הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
25
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

23.5.11


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 169
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, י"ט באייר התשע"א (23 במאי 2011), שעה 10:30

הצדעה לעולי אתיופיה - ישיבה חגיגית לציון 20 שנה למבצע שלמה

חברי הוועדה: דני דנון - היו"ר
אופיר אקוניס

שלמה מולה

אברהם מיכאלי

מרינה סולודקין

שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר

זהרה כהן

- מנהלת תחום בריאות ורווחה, המשרד לאזרחים ותיקים

אלימלך יצחק

- ממונה קליטה, המשרד לקליטת עלייה

הרב מנחם ולדמן

- ראש מכון שבות

שמואל בן שמואל

דר' אברהם נגוסה

- מנהל מכנף דרום לציון

הרב יוסף הדנה

- רב העדה ונציג המשרד לשירותי דת

הרב יפת אלמו

- יו"ר נציגות הארגונים של יוצאי אתיופיה

הקייס רפאל הדנה

שושנה בן דוד

- מנכ"ל ארגון צפון אפריקה למען יהודי אתיופיה, ישראל

סא"ל ציון שנקור

- סמח"ט עציון באוגדת יו"ש

מסקי שברי

- שחקנית, זמרת ומוסיקאית

שלמה אקלה

- מנכ"ל בהלצ'ין, מרכז ליהדות אתיופיה

עדי כהן

- יו"ר בהלצ'ין, מרכז ליהדות אתיופיה

צאגה מלקו

- מנהלת רשת א' ברשות השידור

דוד מהרט

- מנהל מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה

גדי איברקן

- יו"ר מטה המאבק לשינויים חברתיים

אקלה דסה (רוני)

- מנכ"ל הפרויקט הלאומי של יוצאי אתיופיה

דר' מולט טירוורק

- מרצה במכללת לוינסקי לחינוך

דר' אלי זרחין

- מנכ"ל, אגודה למען ילדים עולים

ראובן מששה

- מורה לחינוך מיוחד, האגף לחינוך מבוגרים

יוסי זרפה

- פעיל קהילתי בבאר שבע

רני טריינין

- סגן יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית

מיכה פלדמן

- לשעבר נציג הסוכנות באתיופיה

ליאור אבבה

- פעיל חברתי בקהילה

אברה דוד

קיפלה טסמה

עו"ד זאב קסו

- הקריה האקדמית אונו
יוסי זרפה

עדי טדלה

- קצין ביקור סדיר ומטפל בעולים

יחזקאל יצחק

הרב דוד ברסאו

יצחק הילדסהימר

- עיתונאי, מקור ראשון

דנה גורדון

ס.ל. חבר המתרגמים בע"מ

הצדעה לעולי אתיופיה – ישיבה חגיגית לציון 20 שנה למבצע שלמה

צהריים טובים לכולם. ברוכים הבאים. אני מתכבד לפתוח ישיבה חגיגת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות לחגיגות ציון 20 שנה למבצע שלמה. אנחנו בדרך כלל נוהגים בוועדה לפקח ולבקר את מדיניות הממשלה, אבל מטרת הישיבה הזאת היא דווקא להודות ולברך את מדיניות הממשלה, ממשלת יצחק שמיר, שקיבלה החלטה ציונית, החלטה אמיצה, להעלות במבצע, אפשר לומר אפילו מבצע מהסרטים, מבצע שלמה, להעלות אלפי יהודים מאתיופיה במשך זמן של 36 שעות. אני חייב לומר, אני הייתי אז קצין בצבא ואני זוכר את ההתרגשות, גם על הסודיות, הדבר נשמר בסוד, וגם שבמשך סוף שבוע אחד הצלחנו להביא למדינת ישראל את אחינו ואחיותינו בצורה הרואית. כילד שגדל על מבצע אנטבה, אני יכול לומר היום בצורה ברורה שמבצע שלמה לא נופל בחשיבותו ובעוצמתו הציונית גם ממבצע אנטבה, בכך שמדינת ישראל מקבלת החלטה לסייע לאחינו שנמצאים בגולה. היה גם עניין כספי, שהוא בטל בשישים, שבכלל לא היווה מכשול, והמדינה קיבלה החלטה אמיצה וגייסה את צבא ההגנה לישראל שהוא חוד החנית וההגנה על העם היהודי, וחיל האוויר והמוסד. אמור להצטרף אלינו גם מר שבתאי שביט, שהיה ראש המוסד בתקופה ההיא. לצערנו ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, לא נמצא בקו הבריאות ולכן הוא לא יכול להיות איתנו היום ואנו מודים לו בשם עשרות אלפי צאצאי הקהילה שנמצאים בארץ בזכות ההחלטה, ואני מודה כמובן לשרת הקליטה והעלייה, סופה לנדבר, שהיום עושה רבות בחיזוק ועידוד העולים שנמצאים בארץ, וגם להביא עוד. אתמול בלילה, גברתי השרה, אם אני לא טועה, הגיע מטוס נוסף של עולים ואנחנו שמחים לראות שאנחנו ממשיכים בפעולה הזאת.

אני רוצה לומר פה לחברים שהגיעו מכל הארץ, אני מודע לקשיים ולצרכים ולבעיות, זה מאבק יומיומי ואנחנו גם היום נשמע את הדברים, אבל הדגש שלי דווקא היום בישיבה, וכמובן אנחנו נשמח לשמוע רעיונות שלכם ויש פה בוגרים של מבצע שלמה ואנשים שגדלו בארץ, שהגיעו לתפקידים בכירים בצבא ההגנה לישראל, במשרדי ממשלה, בעולם התרבות והבידור ואנחנו בהחלט גאים בכל אחד ואחת מכם ובכל אחד מהעולים, ואני חושב שהיום אנחנו צריכים, בוועדה, לא להיכנס לדברים הפרטניים, אנחנו עושים את זה בעשרות ישיבות שקיימנו, גם העברנו חוק מאוד חשוב, גברתי השרה, לפני מספר שבועות, לגבי שילוב יוצאי אתיופיה במגזר הציבורי, של חברי הכנסת אקוניס, פיניאן, אדרי ואחרים, ואנחנו ממשיכים בחקיקה על מנת לסייע, אבל המטרה שלנו היום היא לבוא ולומר יישר כוח וכל הכבוד, קודם כל לממשלת ישראל על המהלך הזה ושנית, לכל אותם ארגונים שנציגיהם נמצאים פה, שפעלו בעבר וממשיכים לפעול היום. התרומה שלכם, כמו שאתם רואים, רואים אותה 20-30 שנה. נמצא איתנו פה סגן אלוף בצה"ל, ציון שנקור, שהוא סמח"ט עציון היום. הוא יושב פה איתנו, ואנשים בכירים, שלפני 20-30 שנה, מי שדאג לעלייה ודאג לכל הדברים האלה לא יכול היה להאמין שנראה את התוצאות האלה.

אני רוצה לבקש ראשית מהשרה, שאני מודה לה שהיא מכבדת אותנו בישיבה, שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר, לברך אותנו. בבקשה, גב' סופה לנדבר.

תודה, אדוני יושב ראש הוועדה. אני בהחלט שמחה שאני כאן, אני רוצה לברך את הוועדה וקודם כל את מדינת ישראל ואת כל הנוכחים, אלה שהגיעו לכנסת ואלה שצופים היום בבית, על העלייה הזאת, שהגיעה למדינת ישראל, 20 שנה למבצע, ובהחלט אנחנו צריכים לספור ולציין את ההישגים שהעולים הגיעו במדינת ישראל.

אתה יודע בדיוק וכל מי שנוכח כאן יודעים שבמבצע הגיעו 15,000 עולים. האוכלוסייה של יוצאי אתיופיה במדינת ישראל היא למעלה מ-120,000 איש, ואם להיות יותר מדויקת, 122,000 איש ובשנה הקודמת, בשנת 2010 הגיעו למדינת ישראל 1,800 איש. אתה ציינת שאתמול הגיעו עולים, כל חודש מגיעים 200 עולים לפי החלטה של ממשלת ישראל שהתקבלה בחודש נובמבר, ב-14 בנובמבר שנה שעברה.

אני צריכה לומר שאני הייתי באתיופיה ואני גם גרמתי לכך שהממשלה תקבל את ההחלטה. אני הייתי באתיופיה, ביקרתי באתיופיה. כאשר נכנסתי לתפקיד אמרתי שאני רוצה לבקר וחבר הכנסת שלמה מולה יודע על כך, שאני מאוד רוצה לבקר במחנה, אני רוצה לראות מקרוב איך החיים יוצאי אתיופיה והקהילה שם וכאשר חזרתי ביקשתי מראש הממשלה לקבל החלטה, אמרתי כך: שלא ייתכן ש-14 שנה בממוצע במחנה חיים בני אדם שעקרו אותם מהכפרים, מחיים רגילים, ולא מקבלים החלטה ואישור מהמדינה. לא, זו גם תשובה, והממשלה קיבלה את ההחלטה ואנחנו מעלים את 8,000 האנשים שהיו בגונדר וקיבלו אישורים ממדינת ישראל.

במדינת ישראל יוצאי אתיופיה בשלב הראשון נקלטים במרכזי קליטה, יש לנו 16 מרכזי קליטה, בפעילות משותפת שלנו עם הסוכנות היהודית, הם יודעים עד כמה זה לא כל כך פשוט. הם משתתפים בכל הפעילות, גם שם בגונדר וגם באתיופיה וגם כאן במרכזי קליטה, בגלל שבמרכזי הקליטה הטיפול הוא של הסוכנות.

בזמן שיוצאי אתיופיה נמצאים במרכזי קליטה, בממוצע עד שנתיים, אנחנו נותנים דגש על לימוד השפה העברית, גיור, אולפן של גיור, הכרת העולם המערבי ומושגיו, ובהחלט הכנה למעבר ליישובי קבע, שזה תהליך ממושך, היכרות ראשונה עם עולם העבודה בישראל והסבר התהליך של רכישת דירה.

אתה אמרת, וזה נכון, שהקליטה אינה קלה והקשיים מלווים כל עולה שמגיע למדינת ישראל וליוצאי אתיופיה בפרט. אנחנו כל הזמן עושים הכל כדי לשפר את התהליך הזה ולהקל על העולים ולתת להם אפשרות במהירות לעבור את התהליכים שהם עוברים במרכז הקליטה.

אני אמרתי שהם נמצאים בממוצע שנתיים במרכזי קליטה, עוברים גיור והכרת הארץ וטיולים, ואני הזמנתי בביקור האחרון במרכזי הקליטה את הקבוצה שהגיעה לא מזמן לבקר אותנו כאן בכנסת ישראל. משרד הקליטה ייתן להם אפשרות להגיע לירושלים ואני מאמינה שגם אתה וגם כולנו נרצה לקבל אותם כאן ולפחות ניתן להם אפשרות לגעת בפרלמנט של מדינת ישראל, ללמוד את זה מקורב, לראות את זה מקרוב ולהכיר את מי שהם עוד לא הספיקו להכיר.

במשך 61 שנים מדינת ישראל קלטה 85,000 יוצאי אתיופיה. מדינת ישראל החליטה על חקיקה של העדפה מתקנת, שאני מאוד תומכת בהעדפה מתקנת ומקרוב, כאשר נכנסתי לתפקיד, עוד יותר, בגלל שאני חושבת שאנחנו חייבים לתת ליוצאי אתיופיה העדפה מתקנת, גם בחינוך, גם באקדמיה, גם בשירות בצה"ל ובכל הדברים שקשורים לחיים והם מצליחים בכל התהליכים האלה, גם בחינוך, גם באקדמיה, גם בשירות בצה"ל.

אני גאה, כשרת הקליטה והעלייה, להיות כאן היום ולדווח לוועדה על כל מה שהמדינה השקיעה והמדינה משקיעה כספים עצומים, השקעה עצומה, כדי לקלוט את יוצאי אתיופיה. גם ברכישת דיור אתה יודע ש-83% יוצאי אתיופיה נקלטו ב-29 יישובים ומעל 3,000 בכל יישוב. המשרד לקליטת עלייה נותן מענק לרכישת דירה ואנחנו צריכים יחד, אתה, חברי כנסת, הוועדה ואני להילחם עבור הגדלת המענק הזה.

יש לנו ישיבה עם המנהל הכללי של האוצר בנושא, שבה הוא אמור להציג את עדכון המענק. אני מקווה שזה יקרה.

אני נלחמת בממשלה, השר אביגדור ליברמן יחד איתי, כיושב ראש הקבינט קליטת עלייה ואני חושבת שנכון להיום צריכים להעלות את המענק לאור המצב שהמחירים של הדיור בעלייה ולאור כך ש-400,000 שקלים הוא כסף שלא מספיק כדי לרכוש דירה. הרוב המכריע של יוצאי אתיופיה מתגוררים בדירה או בבעלותם או בדירה בבעלות ציבורית וגם את זה חשוב להגיד.

תעסוקה. יוצאי אתיופיה בהעדפה מתקנת מקבלים טיפול של המשרד לקליטת עלייה בהבדל מעולים אחרים, במקום עשר שנים עד 15 שנה.

גם בחינוך אנחנו משתתפים, וגם באקדמיה, אנחנו נותנים היום אפשרות ליוצאי אתיופיה שמעוניינים בהשכלה גבוהה וזכאים למימון מלא ממינהל הסטודנטים ללמוד כל תואר שהם רוצים ואנחנו גם משלמים דמי קיום לכל סטודנט שרוצה לעשות תזה.

