הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
28
ועדת משנה לחינוך דתי ותרבות תורנית

29.03.2011

הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי
פרוטוקול מס' 12


מישיבת ועדת המשנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט

לחינוך דתי ותרבות תורנית
יום שלישי, כ"ג באדר ב' תשע"א (29 במארס 2011), שעה 09:00

ישיבה לציון שבוע החינוך הממ"ד

חברי הוועדה: זבולון אורלב - היו"ר
אורי אורבך

אורי אריאל

יעקב כץ

שלמה מולה

אלכס גליקסברג, מחמ"ד מחוז ירושלים

ד"ר אברהם ליפשיץ, מינהל החמ"ד

מאיר סבג, מחמ"ד מחוז דרום

יעקב ויזל, מחמ"ד חיפה

חיים גבאי, מחמ"ד מחוז צפון

אסתר אורנבוך, מחמ"ד מחוז תל-אביב

אשר דרורי, מחמ"ד מרכז

שרה נעמן

אוריאל עובדיה, מפקח ארצי חינוך יסודי

נתנאל סימן טוב, עוזר ראש מינהל החמ"ד

אתי אורלב, סגנית מנהל מינהל החמ"ד

אסתר חטב, מפקחת ארצית גני ילדים, מנהל החמ"ד

מיכל דה האן, מפקחת ארצית, חינוך חברתי ערכי, מינהל ח"ן בחמ"ד

יהודה שוורץ, מפקח על המכללות בחמ"ד

דוד בוסקילה, מפקח באגף להכשרת עו"ה

חני נגר, מנהלת ממ"ד עקיבא

משה חיים פיק, מנהל בי"ס עילאי

משה חפר, ראש מכללת "בית רבקה" כפר חב"ד

דליה רובין, מנהלת ממ"ד יקיר

איתן אייזמן, מועצת חמ"ד

עופר צבאן, יו"ר ועד הורים מקיף ב' אשדוד

יהודית גידלי

יונה, חבר המתרגמים בע"מ
ישיבה לציון שבוע החינוך הממ"ד

בוקר טוב. אנחנו הבוקר עושים במידה מסוימת קצת היסטוריה, כיוון שהוועדה לחינוך דתי, ועדת החינוך, ועדת המשנה, היא היסטוריה בפני עצמה. היא קיימת לראשונה כאן, בכנסת ה- 18, שזאת ועדה רשמית לכל דבר ועניין, וזאת מתוך החשיבות שראינו שענייני החינוך הדתי לא ייבלעו בכל סדר היום הבלתי אפשרי של מליאת ועדת החינוך והתרבות וכמובן בסוגיות שהן עקרוניות, יסודיות, מליאת הוועדה תמיד פתוחה בפנינו. נפלנו לשבוע האחרון, מחר הכנסת מסיימת מושב, הכנסת היום, השבוע הזה מאוד מאוד עמוסה. ועדת החינוך היום נדמה לי מתפצלת לשלושה חלקים, לא רק לשני חלקים ואנחנו מתכבדים לנהל אותה בוועדת המשנה לחינוך הדתי ותרבות תורנית.


הדבר השני שזה היסטורי, זה פעם ראשונה, אם אינני טועה, שמתקיים כזה דיון, כזאת ישיבה, לציין את החינוך הממלכתי דתי לא בגלל משבר, לא בגלל כישלון, בדרך כלל אלה הסיבות שבגינן מקיימים ישיבות. על הישגים לא תמיד מפרגנים ועושים ישיבות. וגם זה, אני חושב, ראוי מאוד לציון, שבאמת ישיבה מאוד מאוד מיוחדת.


אני קודם כל רוצה לפתוח ולשבח את ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש המינהל ויחד אתו את הנהלת החמ"ד שנמצאת כאן, על ההחלטה לקיים את שבוע החמ"ד, שבוע שהוא עתיר באירועים חינוכיים וציבוריים מאוד מאוד חשובים. השתתפתי שלשום באירוע בבנייני האומה ושוחחתי עם אלה שהיו בקבוצה שלי ואני מוכרח לומר שאנשים ונשים הכבירו מילים מאוד מרשימות על תחושתם מהאירוע הזה, שהם יוצאים עם גאוות יחידה, הם יוצאים מחוזקים, הם יוצאים עם תחושה של שליחות חשובה, הם יוצאים עם הרגשה שהם שייכים למשפחה מאוד חשובה, מאוד טובה, שהם לא לבד, הם שייכים, יש להם חברים רבים מאוד ואני בטוח שלשבוע הזה יש תרומה חשובה, אברהם, אנחנו נפגשים מעת לעת, שוחחנו על השבוע הזה ואני בהחלט שמח שהייתי מבין התומכים והמעודדים מאוד לקיים את השבוע הזה שבמסגרתו אנחנו גם מקיימים את הישיבה החגיגית הזאת.


צריך לומר שהחמ"ד מציין השנה את שנת העלה שלו, עלה, 105 שנים, ב- תרס"ו הוקם בית הספר הדתי הציוני הראשון בתל-אביב, בתחכמוני. שנתיים אחריו הוקם בית ספר נצח ישראל בפתח תקווה, תשס"ו ציינו כאן בכנסת 100 שנים לחינוך הדתי וזה רק מראה שבאמת לחינוך הדתי הציוני במדינת ישראל שורשים ארוכים. תחילה המערכת הוקמה על ידי המזרחי, עוד לפני הקמת הפועל המזרחי. המזרחי הוקמה ב- תרס"ב ורואים שכבר ארבע שנים לאחר הקמת המזרחי, תנועת הציונות הדתית, הוקם בית הספר הציוני הדתי הראשון שאפילו הוא היה תחת שם תלמוד תורה. אולי זה התתמ"ד הראשון ואחריו נצח ישראל בפתח תקווה. וכמובן זרם המזרחי, כפי שנקרא, עד להקמת החינוך ממלכתי דתי, התרחב מאוד ועד היום ישנם בתי ספר ממלכתיים דתיים שיושבים על קרקעות של המזרחי, שכמובן נמסרו למדינה. תנועת הציונות הדתית ראתה חשיבות רבה בהקמת מערכת החינוך וזה אחד המפעלים הראשונים.


ב- תרפ"ב הוקם הפועל המזרחי, התנועה החברתית הפועלית, כלומר איגוד המושבים, תנועת בני עקיבא, אליצור, אמונה, כל המפעלים החברתיים שבין ראשיו היה שח"ל, הרב שמואל חיים לנדאו. לפני כשנתיים-שלוש יצא לאור ספר עליו שכתבה נכדתו שכרגע שכחתי את שמה ובספר הזה מצאתי דבר מעניין. לפני שנים רבות פרסם ד"ר בורג את אמרתו המפורסמת כששאלו אותו מה יותר חשוב בציונות דתית, הציונות את הדתית, אז הוא אמר המקף, זו היתה תשובתו המפורסמת. מצאתי בכתבי שח"ל דבר קצת יותר עמוק והוא אומר שם ואנחנו מדברים על סוף שנות ה- 20 שהוא כתב את הספר, כלומר אז החזון של מדינת ישראל עדיין לא נראה באופק, הוא עדיין לא קורם עור וגידים, מדינת ישראל הוקמה רק 20 שנה לאחר מכן, עדיין לפני כל המאבקים הגדולים, גם של ההעפלה וגם נגד הבריטים וכדומה, המאורעות של 29, 36 וכדומה, וכבר אז כותב הרב שמואל חיים לנדאו, שהמושגים של לאומיות ודתיות קשורים זה בזה שהרי לא יכול להיות, אי-אפשר להעלות על הדעת שאדם הוא דתי, שומר תורה ומצוות, ולא טבוע בו עמוק הרצון ללאומיות עצמאית של העם היהודי, לא יכול להיות. זה חלק אימננטי, חלק בלתי נפרד מהווייתו של אדם שומר תורה ומצוות, זה השאיפה לחדש את הריבונות היהודית כאן בארץ ישראל. והוא אומר גם ומוסיף ואומר שלא יכול להיות שאדם לאומי, אדם שרוצה לחדש את הלאומיות היהודית כאן בארץ ישראל, לא יכול להיות שהוא מנותק מהשורשים היהודיים, כי מאיפה בא לו הרצון להקים את הלאומיות היהודית, העצמאית, הריבונית, כאן בארץ ישראל, זה מוכרח לבוא מהמקור היהודי שלו, מהמסורת שלו, מהשורשים שלו. דהיינו, זה לא רק המקף אלא באמת מדובר כאן בשני דברים שהם שלובים וכך אפשר גם לומר על החינוך הממלכתי דתי שישאלו מה יותר חשוב – הממלכתי או הדתי, אז אפשר לתת את התשובה המאוד עמוקה שכמובן כאן אין הזמן לפרט אותה, של שמואל חיים לנדאו, שזה בעצם מושג אחד, מבחינה תחבירית, מדובר בשתי מילים, אבל השתי מילים האלה הן הוויה אחת שהיא בלתי ניתנת להפרדה בחינוך הממלכתי דתי.


כידוע גם המאפיין את החינוך הממלכתי דתי בשונה מהחינוך הממלכתי, זאת השאיפה גם לחנך לאורח חיים. כלומר, בשונה באופן מודגש מן החינוך הממלכתי שגם הוא כמובן שואף לערכים, אבל איננו, לא מצוין במטרותיו שהוא שואף לחנך לאיזה שהוא אורח חיים אמוני, אורח חיים שקשור במורשת היהודית והמטרה של החינוך הממלכתי דתי גם לחנך לאורך חיים יהודי ודתי, היא זו שבעצם מבדילה אותו ומפרידה אותו מן החינוך הממלכתי. זה לא סוד שבבית הזה קמו כמה וכמה חברי כנסת, אגב, ביניהם מי שגם בוגר החינוך הממלכתי דתי, ואפילו היה כמה חודשים שר החינוך, מאיר שטרית, הוא בוגר כפר בתיה, אגב, אנחנו הודענו, הזמנו את כל חברי הכנסת ובמיוחד את חברי הכנסת בוגרי החינוך הממלכתי דתי, הודענו להם על הישיבה הזאת, אבל כפי שאמרתי לכם, היום הזה הוא יום מאוד עמוס כאן בכנסת כי ביומיים האחרונים כולם מנסים לעשות ביעור חמץ או לנקות שולחנות, אז רצים פה מישיבה לישיבה, משתדלים לגמור חוקים וכדומה ולא סוד שהוא כבר מספר פעמים, הוא כדוגמה, אבל היו נוספים, שאמרו מעל במת הכנסת שהטעות הטראגית של מערכת החינוך בישראל, זה היתה ההפרדה בין החינוך הממלכתי לחינוך הממלכתי דתי, כי בכך בעצם נתנו היתר לחינוך הממלכתי להתנתק מענייני היהדות וכאילו רק החינוך הממלכתי דתי מנכס לעצמו את החינוך לאורח חיים דתי. כמובן שאנחנו תמיד דאגנו להשיב לו תשובה ראויה ונכונה שלפחות במערכת החינוך כל החפץ חיים ראוי שידע לחנך את ילדיו במסגרת ראויה ובגיל מאוחר, מתבגר, ניתן לחשוף את המתבגר להוויית החיים כולה ואנחנו כציונות דתית ששואפת להשתלב בחברה הישראלית, לחיות יחד עם כל חלקי העם, יודעים לעשות זאת היטב בכל המערכות, מלבד מערכת החינוך שבה אנחנו סבורים שצריכים לגדל את הילד בתוך התנאים האופטימאליים ואין הדבר הזה פוטר כהוא זה את החינוך הממלכתי, מלהעמיק את ראשו ביהדות, במורשת ישראל, ובהכרת המקורות שלנו.


ולכן, אני חושב שבאמת כמערכת חינוך מאוד מאוד מיוחדת, ראוי היה לציין את השבוע הזה ואת הישיבה החגיגית הזאת, ואנחנו כאן נדבר היום בשבחו של החמ"ד, נדבר על אתגריו ולפי תיאום מוקדם, ביקשנו מהרב איתן אייזמן, שהוא גם במידה מסוימת רבי ומורי, הוא קלט אותי בחינוך הממלכתי דתי, בישיבת נחלים ששנינו בוגריו, אבל הרב איתן הוא בשבט חלוצים ואני בעלומים, זה שנתיים הפרש, היתה שיטה שמי שבא לחמישית לא, לא גרים ארבעת התלמידים בחדר אחד, כי אם יגורו בחדר אחד, ממי הם ילמדו דוגמה אישית ואת מי ישאלו את השאלות הקטנות והחשובות, אז סידרו שזה יהיו שניים מהחמישית, שניים מהשביעית. אז התמזל מזלי, והרב איתן הוא היה השביעיסט שקלט את החמישית בישיבה. אגב, מאז אני יודע לשטוף רצפה ואני יודע לסדר ארונות ואתם רואים, עשיתי לי גם כן רב. אז הרב איתן, ראש רשת מרחביה, נועם, צבייה, מכובד בפתיחה בדברי תורה.

אם כבר מזכירים את חמ"ד, כדאי להזכיר את יורם כהן.

כן, השבוע יש לנו שניים. גם ביום ראשון, הממשלה מינתה את יעקב עמידרור לראש המל"ל והוא בוגר צייטלין, לא יודע איפה הוא למד ביסודי, וגם את יורם כהן, נכון, שהוא בוגר בית-ספר ביל"ו. גם דנינו בוגר החינוך הממלכתי דתי, אתה צודק.

אבל מה שלא כולם יודעים זה שגם הרמטכ"ל שלנו הוא בוגר החינוך הדתי.

גם את זה אני יודע.

הוא למד עד כיתה ח' בבית-ספר שפיר.

אני יודע, הוא סיפר לי את זה.

לצערי, אחר-כך הוא עבר לבאר טוביה אבל שמונת השנים, שנות היסוד, היו בחינוך דתי.

כן, באחת ההזדמנויות באמת גנץ סיפר לי את הדבר הזה וגם עשיתי לו תחקיר אם הוא שייך למשפחת גנץ הידועה בתוך וכנראה שיש איזה שהוא קשר. בבקשה, הרב איתן, מכובד בפתיחה בדברי תורה.

ברשות ידידי, רעי, כאח לי, היושב ראש, זבולון, הכנסת, כצל'ה, למדנו יחד בישיבה.

למדנו ביחד. אני משבט להגשמה, הסתכלתי עוד יותר למעלה מזבולון.

אנחנו לא עוסקים עם הינוקות עכשיו.

בזכות המחמ"דים, עברו שם הרב אברהם, שהוא קיבל את שרביט ההנהגה של החמ"ד, שבעיני החמ"ד הוא המרביץ תורה הגדול ביותר ואתם הנציגים האמיתיים שמובילים את התהליך הנפלא הזה.


אני חשבתי לדבר היום על מצווה אחת, שהיא אחת המצוות הקשות והמעניינות, מצוות הערבות. כל ישראל ערבים זה לזה. מה המשמעות של ערבים? איך אני יכול להיות אחראי על מישהו שנמצא מולי? אני יכול אולי לדבר אתו, אני יכול אולי לנסות להשפיע עליו, אבל להיות ערב, זה להיות אחראי במלוא מובן המילה. עוד יותר מכך, בארץ ישראל, כשנכנסו לארץ, התרחבה הערבות, הגיעה לידי כך שאתה ערב לא רק על הדברים שאתה רואה בגלוי, אלא גם על הדברים שנמצאים בסתר. איך אדם יכול להיות ערב על מה שהשני עושה בביתו, מתחת לשולחנו, בלי שאתה יכול בכלל לדעת?


לא ראיתי הרבה מהמפרשים שעסקו בסוגיה הזאת אבל נראה לי שזה מצווה שקשורה במצווה היסודית של ואהבת לרעך כמוך. כשאדם אוהב, הוא גם חש את השני, זה לא אהבה חיצונית, זה לא אהבה שנדמית, זו אהבה מעומק הלב, כשהאדם חש את השני הוא גם יכול לדעת מה עובר עליו ברגעים שהוא לא רואה אותו, ברגעים שהוא נמצא בצרה לו או ברגעים שהוא נמצא במצב טוב יותר. על זה אומרת התורה – אתה תביא את עצמך למצב כזה, שאתה תחוש את השני, תדע מה עובר עליו וממילא אתה גם אחראי על מעשים שלו. תוכל לקום, תוכל לפגוש אותו, תוכל לשאול אותו מה שלומך, אתה לא נראה טוב, אתה לא חש בטוב, זה לא אתה כפי שאתה נראה, מה עובר עליך, וכדומה. המצווה הזאת היא מצווה קשה, כי היא תלויה הרבה מאוד בתחושת הלב, בהרגשה של האדם, בחושים המחודדים שהתורה מצווה אותנו לחדש בהם, לחדד אותנו בהם, אבל יותר מזה, התורה מצווה אותנו להיות ברמה רוחנית כזאת שיכולים לקלוט איש את רעהו.


