אדוני?

לגבי העניין של דחייה על הסף ללא נוכחות הצדדים. עם כל הכבוד, כשדנים בעניין הזה, נוכחות הצדדים הרבה פעמים היא גם חשובה. כאשר דוחים בקשה, אפילו בצורה מנומקת, זה נותן הרגשה לא רעה, לשני הצדדים אני חושב. עצם העובדה שאדם מעלה את הטענות שלו בעל-פה, הרבה פעמים, בסופו של דבר, בדיון בעל-פה, אפשר לשכנע הרבה יותר טוב. במקרה הזה אפשר למחוק את הסעיף של "בלא דיון בנוכחות הצדדים".

הייתי מעדיף שבכל הדיונים בית המשפט יוכל לקבל החלטות בהיעדר הצדדים. זה בדרך כלל רק מועיל.

חוץ מיעילות הדיון, מה ההיגיון בעניין הזה, אדוני? אדוני ישכיל אותי בעניין הזה.

ההיגיון הוא נורא פשוט. לא נעים לי להגיד בקול רם מה אני חושב שעושים עורכי-הדין בדיונים.

טוב.

מותר לי לחשוב, נכון?

זה מידע אישי?

ידע אישי, בהחלט. ידע אישי של הרבה שנים.

אני מצטרפת לאמירה הזאת, כי אם מדובר פה בבקשה שמגיש חשוד לאיסור פרסום, ואז יש צד שני, בהרבה מקרים יש גם נפגע עבירה שרוצה להשמיע את הטענות שלו, הוא יכול גם שלא להישמע בכלל בפני בית המשפט. זה מוותר על המקום הזה שזה מקום חשוב.

זה יותר חשוב מעורך-הדין שמופיע.

אנחנו מדברים רק על ערעור שני. זה האיזון בין העומס וזה שההליכים יתמשכו - - -

אנחנו רוצים לאפשר ערעור בכל זאת.

יצא מזה ערעור ברשות, והכול בשיקול דעת של בית המשפט. הוא יכול לקיים כמובן דיון במעמד הצדדים, אבל הוא לא חייב אם הוא רואה שעל פניו אין שום בבקשה.

מדובר ברשות ערעור על ערעור.

אני מבקש שכל הדיונים האלה יהיו בדלתיים סגורות, אחרת מה שקורה שזה דיווח עיתונאי על הליך משפטי.

לא כתבנו את זה?

לא. זה לא מופיע.

יש צו איסור פרסום.

אתה לא מפרסם את שם החשוד, אתה מפרסם שהתנהל הליך בבית המשפט.

החוק לא מדבר על זה, החוק מדבר על איסור פרסום שמו. אין שום הצדקה שזה יהיה תחת דלתיים סגורות.

אני רוצה שזה יהיה בדלתיים סגורות.

היום הדיונים בדלתיים סגורות הם כשאתה רוצה להגן על קורבנות עבירה או כשזה בעניינים ביטחוניים. אפשר לסגור את העיתונים.

המשמעות בדלתיים סגורות שאי אפשר לדווח בכלל.

לכן אני אומר שבית המשפט רשאי לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ויחליט השופט אם הוא רוצה שתפרסם או לא.

זה סותר את החוק.

צריך להוסיף את זה לסעיף 68, בין המקרים שהם אינדיקציה לשיקול דעת בדלתיים סגורות. זאת אומרת, זה הרי לא יותר חמור מכל מיני דברים אחרים של נפגעי עבירה וכן הלאה.

70ד(ג). "בית משפט שנתן החלטה בבקשה בעניין פרסום או בית משפט שדן בערעור כאמור בסעיף קטן (א) או (ב), רשאי להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה שעליה מערער אדם או מבקש לערער, לפרק זמן שייקבע ובתנאים שייראו לו."


(ג) (3) בחוק בית הדין לעבודה - - -

אולי גם כאן כדאי שתהיה הגבלה – עיכוב ביצוע עד לכך וכך.

כתבנו "לפרק זמן שייקבע".

שבתקנות תהיה התייחסות גם לעניין הזה. "פרק זמן שייקבע" לצורך העניין הוא יכול לקבוע עיכוב ביצוע למשך 45 ימים.

אם הערעור שבעה ימים - - -

הוא יכול עד שבעה ימים.

כל הערעור קוצר, בצדק. אבל מרגע שהוא קוצר, לא הגיוני לעכב לשישה ימים כשביום השביעי יפרסמו ומתקיים הערעור.

אם זה יקוצר לשבעה ימים, זה בסדר.

כן, זה קוצר לשבעה ימים. הסכמנו וזה נכון וזה מוצדק. הוא יגיד שהוא מעכב את הביצוע לשלושה ימים, מה עשינו בזה?


"בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, בסעיף 43(ב), אחרי פסקה (10) יבוא "(11) בית הדין שתהא נתונה לו הסמכות המקומית לדון בבקשה לאסור פרסום שם חשוד לפי סעיף 70(ה) או (ה1) לחוק בתי המשפט, לרבות בקשה כאמור המוגשת לאחר שעות העבודה הרגילות של בית הדין; תקנות כאמור" – הסמכה לעניין התקנות – "יכול שייקבעו אף בסטייה - - -".

אותו נוסח כמו בסעיף הקודם.

בסדר.

כן יש חשיבות, כי למשל זה המצב היום שמבקשים בקשה להתיר פרסום ובית המשפט מקבל את הבקשה והצד השני רוצה לערער, אז בית המשפט הרבה פעמים אומר שהוא מעכב את הביצוע ליומיים, לשלושה ימים, כדי לאפשר לו.

זה אפשר. אני רק לא אומרת לבית המשפט שהוא לא יכול ליותר משלושה ימים כשהערעור הוא שבוע.

בסדר, אבל לא להגביל אותו.

לפרק זמן שייקבע. זה מנחה את בית המשפט שים לב - - -

הוא גם יכול להגיד: אדוני, אם אתה רוצה שאני לא אפרסם את שמך, תפקיד פה ערבות.

יש תיקון לחוק השיפוט הצבאי.

בחוק השיפוט הצבאי קיימים סעיפים מקבילים לסעיפים (ה) ו-(ה1)(1) לחוק בתי המשפט. קיבלנו את הפנייה לבחון את האימוץ של התיקון הנוכחי גם בחוק השיפוט הצבאי. אנחנו לא רואים כאן שום סיבה להבדיל בין ההליכים האזרחיים לבין ההליכים הצבאיים, לכן העתקנו את סעיף (ד1) המוצע לחוק השיפוט הצבאי.


יש רק שתי נקודות שלגביהן יש שוני. לא העתקנו את ההוראות לגבי מחוז השיפוט שבו ייערך הדיון, מכיוון שבשיטה הצבאית הדיון מתקיים לפי השיוך הפיקודי, לפי היחידה שבה משרת החייל, לכן אין צורך בהוראה גיאוגרפית באיזה בית דין יתקיים דיון.


עניין נוסף לגבי החריג שנותן סמכות לקצין משטרה בדרגת ניצב משנה ומעלה לאשר את פרסום שם החשוד, לענייננו מפקד מצ"ח הוא אלוף משנה, ולכן אנחנו סבורים שכדי לבצע את ההגבלה יש צורך לתת את הסמכות לקצין בדרגת סגן אלוף ומעלה, כשאצלנו מפקדי המחוזות הם סגני אלופים. זה התיקון שאנחנו הכנסנו.


קיבלנו בקשה מהייעוץ המשפטי להוסיף סעיף נוסף שהוא מקביל לסעיף (ה1)(2) לחוק בתי המשפט כיום, שמדבר על היידוע של החשוד לגבי זכותו לבקש איסור פרסום. הסעיף הזה לא הוחל בחוק השיפוט הצבאי בתיקון הקודם, ככל הנראה מתוך הכרה שמדובר בדברים שיוסדרו בפקודות הצבא. אנחנו לא רואים מניעה להכניס את הסעיף הזה לחוק השיפוט הצבאי, רק שכמובן לא יהיה מדובר בתקנות של שר המשפטים, אלא בפקודות הצבא בהתאם.

ב-325(ג) זה יהיה שבעה ימים ולא 15 ימים.

בסדר.

למי שאין הנוסח מול העיניים, מוצע להחיל את אותם הסדרים גם לגבי חוק השיפוט הצבאי, גם לגבי הסעיפים האחרים: דן יחיד, כל הנושא של בקשה לביטול איסור פרסום, כל הנושא של הערעור. הסעיף היחיד שלמעשה לא הוצע להכניס זה הנושא של הצדדים לבקשה. למעשה אני מבינה שאין לכם התנגדות שנכניס גם את זה.

אין לנו התנגדות, אנחנו לא רואים צורך מיוחד. אין אצלנו מעמד לרשות החוקרת בפני בית הדין. מי שמופיע זה התביעה, הסנגוריה ובמקרים האלה כמובן כלי התקשורת. אין מבחינתנו מניעה שיוכנס סעיף כזה לשם הבהרה.

חברת הכנסת גלאון. בבקשה, הסתייגויות.

