הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
26
ועדת החינוך, התרבות והספורט

1.2.2011


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 363
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ז בשבט התשע"א (1 בפברואר 2011), שעה 11:00

חרם אמנים מחו"ל על ישראל בעידוד ארגונים ישראליים ופרו פלסטינים – ביוזמת חברת הכנסת רונית תירוש

חברי הוועדה: אלכס מילר – היו"ר

ניסים זאב

יעקב כץ

אנסטסיה מיכאלי

רונית תירוש

רעיה זימרן


מנהלת המחלקה למוסיקה, משרד התרבות והספורט

אילנה לוי


ראש האגף לקשרי חוץ, משרדי המדע והטכנולוגיה, התרבות והספורט

עירית פוגל


מנהלת המחלקה לתיאטרון, מינהל תרבות, משרד התחברות והספורט

אלון בר


מ"מ סמנכ"ל אגף קשרי תרבות ומדע (קשתו"ם), משרד החוץ

דיג'י שניוויס


מתאם נושא דלגיטימציה, משרד החוץ

שוקי וייס


מנכ"ל שוקי וייס יזמות והפקות בע"מ

אורן ארמן


מנהל המחלקה הבין לאומית – שוקי וייס, יזמות ובהפקות בע"מ

רון בריג


מנהל "קסטל" כרטיסים תל אביב

ערן שישון


ראש צוות בטחון לאומי, מכון רעות

דניאל כהן


דובר המופע של ונסה פרדיס בתל אביב

דוד שטרן


מפיק המופע של ונסה פרדיס בתל אביב

מקסים פרץ


עיתונאי צרפתי

יהודית גידלי

ר.כ. חבר המתרגמים בע"מ
חרם אמנים מחו"ל על ישראל בעידוד ארגונים ישראליים ופרו פלסטינים –
ביוזמת חברת הכנסת רונית תירוש

שלום לכולם. אני פותח ישיבת וועדת חינוך, תרבות וספורט. אנחנו ממשיכים בסדר היום. הנושא – חרם אמנים מחוץ לישראל בעידוד ארגונים ישראליים ופרו פלסטינים ביזמת חברת הכנסת רונית תירוש. אני קיבלתי בקשה מחברת הכנסת תירוש לעשות כאן דיון בנושא זה. אני כן מסכים שמדינת ישראל נתונה תחת מתקפה חסרת תקדים של ארגונים קיצוניים, אם זה ארגונים מחוץ לישראל ואם זה ארגונים בתוך ישראל, שמנסים לעשות דה לגיטימציה למדינה, ולצערי זה הגיע גם לעולם התרבות.

אנחנו רואים את אותן התופעות במישורים אחרים, בתחומים אחרים, כמו הרדיפה אחרי המפקדים הבכירים שלנו מהמדינה, ואין לי שום ספק, אני לא יודע אם חברת הכנסת תירוש הבאת לנו את הנתונים, אבל אין לי ספק שבסופו של דבר זה אותם ארגונים.

כמובן שההתמודדות שלנו, של מדינת ישראל עם התקציבים שעומדים לרשותם,

ארגונים ישראליים או ארגונים אחרים?

גם ישראלים וגם לא ישראלים. שאותם התקציבים שמשקיעים לטובת הפגיעה, בכל דרך אפשרית אם זה בחרם אומנים, אם זה בחרם אקדמי, אם זה בכל דבר ודבר, העיקר להגיע לתוצאה, ולפי הדברים שקורים בזמן האחרון אני גם רואה שהם מצליחים.

יש לנו כאן הופעה שבוטלה של ונסה פרדיס, והופעות נוספות. אנחנו גם מזהים תופעות כאלה גם בתוך ישראל, שאומנים שלנו משתמשים בכלי הזה כדי לבוא ולהחרים מקומות מסוימים בארץ, אם זה אריאל, אם זה מקומות אחרים. אני גם עשיתי ישיבה על כל מה שקשור בחרם על אריאל, ואני לא רואה שום הבדל בין מישהו שמחרים כאן בישראל מרכז תרבות, לבין מישהו שמחרים את ישראל. אין פה שום הבדל. ברגע שלוקחים תרבות ככלי, כנשק, כדי להעביר אג'נדה פוליטית, כדי לבוא ולפגוע באזרחים, בתושבים, ולא משנה אם זה עיר או שזה מדינה, התוצאה אנחנו רואים אותה בפועל. בסופו של דבר אותם אנשים שרצו להשתתף ולראות לא זכו לכך, וכמובן שזו פגיעה שמתרחבת משנה לשנה ותופסת גם תאוצה.

אז על כך אנחנו נקיים דיון. אני אתן את זכות הדיבור לחברת הכנסת תירוש, שתספר לנו בדיוק על מה היא מסתמכת בכך שהיא פנתה לוועדת החינוך עם בקשה זו, וכך אנחנו נמשיך הלאה.

בבקשה גברתי.

תודה אדוני יושב הראש על כך שאתה מקיים את הדיון החשוב הזה. אנחנו בקיץ האחרון נחשפנו למקרים שהחשש שלי שהם יכולים להפוך לתופעה, שבהם אומנים זרים מבטלים את ההופעות שלהם כאן, לאחר שהם הגיעו להסכמות וחתמו על הסכמים והיו אמורים להגיע. וראה זה פלא – הפעילו עליהם לחצים, בין אם זה גורמים בחו"ל, כמובן גורמים שהם בדרך כלל עוינים את מדינת ישראל; ובאופן מפתיע או לא מפתיע, אני מודה שאין לי את הנתונים, את ההוכחות, אבל ככל שהשמועות מגיעים לאוזניי, גם ארגונים קיצוניים במדינת ישראל, מעודדים אותם שלא להגיע.

אגב, עכשיו מתנהל דיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט, לגבי הצעת חוק שמדברת בגדול על הנושא הזה של עמותות שהן מקבלות אישור ממדינת ישראל, פועלות בתחומי המדינה, אבל,

טוב, אם את כבר מעלה את הסוגיה של הדיון בוועדות אחרות, אני יודע שגם בוועדת כנסת מתנהל דיון על הנושא של וועדת חקירה, שסיעות מסוימות החרימו את העניין הזה.

כן, אבל שם מדובר באמת על עמותות שהן פועלות נגד המדינה, נגד קציני צה"ל. זאת אומרת אתה רואה שזה מתגלגל לתחומים שונים, בין אם כאלה שנושאים בעול הביטחון, אבל מה שהכי פחות צפוי היה מבחינתי, שזה גם יפגע בתרבות שלנו, בזכותנו לצרוך תרבות כמו כל אזרח בעולם.

בקיץ האחרון זה התחיל אני חושבת, אני לא יודע כרונולוגית, אבל עם אלביס קוסטלו וזה המשיך לאומנים נוספים. לעומתם היו אומנים אחרים שהגיעו, ומעל לבמה אמרו – 'אנחנו כאן בתל אביב', או בכל מקום אחר, אבל בעיקר זה קורה בתל אביב, 'ואנחנו כאן למרות הלחצים שהפעילו עלינו', והם כמובן יבורכו.

אני יכולה לקשור את זה לניסיונות חרם על מוצרים בעיקר ניסיונות חרם מצד בריטניה, אולי מקומות נוספים. חרם על מוצרים, בהתחלה זה היה מוצרים שמופקים מעל לקו הירוק ועל זה יש ויכוח – זה כן מדינת ישראל, זה לא מדינת ישראל. וראה זה פלא,

לנו אין ויכוח.

לנו אין ויכוח, שם. ואני אומרת שזה גם גולש למוצרים, בכלל למדינת ישראל החוקית באשר היא. אני חושבת שאסור לנו לעבור לסדר היום. הדיון הזה, אני לא יודעת מה היכולות שלנו הביצועיות או החוקתיות או החוקיות לפעול כנגד חרמות שכאלה, אבל אם אנחנו נשתוק ולא נעלה את זה על סדר היום הציבורי, אז זה לא עניין של שתיקה שבהסכמה או הסכמה שבשתיקה, אלא אנחנו ניתן לדברים הללו לקרות. וחשוב מאד שאנחנו נרים קול זעקה כנגד הנושא הזה, בוודאי ככל שזה נוגע לארגונים בתוך מדינת ישראל. זה דבר אחד.

הדבר האחר שאני חושב שחשוב שנתייחס אליו לדיון, ואנחנו תיכף נתוודע לאורחים שלנו שבאו מהמקצוע, ואני מציעה שתתקרבו לשלוחן ולמיקרופון כי נזדקק לכם. הם האומנים שנפגעים או האמרגנים או המפיקים. תיכף הם יציגו את עצמם. אני רק אומרת שיש מפיק גדול בין יתר המפיקים, חיים סלוצקי שכרגע ממש קיבלתי הודעה שהוא לא יגיע כי הוא חלה. אבל גם הוא ביקש להעלות עוד היבט נוסף, של הפגיעה בסופו של דבר, יש פגיעה בכל המפיקים שמנסים להביא את אותם אומנים, פגיעה כספית של ביטולים ברגע האחרון, שהם לא יכולים להחזיר לעצמם את העלויות או את חלק מהעלויות. אני מעלה את זה לא כי אני רוצה לסייע להם כספית, כמו שאני חוששת שככל שזה יקרה, הנזקים הכספיים יהיו כאלה שיגרמו למפיקים בכלל לא ליזום אפילו הבאה של אומנים מבחוץ, ואנחנו נצא ניזוקים.

מדברים על ביטוח סחר חוץ, משהו שנמצא במשרד החוץ, אני מקווה שיש לנו נציג לעניין הזה כאן, שיכול לתת את דברו בעניין.

אני רק רוצה לסיום דבריי לומר לכל אותם ארגונים שפועלים מתוך המדינה – הרי מי בעיקר צורך את האומנים, את התרבות של האומנים הללו, אני מקווה שאני משקפת נכון – מדובר בצעירים בעיקר, זה לא בהכרח הגיל השלישי. ואותם צעירים, שזה עתה סיימו את שירותים הצבאי, והם יודעים היטב עד כמה צה"ל פועל בצורה הכי הומאנית שניתן לפעול במסגרת מאבק מלחמתי, מאבק טרוריסטי. זה לא קל.

הצבא שלנו, אני חושבת שגם אם אני לא אתפס כאובייקטיבית, אבל אני אשען דווקא על אנשי צבא מבחוץ, שנתנו את חותמת הכשרות לכך שצה"ל פועל בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת הוא מגלה את כל החמלה והאנושיות שהוא יכול; על ידי כך שהוא מתריע לפני, במבצע 'עופרת יצוקה' כמשל, הוא התריע, ויושבים פה צעירים, תלמידים, ואני ר וצה שגם הם יידעו, אני לא יודעת עד כמה הם נחשפים למקורות.

