הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
25
ועדת החוקה, חוק ומשפט

28.2.2011


הכנסת השמונה-עשרה

נוסח לא מתוקן

מושב שלישי









פרוטוקול מס' 350

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שני, כ"ד באדר א תשע"א (28 בפברואר 2011), שעה 9:00

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010

חברי הוועדה: דוד רותם-היו"ר

יפעת רווה



- עו"ד, משרד המשפטים

צביקה אברמוביץ


- מתמחה, משרד המשפטים

אוסנת כהן



- משרד המשפטים

תמי בורנשטיין



- פרקליטה מח' פלילית, פרקליטות

אריה פטר



- פרקליט במחלקה הפלילית, פרקליטות

ד"ר יואב ספיר



- סגן הסנגורית הארצית, סנגוריה ציבורית

ישי שרון



- סנגור ציבורי, סנגוריה ציבורית

רפ"ק אבישי גולן


- קצין חוליית סמכויות, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק דרור קלייטמן


- קצין מדור חקירות, המשרד לביטחון פנים

ניבין אלפקס



- עו"ד, לשכה משפטית, הנהלת בתי המשפט

רס"ן רווית דנינו מויאל


- פצ"ר – רמ"ד חקיקה, משרד הביטחון

עלוה קולן



- מקדמת מדיניות וחקיקה, האגודה לזכויות האזרח

לילה מרגלית



- עו"ד, האגודה לזכויות האזרח

גלעד סממה



- יועץ שר המשפטים

דורית ואג

אפרת חקאק

יפעת שפרכר

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)

(תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010.

בעקבות הישיבה הקודמת הייתה לנו התכתבות עם הייעוץ המשפטי. השאלה הראשונה שעלתה הייתה לגבי התיקון המוצע בסעיף 53. הנושא הראשון שעסקנו בו זה שהערר השני יהיה ברשות ולא בזכות. התקבלו נתונים מהנהלת בתי המשפט.

ערר שני ברשות על מעצר עד תום ההליכים, לא על מעצר יומי.

ההצעה שלנו היא לגבי שניהם. מהנתונים הבנו שלגבי מעצרי ימים זה מספר שולי. הדבר הזה בא לייעל תהליכים.

גם אם זה שולי, עצם העובדה שצריך להפעיל את כל האופרציה על מעצר ימים מסבך את החיים של כולם, כולל של השופטים בבית המשפט העליון.

יכול להיות. מבחינתנו החשיבות זה יותר הנושא של ערר שני ברשות על הכל. אם מסתכלים במובן של חיסכון בהליכים זה לא מה שיציל את המערכת.

אין שום ספק. הדבר היחיד שיכול להציל את המערכת זה ערכאת ערעור. שום דבר אחר לא יציל את המערכת, רק ערכאת ערעור. ערכאה רביעית זה הדבר היחיד שיציל את המערכת.

התכוונתי להציל אותה מקריסה.

אין שום דבר שיכול להציל את המערכת מקריסה, כי המערכת כבר קרסה.

במעט שאנחנו מנסים החלק העיקרי הוא בנושא של מעצרים עד תום ההליכים, לא במעצרי ימים. את הדברים האלה אמרנו בישיבה הקודמת. ההחלטה היא שלכם.

עד שזה מגיע לדיון ועד שדנים אין צורך בערר. אני חושב שאין מעצר ימים. על מעצר ימים אין ערר שני. מקובל במדינת ישראל שיש ערעור אחד. מכיוון שמעצר עד תום ההליכים יכול להיות תקופה של 9 חודשים ועוד 150 יום, אני רוצה שהערר השני יהיה ברשות, עם סמכות לבית המשפט לעיין בבקשה שלא בנוכחות הצדדים, להגיד תודה רבה, אין עילה, יש עילה, צריך להקל פה או צריך להקל שם.

החלק הזה נכתב, הוא כלול.

מכיוון שאני סומך על שופטי בית המשפט העליון שזכויות האדם זה נר לרגליהם והם תמיד יראו לנגד עיניהם עציר שיושב בשעה שיש לו עדיין חזקת חפות, אז הם לא יטו לדחות את העררים האלה על הסף. במקומות שהם ימצאו לנכון לדון בערר הם ידונו בערר. זה כאשר יש פגיעה רצינית בזכויות אדם. במעצרי ימים אין ערר שני. במעצר עד תום ההליכים יש בקשת רשות ערעור ובית המשפט יבדוק ויחליט אם הוא שומע את התיק או לא שומע את התיק.

ברור שבמעצר ימים יש פגיעה מאוד מאוד חמורה בזכויות. מדובר על שלב כל כך ראשוני, כל כך לא פשוט של חשד, כאשר ידוע לנו שלגבי הרוב הגדול של אותם אנשים בכלל לא יוגש כתב אישום.

זה לא בגלל שהם לא אשמים או בגלל שהחקירה לא נסתיימה, אלא בגלל בעיה אחרת.

אנחנו חייבים להניח לגבי אדם שלא הורשע ואפילו לא הוגש נגדו כתב אישום שהוא חף מפשע.

אין שום ספק. הנימוק הזה כאילו לא יוגש בסופו של דבר כתב אישום..

לא יוגש, כי לא נמצאו ראיות. הרבה פעמים התיק נסגר מחוסר אשמה.

הרבה פעמים הוא נסגר מחוסר עניין לציבור.

בישיבה הקודמת היושב-ראש דיבר על כך שאין לזלזל ביום אחד של מעצר ואפילו לא בשעה אחת של מעצר.

אני מסכים איתך, רק השאלה מה התועלת. אנחנו צריכים לשים לב שיש פה מערכת שעושה צדק לאט מאוד. השאלה אם אנחנו צריכים להכביד עליה. אנחנו צריכים לאזן בין שני גורמים.

אנחנו מדברים על 37 מקרים שהגיעו לבית המשפט העליון בשנה שעברה. זה זניח מבחינת העומס. אני לא רואה את המשקל המאוד כבד של להשאיר את הזכות הזאת בתוקף. אנחנו רואים שלגבי 5 מהעצורים הוחלט לשחרר באותו ההליך בבית המשפט העליון. דווקא במעצר ימים אין לזה דרך להגיע לעליון כערר ראשון, זה יכול להגיע רק כערר שני.

למה צריך בית המשפט העליון לדון בדבר כזה? יש תיקים הרבה יותר חמורים שאדם נידון למאסר. יש לו זכות ערעור למחוזי. הוא לא יכול להגיע לעליון. אם אנחנו אומרים שכל דבר צריך לשמוע בית המשפט..

הוא יכול להגיע ברשות. המחוקק כשחוקק את חוק המעצרים אמר שאנחנו נמצאים במשטר חוקתי חדש שבו המעצר צריך להיות דבר חריג. הוא אמר שהנושא של מעצר עד תום ההליכים של אדם שלא הורשע ובמקרה של מעצר ימים אפילו לא הוגש כתב אישום צריך להיות חריג. זה מעמיד בקושי ובסימן שאלה כל מיני הצהרות לגבי השיטה, לגבי הזכות לחירות, לגבי חזקת החפות וכן הלאה. זאת הייתה ההצהרה של המחוקק בחוק המעצרים.

