הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
12
ועדת החינוך, התרבות והספורט

22.02.2011


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 378
מישיבת וועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ח באדר א' התשע"א (22 בפברואר 2011), שעה 11:30

מורשת ההעפלה ומאגר מידע לאומי במחנה המעפילים בעתלית – לציון יום ההעפלה בכנסת

חברי הוועדה: אלכס מילר - היו"ר

אריה אלדד

עתניאל שנלר

כלנית שמיר

מנהלת תחום קתצוב ותמיכות, משרד התרבות והספורט

אור דורון

דוברת משרד התרבות והספורט

דן אבידן

מפקח של"ח ארצי, משרד החינוך

מיכאל גרינצויג

מפמ"ר לימודי אי"י וארכיאולוגיה, משרד החינוך

גדעון בן דרור

יועץ ועדת החינוך והתרבות

צביקה עדן

מנהל יחידת המוזיאונים, משרד הבטחון

רס"ן אסנת אור-לוירר
אכ"א – מ' עדים במדים, משרד הבטחון

עומרי שלמון

מנכ"ל המועצה לשימור אתרים

שלמה קופל

משנה למנכ"ל המועצה לשימור אתרים

אלעד בצלאלי

מנהל מחלקת חינוך, המועצה לשימור אתרים

נועה דקל גפן

גיוס משאבים, המועצה לשימור אתרים

איריס הרפז

דוברת המועצה לשימור אתרים

זהבית רוטנברג

מנהלת מחנה המעפילים עתלית

מיכל קמפנינו מילי
חוקרת מחנה המעפילים עתלית

רן חדוותי

מנהל אזור דרום חיפה, המועצה לשימור אתרים

מאיר יצחק

מרצה

מרדכי נאור

מרצה לתולדות ארץ ישראל

פרופ' מאיר שוורץ
מרצה

מינה מרמורשטיין
פעילה

מרדכי סער מרמורשטיין
פעיל

מרדכי רוזמן

פעיל

יהודית גידלי

רבקה וידר

יעל – חבר המתרגמים בע"מ
מורשת ההעפלה ומאגר מידע לאומי במחנה המעפילים בעתלית – לציון יום ההעפלה בכנסת

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

מורשת ההעפלה ומאגר מידע לאומי במחנה המעפילים בעתלית – לציון יום ההפעלה בכנסת. הוועדה התכנסה היום לנושא מאוד חשוב, אני מברך את כל האורחים וכל מי שעוסק בנושא.


עומרי שלמון יציג לנו את הנושא. בבקשה.

צהריים טובים אדוני היושב ראש, חברי כנסת, האורחים שהגיעו. למעשה נמצאים כאן הרבה מהמועצה לשימור אתרים, הרבה מעובדינו העוסקים בהעפלה. היום עשינו יום שבתון במחנה המעפילים בעתלית, כל הצוות כאן, היום יום חופשה, זה צוות שעושה שעה שעה בנושא בתחום אליו נחשף במהלך הישיבה כאן ואחר כך נמשיך באודיטוריום בארחו של יושב ראש הכנסת.


אדוני היושב ראש, אני מתנצל שמר שלמה הלל, שהיה יושב ראש הכנסת ושר ובשנים האחרונות נשיא המועצה לשימור אתרים לא נוכח איתנו, איש המופלא, האב הרוחני שלנו בהרבה מאוד מובנים. למעשה זה היום שלו כי הוא היה אחד מהמארגנים, אחד מהמנהלים או המפקדים של מבצע ההעפלה. הוא עסק בסיפורים פחות ידועים ובמורשת פחות ידועה של ההעפלה שברובה הייתה דרך הים. הוא ארגן יחד עם אנשי ארגון ההעפלה שני טייסים גויים אמריקאים שגנבו מטוס עם תום מלחמת השנייה ולמעשה במטבעות זהב ארגנו שלוש טיסות של מעפילים לשדה נטוש במושבה יבניאל בגליל התחתון. היו שתי טיסות מעיראק ועוד טיסה אחת מאיטליה, אם איני טועה זה היה באוגוסט 1947. במבצע עלום, מדהים שעד היום מי שקורא את תיאורו משתאה.


אני אתן פתיחה קצרה, למעשה אנחנו נציג היום בתמצית מנהלים על קצה המזלג, כפי שביקשתי אותך בעבר אני מזמין אותך בשם המועצה לסיור באתרי המועצה ובאתרי המורשת ובמיוחד בעתלית שהוא הנושא ביום הזה.


המועצה לקחה על עצמה, שבטובתה ובאחריותה, באהבה גדולה את כל נושא ההעפלה. העוגן של הנושא הזה קורה במחנה המעפילים בעתלית שקולט למעלה מ- 70,000 מבקרים בשנה. זה מספר גבוה ביחס לאתרים אחרים, אבל נמוך ביחס למה שאתר כזה יוכל, צריך וחייב לקלוט, הוא בלי שום בעיה יכול לקבל רבע מיליון בני נוער בשנת פעילות, זה לא קורה ואני מקווה ומאמין שבהמשך הישיבה כאן ברשותך, ובהמשך היום נדע לחשוף את הנושא כדי שהמדינה תיקח על עצמה משימה גם בנושא הזה.


המחנה הזה שאותו הצילו למעשה בסוף שנות ה- 70, דוקטור צביקה צמרת, למעשה לא נותר בו דבר ואת המעט שהיה הצליחו להציל. אנחנו דרך שחזור ודרך עדים ופעילות חינוכית ומחקרית שאנחנו מבצעים במקום מציפים באופן בלתי אמצעי את הנושא העשיר הזה שנקרא 'העפלה לחופי הארץ'. אנחנו עושים את זה באמצעות תצוגות, צריפים משוחזרים באופן מדוקדק ומדויק, מבנה אחד של הדזינפקציה שהוא מבנה מקורי שאותו שחזרנו, נראה אותו אחר כך במצגת. בחודשים האחרונים, במהלך שנה שעברה חנכנו דגם של אוניית דייג רוסית, היא נראתה מספיק גרוטאה ומספיק ישנה כדי שיהיה אפשר לעשות ממנה, כדברי אנשי הפלי"ם, אוניית מעפילים. זה פרויקט דגל שרבים רבים עוברים שם חוויה בלתי רגילה וכמובן שדרך כך נוגעים בנושא ההעפלה.


