הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
27
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

9.6.2011


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 173
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום חמישי, ז' סיון התשע"א (9 ביוני 2011), שעה 12:00

ישיבה בעיריית קריית מלאכי לבחינת קליטת העלייה

חברי הוועדה: דני דנון - היו"ר

דניאל בן - סימון

מרינה סולודקין

אללי אדמסו

- יועץ ראש הממשלה לענייני אתיופיה, משרד ראש הממשלה

שרה וייסלר

- מפקחת תלמידים עולים מחוז דרום, משרד החינוך

ורדה לבקוביץ

- מנהלת מרכז השכלה, משרד החינוך

רווית בארי

- מדריכה פדגוגית מחוזית, משרד החינוך

חנניה מרמור

- מנהל מרחב אשקלון וסגן מנהל מחוז ירושלים, המשרד לקליטת עליה

ברוך שמעון

- מנהל ארצי, מוקדי קליטה, המשרד לקליטת עליה

חנה גן

- מפקחת נוער וצעירים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

יונה פרחי

- ממונה מחוזית שיקום שכונות, מחוז ירושלים, משרד הבינוי והשיכון

עמי ימיני

- מנהל פרוייקטים, משרד הבינוי והשיכון

משה שטרית

- תחנת משטרת קריית מלאכי, המשרד לביטחון פנים

יוסי מלכה

- ראש העיר קריית מלאכי

חיים שטיינר

- סגן ראש העיר קריית מלאכי

אלי פרץ

- מנכ"ל עיריית קריית מלאכי

גדעון מהרי

- חבר מועצת העיר, קריית מלאכי

שמעון עמר

- מנהל אגף החינוך, עיריית קריית מלאכי

יפה גולן

- מנהלת "מגדלור" מועדון לנוער בסיכון, עמותת על"ם

אילה חג'ג'

- מנהלת בית ספר "נצח ישראל", קריית מלאכי

יוסי ברוהין

- מנהל מקד קליטה, קריית מלאכי

בקי סרצ'ה

- ג'וינט אשלים pact
גיל סימה

- דובר ליו"ר ועדת הקליטה ח"כ דני דנון

יגאל אמיתי

- דובר הוועדה

דנה גורדון

ש.י. חבר המתרגמים בע"מ

ישיבה בעיריית קריית מלאכי לבחינת קליטת העלייה

אני מתכבד לפתוח ישיבה של ועדה של הכנסת, ועדת עליה, קליטה ותפוצות. הועדה הגיעה היום לקריית מלאכי, ואנחנו שמחים מאד שאנחנו יורדים גם אל השטח, ולא רק אתם מגיעים לכנסת. הועדה מגיעה לשמוע את ההישגים, את הצרכים, את האתגרים, ואני מודה לראש העירייה, מוטי מלכה, שמארח אותנו היום, יחד עם הצוות וחברי מועצת העיר שנמצאים פה. אני ... מרינה סולודקין מגיעה לרוב הסיורים. חבר הכנסת דניאל בן סימון הוא מגיע לסיורים בקריית מלאכי. זה בפרוטוקול של הישיבה. אני מברך אותך שאתה הגעת. אנחנו מאד שמחים שהצטרפת אלינו היום.

אני אבקש מראש העיר, מוטי מלכה, לפתוח. בבקשה אדוני ראש העיר.

שלום לכולם וברוכים הבאים, ליושב ראש, לחברי הכנסת, ועדת הקליטה. אני חושב זאת הועדה השנייה שמבקרת אצלנו אחרי ועדת חוץ וביטחון שהייתה, אומנם לא בקריית מלאכי, אבל הייתה באזור שלנו, וישבנו בצורה מרוכזת, וישר כוח על היוזמה הזאת, זה דבר חשוב מאד לבוא ליישובים ולראות את העניינים האלה.

אני רוצה לומר כמה מילים על נושא הקליטה בכלל, וקליטה בקריית מלאכי בפרט. בקריית מלאכי, אפשר לומר, ב – 30 שנה האחרונות מעל 60 אחוז מהתושבים שלה הם עולים שעלו בשנים האלה. כאשר הריכוז של העולים האלה בקריית מלאכי היו ריכוזים מאד מאד גבוהים. אם נדבר, אני לא רוצה להלאות אתכם וללכת אחורה, אבל אם נדבר רק על התקופה, רק על העלייה של הקהילה הנפלאה, הקהילה האתיופית, אנחנו בקריית מלאכי עומדים על 17.3 אחוז, שאחרינו זה ערים אחרות, תיכף נראה במצגת, ותבינו את הפער ואת החוסר שוויון, והקושי בקליטה של העולים.

אני ברשותכם רוצה לפתוח באיזה שהיא מצגת קטנה, ולאחר מכן אני אפרט יותר.

בשמחה.

קריית מלאכי, כמו שאתם רואים היא ממוקמת בלב המדינה. אם אנחנו לוקחים את המפה של מדינת ישראל וחוצים אותה לשניים, קריית מלאכי נמצאת בלב המדינה, ממש במרכז. עיר שהוקמה לפני 61 שנה בערך. עיר שתמיד קלטה עולים, מיום היווסדה ועד לימים האחרונים האלה ממש. יש בקריית מלאכי 5,600 בתי אב, כאשר מי שרואה כאן את המפה של קריית מלאכי, יחד עם השטחים שאנחנו הולכים היום לפתח בקריית מלאכי, נתחיל בשטח פה למעלה, מה שנקרא פה: שכונת האירוסים באורות, אנחנו בונים כ – 500 יחידות כבר נמצאים בבנייה. אנחנו כבר בונים אחרי תב"ע מאושרת, הכל מסודר. אנחנו פה בונים באחוזת.

מה יהיה שם? בנה ביתך?

בנה ביתך. פה בנה ביתך. פה זה בנה ביתך. כאן אנחנו בונים 3,000 יחידות בערך של אחוזת רוקנר, זה יזם מארצות הברית, שכבר יש לו היתרים ראשונים, הוא קיבל כבר היתרים ל – 400 היחידות הראשונות. הוא כבר מתחיל לעלות לשטח. באישורים, התב"ע מאושרת, והכל מוכן ומאורגן, למעט השינוי תב"ע שזה התוספות, שנמצא כרגע במחוזית לקראת הסיום של העניין הזה.

כאן זה המחנה הצבאי. פה אנחנו בונים 1,450 יחידות דיור. אנחנו ב – 13 לחודש יוצאים כבר במכרז של 800 יחידות ראשונות שיוצאים פה בשטח שהצבא כבר פינה, על ידי משרד השיכון. אנחנו מדברים כאן על "נאות הכפר" אנחנו פה עושים שינוי תב"ע על הקטע הזה, והופכים אותו לשכונה של אנשי קבע וקצינים. הוא היה עד עכשיו רווי, אנחנו באמצע שינוי התב"ע של העניין הזה, וכאן, אם אנחנו רואים את כביש 3, כביש 3 שמגיע מכיוון תל אביב, מסמיה, לכיוון אשקלון, ופה זה כביש 40 שממשיך לכיוון באר שבע, יש לנו כאן שטח של 1,154 דונם של פארק תעשיות. שיווקנו כבר 300, אפשר לומר 400 דונם ראשונים, ואנחנו, בגלל קשיים של משרד התחבורה במחלפים, וכו' אז אנחנו תקועים עם זה. אבל אני מקווה שבימים הקרובים.

באר טוביה ...

פה זה שלנו מבאר טוביה. באר טוביה זה השטח שלהם פה. הם נמצאים בין, האזור תעשייה שלי פה, העיר שלי פה, האזור תעשייה שלהם זה פה, ביני לבינם הגשר. אתה חוצה פה כביש של 8 מטר, עד 10 מטר רוחב, אתה עובר מאשכול 4 לאשכול 9. צריך להבין את העניין הזה. אבל אני לא אלאה אתכם בעניינים האלה. זה הולך במלחמות אחרות.

לא, אנחנו רוצים לדעת איפה זה נמצא כרגע.

אנחנו כרגע, אנחנו, דיברתי עם השר, השר ביקש שאנחנו נכין ועדת גבולות, הוא יתמוך בזה בצורה חיובית. אנחנו בהכנה של העניין הזה. אני מאמין שלקראת שנת העבודה של 2012 אנחנו נהיה בעיצומו של העניין הזה.

אני נבחרתי לראשות העיר לפני 7 וחצי שנים, וממש עם כניסתי, בימים הראשונים של הכניסה לתפקיד קבעתי לי פה חזון, חזון שלי, ... עיר שמהווה מרכז מוניציפאלי וכלכלי אזורי חזק. עיר שמובילה את תושביה לאיכות בחינוך, וחינוך לאיכות. וקריית מלאכי היא עיר חזקה ... במדינת ישראל, כאשר המוטו המוביל של כל העניין הזה, גם מקשר בין הכל זה הנושא הזה של עיר שמובילה את תושביה לאיכות בחינוך וחינוך לאיכות. אנחנו השנה זכינו בפרס החינוך הארצי על כל מערכת החינוך היישובית, ותיכף נדבר בהמשך על העניין הזה.

כמו שאמרתי בתחילת הדברים, העיר קריית מלאכי, 17.3 אחוז מהתושבים שלה הם עולים מהקהילה האתיופית. קהילה מצויינת, וכאשר 8.1 אחוז, הבא אחרי זה עפולה, ביחס לתושבים, אז תבינו מה קרה כאן על יישוב חלש שמטילים כזאת כמות של אנשים, איך הוא יכול להתפתח ולראות את הדברים האלה.