אני אתן דוגמה מדהימה של קליטה כזאת. ישבנו פעם בשיעור אצל הנזיר, אצל רב דוד הכהן, בבית שלו ולמדנו הוראות הקודש של הרב קוק זכר צדיק לברכה ותוך כדי השיעור, הוא אומר לנו – תסתכלו בחלון עכשיו, הרב צבי יהודה עובר עכשיו ברחוב. טוב, אנחנו כילדים סקרנים, ישר פותחים את החלון ומסתכלים. באמת, הרב צבי יהודה עובר ברחוב. לא היה לו שום כלי לחזות את הדברים האלה, תחושה, כן. הרגשה אישית פנימית. ראית חיבור נשמתי בין השניים. כך נראה לי שאנחנו צריכים לחוש באמת את כל עם ישראל כולו. כל אחד מאיתנו צריך להרגיש את השני, כמובן עם הקרובים, כמובן עם הרחוקים, שנקראים רחוקים, אבל זה גם מטיל עלינו אחריות.


כנראה לכבוד שבוע החמ"ד, שאלו אותי באחד העלונים, אני אף פעם לא יודע מי זה העלונים ששואלים, האם החמ"ד צריך גם לעסוק עם משפחות לא דתיות. אמרתי – אני לא מבין, אנחנו מחוברים כולנו ביחד. תמיד השאלה בתוכן, במינון, באפשרויות, החמ"ד צריך לתת מענה לתורניים שרוצים ללמוד בלי גבול והחמ"ד צריך לתת תשובה למענה של רוב הציבור שרוצה ללמוד בצורה שהוא רוצה בו והחמ"ד צריך גם לקרב את המסורתיים, אני קורא להם, שרוצים להתקרב למסורת. כמובן, תמיד במינון הנכון, באפשרויות קליטה הנכונים, על מנת שההשפעה תהיה תמיד אך ורק לטובה. וזה הברכה הגדולה לחמ"ד שבאמת יצליח למלא את ייעודו הגדול והקדוש בעם ישראל. אני חושב שכל האנשים שיושבים פה, תורמים בלי גבול למציאות של החינוך הדתי, הן האנשים האמונים על הפוליטיקה, שנשמה גדולה נמצאת מאחורי לבם, אני רואה שאורי יצא, והן האנשים שאמונים בהנהגה המעשית יום יום על חיי החינוך. אשרינו ואשריכם שזכיתם בגידול כזה גדול ועוד היד נטויה.

תודה רבה לרב איתן ונעביר את השרביט, בישיבה קראנו לכל מי שהוא רב ודוקטור, אתה זוכר איך קראנו לו? הרד"ר. איתן זוכר. בבקשה.

תודה, בוקר טוב לכולם. תודה לכולם ותודה למפגש החגיגי הזה. תודה לזבולון, יושב הראש שהזמין אותנו, כב' הרב איתן שאני רוצה לומר משפט על מה שהוא אמר, ברשות נשיא הצדיק, יעקב וברשות כולם כמובן.

יושבות פה שתי מנהלות, נציגות פרס, מקבלות פרס.

זה העיקר, בעצם. היה צריך להביא לפה הרבה תלמידים. הכי קרובים למלכות זה אתם, אנחנו התרחקנו.


אני רוצה לבקש להציע, הדברים שאני אומר ידועים לאנשים שנמצאים פה, חשבנו, בהתייעצות עם רב זבולון, חשבנו להציג את הדברים שאנחנו נמצאים בהם, ילדי החמ"ד, כפי שקראנו להם, ולהציג אחרי זה שתיים-שלוש שאלות לדילמה ולדיון באופן משותף של כולנו. אני רוצה לומר משהו על הרב הנזיר, כיוון שאני לא אמון על דברי תורה היום, זה הרב איתן, אבל כיוון שכבר הזכרתי את הרב הנזיר אני רוצה לומר משהו שהתפעלתי מהרב הנזיר, לא זכיתי להכיר אותו, לא זכיתי ללמוד אצלו. אבל זכיתי לשמוע סיפורים, זה גם משהו. גם לדעת סיפורים זה משהו.


הרב הנזיר, סיפרו שהוא היה רואה משהו שכתב הרב זצ"ל, הוא היה יודע מה הוא כתב בארץ, מה הוא כתב בחוץ לארץ. והסיפור הזה שהרב הנזיר ידע מה הרב כתב בארץ, מה הוא כתב בחוץ לארץ, זה אומר, זה שיעור. זאת אומרת, כשהרב כתב דברים בארץ ובחוץ לארץ, הוא לא התכוון לכתוב דברים בחוץ לארץ, אבל זה מה שהוא היה שם והרב הנזיר ידע לגלות לא את האיש של הרב צבי לשבת בחוץ, ידע לגלות מהדברים, איפה נכתבו הדברים, כמו שאמרנו אתמול בלילה על נושא של תפילה, כשאדם כותב משהו, נשמתו נמצאת שם והנשמה נמצאת ברמה אחרת ומישהו שקרא את זה, מסוגל, אם הוא הרב הנזיר, לקרוא באיזה אופן זה נעשה.


מה שהזכירו את הרב הנזיר, דבר מפורסם על הרב הנזיר שהרב הנזיר כידוע, ובזה נפתח, הרב הנזיר היה תאולוג גדול, תאולוג גדול. כל העולם היה סדור לפניו, כל, כל העולם התפישתי, הפילוסופי, של העולמות כולם. והוא בא לשמוע, ללמוד תורה מהרב, הוא חיפש, רצה ללמוד. כידוע, כשהוא שמע את הרב אומר את תפילות השחר, את ברכות השחר, וכשהוא שמע את הרב אומר את ברכות השחר, הוא לא שמע אותו נותן שיעור, הוא לא שמע אותו בגאונות שלו, בשלמות שלו, הוא שמע אותו מתפלל. כשהוא שמע אותו, הוא בא ללמוד, הוא היה איש שכל צרוף, הוא סידר, הוא, הוא ערך את הוראות הקודש. כידוע. הוא שמע אותו מתפלל את ברכות השחר, הוא אמר – מצאתי לי רב. זהו, ומאז הוא היה רבו. זאת אומרת, יש פה, כשהרב איתן אמר בערבות הדדית אפשר, אדם ברמה יכול לזהות את חברו, או להיכנס לנעלים של חברו, זה הרבה יותר מזה. זה אדם ברמה של, אדם ברמתו של הרב הנזיר, זאת אומרת לכולנו יש את זה, כל אחד במינון שלו, אבל יש פה איזה מין יכולת של דרך הבנת התפילה של המתפלל, הוא הבין שפה יש עוצמה ענקית, והדברים מתפרטים בכל המציאות כולה. אז זה נפלא וטוב לנו שככה פתחנו עם הרב הנזיר בשבוע החמ"ד.


אני אומר דברים בזריזות, הדברים ידועים, אבל אני אבקש בהתחלה להראות את הדברים שאנחנו נמצאים בהם ואחרי זה נעלה שתיים שלוש דילמות או זבולון יעלה וננסה לקיים פה דיון שננסה לצאת ממנו נשכרים, ושוב תודה רבה על ההזדמנות, אני אומר את זה בשם כולנו, אני רק לפה פותח ואחרי זה הנהלת החמ"ד, שזה הזמן, אני לא צריך להגיד תודה לאף אחד, אנחנו כולנו ביחד, זה לא מישהו שאומר תודה פה למישהו, אנחנו כולנו במשפחה אחת, במציאות אחת, אבל אני במקרה לפה, אחרי זה מישהו אחר, אין פה שום אמירה שלא, הדברים פשוטים.


אנחנו רשמנו לעצמנו כחמ"ד, כחינוך ממלכתי דתי, וקראנו לזה, אין פה חידושים, כן? אנחנו בכלל לא באים לחדש, מסילת ישרים עזר לנו שהוא אמר שלא נחדש שום דבר, בסוף אבל הוא הגיע לרוח הקודש.


"ואהבת את השם אלוקיך", אומרת הגמרא, שאפשר להטהר על ידך, השולחן פה לא צריך להסביר את זה, המגמה היא, המחשבה היא שכשעם ישראל, כשהציבור הממלכתי דתי כולו, על כל מרחביו, בשב"כ ולא בשב"כ, בכיתה א' ובגן הילדים, בכל המציאות כולה, מקדש שם שמים וכידוע הגמרא שם מזכירה ואומרת כשאתה נמצא בתוך המציאות ואומרים ישראל אשר בך יתפאר, לשם אנחנו רוצים ללכת והדברים פשוטים. מטרת החינוך בישראל, נזכיר את הרב זצ"ל, אני אומר את זה לעצמנו, כן, להכשיר את האדם בצורתו המתוקנת, אנחנו, צורה מתוקנת של הנקודה שלו, נקודה של טוב, שהנקודה המרכזית שלו, לעשות אותו בישר, וכל מה שאנחנו עושים בעצם זה לחשוף את המציאות, לגלות את המציאות. אנחנו לא באים לחדש שום דבר, לא באים לומר שום דבר. זה בחינוך הפרטי של האדם הפרטי של הילד התלמיד הפרטי שלנו בעצמנו, לא מדברים על אחרים, אם אתה משליך את זה, וכמובן של החמ"ד כולו, אנחנו לא, אנחנו רוצים לומר לעצמנו שאנחנו רוצים בעצם, מתפללים, אנחנו בכלל רק מתפללים, אנחנו לא עושים שום דבר, מתפללים לחשוף את הנקודה של הטוב והישר.


ניסינו לחשוב על המושג, על המונח, על ה- DNA שאנחנו מבקשים שהוא ילווה, ליווה אותנו כל השנים, רק נתנו לו את ה, את הביטוי, אין בדברים חדש, קראנו לזה בית חינוך כמשפחה. המושג הזה משפחה לוקח אותנו למקומות עמוקים, מרחיקי לכת, שיש טבעיות בבית החינוך, שיש אהבה בבית החינוך. במשפחה יש דאגה, במשפחה יש אהבה, במשפחה יש הכלה, במשפחה יש מאור פנים, כמו גם במשפחה יש לימודים והישגים ועמל תורה וידיעת תורה ולימוד תורה ולימוד מלימודים כלליים, ומישור היחסים הזה, בין המשפחתיות שיש בה את הכל. שם אנחנו רוצים להיות ואנחנו רק הולכים ומתחזקים במחשבה הזאת. יש דברים נפלאים שנעשים במערכת, שקבענו לעצמנו ונראה אחרי זה כמה נתונים, אני חושב שזה חשוב לכולנו, וההנהלה המורחבת מכירה את זה ישר והפוך, אני למדתי את זה אצלם, ממש כתלמיד בפני רבם, את הנתונים הקיימים ואיך עובדים על זה, והעמידו תלמידים הרבה.


בחמ"ד, נראה אחרי זה את המצגת שנראה אותה מול העיניים, יש דבר שהוא מורכב, דיברנו על אתגרים. למרות שזה יום חג לנו, אבל האתגר הוא לא קושי, האתגר הוא אומר שמשימה שאפשר לעמוד בה, לא משימה שאי-אפשר לעמוד בה. בדקנו ומצאנו שאחוז התלמידים שנכנס בכיתה א' לחמ"ד ויוצא בכיתה י"ב, בשלוש השנים האחרונות, 19% בממוצע לא ממשיכים בחמ"ד. ומגני הילדים וכיתה א', למעלה מ- 30%. זה המון. זה המון. אני יכול לומר פה בחדר הזה בשקט, גם אם זה מוקלט, הרוב המוחלט, להערכתנו, לחינוך ממלכתי. רוב המוחלט לחינוך ממלכתי. זאת אומרת, הייתי פעם, היה לי מורה להיסטוריה, הוא ביקש שכל ילד שלישי יעמוד בשיעור, בשיעור בהיסטוריה, הוא רצה להראות מה זה שישה מיליון מול 18 מיליון, בתוך הכיתה הזאת, אלה ואלה ואלה, זה היה קצת לא נעים, קצת לא סימפאטי, אבל קצת הדגיש, 30% מהתלמידים, לא ממשיכים לחינוך ממלכתי דתי. וכולנו יודעים לצטט את כולנו, שגם אם יש, הייתי בכנס בדרום עם גננות, של 400 גננות שהנושא "העמידו תלמידים הרבה" תלמידים הרבה, ומישהו אמר להם ככה – גננת אחת, אולי, תביא תלמיד אחד שהוא יישאר בחמ"ד, זה הוא, בניו ובני בניו, עד עולם. אלו דברים שאנחנו יודעים הרבה, זה לא מספרים, זאת אמירה מחייבת חברתית, ערכית, מוסרית, אני חושב שבשביל זה אנחנו נמצאים, כדי ליצור מצב שמי שדרכה רגלו בחמ"ד בגן הילדים, לא בגן הילדים, לא בגן החובה, במעון, הוא צריך להישאר והטיעון הזה, ואני אומר לכולם, אני מתחזק מכולנו, והטיעון הזה שהוא, ההורים לא דתיים, מסורתיים, הם רק נרשמים, זה לא מעניין את אף אחד. העובדה שהם שלחו לחמ"ד, זה אומר שהם מחפשים את זה.


למדתי פעם מאחד מרבותיי, להלל הזקן, שמדוע הוא אמר על אותו גוי שעבר ... הוא אמר זה שהוא הגיע, סימן שהוא רוצה. אם מישהו הגיע כבר לחמ"ד, אז הוא לא סתם, למה הוא לא, אם הוא היה עקרוני, הוא לא היה שולח.


בכל אופן, אני לא רוצה להכניס את הדיבור, העמידו תלמידים הרבה, זה יעד וזה גם משפחתיות, זה גם אחריות כלל ישראלית.


הדבר השני שאנחנו עוסקים בו, עסקנו בו שנים, נתנו לו איזה שהוא שם, המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, בית שמאי אומרים אל ישנה למישהו עשיר ונבות, מישהו שהוא מת יותר טוב וצריך להבין את משאלתו של בית שמאי, ובית הלל אמר לכל אדם יש... והאמירה היא פה פשוטה, לנו כחמ"ד זה ברור, הרב איתן אמר את זה בדברי ההקדמה, כולנו חיים את זה, צריך לדעת שיש לנו הרבה מאוד עבודה פנימית, איך עושים את זה, מה עושים, איך יוצרים מצב שכל אחד לומד ברמה שלו, במקום הגבוה שלו, מקבל את שלו, מצד שני, לכל אחד יש מקום בחמ"ד. ניסינו לומר מייד נראה את זה, שגם במוסדות חינוך על יסודיים אליטיסטיים, שהם חשובים, יש להם מקום, לטובתם, נמצאו אחוז מסוים שיקבלו תלמידים שהם לא שייכים למיינסטרים של המציאות, באותו זמן משקיעים עולם, מכבדים עולם. מישהו שרוצה. הייתי אצל ראש ישיבה חשוב, היינו בדיון, אז אמרתי לו – מישהו רוצה ללמוד אצלך תורה, הוא תלמיד יותר חלש, במינון מסוים. פתח כיתה או קבוצה של יותר חלשים, רוצים ללמוד אצלך תורה וזה דבר גדול, זה לא בא לטשטש שום דבר, זה לא בא להוריד מגדלות החמ"ד, להפך. אבל זה פשוט לכולנו, שקודם כל לומדים במוסד חינוכי וההשפעה הזאת של אווירה משפחתית, היא ישירה על ההישגים הלימודיים, כמו גם אני אגיד את המשפט הפוך, הישגים לימודיים, או עמל לימודי, ורצון להגיע למיצוי היכולת של התלמיד בכוחותיו הקוגניטיביים, המחשבתיים, הוא משפיע גם על אקלים מצוין והדברים קשורים ושזורים אחד מוביל את השני והדברים פשוטים. אני אומר בכלל דברים פשוטים, צריך לרוץ, להשאיר מקום לדיון, נתקדם, אנחנו נמשיך הלאה.


