הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
16
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

21.6.2011


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 179
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, י"ט בסיוון התשע"א (21 ביוני 2011), שעה 11:00

הצדעה לניצולי ופליטי השואה ומעקב אחר הטיפול בהם

חברי הוועדה: דני דנון - היו"ר
מרינה סולודקין – מ"מ היו"ר

רוברט טיבייב

יעקב כץ

ליה שמטוב

דר' זאב חנין – המדען הראשי, משרד העלייה והקליטה

דב בארי – אגף התקציבים, משרד האוצר

דר' עירית אברמסקי – מוסד 'יד ושם'

גנאדי ריגר – נשיא תנועת חזית הכבוד

ולדימיר גניז'ניק – סגן הנשיא של תנועת חזית הכבד

דר' שרנופולסקי אברהם

אברהם גרינזייד – יו"ר ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה שנלחמו בנאצים

אהרן יצחק

אהרן שרלוטה

אוד אשר

אלכסנדר אורלי

ארזחי אורי

באבושקין מארט

באבקין אלכסנדר

בארוליה סוניה

בארי דב

בארשבסקי אמה

בודרוב איוון

בוירסקי ליה

בוצ'רוב יורי

בורלה בוריס

בושיריניצן סבינה

ביאלה רחל

בן יעקב עדינה

ברגל בוריס

ברודסקי יעקב

ברלינרבלאו סמיון

ברמן אלכסנדר

ברנספיס לריסה

ברקון מויסי

גאלטה מאריה

גובר יוסף

גוטמן אירית

גויחמן אדוארד

גולדנברג מארק

גולדשטיין נאום

גור שלמה

גורביץ' גרגורי

גלעד יעל

גרובליאנסקי דניס

גריגורנקו ויטלי

גרייבר מרים

גרנזאיט אברם

גשיורובסקי אנרי

דבידסון אירנה

דוידוב יהודה

דינרמן לבנה

דרק זינובי

דשבסקי בוריס

ואלק אליהו

ויסברג אהרן

וסקין ליה

זאסלבסקי גרגורי

זליחוב אולגה

זלצר טובה

חולונדובסקי בוריס

טאובקין דוד

טוזמן לנה

טלסניק משה

ישראלי נחום

כהן לבלוביץ' סופיה

כץ מריה

לבין דוד

לויט מיכאל

לוין דוד

לויפר רבקה

ליסטנגרטן ולדימיר

לסין יעקב

מגין מגי

מויסוביץ אלכסנדר

מטיאס שרה

מיליאר-פאראדס לילה

מלמד גדאליה

מקסימוב סופיה

מרוז תמי

מרקס עדינה

נאישוט נטליה

נדשקובסקי פרומה

נוביק יורי

נוסיביץ לודמילה

נורנברג אנטון

סולומונוב וולף

סון אלעד

סורוקין זויה

סושן סרג'י

סימיני זיאמה

סמירנוב אולג

סנקין יליה

סקלאר דוד

פאינר ולרי

פגיס צבי

פוטשניקוב סמיון

פיינשטיין נטליה

פמפושקין גוטה

פפרני אפרים

פרידבורג מטבי

צימרמן לאון

צרפיס מיכאל

קאופמן גיטה

קאפון ולדימיר

קוגן גרגורי

קיטאיציק נאום

קיפניס יפים

קרסני ולנטינה

קרפלביץ' נחום

רבינוביץ ולדימיר

רובינשטיין יפים

רויטמן יוסף

רוש'ין מאיה

רזניק אלכסנדר

שבאיביש סמיון

שבייביש סמיון

שברצמן לאוניד

שוורץ מאיר

שטיינמן מיכאל

שכמן יעקב

שכטמן מיכאל

שני שי

דנה גורדון

ס.ל. חבר המתרגמים בע"מ

הצדעה לניצולי ופליטי השואה ומעקב אחר הטיפול בהם

אני שמח לפתוח את הדיון של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בנושא הצדעה לניצולי ופליטי השואה ומעקב אחר הטיפול בהם. הוועדה קיימה דיון ראשון בנושא זה בעיר אשדוד לפני מספר חודשים ואנחנו רואים חשיבות רבה קודם כל לומר מלה של הוקרה והערכה לפליטי וניצולי השואה, אנשים שנמצאים פה בחדר. חלקכם הייתם ילדים ונערים בתקופת השואה, חלקכם הוצאתם מהבתים, עברתם למוסדות, עברתם ארצות, ומדינת ישראל מעריכה ומוקירה את כל מה שעשיתם, והעובדה שאתם נמצאים פה היום במדינת ישראל.

בדיונים הקודמים שערכנו הרושם שהוועדה קיבלה, ואנחנו נמשיך משם, שהמשמעות היא ערכית, סמלית ומוסרית. לא מדובר פה כרגע בבקשה לתמיכה כספית, אין פה בקשה לקצבאות, אין פה עניין של עלות תקציבית, יש פה עניין מוסרי שהוועדה תומכת בו, שהמדינה צריכה לבוא ולומר; אנחנו מכירים במה שנעשה, אנחנו מעריכים את זאת ואנחנו רוצים לומר יישר כח גדול לכל העושים במלאכה ולאפשר לאותם ארגונים שפועלים בנושא הזה לגרום שהאוכלוסייה המתבגרת תתבגר בצורה מכובדת.

אני מודה לחברי הכנסת יעקב כץ (כצל'ה), חברת הכנסת ליה שמטוב, שנמצאים איתנו ואני אבקש מידידי, חבר הכנסת לשעבר גנאדי ריגר לפתוח את הדיון. אני חייב לומר, גנאדי, שאתה מוביל את הנושא הזה כבר זמן רב ואנחנו נמשיך להוביל אותו עד שנראה תוצאות.

מזמן שהייתי חבר כנסת התחלתי לטפל בנושא, אבל זה נושא יותר רחב מאשר אנחנו חושבים היום, זה לא נושא רק לניצולי שואה, רק לפליטי שואה, לא רק לאנשים שיושבים פה. אנחנו רואים שיש פה גם צעירים, גם פחות צעירים וזו בעיה של ארבעה דורות, כך אני חושב. למה ארבעה דורות? הדור שעכשיו מבוגרים והם מעל גיל 80 ולא מקבלים קצבה, לא יכולים לקבל את הדיור, יש בעיות עם הדיור הסוציאלי. יש בעיות של הדור הבא. זה דור שהוא עכשיו לפני הפנסיה ואלה עולים חדשים שהגיעו בגיל 40 פלוס ותוך שנים עבדו פה, בסוף לא קיבלו פנסיה, קיבלו פחות ממה שמקבל היום בן אדם שלא עבד יום אחד. עכשיו הוא נכנס לבעיה ויש כאלה יותר מ-100,000 אנשים שבאו ולא יכולים ובאמת לא מסוגלים לשלם משכנתאות. הבעיה של הדור הבא, הצעירים, הם צריכים ללמוד, הם צריכים לעשות את החיים, הם צריכים לעזור למדינה ולעשות כל מה שצריך, ובסוף הם גם צריכים לקבל את הבעיות של דור ניצולי השואה והבעיות של ההורים שלהם, שהם לפני פנסיה או בפנסיה היום, בלי פנסיה, בוא נגיד ככה.

