הכנסת השמונה עשרה

PAGE
27
הועדה לפניות הציבור

19.7.2011


הכנסת השמונה עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 117

מישיבת הוועדה לפניות הציבור

יום שלישי, י"ז בתמוז תשע"א (19 ביולי 2011), שעה 10:30

1. קריטריונים למימון הסעות ילדים משולבים בחינוך הרגיל והמשך מימון ההסעות מחודש יולי.
2. דרישת השלטון המקומי למימון הסעות בוגרים למרכזי שיקום בסך קצבת הניידות שלהם.

אורי מקלב – היו"ר

אנסטסיה מיכאלי

יוליה שמאלוב ברקוביץ'

רבקה לויפר

רפרנטית רווחה, אגף תקציבים, משרד האוצר

עו"ס מיכל גולן

מנהלת השרות לשיקום בקהילה, משרד הרווחה

דניאל כץ

מפקח ארצי, האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי, משרד הרווחה

רעיה לוי גודמן

מנהלת האגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך

מיכל עמיר קצב

עוזרת ראש מינהל חינוך, המרכז לשלטון מקומי

עו"ס מיכל רוז'ני

מרכזת תחום שיקום תעסוקתי לאנשים עם מוגבלויות, עירית ירושלים

ישראל תיק

מנהל אגף חינוך, עירית בית"ר עלית

שרה רובין

מנהלת היחידה לחינוך מיוחד, עירית בית"ר עלית

אבי קמינסקי

מנהל אגף החינוך, יו"ר איגוד מנהלי מחלקות, עירית ראש העין

אבי גיספאן

ממונה על מערך ההסעות, עירית ירושלים

אבנר עורקבי

יו"ר אהב"ה – ארגון הנכים בישראל-המאוחד

שושנה ארגש

פונה

פנחס ניסימוב

פונה

מזל פאר

פונה

שלמה קליין

פונה

רבקה לנדי

מרכזת כיתות מתקדמות, ביה"ס גבעת שאול, ירושלים

שלי מזרחי

מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אסף וינינגר

מרכז המחקר והמידע של הכנסת

שלומית אבינח

רות לובין
1. קריטריונים למימון הסעות ילדים משולבים בחינוך הרגיל והמשך מימון ההסעות מחודש יולי.
2. דרישת השלטון המקומי למימון הסעות בוגרים למרכזי שיקום בסך קצבת הניידות שלהם.

מתנצל על האיחור הקל. לפני שנתחיל בדברים נערוך סבב היכרות.

סבב היכרות

ביקשנו את הישיבה הזו לפני מספר שבועות. מה ששיקף והציף את הנושא היה נושא ההסעות אל קייטנות או אל המשך לימודים אחר בבתי הספר גם אחרי אמצע אוגוסט ויצא, בלשון סגי נהור, שחיפשנו אתונות ומצאנו מלוכה. התחלנו לדבר רק על תקופת הקיץ והתברר שכל נושא ההסעות בחינוך המיוחד הוא מורכב ובעייתי.


כשאנחנו מדברים על חינוך מיוחד אנחנו מדברים על כל בעלי הליקויים, גם על הקשים, גם על אלה שבכיתות משלבות וכמובן על אלה שכיתות החינוך המיוחד בתוך בתי ספר רגילים. הענין מורכב כפי שמופיע בשני המסמכים שהעברנו כאן, מסמכים ממחלקת המחקר והמידע של הכנסת. מיד נגיע גם להגדרות של החינוך המיוחד.


אי אפשר להתעלם מהמקרה המזוויע והקשה שנמצא כרגע ברקע, שקרה בניו יורק לפני מספר ימים וחובה על כולם לדעת עליו, בפרט מי שעוסק בחינוך. אמריקה עמדה כמעט מלכת, כל רשתות הטלויזיה, כל המדיות, בכל העיתונאים ראו בעמוד הראשון תמונה של ילד בן תשע שנרצח בצורה קשה והיה גם בן יחיד מתוך מספר בנות להוריו. ילד בחינוך הרגיל. זה קרה לא רחוק מבית הספר ולא רחוק ממקום המפגש, רק מספר מאות מטרים ממקום המפגש שקבע עם אמו. זה לא קרה בכפר ולא במקום מבודד אלא בתוך ישוב. ושוב, דובר בילד רגיל, אולי לא ילד הכי עצמאי אבל ילד בגיל תשע, גילו מקביל לגיל של כיתה ד', יכול להיות שהחל את הפגרה, היתה זו הפעם הראשונה שלא נסע בהסעה אלא הלך ברגל אל מקום המפגש כיוון שהיה צריך לגשת לרופא שיניים וההסעה לא הגיעה לשם. מדובר במרחק לא גדול, רק מספר רחובות וכמעט באותו הרחוב הוא כנראה התבלבל בדרך וההמשך מצער מאד וכואב מאד. הדבר נתן רקע, שלא מרצוננו, לישיבה הזו, הגם שהיה נכון לכנס אותה בלי קשר לכך. הענין קשור אלינו גם בגלל ההסעות והליווי וכל הקשור בכך.


אנחנו עדים לכך שמשרד החינוך "בגדול" מממן הסעות לילדים שלא סובלים מליקויים קשים אלא קלים ונמצאים בכיתות מתקדמות או ב'שילוב' וזאת בשני תנאים: אם זו קבוצה שהיא עד כיתה ה' והמרחק לביתה גדול יותר משני קילומטר ולילדים היותר גדולים, ככל שהמרחק הוא יותר גדול משלושה קילומטר. אנחנו עדים לכך שאם אחד גר במרחק של 2.9 ק"מ מבית הספר, והוא ילד בכיתה ה', למשל, הוא לא זכאי להסעה.

רק כדי להבין פרופורציות, ביררתי מהו "מרחק של עד שלושה קילומטר" וביקשתי הקבלה למקומות מרכזיים בירושלים. מסתבר שמרחק כזה דומה למרחק שבין המשביר המרכזי ברחוב המלך ג'ורג' לבין בית הספר "בית הכרם". למרות זאת, הילד, שאמור ללכת מן המשביר עד בית הכרם, לא זכאי להסעה. אני רק מדמיין לעצמי מה הילד הזה צריך לעבור כדי להגיע לבית ספר. כבישים סואנים ביותר מצד אחד -כי הרוב כבישים סואנים, כבישים מבודדים בחלק השני של הדרך, אין גם קו תחבורה ציבורית מסודר על הציר הזה ואת כל זה אנחנו דורשים מילד שהוא לא ילד רגיל אלא בעל מגבלה, וגם אם הלקות היא קלה בהגדרה המקצועית שלה, הוא עדיין ילד עם לקות. חלק מן הלקות יכול להיות שיקול הדעת שלו, העצמאות שלו או האחריות שהוא נושא על עצמו. בנוסף, גם אלה שאין להם לקות, הם עדיין ילדים, ילד בגיל עשר, אחת עשרה, הוא עדיין ילד אבל הוא לא זכאי להסעה. שלא לדבר על כך שבגיל הקטן שני קילומטר הם הרבה מדי.


דוגמה נוספת למרחק היתה מן המשביר המרכזי עד בית הספר "יהודה הלוי" במושבה הגרמנית. מי שמכיר את המרחק יודע במה מדובר, ואני לא מכיר אדם מבוגר שהולך את זה ברגל אלא אם הוא מחליט שהוא מבצע הליכה לשם הליכה. מה גם שקילומטר בהליכה, לאדם שהולך מהר, ושגומע קילומטר בעשר דקות, הוא עושה את זה בהליכה יפה, טובה ונמרצת אבל עבור ילד מדובר בהליכה של כשלושים דקות או ארבעים דקות או חמישים דקות ואת זה אנחנו דורשים מילדים.

המועצה לא אישרה הסעה לילדים מאבו גוש ומעין חמד שהיו צריכים לחצות את כביש ירושלים-תל אביב בטענה שזה פחות משני קילומטר.

זה באמת תמוה. גם כביש ירושלים וגם בתוך ירושלים, עיר שיש בה צמתים ורחובות סואנים שהם בלתי עבירים בעליל.

יש לדעת שרוב הילדים האלה לומדים בבתי ספר שלא נבחרו מראש. אין כיתה מקדמת ליד הבית ואין חינוך מיוחד ליד הבית אלא בשיבוצים שהממשלה או משרד החינוך שיבצו בתוך המקומות האלה וקבעו שאלה מקומות הלימודים שלהם, ביד השניה לא נותנים לילדים את האפשרות להגיע ומסכנים אותם.

במקביל הם מטילים על ההורים הוצאות כספיות גדולות כי מי שלא מסכים לתת לילד שלו ללכת כך –ואני לא יודע מי ההורה שכן נותן לילד שלו ללכת מרחקים כאלה, רגע, שלום וברכה לחברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ'.

