הכנסת השמונה-עשרה

PAGE
13
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

23.1.2011


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 131
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום ראשון, י"ח בשבט התשע"א (23 בינואר 2011), שעה 12:00

סיור וישיבה בנתניה לבחינת קליטת העלייה

חברי הוועדה: דני דנון - היו"ר

מרים פיירברג

- ראש עיריית נתניה

אללי אדמסו

- יועץ ראש הממשלה לענייני יוצאי אתיופיה, משרד ראש הממשלה

דלי אלי

- מנהלת מרחב נתניה והשרון, המשרד לקליטת עלייה

יפת דרכי

- מפרח תלמידים עולים מחוז מרכז ממ"ד, משרד החינוך

חדוה צ'ריסק

- מורה מדריכה במחוז ת"א ומרכז בחינוך מבוגרים, משרד החינוך

שרית ספיר

- מפקחת ילד ונוער בקהילה במחוז תל אביב והמרכז, משרד הרווחה



והשירותים החברתיים

דוד מוספיר

- מנהל שירותי קליטה באזור המרכז, הסוכנות היהודית

סמדר אזולאי

- ליווי פרויקטים, הסוכנות היהודית

חגית שאבי

- בבית ביחד נתניה, הסוכנות היהודית

יעקב חגואל

- ראש המחלקה לפעילות בישראל, ההסתדרות הציונית העולמית

דניאל מהרט

- פעיל בשכונות בעיר נתניה

עמק כהן

- מנהל מרכז צעירים "פסגות"

יצחק ענבר (אוזי)

- מנכ"ל העירייה, עיריית נתניה

מרק זלובינסקי

- ע. מנכ"ל העירייה, עיריית נתניה

שני ישראלי

- דוברת, עיריית נתניה

אביטל לאופר

- מ"מ וסגנית ר. העיר, הממונה על החינוך, עיריית נתניה

מיכל שחף

- מנהלת אגף קשרי חוץ, עיריית נתניה

ג'ורג' דובין

- מנהל אגף קליטה, עיריית נתניה

תמר ישראלי

- סגנית מנהלת אגף הרווחה, עיריית נתניה

עירית שר

- מנהלת האולפן הבינלאומי בנתניה

סוזן שבן

- יועצת עלייה, ד"א

דר' דן רות

- תושב ותיק, נתניה

יגאל אמיתי

- דובר הוועדה

דנה גורדון

ס.ל. חבר המתרגמים בע"מ

קליטת העלייה בנתניה - סיור

בוקר טוב, אנחנו ממשיכים את הסיור בלשכת ראש העיר, חברתי, אני יכול לומר, הגב' מרים פיירברג, שעושה רבות למען העיר נתניה ולמען קליטת העלייה. אני שמחתי להיות באולפן. אני חייב לציין את הגודל של האולפן, אני רואה הרבה אולפנים, אין הרבה מבנים שהם כל כך מרווחים. אירית, אתם צריכים להעריך את זה, אני הייתי בחדרה לפני שבועיים וראינו את הגודל הפיזי של המבנה ואין מה להשוות.

בהחלט הייתי רוצה שאנחנו היום נקבל סקירה לגבי העולים ובייחוד על הדבר המהותי, שהנטל נופל על העירייה והשלטון המרכזי לא מסייע.

אני רוצה, גברתי ראש העיר, לעדכן אותך, שהבעיה שאת דיברת עליה כבר שנים, לגבי עיר קולטת עלייה, העיוות הזה, אנחנו יוזמים הצעת חוק היום. פניתי לשר האוצר ולשר הפנים, והם ביניהם לא מצליחים להסדיר את הנושא של לשנות את הקריטריונים לעיר קולטת עלייה ולכן הוועדה החליטה לשנות את החוק ולעגן את זה בחקיקה, שלפי קריטריונים של מספר עולים, כך תוגדרנה הערים קולטות העלייה והמענקים יותאמו בהתאם. היום ראינו שהנטל נופל על העירייה. אני שמח שעולים רוצים לבוא לנתניה וזה טוב, ואני מניח שיבואו עוד עולים, אבל צריך לראות שהשלטון המרכזי מגבה.

אני גם הבנתי את הכשל, זה לא משרד הפנים. משרד האוצר לא מעוניין לשנות את הקריטריונים האלה, כי בפועל הערים שמוגדרות היום כקולטות עלייה הן ערים קטנות וההוצאה היא קטנה, כמו יהוד, רמת השרון, ערים הרבה יותר קטנות מהערים הגדולות שקולטות עלייה, נתניה, חדרה, עפולה, נצרת עלית, ולכן האוצר מתמהמה, ולכן לא תהיה בררה אלא לבוא עם שוט של חוק שאולי יניע את המהלך.

נמצא איתנו גם יועץ ראש הממשלה, אללי, שאני מברך אותו. הצגתי אותו בפני העולים בנתניה כבעל תפקיד בכיר במשרד ראש הממשלה ובעזרת ה' בשבועות הקרובים סבירות גבוהה מאוד שהוא יהיה חבר כנסת מטעם הליכוד. אמרנו לעולים, 'תסתכלו, כל אחד יכול לבוא לארץ, ללמוד עברית קודם כל, וגם להתקדם'. אז אני מקווה, אללי, שבסיור הבא שתצטרף אלינו אתה תהיה חבר ועדת עלייה וקליטה. אני אוודא שאתה תהיה חבר בוועדה שלי ותבוא לסיורים כחבר בוועדה. אנחנו מאוד שמחים ומתרגשים יחד איתך.

אני רוצה להעביר את השרביט לראש העיר. נראה אולי נתונים ואחרי זה נעלה את הסוגיות שדורשות התערבות שלנו.

קודם כל אני מקדמת אותך, כמו שאמרת, בראש ובראשונה אתה חבר, ואחר כך גם במסגרת התפקיד שלך, יחד עם כל חברי הוועדה שהגיעו לכאן.

אנחנו עיר שבנויה נדבך אחר נדבך על ידי עולים חדשים, עיר בת 82 שאחרי קום המדינה היא העיר הראשונה שהוכרזה כעיר והיום אנחנו מונים למעלה מ-205,000 תושבים לפי נתוני משרד הפנים.

למרות שגם בשנות ה-80 היתה כאן עלייה מאסיבית, בעיקר ממזרח רוסיה, גרוזיה, קווקז וכמובן גם מבצע משה, הרי משנות ה-90 יש כאן תוספת עצומה של עולים חדשים בעיר. העולים החדשים הם גם ממקומות אחרים, לא רק מרוסיה ומאתיופיה אלא הם גם מצרפת וגם, מעטים יותר, אבל גם מדרום אפריקה, מאנגליה, מארצות הברית, ויש לנו אפילו עולה חדש מהונגריה. יש לנו גם משבדיה. אנחנו עיר שמדברים בה את כל השפות האפשריות ששגורות בפי יהודים.

כאן בנתניה אנחנו רואים בנושא של קליטת עלייה, עם כל הקושי שבעניין, אתגר. אנחנו חושבים שזו המטרה שלשמה הוקם הבית היהודי ובהחלט מקבלים כאן בחום ואהבה את העולים החדשים. הבעיה שלנו היא שהעיר, גם בהיותה בעבר קולטת עלייה...