אלה בעיות שאנחנו צריכים לעזור, צריכים לפתור את הבעיות והיום אנחנו מקבלים מספר החלטות של הממשלה. באמת שזה עוזר ואנחנו מדברים על כך שיש תכנית של 5,000 דירות לדיור סוציאלי, זה דיור שקשור למוניציפליות, אבל זה לא מספיק. אנחנו יודעים שהתור יותר גדול ממה שאנחנו רואים היום, וחלק מהאנשים קיבלו את ההוסטלים ומקבצי דיור וחלק מהאנשים צריכים לשלם 40% מהקצבאות שלהם לשכירות. קשה, קשה מאוד.

אני חושב שפה בדיון אנחנו צריכים להעלות את הנושאים, גם בדור של ניצולי שואה עד הדור הצעיר.

תודה רבה.

חברת הכנסת ליה שמטוב, בבקשה.

חילופי יו"ר - היו"ר מרינה סולודקין

תודה רבה ליושבת ראש מרינה סולודקין.

ממלאה מקום.

מרינה סולודקין לא הרגישה טוב אתמול והיום עשתה את כל המאמצים והגיעה גם לוועדה ואחר כך יש לנו אגודה פרלמנטרית, הגיע אלינו שר החוץ של מולדובה.

רבותיי, היום אנחנו לא סתם התכנסנו ופה לא צריך להסביר איזה יום מחר, 22 ביוני. היום אנחנו מדברים על אלה שבעזרת ה' הגיעו לארץ ישראל ולא שהם לא סבלו כשהיו צעירים, אבל להגיד לכם את האמת, היום אף אחד לא נמצא בחוץ, אבל המצב של האנשים, של ניצולי השואה, אנחנו כולנו יודעים מה מצבם וזה שיש כל מיני קבוצות של ניצולי שואה, על זה אנחנו גם צריכים לדבר.

היום אני רוצה לדבר על האוכלוסייה הכי חלשה; אוכלוסייה שנקראת פליטי שואה, פה בארץ לא אוהבים את המלה 'פליטי שואה', על הקבוצה של נרדפי הנאצים, האנשים שהגיעו לארץ והיום משלמים את שכר הדירה המאוד גבוה כבר הרבה שנים, כי הם לא יכולים לקבל את הדיור הסוציאלי. חוץ מזה שהם צריכים לשלם היום 2,000, 2,500, 3,000 שקלים, ואתם יודעים כמה היום הקצבה מביטוח לאומי וכמה היום העזרה מהמדינה. היתה להם עוד תקווה כשהם קיבלו כל שנתיים סיוע מקרן רווחה עד 4,000 שקל, וגם זה היום נפסק. חוץ מזה אנחנו צריכים לדבר על אותם אנשים שגרים היום בפרויקט דיור בשכר דירה לטווח ארוך, זה היה פרויקט לעשר שנים, זה גם עוד מעט נגמר וצריכים לדעת מה עושים, כי אנשים בגיל 60, 70, שנכנסו לפרויקט הזה, היום הם בני 80 ויכול להיות שמחר הם צריכים להיות בחוץ.

זה לא בחוץ, מכניסים אותם עוד פעם לתור.

בגלל זה אנחנו צריכים לדבר על זה. קודם כל להרחיב את זה וגם להמשיך עם זה, אם אין לנו פתרונות דיור.

אני רוצה בהזדמנות זו להודות למשרד הקליטה, לשרה סופה לנדבר, שעושה את כל המאמצים, ואנחנו היום מדברים על 5,000 יחידות דיור. כמו שאמרתי, יש הרבה יותר, יש אולי 30,000-40,000 שזקוקים לדיור וזו טיפה בים, אבל זו התחלה, צריך רק למצוא את התקציבים הנכונים כי אם השותף הם גם העיריות, צריך לדעת איזה מאטצ'ינג הן צריכות לתת, לא כל העיריות מוכנות לתת את המאטצ'ינג, יש פה את ועידת התביעות שתמיד נותנים עזרה ומוכנים להיכנס לתקציב הזה. צריך לעשות הכל כדי שיתחילו במהירות רבה לבנות את הדיור הסוציאלי. אני לא מדברת על דירות שמוצאים אותן ומשפצים אותן, זה 600-500 דירות שמשרד הקליטה נותן לעולים חדשים.

אנשים שגרים היום בשכירות וכשאני אומרת להם שכן יש עולים שקיבלו, זה לא עוזר להם, כי הם ממשיכים לשלם את שכר הדירה, 3,000-2,500 שקלים. אני רוצה לבקש מהוועדה על הקבוצה הזו לדבר עכשיו, זה פשוט מקרה בהול שצריכים לעזור לאנשים האלה. תודה רבה.

תודה לחברת הכנסת ליה שמטוב.

עכשיו אני נותנת את רשות הדיבור למדען הראשי של משרד הקליטה, זאב חנין, אחר כך חבר הכנסת רוברט טיבייב.

שלום לכולכם. אני אולי אתחלק איתכם בכמה נתונים, שזה אולי יעזור לנו בדיון. אנחנו מדברים, כפי שציין דר' ריגר, על שלושה מעגלים או מאגרים של אנשים שזקוקים לטיפול שלנו, גם טיפול של הממשלה ושל חברי הכנסת והמגזר השלישי, זאת אומרת ארגונים עולים, ואני מאוד שמח לראות פה נציגים של ארגונים שמאוחדים בחזית הכבוד ועוד ארגוני עולים וארגונים למען העולים ונראה לי שזה מפגש מאוד חשוב. אני מקווה שחברת הכנסת מרינה סולודקין מסכימה איתי.