יש לנו מפעל הנצחה יחידי, בוודאי בארץ ובוודאי בעולם, שנקרא 'בנתיבי ההעפלה', נציג את הנושא הזה בעוד כמה דקות. יש לנו כ- 20,000 עדויות של מעפילים ומארגני העפלה שהגענו אליהם, זה יכול להיות דף פשוט של עדות של מתי עליתי ובאיזו אונייה, מאיזה נמל, איפה גרתי ואיך קוראים לי ועד תעודות, מסמכים, יומנים, כל הנושא מתרכז ב'נתיבי העפלה'. המשימה העיקרית לדעתנו, אגב, עתלית הוא אחד מ- 19 אתרים לאומיים מוכרזים, המועצה מחזיקה שלושה מהם ברחבי הארץ ועתלית הוא אחד מהם.

הכוונה להפוך את האתר הלאומי הזה לאתר לאומי להעפלה. לדעתנו זו משימה לאומית, אני חושב שאנחנו כולנו בהמשך הזמן לזכור את ה- 22 בפברואר השנה, כי זה יהיה בהחלט יום שאנחנו מצפים שתהייה בו תפנית. אנחנו עומדים מולכם כדי שלכם יהיה את הכוח והיכולת לעשות את המשימה הלאומית הזאת, זו משימה של הכנסת, זו משימה של הממשלה לחשוף את נושא ההעפלה באמצעות מחנה המעפילים בעתלית דרך מה שקורה שם ומה שיקרה שם בעתיד.

אדוני היושב ראש יש לנו להגיע ללמעלה מ- 130,000 מעפילים ומארגנים שאנחנו לא הגענו אליהם. כמובן מסיבות של גיל ושנים שעוברות חלק גדול מהם, אנחנו לא יודעים כמה כי אין שום מקור כולל "יד ושם" שאנחנו יכולים ללחוץ על כפתור ולהגיע לכל המעפילים, זה תחקיר ופרסום שנצטרך לעשות כדי להגיע אל המעפילים, לבני משפחותיהם ולמארגני ההעפלה.

בסוף דבריי אני פונה אליך באופן ישיר ורוצה לבקש שתיקח את המשימה הלאומית הזאת על שכמיך. תבקר בעתלית ונראה לך את מה שנעשה שם, זה באמת דבר מדהים בכל קנה מידה, זו פעילות יום ולילה של משפחות, נוער, נוער מחוץ לארץ, נוצרים שמגיעים מכל העולם. שלמה הלל אומר תמיד שהעפלה והסרט שהגיע לעולם על "אקסודוס" ועל פינוי "אקסודוס" הוא זה שבסופו של דבר הביא להחלטה על הקמתה של המדינה.

אני כמובן קטונתי מלבטא את מה שהוא אומר, לדעתי הוא בהחלט צודק ואנחנו רואים את זה עם הזמן. זה דבר מרכזי ביותר שצריך לחשוף, חייבים לתת לו את הביטוי הנאות באופן שהנושא יגיע למודעות ולידע הציבורי. אנחנו נכונים למשימה הזאת, אנחנו עובדים על זה יום ולילה, המחנה למועצה לשימור אתרים יש לה את כל הפלטפורמה וכל התשתית להעצים את הנושא הזה. תודה רבה.

יש לנו מצגת, אפשר להתחיל בבקשה?

(הצגת מצגת)

תודה רבה.

ראשון הדוברים, דוקטור מרדכי נאור בבקשה.

שלום לחברי הוועדה, ליושב ראש הוועדה. אני רוצה לדבר בקיצור נמרץ על שלושה דברים, אחד אישי אבל שנים מהם יאירו קצת את העניין מנקודות לא כל כך מוכרות. נתחיל מהעובדה שבשנות ה- 40 של המאה הקודמת היו בעצם שני אירועים דרמטיים במיוחד, אחד נוראי ואחד עם תקווה גדולה. האחד הוא כמובן השואה והשני התקומה. הקשר בין השואה לתקומה - השואה נגמרה ב 1945, המדינה הוקמה ב- 1948, בשלוש השנים שבאמצע המאבק להקמת המדינה ובתוכו העפלה, מה שאנחנו קוראים 'העפלה ההמונית', ההעפלה לא התחילה אז אבל אז היא הגיעה לשיאה. היא אחד הגורמים, הזכיר את זה עומרי שלמון, שתרמו במידה רבה להקמת המדינה.


ידוע הסיפור על "אקסודוס" כאשר הגיעה "אקסודוס" לארץ הייתה כאן וועדת החקירה של האום "אונסקו"פ" והאנגלים החכמים לקחו את יושב ראש הוועדה ואחד החברים לחיפה להראות להם איך הם מגלים הומאניות בהעברת המעפילים לאוניות הגירוש. לא היה, אם מותר להגיד את זה בלשון הקיצונית, יחסי ציבור יותר טובים להעפלה מההתנהגות של האנגלים במקרה הזה, והדבר נכתב בתוך הדוח של הוועדה. אותה וועדה נסעה אחר כך גם למחנות הפליטים באירופה, נפגשה עם הפליטים וכמעט כלום הביעו רצון אחד – לעלות לארץ ישראל והמעפילים היו בעצם אנשים הפליטים ההם. לכן צריך לראות את העפלה כמו שנקרא בארכיאולוגיה כמין 'אבן ראשה" – אבן בסיסית, , במפעל התקומה. מה שעושים במחנה בכלל באותו מאגר רק יכול לסייע לעניין הזה, כדאי שנזכור את העניין.


נקודה שנייה מעניינת, ונדמה לי שבדרך כלל לא שמים אליה לב. ב- 1934 כשהתחילה העפלה, מה שאנחנו קוראים 'העפלה ההמונית', 'העפלה עממית', 'העפלה ציבורית', כי תמיד העפילו. בישוב בארץ ישראל היו כ- 300,000 נפש, אחרי 14 שנה ב- 1948 היו כאן 600,000 אולי 630,000, זאת אומרת נוספו כ- 300,000 או קצת יותר. אנחנו מעריכים ש- 50,000 מהתוספת זה ריבוי טבעי, נשאר 250,000 שהם בעצם עולים חדשים. מתוך העולים החדשים האלה למעלה מ- 50% הם אנשי העפלה. זאת אומרת שאם ננסה לא להביא אותם בחשבון ונגיד שהם לא היו באים, אני לא יודע איך הייתה קמה המדינה כי המדינה הייתה זקוקה למאסה קריטית בשביל לקום. אם היו פה במקום 600,000 היו 400,000 אני לא בטוח שזה היה עובד, אבל כשהיו פה 600,000 זה כבר יותר. העפלה תרמה כאן את התרומה העצומה שלה מעבר לדברים האחרים כמו חלק מהמאבק וכדומה.