החינוך היסודי בבית הספר אצלנו בעיר הוא, כמו שאתם רואים, בית ספר "אלי כהן" ... של שני בתי ספר ממלכתיים: "נצח ישראל" ו"עציון", ו"הראל" ממלכתי דתי. יש לנו חב"ד בנים וחב"ד בנות שזה של חב"ד. "ישורון" שזה של האגודה, ו"בית יוסף" שזה של ש"ס. כאשר, כמו שאתם רואים, כמות העולים מעולי אתיופיה בתוך בתי הספר היא די גבוהה. היום זה כבר ירד, אבל פעם זה, אני זוכר לפני 7 שנים זה עמד על 63, 70 אחוז. היום כבר אנחנו מדברים 39 אחוז, 34 אחוז, ו – 43 אחוז בבית הספר התורני ב"עציון". בתיכון "אמי"ת" ובתיכון ... יש לנו 3 בתי ספר: תיכון כללי, רב תחומי של רשת עמל. תיכון אמי"ת, בית ספר "בית חנה" לבנות של חב"ד, כאשר ב"אמי"ת" 47.5 אחוז הם מעולי הקהילה.

צריך להבין שאחד הדברים שגרמו לעניין הזה שהיה לנו קשה מאד לעשות את האינטגרציה ולחלק אותם בתוך בתי הספר זה הנושא של המימסד הדתי שאמר שילד שאחרי גיור, שלא מגיע לבית ספר כזה, לוקחים לו את התעודה, וההורים פחדו מהעניין הזה, ואז הם רשמו אותם, והיינו צריכים להילחם בעניין הזה, וגם לשכנע את ההורים שאין להם מה לפחד מצד אחד, ומצד שני – גם לעשות אינטגרציה יותר מלאה, כי אני חושב כמה שתהיה אינטגרציה יותר מלאה, ככה אנחנו מצליחים הרבה יותר.

כמות העולים, כמו שראית מקודם, פשוט על פי החתכים. בעל יסודי זה 1,359, כאשר מתוכם 21 אחוז הם עולים. בגני הילדים, מתוכם זה 15 אחוז הם עולים, מתוך 1,100. בבתי הספר היסודיים אנחנו רואים שזה 21 אחוזים בכללי. זה בא, אם אני מפזר את זה לכל בתי הספר.

בנושא הזה של החתך, התפלגות לפי בתי אב, לפי הארץ מוצא – 47 אחוז בתי אב שהם מאתיופיה. יש לנו 34 אחוז זה ברית המועצות, בוכרה וקווקז זה יכול להיות בפנים, אבל כשאנחנו מדברים על זה אנחנו מכניסים גם את חב"ד לעניין הזה. ארצות הברית – רציתי להגדיל את זה, אבל לא הולך. יותר מאחוז אחד לא הולך לנו.

התפלגות מספר העולים לפי ארץ מוצא – הקהילה האתיופית זה 2,131. בוכרה – 1,134. ארצות שונות – זה 2,204. ברית המועצות – 1,297. סך הכל עולים – 4,766, מתוך 20 אלף, זה כמעט אנחנו עומדים על משהו כמו 20, 25 אחוז.

עלות השנתית של תכניות העולים, כמו שאתם רואים, בנוסף לזה שיש לנו ... שנכנס ומתחיל לעבוד היום בעיר, אנחנו מדברים על סך הכל תקציב של 9.5 מיליון שקל, שזה כולל את תכנית החינוך, את מוקד הקליטה, את תכניות הרווחה, את המוקד, המיוחדים לקליטה, שזה כסף קטן יחסית, ושיקום שכונות, שזה עוד, של תנופה בעיקר בחינוך, זה 300 אלף שקל.

קודם כל לפי גילאים ובתי אב, לא אלאה אתכם, אבל אתם רואים את הסיפור הזה בעולי חבר העמים זה הכחול, ועולי אתיופיה זה הצהוב, לפי נשים – זכרים, נערות בגילאים. איזה גיל את, כל אחד 9 – 18, מ – 18 עד 25, וכן הלאה. סך הכל המשפחות בטיפול הם.

מקרב יוצאי אתיופיה כמה מטופלים ברווחה?

אתיופיה יש לנו, יפה, כמה?

787 משפחות.

מתוך כמה משפחות ביישוב?

למעשה 86 אחוז מטופלות.

סך כל דורשי עבודה גם מעולי אתיופיה ... כי אני תיכף אסביר כמה מילים על זה יותר מאוחר, אבל אז תבין הכמות היא קטנה יחסית, זה 284. יש לנו פה כמה תכניות שאנחנו פועלים בתחום הזה, כמו "אשת חיל" בבית חיל, וכו', וכו', על מנת ליישם את האנשים האלה בתוך העבודה כמה שיותר מוקדם.

יש פה איזה שהוא סרט שחבר שלי עשה. אתם מכירים אותו?

[הקרנת סרט]

אני חושב שהסרט הזה, הסרט הזה הוא לפני 6 שנים. המצב היה קשה מאד. היה קשה מאד. נמצא פה גדעון מהרי, חבר מועצת העיר. היה גם לפניו, יחד איתו שלמה יאיו, וגם בלניש, אתם יודעים באיזה מצבים היינו יוצאים לעולים בשביל לעזור ולסייע, ובאיזה מצבים, ולא היה ממי לקבל סיוע, לא במשרד הקליטה, ולא בשום משרד אחר. לצערי.

אני הזמנתי יום אחד את שרת הקליטה לכאן ב – 12 וחצי בלילה התקשרתי בשביל להביא גם את המנכ"ל וגם לראות איך אנשים חיים בבית. היה מצב שבלתי נסבל. אי אפשר היה להאמין שבני אדם, בשנות ה – 2000 יכולים לחיות בכזה מצב.

זאת אומרת, מה שנאמר כאן הוא בעצם נאמר מתוך כאב, לא ידעתי איפה הסרט הזה יגיע, אבל הדברים האלה נאמרו, ואני אומר לכם שמאז הסרט הזה הוקרן גם בערוץ 2, גם בערוץ 10 ראיתי, גם בערוץ 8, ואני חושב שהיום זה מקבל משנה תוקף. אבל צריך להבין שהפעילות שנעשתה כאן.

מה הטענה?

עכשיו אני אגיד מה נעשה שם. תיראו, עזבו את המצגת עכשיו, אני רוצה לדבר קצת מתוך, תיראו, הסיפור הזה כשאני ראיתי אותו, אני ידעתי שבשביל לטפל בעניין הזה צריך להיות פה איזה טיפול הוליסטי, טיפול כוללני. טיפול שמטפל בפרט, במרכז העשייה, וכולם עובדים סביבו. אני באתי מהצבא, אני השתחררתי ב – 97', 98' מהצבא, ככה שידעתי מה כור ההיתוך הכי טוב שיכול להיות זה הצבא, ואני דיברתי אז עם הרמטכ"ל בזמנו, ועם שר הביטחון, והצלחנו להביא לפה גרעיני נח"ל. הבאנו גרעיני נח"ל, שכרנו להם בתים בתוך השכונות האלה שאנחנו מדברים עליהם. הם גרו בתוך השכונות, הם פעלו בתוך השכונות, הם היו בתוך השכונה 24 שעות. פעם בבוקר זה היה בבית הספר, אחרי הצהרים במתנ"ס, ובערב הם היו עם התלמידים בשכונה שבה הם היו נמצאים בפנים.

אני הצלחתי להביא את כל משרדי הממשלה ביחד לפעול בצורה הוליסטית כאשר השלב הראשון שהתחלנו זה: הילד במרכז העשייה. הצלחנו לרתום לכאן את הג'וינט ואת הסוכנות היהודית, וביחד שהתחלנו לפעול התחיל להיות כאן דברים אחרים לגמרי. ואתן לכם דוגמה: לפני 7 שנים היה מצב שכל נערה עולה, ולא משנה מאיפה, היו מגיעים לפה מרהט, לוקחים אותה באוטו, ומחזירים לי אותה או אחרי שנה, או אחרי שנתיים עם ילד או עם שניים, ובזה נגמר הסיפור, וזורקים אותה פה, ואני צריך לגדל את הילד, לשים את הילדים בבית הספר, אני צריך לטפל בהם, אני צריך לדאוג להם לחלב, אני צריך לדאוג להם מ – א' עד ת', מה שלא תפקיד של ראש עיר, אבל כשראיתי שהבעיה היא כזאת, הייתי חייב להיות מעורה בתוך העניין הזה.

אנחנו פתחנו פה בית חם לנערה. עשינו מיפוי וזיהינו את הפוטנציאל של הנערות החלשות בתחום הזה, והצלחנו לעשות להם בית חם לנערה, שהיינו לוקחים אותה מבית הספר מיד אחרי הלימודים, מביאים אותה למקום, נותנים להם סדנאות, נותנים להם חוגים, נותנים להם הכשרות. מכינים איתם שיעורי בית. אוכלים, ורק ב – 11 בלילה מעמיסים אותם על רכב מחלקים אותם לבתים בחזרה, על מנת שהבדואים לא יבואו ולא יתפסו אותם, לא ייקחו אותם. הקמנו משטרה שכונתית של החבר'ה של הקהילה. גם של הרוסים, גם של האתיופים, בעיקר של הותיקים שפעלו בתוך השכונות. כי כשאתה בא שאתה רואה נערה שיושבת בתוך רכב עם בדואי, ואתה עוצר אותה, שוטר עוצר אותה, לא יכול להגיד לה: מה את עושה כאן? היא אומרת לו: מי אתה? אני לא שואלת אותך בכלל. מי אתה שתגיד לי מה לעשות? אבל כשאחד שמכיר, הוא רוסי, אם זאת רוסיה, או אתיופי אם זאת אתיופית, או ותיק אם זאת ותיקה, ואומר לה, היא רק רואה אותו היא בורחת. היא לא יכולה לעמוד במקום. ולאט לאט הצלחנו להוריד את העניין הזה.

לקחתי את כל תקציב שיקום שכונות ואמרתי: את כל התקציב הזה במקום לפזר אותו פה, 400 אלף שקל, פה 200 אלף שקל, לקחנו את שכונת הרצל וויצמן, אבל הרצל כבר סיימנו אותו ברוך השם, ועשינו שיקום מלא לכל השכונה הזאת. ואני רוצה שאחר כך תעשו סיבוב, אם יהיה לכם זמן, ותיראו, קודם תיראו תמונות שלפני ותיראו תמונות של אחרי, תיכף במצגת, אז תיראו איך פעלנו בעניין הזה. אז הפעילות הזאת נעשתה מאד מאד אינטנסיבית, מאד מאד עקבית, עם משנה סדורה, ברורה, והדברים האלה לאט לאט התחילו לעלות על דרך המלך, ואני אומר לכם שהיום אני גאה, אני גאה על הנוער של בני הקהילה האתיופית. יש לנו היום ביניהם קצינים קרביים, יש לנו בסיירת מטכ"ל אחד עכשיו שנמצא שם בפנים. יש לנו סטודנטים שלומדים לעריכת דין.