בהקשר הזה, כפי שאמרתי, אנחנו מדברים על שלושת המאגרים של קבוצות יעד. קבוצת יעד אחת היא באמת ניצולי השואה, שזו הקבוצה שצריכה להיות בתשומת לב הציבורית כאנשים שלא רק זקוקים לתמיכה, אלא תורמים רבות לתודעה ולאידיאולוגיה של החברה הישראלית. העולים בתוך הקבוצה הזאת צריכים להיות בתשומת לב באופן כפול ומשולש. אם אנחנו נשווה מה שקורה בקרב החברה הישראלית כולה, גם שם המצב הוא לא מי יודע מה טוב כלפי ניצולי שואה, אבל בכל זאת החברה הישראלית כולה, זאת אומרת הדור הצעיר כבר למד לראות את דור הסבים וסבא רבא וסבתא לא כמסכנים ששורדים ורעבים ללחם, אלא כאלה שיודעים ואנשים במעמד, מעמד סוציו אקונומי לפחות סביר, פחות או יותר, שיודעים לספר ולהתחלק בחוויות לא רק שליליות, אלא גם חוויות חיוביות, עם הדור של הנכדים והנינים.

לא כך לעומת זאת בקרב יוצאי ברית המועצות, ולא רק ברית המועצות, בקרב העולים בכלל. כנראה זה אחד מהעניינים שאנחנו צריכים לשים אותם בראש הפירמידה, שקבוצת האנשים שצריכים להעביר מסר חיובי, לא רק זיכרונות, אלא גם מסר חיובי, מסר מורלי, מבחינת המורל, המוסר, גם לדור שצומח פה בארץ.

הקבוצה השנייה, או המאגר השני, כפי שציינו פה החברים, אלה הפנסיונרים, מקבלי הקצבאות שהבעיה המרכזית בתוכם זה באמת בעיית הדיור. כידוע היתה לי הזדמנות להתחלק איתכם באינפורמציה כבר לפני שנתיים. לצערי הרב המצב לא השתנה באופן דרמטי, רק כרבע עולים ממזרח אירופה ושאר המדינות נהנים מדיור ציבורי, דיור סוציאלי כלשהו, בין 45%-40% הם אלה שלקחו משכנתאות ביחד עם ילדים או בתקופה שהם לא היו עובדים באותם שנים בארץ ועדיין משלמים משכנתאות ושאלה מאוד טובה היא איך הם סוגרים את החודש, ויותר משליש, בין 35%-30% הם אלה שנמצאים בשכירות. ודאי וודאי זה לא מצב סביר שאפשר לחיות איתו במהלך של כל הדרך. כמובן מה שעושה משרד הקליטה ומוסדות אחרים כדי לפתור את הבעיה, אותן אופציות לבניית 5,000 דירות, שהזכירה חברת הכנסת שמטוב, זה יכול לתת תאוצה, זאת אומרת גושפנקה מאוד מאוד חיובית, אבל צריכים להמשיך בעניין הזה.

הקבוצה השלישית, שכנראה אפשר להגדיר אותה, אני מקווה שאני לא אגזים, דר' איגר, אם אני אגיד שזה יכול להיות מה שנקרא פצצה מתקתקת, זה הדור של 40 פלוס. זאת אומרת אלה שהגיעו לארץ בגיל 40-45, כמה שנים טובות עבדו בלי שום תנאי פנסיה וכולי, אבל בסופו של דבר, לקראת סוף הקריירה שלהם הגיעו לרמת חיים סבירה ונכנסו למידל קלאס הישראלי, אבל ברגע שהם יוצאים לפנסיה הם יורדים בצורה דרמטית ברמת החיים שלהם.

שלוש הקבוצות האלה; ניצולי שואה, פנסיונרים שנמצאים ללא דיור ציבורי ומשלמים משכנתאות או שכירות ואלה שיהפכו להיות פנסיונרים, אותם 200,000 איש שאוטוטו בשנים הבאות ייכנסו למאגר הפנסיונרים הישראליים, אלה הקבוצות המאוד משמעותיות. הן משמעותיות חברתית, כלכלית ופוליטית, הם צריכים להיות במרכז תשומת הלב של הממשלה, של הכנסת ושל המגזר השלישי. תודה.

תודה לזאב. אני מאוד מעריכה ותומכת בניתוח שלו, של קבוצות שקשה להן בחברה הישראלית אפילו אחרי ובמיוחד אחרי 20 שנה של נוכחות שם.

ועכשיו אני נותנת את רשות הדיבור לחבר הכנסת רוברט טיבייב. בבקשה.

תודה, גברתי היושבת ראש. אני יודע שבכנסת ישראל זה לא נהוג לדבר ברוסית, אבל בכל מקרה יכול להיות ש---

זה לא יהיה בפרוטוקול.

לפרוטוקול זה לא משנה, אני פשוט מבקש את זכות הדיבור בשפת האם של כל הנוכחים.

ממני אתה קיבלת.

(מדבר ברוסית). אחר כך אני אתרגם את זה לעברית, אני מתנצל מראש, חשוב לי שהמסר יעבור לקהל היעד הרחב.

(מדבר ברוסית).

אני אתרגם בכמה מלים. הנושא מאוד חשוב ולא רציתי להגיע לפה מכמה טעמים. אני בוודאי מסכים עם זה שצריכים לפעול בשלושה המעגלים, הציבור, חברי הכנסת והממשלה. לצערי הרב זה לא עובד מטעמים כאלה ואחרים, אנחנו נפגשים ומדברים והכל נשאר בדרג דיבורים ולצערי הרב לא מתקדם שום דבר. כמו שאני רואה איפה הבעיה, הבעיה בתוכם, האדישות שלהם, זה מפריע, זה גם לא מספיק לחץ לחברי הכנסת ולממשלה.

שאלו אותי מה אני מציע? לצאת לרחוב. עוד פעם אני מתנצל וסלחו לי, ותודה גבירתי היושבת ראש. ספסיבה.

אני רוצה לומר לכם שאחרי 15 שנה שאני בכנסת אני, לצערי הרב, צריכה לצדד בחבר הכנסת רוברט טיבייב, והיום כשהגעתי להפגנה שאתם עשיתם בחוץ, מול משרד ראש הממשלה ומשרד הקליטה, אמרתי שם שאני חושבת, אחרי כל הניסיון שיש, שאנחנו חייבים לתמוך בפעילות פוליטית, גם בכנסת וגם בממשלה, על ידי הפגנות המוניות. לא רוצים בממשלה להחליט להשקיע בנושא של הדיור הציבורי, אפשר להשקיע וחייבים להשקיע אבל לא מסוגלים לעשות את זה בלי עידוד מצד של מפגינים. בטח שחבל, שאחרי 20 שנה אנחנו חייבים להגיע לפעילות הפגנתית על יד משרדי הממשלה, אבל לצערי הרב, כדי לעשות מפנה דרסטי אנחנו חייבים לעשות את זה. ניסיתי בכנסת להעביר את החוקים, החוק של הדיור הציבורי בשלוש גרסאות, הוא לא עבר. יש חוקים בנושא של פנסיה לאלה שהגיעו אחרי גיל 45, וזה גם לא עבר, אז חייבים לתמוך, הציבור צריך לתמוך.

