ישיבת ועדה של הכנסת ה-18 מתאריך 31/07/2011

סיור תרבות בירושלים

פרוטוקול

 
äëðñú äùîåðä-òùøä

äëðñú äùîåðä-òùøä

com_alex

2011-09-12Liraz



הכנסת השמונה-עשרה נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 466

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום ראשון, כ"ט בתמוז התשע"א (31 ביולי 2011), שעה 09:30
סדר היום
סיור תרבות בירושלים
נכחו
חברי הוועדה
אלכס מילר - היו"ר

אנסטסיה מיכאלי
מוזמנים
פפה אללו - מחזיק תיק התרבות, עיריית ירושלים

יוסי שרעבי – ראש מינהל תרבות, חברה ופנאי, עיריית ירושלים

נאזם באדר – סגן מזכיר הכנסת

ליה ואן ליר

דני וייס – תיאטרון החאן

כלנית שמיר – בית מזי"א

אורית לרנר

אסנת גיספן – מנכ"לית קבוצת התיאטרון הירושלמי

מיה הלוי – מוזיאון המדע

אמיר קולבן – מנהל קולבן דאנס

אורית לב שגב – מוזיאון ארצות המקרא

איילת השחר כהן – ראש מחלקת צילום של ביה"ס מוסררה וסגנית המנהל

יגאל חיו

דרור שוורץ

יורם הוניג – מנהל המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים

אצ'ה בר – מנהל הצוללת הצהובה

אמי ליברמן – ניסן נתיב

נטע הראל – מנהלת בית ספר 'מעלה'

אלי קישקה – סטודנט שנה ראשונה במחלקה לצילום, ביה"ס מוסררה

אמיר יער

שוש יניב – מנהלת מוזיאון מגדל דוד

ורדה גור בן שטרית – מוזיאון המדע

אמיר בן שלום – מוזיאון המדע

עוזי – מנכ"ל תיאטרון פסיק ירושלים ושחקן

טליה

עדי שעל – מנהל קבוצת המחול

דור – מוזיאון ישראל

שירה כרמל – אמנית ירושלמית
מנהלת הוועדה
יהודית גידלי
רשמה וערכה
ס.ל. חבר המתרגמים בע"מ

סיור תרבות בירושלים
מיה הלוי
בוקר טוב. אולי לפני שאנחנו יוצאים לדרך, נעשה סיבוב היכרות קצר, כי החלטנו להתחיל בסיור ואחרי זה לדבר. אז רק שכולם יידעו עם מי.

(הצגת נוכחים).

אנחנו מייצגים מגוון של מוזיאונים מתוך שמונה המוזיאונים שפעילים בירושלים. אולי מה שמיוחד בירושלים באמת זה שיש לה אל"ף, את הריכוז הכי גדול של מוזיאונים בארץ, ובי"ת, את הגיוון הכי גדול של מוזיאונים בארץ, גם את כמות הביקורים הכי גדולה של מוזיאונים בארץ, גם את היקף הפעילות הגדול. זה משהו שמאפיין בנושא התרבותי את העיר ירושלים, ולכן חשבנו להתחיל בזה. המוזיאונים הם מאוד שונים, הם מאוד מגוונים.

המוזיאון שלנו, שבו אנחנו נמצאים היום, זה מוזיאון המדע עם הייחוד של מוזיאון מדע, מעבר לתחום שלו שהוא עוסק במדע, זו גם הדרך שבה הוא מפתח את המוצגים שלו ובונה אותם בכוחות עצמו. אני אדגים לכם שניים-שלושה מוצגים ונרד לבית המלאכה, נבין איפה בונים ואיך מפתחים כי הרעיון שלנו בסיור הזה זה לא לעשות רק דיבור בחדר, את זה יכולנו לעשות בחדר הוועדה, אלא דווקא להראות לכם את אותם דברים שלא יוצא לראות בחדר הוועדה.

אנחנו מתחילים. מוצג אחד בחוץ. אשליות ראייה כחלק מתפיסה של מוצגים שעוסקים בהבנת המוח. דרך אשליות ראייה יכולים להבין הרבה יותר על איך המוח שלנו פועל ואולי נדגים. בוא תנסה באופן אישי, תרים את הדבר הזה ואחר כך תרים את שניהם. האם גם אתה חש שכשאתה מרים אחד הוא נראה יותר כבד מאשר כשאתה מרים שניים? האם האשליה עובדת עליך? או שאשליות לא עובדות עליך. יש משהו מאוד מוזר שדווקא הגודל היותר גדול שוקל פחות בתפיסה שלנו, אבל זו בדיוק הבעיה בנושא של אשליות. באשליות אנחנו מכינים את עצמנו מראש לצפות למשהו, וכשאנחנו מתאכזבים, המוח בעצם מתרגם את זה להבנה אחרת. החלק הזה הוא מלא ולכן הוא כבד, החלק הזה הוא הרבה יותר קל ממה שאנחנו מצפים, אחרי שאנחנו מרימים את זה. יש לנו איזה שהיא תפיסה כמה ישקול כל החלק הגדול הזה, אבל להפתעתנו הוא שוקל הרבה פחות, כי החלק הזה חלול ומבחוץ אני לא רואה את זה. זה סוג ההתנסויות שאנחנו בונים במוזיאון המדע כדי לאפשר לנו להבין אחרת איך פועל המוח. זו דוגמה אחת.

אפשר להסתכל פה על דוגמה אחרת. ברור לנו לגמרי שהפסים האלה הם מקבילים, אחרת אי אפשר היה להזיז את כל החלקים האלה, אם הם לא היו שווים. אבל מה לעשות ולא מספיק לראות אשליה, אנחנו יכולים אפילו להתנסות בה ועדיין... נראה לנו, כשאנחנו מזיזים את הקווים כאילו הקווים לא מקבילים, אבל אם הם היו לא מקבילים, הם היו נתקעים, הם לא היו מחליקים אחד לצד השני. אז גם כשאנחנו רואים ובאופן עצמאי, עם הידיים שלנו, אנחנו מפעילים את המוצגים, עדיין האשליה הזאת עובדת.

זה סוג של מוצגים, זאת אחת מהדוגמאות, של מוצגים שאנחנו כאן במוזיאון המדע, יחד עם הצוות שלנו, מפתחים בנושאים שונים.

בואו ניכנס ונראה עוד דוגמית ואז נרד לבית המלאכה, נראה במה אנחנו עוסקים עכשיו.

אני רוצה לתת כאן שתי דוגמאות מאוד שונות, אבל שיכולות לתת איזה שהוא קונטקסט ישראלי לתערוכות שלנו. כשאנחנו מדברים על אשליות ראייה, אנחנו מדברים על דברים לגמרי כלליים, זה לא משנה אם זה ישראלי או לא ישראלי, זה לא משנה אם זה קורה כאן או קורה במדינה אחרת. התערוכה הזאת היא תערוכה מאוד ישראלית, היא תערוכה שלוקחת סיפורי ילדים, מהסיפורים שכולנו מכירים מההיסטוריה שלנו, ומנסה להראות משהו מאוד מסוים שהוא מסר חשוב לנו, שזה; אפשר למצוא מדע בכל מקום. לא צריך ללכת אל המעבדה, לא צריך בהכרח ללכת לספר מדע, לא צריך ללכת... אתם יכולים ליהנות ולשחק. אתם מכירים את המוזיאון, הוא פתוח רק בשבילכם היום, תיהנו, אין אף מבקר שיפריע לכם במוצגים.

פה לקחנו את הקלאסיקה של סיפורי ילדים, ארגנו אותם סביב עשורים שונים ואנחנו מראים שאנחנו פותחים את הספר בעמוד מסוים, מסתכלים בבריכה שמשתקפת ורואים את פלוטו משתקף בבריכה ויכולים לדבר פה על השתקפות. כל הרעיון של התערוכה הזאת, ואנחנו נדבר יותר מאוחר על הפעילות בקהילה של כלל המוזיאונים, אורית תיכף תציג את זה, זה שהתערוכה הזאת יכולה להתפרק ולצאת בסוף היום. בזה בעצם אנחנו לוקחים תערוכה שנמצאת במוזיאון ומוצגת במוזיאון ואחרי שהיא גומרת את חייה, להיות מוצגת במוזיאון, היא יכולה להביא את המסר הזה לספריות ציבוריות ולהמשיך את העניין של המדע גם מחוץ לגבולות המוזיאון, ואת התערוכה מחוץ לגבולות השטח שלה פה, ויש לה חיים נוספים.

את רוצה לתת כמה מלים על האחריות הקהילתית של המוזיאונים?
אורית לב שגב
בהחלט. המוזיאונים בירושלים מאוד ערים לקשיים שהאוכלוסייה הסובבת אותם נמצאים בה, שרויים בה ובתוך עמנו אנחנו כאן. זה לא מגדלי שן, המוזיאון הזה. היית מצפה לראות שנהיה בעיקר ספקי שירות, לעירייה, למדינה. זאת אומרת שיהיו נושאים חשובים שהריבון מזהה, כשלים קהילתיים, לאקונות כלשהן, חברתיים ואחרים, ושאנחנו נהיה ספקי שירות. זאת אומרת שהביקורת לא תיעשה באכסניה המפוארת שלנו. ברוב המקרים זה לא קורה. מה שקורה זה שהמוזיאונים מזהים בעצמם את הכשלים החברתיים ובעצמם מוצאים את הפתרונות, דהיינו לומדים את השטח, מקווים צוותי החלטות וכותבים תכניות ומגייסים כספים לצורך הפעלת הפעילויות האלה. אני אקריא לכם רשימת מכולת, לא צריך להפנים את הכל, אלא רק כדי לקבל את עוצמת הפעילות שמוזיאונים בירושלים עושים למען הקהילה. לאחר מכן אני ארצה ממש בשתי דקות לפרט לכם פרויקט אחד שמוזיאון ארצות המקרא מכין בנושא של עולים, הוא נקרא 'עולים למוזיאון', ובאמצעותו אני אנסה ככה לחבר אתכם איך נבנה פרויקט למען הקהילה.

רק לצורך הדוגמה, רשימת מכולת מאוד מאוד מרשימה; יש את מוזיאון ישראל עם הפנים לקהילה, פרויקטים לגישור בין חילוניים לדתיים, למען החברה הערבית, מלגות לתלמידים מוכשרים, למען ילדים בסיכון, למען הקהילה האתיופית, גני מזרח ירושלים ועוד. סך הכל הם נוגעים בשנה בין 10,000 ל-15,000 איש פה בירושלים וגם בפריפריה.

במוזיאון מגדל דוד אני מציינת פרויקט אחד, אבל יש לו הרבה יותר. הוא מכשיר מדריכים מבני העדה האתיופית להדריך את התחום שבו הוא עוסק בירושלים וההיסטוריה של ירושלים. בשנתיים-שלוש שנים האחרונות הגיעו 1,000 מבקרים יוצאי העדה האתיופית וקיבלו הדרכה באמהרית במוזיאון מפי אותם מדריכים. מוזיאון מגדל דוד גם מכיל מחלקה בערבית, לחברה הערבית, ולחרדים.

מוזיאון המדע עושה פעילות מאוד מאוד מרשימה. יש לו פרויקט למגזר החרדי והוא עובד גם במוזיאון וגם במנהלים הקהילתיים ובשכונות החרדיות. יש מחסום לא פשוט לצלוח אותו ולהביא את אותה אוכלוסייה למוזיאון. בשנת 2010 הגיעו 3,400 איש מבני האוכלוסייה החרדית למוזיאון. יש לו פרויקט מאוד מפואר למגזר הערבי, 15,000 תלמידים יוצאי החברה הערבית הגיעו בשנה החולפת למוזיאון המדע. זה גם ממש לא מובן מאליו. זו עבודה מאוד מאוד קשה שכוללת, אתם תראו כאן, כל התערוכות הן בשלוש שפות, גם תכניות מיוחדות, מחלקה מיוחדת, התכניות ניתנות בשפה הערבית, על ידי מדריכים מותאמים לתכנית הלימודים ולחגים המוסלמיים. יש כאן פרויקט לחינוך מיוחד, גם במוזיאון ישראל, גם במוזיאון ארצות המקרא קיים פרויקט שכזה, ופרויקט השאלת תערוכה במגדל דוד וגם פרויקט השאלת תערוכות למוזיאונים ולמרכזי למידה קטנים, ללא תמורה.

במוזיאון ארצות המקרא גם יש רשימת מכולת, ואחר כך אורית תיתן על פרויקט אחד לעומק. פרויקט דו קיום, שקיים משנת 98' ובעצם מביא ילדים ממערב ירושלים ומזרח ירושלים למוזיאון, השפיע כבר על עשרות אלפי ילדים, לומדים שלזה אין זנב ולזה אין קרניים, מדברים כל אחד בשפה אחרת ובכל זאת יוצרים את התיווך במהלך יום הלימודים, כולל ההורים בסוף סדרת המפגשים. דבר מרגש בצורה בלתי רגילה. פרויקט 'גנים שוחרי מוזיאון' למערב ירושלים שבוטל למזרח ירושלים לפני חמש שנים. מוזיאון ארצות המקרא לקח את הכפפה, ואני יודעת שגם מוזיאונים אחרים כמו מוזיאון ישראל ומוזיאון המדע עוסקים גם הם בנושא, ומצליח להביא את גני החובה שהתקנה ההוליסטית של מנח"י בוטלה לגביהם למוזיאונים ולתת להם את אותה חוויה שלעתים היא החוויה היחידה במוזיאון כלשהו שאותם ילדים חוו.

זה פרויקט של עולים למוזיאון. את פרויקט 'עולים למוזיאון' יצרנו לפני שנתיים, מתוך הבנה לקשיים שהעדה האתיופית מתמודדת איתם בירושלים, בפרט הילדים אחרי הצהריים, ההורים שלהם עובדים בשתיים-שלוש משמרות, עד שמונה בערב הילדים ברחובות, נוצר אנטגוניזם ואנחנו למדנו את הנושא וראינו שגם בנושא עבריינות, אין פרופורציה לחלקם באוכלוסייה. ביקשנו ליצור פרויקט שיביא את אותם ילדים למוזיאון בחוג אחר הצהריים. יצרנו דיאלוג עם הרשות לקליטה ועלייה של עיריית ירושלים ועם משרד הקליטה, כדי לא ליצור פרויקט שבו אחרי שנה אנחנו יוצאים ואין המשכיות והילדים נזרקים בסופו של דבר. מהכפתור יצרו לנו חליפה. זאת אומרת אמרו למה יוצאי העדה האתיופית בלבד, ולמה לא יוצאי חבר העמים ולמה לא צרפתים ולמה לא צפון אמריקאים ולמה רק ילדים ולא בני נוער וגם לא מבוגרים? יצרנו פרויקט אדיר ממדים, התחלנו איתו בשנה שעברה, ותוך שלושה חודשים עד סוף השנה, מאוקטובר עד דצמבר, הגענו ל-1,500 ילדים שהגיעו למוזיאון לשלושה חודשים.

אני אספר לכם חוויה אישית שלי. קבוצה של ילדים אתיופים ממרכז למידה מתלפיות מזרח מגיעה למוזיאון בפעם הראשונה. הם מגיעים למוזיאון ומתחילה התפרעות מטורפת, גלגלונים, מכות, ויטרינות מנוערות, אני הייתי משוכנעת שהמוזיאון מתפרק. במקום לקחת שני צעדים אחורנית ולומר 'אני לא בסיפור הזה', חילקנו לקבוצות יותר קטנות, הלכנו להדריך אותם במרכזי הלמידה, השתכללנו והתייעלנו ובמפגש הרביעי-חמישי אנחנו כבר ראינו איך העיניים בורקות, איך הקשב מתחדד. במפגש התשיעי הילדים כבר הדריכו באמהרית את ההורים שלהם במוזיאון. זאת אומרת יש פה עשייה חשובה מאין כמוה, עם משמעות.

הפרויקט הזה נועד אצלנו במוזיאון, חיבור לתכני מוזיאון, לחיזוק הזהות היהודית, העצמת המורשת הישראלית התרבותית שלנו, ובאמצעות הפרויקטים הללו אני חושבת שאנחנו מנסים להפחית את תחושת הקיפוח והבידוד שאותם ילדים נמצאים. אנחנו מגייסים לזה כספים בצורה עצמאית, נאבקים כדי שהפרויקט הזה ישרוד. אני מוכרחה להגיד לך שאני לא בטוחה שבשנה הבאה הפרויקט הזה ישרוד, משום שהוא פועל כבר שנה שנייה ועיריית ירושלים תומכת בפרויקט רק שנתיים. אז המצוקה הזו של---
מיה הלוי
אורית, את הנושא התקציבי אנחנו נייחד, כי אני חושבת שיש בעיות באופן כללי. אני רוצה שנרד לבית המלאכה. אני רק רוצה לתת עוד הסתכלות ישראלית. אנחנו מדברים על תערוכה שעוסקת בסיפורי ילדים כחלק מהתרבות לעומת עיסוק מאוד אינטנסיבי שלנו בנושא מים, כנושא מרכזי בשהות שלנו כאן ללא מים. בלי להבין מאיפה מגיעים מים, איך מטהרים מים, איך הופכים מים להיות מים טובים, לא נוכל לקיים את מדינת ישראל, לא נוכל לחיות כאן בסביבה ולכן מים הוא אחד הנושאים המובילים.

אני רוצה להוריד אתכם לבית המלאכה ושם לקפוץ לעוד הסתכלות בעוד היבט של המוזיאונים.

אלה עוד מוצגים ששייכים לאשליות. כל הדברים שהם ממוחשבים גם נמצאים על אתר האינטרנט, כך שבעצם מבקרים יכולים להמשיך לסייר.

אנחנו בבית המלאכה. הכנסנו אתכם לבית המלאכה שלנו, שבו מפתחים ובונים את המוצגים. אחראי על הפיתוח דר' אמיר בן שלום, שהוא מנהל הפיתוח שלנו, אחראי על כל הבנייה אורי סיני. הצוות של בית המלאכה כולל אנשי מקצוע, נגרים, כרסמים, אלקטרונאים, הוא כולל כמה פנסיונרים שבאים לעבוד כמתנדבים במקום הזה והוא כולל סטודנטים במכללות להנדסה שבעצם הופכים את העבודה כאן כחלק מקורות החיים המקצועיים שלהם. אתם יודעים שלגמור הנדסה זה מאוד נחמד, אבל ישר שואלים אם יש לך ניסיון, אז למעשה העבודה שהם עושים כאן בבית המלאכה בפיתוח גם עוזרת לנו, גם עוזרת להם להתקיים בזמן הלימודים וגם עוזרת בהמשך. בכלל יש לנו הרבה מאוד עבודה עם סטודנטים, אנחנו מעסיקים בערך 80-70 סטודנטים בשנה, רובם סטודנטים למדעים שעובדים כמדריכים, גם סטודנטים שעובדים כקופאים, גם סטודנטים להנדסה שעובדים פה בבית המלאכה בבניית מוצגים וגם סטודנטים בבצלאל שעושים לנו פרויקטים אחרים, שנראה לכם. בסך הכל זה חלק מכלכלת העיר, זו היכולת שלנו גם לתת מקום עבודה למגוון של סטודנטים.

אמיר, על מה אנחנו עובדים עכשיו?
אמיר בן שלום
על תערוכת רישום באור, שאולי אחר כך נראה כמה דברים, אבל אני מקווה שראיתם את המוזיאון. זה הרבה יותר מרשים אחרי שרואים את המוצגים, כי כמעט את כל המוצגים אנחנו בונים לבד, משלב החשיבה על הרעיון, דרך התכנון המכני הנדסי, ויש כאן יכולות לעשות כמעט כל דבר, ממיקרו אלקטרוניקה ותכנון של מיקרו פרוססורים, אלקטרוניקה, חשמל, נגרייה, ואקום פור עם פלסטיקה. אני חושב שחוץ מניפוח זכוכית ודברים אקזוטיים כאלה, אנחנו יודעים לעשות כל דבר, חריטה, כרסום, זה חלום של כל מי שרוצה לראות אבי טיפוס ובעצם הבעיה של המוצגים במוזיאון המדע שהכל זה אב טיפוס, אנחנו לא עושים מס פרודקשן, אנחנו לא יכולים להחזיר השקעה, אנחנו מכל דבר עושים אחד, אולי שניים, אולי חמישה, ומוכרים למוזיאונים בעולם.
היו"ר אלכס מילר
אתם גם עושים פטנט על זה?
אמיר בן שלום
חלק מהדברים כן. על הרישום באור אנחנו עושים פטנט, כי זה באמת משהו שאנחנו המצאנו ונעשה, אבל באופן כללי אנחנו מחזיקים---
מיה הלוי
מכרנו את הרישיון למוזיאון מדע חדש בוורשה, קופרניקוס. זה המוזיאון האחרון שנפתח באירופה, היה שם ביקור לפני שבוע של נשיא ההתאחדות האירופית שאמר, 'זה המודל שאני רואה עכשיו בכל הגזרה', זה המוזיאון הראשון החדש שנפתח בצד המזרחי, מוזיאון מאוד מרשים. היה שם כנס מדעי, באנו עם המוצג והם קנו את הראשון שלנו, אז אנחנו גם גאים להגיד שיש לנו...
אמיר בן שלום
אנחנו לא מתמקחים עם ספקים על הוזלת מחירים, אנחנו מחזיקים פה מלאים אין סופיים במחסנים של כמעט כל חומר גלם, מנירוסטה וטיטניום ועד דבקים הכי זולים ואנחנו בונים את הדברים. הבעיה עם מוצג זה שבדרך כלל כמה שאתה לא עם ניסיון ויודע, קשה נורא להעריך מה יעשו 1,000 ולפעמים 2,000 ילדים שיפעילו אותו ביום. בסיכומו של דבר, טפו טפו, אנחנו מסתדרים והדברים שלנו עובדים לא רע בתערוכות, כמו שתראו. בסך הכל הצוות שעושה את זה הוא צוות די קטן יחסית לפיתוח הזה, כמו שמיה אמרה, יש פה את אורי, מנהל ההדרכה, שהוא איש ייצור, ברוך, חרט כרסם, שמוליק חשמלאי, משרה וחצי של נגרים, אלקטרונאי, זה דבר יחסית יקר להחזיק מהנדס אלקטרוניקה, אז אני משמש גם כמהנדס אלקטרוניקה וגם עובד עם הסטודנטים שעושים את זה, ועוד פה ושם סטודנטים שעוזרים לפיתוח. הצוות הזה, שזה בערך 5 פלוס משרות ועוד עזרה, מחזיקים פה את כל המוזיאון מבחינת בנייה, פיתוח, תחזוקה, ותחזוקה נוספת.