אבל צה"ל דאג מבעוד מועד להודיע לתושבי עזה שהוא מפסיק את התקיפות האוויריות והיבשתיות על מנת לאפשר להם במשך שעתיים או שלוש להצטייד בחומרי מזון, במוצרי יסוד, על מנת שיוכלו, כי אנחנו לא רואים בהם אשמים, למרות שהחמאס שם השתמש בהם כמגן אנושי, מגן חי כנגד צבא. שימוש ציני ובוטה ואכזרי. אנחנו בעצמנו הנחתנו דרך מסוקים שלנו מוצרי מזון לתושבים בעזה, ששם מתנהלת לחימה, לא לחימה שאנחנו רצינו ליזום, זו לחימה שנכפתה עלינו אחרי טילים וקסאמים שהוטלו על תושבי היישובים שלנו במשך 8 שנים ויותר.

וזה לא שכנע את ונסה.

ולא שכנע, לא שכנע. היא נתונה ללחצים גם של גורמים מוסלמים בצרפת בוודאי, הריבוי המוסלמי שם הוא אין סופי כמעט. מי שמסתובב היום בפריז ובכל מקום אחר, רואה עד כמה הם נוכחים שם, ואין לי בעיה עם הנוכחות שלהם, יש לי בעיה עם הפעילויות שהם עושים, פעילויות אנטישמיות בתוך צרפת וגם כמובן כנגד מדינת ישראל, וזה דבר שאסור לעבור לסדר היום, ואני מכאן גם קורית לקהילה היהודית לפחות בצרפת, בפריז, שתפעיל את כל אמצעיה והלחצים שהיא יכולה, על מנת למנוע תופעות של הכחשת מדינת ישראל, ואין לי דרך אחרת לבטא זאת.

תודה רבה גברתי על הפתיחה. אני רוצה לפנות לאותם המארגנים של העניין של ונסה ספציפית. עד כמה אנחנו מודעים באמת שהייתה כאן פעולה יזומה של גופים כאלה ואחרים, שבעצם דחפו להחלטה כזאת, כי יש אנשים שזה דעותיהם, בלי שום קשר לפניות כאלה ואחרות. אז מי יכול להתייחס לעניין הזה? יש פה מארגנים של האירוע?

הם היו אמורים להגיע. דניאל, איפה הוא?

הם לא נמצאים כאן? טוב. אנחנו נמשיך הלאה, אם הם יגיעו, יגיעו. משרד החוץ, מי נמצא כאן?

שמי אלון בר, אני ראש האגף לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ.

דיג'י שניוויס, אני מטפל בנושאי חרם במשרד.

יופי, עד כמה התופעה הזאת מוכרת לכם והאם יש לכם מודעות על הגופים שהם גופים ישראלים שפועלים בתחום הזה כדי לעשות פעולה יזומה לאומנים שבעצם כבר סגרו ויודעים שהם מגיעים לארץ, כדי לבוא ולמנוע מהם להגיע לכאן. אם התופעה הזאת בכלל קיימת, או שזה משהו שלא כל כך קורה בפועל בתוך המערכת הזאת.

תראה, התופעה הזאת כמובן מוכרת לנו לא רק בנושאי התרבות כמובן, אלא כמו שהוזכר כאן בנושא החרמת מוצרים, בנושא שיפוט אוניברסאלי של קצינים, תופעה מוכרת, תופעה חמורה שאנחנו מתמודדים איתה בדרכים שונות. הדרך שאני ודיברנו על זה בדיון קודם שקיימתי אצלכם כראש אגף קשרי תרבות ומדע מתמודד איתם, באמצעות מאמץ גם כספי וגם באמצעות כל השגרירויות שלנו, להפיץ תרבות ישראלי לחו"ל, ולעודד שיתופי פעולה בין אומנים ישראלים לאומנים בחו"ל. אנחנו מאמינים שבסופו של דבר חוץ מההתמודדות הנקודתית ואולי גם מאורגנת עם אלה שמנסים למנוע, ההצלחות להביא אומנים לישראל ולהביא אומנים ישראלים ולעודד שיתופי פעולה בין אומנים ישראלים לעולם התרבות, והאומנות בחוץ לארץ הוא המענה המתאים ביותר לחרם. וזה מה שאני עוסק בו.

אנחנו יכולים להגיד, שכמה שתופעות החרמות היא כן תופעה ששמים אליה לב והיא קורית, אפשר להגיד שגם תופעה של שיתוף פעולה עם אומנות ישראלית ואומנים ישראלים הוא גם כן מאד גדול. לפני קצת יותר מחודש הייתי פה כדי להגיד שלמעשה אם היה לנו יותר תקציב, היינו יכולים לעשות הרבה יותר בתחום הזה, וגם למרות המגבלות הפוליטיות.

עמיתי פה ממשרד החוץ, אולי הוא ידבר על הדרכים האחרות שאנחנו מנסים להתמודד עם העניין הזה.

כן, אבל אתם מכירים גופים בארץ, מי בעצם לוקח על עצמו את העניין הזה בצורה שיטתית? יש כאלה שמתרכזים בנושאים של תרבות, מוצרים, או שזה איזה שהן עמותות שהן עמותות שמתעסקות בכל התחומים האלה, ופשוט יורים לכל הכיוונים, העיקר לפגוע?

אני לא רוצה לדבר בשם עמיתי כאן, אבל נראה לי שלא ראוי ולא נכון שמשרד החוץ הוא זה שיתמודד עם השאלה איזה עמותות בישראל פועלות באיזו צורה. אנחנו לא עוסקים בזה.

לא, לא, אני שואל, הרי תשמע, בסופו של דבר, כאשר גוף כזה או אחר שולח פנייה, נגיד לאותו אומן או למקום מסוים, הוא מסתמך על משהו, ואתם בצורה עקיפה מקבלים איזו שהיא פנייה לתשובות. מי נותן תשובות נגיד בנושא הזה? מי שבכלל נותן צד שני לפנייה הזאת, או שברגע שזה נכנס, כל מה שבא ברוך הבא, מקבלים את זה, והם מחליטים בעצמם מה לעשות עם זה. זאת אומרת, אין איזה שהוא משהו בגופים שמייצגים את אותם האומנים, הרי אנחנו לא מדברים באומנים שהם זוטרים. מדברים על האומנים שהם ברמה בין לאומית, שיש להם את כל המארגנים מסביב, שיודעים להתנהל בצורה מסודרת, כאשר גם הם סגרו הופעה ונמכרו כרטיסים. הרי ההחלטה הזאת צריכה להסתמך על משהו. הם לא פונים לקבל איזה תשובות מהשגרירויות של מאותה מדינה הם באים? אין איזה שהוא מנגנון שאתם מכירים?

אני חושב שמדובר בעולם, זאת אומרת בזירה הפרטית, זאת אומרת בזירת העסקים והבידור, זה עסק פרטי בסופו של דבר. אומן או אמרגן יכול לפעול כראות עיניו במסגרת החוק באותה מדינה. בדרך כלל לא פונים לשגרירויות שלנו לברר סוגיות פוליטיות כאלה או אחרות. ומה שקורה, יש בהחלט מסע שהוא פוליטי רעיוני נגד מדינת ישראל.

בדרך כלל המסע הזה מופעל בחוגים שהיריב שלנו מזהה אותם כיותר אולי סבירים מבחינתו לחדור, להחדיר את המסר העוין, ופה ושם הם קולעים. לרוב הם דווקא לא קולעים. יש הרבה יותר אומנים שמופיעים כאן, מאשר אלה שמקבלים החלטה להופיע ואז מבטלים את אותה החלטה בגין הלחץ המופעל עליהם. אבל יש מקרים שהיריב כן מצליח. אבל באותם מקרים שמופעל איזה שהוא לחץ על אמרגן או אומן, ברוב המקרים אותו אומן לא בהכרח יחפש את הראייה ואת חוות הדעת שלנו כנציגים הרשמיים של המדינה.

יש לכם ניסיון שבמידה ואתם שומעים על המצב שנגיד אומן כזה או אחר, אחרי שכבר הכל היה סגור, זה לא שפתאום פונים לדעותיו, הרי כבר סגור הכל וכרטיסים נמכרו, ופתאום הוא מחליט מסיבה אידיאולוגית, לא מסיבה אחרת, אלא מסיבה אידיאולוגית לא לבוא לישראל. האם יש לכם איזה שהוא מנגנון שאתם מתערבים גם בעזרת השגרירויות שמאותה מדינה הוא בא, לנסות ולהשפיע על ההחלטה הזאת, או שאתם לא נכנסים לכל העניין הזה?

אז כפי שאלון אמר, יש לנו מגוון כלים שאנחנו מפעילים במאמץ הכולל נגד תופעות החרמות ומה שקרוי – דה לגיטימציה. במסגרת זאת יש כלים של דיפלומטיה ציבורית, של הפעלת ציבורים של העברת מסרים, ובהחלט כשאנחנו יודעים על איזה שהוא יעד של לחץ נגדי, אז אנחנו מנסים גם להפעיל לחץ.

ובמקרה הזה ספציפית ניסיתם להתערב או שלא?

באיזה מקרה ספציפי?

צרפת, עכשיו, של ונסה פרדיס.

ונסה פרדיס אני לא מכיר ספציפית. אני מכיר מקרים אחרים שכן הופעל. אנשים מתגייסים, אנשים עובדים, אנשים מנסים לפעול כדי לשכנע, בדיוק כמו שהצד השני מנסה לשכנע. אז זה קורה וקורה לא פעם שגם מצליחים לבלום את אותה החלטה פסולה שהצד השני מנסה.

אבל לכם לא ידוע על שום גורם ישראלי שמעודד,

לא, גם אם הם ידעו הם לא,

אתם מתייחסים לזה כגורם פרטי שמביא לכאן איזה שהוא מוצר, במקרה הזה זה הופעה, וכל עוד לא פונים אז אתם לא יוזמים, אני מניחה. השאלה אם משרד החוץ ער לכך שההשקה הזאת, זה מאד משיק, זה מאד עדין העניין הפוליטי. הרי ברור שזה אמנם אמרגן או מפיק פרטי שמביא להרוויח מהעניין, אבל יש לזה השלכות פוליטיות. זאת אומרת כן משרד החוץ, להערכתי משרד החוץ חייב להיכנס לזה.

אומר יושב הראש בצדק, אין מודעות של המפיקים בארץ לחשיבות הקשר עמכם. זאת אומרת, אם אני מפיקה, אני הייתי פה יוצאת בקריאה, ואולי זה יהיה חלק בסופו של הדיון, כחלק מדברי הסיכום, למפיקים עצמם להיות בקשר עם משרד החוץ, כדי לסייע בעניין של הלחץ.

