PAGE
22
הוועדה המשותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט והוועדה לזכויות הילד
3.1.11

הכנסת השמונה-עשרה

נוסח לא מתוקן

מושב שלישי









פרוטוקול
מישיבת הוועדה המשותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט פר' מס' 339

והוועדה לזכויות הילד פר' מס' 90

יום שני, כ"ז טבת התשע"א (3 בינואר 2011), שעה 11:30

הצעה לסדר היום בנושא: התגברות האלימות ומעשי הרצח במשפחה, של חברי הכנסת ציפי חוטובלי, אורלי לוי אבקסיס, מרינה סולודקין, נסים זאב, מנחם אליעזר מוזס, דניאל בן-סימון, מיכאל בן-ארי; שיתוף הפעולה בין הגורמים המטפלים בילדים ובני נוער

חברי הוועדה: זבולון אורלב, אלכס מילר – יושבי הראש

דניאל בן-סימון

דני דנון

אורלי לוי-אבקסיס

אברהם מיכאלי

מרינה סולודקין

יצחק הרצוג, שר הרווחה והשירותים החברתיים

נחום איצקוביץ', מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עו"ד בתיה ארטמן, היועצת המשפטית של משרד הרווחה והשירותים החברתיים

חנה שדמי, מנהלת אגף שפ"י, משרד החינוך

מוריה כהן-בקשי, ממונה ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

זוהר סהר-לביא, מרכזת תחום הכשרה והערכה, משרד הבריאות

נצ"מ ערן קמין, רמ"ח נוער, המשרד לביטחון פנים

מפקח הילה מזרחי, קצין נוער, המשרד לביטחון פנים

שרה כהן, מנהלת מחלקת רווחה, המשרד לקליטת העלייה

ורדה מלכה, ראש ענף הכשרה ומכרזים – מעונות יום, משרד התמ"ת

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד

אורית עירון, מנהלת המחלקה למניעת אלימות במשפחה, ארגון נעמ"ת

ד"ר יפעת כרמל, יועצת שמטפלת בילדים, ארגון נעמ"ת

ציפקה פארן, יו"ר פורום ילי

אלברט מור, מנהל רווחה במ.מ כפר יונה

זיוה גבאי, מנהלת אגף רווחה, עיריית חדרה

אסא בן-יוסף, מנהל תחום רווחה במרכז השלטון המקומי

תמר ישראלי, ס. מנהלת אגף הרווחה, נתניה

חנה שטרום-כהן, יו"ר פורום המקצועי בבריאות הנפש לרפורמה במיטבה

נעמי ריפתין, יו"ר מזכירות פדגוגית, הסתדרות המורים

הסתר פאס, חוקרת, ברוקדייל

יסמין טייכר, מתאמת יישובית סניף רמלה לוד, על"ם – עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

תהילה הנדל, מנהלת מטה תחום שותפויות, על"ם – עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

יאיר תיבון, יו"ר עמותת הקשבה

נתן אליאס

לילי הלפרין, מנהלת תוכנית אמ"ת למאבק באלימות

אתי בנימין, יו"ר הנהגת הורים ארצית

משה בר, יו"ר עמותת נכים למען נכים

נסים פדידה, יו"ר תנועת ישראל יהודית

יהודית גידלי, רחל סעדה

הדס צנוירט

התגברות האלימות ומעשי הרצח במשפחה, של חברי הכנסת ציפי חוטובלי, אורלי לוי אבקסיס, מרינה סולודקין, נסים זאב, מנחם אליעזר מוזס, דניאל בן-סימון, מיכאל בן-ארי; שיתוף הפעולה בין הגורמים המטפלים בילדים ובני נוער

שלום רב. חבר הכנסת אלכס מילר, יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט, ואנוכי, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, מתכבדים לפתוח את הישיבה המשותפת בנושא התגברות האלימות ומעשי הרצח במשפחה, זאת הצעה לסדר של חברי הכנסת ציפי חוטובלי, אורלי לוי אבקסיס, מרינה סולודקין, נסים זאב, מנחם אליעזר מוזס, דניאל בן-סימון, מיכאל בן-ארי. אנחנו גם אמורים לקבל את פניו של שר הרווחה, שיצטרף אלינו בעוד כ-25 דקות. הדיון יסתיים בשעה 13:00.


בפתח הדיון אני רוצה לומר, שאף שמחר אנחנו מקיימים ישיבה משותפת של ארבע ועדות – חינוך ותרבות, זכויות הילד, הרווחה והעלייה, שבה המועצה הלאומית לשלום הילד תדווח על הנתונים השנתיים, אבל מאחר שיש שם נתון אחד כבר שאני רוצה להדליף אותו, שקשור מאוד לדיון שלנו – בשנת 2009 נפתחו על 214 תיקים פליליים בגין עבירות נגד חיי אדם שנעשו כלפי ילדים בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה, בתוכם 20 רצח, 48 ניסיון לרצח, אחד על הריגה, 5 על יידויי אבנים לאומני ו-132 עבירות אחרות כלפי חיי אדם, והחמור, שמדובר פה בשיעור של פי שבעה מזה שהיה בשנת 2005 – אז היו רק 26 תיקים פליליים, ובשנת 2009 – 214 תיקים פליליים. זה נתון מדאיג, שמלמד על הצורך והחיוניות של הדיון, שאנחנו מקיימים אותו.


הנתון הזה של העלייה מ-26 תיקים זאת עלייה של 723 אחוזים, שזה מלמד על התופעה החמורה ועל הדאגה העמוקה שצריכה להיות בקרבנו, בקרב כל אלה שעוסקים בשלומו של הילד, בבריאותו של הילד, ולכן הדיון היום הוא דיון שאפשר להכניס אותו לקטגוריה של פיקוח נפש, הוא עוסק בשמירת שלומם של הילדים, שמירה על חיי הילדים, שמירה על כך שילדים יוכלו לגדול בביטחון הן בתוך המשפחה והן מחוץ למשפחה.


כאמור, הדיון מתקיים על-פי הצעות לסדר שהוגשו על-ידי חברי כנסת. בינתיים נמצאת פה רק חברת כנסת אחת חרוצה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.

דני דנון צריך להגיע.

דני דנון הוא גם חבר כנסת מאוד חרוץ, יושב ראש לשעבר של הוועדה לזכויות הילד, שעסק הרבה מאוד בנושא הזה, אבל הוא לא בין המציעים. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה.

קודם כל, בוקר טוב לכולם. ראשית, אני רוצה להודות ליושבי ראש הוועדות, גם לאלכס מילר וגם לחבר הכנסת זבולון אורלב, כי יש טעם נורא גדול בוועדה משותפת.

אפשר לומר שהזימון הזה הוא סוג של ביקורת ובדיקה, כי עשינו כבר כמה בוועדות, ואני חושבת שגם העלינו בהן את הנושא של העיכוב באותו יישום של החלטות של הדוח הבין משרדי, וגם ראינו אז איפה הליקויים נמצאים, והעיכוב גם גרם לכך שיכול להיות שיכולנו למנוע מקרים שנחשפו אלינו בתקשורת של רצח של ילדים במשפחה, אם המסקנות היו מיושמות שעה אחת קודם, וזה אומר גם ההליך המשפטי והחקיקה של החוקים, שבאים לפתוח אולי בצורה טיפה אחרת את העניין של חובת הדיווח, והתה בעיה מול משרד הבריאות, משרד המשפטים ומשרד הרווחה.


הייתי רוצה לדעת איפה הדברים נמצאים היום, כי חלק מהדברים, לא היינו חייבים לחכות לשינויים, כי חלק אפשר היה כבר ליישם בשטח. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שכשאנחנו מסתכלים על הנתונים, ואנחנו רואים שלא רק שאנחנו לא מצליחים למגר את התופעה; אנחנו אפילו לא מצליחים לשלוט בה, כלומר היא הולכת ומתרחבת עם השנים, וזה הופך להיות סוג של כדור שלג, שקשה מאוד יהיה לעצור אותו בסוף הדרך.


אחת השאלות שלי בתור מישהי שנורא בעד, ואולי פעם זה היה קצת יותר חריף, בטיפול בקהילה, אבל האם ייתכן שבנושאים האלה של החזרה לטיפול בקהילה, משהו ביישום גרם לכך שדברים נפלו? כי אם אנחנו הפנינו הרבה יותר ילדים עכשיו לטיפול בקהילה בלי לדאוג מהצד השני למספיק כוח אדם, זה אומר עובדים סוציאליים וזה אומר מערכות תומכות וזה אומר ליווי של המשפחות חוץ מהמועדוניות, אז נגיד, אנחנו תופסים את המועדוניות עד 19:00, את הילדים שם, אפילו נותנים להם ארוחת ערב וגם מקלחת חמה בחלק מהמקרים, אבל אנחנו מחזירים אותם לבית המתעלל שלא עובר, ואת זה אני רוצה לשאול – לא עובר הכנה אמיתית, לא עובר תדרוך, לא עובר טיפול. אני ודעת שיש הרבה עבודות בשטח, ביניהן גם תוכנית מעטפת וכדומה, אבל קראתי דוח ברוקדייל, ושם לא בדגש כל כך גדול, אבל היה רשום שם על משפחות חסרות מוטיבציה, ולכן הקושי לטפל באותם ילדים בקהילה הולך וגדל, ואחר כך אנחנו גם מקרים כאלו ואחרים.