עכשיו אני מחזירה את רשות הדיבור ליושב ראש הוועדה, חברי הטוב, מר דני דנון, ועכשיו תורו של חבר הכנסת כץ, בגלל שצר לי לראות את כצל'ה שרוצה לדבר ולא נותנים לו.

חילופי יו"ר – היו"ר דני דנון

(מדבר ברוסית). אנחנו גם נצליח, אנחנו ביחד. בעזרת ה' אנחנו אמנם (רוסית), ואנחנו יכולים לנצח ויכולים להצליח. הכל תלוי בנו. אם אנחנו (רוסית), אפשר לנצח. אז בעזרת ה' נעשה ונצליח. תודה.

תודה רבה, כצל'ה. אני חייב לציין שהרוסית שלך משתפרת מישיבה לישיבה.

אני רוצה לבקש מנציג משרד האוצר שנמצא איתנו, דב, בבקשה, התייחסות שלך לנושא, בייחוד לנקודה שאנחנו באים ואומרים באופן חריג, כחברי כנסת, לא מבקשים כסף, אנחנו מקדמים פה חקיקה שמתחייבים שאין לה עלות תקציבית וזה חוצה מפלגות. השאלה שלי היא מה עמדת האוצר בנושא ההצעות שאנחנו מעלים פה, שאין להם עלות תקציבית.

ראשית כל צהריים טובים. אני חושב שיש פה פורום מאוד נרחב ומאוד מכובד ואכן מגיעה כל ההערכה וההוקרה לכל האנשים שיושבים פה בחדר היום.

אני רוצה להגיד כמה מלות רקע. אני חושב שאם הדיון הזה היה מתקיים לפני שנת 2007, לפני ארבע שנים, היינו נמצאים במקום אחד, במהלך ארבע השנים האחרונות ממשלת ישראל הקודמת והנוכחית פעלו רבות למען ניצולי שואה והשקיעו הרבה מאוד משאבים למען ניצולי שואה, כמובן בסיוע חברי הכנסת, בסיוע מספר חוקים שעברו ואנשים פה סביב ה שולחן היו מעורבים בהצעות החוק האלה. אנחנו מדברים על תכנית ממשלתית, אנחנו מדברים על הגדלת קצבאות הזקנה והשלמת הכנסה בשני מיליארד שקלים ואנחנו מדברים גם על ועדת חקירה ממלכתית שבדקה את הסיוע למען ניצולי שואה, ועדת דורנר, וההמלצות שאומצו על ידי הממשלה בהחלטת ממשלה ושוב, בסיוע מחברי הכנסת.

באשר להצעות החוק, אני לא רוצה להתייחס פה להצעת חוק ספציפית כזו או אחרת. יש פורום שבו הממשלה מתמודדת עם הצעות חוק וזה בוועדת שרים לענייני חקיקה ושם הממשלה מביעה את עמדתה ונותנת את מסקנותיה לגבי הצעות החוק השונות. לגבי הצעת חוק פרטית, כזו או אחרת, עם עלויות ובלי עלויות, אני לא רוצה לשלוף מהמותן פה, כי אני לא יודע בדיוק לאיזה הצעת חוק מתייחסים. אני מכיר מספר הצעות חוק בנושא, חלקן עם עלויות מאוד מאוד גדולות, למרות כל מה שנאמר בהן, אבל, שוב, אני לא בטוח שזה הפורום.

יש שני נושאים מהותיים, אחד זה הנושא הפנסיוני. יש ציבור גדול מאוד במדינת ישראל בלי פנסיה, בעיה מהותית, והציבור הזה גדל ככל שהזמן עובר. לזה יש עלות תקציבית גדולה מאוד. הנושא השני זה נושא ההכרה בניצולי ופליטי שואה, שהם רוצים מעמד מוכר שיאפשר להם לגשת לוועידת התביעות, יאפשר להם לגשת למדינות אירופה, להתארגן. זה נושא ההכרה שהוא נושא שהוא בלי עלות תקציבית.

לנושא הראשון, נושא הפנסיה, תחום האחריות במשרד האוצר, באגף התקציבים, הוא לא לעניין תשלומים פנסיוניים. אני קצת לא רוצה שיתפסו אותי פה בלשון. אם יש עלויות, צריך לבדוק, אבל מעבר לזה אני כן יודע שהסיוע של מדינת ישראל, הביטחון הסוציאלי שניתן במדינת ישראל ניתן באמצעות הסיוע האוניברסלי של קצבאות הזקנה והשלמת הכנסה למי שנזקק לה וזה המישור העקרוני, שם, ולכך זה מיועד.

לעניין הכרה והוקרה. אני חושב שאני הייתי רוצה לחבר את זה יחד עם מיצוי זכויות, וגם כאן נעשים הרבה מאוד צעדים ברשות לזכויות ניצולי השואה, שעברה שינוי ארגוני מאוד מאוד גדול, וגם במשרד לאזרחים ותיקים שגם פועל להכרה ולהוקרה של ניצולי שואה. אני יודע שיש להם תכנית שמתוקצבת, תכנית מאוד גדולה, שפוגשת את אותם אנשים---

למה הקרן לרווחת ניצולי השואה לא עובדת?

הקרן לרווחה זה נושא אחר לחלוטין, זה לא גוף ממשלתי, זה גוף שזוכה לתמיכה ממשלתית וגם על זה אפשר להרחיב את הדיבור. אבל רק עוד משפט על הכרה והוקרה. כמו שאמרתי, המשרד לאזרחים ותיקים ממומן, יש לו תכניות שבהן באים בני נוער ובאים מתנדבים לבתים של ניצולי שואה. למיטב ידיעתי לפי כל ההגדרות לצורך העניין, לא ניכנס פה לעניינים פרטניים, הם באים ומעניקים להם תעודה וזה כולל טקסים, כולל גם טקסים שהרשות לזכויות ניצולי השואה עושים למען ההכרה וההוקרה. נושא מאוד מאוד חשוב, שדווקא שם אני חושב שממשלת ישראל בסדרה של החלטות ממשלה כן נותנת פתרון.

תודה.