ישאל השואל: "מה נשתנה?" האם הדברים האלה קרו רק מאתמול או רק בשנה האחרונה? ועוד, אין ספק ש"עניי עירך קרובים" והורים פנו אלי כבר לפני שנתיים וגם בתקופה האחרונה ואין זה משנה כרגע למה משום שהיה דבר נוסף שהעצים את הבעיה והוא שיטת המדידה של ה g.i.s שהיא שיטת מדידה לוויינית שמשרד החינוך עצמו היום קובע אותה, לא הרשות ולא ההורה ואני מניח שמאז השימוש בשיטה הזו, נפלטו רבים מאלה שהיו זכאים להסעות ונמצאו לא זכאים דהיינו, היה שינוי דרמטי בתקופה האחרונה ויכול להיות שכנראה גם אחד שמתמצא לא חשב ש"עד בית הכרם" זה עדיין לא מספיק קילומטרים או מן המשביר ועד בית הספר "יהודה הלוי" וחשוב גם לדעת ששיטת המדידה הזו לא מתחשבת בשום נתון שטח, לא אם המקום גבוה, לא אם הוא בעמק, לא אם מדובר בערים והלוא יש תנאי טופוגרפיה שונים ממקום למקום. לא דומים שנים או שלושה קילומטר במישור לשנים או שלושה קילומטרים שנמצאים בדרך אחרת. ברם, מבחינתנו לפחות, יש הבדל ואי אפשר לעשות מדידה של קילומטרים לפי g.i.s. מבלי להתחשב בתנאים שיש בהם ומבלי לשאול האם המקומות מבודדים, האם המקומות סואנים וכו'. זה נקרא חלילה מיטת סדום, כשהיו מתאימים את עצמם למיטה. אם היה אדם ארוך בסדום והמיטה היתה בממוצע אז היו מקצצים את רגליו, ואם היה קצר מדי היו מושכים את רגליו דהיינו, קבעו מידה של שלושה קילומטר או שני קילומטר בלי להתחשב בנתונים הקיימים. לכן קוראים לזה מידת סדום. על זה נאמר מיטת סדום, שלא מתחשבת בדברים האחרים מעבר למידה עצמה.


כל אלה הם הנושא הראשון שלנו בוועדה והתברר גם, ולכך התכוונתי כשאמרתי שחיפשנו אתונות ומצאנו מלוכה, שחלק מן הילדים שמשולבים או שנמצאים בכיתות מיוחדות, ונזכיר שוב שהשיבוצים נקבעו על ידי ועדת השמה והילדים נשלחו לשם על ידה, לא יכול להגיע לבתי הספר. אנחנו הפסקנו את הלימוד של הילדים האלה וכמה שהם יותר רגישים וצריכים את השילוב, הגיע יולי, המקומות הודיעו שהם ממשיכים ללמד אבל מכיוון שאין הסעות הילדים לא יכולים להגיע, אנחנו מדברים על ילדים שנוסעים חמישה וששה קילומטר כדי להגיע למקום הלימודים שלהם, כמו משכונת רמות בצפון עד לנווה יעקב, למשל. לא מעט ילדים מחינוך משולב בנווה יעקב, לא מעט מהם נוסעים לרמות בחלק הצפוני של ירושלים. המרחק מרמות לנווה יעקב הוא ששה או שבעה קילומטר והילד לא יכול לגמוע אותו בעצמו. התוצאה היא שהילד נשאר בבית ולא מקיים לימודים.


שלא לדבר על כך שבמרבית בתי הספר הילדים יש כיתות משולבות וגם כשיש חופש אז יש להם קייטנות בתוך מסגרת בית הספר כהמשך ללימודים, מרבית בתי הספר עושים את זה והילד הזה, שבא כשהוא לא שכן, שהוא לא קרוב לבית הספר, שהוא חריג גם כי הוא מגיע מרחוק והרי זו האפשרות היחידה שיש לו, יוצא שהוא היחיד שלא יכול להשתתף בתוך הפעילות הזו כי בחודש יולי ההסעות נפסקות.


אציין כאן במאמר מוסגר, נמצאים כאן נציגים מרשויות מקומיות וחלקן, ועכשיו לאחרונה גם עירית ירושלים, ממשיכות את ההסעות מכספן. היתה לי הצעה לסדר בענין הזה אבל גם בדקתי ברשויות. עירית ירושלים החליטה לפני שבוע להמשיך את ההסעות על אף שמשרד החינוך לא משתתף כלל בהוצאה הזו. מברך אותה על כך. גם נציג משרד החינוך נמצא כאן ונשמע את כולם.

לבנים נותנים 50% ממה שהסכימו לתת - - -

כל אחד ידבר בתורו. את מדברת על משרד החינוך אבל אני מדבר על בית ספר שנסתיימה בו שנת הלימודים ויש בו ילדה משולבת, במסגרת משרד החינוך אין לה לימודים ואז גם אין לה 50% אבל, במסגרת בית הספר הכיתה ממשיכה, כמעט כולה, ללמוד במסגרת קייטנה כזו או אחרת שבית הספר נותן חסותו עליה, זה קיים בהרבה בתי ספר ובמקרה הזה הילדה לא מקבלת גם לא 50%. האם זה נכון? לכן כל אחד ידבר בתחומו ובזמנו אז לא נצא עם אי הבנות ועם קריאות שאולי לא תהיינה מובנות.


לבקשת מנהלת הוועדה נציג כאן את הנושא השני, מימון ההסעות למרכזי יום טיפוליים שיקומיים. כפי שידוע, הבוגרים -שהם מגיל 21 ואילך, לא נכללים בהגדרה של תלמידים בחינוך המיוחד, הם מוסעים למרכזי יום טיפוליים, דבר מבורך לכשעצמו וכמובן, כפי שידוע, הרשויות מחוייבות, על פי חוק, לממן את ההסעות לאותם מוגבלים שנמצאים במרכזי היום הטיפוליים. כשלעצמו זה דבר חשוב מאד. נשמע דברים גם בנושא הזה. הרשויות המקומיות, באין מיכסה על ידי משרד העבודה והרווחה, לא מממנות את ההסעות האלו והבוגרים הללו ממתינים עד שיגיעו מכסות.

בנוסף, משהגיעו המיכסות, יצאה החלטה -שהיא תמוהה, לפיה, כל קיצבת הניידות של אותו זכאי משולמת עבור ההסעות למרכז היום והשאלה היא מדוע. קיצבת הניידות ניתנת אמנם כדי שהזכאי יהיה נייד אבל מצד שני, היא לא מיועדת רק להגעה למעון היום אלא גם לדברים אחרים שנמצאים בחיי היומיום שלו, כמו נסיעות בסופי שבוע וכד'. איך נעשה הדבר הזה שכל הקיצבה נלקחת עבור ההסעות האלו ובכך שוללים ממנו לגמרי את הניידות? לא ארחיב לשאר, נרחיב כשנגיע לדיון הזה.

התלמידות שלנו עברו ועדת השמה בעירית ירושלים והושמו מכל שכונות ירושלים. אנחנו ממוקמים בכניסה לעיר. יש לנו תלמידות –ותהיתי בקשר לנושא של אחריות ההורים, ילדה בכיתה א' צריכה לעבור את הכניסה לעיר ולחצות את כביש ירושלים תל-אביב, כמובן שאף הורה לא שלח אלא לקח הלוך וחזור, אחת האמהות קיבלה אזהרה מן העבודה שלה שיוציאו אותה משם כי היא צריכה להגיע לשם בזמן אבל היא צריכה לקחת את הילדה שלה לבית הספר ולהחזיר אותה משם, בפרט כשהיה זה בתחילת שנה עד שנכנסה המערכת לשיגרה.

לילדות האלו יש גם לקות למידה וגם הפרעות רגשיות, והן גם מסיימות בשעה אחת כי משרד החינוך נותן רק עד השעה אחת וזה אומר שהאם היתה צריכה לצאת מן העבודה כדי להוציא את הבת שלה. האם הסכימה לשלם ובלבד שנמצא מישהו שיקח אותה אבל אף נהג לא מוכן להתחייב אלא בסכום אגדי. הילדה היא בסיכון אמיתי והאם אומרת: אפילו לרחוב אני לא שולחת אותה לבד כי קרה כבר שהיא ניגשה אל כל מיני אנשים וכד'.

היא לא בחרה את בית הספר הזה אלא קיבלה שיבוץ מעירית ירושלים לפיו היא צריכה ללמוד בגבעת שאול. היא אמנם גרה לא רחוק אבל כמעט אף אחד לא הולך את המרחק הזה ברגל אלא מי שרוצה לעשות הליכה לשם הליכה.


דבר שני, ההסעות, לא הצלחנו למצוא מישהו שיקח תחת חסותו את ההסעות האלו.

בסוף, מטעם העיריה, דיברו עם החברה והם הסכימו להסיע תמורת תשלום אבל זה חסד וזה רק אם זה מזדמן להם ואם יש להם מקום בהסעה והכל 'תלוי'. כל פעם יש תהייה מחדש. היו לי ארבע תלמידות כאלו.


קשה לאם לעזוב את העבודה כי היא זקוקה לכסף.

דברי קצת על משמעות הליקויים והשילוב. מיהם הילדים שזכאים, הגדירי אותם כדי שנבין מהי העצמאות שלהם, אנחנו מטילים עליהם ללכת לבד לבית הספר.

יש שלושה סוגים, יש ילדים עם ליקויי למידה, לרבים מהם יש a.d.h.d. ומידת ההסתבכות - - -

אנחנו מקבלים בברכה משתתפים נוספים מן העיריה. נציגים של פורום בן כמעט חמש עשרה רשויות גדולות במדינת ישראל. יועצים. ונאמר כבר: "השב יועצינו כבתחילה ונס ממנו יגון ואנחה", משהיועצים מבצעים את מלאכתם או אז יסורו מאתנו יגון ואנחה. ומדובר באחריות גדולה.

אנחנו דנים כאן בחינוך המיוחד והמימשק אליכם הוא ההסעות. לא כל הילדים שלומדים בחינוך המיוחד –בין אם בשילוב ובין אם בכיתות מיוחדות, זכאים להסעות אלא בתנאי שהמרחק מביתם גדול יותר משניים או שלשה קילומטר בהתאמה לילדים עד כיתה ה' ומכיתה ה'. עכשיו מדברת הגב' רבקה לנדי שהיא מרכזת כיתות שילוב על ילדה שצריכה להגיע הביתה והיא לא זכאית לפי המדידות שמשרד החינוך מבצע.

חשוב לציין שחלק מן החידוד וההצפה וההעצמה של הענין הזה וההחרפה של הנושא הזה הוא המעבר לשיטת המדידה לפיה לא הרשות מדווחת ואחראית - - -

נפנה מקום לחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בבקשה. אנחנו גם מברכים את בנה -כך נראה, שנוכח כאן עם חבריו. האם נכון?