... משפחה, הגדרנו את זה בחמישה מימדים, מה שדברים פשוטים, אחד דיאלוג ודיבור בין איש לרעהו, בין מורה למנהל, בין מפקח למורה, בין מורה ותלמידיו, כמו בבית, בין בעל ואשתו. מיצוי סגולותיו של התלמיד, אפשר לדבר על זה בהרחבה, כיצד תלמיד שיודע שהם עולים על הנקודה המצוינת שלו, אז פה אנחנו הולכים עם כוחות, הולכים עם עוצמות, ולא עם חולשות. אחריות או חסד או כל פעולה אחרת שהיא אבן יסוד שזה המקום להזכיר שמחר יש חסד וחמ"ד, פעילות ארצית, שבעזרת השם גם תקדש שם שמיים. זאת אומרת, אנחנו נמצאים שם כל הזמן, אין בדברים חדש, אבל שוב, התחושה הזאת שרב זבולון אמר שאמרו לאנשים שאנחנו, יש עוצמה, לא במובן הגאוותי, יש יחד שמצמיח, יש עוצמה שנותנת כוח, מישהו אמר לי, שיצא מהחדר שם, כמו מעמד הקהל, במעמד הקהל אנשים ביטלו תורה בכדי להגיע לירושלים במעמד הקהל וביטלו תורה בדרך, בנסיעה, ובמעמד הקל, מה שהוא עשה, החוויה הזאת נתנה עוצמה, עוצמה של רוח. זאת בעצם הכיוון. מוגנות וזהות ציונית דתית שצריך לדבר עליה בהרחבה, חלק משבוע חמ"ד, נוגע בזהות הציונית הדתית ונותן השתייכות משמעותית.


בית חינוך כמשפחה, אני מדבר עכשיו בתוך המשפחה פנימה, ומייד נדבר על משהו החוצה. אני ממש מצטער שאלכס לא כאן.


יושבים פה מחמ"דים שכל אחד מהמחמ"דים, וזה המקום להגיד תודה רבה לכולם, לכולם, כל אחד באופן אישי ולכולם, עושים פה עבודה גדולה, מסירות נפש גדולה. כל אחד מאיתנו קיבל על עצמו ועדה אחת להוביל בתוך המציאות כולה. ליד העבודה שכל אחד במחוז שלו. והוועדות האלה הן עבודות שהן אבן יסוד למשנת החמ"ד ולחיזוק החמ"ד וליצירת המשפחתיות שלנו, לא כמוסד חינוכי, אלא כציבור ציוני דתי, כהחמ"ד כולו. ואני אגיד את זה בשני משפטים קצרים, עכשיו, העובדה שמנהל בית ספר הוא לא מנהיג חינוכי היום רק, לכן המושג מנהל ירד, הוא ודאי קיים, אנחנו לא באים להוריד אותו, הוא מנהל, אבל זה לא הנקודה. אני את ה, חשבתי על ניהול, חשבתי על, על מפעל. אנחנו עוסקים בהנהגה. מנהיג מחייב את עצמו, מנהיג הוא ראשון לראשונים, הוא לא מנהל את העניינים מבחוץ. במסגרת הזאת, מנהיג, מנהל בית ספר הוא מנהיג חינוכי, הוא מנהיג קהילתי. והקהילה שלנו, כידוע, היא קהילה חמה ועוטפת, אנחנו עכשיו ננסה לעשות כולנו בחיבורים בהם, אני אגיד את זה בכמה משפטים קצרים. גרעינים תורניים, יש מפוזרים בכל הארץ, כולם בוגרי החמ"ד, אחראית על זה אסתר, זה המקום להגיד לה תודה רבה, ולראות כיצד הגרעינים התורניים מחוברים לתוך החמ"ד. עכשיו, הם קיימים, אנחנו לא באים לחדש חידושים. אבל הוועדה הזאת יצאו יותר חיבורים, יותר גרעינים, יותר עשייה, עוד חיזוק, העצמה, מה שכולנו נמצאים בו, זה לא דברים חדשים, אבל ננסה להסדיר את זה, להעמיק את זה יותר. בית מדרש הורים, זה נושא נפרד שיש לדבר עליו בהרחבה, אחראית על זה זוהרה, היא לא חלק ממחמ"דים, אבל היא אחראית על הייעוץ ובכל מקרה זה דבר לא חדש. עבודה מול הורים היא עבודה לא חדשה, אבל קיימים דברים, אנחנו רוצים לעשות בעזרת השם בכלל, אנחנו באים רק להעצים, לחזק. יש דבר, נעשה אותו כפול, יש כפול, נעשה אותו מרובע. שיהיה מרובע ושיהיה מחומש, ועד עולם ההורים הם חלק מהשיח שלנו, לטובת התלמידים.

ישיבות ההסדר המכינות והישיבות התורניות, הלאומיות, ובתי-המדרש של בנות, אחראי על זה רב יעקב, אנחנו עובדים עכשיו בתוך התהליך, היה מפגש אחד מצוין, בתוך התהליך של ליצור קשר עם ישיבות ההסדר, מכינות ומדרשות של בנות, וישיבות גבוהות לאומיות ולראות כיצד כל מוסד חינוכי מאמץ בית ספר, מאמץ גנים, עושים עבודה משותפת עם צוותי מורים. זה לא דבר חדש. אבל כשנרצה ללכת על זה מערכתית ונתקוף את זה ונחזק את זה ונעצים את זה, זה ייצור מצב שיש פה איזה משפחה של החמ"ד כולו. חסד וחמ"ד זה נושא שהוא, אי-אפשר לומר שהוא לא קיים בחמ"ד, הוא מאוד קיים, מאוד מרכזי, אבל נדמה לנו, לכולנו, שהשיח הזה, היומיים בניר עציון שדיברנו על זה, לדעתי מאוד הדגישו את זה, שאנשים, כולנו רוצים לראות איך מעצימים את זה, איך מכפילים את זה, איך עושים את זה יישובי, עושים את זה גדול יותר, נכון יותר, וחסד וחמ"ד זה תורה זה בעוצמה אחת בתורה אחת.


בצד ימין, הבא בתור, כתוב מכללות, אחראי על זה רב חיים, היו שלוש ועדות שעבדו, רב אלכס, התנצלתי שלוש פעמים. בדיוק הגענו לוועדת ישי. התנצלנו, אבל לא אמרנו שום דבר שלא ידעת. חוץ מהדברים שאמר רב איתן, הרב זבולון. אתה סולח לי, נכון? לפני כולם אני אומר. זה בסדר.


מכללות אחראי רב חיים. הקשר עם המכללות הוא קשר קריטי, היה לנו פה ישיבה עם המכללות, בוועדת החינוך וכו'. אבל הוא קשר קריטי בכדי ליצור מצב, הוא קשר קריטי עם הרבה מאוד עשייה, הם כבר מגיעים להישגים מרשימים, רב חיים מוביל את זה, היה ישיבה מצוינת עם ראשי המכללות והגענו לשם לתובנות של אחרי שנת עבודה, עם הכנת דברים כתובים. בעזרת השם, אני מקווה מאוד שזה יהיה בטוח וזה יקדם את האפשרויות השונות. אפילו בסטאז'רים שיעבדו באופן קבוע בתוך בתי-הספר, זה ייתן כוח.


ורב יהודה שוורץ יושב לידו, שידיו רב לו, בכלל, זה הזמן להגיד תודה רבה לכולם, רב יהודה יושב פה אז ודאי. צריך להגיד תודה לכולם, צריך להגיד תודה, כבר אמרתי את זה, אני לא, שום דבר פה, אז אני לא, לא צריך להתרגש ממה שאני אומר. זה המכללות.

אני יכול לספר משהו על תודה, עם מנהל בית-ספר ממלכתי דתי?

כן.

בראשית שנות ה- 80, כשהייתי ראש לשכתו של המר, היו הפגזות קשות על קריית שמונה והיתה תלונה שאין מספיק מקום במקלטים. אז המר טס לשם עם כל הנהלת המשרד, ישבנו באחד המקלטים והם הרביצו שם רשימה מפה עד להודעה חדשה. המר אומר לי – אורלב, תרשום את כל הרשימה ואומר להם – עוד חודש ימים, אני חוזר, כל הרשימה שאורלב כתב, הכל יהיה מסודר, אליעזר שמואלי היה המנכ"ל, אומר לו – אליעזר, אתה שומע? ד"ר יוסי לוי היה מנהל המחוז, הוא אומר לו – אתה שומע? זה מה שאני רוצה. כשיצאנו משם, שמואלי וכל המשרד השתגעו, זה היה מיליונים, מיליונים. תוך חודש, איך אפשר לעשות? המר התעקש ואמר – יהיה להם, הם מופגזים וכו'. המשרד עבד כמו משוגע, אחרי 30 יום בדיוק טסנו חזרה לקריית שמונה, יושבים המנהלים, בקריית שמונה יש שישה-שבעה מנהלים, או שמונה מנהלים, משהו כזה, זה לא עם רב, ועם ראש העיר, פרוספר עזרן, וכל אחד אומר – תשמע, אורלב תקריא את הרשימה. אני מקריא, זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר, הכל, כל אחד אומר תהילות, תשבחות, בקיצור, כל מנהל אומר – תשמע, לא היה כדבר, עד שמגיעים למנהל אחד שלא אומר את שמו, והוא אומר – תשמעו, קיבלתי את כל הרשימה אבל אני באופן עקרוני לא אומר תודה. אה, הכרת הטוב וזה, כולם מתנפלים עליו וזה. חברים, אני מהמקורות, ומהתורה ומבראשית ומפרשת ויצא, ראובן, שמעון, לוי, יהודה, מה אמרה על יהודה? הפעם אודה את ה', איך מסתיים הפסוק? "ותעמוד מלדת". אז הוא אומר – שמע, אם אתה אומר תודה, זה נעצר, אני לא אומר תודה.

טוב. אנחנו בבית המדרש, קראנו את החצי הראשון של הפסוק, אמרנו תודה רבה, הכרת הטוב זה שיעור.

אני יכול רק להדליף דבר אחד שהמנהל הזה גר בעיר שראש מינהל החמ"ד היה שם מנהל. הוא נעצר שם. אנחנו מכבדים את חבר הכנסת שלמה מולה שצלצל לי באופן מיוחד ואמר – אנחנו רוצים לבוא ולהכיר ולהודות ויש לו גם מסר לומר אותו ובסוף דבריך.

אני אסיים, אני אלך בזריזות. אני רואה שאני מאריך מדי. אני מייד אסיים. רק נזכיר את חמ"ד לתמיד. חמ"ד לתמיד, אחראי על זה רב אשר, רב אשר אחראי על עבודה מול בוגרים. מצאנו, עבדנו ומצאנו שהקשר עם בוגרים, במיוחד במוסדות חינוך שלא המשיכו דווקא בעולמה של תורה, הבוגרים, יש להם אחריות גדולה מאוד, כלפי הבוגרים, שוב, זו תפישת עולם של משפחה, זה גם יעשה טוב למוסד החינוכי לפני שמוציאים אותו החוצה, מוסד חינוכי שיודע שיש לו קשר עם בוגרים, זה גדול, אפשר לדבר על זה בהרחבה ולא אמרתי, לא אמרנו, בכוונה דילגנו, חיכינו גם לעניין וגם, יש פה איזה משהו שכלפי חוץ כביכול הכל פנימה אבל עם ישראל כולו זה פנימה, זה הוועדה של רב אלכס, שוב אני מתנצל בפניו, ועדת יש"י – יחד שבטי ישראל, קראנו לזה צמד חמ"ד, אורי אורבך המציא את השם הזה, נראה לנו שם נכון, צמד חמ"ד. הכוונה היא ממלכתי, ממלכתי דתי, צריכים לראות כיצד עושים שיתופי פעולה, אפשר לדבר על זה בהרחבה, באחריות גדולה מאוד ויש פה בעצם איזה אמירה קהילתית כלפי עם ישראל כולו.


כיוון שאמרתי כבר תודות ואנחנו כן מכירים טובה, יש פה לא כל-כך הרבה אנשים, ככה בחוץ אני שוכח. אני רוצה, לא בכדי, שלא ייווצר מצב חלילה ששכחתי מישהו או משהו, אז אני הזכרתי את המחמ"דים אני רוצה להזכיר את רב מאיר שהוא אחראי על ללמד תלמידים הרבה, אתו פתחנו את המערכת הזאת של עבודה שמחמ"ד מקבל על עצמו תפקיד ומוליך אותו, עושה את זה בגאון ותודה. ותודה בהזדמנות הזאת לרב יהודה, שעושה עבודה חשובה, לרב אוריאל שאני לא צריך להגיד בכלל, מרגיש לא נעים, למי אני צריך להגיד פה תודה. אסתר, שעושה עבודה חשובה מאוד מאוד בגני הילדים, אתי שקיבלה אותנו במאור פנים ועושה עבודה גדולה לאורך כל הדרך. אפילו לנתנאל אני מוכן להגיד תודה, אני אומר את זה בחיוך, נתנאל שאני רק עוזר לו. שואלים אותי מה התפקיד שלי, אני אומר אני עוזר לנתנאל וזה לא דבר קטן. תודה גדולה למיכל בהזדמנות הזאת, שאחראית על כל הפעולות הקהילתיות, רבי דוד היקר וכל, רב יהודה כבר הזכרתי ותודה, אנשים שהם מאוד טובים, מסירות נפש ואהבה ואני רק מנסה טיפה לסייע.

העצמת המנהל, אני רק משפט אחד, המנהלים שנמצאים בשטח הם המנהלים, הם עושים את העבודה המשמעותית. אנחנו מנסים ליצור מצב שכל מנהל בית-ספר קיים, רוצים לחזק את זה, נמצא באיזה שהיא קבוצת השתייכות שהוא מועצם בה, עתיד מהות, אנחנו מנסים לחשוב שאנחנו לא יותר חכמים מאף אחד, זה מחשבה של הנהלת החמ"ד, אלא הדברים נמצאים בשטח. השנה הלכנו על שני דברים שבאים רק להבליט ולחזק, להעצים את השטח. בתי ספר מובילים, מוביל את זה הרב אוריאל. לקחנו 24 בתי ספר מכל המחוזות ובהם, הם בעצם מושקעים בהם תבנית של, המושג הזה שנקרא בתי ספר ניסויים, תפקידם יהיה בשנה הבאה ליצור מצב, יש את התורה שלהם, להפיץ אותה קדימה. בחרנו, המחוזות בחרו 100 מורים, לא מנהלים, מורים, או יועצים, או אנשי חינוך, שהם נתנו איזה בשורה למציאות בחמ"ד והם עלו על נס, נעלה אותם על נס ונפרסם את זה, נביא את זה לביטוי, שזה יביא, ייצור איזה למידה, למידה אמיתית בתוך המערכת, ב-כ"ח באייר בעזרת השם, ואנחנו בעזרת השם נתכונן יחד בצורה מסודרת, משותפת, אל מנהלים עמיתים לקראת השנה הבאה, ומחוז מארח מחוז שחשבנו לעשות אותה השנה, אולי נגנוב עוד איזה מחוז אחד שיהיה לנו פיילוט לקראת השנה הבאה. המחשבה היא שהתורה נמצאת בשטח והמחוז של שרה יכול לארח את המחוז של רב יעקב ויש להם מה ללמוד זה מזה, אני חושב שזאת אמירה נכונה בתוכנו.


יחד שבטי ישראל, זאת אמירה שלא נעסוק בה, לא שמעתי-?

אמרתי שנתחיל במחוז של שרה.

יחד שבטי ישראל, לא רוצה להגיד פה דברים טובים רק על מישהו אחד, אחרי זה צריך להגיד על כולם, אבל אני מוכן להגיד דברים טובים על שרה.

יכאב לך הלב להגיד?

לא לא, חס ושלום. את יודעת שאני אומר את זה בשמחה, אני אפילו מרגיש מועצם מזה.


יחד שבטי ישראל. אני רוצה לומר על זה משפט, על המושג הזה, יחד שבטי ישראל. אני גם כן לא רוצה לחרוג, אבל בעצם כל אחד היה צריך להגיד על ה, אם יש זמן, כל אחד מהיושבים פה צריך לספר על משהו מוביל.

אם תקצר.

אני אקצר. יחד שבטי ישראל, גני ילדים אמרו אנחנו רוצים לחשוב על דברים משותפים, גני ילדים, יסודי, התקיים על זה דיון משותף. חטיבות ביניים וזמן בר-מצווה, זה הרהורים שעלו במה שרב אלכס מוביל, על יסודי יש מטלה משותפת באזרחות שאנחנו רוצים להתחיל בה בפועל, בתי מדרש מורים משותפים וכו'. אני לא מרחיב על זה את הדיבור, אני רק אומר שאנחנו הולכים לקראת המציאות הזאת, זה אחרי ישיבה שמיכל הובילה אם יוסי לוי מנהל ראש מינהל חברה ונוער, לראות איך יוצרים עם עשר ערים רשותיים, שיובילו מהלך ורב אלכס יוביל דבר כזה, מועצת החמ"ד בפגישה הבאה, יש פה אמירה, אני חושב, של אחריות כלל ישראלית.