הדבר השלישי והאחרון שאני רוצה להגיד זה עניין אישי לגמרי, שלדעתי שופך אור על הפוטנציאל של המאגר בנתיבי ההעפלה. אני פעם לפני כחמש עשרה שנה או משהו כזה, כשרק התחלתי להיות קרוב לעסקי ההעפלה בעתלית, כשהמחנה היה די צעיר לימים, אז סופר לי שמתחילים בפרויקט הזה, אז לא היה ברור לגמרי אם פעילי העפלה גם הם נרשמים, אמרו לי שכן. אז הבאתי, אתם לא תאמינו את מי, את האימא שלי. האימא שלי יהודיה ארץ ישראלית בשנת 1947 הייתה יחד עם עוד כ- 800-900 בני הארץ שחשו לחוף ניצנים לסייע למעפילים לרדת לחוף ותפסו אותם, חלק מהמעפילים חמקו, אבל תפסו את החלק השני וגם תפסו את כל מי שבא מהארץ ואיימו לשלוח אותם לקפריסין כי הם לא הזדהו, הם רק אמרו "אני יהודי מארץ ישראל".

היא הגיעה עד לנמל חיפה, יש לי גם בן דוד שהיה מעפיל ארץ ישראלי בקפריסין. אני שאלתי אם אפשר למלא בשבילה טופס, אמרו לי כן. באתי אליה ומילאתי יחד איתה טופס. ראשית בשבילה זו הייתה חגיגה ואחר כך היא הביאה לי כל מיני קרובים ומכרים שלה שהיו גם הם, וגם להם מילאנו את הטפסים. אני מוכרח לומר לכם שהיא חיה מאז עוד 12 שנה. היא מתה בגיל 99. יש לי הרגשה שהטופס הזה והתעודה הגדולה שהיא תלתה על הקיר תרמה לא מעט לעניין.


אני חושב שאתר המידע הזה חשוב לא רק לידע שלנו, הוא חשוב גם למעפילים וחשוב לקרוביהם ובני משפחותיהם שיהיה להם בבית ציון על כך, כי באמת יש להם על מה להתגאות על מה שהם עשו. לאור זה אני חושב שאין דבר יותר חשוב, צריכים להגיע להרבה יותר מ -20,000 שרשומים, כמו שאמר עומרי שלמון "בואו בשלב הראשון ונתפשר על ,100,000 זה נחמד מאוד.

תודה רבה לאדוני. פרופסור מאיר שוורץ בבקשה.

תודה ליושב ראש שהזמין אותי. אני רוצה לדבר על מה שנאמר כאן והוא תרומתם של ניצולי השואה למדינה. 1,500 המעפילים שהיו על אוניית גירוש, אחת משלושת אוניות הגירוש שאני הייתי מפקדה, הורדו בכוח אכזרי בנמל המבורג בגרמניה בנוכחות 2,200 עיתונאים – שם היה המנוף להקמת המדינה. כל העולם למחרת רעד, ידע מזה, שם הרגישו בפעם הראשונה. אנחנו למדנו את חשיבות העניין רק מאוחר יותר.


העיתונאים שנכחו בוודאי תרמו תרומה עצומה לעניין. אוניית "אקסודוס" עצמה לא עשתה שום רושם בעולם כמו שידעו עליה כאן בארץ. אנשי הפלמ"ח שהיו שם ירדו בחיפה. על אונייה אחת נשאר אחד, מיכה פרי זכרונו לברכה, על האונייה השלישית, נמצא איתנו כאן הנציג שקיבל את הפיקוד על האונייה הראשונה. שלושה אנשים שונים משלוש אסכולות שונות שאחד לא הכיר את השני לפני כן פעלו לבד וכולם הגיעו לאותה תוצאה. אני מעלה את העניין הזה מאחר ואנחנו לא מרגישים מספיק את כל הכבוד למבצע הזה שכולו שייך למעפילי "אקסודוס" – מעפילי "אקסודוס" הם אלה שפעלו.


מה שהוזכר קודם, זמן קצר לאחר מכן מנחם בגין החזיר את המנדט לאו"ם, אחרי הכ"ט בנובמבר שאז כבר הייתי במקום אחר ושם סיפרו לי על כ"ט בנובמבר, והמדינה קמה. אין לי ספק שזה היה ה"אבן הראשה" כמו שנאמר כאן . הצלחתי לעלות על האונייה כסבל של הנמל במרסיי, הצלחתי להיכנס בפנים וקיבלו אותו כמפקד האונייה מיד. לא היה שום ויכוח על זה. המצב היה של 'אושוויץ צפה', כך קראו לזה האנגלים. כל זה הוא הגורם שהיום אנחנו יכולים לומר כל הכבוד למעפילים, למעפילים ולא לאלה שמסביב. אנחנו תרמנו יחד איתם. הקשר בין האנשים יצר כוח חזק


כשהתחלנו לרכז את שמות המעפילים זה היה לפני מספר שנים, אספנו כ- 2,000 שמות, כשאנחנו נתנו הוראה כשמורידים אותנו בכוח אתם צריכים למסור שמות אמיתיים, ביקשנו שלא ימסרו שמות, כולם עשו שמות בדויים, אמרנו כלום באו מתל אביב וכולם חוזרים לתל אביב וכל אחד נולד ב- 1850 וכל אחד עם שם אחד. את כל זה לא היינו צריכים לומר להם כי הם למדו את זה והם הטריחו אותנו יותר ממה שאנחנו הטרחנו אותם.


הנקודה המרכזית היא, לא אמרנו להם מספיק תודה. אבל גם לאלה שעשו לא אמרנו מספיק. הג'וינט שעזר, ליהודים שנתנו את הכסף כדי להביא את כולם יחד, זה לא הודגש מספיק בכל המקומות. לא אמרנו מספיק תודה לאלה שנטלו חלק בכל העניין.


אין לי ספק שהגיעה העת להוציא את זה לפועל, אנחנו עומדים להוציא ספר חדש על מעפילי "אקסודוס", יש ספר אחד הוצאנו לפני כחמש שנים על המעפילים בלבד וכעת נוציא ספר על מעפילי "אקסודוס" כל מה שידוע מהם, הספר יהיה למכירה. אני אומר את זה כי אנחנו צריכים ללמד את העניין לילדים שלנו, לבני הנוע,ר לספר על אלה שתרמו את התרומה העצומה להקמת המדינה. תודה.

תודה רבה אדוני. מרדכי רוזמן בבקשה.

תודה אדוני, מוריי ורבותיי, אחי ורעיי, קהל נכבד. בדיחלו וריחמו, ביראת הכבוד ובעוונה יתרה אני מתייצב לפניכם על מנת להגיד בתמצית במסגרת הזמן שעומד לרשותי, משהו על העלייה, העפלה ועל המעפילים לארץ ישראל.