זו הקייטנה שלה.

יפה. אנחנו מברכים. רבותי, חייבים להתכנס. שמחים לארח את כולם אבל נקדם את הנושא. ביקשנו מן הגברת לנדי לתאר את הילדים שמהם אנחנו מבקשים ללכת ברגל כי אין הסעות. התחלתְ לומר שמדובר בילדה שניגשה, למשל, לאנשים זרים בלי דעת.

התחלתי להגיד שחלקן ילדות עם ליקויי למידה וחלקן בהגדרה של "ליקוי למידה רב בעייתי", כך זה מוגדר בוועדת השיבוץ, הרבה פעמים ילדים בעלי a.d.h.d. מסתבכים בקטטות כי יש להם לקות חברתית עם סיכויי הסתבכות גבוהים.


יש בנות שמתבגרות והן בסיכון מאד מאד גדול, אין לתת להן לצאת לרחוב, תמיד כשמדברים על סיפורים שונים אז הילדים שלנו הם הראשונים ברמת הסיכון הגבוהה.

האם זו תובנה שלך או תובנה מקצועית?

כשהיו סיפורים אז התברר שהנער היה לקוי למידה.

אנחנו לא מדברים על ילדים רגילים אלא על ילדים שהם בהגדרה בחינוך מיוחד, אמנם לאו דוקא עם ליקוי למידה אבל זה יכול להיות פיגור קל, למשל ועדיין ילד עם פיגור קל לא זכאי להסעות האלה.

למה הם מצפים? שההורים יביאו אותם? מה ההבדל בין ילד רגיל לילד עם פיגור קל, הילד הרגיל מגיע עם המשפחה, מה הסיבה שילד כזה צריך הסעה?

קודם כל, כפי שאמרנו קודם, הילדים האלה לומדים בבית ספר שנבחר עבורם לפי שיבוץ. אין בכל בית ספר כיתה מקדמת או משלבת שמתאימה לילד מסוים. המוסדות הממלכתיים -ומשרד החינוך ביניהם, משבצים את הילדים. בדרך כלל אין ליד הבית כיתה מיוחדת אז אנחנו שולחים אותם למקום בו יש כזו.

דבר שני, אותו ילד, באחריות האישית, גם אם הוא דומה לילד רגיל, האם -באחריות שלנו, אנחנו מוכנים לומר להורה לשלוח אותו שניים או שלושה קילומטר לבית הספר לבד? האם נכון להגיד את זה לילד עם פיגור קל? נַתָּנו דוגמה של מרחקים בירושלים כדי להמחיש את המרחקים ואמרנו ששיטת המדידה g.i.s. היא מדידה מדויקת ולא מתחשבת בשום תנאי שטח.

אפשר להדגים מילדי תסמונת ה'דאון', כל אחד מבין מה המשמעות של הלקות אבל הם -מבחינת המדינה, מקבלים הגדרה מסודרת רק בגיל שש, עד אז כולם נקראים "עיכוב התפחותי". עיכוב התפתחותי לא זכאי להסעות אלא על פי הפרמטרים של קילומטרים. זאת אומרת שצריך לצפות מילד נושא תסמונת דאון בן חמש, בגן חובה, שגר קילומטר וחצי ליד הגן שיילך ברגל. הוא צריך להגיע בכוחות עצמו.

אבל השאלה – ואני בכוונה מקשה, אם ילד רגיל, בגיל חמש הולך לבד לגן, הרי הוא גם לא הולך לבד אז אני רוצה להבין מה - - -

יש לו גן ליד הבית. לעומתו, הילד המוגבל, צריך גן מיוחד ומשבצים אותו בגן אחר.

ומה קורה כשהילד גר ליד המקום בו יש כיתה מתאימה?

אז אין בעיה.

אז אין בעיה, אז זה בסדר. על אלה אנחנו לא מדברים. יש בארץ מאה וארבעים אלף ילדים בחינוך המיוחד, מתוכם ששים ושבעה אלף עם ליקויים קשים, ואנחנו מדברים על 80% שהם לא זכאים להסעה מן הקילומטר הראשון או מן המטר הראשון, אין להם אפשרות להיכנס להגדרה.

כמה ילדים זכאים וכמה לא זכאים? אני לא יודע אם יש פילוח כזה ואם הנתון ידוע. כמה מתוך ילדי החינוך המיוחד, זכאים? כשאני מדבר על ילד או ילדה עם תסמונת דאון או פיגור קל או הפרעות שלכאורה הן קלות, כשאני מדבר על ילדים שהם לכאורה בסך הכל בעלי לקויי למידה ונחשבים -בתוך הפיגור הקל, לילדים הכי קלים עדיין, כפי שאומרת גב' לנדי, לקות למידה היא לא רק בלמידה אלא גם בהתנהגות הכללית ובלקיחת האחריות - - -

כישורי החיים, יכולת של פתרון בעיות –מוגבלות באלו היא תוצאת לוואי של לקות הלמידה. לא מדובר רק בקריאה כתיבה וחשבון, אלא שזה תמיד בא בליווי של קשיים בהתארגנות, בכישורי חיים ובפתרון בעיות ושלושת הדברים האלה נלקחים בחשבון בכל תחום. ואלו הן הגדרות מקצועיות.

מבקשת לחדד. אם אני רוצה, למשל, להוציא תלמידה מבית הספר כי היא מרגישה לא טוב, החוק אוסר עלי להוציא תלמידה אלא אם כן אחד מהוריה בא לקחת אותה או שמגיע פקס שמאשר את אחריות ההורים להוצאת הילדה. הילדה יצאה מבית הספר, מי יהיה אחראי מבחינת החוק אם יקרה משהו לילדה או ילדה כזה כשהוא בסיכון והוא באופן מפורש בסיכון, מי אחראי כאשר אין את ההסעה. עד היום, כשהיו הסעות, העליתי אותם להסעות והם היו באחריות ההסעות ועכשיו אין, אני מוציאה את הילדים לרחוב.

שמענו את שאלת חברת הכנסת, זה לא באחריות ההורים. היא סיפרה על אֵם שהילדה שלה לומדת בגבעת שאול. המרחק מגבעת שאול אל ביתן הוא לכאורה לא רחוק כי השכונות הן נושקות אבל התחנה המרכזית באמצע והצומת הגדול באמצע. האֵם עמדה לפני פיטורין כי לא יכלה להגיע בזמן לעבודה והרי הביאה את הילדה לבית הספר. שם הילדה לומדת עד אחת ואין הסעות אז האם היתה צריכה להביא אותה והסכימה האם לשלם על מנת שתהיה הסעה –ולא לדבר על כך שהסכום להסעה מיוחדת הוא מאד גדול וגם זה לא פשוט, כי זו צריכה להיות הסעה מהימנה ובטיחותית, של מישהו מהימן ויש בעיה נוספת: דיברו כאן על ילדות בגיל הבגרות שמבחינת ההגדרה המקצועית החשש להן הוא גדול ונדרשות עבורן שמירה מיוחדת והתייחסות מיוחדת.

רבים מן התלמידים שמגיעים לכיתות המקדמות ושהם לקויי למידה מגיעים מבתים סוציואוקונומיים מאד נמוכים שאין להם כסף לכרטיסיה ואספר את הסיפור של אחת המנהלות שלנו: ילדה איחרה ויכלה בדרך כלל לנסוע באוטובוס אבל לא היה כסף לכרטיסיה, הם קיבלו מארגון תמיכתי שימורים, הילדה הלכה למכולת כדי להביא את השימורים ולקבל כסף מבעל המכולת כדי לקנות כרטיסיה כדי שתוכל להגיע לבית הספר. היא לא זכאית להסעה. רבים מן הילדים האלה באים ממשפחות קשות.

אומרת גברת לנדי, בסופו של דבר, חלק מן הילדים האלה מגיעים גם מרקע סוציו אקונומי נמוך ולעתים אין כסף לאוטובוס ואז זה גורם נוסף להליכתם ברגל. בנוסף, בחלק מן המקומות האלה אין קווי אוטובוס מוסדרים ואין קו שעובר בין המקומות.

דבר נוסף, ילד שיש לו הפרעה רגשית –וזו תופעה רגילה במקרים של לקויי למידה, זכאי להסעה עד לכיתה ד' והוא זכאי גם למלווה. ברגע שהוא מגיע לכיתה ד' יש בפניו את התנאי של שלושה קילומטר והוא לא זכאי להסעה, כך שהוא הופך להפקר. והלוא קודם לכן היה זכאי אפילו למלווה משום שהוא בסיכון ופתאום הכל יורד.

עם כל הכבוד לגילאים, המעבר בין כיתה ד' לכיתה ה' עוד לא עושה שינויים דרמטיים במצב הילד ובתפקודו. מה קורה עם אותו הילד שעד כיתה ד' או ה' היה זכאי גם להסעה וגם למלווה כי יש לו בעיות רגשיות ועכשיו, כשעבר לכיתה ה', אז בן יום הוא לא זכאי להסעה כי הוא לא גר במרחק שגדול משלושה קילומטר וגם לא למלווה.

מי קובע את הזכאות?

משרד החינוך.

מהי העמדה של משרד החינוך?

טרם שמענו אותה.

בטבלת הנתונים יש התפלגות של ילדים שנמצאים במסגרות שהותאמו ללקות. יש כאן השוואה. בעשור האחרון יש מספר ילדים גדול, האם האחוז שנכון לשנה זו שונה מן האחוז שהיה בשנת 2000? האם יש מישהו שיכול לענות לזה?