מה שאנחנו עושים עכשיו זה הנושא של רישום באור. יש לנו גם את המוצג למעלה וגם אני אראה אותו כאן. זה חומר שיודע לזכור כשפוגע בו אור. זה חלק ממוצר. זרוע תסתובב וזה נעלם. הפתרון הוא פתרון שאנחנו משתמשים בו לכל מיני דברים. אנחנו בדיוק סוגרים פיתוח של תערוכת חדשנות, שהיא למעלה, ואנחנו מתחילים את הפיתוח הזה, אז זו איזה שהיא דוגמה, אני אבקש ממך שאת תעשי, תלחצי, ורק את תעשי... תלחצי יותר לאט קצת, עכשיו תעשי מהר.
מיה הלוי
יש כאן כמה דברים. יש כאן קודם כל את האור הזה שהוא אור לייזר, אולטרה סגול, אפשר לראות אותו במטוטלת ממש קטנה.

אתם חלק מתוך תהליך הפיתוח, אז אתם רואים איך תהליך כזה מתפתח פה בבית המלאכה במודלים קטנים.
אמיר בן שלום
זה האב טיפוס, שהוא משלב גם מתמטיקה וגם מכניקה, אבל הסוד של העניין זה החומר הכימי, שאני מודה, לא אנחנו המצאנו אותו, אנחנו עשינו עליו אדפטציה, והשימוש שלו באור, זה אור על גבול הסגול כחול, 400 ננומטר והוא מספיק חזק אנרגטית כדי לצבוע את החומר ופה אנחנו מדגימים שילוב של שתי תנועות שיוצרות צורה משולשת, ציר אחד הולך קצת יותר מהר מאשר הציר השני. תראו את זה למעלה בקנה מידה גדול. הדבר הזה קיים במוזיאון בעולם, בדרך כלל עם עט שמצייר, או עם חול שמטפטף. תראו את ההעצמה שעבר עט, במוזיאון מדע יודעים, לוקחים את העט, מקשקשים על הקירות, דפים... היתרון פה שאנחנו יכולים למחזר את הנייר הזה כמה פעמים שרוצים ואין לנו בלאי, לא צריך להחזיק עוד ניירות להחליף, להחליף טושים, ועכשיו אנחנו מפתחים את זה לעוד סדרה שלמה של הדגמות שקשורות לעקיבה אחרי מסלולים מכניים, צורות של גלגלי שיניים כאלה ואחרים, תנועות, הליכה, עקיבה ודברים כאלה, כתיבה מרחוק בעזרת לייזר או משהו כזה על קיר. זה באמת משהו שאנחנו, אפשר לומר, פיתחנו והמצאנו, אבל זאת דוגמה. יש לנו ליד זה עוד סדרה של תערוכות ודברים שאנחנו עושים, כמו שתראו, ועוד דברים אחרים.
נאזם באדר
אפשר להשפיע על קצב המחיקה שלו?
אמיר בן שלום
כן, אפשר. אנחנו לא כימאים, אבל כימאים יודעים לשלוט בזה במידה מסוימת. חברת זירוקס הגדולה ניסתה להגיע עם זה למוצר מסחרי של נייר רב פעמי והיא הגיעה ל-18 או 20 שעות ולא עשתה מזה מוצר מסחרי. אז אני אומר, אם זירוקס, שיש להם גם ניסיון בכימיה קצת יותר מאיתנו וגם יכולת עם מכונות צילום מסמכים והדפסה לא הגיעו לזה, קטונו. אפשר להשפיע על זה, אבל לא בקנה מידה גדול.

יש לנו שלושה סוגי חומרים, האדום דועך לאט יותר, הכחול קצת יותר מהר, בקירור זה דועך לאט יותר, כשמחממים זה בבת אחת נעלם, אבל כימאים אולי שולטים בזה. בדרך כלל אנשים מחפשים שזה יגיב מהר. השימוש המסחרי זה משקפי שמש שמתכהות כשאתה עובר משמש לצל. יש לנו את זה גם בחרוזים, בפעילות של חדשנות אנחנו משתמשים בזה.
מיה הלוי
תיכף נעלה לראות. אני מציעה שעכשיו נעלה כולם, נלך לתערוכה שנקראת 'חדשנות בע"מ' ושם נדבר גם קצת על ההיבט הכלכלי של מוזיאונים, מה בעצם ההיקפים שלהם וכולי. החדשנות היא גם נושא שכדאי לנסות לפצח אותו, ואחרי שנדבר כמה מלים על תערוכה נדבר בכלל על ההיבט הכלכלי. דור ייתן לנו כמה מלים על הנושא הזה.
ורדה גור בן שטרית
העובדה שישראל באמת היא מדינה שמובילה בתחום של חדשנות כלכלית ושל חדשנות טכנולוגית ושל המצאות ופטנטים יחסית למספר האוכלוסייה, זה דבר שגם האדם ברחוב יודע להגיד אותו, אבל אנחנו רצינו לעשות תערוכה שמצליחה להתמקד בחדשנות טכנולוגית ולהסביר מה קורה מאחורי הקלעים ולהתייחס לתהליכים בצורה שנגישה לציבור הרחב, לא רק לציבור חובב הג'זטים או לאנשים שקשורים לחברות הון סיכון ולפיתוחים וכן הלאה.

פיתחנו את התערוכה הזאת שקודם כל יש לה שלושה דגשים. דגש אחד זה הטכנולוגיה. אנחנו מוזיאון מדע וטכנולוגיה, המנדט שלנו זה חדשנות טכנולוגית, יש לנו פה חדשנות בהרבה תחומים, בעולם התרבות, בעולם האמנות וכן הלאה, אבל רצינו להתמקד בטכנולוגיה. דבר ראשון זה המושג חדשנות עצמו. צריכים לפצח מה זה חדשנות, הלכנו לכיוון של שילוב של יצירתיות ויישום, כיווּן שאחר כך אפשר לעשות עם זה משהו בשוק, ובאמת ההתייחסות אחר כך לעולם הכלכלה תהיה מאוד רלוונטית. הרגל השלישית זו כמובן הישראליות. לקחנו דברים שהם born in Israel, צריך קצת לפצח למה הכוונה כשמדברים על דברים שהם חדשנות ישראלית. הגבול שמשכנו אותו זה עד דב פרוהמן שאמנם פיתח את האפרום שעכשיו קליפורניה, אבל אמרנו שבכל זאת דב פרוהמן הוא בכל זאת משלנו, אז הוא הגבול, הוא מרכיב הקצה שהכנסנו לתוך התערוכה, אבל כל הדברים כאן בעצם נהגו ופותחו בישראל רובם. אחר כך מוזגו, נעלמו, התפרקו וכן הלאה.

אנחנו מציגים כאן 46 פיתוחים משמונה עולמות ידע. יש כאן דברים מאנרגיה סולרית, דברים מעולם החקלאות, טכנולוגיות מים, תחבורה, תקשורת, מידע וכן הלאה, אחר כך תסתובבו ותראו, אבל היה לנו ברור שהקהל הרחב שמגיע לכאן לא ירצה בחזית לראות את המלים האלה. צריך איכשהו להגיע איתו לדברים שיותר מתייחסים לסיפור, לנרטיב שמאחורי כל תהליך הפיתוח של החדשנות, לכן למעשה גיבשנו אוצרותית חמש משפחות, כשכל משפחה מתייחסת לתהליך שהמפתח עבר, שברגע שהוא החליט שיש כאן באמת איזה שהוא צורך ואנחנו רוצים לענות על הצורך הזה, איזה נתיב הוא בחר. כמובן שיש יותר מחמישה נתיבים וכמובן שהרבה מהפיתוחים הם יותר מאשר נתיב אחד, אבל בחרנו חמש משפחות.

משפחה אחת לדוגמה היא משפחה שאנחנו קוראים לה התבוננות, שזה למעשה לקחת איזה שהיא תופעה, איזה שהיא תצפית ולהסתכל עליה קצת אחרת וזווית ההסתכלות השונה מאפשרת איזה שהוא פיתוח. אב הטיפוס של זה, לדוגמה, הוא נטפים. חור בצינור תמיד היה ותמיד יהיה תקלה. היה צריך לשים מישהו שיבוא ויגיד 'רגע, זה לא בדיוק תקלה, הרי צומח עץ בדיוק ליד', בואו ננסה ונהפוך את התקלה הזאת למשהו שהופך לאיזה שהוא פיתוח טכנולוגי. כמובן שזה עבר אבולוציה וכן הלאה, אבל נקודת המוצא שזיהינו זה למעשה איזה שהיא התבוננות שונה, זווית הסתכלות אחרת על תופעה, על דבר שהיה קיים הרבה לפניו.

משפחה נוספת זו משפחה שאנחנו קוראים לה שינוי. זאת המשפחה שאתם רואים כאן. זו התבססות על מוצר קיים. משהו שהיה, לקחתי ובעצם שיניתי תופעה שהיתה קיימת. אב הטיפוס לדוגמה פה יכול להיות רב בריח. לקחת מנעול ירדני, להכפיל אותו פי ארבע, זה לא אותו מוצר מוכפל, זה למעשה מוצר חדש, אבל לבוא ולהגיד, רגע, במקום לסגור פאה אחת של דלת, אני רוצה לסגור ארבע פאות. עוד פעם, כמובן שהיו פה התגלגלויות, התחברות למהנדס באל על שהביא את הלשוניות לתוך הקיר, היתה כאן אבולוציה של מוצר אבל בעצם היה כאן לקחת מוצר אחד ולהגיד, אני עכשיו עושה לו סוויץ', משנה אותו, מתאים לו, מכפיל, מחסר, משנה ממד. יש מתודולוגיות שלמות שעוסקות בזה. זאת משפחה שנייה.

משפחה שלישית אצלנו בחקירה שיטתית, שמאפיינת פיתוחים מעולם הרפואה לדוגמה. נכנסתי למעבדה 15, 20 שנה, סרקתי חומר, חומר, חומר, בסופו של דבר הגעתי לתרופה, אבל התהליך היה תהליך של המון עקשנות, עבודת מעבדה, משהו חצי סיזיפי אפילו. זאת משפחה שלישית.

יש לנו משפחה שאנחנו קוראים לה גילוי מקרי, זאת משפחה סרנדיפית, הלכתי לחפש אתונות, מצאתי מלוכה. לא הרבה תעשיינים ישראלים אוהבים להגיד שהיה אלמנט של גילוי מקרי. כמו שמדענים אומרים את זה נורא בקלות, בעולם הטכנולוגיה פחות אומרים את זה, אבל אין לנו ספק שזה דבר שקיים וזו קבוצה שמקבלת את הכבוד של פאנל ושל שם כמו כל המשפחות, אבל היא קבוצה ריקה ואנחנו מתייחסים לזה. זו תופעה מעניינת.

המשפחה שכולם אוהבים להגיד שדרכה הם הגיעו זאת המשפחה החמישית, של חשיבה מחוץ לקופסה. זה נורא סקסי להגיד 'אני נון קונפורמיסט, הלכתי נגד הזרם, נלחמתי', זה מאוד מאפיין, לדוגמה, את קבוצת הפיתוח הישראלית של אינטל. זאת המשפחה החמישית אצלנו שנמצאת באגף השני.

אנחנו נעשה סיבוב קצר ונראה נציגים. חמש המשפחות האלה למעשה מזינות גם את הסיור המודרך שאנחנו מציעים כל הזמן למבקרים, וגם את המוקד הנוסף של התערוכה, שאתם רואים אותו מאחוריכם, זה לבה של התערוכה, הלב שמזמין את המבקר, אנחנו קוראים לזה סדנת ההמצאות, או מעבדת ההמצאות. אנחנו מזמינים את המבקרים לעבור בעצמם תהליך של פיתוח חדשני בעזרת כפפה. כל מבקר גדול כקטן שנכנס לתערוכה מקבל כפפת קוסם לבנה ויפה ומוזמן להפוך אותה בתהליך פיתוח שלו עצמו לאיזה שהיא כפפה חכמה. במסגרת כל אחת מהמשפחות האלה.

כאן המבקרים גם רואים ומקבלים הסברים על התערוכה. דבר נוסף שהוספנו, שאתם רואים אותו כאן, זה שיתוף פעולה שלנו עם בצלאל. אנחנו מזמינים סטודנטים מעיצוב טכני בבצלאל לקיים פה את קורס הקיץ שלהם, יחד עם פרופסור עזרי טרזי שהוא גם המעצב של התערוכה.
מיה הלוי
שזה עוד סוג של שיתוף פעולה. אנחנו עובדים בעצם עם בצלאל, עם קורס ממש, עשינו במהלך השנים הרבה, אבל השנה החדשנות שלנו היתה להגיד לסטודנטים, אל תישארו בהר הצופים, תבואו לעבוד פה. אז היום יום ראשון, זה היום החופשי שלהם, כי המוזיאון סגור, אבל בימים רגילים סטודנטים פה עובדים על תהליך של פיתוח, כקורס שלהם, הם יקבלו עליו קרדיט, והתוצרים הטובים יוצגו בתערוכה שאנחנו נציג ונפתח בסוף השנה הזאת. זאת אומרת הם חלק מתוך תהליך ההמצאות, חלק מתהליך הפיתוח, חלק מהאנשים גם מדברים איתם, שואלים אותם 'מה אתם עושים?' הם עושים גופי תאורה, זה נושא שאנשים יכולים להתחבר איתו, כי לא רצינו לבחור נושא שלאנשים אין מה לשאול, ואחרי זה גם תהליך הפיתוח, גם השיעורים שלהם פה, גם ההנחיות של המורים שלהם קורים פה. זאת אומרת זה חלק מתוך תהליך שגם אותו אנחנו פותחים לציבור.
היו"ר אלכס מילר
אני מבין שבמוזיאון המדע אין בעיה לסוף שבוע ארוך.
מיה הלוי
יום ראשון אנחנו לא משוחררים, להיפך, זה יום העבודה המרכזי שלנו, של הרבה מוזיאונים, כי אחרי סוף שבוע אנחנו צריכים גם ענייני תחזוקה. אז זה יום שמבחינת הציבור, נצטרך להזיז את זה ליום שני כמו כל אירופה, אבל זה יוריד את כמות הימים שנוכל לשרת את מערכת החינוך. אז יש כאן שאלה שצריך לפתור אותה, אבל הנושא של סוף שבוע ארוך, לא בגלל המוזיאונים, יעשו או לא יעשו אותו, אבל אני חושבת שהם יוכלו לנצל אותו יפה מאוד. זה בטוח.
יהודית גידלי
קהל של משפחות.
מיה הלוי
כן, קהל של משפחות. היום בעצם בסוף שבוע משפחות דתיות לא יכולות לבוא, ימי שישי הם עדיין ימים מאוד קצרים, אבל לעומת זאת המגזר הערבי יכול בימי שישי לבצע. צריך לראות איך ליצור את המהלך הזה.
ורדה גור בן שטרית
אפשר לראות כאן כדוגמה את חברת מוביל איי. פרופ' אמנון שעשוע הגיע לאיזה שהוא רעיון באמת מהפכני של מנגנון התראה לנהג בעזרת מצלמה אחת בלבד ולא שתי מצלמות. מנגנוני התראה זה לא דבר שמוביל איי המציאה, אבל עד הפיתוח של מוביל איי היה ברור שצריך שתי מצלמות, זה נבע מתוך הראייה הסטריאוטופית שלנו, אבל שתי מצלמות מחייב תקשורת בין מצלמות, מחייב מקום לא פשוט בתוך הרכב עצמו, לכן התקשורת של שתי המצלמות הן במחשב הרכב ובעצם מר אמנון שעשוע בא ואמר, למעשה כמו שאני מצליח לראות תלת מימד בעזרת עין אחת, אין סיבה שבעזרת מצלמה אחת אני לא אצליח לפצח את זה ובאמת להגיע לראיית עומק. ואכן הוא פיצח את זה וחברת מוביל איי כבר התחילה לפרסם וקצת שומעים אותם גם ברדיו בבחירות של התראת נהג לרכבים. אפשר גם לקנות את הרכב עם המערכת, גם להוסיף אותו לרכב. מה שקורה למעשה שיש כאן מצלמה שממוקמת על הרכב עצמו.
מיה הלוי
טוב. קיצרו לנו את הסיור. אז אני מזמינה אתכם לרדת. טעמתם, הרגשתם, הבנתם איך, אתם רואים גם שכל הפעילות החינוכית היא חלק מתוך הקונספט, במוזיאונים הנושא של פעילות חינוכית הוא לא מחוץ למהות, הוא תמיד חלק מתוך תכנון של תערוכה, בכל המוזיאונים, הוא חלק מתוך ההדרכה. תיכף נדבר על זה. נרד ונדבר קצת על מספרים ועל אנשים, נדבר על התיירות בירושלים.
דור
אנחנו, מוסדות תרבות בכלל ומוזיאונים בפרט, מעסיקים מאוד גדולים בעיר ירושלים, אלפי עובדים שעובדים אצלנו, רובם הגדול ירושלמים, זה המעגל הראשון של היציבות הכלכלית של המוזיאונים. במעגל השני אפשר לקחת את כל אותם נקלטים חדשים שמגיעים לכל מוסדות התרבות ומסיימים לימודים בירושלים ומחפשים תעסוקה, וזה אחד השיקולים אם להישאר בעיר או לא. המרכיב השלישי, זה מעגל אדיר של ספקים וקבלנים שאנחנו בעצם המעסיקים שלהם, מאות ואלפים שנהנים מתעסוקה ומהכנסה כתוצאה מהפעילות של המוזיאון.

עשינו פעם איזה שהיא בדיקה, על כל שקל שמושקע בתרבות בארץ, המוסדות מחוללים סדר גודל של שמונה שקלים. מכיוון שכולנו חברות לתועלת הציבור כל הכסף הזה כולו חוזר ל---
קריאה
זה רק אתה, כולנו עמותות.
דור
כולנו חברות לתועלת הציבור.
שוש יניב
---באו 430,000 מבקרים, מתוכם חצי תיירים. תיירים, מבחינתנו, זה הרבה ישראלים שבאים בקיץ, אנשים שהגיעו מבחוץ. במקום להביא מספרים, לנו יש חזון גם בעונת התיירות וגם בעיירה הקטנה שלנו בירושלים, של ראש העיר, להביא תיירים לישראל, 10 מיליון. תיירים מגיעים מכל מיני סיבות ועושים כל מיני דברים. עכשיו אני אפנה לשניכם ואשאל אתכם, כשאתם נוסעים לטייל, עם או בלי הילדים, לכל ארץ, פריז, לונדון, ניו יורק וכולי, ואחרי שעשיתם את ה---
היו"ר אלכס מילר
בפעם האחרונה ב-2010.
שוש יניב
אני עוד מעט אציע לכם חופשה בישראל, בירושלים. בוא נגיד שאם אתה לא יודע את זה באופן אישי, אז אתה אולי מכיר את זה משמועות מחברים שנוסעים ומטיילים, שמגיעים לכל מיני ערים בעולם ועושים קודם כל עם המשפחה... ובדרך כלל זה נורא ואיום, כי עומדים בתורים יותר מאשר עושים כל דבר. הדבר השני שעושים אנשים זה כיום בגוגל או באייפון, הם מבררים איזה מוזיאון יש בעיר. מוזיאונים מזמן הפסיקו להיות מקום שמשרת רק את תושבי המקום לצורך פעילות תרבותית, הם מזמן הפכו להיות גורם שלא רק התיירים נמצאים בו באופן ניכר, אלא יותר ויותר יש היום בעולם תיירות של תרבות. אנשים שרוצים להחליט לאן הם ייסעו בחופשה הבאה שלהם, אז הם יחליטו על תקציב, יחליטו על אזור, אבל הדבר הבא שהם יעשו זה כמה... בפריז בלובר, או במוזיאון ישראל בירושלים. אבל במידה ו... שהוא יחיד מסוגו בעולם, וההחלטה היא לא רק סביב תערוכה, אלא היא בהחלט סביב, אם אני נוסע לסוף שבוע או אם אני נוסע לשבוע, אני אסע למקום שאני יודע מראש שיש לי בו ענייני תרבות מעניינים. אני אומרת בכוונה ענייני תרבות, כי העניין התרבותי הוא רחב מאוד, הוא שונה בין קבוצות ומגזרים. היום גם אנשים שמגיעים לטייל כקבוצות בעולם, הם מגיעים בטיול שלהם למוזיאונים. במקום שאתה נוסע אליו ומאוד יפה שם, יש צבע יפה ויש עוד מבצר אחד מעניין וגם חוף ים, זה לא נחשב לאתר תיירות מושך. המוזיאונים מהווים גורם משיכה, אם לא מספר אחד, בוודאי מספר שתיים היום בתיירות בעולם.

