PAGE
16
ועדת החוקה, חוק ומשפט

4.1.2011


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 310
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שלישי, כ"ח בטבת התשע"א (4 בינואר 2011), שעה 12:00

הצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2) (כללי פרשנות חוזה), התש"ע-2010

של חה"כ יריב לוין (פ/1471) הכנה לקריאה שנייה ושלישית - דיון

חברי הוועדה: דוד רותם - היו"ר
יריב לוין

רני נויבואר

- ממונה, משרד המשפטים

לירון מאוטנר לוגסי
- משפטנית, משרד המשפטים

יערה אייזן

- מתמחה, משרד המשפטים

עו"ד דר' ליפא מאיר
- נציג, לשכת עורכי הדין

דוד חלפון

- נציג, לשכת עורכי הדין

עו"ד רונית פרל

- יועצת משפטית, התאחדות התעשיינים

דורית ואג

נעמה מנחמי

ס.ל. חבר המתרגמים בע"מ

הצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2) (כללי פרשנות חוזה), התש"ע-2010

של חה"כ יריב לוין (פ/1471)

הכנה לקריאה שנייה ושלישית - דיון

מה נשאר לנו? סעיף 1 אישרנו, סעיף 2 אישרנו. זה מה שאנחנו צריכים.

אם נסכם, בהכנה לקריאה ראשונה הוועדה צמצמה את הצעת החוק לשתי סוגיות. סוגיה ראשונה של כלל של פרשנות נגד המנסח, שפה היתה הסכמה בין המציע לבין משרד המשפטים. הניסוח שניסחנו, לקחנו את הלשון שמופיעה בתזכיר של הקודקס האזרחי, ובעצם לגבי הסעיף הזה, אני מבין שאין מחלוקת.

הסוגיה השנייה, שלגביה יש מחלוקת, זה האם, ואם כן באיזה אופן, להוסיף סעיף שייתן קריאת כיוון לבתי המשפט לתת פרשנות לחוזה בהתאם לפרשנות שניתנה לו על ידי הצדדים לחוזה. כרגע שמנו נוסח לפני הוועדה שיוצר שתי חלופות. הניסוח שהיה בקריאה הטרומית היה ניסוח יותר חד ויותר קיצוני משתי החלופות שמוצעות פה. שתי החלופות שכתבתי פה, בהסכמת חבר כנסת לוין, המציע, הן גרסאות מרוככות יותר של העיקרון.

הנוסח פורסם באתר.

מה עמדת משרד המשפטים?

אנחנו כמובן תומכים ברישא של התיקון, שזה באמת תואם לקודקס האזרחי ולגישה שלנו.

יש לכם כבר הצעה בקודקס? קבעתם שש ישיבות בוועדת שרים לענייני חקיקה, איזה קודקס? אתם כבר עשרים שנה עובדים על זה ועוד עשרים שנה תעבדו על זה.

תודה על האופטימיות.

לגבי הסעיף הזה, אנחנו מתנגדים, כמו שדיברנו גם עם חבר הכנסת לוין לפני כמה שבועות, כמו שהבענו את עמדתנו גם בוועדת שרים וגם בוועדת חוקה הקודמת.

למה אתם מתנגדים?

אנחנו מתנגדים לתיקון בסעיף (ב2), ש'חוזה יפורש באופן שתואם, ככל הניתן, את הפירוש שניתן לו על ידי הצדדים'. אנחנו חושבים שאין בזה בכדי להוסיף או לתרום למה שכתוב כרגע בחוק החוזים. גם חוק החוזים היום אומר שצריך לפרש על פי אומד דעת הצדדים, ואנחנו חושבים שאין צורך להגביל את בית המשפט בדרך שבה הוא נוקט כדי לפרש מה היתה כוונת הצדדים. וזאת העמדה שלנו.