למשרד לקליטת עלייה יש 22 יישובים שיש שם מוקדי קליטה, שזה דבר מיוחד שמשרד הקליטה עושה למען יוצאי אתיופיה. הטיפול הישיר שהם מקבלים ממשרד הקליטה במוקדים זה גם קורסים, גם עברית, גם השלמה בתעסוקה וטיפול בנוער ומניעת אלימות ועוד ועוד דברים שהם חשובים לעדה ובלי הדברים האלה העדה לא היתה יכולה להגיע למה שהיא הגיעה היום במדינת ישראל.

בנוסף קיימת תכנית חומש כאשר יש לנו שותפים, גם משרד הרווחה וגם משרד החינוך, גם משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ומשרד הבינוי והשיכון. בתקציב שנת 2008 היו בתקציב 84 מיליון ובשנה 2009 הגדלתי את התקציב ל-115 מיליון.

גם על הפרויקט הלאומי כדאי לדבר כאן. זה פרויקט שהממשלה והמשרד לקליטת עלייה משתתפים במימון תכנית פרויקט לאומי ליוצאי אתיופיה. הפרויקט הלאומי נותן סיוע בבגרויות ובהכנה לצה"ל ועוד ועוד ועוד.

אני יכולה לדבר כאן הרבה, אני אשתדל לסיים עם כמה דברים. קודם כל אני נמצאת עם יוצאי אתיופיה, אני אמרתי בתחילת הקדנציה שהדלת שלי פתוחה וגם הלב שלי פתוח ואנחנו עושים הכל ביחד ובשיתוף פעולה גם עם ארגוני העולים, גם עם הקייסים, גם עם כל מי שרוצה להגיע ולעזור ולהציע עזרה, אנחנו מנסים לעשות את זה יחד ואני חושבת שזה דבר חשוב ביותר.

יש לי לא רק הערכה ליוצאי אתיופיה, יש לי פינה חמה בלב, כמו שאמרתי. המשרד מחבק את יוצאי אתיופיה, אנחנו בשילוב לא חיכינו שיהיה חוק לשילוב אתיופים במקומות התעסוקה. מנהל האגף הראשון במשרדי ממשלה, דוד יאסו, שעכשיו הוא נמצא במילואים, זה מינוי שהוא קיבל במשרד לקליטת עלייה, ואני חושבת שמשרדים שונים צריכים לקחת בחשבון, אם רוצים, אין זו אגדה, צריכים לבצע ולעשות.

אחרי שביקרתי באתיופיה אני רוצה להגיד, הגדולה של יוצאי אתיופיה והגדולה של מדינת ישראל, על השינויים שקרו כאן, על דברים שלמדו כאן, על קפיצת הדרך שיוצאי אתיופיה עשו כאן במדינת ישראל. לפנינו עוד דרך ארוכה ביותר ואנחנו צריכים לחשוב ולזכור שכאן בוועדה אנחנו צריכים לפנות לחברה הישראלית, להיות יותר חמה, יותר פתוחה, יותר מחבקת, בגלל שלכל עולה שעובר למדינת ישראל לא פשוט, לא קל וליוצאי אתיופיה הרבה יותר. בהזדמנות זו אני פונה לאזרחי מדינת ישראל, זו עלייה מצוינת ולא רק בציון של 20 שנה אנחנו צריכים לזכור את זה. אם אנחנו פותחים את הלב והרצון שלנו לחבק, לתת, לקדם ויחד לשנות את מדינת ישראל, הם פרטנרים, הם אנשים טובים ומצוינים שעשו כאן קפיצת דרך ועלייה בכל המובנים. תודה רבה.

תודה רבה לשרה, ובהחלט כמו שציינת, מר דוד יאסו, הוא גם עזר לנו לארגן את המפגש היום ואנחנו מעריכים מאוד את הפעולה שלו.

אני רוצה לשלב בין חברי הכנסת שהגיעו לבין האורחים, שתהיה פה אינטראקציה, אז אני אבקש ממסקי שיברו, ואחריה חבר הכנסת אופיר אקוניס. מסקי, אני לא יודע אם זה נכון, אבל בעיניי את השחקנית יוצאת אתיופיה הראשונה במדינת ישראל, פרצת את הדרך ואחרייך כבר יש זמרות ושחקניות ואנחנו שמחים לראות כל פעם את ההתקדמות בנושא. הייתי רוצה לשמוע מספר מלים ממך לגבי העבר וההווה היום.

קודם כל שלום לכולם, בוקר טוב. אני לא חשבתי שאני צריכה לדבר, אבל זה לא בעיה בשבילי.

את יכולה גם לשיר ולהופיע.

אז את יכולה להיות חברת כנסת.

אנחנו נדבר אחר כך, לא בפורום הזה. קודם כל שלום לך. הרבה שנים לא ראיתי אותך, אז אני רואה אותו ומתרגשת, כי אני זוכרת שביום שעליתי לארץ הוא בא ואמר לי באמהרית 'ברוכה הבאה', אז הייתי בטוחה שכולם מדברים אמהרית. זאת היתה החוויה שלי, חוויה טובה.

כשאני מסתכלת על מה שהיה, קודם כל ההרגשה שלי מבחינת… אני אדם מאוד חיובי ואני בוחרת במודע להסתכל רק על הדברים החיוביים, כי אם אנחנו רוצים להעצים איזה שהיא קבוצה, עדה במיוחד, כמו העדה האתיופית שאני חלק ממנה, אני חושבת שבתחום התקשורת חייבים להוציא את הדברים הטובים בעיקר כי ילדים, או נוער בעיקר, זה מה שמעסיק אותי, מוכרחים לראות את ההתקדמות של אנשים אחרים ומשם הם יכולים ללמוד.

בתחום התרבות. נתחיל מזה שלדעתי כל ממסד שהממשלה תורמת לו או מחזיקה, חייב לצאת איזה שהוא חוק שלפחות אמן אחד הוא חייב להחזיק, מפני שאני יודעת שאני עשיתי את הדרך הזו, התחלתי ב-89' את הלימודים שלי, כאשר גם עברית לא היתה וגם בכלל מאיפה הגעת ולאן את הולכת, לכן הרבה שנים הרגשתי אני לבד במערכה. בכל מקום שנכנסתי באמת הייתי צריכה להילחם לבד. מי שמבין בתחום האמנות, אני לא צריכה להסביר לכם שזו מלחמה יומיומית לא קלה. כל יום כשאני הולכת לישון אני פותחת את היומן שלי, למי אני הולכת להתקשר מחר ולהציע, וליזום וליזום וליזום. אני שמחה שמצד אחד זו הדרך שלי, אני סמכתי על עצמי ועל הכוח שלי ועל השכל שיש לי ולא ויתרתי. נכון שהדרך לא היתה קלה אבל גם לא היתה קשה, כי אני לא מפחדת משום דבר שהוא קשה.

אבל מצד שני יש לי הרגשה שכאילו הכל נגיש היום, הכל פשוט, אי אפשר להתאמץ בשום דבר, אז כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אני חושבת שבתחום של הקליטה אפשר כן לכוון לחיוביות, כן לכוון ללמוד משהו ולשילוב של כל התרבויות, כי גם אנחנו הבאנו משהו, ואנחנו גם לומדים ממה שיש כאן, איך לעשות את המיזוג הזה שאפשר יהיה לעשות בצורה הכי חיובית שאפשרית. באזור שאני גרה, למשל, ברמת השרון, אני לא רואה אתיופים. יש מעט. אני לא אומרת שכולם צריכים לגור במקום ספציפי מסוים כי אני בעד לפזר, לדעתי, אבל חסר מידע. לאנשים אין שום ידע על כלום, על שום דבר. נכון שכל אחד יכול להתאמץ ולעשות את מה שהוא צריך לעשות, אבל גם לנוכחים שנמצאים כאן אני אומרת, גם יוצאי אתיופיה, בכל הזדמנות שלכם תוציאו את הדברים הטובים שאתיופים אחרים עושים, או את הדברים האחרים שאתם עושים. היום, בעידן האינטרנט, אנחנו חייבים ליחצן את עצמנו, אין לנו במה להתבייש, יש לנו דבר מדהים לתת, אנחנו עושים הרבה דברים, אנחנו אנשים משכילים וכן, אנחנו מוכרחים להוציא את עצמנו בשביל להסביר, אולי לצד השני יהיה יותר קל, זה לא נורא בכלל להקל גם על מישהו אחר.

אם אתם תיקחו לתשומת לבכם שבכל תחום תרבות של הממשלה יהיה איזה שהוא אמן. כמובן לא בגלל שהוא אתיופי, בגלל שהוא כישרוני, יש לו יכולת, או שהוא למד, יש לו השכלה. לא יכול להיות שאני נתקלת בכל מיני מחסומים בגלל צבע העור, או בגלל ככה או אחר. זה כבר לא עובד, היום זה ממש לא עובד. מצטערת. אם מישהו אחר שבא, כמו שמחפשים בחורה, נכון שלג'ינג'ים ולבלונדינים אין תפקיד, פה יש תפקיד, אבל אני לא רואה, למשל בטלוויזיה בתקופה האחרונה שום אדם שהוא יוצא אתיופיה. למה לא? למה לא בסדרות? הרשות השנייה וגם הערוץ הראשון, זה המקום היחידי שיכול לתת מקום לאמנים. אז אני נפגשת עם כל מיני תסריטאים, אז שיבוא תסריטאי אתיופי. זה באמת קל, נורא קל להגיד את זה, כי כשכותב מישהו אחר הוא מנתב את הכיוון שלו בכיוון הנכון. אני חושבת שאתם מוכרחים לעשות איזה שהוא מאמץ ולחפש את האנשים… אני יכולה להיות שם, מישהו אחר גם יכול להיות שם. אתם חייבים לעשות איזה שהוא שינוי כי היום תחום הטלוויזיה והתיאטרון משפיעים מאוד מאוד מאוד על אנשים, במיוחד הטלוויזיה, הערוץ הראשון חייב שיהיה לו צבע נוסף. מצטערת להגיד את זה הכי גלוי, חוץ מהלבן יש גם שחור. ויש מספיק אנשים אתיופים מוכשרים שגם יכולים להיות שם. תודה רבה.

תודה רבה.

חבר הכנסת אופיר אקוניס, בבקשה.

אדוני היושב ראש, אורחים, שרת הקליטה והעלייה. קודם כל אני רוצה לשבח אותך ואת הוועדה הזאת שקבעה את היום הזה ואת הישיבה הזאת כישיבה חגיגית לציון 20 שנה למבצע שלמה. ברשותכם אני רוצה לתאר לכם במשפט אחד את היום הזה מהצד של מי שהיה כאן והיה בסוף הלימודים שלו בבית ספר תיכון בתל אביב.

כאשר התעוררנו ליום הזה, לבוקר הזה שבו שמענו על המבצע, אני חייב להגיד לכם, בלי שום הבדל של שום עדה ושל שום צבע ושום מגזר בחברה הישראלית, היומיים האלה, של ה-24 ו-25 במאי 1991, היו ימים של התרוממות רוח. היושב ראש תיאר כאן את הזמן של מבצע אנטבה, אני הייתי אז בן 3, אז אני לא יכול להגיד איזו התרוממות רוח היתה בחברה הישראלית בזמן מבצע אנטבה, אבל כנער בן 18, בעיר העברית הראשונה בתל אביב, הייתי בסוף כיתה י"ב, זה היה יום של שמחה גדולה מאוד, אחד מהימים הגדולים ביותר שחברה חווה אותם. אני מזכיר לכם שאנחנו מדברים על עידן שהמדיה בו איטית, זה לא עידן האס.אמ.אסים והמדיות החברתיות והשידורים החיים במהירות. זה בא ככה באיזה סוג של איחור מסוים ושמענו את הדברים, ראינו את הרכבת האווירית, את שיירת המטוסים, אפרופו ערוץ 1, היה רק ערוץ 1, רק שם אפשר היה לראות את זה, ראינו את המטוסים נוחתים בנמל התעופה בן גוריון וזה היה באמת יום של התרוממות רוח.

אבל אני מוכרח להגיד לכם, אנחנו מציינים פה 20 שנה למבצע שלמה, זה לא היום הראשון. הזכרת פה, אדוני היושב ראש, את ראש הממשלה שכיהן באותה תקופה, את מר יצחק שמיר, שאחראי למבצע שלמה ואחראי גם למבצע הקודם, למבצע משה, ב-1984---

מר פרס.

כשהיתה ממשלת אחדות לאומית.

אבל העבודה של שמיר, אפילו מר פרס הודה למר שמיר על הפעולה של מבצע משה.

אני מציע, אדוני, בהודעת הסיכום, מר שמיר, שאני מתעניין בשלומו מדי פעם, על ידי מי שרואה אותו, לא נמצא במצב בריאותי טוב, לצערי, ואני מציע שבאופן סמלי נשלח את ברכתה של הכנסת ושל ועדת העלייה והקליטה, על הנחישות שלו ועל הפעילות שלו. השרה לנדבר, ראש הממשלה שמיר הגדיר את מטרתו כראש ממשלה כראש ממשלה שקולט עלייה. זאת היתה מטרתו העיקרית, עלייה מכל הארצות. הוא דיבר על זה כדבר שישנה את דמותה של מדינת ישראל. היום מדברים, או יש כאלה שחושבים שמטרתו של העם היהודי זה לעשות שלום. זו מטרה חשובה, אבל מטרתה של הציונות זה לקבץ פה את היהודים, מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה, מיוון, כמו שבאו הוריו של אבי, או מפולניה, שבאו הוריה של אמי, ואנשים שנולדו פה בארץ ישראל. זאת מטרת הציונות, להביא יהודים לארץ ישראל, להתקבץ פה ולקיים פה מדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי. ואתם חלק מן המפעל הזה, וזו גאווה גדולה לכולנו, בלי שום הבדל.