השאלה שלי היא האם באמת כל המשאבים מנוצלים? יש מספיק משאבים? יש מספיק כוח אדם? כי אם אנחנו מסתכלים אפילו על הדוח של המועצה הלאומית לשלום הילד, אנחנו רואים שיש עלייה ענקית בדיווח. אז אנשים מדווחים, יש להם יותר מודעות, אבל אם במקביל לא יהיה מי שיטפל באותן תלונות, הרי לא עשינו בכך כלום; אז אולי יש יותר רישום, אבל אין טיפול מסיבי.

עוד שאלה שהייתי רוצה לשאול, פרט ליישום של המסקנות, זה איפה אנחנו עומדים מבחינת התקנים של כוח האדם, והאם בחנו את כל החלופות, ואולי צריך להעתיק נוסחאות כאלה ואחרות ממדינות אחרות שניסו שיטות. אני יודעת – קשה מאוד לשנות שיטה, וצריך גם לתת את הזמן לשיטה לעבוד, אז כל היום המגמה של להוציא את הילדים לטיפול הקהילתי הוא מבורך, אם הוא נעשה כמו שצריך. אם לא, ואנחנו בסך הכול חושפים את הילדים ליותר התעללות, לא עשינו בזה הרבה. התשתית צריכה להיות תשתית רצינית, ואנחנו נחכה פה לתשובות.

תודה. בבקשה, חבר הכנסת אלכס מילר, יו"ר ועדת החינוך.

תודה, אדוני היושב ראש. ראשית, נכון שכינסנו את הישיבה, ישיבה שמשותפת עם ועדת החינוך, עם הוועדה לזכויות הילד. מבחינתנו כוועדת החינוך, היה חשוב לשמוע גם על שיתופי הפעולה בין הגורמים המטפלים בילדים ובני נוער, זה גם היה הנושא שלנו, שביקשנו להעלות כוועדה. אין ספק שהנושא הזה הוא נושא רחב, ומה שאנחנו רואים בתקשורת זה רק קצה הקרחון. מה שקורה בשטח זה הרבה מעבר לזה. בכך כמובן שאותן שאלות שנשאלות על-ידי חברי הכנסת, חשוב לקבל עליהן תשובות, חשוב גם להבין מה המדיניות של המשרדים השונים, שאחראיים על ביצוע האכיפה, כי כמובן, אפשר לדבר עד אין סוף על כל העניין הזה, אך כל עוד אין אכיפה, אנחנו נתכנס בוועדות ונדון, ולא תהיה שום תוצאה בשטח.


אני גם מברך את יושב ראש ועדת הקליטה והעלייה והתפוצות של הכנסת, חבר הכנסת דנון, על כך שגם הוועדה שלו, אני בטוח, דנה הרבה מאוד בהיבטים הקשורים לנושא הזה. אין ספק, גם כשאנחנו מדברים על העולים, הטיפול של הגופים הרלוונטיים שמתעסקים בנושא הסיוע בכל מה שקשור לעולים, צריך גם להבין שהתרבות והמנטליות של אותם אנשים שמגיעים מכל העולם לישראל, שונה בכל מקום ומקום, וצריך להתייחס בהתאם. צריך גם להבין שמערכות החינוך באותן מדינות הן שונות מישראל, וגם התגובות של הילדים כלפי מקרים כאלה ואחרים והדיווח שלהם זה על-פי החינוך שהם קיבלו במדינות אחרות, ואי-אפשר לצפות מהם שהם יתייחסו כמו כל ילד צבר שקיבל כאן את החינוך בישראל כלפי הנושאים, כמו שמתייחסים במדינות אחרות. גם על הנושא הזה צריך לשים דגש. העניין הזה צריך להיות בשיתוף עם משרד החינוך מול העניינים האלה, כשמדובר בתופעות הבעייתיות שראינו לאחרונה בתקשורת, שלדעתי, איני יכול להיכנס להיבט של נפש האדם – אם אדם מאבד שליטה, ואנחנו נמצאים במצב של רצח, אלא אני מדבר על מקרים הרבה יותר קלים, שגם שם ניתן לזהות, אבל כמובן, זה רק על-ידי אנשים שמבינים את התחום, מבינים את המערכת, ולא מתעלמים מהיבטים שמסביב לעניין. צריך לקחת את כל הדברים בחשבון, וכל אלה שאחראיים על הביצוע, על הרווחה, צריכים לקחת את הנושא הזה בחשבון.


בנוסף, אני דיברתי עם השר לביטחון פנים, עם חבר הכנסת אהרונוביץ. אנחנו נקיים ישיבה גדולה בכל מה שקשור לאלימות בקרב הנוער. גם בנושא הזה אני חושב שצריך לשמוע, איפה אנחנו עומדים כאן היום מבחינת הנתונים. גם הנושא הזה צריך להיות מטופל.

אני רוצה לנצל את זה שזה משותף לוועדת החינוך, ולבקש מהיושב ראש של ועדת החינוך, כי אחד האספקטים שעולים מהדוח ובכלל מהמצבים שאנחנו נחשפים אליהם, זה שברוב המקרים שנחשפו, מי שחשפה אותם דווקא היתה יועצת בבית הספר, כאשר אנחנו מדברים על כך שבבתי הספר היסודיים אין יועצות חינוכיות, במחצית מבתי הספר היסודיים, אולי זה גם איזשהו משהו שאתם יכולים בוועדת החינוך להרים ולבקש משר החינוך לתת את דעתו בעניין הזה, כי אני חושבת שזו חשיבות מאוד גדולה, כאשר אין מורים לחינוך מיוחד שעוברים הכשרה כמו שצריך, כאשר אין היום גם יועצות ואין פסיכולוגים, דברים נופלים בין הכיסאות, וכאשר אין מי שרואה את הילד - לא רק במהלך השיעור אלא בחיי היום-יום, ושיוכל לזהות את הניואנסים הקטנים האלה ולדעת מתי ילד יכול להיות במצב סיכון כזה או אחר, גם את הביטחון של הילד לדבר עם היועצת, זה הרבה יותר גדול מאותו ילד שילך לדבר עם המורה, שהרבה פעמים גם הוא מידרדר בלימודים, אם הוא עובר איזושהי טראומה, שם זה יותר יחסים של עוינות, ומה שבשונה לגמרי מהיועצות החינוכיות, שגם יכולות אולי להעביר סדנאות בבית הספר ולהסביר לילדים את העומק של הדברים ולהנגיש להם את החומר הזה.


לכן אם הוועדה תוכל לקחת על עצמה, ועדת החינוך, את הנושא הזה של יועצות בית ספר, אנחנו נהיה יותר משמחים, ויהיו לזה תוצאות, אני מאמינה.

תודה. חבר הכנסת דני דנון, שכאמור, היה יושב ראש הוועדה לזכויות הילד, עסק הרבה בנושא, וכיום הוא יושב ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, בבקשה.

תודה רבה. אני מגיע מוועדת חוץ וביטחון – עזבתי את סקירת ראש הממשלה, כי הנושא הזה לא פחות חשוב, והוא אפילו יותר מקומם, כי יש לנו בו יכולת לשנות. הרי העובדות פה מולנו – ועדה בין-משרדית הוקמה בינואר 2009 אחרי הרצח המזעזע של רוז פיזאם. הוועדה לזכויות הילד קיימה דיונים בנושא, המסקנות פורסמו בינואר 2010, גם אז הוועדה קיימה דיונים בנושא. שנה עברה מאז שהמסקנות המפוארות האלה, הטובות, המקצועיות פורסמו. בפועל שום דבר לא קורה בשטח. בשנה הזאת קרו מקרי רצח מזעזעים. אני אשאל את השר, איך הוא ישן בלילה שנה שלמה, ושום דבר לא קורה? ואני מכיר את הבעיות המשפטיות ואת הבעיה עם משרד המשפטים - זה לא משנה.

אגב, היא נפתרה כבר, מצאו נוסחת חוק שאמורה לפתור את הבעיה.

הפצנו תזכיר חוק.

אדוני הוישב ראש, בשנה שעברה קרו שני מקרי רצח מזעזעים, שאולי ניתן היה למנוע אותם – הרצח של ילדיו של איתי בן-דרור והרצח המזעזע ברעננה של מיכל אלוני. יכול להיות שאם לא היה לוקח למערכות את השנה הזאת לבצע את המסקנות האלה, זה לא היה קורה. אני חושב, אדוני היושב ראש, צריך לדרוש מהשר שיגיע לפה, אם לא מפריע לו כל יום שעובר, לנו זה צריך להפריע – לקבוע לוחות זמנים של שבועיים ליישום המסקנות. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לשמוע שפתרו את העניין הזה, ומתקדמים, ויש חוות דעת משפטית יותר טוב, ונשב פה בעוד שנה, בינואר 2012, ונשמע שקרו עוד כמה מקרי רצח, שאולי ניתן היה למנוע אותם. יש לי כבוד רב לאנשי משרד המשפטים ולגורמים המקצועיים, אבל לא ייתכן שיש ועדה שישבה, החליטה לפני שנה, ושנה עברה, ואנחנו עדיין מדברים על הנושא הזה. אני חושב שזה מחדל של השר עצמו ושל כל הגורמים הממונים על כך. אנחנו לא צריכים לחכות לדוח של מבקר המדינה, שיגיד שהיתה פה ועדה והתכנסה, והמסקנות לא מיושמות.

תודה. אני מציע שנלך במתווה שהציב לנו חבר הכנסת דנון – אנחנו לא צריכים סקירה על ההמלצות שנמסרו כבר לוועדה לזכויות הילד לפני כשנה, והן גם מונחות כאן על השולחן, אלא עיקר הדיון יהיה על הביצוע של ההמלצות, לעבור המלצה-המלצה – מה בוצע, מה לא בוצע, למה לא בוצע, איפה התקלות, ונראה איך אנחנו מתגברים עליהן.