אין ספק.

אני לא מדברת על מה שחיים סלוצקי ביקש ככה שנגיד בשמו, שיש גם עניין של ביטוח סחר חוץ. אני לא מבינה בזה הרבה, אני מניחה שהם רוצים גם איזה שהוא כיסוי ביטוחי לביטולים.

רק על העניין הזה, ביטוח סחר חוץ לא נעשה על ידי משרד החוץ, זה נעשה על ידי משרד האוצר ומשרד התמ"ת, זה לסייע ליצואנים שלוקחים על עצמם סיכון כשהם מייצאים למקום מסוים, להבטיח להם. אבל זה לא דבר שנעשה על ידי משרד החוץ, זה עניין כספי, למרות שקוראים לזה חוץ.

אנחנו כמשרד, גם מייחסים חשיבות וגם מנסים לאתר מקרים בנציגויות וכו', שיש אנשים שמתלבטים. בדרך כלל, כשיפנה אלינו מפיק אחרי שברגע האחרון מישהו החליט על ביטול, הסיכוי שלנו, אנחנו מתנערים מזה, אבל היכולת שלנו לשנות את ההחלטה היא מאד קטנה.

בכלל, באופן כללי, הדרך להתמודדות עם זה, ויש אני אומר דרכים שונות להתמודדות, יש להניח שפנייה של שגרירות ישראל לאומן היא לא תהיה הדרך האפקטיבית ביותר לשנות את דעתו.

כן, אבל יכול להיות שאתה יכול לעזור שאם במידה ובאים ופונים לאותו אומן, או אני לא יודע אם זה לאומן, אולי למארגן שלו, ובודקים על סמך מה התקבלה ההחלטה, ואם פתאום הוא מוצא איזו שהיא התכתבות שבאה, ואני קיבלתי פניות מגופים ככה וככה שטוענים שהם גופים מובילים בישראל, ואז אתם יכולים פשוט לבוא ולהסביר על איזה גופים בדיוק מדובר, ושהם לא מה שהם מנסים להציג את עצמם מול אותם המארגנים. כי אני חושש שגם אינפורמציה שמגיעה אליהם מצד אחד, תמיד צריך להיות משהו כנגד מצד אחר, כי בסופו של דבר אנחנו כאן באמת מפסידים בכל מה שקשור למאבק שלנו עם כל העניין הזה של הדה לגיטימציה, כי הם יודעים איך לפעול, אין להם בעיה לפנות, והמפיקים גם אני מאמין שאנחנו בסיכום שלנו אנחנו נפנה גם לאותם המפיקים שעושים את הפעילות שהיא פעילות מול המארגנים שמביאים אומנים מחוץ לישראל, שהם יהיו גם בשיתוף פעולה אתכם. שברגע שהם הולכים על המהלך, שהם יודעים שהמהלך הזה קיים, ושבמידה ומתעוררת בעיה, שהם ידעו לפנות אליכם בזמן, שאם יש איזו שהיא אפשרות לעזור להם אז שזה יהיה בזמן, ולא בדיעבד אחרי שההופעה בוטלה והכסף הופסד, ואז הכל שם קורס ואז מתחילים לשאול שאלות איך זה קרה. גם לפי מה שאני מבין אף אחד לא יכול לתת לנו תשובות כאן מבחינת כן מי ש-

אני יכול לתת רק תשובה אחת שאנחנו כן- - -

לא, אני לא בא אליך בטענה,.

לא, לא, אני אומר, כמשרד חוץ אנחנו כן פועלים כאשר יש לנו מידע, כדי לנסות לשנות את ההחלטה. אני לא רוצה לנסות ליצור כאן את הרושם גם אצל מפיקים שלמשרד החוץ או לשגרירויות ישראל בעולם, יש יותר יכולת להשפיע על אומנים מאשר המעגל החברתי שסביבו הם פועלים. בדרך כלל זה לא שגרירות אירן או שגרירות אש"ף שפונה אל האומן ומונעת ממנו לבוא. זה ארגונים אזרחיים שפועלים שם, ולכן השאלה היא איך לפעול כדי למנוע את זה. זה שאלה לא פשוטה, אבל העניין של ... קיים. זה הכל.

שמי ערן שישון, אני ראש הצוות המדיני בטחוני במכון רעות, ובשנתיים האחרונות התקדמנו בנושא של הדה לגיטימציה. אני רוצה לומר שלמרות שנדמה לנו הרבה פעמים שהדה לגיטימציה זה כמו איזה סוג של איזה צונאמי ענק שאין שום דבר שאפשר לעשות נגדו, בסך הכל מבינים את הדינאמיקה, מבינים שזה אתגר בר טיפול, כולל אתגר החרמות ה-BDS כמו שקוראים לו.

אנחנו לפי הניתוח שלנו, יש מספר מקומות בסך הכל ספור מאד, מספר ערים גדולות שבהן מתבצעת עיקר הפעילות של החרמות נגד מדינת ישראל. בדרך כלל התופעה הזאת לא מקורה במדינת ישראל. הגופים שכן מנסים לקדם את החרמות מהסוג הזה, תיכף אני אגיד למה אני מתכוון שאני אומר מהסוג הזה, הם גופים סהרוריים ושוליים. התופעה הזאת היא תופעה מערבית. בדרך כלל התופעה הזאת רווחת במקומות כמו לונדון, סן פרנסיסקו, טורנטו ואולי עוד מספר ערים כאלה.

יש הרבה מאד אנשים שלא אוהבים אותנו, יש גם הרבה מאד אנשים שהם אנטי ציונים. יש מעט מאד אנשים שמניעים את התופעה של החרמות, להערכתנו כמה עשרות, ויש להם שמות ויש להם כתובות. דוגמא זה ג'ון גרייסון, מפיק קנדי שיושב בטורנטו, והוא למעשה הניע את הקמפיין שבסופו של דבר נכשל, נגד פסטיבל הסרטים בטורנטו, ונגד ההבאה של אלטון גו'ן.

עכשיו, מה שמאד חשוב לעשות כדי להילחם בתופעה הזאת, זה להבין שההצלחה של הדה לגיטימציה מצליחה יחסית, כיוון שהם לא כל כך מצליחים לקדם את החרמות האלה בסופו של דבר מבחינה מעשית. אבל ה-PR שהם עושים, הוא נובע מזה שהם מצליחים באופן אפקטיבי לטשטש את ההבדלים בין ביקורת לגיטימית לבין דה לגיטימציה, ואנחנו הרבה פעמים נופלים בפח.

אז מצד אחד, אני חושב שכדאי לנו להבין שאנחנו חייבים להיות הרבה יותר פתוחים לביקורת. אני לא מסכים עם הקביעה פה שחרם על אריאל הוא חלק מאותה תופעה. אני חושב שהחרם נגד אריאל הוא פסול ערכית, מוסרית, אבל זה שונה מהתופעה של הדה לגיטימציה.

חרם הוא חרם, מה זה משנה על מה ועל מי? זה מעשה, זה מעשה כדי לפגוע.

זה נכון, אבל, לא, לא,

אם באים ואומרים – אם אתם עושים את זה בתוך ישראל אז מה הבעיה לעשות את זה בעולם?

אולי אפשר לשמוע מה ההבדל בין חרם לבין דה -לגיטימציה במובן שלך, הקלאסי? מה ההבדל? אני אגיד לך מה זה חרם – המשמעות זה מימוש של הדה לגיטימציה. אין לזה שום משמעות אחרת.

דה-לגיטימציה מבחינתנו, וזו ההגדרה שלנו, אני כמובן שם את זה פה לדיון. ההגדרה שלנו של דה-לגיטימציה, זה בעצם התנגדות לקיומה של מדינת ישראל, זה התנגדות לזכות קיומה,

זה בדיוק מה שאחמדינג'אד אומר. אנחנו מפרידים בין יהודים ויהדות ובין ישראליים. זה בדיוק להפריד בין החרם לבין, וסליחה, אולי אני לא שמעתי טוב לפני כן.

לא שמעת, כי לא נתת לי לסיים את המשפט. ... של מדינת ישראל והתנגדות למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית זה דה לגיטימציה. אנחנו חייבים לעשות את האבחנה הזאת לטובתנו, בין התופעה הזאת לבין ביקורת על מדיניות ישראל. כיוון שמי שמניע את הדה לגיטימציה לפי הניתוח שלנו, וכמובן על הכל אפשר להתווכח, זה שורה של אנשים וארגונים שפועלים ברחבי העולם, ויש להם כוח פוליטי שולי מאד. ברגע שאנחנו,

תגיד לי דה לגיטימציה, אני שואל אותך שאלה, זכותי לשאול.

אנחנו לא פותחים פה, אתה כרגע נכנסת, אתה לא יודע, חבר הכנסת ניסים זאב, אני לא ארשה לך לעשות מה שאתה רוצה.

אל תרשה לי. אני לא מדבר. לא מדבר.

זה לא מי שבא ברוך הבא ועושה מה שהוא רוצה.

מותר לי לשאול שאלה להבנה.

אתה יכול לבקש. אתה יודע עם מי אתה מדבר?

זה לא משנה.

מה זה לא משנה?

עם הבן של ריבונו של עולם, בנו של הקדוש ברוך הוא, יותר ברור מזה?

אז תשמע, אז קודם תבדוק, חבר הכנסת ניסים זאב, אנא ממך. אני מבקש ממך שהדיון הזה,

לא, אני רוצה לדעת, תאמין לי שהשאלה הזאת מעניינת, תאמין לי.

אז תשאל, תפנה. חבר הכנסת ניסים זאב, עם כל הכבוד, לא בדרך כזאת.

אני מתנצל.

חבר הכנסת זאב, אני חושב שאם תוכל להקשיב לי, תבין שאנחנו באותו צד. אני פשוט מציע פה איזה שהוא ניתוח שכמובן אפשר להתווכח עליו. אבל תן לי בבקשה רק לסיים את הדברים להבהיר את מה שאני אומר.

מי שמניע את הדה לגיטימציה זה ארגונים מהשמאל הרדיקלי מהאסלאם הקיצוני, שכמעט בכל מקום שבו הם פועלים במערב, הם נמצאים בשוליים של הפוליטיקה המקומית. הדרך שלהם להשיג כך היא על ידי טשטוש ההבדלים בין הדה לגיטימציה שהם מנסים לקדם נגד מדינת ישראל, לבין ביקורת על מדיניות ישראל, קשה ככל שתהיה.