אתחיל מהסוף ומה שנראה לי החשוב ביותר. אני בעצמי מעפיל, אינני חושב שלציבור המעפילים מגיעים תשלומים, תגמולים או חס וחלילה נקודת זיכוי במס הכנסה, את התשלום ואת השכר מעמלנו כבר קיבלנו מזמן – המדינה. אם להגיד את האמת אף מאחד מאיתנו לא חלם שנגיע למה שהגענו היום. במציאות ההיסטורית, המציאות רחוקה מהחלום. במקרה שלנו החלום מפגר אחרי המציאות, המציאות עולה על החלום. אם נזכור פסוק מתהילים, אם מותר להגיד את זה, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". ואני מוסיף על דעת המקום ודעת הקהל היינו כחולמים ולוחמים.


מהי שליחותינו עכשיו, או יותר נכון השליחות שלכם? – השליחות שלכם היא לשזור, לשלב את הערכים של העפלה בהוויה היהודית-הציונית במערכת החינוך ולאור זה לפעול. כי הערכים של ההעפלה והעלייה הם שווים לכל נפש בכל תקופה ובכל אירוע.


אתחיל מדבר קטן, העלייה. יש היסטוריונים חדשים, יש אנטי-ציוניים או פוסט-ציוניים, שהם בכלל לא רוצים להעניק לנו את התואר 'עלייה'. בנדיבותם הרבה הם מסכימים שאנחנו מהגרים, אם רוצים עוד יותר להשפיל אותנו הם אומרים "הם מרגנטים" - לא היה דבר כזה. מבחינתנו אין מהגרים לארץ ישראל, לארץ ישראל יש רק עולים. השפה העברית מייחסת למושג עלייה הרבה מאוד פנים, עלייה לתורה, עלייה לרגל, עלייה לבר-מצווה, זאת אומרת שבמושג הזה אין רק טכניקה 'אני נוסע', אלא במושג הזה יש ניצוץ של קדושה.

יהודי אמריקאי אומר "אני עושה עלייה" אבל הוא לא יגיד אני עושה נסיעה, יצחקו ממנו. זאת אומרת שהעפלה והעלייה זה לא היה תהליך של מעבר ממקום למקום או חיפוש חיים קלים ויותר נוחים, זה לא היה מבצע של יחיד. זה היה מבצע של יחיד שהשתלב בכלל הגדול של העם היהודי והתנועה החלוצית והציונית.


אם נסכם במשפט אחד, אנחנו יכולים לומר שהעלייה הבלתי ליגאלית הייתה אחד הנדבכים, אחד מאבני הפינה של שאיבת ציון המודרנית. אנשים לא נסעו ולא השתלבו במאבק נגד גזרות הבריטים לטובתם ולמענם, בוודאי גם לטובתם ולמענם אבל בעיקר להשתלב במאבק הכללי של עם ישראל. אני אומר לכם דבר אפיקורסי, כל ההמצאה של העלייה ב' והעפלה זו בעצם המצאה בריטית. אם הבריטים לא היו סוגרים את השערים היינו הולכים קדימה בלי להזדקק למלחמות.


אני בעצמי פעיל, תדמיינו לעצמכם שלא עומד בפניכם איזה יהודי זקן בא בימים אלא עומד בפניכם הנער היהודי מהעיירה הקטנה סטולין בירכיתי פולין, הוא עם חבריו עולה בשנת 1929, עומד בכיכר השוק ומחכה לעיתונים שמגיעים מוורשה - שם הידיעות על מאורעות תרפ"ט. באחד הערבים הוא משתתף באסיפת עם ציונית גדולה והמנהיג הציוני אומר יהודים, אנחנו בני בליעל כי בארץ ישראל נשפך דם יהודי ואנחנו יושבים כאן. הילד הקטן אחרי החינוך בחדר ואחרי החינוך בתלמוד בתורה ואחרי הלימוד בבית ספר תרבות אמר "גם אני צריך ללכת לשם". כבר בשנת 1929 בגיל עשר או שתיים עשרה החלטתי שאני הולך לארץ ישראל. מה לעשות זה לקח כמעט 20 שנה, אבל הגעתי.

למה האיש היהודי היחיד הבודד נדחק לסכנה הזאת? – כי מי שהלך בעלייה ב' שלא מדובר על 'אוריינט אקספרס', ולא על ספינות פאר, מדובר על הליכה ברגל, ברכב, הברחת גבולות שזה הרבה צרות צרורות, זה הרוגים, זה פצועים. אבל הנער היהודי, האיש היהודי ידע שפה טמון עתידו וגם עתידו של העם היהודי. אני אגיד את האמת באמתחתו של מעפיל, לא כל אחד סחב איתו את כתבי הרצל או את המאמרים של התנועה הציונית, שוב אולי אגיד דבר לא לגמרי מדויק, כל יהודי בעצמו היה הרצל קטן. מבלי לקרוא את הרצל הוא חלם על מדינה יהודית. מה זה הרצל? – מדינה יהודית, מדרס וכף רגל לעם היהודי. מאין הם לקחו את זה? – האדם לומד לא רק מהספר ולא רק מהעיתון הוא לומד באוניברסיטת החיים, אבל גם מהספר. איזה יהודי לא זכר את פסוק "בשנה הבאה בירושלים ...". איזה יהודי או הרבה יהודים לא שיננו "ותחזננה עיננו בשובך לציון ברחמים". זאת אומרת שזה היה מפגש אדיר של רצון אישי, של הכרה לאומית ושל תפקיד לאומי.


אני מוכרח לספר קוריז אחד, אני עצמי עליתי ב"אקסודוס" ויצא לי הרבה לדבר עם המפקד האנגלי של שלושת האוניות כולל "אטרטו", גם זה לא נאה אבל הוא התייחס אליי בכבוד וניהלו משא ומתן. יום אחד הוא אומר לי "שמע אדוני, תרד בבקשה למרתף כי אנחנו הורדנו את כל היהודים למרתף, תבדוק אם ברשימת הנוסעים שלכם נמצאת בחורה צעירה בשם פלוני אלמוני" היום קוראים לה שושנה סיברון, תושבת חיפה מורה לעברית, אני לא שואל אותו למה ומדוע, אני יורד למטה למרתף ושואל בקול רם אם יש לנו בחורה בשם זה וזה, "כן אני". אמרתי לה שאנחנו הולכים למפקד האנגלי.