אני רוצה, ברשותכם, לשלוח גם ברכה וירטואלית למי שבעצם התחיל את המבצע הזה, אדוני היושב ראש, שהצליח בקטן להביא כמה מאות בודדות, אבל אחר כך כמובן בא השטף. זה היה מנחם בגין, שהיה ראש הממשלה הראשון שעם היכנסו---

לא, אני אתקן אותך. הוא קיבל את ההחלטה העקרונית שבה נאמר שיהודי אתיופיה יכולים לעלות לארץ. לא רק טיפין טיפין. זאת אומרת הוא קיבל את ההחלטה שיחול על יהודי אתיופיה חוק השבות, ששום ממשלה לא קיבלה לפניו.

ראש הממשלה יצחק רבין הוא זה ששלח את השליח הראשון חודש לפני המהפך.

אני רק אומר הערה. בליכוד אנחנו אומרים על אלטלנה שבדיעבד כולם היו על האלטלנה. אז לניצחון אבות רבים וטוב שכך, אנחנו מודים לכולם, לרבין, לפרס, לבגין, לשמיר, לכולם.

אז אנחנו כמובן נודה גם. לגברת שהעירה מהצד, אני תמיד שמח ללמוד עובדות חדשות וזו הערה חשובה, ואם בשלהי כהונתו יצחק רבין, בחודש האחרון, קיבל החלטה כזאת, אז צריך לברך גם אותו. זה לא דבר שהוא קרדיט מפלגתי, זה קרדיט ציוני לאומי. כמובן צריך לתת את האשראי למי שביצע את הדברים, למי שעשה את הדברים, לא למי שדיבר אותם, אבל גם מי שדיבר זה דבר חשוב.

מסקי, אני שמעתי את דברייך ואני יכול להתחבר לכך שכל עלייה שמגיעה, מטבע העובדה שהיא מהגרת מארץ הלידה שלה לארץ המולדת שלה, יש קשיי קליטה. אני חושב שזה לא פסח גם על השרה לנדבר וגם על סבי וסבתי שבאו בסוף שנות ה-50 כאודים מוצלים מאירופה החרבה, או אחרים, שבאו לפני הקמת המדינה. זה קשה, זה תמיד קשה, אבל מה אנחנו צריכים לעשות? אני חושב שמטרתנו, אדוני היושב ראש, כוועדת העלייה והקליטה, זה לעשות את הכל כדי להגיע למצב של שוויון עילאי, כדי שלא נעסוק בזה בעתיד יותר. ואני אומר לכם כאן, שאני הייתי שמח, הייתי מאושר אילולא הייתי צריך להביא את חוק ההעדפה המתקנת. לא רציתי להביא אותו, אני לא אוהב חוקים של העדפה מתקנת, אני אוהב שהמציאות מכתיבה את ההעדפה המתקנת, שהכניסה של עולים או מגזרים, מכל מיני שכבות שמרכיבות את כור ההיתוך הזה, את הפלא הזה שנקרא מדינת ישראל, נכנסים לזה באופן טבעי. אבל אם זיהינו בעיה, ואנחנו זיהינו, ואני אגיד לך גם איך זה נולד; אני קיימתי, אדוני היושב ראש, פגישה דומה, לא בפורום של ועדת העלייה והקליטה, עם קבוצה של עולי אתיופיה והם אמרו 'יש לנו תקרת זכוכית שאנחנו לא מצליחים לשבור אותה בשירות הממשלתי ובשירות העירוני', ואני אמרתי 'אם כך', דבר שאני לא שמח לשמוע אותו אחרי 20 שנה של מבצע שלמה וכמעט 30 שנה עוד מעט של מבצע משה, 'אם כך צריך לקיים פה, בבית הזה, בבית המחוקקים חקיקה שתביא להעדפה מתקנת'. ואנחנו, אדוני, נקיים מעקב על ביצוע החוק הזה. עשינו את החוק, זה לא שלח לחמך, אנחנו לא עשינו את הדבר הזה כדקלרציה, עשינו אותו כדי שהוא יתקיים.

בהזדמנות הזאת אני רוצה שוב להודות לכל מי שתרם פה, חבר הכנסת מולה שהיה בכל הדיונים, חברי, חבר הכנסת פיניאן, שלא נמצא כאן כרגע כי הוא מרכז הקואליציה בוועדת כספים, והוא שולח את ברכתו, וכל מי שהעיר והאנשים שהיו, ולך, אדוני היושב ראש, להנהלת הוועדה הזו, שהתחלנו את החוק במושב החורף, בתחילתו, והודענו וסיימנו אותו, ועד סוף מושב החורף הבאנו אותו לחקיקה בקריאה שנייה ושלישית, ביום האחרון של מושב החורף, כי הצבנו יעדים, עמדנו בהם, ואנחנו נעקוב אחרי הביצוע. ואני אומר לכם, אם יצטרכו לקיים בו עוד שיפורים ועוד שיפוצים, אל תהססו, פשוט אל תהססו, אנחנו הנציגים שלכם. נבחרי ציבור באים לבית הזה כדי למלא שליחות של אנשים ששולחים אותם, לא כדי לעשות פה רק דיונים ערטילאיים. ואני מאוד שמח על החוק הזה ואני מאוד מקווה שככל שינקפו השנים לא יצטרכו אותו, וזה יהיה הניצחון הגדול של 'מבצע שלמה' ושל 'מבצע משה'.

תודה רבה, חבר הכנסת אקוניס.

אני רוצה לבקש מסגן אלוף ציון שנקור, שנמצא היום בתפקיד סמח"ט עציון באוגדת יהודה ושומרון. מדברים פה על תקרת זכוכית, יש לנו גאווה גדולה שאתה, אם אני לא טועה, בעל הדרגה הבכירה ביותר בצבא ההגנה לישראל היום. אני מאחל לך שתתקדם בסולם הדרגות, אבל שיהיו עוד הרבה יוצאי אתיופיה שיתקדמו.

אני רוצה אם תוכל לגעת גם בנושא של ההכנה לצה"ל. זה נושא שבעיניי הוא מהותי, הוא חשוב, הוא קריטי. אני סיירתי בסיור בכלא 6 עם הוועדה, גם השרה היתה שם, לא באותו ביקור. דיברתי עם החבר'ה הצעירים, חלקם יוצאי אתיופיה, שפשוט חוסר ידע וחוסר הכנה הובילו אותם למצבים בלתי אפשריים. הייתי רוצה לשמוע קודם כל ממך מספר מלים וגם התייחסות לנושא של ההכנה לצה"ל. ברור לנו שמי שמצליח בשירות הצבאי יצליח גם בשירות האזרחי.

שלום לכולם. קודם כל אני שמח שהזמנתם אותי לפה, אני מאוד מעריך את הישיבה הזאת ועצם העובדה שאנחנו עושים את הישיבה הזאת, לדעתי, זו איזה שהיא הערכה גם לקהילה וגם לאנשים שנמצאים פה. אני מרגיש שאנחנו פה בישיבה הזאת שותפים לתהליכים שמתקיימים, לא להחלטות אבל לתהליכים, אני מקווה מאוד שמהישיבה הזאת אנחנו נצא באיזה שהן תובנות קצת שונות, איך אנחנו הולכים להוביל את הקהילה שלנו באמת למקומות אחרים, למחוזות שונים.

אני מאוד מסכים עם מסקי שצריך למנף בעיקר את ההצלחות, כי התקשורת בדרך כלל מחפשת סקופ, משהו שהולכים לקרוא, כי בסופו של דבר אם היא לא תעשה את זה, בסוף היא לא תמכור ולהרבה אנשים לא יהיה איפה לעבוד ורף האבטלה אולי יעלה, אבל באמת לי מאוד חשוב שדווקא כן נבליט את הדברים הטובים.

ואני אתייחס לנושא ההכנה. לפני שהתגייסתי עשיתי איזה שהיא הכנה לקראת הצבא ומבחינתי, לפחות, ידעתי לקראת מה אני הולך, היה לי מאוד קל בהיבט של גיבוש ומה אני רוצה מעצמי, אני רציתי להיות קצין והדברים מבחינתי היו מאוד ברורים לי. לא רק בגלל ההכנה, גם בגלל כל מיני הרצאות שעברתי, בעיקר מבוגרים של הפנימייה שלמדתי בה, ימין אורד, בעיקר זו דמות לחיקוי, כשפגשתי אנשים שדומים לי , שגדלו איתי, בסביבה שלי, אנשים שאני מאוד מתחבר אליהם, היה לי יותר קל לשמוע אותם ולנסות לחקות אותם.

אין לי ספק שהכנה נכונה לנוער מכיתות ח'-י', אני בכוונה אומר ח'-ט'-י', כי זה השלב שהם מקבלים בדרך כלל את הצו הראשון, אם ההכנה היא הכנה מוקדמת, בהסברה בבתי הספר, במועדונים, במרכזים של ברנקו וייס שקיימים וכולי, אני חושב שהדבר הזה יכול לתת לבן אדם קצת בהכנות המנטליות שלו להיכנס למקומות קצת שונים והוא לא מגיע בלי שום ידע למסגרת כלשהי. כשאתה מגיע עם ידע ולמידה, ולמידה זה כוח, וכוח שאי אפשר לקחת אותו ממך, ולכן עוד כמה שיפוצים שעושים לאנשים האלה כשהם צעירים וכשהם יכולים לקלוט דברים, לדעתי זה הדבר הכי קל.

יש כמה הכנות שמתמחות בדבר הזה, יש כל מיני מכינות ויש גם את תנועת 'אחרי' שעושה עבודה מדהימה בהיבט הזה. אבל תנועת 'אחרי' לא מספיקה. בעבר היו תנועות של גדנ"ע בכושר וכולי, אבל לא רק הכושר, יש הרבה אחרים שלא הולכים. אם ניקח את כל האנשים שביקרת אותם, יושב ראש הוועדה, אלה אנשים שבעיקר נמצאים במנהלה או תומכי לחימה ושם הקושי העיקרי הוא לא רק הסברה, הוא גם טיפול נכון בת"ש ובבעיות שיש בעיקר להורים שלהם. כשאנחנו מבינים שיש למישהו בעיה בבית, אז קשה לו מאוד להתרכז בשירות הצבאי שלו. הוא מחפש תמיד את הדרכים שלו כדי לעבוד, כדי להכניס עוד כסף הביתה וכולי, וזה בעיקר הדברים שגורמים להם להיכנס לכלא, כי הם רוצים שיבוץ מחדש. לא תמיד זה עוזר, אבל אני חושב שהצבא בסך הכל בהיבט של ת"ש וטיפול בחיילים, גם חיילים בודדים וגם חיילים שהם באוכלוסיית התחום האפור, מטפל בצורה באמת מדהימה. אני הרגשתי את זה כמפקד. כמפקד גדוד, יש לך סל ותקציב ותלושי מג"ד שאתה יכול לתת לחיילים והנושא של ת"ש הוא לא רק בקהילה האתיופית. יש עוד הרבה אנשים, כאלה שאפילו נולדו בארץ, עם בעיות כלכליות לא פשוטות שגם בהם צריך לטפל.

בעבר עשינו איזה שהיא תכנית שתוציא את האנשים שנמצאים בכלא מאיזה שהוא מעגל, שלא יהיה מצב שהם חוזרים בשנית למקום הזה. זה בעיקר היה התנדבות של נוער וסטודנטים מהקריה האקדמית, שם למדתי עם חבר הכנסת מולה, והלכנו בצורה התנדבותית לכלא כדי להסביר להם 'תשמעו, בואו נלך לצד השני דווקא', 'אנחנו הצלחנו, אני בדיוק כמוכם, גדלתי בשכונה שלכם, עליתי מאתיופיה, גם ההורים שלי ככה ותלכו לכיוון השני. אני מוכן לעזור', ובאמת באיזה שהוא שלב הדבר הזה עזר, בעיקר בכלא 4, לא כלא 6, אבל אני חושב שחלק מאיתנו, מי שיושב פה, יכול בזמנים הפרטיים שיש לו, אני לא מדבר על העבודה, אבל בזמן הפנוי הוא יכול בצורה התנדבותית לאמץ לו, מספיק אחד, לא צריך יותר מזה, לאמץ אחד. אני אומר לכם שהתחושה של ההצלחה והסיפוק שלכם תהיה אדירה.

אני משתדל ללכת לבתי ספר, לפנימיות, ולתת שם הרצאות, כמו שלי נתנו. זה מה שחיזק אותי, זה מה שנתן לי, מלבד ההכנה שהיא הכנה פיזית והכנה קצת מנטאלית, אבל עוד מישהו שאתה רואה, שדומה לך, אני חושב שהדבר הזה הוא מאוד חשוב.

דבר אחרון לפני שאני מסיים. אני חושב שמה שעשיתם בנושא ההעדפה המתקנת הוא דבר מדהים, למרות שאני עוד פעם אומר, יש אנשים שיסתייגו ויגידו לי 'לא, מה פתאום, למה?' אבל אין מה לעשות, אלה תקופות מסוימות. אז אני אולי 31 שנה בארץ, אני לא צריך את זה ויש עוד כמה חברים שלי שאולי לא צריכים את זה, אבל מי שעולה בעליות האחרונות כן צריך את זה וגם כשנתתם והגדרתם ועשיתם חוק כזה, בסוף אין לזה אכיפה, ומאוד קשה לחייב מישהו לעשות את זה. יש לו עכשיו, הוא בסקטור הפרטי שלו, ובסקטור הציבורי בסוף הוא אומר 'אני מעדיף לקחת מישהו שאני קצת מזדהה איתו, קצת נוח לי איתו ואני לא רוצה עכשיו לעבוד עליו ולהסביר לו' וכולי. זה המצב, אני מקווה---

זה יחול על הסקטור הציבורי, הממשלתי והעירוני. במדינה עם כלכלה חופשית ומצליחה, החקיקה על הסקטור הפרטי זה יותר רגולציה מאשר חקיקה כזאת. יש הרבה ויכוחים האם המדינה צריכה להתערב בסקטור הפרטי, יש תפיסות עולם שלמות בעניין הזה, יש תורות שלמות, אבל בסקטור הממשלתי והעירוני זה בדיוק החוק ואתה תראה שאנחנו נאכוף אותו.