אני רוצה לקרוא למר שלמה גור, סגן נשיא ועידת התביעות, בבקשה.

אדוני היושב ראש, אנחנו מדברים היום על הכרה והוקרה לניצולי השואה ופליטי השואה, וכבר בכך יש איזה שהיא הבחנה שהיא בעייתית, משום שהתייחסו כאן כאילו זה מכלול אחד. ואכן במדינת ישראל כשאנחנו מדברים, אנחנו מדברים על כ-200,000 ניצולי שואה. הרוב הגדול של אותם ניצולי שואה הם בעצם פליטי שואה, וישנה הבחנה ברורה מבחינת חוקי מדינת ישראל למה זכאים ניצולי שואה ולמה זכאים פליטי שואה. זו הבחנה ברורה בזכויות, בהטבות, ולכן אני חושב שהיעד, ואני חושב שמה שאדוני היושב ראש דיבר עליו, הצעד הראשון הוא ההכרה ולכך יהיה המשך. נוצר מצב אבסורדי שממשלת גרמניה מכירה בפליטי השואה כנפגעי הנאצים---

אתה יכול לפרט? ההכרה במה מתבטאת בכסף? תפרט סכומים.

כתוצאה מהמשא ומתן של ועידת התביעות עם ממשלת גרמניה, שנמשך כמה שנים טובות, בשנת 1980, עם תחילת היציאה של הראשונים מברית המועצות לשעבר, התחילו לצאת לעבר המערב ב-1980, וממשלת גרמניה החליטה להעניק, באמצעות ועידת התביעות, מענק חד פעמי לאותם אלה שאינם ניצולי השואה בהגדרה המצומצמת, אלא לפליטי השואה, והיום הסכום עומד על כ-2,550 ומשהו יורו. ההכרה הזאת פותחת בפני אותם פליטי שואה את כל אותם שירותים הניתנים במימון או בתקצוב של ועידת התביעות, משום שמרגע שהם הוכרו, זה פותח בפניהם את היכולת לקבל את אותם שירותים סוציאליים שוועידת התביעות תומכת בהם, אם זה שעות הסיעוד, שזו המסה הגדולה של הכסף, שעות הסיעוד לניצולים נזקקים התלויים במידה רבה בזולת, אם זה השירותים הנפשיים שמסופקים באמצעות 'עמך', אם זה סבסוד החברות או ההשתתפות במרכזי יום, אם זה התמיכה בסבסוד בקהילות התומכות. מכל הדברים האלה בעצם, כתוצאה מאותו מענק חד פעמי, הם יכולים ליהנות, ואלה הסכומים הניתנים באמצעות ועידת התביעות. מה שקורה למעשה, וכאן, אם אדוני יקבל, אני חושב שישנו עיקרון על שיכול להנחות אותנו, יש לו עלויות כספיות, אין לי שום ספק בכך, אבל אני חושב שזה המפתח. והמפתח הוא, אכן ישנה דיפרנציאציה וצריכה להיות דיפרנציאציה בפיצוי לגבי סבל העבר. היינו, מי שעבר את השואה במקומות הקשים ביותר, במחנות, בגטאות, צריך לקבל באמת יותר, ואכן כך נוהגים. אבל כשאנחנו עוברים לשירותים הסוציאליים ומסתכלים על מצבם היום, ברגע שהאדם נכנס דרך אותו שער של נפגע נאצים, תקרא לו ניצול, תקרא לו פליט, נפגע נאצים, ברגע שחצית את השער הזה, אני חושב שהשירותים הסוציאליים צריכים להיות דומים, ופה אנחנו מדברים על אותם שירותים למימון התרופות, ואנחנו מדברים על אותם דמי הבראה, או דברים אחרים שניתנים. מדברים על ההטבות הסוציאליות שצריכות להיבחן על פי הצורך היום ולא על פי הסטטוס בעבר.

תודה. אני מתנצל בפני החברים דוברי הרוסית, שלא נערכנו לתרגום לרוסית. בעתיד נחשוב על פתרון יצירתי, אבל אם יש מישהו מהדוברים שרוצה לדבר ברוסית, אז חבר הכנסת כץ יתרגם לי ולמרינה.

דר' אברהם שרנופולסקי, בבקשה.

מחר אנחנו מציינים יום שחור בהיסטוריה של העם היהודי, יום פריצת הנאצים לשטחים של ברית המועצות לשעבר ותחילת השמדת היהודים בברית המועצות לשעבר. נכון להיום בישראל חיים 200,000 נפגעי שואה, אלה שהיו במחנות ריכוז ובגטאות וגם אלה שברחו מהנאצים, שנקראים פליטים. הם סבלו אז, בתקופה של מלחמת העולם השנייה, והם סובלים עכשיו. הם סובלים עכשיו מחיסרון תשומת הלב כלפיהם מממשלת ישראל. בזמנו ממשלת גרמניה הקימה שלוש קרנות, קרן סעיף 2, שמאפשר לאסירי מחנות ריכוז וגטאות לקבל רנטה חודשית, וגם קרן שמאפשרת לפליטי השואה לקבל 5,000 מרקים.

לדעתנו, כל הסיוע לא מאפשר לכסות אפילו חלק קטן ממה שהם איבדו בחיים שלהם, הם איבדו בריאות, הם איבדו קרובי משפחה, הם איבדו רכוש ועוד ועוד. זאת אומרת עכשיו לדעתנו יש צורך להמשיך משא ומתן עם ממשלת גרמניה על הגברת הסיוע.

קודם כל הייתי רוצה לומר כל הכבוד לוועידת התביעות שהשיגה תוצאות כל כך טובות, אבל זה לא מספיק, צריך להמשיך את העבודה שאנחנו צריכים אותם.

עם כל זאת, מה נותנת לניצולי השואה ממשלת ישראל? ממה שאנחנו שמענו פה וממה שאנחנו יודעים, כמעט כלום. זה אי מוסרי שעדיין לא קיים חוק לניצולי השואה, אי מוסרי שעדיין הרבה מאוד פליטי שואה ואסירי מחנות ריכוז וגטאות עומדים בתור לקבלת דיור ציבורי, אי מוסרי שהקרן לרווחה מתחילת השנה הפסיקה לסייע לקניית תרופות, אי מוסרי שבאותו זמן שממשלת ישראל הגדילה שכר מינימום לעובדים, הממשלה לא הגדילה קצבאות, משום שקצבת זקנה צמודה לשכר המינימום, השאלה למה הממשלה לא עשתה את זה.