רפואה.

ברור. ויש לנו כמה נערות שלומדות רפואה, ששמנו אותם, ונמצאות כבר בשנה שלישית ורביעית, ואני חושב שהקהילה האתיופית עברה פאזה. עברה ממצב של התאקלמות קשה, למצב שהם התחילו לקחת אחריות על העניין הזה וללכת קדימה.

אני לקחתי את כל הנושא של המנהיגות המקומית הקהילתית והעצמתי אותה על ידי חוגים, על ידי סדנאות, על ידי פעילות בתוך העניין הזה, וזה לאט לאט הרים אותנו בצורה טובה ומסודרת.

התכניות, כמו שאני לא רוצה ... כל התכניות שעשינו, רק מה שאמרתי, תכנית ... להורים, וכו', זה פחות חשוב. מי שירצה, כל אחד קיבל מאיתנו כזה דבר, זה מופיע בפנים, כל המצגת הזאת נמצאת בעניין הזה. מגדלור – שלקחנו את הנוער האתיופי והרוסי גם, חלק גדול מזה לא ... ושמנו אותם בתכנית, מנהלת המגדלור נמצאת פה, יפה גולן, שזה עובד עם על"ם, עם עמותת על"ם. פועל בצורה מצויינת. זה ילדים שמגיעים מיד אחרי הבית ספר ופועלים בפנים.

הדבר הנוסף הוא, שזה הדבר החשוב ביותר מבחינתי בכל העניין הזה, בנוסף לתכניות האלה, זה הנושא של החינוך לבני העדה האתיופית. יש לנו כאן את בית ציפורה של אלי ויזל, שאנחנו שותפים 50:50 אחוז בפעילות של העניין הזה, יחד עם הג'וינט בפנים, יש תכנית שנקראת: "אופק לבגרות", שפועלת עם התלמידים האלה. אנחנו הצלחנו להביא את בני הקהילה שנמצאים בתכנית אופק לבגרות ל – 86 אחוז הצלחה בבגרות.

כמה משתתפים?

משתתפים זה 180. עכשיו, מה קרה לנו ב"אופק לבגרות"? יש תכנית מצויינת - אופק לבגרות – שעשתה לנו פה מהפכה במערכת החינוך. לוקחים את התכנית ועובדים על פי חסרים, וכל מה שאתה רק רוצה. בא היום הג'וינט ואומר: טוב, ... לבגרות, אני יוצא מזה. למה? יש לכם הצלחה, זה בסדר. אני יורד מהעסק הזה. אמרתי לו: תשמע, אם אתה יורד מפה, אני מוציא אתכם עם כל התכניות שלכם החוצה. אתם לא תהיו כאן. זו תכנית שמוכיחה את עצמה, ריבונו של עולם, שפועלת. כשאני נותן שליש, משרד הקליטה נותן שליש, והג'וינט נותן שליש.

הם יצאו?

הם רוצים לצאת. וקרן ויזל שותפה בעניין הזה. אני שלחתי את אלי ויזל, פגשתי אותו שלשום בירושלים לעניין הזה, נפגשנו במלון "המלך דוד" שילך לדבר עם מנדבר שלא יורידו. ופה אני צריך את העזרה שלכם, חברי ועדת הקליטה. אם אנחנו רוצים באמת.

מדובר על תקציב 2012?

2011 ו – 2012. כי זה דבר שבמהות של העניין הזה, של הצלחה של העניין הזה. ואם אנחנו לא נעשה את הסיפור הזה, תראה, בנושא שאנחנו מדברים על 5 יחידות מתמטיקה, אתה אמרת פעם, בן סימון, שמעתי אותך אומר שמקריית מלאכי יש שני תלמידים שיש להם 5 יחידות בגרות במתמטיקה, פיזיקה, אתה זוכר?

שלושה.

שלושה.

תראה, אנחנו עולים לאט לאט.

אנשים אמרו לי: לא יכול להיות. יש מציאות ויש תדמית.

הסרט שלך יוצר תדמית.

תראה, כמו שאמרתי לך מודל העבודה, שותפים רבים, ... יחדיו. אנחנו הקמנו את התכנית הזאת עם הג'וינט, ועליה בעצם הפעלנו את כל משרדי הממשלה. כולם. ללא יוצא מהכלל, כאשר, כמו שאמרתי לכם, כולם בשולחן אחד: המתנ"ס, התעסוקה, הרווחה, החינוך, השכונה עצמה, כן? והיה פה טיפול בכל שכבות הגילאים במשפחה, מהילד הקטן שזה מגיל אפס, אנחנו קראנו לזה: תכנית פאקט שפעלה עד גיל 14, מגיל אפס עד 14, ואחר כך דיברנו, פעלנו בשיתוף פעולה כזה או אחר מלידה ועד בגרות, זה פועל בצורה מצויינת, וזה הביא את השינויים המיוחלים שדיברתי עליהם.

אם אנחנו לפני 7 שנים אחוז הבגרות בבתי ספר שלנו התיכוניים עמד על 32 אחוז ממוצע, אנחנו השנה עברנו את ה – 75 אחוז. יש לנו בית ספר שעברנו אותו, יש בית ספר קצת פחות. בית ספר "אמי"ת" שהוא היה הכי נמוך, היום הוא עומד על 84 אחוז.

זה השכונה שלפני, מה שדיברנו מקודם.

וואו!

זה היה לפני. וזה אחרי.

באיזה תקציבים זה שופץ?

זה תקציבים שבעיקר של שיקום שכונות, ותקציבים של העירייה שנתנה, של תב"רים שלנו שהכנסנו לפנים.

התב"רים מותר לך בבניין עצמו?

לא, רק מסביב, רק בציבורי. לא יכול לנגוע במבנה. מה שבפנים זה רק על ידי משרד השיכון. בנוסף לזה אין שום תקציב.

אבל משרד השיכון התקציב שלו זעום.

זעום. זה מדובר על מיליון 300 שקל לשנה.

לקריית מלאכי? שזה ממשיך?

הסכום הזה ימשיך.

כן, ימשיך.

או.קיי.

עכשיו, אלה הפעילויות בגילאים: עד גיל 3.

זה התכנית חומש, לא?

חומש? לא.

לא חומש?

הפיזי? הפיזי לא. יש לנו, סליחה רק שניה, יש לנו בניין אחד בדרך כלל, שהוא מה שנקרא זה יכול להיות רחוב שיש בו רוב עולי אתיופיה.

עכשיו תיקחו, תסתכלו רגע מגיל 13 עד 18, לפני הסוף, יש כאן את פרוייקט עזריאלי שפועל, של דנה עזריאלי, דוד עזריאלי, שפועל כאן ולוקח את התלמידים החלשים, את ההקבצות החלשות בבית הספר, ומנסה להעביר אותם מהקבצה יותר נמוכה להקצבה יותר גבוהה. יש לו הצלחה עילאית. ממש רצינית בתחום הזה. מגדלור שפועל, כמו שאמרתי מקודם, קבוצת מנהיגות, קבוצת אתלטיקה, סדנת מוסיקה, קבוצת טיפוח החן, פרוייקט מלכות המדבר, אומץ, קדם עתידי, בית נובע שפועל, נוער בונה עיר, שפועל. ... השכלה גבוהה שפועלת כאן. קידום הנוער, מועדוני נוער, ומוכנות לצה"ל. אנחנו גם גייסנו השנה, אין לנו משתמט אחד. קיבלתי עכשיו מכתב.

מה המספרים של מתגייסים וכמה מסיימים את השירות?

יש לנו נתונים מצויינים. הנתונים שלנו ממש ממש מעולים. אנחנו מתוך בתי הספר שלנו הגיוס הוא כמעט 98 אחוז, 99 אחוז. השנה לא היה לנו אף משתמט. כולם הגיעו כמו שצריך. אחוז המסיימים את השירות הוא מעל 86 אחוז.

הם מסיימים את השירות?

וכאשר היום, ככל שהשנים חולפות, אנחנו, הנושא של, אני עובד יותר עם "אחרי" בנושא של שירות איכותי וקצונה. זאת אומרת, גם יחידות קרביות וגם ... מה עוד שאני באתי מהצבא אז יש לי גם את ההשפעה על העניין הזה שאנחנו מנסים להוביל, ואני עוקב אחרי הסיפור הזה, ואנחנו בכיוונים הנכונים. אני מאד שבע רצון. מאד שבע רצון.

לגבי עולי אתיופיה, מה נחוץ יחסי לכלל האוכלוסייה?

תראה, קודם כל, קודם כל בנושא, אמרתי לך שאני גאה, ואני לא סתם גאה. למה אני גאה? כי אחוז הקרביים והקצונה בקרב עולי אתיופיה הוא גדול לעין שיעור ביחס. יש פה.

יש לנו זינוק בעלייה.

רוב האתיופים הם, כן.

שזה בעיקר מתבטא במהלך השירות שלהם, ומיד אחרי שהם משתחררים מטפלים בהם אם זה ללימודים אקדמאיים, וכל הדברים האלה.

היה כמה סיפורים מאד מאד יפים. אנחנו לקחנו ילד אחד בשם פנחס. אתם זוכרים את פנחס? ילד שהיה במיץ של הזבל. כן? היה בסמים, היה האלוהים ישמור. ולקחנו אותו, ודיברנו איתו ושכנענו אותו, ועבדנו עליו, ונתתי לו מפה עד להודעה חדשה, הצלחתי להביא אותו לצבא. הצליח להתגייס לצנחנים. סיים קורס מ"כים בצנחנים, כן? והיום הוא מדריך נוער. זה הצלחה מסחררת עם ילד שבאמת אם לא היינו שמים לו לב, הוא היה הולך.