אין בעיה, בסקטור הפרטי זו תחרות, כסקטור פרטי אני לא אומר לעשות את זה, אבל אני אומר שאם מישהו עכשיו שומע אותי, או שומע אתכם, אני חושב שברגע שהוא יעיז בסך הכל המוטיבציה והרצון והרצון להוכיח לאלה שקיבלו בן אדם כזה היא קצת מעל מישהו אחר שיותר קל לו להגיע לזה.

דבר אחרון, בואו לא נשכח, הרב עובדיה יוסף הוא זה שבסוף נתן את ההכשר, גם לבגין, כדי להעלות אותנו, כששנים לפני כן ניסו להעלות ובזה אני רוצה לסיים. תודה רבה.

תודה רבה, ציון. אנחנו הוספנו גם את הרב עובדיה יוסף לרשימת התודות. ננסה לכסות את כולם, שלא נשאיר אף אחד בצד.

אני רוצה לבקש ממר מיכה פלדמן, אתה היית פעיל באתיופיה לפני, במהלך. אולי היום, 20 שנה אחרי, אתה יכול לתת לנו איזה מידע סודי שלא פורסם עד היום לרגל ציון 20 שנה למבצע המפואר הזה. בבקשה, מיכה.

אז קודם כל תודה שאתם נותנים לי הזדמנות לדבר. אני לא אטול הרבה מזמנכם, אני לא אגלה סודות. לגבי מבצע שלמה הדברים פורסמו, יש אנשים שאולי תוהים מה קרה לאותם 35 מיליון דולר ששולמו---

אני שמעתי על 40 מיליון דולר.

בכנסת תמיד מעלים את התקציב כדי לקבל בסוף את מה שאתה רוצה.

35 מיליון דולר, דרך אגב, לא המדינה שלנו שילמה אלא יהדות צפון אמריקה, והם עשו את זה במספר קטן של שעות. ישבו המנהיגים, קיבלו החלטה, הטילו את זה על הקהילות, הכסף הוכנס לחשבון הבנק של ממשלת אתיופיה במנהטן ניו יורק, לאחר שהמוסד למעשה מסר להם את מספר החשבון שלהם, זה קצת סיפור מצחיק כזה. ההסכם היה שהכסף ייצא מהחשבון רק אחרי שהמבצע מושלם. הם עיכבו את ההתחלה של המבצע בכמה שעות כי הם לא מצאו את הכסף בניו יורק. בסוף הם מצאו אותו, אישרו לנו נחיתה ברגע האחרון של מטוסים שכבר חגו כמה פעמים מעל לאדיס אבבה והיתה סכנה שכל המבצע ייפול למים כי לא היה דלק מטוסים כבר באתיופיה. המטוסים באו מתודלקים הלוך וחזור עם רזרבה והרזרבה היא קטנה. בסוף היה בסדר. הכסף בסופו של דבר לא הגיע לידי ממשלת מנגיסטו, כי למזלנו האמריקאים מזיזים את החגים שלהם לסוף השבוע, ואם אתם זוכרים מבצע שלמה היה בשישי ושבת, יום ראשון זה יום שבתון בארצות הברית, אבל במקרה זה גם יום שני היה יום שבתון, כי יום הזיכרון לחללי ארצות הברית היה ביום שני, הבנקים סגורים. בינתיים נפלה ממשלת מנגיסטו, הוא כבר עזב ביום שני לפני כן והממשלה שהוא הנהיג בזמנו נפלה למעשה בין יום ראשון לשני, ביום שלישי הנציגים שלו בניו יורק באו, למעשה לגנוב את הכסף, בינתיים הסטייטדיפרטמנט יידע את הבנקים שהממשלה באתיופיה היא כבר לא הממשלה החוקית ולכן בסופו של דבר הכסף בחודש יולי, חודשיים לאחר מכן, הגיע לאוצר של ממשלת אתיופיה החדשה, שהיא הממשלה היום, וזה למעשה היה הכסף---

אותה ממשלה? איזה לוקסוס.

עד היום. באתיופיה יש בחירות ויש הפגנות... על כל פנים העובדה שהכסף הזה הגיע לממשלה החדשה שיפר את היחסים שלנו איתם ואתם בוודאי יודעים שב-20 השנים שלאחר מבצע שלמה עלה כמעט אותו מספר של עולים כמו עד מבצע שלמה, כך שהיה חשוב שהכסף הזה בסופו של דבר הגיע לממשלה שאפשרה לנו את עלייתם של הנותרים.

אני דווקא רוצה להתייחס בדברים שלי להאדרה של המבצעים. זאת נטייה מאוד טבעית, להאדיר את מה שעשינו, כי אלה דברים גדולים ואתה אמרת מה היא מהות הציונות, להביא את עם ישראל לפה, אנחנו מביאים, אנחנו, מדינת ישראל, מביאים. הסכנה בהאדרה של המבצעים הללו, ומבצע משה, תאמין לי, אני הייתי שותף למבצע שלמה, במבצע משה הייתי בצד המקבל, הוא היה הרבה יותר מסובך, היה הרבה יותר הרואי, אבל הסכנה בהאדרה היא ששוכחים שהגיבורים האמיתיים הם יהודי אתיופיה. הם אלה שהלכו ברגל לסודן, הם אלה שקברו את מתיהם בחולות סודן, הם אלה שבמשך 2,000 שנה שמרו על הגחלת הציונית, מסב לנכדו, מאב לבתו, וכשאנחנו ככה מאדירים את מה עשינו, אז שוכחים את הגיבורים האמיתיים. בהקשר הזה אני רוצה להתייחס לתכנית שהכינו אותה במשרד החינוך, כי סוף סוף מכניסים את העליות מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה לתוך תכנית הלימודים. אבל גם שם נפלנו למלכודת, ואם אתם תוכלו לסייע, אני יודע שזאת ועדת העלייה והקליטה ולא ועדת החינוך, אבל אם תוכלו לסייע להצביע בפני אנשי משרד החינוך על העובדה שהם נפלו למלכודת הזו---

יושבות מאחוריך הנציגות, הן מקשיבות.

כדאי שהציבור ואנחנו רואים שהתהליכים הם תהליכים ארוכים ודובר גם על תקרת הזכוכית ועל התחרות, כדי שבעוד 20 שנה, אולי כבר בעוד 10 שנים, תהיה גישה הרבה יותר חיובית לעולי אתיופיה, לכל עולה ועולה, בקרב הציבור, אנחנו צריכים התחיל מבתי הספר. צריך באמת להעניק לילדים שלנו את הידע ואת החוויה של מה זאת העלייה מאתיופיה, מה הציונות שלהם ומה הערך המוסף שלהם כשהם מצטרפים אלינו, מה אנחנו יכולים ללמוד מהם.

לי היתה חוויה מאוד גדולה ביום חמישי, לא ראיתי אותך, ציון, שם. ביום חמישי היתה התכנסות או הצדעה לקצינים יוצאי אתיופיה וגם השרה היתה שם. ב-82', כשהתחלתי לעבוד עם עולי אתיופיה, אני כתבתי על הדף שלי ארבעה מספרים, לא יודע אם תנחשו מה זה אומר, 82, 24, 2011, 320. אני לא אעשה כאן חידון, בשנת 82', כשהתחלתי לעבוד בסוכנות היהודית בקליטת עולי אתיופיה, אספנו את כל החיילים יוצאי אתיופיה, היו 24 חיילים, לא היה קצין אחד. הראשון היה אדיס אקלו.

יששכר מקונן.

ב-2011, ביום חמישי, ישבו באולם 320 קצינים.

מצליחים ביותר.

לי זו היתה חוויה. אני זכרתי את אותה התכנסות של 24 חיילים, שדרך אגב כששאלתי אותם מה הבעיה המרכזית שיש לכם בצבא, אחד מהם אמר והשאר הנהנו, 'מקללים אותנו', ואז שאלתי את הבחור 'מה זה מקללים אותנו?' הוא אומר לי 'אומרים לי הלוואי שתמות', אמרתי לו 'הלוואי שתמות אצלנו זה כמו בוקר טוב'. זה חלק מההכנה שציון התייחס אליה.

אז להביא לציבור את הדברים האלה, דרך בתי הספר, ובהמשך דרך אמצעי התקשורת. זה ישנה את היחס של האזרח הישראלי הוותיק לאזרח יוצא אתיופיה הישראלי, ואז אנחנו באמת נוכל לדבר על קליטה טובה.

תודה. אם נצטרך אותך לעוד איזה מבצע סודי, מיכה, נשאיר את הטלפון אצלנו.

אם נתנו קרדיטים, אז הסבא של הסבא של יצחק הילדסהיימר, במאה ה-19, היה הרב הראשי של ברלין, הוא שלח מכתב חתום על ידי 44 רבנים, 'הצילו את יהודי אתיופיה'.

אנחנו מודים לשרה, שנאלצת לעזוב אותנו. אנחנו נמשיך לפעול יחדיו בשיתוף פעולה מלא למען קידום קהילת יוצאי אתיופיה.

ואני חושבת שביום הזה גם ניתן לתת מחמאות ליוצאי אתיופיה, לממשלת ישראל, למדינת ישראל, על היציאה מסודן והגעתם של העולים לכאן ועל הישגים אדירים שהם הגיעו להישגים האלה בעצמם, עם העזרה של המדינה והממשלה. תודה רבה.

תודה רבה.

חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. אני רציתי לדבר דווקא על הדברים הלא טובים, אבל אני לא אקלקל את החגיגה.

אני מבטיח לך שיהיו לנו עוד הרבה מאוד ישיבות, אנחנו כבר עושים ישיבה קרובה לגבי המיצ"ב ונושאים נוספים שאתה העלית, ואנחנו נקדם אותם.

חשוב מאוד שאנחנו קודם כל נאדיר את עולי אתיופיה, כמו שמיכה אמר, יהודי אתיופיה, כל אחד והגדרתו, על הרצון שלהם, הרצון העז להגיע לכאן לארץ ועל התוצאה של הקליטה, שכל אחד ואחד יסיק את מסקנותיו שלו. אם מדברים על הקליטה, הוזכרו כאן אנשים שבאמת קיבלו את ההחלטות לגבי האפשרות שיהודי אתיופיה יהיו זכאים לעלות לארץ על פי חוק השבות, הוזכר כאן יצחק רבין, אני יכול להזכיר החלטה משפטית של שלמה הלל והיועץ המשפטי שהיה, אהרן ברק, שקבע שיהודי אתיופיה יוכלו להירשם בתעודת הזהות כיהודים על פי חוק השבות. זו החלטה אישית של אהרן ברק, אז כיועץ המשפטי של הממשלה. ואם אני מדלג אני מגיע באמת למבצע שלמה. יש עוד אחד שיושב בפינה ואחד שאיננו נמצא כאן, מי שתבע את תורת הקליטה ליהודי אתיופיה זה היה יאיר צבן. שאף אחד לא יספר סיפורים. יאיר צבן בא, קבע את מדיניות ההעדפה המתקנת, המנהל הכללי שלו היה אפרים כהן, הוא יושב שם בפינה, מנהל האגף היה עוזי גדות. זאת אומרת שלושה האנשים האלה, יחד עם מי שהיתה יושבת ראש ועדת העלייה והקליטה, נעמי בלומנטל, באמת הם היו כאלה שקבעו את מדיניות קליטת יהודי אתיופיה. אני יכול לומר, כמי שהיה אז מנהל מרכז קליטה בכל מבצע שלמה, הייתי בטבריה, מי שהיה אז השיכון היה אריק שרון ומי שהשתתף בדיונים לגבי קליטת יהודי אתיופיה, על מבצע שלמה, אצל אורי גורדון ברחוב קפלן 17 זה היה אריק שרון, ואז באמת כשפתחו את בתי המלון, את אתרי הקרוונים, זה היה באמת מבצע הרואי והאנשים האלה הם באמת שאפשרו את הקליטה הראשונית של יהודי אתיופיה.

אני יודע ששרת הקליטה יצאה, אבל למשל שרת הקליטה אומרת שזו החלטה היסטורית, על ההחלטה האחרונה. החלטה היסטורית היא לא החלטה היסטורית, מעבר לזה שלא רציתי להעיר אבל בכל זאת היא הצביעה נגד ההחלטה של עליית הקבוצה האחרונה בנובמבר, אני לא יודע מה היו השיקולים, אני לא נכנס לזה, אבל אם אני נכנס באמת להחלטות האמיתיות שהתקבלו, מבצע שלמה, ואחר כך מדיניות ההעדפה המתקנת נקבעו על ידי יאיר צבן, כמו שאמרתי, גם כשאני פורט את אותן ההחלטות מאז עד היום, אין שום שדרוגים בהחלטות. זאת אומרת משמרים את הגחלת, את המצב הקיים, לא מוסיפים, לא מייצרים עוד מדיניות שהיא מעדיפה. זאת אומרת אם אני מדבר על המשכנתאות, דרך אגב, אם אני מדבר אפילו על ביטול ההחלטה שכל יהודי אתיופי צריך ללכת ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי, כחובה, זאת היתה החלטה של יאיר צבן ואמנון רובינשטיין ושלומית אלוני אחר כך, זו החלטה שמייצרת איזונים נכונים, ומה שאני רוצה לבוא ולהגיד, גם מדיניות משכנתאות מועדפות נקבעו על ידי אותה ממשלה. אפילו אם אני מדבר על מעמד הקייסים, מתן שכר לקייסים, זאת היתה אותה ממשלה של יצחק רבין, שבה גם יאיר צבן.