אני מציע שמר מוטי וינטר, מנהל האגף לשירותים חברתיים, סמנכ"ל המשרד, ידווח על הדברים האלה, בבקשה.

כפי שאמרו חברי הכנסת, אנחנו סיימנו את המלצות הוועדה בפברואר 2010. עבדנו עליהן כשבעה-שמונה חודשים, חמישה משרדי ממשלה, ואלה מסקנות של צוות בין-משרדי – אני עמדתי בראשותו.

מה שקרה מאז ועד עתה, אולי לא להפתעתנו, אבל בכל זאת אני אומר, להפתעתנו, מהרגע שניגשנו לאחת ההמלצות שבלעדיה אי-אפשר ליישם את השאר – הנושא של העברת המידע בין אנשי המקצוע, אנחנו נתקלו בקשיים בלתי רגילים. אני מרגיש שבמקום לעסוק בתחום של הגנת הילד, אנחנו עוסקים בהגנת הפרטיות. כל הדיונים שאנחנו כאנשי מקצוע במשרדים השונים עסקנו בהם בתחום הגנת הילד, הפכו להיות דיונים בנושא הגנת הפרטיות. אני לא אומר שלא צריך להתייחס לזה, אבל לטעמי, חלק מהמסקנות, יהיה לנו קשה מאוד ליישם אותן בגין הוויכוחים הבלתי נגמרים חרף העובדה שתזכיר החוק עבר כבר, אבל יש עדיין ויכוחים גדולים, ואני עדיין לא רואה את הסוף.

התבשרנו בעיתונות לפני שבוע, שמצאתם את הנוסחה, וכבר יש הצעת חוק.

חברת הכנסת לוי, תכף תשמעי הסברים נוספים מהיועצת המשפטית שלנו, אבל מסתבר שהנושא כל כך סבוך, והוויכוח כל כך גדול, שכל פעם – אתמול בערב, למשל, היינו בדיון, המועצה להגנת הפרטיות, וגם שם היינו צריכים עוד משוכה, ולא גמרנו אותה. כלומר כולם רוצים שזה יקרה, אבל עדיין יש קושי בעניין, ואני מכבד את העניין.

אבל לפחות ההסדרה, כמו שדיברתם, על העניין של הפירמידה, שבכל אזור יהיה מי שיושב- -

אבל אי-אפשר לבצע את זה- -

אבל יש הכנות? יש תוכנית פעולה?

אגיע לזה. מבחינתנו, אם ייתנו לנו אור ירוק, אנחנו יכולים לגשת לביצוע מיידי של החוק – בצורה הדרגתית.

זה גם בטח יצטרך לגייס עובדים סוציאליים.

קיבלנו בתוך המשרד תקציב, שיאפשר לנו לבצע את התוכנית הזאת בתוך זמן קצר. זה דבר מאוד מורכב, הוא דורש הכנה והכשרות וכו'. כל הזמן הזה, לא בזבזנו אותו לריק.

התחילו הכשרות ליישום?

אנחנו מכינים את עצמנו לקראת יישום החוק. רק לאחרונה קיבלנו גם אישור תקציבי מהתקציב של המשרד לנושא הזה. כלומר מבחינתנו, אם יורו לנו להתחיל, ונתגבר על הנושא של מסירת מידע, אנחנו ערוכים להתחיל. כמו כל דבר, ייקח זמן, אבל אנחנו מוכנים, יודעים מה אנחנו צריכים. אפילו כרגע הגשנו תוכנית יישומית די מפורטת למנכ"ל- -

אם החוק הזה היה מיושם, ההמלצות, הרצח של בן-דרור היה נמנע?

אתה שואל אותי שאלה היפותטית, ואמר חבר הכנסת מילר, שאנחנו לא יורדים ללבם של כל בני האדם. יש כאלה, וקדמן, באחד הדיונים הגדולים שהיו, אמר: שימו לב – רוב האנשים היו אנשים נורמליים.

אבל שם היו מספר איתותים, שמסמנים- -

אני מציע לא להסתתר אחרי אליבי של אנשים נורמליים.

נורמטיביים.

לכל אדם נורמלי יש גם שריטות.

אבל שם היו מספר איתותים, שמספיק באיתות אחד כדי למנוע.

נכון, יש פה דברים שצריך גם לבדוק אותם, אבל אני רוצה להזכיר לך – היית בישיבה על אובדנות, של מקרה של חברת הכנסת סולודקין, והאשימו אותנו בכל מיני דברים, ואחרי זה הסתבר שהסית את האשה- -

אבל למה אתה כיושב ראש לא זועק, לא מאיים בהתפטרות? אתם כאילו בשקט, גם אתה וגם השר שלך.

להזכירך, אני פקיד ממשלתי שעובד תחת הנהגה פוליטית. אני עושה כל הזמן, ואני יכול לתת תשובה, שאנחנו מוכנים, מכיוון שעשינו עבודה.

תחדד בבקשה, האם המעצור משפטי? מה המעצור המשפטי? ובידי מי הסמכות להתיר את הפלונטר המשפטי?

תכף תסביר את זה היועצת המשפטית, גברת ארטמן.


אני רוצה להתייחס להערות של חברת הכנסת לוי. אנחנו, מדינת ישראל, הציבה מאות-מיליוני שקלים לתוכניות קהילתיות. תוכניות לא מתחילות ומסתכמות במועדונית; יש עשרות, מאות תוכניות, גם במסגרת התוכנית עם הפנים לקהילה, גם במסגרת התוכנית הלאומית, ודווקא בגלל התוכניות האלה, כפי שהזכרת, אותרו יותר ילדים – עשרות-אלפים ילדים אותרו, שלא ידענו עליהם. כלומר יש עלייה, וזה טבעי ומוכר לנו בכל מקום בעולם.


יחד עם זה, יש לזכור שהחברה הישראלית השתנתה בשבע השנים האחרונות, החרדית הולכת ונפתחת בממדים שקשה לתאר אותם. כנ"ל החברה הערבית. יש יותר משפחות חד-הוריות, יש יותר חולי נפש. כל האלמנטים שאין לי כרגע זמן לפרט אותם – אני מוכן לשלוח לך פירוט של הניתוח של מה שנעשה - הביא לנו יותר ויותר מקרים קשים, שבאים לידי ביטוי באירועים האלימים שראית.

אנחנו שמים את כל הילדים בשירותים קהילתיים. יש לנו שירותים חוץ ביתיים, פנימיות ומשפחות אומנה ומרכזי חירום, שנכון שבזמן האחרון היה איזשהו קושי- -

עדיין.

מה שאני אומר לך – תבדוק אותי. כל ילד שאמור לצאת מחוץ לבית, ייצא מחוץ לבית. לפעמים יש לנו קושי, כאשר יש לנו מספר עשרות של ילדים עם בעיות נפשיות, ואין מספיק מסגרות. יש דברים כאלה, יש קשיים גדלים והולכים דווקא בגלל השינוי.

אבל אנחנו מדברים פה לא רק על הפוסט-אשפוזיות, אלא באמת כשיש צורך, כשוועדה החליטה או כשהורה אומר: אני לא יכול לגדל את הילד, קחו אותו למסגרת בחוץ – אבל אין פתרון, ולא באופן- -

למה את אומרת שאין פתרון? יש לנו מסגרות. קדמן לפני 15 שנה עשה בלגאן שלם על ילדים - 212 ילדים שהיו בבתי חולים. בתוך שבעה חודשים אנחנו פיתחנו מסגרות- -

אני רוצה להחזיר את הדיון לביצוע ההמלצות. ההמלצות שלכם מאוד ברורות, מנוסחות, לדעתי, באיכות מאוד גבוהה- -

זה גם לא כל הדוח; הדוח הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי, ויש שם נקודות- -

סליחה, אני הייתי רוצה בכל זאת לנווט את הדיון. בדברי הסיכום אתם אומרים: אימוץ הגדרה מוסכמת של הבעיה ושל האוכלוסייה שאליה מתייחסת, תהליכי חקיקה המסדירים את הטיפול במידע רגיש ואת התנאים להעברת המידע, ניסוח והפצה של הנחיות ונהלים ברורים להסדרת דרכי עבודה מתואמת, מיסוד מנגנוני פיקוח של מימוש הנחיות, פיתוח והטמעה של כלים אחידים לאיתור והערכת הסכנה, מינוי אנשי מקצוע ייעודיים בכל ארגון להגנה, בניית מאגרי מידע משותפים, הקמת ועדות תיאום מקומיות תוך הסדרת תחומי אחריות ודרכי עבודתם, מינוי ועדות בדיקה לבחינה בדיעבד של מקרי מוות של ילדים, פיתוח ויישום של תוכניות הכשרה מקצועיות ובין מקצועיות לאיתור וטיפול בילדים - אלה המלצות מאוד ברורות.

ברוך הבא, אדוני שר הרווחה והשירותים החברתיים.

הודיעו לי על שעה 12:00.

לא, הודענו שנתחיל את הישיבה קודם, ואתה תצטרף אלינו ב-12:00. אין לנו שום טענה. ידענו מראש. רק לומר לשר, שאנחנו מקיימים דיון של שתי ועדות, בפועל זה שלוש ועדות - ועדת החינוך והתרבות, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות והוועדה לזכויות הילד, שבזמנו קיבלה, לפני כשנה, דיווח על המלצות.