מוטי, בשינוי שמתחולל בקריית מלאכי, מה חלקה של המדינה? ומה חלקם של הארגונים החיצוניים: עזריאלי, דנקנר, ג'וינט? כמה המדינה מושקעת בשינוי?

תראה, 75 אחוז זה המגזר השלישי, והמדינה היא משהו כמו 20 עד 15 אחוז. אם הייתי סומך על המדינה לא הייתי עושה כלום.

זאת אומרת שזה, כלומר, מה שקורה עכשיו.

חד משמעית.

המדינה יכולה להגיד: אנחנו.

תראה, בסוף, בסוף כשאתה בא אליהם אז אומרים לך: תשמע, מי שלח לך את הג'וינט? אני שלחתי לך את הג'וינט, אבל המדינה כמדינה היא לא.

זה הכי חבל.

אנחנו עשיתי.

כן, כן, אנחנו עשיתי. תראה, השנה לדוגמא, נכנסה תכנית חומש, מה שלא היה לפני כן. עכשיו, זה יבוא לידי ביטוי בשנים הבאות. עוד אין לי את הכלים לבחון את זה.

העיר היום סגורה מבחינת קליטת עולים מאתיופיה, נכון?

העיר היא לא נמצאת בפריפריה בכלל. אנחנו היום, מסתכלים עלינו כמו רמת השרון ורמת אביב. זאת אומרת, אנחנו מסודרים, ברוך השם. עיר לתפארת מדינת ישראל.

לא, אבל אני היום עכשיו יוצא ממרכז קליטה, אני לא יכול לבוא לממש את המענק שלי בקריית מלאכי?

לא. אין משכנתאות לעולים בקריית מלאכי. לא משנה מאיפה אתה בא. לא משנה מאיפה את בא, כי האוכלוסייה.

ומגיעים היום, או.

לא, לא מגיעים. גם אין עולים היום.

היום אנחנו עולים לארץ כל שנה כ – 3,000 עולים.

כן. לא מגיעים.

לא לפה.

אני רוצה לומר לכם דבר אחד. למה אני אומר לכם שהקהילה היא מיוחדת? אנשי הקהילה הבינו את המשמעות של העניין הזה. את זוכרת? אני באתי לועדת הקליטה, באתי עם חברי הקהילה שאמרו: לא להביא לפה. אי אפשר יותר לעשות. כי הסכום הוא אפס. הסכום הוא אפס. כמה שתביא יותר, האנשים מקבלים פחות. והבינו את העניין הזה, והם סייעו, והם שמעו את זה מהם. הרבה פעמים אני אמרתי איזה מילה, באו אלי ועדת הקליטה, הזמינו אותי, אם הועדות היו מגיבות כמו שהגיבו איתי באותו יום, המדינה שלנו הייתה אחרת לגמרי. אני אמרתי משהו בערב, אני בא 10 בבוקר הייתי בועדה.

נכון. נכון מאד.

תודה.

אנחנו עוד ברשותכם, יושבת פה מנהלת בית ספר "נצח ישראל". מנהלת בית ספר "נצח ישראל". בית ספר "נצח ישראל" זה בית ספר ממלכתי דתי, שכמו שאמרתי בגלל המימסד הדתי רוב התלמידים הגיעו לשם, המצב של בית הספר הזה היה בג'אנטים, מה שנקרא. היה שם מעל 64 אחוז עולים, בני עולים.

78.

ואנשים ברחו. הותיקים ברחו משם: מה? אני לא רוצה. ולקחה המנהלת הזאת, שקוראים לה אילה חג'ג', לקחה את הבית ספר הזה והפכה אותו לשם דבר במדינת ישראל. באים היום מכל, במשרד החינוך, מכל הערים בארץ, כולל משלחות שמגיעות מחו"ל, לקחת את הבית הספר הזה וללמוד מודל של פעילות. בבקשה אילה.

שלום לכולם. כאמור, רוב הדברים, פחות או יותר, נאמרו באופן זה או אחר. רק אנחנו, יחד עם אנשים הנפלאים שיושבים פה, תוך איגום משאבים מכסימלי הוכחנו שבחינוך אין דבר בלתי אפשרי.

בית ספר כמו שלי בארץ, בתי ספר כאלה נסגרו במקומות שונים, חברי הועדה בטח חקרו ולמדו. בית הספר הקלאסי המפורסם בנתניה, ואחרים. 78 אחוזים יוצאי אתיופיה. בית ספר במדד טיפוח ב'. ממש ברוב הסולם ברמה ארצית. בית ספר בעל סטיגמה קשה מאד. הפכנו אותו מבית ספר אדום במיצ"ב, למי שלא מבין בזה, אז זאת אומרת זה בית ספר שהכל אדום. אדום זה נקרא: נכשל במתמטיקה, בשפה, במדעים, באנגלית ובאקלים מיטבי, זאת אומרת, באקלים חברתי גם בזה הוא היה אדום. זאת אומרת, לא הייתה נקודת אור אחת. הפכנו בית ספר עתיר עולים לבית ספר מוביל קליטת עלייה. סמל לקליטת עליה איכותית בארץ, ומעבר לכך היום מודל לבתי ספר מובילים פדגוגיה איכותית. זאת אומרת, זה לא אני נותנת לנו את התואר, משרד החינוך ומינהל החינוך הפדגוגי שנה שעברה בחר מתוך 1,600 בתי ספר יסודיים בארץ 50 מובילי פדגוגיה איכותית, דהיינו, בתי ספר לדוגמה, שפותחים את שעריהם ומעצימים אחרים. אז תארו לכם שמתוך היישובים הכי חזקים בארץ הבית ספר שהיה נחשב בין הגרועים במחוז, והבית ספר האדום של קריית מלאכי, הפך למוביל פדגוגיה איכותית. זה לסבר את האוזן.

חלק, רוב הפערים והקשיים, ראש העיר הזכיר באופן זה או אחר, הסרט של חבר הכנסת בן – סימון שהיה מצויין להמחיש קצת את רמת הפערים וההתמודדויות, נדרשנו לשינוי ראש. כמו שדייל קרנגי אומר בספרו: קיבלת לימון? תעשה ממנו לימונדה. כל הזמן צריך ללמוד את המפה. הפכנו חולשות לחוזקות. לקחנו חולשות, הפכנו אותם לחוזקות. שינינו את כל הראש. אני והצוות לא אמרנו: תשמעו, אנחנו פדגוגים, זה לא תפקידנו לדאוג להלבשה, הנעלה, הזנה. לא. התחלנו מהפירמידה של מאסלו, מהתחתית, מאספקת צרכים בסיסיים עד שהגענו למימוש עצמי, והיום ברוך השם, בית הספר מפתח מצויינות אישית ומערכתית.

בוא נחזור רגע לילד בקצרה, שתבינו לאיזה רזולוציה ירדנו ברמה שמקומות לא נדרשים לזה בכלל. לשקף של צמצום פערים ברמת הילד. המצגת מאד קצרה. כאמור דרך צרכים בסיסיים:

פערים לימודיים – לא הייתה שפה, אז ילדים לא קראו, לא כתבו, ובטח לא הבינו את הנקרא. דימוי עצמי, בעיות התנהגות, ונדליזם, תקשורת בין אישית, מיומנות חברתית אפס. אני מדלגת, העדר מסגרות אחרי צהרים. בעוד שילדיכם מקבלים 7, 8 חוגים בשבוע, ילדינו לא היה להם כלום, מלבד מה שניתן להם בבית הספר. קשיים רגשיים, היעדר מוטיבציה, התביישו בהורים. קושי ברמת הורה, הלם תרבותי, חשדנות, אי אמון במערכת, צורך בהכוון, קשיים כלכליים, היעדר סמכות הורית, קושי להתחבר לבית ספר. תארו לכם שילד כזה חוזר ואומר לאמא: יש לי שיעורי בית. איזה שיעורי בית? האמא בתחתית של החיים. לא היה תפיסה של מיומנויות הוריות, של תפקיד ההורות, ולא הייתה סמכות, והיה נתק בין דורי מוחלט שאנחנו חווינו בו מידי יום. נתק מכאיב, מחליש ומדאיג. הלאה, השקף הבא.

ברמת המערכת אני אומרת, זה מה נדרשנו אנחנו כמערכת חינוכית, ברמת העיר, וברמת בית הספר, קודם כל לתת את דעתנו עליו. אז היינו צריכים לשנות סדר יום פדגוגי. עם כל הכבוד לכולם, באתי למשרד החינוך ואמרתי להם: יקיריי, אומנם אני כפופה לכם, אך עם כל הכבוד לכם ילדיי לא יכולים ללמוד תנ"ך, היסטוריה, מולדת בעוד שאינם יודעים קרוא וכתוב, ולא מבינים הבנת הנקרא. עם כל הכבוד לכם, אנחנו ניתן לפחות 10 שעות בשבוע שפה, מתמטיקה, מעט אנגלית, מעט מדעים, והמון המון כישורי חיים, ואחר כך נדבר. בלי זה לא יהיה בסיס.

חיזוק ותיגבור, אני עדיין בשקף הקודם – חיזוק ותיגבור השפה ברמה מערכתית. העיר עזרה לנו, הבאנו אנשים בעלי שיעור קומה מהמעלה הראשונה מהמכללות, מאחווה, דרך הג'וינט, תיגברנו רוחב ואורך. כל היום שפה, בכל צורה אפשרית: כתיבה, שיח הדבוּר, בכל דבר שנראה לכם טריוויאלי.

בנוסף, גייסנו מגשרת במשרה מלאה. רבותיי, ההורים לא דיברו עברית. בחלק מגני הילדים. הבניית מערכת שעות מחדש. הקמת מערך משלים לאחר צהרים. כאמור, הילדים האלה לא הולכים למתנ"ס, וכמעט אף אחד מהם ולשום דבר. נדרשנו לתת להם הכל, מכל כל לבד. נמצאנו מפעילים בית ספר ללא הפסקה. בית ספר שפעיל עד הלילה, שנותן כל יום כישורי שפה ואת כל מה שמנינו. אתה אומר שאת המודל צריך להפעיל על כל הארץ?