אני אומר "גם אני אהיה נוכח בפגישה". לשבחה אני אומר שהיא לא שואלת שום שאלה והולכת איתי, אני מניח שזה קצת לזכותי שהיא סמכה עלי. אנחנו מגיעים לקפטן הזה והוא אמר "ילדתי, הקרובים בפלשתינה דאגו לך לרישיון כניסה, את רשאית ואני ממליץ לך לארוז את החפצים, רדי לחוף כאן בבוק, אנחנו נסייע לך ואת נוסעת ישר לארץ ישראל". תאמינו לי בציפייה לתשובה שלי הלב רצה לקפוץ החוצה. אבל הבחורה הזאת אמרה בלי התרגשות "אדוני הקפטן, תודה רבה לך, תודה כמובן למשפחתי שדואגת לי, אבל אני יורדת, מה שיהיה עם כל הנוסעים יהיה גם איתי". ראיתי שפניו נפלו ופניי אורו. הסיפור הקטן הזה מעיד על הגבורה הפנימית, על האמונה בצדקת הדרך, על הרצון לשלב את כל הכוחות במלחמה הצודקת הזאת.


אני אסיים במשפט אחרון. בקשתי, תביעתי, אתם בתור וועדת החינוך, אתם קווי החשמל שמביאים לדור הצעיר את זרם התודעה של אמונה בצדקת הדרך, של אמונה בקהילה. במושגים היהודיים יש דבר ששמו מניין, כלומר אחד בשביל הרבים והרבים בשביל האחד. את הסיסמאות האלה, את הערכים האלה של מסירות לכלל, של ניקיון כפיים את זה אנחנו, אני, תובעים מכם. תעשו למען זה יום יום בכל המסגרות. מילה טובה אחת, וזה אולי ישמע כפרסומת. אבל הארכיון וכל מה שיש בעתלית זה אחד הכלים להוריש את הערכים האלה. הלאה הזמן יגיד את שלו. תודה רבה.

תודה רבה אדוני על דברייך, אני רוצה לומר כעולה בעצמי הלוואי שכל עולה שמגיע לישראל היה שומע את הסיפורים האלה, על זה אנחנו נדאג גם, סמוך עלינו. תודה.


רבותיי אני מבקש, בשעה 12:30 צריכים להתחיל את הישיבה הבאה, יש לנו כאן עוד שישה דוברים וכל אחד מתבקש לקצר כי אני רוצה לתת לכולם את זכות הדיבור. בבקשה זהבית רוטנברג.

צהריים טובים לאורחים ולמארחים. אספר מעט על מאגר המידע.


מאגר המידע בנתיבי העפלה שנמצא במחנה המעפילים הוא בעצם מאגר מידע על תיעוד נושא ההעפלה בהיבט הרחב ביותר. הוא מתעד את סיפורן של אוניות המעפילים, קודם כל הוא מתאר את העפלה באוויר, ים ויבשה, הוא מתעד את כל סיפורן של אוניות המעפילים – למעלה מ- 140 הפלגות. הוא מתעד את סיפורן של פרשיות ההעפלה השונות, את מחנות המעצר השונים למעצר מעפילים - כשמונה במספר. אבל בראש ובראשונה הוא מתעד את המעפילים ואת הפעילים.


הגישה שלנו היא שבצעם התיעוד הוא לא רק שיעור היסטוריה, התיעוד הוא יותר סיפור אנושי מרתק, מרדכי רוזמן דיבר מעט ואפשר להבין עד כמה הסיפורים הם הכלי החינוכי החזק שלנו. כל תיעוד של מעפיל בעצם מאפשר לנו להראות ערכים חינוכיים משמעותיים מאוד שלא היו רלוונטיים רק אז, הם רלוונטיים מאוד מאוד היום גם כדי להנחיל את זה לדור הצעיר. כל סיפור של מעפיל מראה שמהשבר הגדול ביותר אפשר לקום, כל סיפור של מעפיל מראה שאפשר למצוא ניצוץ אור בכל חשכה הכי גדולה, כל סיפור של מעפיל מראה שכשיש יעד וכשיש מטרה זה עוגן לחיים. כל סיפור של פעיל העפלה מלמד מהי אחריות הדדית, מהי הנתינה לעומת קבלה. וכל זה בעצם הוא המהות שאנחנו רוצים להנחיל לדור הצעיר שלנו, זה הכלי.


היתרון הגדול של מאגר המידע שהוא מאוד מאוד זמין לקהל, יש בו טקסטים, יש בו אודיו, ווידאו, הוא משלב בתוכו הרבה מאוד חומר מרתק בנוסף לצוות שעובד במחנה ומקבל את הקהל, זה מאוד זמין. זאת הסיבה שהמאגר הפך להיות אבן שואבת לסטודנטים ותלמידים כדי לעשות עבודות, זה אבן שואבת לאירועים משפחתיים, ימי הולדת, סבא-סבתא, יום אזכרה וכדומה, זו אבן שואבת למפיקים ובמאים מהארץ והעולם שמעוניינים במידע עם הפן האישי. העוצמה של המאגר הזה היא באמת באמת עוצמה מאוד מאוד גדולה.


אני רוצה לומר, שאולי שכדי שנוכל לעשות את המלאכה שלנו, את השליחות שלנו כראוי אני פונה אליך כבוד היושב ראש בשתי בקשות. בקשה אחת שהמאגר הזה יוכר כמאגר מידע לאומי כדי שנוכל לקבל מסמכים ומידע רלוונטי מארכיונים בארץ ובעיקר מהגנזך המדינה וארכיון הציוני, שיש לנו קשרים מצוינים איתם. המטרה היא לא כדי שיהיה אצלנו חומר במקביל אליהם, אלא שהחומר שיהיה אצלנו יהיה נגיש לסטודנטים, תלמידים ולהקהל הרחב שבאמת יוכלו לחפש ולמצוא מידע. אנשים מגיעים לחפש מידע שורשים על המשפחות שלהם.

יש הגדרה בחוק למאגר לאומי?

זה לא מופיע בחוק? אולי דרך הגנזך.

הבקשה השנייה היא, באמת כדי שנוכל להנציח לכבודם ולזכרם של המעפילים והפעילים, לא רק שהם יהיו מתועדים במדיה, אלא באמת להנחיל את המורשת שדיברנו עליה, לצאת באיזו קריאה לכל תלמידי ישראל במשרד החינוך שיבואו לבקר באתר הכל כך משמעותי והכל כך חשוב הזה. תודה.

תודה. יצחק מאיר בבקשה.

כבוד היושב ראש. במסגרת הגליוטינה שהנחתת עלינו אני באמת אתמצת את דבריי בצורה המקסימאלית.