הדיון שלנו הוא מאוד נוקב. גובשו המלצות בפברואר 2010, המלצות מאוד ברורות, שלטענת חברי הכנסת, ודני דנון, שהיה אז יושב ראש הוועדה לזכויות הילד, וליווה את הוועדה הזאת, ההמלצות האלה כעבור שנה לא יושמו - כך גם טענה חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, שהם חברים יותר ותיקים בוועדה לזכויות הילד. גם מהדיווח שקיבלנו, ההמלצות האלה אינן מיושמות ואינן מבוצעות, לא רק ההמלצות שקשורות בקשיים משפטיים, אלא גם המלצות אחרות - אני לא רוצה להקריא שוב את הכותרות של ההמלצות האלה.

מוטי וינטר, סמנכ"ל המשרד שלך, השתדל להגן כאן בחירוף נפש על פעילות המשרד, אבל עדיין אין לנו תשובות, למה ההמלצות האלה אינן מבוצעות - עברה שנה.

משרד המשפטים נמצא?

כן.

אני שמעתי הצהרה של השר בבוקר ברדיו, שקשה לגדל דרך הממשלה חוקים.

נכון מאוד.

אני מסכים אתו, ולכן אולי היוזמה תעבור אלינו לקדם את זה, לעזור לשר.

אני מציע, השר, שתיקח את רשות הדיבור. אנחנו מתרכזים בסוגייה, מדוע ההמלצות האלה לא מיושמות.

אני מודה לכם, זה חשוב מאוד, ואני חושב שזה פורום נכבד – אני מודה לוועדות ולך, אדוני היושב ראש, וליושבי הראש האחרים ולחברי הכנסת ולחברות הכנסת ששמו את הנושא על סדר היום.

אכן דוח ועדת וינטר עדיין לא הגיע להבשלה לחקיקה מלאה, כי אם 40 הילדים שנרצחו בשנים האחרונות היו באוטובוס אחד, יכול להיות שהחקיקה היתה עוברת בצ'יק. היות שהם נרצחו אחד-אחד בסקילה, שריפה, הרג וחנק על פני ציר זמן של כמה שנים, כנראה שמישהו חושב שהוא יכול לשים רגליים בכל צומת ופינה.


רק לשם העדכון, לאחר האישור של ועדת שרים בראשותי של המלצות ועדת וינטר לפני כשנה, אנחנו ביקשנו להפוך את זה להצעת חוק. הצעת החוק הועברה למשרדים האחרים בסביבות מרס-אפריל, החל תהליך כיפופי ידיים לא פשוט עם כל מי שיש לו יד ורגל בנושא, במיוחד משרד הבריאות על חוק זכויות החולה, במיוחד משרד המשפטים על חוק הגנת הפרטיות.

לאור זאת יזמתי דיון אצל היועץ המשפטי לממשלה, שהתקיים בתחילת אוגוסט, ואמרתי ליועץ המשפטי לממשלה שיש אג'נדות לא מעטות שמעכבות את הדבר הזה, ושאני דורש, הגיע הזמן לשחרר את הפקק. הובהר לי על-ידי משרד המשפטים שהגנת הפרטיות זה התחום שלו, והוא מופקד על הגנת הפרטיות. היה דיון לא פשוט ולא קל. זה לא פשוט, כי עובדי המדינה עובדים באווירה טובה ובהרמוניה, אבל הייתי חייב לשים את הנושא הזה על סדר היום.

בעקבות המפגש אצל היועץ המשפטי לממשלה סוכם על עבודה שתאיץ את התהליך. בין לבין היו לנו עוד שני מקרי רצח קשים מאוד. בעקבות דוח ועדת בן-דרור על רצח ילדי בן-דרור ובעקבות המקרה הרעננה ובעקבות הגל התקשורתי הגדול שהרמנו כולנו ויום העיון שהיה אצל יצחק קדמן, הצלחנו סוף-סוף להגיע למצב שבו ועדת שרים בראשות שר המשפטים נאמן הכריע, והחוק הופץ לפני כחודש בתזכיר הצעת חוק – אנחנו נשמח להציג לכם את החוק. אנחנו עד 9 בינואר אמורים לקבל את כל ההערות של כולם, ולהביא את החוק לוועדת שרים לחקיקה.


עברנו הרבה מאוד מכשולים בדרך, הם מעכבים אותנו לא מעט, כאשר המכשול העיקרי עוסק בהגנת הפרטיות. אתמול התקיים דיון ארוך ומשמעותי מאוד, שהשתתפו בו גם מוטי וינטר והיועצת המשפטית של המשרד, בתיה ארטמן, שמעורבת, עם העמותה להגנת הפרטיות. בעקבות זאת אני מקווה שנוכל להגיע, ונסקור בפניכם את שני הנושאים הפתוחים עדיין בהצעת החוק. אני מציע שהוועדה תקבע לעצמה דד ליין, הוועדה הנכבדה הזאת, נגיד, תוך 10-14 יום כדי לקבל עדכון וסטטוס, איפה עומדת הצעת החוק, האם היא הושלמה והגיעה לוועדת שרים לחקיקה, ואם לא, אני מקבל את ההצעה של חבר הכנסת מיכאלי, אין לי שום בעיה שתהיה הצעת חוק פרטית.

זאת דוגמה קלאסית לבירוקרטיה הבלתי נגמרת בין מערכות השלטון, שאם הן רוצות, הן יודעות רק לתקוע, במקום לקדם נושא בצורה משמעותית, נושא קשה. אני לא אומר שאין פה סוגיות שלכל צד יש האמת שלו, אבל בהינתן משקלות בין טובת הילד להגנת הפרטיות, אני חד-משמעית מצביע בעד טובת הילד.

זה חיי הילד.

אמת. אדוני היושב ראש, אם אתה רוצה לשמוע מהיועצת המשפטית של משרדי, אילו נושאים- -

מאחר שאני הולכת לנשיאות- -

לוח הזמנים של תזכיר הצעת חוק הוא עד 9 בינואר. אולי היועצת המשפטית תגיד אילו נקודות עדיין פתוחות. אני מציע לא לקיים דיון פרטני על כל רכיב – רק שתבינו איפה זה נמצא, ולאחר מכן, אם תרצה לשמוע את עמדת משרד המשפטים, אנחנו רק נשמח.

אני צריכה ללכת לנשיאות והנושא הזה בוער – חבל שזה יצא מ-11:00 ל-11:30- -

לי הודיעו להיות ב-12:00, זה מהרגע הראשון.

אני לא באה אליך בטענות. השאלה היא, פרט לאותה הצעת חוק, שאני מקווה שתרקום עור וגידים כמה שיותר מהר ותוגש למליאה לאישורה הסופי, ואולי גם נראה תוצאות במהירות, לגבי המסקנות הנוספות, לגבי ההיערכות בשטח, איפה זה עומד – התחילו לגייס יותר כוח אדם? התחילו לבנות את זה כמו שצריך? שכשנעביר את החוק, לא נגיד: עכשיו עד שניערך לזה, ייקח עוד מספר חודשים.

ברור שכן. מנכ"ל המשרד מייד יצטרף וידבר. רק אומר, בעקבות רצח ילדי בן-דרור אנחנו הוצאנו הנחיה, אנוכי והמנכ"ל, לפי תקנון העבודה הסוציאלית למה שאנחנו קוראים לו נורות אדומות, מקרים מיוחדים, שזה עולה לידיעת מנהל המחוז והמנכ"ל. יש הרבה יותר ערנות במערכת בשטח למקרים מהסוג הזה. ברגע שעבר תקציב המדינה, אנחנו נקצה על-פי התקציב 150 תקנים חדשים ללשכות הרווחה, שזאת תוספת משמעותית. אבל אני לא חושב שצריך לפתוח עכשיו את כל הדיון הזה - יש ועדת העבודה והרווחה, שבה אנחנו גם מציגים את סוגיות כוח האדם, סוגיות התנאים של העובדים הסוציאליים, פקידי הסעד לסדרי דין, פקידי הסעד למשפחה. יש לנו ויכוח גדול מאוד עם גורמים שמנסים לעקר ולעכב את יכולתם של פקידי הסעד, העובדים הסוציאליים, להתערב בחיים של משפחות ולהוציא ילדים מסכנה.

אני לא אומר שהכלי המוצע בחקיקה הוא הכלי בלעדיו אין; זו מערכת הוליסטית שלמה. אני טוען בצורה עקבית שמסוכנותו האנושית של האדם עוברת תמורות מול עינינו. התמורות הן כאלה שלא ניתן – מה שלא יכולנו בכלל לצפות בעבר, אנחנו רואים מול עינינו היום. אם ננתח, למשל, את פרשת ילדי בן-דרור, קם שם סמנכ"ל משרד הבריאות, ואמר: האב הזה ניסה להתאבד ארבע פעמים. אף אחד במערכת לא חשב שאם הוא ניסה לגרום לעצמו מוות, הוא יגרום מוות לילדיו. דבר כזה לא מוכר. מה זה אומר – שהמסוכנות האנושית של האדם עוברת תמורות, וחוצה קווים אדומים שלעולם לא דמיינו כבני אנוש, לכן זה מחייב דיון עמוק מאוד בעולם הפסיכולוגיה, בעולם הקרימינולוגיה, עולם העבודה הסוציאלית, העולם התרבותי של כולנו, העולם החינוכי, עולם העבודה הקהילתית, בכל העולמות האלה, האם להיכנס למוד של "זאב-זאב", או האם להיכנס למוד שאומר: עכשיו כל מקרה, אנחנו חייבים לצפות את התרחיש הגרוע ביותר.