ויעקובסון, שר הקליטה.

יעקובסון לא היה שר הקליטה, ואני מדבר על מבצע שלמה. גם מתן שכר לקייסים נקבע באותה החלטת ממשלה ומה שאני רוצה לבוא ולהגיד, גם הקמת מרכז ההיגוי שדוד עומד בראשו, זה היה באותה ממשלה שצבן ורובינשטיין היו בה שרים.

האמת היא שחיפשתי, חיפשתי החלטה דרמטית של ממשלות אחרות. מאז החלטת המדיניות של אותה ממשלה, לא הצלחתי למצוא. זאת האמת. לא הצלחתי למצוא. הדבר היחידי שהיה, ב-2003, נדמה לי, זו ההחלטה של אריק שרון להביא את שארית יהודי אתיופיה שנשארו באתיופיה במספר 27,900 ומשהו. ההחלטה האחרונה, אדוני היושב ראש. והנה הגיע אלינו חבר הכנסת מיכאלי, שהיינו שותפים לדחיפה ולהחלטה הזאת. זה זנב להחלטה---

היום, כשיש ממשלת ליכוד, אם 'קדימה' היו ממשיכים---

תאמין לי, אני לא נכנס לזה.

זה שממשלת קדימה סגרה את העלייה וממשלת ליכוד פתחה את העלייה, עובדה היסטורית.

זה לא יהיה בהחלטות של הוועדה היום.

היום זה יום חגיגי, תרדו מהפוליטיקה הקטנה.

אני יכול להגיד באופן אישי שאני, ועוד אחרים---

זה אולמרט. אולמרט זה לא קדימה.

באמת הדברים הרבה יותר רציניים. במקום להתבדח ולצחוק, צריך לעקוב אחרי הדברים בצורה מפוקחת.

הדבר הנוסף שאני רוצה להגיד, אדוני היושב ראש, אני חושב שהגישה שלנו אסור שתהיה גישה פטרנליסטית בכלל בתפיסה. בגישה הפטרנליסטית יש הרבה מאוד האדרה על מה שהמדינה עושה, אבל אני חושב שיש לנו עוד, אם אני מסתכל אדוני היושב ראש בבית הזה, באמת אם מדברים על ההישג האישי של כל אחד ואחד, אם נסתכל פה על דר' טירוורק, שהיא דוקטור, אני מסתכל על אברהם שהוא דוקטור, אני רואה שם כמה עורכי דין, אני רואה אפילו רב קונסרבטיבי וגם רבנים אחרים. זאת אומרת, זה חשוב שנהיה משולבים. לפעמים כשאנחנו רואים את ההישגים האישיים של האנשים, הוא חלק בלתי נפרד בהצלחת הקהילה כולה.

מאחר שדובר על הנושא של החינוך ואני חושב שזה המפתח להצלחת יהודי אתיופיה, אנחנו נאשר בדיון שאתה תקיים את ההצעות שלנו, גם בתחום הדיור, גם בתחום התעסוקה, גם אולי הערות שיש לנו לחוק שאנחנו העברנו, חוק חשוב, והדברים שמסקי דיברה עליהם והדברים שציון דיבר עליהם, מה שאפשר לשדרג ואנחנו נדבר על זה.

אבל אני רוצה לבקש ממך פעם נוספת, ואני עושה את זה כמנהגי בכל ישיבה, כמו שאתה היית הדוחף להעביר את חוק ההעדפה המתקנת, אני מבקש ממך להביא להצבעה את חוק מורשת יהדות אתיופיה. מה שאני מבין, גם חוק מורשת עדות תקוע, אין עליו---

הוקמה ועדה משותפת.

הוקמה ועדה משותפת, אין הסכמה בין הרכיבים של הקואליציה, יש בעיה עם הבקשה לתקצוב של כל הקבוצות. אני רוצה לבקש ממך, אם אנחנו רוצים לעשות טוב עם העלייה מאתיופיה, הקמת מרכז מורשת יהדות אתיופיה במתכונת הרחבה, הגדולה, שבה יהיה גם מוזיאון, גם מרכז מחקר, גם מרכז סמינרים, גם ספריה גדולה, ואני חושב שגם מוזיאון שיתעד את ההיסטוריה וכן הלאה, אני לא נכנס להקמת המרכז, לא נכנס לזה, החוק נותן מענה מאוד מאוד ברור. אמרתי גם בפעם הקודמת, חששתי שזה לא יצליח ואנחנו נתקענו. מי שתקע את זה זו הקואליציה הנוכחית. גם מיקי איתן בין היוזמים, גם מיכאלי וגם יולי אדלשטיין וגם אני. אנחנו אמרנו שאי החקיקה או קידום החקיקה גם אחרי שתהיה חקיקה יתנו מקום קטן מאוד, במסגרת מרכז למורשת עדות, אז לא עשינו להצלחה ולנחלה. אני מדבר על זה שיהדות אתיופיה היא לא יהדות מוכרת במלוא מובן המלה הרחב שיש, לא כשכל אחד עדיין חייב להוכיח מי הסבתא שלו, מי הדודה שלו, מי עושה לו טובה, אם הרב הזה או רב אחר וכן הלאה. אם רוצים באמת להביא את יהדות אתיופיה, את המורשת של יהדות אתיופיה אל פתחי בית הספר, אל החברה הישראלית, למרכז הזה יש יכולת לתרום. גם העניין הזה בסופו של דבר, אחרי שהיה בג"צ בעניין, אפילו מי שסייע להקים את בהלצ'ין, ששלמה קאלה עומד בראשו, עדיין זאת היתה החלטה של יאיר צבן. לכן אני משבח את יאיר צבן, את מה שהם עשו ואת אפרים היושב בפינה והאחרים שבאמת יצרו את התשתית של קליטת יהודי אתיופיה.

תודה רבה.

הצטרפו אלינו רב העדה, הרב יוסף הדנה ואת הקייס הדנה רפאל, ברוכים הבאים.

אני מבקש מצאגה מלקו, מנהלת רשת א' ברשות השידור, בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש. שנים אני, בתוקף תפקידי כשדרנית, כעיתונאית, הייתי מגיעה לוועדת העלייה והקליטה הרבה, אז תמיד דיברנו על בעיות, היום סוף סוף הגענו ליום החג הזה.

קודם כל, תרשו לי לפני שאני אכנס לתפקיד שלי ולעבודה שלי, לספר על מבצע שלמה. אני, כמו כולם, חיכיתי לאבא שלי ולאמא שלי, לאחי ואחותי, אמרו שהם הגיעו לישראל וזה היה בשבת אחת. איפה הם נמצאים? אמרו לי 'הם נמצאים בכפר החורש ליד נצרת'. מיד דיברתי עם מיכה, הגרון שלך היה צרוד, אני זוכרת את זה, והוא אומר לי 'כן, המשפחה שלך הגיעו'. שמחתי כמו כולם, למחרת אני מקבלת הודעה, 'הם פספסו את הטיסה'. אמרתי 'ההורים שלי פספסו, מה אני עושה?', המורדים נכנסו לאדיס אבבה, זו מלחמה, וההורים שלי, אני לא יודעת איפה הם. באדיס הם השכירו דירה, אני מצלצלת, אין שום טלפון, אין כלום. ואני חשבתי שזהו, אני לעולם לא אראה את ההורים שלי והמשפחה. לאחר שבכיתי כל כך הרבה שעות החלטתי לשלוח מברק ליצחק שמיר, ראש הממשלה אז. שילמתי 47 שקלים דרך בזק, שלחתי מברק, 'אדוני ראש הממשלה, תציל את משפחתי'. זה היה המברק ששלחתי. אחרי יומיים אני מקבלת טלפון משגריר ישראל באדיס אבבה, קוראים לו אשר נעים, היום הוא פנסיונר. אשר נעים מצלצל ואומר לי 'שלום, אפשר לדבר עם צאגה?' אמרתי 'כן, מדברת'. 'זאת את?' 'כן', הוא אומר 'אל תדאגי, ההורים שלך, אח ואחות, כולם בסדר'. כשהוא אמר לי שכולם בסדר, עוד יותר דאגתי, אז אמרתי לו 'אני לא מאמינה לך' הוא אומר לי 'תשמעי, הם בסדר, אין לך מה לדאוג', הוא אומר לי 'את רוצה לדבר איתם?' אמרתי 'כן', אז הוא נתן לי לדבר עם המשפחה טלפונית. מאותו יום המשפחה שלי קיבלו מקלט בשגרירות ישראל באדיס אבבה, חיכו עד שהממשלה החדשה התארגנה ונתנה אפשרות יציאה. לאחר ארבעה חודשים הקבוצה הראשונה שהגיעה לישראל זו המשפחה שלי ועוד כמה אנשים. לכן ביום החגיגי הזה צריך לאחל בריאות שלמה ליצחק שמיר. יש לו חלק באופן אישי בעלייה של המשפחה שלי ואחר כך השגריר בדימוס, אשר נעים, סיפר לי שהמברק של יצחק שמיר הוא זה שזירז את כל העלייה של המשפחה.

לעניין התפקיד שלי, היום אני מנהלת את רשת א' בקול ישראל ולפני שנתיים וחצי התמודדתי על התפקיד, זה היה מכרז פנימי של רשות השידור והגשתי מועמדות כמו כולם, אבל יחד עם זאת אמרתי שלא בטוח שאני אזכה במכרז כי רוב האנשים שהתמודדו מולי 30 שנה, 35, 40 שנה עיתונאים בקול ישראל, זה תפקיד כל כך בכיר, כולם מחכים לו. ביום שאני זכיתי, אני אגיד לכם את האמת, כשהודיעו לי ש'זכית במכרז, נבחרת', התגובה הראשונה שלי היתה, 'וואו, היום אני מרגישה ישראלית'. עד אותו רגע, לפני שנתיים וחצי, אני משדרת, אני מסקרת, התחלתי את השידור בשפה האמהרית בקול ישראל, עם כל זה כל הזמן הייתי בתוך הקהילה, עבודה מול הקהילה שלי, אמהרית כל הזמן. כשאמרו 'זכית', באמת אמרתי, עד היום היתה לי פרנסה, אבל לא השתלבתי, כל מה שקורה היום בקהילה, לרובם, לאלה שסיימו השכלה גבוהה, תואר ראשון, תואר שני, תאמינו, לכולם יש פרנסה, אבל עדיין אין שילוב, לא השתלבנו ורובם עובדים עם הקהילה, או לענייני קהילה, או עמותה לקהילה או פרויקט לקהילה, הרוב הגדול עדיין לא השתלב. כדי לשלב את הקהילה, אני חושבת שצריך לפתוח את הדלתות. נכון, חוק העדפה מתקנת זה חוק מצוין, לתקופה מסוימת, לא להנציח אותו, אבל לשלב הנוכחי היום אנחנו זקוקים לו. יחד עם זאת חבריי מקודם דיברו על כך שצריך לאכוף אותו, לא רק לחקוק. חקיקה זה חשוב, אבל צריך לראות את הביצוע שלו.

לגבי האכיפה, החוק רק חוקק, הוועדה תעקוב אחרי היישום שלו וצריך לתת מספר חודשים כדי להטמיע אותו, הוא עבר רק לפני חודשיים-שלושה, הוא נכנס לתוקף רק לפני מספר חודשים. אנחנו ניתן מספר חודשים למשרדי הממשלה ואז אנחנו פעם בשישה חודשים נעשה ישיבת מעקב בנושא.

יפה, חשוב.

אז לגבי התקשורת. נכון, אני באה מצד התקשורת. נכון, יותר מעניין את התקשורת דברים שיכולים למכור, סיפורים שיותר מעניינים, אבל אני חושבת, כדי שאנחנו נוכל להשפיע בתקשורת, או כדי שהתקשורת תתייחס אלינו, הסיפורים החיוביים שלנו, הפתרון האידיאלי הכי חשוב, אנחנו בעצמנו צריכים להיות בתקשורת. בעצמנו להיות שותפים. לא מספיק שיש לנו ברהנו, בחור מקסים, מוכשר, בערוץ 2 ויש לנו פנינה בערוץ 1, או דני אבבה המוכשר שכותב ב'ידיעות אחרונות'. אני חושבת שאנחנו, ככל שנהיה יותר, ככל שיראו את צבע העור שלנו על המסך, אנחנו נהפוך להיות כמובן אליו. זה הדבר הכי חשוב.

כולם דיברו על החינוך. נכון, חינוך זה דבר בסיסי, אבל נוסף גם בתחום התקשורת, בפרסומות, יש מקום להכניס במוצרים של ילדים ותינוקות ופרסומות צבע עור של ילדינו יופיע שם, יראו אותנו. אני רואה את הפרסומות של טיטולים, מטרנה וכל הדברים ואף ילד יוצא אתיופיה, בצבע העור של הילדים שלנו, אין. אני חושבת שזה צריך להיות בחקיקה.

בארצות הברית יש חקיקה בנושא.

גם באירופה.

לכן אני אומרת שהעניין של הפרסומות הוא חשוב. ברגע שהתינוקות שלנו יראו משהו דומה לצבע העור שלהם בטלוויזיה, בערוץ ילדים, בתכניות ובפרסומות של מוצרים... הכנסת, חברי הכנסת יכולים לעשות, נציגי הציבור שלנו. לכן אני חושבת שזה דבר מאוד חשוב וזה מאוד ישפיע.