אני שייך לזן הנדיר של עולים לארץ ישראל שהיו גם ליגאלים וגם בלתי לגיאלים, כלומר הייתי באונייה "נפוליאון" אותה אוניה צבאית צרפתית, הברגידה היהודית במרסיי הופקדה לשמור במחנה, שחלילה לא נעלה על המשאיות הצרפתיות שהסיעו את העולים לנמל, שלא יעלה אדם בלתי לגיאלי. המחנה רחש בחש באנשים שבאו מכל תחנות אירופה, בוכנוולאד, אושוויץ וכל מה שאתם רוצים, צעירים, מבוגרים בלי חפצים וכן הלאה, שרקדו כל הלילה כדי לעלות ובתוכם היו מעט מאוד בעלי סרטיפיקטים.

לאחי עליו השלום ולי, לא היו סרטיפיקטים, אימי מנוחתה עדן ואחי הקטון שיבדל לחיים, לא היה להם. הבריגדה ששמרה שלא יעלו הייתה מחולקת לשניים, הייתה ברגידה ששמרה שלא והייתה ברגידה שדרבנה שכן. לכן נמצאו אנשים בתוך תאי הפעילים של המשאיות האלה וביניהם המפורסם שחיים גורי כתב עליו, "מי מכיר את יוסף ג'י", גם היו שם. כשהגענו לארץ שהייתה קטנה אז, כולנו השלכנו את הסרטיפיקטים לים וכולנו היינו בלתי ליגאלים, הורידו אותנו למשאיות ולאוטובוסים ומשני עברי הדרך עמדו אלפי ישראלים. לא היה פקס, ולא הייתה תקשורת אבל הייתה ידיעה שאונייה מגיעה ואלפי אנשים עמדו וצעקו שמות, רוזנברג, וינקל וכך אנחנו מצאנו את אחותה של אימי. אני לא רוצה להיכנס לתיאור כי אין זמן.


מחנה עתלית זה סיפור מוזנח. כמו שיש מצעד החיים צריך להיות משט החיים. תכנית חינוכית לאומית, ההעפלה היא אחת מהתופעות המרכזיות הבלתי נחקרות עדיין, מרדכי רוזמן אתה צריך לעשות עוד הרבה , לספר על רצון בלתי מובן של אנשים שיצאו מכל מיני מקומות בניגוד לכל מיני אפשרויות ועלו על ספינות שלא היו ספינות והתמודדו עם צבא שהיה כן צבא, והגיעו ובנו את הארץ. המחנה הזה משמר את העדויות בצורה הירואית. אני זוכר שעוזי נרקיס ואני כשהיינו חברי הנהלת הסוכנות, אני הייתי מנהל ימין אורט, הייתי מעל עתלית, היו שני סיפורי גבורה גדולים, האחד של נילי אהרונסון שהביא את הבריטים והשני של עתלית, בהם היו הבריטים.


אדוני היושב ראש אני מחזיק גניבה אחת בידיי, מכל הגניבות הקטנות שאדם גנב פעם בפלמ"ח תרנגולות, אני גנבתי דבר אחד. בשנת 1946, אני מחזיק את זה וזה מצולם אצלכם, אני מחזיק סידור תפילה לא עתיק, הוא הודפס בשנת 1900, אבל הוא היה חלק מכלי הקודש שהבריטים פרנסו בעצם את האסירים, היינו אסירים של ממש, אבל ראיתי אותו ואז לא ידעתי לקרוא עברית, אבל ידעתי שזה סידור תפילה, היה כתוב בעיפרון על הסידור, "Good luck to you, people of Jewish place, an English soldier" אני גנבתי את זה ושמרתי אותו, הוא נמצא אצלי, ניסיתי לחפש את ה- English's Soldier הזה.

אני רוצה שמערכת החינוך של מדינת ישראל תדע את הסיפור של העפלה ושהיא תעמוד על כך שמבקרים מחוץ לארץ, סנטורים, אנשי המגבית יבקרו שם. תזמינו אותי יש לי מה לומר להם, את יודעת שאני בא לדבר אליהם. ואתה אדוני היושב ראש הפוך את זה לסיפור של גבורה שהפכה את מושג העפלה, שבתורה זה בניגוד לרצון ה', והפכה אותו את מושג ההעפלה לביטוי רצון ה'.

תודה. מרדכי סער מרמורשטיין, בבקשה.

תודה. אני הילד הראשון שנולד על אוניית המעפילים "כנסת ישראל", זאת שעל שמה נקרא המוסד שבו אנחנו יושבים כרגע, כנסת ישראל.

תקבל כניסה חינם.

יש לי כרטיס כניסה חינם באוניות מעפילים, עד היום לא ניצלתי אותו.


אני רוצה לומר משהו מזווית אישית ואחר כך מזווית של ההעפלה, נראה לי שלא נתנו את תשומת לב לנושא הזה. אני באמת לא יודע למה קיבלתי צל"ש על העובדה שנולדתי על אונייה, בסך הכל רציתי לצאת בשלום מבטן אימי, זה מה שעשיתי. למי שבאמת מגיע צל"ש גדול זאת אימי שתבדל לחיים ארוכים, היא בת 85 שנים היום\ והיא ניצולת שואה שהוריה ואחיה נספו בשואה יצאה לדרך, לארץ בלתי נודעת כשאין מדינת ישראל, יצאה למסע תלאות וייסורים בחודש השישי להריונה עם איזו הבטחה משליחי ההגנה בני 19,20,21 ילדים שאמרו לה "אוטוטו את בארץ".

היא עלתה על אוניית המעפילים בחודש התשיעי להריונה, מתוך הבטחה שתוך שלושה-ארבעה ימים מגיעים לארץ, וכולנו יודעים שלא מגיעים, לא לארץ ולא בשלושה-ארבעה ימים אלא מגיעים למקומות אחרים לחלוטין. היא זאת שהונחה על שולחן מצופה בשמיכת צבאית עם האור של קברניט האונייה "כנסת ישראל" ושם ילדה אותי. שם פתחתי את בית היולדת של "כנסת ישראל" כי הוריתי את הדרך לעוד 12 מעפילים קטנים שבאו בעקבותיי. לצערנו אחד מהם נהרג בתאונה על האונייה, מה שמראה קבורה ימית, יוסק'ה הראל מתאר בצורה מדהימה בספר שכתב יורם קניוק "אודיסיאה של מפקד" ועוד אחד לא שרד את המחנה בעתלית וכך נותרו בחיים 11 ילדים.

בגיל 60 כינסתי את כל החבורה הזאת ועשינו מסיבת יום-הולדת בדיוק בחדר שבו נמצאת מיטתי במחנה בעתלית. החבורה שניהלה את האונייה הזאת היו אנשים בני 20-22, יוסקה הראל המפקד בן 26. יואש צידון הוא האיש שנתן לי את השם סער, יואש צידון היה פעם חבר הכנסת הזאת נתן לי את השם סער ראשית על שם הסערה הרצינית ביותר שהייתה באותו זמן בים וסער גם על שם הסערה שפקדה את עם ישראל.