· - -

זה שאלות מאוד משמעותיות, שלא יכולות להיפתר בדיון בין פוליטיקאים בחמש דקות, אלא בדיון הרבה יותר עמוק ומשמעותי בעולם המקצועי, לפני שזה בא לפוליטיקה.

בתיה, מה הנקודות הפתוחות?

יש שתי נקודות מחלוקת בינינו לבין שני משרדי ממשלה – משרד הביטחון פנים ומשרד החינוך. במשרד החינוך זה לגבי – אנחנו בחוק עשינו שתי מערכות של פנייה: אחת פנייה יזומה לשירותי הרווחה ופנייה אחרת היא משירותי הרווחה לגורמים הטיפוליים.


אנחנו חשבנו שבין אנשי המקצוע שעליהם אנחנו מטילים את החובות בחוק צריכים להיכלל כל אנשי החינוך, כשמשרד החינוך חשב שזה רק מנהל מוסד חינוכי, ורק הרגע שמענו מחברת הכנסת אורלי לוי, שדווקא אלה שמאתרות הן היועצות החינוכיות ולאו דווקא מנהל המוסד החינוכי.


דבר נוסף שיש לנו מחלוקת זה עם המשטרה לגבי העברת מידע יזום, שהמשטרה מתנגדת לזה שהיא תיכלל בחוק, ככל שוטר שיעביר מידע יזום. לטענתה, הם ממילא עושים את זה, ולכן לא צריך להכליל אותם בחוק. אלה שתי נקודות מחלוקת שנשארו בינינו, בין משרדי הממשלה.

תודה.

חופש המידע נפתר?

לא. אנחנו הפצנו את התזכיר להערות הציבור, זה בדרך כלל כל בעלי המקצוע שכלולים בהצעת החוק. ביקשו מאתנו עוד ארכה של שבוע להעביר את ההערות. אנחנו חושבים שמצאנו את האיזון הנכון בנושא הגנת הפרטיות, אבל זה יהיה בדיונים בכנסת. יש בין המשרדים הסכמה.

תודה. המשרד לביטחון פנים, מה ההתנגדות שלכם?

אדוני היושב-ראש, שמי ערן קמין, אני רמ"ח נוער ארצי, סך הכול חודש בתפקיד.

ברוך הבא.

תודה. שמח להיות פה.

לגופו של עניין, אנחנו לא מתנגדים; אנחנו מהגופים היותר משתפי פעולה בנושא הזה. אנחנו מוסרים מידע על-פי נוהל – אנחנו מוסרים מידע לפקידי סעד, לעובדי רווחה.

אתם מתנגדים לתזכיר?

לא, אנחנו רק טוענים שאין צורך לקבוע דיווח יזום, כי הדיווח הוא בלאו הכי כחלק מהגדרת העבודה שלנו. להגיד לשוטר: כל אימת שאתה נתקל באיזשהו אירוע, זה כמעט בלתי-אפשרי. אנחנו מדווחים, כשהאירוע מגיע לפתחנו, ואז אנחנו מחויבים לדווח על-פי חוק, ואנחנו עושים את זה דבר שבשגרה. לכן אין טעם להרחיב את היריעה, כאשר היא מספקת.

תודה. חנה שדמי, למה אתם מתנגדים?

מדובר, שאם צריך להיות אחראי בתוך בית ספר, זה מנהל בית הספר. שאלה, למה לא יועצים? 50 אחוז מבתי הספר היסודיים, אין בהם יועצים – זה מקצוע שלא מתוקנן- -

גם וגם. גם המורה, המחנך.

מדובר שבתוך ארגון יש נציג אחד בתוך הארגון, זה מה שאני יודעת שמדובר בתוך עבודת הוועדה. לכן זה מנהל בית הספר.

ההתנגדות היא משפטית או מהותית?

מהותית, כי אי-אפשר להטיל אחריות על מי שבהרבה מקים לא נמצא שם.

ברור שאם אין יועץ בבית הספר, אין על מי להטיל אחריות. אבל יש מורה, יש מחנך- -

אני הייתי חברה בוועדה, והוחלט שיהיה נציג בכל מוסד. לכן הוחלט שמנהל בית הספר הוא נציג במוסד.

אני חושב שהוועדות כאן לא צריכות להיכנס לרזולוציות.

אדוני היושב ראש, מקומם לשמוע את הדברים האלה. כבר שנה כל אחד ממציא משהו, ובפועל שום דבר לא קורה. אנחנו צריכים לפנות, אם לא לשר הרווחה – לשר המשפטים, לקבוע לוחות זמנים. האויב של הטוב מאוד הוא המצוין.

השר נתן פה מסה לא רגילה של אני מאשים כלפי שיטת השלטון, שיטת הממשל הישראלית. יש כאן אני מאשים, שמאחוריו מסתתרים חיי ילדים. במילים אחרות, שנה שלמה עדיין אנחנו לא הגענו לפתרון שהיינו צריכים להגיע, ואנחנו מסכנים חיי ילדים. אני מקבל את העצה של חבר הכנסת מיכאלי – נקבל את תזכיר הצעת החוק של משרד הרווחה, ונגיש אותו – אני מציע, עד שהם יגמרו- -

אני חושב שראוי להמתין, אני חושב שצריך להמתין 14 יום.

מאה אחוז. אם תוך 14 יום הממשלה לא תסיים עבודתה, תקבל את האישור של ועדת השרים לחקיקה להניח את החוק, אני מציע שנשים, ואז יהיה מבחן לא של הממשלה אלא של חברי הכנסת, שגם אם ועדת שרים לחקיקה לא תאשר את החוק הזה, אתה ואני ודנון ואלכס, שאנחנו חברי קואליציה, נסכים להעלות את החוק הזה למרות התנגדות ועדת השרים לחקיקה, וזה המבחן שלנו, ואז לא נוכל לבוא בטענות לאף אחד אחר. לא נדבר גבוהה-גבוהה, ואז עם האצבעות שלנו נעשה דברים אחרים. אני מוכן להיות המוביל, וגם אם ועדת השרים לא תסכים – עשיתי את זה כבר פעם בקדנציה הזאת – להביא את הצעת החוק הזאת. הבעיה היחידה, שהסיעה שלך מורידה לך את הצעת החוק, לכן גם צריכים מישהו מהאופוזיציה, שיחתום על זה, שגם אם הסיעות שלנו מורידות לנו את הצעת החוק, כי לא באופן פרטי שלנו, שנוכל להעלות את הצעת החוק, ואני בטוח שמהאופוזיציה נמצא מתנדבים לעניין הזה, אפילו מתנדבים רבים מדי, ולא צריך שיהיו יותר מדי רבים. אני מרגיש אחריות כבדה מאוד לעניין הזה.


אדוני השר, העלו כאן נקודה נכונה נוספת – בנוסף לבעיות המשפטיות, שלפי מה שנמסר כאן, כרגע זה מינורי, זה פערים קטנים. לדעתי, אם מה שדיווחה בתיה זה המכשול בפני גיבוש סופי של החוק, אני אופטימי שיכולה להיות הצעת חוק ממשלתית. השרים פה יכולים לקבל- -

אני לגמרי מסכים אתך, אבל אנחנו כבר מכירים את החיים.

בשנתיים שהייתי שר הרווחה לא הצלחתי להעביר אפילו חוק אחד. כחבר כנסת – עוד לא מלאו שנתיים, ואני כבר בחוק ה-15 או ה-16 שלי.

הייעוץ המשפטי במשרדי מכיר את הטענה הזאת, וגם מכיר את העובדה שאני תמיד אומר להם, איך אורלב מצליח לחוקק חוקים, ואנחנו לא. הממשלה מאוד מסורבלת, וזה מראה את האבסורד. זה לא מוכר באף שיטת ממשל בעולם.

מסכים אתך.

אדוני היושב ראש, מכיוון שלא הייתי בדיונים בוועדת זכויות הילד, וההיבט שקשור לעניין של מערכת החינוך מאוד חשוב מבחינתי גם, אם תוכלו לענות לי על הנושא הזה, אודה לך, השר: בנושא של המודעות, מי צריך לדווח ואיך לדווח – לפי איזה הגדרות צריך לבצע דיווח? נגיד, אם ילד לא מגיע לבית ספר תקופה של כמה - שבוע? שבועיים? האם הדיווח צריך להיות על כך שפתאום מחליט המחנך, המנהל, אם, נגיד, שבוע הוא לא היה בבית ספר ויש סיבה – מבחינת אותו מנהל, הסיבה לא מוצדקת בעיניו, אז הוא מדווח עליו, ואז מתחיל הבלגאן גם עם אותם מורים; אם, נגיד, נוסעים לשבוע לחו"ל, ואומרים: היינו שבוע בחו"ל, ומבחינת המחנך, לא מקובל שנוסעים שבוע לחו"ל, והוא מדווח לרשויות, ומתחיל בלגאן שם עם הבדיקות וכו'. איפה בנושא הזה הגבול?

בסדר. בבקשה, המנכ"ל.