רק להבהיר, יש הבדל בין הניסוח הזה לבין סעיף 25(א) הקיים. סעיף 25(א) הקיים מדבר על השתמעות של דעת הצדדים, פה מדובר על פרשנות שהצדדים נתנו. וגרסה ב' שהוספתי פה היא אולי באמת בשביל להבהיר את זה, שהפרשנות נולדה במסגרת הליך מסוים ולא רק שבית משפט מחלץ את אומדן דעתם של הצדדים, אלא הפרשנות שהצדדים נתנו לה במסגרת ההליך. רק להבהיר שזה לא אותו דבר כמו סעיף 25(א).

נכון, אבל אנחנו חושבים שאומד דעת הצדדים, זה איזה שהוא עיקרון על בדיני חוזים, יש להבין אותה ממועד הכריתה ולא מהמועד שבו מעלים את הטענות, ושבית המשפט, בזמן שהצדדים מתדיינים בפניו, צריך להתחקות אחר כוונת הצדדים בעת הכריתה ולא בעת הדיון, שבעצם היא איזה שהיא במה למקצה שיפורים של הצדדים.

עורך דין ליפא מאיר, בבקשה, אדוני.

אני התבקשתי להציג את עמדת לשכת עורכי הדין. אני חושב שצריך לתת קריאת כיוון מסוימת לבתי המשפט במובן זה שהלכת אפרופים והלכת מועצת הירקות, שקבעו מגבלות או קבעו דרך לפרש את החוזה, נתנו מקום פחות מדי, או נחות מדי, למה שהצדדים מבטאים בחוזה באמצעות לשון החוזה עצמה. בלי לפגוע באפשרות לעשות את הבדיקה הנוספת של הנסיבות ושל ניסיון לחפש את ההבנה הסובייקטיבית, או האובייקטיבית, הפרשנות הסובייקטיבית או האובייקטיבית, אני חושב שצריך להדגיש את השלב הראשון והוא שכאשר יש חוזה בפנינו שהצדדים ניסחו אותו, מתוך הבנה הדדית ביניהם בזמן עריכת החוזה, והגיעו לתמימות דעים לגבי לשונו, ואם בזמן שהחוזה בא בפני בית המשפט לשונו של החוזה היא מספיק ברורה כדי לקבוע על פיו את משמעותו, צריך לתת עדיפות ללשון.

נדמה לי שהדרך הטובה ביותר לנסח את זה נמצאת בפסק הדין של בית המשפט העליון שניתן פה אחד בעניין של אמנון לוי נגד נורקייט, שבו השתתפו גם כבוד המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, וגם השופט גרוניס וגם השופט דנציגר, ומי שכתב את פסק הדין זה השופט דנציגר, והשופט, המשנה לנשיאה, ריבלין, ידוע כמי שתומך בהלכת אפרופים והוא כתב את דעת הרוב בפסק דין מועצת הירקות, אבל פסק הדין הזה בלוי נגד נורקייט ניתן פה אחד, ושם כבוד השופט דנציגר אמר את זה במלים מאוד פשוטות, ואם חברי הכנסת ירצו לחשוב על זה עוד פעם, נדמה לי שזאת הדרך הנכונה לחשוב על זה, ומה שזה אומר, זה חוזה שלשונו ברורה וחד משמעית יינתן לה, זאת אומרת ללשון, משקל מכריע בפרשנות החוזה. זה מה שאומר פסק הדין.

ברק לא מסכים עם זה עד היום.

בסדר, אבל זה פסק דין פה אחד שניתן גם על ידי השופט ריבלין וגם על ידי השופט גרוניס וגם על ידי השופט דנציגר. לכאורה זה לא אמור לפגוע בעיקרון של מועצת הירקות.