אנחנו יודעים שממשלת ישראל קיבלה החלטה לבנות 5,000 יחידות דיור ציבורי. כל הכבוד לשרת העלייה והקליטה סופה לנדבר, כל הכבוד למר נתניהו ראש הממשלה, אבל צריך לקחת בחשבון שבניית דיור סוציאלי דורשת זמן רב ואף אחד לא חשב על האנשים שמחכים לדיור. יש צורך להגדיל גם את הסיוע לשכר דירה וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.

אני מבקש עוד מלה אחת, אנחנו מבקשים שכל האנשים האלה, ועדת העלייה והקליטה, ייקחו, על מנת לדון בזה יותר במפורט.

תודה רבה.

אני רוצה לקרוא לגב' גיטה קויזמן מעמותת ניצולי שואה, מחנות ריכוז וגטאות. גיטה, אם את יכולה לתת לנו דוגמאות ספציפיות של בעיות ומצוקות שאת נחשפת אליהן בפעולה היומיומית שלך.

תודה רבה. קודם כל רציתי להתחיל דווקא מהסיום, ממה שמר שרנופולסקי אמר. אני 38 שנים בארץ, כאשר אני עליתי ארצה, רק שלוש שנים הייתי עולה חדשה, אחרי שלוש שנים הייתי כבר ממש אזרחית מדינת ישראל, היתה לי דירה, לא חשוב איזה אבל היה לי גג על הראש, היתה לי עבודה ויכולתי להרגיש את עצמי בבית. היום, כעבור 20 שנה אנחנו קוראים לאנשים עולים חדשים, למה, חברים? מפני שהם נשארו עולים חדשים באותה גדר, אין להם דירה, הם לא מרגישים בבית, הם מרגישים זרים. אנחנו צריכים לדאוג להם וזו אחת הבעיות שאני חושבת שאנחנו זקוקים להם. לא יכול להיות שאדם בן 80 פלוס, אני מתייחסת רק לניצולי שואה, אחרי 20 שנה הם צריכים לעבור מדירה לדירה, כל מספר שנים להחליף את זה, ואנחנו יודעים שזה לא פשוט, ולא נדבר על המצב הכלכלי שאפילו אלה שמקבלים הטבות שמנו אותם, הם עדיין לא אנשים עשירים ולא יכולים להרשות לעצמם.

אנחנו לא רואים בנייה בכלל בארץ. כבר נאמר לפניי שלא מתכננים שום בנייה ציבורית בשביל אנשים. בונים לאנשים עשירים שהם יכולים לבוא לקבלן, לשלם כמה מיליוני שקלים ולקבל דירה ולהמשיך לגור. לאנשים מבוגרים, מסכנים, זקנים, אף אחד לא דואג.

דבר שני, רציתי להתייחס גם לזה שאנחנו רוצים לפליטי שואה לקרוא ניצולי שואה. אני שואלת אתכם, הם כל כך רוצים להיות ניצולי שואה, מה, זה כזה כבוד גדול? לא, הם רוצים להיות כי הם רוצים להיות תחת זהות בדויה, מפני שהזהות הזו תעזור להם איכשהו להציל את המצב הכלכלי שלהם. זה הכל. אנשים שמקבלים היום, בודד 2,700 שקלים---

גיטה, מבחינה כספית, מה המשמעות של ההבדל בין פליט לניצול היום, שאת אומרת שהם מתחזים כדי לקבל.

אני לא יודעת מה הוא, אבל אני יודעת שנכון שהוא משמעותי. הוא משמעותי מפני שפליטי שואה לא מקבלים את ההטבות שמקבלים ניצולי שואה.

מישהו פה יכול להגיד לוועדה מה המשמעות מבחינה כספית?

כבר אמר שלמה גור על דיפרנציאציה, אבל זה לא אומר שאנחנו בתור אזרחי מדינת ישראל לא צריכים לדאוג להם, הרי אנחנו לא דואגים להם. כמו שאמרתי, אין להם דירה, אין להם הטבות, אין להם שום דבר והאחריות היא עלינו. הם באו לישראל, הם אזרחי מדינת ישראל ובתור אזרחי מדינת ישראל אנחנו חייבים לדאוג להם, ולא חשוב איזה תווית אנחנו נדביק להם. האמת, הם לא ניצולי שואה, הם פליטי שואה, הם אולי פליטי מלחמה, מפני שיש הבדל ענק, ואני יכולה לדבר על זה בלי סוף, בין ניצולי השואה לפליטי השואה, ובסוף אני רוצה לתת רק דוגמה אישית שלי מהמשפחה. מי שנשלח על ידי הקומוניסטים לסיביר בזמן מלחמת העולם השנייה חזר הביתה, אמא שלי שהיתה בת 22 לא חזרה מגטו, מפני שיש הבדל בין הגטו לבין סיביר.

(רוסית).

תרגמתי לראש הוועדה.

אני אתרגם בקצרה.

(רוסית).

היו"ר דני דנון: תודה רבה, לודמילה. אני אתרגם בקצרה. לודמילה מנתניה תיארה בקצרה את המצב של הילדים שהתבגרו ויושבים פה בקהל ויש עוד עשרות אלפים שהיו ילדים בתקופת השואה והיום גרים בעוני מחפיר, למרות שיש להם השכלה גבוהה. היא בעצם תיארה את מה שאנחנו מדברים עליו בוועדה, אבל מנקודת מבטה האישית והכואבת.

אני רוצה לבקש מגב' רחל ביאלה, יושבת ראש הוועדה לתיקוני חקיקה בעמותה הפרלמנטרית. יש עמותה פרלמנטרית בראשות יושב ראש הכנסת. את יכולה לדווח לנו היום על הדברים שאתם מקדמים?

כן, בהחלט. אני מתייחסת לנושא של הישיבה הזאת, שהוא הצדעה לניצולי ופליטי השואה ומעקב אחר הטיפול בהם ואני רציתי להתריע על יחס שרירותי ומנוכר בכל מה שנוגע לתמיכה בניצולי השואה.