מאחר ואני רואה שזמננו עומד לפוג, אני אומר מלה כללית חשובה שלא נאמרה כאן עד עכשיו. פרק העפלה הוא פרק מזהיר בתולדות ישראל והוא לא מקבל את העילה ואת התודעה שהוא ראוי לה. קחו למשל בהשוואה קטנה של מספרים, במלחמת השחרור נהרגו 6,000 לוחמים ובגלל זה לוחמי מלחמת השחרור זוכים לעילה גדולה, ובצדק, 6,000 לוחמים זה אומר 1% מהאוכלוסייה.

אני רוצה לגלות לכם שמתוך 120,000 אנשים שיצאו לדרך כמעפילים כ- 3,000 לא הגיעו, כלומר הם נספו במהלך הפלגות המעפילים, כלומר כאן מדובר על 2.5% מהאוכלוסייה הזאת. זאת אומרת שניצול שואה בין אם הוא תינוק ובין אם הוא ילד, בין אם הוא אב, זקן או זקנה כשיצא למסע הזה הוא יצא בעצם לקרב לא פחות מלוחם במלחמת השחרור ואפילו יותר מזה. לכן נראה לי שהחשיבות, התודעה והעילה שאופפת את מלחמת השחרור לא אופפת מספיק את הפרק הזה בתולדות עם ישראל. אני קורא כאן גם למערכת החינוך כדי שאת הנושא שמטפל במחנה המעפילים בעתלית, שהכנסת תיקח כפרויקט לאומי, כי הוא אכן מאוד מאוד חשוב.

תודה. אסנת אור לוירר, בבקשה.

אני על התקן של מי שנעזרים ועושים שימוש היום באתר המפעילים. אני מפקדת במדים, מחלקה בצה"ל שעוסקת בהנחלת השואה בעיקר דרך המסעות לפולין, לא נרחיב כאן על הפרויקט הזה, זה בהזדמנות אחרת. כאשר אנחנו משתמשים במסע להקנות ערכים, הזדמנות לשיחה ושיח שמתפתח בתוך המשלחת, מתוך תפיסה חינוכית שמדברת על תפיסת היום שאחרי, זה שואב מבחירה שעשו ניצולי השואה ביום שהיא הסתיימה, הבחירה שלהם להיות אקטיביים, הבחירה שלהם בציונות, הבחירה שלהם בבנייה, הבחירה שלהם לא להסתכל אחורה ולעשות מעשה. כן, הייתה אפשרות גם לא לעלות לארץ, לא אגיד רובם אבל לא מעט הגיעו יחד עם ההעפלה.

כאשר אנחנו חוזרים לארץ אנחנו עושים את המפגש, חיפשנו מקום שיקשר לאותה תקופה, תקופה שמקשרת בין שתי התקופות האלה, המוזיאון במחנה בעתלית בהחלט מהווה מקום כזה, גם בהיסטוריה שהוא משקף. מאגר המידע הוא מאגר עצום שאנחנו עושים בו שימוש, הצוות החינוכי במקום יחד איתנו עם אותם ערכים שאנחנו רוצים לקחת למפקדים של צה"ל לתוך ערכי הארגון, עושים איתנו עבודה חינוכית מאוד טובה של סגירת מעגל ופתיחת המעגל הנוסף. לא מעט אנשי העדות שנוסעים איתנו הם כאלה שבעצמם היו אנשי ההעפלה. יותר ממחצית המסעות שלנו חוזרים ומבקרים במקום הזה.

תודה. מיכל קמפנינו מילי, בבקשה.

אני הדרכתי במחנה המעפילים במשך כשלוש שנים. גילתי די מהר את העובדה המדהימה שכל תלמיד במדינת ישראל יודע להגיד שלפני קום המדינה היו פה בריטים. אבל בכל כיתה יש רוב שלא יודע מיהם הבריטים, באיזו שפה הם מדברים, מה הם עשו פה ולמה. זאת אומרת שפערי המידע בכלל אצל ילדים שבשבילם שישים שנה, שש מאות שנה זה אותו דבר בערך. פתאום מגיעים למאגר המידע ואני מראה להם "זה אבא שלי שהיה מעפיל בן שנתיים, לא מעפיל אלא עצור ליגאלי, פתאום הם רואים את הסבא של אחד הילדים ובמיוחד בכיתה שעשתה שיעורי בית עם מורה שהכינה אותם והם מילאו שאלונים, כשהם מגיעים ומוצאים את סבא של אחד הילדים זה מכניס אותם גם רגשית למקום הרבה יותר נכון, גם בסקלת הזמן הם מבינים את הזמן אחרת.


מאוד חשוב שמאגר המידע הזה יהיה חשוף כמה שיותר, שננצל את הזמן שנותר כדי למלא אותו. היום אני נותנת לקשישים קורס שבועי בגוש עציון ואני משתמשת בעיקר במה שנמצא במאגר המידע אבל אין לי גישה ישירה ואני נעזרת בצוות - - -

אני לא מצליח להבין למה היום בעידן המחשב אי אפשר למחשב אינטרנטי את כל מה שיש אצלכם, לשים את כל החומר על שרת ושכל העולם יוכל להיכנס אליו. למה זה צריך להיות מורכב?

צריך לתקצב את זה.

זו מערכת שנמצאת כעת בבנייה, משדרגים אותה.

זה כסף קטן.

תודה מיכל, צביקה עדן בבקשה.

אני ראש יחידת המוזיאונים במשרד הבטחון. אנחנו מפעילים 12 מוזיאונים שאחד מהמוזיאונים הוא מחנה העפלה וחיל הים, הוא למעשה המוזיאון הממלכתי, ואני מגדיר אותו ולא רק אני אלא המדינה הגדירה אותו, כמוזיאון הממלכתי שעוסק בנושא ההעפלה.


אין ספק שהפרק הזה של ההעפלה הוא פרק חשוב מאוד ולכן משרד הבטחון מטפל בנושא הזה בתשומת לב יתרה.

חיילים מבקרים בו?

בוודאי. חיילים מבקרים בו, קצינים מבקרים בו, תלמידים, תיירים.

דרך איזה מנגנון שמבקרים החיילים?

תרבות יום א', מש"קיות חינוך.

כמה מהמתגייסים היום לצה"ל מבקרים בהנחיה?

בשנה האחרונה, שנת 2010 ביקרו במוזיאון הזה 55,000 מבקרים מתוכם 28,000 חיילים. זה מספר נכבד מאוד בסדר גודל של הצבא.