קודם כל, אני רוצה לתקן את חבר הכנסת מילר ולומר לו, שאנחנו לא עוסקים בדיווח; אנחנו עוסקים בשיתוף במידע. זה שונה מהותית. אנחנו לא מדברים שיש כתובת על הקיר אלא שיש פאזל שצריך לבנות אותו, כאשר יש סכנה לילד. הפאזל הזה הוא בלתי אפשרי, והוא לא ייעשה רק על-ידי עובדים סוציאליים. אם מערכת החינוך תתחמק, אם המשטרה תלך רק לפי הנוהל הקיים, אם מערכת הבריאות – גם בריאות הנפש וגם טיפות החלב – אם כולם לא יהיו בבניית הפאזל במערך שאנחנו יודעים לבנות אותו, ודוח וינטר, שלא כאן המקום לפרט את זה, קבע כיצד יהיה השיתוף במידע, והחוק לא יאפשר את זה, אז התופעה זאת תימשך. לכן הנושא של דיווח הוא לא שם המשחק, של ילד בסיכון. יש לזה כללים ברורים - נשמח להעביר לכם את כל הכללים שנקבעו, מה דרכי הפעולה של כל אחד מהגורמים שנמצאים בקהילה. זה לא דבר של דיווח; זה דבר של שיתוף פעיל בהעברת מידע והתייעצות כוללת של כל הגורמים. לכן בין היתר גם בהצעת החוק נאמר, שמנהל מחלקת הרווחה הוא זה שיהיה מוסמך לדרוש את הדברים הללו.

כשיש חשש ממשי לפגיעה- -

לא אקריא את הכול. מדובר כאן בקונספט אחר לגמרי, שקיים, בין היתר, גם במדינות מערביות כמו באנגליה, של איתור פעיל ולא איתור פסיבי, רק של דיווח שקרה – אסון או קרוב לאסון. ואז כשילד לא מגיע שבוע לבית ספר, הוא הגיע לקופת חולים עם איזו מכה, ובמתנ"ס הוא נעדר מחוגים שהיה וכן הלאה, מצטרפת התמונה באותו מטה קטן, ישובי, שעליו אנחנו יודעים לדבר, ויודעים גם שצריך לתקצב אותו, לטובת תמונה שממנה יש אפשרות שייבנה הפאזל, שבו יאותר הילד בסכנה. כיוון שאנחנו יודעים שאיתותים בודדים של החינוך בנפרד והבריאות בנפרד והעובדת הסוציאלית בנפרד וכן הלאה - לא מביאים את זה לתמונה. יש לנו כל ההמלצות, נשמח להביא לכם גם באופן מפורט וגם באופן תמציתי. מוטי וינטר עמד בראש הוועדה הבין-משרדית. עדיין האמירות שנאמרות כאן – אמנם בתיה, היועצת המשפטית שלנו, טענה שאנחנו מתקרבים, אבל התפישה במערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, מערכת הקהילה צריכה להיות של איתור פעיל ולא איתור פסיבי – רק שקרתה קטסטרופה, אז מדווחים. יש לזה כללים.

אני מבין את הכללים, אני מבין את הפאזל שאתם מנסים לבנות. אבל כשאנחנו מדברים על עניין שקורה בשטח, והמציאות היא שונה, כי המתנ"ס לא הולך לדווח אם הילד נמצא במתנ"ס. השאלה – שבוע-שבועיים ילד לא מגיע לבית ספר. האם המידע הזה- -

הוא צריך להגיע למוקד הישובי.

כמה זמן מוגדר בחוק הדיווח?

חבר הכנסת מילר, כל מי שעוסק בחקיקה הרבה שנים יודע, שחוק לא יורד לרזולוציה כזאת, אלא הוא מסמיך ומאפשר כללים ונהלים.

אחד הנושאים שוועדת וינטר נתנה את דעתה זה לאמץ הגדרה מוסכמת, מה זה נקרא ילד בסיכון או בסכנה, שלגביו צריך להפעיל את כל המנגנון. על זה עונה החוק, שמטיל חובה על כל אלה שעוטפים את הילד, אם מי מהם זיהה, איתר, הגדיר מישהו שנמצא בסכנה, יש מנגנון שלם שמתחיל להפעיל. יכול להיות שיש ילד שנעדר חודש ימים, ובית הספר חושב שאין שום סכנה לחייו, וזה בעיה לגמרי אחרת. יש מישהו שנעדר יום אחד מביתו, וזו סכנה. יש פה הגדרות מקצועיות, שצריך לתת עליהן את הדעת. על כל פנים, החוק לא צריך להיכנס, ועל זה אפשר לקיים דיון.

ברגע שמועבר מידע ממערכת החינוך למערכת שלכם, מה קורה?

זה לא עובד ככה. הקונספט אינו עוסק במערכת רווחה שקולטת ומעבדת; יש מוקד ישובי שכולל את כל הגורמים שפירטתי וגם כאלה שלא פירטתי, והם יושבים בישיבה, או בישיבת חירום, לפי קריאה של מנהל מחלקת הרווחה, או בישיבה תקופתית, ומעבדים את כל האיתותים שמגיעים של כל הילדים, לצורך הערכה, האם יש ילד בסכנה. המשטרה יחד עם שירותי הבריאות – הם צריכים לשבת- -

מה שלא קיים כיום.

זה נבנה. אנחנו כרגע בתהליך ראשוני של בנייה של מוקדים שנקראים תוכנית מגן. צריך גם כוח אדם מקצועי נוסף לנושאים הללו, אבל זה לא שמישהו מקבל, ועושה את זה לבד. כל הגורמים בקהילה חייבים לעבוד יחד.

תודה. משרד המשפטים, בבקשה.

קודם כל, הצעת החוק והדוח עוסקים בשני מצבים נבדלים: מצב אחד הוא מצב שבו יש מידע על סיכון גבוה, שלצורך העניין, אם אנחנו מדברים על פאזל, החלק תופס חלק גדול מהפאזל, ויש בו מידע מאוד חמור, שהוא בעצמו מצביע על סכנה, והתייחסות אחרת היא למספר איתותים, שכל אחד מהם הוא חלק קטן בפאזל, אבל שהמצבור מביא לדברים.

גם היום ברוב החוקים ולגבי רוב בעלי המקצוע יש הסמכות והאפשרות להעביר מידע, כשיש רמה גבוהה. הבעיה היחידה היתה עם משרד הבריאות – לא עם המשטרה, לא עם הפסיכולוגים ולא עם העובדים הסוציאליים, כי החוקים שלהם מאפשרים את זה. היתה בעיה מסוימת עם משרד הבריאות. אנחנו לא התנגדנו לשינוי החסם הזה בחוק זכויות החולה; ההתנגדות היתה בעניין הזה דווקא של משרד הבריאות.

לכן יש לנו הרוגים - הילדים.

זה בא על פתרונו, לשמחתי, בהצעת החוק הזאת, אבל אני מודיעה, שאנחנו לא התנגדנו לכך בשום שלב.


החלק המשמעותי יותר הוא הנושא של האיתותים השונים. אנחנו לא היינו שותפים, בניגוד למשרדים אחרים, בשלב של עבודה על הדוח, והצעת חוק ראשונית הגיעה אלינו במהלך חודש אפריל, שהיא דיברה יותר על החסמים, אבל ההצעה שהיא יותר מעגנת את התוכנית הגיעה אלינו ביוני או יולי, אני חושבת. ריכזנו עבודה שלא היתה רק ההערות שלנו אלא באמת עלו התנגדויות למרות השותפות בהצעת החוק, גם של משרדים אחרים. שני משנים ליועץ המשפטי לממשלה היו בדיונים האלה, הם ריכזו את התגובות, וניסו גם לעבוד לקראת קבלת הסכמה.

התוצאה של זה, זאת הצעת החוק הזאת, שהוגשה בתמיכתנו, ואנחנו מבחינתנו במהלך חודש נובמבר, וזה יצא לדרך. יש פה נושאים רגישים לא רק של הגנת פרטיות כשלעצמה – ציינתי את זה בישיבה אחרת; הסוגייה של האיתותים הקלים מעוררת את השאלה, מה קורה לאדם שרוצה ללכת לפסיכולוג, אנחנו לא רוצים שהוא יירתע מלפנות לפסיכולוג שמא משהו קטן יועבר הלאה. אנחנו רוצים לאפשר את הטיפול ולא למנוע אותו מחשש לזליגה גדולה לא בגלל ערך הפרטיות כשלעצמו אלא כדי לגרום לזה שאנשים ילכו לטיפול, אבל עדיין אנחנו סבורים ומסכימים בזה לחלוטין עם משרד הרווחה, שיש רף שהחל ממנו זה צריך לעבור לדיווח, למרות שההורים לא מסכימים ולמרות שיש קשיים.

תודה. אנחנו פותחים את הדיון. יצחק קדמן.

תודה, אדוני. קודם כל, ביום חמישי האחרון, 30 בדצמבר, ערב נעילת שנה נוספת, נרצח ריאן אל אבשק, תינוק בן שלושה חודשים, אחרי שאביו חבט אותו ברצפת בטון. זה התינוק או הילד השביעי בשנת 2010 שנרצח בתוך המשפחה; הילד ה-43 בשמונה השנים האחרונות. לא במקרה הזכרתי את זה, כי ברובכם לא שמעתם בכלל על המקרה הזה. משום מה, התקשורת ובעקבותיה גם גורמים אחרים, התעלמו לחלוטין, אולי כי יש ילדים בישראל ששווים פחות, אבל התינוק הזה נרצח מבלי שקמה שום מהומה בעניין. צריך, כנראה, לדעת גם למי להיוולד.

באיזה ישוב?

בשגב שלום.