אני אתן לכם דוגמה. עד לא מזמן בתקשורת לא היינו רואים הרבה כיפות סרוגות או כיסויי ראש. היום הקבוצה הזאת מיוצגת בכבוד, אני חושבת שהם עשו צעד נכון. אני חושבת שגם לנו מגיע. אז אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, תיקח את זה לתשומת לבך, גם חברת הכנסת מרינה סולודקין ושלמה מולה ואחרים, תעבירו את זה בצורה של חקיקה, גם הפרסומות וגם שילוב שלנו בכל תחום.

תודה רבה.

אני מבקש מהרב הדנה ולאחריו חברת הכנסת סולודקין.

אדוני היושב ראש, ברשות מורי ורבי, כל הקהל הקדוש הזה, קודם כל אני מתנצל על האיחור, אבל ברוך ה' אני פה.

הנביא ישעיהו בפרק מ"ט פסוק ח' אומר כך 'כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך ואצרך ואתנך לברית עם להקים ארץ ולהנחיל נחלות שממות, לאמר לאסורים צאו, לאשר בחושך הגלו, על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם'. הנביא אומר פה שביום הישמע, כשמגיע הזמן, הקדוש ברוך הוא עוזר. אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'. ועוד אומר, 'לאמר לאסורים צאו', אנשים שהיו בגולה כמו אסורים, כמו בבית סוהר, אנחנו זוכרים כולנו, לצאת מאתיופיה היה מאוד קשה. ועוד אני רוצה להזכיר, אני הייתי בארץ, יהודי ברית המועצות, רק מי שהזכיר את עניין העלייה זרקו אותו לסיביר והיה מאוד מאוד קשה, כיהודי, לדבר על עלייה, זה היה נורא ואיום. שלח את עמי בכל העולם, היה ממש 'שלח את עמי', כל העולם נאבק, גם יהודי אתיופיה. אבל כאשר הגיעה העת, כשהגיע הזמן אז מסך הברזל נפל, הכל נפל, היהודים יצאו בידיים רמות וברוך ה' הכל נעשה.

אם נגיד קצת, אני אומר את התשבחות לקדוש ברוך הוא ולשליחים שלו. השליחים שלו הם עם ישראל, מדינת ישראל, ממשלת ישראל, צבא ההגנה לישראל וכל הילדים הנפלאים וברוך ה' כשהגיע הזמן עשו מבצע, אני חושב שזו היסטוריה. הילדים שלנו, הדור הבא, כשיקרא בספרים על מבצע שלמה, יהיה קשה להאמין איך אפשר להעלות כמעט 15,000 יהודים תוך 38 שעות. איך אפשר לעשות את זה?

ועוד דבר אני אגיד, להגיע כמעט 13,000 איש פתאום, איפה הם יישנו, איפה הם ייכנסו, מה יאכלו, זה לא מהאנשים, אבל רבותיי זו ארץ ישראל, זו ירושלים. ברוך ה', כולם יסתדרו. הביאו אותם, קלטו אותם, נתנו להם כל מה שצריך, המכולת התרחבה, החנויות התרחבו, הכל היה בסדר גמור. למה? בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך. כשמגיע הזמן, ברוך ה', הקדוש ברוך הוא מקבץ את עמו ישראל ממקומות נידחים ואנחנו פה. וכאן ברוך ה' כשאנחנו רואים את הנוער שלנו בהשכלה גבוהה, בכל מיני מגזרים, הם נלחמים ממש כדי להגיע למה שהם מגיעים.

אבל רבותיי אני רוצה להגיד עוד דבר אחד. יהודי אתיופיה ידועים ומוכרים כעדה דתית, שומרי מסורת, ברוך ה', והם באו ממש באמונה שלמה ופה קצת... היום, כשאני רואה בכמה מקומות, איפה שיש בתי כנסת, אני רואה את הנוער, איך שהנוער בא ומשתתף וברוך ה' אפילו אני הייתי יכול לומר שיש חזרה בתשובה. הנוער ממש חוזר בתשובה, ממלא את בתי הכנסת. זה נפלא. איפה שאין בתי כנסת, אז לנוער אין מקום. הולכים לבתי כנסת אחרים, אבל לא במידה כזו. אז אני מציע גם לראות את העניין הזה של בתי כנסת ממש לעודד, שיהיו בתי כנסת, ושיהיו מנהיגים רוחניים, רבנים. ברוך ה', אנחנו עובדים על זה שייכנסו עוד מעט 13 קייסים וצריכים להרחיב את המנהיגות הרוחנית, הם שמושכים אותם לבוא לבתי הכנסת וזה באמת יכול לסייע הרבה.

כבוד הרב, שגם יתנו להם את הזכויות. זה חשוב.

כבוד הרב, לא נפתח את זה.

אם בעזרת ה' יהיו רבנים בכל מקום, יהיו מנהיגים רוחניים בכל מקום והם בעצמם ינהלו... יש השכלה גבוהה, זה באמת נעשה טוב מאוד, וגם את התחום הזה נחזק, נתמוך וזה חשוב מאוד. תודה רבה.

תודה רבה, כבוד הרב.

חברת הכנסת סולודקין.

אני רוצה קודם כל לומר שאני מאוד שמחה להיות היום ולחגוג יחד עם כולם 20 שנה למבצע שלמה. אני חושבת שזה מקום מאוד מדהים להודות לשני ראשי הממשלות שהחליטו החלטות מאוד מאוד חשובות בקשר לקהילת יוצאי אתיופיה, למר שמיר, שהחליט על 'מבצע שלמה' ואריאל שרון, שהחליט על העלאת הפלשמורה. וגם אמרו כאן, אבל לא הכל, צבן היה שר קליטה מצוין שקלט קליטה ראשונה של האתיופים ואני חושבת שאנחנו צריכים גם להודות לגב' ציפי לבני, שהיא היתה שרת הקליטה, שחג סיד עכשיו הוא חג רשמי של כל מדינת ישראל וגם יש אנדרטה לנופלים בדרך למדינת ישראל.

יש חלומות שלא התגשמו, וכאן המקום לומר איזה חלומות לא התגשמו. לפני חמש שנים הגיעה אליי קבוצה של צעירים מהעדה האתיופית שביקשו מהמדינה אדמה ומכסות מים לחקלאות טרופית ובחמש השנים האחרונות אני פועלת, יחד עם חבר הכנסת מולה בנושא הזה, אבל לא רואים שום דבר ואני חושבת שזה מאוד לא נכון, בגלל שהכלכלה האתיופית זה גם תעשייה וזה דווקא ארגון של התעשיינים שמלמדים את המקצועות של תעשייה, גם חקלאות טרופית, ואני חושבת שזה חשוב שמדינת ישראל לא רק שהיא לא גזענית אלא מקדמת.

משרד החוץ. אני מאוד רוצה שבהרבה מדינות יהיו נציגים של הקהילה האתיופית כשגרירים וכסגל של משרד החוץ. תודה.

תודה רבה.

מר יפת אלמו, שעזרת לנו רבות גם להרים את האירוע הזה ואנחנו מודים לך על כך, בבקשה, יפת.

כבוד היושב ראש, כבוד חברי הכנסת וחברים, וכבוד השרה שיצאה, שאני רואה בה כנביאה של זמננו כמו הנביאה דבורה שעושה את המעשה הנכון ביותר בקליטת העלייה של יהודי אתיופיה. היא עושה מאמצים נכונים לקליטת העולים ותודה על כך.

כבוד לי להיות באירוע זה כאן. 'מעבר לנהרי כוש, עתרי בת פוצי יובלון מנחתי', אומר צפניה ג', פסוק י'. 'הנה ימים באים, נאום ה', כרתתי את בית ישראל ואת בית יהודה, ברית חדשה', אומר עמוס. רק לפני כמה שנים, על נהרות אתיופיה, שם ישבנו, גם בכינו בזכרנו את ציון, כי שם שאלנו שובנו, בדברי שיר והעלינו בלבנו שמחה ושרנו משירי ציון, אם נשכח את ירושלים, תישכח ימיני, תדבק לשוני לחכי, היינו אומרים. והנה היום, תודה לאל, אנחנו בציון.

בפרשת השבוע הזו של שבת נאמר, 'בחוקותיי אם תלכו ואת מצוותיי תשמרו, עשיתם אותם' ואז תקבלו את הברכות המובטחות לכם. נשאלת השאלה מה הן הברכות. נדמה לי שהברכות הן שגשוג כלכלי הצומח בתוך ארץ ישראל ללא צורך ביבוא, ביטחון שהוא היעדר פחד, שלום אמיתי בארץ, עוצמה ואומץ לקידום פני האויב, קליטת עלייה מגלויות שונות, יותר שוויון, פחות קונפליקט, חזרה לערכים יהודיים, כמו שאומרים, חידוש הישן וקידוש החדש. כל הדברים האלה שאמרתי למעלה קרו, וזה חסד עליון שבורא העולם שהתברך שמו מקיים אותו בהבטחתו.

רבותיי, יותר ממאה שנה שערי ברית המועצות היו סגורים ומסוגרים, ויותר מאלפיים שנה שערי אתיופיה היו סגורים ומסוגרים והנה לפתע גם שער ברית המועצות נפתח וגם שער יהדות אתיופיה נפתח. זה חסד עליון. זה חסד שכולנו צריכים לראות אותו כנס גדול שקרה בזמננו, בזמן החדש הזה.

מכובדיי, מבחינתי הקדוש ברוך הוא קיים את הבטחתו כפי שאמר, נדחי ישראל ייכנסו, אבל מבחינת הקדוש ברוך הוא, אנחנו, כנבראיו, לא קיימנו את חובתנו כלפיו, לא יצרנו מצב שבו נהיה חברה יותר צודקת, דאגה לחלש, בפועל האינדיבידואליזם הולך וגובר על התפיסה שכולנו אחד.

אני רוצה לומר לכם, היום גבר או אישה, עם חמישה או שישה ילדים עובדים בממוצע עשר שעות, עבודה מפרכת, אבל אותה משפחה נשארת ענייה. איך זה? אתה עובד כל כך קשה ואתה נשאר עני. צעירים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה כי זה יקר מאוד. גם לשכור דירה כבר הפך לבלתי מושג לצעירים. על כך אני אומר, לא רק שלא קיימנו את חובתנו לבורא שיתברך, אלא אף עברנו ופגענו בחלשים והפכנו אותם לעניים בעל כורחם. כפי שאנחנו יודעים, עוני איננו עונש מהשמים, עוני נוצר או על ידי האדם הפרטי שלא עושה עבודה, או החברה שנותנת שירות לקוי ולכן העוני נוצר משתי הסיבות האלה. לכן אני אומר שהיום אנחנו, כל הקבוצה הזו, וגם קבוצות מבחוץ, אנחנו דור יהושע. אתם יודעים שיהושע כשנכנס וכבש את ארצו הוא דאג לארצו, אם כן, אנחנו כדור יהושע צריכים לקום ולומר, כפי שהקדוש ברוך הוא אמר לו, חזק ואמץ, אנחנו צריכים לקום ולכבוש ולעשות את העבודה הנכונה ביותר. לדרוש. היום רוב השירותים שהממשלה נותנת, אני לא מאשים את הממשלה הזו בלבד, הם שירותים שמביאים את האדם לעוני, עוד עני שמבקש ודורש שירות. זה לא מוציא את האדם להיות עצמאי ועומד על רגליו. לכן כדור יהושע, עמדו וקומו ודרשו רפורמה בשירותים החברתיים והחינוכיים שקיימים כדי שנעמוד ונאמר שהצלחנו.

לכן אני מבקש מכל אחד מהצעירים ובאמת תודה עמוקה ליושב ראש, תודה לוועדת העלייה והקליטה ותודה רבה מאוד לשרת הקליטה שאיננה כאן, היא עושה את העבודה הגדולה ביותר.

תודה רבה.

אני רוצה לבקש מרני טריינין, סגן יושב ראש הסוכנות היהודית, שאנחנו רוצים להודות גם לסוכנות היהודית במהלך הישיבה הזאת על הפעילות שלכם, בעבר בעלייה, גם היום, לך ולנתן שרנסקי על הפעילות המבורכת שאתם עושים. בבקשה, רני.

צהריים טובים לכולם. אני חושב שזה באמת רגע שאי אפשר שלא להתרגש כשמציינים 20 שנה. אמנם אנחנו נוהגים לציין אירועים וזה יוצא גם קרוב ליום העצמאות שרק חגגנו ועוד ימים של זיכרון ומועד לאחרונה, והנציג אולי האולטימטיבי של מבצע שלמה, של הסוכנות היהודית, וכך אתה יישאר לעד, מיכה, אמר את דברו, אבל אני בהחלט רוצה לנצל ולחלוק במידה מסוימת על מה שאמרת מבחינת ההאדרה. כי הבעיה היא לא מה אנחנו עושים ושהמדינה עשתה, הבעיה היא איך את הציווי הזה, להביא כל יהודי מכל מקום בעולם ברגע של מצוקה וגם ברגע של רווחה למדינת ישראל, ואם את זה אנחנו יכולים להעביר לדורות הבאים, גם לדורות של העדה, גם לדורות של עדות אחרות, ואנחנו, בין שאנחנו חברי כנסת מחוקקים ובין שאנחנו משרתים את העם היהודי והסוכנות היהודית, זה הציווי הראשון שלנו וזה בסיס קיומנו. ולכן צריך להגיד את הדברים, צריך ללמד את הדברים וצריך לטפל בדברים שנובעים, שעד היום לא הושלמו, ופה אני גם מסכים איתך ועם דברים רבים אחרים שנאמרו.