אנחנו גם מקיימים במקום הזה טקס אזכרה ממלכתי בערב יום הזיכרון לחללי ההעפלה והוא מתבצע כל שנה בצורה מסודרת על ידי מרכז ההסברה, משרד הבטחון בנוכחות שרים ואותן משפחות.

באיזה תאריך?

ביום הזיכרון לחללי צה"ל.


אני רוצה לנגוע בנושא שחבר הכנסת אריה אלדד העלה. לנו במוזיאון עצמו יש לנו למעלה מ- 10,000 מוצגים ממוחשבים, יש שמונה עמדות מחשב דרך אתר אינטרנט שגם מבקרים שנמצאים בתוך המוזיאון וגם אנשים מבחוץ נכנסים לאתר, יש לנו עשרות כניסות ביום, מאות כניסות בחודש ואנחנו מעבירים חומרים דרך המקום הזה, בהחלט מתבצעת פעילות חשובה מאוד.


בנוגע לנושא שמות ומוצגים אותנטיים, צריך לזכור שמי רוצה לעשות עבודה מקצועית צריך לעבוד עם ארכיונים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם ארכיון חיפה, יש למעלה מ- 10,000 שמות מקוטלגים, אני אומר לכם שזה חלק נכבד מאותם עולים שאני מוקיר ומעריך לא ידעו בכלל באיזו אונייה הם עלו, לא ידעו מתי הם עלו, הם לא הבינו לאן הם מגיעים. לכן אני קורא למועצה לשימור אתרים, יש לנו הרבה מאוד ניסיון בנושא הזה, בואו תשתפו איתנו פעולה כי בסך הכל אנחנו אלה שמוגדרים על ידי המדינה כמובילים.

תודה. משרד החינוך אני רוצה לשמוע ממך נתונים, כמה תלמידים מבקרים בעתלית.

לפי הנתונים שלנו במחנה בעתלית ביקרו השנה כ- 53,000 תלמידים, 70% הם תלמידי כיתות ה' ו- ו' והיתר גדולים יותר.


אני רוצה לומר שאנחנו במשרד החינוך פיתחנו תכנית ליבה שנקראת 'תכנית הליבה להכרת הארץ ואהבת מולדת'. במסגרת התכנית הזאת כל בית ספר מחויב לתכנית טיולים שצריך לאשר אותה, והוא מחויב גם לבקר באתרי מורשת לאומיים.


העניין שאנחנו לא יכולים לחייב בית ספר באיזה אתר לבקר, האם באתר זה או אחר, זה לבחירת בית הספר ובהתאם לאיזה רדיוסים שקבענו לפי גיל התלמידים. יחד עם זאת, בהתאם למה שהוועדה הזאת קבעה אנחנו רשאים לגבות סכומים מסוימים לצורך טיולים. בתוך הסכומים האלה מוגדר שלביקור באתר המחיר שאנחנו רשאים לגבות הוא 10 שקלים, זה מספיק כדי לבקר במוזיאונים של משרד הבטחון, זה מספיק כדי לבקר באתרים של רשות הטבע והגנים ועוד אתרים, אבל בעתלית למשל תלמיד נדרש לשלם 25 שקלים. זה אומר שזה מעבר ליכולת שלנו לגבות. צריך למצוא כאן איזה פתרון לעניין הזה.

תודה.

אני רוצה להודות לכל אחד ואחד, להוקיר את הגבורה, אתם אלה שבעצם בנו לנו את המדינה. אני כעולה יכול לומר, וגם התייחסתי לכך קודם, שהלוואי שכל עולה היה עובר את החוויה שאני עברתי היום. אני גם מציע למשרד החינוך שלפחות התלמידים שעולים לישראל ונכנסים למערכת החינוך, לתת להם סדר עדיפויות בקביעה מי מבקר. אני גם מציע שאתם תיישרו קו עם משרד הבטחון. הכוונה שכל התלמיד, כל צעיר וכל נער יבקר שם. ניתן לבנות את המנגנון באופן שחלק יבקרו כשהם תלמידי בית הספר וחלק יבקרו בשירות הצבאי, את המעטפת הכללית אתם יכולים לבנות רציונאלית ובצורה חכמה. כאן דרוש מפגש בין שתי המערכות.


אני מציע גם שתבדקו את עלות ביקורו של כל תלמיד, אם אפשר להגיע לסיכומים מתואמים או שתפחת העלות או שתינתן השתתפות כך שבמסגרת תשלומי הורים שאנחנו מאשרים בוועדת החינוך, אני חושב שהשנה זו תהייה הפעם האחרונה שאנחנו נאשר מאחר שבחודש נובמבר יפרסמו מסקנות ועדת המנכ"ל בנושא תשלומי הורים ותקבע הורדה במס הביטוח לאומי על פי החוק החדש.

כאמור, בחודש נובמבר אנחנו אמורים לקבל את המסקנות ואם זו תהייה השנה האחרונה ויוחלט על גבייה מסודרת על תשלומי הורים, גם הנושא הזה יוסדר. אבל עדיין יש מקום לעשות סנכרון. אתם יחד עם אתרי המורשת יכולים למצוא את הדרך שהסבסוד יהיה כפי שהועדה קבעה בין אם זה 10 או 15 שקלים. אין לי ספק שצריך למצוא מנגנון מסודר יותר ממה שקיים היום בכל מה שקשור לביקור במחנה בעתלית.


אני מודה לחברי הכנסת שנמצאים כאן, חבר הכנסת אריה אלדד וחבר הכנסת עתניאל שנלר, אני מבקש סליחה שלא התאפשר לי לתת לכם זכות דיבור, אני מתכוון להוציא את וועדת החינוך לביקור במחנה בעתלית ואני מציע שתצטרפו ושם נוכל לקיים דיון מסודר וכל אחד מכם יוכל להתייחס.


אני בטוח שגם בנושא של מאגרי מידע, אינטרנט וחשיפה וכל הדברים שחסרים היום, אותם צריך לחזק, ואם יש צורך בהשקעה אני פונה למשרד האוצר שלא נמצא כאן, לפנות למשרד האוצר עם המסקנות לבדוק אפשרות לתת תקציב לנושא שיפור המערכות, זה יהיה דבר מאוד משמעותי ואנחנו נעקוב אחר העניין הזה.


גברתי מנהלת הוועדה אני מבקש שבביקור שנערוך במחנה עתלית אני אבקש שיהיו נציגים של האוצר וכמובן נציגי משרד החינוך האחראים לביצוע החוק.

משרד החינוך יזום פניה לכל בתי הספר שקובעים היום את סדרי העדיפויות של הביקורים באתרי מורשת שהמחנה בעתלית יהיה בסדרי העדיפויות העליונים.


תודה רבה לכולם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30