אני רוצה להוסיף שנדמה לי, בלי חס וחלילה לפגוע בניסוחים שהוצעו ובמנסחים, שהחלופות שמוצעות פה מדברות על פרשנות על ידי הצדדים, פירוש החוזה על ידי הצדדים, או שהצדדים שנתנו פירוש לחוזה. הצדדים לא נותנים פירושים לחוזה, הצדדים כותבים את החוזה, מנסחים אותו ויש מסמך שנקרא חוזה. הם נותנים את לשון החוזה, הם לא נותנים פרשנות לחוזה. את הפרשנות נותן בית המשפט. לכן האמירה, כמו שאומר בית המשפט בפרשת נורקייט, שחוזה שלשונו ברורה וחד משמעית, זאת אומרת שאין שאלות לגבי הלשון, יינתן לה, ללשון, משקל מכריע בפרשנות החוזה. נדמה לי שהמסר הזה צריך לעבור לכל בתי המשפט ואז זה יקטין---

איך הסוף?

יינתן לה משקל מכריע בפרשנות החוזה. אני מצטט מפסק הדין.

עורך דין מאיר, אני רוצה להבהיר משהו. החלופות שיש פה מתייחסות לנקודה מסוימת. הצעת החוק המקורית של חבר הכנסת לוין הכילה, בנוסף לקו של פרשנות נגד המנסח, שתי סוגיות; סוגיה אחת, שאתה דיברת עליה עכשיו, של עדיפות הלשון על פני הנסיבות, כשהלשון היא ברורה, וסוגיה שנייה היא האם בית משפט יכול לתת פרשנות לחוזה, כאשר שני הצדדים בניסוח המקורי, במסגרת סיכומי הטענות שלהם, זה טוען פרשנות א', זה טוען פרשנות ב', האם בית המשפט יכול לתת פרשנות ג'.

בהכנה לקריאה הראשונה, חבר הכנסת לוין הסכים, בתיאום עם משרד המשפטים, להשמיט את העניין של הלשון מול הנסיבות ונותר רק העניין של לתת קריאת כיוון לבית המשפט לבחור את הפרשנות של החוזה מבין טענות הצדדים. לכן החלופות שיש פה מתייחסות רק לסוגיה הזאת ולא לסוגיה של הלשון מול הנסיבות.

שזאת נראית לי סוגיה יחסית משנית והיא לא עומדת במרכז העניין. אם המציע חוזר בו... עמדת לשכת עורכי הדין היא שתמצית ההלכה, אם מקבלים את הניסוח של השופט דנציגר בפסק דין נורקייט, אז כמובן שגם לנושא הזה לא צריך לתת התייחסות נפרדת, הוא כבר בא ממילא על תיקונו. המסר שניתן הוא שהצדדים הם שקובעים את החוזה ובית המשפט הוא לא הצד השלישי לחוזה, כמו שנאמר באחד מהמאמרים הביקורתיים על פסק דין אפרופים. כשבית המשפט מתחיל לבדוק את הנסיבות ובודק מסביב ובודק את הפרשנות האובייקטיבית, אז הוא בכלל שם צד שלישי, שזה בעצם דעתו של בית המשפט, ואז כמובן מה שהצדדים אומרים זה צד א' וצד ב', ויש צד שלישי שהוא כאילו האובייקטיבי. אם נשים את הדגש על הפרשנות הלשונית, נדמה לי שגם הנושא הזה, שהוא קצת משני והוא קצת גם מקרים חריגים יותר, זה הדבר החשוב.

אני רוצה להצטרף לעמדה שהובעה פה, של לשכת עורכי הדין, כי זה העיקר בעצם, ואני חושבת שלהיכנס לפרשנות שנתנו הצדדים זה לא נכון וזה לא ראוי וההלכה שנאמרה פה, להיצמד ללשון החוזה, היא העמדה היותר נכונה, ולכן להצעות שהופיעו באתר, שהוצעו על ידי הוועדה, או משרד המשפטים, אני לא יודעת מי, אנחנו לא מסכימים. אנחנו חושבים שזו הרחבה מיותרת להיכנס לפרשנויות של הצדדים שניתנו. אנחנו חושבים שיש להיצמד ללשון החוזה ויש להיצמד להלכה שניתנה, גם כדי להגביר את הוודאות, כי הנוסחים שהוצעו, אין בהם כדי ליצור שמץ של ודאות, לא לצדדים ולא לאף אחד.