אני עדיין אומר שזה אותו דבר. גם לאדם שהורשע ונידון למאסר יש זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, אין לו זכות ערעור לבית המשפט העליון. לגבי אדם שנידון ל-3 שנות מאסר אני אומר את אותו דבר.

האיש שהורשע הורשע בהליך שלם. זה שונה לחלוטין.

הוא נידון ל-3 שנות מאסר. יש חוק אחר שבו אנחנו מדברים על קלות השליחה למאסר. אנחנו נאבקים שם על סעיף 8. כמה זמן לוקח כאשר האדם נעצר בבית משפט שלום ל-7 ימים עד שהוא מגיע לעליון?

הוא יכול להגיע תוך יומיים. אם המערכות מתפקדות כמו שצריך הוא יכול להגיע תוך יומיים. אתה חייב לעבור דרך המחוזי. אם אתה חושב שהמעצר לא מוצדק, אתה רץ מאולם המעצרים בשלום ומגיש ערר במחוזי. אם המערכת מתפקדת כמו שצריך היא יכולה לקבוע באותו יום. היא לא תמיד קובעת באותו יום, היא קובעת יום למחרת. תוך יומיים אתה יכול להגיע. לא תמיד זה תוך יומיים, יכול גם תוך 3 ימים או אפילו 4 ימים.

כאשר הערעור יידחה לך בעליון גרמת לכך ש-3 או 4 ימים האיש לא נחקר. יבקשו אחר כך עוד 3 ימים כי בזבזו את הזמן על נסיעות לבית המשפט.

בדיוק מהטעם הזה לא מגישים עררים שניים. אותו סנגור ואותו חשוד עושה את החשבון הזה. גם לחשוד זה לא תענוג גדול לצאת מאיפה שהוא מוחזק ולחכות במרתפי בית המשפט. הוא עושה את השיקול הזה אם להגיש ערר או לא. מחליטים להגיש ערר רק באותם מקרים ספורים ש אומרים שהמעצר הזה לא יכול לעמוד. לא בכל המקרים בית המשפט מקבל את זה. ראינו שב-13% מהמקרים הוא כן מקבל את זה.

זה 3 מתוך אותו תיק.

כל אחד מהם הוא איש. אנחנו מדברים על אנשים, לא על תיקים.

3 באותו תיק פירושו של דבר שהמשטרה טעתה כשהיא ביקשה הארכת מעצר. מה זה חשוב אם זה אותו תיק או תיק אחר?

זה לא משליך על כל התיקים.

בכל יתר התיקים בית המשפט לא קבע שהם טעו. זה עוד לא אומר שהם לא טעו.

אני מזכיר שבית המשפט המחוזי לא חשב שהמשטרה טעתה.

זה לא אומר שבית המשפט לא טעה. הוא לא אמר את זה, אבל זה לא אומר שהוא לא טעה.

אני רוצה להדגים מקרה שהיה ביום חמישי האחרון בבית המשפט העליון. ביום רביעי הוגש ערר על מעצר ימים. הוא נקבע ליום חמישי. המשטרה הודיעה שהיא מתכוונת להגיש את כתב האישום ביום חמישי יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. הדבר לא מנע מהסנגורים לעמוד על ערר מעצר הימים. מדובר היה בשני קטינים. ב-2 בלילה העירו אותם בצפון וסחבו אותם לבית המשפט העליון. היה ויכוח ביחידת נחשון אם להביא אותם לבית המשפט בחיפה בכתב אישום והארכת מעצר או לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון גבר. הם נסחבו לירושלים. שם הסנגורים עמדו על ערר הימים, למרות שהמשטרה הגישה במקביל את כתב האישום. הרבה אנשים נסעו לירושלים לשווא. הערר נדחה בסופו של דבר. בזמן הזה שהיה דיון בבית המשפט העליון יכול היה להיות דיון בבית המשפט המחוזי בבקשה למעצר עד תום ההליכים. הקטינים יכלו להיות שם. זאת דוגמה לעובדה שהמעצרים האלו מבזבזים לפעמים זמן חקירה כיוון שרצים כל פעם לבית משפט אחר. לפעמים הם מיותרים מעצם טבעם כי הם מאריכים את ההליכים. אני לא אומרת שאין מקרים שבית המשפט מתערב, אבל לפי הנתונים שאנחנו רואים, בניגוד לערר שני או למעצר, רוב המקרים נדחים או נמחקים, דבר שאומר שהסנגור חוזר בו מהערר השני.

אם נחסום את הדרך לבית המשפט העליון אנחנו עוברים לשיטה שהיא אזורית לחלוטין. מי שיושב בעררים בבית המשפט המחוזי זה שופט קבוע שעושה את זה לפעמים לתקופה של חצי שנה או לתקופה ארוכה יותר. על פיו יישק דבר באותו מחוז. יכול להיות חוסר אחידות בין המחוזות. לא נקבעות הלכות. זאת בעיה כללית כשאתה חוסם את הדרך לערכאה הגבוהה ביותר. אפילו ברשות זאת בעיה שקשה להתעלם ממנה. אני חושב שמהטעם הזה אפילו ועדת נאור אמרה לא לחסום את הרשות לאותם מקרים שצריך לקבוע הלכות. אם הולכים לקבל משהו, אז לפחות במעצר ימים את הרשות צריך להשאיר. במעצר עד תום ההליכים הדברים חמורים בהרבה. שם אני חושב שצריך להשאיר את זה כזכות.

אני מתקשה לזכור הלכה אחת בענייני מעצר ימים.

יש קורמן, יש ברונסמן. יש שורה של הלכות. בעניין ברונסון השופט חשין מדבר על רמת ההפשטה שבה צריכה להיות ההנמקה של אותה עילה שאומרת שהעילה הרביעית..

העילה יכולה להיות עילה בג"צית גם אם אין רשות.

מי ייתן בג"ץ?

אם זה דבר שנוגד את עקרונות הצדק הטבעי, אז אפשר לפנות לבג"ץ.

יש פה בעיה מאוד קשה של מסר שאנחנו משדרים אם אנחנו מקבלים את ההצעות. אנחנו באים ואומרים שאנחנו מכירים בזה שיש עומס על בתי המשפט והפתרון הוא בצמצום זכויות של נאשמים וחשודים. אחרי שהמחוקק לפני 10 שנים, 15 שנים החליט דווקא להרחיב את הזכויות האלו אנחנו עכשיו אומרים שבגלל העומס נצמצם את הזכויות האלו. אדוני הזכיר את הרעיון של ערכאת ערעור, מדברים על הוספת שופטים ועל כל מיני דברים. כל הדברים האלה לא קורים. הדבר היחיד שקורה זה צמצום הזכויות. מבחינה סימבולית יש פה אמירה שהמחוקק צריך להיזהר ממנה.