כבוד יושב הראש, להבנתי הוזמנתי לכאן כדי לדון במימון הסעות בחודש יולי אבל בינתיים, כל הדיון שמתקיים כאן כרגע הוא דיון שמתקיים במקביל -מתוך חשיבות הנושא ומורכבותו, בוועדה לשלום הילד, ששם נדרש משרד החינוך לרכז ועדה בנושא הסעות של החינוך המיוחד על כל ההיבטים, קריטריונים למדידת מרחק, אוירי או לא אוירי, מי זכאי לליווי? באילו לקויות וכו'. כל הדיון הזה הוא מאד מעמיק שמתקיים בוועדה מקבילה עם הרבה שותפים שלא נמצאים כאן. בין היתר הוכן עבור הועדה הזו מסמך עב כרס שכל משרדי הממשלה וכל השותפים למיניהם נדרשו להגיב עליו ומתקיים עליו דיון. כאן אענה רק בהקשר של החופשה ואציין שני דברים נוספים.

ועדות הכנסת מקדמות דברים.

אבל לא הגענו לכאן עם האנשים המתאימים כדי לענות ולא עם החומרים.

נציגת משרד האוצר אמורה לצאת.

אפשר להקדים את מועד תגובתה. בתשובה להערה שלא נשמעה, לא הגבלנו את סיום הישיבה לשעה אחת עשרה וחצי.

מנקודת המבט שלי אענה שני דברים: אני מברכת על כך שמתקיים דיון בכנסת ובוחנים בו את הדברים אבל יחד עם זאת, האנשים ששותפים לדיונים בענין הזה, שהם אנשי תחבורה ואנשי משטרה ועוד הרבה מאד אנשים שטרחו והכינו מסמך מאד רציני עבור ועדות הכנסת, כולם לא נמצאים כאן ולכן לא אענה על זה. כן אוסיף ברשותכם שני דברים: האחד הוא שמשרד החינוך מסיע לפי תכנית שנת הלימודים ולא אחרי שנת הלימודים.


דבר שני, יש הארכה של שנות הלימודים במוסדות חינוך מיוחד ועבור כיתות חינוך מיוחד שבבתי ספרי רגילים. במסמך שהוכן על ידי מרכז המחקר יש פירוט של תאריכים לפי הלקויות. ילדים משולבים בחינוך הרגיל מסיימים את שנת הלימודים שלהם ב 30 ביוני ולכן הם מוסעים עד 30 ביוני לפי קריטריונים אחידים. הם לא מוסעים לקיטנות ואין קייטנות לילדים המשולבים מטעם משרד החינוך.

שזו שאלה בפני עצמה אבל זה לא הדיון.

אבל הם בכל זאת לקויי למידה ועברו ועדת השמה.

אבל הם סיימו את שנת הלימודים.

אבל אי אפשר להשאיר ילדים כאלה בבית למשך חודשיים. קריאה, למשל, ילדים כאלה, נשארים חודשיים בבית בלי מישהו שיתרגל אתם קריאה וכל העבודה של כל השנה הולכת לאיבוד. אני מחזיקה ילדם עכשיו אבל לא כל אחד יכול לעשות את זה. איך אפשר להשאיר ילדים מתבגרים עם ליקויי למידה בבית משך חודשיים?

חלק גדול מבתי הספר מקיימים את זה לפי תכנית הלימודים - - -

עלי לצאת. בהזמנה היה רשום שהישיבה מסתיימת ב 11:30.

עשי כרצונך. אנחנו לא קושרים כאן אף אחד.

ועדות בכנסת מתאחרות פעמים רבות.

ועדה מבקשת נציג של משרד ממשלתי, הנציג מאחר לדיון ויוצא באמצע דיון, כיצד? בנוסף, הועדה הזו נקבעה לשני דיונים מלכתחילה. ההערה תועבר למי שצריך לקבל אותה.

אשמח להתייחס. שמענו חלק מן הדברים.

אינני יכול לתת לך להתייחס באמצע דברים של מישהו אחר ובשלב הזה של הדיון.

אני ממליצה שהדיון המעמיק יהיה על כל ההשלכות וההיבטים של ההסעות בחינוך המיוחד - - -

גם אחרי 30 ביוני, חלק מבתי הספר ממשיכים ללמוד ויש להם עוד פעילות בתוך המסגרת הבית ספרית. הילדים האלה -שצריכים את ההסעות והם רחוקים מבית הספר - - -

משרד החינוך ממשיך להסיע באופן אוטומטי במקרים שהארכת שנת הלימודים מאושרת. המנכ"ל מבקש להודיע ש"תיבחן אפשרות לסייע לתלמידים משולבים אשר זכאים לשירותי הסעה במהלך שנת הלמודים ונמצאים בקייטנות בתוך המוסד החינוכי אליו הם מוסעים במשך שנת הלימודים". אין לנו בענין הזה מספרים או כמויות או פרטים על סוגי פעילויות. הנושא ייבחן בעקבות הועדה הזו.

בכמה זמן זה ייבחן?

מבקשת להשלים את הודעת המנכ"ל. "הנושא ייבחן על ידי משרד החינוך עבור תלמידים משולבים אשר זכאים לשירותי הסעה במהלך שנת הלימודים ונמצאים בקייטנת בתוך המוסד החינוכי ובפיקוח המשרד או הרשות המקומית."

קל וחומר שאם הלימודים ממשיכים אז תימשך הזכאות.

בהחלט. הנושא ייבדק וימסרו נתונים בהתאם. חשוב לי לציין שהנתונים שנמצאים כאן, של מרכז המחקר והמידע ומצורפים - הם אינם מדוייקים. להערכתי אין להם בכלל אלא רק תלמידי שילוב ולא תלמידי חינוך מיוחד אבל אני מוכנה להעביר אליכם קובץ מעודכן.

האם את אומרת שהמספרים הם יותר גדולים?

לגבי הגידול, גם לשאלתם מקודם וגם לשאלת חברת הכנסת: החינוך המיוחד גדֵל מאד, מספר המסגרות גדֵל מאד, מספר הילדים שעברו ועדות השמה גדֵל מאד, לא נדרשתי להביא לכאן נתונים אבל אנחנו נמצאים במעקב אחר הענין הזה באופן קבוע, יתרה מכך, משרד החינוך הקים ועדה לבחינת הגידול הטבעי בשל הפער המאד גדול בהקצאת השעות למערכת לעומת מספר הילדים שמופנים לועדות ההשמה ונדרשים למסגרות האלו.

באילו תחומים יש גידול?

אוכל להגיד לך בלי מספרים. באופן כללי יש גידול בתחום האוטיזים. ילדים על הספקטרום של האוטיזם. יש גידול בתחום של הפרעות התנהגותיות רגשיות ויש גידול גם בתחום של לקויי למידה.

גם הטכנולוגיה העכשווית, עם העידוד של נשים לצאת לשוק העבודה והעובדה שנשים מתחילות ללדת יותר מדי מוקדם או מאוחר, יש להם השפעה.

אני לא רוצה להסיק מסקנות אני יכלה להגיד שאנחנו, כמדינה, לא שונים מן השינוי בכלל העולם. לפני עשר שנים דיברנו על 1:1,000 ילדים בספטקרום האוטיזם ועכשיו אנחנו מתוקצבים כבר לפי 1:100. והמחקר האחרון בדרום קוריאה מדבר על 1:38 על רצף האוטיזם. אנחנו לא שונים מן העולם בגידול. אנחנו בוחנים את הענין הזה, יש לזה הרבה השפעות. השפעות של קריירה הן חלק. הקריירה של אמהות לא יצרה ילד בחינוך מיוחד - - -

העובדה שנשים יולדות בגיל מאוחר משפיעה.

יש הולדה בגיל מאוחר גם מסיבות אחרות, יש את הנושא של מודעות, יש את הנושא של איבחון, יש את הנושא, שניה, רגע, תרשי לי להשלים רק עוד תשובה אחת, יש עוד נתון אחד שהוא משמעותי והוא ההרחבה של הספקטרום. ופעם אוטיסט היה אוטיסט ואילו היום תחת הספקטרום יש הרבה מאד ילדים שנכנסים, מאספרגר תפקוד גבוה ועד אוטיזם, הקשת מאד רחבה וזאת לא הלקות היחידה שגדֵלה, חשוב להגיד את זה, אנחנו צריכים לבחון את הגידול בהקשר של בעיות התנהגותיות והפרעות רגשיות במערכת ולהבין מה קורה לנו כחברה.

כשאתם בודקים את הגידול במספר הילדים האלה, יש נושא של ריטאלין שהוא כרגע לא קשור לכאן, האם אתם סופרים את הילדים שהם לקויי למידה על פי מספר הילדים שמקבלים ריטאלין או שאין קשר לזה?

על זה משרד הבריאות צרך לענות.

אנחנו לא בודקים איזה ילד מקבל טיפול תרופתי כזה או אחר. הילדים שעוברים ועדות השמה הם ילדים שעוברים איבחונים מקיפים בתחומים שונים ואלה לא קשורים לטיפול התרופתי של הילדים. ההשמה קשורה לאיבחון שלהם, איבחון פסיכולוגי, איבחון נוירו -פסיכולוגי, איבחון פסיכיאטרי, זה לא קשור לתרופות.

רק הועדות. הועדות באות עם כלים כאלה.

ילד שלוקח ריטלין – זו לא סיבה להגיע לחינוך מיוחד.

הועדה עושה כינוס מיוחד, השקה של שדולה ל"סלולאריות נבונה". אני חושבת שאחת מן הסיבות שילדים נמצאים בצב שהם נמצאים בו היא הקרינה שיש לנו, גם מן הפלאפון וגם מן האנטנות, אנחנו לא נבוא למסקנות וכמו שאת אמרת, אנחנו לא מומחים בתחום אבל לפחות לפתוח את הנושא.

עבור מי שזה מעניין אותו, זה קורה היום בשלש באולם נגב.

כשמבקשים תקציב להסעות אז צריך להתחשב גם בדברים האלה.

ענייני התקציב להסעות נבחנים עכשיו בוועדה מאד רצינית שיש לה המון שותפים.

מי השותפים?

משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, המשטרה, משרד התחבורה, משרד המשפטים, משרד האוצר כמובן ועוד. הנושא מאד מורכב. מדובר בציוד רפואי, ברכבים מותאמים, במלווים, בכישורי נהגים, הנושא מורכב, הוא לא רק החלטה על מספר קילומטרים.

ביידיש אומרים -ואני משתמש כזה מספר פעמים בתקופה האחרונה, "גם בדרך לבית המרזח, נדרשת כוסית". עד שהכל יהיה גמור, גם לפני כן צריך לעשות. גם בדרך לשם, עדיין לא ברור איך הוחלט על שלושה קילומטר, בינתיים ילדים הולכים מרחקים לפי מה שהסברנו, מה ההסבר שלכם לזה ומה ההסבר שלכם לאפשרות שאפילו יום אחד זה ימשיך?

מאחר ולא הייתי בשלב שבו קבעו את הקריטריונים הקודמים ולא אני קובעת את הקריטריונים החדשים, אני מנועה מלענת על הענין הזה. לו היינו יודעים שהדיון יפתח לתחום הזה היינו מבקשים שאנשים נוספים יהיו כאן. החינוך המיוחד עובד על פי קריטריונים. במשרד החינוך יש ועדת חריגים והיא דנה במקרים חריגים שמגיעים אל שולחנה עד לשינוי קריטריונים ככל שהם ישונו.

כל מה שהזכרנו הוא הסטנדרט. כל מה שאמרנו הוא לא חריג, הילדים האלה לא זכאים. העובדה שאין תחנות אוטובוס ויש כבישים סואנים בדרך לביתה ספר היא מספיקה.

משרד החינוך הוא זה שאחראי על הקריטריונים.

רשום שהדיון הוא בנושא המשך מימון ההסעות מחודש יולי. זה נושא הדיון שנרשם.

ברשותך, הדיון הזה בחלקו עקר, כיוון שיש הרבה מאד סוגיות בנושא של הסעות ובנושא של החינוך המיוחד, שהן עומדות על סדר היום כל יום, לא משנה כרגע אם זה ילד שהולך קילומטר וחצי או נמצא בשילוב כזה או אחר. הנקודה היא התקציב של משרד האוצר. הנקודה היא הקריטריונים שקובע משרד החינוך על פי התקציב שהאוצר מתקצב אותו. זה שם המשחק בענין הזה. כל השאר זה משחק. אם התקציב של מדינת ישראל יגדל בנושא הסעות בהתאם לגידול שציינה כרגע רעיה, אזי משרד חינוך יוכל להכיל עוד קריטריונים כדי לשלב את התלמידים האלה. הרי הסוגיות הן מן מצחיקות ביותר. ילד בכיתה ד' מאושר להסעה מעל שני קילומטר ולמחרת הוא לא זכאי להסעה, הרי זה מצחיק ולא בגלל שמשרד החינוך עושה אותו כזה.

גם משרד החינוך הוא לא הענין אלא משרד האוצר. יש לקבוע מתוך השטח מה הקריטריונים ומהן הזעקות הגדולות שישנן בתוך העיוותים האלה שמשרד החינוך מחוייב לשים את זה על דברים שלו זה שם המשחק בענין הזה ועד כשייגמר הענין הזה כל הדיון הזה עקר.

כל העולם הוא משל והנמשל הוא כסף. את הכל אפשר לפתור עם כסף אבל אנחנו מדברים עכשיו על סדרי עדיפויות, אנחנו מציפים את הנושאים ואנחנו עדים לכך שבתוך המסגרת המצומצמת ובתוך השמיכה שיש אנחנו דנים איפה לשים את ההדגשים. בסופו של דבר לא רק האוצר קובע אלא שאנחנו בהחלט מעלים נושאים ודורשים נושאים ומעלים גם –על אף עמדות האוצר, בסופו של דבר מה שלא עוזר במרכאות גדולות הופך למרכאות גדולות ויש שינויים גם במדיניות האוצר ואנחנו יודעים שגם בתקופה האחרונה השטח מדבר, הדברים מדברים, דברים שהיום מדברים בחוץ - אנחנו מדברים עליהם היום והם דברים שלפעמים דנו בהם בוועדות וזה חלק מן התהליך שבו דברים קורים והשינויים קורים. דברים שצפים ומעלים אותם על סדר היום הציבורי - זה חלק מן התהליך. דוגמה, הכנסת מצאה נכון לשים לכל ועדה דובר. איל נמצא פה כדובר הועדה כי אנחנו מודעים לשילוב בין דברים שנעשים בכנסת יחד עם דברים שהם היבטים ציבוריים יחד עם עבודה משולבת של כל הדברים, לא רק הדברים שאתה אמרת וכמובן שאין סתירה.

נבקש מכם, בעיקר מנציגי הרשויות שיושבים כאן, להתייחס לדברים אבל להתייחס גם לנושא השני. ולפני שאתם מתייחסים לנושא השני, אבנר יאמר בקצרה במה מדובר מעבר למה שאני אמרתי בדברי הפתיחה, כדי שתוכלו להתייחס גם לנושא ההסעות וגם לנושא מרכזי השיקום.

לגבי ההסעות של הילדים בחינוך המיוחד הבנתי מרעיה שהולכים לעשות ריענון לנושא הזה. עם זאת, אני מתכוון לחלק השני של הדיון, היה צריך לטפל בנושא הזה כבר לפני כשלש שנים, פנתה אלינו אם לנכים בוגרים שפתאום החליטו לקחת ממנה את כל קצבת הניידות שעל שמה כשהילד שלה מוסע למרכז יום. בעקבות הפניה יצרנו קשר עם משרד הרווחה ודיברנו עם מר נחום איצקוביץ', מנכ"ל משרד הרווחה, הבענו את הכאב ואת המצוקה כי לא ייתכן שיקחו קצבת ניידות מילד נכה לטובת הסעה למרכז שיקום יום, יש הרבה צרכים אחרים לילד הנכה, עליו ללכת לטיפולים, עליו ללכת למקומות אחרים ומגיע גם לילד נכה לחיות כמו בן אדם.

עוד הסתבר שקצבת הניידות נלקחת גם אם הוא נוסע ואם אם או לא נוסע, בין אם הוא נמצא בחופשה או לא. הם לוקחים אותה לאורך כל השנה וזה התחיל להכעיס. מר איצקוביץ' אמר לי שהענין שלנו מאד מוצדק ושצריך לטפל בנושא הזה, שלא צריך לקחת את כל קיצבת הניידות. המתנו לועדות על גבי וועדות, על דיונים וכל מיני דיונים והסתבר לנו שאין שינוי, אותו חוזר מנכ"ל שהוצא ב 2008 לפיו לוקחים את כל קצבת הניידות מילד בוגר נכה - - -

עבור אנשים שלא יודעים, מהו הסכום?

בסביבות 2,000 לא יותר.

יש אנשים שמקבלים 2,000, יש אנשים שמקבלים 3,000, - - -

האם ההסעות יכולות לעלות שלושת אלפים שקל?

לא גובים יותר מסכום ההסעה.

ששת אלפים שקלים למי שנוסע ברכב עם מעלון.

הענין לא חוקי. אסור לקחת קיצבת ניידות של בוגר נכה, הרי אנחנו יודעים שזו קבוצה יעודית ואסור, אפילו על פי חוק הוצאה לפועל, לקחת קיצבה ייעודית מנכה. זה אסור. המדינה, קרי, משרד הרווחה, עבר על החוק. לוקח קיצבת ניידות בניגוד לחוק. למה? כי הוא מוציא חוזר מנכ"ל ולוקחים את זה מן החוב. דיברתי לאחרונה עם - - -

האם אלו לא הרשויות המקומיות?

זה באחריות הרשות המקומית.

ניסינו לדבר עם מר איצקוביץ' ולשמוע למה זה לא זז, למה חוזר המנכ"ל הזה, שנולד בפסילה, למה הוא לא חוזר בו ומחזיר המצב לקדמותו כמו שהיה קודם? הסתבר שיש פה נעיצה של האוצר ואני מאד מצטער ומאד מוחה על זה שהרפרנטית של האוצר יצאה מכאן, אני מוחה על זה כי אני רציתי לשמוע את התשובה שלה פה, האם הם מתכוונים לתקצב את זה בחזרה או שהם מאמינים שהילדים יפסיקו ללכת למרכז יום? ואם כן אז הילדים יבואו למרכז יום במשרד האוצר. שמשרד האוצר יעשה מרכזי יום. נביא את כל הילדים וכולם ישבו פה עד שהאוצר יתן להם תשובה.

הילדים לא קשורים.

בוגרים, בוגרים, אני מדבר על ילדים בוגרים. ילד בוגר שנשאר בבית.

תמיד יישארו ילדים.

זה יותר גרוע מתינוק, יש לי ילד נכה בן 25, שאי אפשר להשאיר אותו אפילו דקה לבד בבית. אנחנו לא יוצאים, לא מבלים, ממש שמירה. צריך לתת לו לאכול, לשתות, צריך להרים אותו, להחליף לו, לרחוץ אותו, עכשיו בגיל 21, גם מטפל - אין לנו כסף לקחת מטפל, אם ההסעה לוקחת את הכסף אז אין כסף למטפל.

כל קיבצת הנטו שהיא עבורו נלקחת?

כן.

האם הוא נוסע כל יום למרכז שיקומי?

כל יום למעט אם הוא חולה.

מי שקיצבת הניידות לא מספיקה אז צריך להוסיף?

עד גובה הקיצבה, כל השאר המדינה.

מי שאין לו קיצבת ניידות נותנים לו כרטיס של מחיר הנסיעה.

בסופו של דבר, אנשים עם מוגבלות קלות יותר, ככל הנראה, לכן העלויות הן נמוכות יותר.

מקבל החזר בגובה התחבורה הציבורית.