כן.

יש פה מודלים, תיכף תראה, שאכן אימצו אותם ברמה מערכתית גם משרד החינוך. מה עשינו? פיתוח תכניות ייחודיות המהוות מענה לכל האתגרים שמנינו. בחרנו לתת מענה לכל סוגי הצרכים בלי להגיד: זה לא תפקידנו, לטובת העצמה כוללת של מורה – לתמיד – והורה. מה עשינו? בנינו יזמות פורצת דרך, לתקוף את הבעיה בדרך יצירתית. הצרכים בסיסיים – המודל שלנו "חנות המצוות", חלק מכם ראו ושמעו, הפכה למודל ארצי. בנינו חנות לילדים. שמנו בה כל מה שהם צריכים כדי לספק את כל צרכיהם בדרך של כבוד, מבלי שיתביישו. אבל גם חיזקנו מצויינות אישית, חיזקנו התנהגות טובה. מנענו אלימות, וכו'. היום המודל זה שם דבר. החנות זה שם דבר, תבואו לראות, אין לנו זמן לדבר עליה.

בית מדרש יוצר, משותף עם גלריה. הילדים התביישו בהורים, התביישו באמהות. חברותות: ההורים, האמהות, האבות לא הגיעו, כי הילד היה אומר לו: אל תבוא, הילדים יראו שאתה לא יודע לקרוא, אז איך הוא יישב לידו ויקרא איתו טקסט? בנינו בית מדרש, קודם כל, שרוקדים בו, שרים בו, מציגים בו, מנגנים בו, כדי לחבב עליהם את לימודי היהדות, הם הרי לא ידעו קרוא וכתוב, איך נלמד אותם רש"י? קודם כל שיאהבו את התורה בכלל. במקביל יש דלת שנפתחת מבית המדרש לגלריה, ששם שולבו ההורים יוצאי אתיופיה, והם לימדו את האמהות, את הילדים, את כולם ליצור. יש שמה עבודות ברמה של מוזיאון. אתם מוזמנים לראות. זה הפך להצלחה גדולה.

מרכז העצמה להורה ולילד. איך מורידים את הילדים מהרחוב, כמו שראש העיר אמר. הילדים שלנו נשארו כל ערב. אני הייתי עוקבת אחריהם עם הרכב, גילינו דברים איומים. ניצול, דברים מזוויעים שזה לא המקום לפרט. אמרנו: אין, אני לא משחררת את הילדים האלה לרחוב בערב. מחר אנחנו רק מכבים שריפות ולא מלמדים כלום. בקיצור, 4 ימים בשבוע אנחנו מטפלים בילד, ביום החמישי – בהורים שלו. כל הזמן במקביל, שהבית והילד ידברו באותה שפה. מרגע סיום הלימודים לפחות עוד 3 שעות כישורי שפה, מתמטיקה, כישורי חיים וחינוך לחברה וערכים. למה? כי הרבה ילדים שהעברנו לחטיבה נפלו רגשית. לא יכלו לעמוד על הזכויות שלהם. אז גם חיזקנו אותם, וזה פעיל כל יום, כל השנה, חנוכה, חופשת פסח, וכל יולי, כולל תגבורים, העשרות, הכל.

מפעל די.טי.ג'י. רתמנו אותו, את השכנים, על מדעניו, ועל אנשי המחקר שלו. הם מאמצים את ילדינו. והבוגרים – ז', ח' – אנחנו לא מנתקים אותם.

את צריכה לסיים. תודה.

בבקשה. אז תקראו את ההצלחות.

תודה. אני רוצה לשאול אם יש פה בקרב יוצאי העדה נציגים שרוצים להתבטא, או לדבר, שגרים ביישוב? תציג את עצמך.

גדעון מהרי, חבר מועצת העיר. כמובן אתם ראיתם את התופעות, הקשיים, כמובן במצגת הראשונה שהוצגה לפני 6 שנים, אתם ראיתם את הקשיים. אם אתם שואלים אותי, המצב לא שונה בהרבה גם היום. עובדה שהמנהלת אומרת: ומעל 80 אחוז עדיין מטופלים בלשכת הרווחה, אז המצב מדאיג.

ועוד בשנה הזאת, רק ב – 4 חודשים התאבדו לנו 4 אנשים, הסיבות שונות.

באיזה גילאים היו מקרי ההתאבדות?

שני צעירים ושני מבוגרים.

אחד גם זה היה חייל.

אתה יכול לפרט.

אחד שוטר ואחד חייל.

לגבי הצעירים אתה יכול לפרט?

אחד היה חייל, ואחד גם רפואי, ואין רגילה, היה ממקום למקום נודד עם שני ילדים, גם הוא התאבד. אחד יותר מבוגר.

4 מקרים בשנה?

מינואר עד עכשיו.

מינואר.

יש תופעות, וניסיונות וזה, יש קשיים. ועשייה כמובן יש ברמה. אנחנו מורידים את הכובע. הגישה התהפכה כשראש העיר כשהוא נכנס לתפקיד, והוריד את האנשים שמתבטאים לפחות מבחינת ביטוי אנטי קהילתי כזה: "שונאים להיות על יד אתיופי", שונאים זה, שונאים זה, ולזכותו אמירה כזאת לא קיימת. אנחנו מאד מאד מודים לו, וכמובן גם יש הצלחות.

אני רוצה לשאול אותך שאלה לגבי התאבדות, כי זה מטריד הנתון שאמרת. אם מישהו מרגיש מצוקה היום, לאיפה הוא הולך? אם יש לו בעיות עם האשה, עם העבודה, לאיפה הוא הולך עם הבעיות האלה?

הכתובת זה צריך להיות בלשכת הרווחה. אני לא יודע, חלקם טוענים אפילו מקרי מוות לא באים לראות אותם. זה לא בכתובת. צריכה להיות הכתובת לשכת הרווחה.

לא, אבל היום לדוגמה, אם אתה יודע על מישהו מהקהילה שיש לו בעיות, לאן הוא הולך עם הבעיות האלה?

איפה יכול ללכת?

למחלקת רווחה.

אז גם שם מה שאומרים זה יש מחסור בכוח אדם. מתחלפים, זה מחלקת הרווחה, כמה שהוא ... יש בעיה. לדוגמא: יש עוד אנשים בפרויקטים שונים, אני לא יודע אם נותנים מענה לזה, וזה לא לצרכים של קבלת קהל. אני מבין שיש מחסור גם ברווחה, ואין מענה. לעולה הזה שמגיע לרווחה השומר אומר לו: תתקשר ותתפוס תור. אז באיזה שפה הולך לבית ולהתקשר? אז קשה להבין את זה. עולה בא לתפוס תור. עכשיו, אי אפשר לתת, תתקשר תתפוס תור. הוא בא, לחפש מישהו יתרגם לו, או שהוא בא בשפה הפשוטה לתפוס תור וללכת, זה גם, זה לא.

גדעון, מי ששומע אותך יחשוב שכולם במצב הזה. זה לא נכון.

אני גם הייתי רוצה משהו אחר. 80 אחוז מטופלים.

כן. אבל ההתנהגות אליהם, אני יושב מולם, תאמין לי, כשהם באים. זה לא נכון.

אני גם מקווה שזה לא יהיה נכון.

זה משהו אחר.זה שני דברים שונים.

הוא מדבר על ההתייחסות אליהם.

זה לא בדיוק ככה. זה ש – 80 אחוז זה עובדה. אי אפשר להיווכח איתך, אבל ההתייחסות אליהם- - -

או.קיי. גדעון, עוד דברים?

בקשר להצלחות, כמו שראש העיר אומר, יש ילדים פורצי דרך שמתגייסים ליחידות מובחרות, ואחרי שחוזרים אין להם לאן ללכת. בדירה הצפופה שההורים קנו לא יכולים להיות שם, ולא יכול להיות שעד 20 שנה יהיו עם ההורים. בדרך כלל מחוסר ברירה מוצאים אותם בתל אביב, בירושלים מאבטחים. הם לא יכולים להיות בשום עצמאות. אז יש קושי גם להתקבל בעבודה. כמובן התופעה לא רק אופיינית לקריית מלאכי, בכל הארץ.

הקושי הוא, אני שומע ממקומות אחרים בארץ, שמוצאים עבודה, אבל העבודה שמוצאים היא מאד בסיסית שכר מינימום. אין אבטלה במספרים גבוהים, אבל לא מצליחים למצוא עבודה שהוא יותר מהשמירה, כמו שאמרת, או ניקיון. זה מה שקורה גם פה?

אחת הבעיות זה בגלל שאין להם מספיק מגורים איפה להיות. היו עם ההורים, כבר גדלים, איפה יהיו? צריכים לחפש איפה שיש קצת שכר, במקום אחר, והטובים יכולים לעזוב אותנו, נשארים אלה שעם הקשיים. זה מה שנשאר.

לשאלתך, בקריית מלאכי לא עושים קורסים של סידור ציפורניים. רוב הקורסים הכי איכותיים מגיעים לפה. כמו למשל נהגי אוטובוס בקווים פה בקריית מלאכי, ולעשות קורס של נהג אוטובוס ל – 20 חבר'ה, שגם ינהגו באוטובוס.

כולם עובדים.

וכולם עובדים.

לא רק שהם עובדים, יש להם תנאי שהם חייבים 3 שנים.

זה אבסורד, זה הפוך. רק שתבין את הקורסים. אנחנו מעדיפים, מבחינתנו בתפיסה ובראייה העירונית, פחות קורסים שהם קורסים להמונים, אלא קורסים איכותיים שבסוף, בסוף התהליך אתה גם מיישם. אם אתה לא מיישם, אל תתחיל את הקורס.

נציגת הרווחה, נכון?

כן.

תציגי את עצמך. לענות על העניין של האוזן קשבת. גם מקרי ההתאבדות. בייחוד על הגברים שיש להם בעיות כאלה ואחרות, ולא מצליחים למצוא אוזן קשבת, ואז זה מתבטא או באלימות במשפחה, במקרים מסויימים, או בהתאבדויות, או בדברים אחרים.