חמ"ד בכלל עוד לא לעסוק בזה, אחראי על זה רב חיים, כבר הזכרתי, בואו נעבור, לא נרד לפרטים. אני לא רוצה, תרבות הפנאי, היה לנו חמ"ד של חופש, היה לנו חופש שהוא התחיל טוב, אנחנו מקווים שהוא יועצם מתוך תפישת עולם של בית חינוך כמשפחה ואני כמנהל בית ספר אבא של התלמיד, אז אני גם כן דואג לו בקיץ. יש מיזם שעכשיו אנחנו הולכים לפתח אותו של מקום בלב, במיוחד במקומות יותר מורכבים. קשר עם תנועות הנוער, מיכל, תודה בהזדמנות הזאת. קדימה. חמ"ד לתמיד, לא נרחיב את הדיבור, הרחבנו, לא נרד על כל אחד מהפרטים, אחרת לא נגמור, נרוץ קדימה.


שבוע החמ"ד, שבא בעצם לומר לנו גם מה האתגרים שלנו ואת זה נשאיר להמשך. עשינו כמה פעולות, הדברים ידועים. המטרה היתה וכל מה שכתוב פה זה מה שחשבה הנהלת החמ"ד, זה פשוט עלה על מסך. התבוננות פנימה, להסתכל פנימה, כשאתה מתבונן, אתה רוצה לראות מה טוב ומה האתגר שאתה נמצא בו. הערכה ומשוב, יצירת גאוות יחידה במובן הענוותני של המילה, חיזוק תחושת השייכות, מגילת החמ"ד ולעם ישראל, למשל בכפר סבא יש, עשו חסד וחמ"ד יחד עם כל העיר, העיר כולה, עיר שלמה עושה חסד, כולל הציבור הממלכתי, היה נפלא בעינינו ונראות פנימה והחוצה, נראות לא, שוב, לא במובן השחצני.


כנס מנהיגי חינוך שהיה השבוע, עסקנו בנושא של ביטחון, תורה, דעת, חסד, התיישבות ועלייה, מה שעם ישראל, מה שהתורה עוסקת בה, התורה נמצאת בראש ומתוכה אנחנו צומחים לשאר הצמיחה. היה אתמול כינוס של חמ"ד של תורה, תלמידי החמ"ד סיימו, חוץ מהלמידה הרגילה, אלפי פעמים את התנ"ך, אלפי פעמים את שישה סדרי משנה, רוצים לחשוב על השנה הבאה. ביום ראשון יש לנו ישיבה מסכמת, נחשוב כבר קדימה, איך אנחנו יוצרים מצב שמגדילים תורה, מעצימים תורה והחשיבה היא שזה כל החמ"ד יחד, יש בזה חשיבה מאוד משמעותית, שאתה, חלק מלימוד התורה, לשחרור יונתן פולארד, לשחרור גלעד שליט, יש בזה אמירה חינוכית, מגן הילדים, שיש פה, לומדים תורה למען. התורה היא לא של עצמך, הסיפור של הרב אביטל המפורסם, הוא ממש מתאים לך.


אנחנו, חסד וחמ"ד, יהיה מחר בעזרת השם.

היום, תציין את מה שקורה היום, בלוד.

עוד שנייה, עוד שנייה. אתי, בצדק אומרת, תשמע, לא אמרנו את הכל, מייד נגיד. בכל אופן, חלק מהמקומות זה יחד עם ועדי הורים. לא צריך להגיד, רק פשוט מציינים את העובדה. אנחנו רק עבדים לעם השם, מזכירים את המציאות שמכוננת את התורה, חסד לאברהם כידוע, כנס יצירה יהודית ואתי רוצה להגיד איזה משפט? יש פה אמירה, חמ"ד ויצירה יהודית, יש פה אמירה חשובה מאוד. אל"ף, בעיר לוד, על כל המשתמע מכך, אבל מה שעוד אמירה חשובה פה היא, שהתורה הקדושה שלנו נמצאת בכל מכמני החיים, במוסיקה, בקולנוע, בתיאטרון, במחול, במדע, בטכנולוגיה, בתוך מציאות החיים, בצבא, בשב"כ, ואנחנו נמצאים בתוך המציאות הזאת. יש שם חבר'ה, מוסדות החינוך היצירתיים.

אפילו בקדימה.

אפילו בקדימה, נכון, נכון. כל המציאות כולה. מסכים, קדימה.

אברהם, חמ"ד של שבת, חשוב מאוד להזכיר. חמ"ד של שבת.

חמ"ד של שבת עשו.

מוצאי שבת אחרונה היו בהרבה בתי-ספר במחוז תל-אביב סעודות מלווה מלכה. כל ההורים, כל התלמידים. אנחנו עברנו ממקום למקום, כל הפיקוח, במוצאי שבת.

יוצא מן הכלל. אני רוצה לומר שמה שאמרנו פה זה כלום. מה שנעשה, אני יכול לספר על מחוז חיפה שסיפר לי גם שהוא היה בשבת ועל שדרות ועל כל העם כולו, זה יצא מצב של תפילה, תפילה. והיו תלמידים הרבה, אני אומר את הנתונים, רוצים לראות פה קצת נתונים, בואו נדלג על זה, בואו נשאיר זמן לדיון. יש פה אמירה שעד היום 6,000 ילדים עלולים לעזוב את גני החמ"ד, זה לפחות הנתונים שהיה בסיכום האינטרנטי שהוועדה של רב מאיר הובילה ועצם הספירה של הנתונים עשתה עבודה גדולה גם בין ו' ל- ז'. המטרה היא בעצם לבדוק את עצמנו, העמידו תלמידים הרבה, הוא רחב, חמ"ד של בוגר, של בוגרי כיתה י"א או י"ב יעבדו עם היסודיים וכו' ושותפים לכל הפעילות הזאת זה ההורים והיועצות וגרעינים תורניים, ישיבות הסדר וכו', נמשיך קדימה, טוב, לא נרחיב את הדיבור.

והכל הספקת בחודש.

לא אני, זה שנים, אני רק מתמצת. רב יעקב.

בסדר.

זה לא חוכמה. למען ההגינות, רב יעקב ואני קרובי משפחה, עשינו השנה פעולה משותפת שכולנו שותפים לה וזה לא היה פשוט, מבחן אחיד במקצועות הכלליים לא יכול, כבר הסבו את תשומת לבי, ולכל אדם ... המבחן האחיד הזה הוא אמירה גדולה, אני אין לי הזמן להרחיב את הדיבור.


הישגים לימודיים, אנחנו רוצים לראות איך אנחנו מתקדמים בתחום הזה, בוא נמשיך קדימה, יש לנו קושי במיצבים.


זה תהיה בעזרת השם, אני מקווה, בעזרת השם שאנחנו כולנו, הרי בסופו של דבר צריך לזכור שהעבודה נמצאת, של המורה, בבית-הספר. המורה נכנס לכיתה, ב- 99% מהזמן המורה למתמטיקה, המורה לביולוגיה, המורה לאזרחות, ומצאנו ואנחנו רוצים ללכת על כיוון, להעצים כיוון, לאמץ כיוון, קודם כל, הרב שמעון אדלר שהקים את תורת חיים אמר בתורה שבעל פה תנ"ך ומחשבת ישראל כיצד התורה הופכת להיות לתורה חיה, כיצד מה שאתה לומד בתורה שבעל פה הופך להיות חלק ממך, כיצד מה שאתה עושה בתנ"ך, אתה נושם אותו. וזה כמובן אנחנו רוצים להעצים את זה ולהמשיך בדרכי אבות. חשבנו לתת באותו כיוון, לא שהידע, המחשבה, הדיכוטומיה הזאת שהחינוך, נגיעת החיים נמצאת רק במקצועות היהדות, זה דבר דיכוטומי, אנחנו רוצים לדבר על מעבר לזה. שגם בספרות אפשר להגיע לגילוי חיים, שגם באזרחות אפשר להגיע לתובנות של ציונות דתית, שגם במקצועות היצירה, אפשר ללמוד אמנות ואמונה. קודם זה בחורצ'יק שקוראים לו מוישי, ד"ר מוישי ויינשטוק, איש יקר וטוב ובעזרת השם אנחנו מקווים שהשנה איזה כמה הכוונות והמגמה היא לראות כיצד לקראת השנה הבאה, דרך המפמ"רים, אנחנו רוצים לראות איך מעצימים את הלימוד בהיסטוריה, והיסטוריה יהפוך להיות, להעצים, זה לא חדש, אבל להעצים ולכוון, גם הלמידה אחרת צריכה להיות מעט, גם ההיבחנות צריכה להיות אחרת, יש הרבה מה לעשות כאן, להקיף את התלמיד שהוא לומד בעוצמה, מגיע להישגים בעוצמה, מתקדם בעוצמה, ובו זמנית, באותה נשימה, זה נוגע בו, הוא מתחנך, הוא מתחנך לאורך כל הדרך, לא רק שהוא עושה חסד אלא כשהוא לומד שיר של זלדה, אפילו. אני דיברתי יותר מדי ואני, תודה לכולם.

תודה רבה ואני בהחלט חושב שהסקירה היא סקירה מעניינת, היא מאלפת והיא מאוד מרשימה בבחינה זו שבאמת הנהלת החמ"ד והעומד בראשה, משקיעים את ראשם ואת חוכמתם כיצד באמת ניתן להעצים, לפתח, להרחיב, לבסס, ולהוביל את החמ"ד קדימה.


חברי הכנסת. חבר הכנסת כץ ואחריו חבר הכנסת מולה.

תודה. ברשות מורנו ורבנו הרב איתן, וברשות היושב ראש, תודה על הארגון של הערב הנפלא. ידידי, חבר הכנסת מולה, ואברהם ליפשיץ, יחד עם כל הצוות הנפלא שהופיע פה. חבר הכנסת אורי אורבך. רק עכשיו הזכירו משהו בשמך. צדק חמ"ד. צדק חמ"ד. צמד חמ"ד. כל האומר דבר בשם אומרו.


על כל פנים, אני רציתי רק להגיד כמה מילים, שהדבר שמאפיין את החבורה כולה ואת העומד בראשה שבאמת, ממש בימים של פיצוצים ביפן של כורים אטומיים, אברהם נכנס לתוך העסק כמו איזה כור אטומי שמספק חשמל, אז קודם כל צריך ברכת כהן. אמנם כהן בעל מום, אבל כהן שרוצה לברך אותך ואת כל הצוות שלך, השם יגשים את כל המאוויים הנפלאים שלך, אהבת ישראל הגדולה שלך, אהבת עם ישראל, שלכם כולכם, והמסירות נפש, לכלל ולפרט, לחינוך הרגיל ולחינוך הממלכתי דתי ושהשם ייתן לכם כוח לעמוד בכל המשימות ובכל פריצת הדרך, שיהיה לנו את הכוח להכיל את כל העוצמה הנפשית שמתפרצת פה החוצה ושתצליח ולביא ברכה לכלל ישראל.

את כל זה אתה עושה עם המום, מה היית עושה בלי?

אני רציתי רק להגיד במילה אחת. אני ראיתי דווקא מי שלא גדל בחמ"ד, בשבת למדנו קצת הגיונות מקרא עם שייב, ישראל אלדד, יש לו דברים שהוא כתב כשהוא היה בכלא, על פרשת השבוע שהוא נתן שם שיעורים, בקרן לטרון, לחבר'ה של לח"י ולחבר'ה של אצ"ל, היה נותן כל שבת שיעור. אז הוא אומר שמה, אדם כי יקריב, פרשת שמיני, אז הוא אומר – אדם כי יקריב. הוא אומר, מי ראוי להיקרא אדם? רק מי שמסוגל להקריב. מי שמסוגל למסור את עצמו. אם המשוואה היא אדם, כי יקריב. אם הוא מסוגל להקריב, הוא ראוי להיקרא אדם, אם הוא לא מסוגל להקריב, וזה קודם המאכלים וזה קודם לכל הדברים. אדם כי יקריב.


אני חושב שהדברים שאנחנו התברכנו בהם, אתם שלושתכם בישיבת נחלים, מולה איפה שהוא התחנך, אז אני אצל הרב נריה, כולנו בישיבות בני עקיבא, אבל איפה שגדלנו, זה על יסוד ההקרבה. אני חושב שזו הנקודה המייחדת והמקורית שהיא חוזרת ללימודי עבר שככה דוד המלך לימד אותנו ושלמה המלך וכל ההיסטוריה של עם ישראל היא ההקרבה. היכולת לתת את כל עצמך למען כלל ישראל. ואני אומר, וכיוון שיושב ראש הוועדה התחיל, אמר מילה לגבי תודה, אז אני רק רוצה לסיים בתודה. ואני ראיתי בגמרא בזבחים שלמדנו בדף היומי, בדף ט', הגמרא אומרת שמה שאם אדם הקריב קרבן תודה והתכוון לשלמים, יצא. כתוב, זבח תודעת שלמיו. אבל אם אדם הקריב קרבן שלמים והתכוון לתודה, אז הקרבן הוא לא, הוא צריך להסתאב. למה? הגמרא מסכמת ואומרת ככה – שתודה קרויין שלמים, ואין שלמים קרואים תודה. זה אז הפשוט שתודה יכול להקריב בתור שלמים, אבל שלמים לא יכול להקריב בתור תודה.


אבל עלה בדעתי באותו זמן שלמדתי, ככה צעקתי לאשתי ואמרתי לה – תשמעי, תמי, יש פה רעיון נפלא. אדם שיודע, יש לו הכרת הטוב, יודע להודות על המדינה הנפלאה, על הניסים שעשה לנו, קיבוץ גלויות, הביא לנו את כל ה, בנה לנו מדינה לתפארת, גם אם הוא לא שלם, הוא קרוי שלם. תודה קרויים שלמים. אבל גם אם הוא קיים את כל התורה כולה והוא שלם והוא מחדד בכל דבר, אבל הוא לא יודע להודות לשם, זה לא נקרא תודה, לא שווה שום דבר עם השלמות שלו. שתודה קרויין שלמים ואין שלמים קרויים תודה, אתם יכולים להגיד את זה בשם הרי"ג וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גדולה לעולם ושפתיו, בעזרת השם, בחיים, אחר-כך, עד אחרי 120. תודה לכם, ותהיו ברוכים.

תודה. חבר הכנסת שלמה מולה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש, ברשות באמת העושים במלאכה והעוסקים במלאכה. האמת היא, אני שמעתי על השבוע החמ"ד דווקא בתקשורת ואז מייד צלצלתי לחברים שלי גם לאורי, גם לזבולון, אמרתי – תגיד, מה אנחנו עושים, בשביל לציין את שבוע החמ"ד בכנסת ואז באמת הגעתי שידעתי שיש את הדיון הזה, אז אני ביקשתי לבוא.


אני רוצה לומר ככה – אני מכיר את חמ"ד לא רק בזווית האישית, שכשאני הגעתי לארץ, ב- 4 לפברואר 84, אחרי תלאות רבות וקשיים רבים, דרך סודן, המוסד שקלט אותי באופן אישי זה היה, חמ"ד, זה אני הייתי בישיבת אוהל שלמה, אז היא נקראת, היום היא נקראת וולפסון, נדמה לי, בבאר-שבע. היתה לי חוויה מרתקת בתקופה הזאת שבה אני הייתי, כשהייתי כמעט כשנה, והעברית שלי זה משם, דרך אגב.

עם הרב ליפשיץ.

כן. ישראל. 84, כן.

הוא עדיין ראש הישיבה.

יש תלמיד שנקרא הרבה, כמו מולה.

אז בעצם אחר כך היתה איזה שהיא בעיה ואיכשהו התגלגלתי למקום אחר. אבל בסוף גם הגעתי לבר אילן ולמדתי בבר אילן. אני הכרתי את חמ"ד באמצעות מתי דגן. לא יודע מה הוא עושה היום, מתי דגן הוא היה ראש החמ"ד באותה תקופה, בעיקר אני הכרתי אותו ואת המערכת של חמ"ד, כאשר כל מערכות אחרות, שלא רצו לקלוט את עולי אתיופיה, הגוף שהיה מוכן בפתיחות רבה לקלוט את עולי אתיופיה, זה היה חמ"ד, ב- 80, 80 עד 84, 85, אחר כך יותר מאוחר גם ב- 91, במבצע משה, מבצע שלמה. אני לא בטוח, אני אומר את זה, חברים יודעים את זה, אני אומר את זה כל הזמן. לא בטוח, חמ"ד, קיבלו את הקרדיט שמגיע להם בקליטת העלייה מאתיופיה. אני לא משוכנע. אני חושב שהציבוריות הישראלית.

פרס ישראל למערכת החינוך הדתית.

נכון, על קליטת עולי אתיופיה.

קליטת עלייה מאז 48.