עכשיו, אחד הכלים המרכזיים לקדם את הדה לגיטימציה הוא תופעת ה-BDS, מה שנקרא Boycott, Divestment and Sanctions, זה תנועה שמקדמת חרמות על מדינת ישראל, שמי שמניע אותה הם דה לגיטימטורים מובהקים. עכשיו, הדרך שלהם למעשה להשיג את הכוח היא על ידי זה שהם מצליחים לרתום אנשים שיש להם ביקורת על מדיניות ישראל. אני פגשתי כמה אנשים שאני לפחות מאמין להם שאפילו מגדירים את עצמם כציונים ותומכים ב-BDS. אני לא הבנתי איך זה יכול להיות, אבל הם מרגישים שזאת הדרך היחידה שלהם לעשות משהו.

והדרך שלנו להילחם בתופעה הזאת היא ליצור חיץ בינם לבין הדה לגיטימטורים, ואפשר לעשות את זה בכמה דרכים. אני דרך אגב לא חושב שמשרד החוץ הוא הכתובת האולטימטיבית לנושא הזה. יש פער בין המבנה של משרד החוץ שעוצב בשנות ה-50- וה-60, להתמודד מול מדינות ומול אזורים גיאוגרפים, לבין התופעה הזאת שמקורותיה בחברה האזרחית. ואני חושב שאנחנו צריכים לנסות ולהפעיל את החברה האזרחית שלנו, כדי בעצם להילחם בתופעה הזאת.

כרגע דיג'י עושה פה עבודה נהדרת, אבל המחלקה שנלחמת ב-BDS במשרד החוץ מונה שני אנשים. אני טועה דיג'י?

זה לא נכון. יש לנו אגפים שלמים שעושים עבודה נהדרת.

כן, אבל אל תשכח שיש משרד שהוא משרד בירושלים, ויש כל שגרירות שכל אחת מתמודדת עם התופעות בתוך זה, אז העניין של כוח אדם כאן זה לא השאלה. השאלה שעולה כאן האם בצרפת יודעים שהאומנית החרימה את ישראל, כמו שאנחנו כאן עושים מזה איזו שהיא בעיה גדולה. אז היא עשתה איזה שהוא צעד, אז יכול להיות בצרפת אף אחד לא יודע מזה. אז זה הדרך שלנו גם להתמודד עם דברים כאלה. שאם מישהו פוגע בנו, אז גם שמי מאיפה שבא האדם, שיידעו שם שהיא פגעה בישראל. זה דבר אחד שלדעתי זה גם חלק מהעניין.

אז מבחינתי, מה שחשוב זה כמובן שהמאבק שלנו בכל אותן התופעות, הוא לא יכול להיות במסגרת של איזה שהוא חוק שנחוקק כאן ונרדוף אחרי כל דבר ודבר ונעשה שם איזו שהיא בדיקה, שגם אין לנו שום כלי לעשות את זה מחוץ לישראל. אני לא יודע מי פנה ועל סמך מה התקבלה ההחלטה. אבל אם באה ויוצאת הודעה של אומן כזה או אחר, או גוף מסחרי כזה או אחר, שהוא בא ומחליט להחרים את מדינת ישראל, אז אותו הציבור שממדינה שהוא בא, הציבור צריך לדעת שזה מה שהוא עשה, והציבור יחליט איך הוא מתייחס לזה.

אוקי, אני רק רוצה רק לסיים ולהגיד שהחרמות, תנועת ה-BDS מקורותיה בוועידת דרבן, ב-2001. וזה כלי מיתוגי, זה לא כלי תרבותי נגד ישראל או כלי כלכלי. המטרה שלה זה מיתוג ישראל כמדינה מצורעת, כמדינת אפרטהייד, על ידי יצירת האסוציאציה בין החרמות שהיו על המדינה ההיא, לבין מה שמדינת ישראל היום. כמובן שההשוואה הזאת היא מופרכת לחלוטין, אבל זה מה שהם מנסים. ולכן גם כשהם לא מצליחים בעצם לרתום אומן שיחרים את ישראל, עצם זה שיש שיח להחרים את ישראל או לא, מבחינתם זה הישג.

אתה מכיר ארגונים בישראל שמתעסקים בנושא הזה?

הארגונים שמתעסקים בזה בישראל, עוד פעם, בתופעה מהסוג הזה,

לא, הארגונים בישראל, סליחה, אני יכול לדבר?

מי, אבל איזה ארגונים?

אפשר אולי להוסיף שאלה?

שנייה, אני באמצע.

אולי רק להוסיף שאלה על השאלה שלך.

אין בעיה.

ארגונים שאומרים כל יום כל היום שאנחנו מדינת אפרטהייד, שאנחנו מדינה שפועלת בכל הטענות שהם טוענים, ארגונים שטוענים את זה מדי יום פה בישראל מעל גלי האתר, ואגב מקבלים הרבה דקות שידור.

אין פה ויכוח שיש פה גם בעיה בבית. אני רק טוען שאנחנו חייבים לעשות את האבחנה בין גופי שוליים סהרוריים, שלפי דעתי את כולם דני קושמרו הוציא בכתבה שלו, אם ראיתם לפני מספר חודשים על הנושא הזה. ונכון שהשיח, הטרמינולוגיה של האפרטהייד, דרך אגב, מקורה, עוד פעם, בוועדת דרבן. לא כל מי שמשתמש בטרמינולוגית האפרטהייד הוא מנסה לקדם דה לגיטימציה, אבל ההצלחה של הדה לגיטימטורים להחדיר לשיח על ישראל את הטרמינולוגיה מהסוג הזה, היא בעצם המטרה שלהם.

עכשיו, כדי להילחם בתופעה של ה-BDS, בתופעת החרמות – זה לא נכון רק להתגונן, כיוון שאז אנחנו משחקים בכלים של היריב. זה נכון לחשוב על אופנסיבה. אחת הדוגמאות, דווקא מהתחום הכלכלי, אבל אפשר לחשוב מה המקבילה שלה בתחום התרבותי, זה קמפיין הבייקוט, לא בוייקוט, בייקוט, שהוא התחיל בקנדה בקהילה היהודית, והתפשט למקומות אחרים. כל מקום שאותו רצו להחרים, תופעת הבוייקוט, אז באו הגופים הישראלים והקהילות היהודיות ועשו בייקוט – קנו יותר. והתוצאה היא שחנויות מלאו את הסחורות במוצרים ישראלים. ככל שגבר הרצון להחרים את אותם המקומות, ככה למעשה הם יותר הרוויחו כלכלית.

צריך לחשוב מה המקבילה התרבותית של זה. אין ספק שייצוא תרבותי הוא כמובן, וגם תקצוב מתאים של הסיפור הזה, הוא הכרח. כי בסופו של דבר, התרבות הזאת היא רלבנטית לאותה אליטה ליברלית במערב, ששם עיקר הבעיה שלנו כרגע.

תודה. אני רואה שהגיעו לכאן החברה שהיו אחראים על הארגון של ההופעה, נכון? דניאל, אנחנו כבר התחלנו. אנחנו ניסינו ככה להבין את התופעה, עד כמה התופעה הזאת כללית או שהיא נקודתית ובאמת על הנושא הזה ספציפית של ההופעה של ונסה, אנחנו רוצים לשמוע איך הדברים התגלגלו ואיך בעצם העניין הזה לא יצא לפועל, ומה המידע שיש ברשותכם, ואיך טיפלתם בכל העניין הזה, ואיפה אנחנו עומדים עכשיו.

אז מי מכם רוצה לדבר?

דוד זה המפיק ואני הדובר של המופע שלא התקיים, כידוע לכם.

אז המפיק, אני מבין שאתה היית מההתחלה עד הסוף בכל העניין הזה, אז בבקשה.

כן, מהתחלה עד הסוף.

אז אוקי, אז בוא תכניס אותנו קצת לפרופורציות סביב העניין. הגשתם בקשה, סגרתם, מתי קיבלתם. מה שחשוב להבין שברגע שקיבלתם הודעה על כך שההופעה לא מתקיימת, על סמך מה הם הסבירו לכם, והאם יש לכם איזה שהוא מדע על הסיח שהיה בין המארגנים של ונסה לבין הארגונים שלנו או של ארגונים אחרים, שבאו ושינו את דעתה להגיע לכאן. פשוט ספר לנו את הסיפור מהתחלה עד הסוף, כך שאנחנו נדע על מה אנחנו מדברים כאן.

אני יכול לדבר באנגלית?

תנסה לדבר בעברית בכל זאת.

דבר לאט, מקסימום הדובר יכול לעזור לך. יש לנו גם פרוטוקול.

שמי דוד שטרן. איזו הפתעה בשבילי שאני מקבל שיחה טלפונית משרל בנסמין, המנכ"ל של אוגרי הפקות מפריז. ב-12 לינואר בשעה שמונה בערך, להגיד בטלפון – 'דוד סליחה, אבל יש ליהוק גדול באמריקה בשביל ונסה והיא מבטלת'. מה היא מבטלת? אנחנו עובדים שלושה חודשים כמו קוקו, ועכשיו ביום אחד הכל נופל.

(מדבר באנגלית) אני גר בדמוקרטיה שנקראת מדינת ישראל, ואף אחד לא יכול לסתום לי את הפה היום. אז אני אדבר בפניכם מכל הלב שלי. אני אנסה. אבל אתם יודעים, כאשר אני רואה את הדגל של ישראל, זה מזכיר לי הרבה דברים בליבי, ואני לא רוצה להיות, (מדבר באנגלית)

אני אגיד לך למה חשוב לדבר בעברית, כי יש לנו גם פרוטוקול ואנחנו גם צריכים שכל העניין הזה יתומלל. תדבר לאט.

אני אנסה עוד הפעם. סליחה רוני, סליחה שוקי, אני מנסה עוד הפעם. ככה, ב-27 לדצמבר בצרפת, הקבוצה BDS - Boycott, Divestment and Sanctions, חרם וסנקציות, רשם מכתב שפונה לונסה פרדיס, ראשו ן לונסה פרדיס והמכתב השני לונסה פרדיס וג'וני דאפ. סליחה, עכשיו זה באנגלית – ונסה וג'וני, בבקשה, אל תיתנו צ'אנס למדינת ישראל להשתמש בכם, בשלכם, בשביל ישראל לנקות את הפשעים שלהם. מהזמן הזה, זה הבעיה, אנחנו עובדים,

סליחה, רק שנייה, מי פנה אל ג'וני דאפ ואל ונסה?

המכתב הזה.

מי זה האנשים?

BDS.

זה ארגון? זה מה שדיברת קודם?

זו התנועה שפועלת לקדם חרם, שערן אמר שהם הוקמו,

זו תנועה אזרחית?

תנועה אזרחית.

מורכבת ממוסלמים או לא בהכרח.

בכלל לא בהכרח, אבל יתכן שיש גם מוסלמים בתוכה.

והיא פועלת בכל העולם?

היא פועלת בכל מיני מקומות בעולם עם מרכזים מסוימים.