אני אתייחס. הנושא של משפחות מבחינתנו, לצערי אני עומדת בפינה אחרת שקריית מלאכי זה כור למשוך עולים לקריית מלאכי בגלל מערך השירותים שאנחנו פיתחנו כרווחה. האוכלוסייה שהגיעה ליישוב אחוז גבוה ממנה במצב סוציו אקונומי הכי נמוך. תלויי הבטחת הכנסה, והבטחת הכנסה בהכנסה המאד מאד נמוכה. הגיעו אלינו משפחות גדולות, עם ציוד במסגרת משרד הקליטה, שהתאים לדיור במרכז קליטה, ולא ביישוב קבע. והמצב שלהם היה מאד קשה. משפחות עם 11 ילדים, עם מקרר קטן. יושבת כאן חברת הכנסת שבתחילת דרכי עזרה לי בהליך מול קרן ידידות על מנת שנעשה מהפך ונקלוט את העולים האלה, ושיקבלו סיוע כפול, על מנת שיהיו בתנאים בסיסיים.

עכשיו, נכון שיש מצוקה מאד קשה. עכשיו, מבחינת משרד הרווחה אין הפרדה בנושא. אתה עובד כוללני, ואתה כחבר כנסת יודע, עשינו את המאבק לעובדים סוציאליים. אין הגדרה מה מוטל על עובדת סוציאלית. זה יכול להיות 200 משפחות רב בעייתיות. התחלנו ממצב של ילדים בסיכון של שני ילדים בחודש, 20 בשנה, אנחנו מגיעים היום לילדים בסיכון ל – 150 ילדים. אז השוֹנוּת של המצוקה היא מאד מאד גבוהה.

אך יחד עם זאת, אנחנו דלת פתוחה. קידמנו בתכנית חומש, כל העובדים היום, לשמחתי זה משהו חדש, ושמעו את קולנו, אז כל העובדים הם עובדים מקרב העדה, וזה נותן לנו אפשרות של צוהר, להיות יותר מבינים. ויש הבדל בין דלת פתוחה, לבין להבין תהליך.

אני יודעת אנגלית, צרפתית, ערבית, לא יודעת אמהרית, ואני נזקקת למגשר. ואכן, משרד הקליטה תקופה מסויימת עזר לנו, ולמרות שלא הבנו, קיבלנו את המטופלים. לאף מטופל לא אמרנו: לא. את כל המטופלים קיבלנו, גם אם הייתה לנו בעיה של שפה.

מתי פסקו המגשרים?

בגלל תקציב.

מתי זה קרה אבל?

לפני כשנתיים ושלושה חודשים. נכון שביקשתי כעזרה, והוצאתי מסמכים, והתרעתי, וביקשתי את העזרה, ולא קיבלנו סיוע. ולמרות הכל, קיבלנו את המטופלים. מה שקרה, הייתה התפרצות עלינו, כי מה קרה? שיחה ערכה במקום חצי שעה, שעה, כי זה שיח של חרשים, לצערי, אבל אף פעם לא אמרנו למטופל: לא. נקודה.

אני רוצה כן להגיד את הנושא של חצי הכוס המלאה: נשים מקב העדה, אני הובלתי במשך 6 שנים את "אשת חייל" עם הג'וינט, אחרי זה עשינו תהליך. 287 נשים היו שותפות, וכולן, בלי יוצא מהכלל עבדו עבודה, כאשר רק 20 אחוז מתוכם עבודה חוזרת עונתית. 80 אחוז קבועה. אני זוכרת, יש לנו גם מודלים להצלחה. נשים שהתחלנו בתור עובדת מת"ב, והיום הם עובדות כמדריכות אצלנו, ועם תואר אקדמאי במחלקה שלי. סגירת מעגל. יש לנו הצלחות. יש לנו גם אכזבות. יש לנו מקרים קשים.

דיברו כאן על התאבדויות. ראש העיר נגע בנושא של נוער. לפני 6 שנים היו לנו כמעט, לא ננקוב במספרים, כמעט כל יום שני היו עובדים עד 1 בלילה בגלל האירועים. מי שפקד אותם זה הצוות שלי, ומי שלוה אותם לבית החולים זה הצוות שלי בנוכחותי. ומי שהלך לבית משפט לתת מוּגנוּת, זה אנחנו כרווחה. כנ"ל המקרים האחרונים. לפני שזה הגיע למוקד קיבלנו מהשוטרים את ההודעה. שתי עובדות שלי הלכו וליוו את המשפחה. יש משפחות שלא מטופלי רווחה. האדם, מקרה אחד של השוטר זה אדם שעל פניו זה מהשורה. עובד, מתפקד, מצוקות כלכליות שלא הובאו לידיעתנו, אבל בתהליך של האבל, ולאחר מכן, אנחנו מציגים את עצמנו, מאפשרים תהליך, לעבור את השבעה, ומשאירים דלת פתוחה.

לגבי המקרים האחרים – זה מקרים של מצוקות קשות. בעיות של פסיכיאטריה, כמו שברור פסיכיאטריה זה משרד הבריאות, ולמרות הכל, בגלל שאנחנו יישוב קטן, בהוראת ראש העיר, אנחנו כן מלווים את המשפחות. אבל לפסיכיאטריה למקרה בוגר אין לי אפשרות להוציא צו, רק אם הוא יסכן את עצמו, ומי שיודע את החוק, הוא מסכן את סביבתו, רק אז פסיכיאטר מחוזי מאשפז אותו. ואם אין אירוע כזה הוא לא יכול לאשפז אותו, ואירועים כאלה יכולים להיות לא רק בקריית מלאכי, גם במקומות אחרים.

תודה.

חברת הכנסת מרינה סולודקין.

קודם כל אני מברכת את ראש העיר, את המנכ"ל, את עובדי העירייה. רוב האנשים אני מכירה בפנים. אני צריכה לומר לכם שראינו את המהפך בקריית מלאכי. אני מאד זוכרת איך מוטי עמד בועדת הקליטה באשמה של גזענות, בגלל שהוא הבין שעיר לא יכולה לקבל עוד ועוד עולים משכבות החלשות. אני זוכרת ששרת הקליטה דאז, ציפי לבני, תמכה המון, כל הדרך ואני חושבת שבגלל ההחלטה הנבונה הזאת של קריית מלאכי, גם במקומות אחרים, כמו רחובות, הבינו את המצב.

מה ששמעתי, אנשים יכולים לעשות שמיניות באוויר. אבל אם מדינה 25 אחוז ממימון, וכל דבר אחר, זה 75, זה מגזר השלישי, אתה מבין כמה עבודה אתם צריכים לעשות כדי לשמור את מה שקיים, ועד כמה תקציב המדינה לא עונה

לדעתי, כשנכנס התקציב של החומש, האחוזים זה פי 2.

יכול להשתנות. אני חושב שעכשיו זה יעמוד משהו כמו 50:50.

אז מה אני אומרת, אנחנו מאד מבינים את המצב של העירייה בנושא הזה. ואני אגיד לכם, אני ראיתי במקומות אחרים היה ניסיון מאד מוצלח ללמד למקצועות של מפעלים אנדוסטריאליים את הנוער האתיופי, והם הגיעו עד מפעל עשו"ת באשקלון, ומוצלחים, אין דור חדש של פועלים בתעשייה הצבאית. חייבים להביא גם לכאן, בגלל שזה מאד חשוב.

מה שאני מאחלת לכם, רק הצלחה. אני מאד מבינה במה אתם מתעסקים כאן, עד כמה זה קשה, וכל הכבוד לך על הבית ספר שלך, שמעתי בהרבה מקומות.

תודה.

אני רוצה לשאול את נציג משרד הקליטה מר חנניה מרמור, מנהל לשכת השפלה, לגבי העניין של המגשרים. אני מבין שזה עניין תקציבי. זה ירד בכל הארץ? ומה היה הקריטריונים? מבחינת מספר האוכלוסייה אני לא חושב שיש מי שיכול להתחרות בקריית מלאכי, וגם לא מקרה ההתאבדות. נראה לי שאולי, אי אפשר לדעת, אבל יכול להיות שאם היה קצת יותר מישהו שמבדר איתם את השפה, למנוע חלק מהמקרים.

דני, להחזיר את המגשרים. זה שערורייה.

אנחנו נלחמנו, אגב, בועדה שלנו והצלחתי איכשהו לאשר מגשרת בחצי משרה, דרך שיקום שכונות.

והעבודה שהיא עושה, חבל על הזמן. חבל על הזמן.

כי משרד השיכון הבין את החשיבות של העניין הזה.

כן?

היו קיצוצים תקציביים, ובעקבות זאת רוחבית המשרד נאלץ לקצץ בעניין הזה. נמצא פה ברוך, מהאגף של עולי אתיופיה, שהם יותר ממוקדים על התחום הזה. יש לו יותר מידע בעניין.

בבקשה ברוך.

שמי ברוך שמעון, אני ממשרד לקליטת עליה. מנהל הארצי של הפעלת מוקדי קליטה. הנושא של המגשר שהיה בקריית מלאכי לפני שנתיים.

היה בן אדם אחד רק? היה מגשר אחד?

היה מגשר אחד. עכשיו, אין בעצם איזה שהיא הפעלה של מגשרים מבחינת משרד הקליטה בפריסה הארצית. זאת אומרת, כיום משרד הקליטה פיתח, יחד הרשויות המקומיות, מוקד קליטה, ופרוסים מעל 22 יישובים, שכל מוקד כזה מכיל 4 בעלי תפקידים, וכפי שצויין פה במצגת, גם תקציב פעולה, שפה בקריית מלאכי אנחנו מגיעים לסדר גודל של כוח אדם פלוס התכניות, לסדר גודל של מיליון שקל בשנה.

הנושא של המגשר זה היה משהו נקודתי, היות והייתה הפנייה.

איפה הוא ישב המגשר? איפה הוא ישב?

במוקד הקליטה.

במוקד.