המעברה הגדולה ביותר במדינת ישראל היא מעברת בית ליד, שהשתרעה מפרדסיה עד כביש 57, כפר יונה, כולה פונתה לתוך העיר נתניה ופונתה בתנאים מאוד קשים, שוכנה בתוך שכונות מצוקה, הובילה לדור שני ושלישי של מצוקות ויצרה מערכת של תרבות עוני. אנחנו מבדילים בין עוני לבין תרבות עוני, אלה שני דברים שונים. חלק גדול מהציבור לא מבחין בין עוני לתרבות עוני. גם הנתונים שהמדינה וביטוח לאומי מפרסמים, לא מתייחסים להיבט הזה ויש לזה משמעות עצומה. בקרית צאנז בנתניה יש משפחות ברוכות ילדים, הכנסה נמוכה ויש עוני, אבל אין תרבות עוני. בשכונות אחרות בעיר גם כן הכנסה נמוכה, צפיפות, אבל יש תרבות עוני.

ממש בשנים הראשונות של הלימודים שלי באוניברסיטה עשיתי איזה שהיא עבודה, האם במדינת ישראל קיימת תרבות עוני, ועשיתי מחקר קטן והגעתי אז למסקנה שאין תרבות עוני. תרבות עוני זה משהו שהורגלנו בסיפורים של צ'רלס דיקנס, של הזנחה, של אלימות במשפחה, של התמכרויות שונות, אם זה הימורים ואם זה שתייה ועזובה וחוסר שליטה על מה שקורה במשפחה, פגיעה בחינוך, אלימות כלפי ילדים, אלימות של ההורים ביניהם. כל הדברים האלה הם מאפיינים של תרבות עוני. העוני עצמו לא תמיד מביא לתרבות עוני אבל במקרים מסוימים בהחלט כן, אז הגעתי למסקנה שבמדינת ישראל אין תרבות עוני. שנים רבות אחר כך, כמנהלת מינהל החינוך והרווחה בעיריית נתניה לצערי נאלצתי להודות שבמדינת ישראל קיימת תרבות עוני. למה התכוונתי שבקרית צאנז יש עוני? יש עוני של חוסר אמצעים וצמצום ולפעמים אפילו עד כדי כך שילדים סובלים במידה מסוימת מתת תזונה, אבל אין שם תרבות עוני כי העולם הערכי שלהם הוא שונה, הילדים נמצאים במסגרות חינוך במשך כל היום ומגיל צעיר מאוד ובבית, גם אם אין רהיטים יש ספריה; אין סלון, אין טלוויזיה אבל יש שולחן אוכל שמסביבו מתכנסת המשפחה. הנושא של אלימות, אני לא מדברת על מקרים חריגים, הייתי פעם עובדת סוציאלית בקרית צאנז, יש שם גם מקרים חריגים, אבל רוב המקרים החריגים הם סביב נכויות, פחות סביב הבעיות שאני מתייחסת אליהן כרגע, וכל הנושא של אלימות משפחה, אלימות כלפי ילדים, sexual child abuse, כל הדברים האלה כמעט ולא קיימים במגזר הזה, למרות שיש בו עוני.

אנחנו כן רואים את כל התופעות הללו בשכונות שבהן שוכנו עולים מפוני מעברות בצפיפות גדולה. שם כן אנחנו רואים סממנים של תרבות עוני, של שתייה, אלכוהול, סמים, הימורים, אלימות, גם במשפחה, גם כלפי הילדים, ואנחנו רואים שכאן הילדים גדלים באווירה שלא ממש תורמת להתפתחות שלהם, בלשון המעטה.

לצערי הרב העולים החדשים שהגיעו למדינה רובם שוכנו באותן שכונות בהן קיימת תרבות עוני. כאשר מביאים משפחה מאתיופיה ונותנים לה משכנתא שמבחינת מדינת ישראל זה הרבה כסף וחייל ישראלי שנולד כאן לא זוכה למשכנתא כזו, כך שמבחינת המדינה המדינה מרגישה שהיא עשתה בהחלט מאמץ כביר כדי לסייע למשפחה מאתיופיה, אבל המשפחה עצמה שבדרך כלל, לא בדרך כלל, תמיד, מגיעה לארץ מחוסרת אמצעים, לא מסוגלת להוסיף עוד על מה שהמדינה נותנת, על המשכנתא של המדינה, ואז היא צריכה לקנות דירה בגובה המשכנתא שהיא מקבלת. בדרך כלל מאחר והנטייה היא לרכוש את הדירות במרכז הארץ, לפחות במה שמדובר בנתניה, אז מטבע הדברים בכסף שהם מקבלים אפשר לקנות במקסימום דירה בשכונת מצוקה והילדים מתחברים מיד עם כל מה שקשור לעבריינות נוער, וכל השאר היסטוריה.

אני גם חייבת לציין שכשהמשפחה הזאת מגיעה ורוכשת את הדירה, יש כאן עוד בעיה. בדרך כלל המבנים האלה הם מבנים מוזנחים וקורית תופעה שלאט לאט משפחות מביאות עוד משפחות והבניינים הופכים להיות בניינים שרובם מאוכלסים על ידי יוצאי אתיופיה. כאשר אנחנו למשל רואים את העזובה ואת ההזנחה של המבנים, את החצר ואת המבנה עצמו, לאנשים האלה אין את הכספים לתחזק את הבית, לשפץ אותו, להחזיק גנן, יש להם סדרי עדיפויות וגם ככה הם מתקשים, נוצר מצב שבגלל שזה רכוש פרטי, העירייה לא רשאית על פי חוק לגעת בבתים האלה, שלא לדבר על זה שאין לנו גם את האמצעים להתחיל לתחזק בניינים שלמים, אבל משרד השיכון גם לא עוזר ממש בשוליים. לפי הקצב שלו, בעוד מאתיים שנה אנחנו נצליח פחות או יותר לשפץ את הבניינים, ויש להניח שעוד 200 שנה הם יצטרכו שיפוץ מחודש, אבל מעבר לזה ממש אסור לנו על פי חוק, אני לא יכולה, לתחזק להם את הגנים, אני לא יכולה לנקות להם את החצרות. אם אני עושה את זה אני בעצם עוברת על החוק והיו מספר פעמים שכבר לא היתה בררה ועשינו את זה, אבל במודע אנחנו עוברים על החוק, כי מדובר ברכוש פרטי ואנחנו לא יכולים ולא רשאים לגעת ברכוש פרטי, לא לשפץ ולא לנקות ולא לגנן ולתחזק ולא שום דבר. זאת סוגיה מאוד קשה שלא נותנים עליה את הדעת. יש לי הרבה מה לומר לגבי---

העיר 'סגורה' כרגע מבחינת יוצאי אתיופיה?