אני מדבר כרגע בזווית שלי, של קליטת העלייה מאתיופיה. היא לא היתה פשוטה. לא היתה פשוטה, גם בגלל פסיקות של הרבנים הראשיים, לגבי ספק יהודי ואני מודע לכל הניואנסים שהיו. אבל אף אחד לא שאל את השאלה ואמר – קודם כל אנחנו קולטים אותם ואחר כך בואו נראה מה אפשר לעשות. שהיא לא מסכימה על הפסיקה, אבל זה כבר עניין אחר. אבל עצם התעוזה של החמ"ד לבוא ולהגיד – אנחנו מקבלים את כולם, בלי סטיגמות, בלי סטריאוטיפים. אנחנו קודם כל, יבוא אלינו הביתה, אני אומר לכם שבעיקר ב- 84, ילדים הגיעו יתומים. היו צריכים לפתוח את כל בתי-הספר, ואם זה על יד עכו ובכל מיני מקומות שבהם ילדים באו יתומים מהורים, שההורים שלהם או נפטרו בסודן או שנשארו באתיופיה, באו חלקים חלקים, אני לא מדבר על ילדים, אני מדבר על בני שש, שבע, 12, ואימהות הבית איך שהתמודדו. אני זוכר את כל החוויה הזאת. אני באמת, זה בדיוק מה שמאפיין את חמ"ד, בעיני, זה החינוך הערכי, הציוני, המוסר ואני חושב, לכן אני באתי באמת להגיד תודה לכל מה שאתם עושים.


דווקא בשבוע הזה לא הייתי רוצה שאנחנו דווקא נדבר על משוכנעים בתוך המשוכנעים, לא בטוח. זאת אומרת, אני הייתי רוצה דווקא הציבור היותר רחב, שהוא לא הציבור המשוכנע, העוסק במלאכה, יקיים דיונים. זה חשוב, אבל אני הייתי רוצה גם מה שנקרא החילונים שבחברה הישראלית, ידעו מה, מה חמ"ד עושים.


אם אני קושר את זה לחוויה היום יומית שלנו בעצם, במידה מסוימת, אני לא בא, אני לא יודע, אני לא רוצה לבוא לקבוע איזה שהיא עמדה כלשהי, ההיחלשות של מה שנקרא, של הציונות הדתית, היא בעוכרינו. אנחנו סובלים מזה היום ואני לא רוצה לדבר פוליטיקה, אבל אני חושב שזה רע מאוד, זה לא טוב. התוצר של זה בעצם, תוצר של בתי-הספר הפרטיים, הם לא תמיד ממלכתיים, לא בטוח שהם משדלים על אהבת הארץ, אהבת האדם, על החינוך הטכנולוגי ולא בטוח על שירות לצבא ובוודאי ובוודאי לא על הליברליזם היהודי. זאת אומרת, במושג הזה שאתה תוותר על היותך אדם יהודי שמאמין בהלכה, אבל הליבראליות, הפתיחות, הדברים האלה שהם, אני חושב שהחברה הישראלית מפסידה בגדול. זאת אומרת, אם אני מדבר על החינוך, בעצם, זה העניין, לכן הפתיחות הזאת של גם לאוכלוסייה הכללית ובאמת, על הדברים הנפלאים שאתם עושים, ואני חושב שזה חשוב שיתקיים על זה דיון ושיח. אני הייתי רוצה שברבנות הראשית יהיו אנשים מהציונות הדתית, ואני הייתי רוצה שהרב הראשי הצבאי יהיה איש מהציונות הדתית. אני הייתי רוצה שהדיינים.

הרב הראשי הצבאי הוא איש הציונות הדתית.

אני רק מדבר באופן כללי. אני הייתי רוצה, הדיינים בבתי הדין הרבניים, בנושא הגיור, בנושאים שעוסקים בנושאי גירושין ונישואין, יהיו מהציונות הדתית, שבכל-זאת אמורים לחבר גם את החוליות. מה הבעיה שלנו? החילוניות, אני חושב שהיהדות החרדית היא במידה רבה מרחיקה מאוד הרבה מאוד אנשים מהיהדות. זה הדבר אולי הרע ביותר שקורה לנו ביום-יום. ולכן, אני רוצה, באמת לא רוצה כאן להרחיב את הדיבור. ואני גם, כמו שאני בא, לא בטוח שאנחנו תמיד עושים את מה שצריך לעשות. אני מודה. זה לא אני. אני מודה, גם אצלנו, בתוך הבית, זה לא מספיק לדבר אנחנו בעד, צריך לעשות פרקטיקה גם מה עוסקים. במה עוסקים. עוסקים זאת אומרת כשבאים להצביע פה במליאה על משהו, אז צריך לחשוב בדיוק על מה, אל מי הולכים.


אז יש חילוקי דעות, ארץ ישראל השלמה, לא שלמה, זה לא הדבר החשוב. בעיני הדבר החשוב כרגע זה החינוך הערכי, הציוני, במלוא מובן המילה. לנו, לאלה שנמצאים בצד השני, יש לנו הרבה מה לחשוב. וגם לכם, העוסקים במלאכה, יש לכם הרבה מה לחשוב ואני, אני, אם אני הייתי צריך לבחור היום בין הציונות הדתית הממלכתית הדתית, לבין החינוך החרדי, בוודאי שאני הייתי בוחר בחינוך הציוני הממלכתי הדתי. בעיני, אפילו במידה מסוימת, אני הייתי מעדיף אפילו ממלכתי ואני יכול לומר לכם, למשל הבת שלי, בת 12, לומדת בבית-ספר חינוך ממלכתי דתי. ומבחירה. אני בחרתי שהיא תלמד שם.


לכן, אני, זבולון, אני חושב שאחרי גם השבוע הזה, יכול להיות שכדאי לנו אולי לקיים איזה שהוא דו-שיח יותר פתוח, עם החברים הונספים, כדי לחזק את החינוך הממלכתי דתי. לדעתי, חיזוק החינוך הממלכתי דתי זה טוב למדינה, זה טוב לאהבת העם, זה טוב לעם, לעם ישראל גם בתפוצות ואני חושב שגם מי שצריך לעסוק אפילו בעידוד עלייה, בחינוך יהודי ציוני, גם בחוץ לארץ צריכים להיות אנשים מהחינוך הממלכתי דתי, יש לזה הרבה מאוד רכיבים נוספים שכולנו יכולים להרוויח עליו ואני מאוד שמח שקיימת את הדיון היום. תודה רבה.

יישר כוח. בבקשה, חבר הכנסת אורבך.

שלום לכם, סליחה על האיחור. אתמול קרה דבר שהוא בעצם לא ראוי לציון באופן מיוחד, אבל בוגר החינוך הממלכתי דתי התמנה לתפקיד מאוד חשוב, הזכרתם את זה בטח. ועיתונאי בוגר החינוך הממלכתי הלא דתי, ציין בסקירה של זה, הוא אמר את המשפט הזה – ראש השב"כ הוא חובש כיפה הוא ראש השב"כ הראשון החובש כיפה, אך יחד עם זאת, הוא נחשב לממלכתי לחלוטין. מילה במילה אני מביא לכם, פשוט כתבתי את זה. ככה, מילה במילה: נחשב, אך יחד עם זאת, נחשב לממלכתי לחלוטין. בסדר, אז זה נורא מעצבן ושוב ומה. אבל מה שאני רוצה לומר זה שבציבוריות הישראלית במידה רבה, הדתיות, ציונית דתית, לא מבינים שהיא ממלכתית בגלל שהיא דתית. ואומרים בגלל שהיא דתית, אנחנו מטילים ספק, במשתמע, בממלכתיות שלה. אז אנחנו במקרה הזה אני בא בתלונה אל העיתונאי, אבל בשיח חברים הזה, אנחנו צריכים גם לבוא בתלונה או במחשבה או בהרהור כלפינו אנו, האם מרוב, לא אגיד הקפדה על הדתיות, אלא ההקפדה על הפרמטרים החיצוניים הדתיים, בקליטת תלמידים, באי-קליטת תלמידים במקרים מסוימים ואני מתלונן לפעמים לא במקום הנכון, כי לא תמיד זה בחינוך הממלכתי דתי הקלאסי, אלא במקומות בפריפריה האחרת, הציונית דתית, האם מרוב הדגשה של הדתיות, זנחנו כמעט לחלוטין את הדגשת הממלכתיות כחלק מההגדרות הדתיות שלנו, וכחלק מהשליחות המרכזית של החינוך הממלכתי דתי. זאת אומרת, ככל שאנחנו העמקנו והקפדנו וירדנו לדקי דקויות של הדתיות, אנחנו בעטנו לעתים ברגל גסה בממלכתיות, במחויבות שלנו הנובעת מהתפישה הממלכתית של אחריות לכלל ישראל. לכלל ישראל זה לא רק אלה שלומדים אצלנו אלא גם אלה שלא לומדים אצלנו, לקשר שלנו עם כיוונים אחרים, ציבוריים אחרים, וזה דבר שאנחנו, זה לא דווקא החינוך הממלכתי דתי, אלא הציבור הציוני דתי צריך, אני חושב, לתת את הדעת על כך והמשימה העיקרית היא מוטלת ביום יום כמובן על החינוך הממלכתי דתי, שזוכר כל הזמן שהוא דתי, וצריך עוד יותר לזכור ולהזכיר את העניין הממלכתי. אז אני מאחל לכם לשבוע חגכם, חגנו, שתמשיכו להיות דתיים ממלכתיים, לא משנה הסדר.

יישר כוח. אני משוכנע שאין כמו החמ"ד, שהוא משופע בדילמות קשות ולמרות שאמרתי בדברי הפתיחה את משנתו בראשי פרקים מקוצרים ותמציתיים של שח"ל, על השילוב והחיבור שהא לא יינתק בין ממלכתיות לבין דתיות או בשפתו בין לאומיות לבין דתיות, ברור שהמשנה הזאת מציבה בפנינו אתגרים והם אתגרים קשים, כי אנחנו לא יכולים להקיש באדמור גוגל בפרויקט השו"ת על כל מיני שאילתות כי היצירה הזאת היא יצירה ארץ ישראלית חדשה, כמו כל היצירה של הציונות הדתית, שהיא יצירה בת 108 שנים, תרס"ב, כבר עוד מעט 109 שנים, שנוסדה על-ידי, כפי שציינתי גם בדברים, על-ידי הרב ריינס וברור לחלוטין שחלק מהדילמות הן דילמות שהדור שלנו, דור של החינוך הממלכתי דתי, מתחבט ואין לו מאין לקחת דוגמאות מן העבר, בין היתר דוגמה שעכשיו הזכיר חבר הכנסת אורבך, האם אנחנו ממלכתיים ללא תנאי, ללא מצע ואיך אנחנו יכולים להתמודד עם שאלות קשות מאוד שהן קשורות ביישום הממלכתיות עד הנקודה האחרונה, תוך שמירה והקפדה מוחלטת על תרי"ג מצוות וכלה בשאלות גם פשוטות, האם אנחנו משאירים בצד תלמידים בגלל שהעלות בישיבות התיכוניות והאולפנות הן כאלה עלויות שאולי אנחנו חוטאים בכך שלא כל אלה שנכנסו אלינו בכיתה א', יכולים גם להגיע לאותם מקומות או מחמת מיון על הישגים או מחמת תשלומים או מחמת איזה שהן סיבות אחרות והמשך בשאלות של האם, עד כמה הכיפה הסרוגה שלנו באמת גדולה, האם היא מכילה את כולם. לאחרונה היה, בשנה האחרונה, היו דיונים מאוד טובים ואני מאוד משבח את אברהם על העניין הזה, על המטבע לשון שטבענו אותו בשם של התתמ"דים, התלמודי תורה ממלכתיים דתיים, ראה מורשה וכדומה. בשבילי זה המבחן, דיר בלאק ותסלח לי שאני לפעמים גם לוחץ ככה, בעניינים האלה. עד כמה באמת אנחנו מרחיבים את היריעה ואומרים – שמע, ציונות דתית, יש לה גם כן גבולות. יש לה גם כן גבולות. ואיפה עובר הגבול? לימודי הליבה זה הגבול? הבגרות זה הגבול? סירובי פקודה זה הגבול? איפה בדיוק הגבולות שלנו? את מי אנחנו יכולים להכיל. באופן טבעי, אני חושב שאם אבן יסוד במשנתנו זה עם הפנים לכלל ישראל, שהרי אנחנו לא נבנינו כדי להקים לעצמנו איזה מחנה נעים ונוח וחממה שאנחנו נוכל להתבשם טוב אלא יש לנו אחריות כלפי כלל האומה, כלפי כלל המדינה, כלפי כלל הארץ, כלפי כלל תרי"ג המצוות, אנחנו כלליים כאלה, עד איפה הדבר הזה גם כן הולך הגבול הזה. וזה עובר לשאלות האם בתי-הספר שלנו באמת פתוחים לכל מי שרוצה לבוא וללמוד ואולי התשובה לשאלה איפה נושרים אותם 30%, זה אולי בגלל תחושה שבתי-הספר שלנו באמת אולי לא פתוחים לכולם ובשלב מסוים הורים מרגישים – תשמעו, אני לא חלק מן המשפחה, אולי, אינני יודע.


ברור שהדילמות הן דילמות. אני לא חושב שבשבוע החמ"ד, אולי צריך לתת את התשובות, אבל בהחלט אני חושב שחלק מהמטרות של שבוע החמ"ד שאתה ציינת זה הראייה פנימה, זה באמת להעלות את הנושאים ולא להחביא אותם מתחת לשטיח, להעלות את הנושאים האלה, הם דילמות. אני לא אומר שלכל דבר יש תשובה, אני זוכר בלימודיי האקדמיים, למדתי קורס של ניהול תוך כדי משבר. לא כל משבר חייב שהוא פיתרון. אתה יכול גם למשוך דבר, גם תוך כדי משבר, אבל אתה לא יכול שכל החיים שלך יהיו בנויים רק על משברים. בסופו של דבר, צריכים לקבוע איזה שהם דברים והדילמות הן לא דילמות פשוטות כי כמו כל דבר בחיים, לכל החלטה יש מחיר. אסור להגיד תג מחיר, אני יודע? ראש השב"כ החדש אולי יאסור את הביטוי הזה. אז לכן אני אומר, חשוב שהדילמות האלה יעלו וחשוב שיהיה גם תהליך, איזה שהוא תהליך, במועצת חמ"ד, בפורום כזה, בפורום אחר, שהנושאים האלו עומדים על הפרק והם נידונים ותמיד מוטב שהחמ"ד יהיה יוזם הדיונים האלה ויוזם הפתרונות או הכיוונים, מאשר הדברים מתפוצצים לנו בפנים ותמיד קשה מאוד להתמודד עם שאלה שהתפוצצה לא במקום שרצית, לא בזמן שרצית, לא עם האנשים שרצית ואז אתה כבר מוגבל מאוד ביכולת שלך להתמודד עם הדברים האלה. ככל שמקדימים, אני חושב, בדילמות, והדברים הם פשוטים.


אני הזכרתי בראשית דבריי את ועדת המשנה לחינוך דתי. אז יושבים פה כמה מחמ"דים, כולל גם אתה, שאני, מותר לציין, אנחנו עומדים לרשותכם כחומת מגן, גם מול המשרד פנימה, ככל שצריך, וגם מול הרשויות המקומיות ויש לנו כמה מאבקים לא פשוטים אבל עצם הידיעה, אגב, שכבר חלחלה בשלטון המקומי, שעל ועדת המשנה שהם יודעים שהם לא יכולים כרגע לקבל וזה איכשהו התמסמס וגם כבר בין מנהלי המחוזות אני יודע שהדבר הזה חלחל, הדבר הזה מאוד חשוב שיש הגנה פרלמנטארית או על כל פנים חשיפה פרלמנטארית וכל בעיה של איזה שהוא בית ספר או גן ילדים, סופו שיגיע לשולחן הכנסת ומישהו יצטרך לתת עליו דין וחשבון ולהסביר למה זה קורה ואיך קורה ויש מקרים ממש לפעמים מדהימים. אולי אני אקח רק מקרה אחד לדוגמה, של שדה יעקב. הואיל וציינתי ששדה יעקב זה המושב הראשון של הפועל המזרחי, שלידו אגב זה יער שח"ל, שאגב בזמננו היו עושים שם את המחנה הצופי בסוף כיתה ח'. בשדה יעקב, אי-שם כנראה בשנות ה- 60, ביטלו את ה, עד שנות ה- 60, לכל יישוב, קיבוץ או מושב, היתה רשות חינוך מקומית. זה לא היה של המועצות האזוריות. כל יישוב היה רשות חינוך עצמאית. אי-שם בשנות ה- 60 ואפילו קודם דורי, במשרד, ביטלו את האבסורדים האלה והקימו במועצות האזוריות מחלקות לחינוך שהיא רשות חינוך אזורית. לא ועדת חינוך סטאטוטורית. בקיצור, הואיל ובית הספר בשדה יעקב הוא ותיק, אמנם לא כימי המושב, 80 שנה, 90 שנה, 80 שנה, משהו כזה, אז המבנים שם הם בלתי אפשריים, הם לפני התמוטטות. אגב, גם בית הכנסת שלהם עכשיו, המרכזי, נסגר, מחשש להתמוטטות ואז התגלה ששכחו לבטל את שדה יעקב כרשות חינוך מקומית, והמועצה האזורית עמק יזרעאל, שהיא לא בדיוק ציונית דתית, אם כי לא אנטי, צריך לומר בשבחם, אומרת – חבר'ה, זה לא בעיה שלי. אז עכשיו מושב צריך, אז אנחנו עסוקים שנה וחצי, שנה וחצי, כי בלשכה המשפטית כבר לא יודעים איך מבטלים רשות חישובית ומעבירים ואני מקווה שהבעיה הזאת באמת נפתרה, שדברים שאתה יכול לטפס על קיר חלק ואתה לא יודע איך להתמודד אתם. אז לכן אני אומר למחמ"דים ולהנהלת החמ"ד, אנחנו לרשותכם. אנחנו גם לא כל דבר עושים דרך הוועדה, מתערבים בדרך זו, בדרך אחרת, אבל דעו שיש, וגם בהסכם הקואליציוני, יש גם כן הקואליציה מחויבת בהסכם הקואליציוני שלה לשמירת מעמד החמ"ד וכל רפורמה או שינויים ארגוניים במשרד החינוך, צריך לראות אם אין בזה פגיעה וכל דבר צריך להיות בהתייעצות אתנו.