המחוקק צריך לבדוק מציאות. כאשר מרבית מעצרי הימים מוגשים יום לפני תום תקופת המעצר או יומיים לפני תום תקופת המעצר, שזה 50%, זה אומר דרשני. זה אומר שבאיזה שהוא מקום נעשה שימוש לרעה בעררים האלה.

אני רואה שיום לפני תום תקופת המעצר הוגשו רק 2 עררים.

מתוך 10. יומיים לפני תום תקופת המאסר הוגשו 3, זאת אומרת 5 עררים הוגשו יום או יומיים לפני תום המעצר. זה 50% ממספר העררים שעליהם יש לי דיווח. גם אם תיקח 3 ימים לפני תום המעצר והעררים האלה נידונו במחוזי ובשלום זה אומר שהרווחנו יום אחד של מעצר. אני לא מזלזל ביום אחד של מעצר, אבל השאלה היא אם מוצדק יום אחד של מעצר כאשר אני מסתכל על החשוד. כולנו יודעים איך הולך הטרטור הזה להעביר אותו למעבר ומהמעבר לתא המעצר. בסופו של דבר גם החשוד צריך לקחת בחשבון אם מטרטרים אותו או לא.

את החשבון של החשוד צריך להשאיר לחשוד ולסנגור שלו.

לא. הסנגוריה הציבורית זה בסדר, אבל לפעמים הסנגור צריך להראות לחשוד כמה הוא פעל בשבילו. גם זה קרה.

השארת הסמכות של בית המשפט העליון לשמוע ערר ברשות מסתדר עם מה שאדוני אומר. באותם מקרים שבהם קיימת הצדקה מבחינת הצורך להידרש לשאלה עקרונית או לחוסר אחידות בין מחוזות שונים בית המשפט העליון יהיה רשאי ומוסמך לטפל. אי אפשר לתאר סיטואציה שבה לבית המשפט העליון אין כל יכולת לגשת לסוגיות מעצר עקרוניות.

במקרה שבו נידונתי ל-3 שנות מאסר בשלום ואחר כך ערערתי למחוזי אני לא יכול להגיע לעליון.

ברשות אתה יכול.

ברשות רק כאשר יש לזה הלכה חדשה.

אותו דבר כאן. דווקא לגבי מעצר ימים כשמדובר בחשוד שנהנה מחזקת החפות והצורך להבטיח הלכות עקרוניות אחידות וברורות..

מי אומר שצריך להבטיח הלכות עקרוניות?

אחידות.

אין במעצר ימים אחידות. כל מעצר הימים הוא לפי נסיבות המעצר. לא יכולות להיות פה הלכות כלליות.

ביישום שלהן קיימים הבדלים. מבחינת הקביעות הנורמטיביות של המחוקק ושל ההלכה הפסוקה המחייבת יש בוודאי..

מה פירוש הלכות נורמטיביות כאשר אחד חשוד בזה, אחד חשוד בזה ואחד חשוד בזה? יש אחד שהמעצר שלו הוארך ב-3 ימים ואחר כך עוד פעם ב-3 ימים. מה שיקרה זה שבתי המשפט יתחילו להאריך את המעצר ב-3 ימים כדי שאי אפשר יהיה להספיק לערער.

עכשיו אנחנו במצב שיש זכות ערר.

גם כשתהיה בקשת רשות ערר בית המשפט יאריך מעצרים כל פעם ב-3 ימים. הוא יגיד שמכיוון שממילא הם ילכו לערעור ויהיו נסיעות הלוך וחזור הם גם יוכלו לבוא עוד פעם אליו.

זה לא מה שקורה עכשיו.

בוודאי שלא, כי היום הוא אומר שכשזה הולך לבית המשפט ממילא יבזבזו את הימים.

ההמלצה הזאת היא המלצה של ועדת נאור. גם בה היו ויכוחים על הדברים האלה.

בוועדת נאור הייתה דעת מיעוט בהיבט של מעצר ימים. נציגי הפרקליטות אמרו שבמעצר ימים לא צריך לבטל את הזכות לערר.

אני לא הייתי שותפה לדיונים.

אמרו שבגלל שהאינטרס והיעילות לא כל כך משמעותיים צריך להשאיר את המצב כמות שהוא ולאפשר גישה מיידית.

אני לא בטוחה. הרשות במעצר ימים זה דבר שהוא הרבה יותר מצומצם. יש לו פחות משמעות. הוא יותר יסרבל הליך שהוא ממילא קצר. אתה יכול לנוע כאן לשני הכיוונים. זה או שתגיד שבגלל זה לא צריך ערר שני בכלל, או שתאמר שברשות אין טעם כי ממילא היא תסרבל ואין לה משמעות אופרטיבית כשמדובר במעצר ימים.

במקרה הספציפי. המשמעות של רשות ערעור היא כדי לאפשר דיון בסוגיות..

במעצר ימים את לא מתחילה לעשות דיון בסוגיות כי אין לך זמן. הכל צריך לתקתק מהר.

הוא יכול לראות לפי הבקשה ומיד לקבוע דיון.

אתם רוצים את הנוסח שלכם?

זה בא מהנימוקים האלה.

אני מציע לכם שאחרי שאני אאשר את זה תדברו עם הנשיאה בייניש, תראו מה היא חושבת.

עמדתה הובאה בפני הוועדה ונדונה שם.

היא לא התקבלה.

במכתב שלה שהופנה אלינו והיו בעקבותיו כל הדיונים האלה ראיתי שהיא ביקשה שהערר השני יהיה ברשות במקום בזכות.

אם זה המכתב שלה זה בסדר גמור. עמדת הנשיאה תמיד מקובלת עלי.

אני לא רוצה להגיד משהו שאני לא זוכרת, אבל זאת הייתה עמדת ועדת נאור אחרי קבלת עמדתה של הנשיאה.

צריך לתקן את הנוסח ב-(א1). מה זה רשאי כל צד? הערב הוא לא צד. צריך לכתוב רשאי כל המנוי בסעיף קטן (א).

בפרשנות סבירה אפשר להבין שאלה הצדדים שמוזכרים בסעיף קטן (א).

אני קראתי 5 כרכים על פרשנות סבירה ואני לא יודע מה היא פרשנות סבירה. צריך לכתוב במפורש

אין לנו בעיה שזה יובהר.

אני עדיין מוטרדת מהעילה שבית המשפט יקבע כעילה לבקשת רשות במעצר עד תום ההליכים. האם היושב-ראש מתכוון לזה שהעילה תהיה העילה הרגילה, שזאת העילה המצומצמת?

אני מתכוון, כפי שביקשה האגודה לזכויות האזרח וביקשה הסנגוריה, שבית המשפט העליון יקבע הלכות מחייבות ומרשימות בעניין הזה.