ככל שאני יודעת, כן, היא סגורה. אנחנו קלטנו את מספר יוצאי אתיופיה הגדול ביותר במדינה, יש לנו כ-6,000 צעירים עד גיל 18, שזה המספר המהותי. אנחנו נניח אומרים, אוקי צריך לסייע לדור המבוגר יותר, צריך לחזק אותו, צריך לאפשר לו לחיות בכבוד, אבל מי שצריך היום להשקיע והיכן שצריך להשקיע במיוחד וצריך לאפשר להם נקודת זינוק שונה שתאפשר להם קליטה טובה אלה בני הנוער ולכאן אנחנו בעצם נדרשים להשקעות עצומות אם אנחנו רוצים בהצלחה של הקליטה של בני הנוער. צריך לזכור, חלק מבני הנוער הם ילדים שגדלו כאן, להם הסיפורים של מאיפה באו ההורים ואיזה תנאים קשים היו ושלא היו להם בגדים ולא היו להם נעליים ולא היה אוכל והגיעו למדינת ישראל וניצלו, כל הסיפורים האלה לא ממש מעניינים אותם, הם גדלים פה, הם רוצים לקבל את כל מה שיש לשכן או לילד האחר בכיתה. הם חשופים היום לעולם מתקדם, עולם שבו הנוער הולך עם מותגים, יש בו כל מיני אמצעים אלקטרוניים מתקדמים ואין שום סיבה, מבחינתם, שלהם לא יהיה מה שיש לילד אחר וזה מוביל כמובן הרבה פעמים לתסכול ולקנאה ולפעמים לכעס והכעס הזה מוביל לכל מיני דברים שהם לא ממש חיוביים, ומבחינתם בצדק. כל הסיפורים של ההיסטוריה לא מעניינים אותם.

גם פשע.

כן. ואתה לא יכול לבוא ולהגיד לילד אתיופי: מדינת ישראל הביאה את ההורים שלך ועשתה כאן מבצע עצום וסיכנה חבר'ה שלנו שנסעו לשם להביא אתכם ואתם הייתם שם חסרי כל וגרתם בתנאים מחפירים והיום אתם נמצאים במקום ובעולם אחר. הילדים האלה, מבחינתם כל הסיפור הזה לא רלוונטי, הוא רוצה להיות כמו כל הילדים האחרים במדינה והוא לא יכול להיות בגלל שלהורים אין את האמצעים לתת לו את זה ואז הוא מרגיש מתוסכל, מקופח וכואב. לכך מתווסף גם הנושא של צבע עור, שגם יוצר... למרות שאנחנו יודעים כמה אנחנו ישבנו בשמש ורצינו להיות קצת כהים, אבל לך תסביר להם את זה. כמה היינו ניצלים בשמש בשביל להיות קצת יותר כהים ממה שאנחנו וכמה שאנחנו חושבים שזה יפה. דרך אגב, הבנות האתיופיות הן באמת יפהפיות, זה דבר שצריך להסתכל---

מפלים את הגברים.

אני מדברת על בנות, אתה תדבר על בנים. אני לא רוצה שאחר כך יאשימו אותי בהטרדה. צריכים להיזהר, לא?

אני אגיד שהבנים...

אני באמת חושבת ככה. בסך הכל כשמישהו מנסה להיכנס לנעליים של עולי אתיופיה ומנסה לראות איזה מהפך הם עברו בפרק זמן כל כך קצר, מאיפה הם באו ואיפה הם צריכים להיות ולתפקד ולהיות כמו כל אחד, הרי זה בסך הכל נס גדול. וקושי, בצד הנס הזה יש קושי עצום. בסך הכל חלק גדול מהמשפחות נקלטות ומתערות כאן ואני חושבת שזו משימה ציונית חשובה, אבל בצד כל הדברים האלה, צריך לדעת שקליטה של יהודים שמגיעים מכל העולם חסרי אמצעים, הקליטה הזו היא קליטה שמכבידה כלכלית וצריך לשנס מותניים בשביל לסייע לה.

בגלל שיש כאן היום קליטה ישירה שאני חושבת שהיא לא התאימה, בפירוש לא התאימה לחלק מהעולים. היא מתאימה לעולים מדרום אפריקה, ארצות הברית, ארצות המערב, יש להם יותר רכוש, הם יכולים לקנות איפה שהם רוצים. עלייה שמגיעה ממקומות שאנחנו מדברים עליהם היתה צריכה להיות מווסתת, היתה צריכה להיות עם בקרה, עם שליטה, היתה צריכה להיות בצורה שונה לחלוטין, היתה צריכה להיות קליטה כפרית, היתה צריכה להיות...

מי שזוכר את ההיסטוריה, אני אספר מתוך הניסיון האישי שלי, התחלתי ב-1972 כעובדת סוציאלית. אני גם קרימינולוגית, גם סוציולוגית, יש לי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. טיפלתי בשתי משפחות של שני אחים, אחד גר בינוב ואחד גר פה, באחת משכונות העיר, במה שקרוי נאות הרצל, סלע. שתי המשפחות היו מטוניסיה. ינוב היה מושב של טוניסאים. היום הכל שונה, אבל היו פעם יישובים שהוקמו... שער אפרים היה תימנים, בבורגתה היו, נדמה לי, בולגרים, בינוב היו טוניסאים, היו יישובים אחרים בהם היו מרוקאים. ינוב הוא מושב של טוניסאים, מי שרוצה לאכול קוסקוס עם דגים ביום שלישי הולך לינוב. זו אותה משפחה, היו להם אותם דפוסי התנהגות. במושב משפחה שצריכה עובדת סוציאלית, זו היתה העבודה המעשית שלי, מטבע הדברים זאת לא המשפחה החזקה במושב, כי רוב המשפחות במושב לא צריכות עובדים סוציאליים והמשפחה הזאת היתה משפחה שכן נזקקה לשירותים של מחלקת הרווחה. לשני האבות בשתי המשפחות הללו היו מאפיינים דומים, הם שתו לשוכרה, כל ערב הם היו משתכרים, ומאחר והם היו שיכורים היתה גם אלימות.

דרך אגב, חלק גדול מהאלימות שקיימת אצל הצעירים מהעדה האתיופית, היא קיימת כאשר הם שיכורים, כי בסך הכל הם חבר'ה מקסימים, אבל כשהם שותים, ולצערי הם נוטים לשתות, הם מאבדים את השליטה ולא יודעים מה קורה איתם ואז הם עושים דברים שאחר כך הם מצטערים עליהם, כשהם מתפכחים, אבל לפעמים זה מאוחר וזאת הבעיה. כל הנושא של הבירה והדברים האלה שהיו מקובלים שם, פה הם שונים. האלכוהול וצריכת האלכוהול והבריחה לאלכוהול, כל הדברים האלה יוצרים בעיות קשות.