אגב, כבר הרבה מאוד שנים הסעיף הזה לא היה, ולאור הניסיון שהיו לנו בממשלה הקודמת, אני מזכיר, הקודמת, החלטנו להחזיר את הסעיף הזה להסכם הקואליציוני. לשמחתי, עם השר גדעון סער אין לנו צורך להשתמש בו וראוי מאוד לציין גם בישיבה הזאת שלפחות במה שקשור במגעים שלי אתו, וגם בהיותי יושב-ראש מליאת הוועדה, שיש אהדה רבה, יש הבנה רבה, לחשיבותו של החמ"ד, גם של השר וגם של המנכ"ל. זה לא כל בקשה אנחנו מקבלים תשובה חיובית ואולי אני אזכיר בעיה אחת שלא מקבלים עליה תשובה חיובית, גם בגלל עניינים תקציביים. אבל לפחות יש הבנה מאוד מאוד עמוקה, אידיאולוגית, לא רק בגלל ענייני קואליציה ויחסים אישיים, זה אף פעם לא מזיק, אבל גם בגלל אידיאולוגיה של חשיבות החיזוק ואני מרגיש שמנהל החמ"ד מרגיש את הדבר הזה והמפקחים מרגישים את הדבר הזה. אני מקבל את המשובים. אני אתן רק דוגמה – יש הרי אבסורד שהמשרד לא מכיר בהפרדה מגדרית. לא מכיר בהפרדה מגדרית. אז זה בא לידי ביטוי כבר כשאתה מתכנן את בית הספר. אז לא מתכננים אותו לכיתה בנים, כיתה בנות. אלא אומרים – יש 39 ילדים בשנתון, אז זה כיתה אחת. אז בית הספר יתוכנן בבניין שלו, הפיסי, לכיתה אחת ולא לשתיים. ויש עם הדבר הזה בעיות וזה אפליה לרעה, לעומת החינוך החרדי, שם זה דבר מובן מאליו. ואנחנו בוויכוחים כרגע, גם אגב עם האוצר. אני רואה את זה כפרויקט מאוד חשוב כדי שהדבר הזה יוסדר, כי אנחנו, אני מרגיש שאנחנו מבזבזים, אם מותר לומר כך, הרבה שעות הוראה של הסלים למיניהם, כדי לתת פתרונות להפרדה המגדרית במקום שנוכל להפנות אותם לסוגיה הזאת. זה סוגיה שעומדת כרגע בעדיפות ראשונה במגעים גם עם השר, גם עם המנכ"ל, גם עם האוצר וגם בדרישות שלנו כלפי אגף התקציבים, הסוגיה הזאת עומדת.


והסוגיה השנייה היא כמובן סוגיית ההסעות, שהיא גם כן מאוד, שוב ראה מקרה כרמיאל שנפתר בדרך זו או בדרך אחרת, אבל איכשהו הצלחנו לפתור את הבעיה ואני לא אומר שניתן לפתור כל בעיה, אני לא מחפש מחר הצפות בבעיות של הסעות, רק לומר ששוב, מול ה, נאמר, המתחרים שלנו, יש לנו בעיות מאוד מאוד קשות שלא חלים אותם כללים עליהם ועלינו ובמובן מסוים, למישהו יש הסעה מבית לבית, כלומר מהבית לבית הספר ומבית הספר הביתה, ואצלנו זה לא הסעה אלא הליכה מבית לבית, הליכה מהבית לבית הספר מבית הספר חזרה ובכיתות היסוד, לפחות בכיתות היסוד של בית הספר היסודי, לדבר הזה יש משמעות. ככה שיש לנו עדיין מגעים ושורה של בעיות שאנחנו נותנים עליהן את הדעת ואנחנו תמיד נשמח, גם בעיות ספציפיות, גם בעיות עקרוניות, שאנחנו בהחלט רוצים לטפל.

התכנסנו פה היום שבוע החמ"ד, אבל שכחנו בשבוע החמ"ד אולי את החינוך הממלכתי. המטלה שלנו היא אחרת, אני רוצה להביא סיפור אחד. בשבת האחרונה, אולפנת כפר פינה אירחה מיום חמישי בצהריים עד מוצאי שבת, 100 בנות מהתיכון לאו בק בחיפה. סמינריון משותף, שבת משותפת. ציטט לי הרב צוהר את את היומיים וחצי האלה במשפט אחד: הבנות של כפר פינס יצאו ואמרו שיש לנו דרך ואנחנו יצאנו מחוזקות בדרך ובאמונה. בנות לאו בק יצאו במוצאי שבת ואמרו – יצאנו מבולבלות. אני חושב שזה שבת בישראל, מסיימת 12 שנות לימוד ומה שיש לה לומר על עצמה זה שהיא מבולבלת, באיזה שהוא מקום זאת אחריות שלנו לא פחות מאחריות של החינוך הממלכתי ואני מביא את זה בשבוע של החמ"ד דווקא, כי איך אומרים? הכוזרי אומר איבר אחד גם משפיע על האיבר השני, זה גוף אחד. והגוף הזה הוא גוף שאנחנו מרגישים בו חסרים. ומאוד מאוד חשוב לחשוב איך אנחנו מעלים את הנושא הזה לסדר יומו של משרד החינוך. אני יודע שגם המנכ"ל וגם שר החינוך, מאוד מודאגים ומוטרדים מהצביון של הנוער שלנו, מהזהות, או מאי-הזהות, או מהיכולת להגדיר את הזהות שלהם לשבוע החמ"ד הבא.

שרה, בבקשה.

אני רוצה להודות לך ואני בטוחה שהדברים בשם כולנו למרות שלא ביקשתי רשות באמת על הדרך שבה אתה מנהל את ישיבות ועדת החינוך ועכשיו ועדת המשנה. אנחנו נבוא עוד פעם ועוד פעם, אבל לפחות אתה עובד, אתה יושב שעתיים ויש לך איזה נחת וגב וכו'. אני מאוד נהניתי אתמול לראות את זה בעיתון, אתה בטח ראית, כל הנושא של הצעות שמציעים חברי הכנסת. לא קיבלו ציון מי יודע מה, חוץ מאשר שניים וכתוב פה נקודת האור, חברי הכנסת זבולון אורלב, מי שרוצה לקרוא ייקרא, אני חושבת שזה היה מאוד כיף אתמול בערב לקרוא ולראות.


לחדד משפט שאמרת לגבי הנושא של הפרדת מינים ולחדד ולומר לך שהגענו לנקודת שבר עכשיו. כי גם ברשויות שמוכנות לממן לנו שעות להפרדת מינים, שזה בעצם לא צריך להיות כך, צריכה המדינה לתת, וגם ברשויות שאנחנו מצליחים, מקומות שמצליחים להביא את המורים לשליחות והם מבינים וכו', היום עם אופק חדש, אני מנדנדת לאברהם כל הזמן ואני שמחה כל פעם שיש אורחים במחוז, הסתדרות המורים עומדת נגד, לא יהיה מורה שלא יקבל גמול חינוך על הכיתה שבה הוא מלמד. מכיוון שבאופק חדש גמול החינוך הוא לא שעות אלא זה בילט-אין בשכר, אנחנו לא יכולים יותר לעזור. כי עד היום היינו עושים קצת עידוד, קצת רשות קצת אנחנו שעות שאולי אסור היה לתת, אבל נתנו. היום זה פשוט שבר. אני אמורה לענות למחוז, אני פשוט לא עונה. כשאני רואה את הדובר של המחוז, אני פשוט לא עונה. כי אני יודעת מה אני צריכה לענות ואין לי מה לענות. ועומדת עכשיו על הפרק סוגיה שאם אני צריכה לפרט פעם אחת הפרדת מינים, הפלנו את כל הפרדת מינים של החינוך הדתי.

תודה. מאיר, בבקשה.

אני רוצה להצטרף לדבירם של שרה ובאמת להודות אישית לזבולון. כל טלפון ישיר אליו הוא עונה מיידית, גם הבוקר, לא יכולנו להיכנס, זבולון אמר – אל תדאג, תוך כמה דקות זה יסודר. אבל זה יפה, שאתה עונה מיידית ועוזר, גם בקריית גת ועוד במקומות אחרים. אני חושב שדווקא בגלל ההיחלשות של ההיבט הפוליטי, צריך אל"ף, להגביר את הכוח, בי"ת, עם מה שיש, להתמודד ולשעוט קדימה, יחד עם הסתדרות המורים וזו הזדמנות להודות לך גם על ההתכנסות היום וגם על הישירות בטלפון, במענים המיידיים וזה באמת זכות גדולה. יישר כוח.

תודה. אסתר.

אני רוצה לומר לך, זבולון, להדגיש את יראת הכבוד שיש לראשי ערים מולך, כשיש כל מיני סוגיות ראה בני-ברק, שישבנו כאן בוועדת החינוך ומאז לא נגעו במבנים, ראה תל-אביב, בית ספר חדש, וכו'. אז באמת הזדמנות להצטרף לתודה. עוד הערה מאוד חשובה, אני רוצה לומר שדוגמה נפלאה ומרתקת לך, חבר הכנסת אורי אורבך, גם דיברת על ממלכתיות, מרתקת, של תנועה שהיום מחזקת מגמה זו ואת החמ"ד, זה התנועה של הגרעינים התורניים. יושב פה נציג יקר, נתנאל, נציג ראש הגרעין של רמת השרון, הגרעינים התורניים. נכנסים היום לחמ"ד, אני אומרת, מדובר על גוש דן כמייצגת אותו, גוש דן, בתי הספר והגנים, בכלל, החינוך של החמ"ד עמד להיסגר. אני אומרת את זה בוודאות, עד לפני שמונה שנים, כל שבוע סגרנו, כל שבועיים, צמצמנו. החינוך פורח, הגרעינים התורניים בחמ"ד והנקודה החשובה ביותר – בית ספר לא בוחר תלמידים. זה אחרי שיח, אחרי הידברות, לתוך הלילות והימים. תלמידים בוחרים בית ספר וכל אחד נכנס, כולל תלמוד תורה השלום ברמת גן. כל מי שרוצה נמצא שם.

יש מענים חינוכיים לכל הציבורים בגוש דן. חשוב לדעת, לאור התקשורת, לכל מה שקורה. ההערות האלה, חשוב שיירשמו. יש מענים חינוכיים אין סופיים, מרתקים במרחב. אבל שייתנו גם לגרעינים התורניים להגשים ולתת אפשרות להרבות תורה איפה שצריך, בצד מענים אחרים.

תודה רבה. אשר.

אני רציתי בהתחלה שסיפרת על נחלים, להזכיר לך משהו שנדמה לי שסיפרתי לך אבל אני גם בוגר נחלים, שנה מתחתיך כידוע, ובשבת הראשונה שנשארנו, ילד מכיתה ט' בוכה ומשוגע לגמרי מזה שהוא צריך להישאר בשבת. אני זוכר שני אירועים. אחד, יעקב צ'רקה, ניגש להתפלל בערב שבת, בחיים אני לא אשכח את התפילה שלו וזבולון קורא פרשת האזינו. בחיים אני לא אשכח את הקריאה הזאת. כלומר שני המרכיבים האלה, עשו לי את היכולת בכלל להמשיך ולשרוד בזה. אז לשבחך.


אני רציתי אבל לומר שני מרכיבים מעבר לכל הדברים שנאמרו לאחרונה ואני לא רוצה לחזור עליהם כרגע. גם הרב איתן אמר משהו שאני רוצה שניקח אותו לדיון, לא הרגע. כשאנחנו מדברים על ישראל ערבים זה לזה, אנחנו צריכים להעמיק בביטוי הזה ולנסות להבין באותן מורכבויות שדיברנו – דתיים, חילוניים, בתי-ספר סגורים ולא מקבלים, זה לא מספיק לדבר על ישראל ערבים זה לזה, זה צריך לעבור לעשייתה, מה המשמעות בחיי היום יום וזה נושא שלדעתי אנחנו חייבים להעמיק בו, הוא לא פשוט. אני מזכיר לכולנו מה שאני מזכיר בכל דיון, החינוך הדתי מורכב מעשרות אחוזים של ילדים, נערים ומשפחות, שלכאורה אנחנו לא מדברים עליהם ואנחנו תמיד צריכים לזכור את הנקודה הזאת ולמצוא את הדרך שאנחנו מדברים לצרף אלינו כל מיני, זה הבסיס. אמרתי לאברהם בהזדמנות, אני זוכר שהייתי מפקח ובאתי למקיפים ותמיד סיפרו על הילדים שלומדים בישיבות ומה אתם רוצים מאתנו ומה אתה רוצה מאתנו אין לנו וכו', תמיד אמרתי – אתם מתפרנסים מהילדים הלומדים אצלכם ולא מהילדים הלומדים במקומות אחרים. החינוך הדתי, כל מה שיש לנו זה מאותם עשרות אחוזים שאנחנו לא תמיד זוכרים לתת להם את הבמה ואת הכבוד ואני מאוד מבקש שנזכור את זה ברגע חגיגי זה.

מועצת חמ"ד הקרובה, ביום ראשון, תידון בין היתר בסוגיה שאתה מדבר עליה. זה רק התחלה, גם אין תשובות, אבל נציף את זה ונחשוב על זה יחד, במועצת חמ"ד המשותפת.

המגמה היא אחרת היום, היא משתנה לטובה.

תודה. חיים, בבקשה.

אני רוצה להתחבר דווקא במקום, בשבוע הזה דובר בעצם ההגדרה של השבוע, המטרה שלו זה בעצם התבוננות פנימה, הסתכלות על הדברים החזקים, אבל בעצם היכולת שלנו גם לבחון את עצמנו, המתח שבו חבר הכנסת אורי אורבך דיבר על זה, אני רוצה לדבר על המתח שבין יחד לבין ייחוד, בסוד הייחוד והיחד, במקום הזה ששני הדברים הולכים ביחד. כמו שממלכתי דתי הולך ביחד כמקשה אחת ובעצם הממלכתיות שלנו פועלת מכוח הדתיות שלנו, המקום הזה שבו אנחנו מתמודדים, איך מחזקים את הייחוד לא על חשבון היחד. והיחד הוא מאוד משמעותי.


אני חושב שכפי שנאמר פה, זו הזדמנות מאוד מאוד גדולה לראות, אני אומר את זה באופן, יצא לי כמה וכמה פעמים, הוזכרו פה שדה יעקב ונהריה ועוד סוגיות כאלה ואחרות שקשורות ודאי למחוז הצפון, אני רוצה לומר תודה מיוחדת על המקום ועל ההבנה של פעם אחת, חשיבות גדולה להיות ביחד, אבל הדגש המאוד גדול לדאוג לייחודיות הזאת, זבולון, ואני אומר לך תודה גדולה, כי במקום הזה של כל מיני פלפולים משפטיים עם הרבה רצון טוב, גם מנכ"ל, גם שר, עם הרבה מאוד רצון, זה הרבה פעמים נתקע בפרוצדורות והמקום של לשחרר את הדברים ולתת מקום, זה יוצר חיזוק מאוד גדול שאנשים מרגישים שהם שייכים והם מרגישים שיש להם את גאוות היחידה ואת הכוח, הם גם יכולים לצאת אחר-כך החוצה ולהיות במיטבם ויש לזה משמעות גדולה ואני רוצה לומר תודה.

תודה רבה. יהודה שוורץ, בבקשה.