אם אנחנו דנים במעצר עד תום ההליכים, אז יש מקום לעשות אבחנה. אם הוועדה קובעת שלגבי מעצר ימים יש הצדקה לדיון נוסף בבית המשפט העליון רק כאשר מתעוררת שאלה עקרונית רחבה יותר, אז בנוגע למעצר עד תום ההליכים המבחן או העילה לערר שני בבית המשפט העליון צריך להיות קשור לתיק הספציפי. מספיק שבית המשפט העליון סבור שנעשה עוול במקרה הספציפי כדי לחייב אותו לקיים דיון.

בית המשפט יקבע בעניין הזה. את ביקשת שבית המשפט יקבע הלכות כלליות ומחייבות. בית המשפט ייקבע את ההלכות לכל דבר. הוא יבוא ויגיד שהוא נותן רשות לערער כי צריך לדון בתיק.

לא אמרתי שבכל דבר ועניין המחוקק צריך להשאיר את הקביעות לבית המשפט העליון. אני חושבת שזה התפקיד של המחוקק להבהיר מה המבחן המהותי לקיומו של ערר כזה. אם כתוב בחוק רשות ערעור, אז מבחינת ההלכה הפסוקה המשמעות תהיה שבית המשפט העליון יידרש לעררי מעצר עד תום ההליכים רק כאשר יש סוגיה עקרונית כללית שחורגת מהעניין הספציפי. השאלה, לאור הנתונים ששמענו ולאור המעצר הארוך של אדם שהוא עדיין בבחינת חף מפשע, אם לא צריך להבהיר שמצופה מבית המשפט להתערב לא רק כאשר יש שאלה עקרונית כללית, כמו במעצר ימים, אלא גם כאשר מהערר עצמו נראה שייתכן שנעשה עוול.

המחוקק לא צריך להגיד לבית המשפט העליון מתי להתערב. המחוקק סומך על בית המשפט העליון שהוא יתערב כאשר הוא ימצא לנכון. אני לא צריך להגביל את סמכותו ולא לקבוע לו. זה בדיוק האמון שאנחנו צריכים לתת בבית המשפט העליון. בסופו של דבר הוא יקבע את ההלכות שהוא רוצה. למה שאני אגביל אותו?

התפקיד המובהק של המחוקק הוא לקבוע באיזה מקרים יש לעצור זכות לערור ולאיזו ערכאה לפנות. זה התפקיד המובהק של המחוקק. נכון שיש לבית המשפט תפקיד חיוני בשמירה על הדמוקרטיה, אבל גם למחוקק יש תפקיד חיוני לשמירה על הדמוקרטיה.

אם המחוקק אומר שעניינים חוקתיים יידונו בבית משפט אחר זאת פגיעה בדמוקרטיה, זאת פגיעה בבית המשפט העליון.

כל הצעה לגופה.

ראיתי את המכתב שלכם ליושב-ראש הכנסת. אני משתמש במכתב של האגודה לזכויות האזרח.

המכתב שלנו מדבר על הבעייתיות בחוקתיות של ההצעה הספציפית.

הוא מדבר על עצם העובדה שרוצים להקים בית משפט לחוקה. אני לא רוצה להגביל את סמכותו של בית המשפט.

הובא בפניי המכתב של הנשיאה בייניש. במכתב אין אבחנה בין סוגי המעצרים.

יש שתי אפשרויות. יש אפשרות שלא יהיה ערר שני בכלל.

זאת האפשרות שלא התקבלה בוועדה.

לגבי מעצר עד תום ההליכים ברור שכשמדובר ביום אחד או יומיים זה לא חל. אנחנו מדברים על מעצרים מאוד ארוכים. אנחנו מדברים על מציאות שבה הנתונים מראים על גידול במעצר עד תום ההליכים. בשנת 1998 היו 6000 מעצרים עד תום ההליכים. הם היוו כ-15% מכלל המעצרים. סך כל המעצרים היה 40 אלף. המספרים האלה הלכו וטיפסו. בשנת 2009, 10 שנים מאוחר יותר, היו 16 אלף מעצרים עד תום ההליכים. הם היוו כ-27% מכל המעצרים. כמות המעצרים עד תום ההליכים הולכת וגדלה יחסית למעצרים ולכתבי האישום שנמצאים בירידה.

האם לאדוני יש פילוג לגבי כמה מהמעצרים האלה הם תיקי משטרה וכמה הם תיקי פרקליטות?

אין לי.

לפחות 15 אלף תיקים מתוך 16 אלף מעצרים עד תום ההליכים זה תיקי משטרה.

יכול להיות.

אנחנו הרי יודעים איך מתפלגת החלוקה בין הפרקליטות למשטרה.

תיקי המשטרה קלים יותר. יש הרבה פחות תיקי פרקליטות, אבל באחוז גדול יותר מתוכם יש עצורים עד תום ההליכים.

אם הפרקליטות תגיש בשנה אחת 5000 כתבי אישום נוכל לעשות חגיגה. הפרקליטות לא מגישה כתבי אישום בכמות כזאת. שם יש ערר על שופט שלום ואחר כך זה מגיע למחוזי. יש על זה פיקוח. אתה אומר שאתה רוצה פיקוח לבית המשפט העליון.

במצב שבו אנחנו רואים שכמות המעצרים רק גדלה, להפחית את הפיקוח שקיים היום זה דבר בעייתי, במיוחד כשהנתונים פה הם נתונים שקשה לעמוד מולם. 25% מהאנשים האלה משתחררים. מדברים על חודשי מאסר ארוכים. לגבי עשרות אנשים בשנה אנחנו אומרים שבהסרת הפיקוח הזה אנחנו מוכנים שהם ישבו עוד חודשים ארוכים במעצר, שזה מעצר בלתי מוצדק. זאת בעיני אמירה מאוד קשה שגם רשות ערעור לא תספק. בהקשר הזה אני מסכים שרוב המקרים הם לא עניינים עקרוניים. ברוב המקרים תהיה הערכה אם יש חלופה טובה או אם יש די ראיות שעומדות בסטנדרט של ראיות לכאורה. אנחנו רואים שערכאת הערעור העליונה שלנו מפעילה את שיקול דעתה בחלק לא מבוטל מהמקרים באחוזים יותר גבוהים מהאחוזים שמתקבלים ערעורים על תיקים. אנחנו רואים שבהקשר הספציפי הזה של מעצרים יש לנו ככל הנראה הבדלי גישות בין בית המשפט העליון לבין חלק מבתי המשפט המחוזיים. קשה להסביר הבדל של 25% שמתקבלים.

אני לא רואה 25%. אני לא יודע על איזו שנה אתה מדבר.

מדובר ב-28%.

התקבלו כ-10 אחוזים, לא 10%. זה יותר מ-10%, כי בעררים שניים היו 141 נאשמים, כשמתוכם התקבלו 15%. זה יותר מ-10%.

ועוד 18% שהתקבלו חלקית.

התקבלו חלקית זה להחזיר את התיק לערכאה לצורך השלמת טענות. צריך לראות מה הסיכום הסופי.