לשאלתך, במה אנחנו עוסקים עכשיו. אנחנו הגשנו, במסגרת השדולה למען ניצולי השואה, הצעת תיקון לחוק כדי להחזיר לחוק את עובדי הכפייה. בכמה מלים, תולדות העניין הזה. ב-2007 הממשלה ביקשה לחוקק חוק להטבות על ניצולי מחנות וגטאות שהגיעו אחרי 53'. כידוע אלה שהגיעו אחרי 53' הם לא נכללים. הממשלה החליטה אכן לתת להם הטבות של 1,600 שקלים לחודש ועוד כמה הטבות יותר קטנות. הקריטריונים היו; עובדי עבודת פרך ועובדי כפייה שהוכרו על ידי הקרן הגרמנית והאוסטרית וקיבלו תשלום עד פעמי. כנראה שהממשלה נבהלה מהמספר הרב שהיא תצטרך לממן ולכן בהחלטה נוספת חתכה את עובדי הכפייה. פשוט הוציאה את שתי המלים האלה 'עובדי כפייה', והם אכן לא נכללו בחוק. התברר שהם תקצבו 8,000 עובדי פרך אבל נמצאו בחיים רק 2,300, אז במקום לומר, אם כך בואו נחזיר לחוק גם את עובדי הכפייה, שמספרם עכשיו כ-600, לא עשו את זה. כשהחוק הגיע לקריאה שנייה ושלישית, חברת הכנסת אביטל התנגדה וביקשה לא להעביר את החוק, אבל הופעל עליה לחץ על ידי רפי איתן בשעתו ועל ידי השר הרצוג, שקודם כל לחוקק את החוק הזה ואחר כך יתקנו ויכניסו לחוק גם את עובדי הכפייה, אבל לא נעשה מאומה. מה שאנחנו עכשיו מבקשים, על ידי השדולה, להחזיר לחוק את עובדי הכפייה.

כאן, חבר הכנסת דנון, אני רוצה שתשמע מה התירוצים של משרד האוצר ומשרד המשפטים שמהווים מכשול לחקיקת החוק. הם טוענים פשוט טענה שקרית, אני לא יכולה אפילו להגדיר אותה כטענה הזויה, אלא כטענה שקרית, שאם יכניסו את עובדי הכפייה לחוק יבואו גם אנשים אחרים שיטענו שהם עובדי כפייה ומספרם יהיה 90,000 ולכן זה תקציב שהם לא יכולים לעמוד בו. ובכן השקר הרי בולט כאן, בסך הכל ישנם 600 איש שעונים על הקריטריונים שהוכרו על ידי הקרן הגרמנית ועל ידי הקרן האוסטרית וקיבלו תשלום ראשון. אז איך יכולים לבוא אנשים נוספים ולהיכלל בחוק? הרי זו ממש טענה שקרית.

מעלים את זה בכל נושא שאנחנו מביאים.

השאלה מה עושים. הנה, חבר הכנסת כץ קצת עודד אותי בדברים שלו כשהוא אמר, הכל תלוי בנו ואנחנו נילחם ונצליח. אדרבה, תציעו מה לעשות. מגיעים פקידים ממשרד האוצר וממשרד המשפטים ונימוקים שקריים, אחר כך אומרים 'אנשי המקצוע טוענים'.

אני רוצה לקרוא לכם, זה לא דבר חדש, מה שאריק שרון אמר על הפקידות הזאת: 'אני, אריק שרון, שר בכיר בממשלת ישראל, נכשלתי במאבקי נגד נערי האוצר. שום תכנית לא תזכה למימוש ללא הסכמתם והם, בעלי אופק צר וממוקד בתורות כלכליות אקדמיות ובעלי אינטרסים אישיים, שולפים תמיד את מטרת המחץ העילאית, כביכול, צמצום החוב הלאומי'.

תודה. אני חושב שזה ציטוט חזק ונסיים בזה.

מר יהודה דוידוב, יד עזרה לישראל.

צהריים טובים. אני מייצג, נכון להיום, את הקואליציה העולמית שהביאה הסכמה חד משמעית אחרי החלטה מסוימת שאנחנו הולכים לתמוך בסיוע ועזרה לכל פליטי מלחמת העולם השנייה וגם לניצולי השואה. מבחינתנו ניצולי השואה ופליטי השואה כולם נפגעים, ההבדל עכשיו שכל ניצולי השואה סבלו הרבה יותר וכל מי שעזבו מקומות מגורים ומאות אלפים נהרגו עד שעברו את מקומות המגורים.

על השאלה שלך, ידידי יושב ראש הוועדה, דני דנון, ההפרש הוא משמעותי בכסף. מדובר בין 4,000 ל-5,000 שקל.

זה בין 2,000 ל-6,000 שקלים?

אפילו יותר, לא 6, אבל מ-3,500 עד 6,000 שקלים. זה הפער בין התקציבים עכשיו.

כשאנחנו עוברים ברחבי הארץ ורואים עכשיו את הפליטים, הם נמצאים במצב סוציו אקונומי קטסטרופלי, כי הם עבדו 20, 15 שנים פה בארץ, לא היה חוק פנסיה, אז ברגע שהם נכנסו לפנסיה הם נתקלו בכל מיני בעיות, בעיות בריאותיות, דיור וכולי וכולי, כי רובם גרים בשכר דירה, אז התברר שלפעמים הם נמצאים במצב של לקנות תרופה או אוכל. לא יכול להיות מצב במדינת ישראל היום שיהודים נמצאים במצב כל כך קשה. לא יכול להיות.

תודה.

אני רוצה לבקש ממר אלכס סלסקי, יועץ ראש הממשלה נתניהו, שעוסק בנושאים שקשורים לתקשורת הרוסית ולמגזר הרוסי, להתייחס לדברים. בבקשה, אלכס. אתה יכול לדבר ברוסית.

צהריים טובים. (רוסית).

תודה רבה.

אני מבקש מדר' עירית אברמסקי, שהגיעה במיוחד מ'יד ושם', לומר מספר מלים בקצרה. בבקשה, דר' אברמבסקי.

תודה רבה. רציתי לומר שכל הנושא של פליטי שואה, נושא שהוזנח על ידי חוקרי שואה תקופה ארוכה, בעצם עלה על הפרק לאחרונה בעקבות פרסום הספר ב-2009 שנקרא 'הפינוי', הפינוי הבלתי ידוע. המושג פליטי שואה, גם במסגרת תולדות השואה, הוא נושא חדש, מפני שהוא שובר מיתוסים. למעשה מדובר בפינוי, אווקואציה ברוסית, שהתחיל לאחר הפלישה של הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 ומדובר היה, ככה חשבו עד אז, שזה פינוי מסודר של מפעלי תעשייה סובייטיים שהוקמו מחדש בעורף בצורה מסודרת וזה היה המיתוס ולכן הם יכלו בעקבות זה להשיב מלחמה שערה. אבל למעשה זה לא היה פינוי, אלא זאת היתה בריחה בכאוס, הימלטות בחופזה ובלבול ללא שום תכנון, כאשר היהודים שנמלטו מהאזורים הכבושים שכבר היו בידי הנאצים נמלטו ממש ברגע האחרון מציפורני הכורת וממש נמלטו מציפורני השואה. חלקם הוחזרו על ידי החיילים הסובייטים בחזרה מערבה ולא נתנו להם לעבור מזרחה ולכן הם נספו. זסה פרק מאוד חשוב שהסובייטים לא נתנו לסובייטים להינצל. זה נושא אחד.