מה קורה כשיש חוזה ואתם, כהתאחדות התעשיינים, בטח מכירים את זה, שלשונו לא ברורה. מה צריך לעשות אז? ללכת חזרה לאפרופים?

אומד דעת הצדדים, איך שזה כתוב היום, זה יותר ברור מהנוסח שמוצע פה. הפרשנות שניתנה על ידי הצדדים, זה לא המונח הנכון. כמו שנאמר פה, הצדדים לא נותנים פרשנות, לצדדים יש כוונה ורצון ולכן הם כותבים את החוזה הזה. הם מתייעצים, לא מתייעצים, אבל הם לא נותנים את הפרשנות, בית המשפט נותן פרשנות בהתאם לנסיבות, ולכן, אם כבר הנוסח שקיים היום, יכול להיות שהוא לא הנוסח האידיאלי, אבל לא הנוסח שהוצע פה הוא זה ש---

למה? כשכתוב 'יהיה פירוש החוזה על ידי הצדדים שיקול', זה בדיוק מה הצדדים התכוונו.

הפרשנות שלהם היא אחרי, זה לא בזמן כריתת החוזה.

חבר הכנסת לוין, בבקשה, אדוני.

נדמה לי שאין, לפחות בינינו, פערים של ממש, הם יותר פערים בטרמינולוגיה מאשר במהות. קודם כל המטרה של הצעת החוק הזאת היתה מטרה כפולה, היא היתה אל"ף, לייצר ודאות, ובי"ת, כפועל יוצא מהוודאות, גם לחסוך התדיינויות ולצמצם את משכן של ההתדיינויות שכבר מתקיימות.

מלכתחילה אני הצעתי מדרג שהיה מדרג של שלושה שלבים, כשהשלב הראשון היה באמת נקודת המוצא לשון החוזה. במקום שבו לשון החוזה היא ברורה, משם נלך על פי לשון החוזה, וזה הדבר שיחייב ואין בלתו. אלא שהעלו נציגי משרד המשפטים התנגדות לעניין הזה ובין היתר נימקו בכך שהדבר הזה, למשל, יקנה יתרון מאוד גדול לצד שהוא חזק יותר, לצד שהוא מנסח החוזה, ובעצם יחסום לחלוטין צדדים חלשים לאפשרות שלהם לנסות לתקן עוול שיקרה להם כתוצאה מכל תהליך כריתת החוזה וכל מה שקשור בו. אם אני מסכם נכון את הדברים שנאמרו לי אז, ובעיניי לפחות אלה שיקולים שיש להם משקל, אני לא יכול לומר ש---

לא, לכן הנכון יותר שיהיה ככה; סעיף (ב1) יהיה: חוזה שלשונו ברורה וחד משמעית, יינתן ללשון משקל מכריע בפרשנות החוזה. (ב2) יהיה: חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו. ואז נעבור לסעיף השלישי.

זה הקונטקסט שבו היינו, ובוודאי שהעמדה הזאת, כפי שמציג אותה יושב ראש הוועדה, מבחינתי מקובלת.

אתה זוכר שאתה חייב---

אם הם יתנגדו, אני לא אוכל להצביע בעד.

אני לא רוצה שתצביע בעד, אתה חבר בוועדה הזאת?

לא, אבל יש לי זכות הצבעה, כי נציגיי, חבריי לסיעה, אינם כאן. אבל מעבר לכך---

אחד ואחד זה נופל.