ההסתייגויות מוגשות בשם חברי הכנסת נחמן שי, שלמה מולה, אילן גילאון, ניצן הורוביץ ואני. לשם החוק אנחנו מבקשים לבטל את הסעיף שאומר "ביטול זכותו של חשוד לבקש איסור פרסום". אנחנו מבקשים לבטל את סעיף (1), 48 שעות, ולהשאיר את המצב הקיים היום; בסעיף (2), לבטל דן יחיד; אנחנו מבקשים להוסיף "צו איסור פרסום מוגבל לתקופה של לא יותר משבוע" – כל מה שהיה בסעיפים של נחמן שי; כל הסוגיה שאני לא יודעת מה נסגר בה לגבי העובדה שצווי איסור פרסום יפקעו, כתוב כאן "בעת הגשת כתבי אישום" – מה הוחלט?

הוחלט שכן.

אנחנו מבקשים להתייחס לסוגיה הזאת, גם אותה לשנות.

מה אתם רוצים שיהיה כתוב?

איך ניסחת את זה נחמן שי? צו האיסור יפקע מתי?

במקור היה מדובר על שבוע של צו איסור פרסום, ואחרי שבוע הגורם המבקש צריך להופיע בפני בית משפט ולהסביר למה הוא רוצה להמשיך את צו איסור הפרסום.

בהצעה המקורית שלך היה שכל שבוע בית המשפט יקיים על זה דיון, לא צריך להגיש בקשה.

אמרנו שנהיה מוכנים להיות יותר גמישים לגבי משך הזמן, אבל שצו פרסום לא יהיה בלתי מוגבל, שיהיו עליו הגבלות מסוימות, אחרת אנחנו נמצאים בסיטואציות של "1984", כמו שכבר קרה לצערי הרב בכמה מקרים. ניסינו לעשות תחנות עצירה. אני מאמין שנגיע לזה, זה לא יהיה רחוק, נתייחס לאותה סיטואציה שדיברתי עליה שבלתי אפשרי לשמור על צווי איסור פרסום, והמידע מתגלגל ברשתות.

החוק שלך קיים, החוק שלך לא הלך לעולמו.

החוק שלי צר מאוד, הממשלה התנגדה לו, היא הסכימה לאמץ רק תיקון מסוים אחד, שהוא התיקון שאיננו היום. נאלצתי לרדת מזה, כי אני לא רוצה להחזיק שתי ידיים כמו שמקובל: יד ימין בעד ויד שמאל נגד.

עשו לך לחוק קבורת חמור. הוא לא הלך לעולמו, אבל קברו אותו קבורת חמור.

אני לא אוהב לדבר על בתי עלמין בימים האלה. אני מקווה שאני עוד אחזור לוועדה הזאת עם חוק חדש, אדוני היושב-ראש. אני לא רואה שזה סוף הדרך. על איזה סעיף אנחנו מדברים עכשיו?

70(ה1). אנחנו מקבלים את מה שהצעת בהצעה הזאת. זהו, אדוני.

רבותי, מי בעד ההסתייגויות? מי נגד?

הצבעה
בעד – 2

נגד – 3

ההסתייגויות נפלו.

אנחנו מבקשים הסתייגויות דיבור למליאה.

לא הסתייגויות דיבור. יש לך הסתייגות אמיתית.

הפלת את זה פה.

ברגע שזה נופל פה, זה עולה למליאה כהסתייגות. שם יש לך לא הסתייגות דיבור, אלא הסתייגות מהותית.

אתה רוצה להוסיף אנשים אצלכם להסתייגויות דיבור? אני כבר הוספתי את כל הסיעה שלי.

שלמה מולה מופיע שם.

אין לכם עוד חברי כנסת שרוצים להגן על חופש העיתונות?

עכשיו תחפש את כל אלה שהם חותמות גומי.

דוד רותם, יש לנו איזה חוק משותף, גם בגללו אני לא ישן בלילות. אני מוכרח לתת עכשיו את השמות? אני אבדוק בין חברי בסיעה מי עוד רוצה להצטרף להסתייגויות. אני בכל זאת חושב שיהיו כמה צדיקים.

הצדיקים האלה יאחרו את המועד, כי אני הולך להצביע על החוק.

מתי?

עכשיו. אחרי שנפלו ההסתייגויות. רבותי, מי בעד לאשר את הצעת החוק לקריאה השנייה והשלישית?

לפני זה דיברנו, זה לא ממש הסתייגויות, אבל אמרנו גם כשמותר לפרסם – אני חושב שאולי זה המקום וזה הזמן – צריך לאסור לפרסם אנשים לפי השתייכות העדתית או האמונית, או לחילופין כשאתה לא מפרסם - - -

השאלה אם זה בחוק הזה. זה לא בחוק הזה. צריך לתקן לא בחוק הזה.

לאסור פרסום.

לאסור פרסום לזמן מסוים. לא יעזור לי שאחרי 48 שעות יפרסמו שהוא עם כיפה שחורה. לא זה מה שאתה רוצה.