כן. בעצם אותו מגשר אחרי שראינו שאין יותר רכישה של עולים חדשים. זאת אומרת, אין מעבר של עולים ממרכזי קליטה לקריית מלאכי, וקריית מלאכי בעצם הפסיקה להיות מוקד עליה לרכישת דירות. אותו פונקציה בעצם ייעדנו אותו ליישוב אחר, כפי שאתה יודע, אדוני היושב ראש, היום המוקד בעיקר באזור של קריית אתא, קריית ביאליק. אז באזור של קריית ביאליק וקריית אתא נתנו עוד שמה שני מגרשים לטובת הקליטה. ופה יש לנו בעצם את המערך של מוקד הקליטה.

אתה מבין את ההנחה האבסורדית בזה? ההנחה שאין רכישות וזה, הכל הסתדר. הם כבר לא צריכים מגשר, לא שום דבר. זה אבסורד אבל.

עצם התעסקותנו כרגע במגשרים בפרויקטים לכמה חודשים, זאת תעודת עניות לחברה. ואחרי 17, 18 שנים בעיר, ויש 17 אחוז אנשים ותיקים יכולים להיות כדי למנוע את זה. איך אנחנו ... באיזה פרוייקט להביא איזה בחור, בחורה תשווק. נגמר הפרוייקט, תלך הביתה. איפה הצדק ואיפה הקליטה?

תודה.

אני רוצה לפנות לרב פקד גיא חיון, המשרד לביטחון פנים. זה לא אתה. אתה, או לא אתה?

לא הוא.

מי אתה?

אני משה, ממשטרת קריית מלאכי,

נציג מפקד התחנה.

או.קיי. אתה יכול לתת לנו נתונים? בבקשה, אם יש דברים מיוחדים בקרב יוצאי העדה? מגמות? הפעילות שלכם? יש שוטר קהילתי יוצא העדה? אין שוטר קהילתי?

אין מספרים מוחלטים כמה מסך הפשיעה פה בעיר קריית מלאכי מבוצעים על ידי הקהילה האתיופית, או קהילה אחרת. אני יכול לומר שברמה הכללית, מבחינת התפלגות העבירות – אז אנחנו מוצאים יותר את המעורבות של בני הקהילה בעבירות אלימות, אם זה בעקבות שכרות ושתיית אלכוהול.

בני נוער בעיקר.

בני נוער. לא בעיקר. בני נוער.

או.קיי.

זה הדגש.

עד איזה גיל? עד הצבא?

עד 18.

או.קיי.

זה בגדול.

מבחינת פעילות שלכם, יש שיטור קהילתי?

הרבה אירועים של הפרעות איכות הסביבה, הווה אומר: הפרעות מנוחה למיניהם. ונדליזם במקומות כאלה ואחרים. השחתת רכוש ציבורי.

מבחינת שיטור קהילתי, מה אתם עושים?

יש פה בעיר שוטר קהילתי, אדם שהוא כבר שנים טובות מאד מחובר לקהילה.

הוא יוצא העדה?

לא יוצא העדה. אבל עדיין יש לו חיבור מאד מאד חזק.

מקובל מאד על בני הקהילה.

מאד. הם רואים בו איזה שהיא, באמת, איזה שהיא דמות שיכולה לגשר לעיתים בין הקהילה לבין המשטרה. עושה עבודת קודש בהקשר הזה.

או.קיי.

אבל חשוב להבין שהרף של הילדים ירד לגיל 9 מבחינת השימוש באלכוהול. היו לנו אירועים של איבוד שליטה, ובבית חולים, שראש העיר עזר לנו, מקרים בגיל 9, ו – 9 וחודשיים, ולא מקרה אחד, מספר מקרים. זאת אומרת, המנטליות של שתיית בירה בנוכחות הורים נהפך לדבר מקובל, ואז הילד מותר לו גם כשהאבא לא נמצא בסביבה לשתות, ואנחנו מוצאים ... עם אלימות קשה נגד הורים היו בכמה בתי ספר.

אבל יש לנו ירידה.

עכשיו ירד. כן.

אני שואל לגבי העניין הזה, קודם כל החוק של השפיכת אלכוהול – כמה אתם מיישמים אותו?

אנחנו מיישמים אותו מאד.

אין לך נתונים על מקרים כמה?

אם קראת בעיתונות של החג, הוצפו נתונים ארציים על יותר מ – 7,000 שפיכות אלכוהול. ברמה התחנתית אנחנו מסיימים כל סוף שבוע, זאת אומרת, מיום חמישי בלילה ועד מוצאי שבת בממוצע, בכלל גזרת התחנה, בין 10 ל – 12 שפיכות אלכוהול, אבל צריך לצאת מנקודת הנחה שהחבר'ה האלה הם כבר יודעים ומכירים. זאת אומרת, הם יודעים שאם שוטר מגיע ורואה בקבוק אלכוהול, אז הוא שופך אותו, אז הם יותר נכנסים, ככה, בתוך השכונות, בתוך הבניינים, ופה קצת יהיה לנו קשה להגיע.

וגבי מכירת אלכוהול לקטינים בפיצוציות?

יש הרבה פעילות סביב.

יצאו צווי סגירה פה בקריית מלאכי?

בקרית מלאכי, אני בסך הכל.

היו שתיים.

אני, בחצי שנה שאני משרת פה, אני לא נתקלתי, או שמעתי על בית עסק, פיצוציה לצורך העניין, בקריית מלאכי, שמכרה אלכוהול. הבעיה שלנו יותר בכל החנויות נוחות: מנטה, ילו, וכל מיני כאלה, ששמה אם תבוא לפה ביום שישי בערב אתה פשוט תראה שובל של אנשים שיוצא מקריית מלאכי, הולך למנטה, גם עד 11 בלילה יש להם זמן לקנות את האלכוהול. קונים את האלכוהול, חוזרים חזרה לעיר.

מי שרוכש זה בוגרים עבור הקטינים? אם זה קטינים יש אפשרות. יש לכם יכולת היום בכלים שאיפשרנו לכם.

בגדול זה הבוגרים קונים. אבל כשאנחנו מקבלים מידע על בית עסק שמוכר אלכוהול לקטינים, אז מיד יחידת הנוער של התחנה נכנסת לתמונה, מבצעת פעילות, וגם בסופו של דבר, מצליחה להגיע.

או.קיי. תודה.

אנחנו מתכנסים לקראת סיום. יש למישהו עוד דברים? בבקשה.

קוראים לי שמעון עמר, אני מנהל אגף החינוך. אני רוצה לנקוב בנקודה שהיא, משום מה, תופסת בנתונים שרוצים איזה שהוא פרוייקט, נותנים לו איזה שהוא נקודת זמן, ומסתיים הפרוייקט. הדור השני הזה יכול להימשך עוד 10 ועוד 20 שנה, והתפיסה צריכה להיות שהדור השני הזה צריך לקבל מענה, כדי שבאמת יעמוד על הרגליים. אומנם היום אנחנו נמצאים בתכנית החומש, אבל לדעתי ב – 2013 משרד החינוך ומשרדים אחרים יסגרו את הברזים, ויגידו: או.קיי. זה בסדר. העמדנו את כולם על הרגליים. אבל אף אחד לא עומד על הרגליים, כי הדור השני ממשיך, ויש ילדים קטנים, גם יש ילדים גדולים. זו הנקודה, לדעתי, שצריך לשים עליה את הדגש. לא להסתכל לתת לפרק זמן, אלא להסתכל באמת על כל התהליך, והתהליך הזה לוקח זמן, ואין מה לעשות. חייבים ללוות אותו בתקציבים, בליווי, כדי שבאמת נוכל לתת לכל הילדים שיש להם.

תודה. כן בבקשה.

כאשר תכנית חומש דיברו עליה בתחילת הדרך, בעצם דובר על זה שיהיה פתרון לצעירים, לדור השני, כפתרון לדיור. העלה פה חבר המועצה שיש היום משפחות מרובות ילדים, גם כאלה שהם נשואים וחוזרים הביתה לאותם ה – 3 או 4 חדרים, והרבה פעמים זה יוצר בעצם את התסכולים שבסופו של דבר, אני לא, זאת אומרת, אני לא התבססתי על איזה שהוא מחקר, אבל אני מאמין שהמצוקות הנפשיות שנוצרות שמה, גם אלה כנראה שגורמים לדברים של אובדנות, או לסכסוכים בתוך המשפחה, או לאלימות.

אני לא יודע, משום מה, דווקא הנושא העיקרי, זאת אומרת, בשמו קם הפרוייקט, בסופו של דבר זה הלך לכיוונים אחרים, ודווקא הנושא של דיור זה ירד מסדר יום, ואני חושב שזה כן לבו של עניין, כי אם היום לקהילה האתיופית לא היה את הפתרון מה שהמדינה נתנה, נושא של המשכנתאות, אני חושב שהמצב הכלכלי והחברתי של הקהילה היה במקום הרבה הרבה יותר עמוק באדמה, סליחה על הביטוי. אני חושב שזה כן, בסופו של דבר, גם אם זה באותו גטו שאנחנו מדברים עליו כל יום, באותם שכונות מצוקה, עדיין יש היום, זאת אומרת, עדיין העולה מחזיק איזה שהיא קורת גג בבעלות.

הדור השני – אני חושב שפה הולך לאיבוד, והתכנית, לטעמי, הכיוונים שלה מאד נכונים, אבל לצערי היא הלכה לכיוון אחר, ואני חושב שבעניין הזה, אדוני היושב ראש, אני חושב ששווה לעשות על זה דיון ולראות, על מנת שהחבר'ה הצעירים יוכלו לממש את הנושא.

תודה.

אני רוצה להוסיף על זה.

כן, בבקשה, אללי, יועץ ראש הממשלה.

בתכנית חומש, חלק מהתקציב, 30 עד 40 מיליון שקל זה מיועד לתכנית חומש לשנה. חלק הגדול, בערך איזה 65 מיליון שקל זה של הדיור. והתקציב הזה הוא לא מנוצל בשנת 2010. אנחנו בשנת 2011, זה לא מנוצל. הנושא הוא נמצא באוצר.

והם מאד שמחים שזה כך.