זה ביתר המקרים. התקבלו חלקית זה אומר שהחלטת בית המשפט המחוזי לעצור כפי שהיא לא יכולה לעמוד. ב-20 מתוך 25 מהמקרים האלה שהתקבלו חלקית זה כדי לבחון חלופה. בית המשפט אומר שצריך למצוא דרך לשחרר את האיש.

הבעיה שאין נתונים לגבי מה שקרה אחרי שהחזירו את זה. כולם עושים עבודה חלקית. אילו היינו יודעים שבאותם 20 מקרים שהחזירו את זה למחוזי כדי שיבדוק חלופת מעצר האריכו את המעצר היינו רואים שלא התקבל כלום.

אנחנו לא יודעים את זה.

לעיתים משחררים ולעיתים לא משחררים.

כתוב שהערר התקבל חלקית ובית המשפט הורה לערכאה נמוכה לשקול חלופת מעצר. אם מישהו רוצה לטעון שבכל אותם מקרים בית המשפט המחוזי לא מצא חלופת מעצר, למרות הרמז העבה של בית המשפט העליון שבמקרה הזה צריך חלופת מעצר, אז הנטל עליו להראות שכך הדבר. זאת לא מציאות שאני מכיר.

אני מסכים איתך שזה לא נטל ולא כלום, אבל יש פה נתונים שאי אפשר לבנות עליהם לא לחיוב ולא לשלילה.

יותר מ-10% שהתקבלו באופן חד משמעי זה לא כלום. אם נניח שרק לגבי חצי נמצאה חלופת מעצר, אז אנחנו עומדים על משהו שמתקרב ל-20%.

תסתכל שיותר מ-62% נדחו ויותר מ-10% נמחקו.

נמחקו זה לפעמים כאשר מקבלים את מה שרוצים ומוחקים את הערר.

הערר לא נמחק כשהיא מקבלת את מה שהיא רוצה, אלא רק כאשר השופט אומר לאדם לחזור בו.

די לנו בנתונים שהתקבלו..

מבלי לגרוע מהדברים העקרוניים שכתבנו במכתב שלנו, אולי יש מקום לעשות אבחנה בין מעצר ימים, שיהיה כתוב רשות ערעור, לבין מעצר עד תום ההליכים שבו ניתן לדבר על משהו דומה למה שכתוב בתקנות בג"ץ, זאת אומרת שבית המשפט רשאי לדחות על הסף אם הוא סבור שהערר אינו מגלה עילה על יסוד האמור בו.

אני לא אקבע לבית המשפט העליון על סמך מה הוא ידחה. אני לא אקבע לו עילות.

לא לקבוע עילות. יש הבדל בין להגיד שנדרשת רשות ערר ובין להגיד שניתן לדחות את הערר על הסף אם הוא לא מגלה עילה להתערבות. העילות קבועות בחוק. העילות הן אותן עילות של אין ראיות לכאורה, אין עילת מעצר וכו'. יש הבדל עקרוני בין להגיד שנדרשת רשות ערעור כדי לפנות לבית המשפט העליון ובין להגיד לבית המשפט העליון שאומנם לא נדרשת רשות ערעור כדי להגיש, אבל בגלל שמדובר בערר שני ובגלל שההנחה היא שבחלק גדול מהמקרים זכות הערר מוצתה בבית המשפט המחוזי, יש סמכות מיוחדת לדחות את הערר בלי לקיים דיון.

למה לא בקשת רשות?

זה בדיוק ההבדל העקרוני בין מצב שבו המסר לבית משפט הוא שרק במקרים שבהם הערר מעלה שאלה עקרונית שחורגת מהעניין הספציפי ראוי לקיים דיון, שזאת המשמעות של רשות ערעור, לבין להגיד לבית המשפט שאפשר לדחות את הערר על הסף אם על פני הדברים הוא לא מגלה עילה להתערבות. גם אם העילה להתערבות נוגעת "רק" לעניין הספציפי, אנחנו רוצים שיקוים דיון ושבית המשפט יתערב. מספיק שנראה מהערר שהאדם הגיש לבית המשפט העליון שייתכן שהמעצר שלו אינו מוצדק כדי שיתקיים דיון.

זה מעלה בעיה חוקתית. אם נותנים לו זכות ערר שני, אז לדחות את הבקשה הזאת בלי לקיים דיון בנוכחות הנאשם זאת בעיה. אני לא בטוח שזה חוקתי.

זה חוקתי.

כל הזמן אומרים פה רשות ערעור, שזה כאילו שאלות חשובות בעלות השלכה כללית. זה בדרך כלל המצב, אבל לא רק. בית המשפט יודע לסלול לעצמו מסלולים..

עדיין האחוזים מזעריים. אולי פחות מאחוז מהבקשות האלו מתקבלות.

אני לא בטוח שזה פחות מאחוז. לדעתי זה קצת יותר מזה.

גם העומס הוא דבר שצריך לקחת בחשבון, כי בסופו של דבר כשאני דן בערר על מעצר, גם אם זה עד תום ההליכים, אדם אחר שנידון להרבה שנות מאסר נדחה. הרעיון הוא שבכל מקרה צריך לבקש רשות לערער. אני אסכים גם שזה יהיה על מעצר ימים, למרות שאני חושב שזאת טעות. בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה על הסף. אני סומך על בית המשפט העליון שיקבע הלכות כשהוא יראה שיש עיוות דין.

הנתונים האלה נעשו ידנית, כי לא הייתה אפשרות להשיג את זה מבחינה מחשובית. עו"ד שרון רובינשטיין צמח ישבה ובדקה תיק תיק.

חסר לי מה קרה בשלב הבא. אם הייתם עושים את זה במחשב אפשר היה לדעת מה קרה בשלב הבא.

האם אתם חושבים שהפיכת הזכות לרשות תעמיס יתר על המידה על הצדדים במקום על בית המשפט?

אם בית המשפט ימלא אחר הרמז או ההנחיה שאפשר להחליט ברשות..

זה לא רמז, זו רק סמכות.

אם הוא יוכל להחליט על סמך הבקשה בלבד בלי לבקש תגובה או לקיים דיון זה יועיל. אם בית המשפט יעשה את מה שהוא נוהג לעשות בבקשות ערעור, שלרוב מבקשים תגובה מהפרקליטות, זה יעמיס.

בואו נכתוב שלא יבקשו תשובה. את זה אפילו אתם לא כתבתם.

זה כתוב. זה לא נכתב סתם. נכתב שבית המשפט יכול להחליט על סמך הבקשה בלבד. אם הוא יעשה כך וידחה את הבקשה תהיה בזה תועלת מסוימת מבחינת היעילות. אם בית המשפט יבקש תגובה בכתב או יקיים דיון אחד בשאלת הרשות ואחר כך עוד דיון בשאלה של הערר לגופו זה יסרבל.

זה מה שיש, אין מה לעשות.

אנחנו נשאיר את הסעיף ונבהיר שכל צד זה כל אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א)?

כן.