אתה רואה שבונים לך לאט לאט את האגו, ואני בטוח שלא יגבה לבך. אבל, אני מוכרח להזכיר כאן שהיינו פה לא מזמן בסוגיה שאתה הובלת בנושא המכללות וכשנתקלנו באיזה שהוא קושי, אמר לי מישהו – בוא נלך לשאול את האדמו"ר. אז הנה, יש לך כבר עוד משהו להוסיף. אז דיברו עליך בתקשורת כמר חינוך, אני חושב שאתה האדמו"ר, אדמו"ר החינוך בשבילנו, ואני חושב שזה יספיק בשביל העניין הזה.


אני רוצה לומר משהו על ההתבוננות פנימה. והדבר הזה בשבילי בשבוע החמ"ד, ביום ראשון כשהיה האירוע הגדול, נדרשתי לא להיות בפתיחת האירוע, כי התחייבתי לתת שיעור בבית ספר באלון שבות בכיתה ח', בפני התלמידים של המכללה. ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה יוצאת מן הכלל, שהיא מחייבת מחשבה אבל גם מעוררת גאווה גדולה. כיתה ח', אחרי פורים, אמר לי המורה – תיזהר לך, אתה יודע מה זה כיתה ח' אחרי פורים? ואתה הולך להדגים שיעור בפני 20 או 30 תלמידים, בחורים מהמכללה. אחד הילדים, נתנאל, שיעור במשנה, ביקשתי ממנו – בוא, תקרא קטע, פירוש מן הרמב"ם. אומר הילד – מורה, זה בלי נקודות. אני אומר לו – אתה לא יודע לקרוא בלי נקודות? לא כל-כך טוב. אני שואל אותו – איפה אתה לומד בשנה הבאה? בהמשך. אתם יודעים מה זה המשך? בגוש עציון הקימו מוסד המשך, תיכון המשך, שהוא קולט את כולם. ואומר הילד בפני כל התלמידים, יש לי מקום לשנה הבאה. לא רצו לקבל אותי באף מקום, אבל שם קיבלו אותי.


גבירותיי ורבותיי, כיתה ח', ילד לא יודע לקרוא בלי נקודות, לא בפריפריה, במרכז הארץ. מצד שני, יש בית ספר שחרט על דגלו – אני, אגב, הם מקבלים פרס חינוך, נכון? מקבלים פרס חינוך. אז גבירותיי ורבותיי, יש לנו המון עבודה לעשות גם פנימה, המון עבודה.

תודה רבה. עופר צבאן ממקיף ב' באשדוד.

אני יו"ר ועד ההורים במקיף ב' באשדוד ואני קודם כל הייתי די חוצפן לבקש להגיע לישיבה הזאת, אני יצרתי קשר עם מי שצריך ליצור קשר, כי אני חושב שנושא החמ"ד הוא בוער בעצמות שלנו כהורים. אני אנצל את הבמה הזאת שכולם פה, להודות למאיר על כל מה שהוא עושה בעצם לעיר אשדוד, לבתי-הספר הממלכתיים דתיים, לגני הילדים. אבל אני באתי לפה על-מנת להביע את הזעקה שלנו, כהורים, אליכם. לצערי, אתם כמועצת חמ"ד, כאנשים שמובילים את החמ"ד, מתרכזים יותר בישיבות התיכוניות, יותר באולפנות, ופחות במקיפים הממלכתיים דתיים, שבעצם קולטים כמו שאמר חבר הכנסת מולה, את כולם. אתם כנראה שכחתם דבר אחד, שהכיפה הזאת בסופו של דבר, היא נשארה אותה כיפה, כמו שהיתה לרב ריינס, אותה כיפה. חברים, הרב ריינס כשהוא חרט על דגלו את הציונות הדתית, את החמ"ד, המטרה שלו היתה לקרב את כל עם ישראל לתורת ישראל. אנחנו חוטאים למה שאנחנו עושים.


אם אני, כהורה, במקרה הורה פעיל, ניזון במקרה משבוע החמ"ד מה יגידו הורים אחרים שאינם פעילים, שלא יודעים בכלל על שבוע החמ"ד? לא יודעים, לא שמעו. אם היה בא מרכז רבין לשלום, לדוגמה, או מרכז פרס לשלום, ומארגן איזה שהוא אירוע, אני בטוח שכל התקשורת היתה מדברת עליו חודש. ואנחנו מה? מי יודע על הכנס הזה היום? בודדים. בודדים.


חברים, אתם צריכים להבין דבר אחד, התינוקות של בית רבן האלה, הילדים בני שלוש שאנחנו קולטים אותם בגני ילדים טרום טרום חובה ושהם מסיימים גן חובה וההורים שלהם מתלבטים אם להביא אותם להמשיך בחינוך הממלכתי דתי, פה הבעיה שלנו. אם אני כהורה לילד שהיום נמצא בכיתה ט' ונמצא במשבר רציני מאוד, הילד, הילד בא אלי ואומר לי – אבא, תשמע, אני לא חושב שאני ממשיך במקיף, בגלל כל מיני בעיות שיש במקיף ולא משנה מה הבעיות כרגע, ואני רוצה לעבור לבית ספר אחר, והאפשרות היחידה שיש לי היום היא להעביר אותו לממלכתי, חברים, אנחנו כבולים. לא יכול להיות מצב שבמחוז כמו מחוז הדרום, שהוא מחוז מאוד מאוד גדול, אין לנו כיתת מחוננים אחת, אין לנו מענה לילדים שמסיימים כיתה ו' ומוגדרים כמחוננים, אין לנו.


אני שוב פעם אומר לכם, זו זעקה.

תודה רבה ואני שמח שגם יכולנו לאפשר לך גם לומר את דבריך. הרב אוריאל, מתי שתרצה, רק תאותת לי, בסדר? נמשיך בסבב, בבקשה.

אני מנהלת של בית-הספר ביקיר. אני אקח את הקול של המנהלים. אנחנו בשדה נדרשים להרבה מאוד פתרונות.

אני מבין שאת מכלות פרס החינוך הדתי של יום חמישי?

מנהלת ביקיר, כן. מה שאני רוצה לומר באמת, שאנחנו כמנהלים נדרשים להרבה מאוד פתרונות ביום יום, הרבה מאוד יצירתיות, הרבה מאוד מחשבה, הרבה מאוד מציאת יעדים אישיים שלנו ובאמת בשנים האחרונות אני מרגישה שאני לא לבד וזה משהו שנבנה. אני כבר אישה בוגרת ואני ככה הרבה שנים בתהליך של בתוך הבית החם שנקרא ממלכתי דתי ובמחוז מרכז. תשמעו, זו חוויה נעימה ומעצימה כל יום מחדש. זה משהו שעולה ונבנה. אני חושבת שיש היום המון מקום ליצירתיות שלא היה בעבר, היום יש יותר, יש יעדים ברורים לכולנו, אבל בתוך היעדים הברורים יש מקום לאישיות, למאפיינים, וכבית-ספר שנמצא בתוך השומרון, אנחנו צריכים לתת מענים ייחודיים גם לתוך השומרון וגם לסביבות שלנו ולקהילות שלנו, והעוגן הבין קהילתי זה בבית-הספר. ילד שנכנס בכיתה א' ועד הילד שמלווה אותנו הלאה וכו' וזה בזכות האנשים שיושבים פה ובמקרה הזה, זה תודה מהלמעלה, שגם אותך אנחנו רואים בשדה ומגיע אלינו ומבקר, אבל גם לאנשים פה, כולם. באמת, זו תחושה של ישירות, זו תחושה של בית, וזה מאפשר ונותן לנו כוחות כי היחד הזה, זה המיוחד. יש עוד אתגרים, עוד לא פשוט, אבל יחד נעשה ונצליח. תודה.

אני מקווה גם שנוכל לבשר על האגף החדש שצריך להיבנות.

כן, אני מקווה.

חני נגר, מנהלת עקיבא.

אני רוצה להוסיף לדבריה שאני חושבת שהחמ"ד עושה שליחות לאומית כבית-ספר שיש בו 31% תלמידים עולים יוצאי יהדות אתיופיה, אנחנו מקבלים אותם באהבה רבה, משלבים אותם בתרבות הישראלית, לא רק את התלמידים אלא גם את הקהילה כולה, נותנים לה מקום לאפשר לתרבות שלהם להיות חלק מהתרבות הישראלית ועל אף הקשיים הרגשיים וקשיי הקליטה, ברוך השם, התלמידים נהנים להגיע לבית-הספר, יש בהם את מורשת ישראל, אהבת ישראל, ומבחינת ההישגים, הרמה, רמת ההישגים טובה מאוד. אני רוצה לומר תודה.

תודה רבה. אני ביקשתי שחלק ממקבלי הפרסים יבואו גם לישיבה שירגישו שזה חלק מההוקרה וההערכה.

תודה.

בבקשה, משה חיים פיק, בבקשה.

אני מנהל בית-ספר עילאי, ממלכתי דתי במגדל העמק. חינוך מיוחד יחיד מסוגו במחוז צפון לילדים עם בעיות התנהגותיות קשות. תודה לחיים ותודה לאברהם ולכולם.

יישר כוח גדול, יישר כוח גדול. גם מחתני הפרס, נכון?

כן.

יפה מאוד. מי אדוני?

אז הגענו לחב"ד, הזכרת את חב"ד. אני ממכללת בית רבקה בכפר חב"ד. זו ההזדמנות שלי באמת להיפגש אתכם, הודות להכנה, ואנחנו, למרות שאנחנו באמת כן שייכים למגזר החרדי שהוזכר פה.

אתה בנו של הרב?

נכון, נכון.

זכיתי ללמוד אצלו בנחלים.

נכון. בגלגול הקודם שלו הוא היה בנחלים, הוא היה עוד מקווה ישראל, ואחר-כך הגיע לכפר חב"ד.

גם הרב איתן וגם אני. אנחנו עוד זכינו.

הרב שמואל.

אנחנו זכינו ללמוד אצלו.

יפה. אז קודם כל, אני מבטיח למסור לו ד"ש עוד היום, מתלמידיו. ומה שאני רוצה לומר שלמרות שאנחנו שייכים למגזר החרדי, בכל אופן, באופן טבעי, יש לנו די מאפיינים משותפים כמו שידוע עם החינוך הממלכתי דתי. אנחנו קולטים מ- 11 תיכונים בכל רחבי הארץ, ממש מדן ועד אילת אפילו והתיכונים הללו קולטים ממש בצורה פתוחה, כל מי שמעוניינת להצטרף לחינוך הדתי, לאו דווקא בחב"ד, לחינוך הדתי. הדברים הללו ידועים. אבל מה שבעצם רציתי לומר, רק שתי מילים, לחינוך הממלכתי דתי בכלל, ולרב אבי. מה שאני חושב שבאמת החסד ויש עוד הרבה דברים חשובים, אבל לדעתי, הפוקוס צריך להיות מושם על דברים, החסד קיים גם במגזרים אחרים, מה שהפוקוס שצריך להיות ממוקד, בו צריך להתמקד זה בעצם הרצון לפרוץ החוצה ולהפוך את החינוך הממלכתי דתי לא רק לנחלתו של מגזר מסוים של הציבור הדתי לאומי, אלא לשאוף להביא לכך שיהיה רק חינוך אחד במדינת ישראל, חינוך דתי לאומי, אחד ויחיד. ונאמר, הדברים הללו נאמרו, ואני רק רוצה לחזק אותם, רוצה לחזק אותם ולברך את הפעולה הזאת שנעשתה שם בשבת בכפר פינס שזה דבר חשוב. הגרעינים התורניים עושים דברים חשובים יותר, אבל זה רק כיוון, זה צריך להיעשות. אני רוצה לומר שאנחנו עושים את זה, עושים את זה הרבה מאוד, בין אם אנחנו שולחים מדי שנה, וידידי יהודה שוורץ מכיר את הדברים מצוין, שולחים מדי שנה בסמסטר ב' שמתוך ארבע שנות לימודים, שולחים כ- 70 תלמידות לחבר העמים, לתקופה של סמסטר אחד, להוראת יהדות ועברית בבתי הספר בכל רחבי חבר העמים ולא רק בחבר העמים, גם בישראל. אנחנו שולחים בנות לפני כל חג להוראה בבתי ספר ממלכתיים ולו יכולתי לפרוש בפניכם את התודות ואת הכרת הטוב שאנחנו מקבלים מכל גוני הקשת הישראלית, זה היה דבר מאוד מעניין. ללמדך שיש לנו אוזן קשבת ופשוט הציבור מחכה שנעשה ונפעל.

תודה רבה. דוד.

ראשית, אני באמת רוצה להצטרף לכל הברכות, גם לך, זבולון, וגם לאברהם, לחברים בחינוך הדתי. אני חושב שהשבוע הזה באמת מעלה על נס עשייה רבת שנים עם היעדים המוגדרים שבאמת תורמים רבות לתחושה של השייכות ולגאוות היחידה. אני חושב מתוך התבוננות, אני רוצה בכל אופן להזהיר את עצמנו, שכשרואים הישגים כל כך נפלאים, לא לשכוח את מאמר חז"ל היזהרו בבני עניים ואני אומר מתוך איזה שהיא הכרה והתנסות אפילו בשבוע האחרון, כאן בירושלים, לא נדבר רחוק, בפריפריה, תלמידות שסיימו כיתות ח', חלק גדול מההורים שהכיר אותי בעבר, הם לא יודעים שאני כבר עובד קצת עם המכללות, אבל הם עדיין בטוחים שאני מפקח בירושלים ופונים אלי לעזור להם, לסייע להם, להכניס את בתם לאולפנה זאת, לבית ספר זה, כי לא רצו לקבל אותם. אני חושב שבעניין הזה של לתת את הדעת, אנחנו ודאי רוצים להתפרש ולהגיע ולפרוץ החוצה, לכל עם ישראל, אבל קודם כל אלה שנמצאים בתוכנו, שיזכו להרגיש שהם חלק, יש להם חלק ונחלה בבית אבינו, ודאי שהם נמצאים כבר מהגנים, המשברים שילדים עוברים במעבר מהגן ליסודי, מהיסודי לחטיבות ומהחטיבות, פה בירושלים ברוך השם בשנים האחרונות עם אחיטוב קצת הצטמצם, אבל עדיין במעבר לאולפנות ולישיבות הם נתקלים בבעיות קשות ועצם התחושה הזאת שלא רוצים לקבל אותי, זה כבר יוצר איזה שהיא תחושה, בעיה קשה אצל הורים וגם אצל הילדים. לכן, לתת את הדעת, אברהם, בין כל היעדים, איך אנחנו מטפלים באותן אוכלוסיות מתקשות וחלשות, שלא תמיד יש להם אוזן קשבת.


בנקודה של זבולון, אני רק רוצה להזכיר סיפור, נדמה לי שבשנת 84 או 85, ככה בבית הנשיא, זבולון אז היה המנכ"ל של משרד החינוך ואני ככה זוכר שהנשיא הרצוג, כשבאו אנשים ככה לקבל את פרס החינוך, הנשיא הרצוג אמר על זבולון אורלב שהיה מנכ"ל משרד החינוך, הוא אמר את זה ככה בדברי הברכה שלו: מדינת ישראל זכתה למנכ"ל הכי טוב שיש לנו במדינת ישראל, ואשרינו שזכינו שהוא מנכ"ל משרד החינוך. זה משפט שאני הולך אתו מאז, נדמה לי שהברכה שלו הולכת אתך עד היום. שתמשיך ככה.