מבחינת הסוכנות היהודית, גם היום... עמדתי אתמול עם השרה באירוע אחר, שהוא גם אירוע מכונן, 20 שנה לבית ראשון במולדת, 35,000 איש שהגיעו ונקלטו בתנועה ההתיישבותית, בתנועה הקיבוצית, ואמרתי שברגע זה ממשיכים להגיע עולים, כי עולים זה דבר פרמננטי, זה דבר קבוע, זה דבר שזורם וזה דבר שאסור לעצור אותו, בין שזה מאתיופיה ובין שזה מארץ אחרת.

היום בגונדר יש 150 איש שהם עובדי סוכנות מקומיים, ועוד 250 בארץ שמטפלים. אנחנו נערכים ויש היום 16 מרכזי קליטה בכל הארץ שיש מהעליות, גם הקודמות אבל גם העולים שזה מקרוב באו, שזה כבר 1,700 איש שהגיעו רק בחודשים האחרונים, ועוד ידנו נטויה, ועוד נעמוד בפני בעיות לא פשוטות עם העלייה שזה עתה באה ואנחנו מחבקים אותם מקרוב.

צריך לזכור שהסוכנות היהודית לא עוסקת רק בהבאת העולים, היא עוסקת בהמון תחומים שיכול להיות שהם אפילו נסתרים ולא ידועים בכפרי הנוער. מרבית החניכים בכפרי הנוער בכלל בארץ, ושל הסוכנות היהודית בפרט, אלה נערים אתיופים. רק בשבוע שעבר זכינו לקבל את הבשורה שכפר הנוער רמת הדסה זוכה בפרס החינוך השנה, שרוב ילדיו הם ילדים אתיופיים, עם אחוזי התגייסות לצבא מדהימים. אני אומר את זה לך, סגן האלוף ציון, ודברים מדהימים שקורים. וזה אנחנו עושים בעבודה הסיזיפית היומיומית.

כך גם עם קהילות צעירות, שאולי זו הבשורה הכי גדולה של הדור הצעיר בישראל. יש היום קבוצות שיתופיות, אם זה בקרית גת ואם זה בגדרה, והתארגנות חברתית מדהימה שהיא החברות, היא החיבור האמיתי לחברה הישראלית ובכל זה אנחנו תומכים ואני לא אמשיך וארבה. אפשר פה להפליג.

החכמה היא איך בכל נקודה ונקודה, אם זה ברשות השידור ואם זה באמנות ואם זה בחינוך, איך בכל מקום... אני לא נכנס כרגע לחקיקה, אני חושב שהחקיקה היתה ראויה בסיטואציה הקיימת, אבל איך כן---

משפט אחד על החקיקה, אנחנו לא החלנו את המוסדות הלאומיים בחקיקה, אבל אני פונה אליך פה בבקשה---

אני מקבל את זה מראש. אצלנו מראש בני העדה הזו הם מועדפים במלגות, בהרבה מאוד תחומים, כולל בתעסוקה.

אז כל מה שנותר לי להגיד לכם פה, נציגי העדה, תבורכו, תמשיכו בפועלכם, ואנחנו בהחלט בעניין הזה רק נרצה לסייע. ואולי הדבר הכי חשוב, צריך לזכור---

תרשה לי לתקן אותך. יש עובד אחד של הסוכנות היום בגונדר, מי שמנהל את כל הפעילות זה ארגון נקוג', הסוכנות לא קיבלו את האחריות בגלל----

משפט אחרון ולא ניכנס כאן לפלוגתות, צריך לזכור את יהדות העולם שגם היום יהדות העולם, היהדות הצפון אמריקאית וגם קהילות אחרות עומדות גם מאחורי העלייה של היום, כספית וגם בפעילות כזו או אחרת. כלומר יהדות העולם בהחלט תומכת בכל מה שקורה, עד שאחרון העולים שהוחלט שיגיע, יגיע.

תודה.

מר דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה, בבקשה.

אני אשתדל להגיד בדקה. כפי שנאמר, אנחנו היום מציינים 20 שנה למבצע שלמה וצריך לזכור שאנחנו 31 שנים מראשית העלייה של יהודי אתיופיה דרך סודן ובשבוע הבא אנחנו נזכור בהר הרצל את בני הקהילה שלא סיימו את המסע.

כמישהו שעוסק בתחום החינוך, אני יכול להגיד לכם, בחלק של חצי הכוס המלאה, אם בתקופה שהיה מבצע שלמה, 91'-93', אחוז הזכאים בקרב בני הקהילה בבגרות היה בין 5% ל-7%, היום אנחנו מדברים על כ-40%, כך שבהחלט בכל תחום ותחום אפשר למצוא הישגים. אנחנו רואים את כמות בני הקהילה שמגיעים למוסדות להשכלה גבוהה, יש הרבה מה להתגאות.

גם בעניין של ההיסטוריה, אני רוצה להגיד שבאמת ההחלטה בעניין של ההיסטוריה היתה ב-2002, אז שימשתי כיועץ של שרת החינוך לימור לבנת, כשהמזכירות הפדגוגית החליטה לקבל את נושא לימוד ההיסטוריה של בני הקהילה על כל מרכיביו, כולל 2,500 שנות חיים של בני הקהילה באתיופיה ועד לעלייה ולא רק בשנים האחרונות של העלייה. אבל אני שמח שמשרד החינוך החליט קודם כל להכניס את הנושא הזה, אנחנו נדון, נתפתח ונשלים את כל החלקים החסרים.

זה מוביל אותי לשני משפטים קצרים שאני רוצה להגיד. יש פתגם אתיופי שאומר: אומרים שהצוואר נוצר בשביל שיהיה אפשר לסובב את הראש ולהביט אחורה, אבל עדיין הגוף הוא במגמת קדימה. אם אנחנו מסתכלים על 20 השנים שעברו ואנחנו מסתכלים על ההצלחות וכולי, בכל זאת אני רוצה להסתכל במבט קדימה. אני חושב שבמבט קדימה, אדוני היושב ראש, אנחנו גם צריכים לעצור ולשאול ולהגיד מה למדנו מה-30 ומ-20 השנים שעברו, מה אנחנו יכולים לקחת מזה לתהליך הקליטה של בני הקהילה. אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה במשך השנים האלה, אבל בחצי הכוס הריקה יש מצבים של בעיות שאנחנו יכולים לקרוא להן תוצרת כחול-לבן. כלומר השנים האלה, ליד זה שעשו הרבה טוב לחלק מהקהילה, יש הרבה שהשנים האלה לא עשו להם טוב וכדי להתמודד ולהביא אותם שגם יהיו בחלק של הכוס המלאה צריך שינוי בתפיסות. יש קיבעון מחשבתי בהרבה מקומות בכל התהליך של בני הקהילה. צריך לשנות את התפיסה, בהתאם לכך צריך לשנות את הכלים ואת האמצעים שבהם צריך להשקיע כדי להביא את בני הקהילה למקום ראוי שיגיעו אליו, כי חצי הכוס המלאה מראה לנו שהכוס יכלה גם להיות מלאה.

אז כל משרד, כמו שנאמר, משקיע ומשקיעים המון משאבים, משרד החינוך משקיע הרבה משאבים, עדיין אנחנו רחוקים מהיעד שאליו אנחנו רוצים להגיע. אנחנו רוצים להגיע לכך שבני הקהילה יהיו משולבים בכל המקומות באופן שווה בשווה.

אני חושב שצריכים גם לומר מה 20 או 30 השנים האחרונות עשו לחברה הישראלית. אני חושב שעשו לה הרבה דברים טובים, אני חושב שהפכנו את החברה הישראלית ליותר סובלנית, לרב תרבותית, לפלורליסטית יותר, אבל עדיין יש לנו מקומות שצריך להתנחל ולהיכנס לא רק ברמה הפיזית ללבבות של החברה הישראלית. כל החוקים, כפי שאמרתם, אם אנחנו רוצים שלא נצטרך את ההעדפות המתקנות עוד 30 שנה ושגם אנשי עסקים באופן וולונטרי יוכלו לקלוט את בני הקהילה, אנחנו צריכים לשחרר הרבה אנשים מדעות קדומות וסטריאוטיפים והאמצעי להכחיד דעות קדומות וסטריאוטיפים הוא על ידי הגברת הידע וההיכרות של החברה הישראלית עם בני הקהילה ובזה לא נעשה מספיק וצריך לעשות כדי שעוד 20 שנה נוכל להגיד שלא צריכים אפליה מתקנת ולא חוקים כאלה ואחרים ובני הקהילה משתלבים כשווים בין שווים בני שווים בחברה הישראלית.

תודה רבה, דוד.

חבר הכנסת מיכאלי. אני יודע שאתה תומך רבות, גם ביקרת בגונדר, בבקשה.

קודם כל תודה לך, אדוני היושב ראש, שאתה מקיים דיון כזה אצלנו בוועדה כי מגיע לעדה החשובה הזאת שלא רק ידברו עליהם דיבורים במשך כל השנה אלא גם יצדיעו להם מדי פעם כדי שירגישו שהם באמת שווים בינינו ומגיע להם את כל הזכויות.

אני חושב שתקופות כאלה, של 20 או 30 שנה, אם נסכם, בחלק שלנו כמחוקקים וכאנשי ציבור שיושבים פה, אני חושב שאנחנו עדיין אשמים בהרבה מאוד דברים שלא עשינו בשביל העדה הזאת. העדה הזאת עדיין זקוקה להעדפות, כמו החוק הזה שחוקקנו אצלנו בוועדה, כי לפעמים מישהו אומר 'למה צריך העדפות?', כן צריך העדפות. אני חושב שיש לנו המון בעיות עם הנוער, ולצערנו בקדנציה הזאת לא זכינו לקיים דיונים מיוחדים על בעיות הנוער. בקדנציה הקודמת דווקא כן היה לנו את זה ובקדנציה הזאת לא הקדשנו מספיק תשומת לב, כי כל מה שהעדה היום זקוקה זה שדור ההמשך יהיה כמו הקודמים להם, לפחות בתרבות ובמורשת שהם הביאו משם. הילדים היום, לצערנו, כמו שאני מכיר את זה, לא תמיד שמחים להזדהות עם העדה, יש להם בושה לפעמים להיקרא ילד יוצא אתיופיה. אני חושב שיש להם מורשת יקרה, מורשת טובה ואנחנו צריכים לעודד אותם על זה וכמובן גם לתת להם כלים להצלחה בלימודים. אני חושב שהמטרות הכי גדולות שהצבנו בפנינו זה לגמור את הסיפור של הפלשמורה ואני מקווה שהממשלה תבצע את זה, אפילו מעבר לקצב שהתחייבנו. הזכירו פה 1,700 בחודשים האחרונים, זה הישג, אבל אני חושב, הסוכנות היהודית, שאתם היום---

עדיין נקוג' ממשיך לטפל בגונדר. הסוכנות לא לקחה את האחריות.

אני מאמין ומקווה בעזרת ה' שבביקור הבא שלי שם שאני אראה שכבר רוב היהודים עלו משם והרבע האחרון שייוותר---

אנחנו נבוא לסגור.

שיהיה לכם בהצלחה. הרב הדנה, לכם ולקייס החשוב, המורשת צריכה להתבטא, צריך להעביר את המורשת. לא באנו לישראל ואנחנו פטורים מלתת את המורשת, כל הצעירים מצפים לזה שאתם תעמדו בראש העסק.

תודה רבה, חבר הכנסת מיכאלי.

מר גדי איברקו, בבקשה.

תודה רבה. כולם כבר בירכו, אז אני לא אחזור על מה שנאמר, אבל על איש אחד אני רוצה להגיד שכל מה שהוא אמר אני חותם בעשר אצבעותיי וזה מיכה פלדמן היקר. דיברנו על המדינה, כמה האנשים עשו, כמה המדינה עשתה, כמו שאנחנו מציינים 20 שנה לעלייה, אני רוצה להתקדם ב-20 השנים הבאות, כשאנחנו נהיה קצת יותר זקנים וכשהילדים שלנו יהיו בעמדות האלה, שהם אלה שיבחנו את ההיסטוריה שלנו, של בני הקהילה. מי שכרגע לוקח את האחריות זה לא המדינה, זה לא הוועדה, לא הסוכנות, אלה בני הקהילה שנמצאים פה בארץ. לצערי הרב, המכשולים הכי גדולים של הקהילה זה בני הקהילה עצמם. זו אמת מרה, אמת קשה, אבל צריך להגיד אותה. אני לא זוכר תקופה שבה הקייסים שלנו הלכו עם ראש מעל האדמה דווקא בארץ ישראל. האקדמאים יוצאי אתיופיה, אנחנו כבר עוברים את ה-3,000 אקדמאים, אינפלציה של אקדמאים, אין עבודה. יש, מעטים. איפה הם עובדים? כבר ציינו את זה. יש פה אנשים שאנחנו יכולים להתגאות בהם, כמו דר' טירוורק שסיימה עכשיו דוקטורט במתמטיקה במכון וייצמן, כמו מסקי וציון, ראובן מששה שמנקלט לקולט, הוא כבר מורה לעולים חדשים. אני רק אומר דבר אחד, שנזכה באמת להאמין למה שאנחנו אומרים ולא רק להגיד אותו, כי צריך להגיד את הדברים היפים. ההיסטוריה שלנו זה מה שהביא אותנו, ממשלת ישראל או האנשים שהיו בדרך הם רק זכו למזל הזה והיו שותפים לנס הזה והיו שותפים גדולים והם גם צריכים להגיד תודה על המזל והזכות שנפלו בחלקם שדווקא בתקופה שלהם היתה עלייה כל כך ציונית. יהודי אתיופיה היו מגיעים עם או בלי, גם אם זה היה עוד מאה שנים, אנחנו היינו מגיעים לארץ הזאת. רובנו לא ידענו שהמדינה הזאת קמה בכלל, וההוכחה לכך שהרבה אנשים הלכו דרך סודן והגיעו ברגל. 400 שנה לפני כן מבה אמארו שהתחיל ברגל.