בקיצור, לשתי המשפחות היו מאפיינים דומים וטיפלתי בשתיהן. אין מה להשוות בכלל... חשבתי אפילו לעשות על זה עבודה מחקרית בדוקטורט שלי, כי יש ממש דברים אמפיריים שאפשר להוכיח אותם. המשפחה שגדלה במושב, אז הם אולי שתלו בטנים כשירד גשם, כמו אברמל'ה מלמד, אבל יחד עם זה, הילדים גדלו באווירה שונה לחלוטין. קודם כל לא היתה הצפיפות הגדולה הזאת שיש בתוך הבלוק של 70 או 60 מטר, שכולם צריכים לישון ביחד, בנים, בנות באותן מיטות, עם כל הבעיות שאחר כך הצפיפות הזאת יוצרת. בכל זאת זה יותר מרווח, יש גינה ויש את החיבור לאדמה, כי הילדים קמו ב-5 בבוקר והלכו עם האבא שהתפכח במשך הלילה לקטוף את העדעד והם היו שותפים בקשר ובחיבור לאדמה. כשאני אחר כך שיקמתי את המשפחה, ההצלחה שלי לשקם את המשפחה מינוב, אחת הבנות שם שבסופו של דבר הצלחתי לסדר לה עבודה בבנק, היום היא אחת מהבכירות בבנק ידוע בארץ, מול המשפחה השנייה שגרה בסלאמס, במידה מסוימת, אין מה להשוות בכלל, את היכולת לטפח ולשקם את המשפחה הזאת מול אותה משפחה שהילדים שלה היו בתוך חבורות נוער ובחבורות של פשיעה, ובמשפחות האלה שם יש כבר דור שני ושלישי ואפילו רביעי של מצוקות.

לכן אני חושבת שגם את העלייה הזאת מן הראוי היה לחבר אותם לכל מה שקשור באדמה. צריך לזכור שזאת עלייה שעוברת טראומה. כל עולה חדש זה קשה, עולה חדש עני זה עוד יותר קשה, עולה חדש שלא יודע את השפה - בוודאי, עולה שמגיע מתרבות שונה - זו גם בעיה, כאשר הוא מגיע לא רק מתרבות שונה אלא מאלף אחרת, אז בוודאי ובוודאי שזה קשה, וחלק גדול גם בלי מיומנויות למידה בכלל, בשום שפה. כאשר בסופו של דבר צריך להגיע למקום אחר וכדי לצמצם ולמזער את הפערים ואת המשבר היו צריכים ליישב אותם במשהו שהוא הכי קרוב למה שהם מכירים וזה עבודת אדמה. היו צריכים ליישב אותם במושבים, אפילו להקים עבורם מושבים. אומרים אינטגרציה, בלאו הכי העולים נוטים, כמו העולים המבוגרים מברית המועצות, וכמו העולים שבאו מזמנו מרומניה וכמו העולים שמגיעים מאתיופיה, אנשים אוהבים להיות אחד עם השני כי זה נותן להם תמיכה וחיזוק, זה מקל עליהם את חבלי הקליטה כשהם ביחד, וגם היום, גם אם זה בתוך נתניה, הם רוצים להיות בבתי כנסת משלהם, עם המנהגים שלהם, הם רוצים להיות במרכז יום משלהם, או מועדונים קהילתיים משלהם, ששם הם יוכלו להמשיך את ההווי שהם היו רגילים אליו וגם להנחיל את זה לדור הצעיר, לא לנתק בבת אחת את הדור הצעיר מהתרבות שממנה הם באו. כאן אפשר היה לחבר אותם, ואחר כך הילדים בבתי ספר, היו נוסעים כבר לבתי ספר קהילתיים, נוסעים למושבים ומתערים בצורה נכונה. זו היתה צריכה להיות הקליטה האמיתית והנכונה של יהדות אתיופיה.

להביא אותם לערים, לתת להם משכנתאות ולהכניס אותם מראש...? בכסף הזה היה עדיף כבר היה לבנות להם יחידת דיור. כאן הם גם הוכנסו לתוך סלאמס, גם הוכנסו לאזורי מצוקה, גם לתוך צפיפות גדולה וגם לחשיפה של גורמים שלא ממש תרמו לקליטה טובה של הצעירים. אני חושבת שעדיין יש אפשרות לתקן את זה, לפחות לגבי העולים שמגיעים היום. להמשיך להכניס אותם לתוך אזורי מצוקה זה דבר נורא.

צריך לזכור שזה לא עניין של להכניס... ברגע שעושים קליטה, יש כאלה שאומרים 'אלה לא קלטו ואלה כן קלטו'. ברעננה אין להם שום סיכוי להיקלט כי ברעננה אין דירות שהם מסוגלים לרכוש אותן. גם בקיסריה הם לא יכולים להיקלט כי הם לא יכולים לרכוש דירה בקיסריה וגם בכפר סבא רוב הדירות יקרות. הדירות הזולות הן בשוליים שבשוליים. איפה הם יכולים להיקלט? בשכונות שהדירות שם זולות ודירות זולות זה בתוך אזורי מצוקה ואז מטבע הדברים מראש הם נקלטים לתוך מצוקה. במקום לתת להם איזה שהוא פור, איזה שהיא אפשרות להיקלט בצורה טובה ונכונה, הם מראש בצורה עקומה מופנים לתוך מצוקות ולתוך אזורים שלא תורמים להם בשום דרך וגם לא מחבקים אותם ולא מקבלים אותם.

יש לנו שכונה בעיר שגם כך היתה שכונת מצוקה, שלא לדבר על שטחים חומים, היא נבנתה על ידי חברת 'אזורים' בזמנו. אם אני רוצה לבנות היום היכל ספורט, אז אני צריכה לוותר על מגרש ספורט כי כל השכונה הזאת נבנתה בחטא ובצורה מזעזעת. ושם אנחנו נתקלים בתופעות של חבורות של קווקזים מול חבורות של ילדים אתיופיים, עם מלחמות ביניהם, עם סכינים ועם כל הדברים שנלווים לכך. אסור היה לעשות את הקליטה הזאת, אם זה מקווקז, או ממקומות אחרים, אסור היה את החוליה החלשה... כי גם שם יש עשירים יותר ועניים יותר, שם זה ממש הטרוגני, והעלייה מאתיופיה כולה הגיעה ללא אמצעים לכן ההתייחסות לעלייה האתיופית היתה צריכה להיות התייחסות שונה.

יש פוטנציאל עצום בעלייה הזו, הצעירים שמתגייסים הם חיילים מצוינים, יש להם מוטיבציה, יש להם אהבת הארץ, יש להם סולם ערכי נפלא. אסור היה לאבד את זה. אסור היה לאבד את זה.

ב-2010 מבחינת העולים שהגיעו, העיר הרי סגורה היום, השאלה אם יש עדיין יוצאי אתיופיה שהגיעו לעיר? או שבאמת יש מדיניות של לסגור את העיר?

מה זה לסגור? אתה לא יכול לסגור. יש משפחות אתיופיות שזכותן לעבור ממקום שהם היו בו, לקנות פה דירה. הם יכולים למכור באשדוד ולעבור לנתניה, אתה יכול למנוע ממשפחה להגיע? אין משכנתאות שניתנות על ידי משרד הקליטה לכיוון נתניה.

כלומר המענק לא ניתן.

בדיוק. אבל אתה לא יכול למנוע מאנשים, זו זכות בסיסית ששמורה לכל אחד ואין שום סיבה שאדם לא ירכוש דירה איפה שהוא מחליט שהוא רוצה לרכוש. יש איחוד משפחות. יש גם התרחבות של משפחות, הנוער גדל, מתבגר, מתחתן, מעדיף להישאר כאן, יש גם גידול של תושבים שכבר נקלטו כאן.