נושא שני שמאוד חשוב לגבי האוואקואציה, לגבי הפליטים האלה, שכאשר הוקמו מפעלי התעשייה בעורף, הם תרמו רבות למאמץ המלחמתי במסגרת מפעלי התעשייה, במסגרת האקדמיה למדעים. שוב, זה פרק לחלוטין לא ידוע, עד כמה היהודים היו חשובים בתחום הזה.

הנושא הנוסף, החשוב, שפה הועלה, אני מניחה, זה התלאות של ילדים ומבוגרים בעורף. רובם היו ילדים, היה שם רעב הרבה יותר דווקא בעורף המלחמתי מאשר בחזית, כי הכל היה למען החזית, וכל המזון היה בשביל החיילים, בשביל לנצח את האויב. דווקא בעורף היהודים סבלו יותר. אפשר היה לומר אוקי, מה הביג דיל? זה בסך הכל כמו כולם, אבל דווקא בעורף היהודים שנמלטו מאוקראינה, מבילורוס, אפילו דרך פולין לעורף הרוסי, הם הגיעו בפעם הראשונה לאזור ששם האוכלוסייה המקומית אף פעם לא ראתה יהודים מעולם ואז הם סבלו מאנטישמיות ובמיוחד חשוב הנושא של סבל ילדים, ומכל הסיבות הללו זה פרק בלתי ידוע בתולדות השואה והיום אנחנו, בעקבות העדות הקולקטיבית---

יש לך מספרים, היקפים?

אנחנו מדברים בערך מתוך 11 מיליון של מפונים, מינימום 25% היו יהודים.

ומתכם ילדים שהיום חיים?

מתוכם ילדים, אנחנו מדברים על, לפחות בארץ, מאות של ילדים.

בארץ כנראה בהגדרה של פליטים בסביבות 120,000.

כל הסיפור הזה של פליטי שואה הוא חדש. אצלנו היום ב'יד ושם' המחקר קיבל את ההחלטה האסטרטגית שפליטי שואה זה חלק מהסיפור הכולל, להבין את כל מה שקרה ב-1941.

תודה רבה לדר' עירית אברמסקי מ'יד ושם'.

אני אבקש מוויטלי, ששם המשפחה שלך לא קל, גריגורנקו, סגן ראש תנועת יד ערים, קודם כל טוב לראות צעירים גם בחדר שמעורבים ופעילים, לומר מספר מלים ולהסביר מה הביא אותך לפה, ויטלי.

קודם כל להגיד שזה מאוד חשוב בשבילי להיות פה וכל הנושא הזה מאוד חשוב בשבילי.

(רוסית). אני רוצה להוסיף כמה מלים על תנועת יד לערים. (רוסית).

אני חשבתי שאני נמצא בכנסת ישראל ומדברים פה רוסית?

לא, אני מדבר עברית.

סליחה, אני אפשרתי למי שרוצה לדבר ברוסית, לדבר ברוסית. בבקשה.

קודם כל אני מדבר על הבעיה גם של הדור שלנו כצעירים. רוב הצעירים לא מקבלים עזרה מההורים, אצלנו פה בישראל, ובגלל זה הם חייבים לעבוד קשה ולפרנס את עצמם, יש עליהם גם לימודים וגם מגורים, שזה בדרך כלל שכירות, וגם לעזור להורים שלהם, שהם כבר ותיקים ולא עובדים בגלל גיל מבוגר. זה גורם לרוב הצעירים לעבוד יותר מדי במקום ללמוד, במקום לקבל השקעה גבוהה ולפתח את כל הפוטנציאל שלהם בחיים. כשמדינה לא מטפלת בזקנים, זה גם פוגע בצעירים, וכמו שאמר דר' גנאדי, זו בעיה של ארבעה דורות וזה באמת ככה.

אני עוד רוצה להוסיף שכשאנחנו דואגים לעתיד שלנו, אנחנו חייבים לדאוג לעתיד של הוותיקים שלנו.

תודה.

חברת הכנסת מרינה סולודקין, בבקשה.

אפשר לדבר ברוסית לפני הציבור?

קצר.

(רוסית). אני אמרתי שראש הממשלה צריך לדעת שקיימות הבעיות האלה. הוא התחיל לפתור אותן, אבל זה לא מספיק. אני מאוד חוששת שיהיה פיצוץ. (רוסית). אני התחלתי היום מהפגנה של אנשים שאחר כך הגיעו לכאן. הדיור הציבורי, סיוע בשכר דירה, גודל של קצבאות, זה מאוד חשוב.

חבר הכנסת דנון, אנחנו חייבים כוועדה, אני ואתה, וזה לא חשוב שאני באופוזיציה ואתה בקואליציה, יהיה פיצוץ חברתי, צריכים לפתור את הבעיות.

אני רוצה ברשותכם להקריא את הודעת ההחלטה. אני מתנצל, יש עוד הרבה אנשים שביקשו לדבר, אנשים נכבדים ביותר. אנחנו נקיים ישיבות המשך.

ברשותכם, אני מקריא את החלטת הוועדה: ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות מצדיעה לניצולי ופליטי השואה. סבלם של ילדי השואה משאיר את אותותיו עד היום ורבים מילדי השואה חיים היום במצוקה כלכלית קשה.

הוועדה תקדם חקיקה בנושא ההכרה במעמד פליטי השואה.

הוועדה מתריעה על פצצת הזמן בדמות מאות אלפי חסרי זכויות פנסיוניות.

הוועדה קוראת לממשלה ליזום תכנית ממשלתית רב שנתית לבניית דיור ציבורי לזכאים ומציעה פתרון פנסיוני לעולים שעלו מעל גיל 40.

הוועדה תקיים ישיבת המשך בנושא חשוב זה.

אני מצטערת, אבל איתך בכל מה ש אמרת, אבל אתה לא מכניס את האנשים שהגיעו לכאן בזמן שהמדינה קמה ויש לנו אנשים שהם בדיור של עמיגור ועמידר והם אנשים זקנים וחולים והם בקומה רביעית בתנאים מחפירים.

אז אנחנו נעלה את הנושא הזה לדיון בישיבת ההמשך. לא דיברנו על זה היום, נדון בזה בישיבת ההמשך.

תודה רבה לכולם שהגעתם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00