לא מדויק שהמדינה משלימה את זה. כי אם ההסעה עולה יותר הם משלימים עד גבול מסוים. הם לוקחים את כל קיצבת הניידות והמדינה משלימה עד 2,400 שקל. אם ההסעה עולה יותר אז אנחנו מממנים לבד.

היות ואנחנו משלמים - - -

אני גם משלם, יש לי קבלות.

בכל מקום זה שונה. אנחנו מדברים כאן באופן ארצי, זה לא קורה בכל המקומות.

אני לא רוצה לשלוח את הבן שלי לירושלים.

האם מבקשים ממך לשלם?

לא מבקשים, אני משלם.

גבירתי, האם הקיצבה שלך היא 500 שקל?

לא שלי, של חברה שלי שגרה בפתח תקוה. היא גרה מרחק של תחנה אחת מבית הספר ולוקחים ממנה חמש מאות שקל מן הקיצבה. אם זה מה שאני קוראת עכשיו, שזה דבר חדש עבורי, זו שערוריה כי אם צד אחד עולה 6 שקלים, 12 שקלים ליום זה 240 שקל לחודש אז למה 500 שקל?

מדובר בכך שהיא לא מקבלת קיצבת ניידות, חברתך. או שהיא כן מקבלת אז - - -

בכל מקרה, למה לקחת ממנה 500 ₪? גם היא כן מקבלת אז היא לא מקבלת את כל הסכום אלא 1,000 ₪ כי נכה על כסא גלגלים מקבל 2,049 - - -

ומזה לוקחים את עלות ההסעה?

קשה במקרים הפרטניים. אני מוכן שתעבירו לנו את השמות ונבדוק את הענין. יכול להיות שיש טעויות.

בתשובות ליושב הראש, אני גר בבית"ר, הבן לומד בירושלים, אם תהיה הסעה לבית"ר אז אולי הוא יוכל ללכת עם העגלה שלו. הוא נוסע כל יום לירושלים, אני נותן את כל קיצבת הניידות והעיריה מוסיפה עוד 2,400 שקל, אני צריך עוד לממן כסף נוסף בשביל המלווה. זה מעל 5,000 שקל.

זה לא בן יחיד. התארגנו שם עם שני ילדים שנוסעים עם רכב מעלון וזה הרבה כסף, הרבה מאד כסף.

קיצבת הניידות שלי היא 2,040 שקל ואני רוצה לומר שזה סכום מצחיק ביחס לאחזקת רכב עם הביטוחים והתיקונים והמעלון והביטוח המיוחד על האביזרים המיוחדים. אלפיים שקל לא מכסים את אחזקת הרכב אז לוקחים את כל הכסף הזה ובהרבה מאד נקודות המדינה עובדת בצורה הפוכה, שלא המדינה משרתת את האזרחים אלא האזרחים משרתים את המדינה. היא נותנת כסף בשביל ניידות וחושבת איך היא לוקחת אותו בחזרה?

בסופו של דבר, יחד עם כל מה שתענה בקשר לעלויות ובקשר למה שאתם גובים, אין ספק שקיצבת ניידות ניתנת רק בשביל מרכז יום שיקומי, איפה את שאר הדברים שאותו בוגר צריך?

אסור לכם לקחת, אתם לא מבינים את זה? לפי החוק אסור לכם לקחת קיצבת ניידות. קיצבת ניידות לא ממלאה את הניידות שהילד זקוק לה בשום צורה שהיא.

מר קליין, דיברנו על זה. קודם כל היא לא ממלאה – זה ברור, 2,040 שקל, מעבר לכך, גם אם נניח שהיא היתה ממלאה את ההסעה למרכז היום, היא עדיין לא ממלאה את כל הצרכים של אותו הילד אז אנחנו בעצם - - -

ביקש מאתנו מנכ"ל משרד הרווחה, מר נחום איצקוביץ' להודיע בשמחה שהתקבלה החלטה על ידו לשנות את ההנחיות לגבי השתתפות המשפחות בתשלום עבור ההסעות, היות וההחלטה נפלה ממש בימים האחרונים, אנחנו נוכל לבשר את המודל החדש להשתתפות הורים בהסעות מיד אחרי שנודיע לכל השותפים -המרכז לשלטון מקומי וכל מי שעוסק בנושא ההסעות, אז נוכל להודיע מה המודל החדש והוא יהיה בתחולה מן ה 1 לספטמבר ומבחינתנו זה אומר שכל הטענות שהושמעו כאן בהחלט נגעו לליבו של המנכ"ל - - -

מקבלים את זה בברכה, אנחנו יודעים מהי הנכונות, גם של השר וגם של המנכ"ל ואנחנו מודים לו שהוא מצא את הועדה כבמה להודיע על זה אבל, האם תוכל באמת קצת לפרט מה השינויים?

לא אוכל להיכנס לפרטים, ההחלטה העקרונית היתה שההשתתפות של המשפחות תרד בצורה משמעותית מתוך הבנה שבאמת גימלת הניידות ניתנת לא רק כדי להסיע את הבוגרים אל מרכזי היום אלא שיש עוד מטרות שאותן גימלת הניידות הזו אמורה לשרת, יש החלטה גם להוסיף -והמשמעות התקציבית של היא משמעותית, נמצאת כאן תקציבאית האגף, המשמעות היא שתינתן תוספת והמשרד יצטרך לגייס תוספת משמעותית לנושא ההסעות. גם היום המשרד מממן 13 מליון שקל מעלות ההסעות, כמובן שגם חלקה של הרשות המקומית, גם הוא יצטרך להינתן בענין הזה ובסופו של דבר זה יגיע למצב שהמשפחות יצטרכו לממן חלק מגימלת הניידות, לא את כולה, וכמובן שאנחנו מודעים לזה שאנחנו נצטרך לתת פתרון ביניים לכל אותם הורים שנאלצו לשלם ונמצאים אולי בחובות וכו' עד ל 1 לתשיעי.

מה קורה עם משפחות שהן מעוטות יכולת בהקשר של ההשתתפות?

אמרתי, בנינו מודל ויש פתרון ביניים. חלק מן הקיצבה יישאר בידי המשפחה וחלק יצטרך להינתן לנושא של ניידות.

שמענו גם מהורים שנמצאים פה, שיש חלק מן האנשים שיש לו חובות לרשויות וצריך לבדוק את זה.

למצוא את הפתרונות לחובות שהצטברו להורים לילדים.

אבהיר. כל מה שדובר בנושא של בוגרים כרגע מתייחס לאוכלוסיה שמאובחנת ומוכרת לאגף לטיפול באדם המפגר. הכללים לגבי אנשים עם נכויות אחרות הם שונים, למרות שאנחנו אותו משרד. אני מתייחסת לאוכלוסיה שכוללת בתוכה אנשים עם לקות מוטורית, לקויות ראיה ושמיעה ואנשים שמתפקדים עם ליקויי תיפקוד והסתגלות, שמתפקדים מעט יותר גבוה מן הפיגור השכלי אבל עדיין בפער מן הנורמה.

לשאלת יושב הראש, יש בערך 200,000 ככלל ומתוך הבוגרים יש בערך 100,000 אנשים שלא כולם מוכרים לרווחה ושמדוברים כאן. אפרט. לגבי אנשים עם נכות קשה מאד, יש לנו היום בארץ ששה מרכזי יום לנכים קשים, התעריף כולל בתוכו את מרכיב ההסעות -ויש היום הרבה מאד בעיות כי יש טענות שהוא לא מספיק וארגונים לא כל כך עומדים בנושא ההסעות אבל לא אביא את זה לשולחן הזה. רגע, רגע, - - -

לאנשים עם פיגור שכלי יש ארבעים מרכזים.

אני מדברת על אנשים עם נכות פיזית קשה שלא מסוגלים להשתלב במקומות תעסוקתיים. לגבי מרכזי יום לנכים קשים לא נדרשת השתתפות בהסעות אלא השתתפות בכל השירות הזה. לגבי אנשים שנמצאים במסגרות תעסוקתיות, אנחנו משתתפים - - -

אנחנו לא מדברים רק על מרכזי יום טיפוליים אלא גם על מקומות שעובדים בהם.

האם זה אותו הדבר בתהליך ובהתנהלות? האם אותם דברים שקיימים עבור אלה קיימים גם כאן?

זה אותו הדבר. אנחנו לא לוקחים את קיצבת הניידות.

אז מה ההבדל?

זה לא מדויק. בתשובה לכל ההערות שהושמעו כרגע, רק אציין קודם מה כן אנחנו לוקחים. לגבי אנשים שנמצאים במקומות תעסוקה, הן במרכזי שיקום מקצועיים והן במפעלים מוגנים, אנחנו מסייעים בגובה של 50% מ"חופשי חודשי" שזה ניתן לארגונים עצמם ובנוסף, יש לנו הנחיות –תקנון עובדים סוציאליים, לגבי אנשים שלא יכולים להשתמש בתחבורה ציבורית בגלל מצבם הפיזי ואתם אנחנו משתתפים בהסעות לפי סכום מסוים. זאת אומרת עד גובה של מספר נקודות זיכוי. הנושא הזה מוגבל תקציבית כי הוא לא על פי חוק אלא על פי נהלים. עד כאן לגבי הבוגרים. זאת אומרת שאנחנו לא לוקחים את קיצבת הניידות אלא מבקשים מהם השתתפות עבור הסעתם עד סכום מסוים.

הדברים מבלבלים. רק ההגדרה משתנה. הרי באופן מעשי - - -

יש כאן שני נציגים של המשרד, אחד מהם
ממה שנוגע לפיגור והשני לשיקום. בשני המקרים יש הסעות אבל זה לא אותו דבר כי הפיגור והשיקום לא עושים את אותם הדברים. יש שני הוראות שונות זו מזו, אחת של הפיגור ואחת של השיקום.