ואנחנו נמצאים כאן כדי לשרת גם את המדינה וגם את העיר. בכוונתנו להביא הנה 10 מיליון תיירים.
היו"ר אלכס מילר
המשרד תורם, לא?
שוש יניב
כן, אין לנו טענות לאף אחד. אנחנו כאן כדי לראות איך אנחנו---
דור
משרד התיירות? את האמת לא.
שוש יניב
משרד התיירות תומך, במקרה שלי, בתשתית. משרד התיירות עזר לנו מאוד כדי להקים את התשתית למופע הלילי המדהים.
מיה הלוי
אבל זה יוצא דופן מכלל המוזיאונים.
שוש יניב
זה קצת יוצא דופן ואני רוצה להגיד עוד דבר. אחת הבעיות הגדולות, אני חושבת של כל המוזיאונים, זה איך הם משווקים ומפרסמים את עצמם. כדי להיות מוזיאון מוכר על ידי מינהל התרבות, לא תעשה מה שלך נראה, אלא קודם כל אתה חייב לעמוד בקריטריונים מאוד מקפידים, מחמירים ונכונים, כי אחרת כל מי שיש לו קצת כסף ויפתח את הספרייה בבית, הוא יקרא לזה מוזיאון. לכן אנחנו עומדים בקריטריונים שדורשים מאיתנו השקעה מאוד גדולה ומאוד מוצדקת בתשתית מוזיאלית. במחלקת חינוך כל מה שקראת להם היום במספרים, ויש לנו אתיופים וחרדים ותלמידים וכולי, מחלקת חינוך בהגדרתה היא מחלקה הפסדית. אי אפשר להרוויח ממחלקת חינוך, אפשר רק להפסיד. אנחנו חושבים שזה רווח גדול, אבל הרווח הוא לא בכסף. גם יתר הפעילויות שנעשות מתערוכות מתחלפות, חוץ מתערוכת שינוי שנעשתה במגדל דוד בשנת 2000 והביאה 1,250,000 מבקרים והיתה רווחית, אני כמעט לא מכירה תערוכות שמרוויחות. כדי לעשות תערוכה מצוינת, כמו שראינו למעלה, היא זקוקה להשקעה מאוד גדולה שלא תוחזר על ידי מספר המבקרים או התשלום שלהם.
דור
רק בשביל סדר גודל, אנחנו, מוזיאון ישראל, משקיע 3 מיליון דולר בשנה על הקמת תערוכות.
מיה הלוי
ואנחנו בקנה מידה הרבה יותר קטן, אמנם, אבל משקיעים כ-4-5 מיליון שקלים בשנה בתערוכות. זאת אומרת, זו המהות ואלה העלויות ואין לזה החזרים.
שוש יניב
ואני חייבת לציין שמוזיאונים בארץ, תתקנו אותי אם אני טועה, ההכנסה העצמית שלהם היא מהגבוהות בעולם, צריכים להשקיע את זה בעצמנו לעניין המוזיאלי, שזה חינוך, שזה תערוכות, שזה עוד מספר דברים שלא הוזכרו פה. התקציב שלנו כדי לפרסם ולשווק לתיירים הוא אפסי, הוא מינימלי. יש מי שיש לו קצת יותר ויש מי שיש לו קצת פחות, אבל כולנו חיים כאן ומכירים מוסדות שהם מוסדות פרטיים או מוסדות שהם לא מוזיאונים ולכן פטורים מכל התערוכות ואנחנו יודעים שתקציבי השיווק והפרסום שלהם מביאים המון תיירים.
קריאה
כמו מה?
מיה הלוי
עיר דוד.
שוש יניב
ואין את המחויבויות שיש לנו. אנחנו מאוד זקוקים לעזרה, גם של משרד התיירות, בלשווק ולפרסם. אין שום דרך, אני כמעט אומרת שלפעמים אנחנו עושים את הדברים הטובים ביותר בארץ ולפעמים בעולם ואנחנו מתפללים שכל אחד שהיה יספר לעוד עשרה חברים בפייסבוק או בדרך אחרת, כדי שיגיעו אלינו. כולנו עושים שיווק ופרסום, אבל זה לא דומה בקנה המידה. אני ולא אף אחד שיושב כאן לא יכול לשים מודעה גדולה בניו יורק טיימס לקראת הקיץ ולהגיד, 'כשאתה בירושלים...', אפילו לא כולנו יחד.
היו"ר אלכס מילר
היה לכם בתוך המשרד, לראות אסטרטגית עם מה אפשר ללכת. יש לכם בכלל שיח עם משרד התיירות ברמה אסטרטגית?
מיה הלוי
לא ברמה העירונית של המוסדות. יש לעירייה שיח, אבל מוסדות התרבות עוד לא יושבים בתוך הדיון הזה.
שוש יניב
וגם תמיכת משרד התיירות בפעילות תיירותית ובפרסום ושיווק בירושלים עוברת דרך או העירייה עצמה או גופים שקשורים לעירייה ואז זה לא מגיע אלינו. העיר לוקחת על עצמה למנף את העיר, למרות שלנו יש איזה אמירה, ואני אגיד אותה בגלוי, למרות שיש נציגת עירייה שתספר שאמרתי את זה, שהעיר בעצם מפרסמת אותנו בלי להגיד את שמנו, משום שאם אתה לא אומר 'תבואו לירושלים, כי יש תערוכות, כי יש תרבות, כי יש מקומות לבקר', אז למה אתה בדיוק מזמין את האנשים? בעצם אנחנו מנוצלים לטובה, אבל לא מפורסמים באופן אישי. העירייה לא מפרסמת בגדול את מוזיאון המדע-חדשנות ומגדל דוד אות ועוד, ומוזיאון ישראל, כי יש מוזיאון חדש ונהדר.
נאזם באדר
משרד החינוך, כמה מהווה התמיכה הזאת מבחינת אחוזים ברמת התקציב הכללי?
מיה הלוי
אני אספתי את הנתונים של ירושלים, שתהיה לנו תמונה.
אורית לרנר
אני רוצה להגיד משהו על נועז בר ניר, המנהל הכללי של משרד התיירות, שבשיחה איתו עולה שהם עובדים רק על תיירות חוץ בנוגע לירושלים ולא על תיירות פנים. הם לא מספיק תופסים את מוסדות התרבות כאטרקטיביים לתיירות חוץ, ולכן גם כשהם עושים את התכניות של המשרד מול עיריית ירושלים, למול הרל"י (הרשות לפיתוח ירושלים), הם שמים את התרבות בצד.
היו"ר אלכס מילר
זאת אומרת המוזיאונים לא מושכים את התיירים.
אורית לרנר
הם מושכים, אבל הם עושים את זה דרך המלונות, למרות שכולם יודעים שלמשל האופרה היא דוגמה נפלאה ללמה הגיעו למצדה ומכרו. הם עדיין לא הפנימו את המסר שבירושלים, בשביל להביא עוד תיירים, הם צריכים לתת תשומת לב ל---
היו"ר אלכס מילר
זה לא רק ירושלים, זה בכלל כל הארץ.
שוש יניב
אבל אנחנו פה יושבים בירושלים. מוזיאון מגדל דוד, שמשרד התיירות אכן עזר בתשתית שלו, מכור נכון להיום עד סוף ספטמבר. אני מתארת לעצמי שאנשים שמגיעים לראות אותו בערב, אחרי שהם ביקרו ביום במוזיאון, כי אנחנו מציעים להם הצעה שאי אפשר לסרב לה, 'תבואו גם ביום', הרבה מהם נשארים, נשארים בירושלים, גם אם הם לא לנים, ושוב, משרד התיירות מדבר על לינות, אז הם בוודאי ייצאו לאכול ארוחת ערב לפני או אחרי, אולי ביקרו בעוד מוזיאון כי יש איזה זמן פנוי אחר הצהריים. ההכנסה שלהם לעיר וההבאה שלהם לעיר קורית הרבה בגלל תרבות, והתרבות מאוד מאוד מנוצלת, אבל באופן ערטילאי, לא באופן ספציפי, לא להגיד, אנחנו נעזור למוזיאונים לפרסם את עצמם כדי להביא יותר תיירים.
מיה הלוי
אני רוצה להגיד כמה מלים על הנושא של הכסף, איך בעצם נראה המבנה התקציבי.
נאזם באדר
אולי עוד שאלה. גם בדברי הפתיחה שלך וגם בדברים של אחרים, יש צביון תרבותי למוזיאונים האלה, דיברתם על החרדים, על הערבים, על חינוך ממלכתי, תרבות, משרד התרבות לא תופס שיש צביון תרבותי לפעילות הזאת ולכן צריך לחזק ולתמוך בה?
היו"ר אלכס מילר
משרד התרבות תומך.
מיה הלוי
הרמת לי להנחתה, כמו שאנחנו אומרים. אז אל"ף מוזיאונים בכלל סובלים מתת תקצוב ציבורי של מדינת ישראל. זאת אומרת שלוקחים את סך כל עוגת התרבות הקיימת, הנתח שניתן למוזיאונים הוא נתח יחסית קטן בהשוואה לתחומים נוספים. מי שנפגע מזה במיוחד זה עיר כמו ירושלים, כי המוסדות הכי גדולים בתחום התרבות שלה הם המוזיאונים ולכן התמיכה הממשלתית שמגיעה למוזיאונים בירושלים היא יחסית מאוד קטנה. אני רק אספתי את הנתונים של 2009, כי לצערי זה המידע האחרון שמתפרסם במחקרים של פיל"ת, שאני יכולה להסתכל. אם מסתכלים רק על הנתונים האלה, ההקצבה הציבורית שניתנת למוזיאונים בכלל בישראל, מתוך סך הכל התקציב של המוזיאונים, זה 43% מהתמיכה בהם. בכלל בארץ ההקצבה הציבורית שניתנת למוזיאונים מתוך סך כל התקציב שלהם. בירושלים זה 17%, למה? כי רוב הכסף לא מגיע ממשרד התרבות, הכסף הגדול שמגיע למוזיאונים מגיע מהרשויות המקומיות וכשיש לך עירייה כמו תל אביב ויש לך עירייה כמו חולון ויש לך עירייה כמו ראשון ועירייה כמו הרצליה, אתה מוצא את ההקצבה הציבורית שם. כשיש לך עירייה כמו ירושלים, אנחנו במשבר מאוד מאוד קשה והנתון הזה מראה, גם כשמוציאים את מוזיאון ישראל שבעצם מקבל את עיקר התמיכה הציבורית, הוא לא מקבל הרבה מהעירייה, אבל הוא מקבל ממדינת ישראל, זה עדיין סכום נמוך. מוזיאון ישראל, לפחות בשנת 2009, אלה הנתונים, קיבל 16 מיליון שקל תמיכה ציבורית מתוך 112 מיליון שקל תקציב. אתה רואה שהמספרים פה בכלל לא מדברים. אז קודם כל אנחנו נפגעים מאוד, כי כלל המוזיאונים מקבלים מעט ממינהל תרבות ואנחנו עיר של מוזיאונים, המוזיאונים בדרך כלל מקבלים את הכסף מהרשויות המקומיות, אבל עיריית ירושלים לא עומדת ביכולת בכלל לתת לנו. סך הכל התמיכה של העירייה, אחרי מאבקים, אנחנו רבים אם זה 20 או 21.5 או 23, ועוזרת לנו התקנה שהיא תקנת ירושלים, שמינהל תרבות מחלק, ועדיין אלה סכומים מאוד נמוכים ביחס להיקף התקציב הכולל של מוסדות התרבות בירושלים. אלה סכומים סמליים. אם אני מסתכלת על המוזיאון שלנו, אנחנו מקבלים 3% מהתקציב שלנו מהעירייה, 2.5% מתקציבנו מהעירייה, או 2%, זה שאנחנו מוסד שנחשב כבר למוסד עוגן בעיר. אלה מספרים שכשאני אומרת אותם בקול רם, אנשים לא מאמינים, ומוזיאונים יותר קטנים סובלים עוד יותר מזה. זה עוד כשעושים איזה שהיא אפליה מתקנת למוסדות עוגן. אז יש כאן באמת עיוות מאוד קשה של הנושא של המוזיאונים.

הצד השני גם מאוד מסובך, וזה הצד של התרומות. כל הזמן פנינו לעולם הגדול, לעולם היהודי. אנחנו יודעים שהעולם היהודי בתרומות, אל"ף השתנה, אנחנו לא מדברים על אותה פילנתרופיה---
היו"ר אלכס מילר
יש לכם 46, נכון?
מיה הלוי
יש לכולם סעיף 46, אבל אני אומרת שהפילנתרופיה העולמית השתנתה. כשבארצות הברית מדברים על הבעיות הכלכליות שם, הפילנתרופיה לתת למוסדות---
דור
יש תקרה לסעיף 46.
היו"ר אלכס מילר
בסדר, אתם עוברים את הסכום?
דור
לא, יש אנשים שרוצים לתת וזה לא מוכר להם במס. בארצות הברית---
היו"ר אלכס מילר
זה כולם, כל העמותות, זה לא רק אתם.
מיה הלוי
נכון, אנחנו לא שונים במצב הזה. ירושלים פה לא סובלת, אבל אני רוצה כן לדבר על מה ירושלים כן סובלת.
היו"ר אלכס מילר
אני לא מדבר על ירושלים, אני מדבר על הנושא של המוזיאונים, הכרה במס. האם יש לכם שוני מעמותות אחרות שמקבלות תרומות?
דור
לא, אבל בארצות הברית אחד האינסנטיבס הכי גדולים לתמיכה במוסדות תרבות הוא הכרה במס.
היו"ר אלכס מילר
אם נעלה תקרה, זה יעזור לכם?
דור
בוודאי, משמעותית.
היו"ר אלכס מילר
אז תכין איזה שהוא נייר משפטי על העניין הזה.
דור
אין בעיה. כל הטייקונים למיניהם מוגבלים בסכום וזה כבר לא כל כך אטרקטיבי.
היו"ר אלכס מילר
הם מתעסקים בבעיות הדיור.
מיה הלוי
אני רוצה להעלות עוד בעיה עם הטייקונים הגדולים. אתם מכירים את הביטוי שבאים לתרום בבית ואומרים 'תרמתי במשרד', אז אצלנו זה בדיוק אותו דבר, 'תרמנו בתל אביב'. זאת אומרת אנחנו מדברים על זה שהטייקונים הגדולים לא גרים כאן, הם מחפשים---
יהודית גידלי
יש לי חדשות בשבילך, בתל אביב הם אמרו את ההיפך.
מיה הלוי
אני לא חושבת, אנחנו יכולים לראות גם את הנתונים, יש לנו יכולת להסתכל על הנתונים.
שוש יניב
יש לי משהו להגיד על זה. אני גיליתי, באמת, אנשים מגיעים אלינו, מגיעים למוזיאונים ונהנים ובאים אחר כך ומדברים עם המנהלים, יש איזה שהוא עניין שיכול להיות שהוא טוב בכלל, אבל הוא פחות טוב למוזיאונים, שכשתורמים לתרבות תורמים לתל אביב, וכשמגיעים לירושלים, תורמים לדברים אחרים. יש תורמים שמגיעים לירושלים ויתרמו הרבה עבור חיזוק היהדות בכל מיני מקומות, עבור נזקקים שיש בירושלים הרבה, נזקקים זה אומר בריאות ובתי חולים וזה וזה, לתרבות אנחנו תורמים בתל אביב. אני מדברת על תרומות משמעותיות, ישראליות, תרבות בתל אביב ובירושלים הם תורמים לבתי תמחוי ולבתי חולים ולחיזוק המורשת שלנו במקומות מסוימים ולא במוזיאונים.
מיה הלוי
אם יש לכם שאלות, אז כמובן נשמח.
אנסטסיה מיכאלי
האם יש תרומות מחוץ לארץ?
מיה הלוי
יש תרומות מחוץ לארץ, בוודאי. כולנו עובדים קשה על התרומות מחוץ לארץ, אבל פה, שוב, אנחנו בתחרות מאוד קשה. אנחנו מדברים על מערכות מאוד משומנות שמוסדות לא מאוד גדולים לא מסוגלים להקים. אנחנו מתחרים פה עם אוניברסיטאות שמחזיקות אגודות, אנחנו מתחרים עם בתי החולים שמחזיקים אגודות ידידים. כשאנחנו באים, אז מוזיאון ישראל אולי יכול להקים מערך גיוס ידידים בחוץ לארץ, אבל יתר המוסדות הם קטנים, העלות של גיוס בחוץ לארץ הוא גדול והבעיה המאוד קשה שלנו זה שגם כשהם מגיעים לעיר, מה סדר העדיפות ששמים להם. נניח כשמגיע כבר תורם לעיר ירושלים והוא מגיע לעיריית ירושלים, האם מוסדות התרבות יהיה הדבר הראשון שראש העיר יסמן לתורמים לקדם. מרוב משימות שיש לעיר הזאת להרים והמצב הכלכלי של תושביה והבעיות הקשות שהיא מתמודדת איתן, לא שמים אותנו. אם אנחנו לא מגיעים אל התורם וכן התורם הגיע לעיר ירושלים, והוא יגיע לראש העיר, הוא יסמן לו כאתגרים דברים אחרים לפני מוסדות התרבות. אז מצד אחד יש הכרה, אני חושבת, גורפת בתרומה של מוסדות התרבות בכלל לעיר ירושלים, אני חושבת שיש גם הכרה בתרומה של המוזיאונים, מצד שני אין לזה ביטוי, לא בתמיכה העירונית, לא בתמיכה הממשלתית, לא בתרומות הפילנתרופיות וגם לא בהכנסות עצמיות, כי אנחנו לא יכולים לקחת פה כל מחיר. אנחנו מוכרחים להתאים את עצמנו לחתך האוכלוסייה שיש פה בעיר. זה קורה מול מערכת החינוך. בשביל לקיים את הפעילות במוזיאונים ויש כאן שמונה מוזיאונים בירושלים שמקיימים את רוב הפעילות החינוכית במדינת ישראל שמתקיימת במוזיאונים, אי אפשר לגבות את העלויות של זה. אז לשאלתך, המינהל הפדגוגי תומך בפעילות שהיא מוזיאונים לאמנות וסל תרבות תומך בפעילות שנמצאת במוזיאון לאמנות, אבל עדיין הסכומים הם קטנים ביחס להשקעה. השקעה בתלמיד שמגיע למוזיאון היא בסדר גודל של בין 80 ל-100 שקל, כי הוא פשוט עולה יותר ממבקר רגיל. אתה רוצה שהוא יעלה יותר, הוא מודרך בקבוצה קטנה, מפתחים לו פעילות מיוחדת, מתאימים את זה לחינוך המיוחד, מתרגמים את זה לערבית, עושים התאמות למגזר החרדי, מוצאים פעילויות מיוחדות לתלמידים מואצים, עושים פעילויות מיוחדות לתלמידים יותר אטיים. בכל הדבר הזה בעצם המוזיאונים זה התשתית והפיצוי לזה לא ניתן. אתה לא יכול לגבות את זה, לא ממערכת החינוך, ואנחנו גם יודעים שהעלות שאתם מרשים לגבות מוגבל. זאת אומרת אין כאן אפשרות, גם אם מישהו רוצה לשלם לי, כשהוא יכול לשלם, כי הסל מאוד מוגבל, הוועדה מגבילה את תשלומי ההורים. כך שיש כאן בעצם די סד שבתוכו אנחנו פועלים.

אבל אתם נמצאים פה היום בפתיחה של יום סיור בירושלים, אתם התחלתם עם המוזיאונים, אתם תכירו את המורכבות של ירושלים בתחומים השונים. בגלל שהעיר כל כך מגוונת בפעילות, חשבנו לתת לכם נקודות מבט, אבל את הכל מוביל ועד אחד משותף שמנסה להתגבר על השוני ועל המתח הקיים בינינו.
היו"ר אלכס מילר
אני רוצה בקצרה שני דברים, לפני שאנחנו מתקדמים. אני מאמין שבסוף אנחנו נעשה גם סיכום מסודר, אבל לפחות שיהיה לנו רשום. קודם כל אני אפנה, אפילו היום אני אדבר עם סטס, לבדוק אפשרות לעשות מפגש עם פורום המוזיאונים בכל הארץ ולבנות אפשרות אסטרטגית שיווקית למוזיאונים. לא דרך העיריות, אלא ממש אקסקלוסיבית , לבדוק אם האפשרות הזאת קיימת.

דבר שני, אני אשמח לקבל מכם, מהיועצים המשפטיים שלכם, את העניין של הכרת המס ויכול להיות שאנחנו נתקדם עם הצעת חוק. יש לנו כבר ניסיון עם הצעות חוק בנושא של המיסוי, לי לפחות דרך ועדת הכספים, אז אני מאמין שעם ההיגיון הבריא אנחנו נוכל להגיע לאיזה שהיא פריצה גם בעניין הזה.

אני מאמין שאותם הדברים יעלו עוד במשך הביקורים שלנו במקומות אחרים. רק תרכזו, רבותיי, באמת. בלי להיכנס לדמגוגיה כללית, אם יש בעיות, דברים ספציפיים, כמו הנושא של משרד התיירות, כמו הנושא של הכרה במס, תצביעו עליהם, תחשבו, יש לנו עוד כמה מפגשים היום שאנחנו צריכים לעשות ותעלו את זה בצורה מסודרת, יכול להיות שבחלק אנחנו ניתן פתרון, בחלק פחות, אבל שזה יהיה מסודר. קשה לנו מאוד לפתור דברים גלובאליים שכולכם יודעים שמשנה לשנה אתם מעלים אותן סוגיות, אבל הן לא מתקדמות. בואו נתחיל לחשוב תכל'ס ולראות איפה הנקודות שאנחנו יכולים להצביע עליהן ולעשות שם תיקונים.

נאזם, מתי בפעם האחרונה היו תערוכות בכנסת של המוזיאונים?
קריאה
אני מנסה לקדם את זה.
היו"ר אלכס מילר
תעזור קצת.
מיה הלוי
אני רוצה לפתוח את הנקודה האחרונה וזה החוק החדש שאנחנו מדברים על כניסה חינם לילדים. אנחנו מאוד בעד החוק הזה, אבל אנחנו מוכרחים למצוא את מנגנון הפיצוי. ההכנסות העצמיות של המוזיאונים היום הן מרכיב מאוד משמעותי. אנחנו מאוד רוצים לראות יותר ילדים, במוזיאונים כמו שלנו זה מרכיב מאוד מרכזי, כמובן, זה למעלה מ-50% מהמרכיב, זה 60%-70% מהמרכיב של הקהל שלנו. זאת אומרת כניסה חינם זה פשוט להרוג את המוסדות האלה. יש מנגנונים מצוינים שנעשו, כמו שנעשה בחוק אזרחים ותיקים.
היו"ר אלכס מילר
החוק של אורבך מדבר על תקצוב?
מיה הלוי
בלי תקצוב.
שוש יניב
הרעיון שלו הוא שכשילדים יבואו למוזיאון המדע, מחר ינהרו אחריהם ההורים, הדודים, הסבים והסבתות ומזה היא תתפרנס.
מיה הלוי
אבל אין לזה שום סעיף תקציבי, להבדיל מהנושא של הפריחה שהיתה בתיאטראות עם הכניסה של חוק אזרחים ותיקים, שהיה לזה פיצוי. זאת אומרת יש בפירוש אפשרות לעודד אוכלוסיות, יש בפירוש אפשרות להגיד שילדים הם בסדרי עדיפות שלנו לפני אחרים, אבל לא יכול להיות שלנטל הזה לא יהיה שום ביטוי ואני חושבת שיש מנגנונים שהמדינה פיתחה עם חוק אזרחים ותיקים, רק צריך ליישם אותם.
היו"ר אלכס מילר
שאני אבין. אם נגיד החוק שלו עובר, עזבו הורים, קודם כל בית ספר, ברגע שזה חינם---
מיה הלוי
נכון, הרג אותנו, אנחנו סוגרים את הדלת למחרת.
היו"ר אלכס מילר
רגע, אז אם אנחנו עושים בחוק הזה תיקון שזה יהיה אך ורק מוגבל נגיד לכניסה אישית ולא---
מיה הלוי
אז כל ילד יבוא אישית, אתה לא יכול, אין דבר כזה.
יהודית גידלי
זה צריך להיות אולי יחד, מבוגרים וילדים, זאת אומרת זוג הורים יכול להביא את---
מיה הלוי
אבל מה זה? ואם המשפחה עם הרבה ילדים?
היו"ר אלכס מילר
שזה לא יהיה קבוצתי.
מיה הלוי
אבל זה יקרה, כי אז המורה באה, אומרת לילדים, תלכו למוזיאון ואני אבוא ואדריך אתכם.
שוש יניב
או לחילופין יש את החופש הגדול שאני מקווה שמיה מתפרנסת בכבוד מזה שהמון ילדים עם משפחות באים לעשות פעילות.
מיה הלוי
אנחנו לא יכולים לעמוד בזה, זה נזק כלכלי. יש לזה מנגנונים.
כלנית שמיר
באזרחים ותיקים, למשל לתיאטראות, אנחנו נותנים 10% מההכנסות העצמיות כפיצוי עבור הכניסה.
מיה הלוי
אבל אנחנו מדברים פה על מספרים אחרים.
דור
ובמוזיאון אתם מכמתים, אתם ממש סופרים אחד אחד.
אנסטסיה מיכאלי
אם כן לעשות שינוי, ואני אומרת את זה כאם לארבעה ילדים עם ניסיון גדול של מוזיאונים ורצון לתת חינוך לכולם, אתם נותנים מנוי לשנה, תאריכו את זה לשלוש שנים למשפחות.
מיה הלוי
אפשר למצוא המון מנגנונים, את צודקת. למשל אנחנו יש לנו כרטיס משפחתי, שאנחנו לא סופרים כמה ילדים מגיעים. משפחות ברוכות ילדים נהנות מזה. אבל יש איזה שהוא מנגנון פיצוי, ללא זה, אנחנו פשוט נסגור את הדלת.
היו"ר אלכס מילר
את הבעיה הבנתי, נצטרך לטפל בזה.