הצעת החוק, והשר והמנכ"ל והיועצת המשפטית הזכירו, היא חשובה ביותר, בעיקר כדי למנוע מצבים שבהם אנשים מתבצרים אחרי האתיקה המקצועית וחוקי המקצוע שלהם כתירוץ לא לשתף פעולה. יחד עם זה יש לזכור כמה דברים נוספים: אל"ף, גם אם הצעת החוק תעבור, לא יקרה הרבה, אם התרבות הארגונית שלנו לא תשתנה, תרבות ארגונית של חוסר שיתוף הפעולה. ובעניין הזה לא צריך לחכות להצעת החוק; צריך לעבוד על כך שמידע יזרום כדרך שיתוף פעולה, ואגב, אדוני השר ואדוני המנכ"ל, זה הולך לשני הצדדים – זה מצריך גם את העובדים הסוציאליים לשתף פעולה עם אחרים, לא רק לקבל מידע מאחרים, ואני אומר לך באחריות שזה לא פועל כמו שצריך. גם העובדים הסוציאליים מסתתרים מאחורי חובת הסודיות והחוקים המקצועיים שלהם כדי לא להעביר מידע הלאה, ואי-אפשר לבסס את זה רק על זרימת מידע בכיוון אחד.


דבר נוסף שצריך לדעת, ששיתוף הפעולה הוא חשוב, אבל הוא לא יכול באופן בלעדי לפתור את הבעיה. צריך לראות את מקרי הרצח של הילדים על קצה אמנם מאוד רחוק וקיצוני, על רצף של התעללות בילדים. בשנה שעברה היו קרוב ל-46 אלף דיווחים על התעללות בילדים לעובדים סוציאליים לפי חוק הנוער. זה מספרים עצומים. בחלק מהדיווחים עצם הדיווח והאיתור והטיפול המוקדם מנע אולי את מקרה הרצח הבא, לכן צריך לראות את הדברים על רצף.


במצב היום שירותי הרווחה מצריכים חיזוק משמעותי. אין היום כוח אדם ואמצעים ומשאבים ופתרונות במידה מספקת. הצרכים עלו, שמענו פה שיש אוכלוסיות חדשות שנפתחו לפני שירותי הרווחה, וצריך להגיד את זה לחיוב, אבל הרבה פעמים אין לנו מענים. תשומת הלב אני מבקש להפנות גם לאוכלוסייה שלא מדברים עליה, וזאת האוכלוסייה של ילדי הגירושין. היא פוטנציאל ענק לסיכון. הילדים האלה לא מוכרים היום רשמית כילדים בסיכון, למרות – תבדקו כמה מהילדים שנרצחו היו – אגב, לא רק בארץ – היו על רקע של סכסוכי פירוד וגירושין. זה צריך להדליק לנו נורה אדומה ענקית. אין מספיק תשומת לב.


אפילו בלי חוק, בתוך המערכות עצמן המידע לא עובר: אין היום, או לפחות לפי שעה, אין היום מרשם מרכזי שיכול להעביר מידע בין לשכות הרווחה עצמן בישובים שונים בארץ. יש תופעה של משפחות נודדות, שהן נמלטות משירותי הרווחה מישוב לישוב, ואין היום, וזה לא צריך חוק; זה יכול המשרד לעשות. אותו דבר בבתי חולים: אין עד היום בבתי החולים בישראל מרשם מרכזי. זה קיים ברוב ארצות העולם, כי מה קורה – חובטים בילד, גורמים לו נזק, הילד מתאשפז בבית חולים, ואחר כך ההורים הולכים עם פגיעה אחרת לבית חולים אחר.

יש מערכת.

אין מרשם מרכזי, שבו בלחיצת כפתור בבית חולים אחד יכולים לדעת.

אני חושב גם שמוכרחים לומר מילה, למרות שמקרי הרצח הם מקרי קיצון, על השרשת ראיית הילד כאדם. מי שעושה דה-לגיטימציה של ילדים כאדם, מי שיוצא ובחצי פה או בפה מלא אומר שבמקרים מסוימים מותר להכות אותו או מותר לפגוע בו, זה על רצף מאוד קיצוני, אבל על אותו רצף שאותם אנשים, שהם נורמליים במובן הקליני - הם לא חולי נפש מובהקים, אותם אנשים שרוצחים את הילדים שלהם – חלק מזה מגיע על רקע אי-ראיית הילד כאדם. מי שזוכר את המקרה הנוראי של צבעוני, ששרף את שני ילדיו במרכז קשר, אמר אותו רוצח: אני רצחתי אותם, כי רצו לקחת אותם ממני, ואשתי לא רצתה שאראה אותם, ואם הם לא יהיו שלי, הם לא יהיו של אף אחד. התפישה הזו שהילד הוא רכוש, אנחנו מוכרחים לפעול גם במערכת החינוכית כדי למנוע את מקרה הרצח הבא.

תודה. ד"ר יפעת כרמל, מומחית לילדים חשופים לאלימות במשפחה בנעמ"ת, בבקשה.

אני רוצה להמשיך את דבריו של ד"ר קדמן. המומחיות שלי, ילדים חשופים לאלימות במשפחה. אני רוצה לדבר על הקשר שבין אלימות במשפחה לאלימות כלפי ילדים. בהרבה פורומים של אנשי מקצוע אני שומעת שמועלית השאלה, האם הוא גבר שמאיים לפגוע באשתו ו/או בעצמו, עלול לפגוע בילדיו. אני כאן כדי לומר חד-משמעית שכן. אם צריך להעריך סיכון או לדבר על הערכת מסוכנות, להערכתי המקצועית, אי-אפשר לנבא מיהו אותו גבר שירצח את ילדיו בעקבות איום על רצח אשתו. מבחינתי, מבחינת מה שאני רואה בשטח, כל גבר ששייך לתחום האלימות במשפחה, כל גבר שמוגדר כגבר אלים, צריך להיות מסומן כחשוד פוטנציאלי, שבקצה הרצף עלול להיות מצב שהוא ירצח את ילדיו. במקרים של אלימות במשפחה, במקרי הקצה, הגבר רואה בילדים הרחבה, זרוע מורחבת של האשה, ובהחלט יש דינמיקות מאוד מסוימות שמאפשרות לקרוא את המפה, ולהעריך שהילד מהווה עבור אותו גבר תחליף, הוא יהיה מסוגל להיפרד מאשתו רק אם הוא יספח לאישיות הבלתי-גמורה שלו את אותו ילד. המקרה של הודיה ז"ל, מקרה טבעוני ז"ל, הרבה ילדים שנרצחו – אם נבדוק, כמו שציין ד"ר יצחק קדמן, שייכים לתחום של אלימות במשפחה. ילדים חשופים לאלימות לא מוגדרים כיום כילדים בסיכון, ולהערכתי, יש מקום לפתוח את הנושא.

תודה. נתן אליאס, בבקשה.

לבינתיים הדבר שכולם אמרו פה מדבר על איך למנוע את הבעיה, ולפעמים אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיה, כי רוב מקרי הרצח שהיו, היו מקרים של הורים גרושים או פרודים. תחושת הנקם של אחד מבני הזוג הוא שהביא לרצח. הרבה זוגות מתגרשים במדינה, ואנחנו לא יכולים לומר לזוגות שלא יתגרשו, לכן בא מקרים גם של שם-טוב, של הודיה קדם, עוד הרבה מקרים כאלה, שילדים כאלה היו קורבן של אחד מבני הזוג כדי לפגוע בשני ולהגיד לו: אתה תישאר פה בעולם, אני אלך, אעשה את עצמי משוגע, ואצא על סעיף נפשי, ולא אקבל לא כלא ולא שום דבר. אז אני גם חושב שצריך להעלות את זה – צריך להעלות גם את רמת הענישה במקרים האלה. אני מאחל לכם הצלחה בנושא הזה.

איזו ענישה?

אדם שרצח מישהו לא יכול להגיע פתאום ולומר: עכשיו אני מפגר ולא יודע מה עשיתי.

זה לא מילה שלו נגד מילה של מישהו אחר. אל תערבב.

יש מצב של אדם שרצה לפגוע באשתו.

רצח זה רצח, וענישה על רצח זה ענישה על רצח. אין פה טענה, שבגלל שאני התגרשתי וחשתי לא בסדר, אז רצחתי.

הודיה קדם – למה הוא רצח אותה? הוא רצה להתנקם בגרושתו.

תודה. אתי בנימין, יו"ר הנהגת ההורים הארצית.

כיו"ר הנהגת ההורים הארצית וכמי שהמשרד שלה נמצא צמוד למשרד של מצבי חירום של עיריית ירושלים, ממש בקיר צמוד, אני מקבלת המון פניות של הורים, הרבה פניות של שכנים על התעללות במשפחה, על צעקות שנשמעות מבתים. אני מרגישה שהעובדים הסוציאליים בלשכות הרווחה לא מספיק רגישים- -

מה עם המורים?

אני אגיע גם למורים. אני יו"ר ארגון ההורים, לא יו"ר ארגון המורים. אני מרגישה שהעובדים הסוציאליים לא מספיק רגישים למה שקורה בשטח, ולא פעם אני מגיעה עם פניות, ונתקלת באטימות מוחלטת. למשל, משפחה עם חמישה ילדים, שהילדים עברו שם התעללות מינית קשה ביותר – נאלצתי פשוט לצרוח על העובדת הסוציאלית אחרי כמה פעמים שפניתי אליה, והיא פשוט לא ענתה. בסופו של דבר גילינו, שמתוך החמישה היו שני ילדים שבכלל לא הגיעו לבית הספר במשך חודש. ואף אחד לא דיווח עליהם. אחד הילדים בכלל הוצאנו אותו מהבית לאיתנים, וזה לא המקרה הראשון ולא האחרון.

צריך לעבוד בשיתוף פעולה. ברגע שאני באה ללשכת הרווחה, לעובד סוציאלי- -

באיזו עיר היית?

אני מדברת בכל הארץ. אני יושבת ראש הנהגת ההורים הארצית.

את עושה הכללה נורא רגישה. זה כמו להכליל את המורים.