אני אגיד לך מה, הוא לא היה אובייקטיבי. אני אגיד לך למה הוא לא היה אובייקטיבי. כידוע, במלחמת יום כיפור הייתי חייל, היה לי איזה סיפור אישי והוא כתב קטעים בעיתונים, הוא גם הוציא ספר, מלחמת יום הדין, והספר התפרסם קודם כל ככתבות בעיתונים, בידיעות אחרונות. ויום אחד אני רואה כתבה על המעוז שלי, מעוז כתובה, אני מהחיילים של חטיבה ירושלמית שהמלחמה תפשה אותם על גדות התעלה, מופתעים, ואני רואה שזבולון אורלב מנהל בית ספר למפגרות בירושלים. אני באותה תקופה מנהל הפנימייה בעמליה של הבנות המחוננות. עכשיו, תתארו לכם, מה קורה במדרשיית עמליה. שאני לא מנהל של בנות מחוננות, אלא מנהל של בנות מפגרות. טוב, אז כמה מדריכות ידועות היום שמוכרות, התחילו כמובן להתבדח שהיו כבר שמות גנאי, הכל בצחוק וכו' וכו'. הם כתבו לו, 160 בנות כתבו לו מכתב, אנחנו לא מפגרות, אנחנו מחוננות של מפעלי הטיפוח של האגודה לקידום החינוך, אנא ממך וכו'. אני ידעתי גם שהוא יוציא ספר, כי אמרו שזה פרקים. כתבתי לו והתחננתי בפניו – תתקן את הדבר הזה. טוב. הספר מתפרסם ומה כתוב בספר? מנהל בית-ספר, למפגרות. כתבתי לו מכתב זועם, זה היה בראשית שנות ה- 70, הספר התפרסם, 74 מלחמה, 75, 76. עשר שנים לאחר מכן, אני מנכ"ל משרד הדתות. והיה מסורת שמנכ"ל משרד הדתות בסוגות מביא ארבעת המינים לנשיא. אני מגיע אליו, הוא כמובן לא זכר, אמרתי לו – אפשר להחליף אתך כמה מילים? אמרתי לו – תשמע, אתה בעל חוב אתי. וסיפרתי לו את כל הסיפור ואמרתי לו – תשמע, אולי יוציאו מהדורה חדשה, במהדורות הבאות, כי הספר שלך, תתקנו את הדבר הזה. הוא רשם לעצמו, קרא לראש הלשכה שלו, לא אסגיר את שמו וכו', אני מבטיח לך, אני מתקן את הדבר הזה. כעבור כמה שנים, יצאה מהדורה חדשה, ומה כתוב? מנהל בית-ספר למפגרות. בקיצור, כשהייתי מנכ"ל החינוך, אז שוב, יש הרבה מאוד אירועים, אמרתי לו – אדוני הנשיא, יש לך חוב גדול מאוד כלפיי, תדע לך אתה הדבקת פה איזה תווית וזה, אגב, הקוד בין בוגרות עמליה. אז זה הסיפור. לכן הוא רצה כנראה לכפר על דבריו.


אלכס, בבקשה.

חלק ממטרת השבוע זה באמת להרגיש בית חינוך כמשפחה, אני מוכרח להגיד שמחוז ירושלים בזמן האחרון, בשנתיים האחרונות, מרגישים שגם בבית הזה, הוא חלק מבית חינוך כמשפחה, מרגישים תמיכה מאוד גדולה. יש פה הרבה אורות, גם אור בלב וגם אור, אורבך, אני לא יודע איך מאייתים את זה, אז להט, להט והחום תושב מודיעין, תושב מחוז ירושלים. בכל אופן, מחוז ירושלים, אנחנו מאוד מבקשים להשלים את המהלך הזה של שתי הנקודות שעלו קודם. הנקודה הראשונה זה באמת התתמ"דים, יש לנו אתגר מאוד מאוד גדול לצרף את כל הציבור הדתי לאומי, התורני לאומי, לתוך החמ"ד וזה יוצר באמת אתגרים מאוד חשובים, במיוחד בהתיישבות, בהתיישבות התורנית. הנקודה השנייה שקשורה לזה, זה גם הנושא שהזכרת קודם, זה הגדרות מסודרות וכל מה שקשור להפרדה המגדרית. הזכרת את הבינוי, נזכיר גם את שעות התקן, הזכירו פה את סוגיית המחנכים והמחנכות. הסוגיה הזו, בגלל האופי המיוחד של המחוז, הסוגיות האלה נדרשות כל העת. יחד עם זה, גם אנחנו מבנייה של ארבעה תיכונים שנמצאים בתוך המחוז שגם מבחינתנו אנחנו רואים בהם חלק חשוב, כולל דע בית ישראל, ומבשרת ציון שגם שם יש לנו מרכז קליטה מאוד גדול שקולט עכשיו תלמידים, אתגרים מאוד גדולים ומורכבים ואנחנו באמת מרגישים, אני מרגיש רצון גדול מאוד להגיד תודה ולחזק את המשפחה, גם בבית הזה. יישר כוח.

מאה אחוזים. מיכל.

אני עובדת במינהל חברה ונוער, בחינוך הדתי. במינהל חברה ונוער שאחראי על ההיבטים החינוכיים ערכיים בבתי הספר העל יסודיים ומעלה. אני יכולה להגיד באופן ברור, ברור לי, שההתייחסות של המינהל מאוד, לתת מענה לחינוך הדתי, עם קשיים. אבל באהבה רבה.


נקודה אחת שאני ממש התלבטתי אם להעלות אותה ואני חושבת שזה הזמן, זה או-טו-טו המעבר של חוק הנוער, שאני מתארת לעצמי שאתה מודע לו.

זה מונח לקריאה שנייה ושלישית.

כן. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות איזה שהוא חשבון לפני שהוא יעבור וייסגר. המשמעות של חוק הנוער זה שרשות מקומית, אחת המשמעויות, שרשות מקומית תעמיד רכז נוער או ממונה, לא משנה, איש שיעבוד עם בני הנוער, מרגע שהם מסיימים את בית הספר, בכל רשות שהיא, שתיים בצהריים נניח, ועד, אנחנו מדברים על, אני חושבת שאנחנו לא מספיק נמצאים שם, גם ברמת חוק וגם ברמת פעילויות. בתי ספר שיש לנו, פנימיות, אולי פחות בעיה, אבל הסיפור של תרבות הפנאי וההשלמה של ראיית תלמיד ברצף, לא רק בבית הספר אלא בהשלמה, אני חושבת שצריך לחדד את זה יותר. נתונים של תנועות הנוער לא מספקים אותנו, וכן צריך דרך הרשויות לעבות את העשייה. יש, יש הרבה, יש טוב, אבל עוד חידוד לכיוון החינוך הממלכתי דתי.

תודה רבה. קודם כל, It's to late, זה מדי מאוחר, כיוון שהחוק כבר מונח בוורוד לקריאה שנייה ושלישית וזה הצעת חוק ממשלתית, כלומר כרגע לא ניתן לשינוי, הנוסח שאושר הוא הנוסח שאושר. הדבר השני, היה מאבק שנים רבות שההכרה בייחודו של החמ"ד לא יהיה רק בחינוך הפורמאלי, גם בחינוך הבלתי פורמאלי ופורמאלית לא התקבל עדיין, אין הפרדה בסוגיות, לא במתנ"סים וכדומה. תמיד מצאנו פתרונות פרקטיים וזה תלוי מאוד ברשות המקומית. ודבר שלישי שאני מעיר, שוב, לא צריכים לחכות לכאלה הזדמנויות כדי להעביר בצינורות המקובלים, אם אתם מרגישים תמיד שיש בעיות, יכול להיות שבמהלך החקיקה יכולנו להעיר את ההערה, אני לא יודע איזה פיתרון יכולנו לתת, אבל היינו, לא עלה בדעתי להעלות את הסוגיה, אני מודה, ואתם האנשים שתמיד מחודדים יותר לראות את הדקויות האלה, כי אני מהדור שיודע שאין הפרדה, אז לכן לא, כשאומרים מקימים מתנ"ס חדש, אז לא שואלים אם הוא דתי או לא דתי או משהו מן הסוג הזה. גם 13 שנה היה מנכ"ל דתי לחברת המתנ"סים, אז כך שגם לא היתה בעיה. אז להבא, אני אומר שוב לחברים, יש בעיות – תמיד תעלו את הדברים האלה.


גב' חטב, בבקשה.

קודם כל, אני מתחילה ביום ראשון, מודה לך על הסדנה, על המושב שהיה, שעסק בהרחבה במחויבות החברתית של בית הספר לקהילה. אני חושבת שזה נוגע מאוד במה שציין האבא מאשדוד, ואני בהחלט חושבת שאם אנחנו עוסקים בצמד חמ"ד ובחיבורים, אז הנושא הממלכתי שהזכיר חבר הכנסת אורבך, אז הוא בהחלט קודם כל הממלכתי נמצא בתוכנו בגדול, ובאמת הרבה פעמים או הרבה זמן אנחנו משקיעים על ציבורים שמשמיעים את קולם והרוב הדומם פחות מטופל.


כמפקחת על גני ילדים, אני בהחלט חושבת שהנושא של חוק חינוך חובה מגיל שלוש חייב להתרחב. אנחנו מאבדים אחוזים מאוד גדולים, עוד בטרם שהם מגיעים אלינו, הם לא נספרים בנשירה. חוק שטרית, שזה חוק להארכת יום הלימודים, יוח"א, הוא ערך חשוב מאוד באוכלוסיות בכלל ובפרט באוכלוסיות שקשה להם. קשה מאוד. והנושא של פתיחת גנים דתיים, אנחנו צריכים לבחון את זה, להקל על הציבור הדתי שפתיחת גנים בשכונות, ברשויות, זה לא פשוט, זה לא ברור מאליו כמו גנים ממלכתיים. תודה רבה ויישר כוח.

תודה רבה. אני רק רוצה לומר לגבי חוק יום חינוך ארוך שלאור רפורמת אופק, המדיניות היא שלא תהיה התנגשות, כלומר אופק נכנס ויום חינוך ארוך נסוג. כלומר, גם באותם מקומות שהוחל חוק חינוך, יום חינוך ארוך ונכנסה תוכנית אופק, אז בוטלה התוכנית של יום חינוך ארוך כי שתי התוכניות האלה לא הולכות יחד וזאת מדיניות המשרד כי אי-אפשר את שני הדברים האלה להחיל ביחד.

סליחה, זה אפשרי וזה קורה.

לגבי הדבר השני, של פתיחת גנים. אני הצעתי לאברהם ולצערי עוד לא עלה בידי לעשות, לנסות לבנות איזה שהיא מסגרת של הנציגים בוגרי החינוך, נקרא להם ככה – בוגרי החינוך הממלכתי דתי, שמכהנים ברשויות המקומיות. כך נקרא להם. שהם בדרך-כלל נציגינו, לבין אנשי החינוך הדתי, כי נושא הגנים הוא נושא קלאסי, שהוא מקומי, הוא לא מטופל ארצי ואני יודע שבדרך-כלל זה חלק מהטיפולים שלנו, לקשר בין הנציגים שלנו, הדתיים, לבין אנשי החינוך הדתי ואני יודע שהמוניציפאליים רואים את סוגיית החינוך הדתי כדבר מרכזי. לא תמיד, אגב, אני לא, ב- 95% מהמקרים. וצריך גם כן להיעזר בהם ושוב, אנחנו יכולים לעזור באותו חיבור או אם צריך לקרוא לסדר או צורך להעשיר ואני חושב שאחד האירועים או המפגשים שצריכים לטפל בהם, זה החיבור בין הנהלת החמ"ד, מפקחי החמ"ד, לבין המישור המוניציפאלי שלנו, שהוא מאוד חשוב. אם אני רואה את אלכס כאן, אז בלי האיש המוניציפאלי שלנו במבשרת, לא היה קם מחדש בית הספר הממלכתי דתי החדש.

ויש כבר אישור מאתמול, של המינהל, לבניית בית הספר במתחם ג', ליד הישיבה.

אני יודע. אני יודע. ודאי. אני לא יודע אם מוטי יודע את זה.

יודע.

כן? בסדר. כי המכתב נחתם אתמול אצלי לבשר לו את זה, אבל בסדר, אז העבודה הקדימה. האנשים המוניציפאליים הם האנשים המרכזיים, הם רואים בזה את עיקר ייעודם ואת עיקר תפקידם ואם יש בעיות, כדאי מאוד לערב אותנו בעניין הזה, כי אנחנו בהחלט יכולים, גם על סגירת גן וגם על פתיחת גן וגם על הזזת גן, וגם אם באשדוד רצו להקים בית ספר חרדי ליד בית ספר דתי, לפני שלוש שנים או לא זוכר מתי זה היה, שנתיים, כשפתחנו שם את שנת הלימודים, ולכן תדעו, אתם לא לבד. המערכת שלכם היא לא לבד, יש עוד מעטפת שלמה.


אגב, בימים עברו, שעמותת מרכז חינוך דתי היתה קיימת, הם התעסקו מאוד בסוגיה של הרצף. המעבר מגן הילדים. ויכול להיות שצריכים לשקול מחדש להטיל על אחת העמותות של הציונות הדתית, העמותות הן א-פוליטיות, הן נתמכות על-ידי המדינה, לקחת, אפשר לדבר על הדבר הזה, לדבר על הדבר הזה, כדי שהיא תיקח על עצמה, היא תיקח על עצמה את הסוגיה הזאת של הרצף, כי החמ"ד די מוגבל בגיוס תלמידיו, כעובדי מדינה. עמותה היא עמותה יותר משוחררת לפעול את הפעולה הזאת.

רציתי רק להוסיף על הדברים של אסתר, שזה לא רק בעיה של קצב הדבקת הגנים במקומות האלה. כשאין, הרי יש ילדים וצריך למצוא להם פיתרון. אז אם אין גנים של החינוך הממלכתי דתי, ההורים, לוואקום הזה נכנסים גופים של המוכר שאינו רשמי. עם מאבקים גדולים מאוד, כמו בעיר מודיעין, עם גנים חרדיים, שאין לנו מענה כי קצב האכלוס של העיר גדול מאוד, ונכנסים לשם גנים של המוכר שאינו רשמי ואז אנחנו, אמנם עדיין לא מפספסים אותם כי הם עוברים לבתי ספר יסודיים שלנו, אבל יום אחד יקום הגוף הזה שנקרא מאורעות מודיעין ויקים בית ספר יסודי משלו ואז התלמידים שלנו, יש סיכוי שנפסיד אותם בהמשך.

בסדר גמור. חברים, אנחנו הגענו.

אני רק מבקשת להזמין אתכם לנסוע מפה לעיר לוד, אנחנו כבר, אין הסעה, כל אחד מגיע ברכבו הפרטי, נשמח לראות אתכם, אם לא במהלך היום, אז בסיום היום, בשעה שש וחצי, מופע סיום סגירת יום יצירה יהודית.

אתי, קודם כל, אני מבטיח לך שביציאה לא יהיו להם בעיות.

לפחות זה.

הרב אוריאל.

מצטרף לתודות. חשבתי שנצליח לקיים דיון ככה רחב יותר על הנושא של האוטונומיה הפדגוגית של החינוך הדתי, אבל אני מזמין את עצמנו באמת.

קיבלתי, הדיון בוועדת הכספים לפני כן, זה שכר של המשרתים בקודש, אז אני מניח ששם גפני עושה מהדרין בדיון, אז הנציגה שלי שיושבת שם, כל הזמן מסמסת לי שהיא עדיין יש עיכוב.

אני באמת חושב שצריך להקדיש לזה זמן ראוי. אני חושב שיש לזה השלכות לאחריות שאנחנו קיבלנו על עצמנו, גם לגבי ממלכתי, כדי להיות באמת משמעותיים. אני חושב שחוק החינוך הממלכתי דתי צריך לקבל את העדכון הרלוונטי לתקופה שאנחנו נמצאים, לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה וזה דיון בפני עצמו.

תודה רבה. אני רוצה לסכם את הישיבה. בדרך-כלל נוהגים בכאלה ישיבות לומר איזה דברי סיכום, אני תוך כדי הדברים רשמתי לעצמי ואולי אחרי זה נחדד ואם תוך כדי הדברים אברהם או רב איתן או מישהו רוצה לתקן או להוסיף אני תמיד אשמח כי הישיבה הזאת, כמו שאמרתי, גם ישיבה היסטורית מבחינה זו שהיא ראשונה במתכונת הזאת וזה גם תיעוד לימים הבאים.


הוועדה מוקירה, ועדת המשנה של החינוך הדתי של ועדת החינוך, מוקירה את מערכת החינוך הממלכתית דתית בהיותה מגשימה את דרכה של הציונות הדתית וערכיה, המחברים בין תורה ומדינה, תורה ומדע, תורה עם דרך ארץ, תורה עם הוויית החיים הלאומית, הקהילתית והאישית של העם היהודי במדינת ישראל. הוועדה מעריכה מאוד את המסירות ותחושת השליחות של הגננות, המורים, המנהלים, המפקחים וחברי הנהלת החמ"ד ומחזקת את ידיהם להעצמת הדרך החינוכית של משנת החמ"ד.


הוועדה מציינת באופן מיוחד את תרומת החמ"ד להתמודדות עם האתגרים הלאומיים של העם והמדינה בקליטת עלייה לדורותיה וקליטת תלמידים בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה.


הוועדה קוראת לשר החינוך, הוועדה מברכת את שר החינוך ואת מנכ"ל המשרד על תמיכתם בחמ"ד וקוראת להם להמשיך ולחזק את מעמדו של מינהל החינוך הממלכתי דתי ומוסדות החמ"ד, באופן ראוי של החמ"ד, שהחמ"ד מחנך באופן ראוי ומודגש את תלמידיו ליהדות, לציונות, לדמוקרטיה, ולערכים חברתיים והומאניים.


הוועדה מברכת את מערכת החמ"ד ואת העומד בראשה, לרגל שבוע החמ"ד ושפע האירועים בו, כדי להעצים את מחויבות החמ"ד לערכים הממלכתיים, הבנויים על אהבת התורה, העם, המדינה, והארץ. נשפר את הנוסח ונעביר אותו.


תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:10