ורוכשים ללא המענק.

כן, עם משכנתאות, עם כל מה שהם יכולים, או שהם גרים עם ההורים, או שוכרים דירות.

אני רוצה לשאול שאלה לגבי מערכת החינוך, נושא שעלה רבות, לגבי ריכוזי יוצאי אתיופיה בבתי ספר. אני יודע שנושא ההסעות, שנעשה, השאלה אם אתם...

קודם כל יש בעיה כזאת. מאחר שיש לנו הרבה צעירים ורובם מעדיפים ללכת לחינוך הממלכתי דתי, נוצר מצב שגם אם אנחנו נצליח נניח בכח להסיע ממקום למקום, נגיע למצב של 50% או 55% יוצאי אתיופיה. זה לא משנה, כי יש לנו מספר בתי ספר נתון ובחלק גדול מהם לומדים יהודי אתיופיה. יהודי אתיופיה ממוקמים כאן בחמישה אזורים, חלק במזרח, חלק במערב, חלק בצפון, חלק בדרום, גם ככה הם לא מרוכזים רק במקום אחד כי מספרם גדול, ואז נוצר מצב שהיום אין לנו בית ספר שאין בו יהודים מאתיופיה. היום יש אולי ממש בשוליים, יש אחד שאולי האחוז בו הוא 10%, כמו שצריך להיות, באחרים יש מצב של 90% וגם של 80%, שזו סוגיה בעייתית, אבל תיכף אני אבקש גם מאביטל קצת להתייחס לזה.

אני רוצה לומר עוד דבר. השאלה בכלל שנשאלת לגבי מערכות החינוך, מה יותר טוב; אני לא מדברת על נתניה, בנתניה זה בלתי אפשרי בגלל המספר העצום של הילדים מאתיופיה ובגלל בסך הכל המספר הלא גבוה של ילדים שלומדים בחינוך הממלכתי דתי, אז מטבע הדברים... כי היום כמעט כולם ברחו למגזר החרדי, אז היום האינטגרציה בתוך הממלכתי דתי היא כבר מראש 50%-50%, בלי שנתחיל לפזר אותם בבתי הספר, היא כבר בעייתית בבסיס, כי חלק גדול, כמו שאמרתי, בורחים לחינוך החרדי, לבתי הספר הפרטיים האלה, ששם הם מקבלים אוכל, יש עמותות וארגונים שם, אלה ילדים שאין להם אמצעים, אז המשפחות שולחות... מה שאנחנו בחינוך הממלכתי לא יכולים לתת. אבל כעיקרון, הנושא של אינטגרציה/לא אינטגרציה הוא נושא שהוא בהחלט לא שחור ולבן. ילדים שנמצאים בבית ספר, מרוכזים בבית ספר אחד ונמנים על חתך סוציו אקונומי נמוך, ונניח ריכוז גדול של ילדים עניים או ילדים עם חסכים, או ילדים כאלה ואחרים, או ילדי עולים, הם מקבלים לבית הספר המון משאבים שמעניקים להם אפשרות להשלים, מעניקים להם סיוע בשיעורי בית. אם אתה מפזר ילדים כאלה בבתי ספר שלא מקבלים את כל הדברים האחרים, אז אני לא יודעת מה יותר טוב לילד, האם כדאי להיות ביחד ולקבל מסות של תגבור, או לפזר אותם בתוך בתי הספר ושהם ירגישו בשוליים ושירגישו שהם נגררים ולא יכולים לקבל את אותן מסות של תגבור, כי אתה לא תיתן לילד אחד סנדוויץ' ולילד אחר לא, או שאתה נותן לכולם או שאתה לא נותן לאף אחד, וכאן בבתי הספר שהם לומדים, שיש שם אחוז של יהודי אתיופיה, אנחנו משקיעים המון כסף, אנחנו משקיעים גם בהזנה, צהרונים, סיוע, מחשבים, עובדים סוציאליים, כל מה שצריך כדי לחזק אותם ולתת להם כלים לתפקד כאזרחים טובים בעתיד. אז זאת שאלה אחרת.

מה שלי מפריע זה שהמשאבים שמדינת ישראל מקצה לערים... בשונה מאחרים אני בחיים לא אומרת 'אני לא רוצה את זה', אם מישהו אומר שהוא לא רוצה עולים חדשים, אין לו זכות בכלל להיות במדינה הזאת. כל הקיום של המדינה שלנו וכל המטרה שלשמה הוקם הבית היהודי זה לקלוט יהודים באשר הם ולא משנה מה מצבם ולא משנה מה ההשכלה שלהם ולא משנה מה המצב הכלכלי שלהם. זה הבית שלהם. אבל הבעיה שלי היא אחרת, הבעיה היא שהמדינה לא רק שלא מכריזה... זו בדיחה שרמת השרון, העיר העשירה, המשיכה במשך כל השנים להיות עיר עולים כי בשנות ה-50 היא קלטה עולים ואנחנו לא הוכרנו כעיר עולים, ולא עזר לי, אני כבר לפני 12 שנים אמרתי שזה עיוות ולא הצליחו במשך 12 שנה לתקן את העיוות הזה. זה דבר מטורף, אבל נניח לזה. הרבה פעמים אפילו העולים מאתיופיה אומרים 'אתם מקבלים כסף בשבילנו'. אנחנו מקבלים כסף בשבילכם? קחו את הכסף, תעשו איתו מה שאתם רוצים, רק תעזבו אותנו... העלות של עיריית נתניה, עלות ישירה ואובדן הכנסה מקליטת עלייה עולה על 23 מיליון שקל, לא כולל חינוך. אני חוזרת, לא כולל חינוך. ההנחות בארנונה שאנחנו נדרשים לתת למשפחות הללו, ויש לי כאן פירוט, יש לנו אובדן הכנסה של כ-8,350,000. אני מדברת רק על המשפחות של העולים החדשים---

זה בנוסף ל-23?

לא, זה כולל. ל-23 האלה צריכים להוסיף רק את החינוך, כי פה אין לי את הנתון של החינוך. בחינוך יש לנו אין ספור תכניות שאנחנו מממנים על חשבון עיריית נתניה, תכניות העשרה, אם זה סיוע בבגרויות, אם זה לילדים בגיל הרך, אם זה בבית ספר יסודי, כל המרכזים שיש לנו. אני מדברת כרגע על עלויות של רווחה - אובדן הכנסות פלוס עלות קליטה זה 10 מיליון שקלים. ראיתם איך אנחנו היום מתייחסים לעולים ואיזה אולפן יש בנתניה. דרך אגב, אולפן עקיבא הפסיק לפעול אז לקחנו על עצמנו הפעלה של אולפן ואנחנו מפעילים את זה ברמה גבוהה וכאן המקום לומר תודה לג'ורג' שנלחם, גם בנו, כדי לא לוותר על הנושא של האולפן. עוד 13 מיליון שקלים זה הרווחה, סך הכל זה 23 מיליון שקלים לא כולל החינוך. זו העלות של עיריית נתניה.