כמות האנשים שהם מסיעים לעומת כמות האנשים שאנחנו מסיעים היא ממש מועטה. האוצר לא היה מאשר השתתפות כזו.

לגבי מרכזי יום לנכים קשים היתה הבנה שאי אפשר לקחת את קיצבת הניידות של האנשים. כל הענין גם חדש יחסית. מרכזי יום לנכים קשים הם החדשים חסית, הם בני חמש שנים לכל היותר.

זו הערה מאד חשובה וזה יכול היה לפתור את כל הבעיה, אם כל ההסעות היו מתנהלות כמו אלו של מרכזי יום לנכים קשים, שזה משהו חדש ועלות ההסעה כלולה בתוך המיכסה. בעירית ירושלים, עליי לאשר מיכסה ואז אני מחפשת תקציב להסעה, למה זה לא כרוך יחד? וחבל שהנציגה של האוצר יצאה. לו ההסעה היתה גלומה בתוך המיכסה הבעיה היתה נפתרת.

המיכסה שאת מקבלת לא מכסה את ההסעה?

המיכסה לא קשורה להסעה. המיכסה שאני היום מאשרת מאושרת למקום עצמו, כמו "אלווין" למשל. הם משתמשים בזה לצרכים שלהם כמו הפעלת כח אדם או בטוח וכד'.

כיום ממתינים להסעה תשעה עשר אנשים. הם היו זכאים להסעה על פי הגדרה אבל אין תקציב.

יש פער בין הדברים.

בסופו של דבר, בשורה התחתונה, יש כאן מודלים שונים אבל האנשים, בסופו של יום, במודל הזה, האם משלמים פחות עבור נסיעות?

ראה, אני יכולה לומר לך שבמרכזי היום לנכים קשים המיכסה שכוללת בתוכה בערך 1,200 ₪ עבור הסעה מגיעה לסביבות 4,500 ₪, מתוכה אדם משלם 660 ₪ כל חודש על כל הסל.

660 מכסימום על כל הסך כשזה כולל גם את הנסיעות

זה לא פשוט כי ארגונים ממעטים להסיע אנשים שנמצאים במרחקים גדולים זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להקים מרכזי יום לנכים קשים בכל מקום ומקום וזו סוגיה לא פשוטה.

בטיפול יום במרכז שיקומי, חוץ מהסעות, האם לוקחים מהם גם השתתפות?

גם, גם חודשי. מקיצבת הנכות.

זאת אומרת שהם צורכים פחות. זאת אומרת שמי שיותר קשה לוקה כפליים. המצב שלו יותר קשה, ההשתתפות שלו יותר גדולה, הוא פחות עצמאי.

כי נכים קשים הם נכים קשים. כולם מרותקים לכיסא גלגלים. אלה זקוקים לעזרה ואלה זקוקים לעזרה.

הפניה צריכה להיות לאוצר שיעשה עם זה משהו ולא במאבק פה על השאלה מי מסכן יותר –פיגור או שיקום.

נפנה אל הרשויות, אבי גינספן, התייחס גם לגבי החלק של ההסעות של הילדים שנמצאים במסגרות השילוב. הפניתי אליך גם בקשות שיש לי בנושא.

עם תלמודי תורה היתה בעיה. לא מוכרים אצל משרד החינוך אבל כיתות מקדמות, מכיתות ו' הכיתות המקדמות שלומדות עד ט' באב, נאלצנו להפסיק את ההסעות שלהן - - -

לפי מה שאומרים כאן ולפי מה שנציג משרד הרווחה הודיע, יהיה שינוי גם במסגרות האלו.

נציגת משרד החינוך אמרה שמסגרות שימשיכו או קייטנה, מסגרות שימשיכו את הלימודים, יש סיכוי - - -

דרך אגב, לפני שבוע בסיכום שהיה עם משרד החינוך, גם כיתות השילוב תהיינה במסגרות האלו. בודאי צריך גם עכשיו לעשות את זה, זו החלטה שתהיה תקפה משנת הלימודים הבאה.

רק 50%.

זה עכשיו. ציינתי את זה בעקבות פניה של הועדה אל ראש עירית ירושלים ואל מחזיק תיק החינוך וכל אלה שפעלו בענין הזה. לגבי המרחקים, קשה להבין שמן המשביר עד בית הכרם זה פחות משלושה קילומטר.

לפי ה g.i.s..

למה קודם זה לא היה?

יש כאלה שמשתמשים, נערי האוצר - - -

האם חושבים כך: על מנת להעביר את הכסף אל בתי ספר רגילים, אז צריך להתנהג אליהם כמו אל בתי ספר רגילים. אם ילד בבית ספר רגיל, שגר במרחק קטן משלושה קילומטר ממנו לא זכאי להשתתפות המדינה אז גם ילד עם לקות לא זכאי, בדיוק אותו הדבר.

זו לקות רצינית מאד בחשיבה. להגיד שבגלל שאנחנו רוצים לשלב אותם אז נותנים אותם אמצעים, אי אפשר כך. השאלה עכשיו היא האם באמת ילד רגיל הוא כמו ילד שנמצא במסגרות אחרות. היו אומרים לך "כן מספיק", "לא מספיק", כן מרחק גדול או לא אבל, לבוא ולומר שכך אנחנו מיישמים את השילוב שלו, על ידי השוואת הקריטריונים של הילד המשולב לילד הרגיל בכל מה שקשור בהסעות זה ענין תמוה.

לגבי מה שאבי אמר, הכל ענין של תקציבים, נושא הטופוגרפיה –שהוא אכן בעייתי, משרד החינוך מכיר בו והוא הקים איזושהי ועדה, שאף אחד לא יודע מה הקריטריונים שלה וההחלטות שלה אבל 'זורקים' ברשויות איזה סכום שהוא משתנה מפעם לפעם. אפשר לקרוא לזה "תוספת עבור שינויי טופוגרפיה" כלומר, הכירו בבעיה הזו. נקח את בית"ר, היא בנויה על גבעות, מקצה של העיר לכניסה המרחק הוא 1,800 מטר אבל הבדלי הגבהים הם בין 800 ל 640 מטר, זאת אומרת, כשילד צריך לעלות מ 640 לגובה של 800 הוא עדיין לא עומד בקריטריונים. המשרד כן מכיר בבעיה אבל הקים ועדה שזורקת סכום שאין לו קשר עם המציאות. אפילו לא עצם.

לגבי הדברים של ישראל, ביקשנו ממשרד החינוך להקים ועדה משותפת שתבדוק את כל נושא ההסעות, בגלל הסעיף הזה שמשרד החינוך נותן איזו עצם קטנה כזו, בגלל הטופוגרפיה. הם נעתרו לבקשה.

הכל מלא בספרים של ועדות, יש ספריות ענקיות מלאות.

הענין של המרחק בקילומטרים מקצץ את החלום של השילוב, מקצץ את היכולת של ילדים להשתלב ובעצם מחזיר אותנו מספר שנות דור אחור, זה לוקח את השילוב ואומר שהוא בעצם לא משלם. כל הדיון צריך לשבת על המקום הזה האם זה בכלל נאות למדוד מרחק בקילומטרים עבור ילד?

מבקשת לחזק אותה. האם יש למישהו נתונים, כמה חסכה מדינת ישראל בזה ש - - -

הרבה, הרבה.

לדוגמה אצלנו ביישוב זה יותר מכפול. אם העלות של נסיעות לשנה היא 10 מליון - - -

רק צריך לקחת בחשבון שהעלות לילד אחד היא - - -

הרעיון שאומר עכשיו ישמע קצת לא מציאותי אבל האם לא עדיף בכל שכונה כזו יהיו –על פי קריטריונים, אם יש בה חמישה ילדים, למשל, האם לא עדיף להקים עבורם גוף שמטפל בהם? וזה יחסוך כסף, יותר מקומות עבודה, יותר מקבלים אז למה לא לעשות את זה?

כשההורים עושים את זה אז המדינה מבקשת מהם כסף.

ילדים בתכנית השילוב נמצאים -על פי רוב, בתוך המסגרת השכונתית, בגלל זה אנחנו מדברים על ילדים בשילוב ולא מדברים על ילדים שמשובצים מתוקף חוק חינוך מיוחד, סליחה, סליחה - - -

שאלה נוספת אלייך, הקשיבי ואחר כך תעני. מה קורה עם אוטיסטים? האם הם גם שילוב?

אחזור ואסביר. יש ילדים שעברו ועדת השמה מתוקף חוק ומשובצים במסגרות חינוך מיוחד, בין שהן מחוץ לקהילה ובין שהן בתוך הקהילה, ילדים על רצף האוטיזם יכולים להיות בשילוב רגיל בתוך כיתה רגילה באיזור מגוריהם או בכיתות קטנות בתוך בתי ספר רגילים או בבתי ספר לחינוך מיוחד עבור אוטיסטים. ברגע שהילד הוא אוטיסט הוא זכאי להסעה לפי רמת תפקוד מסויימת ולכן, אם הוא בחינוך הרגיל אז הוא נמצא בחינוך הרגיל בתוך הקהילה שלו ואם הוא נמצא בחינוך המיוחד אז מסיעים אותו לשם.

אז אם הוא בכיתה רגילה אז הוא לא מוסע. איך הוא מגיע לבית ספר?

אם הוא אוטיסט והוא משולב בבית ספר רגיל ועל פי הקריטריונים הוא זכאי להסעה הוא מוסע כל השנה לפי אורך שנת הלמודים.

ואם הוא גר במרחק פחות משני קילומטר?

גם.

תלוי בחומרת הלקות.

זה אומר שלא. ה"תלוי" הזה אומר שלא.

המצויים ברשימה זכאים לפטור לפי קריטריון המרחק.

יש כאן ענין תלוי. תלוי במה?

יש ילדים שמשולבים בחינוך הרגיל שזה תלוי בחומרת הלקות שלהם אבל האוטיסטים מוסעים.