אדוני השר, המקרה הספציפי הזה היה בירושלים.

אז תעבירי לי תלונה מסודרת עם פרטים.

המקרה הזה כבר נפתר, אבל אני מדברת באופן כללי.

אנא בפעם הבאה שאת נתקלת במקרה כזה, תכתבי לי בבקשה.

רוב המקרים נתקלים באטימות.

תודה רבה. חברת הכנסת מרינה סולודקין.

קודם כל, אני מברכת את ראשי הוועדות חינוך ומעמד הילד, גם את השר ואת המנכ"ל ואת הצמרת שהגיעה. אני חושבת שאנחנו זקוקים לדיון הזה בגלל המצב, כי אני מכירה את שני הצדדים של המטבע הזה. יש צד שבמשפחות אלימות, במשפחות עם מחלות נפש, משפחות שיש סכנה אמיתית, לא מטפלים, או מטפלים באיחור, אחרי מעשה, במשפחות האלה, כמו שהיה במקרים האחרונים, רצח שלושת הילדים ממשפחת בן-דרור, שלבן אדם היו שמונה אשפוזים פסיכיאטריים. אומרים כאן שאין התאמה. אני מבינה את זה, אבל משרד הבריאות חייב יחד עם שירותי הרווחה להעריך את המסוכנות; והמקרה האחרון, שאשה הרגה את שני ילדיה, ואני שואלת, איפה היו מסוגלות הורית לאשה הזאת? ראינו אותה בטלוויזיה, ושמענו שהיא היתה במצב כזה, שלא יכולה לענות לאף שאלה, ומצד אחר, יש הרבה פניות אליי של אנשים אחרים לגמרי, של משפחות נורמטיביות, שנכנסים לחיים שלהם, ששם אוהבים ילדים, שהאשמה של המשפחות היא רק שהם לא מבוססים, או משפחות חד-הוריות, ושם יש כל הטיפול – יש ועדות החלטה, יש פסיכיאטריים, יש מסוגלות הורית. אנחנו רואים שהמשפחות האלה, אחרי תהליכים משפטיים, מחזירים להם את הילדים שלהם.

אז אני בעד הערכה נכונה של מסוכנות המצב, ואני גם תומכת במה שאמר מר קדמן; אני כל הזמן רואה שבמקרי גירושין יש סכנת נפשות לילדים, ואני אפילו פונה למשרד הרווחה, ומבקשת עזרה. אם אמא אומרת לי שיש סכנה לילד, כי הבעל מאיים להרוג את הילדים, ודאי שיש לי חובת הדיווח.

אם הוא מאיים להרוג את הילדים, שתגיש תלונה במשטרה.

מה שאני מקבלת ממשרד הרווחה, שהם גם רואים בחומרה את המקרה הזה, אבל יש בית משפט.

יש משטרה. זה עבירה פלילית.

המשטרה פועלת מאוד באגרסיביות ובתקיפות.

ומשרד הרווחה לא צריך להשתמש כמשטרה וכלי. יש כאלה גם שיודעים לנצל.

לפעמים הם לוקחים את הדברים בידיים.

מה שאני אומרת, קודם כל תשומת לב למשפחות שהערכת המסוכנות גבוהה, ולהתעסק בזה. ודבר שני, לרדת מאלה שיש שם בעיות אחרות. לתת דיור ציבורי- -

עברנו לדיון אחר. בבקשה.

אני רוצה הערה מקצועית לכל אלה שמדברים על הערכת מסוכנות, בעקבות יום העיון שהיה לזכרו של לנגרמן – אין כלי להערכת מסוכנות, שהוא תקף. אומרים את זה טובי הפסיכיאטרים. אסור לנו להשלות את עצמנו. צריך לבנות אותו בבנייה. גורמים מקצועיים גדולים מאתנו מדברים על כך. יש הרבה איתותים, אבל הכלי המובהק של מסוכנות לא קיים בעולם, לפחות לפי מה שאני יודע.

זה מה שאני אומר.

תודה. חנה שטרום-כהן, מהפורום המקצועי בבריאות הנפש.

אני פסיכולוגית קלינית בתחנה לבריאות נפש ויו"ר פורום מקצועי של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. קודם כל, אני רוצה לברך על החוק הזה, הוא מצוין. יש בעיה מאוד גדולה שלא נותנים פה את הדעת - מידע רב וכלי עבודה מאוד חשוב נעשה בתחנות לבריאות הנפש דרך פנייה של אנשים בכל הגילים מסיבות שונות, שהמטפלים יכולים לאתר לא רק סכנה לאלימות קיצונית אלא התעללויות שונות, כולל התעללות נפשית, שקשה אפילו לשים עליה את האצבע. המטפלים יכולים לעשות עבודה מאוד חשובה כדי לשנות את היחס, ובמקרה הצורך יש חובת דיווח, ואף אחד – אין לו בעיה עם זה, לדווח לפקיד סעד ולנקוט בתהליכים. הבעיה, שהתחנות לבריאות הנפש כבר 15 שנה נמצאות בתהליך ייבוש מתמשך; כוח האדם ביחס לאוכלוסייה הולך וקטן, הבעיות גדלות, יש תורי המתנה ארוכים, ומאוד קשה לקבל אנשים לטיפול, גם ילדים, גם גיל רך וגם מבוגרים, ובכך אנחנו מונעים את האפשרות לעשות התערבות ואיתור של אוכלוסייה בסיכון.


אנחנו עובדים בשיתוף לשכות הרווחה, וגם אצלם - יש להם עובד, 300 תיקים על השולחן, רק להעביר מצד לצד לוקח לו את כל יום העבודה, ודאי שלא לעשות עבודה. כל ההאשמות והטענות האלה לא מתייחסות למקור הבעיה, ולכן חלק מתוכנית השינוי חייב להיות קודם כל לעצור לאלתר, ואני מאוד שמחה שהשר הרצוג גם פה – לעצור לאלתר את ייבוש התחנות לבריאות הנפש, לעצור את הפרטת השירות ולהשקיע בהגדלת תקנים ושיפור השירות.

תודה. יאיר טיבול, בבקשה.

שלום, אני מהתנועה לקידום שוויון בהורות. מאוד חרו לי הדברים של דוברת נעמ"ת. יש נטייה לעשות דמוניזציה כוללת של אבות בהליכי גירושין. אנחנו יודעים שישנה תופעה קשה של תלונות, שחלק גדול מהן הן תלונות שווא. הפתרון של המשטרה הוא מיידי – להרחיק את האבות מהבית. במצב כזה הילדים חשופים רק לאלימות, שהסטטיסטיקה מוכיחה שבמידה רבה בחלקה הגדול של אמהות – לא של אבות – ובאותה מידה שיש מקרי רציחות על-ידי אבות, יש גם מקרים של רציחות בידי אמהות, יש לנו שני מקרים של הטבעה בשנה שעברה.

רק שהקונטקסט הוא שונה.

תודה רבה.


חברים, אנחנו רוצים לסכם את הדיון, ולומר ראשית שהוועדות חוזרות ומביעות דאגה עמוקה מאוד מפני התגברות העבירות כנגד חיי ילדים בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה. על-פי הנתונים שעומדים להתפרסם מחר בדוח השנתי של המועצה לשלום הילד, יש גידול של 723 אחוזים במספר התיקים הפליליים בגין עבירות נגד ילדים בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה בין השנים 2005 ל-2009 – נתון שצריך להדיר שינה אצל כל אדם שקשור בשמירת חייו ושלומו של הילד.


שנית, הוועדה רשמה לפניה את הדיווח של שר הרווחה ועובדי משרדו בדבר הקשיים ליישום המלצות ועדת וינטר מפברואר 2010, ורשמה לפניה שבתוך כ-14 ימים אמורה הצעת החוק הממשלתית להיות מאושרת על-ידי ועדת השרים- -

אמורה להיות גמורה, ואז לבוא לוועדת שרים לחקיקה. זה פלוס שבוע, מינוס שבוע.

25 יום כדי שהצעת החוק תובא לידי ועדת השרים לחקיקה.


הוועדה גם קובעת, כי במידה שיהיו קשיים בהגשת החוק לוועדת השרים לחקיקה, יגישו חברי הוועדות המשותפות את הצעת החוק כהצעת חוק פרטית, ויפעילו את מלוא משקלם כדי שהחוק הזה יעבור, כי הוא היסוד והתשתית להעברת המידע והטיפול המשותף של כל הרשויות השונות שקשורות בשלומו של הילד, בהבטחת חייו ובריאותו.


הדבר האחרון הוא, השר, שלמשל במשרד החינוך, כשתלמיד נפטר באופן לא טבעי, יש נוהל של הקמת ועדת חקירה או ועדת בדיקה על–ידי השר.

יש לנו בדיקה לכל אירוע. בבן-דרור מיניתי שופט מחוזי בדימוס בגלל חומרת האירוע.

יש נוהל בדיקה. יכול להיות שצריך לעדכן אותו - אני מוכן לבדוק את זה.

הוועדה רשמה לפניה את הודעת המנכ"ל בדבר הבטחת נוהל בדיקה מסודר לבדיקת כל מקרה מוות לא טבעי של ילד, שקשור למערכת הרווחה.


הוועדה תקיים ישיבת מעקב כדי להמשיך ולפקח על עבודת משרדי הממשלה, ובראשם משרד הרווחה, כדי להביא ליישום מלא של המלצות ועדת וינטר.

הוועדה גם קוראת למשרד החינוך ולמשרד לביטחון פנים להגיע להבנות בתוך הזמן הנקוב עם משרד הרווחה באשר לחוק.


תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00.