אם אנחנו כבר הולכים למצב של רשות – אני נאלץ להשלים עם מה שמבחינתי הוא רוע הגזירה – אז יש סיטואציה שבה בית המשפט השלום מורה על שחרור במעצר עד תום ההליכים, המדינה מגישה ערר לבית המשפט המחוזי ובית המשפט המחוזי עוצר. אני חושב שאנחנו צריכים לקבוע חריג כך שבסיטואציה הזאת תהיה זכות ערר לעליון, כי על החלטת בית המשפט המחוזי לא הייתה אפשרות לערור, היא ניתנה בניגוד להחלטת בית המשפט השלום שהורה על שחרור.

אין לי ספק שכאשר תערער בית המשפט ייתן את הרשות הרבה יותר מהר מאשר בכל מקרה אחר, כי הוא יגיד שלחשוד הזה לא הייתה זכות וזאת הפעם הראשונה שהוא מערער.

זה יכול להיות אחד מהשיקולים שהוא ישקול, למרות שלגבי הרשעה לא נקבע שיש זכות ואתה עדיין צריך לעמוד במבחני הרשות. זאת הלכה שנמתחה עליה הרבה ביקורת באקדמיה ובכל מיני מקומות. עכשיו אנחנו משנים בנקודה ספציפית בהקשר של מעצרים את הזכות שהייתה קודם והופכים את זה רק לרשות. זאת הזדמנות לתקן, לפחות את הנקודה הזאת, אם אנחנו חושבים שזה לא מוצדק. אם במקרה כזה ערכאה אחת אמרה לאדם ללכת הביתה ובערר הוחלט לעצור אותו, אז לפחות צריך לתת לאותו אדם הזדמנות לערור פעם אחת גם אם אין שאלה עקרונית. כל השאלה היא אם זה ראיות לכאורה או לא ראיות לכאורה.

נניח שהשלום עצר את האדם והמחוזי שחרר אותו. תבוא הפרקליטות ותבקש רשות בערעור. בסעיף הראשון בכתב הבקשה יהיה כתוב שערר זה הוא ערר ראשון. זה ישחק לכל הכיוונים.

יכולים להיות טעמים לכללים שונים לגבי ערר של נאשם וערר של מדינה. אני לא מבקש את זה.

צריך היה מזמן לקבוע שהמדינה לא רשאית לערער על זיכוי.

הכללים בפועל שונים. כשאנחנו מגישים - אנחנו מגישים מעט – זה מהטעמים שאין שאלה כללית. הם מחילים את הכללים של רשות ערר גם כאשר יש זכות ערר. לגבי העניין הזה השאלה היא לא מה התוצאה שנקבעה בבית המשפט האחרון, אלא כמה ערכאות דנו בעניינו של אותו עצור. בכדי להגיע לערכאה השלישית צריך רשות, לא משנה מה הייתה ההחלטה האחרונה.

הערכאה השנייה שדנה החליטה לעצור מנימוק אחר.

הטענה הזאת עולה במקרים של רשות ערעור.

הטענה היא טענה נכונה ויש בה הרבה. לכל אדם יש זכות ערעור אחת. אם השלום שחרר אותי או זיכה אותי ואחר כך המדינה הגישה ערעור, זה הגיע למחוזי ושם עצרו אותי, איפה הזכות שלי לערער?

לא לשכוח שתיקים רבים מתחילים במחוזי.

אני לא מדבר על התיקים האלה. אנחנו מדברים על תיק ספציפי שמתחיל בשלום.

תיק שהתחיל במחוזי, האדם שוחרר, המדינה ערערה והוא נעצר בעליון. בכך זה הסתיים. שתי ערכאות דנו בעניינו ובכך זה הסתיים.

השאלה היא אם לכל אדם יש זכות לערור על מעצרו. מה איכפת לי כמה ערכאות דנו בזה.

לאדם שהתחיל להיות נדון במחוזי, שוחרר במחוזי, המדינה ערערה והוא נעצר בעליון אין יותר כלום.

אין מעל העליון כלום. אם נקים את ערכאת הערעור הרביעית..

היא לא תהיה רביעית, היא תהיה במקום.

היא תהיה רביעית. אנחנו נערער מהמחוזי לבית משפט לערעורים ואחר כך נבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון. יהיו 4 ערעורים. אל תדאגי, כי עד שיקימו את ערכאת הערעור כולנו כבר נהיה בפנסיה.

ככל שיהיו יותר ערכאות אנשים ירצו למצות את הערכאות וכל ערכאה תרצה לשנות ולהתערב במה שהערכאה למטה עשתה. ריבוי הערכאות לא מוסיף דווקא צדק. המערכת שלנו באופן בסיסי בנויה על שתי ערכאות, כי תיקים שמתחילים במחוזי מסתיימים בעליון. ערכאה שלישית היא דבר יוצא דופן. כך גם בערעורים. עניינים של עררים לא צריכים לשנות. לא צריך לקבוע זכות ערר לפי ההחלטה הסופית, אלא לראות ששתי ערכאות כבר דנו בעניינו. על מנת שבית המשפט העליון יתערב צריך רשות בשני המקרים.

סעיף 205 לחוק סדר הדין פלילי אומר שבית המשפט רשאי לדון בבקשת רשות ערעור כאילו הייתה ערעור. לא הייתי בטוחה אם צריך לכתוב כאן במפורש.

לא, כי יכול לשבת שופט ולהגיד שהוא דן בתיק הזה כערר והוא דוחה אותו על הסף.

בכל מקרה אפשר לדחות על הסף בקשת רשות ערעור.

אם הוא נתן רשות לערער הוא יזמין את הצדדים. אי אפשר להפוך את ההליך הזה לכלום.

סעף 205 לא מתייחס לשאלת הזמנת הצדדים, הוא רק אומר שאתה יכול לדלג על השלב של מתן רשות ערעור.

כשמעבירים להרכב בלי מתן רשות ההרכב יכול לדון בזה כבר כערעור.

זה לא יקרה, משום שגם הערעור יישמע בפני דן יחיד. זה לא עובר להרכב.

גם אם זה לא עובר להרכב מגיעה לו בקשת רשות ערעור, הוא קובע אותה.

הוא מקבל את הבקשה וקובע לדיון.

מה שקורה היום זה שברשות ערעור על פסקי דין, על הכרעות דין או על עונש..

דנים בבקשה כאילו זה הערעור עצמו.

דוחים על הסף, או שבשלב של ההחלטה מעבירים להרכב.

לפעמים כך, לפעמים אחרת.

תמיד זה להרכב.

אין מצב שהוא שולח פה להרכב.

לקבוע לדיון במובן הזה זה כמו לשלוח להרכב. הוא לא צריך לכבול את עצמו בכך שהוא מקבל את הבקשה. הוא קובע לדיון. בדיון הוא יכול להחליט שהוא דוחה את בקשת רשות הערעור, הוא יכול להחליט שהוא דן בערעור ודוחה אותו לגופו, והוא יכול להחליט שהוא מקבל את הערעור.

אני לא צריך לכתוב את זה בצורה מפורשת.

השאלה אם יש צורך לקבוע את זה במפורש וזה לא ברור מאליו.