20 מיליון שקלים עולה לי חוף הים, אין לי הכנסה ממנו, אפילו אגורה, חוף הים פתוח לרחצה לכל תושבי אבן יהודה, כפר יונה, כל היישובים, רעננה, כפר סבא, שאין להם את ההוצאה הזאת. יש לך 20 מיליון שקל ים, שמדינת ישראל לא משפה אותך. יש לך 23 מיליון שקלים, ואם אני אקח גם את החינוך אנחנו מגיעים כמעט ל-30 מיליון שקלים עלות בגין קליטת עלייה, שמדינת ישראל לא משפה אותך. ואז לפעמים זורקים לך עצם של כמה אלפי שקלים של משרד הקליטה, ואז אומרים לנו 'עזרנו לכם', זה הרי לעג לרש, זו בדיחה. שוב, אני באה ממקום שאני אומרת שלנו יש את הרצון, יש את האהבה לבני אדם, יש לנו את החום להעניק להם, יש לנו את החיבוק, תושבי נתניה ידועים כאנשים חמים, אנשים שבעצמם נקלטו, הם יודעים מה זה עולה חדש, הם מוכנים לתת, אבל תנו לנו את הסיוע לקלוט אותם בצורה יותר טובה, תנו לנו את המשאבים כדי לאפשר מתן כל אותם צרכים שהם נזקקים להם. הלוואי שיכולתי לעשות עוד פרויקטים.

יש לנו פרויקט, למשל, של צעירים אתיופיים שנעשה יחד עם סלקום. יש לנו שתי להקות, להקת 'קפה שחור' ויש לנו 'שחור ישראלי'. שתי להקות שמופיעות בעולם וזה פשוט מרגש בצורה בלתי רגילה. זה דבר מרגש, זו תופעה נפלאה. החבר'ה האלה, יש להם מקום ללכת, במקום לבלות ברחובות הם מגיעים לשם ומבלים שם ושרים ונהנים ומרגישים שהם גם באים לידי ביטוי.

אני אומרת, העולים החדשים לא יכולים להתחרות עם הישראלים בכל מה שקשור בתנ"ך או בהיסטוריה או בדברים אחרים, במה הם כן יכולים להתחרות? במה שאני קוראת השפה הבינלאומית, ספורט ומוזיקה. אלה שני הדברים שיכולים לחזק את האגו שלהם, להצליח. יש לנו קבוצת כדורגל של ילדים מאתיופיה, הם משחקים נפלא, אנחנו יכולים לגדל שם דור של שחקנים, אנחנו יכולים לאפשר להם עוד חוגים, שחמט, טניס, כל הדברים האלה לתת להם, דברים שהם יכולים להצליח בהם יותר מהישראלים. אותו דבר גם הנושא של המוזיקה. אבל כל הדברים האלה מצריכים משאבים ואנחנו מממנים... עכשיו לקחנו ילדה אתיופית, היא הגיעה ללמוד בתלמה ילין, מבחינתנו זה שיא ההצלחה, אבל כל דבר צריך, צריך לתת מלגה, צריך לשלם לימודים, מאיפה? זו משפחת מצוקה נוראית, ילדה מדהימה. אנחנו לוקחים ילדים, אנחנו קונים להם כלי נגינה. יש לנו קבוצה של ילדים אתיופיים ששרים באידיש, שזו פשוט חוויה, זה מצחיק לאללה.

את זה אני רוצה לבוא לראות.

יש לנו תזמורת אנדלוסית ששרה יידישע מאמא. מה שיפה בקליטה זה שהמורים הם מרוסיה. אז גם למורים יש פרנסה. הילדים מאתיופיה, מלמדים אותם נגינה, מלמדים אותם כל מיני שירים ברוסית, מלמדים אותם שירים באידיש.

יש לנו מרכז מדהים שהלוואי והיה לי כסף לעשות עוד כמה מרכזים כאלה. יש לנו מרכז לאמנויות שאנחנו מלמדים את הילדים מוזיקה ואמנות. הילדים יודעים את התווים לפני שהם יודעים לקרוא ולכתוב. הם יודעים את הדו-רה-מי לפני שהם יודעים לקרוא ולכתוב, ממש בגיל שלוש-ארבע. זה גן כזה שכל הזמן הגנים מסתובבים ומגיעים אליו, זה גן קבוע שהילדים מגיעים לגן. אני הייתי בתערוכה. קודם כל אנחנו מקפידים, לא אומרים 'התרבות של זה טובה יותר משל זה', התרבות היא שונה. כל התרבויות הן טובות, אנחנו לא נותנים ציונים, אז אנחנו גם נותנים לפסלים מאתיופיה, יש לנו כמה נשים שהן פסליות שמפסלות, ואנחנו נותנים ביטוי גם לתרבות האתיופית והילדים הישראליים לומדים קצת על התרבות של אתיופיה, והילדים מאתיופיה לומדים על מורו צרפת. מצחיק שאני הגעתי והם אמרו לי 'זה תמונות של מורו בצרפת', אני אמרתי מורו, אז ילד אתיופי אומר לי, 'לא ככה אומרים', הוא אומר לי 'מורררו', עושה לי כזה עם הריש הצרפתית, לא ככה אומרים, הוא אומר. זו היתה ממש חוויה. אתה רואה שהם נחשפים, הם נחשפים למוזיקה קלה ומוזיקה קלאסית וזו פשוט חוויה בלתי רגילה.

יש לי מרכז כזה שמשרד החינוך התנער ממנו ולקחתי אותו על עצמי. כמה כאלה? הייתי צריכה שיהיו לי עשרה כאלה, תאמין לי, זו הגשמת ציונות. הייתי צריכה כזה מרכז, הכל תרומות שם וכסף של העירייה. הייתי צריכה לפחות עשרה מרכזים כאלה, כדי לתת איזה שהוא מענה. אבל אני לא מסוגלת להרים את זה, אני לא מסוגלת להרים את זה לבד. זאת הבעיה.

הבעיה היא שאנחנו מרגישים מופקרים ולכן יש גם מקומות שמרגישים פראיירים, כי הם מרגישים שהנטל שמוטל עלינו ועל האזרחים שלנו, צריך לזכור שהאזרחים שלנו גם ככה זה לא האלפיון העליון של המדינה, גם ככה קשה להם, אז הנטל שמוטל עלינו כדי לקלוט עלייה הוא נטל כבד והחלוקה, המעמסה או המשימה הזאת של קליטת עלייה מוטלת בצורה לא שוויונית על אזרחי המדינה. יש אזרחי המדינה שפטורים ודווקא הם יכולים להרשות לעצמם. בשבי ציון, האלפיון העליון של המדינה, בכל המועצה האזורית של חוף השרון גרים... כפר נטר, חבר'ה מרמת פולג בנתניה עברו למערכת החינוך שם, כי הם לא רוצים ללמוד עם ילדים עולים חדשים. אז יש להם גם מערכת חינוך נפרדת. גם תנאים, גם זה וגם הם פטורים. הכסף שהם גובים, זה רק בשביל הרווחה של עצמם, הם לא צריכים מתשלומי המסים לדאוג גם לאחים שלנו שהגיעו לכאן, שצריכים לסייע ולטפח אותם.