מכל מיני סיבות שונות, ולכן אני.

שנייה, אני רוצה להבין. התקציב הזה אושר.

2010.

כמה ניצול היה ב – 2010?

אפס. של הדיור. ולכן אני מבקש.

זה עבר ל – 2011?

צריך לשאול. כן. אמור להיות. ולכן לדעתי יש איזה בעיות.

מאה אחוז.

אני מציע לקיים דיון בנושא הזה עם האוצר, ושהם יתנו את דעתם למה לא נוצל.

בתחילת התכנית דובר שזה יהיה 200 כל שנה משנת 2008. 200 זוגות לשנה. עד היום, מ – 2008 רק שני זוגות ניצלו את הזכות הזו ורכשו דירה. זאת אומרת, אנחנו מדברים מ – 2008 200 בכל שנה.

זה משכנתאות.

או.קיי. תודה.

אני רוצה לנסות, ככה, בשני משפטים לנסות לשים את האצבע על שתי עוולות בעיני שהם בלתי נסבלים: אחד זה עוול של המדינה. מדינה שקולטת עליה, באמת באלפים, מאות אלפים, מיליונים בשנים האחרונות. תראה את ההתייחסות של המדינה, אגב, ממשלות ישראל לדורותיהם, לתחום הקליטה. תראה את התקציב של משרד הקליטה ביחס למשרדים אחרים. תראה את ההתייחסות של הכנסת גם כן לעניין הזה. זאת אומרת, אני חושב שדווקא אולי מפה יבוא איזה שהוא ניעור של, אני לא מכיר אותך באופן אישי, אבל יצא לי לשמוע אותך באמת בתחומים שקרובים אליך אתה יודע לדפוק על השולחן. יכול להיות שצריך לשנות את התפיסה בכל מה שקשור לכל הנושא הזה של הקליטה.

העוול השני, והוא יותר חמור בעיני, וחבל שחבר הכנסת בן – סימון יצא מפה, שאני דווקא חבר מפלגה שלו, אבל אני מאד מאד כעוס על העניין הזה, ואני אמרתי לו את זה כמה פעמים. אני חושב שקריית מלאכי, לאורך השנים, בעיקר בשנים האחרונות, צריכה לקבל פרס. פרס, לא אחד, לא שניים, פרס מתמשך על מודלים, שאת חלקם הציגו פה, וחלקם אולי לא מכירים אותם, על איך קולטים פה עליה. תשמע, אנחנו חיים פה עם המצוקות בצורה מעוררת כבוד. ואני חושב שהסרט הזה, שאני חלוק עם מוטי על העניין, כי יכול מאד להיות שאותה נקודת זמן, יכול להיות שהעובדות היו נכונות, אבל ההתפארות הזאת בזה שעכשיו הסרט הזה הפך להיות סרט חובה בבסיסי צה"ל, כאילו,

על קליטה לא טובה.

אבל איך תסביר עכשיו לכל מי שרואה את הסרט הזה ב – 2011 שזה לא קריית מלאכי של היום, וזה עושה עוול. זה עושה עוול לדימוי של העיר. זה לא הוגן. אני חושב שזה לא הוגן לעיר שעושים פה.

גם לדימוי של הקהילה.

וגם לדימוי של הקהילה. עושים פה עבודת נמלים, אני אומר לך.

אני חושב שכאן אתם טועים. כשלוקחים, אתם לא חייתם כאן בתקופה הזאת. אתם לא יודעים שאני באותה תקופה קברתי פה 7 ילדים בני העדה. 7 ילדים שהתאבדו כאן בקריית מלאכי. בנות, אחת חזרה מהיריון, ותלתה את עצמה במקלחת. אני הייתי צריך להתמודד עם הבעיות האלה. ואני אומר לך, כמו שהתנהלה אז המדינה, שהביאה כזאת כמות של עולים, שמה אותם במקום, ויצאה מפה. זאת אומרת, אם המדינה הייתה נשארת פה ומסייעת לקלוט אותם, אהלן וסהלן. אבל באה המדינה, שמה לך אותם פה ויצאה החוצה. אמרה לך: עכשיו אתה תתמודד איתם. עכשיו תשמע, רק שניה, עכשיו אתה בא, אם תראה את כל הסרט, בסך הכל מדובר על עוול, אני אמרתי שם בפירוש, מדינה שמנציחה עולים, מדינה שעושה עוול למה שהעירייה קלטה פה, אמרתי את זה בפירוש. אמרתי: עוול משווע שעשתה לאנשים האלה, שאסור שזה יעבור לסדר היום. אתה יודע מה? אני לא דואג למה שנקלט עכשיו. מה שייקלט בימים הבאים שיביאו לארץ להיקלט. וזאת הבעיה. ואני אמרתי גם הדוגמה שלי ב – 1956, שאני עליתי. אותו דבר. רק אין שינוי מ – 1956 ועד 2010 אין שום שינוי, וזה ממשיך. אז היינו מרוקאים, אחר כך זה עבר לאתיופים, ואלוהים גדול איפה זה יגיע אחר כך. אז אמרנו: פה זה צריך להיפסק. עכשיו, אם אתה לא תעביר את זה לסדר היום, ולא תשים את זה על השולחן.

ב – 2003 כשאתה נבחרת,

יש שינוי, אי אפשר להגיד שאין שינוי. אבל הדימוי הזה הוא נמשך. ולכן אני אומר אולי צריך לצאת באיזה שהיא קריאה גם כן לעצור את העניין הזה. כי אנחנו עובדים פה, אתה יודע מה? עובדים פה ממש בפינצטה, עם ראש העיר, דרך המנכ"ל, על כל אגפי העירייה עובדים בלהזמין אנשים אחד אחד להראות את השינוי שהעיר הזאת עוברת, ואז בא סרט כזה, ומוקרן להמונים, ומבחינתם זה קריית מלאכי. זה לא הוגן. העיר הזאת עומדת על הרגליים. אנחנו גאים להיות תושבי קריית מלאכי. אנחנו יש לנו תכניות להפוך את העיר הזאת לאימפריה. ובא סרט כזה ומחזיר אותנו 40 שנה אחורה. היום, או.קיי. אז נכון, יכול להיות שזה היה נכון לאותה תקופה, לאותה שנה, חאלס.

תודה.

אנחנו צריכים לסכם. משפט סיום של ראש העיר, בבקשה.

אני אספר רק סיפור קטן ובזה אני אסיים את מה שהיה לי להגיד. תיראו, בתקופה שאנחנו מדברים עליה, יום אחד אני מקבל שמישהו רוצה לבוא אלי לקבלת קהל. ואצלי מקבלים כל יום רביעי קבלת קהל מגיע מישהו. הוא אומר לי: תשמע, בא עם מתורגמן, והוא אומר לי: שמע, עבדו עלי. אמרתי לו: מה זה עבדו עליך? מה קרה? אומר: אני ביקרתי לקנות דירה באשדוד. באו למרכז קליטה. באו אנשים המתווכים, שהם בעצם בני הקהילה גם, זאת אומרת הם חכמים על חכמים, על חכמים זה יוצא בסוף, והוא ביקש מהם לגור באשדוד, הביאו אותו בלילה לכאן, לפה, אמרו לו: זה אשדוד. הנה, הבית הזה, מכרו לו אותו ככה, מה שנקרא, כמו מכירה סוף עונה, סיפור אמיתי, והוא נמצא כאן בקריית מלאכי שבועיים, והוא יודע שהוא נמצא באשדוד, הוא מחפש את הים, הוא לא מוצא אותו כמובן. ואז הוא אומר לי: שמע, תגיד לי אתה, זה אשדוד או לא אשדוד? אז הוצאתי לו את המפה ואמרתי לו: אתה רואה? כתוב פה קריית מלאכי, גם באנגלית הראיתי לו, שם כתוב באנגלית: קריית מלאכי. אבל זה סיפור שבעצם הוא מצחיק, אבל זה כואב. זה כואב מאד שאנשים שלנו, כאן במדינה שלנו מביאים אנשים תמימים, כן? מוכרים להם סיפורים, והם קונים אותם. והאנשים האלה קונים את הסיפורים, מגיעים לכאן. אני חושב שזה רק מראה את אוזלת ידו של משרד הקליטה בטיפול בעולים. אי אפשר, אי אפשר להפקיר את האנשים האלה בידי אנשים שיכולים לנצל את התמימים האלה. לא ניתן, חברים, ריבונו של עולם. בשביל זה הקימו משרד עם שר, עם תקציבים, עם מנגנון שיטפלו בעניין הזה. אני כראש עיר לא יכול לטפל בזה שמישהו בא אלי שמכרו לו דירה באשדוד והוא נמצא בקריית מלאכי. מה אני יכול לעזור לו?

מתי זה קרה?

לפני 7, 6 שנים. לפני 6 שנים.

אני ב – 2005 גיליתי את התפקיד של כמה מבני הקהילה ...

תודה. אני רוצה ברשותכם להקריא את הודעת הסיכום: "ועדת עליה, קליטה ותפוצות מודה לראש העיר, חברי מועצת העיר וצוות העיר על הפעילות בנושא קליטת עליה. הועדה פונה לארגון הג'וינט להמשיך את המעורבות והתיקצוב בפרוייקט "אופק לבגרות". הועדה רואה חשיבות בשילוב יוצאי אתיופיה בכלל מוסדות החינוך, מברכת על הפעילות החשובה שנעשתה בנושא זה. הועדה קוראת לשיפור נושא אוזן קשבת לעולים במצוקה, ופונה למשרד הקליטה להחזיר את המגשר לקהילה, בייחוד לאור ריבוי מקרי ההתאבדות. הועדה פונה למשרד האוצר לקבל, תוך 30 יום דו"ח בנושא ניצול תקציבי חומש לשנים 2010 ו – 2011 עד היום. הועדה מברכת את כל הגופים והעושים במלאכה על ההתקדמות הרבה שנעשתה בשנים האחרונות".

אני רוצה להודות לכל הנוכחים, לראש העיר, לצוות העירייה על האירוח, ונמשיך לעמוד יחד אתכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:17