בית מזי"א
אסנת גיספן
קבוצת התיאטרון הירושלמי היא הקבוצה הוותיקה ביותר בארץ, היא קיימת 25 שנה. הקבוצה שמה לעצמה מטרה ליצור מהמקורות היהודיים ו... אני ארחיב למעלה.

בית מזי"א, זאת קומת הכניסה. כאן מיועד מקום לבר קפה, שישרת את הקהל הרחב.
היו"ר אלכס מילר
אתם מחכים לתורם.
אסנת גיספן
אנחנו מחכים כל הזמן לתורמים. בתיאטרון תמיד מחכים לתורמים.
עוזי
אני רק אספר להם על המקום. אני מנכ"ל תיאטרון פסיק ירושלים, גם שחקן בדרך כלל, אז אם אני מדי פעם דוחף מונולוגים, זה בלתי נשלט.

זה בית מזי"א, שלפני לא יודע בדיוק כמה שנים, כתוב פה בשלטים, תרם אותו איש יקר בשם אהרן מזי"א. אני חושב שזאת היתה תרומה, זה היה איזה שהוא מעבר לא ברור מנכסיו לנכסי עיריית ירושלים. אהרן מזי"א היה ממקימי השפה העברית, היה רופא, היה בדרכו שלו איש רוח ומעשה, מהפכן, ציוני מאוד גדול, וזה היה הבית שלו. הוא גר למעלה, למטה היתה לו קופת חולים, בית חולים קטן, איפה שהוא כאן משפחת אנג'ל המקורית התגוררה וברבות הימים זה הפך לכל מיני דברים, בית ספר, ישיבה, אולפנה, ושוב פעם, באופן מאוד מוזר ונוגד את כל חוקי ההיגיון, זה הפך להיות תיאטרון. בשלב הזה יש שתיקה רועמת.
קריאה
תגיד לנו מתי למחוא כפיים.
עוזי
כפיים? למחוא כפיים אחרי הבג"צ שפפה וניר ברקת הגישו, כשרצו להפוך את המקום הזה לישיבה. עכשיו למחוא כפיים.

זה פרויקט שרץ כבר כמה שנים. זו כבר אכסניה לשלוש קבוצות תיאטרון, קבוצת התיאטרון הירושלמי, שאסנת היא המנהלת הכללית שלה והיא כבר תספר עליה בהרחבה, האינקובטור, מאוחר יותר נרחיב גם עליהם את היריעה. כעיקרון האינקובטור זו קבוצה שהקים אריק עשת, מנהל בית הספר למשחק של ניסן נתיב, לשעבר תיכף, שעכשיו הולך להתפנות כדי לנהל את התיאטרון הזה. מי שזה מעניין אותו ברמת התקנות, הם נמצאים כרגע על פרויקטים עם שאיפה מאוד מאוד קונקרטית להפוך לתיאטרון רפרטוארי קטן, ותיאטרון פסיק ירושלים.

המקום מתחלק לשני חלקים, שתיכף נראה אותם. יש את החלקים האוטונומיים של כל קבוצת תיאטרון ויש שני אולמות מופעים שאותם אנחנו נחלוק ביחד, ושטחים ציבוריים כמו הלובי הזה.

מעבר להיותו של המקום מבנה שבאמת אמור לקבל ברמה מקצועית תיאטרון, זה גם סוג של קסם שבינתיים עובד, שבו שלוש קבוצות, שלושה תיאטראות, כל אחד עם האגו שלו, החזון שלו, דברים שהם לאו דווקא הולכים ביחד, התאגדו כאן על מנת שבאמת המקום הזה יצליח. עכשיו רק חסר שתעזרו לנו.

זה האולם התחתון. בעצם בית מזי"א, כשהוא פונה לקהל, יש לו שני אולמות. אולם אחד קונבנציונלי, שזה האולם הזה, שאתם רואים, כיסאות פוקסיה. זאת הבמה, מאחורה יש לנו שני מאחורי קלעים, אחד תחתון ואחד עליון. אין מה להרחיב את הדיבור יותר מדי, המקום כבר מאובזר לחלוטין ברמת הגברה, תאורה. אנחנו זמן מאוד קצר לפני רישיון עסק, ואז כמובן וכמובן שיהיו פה הצגות, הרבה הצגות, מלאנתלפים הצגות, כל היום וכל הלילה יהיו פה הצגות.
אנסטסיה מיכאלי
העיקר שיהיו צופים.
עוזי
כשאמרת שאנחנו מחכים לתורם, אני חשבתי שאתה מתכוון שאנחנו מחכים לתורים. אני מחכה לתורים שיהיו פה.

בכל אחד מהאולמות יש 215 מקומות בדיוק. זה גבול הרווחיות, זה בדיוק כאילו. ב-216 אתה מתחיל להרוויח, ואנחנו נישאר עם 215. לא, זה בסדר גמור, זה בסדרי גודל של קבוצת התיאטרון פסיק ואינקובטור, זה בדיוק הקהלים שבכוח שלנו להביא ולמלא אולמות ואנחנו מאוד מאוד שמחים על זה.
אסנת גיספן
בבניין יש שני אולמות תיאטרון, שלושה סטודיואים ושלושה משרדים. הסטודיואים ממוקמים אחד מעל השני. אנחנו נמצאים בסטודיו התחתון של קבוצת התיאטרון הירושלמי. זה פחות או יותר באותו גודל ומבנה, אותה רצפה, אותה תקרה. גם הסטודיואים מאובזרים בתאורה והגברה, אמנם מינימליסטית, אבל יש גם אפשרות להופיע בסטודיואים במופעים קטנים, שיש לזה יתרון מאוד מאוד גדול. גם כשמעלים הפקה חדשה, לא לוקחים שבועיים להקמת בניין, תאורה וזה, למעשה עד שלב העלאת ההצגה ניתן לעבוד בסטודיו.

בבניין יש גם שלושה משרדים, לכל קבוצה יש משרד. הקפנו את כל החללים בבניין. חלל נוסף שיש בבניין זה חדר תפאורות שהוא מאוד קטן והוא לא מספיק לשלוש קבוצות תיאטרון, מה שאומר שאנחנו נצטרך לשכור חלל לאפסון התפאורה מחוץ לבניין ועדיין לא נפטרים מהוצאה של הובלת תפאורות. לא חוסכים את זה.

עכשיו אפשר לעלות לאולם העליון.

בית מזי"א
עוזי
אנחנו נמצאים באולם העליון עכשיו. להבדיל מהאולם התחתון, שבנוי בצורה חד משמעית, כאן החלק החסר הוא טריבונות ובמות, בעצם במות שיכולות להפוך לטריבונות. זה יוצר שילוב שאפשר ליצור בו מופעים מכל הכיוונים. אם רוצים לעבוד בסגנון של נהר, או לצד אחד, או לצד שני, או בכלל לשגע את החלל. זה חלק שאנחנו עדיין נמצאים בשלב של גיוס עבורו, זה האולם העליון. הוא גם יכול להכיל כמות כזאת של קהל, כמו שאתם רואים, כל האולם במה. השיפוצים בבמה הרשמית, הקבלן יצא ואנחנו נכנסנו, אבל עדיין יש דברים שלא הסתיימו, חלקם אפילו ברמת בטיחות וכיוצא בזה. אנחנו מאוד מאוד מקווים שבחודשיים הקרובים המקום יגיע לרמת גימור שהוא יכול לקבל בו קהל. כרגע יש בו כמה דברים שחסרים שברמת הבטיחות אפילו לא מאפשרים לנו---
היו"ר אלכס מילר
הערכה שלכם, מתי?
עוזי
בעוד חודשיים.
היו"ר אלכס מילר
מה יהיה בפתיחה הרשמית?
עוזי
לפתיחה הרשמית מתוכננת סדרת אירועי פתיחה שיעגנו רפרטואר של שלוש הצגות ואיזה שהוא ... יש כמה רעיונות שאנחנו מגלגלים.
כלנית שמיר
יצטרפו אלינו בהמשך מנהלי שני מוסדות מחול שפועלים בירושלים. אין ספק שמוסדות התרבות בירושלים נאבקים על קהל היעד. באופן מאוד טבעי יש לנו את הקהל הערבי שפחות צורך תיאטרון והקהל הדתי והחרדי שאף הוא טיפה פחות צורך פחות תיאטרון ומחול.
עוזי
זה גם התקציב, סמלי.
כלנית שמיר
הדברים האלה משפיעים מאוד על ההכנסות העצמיות של המוסדות ויש צורך בתקציבים מוגברים כדי להגדיל את הפעילות, או להגיע לקהלים האלה. אנחנו עובדים גם על הקהל שמגיע מחוץ לארץ. בקבוצת התיאטרון הירושלמי יש לנו ברפרטואר שלנו הצגות באנגלית ואנחנו עובדים לא מעט עם קבוצות שמגיעות מחוץ לארץ ומגיעות אלינו לסדנאות או להצגות תיאטרון. גם הקבוצות האחרות, זה אותו כנ"ל.

תקנת ירושלים קוצצה, היא עומדת על 20 במקום 23 בפועל בשנה שעברה.
אסנת גיספן
עד עכשיו המוסדות קיבלו 19.5, עכשיו כבר נכנסו 20.
כלנית שמיר
תקנת ירושלים קוצצה לנו, אנחנו מאוד מבקשים להגדיל אותה.
אורית לרנר
אולי להסביר מה זו תקנת ירושלים. תקנת ירושלים יוצרה בזמנו מתוך הכרה שעיריית ירושלים, בגלל מצבה הכלכלי, בגלל ההרכב---
היו"ר אלכס מילר
כמה זה?
אורית לרנר
היא התחילה ב-25 מיליון, היא ירדה ולפני ארבע שנים היא הגיעה לשפל של 13, בשנה שעברה הגענו בחזרה ל-23 מיליון חלוקה בפועל והשנה חזרנו ל-20. אנחנו בהחלט זקוקים לזה, כי עדיין בעיריית ירושלים, כמו ששמעת קודם, גם אחרי חילופי השלטון, לא מגיעים למה שמקובל וראוי במקומות אחרים בארץ באופן יחסי ובכלל למעמד למקום של ירושלים כבירה.
אסנת גיספן
הקבוצות שיושבות בבית מזי"א, להבדיל מתיאטרון החאן, נמצאות בקטגוריה של קבוצות תיאטרון. התקציב של קבוצות התיאטרון הוא תקציב זעום, לעומת התיאטרון הרפרטוארי, כשבכל שנה ושנה נכנסות עוד קבוצות תיאטרוניות, כך שהעוגה נשארת אותה עוגה, אבל היא מתחלקת ליותר חלקים. כל הקבוצות מרגישות בירידה משנה לשנה בתקציב שלנו, שזו גם בעיה. כל שכן שאנחנו נמצאים בחודש יולי ועדיין לא יודעים את התקציב שלנו, ולמעשה זה גם בעייתי, כי אנחנו מתכננים את הדברים כמובן לשנה שלמה וכל קיצוץ גורם ל... אתם יודעים מה זה לנהל ללא תקציב ידוע מראש, שזאת גם בעיה. ואם היה אפשר לתקן את הדבר הזה, ולדעת בתחילת השנה את התקציב השנתי ולדעת את המועדים שבהם מועבר כסף, זה היה מקל על המוסדות בכלל.
היו"ר אלכס מילר
את מדברת על משרד התרבות?
אסנת גיספן
משרד התרבות.
קריאה
יש גם תקציב דו שנתי שהממשלה והכנסת אולי טעו בזה שזה נותן לכולם לחיות באיזה מרחב. אני יכול להגיד לך שבאמצע השנה השנייה לתקציב אני יודע עוד פחות מאשר ידעתי בשנה הראשונה. זאת אומרת אם זה היה אמור לתת לנו איזה מרחב מחייה, שנדע איפה אנחנו חיים, לחלוטין זה לא השיג את המטרה.
כלנית שמיר
התקציב הדו שנתי לא נותן לנו אפשרות לקבל החלטות לשנתיים, הוא רק נותן לנו---
קריאה
אני יודע, הגדרתי את זה כפרדוקס.
עוזי
אולי עדי, אתה רוצה להוסיף מכיוון המחול בעירנו?
מיה הלוי
אנחנו ארגנו שתוכלו לראות פנים שונות של התרבות. פגשתם את המוזיאונים ובמפגש פה אנחנו מדברים על תיאטרון ומחול. אז עדי שעל הוא מנהל קבוצת מחול ורטיגו.
עדי
בזמן שרוב המחול נמצא בעיר אחרת, לא בעיר הזו, זה לא חדש, אז יש כמה להקות מחול, זו אפילו הגדולה שבהן, אבל בהחלט אפשר להתהדר בכמה להקות מחול בעיר. זה לא אומר שהרקדנים כולם נמצאים בעיר הזאת, עם חלקם אנחנו מתמודדים, אני לא יודע אם זה נאמר פה קודם, עם העניין של לשנע אנשים ולשכנע אותם. אחת מההצלחות היותר גדולות זה לראות אנשים שוכרים דירות, עוברים לעיר, הגירה חיובית, ונשארים בעיר הזאת גם אחרי שהם גומרים בה את האקדמיה, למשל, או מוסדות כאלה. אנחנו בהחלט מתמודדים עם העניין הזה של פריפריה, למרות שזו לא הגדרה של פריפריה, אבל להיות להקת מחול שמייצגת את ישראל בעולם והמחול הישראלי, יש לו מניות רבות מאוד כשגרירות של תרבות, בכלל מחול, למרות שהוא רק 6% מתקציב של התרבות בכלל, ההשפעה שלו, ולא במספרים של רייטינג, אלא בהשפעה העולמית שלו, המחול הוא יצואנית גדולה מאוד של תרבות ישראלית, בזכות זה שהוא לא צריך שפה, בין היתר. כאן בירושלים זה קורה לא מעט, אבל הקושי כמובן הוא ברור לכולם, הוא קושי תקציבי, זה לא פשוט. אנחנו כל יום מתמודדים עם העניין הזה של להיות מוסד עכשווי בתוך שלושת אלפים שנה שיושבים לך על הראש.

אני אתן דוגמה מאתמול. ורטיגו חוזרת מסיבוב הופעות באמסטרדם, היא היתה באדינבורו, בטד גלובל. הדברים האלה הם פורצי דרך מבחינת איפה שאנחנו עומדים, וכשהיום יום הוא קשה ולא מחבק, זה לא פשוט.
פפה אללו
תקנות ירושלים התחילו מ-26 מיליון מסל התרבות והגיע בירושלים לסביבות 16 מיליון, עיריית ירושלים ירדה בצורה דרסטית ל-10 מיליון ומינהל התרבות ירד ל-20 מיליון, מה שהתבטא בזה שממש לא יכולנו לעזור למוסדות תרבות. בכניסת ניר ברקת לעירייה, הוא ראה לנכון קצת את העוול שנעשה והכפלנו את התקציב של מוסדות מ-10 ל-20 מיליון. זו היתה הכפלה ראשונה שנעשתה בצורה שכל האגפים האחרים התחילו... לא היה קל לנו, כי יש לנו בעיות בכל מקום ומקום, אבל ראש העיר רצה לתת קצת עדיפות בסדר העדיפויות לנושא של תרבות. לצערנו, ב-2011 ראש העיר רצה לתת 21.5. דרך אגב, עשינו מאטצ'ינג על התרבות, כל שקל שלנו, שקל שלהם. חשבנו שאם אנחנו נותנים 21.5, חשבנו ב-2012 לתת 23 מיליון שקל... דרך אגב, אני יכול להגיד לכם שראש העיר עדיין מחפש את המקורות, אבל קשה מאוד להביא אותם. ירדנו ל-20 מיליון שקל. בוודאי שזה עשה בעיה למוסדות התרבות שחשבו שהשנה יקבלו 21.5 מאיתנו ו-21.5... זאת אומרת יש חוסר של 3 מיליון ואני מקווה למצוא את הדרך לעשות את זה.
מיה הלוי
תן לנו 4.5.
פפה אללו
על זה נדבר אחר כך, יש ויכוחים אם זה 4.5 או לא.
מיה הלוי
אנחנו יודעים מה חסר לנו.
פפה אללו
אמרתי לך להביא את זזה לצוות. יכול להיות שחסר יותר, ובאמת בירושלים יש לנו יותר מ-70 מוסדות שאנחנו עוזרים להם בתמיכות. זאת אומרת שגם התמיכה, אם אתה נותן 20 מיליון בתוך 70 מוסדות, ויש לנו מוסדות כבדים מאוד, כמו מוזיאון ישראל, כמו פסטיבל ישראל וכל זה, ששם מקבלים חלק גדול מהכסף, זאת אומרת מוסדות כמו מחול וזה, מה שנשאר זה באמת לא מספיק. זו בעיה שאנחנו צריכים להתמודד ואנחנו צריכים את העזרה, כי באמת אנחנו רוצים... הדגש של ראש העיר זה באמת שהתרבות יכולה להביא את התיירות, התיירות יכולה להביא תעסוקה, וזה לכל הרמות של כל השכבות של האוכלוסייה הירושלמית.
היו"ר אלכס מילר
אתה מעיריית ירושלים.
פפה אללו
כן. אני סגן ראש העיר, מחזיק תיק ה---
היו"ר אלכס מילר
מה הבקשה? אני לא מבין.
פפה אללו
תראה, קודם כל אני אומר לך, כל הנושא של מאטצ'ינג, באיזה שהוא מקום זה מאוד אכזרי, בגלל שאם יש צורך באמת של 26 מיליון ועיריית ירושלים קיצצה לרוחב, לכולם, לא היתה בררה, אני חושב שצריך להסתכל בצורה יותר מלמעלה. דבר שני, לבדוק שהמוסדות יקבלו כמה שיותר. אנחנו נעשה את המקסימום, ראש העיר באמת מחויב, זה לא מלים, להכפיל מ-10 ל-20 מיליון זה לא היה פשוט, הרווחה התלוננה, הקליטה התלוננה, החברה התלוננו, הכבישים התלוננו, כולם התלוננו, איך זה יכול להיות. יש לנו בעיה ממשית.

תראה, המבנה הזה עלה לנו 14 מיליון שקל, בהתחלה הערכנו ב-7 מיליון, אבל בגלל שזה מבנה לשימור, אתם יכולים לראות פה, עבדו עם פינצטה, ניקו את כל האולם הפנימי ובנו אותו מחדש, ואנחנו הגענו ל-14 מיליון. היתה לנו עזרה של משרד התרבות, אבל גם אנחנו השקענו בכל זה ואנחנו שומעים עכשיו שעדיין יש צורך. צריך למצוא את הגוף השלישי, אני לא יודע, תורמים וכל זה, וגם אתם, יש לכם קשרים---
היו"ר אלכס מילר
לוועדת החינוך אין קשרים.
פפה אללו
למצוא, אני בטוח שיש.
היו"ר אלכס מילר
כן, רבותיי? עוד?
פפה אללו
הדבר הראשון שרציתי להגיד, באמת להודות לכם, לא נתקלים הרבה פעמים בירושלים ואני חושב שמספיק רק לבוא לבקר, אני אומר לך עושה לנו הרבה, לעירייה ולעיר, אני חושב שלא מקבלים בדרך כלל ביקורים של משלחות של הכנסת, ואני חושב שזה באמת היה רעיון טוב ואני מודה לכם בשם ראש העיר.
היו"ר אלכס מילר
אם זה יסייע קצת לעולם התרבות של ירושלים, אז אנחנו שמחים.
דני וייס
תיאטרון החאן הוא החמישי או השישי בגודלו בארץ. החאן קיים קרוב ל-45 שנים. אנחנו מציגים קצת יותר מ-300 הצגות בשנה, כשמתוכן בערך 200 בבית ועוד 100 ברחבי הארץ, בהיכלי תרבות ברחבי הארץ ואנחנו קצת שונים מהתיאטראות האחרים בארץ, גם ברפרטואר וגם במבנה שלנו. זאת אומרת ברפרטואר, הן כתפיסת עולם והן כמערכת כלכלית שמאפשרת את זה, שבנויה ככה, אנחנו הולכים על איכות, איזה שהוא סוג של טיקט. הרפרטואר שלנו הוא רפרטואר שלא מתפשר, שהולך ממש על ההארד קור של הדרמה, של התיאטרון, ומסתבר שזה גם מצליח להראות, לאור העובדה שאנחנו בגידול מתמיד במספר המנויים של התיאטרון, 7,000 מנויים, ויותר מ-70,000 איש שבאים מדי שנה לראות את הצגות התיאטרון בבית, זה מראה שרפרטואר איכותי יכול לעבוד גם בלי שאתה הולך לכיוון של מחזות זמר או הפקות מסחריות. מה שעוד שונה, זה שיש לנו להקה אורגנית של 16 שחקנים, שהם כולם עובדי התיאטרון, יש הסכם קיבוצי שמאחד תחתיו את כל עובדי התיאטרון, הן שחקנים והן צוות, וזהו. זה מה שאנחנו עושים.