והם פנו אליהם, אוקי.

והם מוכרים לנו היטב ואנחנו גם פועלים בנושא.

יש להם סניף בישראל?

לא. אני לא חושב.

אולי יש מסווה.

חשוב להגיד, זה לא ארגון היררכי, זה מן איזו תנועת גג כזאת, ארגון גג כזה שיש לו כל מיני פעילים.

הבעיה שלי זה שאני עובד כל הזמן כמה חודשים עם אוגרי, ואוגרי זה מספר 3 בהפקה בצרפת בשביל אומנים, שחקנים.

אם תיקח את כץ איתך תהיה מספר אחד.

והבעיה היא איפה הסומך? אני רואה שכל יום יש משהו בעיתונות, עיתונאים צרפתיים משוגעים, כי המכתב הזה הולך בכל- - -

רגע, זה מה שהיה, רק המכתב הזה? על סמך מה- - -

לא. לא, לא. אני לוקח איתי את המחשב שלי, כי יש במחשב משהו מוזר. אוקי, זה כריסמס, זה סילבסטר, כולם לישון, אבל ב-5 לינואר התקשרתי לדניאל, איזה בן אדם. ואני אומר לו, יש פה משהו מוזר – אני מקבל אי מייל מהמנהל של ונסה, לשאול למה אני אומר בעיתונות שג'וני דאפ מגיע עם ונסה. אני אומר סליחה, אני לא אומר כלום. זה בכל העיתונים, ובידיעות אחרונות – ג'וני דאפ שמח לבוא לישראל, והוא אומר שני דברים – בטוח שאני פה בגיא פינס, אם היא רוצה שאני נכנס לבמה ומתחיל לנגן בגיטרה, אני אבוא לנגן בגיטרה.

זאת אומרת שהוא אישר שהוא מגיע לארץ, ואפילו יש סיכוי שהוא יעלה לבמה עם ונסה.

רגע, אני פשוט רוצה להכניס כאן דברים לפרופורציות. אתה צריך להבין על מה אנחנו כאן מדברים. אנחנו הבנו שהיה ארגון BDS שפנה למארגן ולונסה עם בקשה לא להופיע בישראל. זה היה מכתב שהם שלחו. חוץ מזה, האם היו עוד פניות נוספות?

לא, לא, הוא מסביר את השתלשלות האירועים. הוא קיבל קודם כל פנייה מההפקה בפריז, שמה פתאום אתה מדברר את ג'וני דאפ. הוא אומר – אני לא דיבררתי שום ג'וני דאפ.

כן, אבל זה לא קשור.

זה כן קשור. בסוף אתה רואה את הסיפור. זה קטסטרופה. זה אחד, ושני, אדוני, לגבי – למה אתה אומר לעיתונות הישראלית שיש ישיבה לונסה עם שמעון פרס בדרך. מה? סליחה? אני גר בדמוקרטיה. אם זה נכון, ואם זו האמת, והוא יגיד לכם שזו האמת, אני אומר ואני שמח שונסה תיפגש עם בן אדם של שלום כמו שמעון פרס.

זאת אומרת זה היה חלק מהלו"ז שלה, הפגישה עם נשיא המדינה.

כן, זה האי מייל הראשון שקיבלתי. ומזה, מהאי מייל הזה יש ב-10 לינואר,

אם היית אומר שאתה נפגש עם ליברמן לא הייתה לך בעיה. בפעם הבאה תהיה יותר זהיר.

לא, הוא אומר שהיו מתוכננים כל מיני מפגשים.

כן, כן, הבנתי.

הבעיה שלי זה האי מייל של ה-10 בינואר, שאמר ככה: עכשיו המכתב הזה והמכתב שהיא מקבלת בדירה של אמא שלה, ואני לא יודע מה יש עד היום במכתב הזה, ולמה יש משפט כזה – "דוד, אני מחכה עכשיו 48 שעות, נראה מה ונסה אומרת על כל הדברים האלה". ו-48 שעות יש מישהו, שהתקשר בטלפון הזה והוא אמר יש ליהוק באמריקה. ועכשיו, אני צריך לפנות לקולגות הגדולים שלי, שוקי, רוני. בג'וב שלנו החוק הראשון אומר לשמור על האומן, עד שהאומן יצהיר בעצמו מה שהוא חפץ.

עד היום אני לא שמח עם מה שיש בביטול הזה, את הסיבה הרשמית, אבל זה החיים שלי עכשיו. אני לא שמח עם זה והכל מבוטל.

אתה נפגעת באופן אישי? אתה מרגיש פגוע?

כן, כן, כי זו הופעה ראשונה שלי. אני מפיק בצרפת כמה שנים בטלוויזיה, לא בבמה, כי יש בעיה עם השפה, אני לא נכנס ל-

אנחנו מבינים אותך טוב.

מישהו יכול משפטית להסביר לי – הביטול מסתמך על מסמך משפטי שבעצם מבטל מסיבה כך וכך וכך? על מה מסתבך הביטול? הרי אי אפשר סתם לבטל.

הביטול מסתמך בצורה רשמית על הליהוק באותו יום.

הם מספרים שהיא צריכה להגיע לארצות הברית. מצוותים אותה לאיזו הופעה משהו. זה התירוץ.

אה, וזה חלק מהחוזה שבעצם אתה חתמתם איתה, שבמידה ויהיה דבר כזה, היא יכולה לבטל את ההופעה?

לא.

יש פה ביטול חוזה.

בסדר, אז זה כבר משפטי וזה עניין שלכם. אתה רוצה להתייחס, בבקשה.

אני אנסה להאיר את עיניכם. שמי שוקי וייס, אני מפיק ואמרגן פה בישראל כמה שנים. אני רוצה ברשותכם, רק לומר שאנחנו כבר בבחינת הנוסעים שנשארו בתחנה כשהרכבת כבר עברה. אין המדובר בארגונים, הארגונים הם סוג של מלבה שריפה קטנה כשהיא קיימת כבר. היום הצבא הזה והמלחמה הזאת מתנהלת בכלל במימד אחר. המדובר הוא באנשים פשוטים מן השורה, שמצייצים וכותבים לפייסבוק ומשתמשים באינטרנט ובמייל. יש היום לכל אומן ולכל גוף שעוסק בתרבות אתר רשמי, אתרי משנה, והאתרים הללו מוצפים.

הם בנושא הזה מנצחים, אנחנו לא התעוררנו. הדבר הזה כבר היה בפני כל אחד ואחד מנציגי הוועדות של המשרדים שנמצאים כאן היום כבר לפני שנה ושנתיים ושלוש. נפגשתי עם סגן שר החוץ ונפגשתי עם שרת התרבות ונפגשתי עם שר החינוך, ונפגשנו, ונפגשנו ונפגשנו, ובדבר הזה לא נעשה שום טיפול מצד מדינת ישראל. מערך ההסברה של המדינה לא קיים לנושא הזה בכלל, כי על תרבות נורא קל לוותר. מה שקצת לא מעריכים זה שאחרי הפגיעה בתרבות, מגיעים באמת הסממנים של פגיעה במסחר. אני הייתי בדנמרק לשם עבודה וראיתי איך פורקים את המכולות של ישראל אחרונות. וכשלהקת כנסיית השכל מקליטה בלונדון וגרה באג'י ווי רוד, כל אג'י ווי רוד מרוצף בכרזות מודפסות, לא מצוירות של בעל המכולת, מודפסות. כל הסופר סלים שם עם כרזות – 'כאן לא מוכרים מוצרים ישראלים'. הדבר כבר הפך להיות טרנד, ואומנות מה לעשות היא מאד טרנדית.

כמו ב'הבימה'.

והיום כמו שישראל מוצגת, עם אותן תמונות שמעבירים אותן, ואגב התמונות הקטנות האלה שמעבירים במכשירים הסלולאריים עושים מהפכה במצרים, על אחת כמה וכמה מנצחים פה את המלחמה נגד התרבות הישראלית. אין מה לעשות,

כן אבל השאלה מה קרה, הרי אנחנו לא מדברים על אומן שמההתחלה כבר החליט לעצמו לא להופיע בישראל. אנחנו פה מדברים כאן אומן שכן החליט להופיע, חתם חוזה, התחיל הכל, ואז פתאום הוא שינה את דעתו. השאלה אם אתה מכיר איזה שהוא הפעלת סנקציות או איומים על אותם האומנים שבעצם מחליטים. הרי אני לא מאמין שבגלל איזה שהוא מכתב זוטר שהוא קיבל הוא פתאום משנה את כל הקונספט. הרי הדברים האלה גם ידועים,

אני אנסה להסביר, אם יהיה לכם מעט סבלנות.

אני רוצה לומר, כי אני מכיר את הדינאמיקה, כצרפתי במקור שיודע איך פועלות הקבוצות האלה.

אז בוא אני אסביר לך איך זה עובד אצלנו, תקשיב. אחד מדבר, השני מחכה בתור.

ככה, כמו בדמוקרטיה.

כפי שאמרתי, המידע והמתקפות בעצם היום השתכללו עד כדי כך. א' זה לא חדש. מי שלא שם לב זה כבר 3-4 שנים, פשוט שבוטל מופע אחד אמרו לו נורא, אנחנו נשתמש בכוחות של המקומיים שלנו, לא צריך אותם שיבואו. אגב, התגובה המאד אימפולסיבית של הקהל, אפילו של מעריצי אותם אומנים, ברגע שהוא מבטל אתה מקצין את העמדות, לא צריך, לא רוצה לשמוע אותך יותר וכו', ואנחנו מתאוששים לאחר מכן.

צריכים להבין שיש הרבה מאד אומנים וזה במגמת עלייה גדולה מאד ב-10 השנים האחרונות, שלא רוצים לבוא לישראל. אז במהלך המשא ומתן מתברר שהאומן לא כל כך רוצה, המנהל שלו לא רוצה. צריך להבין שכל אומן זה מסגרת, זה מפעל. אומנים, ככל שהוא יותר גדול, מדונה מעסיקה למעלה מ-3,000 אנשים אצלה בכל תחומי העיסוק שלה. עכשיו, ככל שיש ארגון יותר גדול מאחורי או לצד האומן, כך יש יותר דעות שם, וחלקים מתוך אותו ארגון הם נגד ישראל.

חברות תקליטים בין לאומיות נרכשו על ידי גופים מערב הסעודית ומדובאי. יש להם השפעה מאד גדולה על האומנים שבעצם מקליטים אצלם בחברה, שכן הם מזרימים אליהם ביליוני דולרים של תמלוגים. ואם אותו בעל חברה רומז למי שצריך לרמוז לאומן שלא נוח לו שהוא מגיע לישראל, כי הוא יכול לספק לו עוד, או שזה יהיה גורם מפריע בהופעות במקומות אחרים, או שלא יזמינו אותו למקומות אחרים, אז כמובן שהשיקולים קיימים.