תתייעצו עם הנסח. צריך להיות ברור, כמו שאומר יואב, שהשופט כשהוא מקבל את הבקשה יכול להביא את הצדדים ולדון בבקשה כאילו זה הערעור עצמו.

אם יש סעיף כזה שמתייחס לערעור, אז הוא צריך להתייחס גם..

הנושא הבא הוא סעיף 62. שם מדובר בהארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים.

אני חושב שיש איזה שהוא פספוס של המטרה של בית המשפט בדיונים האלה לפי סעיף 62. זה שרוב הבקשות האלו מתקבלות לא אומר..

בהסכמה.

אם זה בהסכמה מתייתר הדיון. כשזה בהסכמה שולחים את ההסכמה ואין דיון. בכל המקומות של הסכמה אין דיון ואינטרס היעילות לא רלוונטי.

יש עדיין עניין של יעילות הצדדים.

הסכמה זה עניין מאוד פשוט. זה לא מכביד על הצדדים. לומר שבגלל שאחוז מאוד גבוה של הבקשות האלו מתקבלות לא אומר שזה מיותר. קודם כל יש את השאלה אם אנחנו משלימים עם המציאות הזאת ומתיישרים לפיה.

עם המציאות שתיקים נמשכים יותר מ-9 חודשים אסור לנו להסכים.

הדיונים האלה הם דיונים שמתקיימים גם אם בקשת המדינה מתקבלת. יש בהם ערך רב. בית המשפט העליון לא פעם חזר ואמר שתפקידו העיקרי בדיונים על פי סעיף 62 הוא בראש וראשונה בקרת התנהלותו של ההליך. בבקרה הזאת צריך לקבוע יותר דיונים, צריך להתקדם ואם לא תהיה התקדמות עד הפעם הבאה הוא יטה לשחרר. לדבר הזה יש ערך מאוד מאוד גדול.

לפי מה קבעו 90 יום בסעיף המקורי?

אני לא יודע מאיפה הביאו את המספר, אבל כשתיקנו את חוק המעצרים אמרו שמשפטים במדינת ישראל לא צריכים להתנהל מעל 6 חודשים ושרק שופט בית משפט העליון יכול להאריך את זה בעוד 3 חודשים כל פעם. בין מועד חקיקת החוק לכניסתו לתוקף באו ואמרו שלא יעמדו ב-6 חודשים, לכן הפכו את זה ל-9 חודשים. זה נעשה מתוך הנחה ש-9 חודשים זה דבר שהוא חריג. שופט של בית המשפט העליון רשאי להאריך בטווח של 3 חודשים. אני מסכים שהיו יכולים לקבוע חודשיים או 4 חודשיים, אבל להפוך את זה לחצי שנה..

150 יום זה 5 חודשים.

זה שינוי מאוד משמעותי. כשיש לנו דד ליין אנחנו מתיישרים לפי הדד ליין הזה. כשאתה קובע את כל לוחות הזמנים מרווחים יותר אתה משדר לבית המשפט מסר שהכל מרווח יותר ושהוא יתנהל לפי מועד הארכת המעצר הבא בעליון. כך בתי המשפט מתנהלים. גם מבחינת היעילות זו ממש הצעה שחותרת תחת המטרה שלה. זה לא יקדם את היעילות, זה יפגע בה.

אני חושב שצריך להסתכל על המציאות. משפטים נמשכים יותר מ-9 חודשים. אתה רוצה פיקוח על התנהלות ההליך. יהיה פיקוח על התנהלות ההליך. בית המשפט לא חייב להאריך את המעצר ב-150 יום. יגיע התיק אחרי 9 חודשים לבית המשפט העליון, ישב השופט ויראה שהמשפט הזה לא מתנהל בכלל, העדים לא מגיעים, הפרקליטות לא מביאה את העדים, התובע חולה, יש שביתת פרקליטים. הוא יגיד שבמקרה הזה הוא מאריך את המעצר רק ב-90 יום, הוא לא יאריך אותו ב-150 יום. בית המשפט לא חייב להאריך ב-150 יום. כדי למנוע את האפשרות שהוא יגיע עוד פעם ועוד ופעם באים ונותנים לו סמכות. זה עדיין שופט של בית המשפט העליון. יש לי הרגשה שהפסקתם היום לסמוך על השופטים של בית המשפט העליון.

חס וחלילה.

זה לא העניין.

את הסברת קודם שצריך לקבוע לו את העילות.

יש היום שינוי מבורך בהתנהלות של בתי המשפט, בהנחיית הנשיאה ומנהל בתי המשפט. את הדבר הזה רואים בשטח. משפטים פליליים בבתי המשפט המחוזיים מתנהלים בקצב הרבה יותר גבוה מאשר התנהלו בעבר. כשאני אומר היום אני מתכוון על השנה האחרונה. זה שינוי חדש יחסית. קובעים דיונים 3 פעמים בשבוע. אנחנו מתחילים לראות את התוצאות של זה. דווקא כשהולכים למהלך כזה, לבוא ולהגיד שנשלים עם המשפטים שמתמשכים שנים על גבי שנים ואפילו נמנע את אותה ביקורת באותם מקרים שזה מתמשך מעל 9 חודשים נראה לי לעשות שני צעדים שסותרים אחד את השני.

גם אם האריכו לו ב-150 יום החשוד יכול להגיש בקשה תוך כדי ולהגיד לבטל את זה, שהוא לא חייב לחכות 150 יום.

שינוי נסיבות זה בסדר.

אני לא אומר לבית המשפט להאריך ב-150 יום, אלא שיש סמכות. אני לא רוצה לראות חשודים בעבירות חמורות משתחררים. אתה לא מחייב את השופט לעצור אותו לעוד 150 יום. כמה תיקים נגמרים תוך 9 חודשים?

התיקים שמסתיימים תוך 9 חודשים לא מגיעים לבית המשפט העליון.

התחושה שלי היא שב-2010 יש פחות תיקים כאלה. אפשר לבדוק את הנתון. יש פה נתון של 2008. כדאי לבדוק את הנתון הזה של היוזמה החדשה ששר המשפטים עומד מאחוריה, הנשיאה ומנהל בתי המשפט, של קידום המשפטים ושמיעתם מספר פעמים בשבוע. אולי זה משנה את המצב.

הדברים יכולים לחיות גם בד ובד. הבקשה ל-150 ימים היא חריגה. הבקשה הסטנדרטית היא ל-90 ימים. רק במקרים המתאימים תוגש בקשה ל-150 ימים.

זה לא מה שכתוב כיום. על פי החוק מותר להגיש 150 יום ואתם תגישו את כל הבקשות על 150 ימים.

הסעיף נשאר על 90 יום, רק החלופה השנייה שקובעת מספר קריטריונים היא ל-150 ימים.

ריבוי העדים היה אמור להיות החריג ל-90 יום.