וכמו כולם, אנחנו במוד קבוע של הישרדות. זאת אומרת, עובדים נטולי שוליים לחלוטין. החירות שלקחנו לעצמנו לא לעשות מחזות מסחריים, או ללכת על סוג של איכות, הופכת אותנו במידה מסוימת גם לסוג של בני ערובה ברצון הטוב, שהוא קיים, הן במשרדי הממשלה והן בעירייה, אבל לפעמים הנסיבות לא מאפשרות יותר מזה, אז אנחנו במאבק מתמיד של קיום, ובעניין הזה אנחנו לא שונים מאף אחד במוסדות התרבות בירושלים. יש יחס הפוך לחלוטין בין הפוטנציאל האדיר שיש פה, מבחינה אמנותית, תרבותית, תכנית, היסטורית, לבין האמצעים שיש לממש את הפוטנציאל הזה. ממש יחס הפוך לחלוטין, ואני אפילו לא אהיה פופוליסט ואנסה להשוות אותו לעיריות כמו תל אביב, או... אני גם מכיר רשויות מקומיות קטנות יותר, שבהן תחום התרבות מקבל נומינלית, אפילו לא יחסית, סכומים שהם משאבים יותר גבוהים מאשר מה שהוא מקבל בירושלים, למרות שאני לא מתכחש לרגע אחד לרצון הטוב שעיריית ירושלים הנוכחית מפגינה, וכמובן המאמצים הבלתי פוסקים של משרד התרבות, מתוך מה שיש, לתת לנו את המרב. עדיין זה לא הגיוני. ואני אגיד לכם מה עוד מטריד אותי, דווקא בהקשר של הימים האחרונים, התחושה היא כל הזמן שאנחנו נתפסים כאיזה שהוא סוג של מותרות, משהו לעשירים, משהו שהוא לא קיומי, ואפילו דווקא עכשיו, בלב ההתרחשויות החברתיות האחרונות שאני לא חושב שיש פה בעיגול הזה מישהו שלא תומך בהן ומרגיש שכל אחת מההפגנות האלה מייצגות אותו באופן אישי, עדיין כשאני מסתכל על זה ותוהה מי בסופו של דבר עלול לשלם את החשבון, לטובת שינוי סדר העדיפות הזה, זה גם יכול ליפול עלינו. עלינו, ככבשת הרש, וזה מטריד אותי ואני חושב שזה צריך ל הטריד כל אחד ואחד מאיתנו.

במדינות מתוקנות תרבות בכלל ותרבות במקום כמו ירושלים, זה משהו שהוא אחוז קשיח מתקציב המדינה. במבנה התקציבי הנוכחי כל שנה יש פה סוג של מעין מאבק הישרדות חדש, שמתחיל מחדש, עם חוסר ביטחון, עם ידיעה לעתים... שוב, אני לא חושב שמישהו פה עושה משהו רע, אבל אובייקטיבית נהיה מצב שחלק גדול מאיתנו נמצאים כבר בבואכה חודש אוגוסט ועוד לא יודעים איך ייראה המשך השנה שלנו, וכיוון שמוסד תרבות בדרך כלל מתמודד עם תוצאות החלטות שהוא מקבל בדיליי של שנה, שנה וחצי, קדימה, היכולת שלנו להגיב מיידית לקיצוצים תקציביים או לשינויים תקציביים שואפת לאפס.

זהו בגדול. יותר מזה, זו כבר התחפרות ממש בפסיקים ונקודות ואני לא חושב שבשביל זה התכנסנו.
מיה הלוי
בגלל שאני חושבת שהאנשים לא אומרים את שבחם, כי הם מתביישים, אני חושבת שמה שמאפיין את קבוצות התיאטרון והמחול בירושלים זה היצירה המקורית והאיכות הגבוהה. זה נכון לקבוצות התיאטרון ובוודאי נכון ללהקה של החאן. זה נכון ללהקות המחול, הביקורות שוורטיגו מביאה לארץ על הופעות בחוץ לארץ, אני לא חושבת שיש הרבה להקות בהיקפים האלה, וזה מאבק יוצא דופן של יצירה, ואני חושבת שאם עושים איזה ניתוח של מה מאפיין את מוסדות התרבות בירושלים, זה פחות אולי בכיסאות בפרפורמינג, אבל זה הרבה יותר בציוני איכות ובהפקות מקור מיוחדות, ובזה מוכרחים מוכרחים מוכרחים להשקיע על בסיס של תמיכה ציבורית, וזה גם הבית והאפשרות לדור הצעיר שגדל פה, ומכאן אנחנו הולכים לראות קצת בתי ספר, להישאר בעיר, וזה מאבק מאוד קשה.

דני, אתה רוצה להתייחס לנושא של בוגרי בתי הספר והתיאטראות?
דני וייס
בבתי הספר, רובם ככולם, בשנה האחרונה למעשה הם כבר מתנזלים באופן טבעי לכיוון תל אביב מכיוון ששם האקשן, שם הפרנסה, שם נמצאת עיקר הברנז'ה של העשייה האמנותית בארץ. אחד התפקידים שאנחנו לקחנו על עצמנו זה ניסיון להשאיר אותם פה. זה נורא קשה, זה נורא בעייתי, זה עולה המון כסף מכיוון שאתה צריך לבוא, ואנחנו כרגע מפתחים פרויקט ואנחנו מחפשים לו תורמים, כי לא נוכל לסחוב אותו מהשוטף של החאן, שבו אנחנו הולכים להציע מדי שנה לאלה שעומדים לסיים את בתי הספר למשחק להצטרף לחאן ולהעלות בין הפקה אחת לשתיים בשנה בתשלום מלא ובאמצעים מלאים, כחלק מהליבה של העשייה בתיאטרון. אבל אנחנו לא נוכל לסחוב את זה בלי שנוכל לגייס לזה כספים חיצוניים. שוב, אי אפשר להעמיס את כל הבעיה הדמוגרפית של ירושלים על הכתפיים הצרות של התרבות בעיר הזאת, למרות שכל אחד מהאנשים שיושבים פה יוצא מגדרו כדי לסייע להשארה ולמשיכה מחדש של הקהלים הנכונים של האנשים הנכונים, שיחזרו אלינו.
היו"ר אלכס מילר
בפעם שעברה לפני חודש דיברנו על ה---
כלנית שמיר
אנחנו מנסים להקדים את התהליך, אנחנו חושבים על לפתוח את הגשת בקשות התמיכה יותר מוקדם לשנת 2012, כדי שנוכל להודיע לצופים גם.
היו"ר אלכס מילר
במה זה תלוי, מה צריך להיות?
כלנית שמיר
זו עבודה שאנחנו עושים אצלנו, אצלנו מול אישור מהחשב הכללי.
היו"ר אלכס מילר
בסדר גמור. אז צריך לראות שבעוד חודש אנחנו נהיה במקום אחר, ושלא נשמע בדיוק אותו דבר. אני לפחות רוצה לשמוע ממכם שיש איזה שהוא הליך אסטרטגי שאתם מתכננים במשרד, שבא לצמצם את העניין של אי הוודאות של כל הגופים שמתעסקים בתרבות מבחינת העברת התקציב ותכנון. אנחנו עובדים בתקציב דו שנתי ואין שום בעיה לתכנן את זה דו שנתי.
כלנית שמיר
לגבי התקציב הדו שנתי, אנחנו יודעים בדיוק כמה תעמוד התקנה התקציבית הספציפית, אנחנו לא יכולים להתחיל לקבל החלטות לגבי שנת 2012.
היו"ר אלכס מילר
בסדר, אבל אם יש צורך בעניין של פתיחת הגשת הבקשות, תקופה לפני, אם זה גם לפחות מבחינת התקציבים עכשיו, נגיד כמה חודשים לפני, אם עכשיו הם מגיעים, אז הם מתחילים ב-1 בינואר בערך לדעת מה התקציב שלהם.
דני וייס
אם התקציב הוא דו שנתי, למה אי אפשר מראש לקבוע שבתקופה של התקציב הדו שנתי גם החלוקה תהיה דו שנתית?
אורית לרנר
את זה לא אישרו לנו, כלומר חוק התקציב הוא שנתי.
היו"ר אלכס מילר
אם היינו עושים דו שנתי כבר במשך עשור, אז זה לא היה בעיה. בגלל שאנחנו עכשיו באיזה שהוא מצב שרק---
דני וייס
מה שהיא ניסתה להסביר זה שהבעיה היא לא רק לדעת את המסגרת הכוללת, אלא את החלוקה הפנימית.
היו"ר אלכס מילר
אני הממשלה הבאה תחליט שהתקציב הוא דו שנתי ואנחנו נמשיך בעניין הזה כמסורת, אז מה שיקרה, בסופו של דבר אנחנו נתכנן ככה את העניין של ניהול המשרדים, שאתה תגיש נגיד עכשיו, אתה תקבל ב-1 לינואר את האישור ותתנהל עם אותו תקציב במשך שנתיים.
אורית לרנר
המשמעות של זה שיצטרכו לחייב את החשב הכללי באמת לעבוד לפי הכללים האלה, והם מעבירים לכנסת תקציב דו שנתי, אבל הם ממשיכים לתת את ההוראות שלהם---
דני וייס
הקריטריונים ממשיכים להיות שנתיים, כל שנה צריך להגיש אותם מחדש.
אנסטסיה מיכאלי
מי קובע את הקריטריונים?
דני וייס
משרד התרבות.
אנסטסיה מיכאלי
אז צריך יהיה לתת הוראה עכשיו.
דני וייס
למשרד התרבות יש סט מאוד מפורט של קריטריונים שכרגע הוא בנוי על פעם בשנה. אז גם אם יודעים מה המסגרת הכוללת, החלק היחסי של כל אחד מאיתנו מוגש לבחינה למעשה מדי שנה.
היו"ר אלכס מילר
אני מאמין שבהכנות לתקציב 2014-2013, כי ב-2012 אנחנו בתקציב שאישרנו אותו לפני שנה, בהכנות לתקציב של שנה הבאה, באוקטובר-נובמבר, נעלה את הסוגיה הזאת של פעילות בתוך המשרדים מול הגופים, תקצובים ותמיכות, שבעצם יהיה יישור קו למול מה שאנחנו עושים, גם בתוך המשרדים, שלא תהיה הפרדה, כי עדיין המשרדים עובדים פר שנה, לא עובדים פר שנתיים כמו שהתקציב עבר.

בסדר, אני מאמין שבעניין הזה אנחנו נקבל תשובות. אתם תמשיכו, לדעתי, ללחוץ על העניין הזה, אני גם אשמח לעשות בספטמבר ישיבה על כל התחום הזה של הפעילות של המוסדות למול המשרד.
מיה הלוי
תסביר יותר למה אתה מתכוון.
היו"ר אלכס מילר
מה שדיברנו.
מיה הלוי
על הנושא של ההתנהלות מול המשרד?
היו"ר אלכס מילר
את איתנו?
מיה הלוי
אני איתכם כל הזמן.
היו"ר אלכס מילר
בדיוק על זה עכשיו דיברנו.
מיה הלוי
לא, הנושא של הסכומים או של המועדים?
היו"ר אלכס מילר
אני מדבר כרגע על הוודאות. הנושא של הוודאות הוא דבר מאוד חשוב, לדעתי, מבחינת הפעילות למול התקצוב. כמו שאתם יודעים, אי אפשר לפרוץ את המסגרת של התקציב, זה בעצם מה שקבעו. נשמח כמובן לפתוח את התקציב של משרד התרבות ולהעלות את גודל התמיכה בכל מוסד ומוסד, אבל לדעתי העניין הזה תלוי לא רק בכנסת, בכלל הוא לא תלוי בכנסת, הוא יותר תלוי בשרים ובממשלה. ברגע שהממשלה מאשרת תקציב, הם קובעים את המסגרת של כל משרד ומשרד והמאבק צריך להיות, אני חושב, גם של השרה בעניין הזה, להרחיב את התקציב של המשרד לתמיכות ובסופו של דבר להגיע למצב שהמוסדות מקבלים את התמיכה שהם ראויים לה. אין ספק שגם העניין של מה שדיברנו קודם, המוסדות האלה, אתם כביכול מוגדרים כעמותות, או שאתם...? אז אנחנו גם דיברנו במוזיאון המדע על הנושא של הרחבת התקרה בעניין של הכרה במס, סעיף 46. אני לא יודע אם יש לכם או אין לכם?
קריאה
יש
היו"ר אלכס מילר
יש, אז גם שם לדעתי יהיה אפשר, על ידי חקיקה להרחבת ההגדרה, בסעיף של מוסדות תרבות ואמנות, אז אנחנו נוכל ל..., אבל דרוש שם תיקון חקיקה ואני חושב שאנחנו נפנה לייעוץ המשפטי בעניין החקיקה ויכול להיות שנקדם איזה שהיא הצעת חוק שתיתן לכם קצת אוויר לנשימה למול אותם תורמים, שבעצם מגיעים, אם זה מחוץ לארץ ואם זה בישראל, ותורמים לפיתוח המוסדות. אני מקווה שיהיה להם יותר משתלם לתת לכם תרומות ואז זה בטח ירחיב קצת את ההיבט התקציבי.

זה מבחינתי, אם יש עוד בקשות, שאלות.
אמיר קולבן
אני מנהל אמנותי של להקת המחול קולבן דאנס, פועלת בז'ראר בכר. מבחינתי, אני אולי בין הסוגרים, אני שמח ועצוב להיות בין הסוגרים, מכיוון שאני מרגיש קצת יותר טוב עם הבעיות שבאתי איתן, כי הן צרת רבים. צרת רבים חצי נחמה, אבל זה לא עוזר לנו, לא לממש תכניות ולא להגשים חלומות. אני יכול להגיד שאנחנו 15 שנה פה בעיר, עובדים, הצרות שנשמעו כאן בעניין החאן, בעניין הבאת רקדנים לעיר, הן צרות קבועות ומאוד מאוד פרובלמטי ולמרות זאת אנחנו מחזיקים פה די בשיניים את כל ההרכב ומביאים את הרקדנים לפה. הם ברובם המכריע גם גרים פה. זה קושי אחד שהוא קושי שנובע בין היתר, לא רק מהמיקום הגיאוגרפי שלנו, מה לעשות, ירושלים נראית לרבים מאזרחי מדינת ישראל כמו סוג של חוץ לארץ שבאים לבקר בו בטיסות, אבל זה צד אחד. הצד השני הוא כמובן תקציבי, שברור ומובן מאליו שאילו היינו יכולים להביא עוד רקדנים ולשלם להם כמו שמגיע להם, אז היה העניין פשוט יותר, הדברים האלה לצערי לא מתאפשרים וזה פן אחד של הבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים.

פן נוסף ומאוד משמעותי הוא שחלק גדול מהתכניות שאנחנו עושים בראשית שנה הן כאלה תלויות באוויר וממשיכות לרחף מעלינו באוויר, עד סוף השנה, כיוון שאנחנו לא מצליחים לגייס מספיק כספים, או להוציא מתקציבנו מספיק כספים בשביל לממש אותם, וכמו שאמר גם דני לפני כן, אני חושב שהפוטנציאל של העבודה הוא כל כך הרבה יותר גבוה מאשר המימוש שלו, אותי לפחות זה מצער. הייתי רוצה לראות אותנו, ואני בטוח שגם גופים אחרים מרגישים דומה, פועלים הרבה יותר, קודם כל פה בעיר הזאת על התשתית שלה, על בניית התשתית שלה. מדברים הרבה על תרבות, מדברים הרבה על קידום של התרבות, מדברים הרבה על קידום של גופי התרבות ואני שומע את המספרים ואני מכיר את המספרים, אני מוכרח לומר שמנקודת הראות הפרטית והקטנה שלנו, אני עוד לא רואה את זה קורה. ואני אומר את זה בצער מכיוון שאני הייתי מאוד רוצה לראות איזה משהו באמת אחר וחדש לגמרי שקורה פה, מנער את היסודות. עצם זה שהתכנסנו כאן ואני שומע את הצלילים שאני שומע שנשמעים לי מאוד דומה לצלילים ששמעתי לפני שלוש וארבע וחמש שנים, מעיד על זה שהמהפכה ההיא, שעכשיו כולם מדברים עליה, עוד לא ממש הגיעה לכאן, ואני לפחות אומר לגבינו, 15 שנה אנחנו פה, מעט פעמים היינו במצב כלכלי פיננסי כל כך גרוע כמו עכשיו.
היו"ר אלכס מילר
אני מאמין שאם נצליח לטפל באותן הסוגיות שדיברתי עליהן, לטווח ארוך... בסופו של דבר מטפלים בבעיות של כולם, לא רק בבעיות שלכם, כל הבעיות של מדינת ישראל הן בגלל שלא היה תכנון לטווח ארוך. פה אנחנו היום מתמודדים עם המשברים בכל התחומים, בגלל שלא היה במשך שנים תכנון לטווח ארוך, ולדעתי אם נצליח לקדם את העניינים האלה, בתקופה מסוימת נגיע לאיזון בהיבט הכלכלי. נתחיל לטפל בזה, לדעתי, משבוע הבא, נתחיל לטפל בחקיקה, אחרי שחוזרים מהפגרה, ונעלה את הסוגיות האלה גם על סדר היום של הוועדה.
מיה הלוי
זה גם משהו.
היו"ר אלכס מילר
בשביל זה אנחנו כאן.
יוסי שרעבי
אני ראש מינהל, חברה ופנאי בעירייה, מינהל שנולד כחלק מהרצון של ראש העיר להוליך איזה שהוא שינוי אסטרטגי בעיר, הוא מינהל שמאגד בתוכו את כל עולם הפנאי. מה שחשוב לי לומר זה משהו על האמירה לגבי תרבות וירושלים, כי ברור לגמרי שתרבות בכל הארץ זה דבר חשוב והעבודה עם מינהל התרבות היא חשובה, כל סוגיית התמיכות, ההקצבות, הקדמת המימונים וכל הסוגיות האחרות הן ללא ספק חשובות בכל מה שקשור בסדר היום של עולם התרבות בארץ בכלל, אבל אנחנו הגענו לאיזה שהיא מסקנה שהתרבות היא מנוע הצמיחה של העיר הזאת בכלל, לא רק בהקשר של תרבות כמו שהיא, אלא בכלל כצמיחה של העיר הזאת. גם בממשקים של תרבות תיירות, גם בממשקים של תרבות והשכלה גבוהה. זה לא סוד, אנחנו מדברים על זה כל הזמן, זה גם נאמר בהקשר של תיאטרון החאן, מרבית וטובי בתי הספר לאמנות והשכלה כבר נמצאים בעיר הזאת, אנחנו מתקשים להשאיר אותם בעיר הזאת. ברור לגמרי שצריך לייצר כאן רצף שמצד אחד בתי הספר צריכים להיות אטרקטיביים, אחרי זה הגופים היוצרים צריכים להיות אטרקטיביים, התעסוקה צריכה להיות אטרקטיבית, זאת הדרך לחזק את העיר הזאת, וכמובן שהמנוע התיירותי היא חלק מזה גם כן. אנחנו נמצאים במקום שבטח אסנת דיברה עליו ובטח דיברתם על זה בטח לפני כן ארוכות, אבל כל הקונספט של האזור הזה כולו, בית מזי"א נמצא בתוך מתחם שלם, שאנחנו רוצים להפוך אותו לקמפוס האקדמי של תחום הסטודנטים, או האקדמיה בתחום האמנויות והתרבות. לא רחוק מכאן אנחנו מתעתדים להקים את מתחם מנורה, שזה בתי ספר לאמנויות, גם סם שפיגל וגם התיאטרון החזותי ואנחנו גם רוצים גוף מוזיקלי ויש ז'ראר בכר ועכשיו פתחנו את מרכז המעצבים. יש כאן אסטרטגיה שלמה שנועדה להפוך את התרבות לעוגן כלכלי מרכזי בעיר הזאת וכמובן שאנחנו מחפשים את השותפים, והממשלה היא השותף המרכזי.

זה מאבק על העיר הזאת, חשוב לי להגיד את זה, זה לא רק מאבק על התרבות ועל היצירה בעיר הזאת, זה מאבק על העיר הזאת. לנו ברור לגמרי שהערך המוסף הגדול ביותר של העיר הזאת זה היתרון היחסי שלה, זה עולם התרבות שנמצא בתוכה. יש תקנת ירושלים אמנם, וכמובן התקנה נותנת סוג של עדיפות למי שעוסק כאן בתחום התרבות וזו ברכה גדולה מאוד, זה בוודאי עוזר מאוד למוסדות איכשהו לעמוד ביעדים ובמשימות שלהם, קורים דברים בעיר הזאת, אבל זה תהליך אסטרטגי, זה תהליך שלוקח לו הרבה מאוד זמן, זו ספינה גדולה שצריך להניע אותה לכיוון אחר לגמרי. התחלנו להניע אותה, התעשייה כאן היא הדבר החשוב ביותר כי היא מה שבסופו של דבר מייצרת את היום יום כאן.