בדרך כלל האומן הוא האחרון שמבטל. זה מתבטל עוד בדרך אליו. אירועי התרבות שמתבטלים, אגב, הם לא רק לצעירים גברתי, אלא גם למבוגרים רבים, ואנחנו פשוט לא תמיד מודיעים. גם כשיש לנו אישור, אנחנו עוד בשלבי בדיקה, ואנחנו מנסים לבדוק ולהעמיד את האומן באיזה שהוא מבחן, שכן אי אפשר לקשור אומן בחוזה להופעה. תשכחו מזה. אומנות. אין כאן עניין, זה לא מוצר שאפשר, אני עכשיו לא רוצה לשיר, אז אני טיפה צרוד ואני לא שר. סיבות לא חסר כדי לבטל, וחוזי האומנים מאפשרים לאומן שיקול דעת מאד רחב. ולישראל, שיקול הדעת הזה, לנו כאן, פשוט לא קיים. להם הוא פשוט מתרחב בכל הקשור לישראל.

לפני 10 שנים עיקר הסיבות לביטולים היו פיגועי טרור וחשש לביטחונו האישי. לאחר מכן נוסף נדבך חדש - חשש או איום בפיגוע טרור, כבר הספיק כדי לבטל. המדינה אז עד היום לא השכילה להעמיד ביטוח לביטול אירועים שקיים בכל מדינות המערב. יכול להתבצע אך ורק על ידי חברת הביטוח הממשלתית ענבל, בהרחבת סמכויותיה. זה מחייב שינוי חוק. היינו בנושא הזה במשך 10 שנים בקשר עם המוסדות, אתכם. לא נענינו, לא התקדם שום דבר, וזה לא קרה.

אני ספוג ביטולים מכיסי הפרטי, אינני נתמך, ולכן אני חושב שבדרך הזו, שאנחנו ממשיכים, אנחנו קרובים לסוג של חרם יותר גדול שהופך להיות טרנד עולמי, שאומנים רבים התגייסו כדי להיות בעצם המסבירים לאומנים האחרים – למה לא לבוא, והשמות שפועלים כנגדנו היום זה מהשורה הראשונה בעולם. אם מבית הלורדים באנגליה מתקשרים לאלטון ג'ון כדי להניא אותה מלהגיע לישראל; אם גופים רבים, זה פחות גופים מאורגנים כמו גופים, אנשים עם הרבה מאד השפעה.

דזמון טוטו פעל על מנת לנסות לבטל את הגעתה של להקת המחול מדרום אפריקה. דזמון טוטו הוא בכל זאת אישיות, הוא לא גוף, הוא אישיות. הוא אפילו מקבל פרס נובל.

הנושא הזה שבעצם המלחמה הזאת היא מלחה חד צדדית לחלוטין והם מנצחים אותנו בנושא הזה, כי על המעט שאתם רואים שמגיעים יש עשרות מבטלים,

מה אתה מציע? מעניין אותי לדעת.

הוא מציע מבחינת הגנה על עצמו, הוא מציע את ה-

איך היית רוצה שמדינת ישראל תתנהג, ששדרי הרדיו שלנו יתנהגו, אנשי התרבות שלנו יתנהגו.

זה לא שייך לרדיו. מדינת ישראל ומי שעוד מנסה לעשות חילופי תרבות, כי אני יודע שקל נורא לזלזל בתרבות, אבל תרבות בעצם היא הראי של איכות החיים בארץ, ואני חושב שכדאי שכן נתייחס אליה. צריך להקצות משאבים להביא אומנים, כי יש כאלה שנכון, אם יש לנו תקשורת ואם יש לנו איזה שהוא דו שיח איתם, אנחנו מצליחים לשכנע אותם לבוא.

אין מדינה דמוקרטית בכל האזור כולו, שמאפשרת לאותם אומנים, במקום להטמין את ראשם בחול בחו"ל ולהגיד – 'לא רוצה לבוא לישראל', אלא ישראל המדינה תזמין אותם דרך איזה גוף שרק יפעל, ויבואו לכאן, ניתן להם את זכות הדיבור החופשית כמו שיש לכל אזרח במדינה לבוא ולהגיד מ ה שהוא רוצה, ומרכולתם היא תורתם. זאת אומרת המוסיקה שלהם, כי אחרת מה קורה? האומן שמבטל את הגעתו לישראל את מי הוא מעניש? את המעריצים שלו. אז עכשיו מה עושים הלאה? נפסיק להשמיע אותו ברדיו? לא נמכור את התקליטים שלו? הרי מזה הוא מתפרנס ומזה הוא חי בכל העולם.

לכן הדרך היא לעודד הגעתם של אלה שאפשר לשכנע אותם לבוא, לסייע בכך. אני יודע שגם משרד החוץ, גם משרד התיירות, גם משרד התרבות, כולנו אנחנו די בלינק בעניין הזה. לא אגיד שקיבלנו סיוע, אבל הבנה יש שם. ולדעתי זו הדרך היחידה. אין אפשרות לנקוט בסנקציות נגדיות. יש את המהלך המאד פשוט, תבינו.

הגפרור שמדליק הוא עצם ההודעה הראשונית של – 'אלביס פרסלי מגיע לישראל'. בשנייה זו, כמה מאות לפטופים וסלולאריים נדלקים, להקות שמופיעות בעוד שמונה חודשים בישראל, בכל מקום שהם יופיעו, בכל מדינה ובכל עיר, ישלחו לשם רק זוג אחד מארגון קיקיוני שנמצא באותה מדינה באותה עיר, עם שלט אחד – 'אל תלכו לכבוש את פלסטין', 'אל תלכו להרג בעזה', ותמונות איומות אגב, אין מה לעשות, הן תמונות לא יפות, שמוציאים הרי דברים ומוציאים אותם מהקשרם. אבל יש גם תמונות של חייל עם רובה על רקה של ילד צעיר, והדברים האלה עובדים. זה לא ארגונים. תצאו מזה, הארגונים זה כבר לפני 10 שנים. הם ניסו. הארגונים בסך הכל היו הגפרורים הראשונים. הדליקה הזאת היום קיימת בכל העולם, והמצחיק הוא, הרי הפרדוקס הוא שכשמישהו מודיע שהוא מגיע להופעה בישראל, מדינת ישראל לא קמה ושולחת לו אלפי מיילים – יופי שאתה בא, מחכים לך פה, זה נהדר, מוחאים לך כפיים. מי שמתעורר בעצם זה אלה שאומרים – אל תבואו, לא כדאי, לא צריך.

ולכן, המשוואה הזאת היא לא מאוזנת. כשהייתה כאן להקת לינקין פארק, שבעצם בנובמבר האחרון היא הודיעה שהיא מגיעה בגלל החרם של אלביס קוסטלו והתחלת התהליך הזו בחו"ל, כי הם לא רוצים לערבב מוסיקה עם פוליטיקה ולהיפך, אם יש משהו להגיד – צריך להגיד את זה פה. מה שקורה בביקור כזה בישראל, עם דגל ישראל והאתרים של הלהקות והאומנים המפורסמים מתמלאים במאות אלפים של כניסות. החוויות על ההופעה בישראל, זה הנשק היחידי שאנחנו יכולים וצריכים לאמץ אותו ולפעול איתו.

תודה.

תודה לכם.

חבר הכנת כץ, בבקשה.

תודה ליושב ראש ותודה לחברת הכנסת תירוש שהבאת את הדברים. אני רוצה לומר לך ולכם, וגם ליושב הראש, שלא נהיה תמימים. ופירוש הדבר לא להיות תמימים, צריך לדעת שבדרך שהאדם מודד, מודדים לו. זה מאמר חז"ל. יש עוד מאמר חז"ל שאומר, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. ההתנהגות של מדינת ישראל, שזה מתחיל מראש הממשלה, ויורד כלפי מטה, כולל התקשורת הישראלית שעסוקה יום ולילה, ותקשיב טוב למה שאני אומר לך. שעסוקה יום ולילה בהצדקת הגורמים שמחרימים יהודים בארץ ישראל, וזה לא משנה על איזה רקע. בדרך כלל זה על רקע לאומי, מתנחלי, תורני, חרדי. יש להם קושי רב לעמוד אחר כך ולהגן על מדינת ישראל מבחינה תרבותית, כשהם צריכים לבוא ולומר למה אתם מחרימים את מדינת ישראל.

עכשיו אנחנו נמצאים במדינת ישראל בעולם, בייחוד במזרח התיכון, בתופעה שרודנים ודיקטאטורים נופלים. אני מקווה שגם כמה רודנים ודיקטאטורים שיושבים לנו על הוריד בכלי התקשורת, שבאופן שיטתי מופיעים בצורה פוסט ציוני – משה נגבי, רזי ברקאי, לדעתי, והכל לדעתי, אני רוצה להגיד שמות. אריה גולן ואחרים, שבאופן, ואני אגיד לך מה – באופן שיטתי עומדים אחורי הארגונים שמחרימים יהודים בארץ ישראל.

יש מושג של חז"ל – בדרך שאדם מודד מודדים לו. קשה להם מאד לבוא אחר כך לארגונים בעולם ולהגיד להם – למה אתם מחרימים את מדינת ישראל, איזה טענת מוסרית יש להם? כשהם בעצם אומרים שגולדסטון בסדר, ונותנים לכל מיני ארגונים קיקיוניים. לכן אני אומר לך שאתה מדבר בתמימות. אל תנתק,

אני התמים עוד.

אז אני אגיד לך איפה התמימות שלך. אם אתה מנתק, אתה אמרת שזה לא קשור לארגונים. אבל הארגונים האלה שעומדים מאחורי זה שגולדסטון הוא דו"ח אמיתי, והצדקת המשט, וזה שישראל היא מדינת אפרטהייד, והארגונים האלה שמקבלים 99% תמיכה מרוב השדרים והקריינים הפוסט ציונים של גלי צה"ל וקול ישראל, ומהאיש המשפטי לא יעזור לך. הם שצריכים לבוא ולעודד את מדינת ישראל לעמוד כנגד חרם תרבותי, אין להם את הכוח לעשות את זה. וזה יהיה שם, ואני אומר לך רק דבר אחד. אם אני מבין את כלי התקשורת הישראלים ואת מי שמייצג את התרבות הישראלית 24 שעות ביממה כמי שתומך או כמי שנותן הסבר מניח את הדעת להחרמה של יהודים פה בארץ ישראל, כך אני חושב, וככה חושבים, ככה אנחנו לפחות, ציבור ענק שמהווה 60 או 70 אחוז אבל הוא מרכיב את הקואליציה היום, שככה חושבים, שככה התרבות הישראלית שנתמכת על ידי רשות השידור וגלי צה"ל על ידי האנשים שאני אמרתי, זה מה שמשדרים לעם ישראל, יש להם בעיה תרבותית קשה מאד לעמוד מול החרמות של האחרים.