אז אנחנו היינו כאן, חילקנו ציונים להרבה אנשים שעשו את העבודה, אבל כפי שמיכה ציין, הגיבורים האמיתיים זה יהודי אתיופיה. לאו דווקא אנחנו, מה אנחנו עושים למען ההיסטוריה, כשההורים שלנו 2,500 שנה שמרו עליה? להתכתש על איזה משרה בין שני אתיופים, על איזה כותרת בעיתון? מה אנחנו זוכרים מה עברנו?

אני רוצה לסיים את זה פה ולהגיד שההיסטוריה והעתיד שלנו תלויים בנו, הארץ היא כבר שלנו, היא לא של אף אחד, לא של שחורים, לא של לבנים, לא בלונדינים, דם יהודי זורם בעורקינו, נולדנו כך, אין מה לעשות. תודה רבה.

תודה רבה, גדי.

דר' נגוסה, בבקשה.

תודה, אדוני היושב ראש. מאז פסיקתו של הרב עובדיה יוסף ב-1973, מאז מנחם בגין פתח את העלייה, והיום 130,000 עולי אתיופיה נמצאים בישראל והם אזרחים גאים במדינת ישראל והעלייה ממשיכה. בעזרת ה' כשאחינו שנותרו באתיופיה יבואו והעלייה תושלם. אני מקווה שנגיע ל-150,000.

200,000.

שיגיעו.

אגב, זה עשרה מנדטים.

האתגר הוא הקליטה פה. שמענו את ההישגים והבעיות והאתגר. האתגר שהיום הנוער משתולל, אנחנו הולכים לאבד את הנוער. אם אנחנו לא נשנה את התפיסה שלנו בקליטה ונשפר את הקליטה אז הנוער שלנו הולך לאיבוד. זו עובדה שכולנו צריכים לקחת בחשבון. אני חושב שהחינוך, הילדים שלנו, נכון, מצאו כיסא בבית הספר, אבל אני לא יודע אם הם מצאו חינוך. אחרי 30 שנה, אם אנחנו רואים בית ספר 100% יוצאי אתיופיה ו-90% יוצאי אתיופיה, אם זה בפתח תקווה ואם זה בנתניה, אם זה בבאר יעקב, אז אנחנו צריכים לחשוב מה צריך לעשות, האם זו קליטה נכונה, האם זו אינטגרציה נכונה, האם זה ייקח אותנו לשוויון ולהתקדמות של הדור הבא. זה האתגר שאנחנו צריכים להסתכל עליו.

העלייה חשובה לנו, צריכים להמשיך להעלות את אחינו שנמצאים. אני קודם אמרתי, הממשלה הזו קיבלה החלטה חשובה, היסטורית, לאחים שלנו שנותרו באתיופיה, אבל עדיין לא מבצעים את ההחלטה הזו במלואה. קודם ניסיתי לתקן את כבודו, מאז החלטת הממשלה הסוכנות מביאה את האנשים, נכון, אבל לא לקחה את האחריות לתת סיוע, להכין אותם לעלייה, לא קיבלה את האחריות כי משרד החוץ לא השיג לה את האישור מממשלת אתיופיה לעשות. לכן אני אומר שחשוב לנו, כי בזמן שאנחנו חוגגים היום 20 שנה, שזו גאווה לכולנו, אנחנו לא נשכח שבזמן הזה, היום, יש אחים שלנו בגונדר שממתינים לעלות לישראל במצב מאוד קשה, ללא סיוע, הם נמצאים במצב קשה כי הם רוצים לראות את האחים שלהם, את הילדים שלהם, את ההורים שלהם פה בישראל. אני מאמין שגם חלומם יתגשם והם יגיעו לארץ ישראל.

אמן. תודה רבה, דר' נגוסה.

אני יודע שכל האנשים פה ביום יום עוזרים ומסייעים ואני רוצה מאוד להודות לכם. דוד אבבה, שגם בירושלים עושה רבות למען הקהילה, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. 20 שנה למבצע שלמה, אחים שלנו עוד ימשיכו לעלות עד היהודי האחרון. אני חושב שהעלייה המבורכת הזאת תמשיך לעלות.

נכון, העלייה הצליחה, הקליטה, לא רוצה להגיד שהיא נכשלה אבל היא פחות טובה. יש לזה כמה סיבות. הסיבה הראשונה, שכל משרד ממשלתי לא לוקח אחריות ומסתמך על ארגונים. מי שמעלה את היהודים שנשארו אחים שלנו הם לא הארגונים, אלא רק ממשלת ישראל. כל ממשלות ישראל החליטו להעלות עד היהודי האחרון ולכן המעורבות וריבוי הארגונים מכשילים את העלייה ומכשילים את הקליטה בארץ ישראל. היום יש קרוב ל-300 ארגונים, אדוני היושב ראש, בעצמך ראית. חברה לא יכולה להתנהל על ידי ארגונים, אלא על ידי ממשלת ישראל, לדעתי. בגלל זה יש הרבה מאוד כישלונות, אם זה בחינוך, בתעסוקה. אני אתן כמה דוגמאות. למשל היום עולה אתיופיה רוצה ללכת לעירייה, לא מקבלים אותו, אלא מפנים אותו למוקד קליטה. עולה אתיופיה הולך לרשום את הבן שלו לבית ספר, במשרד החינוך מפנים אותו למרכז ההיגוי. זאת אומרת, חינוך בתוך חינוך.

זה לא נכון. אני פה מרכז ההיגוי, אני לא רואה שמפנים.

הוא יכול לומר, זה לא אומר שהוא צודק, אבל אנחנו לא נפתח כרגע את הנושא לדיון. יש לנו מספיק דיונים לנושא הזה.

לא מפנים אותם.

זו דעתי, כמובן, אתה יכול להתנגד.

אם זו דעה, זה בסדר. אם זו עובדה, לא.

עובדתית כן. זו עובדה. אתה רואה את זה. היום בפנימיות התרכזו אלפי תלמידים. אם תסתובבו, דר' אברהם אמר, בכל פנימייה יש קרוב ל-3,000-2,500 תלמידים, כמה יוצאי אתיופיה? למה זה? כי לא מקבלים אותם בבתי ספר. כל הורה שהולך לרשום את הבן, את הבת, לבית ספר, מפנים אותו לארגונים.

דוד, תגיד מה שאתה חושב ומה שאתה מאמין בו, אנחנו כרגע לא נעשה על זה בדיקה עובדתית.

אני חושב, אם רוצה ממשלת ישראל בהצלחתם של ילדי עולי אתיופיה, להקטין, לצמצם עד למינימום את הארגונים ולכן לא יהיו קבלני משנה של הממשלה. ברגע שלא יהיו קבלנים, הילדים יהיו מוצלחים יותר. זו דעתי, כמובן, אני חושב שכל אחד צריך לקחת אחריות. עובדה, 30 שנה הארגונים מדברים בשבילנו, לא הצלחנו, נכשלנו לגמרי. קרוב ל-300 ארגונים, זה נראה לך הגיוני? זה לא יעלה על הדעת.

תודה, דוד.

אין 300 ארגונים.

עובדה. ראינו, היושב ראש היה בעצמו. אדם שלא נבחר לא יכול לצאת כמנהל כללי, עובדתית זה נכון.

זה שהמדינה תיקח---

זה לא המדינה.

אנחנו צריכים לסכם את הדיון.

אני אומר שההיסטוריה תשפוט אותנו בסופו של דבר. אני חושב שילדיי שנולדו בארץ, אני לא יודע איזה היסטוריה אני הולך להשאיר להם. כל העמותות למיניהן, אני לא נגד עמותה זו או אחרת, אני אומר, בואו, אתם אקדמאים, ישבתם באוניברסיטה, יש לכם תואר שני, תואר ראשון, עדיין אתם עובדים בעמותות, פעילים במתנ"סים למיניהם, תצאו להתמודד בארגונים, תעזבו את העמותות. הילדים שלי עוד 20 שנה יילכו לחפש עמותות? אני חושב שלא יהיו זכיינים, נזקקים, עוד 20 שנה, אני מאמין. אין סוף לזה. זה כישלון אצלנו, בואו נפסיק עם זה, בואו נגיד את האמת, נשים אותה על השולחן, לא נרמה את עצמנו, לא נשקר, לא נתבייש בזה, נכשלנו בנושא הזה. אני לא נגד עמותה זו או אחרת, שיהיה לכם ברור.

אדוני היושב ראש, קראו לחוזה שלי חוזה קווארה. הייתי מועסק עם יוצאי אתיופיה בחוזה קווארה. אני הובלתי את המאבק, עד היום אני מאוים על ידי הארגון הזה, לא משנה, אני לא מפחד מזה, הפכנו את החוזה שלנו להסכם קיבוצי, קראו לנו חוזה קווארה, זאת אומרת שאנחנו עובדים עם אלה שעולים מקווארה. זה כישלון של המדינה, חוזה קווארה, 300 עובדים. יצאנו למאבק עם ההסתדרות, שינינו את הכל. בואו נפסיק עם הארגונים, יהיה בסדר.

אני חושב שרובם דיברו על ההצלחות וגם על כישלונות. בעיניי זה תעודת עניות למדינת ישראל שמאפשרת גישה ופתח לכל מיני עצלנים, חלשים, אנשים עם חוסר ביטחון עצמי שלא יכולים להתמודד, אלא מתמקדים רק באוכלוסייה החלשה. אנחנו עברנו להיות עסק משגשג. כל בן אדם שלא מצליח במקום אחר, או באוכלוסייה אחרת, או בקהילה אחרת, בוודאי שהוא מצליח אצל יוצאי אתיופיה. הבעיה היא לא הממסד, אנחנו הבעיה. אנחנו הבעיה, אנחנו החלשים, אנחנו אוהבים את עצמנו, אנחנו תמיד היינו עוד באתיופיה קבוצתיים, משפחתיים, בדלנים, נשארנו ככה. עוד 50 שנה אנחנו לא יכולים לשפר את החיים שלנו, כל עוד שאנחנו לא נחשוב על כלל הציבור ולא על עצמנו בעיקר.

תודה.

ליאור, בבקשה.

אני דווקא רוצה להתחבר למסקי. כמוך, אני חושב חיובי. אני חושב, רבותיי, יש לנו בקהילה אנשים מאוד מצליחים, מאוד מאוד מצליחים ואנחנו צריכים לברך אותם על כך ואנחנו צריכים דווקא ללכת על הצלחות. נכון שלפעמים העם כולו, עם ישראל כולו הולך לפי התקשורת, והתקשורת אוהבת, כמו שחברי ציון אמר, היא חייבת למכור דברים, היא מביאה דברים שליליים על הקהילה וזה נהיה 'יהודי אתיופיה נכשלים'. לא נכון, אנחנו לא נכשלנו, אנחנו הצלחנו בגדול ואנחנו עוד נצליח בגדול.

חבר'ה, בואו נפסיק את המלחמות בינינו, בואו נפסיק. זה לא יוביל אותנו לשום דבר, בואו נוביל את עצמנו, את הקהילה שלנו, את המדינה שלנו ביחד. בואו נפסיק עם המלחמות שלנו.

אדוני היושב ראש, מה שאני רוצה לציין, כמו שאמר דר' אברהם, יש כמה בתי ספר, יש בפתח תקוה בית ספר שכולו אתיופי, יש ארבעה גנים בראשון לציון שכולם יוצאי אתיופיה ויש גם בבאר שבע גנים של יוצאי אתיופיה. אני מקווה, אדוני היושב ראש, שנעלה את זה בוועדת העלייה והקליטה, על מנת לפזר את הגנים האלה. ותודה רבה לכם.

תודה רבה.

אני יודע שיש עוד דוברים נוספים שרצו לדבר, אנחנו נקיים דיון נוסף לגבי השילוב באקדמיה בקרית אונו, נעשה דיון מיוחד על הנושא הזה. אנחנו מבקשים ממרכז המחקר והמידע להכין דוח בנושא. אני מתנצל בפני האנשים שלא הספיקו לדבר, אנחנו נעשה עוד דיונים בנושא.

אני רוצה לסכם את הדיון. ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות מצדיעה לעולים שעלו במבצע שלמה ולכל מי שנתנו את ידם להעלאת אחינו ואחיותינו מאתיופיה במבצע מפואר זה. הוועדה מודה במיוחד לראש הממשלה יצחק שמיר, שהיה ראש הממשלה בזמן ביצוע מבצע חשוב זה.

ברור לוועדה שלמדינת ישראל יש מקור לגאווה על העלייה והקליטה, אך המלאכה לא תמה, האתגרים מרובים. הוועדה תמשיך לפעול לקידום חוקים שיסייעו לקידום העדה במישורים שונים ולשמור על חיזוק המורשת המפוארת של יהודי אתיופיה.

אני רוצה להודות לכל האנשים שהגיעו לפה והגיעו אנשים מרחוק, מהצפון, מהקריות, מבאר שבע, מכל הארץ, ואני מעריך את זה. בהחלט חשוב לנו לעשות הפסקה בדיונים השוטפים של הוועדה, יש לנו דיון לגבי התוצאות של המיצ"ב, לגבי האקדמיה, לגבי נושאים רבים שאנחנו עושים בשוטף, החלטנו לעצור וכן לבוא ולומר שאנחנו מעריכים ומצדיעים ומוקירים את הפעילות של כולם. תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:35