כמובן שאנחנו רואים בממשלה את המרכיב אולי הדומיננטי, הדרמטי והכי חשוב כדי שנוכל לחולל את זה. אני רוצה לומר שיש לנו שותפות טובה עם מינהל תרבות, עם משרד התרבות, עם מינהל התרבות. אפרופו מה שסגן ראש העיר אמר, פפה , לגבי המאטצ'ינג, כמובן השותפות של המשרד עוזרת לנו לא רק בתחום התרבות, גם בתחום הספורט, ואני מברך על זה, אני מברך על הביקור שלכם, וכמובן שצריך להמשיך לראות את מה שקורה כאן, כי האתגר הוא גדול והמשימה לא פשוטה.
היו"ר אלכס מילר
שוב, אני צריך להבין קונקרטי. במה קונקרטית ועדת החינוך תסייע. ממשלה? אני לא ממשלה, אני רשות מחוקקת ומבקרת את הממשלה. שיתוף הפעולה שלכם של המשרד הוא מבורך, אבל עד כמה אנחנו יכולים לסייע, אני צריך לשמוע דברים קונקרטיים. כמו ששמענו כאן מהתיאטראות ומהמוזיאונים על הנושא של התמיכה מבחינת העניין של הוודאות, מתי מקבלים את הכסף, כמו ששמענו מהם על הנושא של סעיף 46, עם התקרה של ההכרה במס. אלה דברים קונקרטיים. אם יש דברים קונקרטיים, אני אשמח, וכל שאר הדברים, יש לנו פעילות, אנחנו פונים לעיריית ירושלים, אתם פונים אלינו, זו פעילות מבורכת, ואנחנו יכולים לעזור כשאתם עוזרים.
מיה הלוי
יש גם שמעלים נושאים לסדר היום. זאת אומרת האם תקציב התרבות במדינת ישראל שממשיכה להתפתח ולהתרחב, שיש לה יותר מוסדות, לא צריך להתפתח בקצב הרבה יותר מואץ?
היו"ר אלכס מילר
אין שום קשר בין מה שאת אומרת לעיריית ירושלים. הנושא של התקציב של משרד התרבות, איך הדברים עובדים, אנחנו כל הזמן... זה כרגע העניין על סדר היום, את כרגע בישיבה רשמית של ועדת החינוך, ככה מעלים את זה. יש שתי אופציות, האופציה הראשונה לעשות את זה בישיבה בכנסת, והאופציה השנייה לעשות את זה כאן. אני מעדיף לעשות את זה כאן, אז מבחינת ההעלאה לסדר היום, כל חודש הנושא של תרבות ואמנות עולה על סדר היום הציבורי בוועדת החינוך בסיורים שלה. היינו בתל אביב, עכשיו אנחנו בירושלים, כנראה שאחרי הפגרה נהיה בעוד מקומות, אבל ככה מעלים את זה לסדר היום. בסופו של דבר דברים משתנים. כל פעם יש גם סוגיות שקשורות לשלטון המקומי ואז השלטון המקומי בחלק מהמקומות יודע מה הוא מבקש ובחלק מהמקומות הוא פחות יודע מה הוא מבקש, ובזה אני מציע שתהיו קצת יותר מגובשים ומסודרים מבחינת הדברים שאתם יכולים לפנות, כי מבחינתנו אנחנו כן יודעים להשפיע ברגע שבאים עם דברים קונקרטיים. אנחנו לא מתעסקים בדמגוגיה. ברגע שיש נושא שיכולים לבוא ולתקן אותו, אין בעיה, אנחנו לא מחפשים פתרונות, אנחנו פותרים בעיות שמעלים בפנינו בתכל'ס. אני חושב שדווקא בנושא הזה אנחנו כן יכולים להתקדם בהיבטים קצת שונים. אני לא יודע כמה אנחנו יכולים לעזור לעירייה, מבחינת הפעילות הכללית האסטרטגית של עיריית ירושלים, אבל מה שכן חשוב לי, שבסופו של דבר גם אנחנו נצליח לתת לכם פתרונות ממקורות אחרים, וזו מבחינתכם תהיה התוצאה הסופית שאתם מחפשים. לכם זה לא משנה מאיפה זה בא, מהם, מהממשלה, מכסף שאתם מקבלים מתרומות או מעוד... בסופו של דבר אתם צריכים לראות את התוצר הסופי, התוצר הסופי זו הפעילות שלכם, ומבחינתנו אנחנו צריכים למצוא את האיזון, איך אנחנו מטפלים בכל הדברים מסביב. זהו.

ביה"ס מוסררה
איילת השחר כהן
אני רוצה לספר לכם שחלק מהפעילות של בית הספר נמצאת כאן, במתנ"ס. אני רוצה להעלות אתכם למעלה. אני מארחת אתכם כרגע בקומה השלישית של המתנ"ס מורשה, בית הספר מוסררה הוא פעיל בקומה השלישית של המתנ"ס. כרגע אתם נמצאים בתערוכת בוגרי בית הספר. לבית הספר יש חמש מחלקות, מחלקה לצילום, למוזיקה חדשה, ניו מדיה, אנימציה ופוטו תרפיה וכל שנה הבוגרים של בית הספר מציגים תערוכה רב תחומית בצילום, בווידיאו, אנימציה ומוזיקה.

היות ויש לנו קצת זמן לפני שהוועדה תיפגש, חשבתי להציע לכם לסייר בתערוכה. כל סטודנט מקבל חלל פה בתוך בית הספר ומנסח גוף עבודה שקשור לשפה האמנותית שבה הוא בחר. אתם מוזמנים להיכנס לתוך החדרים ולראות את העבודות. כאן יש סרט, שלא תספיקו לראות אותו. זה סרט מצוין של שעה ו-20 דקה, של סטודנט בשם ניקיטה פבלוב, עולה חדש מרוסיה, אבל יש עוד הרבה עבודות אחרות, פלסטיות.
אנסטסיה מיכאלי
כמה זמן הלימודים במכללה?
איילת השחר כהן
הלימודים הם שלוש שנים. באמנות, כל אחד מתעסק בנושאים שהכי מעסיקים אותו.
אנסטסיה מיכאלי
איזה תכניות באנימציה אתם מלמדים?
איילת השחר כהן
קודם כל מה שאת רואה פה זה אנימציה קלאסית.
אנסטסיה מיכאלי
אנימציה לומדים בקורס מסוים, לשנה, כמה זמן?
איילת השחר כהן
לא, זה שלוש שנים.
אנסטסיה מיכאלי
שלוש שנים לומדים רק אנימציה?
איילת השחר כהן
כן, רק אנימציה. הלימודים מאוד רציניים ומורכבים.

ביה"ס מוסררה
איילת השחר הכהן
אני מחליפה את מנהל בית הספר, אבי סבג, שנמצא כרגע בחוץ לארץ. הוא הקים את בית הספר לפני למעלה מ-20 שנה והיה לו חזון להקים את בית הספר בתוך שכונה מאוד מיוחדת, שכונת מוסררה, שהצביון שלה השתנה בשנים האחרונות, או בשכונה מאוד מורכבת, שהאוכלוסייה שלה נמצאת על קו התפר, ממנה יצאו הפנתרים השחורים.

כרגע בית הספר התרחב, הוא מתרחב כל הזמן, יש בו חמש מחלקות עיקריות, מחלקה לצילום, מחלקה לאנימציה, לניו מדיה, למוזיקה חדשה ומסלול מאוד מיוחד לפוטו תרפיה, שהוא מסלול שלוקח את הצילום ככלי טיפולי. הסטודנטים שמגיעים למסלול כזה הם סטודנטים שונים מהסטודנטים שלומדים במחלקות האחרות כיוון שהם בעלי תואר ראשון ושני, אבל לחמש המחלקות של בית הספר מגיעים סטודנטים מכל הארץ. הוא בית ספר ייחודי מכיוון שהוא באופן עקרוני מקבל כל מי שרוצה ללמוד. אין לו תנאי קבלה כמו במוסדות להשכלה גבוהה, לא מחויבת לתעודת בגרות למי שרוצה ללמוד פה, אנחנו מקבלים אנשים שיש להם פוטנציאל, אנשים שיש להם תודעה חברתית, אנשים שבוחרים ללמוד פה גם בגלל שבית הספר הוא קטן וחשוב לכל סטודנט. כמו משפחה.

לומדים בבית הספר כ-150 סטודנטים, רובם בתכניות העיקריות של שלוש שנים והיתר הם סטודנטים או אנשים שבאים לתוך בית הספר לפרויקטים שהייתי קוראת להם פרויקטים שמחברים אמנות וקהילה. פרויקט אחד נקרא צילום מיוחד. זה פרויקט שנמשך כבר תשע שנים, הוא מביא לבית הספר ילדים ערבים ויהודים מחינוך מיוחד, לצילום, למשך שנה שלמה. פרויקט אחר מאפשר לתיכוניסטים ללמוד בגרות בבית הספר, בגרות בצילום. פרויקט נוסף הוא של תיכוניסטים מבני ברית שבאים גם כדי ללמוד צילום. אחד הפרויקטים הגדולים של בית הספר, שמחבר אמנות וקהילה נקרא פסטיבל מוסררה מיקס. זה פסטיבל שקיים כבר 11 שנים, הוא מאוד מיוחד, מכיוון שקודם כל הוא מופק על ידי סטודנטים בשיתוף צוות בית הספר, זה פסטיבל לאמנות רב תחומית ובין לאומית, והוא מביא אמנים לתוך השכונה ומאפשר לשכונה להיפתח. עבודות האמנות מוצגות בבתים של התושבים ובמרחב של השכונה עצמה. היות ובבית הספר יש גם מחלקה למוזיקה, יש במת מוזיקה, השנה הופיעו על הבמה גם אמנים בעלי שם לצד פרויקטים האלטרנטיביים והניסיוניים. בסך הכל, כאמור, יש כ-150 סטודנטים בלימודים העיקריים וגם בפרויקטים שמגיעים.

בעבר הסטודנטים שהיו מגיעים לבית הספר היו סטודנטים בעיקר מירושלים והסביבה. אנחנו יכולים לראות שבשש השנים האחרונות מגיעים סטודנטים מכל הארץ, מהצפון, מהדרום, מהקיבוצים, מהמושבים, ממרכז הארץ, ובית הספר הוא מן סוג של חממה שמפגישה אנשים. זה, אני חושבת, אחד הדברים החזקים של בית הספר, גם בגלל שהוא קטן וגם בגלל שהוא מאמין בחיבור של אמנות וקהילה, הוא מאפשר לאנשים מכל הארץ להיפגש כאן, חלקם לעשות התפתחות אישית ולהגיע להעצמה ולהגיע למצוינות, חלקם אנשים שיכול להיות שמוסדות אחרים לא היו מקבלים אותם, אבל כאן הם צריכים להתפתח ולהגיע רחוק. התעודה שמקבלים בבית הספר היא תעודה של לימודי תעודה של שלוש שנים, אנחנו לא מוסד אקדמאי.
היו"ר אלכס מילר
זו לא תעודת משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.
איילת השחר כהן
לא, זו תעודה שלנו. היא מוכרת במשרד החינוך באופן עקרוני, אבל היא תעודת בוגר של שלוש שנים מטעם מוסררה, לימודי תעודה. בנוסף סטודנטים יכולים לקבל גם תעודת מדריך מוסמך בכיר לצילום.
היו"ר אלכס מילר
בתחום הזה אין דרישות מיוחדות, ברובם הם אחרי זה הם מסתדרים. מי שמתעסק בצילום, אלה לא אנשים שעובדים במקומות שיש בהם תנאי סף, או משהו דומה.
איילת השחר כהן
זה נכון, אבל אנחנו לא רק בית ספר לצילום, אנחנו גם בית ספר לניו מדיה ולאנימציה ולמוזיקה חדשה.
היו"ר אלכס מילר
בסדר, עדיין, בתחום הזה אין דרישות מיוחדות במקומות העבודה. אם אדם רוצה להתפתח, הם מחפשים את הכישרון ולא את התעודות.
איילת השחר כהן
אני גם מאמינה בזה, למרות שיש הרבה אנשים שכן חשוב להם ללמוד ולקבל תעודה, ובאמת השנה הוכרנו כ---
היו"ר אלכס מילר
בסדר, אני מדבר באופן כללי על אלה שסיימו את הלימודים.
איילת השחר כהן
באופן כללי, כן, אתה יוצא עם תיק עבודות לשוק או שאתה רוצה להתפתח כאמן יוצר ואתה מקבל כלים לזה.
היו"ר אלכס מילר
ואתם מסובסדים על ידי המדינה, נכון?
איילת השחר כהן
על ידי מינהל התרבות.
מיה הלוי
בגלל שהם לא מוסד ות"תי, בעצם בבתי הספר בירושלים לאמנות יש שני סוגים של בתי ספר. יש בתי ספר ות"תיים, שזה בעצם בצלאל ו... שהם אקדמיים, ויש גם בתי ספר כמו ניסן נתיב, כמו סם שפיגל, כמו בית הספר במוסררה, כמו מעלה, שהם בתי ספר שנתמכים על ידי תקנת בתי הספר של מינהל התרבות.
היו"ר אלכס מילר
את זה אני יודע, אני שאלתי שאלה. הסטודנט פה בסופו של דבר כמה משלם?
איילת השחר כהן
שכר הלימוד מסובסד, 12,800 לשנה, כמו באוניברסיטאות. העניין של המלגות הוא באמת דבר שהוא בדמנו, היות שמגיעים לפה סטודנטים, אני לא אגיד עניים, אבל הסטודנטים שמגיעים לפה עוזבים מקום שהם גדלו פה, הם עוברים לירושלים, שזה מקום חדש, הם צריכים גם להשתכר, גם לעבוד וגם ללמוד בין 30 ל-50 שעות בשבוע בעצם, כי הם לומדים פרונטלית 30 שעות, אבל בנוסף הם צריכים לתת שעות נוספות בבית הספר. זאת אומרת שיש מפעל מלגות בבית הספר ומאוד מאוד חשוב לנו לקבל מלגות עבור הסטודנטים ולאפשר להם באמת להתפתח, אבל אנחנו לא מקבלים מספיק מלגות.
אנסטסיה מיכאלי
את כמה פעמים הדגשת שמי שמגיע לכאן במיוחד, ובין הצעירים, הם לא מתקבלים במערכות החינוך השונות, שזה אומר שבעצם אלה אנשים שמחפשים פתרון, כנראה שחלק מהם היו אוטיסטים או חצי אוטיסטים. את זה רציתי לשאול.
איילת השחר כהן
לא, אני מדברת על אנשים אחרים. אנשים שאולי לא מסתדרים במסגרות האחרות, אנשים נורמטיביים לגמרי, אבל אנשים שאולי לא יכולים להסתדר במסגרות גדולות, אולי בגלל בעיית קשב וריכוז, אולי בגלל מאפיינים שמאפיינים הרבה אנשים שמתעסקים באמנות בעצם. אני חושבת שזאת האלטרנטיבה, בית הספר הזה מייצר אלטרנטיבה והוא גם מאפשר, לא רק לסטודנטים כאלה, גם לסטודנטים מאוד מוכשרים, גם לאנשים שיש להם תודעה חברתית וגם לאנשים שכבר למדו במוסדות אחרים והם מעדיפים לעבור לפה. יש כל מיני סיבות. אחת הסיבות כי באמת המקום מאוד מאוד קטן ואצלנו כל סטודנט הוא, איך הקמפיין שלנו? 'אנשים עושים את ההבדל'. זה הקמפיין שלנו ואנחנו מאמינים בכל סטודנט ואנחנו משקים כל סטודנט מתוך מטרה שהוא יתפתח ויגיע לייעוד האמיתי שלו. זה דבר שאני לא חושבת שקיים במסגרות גדולות אחרות, כי הרבה אנשים אובדים. פה אנחנו שמים את הסטודנטים במרכז ואנחנו מביאים אנשים למצוינות.

היתה כתבה בדיוק לפני שבוע וחצי על תערוכת הבוגרים שכרגע הייתם בה, כתבה בעיתון 'הארץ', של סמדר שפי. הכותבת היא אחת הכותבות הבכירות שכותבת על עולם האמנות והיא ציינה את התערוכה הזאת כאחת התערוכות הטובות מבין תערוכות הבוגרים של בתי הספר האחרים לאמנות בארץ. זה דבר שקודם כל אנחנו מאוד מאוד שמחים בו. עניין אחר זה שבוגר שלנו, בשם יאן טיכי זכה בפרס הכי הכי נחשב בעולם האמנות הישראלית, פרס גוטסדינר, מטעם מוזיאון תל אביב. זאת אומרת שחלק מהבוגרים שלנו, שרוצים באמת לפנות לעולם האמנות, הם אנשים שמגיעים למצוינות. המקום הזה הוא לא חממה רק לאנשים 'אחרים', הוא גם לאנשים שיש להם מה לומר ויהיה להם מה לומר מבחינה תרבותית ואמנותית.
מיה הלוי
עוד נושא זה הנושא של הכשרת מורים לאמנות. אני חושבת שאחד הדברים שיש בירושלים זה מספר בתי ספר שלא מעניקים תואר בעצמם, זה גם במקרה של בית הספר הזה וגם ניסן נתיב. התלמידים יכולים להשלים תואר במכללת דוד ילין וליצור לעצמם תואר אקדמי של מורה ואז הם יכולים לקחת את הידע המקצועי שיש להם בתחום האמנות, לשלב את זה בלימודי הוראה בדוד ילין ולצאת עם תעודת הוראה שמאפשרת להם להיקלט במערכת החינוך, כי בלי זה, ללא תואר, אתה לא יכול להיכנס ללמד בתוך מערכת החינוך. אלה תכניות מיוחדות שירושלים, אני חושבת, מאופיינת בהן, הרבה מאוד שיתופי פעולה, אז הנה עוד אחת מהדוגמאות של שיתוף הפעולה; גם מוסררה, גם ניסן נתיב, גם סם שפיגל, יכולים להשלים תואר אקדמי בדוד ילין באיזה שהיא תכנית משולבת שמקבלים B.Ed.
איילת השחר כהן
זה נכון, אבל אני רוצה להרחיב את מה שאת אומרת. לפני חודשיים הוכרנו כמוסד מלמד מטעם האוניברסיטה הפתוחה והחל משנת הלימודים הזאת אנחנו נפתח תכנית שלא מיועדת לכל הסטודנטים, רק למי שרוצה ויכול לעמוד בתנאים לתואר ראשון, לבי.איי בלימודי רוח וחברה, ואנחנו מאוד מאמינים בשיתוף הפעולה הזה ובאפשרות הזאת שתיתן גם לסטודנטים שיש להם את היכולת לעשות מבחן פסיכומטרי ולעמוד בדרישות הסף לאוניברסיטה הפתוחה.
היו"ר אלכס מילר
אוקי, אז ברכות. אני מקווה מאוד שהפרויקט הזה יצליח.
איילת שחר הכהן
אלי הוא סטודנט מהמחלקה לצילום שנה א', הזמנתי אותו גם לומר כמה מלים, אבל אנחנו ממתינים לקבוצה נכבדת של אנשים שעדיין לא הגיעו, למנהלת בית ספר מעלה, למנהל המרכז למוזיקה מהמזרח, לסמנכ"ל ניסן נתיב ולעוד אנשים ממינהל התרבות ומהעירייה.

זה אלי פישקה.
אלי פישקה
אני סיימתי עכשיו שנה ראשונה כאן, אני ירושלמי, נולדתי וגדלתי פה. את השכונה הזאת לא הכרתי כל כך לפני שהתחלתי ללמוד פה ומהרגע שהגעתי לכאן התחלתי לחוות חוויות מאוד נעימות עם השכונה עצמה, מעצם היותי פה כל יום ולומד כאן כל יום. הלימודים בבית הספר אותי מאוד מעשירים וממלאים, אני מאוד מרוצה, יש בבית הספר הזה הרגשה מאוד משפחתית, כמו שהיא אמרה, אנחנו בית ספר קטן וכל אחד מקבל יחס שווה והוגן ואפילו מעבר לכך. אני רציתי ללמוד בחוץ לארץ אבל החלטתי לבוא ללמוד כאן, בגלל מה שבית הספר הזה מעניק ואני אשמח לענות על שאלות.
מיה הלוי
איך בחרת את התחום?
אלי פישקה
איך הגעתי לצילום בסופו של דבר, אני לא יכול להגיד לך במדויק, אבל אני כן יודע שרציתי ללמוד משהו שמאוד נותן לי חשק ללמוד אותו. אני אישית לא מצאתי כל כך באוניברסיטאות ובמכללות, אני אישית מאוד נגד המבחן הפסיכומטרי ולא רציתי לגשת אליו ואחת הדרכים בשבילי היתה לגשת לבית ספר כמו מוסררה, כי הייתי מאוד מתקשה לעשות דבר כזה בשביל להגיע ללימודים באוניברסיטה בארץ. שקלתי ללמוד בחוץ לארץ, כי שם אני לא צריך לשלם, יש לי אזרחות אירופאית, אבל העדפתי ללמוד בשפת האם שלי.
מיה הלוי
כמה אתם בכיתה?
אלי פישקה
17, כיתה מאוד קטנה, יחסית.
יער אמיר
רציתי לשאול איך אתה רואה את ההתפתחות שלך אחרי הלימודים, איפה אתה רואה את עצמך יוצר?
אלי פישקה
זו עוד לא מחשבה שמדאיגה אותי. אני עדיין מאוד בבית הספר, להבין את עצמי בתור אמן. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי בתור אמן וכאן אני מתחיל לחשוב בצורה הזאת וזה דבר שמתפתח, אני לא יודע אם אני אלך לעבוד בצילום, בעיצוב, זה גם יכול להיות, עם כל הכלים שאנחנו מקבלים, וידיאו, עריכה, הרבה תחומים נפתחים בזמן שאתה לומד כאן. זה לא מקובע על צילום סטילס, אני יכול לבחור קורסים ממחלקות אחרות ולהעשיר את עצמי. אצלי זה עוד לא מקובע.
אנסטסיה מיכאלי
יש לי עוד שאלה לגבי בית הספר, אבל גם אליך, האם אתם משתתפים בכל מיני פרויקטים בין לאומיים, בתחרויות בין לאומיות, ועד כמה העירייה עוזרת לכם בזה?
איילת השחר כהן
אנחנו משתתפים בפרויקטים בין לאומיים כאשר התקציב מאפשר לנו לעשות את זה. הכל קשור לכוח של הסטודנטים, ברגע שלסטודנטים יש יוזמה כזאת, אנחנו מגייסים את כל המשאבים ואת כל האנרגיה שלנו לעשות את זה. לפני שלוש שנים קבוצת סטודנטים מהמחלקה לצילום אירחה קבוצה של סטודנטים מגרמניה למן סדנה משותפת של שבוע. שנה לאחר מכן, היות והסטודנטים המשיכו בקשרים שלהם, הצלחנו גם להטיס אותם, אמנם חלק על חשבונם, חלק על חשבוננו, מתוך מטרה להרחיב את שיתוף הפעולה הזה. יש כל הזמן פרויקטים, אנחנו מקבלים כל הזמן פרויקטים והדברים יכולים לקרות. בגלל שבית הספר הוא מרובה בפרויקטים ואין סוף דברים שאנחנו עושים, הוא אמנם בן 20 וכמה אבל הוא לא שוקט על שמריו, הוא כל הזמן משתנה. אנחנו כל הזמן קשובים גם למה שקורה בעולם, לכיתות שמגיעות, כי כל כיתה זה משהו אחר, אז יש מצב שלפעמים אנחנו משנים פה ושם דברים. אבל כל היוזמות האלה, לפרויקטים בין לאומיים ואחרים, זה משהו שאנחנו מוכנים אליו כבר, אבל אין לנו עדיין את היכולת להפוך את זה לנישה, כלומר יש לנו מה להציע.