נושא הדיון הוא בתחום אומנות חוץ. זה פשוט משהו אחר לגמרי.

אתה יכול לא לקשר.

לא, לא שוקי, תשמע, תקשיב, תבין, יש לו זכות להגיד מה שהוא רוצה, זו דעתו.

אני מסכים, אבל זה לא נושא הדיון.

זה נושא הדיון בדיוק, ואני אגיד לך בדיוק ואני בזה אסיים.

תן לו, הוא רוצה להגיד את דעתו.

אני רוצה לומר את דעתי, שמדינת ישראל כמדינה וכתרבות, שאתה רואה בונסה, לא יודע מי, היא לא הכוכב התרבותי שלי, אני לא יודע אפילו איך היא נראית, כי אני לא מסתכל על הדברים האלה. אבל אני וודאי חושב שאם יש נוער ואנשים שרוצים לראות להקת מחול כזאת או להקת פופ כזאת, זכותם, ומדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ותרבותית.

אבל, מדינה כמדינה, מבחינת הכוח שלה לעמוד מול חרם – היא לא יכולה לעמוד כשהיא נותנת לגיטימציה לחרמות אחרות, זה מה שאני אמרתי.

תודה חבר הכנסת כץ. עכשיו אתה. בבקשה.

אני רוצה להתייחס למה שאמר כץ. אני חושב שזה חלק מהבעיה, זה לא כל הבעיה. רק מה שאני רוצה להגיד לשוקי ולאדון שטרן כפי שהעלו את זה, הקבוצות האלה שבפריז אני מכיר אותן היטב כי אני גדלתי בצרפת. זה קבוצות שהולכים בקבוצות קטנות להפגין מול המופע, או שולחים סדרת אי מיילים קטנים שמפחיד את הכוכב, ואני סבור שאם ממשלת ישראל הייתה נותנת משקל נגד ללחץ הזה, היה נותן לאומן לחשוב פעמיים, כי אני בטוח שלאותן קבוצות אין השפעה, זה סתם עושים הימור – יפחיד – יפחיד, לא יפחיד – לא יפחיד.

הייתי במקרה של ונסה פרדיס, שטרן הציע לי אפילו שהיינו שולחים נציג של שגרירות ישראל להרגיע את הכוכב.

השגריר, אם השגריר הולך.

השגריר או מישהו מהשגריר.

כן.

אבל פניתם?

אוגרי ככה? אני גר במדינה איפה יש 10 מיליון מוסלמים. כל אחד דיסק שאנשים קנה על 6 אנשים, זה מוחמד. מה אני אעשה? מה אני עושה שם? זה למה אני עושה עלייה, כי אסור לנו לטייל ברחוב עם כיפה, אסור לנו לטייל ברחוב עם מגן דוד. זה קטסטרופה בשבילי. אז אני עשיתי עלייה, אני ממש שמח פה, אני ממש ציוני, כולם יודעים את זה, אבל הבעיה היום זה על החשבון שלי, איפה ה-80,000 יורו שאני, ברוך ה' יש לי משקיע שסומך עלי וסומך על העבודה שלנו ואנחנו חוזרים. אבל אם מדינת ישראל תעזור לנו, ואני ילד. עכשיו אמר שוקי שעושה מופע, הופעה פי מאה ממני, זה פי מאה השקעה.

תודה. ניסים, בבקשה.

כן, אני אומר, קודם כל הדיון מאד מאד חשוב, כי אני חושב שאנחנו צריכים לטפל בשורש הבעיה ולמצוא את הכלים איך להתמודד גם בעתיד. אני לא מקבל למשל את ההנחה ששמעתי שיש דה לגיטימציה ויש מצב של חרם וחרם לא קשור בדה לגיטימציה והמשמעות של הדה לגיטימציה זה רק ביטולה של מדינת ישראל. הלו, בכלל לצאת למחשבה כזאת, הלו בעצם יש ביקורת. ביקורת זה לא הכפשה. ביקורת זה לא הסתה. כשאנחנו מדברים ברמה של הסתה והכפשה, זה בעצם הדה לגיטימציה. זה לא צריך להיות שהמשמעות זה רק מחיקתה של מדינת ישראל. להרוס את כלכלתה של מדינת ישראל ולצייר אותה בעולם כאפרטהייד זה בעצם דה לגיטימציה.

עכשיו, רק לעניין הזה. אני אומר יש לנו באמת בעיה עם הסברה מבחינת משרד החוץ שלנו, שאולי אין לו מספיק כלים, אין לו מספיק אנשים. הוא לא יכול להתייחס לכל נקודה ונקודה,

הוא אחד מ-52.

מה?

הוא אחד מול 52, זה מה שיש פה באזור. משרד החוץ אחד של מדינת ישראל, מול 52 מדינות שעושות הכל.

אני מבין.

כמה שלא תיתן, כמה זה- - -

אני אומר, ההתמודדות היא מאד מאד קשה, ואני חושב שבשביל זה אנחנו עושים כל מיני ישיבות ושדולות, ואנחנו רוצים בעצם להשלים מדי פעם איזה פאזל ואולי לקונות פה ושם, כדי לטפל בדברים מסוימים, ועושים את זה. אבל אני חושב שכן צריך להקים איזה מטה מיוחד מטעם משרד התרבות, בשיתוף משרד החוץ, להתייחס לכל אירוע שעומד לבוא. מי הם השחקנים, מי הם הבמאים, מי סוגר איתם חוזה. אם מישהו רוצה לבטל רק בגלל האידיאולוגיה שלו, זה חמור מאד וצריכים להילחם אחד לאחד, אסור לוותר.

לא בגלל שאני הולך באמת למקומות האלה, אני לא הולך, אבל אני אומר לך – זה כן מדאיג אותי כאשר הדה לגיטימציה פוגע קודם כל בתרבות ואחר כך במסחר של מדינת ישראל. ואנחנו כל הזמן גאים, וברוך ה' שמדינת ישראל מבחינה כלכלית היא המובילה בעולם כמעט, כן, כמעט, אחרי הסינים ואולי עוד כמה מדינות. אבל זה יכול חס ושלום יום אחד להשתנות, אם כל ההסתה הזאת תמשך, ואנחנו לא נבלום אותה בזמן.

ואני אומר, תשועה ברוב יועץ. צריך פה באמת צוות של חשיבה מקצועי ולהתייחס לדברים הרבה יותר ברצינות.

תודה. כן, שמך לפרוטוקול?

שלום, שמי מקסים פרץ אני עיתונאי צרפתי, גם פה בארץ ככתב מקומי וגם בצרפת. אני כבר כמה שנים מתעניין בנושא של החרם נגד ישראל. קודם כל אני חבר טוב של דוד שטרן. התעניינתי בנושא של הביטול של ההופעה של ונסה פרדיס, ואני יכול לאשר שההורים של ונסה קודם כל קיבלו גם מכתב איום של אותם פעילי שמאל, או פעילים נגד ישראל, וביחד עם זה באותו יום, באותו ערב שדוד שטרן קיבל את המידע על הביטול של ונסה פרדיס, התקיימה הפגנת מחאה מול תיאטרון בפרברים, כאילו בעיר קטנה ליד פריז, שבה ונסה פרדיס התחילה את הסיבוב העולמי שלה. אז כמובן התוצאה היא כמובן שדוד שטרן בסיפור הזה איבד כ-150,000 יורו, ועל זה אין פתרון, אין ביטוח שכפי שהסברת ושבעצם מגונן עליו.

אני גם רוצה להגיד שמדינת ישראל לא צריכה לזלזל בכוח ההשפעה, וגם כל האנשים שהתייחסנו לנושא, כוח ההשפעה של אותם ארגונים ש-

בינתיים שמעתי רק על אחד. אם יש לך עוד נוסף, אז תגיד, כי אני שמעתי רק אחד – BDS הזה.

בוא נגיד שבאירופה, גם בצרפת ובכל אירופה יש שני ארגונים חזקים ביותר. הארגון BDS שבעצם מטרתו היא לא רק החרם הכלכלי הוא החרם התרבותי, הם רוצים גם להגיע, זה שלב ראשון, הם רוצים להגיע לסנקציות.

טוב. בוא לא נחזור על הדברים שנאמרו. אם יש לך לחדש משהו לנו, אז בבקשה.

כן. יש גם ארגון בשום יורו-פלסטין, שהתחיל את הפעילות שלו ביחד עם ההתחלה של האינתיפאדה השנייה, שאתם יודעים גרמה לתופעה של אנטישמיות ברחבי צרפת וגם באירופה. ואותו ארגון מרכז פעילים ש-

אגב, על ידי מי הוא נתמך – יורו-פלסטין? מי המממנים הכלכליים שלו? האיחוד האירופאי? מי?

תראה, הבעיה ש-,

הוא יכול להגיד לך מאיפה בא המימון?

לא, סתם לדעת.

חבר הכנסת כץ, אני עוד צריך לסגור את הישיבה, אז אנחנו צריכים להתקדם.

כן. אותם ארגונים מרכזים אותם אנשים, אותם פעילים, פשוט עם כל מיני כובעים על הראש. בן אדם שמחר יפגין מול התיאטרון של ונסה פרדיס בפריז, יפגין גם מול גדר ההפרדה בבילעין, ומחר ישתתף במעט שייצא לעזה. ופשוט, כוח ההשפעה הולך וגדל ומתגבר.

תודה רבה. משרד התרבות כאן? יופי.

אילנה לוי, אני ראש האגף לקשרי חוץ. משרד התרבות למעשה תפקידו והוא מקצה את עיקר המאמצים שלו, לקידום ולפיתוח התרבות הישראלית, ואנחנו תומכים במוסדות התרבות הישראלית בארץ, ואנחנו עושים הרבה עבודה יחד עם עמיתנו במשרד החוץ, לקדם, להפיץ את התרבות הישראלית בחו"ל. אנחנו עושים הרבה פעילות כזאת.

הבעיה של ההפקות המסחריות, כמו שגם אלון בר אמר, בעצם לא באה לפתחנו. אנחנו אולי יכולים בשלב מסוים לעזור, אבל- - -

שוקי, מה זה ההפקות שאתה עושה, הפקות ישראליות?

אני עושה הפקות ישראליות בארץ, משהו כמו 30 עד 40 אחוז מנפח המשרד. אני מוציא הפקות ישראליות לחו"ל.