חוסר השוויון בחלוקה הוא בעיה אחת והבעיה השנייה זה שגם המדינה בעצם, אפשר לומר במלים אולי פחות עדינות, מפקירה את הרשויות שקולטות עלייה. אז קיים כעס ואז קיים תסכול, גם בקרב הרשויות וגם בקרב התושבים ויכול להיות שלפעמים הכעס והתסכול גם מופנה כלפי העולים, כמו שראינו כל מיני תופעות לא רצויות, בלשון המעטה, שקרו בערים אחרות.

אנחנו לא נותנים לעולים את התחושה הזאת, חס וחלילה, בנתניה. במה שיש לנו אנחנו מתחלקים יחד איתם, אבל מה שיש לנו זה מעט מדי וזאת הבעיה.

תודה. מרים הקיפה כמעט את כל הנושאים שיש לנו לדבר עליהם. אביטל, את רוצה להוסיף?

כן, יש כמה דברים שהייתי שמחה להוסיף. אמנם מרים התייחסה בסך הכל לכל הדברים, אבל אני כן רוצה להיות קצת פרקטית ולתת כמה הצעות שאולי אתם תוכלו ליישם.

מרים דיברה על בתי הספר מרובי עולים שיש לנו. אז באמת יש לנו כמה בתי ספר יסודיים. יש לנו שמונה כולל ממלכתי, אבל מתוכם חמישה שהם הממלכתיים דתיים, ששם אנחנו מדברים---

אני חייבת לצאת, אז אני רק רוצה להודות לכם. אני שמחה שלקחת על עצמך את המשימה הזאת, אני מקווה שתצליחו, בשבילכם ובשבילנו, או בשבילנו ובשבילכם, מאחלת לך שתהיה חבר כנסת, אני מאוד אשמח ולכולנו שיהיה בהצלחה ושנעסוק רק בדברים טובים.

תודה, מרים.

טוב שיש עוד אנשים שאכפת להם.

באותם בתי ספר שהם מרובי עולים, זה לא קרה מעצמו. נכון שאלה שכונות שהן מראש שכונות שיש בהן הרבה עולים, אבל ליד כל בית ספר כזה נפתח בית ספר של המוכר שאינו רשמי, של איזה שהוא רב, או רב ברשות עצמו, לא בהכרח יש להם הסמכה רבנית, לחלק מהם, שפתח בית ספר. לא היה צריך הרבה כדי לקבל והיום על פי חוק נהרי אנחנו מחויבים לתת לו 75% מהתקציב לפחות, הוא חי מהתקציבים הללו והוא לא מחויב לקלוט בכלל עולים, ויש שם סלקציה מוחלטת. מה שקרה זה שבאותן שכונות, אותם הורים מסורתיים, אפילו לא דתיים, מסורתיים, לפעמים חילוניים, שלא התאים להם שהילדים שלהם יילכו ללמוד עם עולי אתיופיה פשוט התחילו לאט לאט לעבור לאותם בתי ספר של המוכר שאינו רשמי, שהם אינם שייכים בכלל לממלכתי דתי. זה לא מה שאתם מכירים מהמריבות של פתח תקווה, זה בכלל לא דומה לפתח תקווה, בנתניה אין לנו בתי ספר שהם בצביון הציונות הדתית שהם של המוכר שאינו רשמי, כל המוכר שאינו רשמי בנתניה זה של הזרם החרדי, ללא לימודי ליבה, ללא פיקוח משמעותי והם לחלוטין עצמאים במי לקלוט, את מה ללמד, והם אינם קולטים לחלוטין תלמידים אתיופיים וזה מה שגרם לאותם בתי ספר שנמצאים שם בשכונות להפוך לבתי ספר שבחלק מהם זה 100% ילדים אתיופיים. 100%.

יש 100%?

יש לי בית ספר אחד שהוא 100%, יש לי בית ספר אחד שהוא 98%.

רמב"ם?

רמב"ם ורש"י הם בתי הספר שהם כמעט בצבע אחד, שח"ל הוא בתהליך, כי ליד שח"ל יש את שובו. אז זה ייקח עוד חמש שנים, אבל זה התהליך. התהליך לא נוצר יש מאין, הוא נוצר מהעובדה שהמוכר שאינו רשמי לא מחויב לכלום וההורים שולחים לשם. זו בעיה אחת ופה כן צריכה להיות אמירה של משרד הקליטה שמחייבת מוכר שאינו רשמי שנמצא באותן שכונות לא לעשות סלקציה, כן לקלוט, כי ההורים הם דתיים, ההורים של אותם תלמידים אתיופיים שהולכים לבתי ספר ממלכתיים דתיים הם דתיים, זו לא הסיבה שהם לא מתקבלים, כי אני אומרת לך שלמוכר שאינו רשמי הזה מתקבלים הורים שהם חילוניים לגמרי. הבעיה היא לא בעיה דתית, היא בעיה של צבע.

אז אמרתי שיש לנו בתי ספר שאפילו 100% אתיופיים, יש לנו בתי ספר תיכוניים, שני בתי הספר התיכוניים, הממלכתיים דתיים שלנו, הם עם 40% אתיופים, כי הם כבר מקיפים והם מכל האזור. יש שם 40% יוצאי אתיופיה, עם 82% בגרות. צריך, ואני רוצה להגיד את זה פה, לזכותה של מערכת החינוך, ויפת יתקן אותי אם אני מביאה נתונים לא מדויקים, ההישגים של התלמידים יוצאי אתיופיה, לא רק שאינם נופלים, אנחנו רואים שהם אפילו עולים על שאר התלמידים, כי מושקעים בהם המון משאבים והם באמת מגיעים להישגים גבוהים ואנחנו רואים את זה גם באחוז הזכאים לתעודות הבגרות וגם באיכות, שזה גם משהו שאנחנו בודקים, האיכות של תעודת הבגרות. אבל כן יש בעיה עם העובדה הזו, קצת פחות בממלכתי דתי, אני חייבת להגיד שדווקא בממלכתי, באזורים מסוימים, שיש שם 30% או 20% תלמידים יוצאי אתיופיה, יש הורים שאומרים 'אני רואה בחצר', ואני אומרת משהו שנאמר לי, 'אני יוצא לחצר ואני רואה פה הארלם, אז אני שולח את הילד שלי להרצליה'. היכולת, כמו במוכר שאינו רשמי, של בתי ספר בסביבה לקרוא לעצמם אזוריים ולהחליט את מי הם מקבלים ולעשות כאילו לא סלקציה אבל בפועל זה סלקציה מכרסמת לא רק בנתניה, היא מכרסמת במדינה שלנו כמדינה שדואגת לכל אזרחיה, שהיא חלק מאיזה שהיא מחויבות אזרחית, שכל אחד נשאר בתוך המיליה החברתי שלו ודואג להישאר רק עם המיליה החברתי שלו.