דבר נוסף, בהמשך למה שיער שאל, לגבי מה אלי ירצה לעשות, אני רוצה לומר לכם שהרבה מהסטודנטים שמגיעים ללמוד פה נשארים בירושלים, ואלה סטודנטים שבאים ללמוד בירושלים וזו לא העיר שבה הם נולדו. הרבה מהם מגיעים לירושלים מכיוון שהם רוצים ללמוד פה והם נשארים פה והם הופכים להיות לכוח פועל בתוך העיר. יש קבוצות של סטודנטים שהקימו, למשל, מקום שנקרא אוגנדה, שזה מקום פעיל מאוד בחיי התרבות בירושלים, מקום למוזיקה, בית קפה. הקימו אותו בוגרים. גם פאב הקימו בוגרים, ויש עוד הרכבים שיוצאים מתוך בית הספר, יש הרכב אודיו ויזואלי, בן שנתיים, שקוראים לו נו-קוסט והוא הרכב שפועל, יש הרכב שנקרא הגיגית, שזו קבוצה של סטודנטים שמפעילה סטודיו רחוב, אולי נתקלתם בהם אם אתם נמצאים בירושלים. הם מקימים סטודיו רחוב בשוק ובתיאטרון ירושלים ומזמינים אנשים להצטלם וכולי. לכן מאוד מאוד חשוב לנו להביא הרבה סטודנטים ולתמוך בהם מכיוון שאנחנו מאמינים שהם ממשיכים להישאר בירושלים וזה כוח מאוד מאוד חשוב.
אמי ליברמן
ניסן נתיב קיים משנת 86' בירושלים. עכשיו חזרתי ממבחני הקבלה האחרונים לשנת הלימודים הבאה, שאנחנו מבחינתנו מקווים שהיא גם תסתיים, כי אנחנו נמצאים במצב שאין לנו מבנה קבע, כלומר בנובמבר נגמר חוזה השכירות ויכול להיות שהתלמידים יהיו ברחוב. משם אני באה וזה המצב.
מיה הלוי
את רוצה לדבר קצת על הבוגרים שלכם?
אמי ליברמן
כן. מאז שהסטודיו הגיע לירושלים אני חושבת שהוא חולל איזה שהיא מהפכה בכמה דברים. ראשית, כל הנושא במגמות התיאטרון בבתי הספר התיכוניים, כל מי שהקים את המגמות האלה היו בוגרי הסטודיו והיום אנחנו יכולים לראות שבירושלים כמות מגמות התיאטרון היא מאוד גדולה יחסית לערים אחרות בארץ. את כל התשתית הזאת בנו בוגרי הסטודיו. שנית, שני תיאטרוני פרינג' שקיימים היום בירושלים הם בוגרי הסטודיו, תיאטרון פסיק ותיאטרון האינקובטור, הם יוצאי ובוגרי הסטודיו. כלומר שגם את התשתית ואת ההמשך הלאה הבוגרים שלנו נשארים פה וממשיכים הלאה לפתח את התיאטרון בעיר, וזו התרומה שלנו לעיר.
היו"ר אלכס מילר
תודה רבה. אני חושב שעצם העניין הזה, שהזכרנו בישיבה הקודמת, מבחינת הוועדה שלנו, כמה אנחנו יכולים לעזור, אז כמובן שיש תמיכה של משרד התרבות לכל זה, צריך שהסטודנטים יוכלו גם להרשות לעצמם ל..., שזה לא יהיה איזה שהוא משהו שהמדינה מתעלמת, אז אם יש סבסוד ואם יש תקצוב, אני בטוח שזה מה שהייתם רוצים לקבל, אבל אם תהיה אפשרות שבתקציב של משרד התרבות יהיה כל העניין של התמיכה בלימודים, זה חייב להיות בהתאם. גם בתל אביב עשינו סיור והיום אנחנו כאן. יכול להיות שאני אעשה ישיבה נפרדת על כל הנושא של ההכשרה בתחום הזה. רק לא מזמן סיימנו חוק שהגדיר את הסטודנטים לאמנות, לצילום ותיאטרון כסטודנטים מן המניין, שיוכלו לקבל גם תעודת סטודנט ושיוכלו לקבל את כל אותן הטבות שנלוות אליהם, שלא יהיו מחוץ לתחום.
מיה הלוי
הגיע בינתיים בית ספר 'מעלה', קצר מאוד. אנחנו רק רוצים את ההיבטים השונים. שמענו על צילום ומוזיקה, שמענו על בית ספר לתיאטרון, אז אנחנו רוצים לתת עוד היבט של בית ספר לקולנוע ואנחנו ממשיכים לתחנה הבאה.
נטע הראל
אני מנהלת בית ספר לקולנוע 'מעלה'. אנחנו בית ספר לקולנוע, עם אוריינטציה יהודית, שזה אומר שרוב הסטודנטים שלנו באים מרקע דתי, אבל לא כולם, יש לנו בשנים האחרונות תפילה של חרדים בבית הספר. מבחינתנו האפיון הזה בא לידי ביטוי בעיקר בחומרים, עשו אצלנו סרטים גם עלילתיים וגם דרמות שמטפלים הרבה מאוד בזהות יהודית ובמקור שלנו כישראלים שחיים בעולם מודרני. הסטודנטים שלנו הם אנשים מבוגרים, באים אחרי צבא ושירות לאומי אבל גם מבוגרים מאוד והם באים לארבע שנים, רובם מביימים סרט גמר קצר של עד חצי שעה, או דרמה או דוקומנטרי ומה שקרה לנו, שבגלל שהסרטים מאוד ישראלים, מאוד עוסקים בשאלות האקוטיות שאנחנו בחברה הישראלית מתעסקים איתם, הפכנו להיות מקור. אנחנו עושים הרבה מאוד אירועים בחוץ לארץ ופה להרבה מאוד קבוצות ותיירים, עם הסרטים שלנו. אירחנו השנה 50 קבוצות של תגלית, עם המשפחות, וחזרנו ביום שישי מלוס אנג'לס ונתתי הרצאות במחנות קיץ על זהות יהודית. אנחנו משתמשים בהם ככלי הסברה ישראלי, אבל ככלי תרבותי, אנחנו לא עושים תעמולה לשום דבר ולאף אחד, רק אנשים מביעים את עצמם מבחינה אמנותית. המיקום פה מתאים לנו, אנחנו מרגישים מאוד מאוד שייכים, מאוד ירושלמים, אנחנו גם עושים קצת יבוא, והיו לנו סטודנטים מכל הארץ, חלקם הגדול נשאר בעיר אחרי שהוא גומר את בית הספר. אנשים צעירים ומוכשרים בעיר.
אמי ליברמן
אני רציתי להתייחס לעניין המלגות. כשנכנסים לאתר של המדינה בעניין מלגות לתלמידים, מפעל הפיס, בנק דיסקונט, כל המלגות רק למועצה להשכלה גבוהה, לא מאפשרים לתלמידי בתי ספר לאמנות לגשת למלגות האלה. דיברנו על זה שהם סטודנטים מן המניין, זה לא נפתר. עניין הוולת"ם, אנחנו לא יכולים להגיש ולת"ם, רק מי שלומד באקדמיה יכול להגיש ולת"ם. כלומר אנחנו, מבחינת המוסדות, התחייבנו לתת את כל הזכויות לסטודנטים מן המניין, אבל הסטודנטים, את הדברים המהותיים, שחשובים להם באמת לקיום, הם לא קיבלו במסגרת הזאת.
היו"ר אלכס מילר
אוקי, רשמנו.
מיה הלוי
אנחנו מודים לכם על האירוח.
היו"ר אלכס מילר
תודה רבה.
מיה הלוי
---בנושא של מוזיקה, ככה יצא לכם לראות מוזיאונים ואמנות פלסטית, תיאטרון ומחול, בתי ספר לאמנות ועכשיו אנחנו מסיימים במוזיקה וקולנוע ואני חושבת שכיסינו כמעט את כל התקנות, פחות או יותר, שמתמחים בהם מוסדות התרבות והם גם מאפיינים את ההרכב של מוסדות התרבות בירושלים. אנחנו נבקש מאצ'ה בר לפתוח.

רק כמה מלים לפני שאנחנו מתכנסים לתוך הנושא הזה. מי שארגן את הסיור ועומד מאחוריו זה ועד מנהלי מוסדות של העיר ירושלים. בעיקר בגלל תקנת ירושלים ובגלל המורכבות הקשה של התמיכה בעיר ירושלים מצד הרשות המקומית, אנחנו התארגנו כוועד מנהלי מוסדות ולמעשה אנחנו פועלים כמו שפועל הוועד הארצי ואנחנו גם חלק מתוך הוועד הארצי. אנחנו גם עוזרים למלחמות הארציות, אבל גם מצאנו שיש לנו הרבה אינטרסים מקומיים. בוועד אנחנו מנסים שיהיה נציג מכל אחד מהתחומים ואנחנו מנסים לא לדרוך באותם מקומות שיש בינינו ניגוד עניינים מובהק, למשל איך מתחלקת כל תקנת התרבות בין התחומים השונים. בוודאי שאם ייתנו יותר מתוך הסל הזה למוזיקה, זה יהיה על חשבון מישהו אחר, כל עוד הסל לא גדל. לכן אנחנו כל הזמן מחפשים את המכנה המשותף ואת הדברים המשותפים שבהם אנחנו יכולים לפעול ביחד וגילינו שיש הרבה מאוד. אנחנו רואים די הישג בזה שתרבות שהפכה להיות אישיו בקמפיין הבחירות של ניר ברקת, זה לא היה קיים קודם, שתרבות כל כך חשובה שצריך לדבר עליה. שמעתם גם את סגן ראש העיר, מחזיק תיק התרבות, וגם את מנהל מינהל התרבות ופנאי, שכולם היום מדברים כמה חשוב מוסדות התרבות וכמה חשוב שתהיה תרבות בעיר, זה לא היה מובן מאליו. זו עבודה משולבת של הרבה אנשים. כאן אנחנו נסגור את הדיון הנקודתי ואז ננסה לאסוף את זה לסיכום.

אצ'ה ידבר על הנושא של מוזיקה והעשייה בתחום של מוזיקה, וצעירים במיוחד, ואז יגאל חיון יפתח את הנושא של קולנוע ויש פה עוד נציגים מהגופים השונים, ננסה להתמקד בדיון קצר.

ניסינו לעמוד היום בלוח זמנים, החלטנו שגם בכל מקום אתם צריכים לראות משהו, אז מה שבחרנו שתראו פה זה את ארכיון הסרטים, שזה שוב דבר שאי אפשר להביא לוועדה בכנסת, נעשה הצצה קטנה לארכיון, וכך זכיתם לראות בית מלאכה שבונה מוצגים, תערוכה של סטודנטים, סטודיואים חדשים של תיאטרון שנבנו, סינמטק, יש לכם מגוון תחומים.
אצ'ה בר
אני מנהל את הצוללת הצהובה מזה 14 שנים. הצוללת היא מרכז מוזיקה. אני התלבטתי על מה לדבר, כי אני לא רוצה להתיימר לייצג את כל התחום שנקרא מוזיקה בירושלים, כי זה תחום מאוד רחב, ירושלים היא מאוד אקלקטית, מאוד מגוונת, החל ממוזיקה קלאסית, דרך מוסיקת עולם ואני מניח שיש פה נציגים של כל התחומים וכל אחד ירצה להתעסק בתחום שהוא מוביל ומבין. אני, כחבר בפורום של מנהלי מוסדות, קצת מתעסק בשוטף וביום יום של העבודה במקרו, בראייה הכללית של ההקצבה ובכלל של הפעילות התרבותית ויוצא לי להיפגש לא מעט עם האנשים שעוסקים בדבר, ואני דווקא היום רוצה להתמקד במה שאני אוהב לקרוא לו, ואני לא המצאתי את השם, התשתית. אני חושב שפה הנקודה החלשה שלנו.

לפני זה אני לא יכול להתאפק ואני אגיד כמה מלים על הצוללת, למי שלא מכיר. אנחנו חגגנו עכשיו 20 שנה. זה מרכז מוזיקה שהוקם לפני כאמור 20 שנה על ידי הקרן לירושלים, כמו רוב, אם לא כל, מוסדות התרבות בירושלים. הוא נתמך על ידי מינהל התרבות, על ידי עיריית ירושלים וכמובן על ידי קרן ירושלים ותורמים פרטיים.

המרכז הזה מנסה עד כמה שיותר בסימביוזה לשלב בין מועדון הופעות ואני חושב שלקהל הרחב, ובדיוק אמרת לי שהיית פה בהופעה אצלנו לפני חמש שנים, עשינו כמה שיפוצים מאז, אגב, הוא מוכר כמועדון הופעות וזה החלק שאנחנו מראים כלפי חוץ. מעבר לזה הוא משמש כמרכז מוזיקה שמלמד את הפן המקצועי של המוזיקה שאני רוצה להגדיר אותה בצורה הכי לא טובה שיש לי, שהיא לא מוזיקה קלאסית. היום להגדיר סוגי מוזיקה שאנשים ואמנות מתעסקת זה נורא מורכב וזו נקודה מאוד רגישה, אז אנחנו כמעט ולא עוסקים במוזיקה קלאסית וגם לא מבינים, אנחנו מתעסקים בכל התחום של ג'ז, של פופ, של רוק, של רוק'נרול, מעט מוזיקת עולם, אבל אנחנו מתעסקים גם הרבה מאוד בפן החינוכי של זה ובעצם שוב מנסים לשלב בחינוך, ולא קהילתי, זה מאוד חשוב לציין, שזה מוסד מוזיקה מקצועי. יש אצלנו למשל מגמת מוזיקה, עושים אצלנו בגרות, זו מגמה על אזורית שהקמנו לפני 11 שנים, ואגב זו אחת המגמות היחידות בארץ שקיבלה גם הכרה כמגמת מוזיקה ייחודית, הווה אומר, אנחנו כותבים את מבחני הבגרות, הכל נעשה אצלנו אינטרני. היא מיועדת לכל בתי הספר תיכון בירושלים שאין להם מגמות מוזיקה, זו מגמה מאוד מוצלחת, אבל זו תשתית, זה משהו שלא שומעים עליו הרבה, זה משהו שמקבל הערכה רק בגופים שמכירים ולכן הרבה יותר קשה לגייס לו תקציב ולהביא אותו להכרה ולהבין שזה הדבר המשמעותי.

זה מתחבר למה שרציתי לדבר עליו היום. אני חושב שבתקופה האחרונה ירושלים נהנית מצד אחד מראש עיר חדש שמאוד מבין שתרבות זה משהו שהוא חשוב וזה משהו שמאוד כיף לצרוך והכל, ואנחנו חיים כל הזמן בקונפליקט שבין לייצר את אותה תרבות של הופעות ושקהל יכול ליהנות ממנה, ואנחנו מתבלבלים לפעמים טיפה עם בידור ואנחנו לא תמיד יודעים לשים את האצבע, לעומת העבודה היומיומית הסיזיפית של לגדל פה את האנשים שבסופו של דבר ייצרו את התרבות המקצועית. החלק הזה מוזנח, הוא הרבה יותר קשה לטיפול, הוא לא מוכר כל כך, מאוד קשה להביא אותו להכרה, כי אי אפשר לגזור שם קופונים מיידיים. אין מה לעשות במגמת המוזיקה מעט מאוד... הרבה יותר קל לבוא, כשהצוללת חוגגת 20 שנה במתחם טובול ומגיעים 8,000 איש, ולעמוד שם על הבמה ו'צהריים טובים, ירושלים' ולגזור קופונים, מאשר לבוא לקבוצה של 70 תלמידים שלומדים בתוך הכיתות שלהם, בתוך האולם, ולהבין שהדברים האלה עולים כסף והרבה. אז עוד פעם, אני לא רוצה להכביר בעניין הזה, אבל שם המאבק היומיומי שלנו, התקציבים לנושא הזה הם מאוד מאוד קטנים וזה המקום שאנחנו כל הזמן מדגישים.

אני התבקשתי גם להביא מישהו מהמוזיקה והדברים שלי יהיו מאוד קצרים, אני לא רוצה להרחיב יותר מדי, אבל עוד דבר וזה מחבר אותי למי שאני רוצה להכיר לכם והיא תגיד כמה מלים על מה שהיא עושה בירושלים; אחד הדברים שירושלים סובלת ממנו הכי הרבה ואני מניח שאתם יודעים את זה, היא העזיבה של חבר'ה צעירים, כי בעצם בתחום שלנו, בתחום העיסוק התרבותי, היצירתי, אם זה מוזיקה ואם זה כל תחום, אין עבודה בתחום הזה בירושלים, אין פה פרנסה, אין פה תעשייה. את זה אנחנו טיפה מנסים לשנות. אני ביקשתי את שירה, שהיא יוצרת ירושלמית, זמרת, תלמידה עכשיו באקדמיה למוזיקה, עברנו איזה שהיא דרך ביחד כי היא הצטרפה עם הלקה שלה לפרויקט שהצוללת מנהלת, שהיא מטפחת להקות צעירות, ומאוד היה חשוב לי שמעבר לזה שתשמעו אותי, שאני מתעסק בתחום של הניהול כבר הרבה זמן, תשמעו דווקא מישהו שעובד בזה וחי ורוצה להתפרנס, קצת מהזווית שלו. אפילו אולי עדיף שתדברו איתה ותשאלו אותה שאלות. זה נראה לי הרבה יותר מעניין. תודה. שירה.
שירה כרמל
באתי לכאן לייצג בעיקר את עצמי כמובן וגם קבוצה של אמנים ירושלמים שלא מקבלים כל כך הרבה תמיכה מהעיר. בדרך כלל רוב החברים שלי, שהתחילו איתי, אני ירושלמית מגיל צעיר, רוב האנשים שלמדו איתי בבית הספר לאמנויות עזבו את העיר, ורוב האנשים שלומדים איתי עכשיו באקדמיה יעזבו את העיר. יש תחושה שאיזה שהוא גרעין קשה וקמוץ אגרופים נשאר בעיר, והוא קמוץ אגרופים גם מכיוון שצריך להיאבק על כל בית קפה קטן שנפתח ואחרי חצי שנה נסגר וגם בגלל שאין פה כל כך, כמו שאצ'ה אמר, תעשייה, אין פה את התחושה שיש המון מקומות להופיע ויש איזה מן פריחה כזאת ויש משהו מאוד קשה באווירה בעיר, שכל ירושלמי מכיר, לא משנה אם הוא גר וצורך תרבות, או גר ויוצר תרבות.

לי היה הכבוד והמזל לעבוד עם הלהקה שלי. אני כותבת שירים ואני מבצעת אותם, יש לי הרכב, ואנחנו מנסים באמת לשרוד את המאבק היומיומי הזה ובעיקשות להישאר בירושלים. אנחנו עבדנו עם הצוללת הצהובה בפרויקט שנתמך על ידי הקרן ירושלים, שבו התאפשרה שנה של עבודה שבה באופן יציב ועקבי עבדנו, בצוללת. את הזליגות הקטנות האלה של אנשים שנשארים בירושלים ועוזבים, אי אפשר אולי למנוע, בגלל שבאמת תל אביב מאוד מנצנצת וקורנת, אבל יכול להיות שיש... אני מקווה, אני לא יודעת בדיוק איך אתם יכולים לעזור, אני לא יודעת בדיוק מה אני יכולה לעשות בשביל שאתם תחשבו על זה יותר, אבל חייבת להיות איזה שהיא דרך שתוכל לאפשר לאנשים שלא ניחנים באידיאולוגיה ואגרופים להישאר כאן ולרצות להישאר כאן. אני יודעת שיש הרבה מאוד חברים בתל אביב שאוהבים את ירושלים ומתגעגעים לירושלים ורק רוצים לחזור לירושלים, אם הם רק יוכלו, ובשום פנים ואופן לא עושים את זה בגלל שאין להם אפשרות, מצטערים, כסף, אין מה לעשות. וכמובן שאני לא מתפרנסת למוזיקה, אני מורה לעברית ופרנסתי באולפן. ברור שמוזיקאים, לא רק בירושלים, לא מתפרנסים ממוזיקה, עם זאת אני חושבת שקשה כאן במיוחד ואולי אתם תוכלו לעשות משהו בנידון.

אתם יכולים לשאול אותי שאלות, אם אתם רוצים.
אצ'ה בר
איפה ההופעה הקרובה שלך?
שירה כרמל
ובכן, במקרה הכינותי איתי מראש. האמת שבמקרה זה בתיק, כי אני צריכה ללכת ולתלות פוסטרים במקומות מורשים כמובן, אבל בירושלים פתחו עכשיו אנשים יקרים בחאן, שהוא מוסד שאתם ודאי מכירים, מקום חדש ששמו החאנל'ה ובו גם ניסיון לתמוך באמנים צעירים ואנשים שאולי אין להם עדיין את הקהל העצום שנדרש בשביל למלא את הצוללת או כל דבר אחר, ויש שם הרבה מאוד אנשים צעירים מהאקדמיה, אני לא מייצגת את שכבת הגיל שלומדת שם, כי אני התחלתי לעת זקנה ורובם שם בני 20 פלוס, אחרי צבא, ויש שם באמת עכשיו, מזה כמה חודשים, סצנה קטנה, בזעיר אנפין, של אנשים שמופיעים, בעיקר ג'ז, ויש גם ג'מסשנים וגם בירה בזול, וגם ההופעות עצמן הן בחינם, שזה דבר שהוא אליה וקוץ בה, מבחינתי.