זה החריג למצב כיום. יש תיקי ענק. אלה התיקים שעוררו את הצורך מלכתחילה, כי הם עם נאשמים רבים, עורכי דין רבים, דיונים רבים ועדים רבים שנדרשים. לעיתים אתה רואה בגלל רשימת הישיבות הקבועה ש-90 ימים לא יספיקו.

ברוב המקרים האלה יש הסכמה.

לאו דווקא.

דווקא אין הסכמה בתיקים האלה.

דווקא תיק שלא מתנהל ושאין בו ישיבות הוא תיק יותר בעייתי שבו בית המשפט ירצה לבדוק מה קורה. לא אלה התיקים שיתנו 150 יום. 150 יום יתנו כאשר יראו את ההיקף שלו, את המורכבות, את חומרת העבירות, את ריבוי העדים. אין טעם לפנות באמצע לבקשה נוספת. אלה התיקים שלדעתי בית המשפט ייתן את הארכה. אנחנו הצענו הצעה שהיא מאוד מידתית. לא ביקשנו להאריך את תקופת המעצר חזרה לשנה, למרות שהמציאות לא השתנתה יחד עם התיקון בחוק, ביקשנו הצעה מאוד מידתית לחלק מהמקרים.

יש פה הסתייגות של חברי הכנסת ברכה, סוויד, דב חנין ועפו אגבאריה. הם מבקשים שבסעיף 62 יהיו 100 ימים במקום 150, ושהמילים ו"חזור לצוות כך מזמן לזמן" יימחקו.

אדוני קיים ישיבה לפני לא הרבה זמן על הנזק החמור שנגרם מההתנהלות הממושכת של המשפטים מכל הבחינות, לא רק מבחינת המעצר והפגיעה בחירות. אני מדברת על הדיון לפני שנה וקצת לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי. דיברו על הנזק שנגרם לאיכות התהליך הפלילי מהתנהלות ממושכת של משפטים מבחינת הזכויות של הנאשם, מבחינת האפשרות להגיע לחקר האמת, מבחינת האפשרות לחקור חקירה נגדית אפקטיבית, מבחינת היכולת של השופט לזכור מדיון לדיון את הפרטים הרלוונטיים כדי להעריך את אמינות העדים, מבחינת בזבוז זמן השיפוט היקר כדי לחזור וללמוד את התיק שוב ומבחינת הנזק והפגיעה החמורה בזכויות נפגעי העבירה. לא מדובר כאן רק בעניין של הפגיעה הקשה בחירותו של אדם שעדיין מוחזק חף מפשע, אלא בפגיעה קשה וממשית באיכות ובהוגנות ההליך הפלילי כולו. דווקא מסוכן כל כך לקבל הצעה שהמשמעות שלה היא השלמה עם המצב הבעייתי הזה. כל העילות כאן שמאפשרות הארכה ל-150 יום במקום 90 יום אלו אותן עילות שהיום אמורות לאפשר חריגה מ-9 חודשים. אני מודעת לעומס, לבעייתיות, אבל חשוב מאוד לשמור על מסגרת זמנים נוקשה שמאפשרת פיקוח הדוק, שמשדרת מסר ברור שהדרך להתמודד עם העומס ועם הבעייתיות היא לא על ידי השלמה עם המצב אלא על ידי תיקונו. ההצעה הזאת לא משיגה את המטרה ופוגעת בהליך הפלילי באופן מהותי.

לאור הדוגמאות שהובאו לגבי סעיף 62 המוצע הצעתי עוד סעיף , שזה סעיף 61א, כדי לאפשר לבית המשפט שירשיע את הנאשם לעצור את המורשע עד לגזר הדין. הבנו שזה רוב המקרים שבהם יש בעיה. חשבנו שזה יכול לפתור את כל הבעיות. הצענו להוסיף את סעיף 62א, שיאפשר מעצר גישור.

יש כל מיני סיטואציות שמתרחשות במשך השנים ומובילות למסקנה שגם למחוזי צריכה להיות סמכות ביניים לעצור עד שנוכל לפנות לבית המשפט העליון, שלו הסמכות היחידה להאריך מעצר מעבר ל-9 חודשים. מעצר הגישור הוא לתקופה קצרה כפי שיש במקרים אחרים בחוק. הוא צריך להיות גם על מקרים של אדם שלא במעצר וגם על מקרים שאדם במעצר. זה מספיק רחב כדי לחול על כמה סיטואציות שמתרחשות מפעם לפעם.

יפעת רווה
בניגוד לסעיפים הקיימים שתיקנו נראה שצריך להחיל את העניין של קטינים. זה לא כתוב במפורש. לפי הניסוח זה לא חל.

אדוני היושב-ראש, מקובל עליך שנעשה את זה עם נסחית החוק ונחיל את זה גם על קטינים?

כן.

הכוונה היא שהמחוזי יאריך את המעצר אחרי הרשעה ל-90 יום ואחרי 90 יום יפנו לעליון.

היה לי מאוד חשוב לקבוע שהארכת המעצר של העליון לא פוקעת בהכרעת הדין.

למחוזי אפשר יהיה לפנות אחרי שהם הסתיימו כדי להאריך.

כתבנו מבלי לגרוע מהוראות סעיף 62 כדי שיהיה ברור שהארכת המעצר של העליון לא פוקעת.

מה אם הוא מורשע לפני שחלפו 9 חודשים? היום אנחנו לא מבקשים הארכת מעצר.

זה יישאר לפי הסעיף. זה לא ישנה את זה.

זה נחשב סעיף ספציפי. קודם זה היה עניין של פרשנות של פסק דין שאמר אם מרשיעים אותו לפני 9 חודשים לא צריך לבקש הארכת מעצר, אם הוא הורשע אחרי..

אנחנו נשב עם נסחית החוק כדי לראות איך לעשות את זה.

נראה לי דבר נכון שהסמכות תהיה בבית משפט מחוזי. כיוון שהשופט הרשיע הוא יכול לעצור. אני מבינה שאחרי 90 יום אם לא ניתן גזר דין רוצים ביקורת של בית המשפט העליון.

אנחנו מניחים שבין הכרעת הדין לגזר הדין לא יעברו יותר מ-90 ימים. זה כמו במעצר רגיל, שאנחנו קובעים איזה שהוא פרק זמן.

לי זה נראה תיקון ראוי, רק צריך לראות שהוא מתיישב עם הפסיקה.

אנחנו מבקשים לערוך תיקון עקיף לחוק השיפוט הצבאי, כי לא מצאנו שבעניין הזה יש מקום לאבחנה.

אני אצביע על ההסתייגות בסעיף 53. מי בעד ההסתייגות?

ה צ ב ע ה

בעד – 0

נגד – פה אחד

ההסתייגות לא אושרה

מי בעד ההסתייגות לסעיף 62?

ה צ ב ע ה

בעד - 0

נגד – פה אחד

ההסתייגות לא אושרה


אני מצביע על הצעת החוק. מי בעד?

ה צ ב ע ה

בעד – פה אחד

נגד – 0

הצעת החוק אושרה לקריאה שנייה ושלישית

הישיבה ננעלה בשעה 10:20