דבר נוסף שאני חייבת להעלות פה זה שבבתי ספר רק לאחרונה שונו ההגדרות לגבי מה זה עולה חדש. זה מאוד משמעותי, כי ברגע שמשנים שנה, מחליטים שמשנת 92' זה כבר לא עולה חדש, אלא 93'... אני לא זוכרת בדיוק את השנים, אבל ברגע שמשנים שנה, באותם בתי ספר, במיוחד התיכוניים שהם מרובי עולים אתיופיים, זה ישירות משפיע על המשאבים וזה מה שקרה לנו באותם שני בתי ספר שיש לנו שם 40% עולים אתיופים. שינו את השנה שנחשבת כשנת עלייה, הילדים נשארו אותם ילדים והמשאבים הצטמצמו בצורה משמעותית. צריכה להיות פה איזה שהיא התייחסות של ועדת הקליטה---

אולי הילדים גדלו, כי ההתייחסות היא עשר שנים ממועד העלייה.

אבל צריכה להיות התייחסות לזה שצריך להמשיך את זה, שצריך להרחיב את ההגדרה. כי הבעיות ממשיכות וחייבים לתת להן מענה. הילדים נשארים אותם ילדים.

יש דבר שנקרא עולה אתיופיה ונקרא יוצא אתיופיה. אותם המשפחות שאחד מההורים הוא עולה מאתיופיה, הוא נחשב יוצא אתיופיה במשרד הקליטה, אז הם עדיין נחשבים עולים חדשים?

יוצאי אתיופיה אלה תלמידים שעלו מאתיופיה, לא ההורים. אם הילד לא עלה מאתיופיה, אין לו שום זכויות של תלמיד עולה.

כן, וגם לזה שווה להתייחס, כי אנחנו יודעים ש---

כמה ילדים אתיופים ברי גיל חינוך לא משולבים במערכת החינוך?

בנתניה אחוזי הנשירה הם נמוכים באופן כללי, הם עומדים סביב 1% וזה בהחלט נמוך, יש לנו כל מיני מסגרות, גם מסגרות שהן לא בבית ספר, אלא מסגרות תומכות ומלוות. יחסית האחוזים הם נמוכים. אנחנו יודעים שיש רגישות לעולים בכלל, לאו דווקא עולי אתיופיה, גם יוצאי ברית המועצות ודברים כאלה, אבל זה לא ייחודי להם.

הבעיה המרכזית שלנו זה לא זה. מבחינתי הבעיה המרכזית היא העובדה שאין מספיק מענה במשרד החינוך להגדרה של יוצאי אתיופיה, זו בכלל לא קטגוריה שניתן לה מענה, רק אם הילד בעצמו עלה מאתיופיה, כפי שנאמר פה, וזה קריטריון שכן צריך להיות, הוא בהחלט משמעותי לבתי הספר הללו. אני יכולה להגיד שהבעיה המרכזית שאני שומעת מאוכלוסיות חזקות, הן אומרות 'אנחנו מוכנים לתמוך, אנחנו בעד לתמוך ולקלוט עלייה, אבל עד גבול מסוים ועד לשלב שזה בא על חשבוננו'. זאת אומרת כשהאוכלוסייה החזקה מתחילה להרגיש שכל המשאבים של בית ספר, וחלק מהאוכלוסייה מרגישים את זה, הולכים כדי לתמוך באוכלוסייה חלשה, אז הם אומרים: 'סליחה, אני יכול לקבל כל מיני תכניות מצוינות ותכניות העשרה, כמו שאני רואה ברעננה, כמו שאני רואה בהרצליה, אז למה אני צריך להישאר פה?' צריך להיות איזה שהוא איזון ומלת המפתח היא איזון. אותו דבר קיים בבתי הספר, כשיש מעל אחוז מסוים, שזה סדר גודל של 20%-30% של עולים, בכלל עולים, לא רק עולי אתיופיה, אנחנו מתחילים לשמוע חוסר שביעות רצון בבית הספר וחיפוש חלופות והיום יש להורים חזקים חלופות, הם מצביעים ברגליים, הם מוצאים את החלופות וזו בעיה.

אני רוצה להתייחס לגבי ההסעות. חלק מההורים בעצמם, כשמציעים להם---

אבל ניסיתם את זה ?

היתה לנו פגישה עם רני דן בעמק חפר והוא אמר 'תביאו ילדים'. מעבר לעובדה שהוא מטיל את ההסעות עליי, שזה כבר כבד מאוד, כשאנחנו מציעים את זה לילדים הם לא רוצים, הם רוצים להישאר בסביבה שלהם.

באיזה גילאים הצעתם?

בתיכון.

בעיריות אחרות, כשהם התחילו בגילאים נמוכים יותר היתה הצלחה. כלומר כבר בחטיבה צעירה, כיתה א', אז התחיל המהלך.

קודם כל אנחנו לא רואים כזה רצון לצאת. היום אנחנו רואים דווקא מצבים שבהם הורים אומרים 'אני לא רוצה להיות בממלכתי דתי, אני מעדיף להיות בממלכתי כי שם זה לא בית ספר שהוא כולו של תלמידים יוצאי אתיופיה', ואנחנו מאפשרים את הדבר הזה, כשהורים מבקשים, בוודאי.

עד כאן.

תודה.

אני רוצה לסכם את הדיון ולומר מספר עקרונות שאנחנו רואים אותם חוזרים בערים שונות, לצערנו זה לא מיוחד רק לנתניה, אבל אנחנו כן רואים את האספקט של העיר נתניה מבחינת הכמויות.

קודם כל הוועדה מברכת את העיר נתניה, את ראש העיר, את כל צוות העיר, על הפעילות הנמרצת לקליטת עלייה. הוועדה תיזום חקיקה על מנת לתקן את העוול של הגדרת ערים קולטות עלייה.

הוועדה קוראת לסוכנות היהודים לתגבר את פרויקט עידוד עלייה מצרפת. לא התייחסנו לזה בדיון היום אבל אנחנו כן רוצים לראות עוד עולים צרפתים שמגיעים לעיר נתניה.

הוועדה קוראת למשרד הקליטה להתייחס במסגרת התכנית הלאומית לקליטת עלייה לנושא שיפוי רשויות קולטות עלייה. במאמר מוסגר, יש החלטת ועדה קודמת שעובדים היום על תכנית לאומית לקליטת עלייה, של הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה. אנחנו פה בעצם מקצים להם הנחיה להתייחס לנושא של שיפוי הערים.

הוועדה תבקש ממרכז המחקר והמידע של הכנסת לערוך נייר בדיקה לגבי האפליה בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים. אני לא מכיר את זה, אנחנו נבקש נייר כדי שנוכל לראות את הנתונים. אני מניח שאם יש את זה פה, יש את זה גם במקומות אחרים בארץ.

אני רוצה להודות לכל הגורמים שסיירו איתנו ושאירחו אותנו, אנחנו מודעים לאתגר הגדול וגם לקשיים של קליטת עלייה ואנחנו מקווים שבסיור הבא שלנו נוכל לראות באמת את השיפור בחיים של העולים בנתניה.

תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30