מה שרציתי להגיד, רציתי לתת דוגמה מצוינת, ממה מהמקרה של החאנל'ה. החאנל'ה זה מקום שנפתח ביוזמה שאני לא בדיוק יודעת אם היא לגמרי עצמאית או שהיא נתמכת והם בניסיונות להשיג תקציב, ואנחנו, בתור להקה שרוצה לתמוך במקום הזה, כולם נורא רוצים לתמוך, בפועל מה שקורה, שבשביל למשוך אנשים לשם, כל ההופעות שם הן בחינם, מה שיוצר מצב אצל מוזיקאי, כרגיל, שאו שהוא צריך להתחנן לחסדיהם של הקהל, לא בדיוק חסד, אבל לשלם על מוזיקה זה דבר שהוא חצי מקובל, או שהוא צריך להתחנן לבעלי המקום שיסכימו לתת לו, אחרי שהם לוקחים 30 כרטיסים ראשונים, לוקחים 70% ממה שיש לו, שייתנו לו עוד איזה שקל ואולי גם בירה בחינם. בפועל מה שקורה כרגע זה שכתוב נורא בגאון על הפוסטר שזה חינם, וזה מאוד נחמד לחברים שלי שבאים באדיקות להופעות, אבל אנשים מתרגלים לקבל את התרבות שלהם בחינם, כולל הורדות באינטרנט בחינם, בפועל האמנים לא מקבלים כמעט שום דבר. בשביל שהחאן יוכל לתת לנו להופיע בחינם, מן הראוי היה שייתנו לנו איזה שהוא סוג של תשלום על ההופעה, אבל אין להם תקציב. אז שוב פעם, בשביל לצרוך את התרבות, בשביל ליצור את התרבות, בשביל שאנשים ירצו, זה מן מעגל קסמים, מבחינתי אליה וקוץ בה, מבחינת החינם, אבל אני רוצה שאנשים יבואו להופעה ואני רוצה לתמוך במקום, אז אני מופיעה ועובדת באולפן הקיץ באוניברסיטה העברית. אז אני נהנית מהעבודה כמורה לעברית, אבל הגיטריסטים שלי שלא יודעים נגיד עברית כל כך טוב לא יכולים ללמד שם ו... בקיצור, אתם מבינים את המצוקה ואנחנו מאוד נשמח לתקצובים עתירי ממון. תודה. ותבואו להופעה. זה בחינם, מוצאי שבת הקרוב.
יגאל חיו
אני אתחיל מזה שיושבת לשמאלי ליה ואן ליר ואולי היא מוכרת לכם ולא מעט ממה שאני אומר הוא הרבה מאוד בשמה גם, אבל בואו נעבור מעולם המוזיקה לעולם הקולנוע ונתחיל בזה ששינוי משמעותי מאוד חל כידוע לכם לפני כעשור עם חקיקת חוק הקולנוע בכלל בישראל. כשחוקק חוק הקולנוע, התחום הזה עבר איזה שהוא שינוי.
יהודית גידלי
בוועדת החינוך, התרבות והספורט.
יגאל חיו
בוועדת החינוך, התרבות והספורט, אני גם אתן, אם את רוצה, את הקרדיטים לחברי הכנסת שהיו שם, זה בסדר. זה התחיל עם יונה יהב ויורי שטרן ז"ל ועם רובי ריבלין ו---
מיה הלוי
אתם יכולים לראות מה עושה חוק לתקציב.
יגאל חיו
כן, פה אנחנו יכולים לראות בדיוק, ומיה לקחה את המלים מפי ממש. אגב חוק שאם אנחנו נאמוד את הווליו פורמלי שלו, אנחנו נראה את כל התוצרת הנפלאה שידענו בעשור האחרון ואין ספק שביחס להשקעה שהיתה... אגב, מי שרוצה לדעת, אלה סדרי גודל של כ-40 מיליון שקלים נוספים בשנה לעולם הקולנוע. כלומר עד חוק הקולנוע ממשלת ישראל השקיעה כ-25 מיליון שקלים בשנה בקולנוע ובערך שילשה את הסכום, קצת פחות היום, וזה עשה פלאים. אנחנו רואים בדיוק את התוצרת של עשרים השנים האחרונות, גם בכמות, גם באיכות, ובוודאי במעגלים הנוספים של מה שזה יוצר להוויה הישראלית, להסברה הישראלית וכן הלאה.

אז זה מתחיל בזה. אבל אנחנו באנו לירושלים, אז אנחנו נתמקד קצת בתוך ירושלים. בתוך ירושלים אני יכול לציין בעצם שלושה תחומים או גורמים מרכזיים שעוסקים בתחום הקולנוע, הראשון זה קודם כל שתי קרנות שפועלות בירושלים, אחת קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, זיו נווה פה, קרן ותיקה, אחת מחמש הקרנות שנתמכות דרך חוק הקולנוע. יש את קרן ירושלים, פרויקט מיזם קולנוע, יורם הוניג פה איתנו, קרן חדשה שפועלת מזה שלוש שנים בירושלים, שתיכף ניגע בה.

התחום השני זה התחום של התמיכה בעשייה. התחום השני הוא בעצם תחום החינוך, שזה בתי הספר הגבוהים לקולנוע בירושלים, שזה בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה ומעלה. יש גם היום כבר יחידות נוספות בתחום של הקולנוע והפריפריה של הקולנוע, גם בבצלאל, ונדמה לי שבמכללת הדסה נסגרה המחלקה, אבל כבר מדברים על פתיחה נוספת. כלומר יש פה גם בתחום של הכשרת דור עתודה נוסף עשייה די משמעותית בירושלים.

והגורם השלישי, הכבוד הוא לנו פה להיות סינמטק ירושלים. אני חושב שבתוכו יש שלושה פרויקטים גדולים, אחד זה הארכיון הישראלי לסרטים. קודם כל הוא הארכיון הציבורי הגדול בישראל, במובנים רבים משמש אפילו כארכיון לאומי של מדינת ישראל בתחום האודיו ויזואלי, תיכף ניגע בזה קצת יותר, יש כמובן את הסינמטק של ירושלים שהוא בעצם סינמטק הדגל, מבחינת ליה ואן ליר. לאחר שפעלה להקמתם של סינמטקים בחיפה ובתל אביב, היא מצאה את מקום מושבה הקבוע פה בירושלים, גם האישי וגם המרכזי, מבחינת הסינמטקים בישראל. מאז כמובן קמו סינמטקים ברחבי הארץ, חלקם הגדול גם בפרישת כנפיים שלנו ובחסות כלשהי שלנו, כמו למשל מה שהולך להיות בחודש הקרוב, בחודש אוגוסט, בנתיבות. בנתיבות הולך לקום סינמטק נוסף במעורבות ובחסות שלנו. הדבר השלישי זה כמובן פסטיבלי הקולנוע ופסטיבל הקולנוע שנחשב לגדול בישראל ונמצא פה גם כן, בירושלים. הסינמטק הוא בית ההפקה של הפסטיבל הזה. ישנם עוד כמה פסטיבלים לאורך השנה, לא נציין אותם מפאת קוצר הזמן.

ברשותכם, אני רוצה להיכנס רגע לנושא של העשייה מבחינת סדרי החשיבות כפי שאני רואה אותם, לפחות, ואם מישהו מעמיתיי שנמצאים פה ירצה להוסיף, הוא מוזמן לעשות את זה. אנחנו סבורים שיש ברכה גדולה בהכרזה של ממשלת ישראל על הפרויקט של העצמת תשתיות מורשת. בהקשר הזה אנחנו גם נמצאים בקשר עם מדינת ישראל, לגבי ארכיון הסרטים וארכיון הסרטים שהוא בהחלט מורשת אודיו ויזואלית של מדינת ישראל. אגב, המורשת האודיו ויזואלית העתיקה ביותר, ואם יהיה לכם עוד זמן וחשק, אתם תוזמנו אחר כך כדי לראות כמה תמונות נאות שהן מרתקות מבחינתי, אני רואה אותן פעמיים בשבוע בערך ושערותיי סומרות, מה שנשאר מהן, כל פעם שאני רואה את התמונות האלה. אלה דברים מרתקים, חלקם עוד מלפני 116 שנים, תמונות נאות וסרטים, כמובן מתוך מחצית הראשונה של המאה ה-20 בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל, כל העליות, כל המדינה שבדרך, הכרזת המדינה, כל ההתיישבות לאחר גלי העלייה וכמובן כל הקולנוע הישראלי והישראלי שלאחר קום המדינה. בנוסף יש כמובן אוסף אדיר של סרטי קולנוע יהודי, קולנוע מכל העולם שמתעד קהילות, מאורעות, אזורים בעולם שבהם חי העם היהודי לאורך כל המאה האחרונה, והתמונות האלה הם חומרים נדירים שאני לא צריך להרבות במלים כדי לשכנע אתכם מה ניתן לעשות איתם בתחומי החינוך, ההסברה, התיירות וכן הלאה וכן הלאה. הארכיון הוא בהחלט אוצר גדול ויש חשיבות גדולה להעמיק ולהשקיע בתחום הזה.

הנושא של הפעילות הסינמטקית הוא חשוב ביותר בגלל מחלקת החינוך שקיימת בו ובגלל כל מערך התכניות לקהל הרחב שהוא לא הקולנוע המסחרי המוכר לנו. יושב פה לימיני דרור שוורץ שבימים אלה ובמהלך 20 השנים האחרונות---
דרור שוורץ
הם ראו. ישבה כאן קבוצה של בנות יהודיות וערביות, בנות 17-16, שעושות סרטים יחד. יש חמש קבוצות כאלה עכשיו מפוזרות בבניין. זה חלק מפרויקט שנקרא I am you are, הגדרת זהות באמצעות עשיית סרטים משותפים.
יגאל חיו
וזו השנה ה-13 שהפרויקט הזה מתקיים. יש היום סדר גודל של 70-60 סרטים שנעשו שהם משתמשים בהם בכל העולם, מציגים אותם בפסטיבלים בעולם. זה באמת חומר חשוב ביותר שיש כאן.

אני אשמח אם יורם או זיו, תדברו קצת גם על הקרנות, כי אני לא רוצה להיראות כמי שעושה רק פרופוגנדה למוסד שלו, אבל נדמה לי שהקרנות, גם לאחר הקמת הקרן החדשה, מיזם קולנוע, עשו משהו אדיר לירושלים. הן עושות די הרבה. אמנם זיו פועלת ברמה ארצית וברמה כוללת, אבל עצם מיקומן של קרנות כאלה פה בירושלים ובוודאי הפרויקט גם של מיזם קולנוע שמעודד עשיית סרטים בירושלים, יש לזה פה מאגר רחב של השפעה. אגב, יש פה נתון מעניין שכדאי לדעת אותו, מה עושה קולנוע שמדבר אל הציבור, כדאי לראות דרך הנתון של מה... אנחנו עשינו בדיקה ובדיקה די ממוקדת, פסטיבל הקולנוע בירושלים, עשרה ימים בחודש יולי מתקיים, תקציבו כ-5 מיליון שקל בשנה. מערך העסקאות שנרקם סביב הפסטיבל הזה באותם עשרת ימים, כולל בתחומי התחבורה, המלונאות, המסעדנות, הביקור ואתרים וכן הלאה, מגיע לפי חמש מתקציב הפסטיבל, באותם עשרה ימים. כלומר מה זה עושה לעיר, בוודאי אפשר להבין רק מהנתון הזה, ואלה דברים בדוקים, יש פה נייר מסודר עם הערכות עד כמה שיכולות להיות מדויקות, אבל שהן בהחלט סבירות. כך גם הנושא של השקעה בסרטים שמצולמים פה בעיר, יורם יוכל לדבר על זה הרבה יותר. יורם, בבקשה.
יורם הוניג
נולדתי בירושלים, למדתי בסם שפיגל במחזור הראשון ולפני שלוש שנים הקמנו את קרן הקולנוע העירונית הראשונה בארץ. כמו שיגאל אמר, בעשור האחרון יש פריחה של הקולנוע הישראלי בעולם כולו. מקום המדינה עד שהקימו אותנו, כ-60 שנה, נעשו בארץ כ-700 סרטי קולנוע, ומתוכם רק 5% צולמו בירושלים. זאת אומרת ירושלים, למרות שהיא הבירה, העיר הגדולה בארץ, היפה בעולם, עם האוכלוסייה הכי מעניינת והנופים הכי מעניינים, לא נמצאת על המסך הישראלי, היא נתפסת כעיר מיושנת, עתיקה, ואם היא כן מצולמת, אז ברוב המקרים זה מקום של חרדים, או סכסוך ולא מקום צעיר. אם פותחים טלוויזיה ורואים צעיר, בן 30, הוא גר בתל אביב, אם יש לו כיפה על הראש, הוא ירושלמי. זו ההגדרה, עד שהקימו אותנו. בשלוש השנים שקמנו עשינו מהפכה בתחום הזה בקולנוע הישראלי וגם בטלוויזיה. היום רבע מסרטי הקולנוע בארץ מצולמים בירושלים ויעידו חברי האקדמיה הישראלית, הטובים ביותר נעשים בישראלים. שני הסרטים המובילים בשנה שעברה, 'משאבי אנוש' ו'הדקדוק הפנימי' והשנה זה 'הערת שוליים', ויש עוד הרבה הפתעות בדרך... 'הערת שוליים' קבע שיא ירושלמי במספר הירושלמים שבאו בעשור האחרון לראות סרט ישראלי בקולנוע. כי ירושלמים לא באים לקולנוע.

בכל מקרה הכובע שלנו הוא כפול, מצד אחד להעלות את ירושלים על המסך, לטפל בדימוי שלה, גם של הירושלמים, גם של האנשים בארץ וגם בעולם, והוא גם כובע התעשייתי. בעצם בכסף שאנחנו נותנים, אנחנו עושים את זה משתלם להפקות מתל אביב לבוא לצלם בירושלים והן מוציאות בעיר יותר מאשר אנחנו נותנים להם. זאת אומרת אנחנו מרוויחים גם את זמן המסך האיכותי וגם עסקים בעיר. כל זאת למטרה שיגאל דיבר עליה. אם מסתכלים על שדרת הקולנוע ואיך זה עובד, אז זה נהיה בתי ספר ובסופו של דבר הסינמטק שבו יש את הפסטיבל ופה מכירים את הסרטים, אז אנחנו הגוף באמצע, אנחנו מספקים את העבודה לבוגרים של בתי הספר בירושלים, כרגע פועלים לפתוח תשתיות בעיר ומסייעים לפסטיבל להיות באמת מרכזי כמו שהוא היה, ואנחנו מקווים כמו שהוא יישאר.
היו"ר אלכס מילר
תודה.

מי שלא מכיר, אני יושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, שלום לכולם, שלום ליה, אנחנו מכבדים אותך כאן אצלנו בסיור. הגענו אליכם, אז אני חושב שכמו שנאמר במקומות שהיינו קודם, חשוב לנו לא רק להעלות את הסוגיות שקשורות לעולם התרבות על סדר היום הציבורי בוועדת החינוך בכנסת, אלא גם להגיע לשם. אנחנו מסיירים, לפני חודש היינו בתל אביב, עשינו סיור גדול, היום אנחנו כאן, אני מאמין שאחרי הפגרה אנחנו נבקר בעוד מקומות ובסופו של דבר אם נצליח לא רק להעלות את הסוגיות האלה לסדר היום הציבורי, אלא גם להביא פתרונות, פתרונות משמעותיים לעולם התרבות, אז מבחינתנו עשינו את מה שבעצם התגייסנו אליו.

כמובן שחשוב גם מבחינתי שאותם הנושאים שאתם מעלים כאן, שאם אתם רוצים את ההתערבות שלנו והפתרון שלנו בסוגיות השונות, ישר תעבירו את זה אלינו לוועדת החינוך, שנוכל לטפל. בחלק מהסוגיות אנחנו כבר יודעים מה הדרך, חלק אנחנו לא מצליחים להבין איפה אנחנו יכולים להתערב ואיך לפתור, אבל בסופו של דבר אנחנו רואים לטווח ארוך, בשביל שבסופו של דבר יהיה פתרון, פתרון כולל, לא עובדים בכיבוי שרפות. זאת אומרת אם מישהו מצפה שמחר אנחנו נפתור סוגיה של חוסר תקציבים, אז אני כבר אומר, אין דבר כזה. צריך לראות לכיוון יותר קדימה, לבנות אסטרטגיה תכנית שיכולה לעזור לכם קודם כל בהיבט התקציבי, לסטודנטים שרוצים להיכנס לתחום הזה, לצעירים, לשמור אותם בירושלים, ומבחינתנו אם באמת יש סוגיות שהן סוגיות מיידיות שמבחינתכם באמת יש אפשרות לטיפול מיידי, תעבירו לנו בצורה מסודרת ואנחנו נשמח לטפל. זה בעניין זה.

אני הבנתי שיש לנו סיור בארכיון.
יגאל חיו
להתרשם בעין. זאת תופעה של התבלות הסרטים. סרטים ישנים עוברים איזה שהוא תהליך התחמצנות שבהם הפילם הולך לאיבוד ומתפורר ועובר תהליך כימי כלשהו שבעקבותיו אנחנו מאבדים את התמונה, מאבדים את הצלולואיד בעצמו והולך לאיבוד חומר. הכל פה זה חומרים ב-8 מ"מ, 16 מ"מ, 35 מ"מ, אוספים שהגברת הזאת התחילה מעל 50 שנה...

זה חלל אחד מתוך שלושה חללים גדולים מאוד של הארכיון הישראלי לסרטים. יש פה קרוב ל-40,000 עותקי סרטים, חלקם קודם כל בהבחנה בין נגטיב לפוזיטיב. הנגטיב זה התשליל, זה המקור, הפוזיטיב זה ההעתק. הסרטים האלה, כמו שאמרתי, העתיקים ביותר שבהם בני 115-116 שנים, החדשים ביותר אלה הסרטים שנעשו ממש בחודשים האחרונים בקולנוע הישראלי ומגיעים הנה לאחר הסבב המסחרי שלהם. יש פה, כמו שאתם רואים, תנאים מיוחדים לשימור הסרטים, יש פה בקרת טמפרטורה, בקרת לחות. סרטים, למי שלא מכיר, זה שישה-שבעה גלגלים כאלה, הנה הסרט 'שבעה', מי שזוכר, פה למעלה, זה סרט אחד שבדרך כלל כשמקרינים אותו מעלים אותו על גלגל אחד גדול, כדי לא לעשות הפסקות ומקרינים סרט. היום יותר ויותר עוברים למדיומים דיגיטליים, למדיומים חדשים, יש HD, יש סינמה פקג', יש פה כל מיני שמות הם מפחידים, אבל אין ספק שהעולם יילך לכיוון הזה. יחד עם זאת, החומרים המקוריים הם חומרים שחייבים לשמור אותם, בעיקר כל אלה שהם מה שנקרא אוצרות של המורשת היהודית, הישראלית וכן הלאה. לא זורקים, לא הולכים לאיבוד. אלה כללים מאוד מוגדרים, מאוד ברורים, שמונחים על ידי ארגון הארכיונים הבינלאומי, ושליה היתה אחת החברות הראשונות שלו שהצטרפו ואנחנו היום חברים בארגון הזה. ב-1960 היא התחילה את החברות בארגון הזה.

כמובן שיש פה קולנוע בינלאומי גם. ליה עשתה הסכמים עם כל הסטודיואים הכי גדולים בהוליווד והם העבירו אלינו סרטים ועותקים לאחר הסבב המסחרי של הסרטים, אבל יחד עם זאת האוספים הישראליים והיהודים הם גאוותנו והם עיקר העניין.

יש פה כמובן שמירה 24 שעות ביממה, יש פה כל מיני מערכות כיבוי מיוחדות. זה עולם שלם, כל השימור של הקולנוע הישראלי והארכיון הזה משמש כמקור להקרנת סרטים לכל הסינמטקים בישראל, מפה יוצאים הסרטים, הוא משמש כמקור לפרויקט לחינוך של כל הסינמטקים ולמשרד החוץ להקרנת סרטים ברחבי תבל, במסגרת שבוע הקולנוע היהודי בכל העולם.

אם יש לכם שאלות, אני אשמח לענות, אבל מעבר לזה זה ממש לרדת לרזולוציות של סוגי החומרים. למשל, אולי אני אזכיר אוסף אחד שמדינת ישראל הפקידה אותו בידינו ואנחנו מטפלים בו נאמנה כבר 20 שנה פלוס ואני מקווה גם לעוד שנים ארוכות, זה אוסף סרטי נתן אקסלרוד, שתיעד את הסיפור של האזור שאנחנו חיים בו משנות ה-20 עד שנות ה-50, מ-1927 עד 1958, ויש בו 150 שעות מקצועיות של חומר ערוך, מדהים, מדויק, מקצועי, שאין לו תחליף. אל תשכחו, זה טרום עידן הטלוויזיה, טרום עידן הווידיאו. הכל בצלולואיד 16 מ"מ, שעבר ל-35, אבל זה עולם שלא היה אז טלוויזיה ולא שום דבר. בתוך כל הסיפור הזה כדאי גם לקחת בחשבון את כל הסיפור של ניו מדיה בכל הפורמטים החדשים, כי העולם הזה יילך וישתנה.

זהו, זו המורשת המצולמת של מדינת ישראל. היא יושבת פה. ולא רק של מדינת ישראל, של ארץ ישראל. יש פה מאורעות, תהליכים, אישים, אירועים, כל מה שאתם רוצים מתועד פה וזה מרתק.
יהודית גידלי
אתם נמצאים בקשר עם אתרים למורשת?
יגאל חיו
נמצאים, אני כרגע בקשר עם האוזר ולווינסקי ועם כל החבורה הזאת.

אני אומר לכם, אין ארכיון בארץ בסדרי הגודל האלה. יש ארכיונים קטנים, נקודתיים, שגם הם לאט לאט מתכנסים הנה. כל ארכיון בית ז'בוטינסקי ובית לוחמי הגטאות ו'יד ושם', כל החומרים האלה באו הנה, הם נשמרים פה במקום הזה.
מיה הלוי
אני חושבת שאם עושים את זה כזה שלוש נקודות להסתכל בגדול, או ארבע, אנחנו יכולים לראות מהסיור הזה היום בירושלים שלא הכל גלוי, חלק הוא נסתר, אני חושבת שהארכיון הזה הוא אחת הדוגמאות, אבל אפשר לראות את העשייה המוזיאלית בירושלים, שהיא במקום הראשון בארץ, אפשר לראות את בתי הספר לאמנות, שהיום בירושלים, הם בכמות הכי גדולה, באיכות הכי גדולה ובמגוון, אפשר לראות קבוצות תיאטרון יוצרות, מקוריות, ואפשר לראות כאן את תחום הקולנוע בצורה יוצאת מן הכלל ואת התחום של המוזיקה של הצעירים. אצ'ה לא אמר אולי מספיק, רוב המוזיקה שאנחנו שומעים היום של צעירים בארץ נולדה כאן בצוללת. זאת אומרת אפשר לראות פה בעיקר את הנושא של יצירה, יצירה מקורית, שיש לירושלים הרבה מאוד. אולי יש פחות קונצרטים ---
קריאה
יש, יש, יש.
מיה הלוי
יש גם. אני אומרת, יש כאן כמה דברים שהם באמת מאוד ייחודיים לתרבות בירושלים. נתנו לכם לדגום את זה מבית ספר, מקבוצות תיאטרון יוצרות, מסינמטק, ממוזיאונים, בשביל שתראו באמת את הרובד המיוחד שיש היום לירושלים בתחום של התרבות.

אז אנחנו, בתור הנציגים, רוצים להודות לכם שבחרתם לבקר אותנו בירושלים.
היו"ר אלכס מילר
תודה לכם.
יגאל חיו
אני לא אתן ציונים פוליטיים, אבל אני אגיד לכם רק, שאנשים מ'ישראל ביתנו' התגייסו בצורה בלתי רגילה לטובת הארכיון הזה לאחרונה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:30

קוד המקור של הנתונים