כשלא מפרסמים, אתה אומר: אני לא מפרסם את שם החשוד, אבל הוא אדם כך וכך.

זה לא מזהה. זה מזהה כנופיה לא בן-אדם.

יש כיסוי לנושא הזה. התקשורת מאוד-מאוד זהירה באותן חלוקות פנימיות.

ממש...

אני רואה את זה.

ממש לא.

יש קודים, אבל מול זה קשה מאוד להתמודד.

גם אנסטסיה מיכאלי תסכים אתי שיש לזה מקום.

הגדרה של שם חשוד כוללת כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות את החשוד. נכון שזה לא פותר את עניין המגזר, ובחוק לשון הרע יש - - -

מה ההסתייגות שאתם רוצים להגיש?

ההסתייגות שלנו שיידוע החשוד לא יהיה במעמד החקירה באזהרה, אלא בדרכים אחרות שייקבעו בתקנות.

מי בעד ההסתייגות?

הצבעה
בעד – אין

נגד – רוב

אדוני היושב-ראש, אתה לא מפרסם שם חשוד, אבל אתה אומר "רב חרדי נעצר".

אתה יודע כמה רבנים חרדים יש? אני לא מכיר רב שהוא לא חרדי. כתוב שאסור פרטי זיהוי.

השאלה אם פרטי זיהוי, צריך להתייחס גם לזה.

אתה רואה, אם היית מתנגד אתנו לחוק - - -

יש כאן הרבה דברים טובים.

אין דבר אחד טוב בזה.

שום דבר לא טוב בזה. כרגיל, את תצליחי לשכנע את המליאה...

אני מסתכל מנקודת מבט של האדם הפרטי, אני חושב שיש כאן הרבה. אני לא אומר שהחוק הזה לא פוגע בכלי התקשורת, אבל אם מסתכלים במבט של האדם הפרטי, ואנחנו אמונים להסתכל על כך, יש כאן תיקון. אנחנו יודעים היום על אנשים שפרסמו עליהם והם יגידו לך מה הם יעברו, ואחרי זה אף אחד לא מפרסם שבכלל לא קרה שום דבר בחקירה.

רבותי.

הנהלת בתי המשפט רוצים לבדוק את הנושא של הטופס בחוק, אם להגיש הסתייגות.

גם על זה אני אצביע, ואפיל את זה. אחר-כך תוכלו להגיש הסתייגות למליאה. ההסתייגות של המשרד לביטחון פנים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?

הצבעה
בעד – אין

נגד – רוב

ההסתייגות נפלה.

היא תעלה למליאה.

הסתייגות נוספת שלא ציינו, שהחוקר לא הוא זה שייתן את הטופס לחשוד. החשוד מיוזמתו יבקש את הטופס. כך זה גם נקבע בתקנות.

מי בעד ההסתייגות הזאת?

הצבעה
בעד – אין

נגד – רוב

רבותי, גם ההסתייגות הזאת נפלה.


מה ההסתייגות של הנהלת בתי המשפט?

זו עדיין לא הסתייגות, אני צריכה להתייעץ.

תגידי לי מה זה, כדי שנפיל את זה.

העניין של הטופס שלא יהיה בחוק, אלא בתקנות.

מי בעד ההסתייגות האפשרית של הנהלת בתי המשפט? מי נגד?

הצבעה
בעד – אין

נגד – רוב

בעד אף אחד. נגד.

אני לא מבינה. אתה מצביע על הסתייגות טנטטיבית שאולי תהיה? איפה נשמע דבר כזה?

נחמן שי, אתה בעד ההסתייגות?

לא, הייתי נגד ההצעה שהמשטרה יזמה.

נגד ההסתייגות הזאת של הנהלת בתי המשפט?

זה פחות מעניין אותי.

רבותי, ההסתייגויות נפלו, הן יעלו למליאה. תודה רבה.


מי בעד אישור הצעת החוק לקריאה השנייה והשלישית? מי נגד?

הצבעה
בעד הצעת החוק – 3

נגד – 2

הצעת החוק אושרה ותעלה למליאה לקריאה השנייה ולקריאה השלישית.

הצעת החוק אושרה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה נפסקה בשעה 11:45.
הישיבה נתחדשה בשעה 11:50.

בסעיף העוסק במי שרשאי לפנות לביטול צו, סעיף 70ב, יהיו רשאים לפנות גם כלי תקשורת וכל צד מעוניין. מי בעד? מי בעד?

הצבעה
בעד הרביזיה – רוב

נגד – אין

הרביזיה נתקבלה.

שלושה בעד. אין מתנגדים.

הישיבה ננעלה בשעה 11:55.