האם ילד אוטיסט זכאי להסעה בכל מקרה? זו השאלה.

רעיה, כולם הבינו שגם את האוטיזם חילקת לפי הרמה אבל מסתבר שאוטיזם הוחרגו והם נכנסים לפי קריטריון.

אם יש לקויות אחרות אז זה לפי מידרג לקות וקושי.

האם לא כולם מוסעים?

אנחנו מקבלים את מה שנאמר פה שאוטיזים, בכל דרגה שלו, גם בזו שהיא הכי קלה וגם אם הוא משולב וגם אם בית הספר קרוב לבית - הוא זכאי להסעה.

וזה לא משנה כמה קילומטרים בין הבית לבית הספר. האם זה מה שאת אומרת?

אנחנו נבדוק אם חוזר המנכ"ל מיושם.

האם הדיון הסתיים?

זו ממש חוצפה. כמו הנציגה של משרד האוצר, שיוצאת כי היא חושבת שהיא לא צריכה לתת לנו דין וחשבון. מה שהיה לא יהיה. אנחנו נשנה את הדברים.

אני חמש עשרה שנים בוועדה ובחיים לא קרה דבר כזה.

נכה מרותק לכסא גלגלים לא רואה וההורים השאירו את הילדים בבית והאם אומרת שהיא לא יכולה להרים אותו בבוקר אז הוא לא ילך לבית הספר וכל היום מסתכל על הקירות.לא, הוא לא עיוור. וההורים צריכים להתמודד והילד לא יוצא לשום מקום, הילד סגור כמו בתוך כלא וזה לא בסדר שלוקחים לו את כל הקיצבה. ההורים צריכים להתמודד עם כל זה.

לגבי הדברים שדני אמר לגבי קריטריונים, אז אם הקריטריונים האלה יגיעו ל 50% מן הקיצבה אז יוצא שהקיצבה חסרה וגם כך היא חסרה ואם על זה עוד מורידים מן הנכות אז יותר טוב כבר המצב שהוא היום אבל עדיין זה מצב חסר. ברור שזה לא מספיק. אם יבדקו עלות של קילומטר למשל, די לבנות קריטריון נורמאלי אז בסדר אבל ברור שזה חסר.

הבן שלי נמצא במסגרת מזה שנתיים, החוב גדול והעובדת הסוציאלית אומרת לי שאם לא אשלם אז בשנה הבאה הבן שלי לא יהיה במסגרת. אני מראש העין. ועכשיו היא מבקשת ממני טפסים לרשום אותו למסגרת בשנה הבאה, לאן הוא הולך? זו המסגרת שלו, הוא בן עשרים ושתיים, לאן הוא ילך? למה אני צריכה לחדש כל שנה? אסתי בר אומרת שאם לא אתן את הטפסים הוא יישאר בבית.

לשאלת מנהלת הועדה, מדובר בארבעים אלף שקל חוב. זה לגבי ילד אחד. שאלה נוספת, ילד שנמצא בשילוב, אני משלמת כל חודש עבור מונית ועבור רכב שהוא עם מעלון וחלקו מונית אבל זה קשה לי מאד. מי יכול לעזור בענין הזה? הוא בן עשרים ושלש והוא נוסע לשילוב, הוא לומד שם.

במסגרת חינוכית או במסגרת ?

זו ישיבה, הוא לומד שם.

הגברת גודמן, ההערה שלך לא מקובלת עלינו. אנחנו גם מטפלים באנשים פרטיים.

אבל אנחנו לא יכולים לענות לאנשים פרטים מבלי להתכונן מראש.

תפנימו, שיש גם, חוץ מוועדות וחוץ מגורמים מטפלים וחוץ ממשטרה, יש גם אנשים פרטיים. מאחורי כל ילד כזה יש הורים ויש משפחה וכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. עכשיו אנחנו מבינים איך נעשים דברים רבים, כי ההסתכלות היא כזו. כל הוא עולם ומלואו, כל משפחה היא משפחה, יש השלכות של כל ילד וילד. אנחנו יודעים שכל אחד צריך להתמודד, בין אם זה בכסף, בין בהתנהלות, בין במתח, הם משקיעים את הכל, הרבה יותר מאשר אחרים משקיעים בשביל הכלל. סליחה, מהיכן התרבות להתפרץ כך? יש הורים שמשקיעים בילד הפרטי הזה הרבה יותר מאשר אחרים משקיעים בַּכְּלָל, תפנימו את זה טוב. ואני לא כולל את כולם בענין הזה וצריך להבין שמאחורי זה, אנחנו שומעים אותם ורואים אותם והם מלווים אותנו הרבה זמן, בענין הזה ובעניינים אחרים.

אני אב לילד בן שלושים ואחד, נכה קשה ביותר, בארבעה גפים, היום עובדת סוציאלית מתקשרת אלינו ושואלת אותי האם לרשום אותו בשנה הבאה לבית ספר וזה בקשר להסעה, אני משלם כיום אלפיים שלוש מאות שקל להסעה - - -

לשנה?

לחודש. לוקחים אלפיים שלש מאות.

מהי קיצבת הניידות שלך?

אלפיים שש מאות, אלפיים שבע מאות. אני רוצה לרשום אותו אבל איפה אני אשים אותו? אין לי איפה לשים אותו בשנה הבאה?

אם אתה אומר שאין לך כסף?

אז הם אומרים שיישאר בבית.

מדינה יהודית, זה מה שהכנו ורצינו שתהיה לנו.

אסף אומר משהו נכון, אנחנו מדברים -בתוך מדינה שלמה על ארבע מאות ומשהו אנשים, בסך הכל מדובר על ארבע מאות ומשהו אנשים, אלה לא סכומים שהם בשמים.

הם רוצים שההורה יסיע את הילד שלו והם לא חושבים על ההורה שיש לו עבודה, שיש לו עוד ילדים, שהוא צריך לפרנס משפחה, הם לא חושבים על זה.

אמנם זה לא מקרה של ירושלים אבל אצלנו ההסעות עולות לנו 2,700,000 שקל לשנה כשהתקציב שהאוצר נותן דרך משרד הרווחה הוא מליון מאתיים. העיריה לא גובה את קיצבת הניידות מאותן סיבות שעלו כאן כי אנחנו לא חושבים שמתאים לקחת את כל הקיצבה וההורים גם לא ממהרים לשתף - - -

בסופו של דבר יש עיריות שגם את זה אין להן. עירית ירושלים היא עשירה יותר. יש עיריות קטנות שכל תוספת כזו מכספן היא גדולה.

מבקשת להודיע, ב 1 לאוגוסט ייערך כנס גדול מאד לגבי תפקודו ותפקידו של בטוח לאומי ומאחר וזה קשור למשרד הרווחה ושר הרווחה יודע על זה ונפגשתי אתו אז אני אומרת את זה כאן. אני באופן אישי חושבת שצריך לשים פעם אחת ולתמיד סוף ולעשות רפורמה בנושא של הרווחה במדינת ישראל. יש שם ערבוב בין בטוח לאומי בין רווחה לעיריות - - -

גם בטוח לאומי קשור לזה אבל כמו שאומר מר קליין, ש 2,040 או 2,400 לא מספיקים.

יש עצומה בפייסבוק שאני מחתימה כי אני רוצה להביא את העצומה הזו גם לשר האוצר גם לראש הממשלה כדי לשנות את הסיטואציה כי זה מטורף לגמרי שאף אחד פה לא לוקח אחריות על רווחה. אין אף אחד שלוקח אחריות ואני שומעת אנשים שעובדים בתחום ויש הקשחת עורף שצריך לשים לה סוף. יש אטימות נוראית. ואפשר להבין שכמו שרופא עושה חמישים ניתוחים ביום אז הוא לא מתרגש מחתך אבל בכל זאת, האטימות ברווחה צריכה להיפסק. אז אני מזמינה את כולם להצטרף אל הדבר הזה כי זו מדינה יהודית ובמדינה יהודית אסור שיקרה שפקידים ואנשים בעלי תארים גבוהים כמו מנהל אגף כזה מנהל אגף אחר יאבדו את צלם האנוש ויתייחסו לאנשים המסכנים האלה כמו כלבים, תסלחו לי על הביטוי.

אנחנו מעריצים אתכם ומחזקים אתכם, אתם מחזיקים אותם בבית ולא שולחים אותם למוסדות. ועליכם לדעת שהשמתם במוסדות היתה עולה למדינה הרבה הרבה יותר כסף.

עובדת סוציאלית אומרת: קשה לך? קחי את הבן שלך למוסד. אמרתי לה: הבן שלי בן עשרים וחמש ואני בחיים לא יוצאת לבלות, לא יוצאת לטייל - - -

רבותי, אני מודה לכולם. נגענו בכל הדברים. בכל פעם שאנחנו - - - , שלום עליך הרב גפני, הרב גפני בא לחזק אותנו בדברי הסיכום, כיושב ראש ועדת הכספים. אומר לך שהאוצר לא היה אתנו בדיון אלא הגיע רק לחלק קטן של הדיון, הם באים לכמחצית השעה וכשהם מרגישים שהזמן יקר והזמן עלה כסף דהיינו, כל דקה שהם כאן הדרישות עולות וכנראה שהם שומעים את הדרישות ולא יכולים לעמוד בזה, לא מסוגלים לעמוד בפני מה שכאן מוצף ודיברנו כאן על הסעות בחינוך המיוחד, גם על הסעות של ילדים משולבים וכו', גם על מרכזי השיקום ובכל אופן, אנחנו רואים שני דברים שאנחנו מברכים עליהם: אולי זה לא יהיה בחזקת "כל תאוותנו בידינו" אבל יש שינויים שיקֵלו על ההורים גם בנושא של הסעות בחופש או בהמשך מסגרות הלימודים בתוך בתי הספר. הוועדה הפריטטית תשב קצת עם ההורים. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:28