אוקי. שאלה למשרד התרבות. עכשיו מר שוקי וייס עושה הפקה מאד גדולה עם המדינה בחו"ל, מה זה מדינה – עם אומן מחו"ל. שם שם כסף, הכל מכיסו, מממן את כל הסיפור הזה, שאתם יודעים שהוא בעצם אחד מהמפיקים הגדולים בישראל בכל מה שקשור להופעות ישראליות. מה קורה ברגע ששוקי נופל? אין מפיק? כל מה שסגרתם וכל מה שדחפתם וכל מה שבניתם וכל מה שאתם עשיתם, נפל כדומינו. זה הקשר. כי ברגע שהוא נופל בגלל מה שקורה שם, אתם נופלים יחד איתו. צודק או לא?

צודק, אבל

צודק, אני יודע שאני צודק.

המשרד לא יכול- - -

לא, אבל אתם כן יכולים, תשמעי, אני יודע למה אני מדבר איתכם ואני יודע למה אני פונה. אני לא מדבר על דמגוגיה ואני לא מבקש מכם שתעשו איזה שהם דברים שלא קשורים אליכם. מה שכן אתם יכולים לעשות וזה עלה כאן, את הנושא של הביטוח. אפשר לדחוף לנושא הזה. אפשר לעבוד על זה.

אפשר להקים וועדה בין משרדית שיכולה לתת המלצות להגן על מפיקים ישראלים שהם עושים חלק גדול ביותר בהפקות כאן בארץ, ואין מה לעשות. שבגלל שהם חזקים כאן בארץ, אז גם מחו"ל פונים אליהם. כי הם יודעים לעשות את העבודה כאן בארץ. אז הקשר הוא קשר שקיים. אנחנו כמדינה חייבים להגן עליהם מצד אחד בגלל שהם נותנים לנו את התרבות בישראל, ואת הקשר הזה אי אפשר להפריד. כי זה לא יהיה מישהו אחר זוטר שיפנו אליו ברמה של אומן בין לאומי, שלא מכירים אותו כמפיק. בסופו של דבר יפנו אל אלה שיודעים ומכירים אותם ועושים את זה, ועושים את זה גם בארץ. אז ברגע שהוא נופל גם אנחנו נופלים. הקשר הוא קשר הדוק, ולזה אני מתכוון. שצריך לעשות וועדה בין משרדית וזה הסיכום שלי, מבחינת החלק הראשון.

אני לא יודע מה הכוח שלכם להילחם בכל התופעות של הדה לגיטימציה וארגונים כאלה ואחרים שמונעים מזה. אבל גם שם, אין שום בעיה להקים במשרד התרבות יחד עם משרד החוץ פורום של אותם הצעירים יחד עם המפיקים, לעשות. תשמע, מגיע אומן בסדר גודל כזה, מכירים שיש אפשרות שיפעילו עליו לחץ, אז באים, פונים דרך המפיק לקבוצת המעריצים ועושים איזה שהוא פורום, ומנסים לדחוף את זה, ולנסות ולהפעיל גם אם יש צורך את משרד החוץ והשגרירות בצרפת, בארצות הברית ולהגיד – תשמעו, אנחנו הזמנו, המפיק הזמין, מגיע לכאן אומן בסדר גודל בין לאומי. יודעים שכנראה שהולך להיות לחץ כך או אחרת עליו בשביל שלא יגיע, תתכוננו, תנסו למנוע את הדבר הזה.

אין לי מה לעשות עם חברת הקלטה שממומנת כמובן על ידי מדינות ערב שמחזיקים אותה ומשקיעים שם מיליונים, והיא באה ומטילה סנקציות על אותו אומן שחתום אצלה. אין עם זה מה לעשות, לא לי ולא לכם. אבל בדברים שאתם כן רואים שזה איפה שהוא שם מתנדנד, זה צריך להיות חלק מהעניין.

כי מה שמעניין אותי, תאמינו לי שלא מעניין אותי אם איזה אומן פתאום החליט לא להגיע, זה עניין אישי שלו שיתמודד מול המעריצים ומול המדינה איפה שהוא נמצא ושיהיה שלם עם ההחלטה שלו. מה שמעניין אותי זה שהאנשים שלנו נופלים בגלל הדברים האלה, נופלים תקציבית, נופלים כלכלית, ובשביל לקום מזה, ואין לנו פה מאות, עשרות, אלפים של אנשים שכל אחד יש לו תחליף. מדובר פה על אנשים שכל חייהם השקיעו בתחום הזה, ומנפילה אחת כל העולם שלהם קורס.

עכשיו, על זה צריך לדבר, וזה צריך להיות חלק מהדיון שלכם. זהו. כל השאר – מה שבמשרד החוץ יכולים לעשות אז תאמינו לי, כמה שאני מכיר את המשרד הזה, הם עושים הרבה יותר ממה שבכלל יש להם תקציב, עם כל מה שכרוך בכך. אבל כל אחד גם צריך להבין את המציאות. יש רצוי ויש מצוי. כמובן שאנחנו היינו רוצים להיות במצב של כל אותן המדינות שיש להן נפט וכל מה שיש להן, ויודעים להשקיע עשרות מיליוני שקלים בכל מה שקשור להסברה.

בכסף לא נוכל לדרוס את כל העניין הזה. אין לנו משאבים. אבל יש דברים שאנחנו לפחות צריכים לדאוג, זה לדאוג לאנשים שלנו, להגן עליהם, ומה שאנחנו יכולים להתמודד עם כל מה שקשור בדה לגיטימציה, אז צריך לנצל כמובן שכל העולם הזה של האינטרנט ורשתות חברתיות, חלק מהעסק כבר , כבר אין מה לעשות. Welcome To שנות האלפיים.

אז צריך להתחיל גם להשתמש בכל התחום הזה, ולראות איך אנחנו מנצלים את הבמה גם של זה וגם של זה.

אדוני היושב ראש, רק בהמשך לדבריך שזה בהחלט רעיון נכון, לא לשבת פסיביים אלא לקחת ובאמת לנסות לעורר את הקהל ששוקי אמר, יש מספיק כאלה שבטוויטר ובכל אמצעי מדיה אחר הם פונים לאומן ומנסים ללחוץ עליו לא לבוא, ואין את הקבוצה שאומרת לו כל הכבוד שאתה בא ואנחנו מחכים לך וכו'. את הקבוצות האלה תעודדו. ולמשרד החוץ/הסברה – אפשר לקחת אפילו קטנים ביוטיוב, של אמנים שהיו כאן, של מדונה שעמדה על הבמה ואמרה 'אני גאה להיות בתל אביב למרות שלחצו עלי, הנה אני כאן' ואלטון ג'ון אותו דבר, ולקחת את הקטעים הספציפיים הללו, ולצד הפרסומים על בואו של אומן בעתיד, לשים את האומנים שכבר אמרו אנחנו כאן וטוב לנו.

בסדר. טוב, חברת הכנסת תירוש, אני רוצה לסכם. רבותיי, מבחינת הסיכום קודם כל אני כמובן רואה וכל הוועדה רואה בחומרה כל ניסיון בחרם במדינת ישראל בכל מה שקשור, כללי על חרם, אבל ספציפית על הנושא של התרבות. תרבות אסור שיהפוך לנשק כדי להביא איזו שהיא אג'נדה פוליטית, תרבות היא של כולנו, ובמיוחד כאשר מדובר על אותם מעריצים שנפגעו קשות מכך שאישיות או גוף כזה או אחר מנע מהם חשיפה למשהו שהם חיכו שנים רבות. זה דבר ראשון.

דבר שני, אני פונה למשרדים הרלבנטיים בכל מה שקשור לעולם התרבות בישראל, על כך שלקיים וועדה, דיון, בכל הנושא של הגנה על אותם מפיקים שמתעסקים בייבוא של האומנים מחו"ל והפקות שלהם, ולמצוא מנגנון של הגנה בכל מה שקשור להיבט הביטוח, וכמובן בניית אסטרטגיה משותפת בין המשרדים להתמודדות עם התופעות של דה לגיטימציה.

אני מבקש שתוך, אנחנו עכשיו בתחילת פברואר, שלושה חודשים, 90 יום מספיק? תוך 90 יום אני מבקש מסקנות של העניין הזה לוועדת חינוך. עכשיו, אני במקביל יחד עם חברת הכנסת תירוש ואם חבר הכנסת כץ יצטרף, אנחנו נתחיל לעבוד על הצעת חוק בכל מה שקשור לביטוח. על זה אני מזמין אתכם שוקי וכל מי שמתעסק בתחום הזה, נשב ונחשוב על המנגנון, על כל מה שקשור לביטוח של הגופים האלה, ואני מבקש ממחלקת מחקר של הכנסת לעשות את המחקר בכל מה שקשור למדינות אחרות, איך המנגנון הזה עובד שם, ולראות אם אנחנו יכולים להפעיל מנגנון כזה בישראל.

אבל מה שחשוב שתהיה בשורה למפיקים שמדינת ישראל יודעת גם להגן עליהם, ואנחנו מכירים בהשקעה שלהם לתרבות במדינת ישראל ובמאמץ שלהם להביא את הגדולים לכאן, לארץ, בשביל שגם המעריצים יידעו להיחשף אליהם. אם ההתאחדות לכדורגל ידעה בסופו של דבר לנצח ולהביא לכאן ב-2013 את יורו, התחרות של הכדורגל לצעירים, ככה השאיפות של כל מי שעובד בתחום הבינלאומי זה להביא את הגדול ואת הטוב ביותר למדינת ישראל, ועל זה אנחנו מברכים אתכם, וכמובן שאנחנו יודעים על כך שאנחנו גם צריכים להגן עליכם.

אפשר מילת סיכום? קודם כל אני רוצה להודות לגברת תירוש שיזמה את הסיפור הזה, כי אנחנו, לא אני, אני מדבר בשמו של שטרן, לא ידענו על קיומו של האגף הזה, הוא של האגף במשרד החוץ, כי אנחנו נזרקים לחלל האוויר, ולא ידענו שיש כתובת. והנה, אנחנו רואים שיש כתובת, ואנחנו רוצים להודות לכם על היוזמה הזאת.

שוקי, יש איזה שהוא איגוד של המפיקים מסודר?

יש איגוד למפיקים.

אז אני מציע שאתם תעשו איזה שהוא מפגש עם משרד החוץ ומשרד התרבות, כך שנגיד הקשר בין הפנייה בנוגע לאם אתם מקבלים איזה שהוא מידע שבמידה ואחת מההפקות שאתם בעצם סגרתם ויש חשש לכך, שתוכלו ישירות להעביר את זה, ושיהיה לכם אמצעי קשר. כי חשוב שיתוף פעולה. אני יודע שמה שהם יכולים לעשות, את המאמץ הם יעשו.

כולל התמ"ת.

זהו. תודה רבה. הישיבה הזאת נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 12:30