---אנחנו מגיעים לשלב השלישי והשלב השלישי בעיניי הוא שלב שהוא כן מהותי והוא כן חשוב ואני אנסה להסביר למה. היום, כשצד מגיע להליך משפטי, מתחם האפשרויות של התוצאה הסופית הוא בעצם בלתי מוגבל. אדם מתקשר בהסכם שכירות של נכס, אומר המשכיר, 'התכוונתי 12 חודשים', אומר השוכר, 'לא, הכוונה היתה 24 חודשים', והתוצאה יכולה להיות גם 36. זה בעיניי דבר בלתי נסבל, משום שהמהות של החוזה הוא היותו וולונטרי והרעיון שבו באים הצדדים לחוזה ואומרים 'תראה, יש לנו מחלוקת אם זה כך או כך, אבל שנינו מסכימים שזה לא כך', ויכול לבוא בית המשפט ולהגיד 'אתם לא יודעים מה התכוונתם ומה כתבתם, זה בכלל משהו שלא חשבתם עליו', זה בעיניי חותר תחת הבסיס של דיני החוזים ושל רעיון החוזה מיסודו. התוצאה של זה היא כמובן גם חוסר ודאות, גם ריבוי התדיינויות וגם הכרח של השופט היושב בדין לכתוב דיסרטציות שלמות, מכיוון שהעולם הפרוש בפניו הוא עולם בלתי מוגבל לחלוטין.

אני חושב שמצב שבו אנחנו נעודד צדדים, שכבר הגיעו להתדיינות המשפטית, לבוא ולומר בצורה ברורה מה היא עמדתם, ולא חשוב אם נקרא לה פרשנות, או נקרא לה כוונה, או נקרא לה עמדה או נקרא לה הבנה, המלה בעיניי פחות משמעותית, בשורה התחתונה לבוא ולומר להם 'רבותיי, לשיטתך התקופה היא 12 חודש', או 'לשיטתך התקופה היא 24 חודש' ונדע מה היא עמדתם ואז יבוא בית המשפט ויפסוק האם כך או כך, במכלול הנתונים שבפניו, אני חושב שהתחימה הזאת נכונה. אני הצעתי לתחום את זה לעמדות שהם הציעו. יכול להיות שנכון יותר לתחום את זה למשהו שהוא במרחב, שבין אותן עמדות, אבל אני חושב שהדבר הזה הוא גם נכון מבחינה עקרונית והוא יכול לחסוך המון והוא גם מסר נכון. הוא מסר שאומר לאנשים, רבותיי, כאשר אתם מנהלים הליך משפטי, תכתבו דברים ברורים, תטענו טענות ברורות, תאמרו את מה שיש לכם בזמן וזה יאפשר לשופט לבוא ולומר, 'יש לי כאן גרסה א' וכאן גרסה ב', וכאשר שקלתי אותן, זו התוצאה', ולא 'יש לי א' ו-ב', אבל מכיוון שיכול להיות גם ג', ד', ה' ו-ו', אני צריך עכשיו לכתוב 30 עמודים ולשבת על המדוכה זמן ארוך'.

בעיניי, לפחות, המרכיב הזה הוא מרכיב מהותי והוא מרכיב חשוב והוא מרכיב שישפיע באופן ישיר על אותם תיקים שמגיעים כבר להתדיינות המשפטית. זה נכון שהוא לא משפיע בשלב עריכת החוזה, אבל הוא בהחלט ישפיע בשלב שאתה כבר נמצא בתוך ההליך.

תודה.

משרד המשפטים, יש לכם עמדה לגבי הסעיף הראשון שהציע, וזה בעצם להכניס פה את פסק הדין של בית המשפט שאומר ש'חוזה שלשונו ברורה וחד משמעית, יינתן ללשון משקל מכריע בפרשנות החוזה'. יש לכם עם זה בעיה?

כן, יש לנו עם זה בעיה. אנחנו חושבים שלשון החוזה כן תוחמת את הגבולות של הפרשנות, אבל היא לא יכולה להיות מכריעה, כיוון שהרבה פעמים צריך להגיע לנסיבות כדי לדעת למה היתה הכוונה בלשון החוזה. לשון החוזה יכולה להיות---

פסק הדין הזה של בית המשפט העליון, עד כמה שאני למדתי בתקופה הקצרה שעסקתי בעריכת דין, זה פסק דין מחייב, הוא מחייב את כל הערכאות. אנחנו לא רוצים בעוד שבועיים לקיים דיון נוסף בבית המשפט העליון בפסק דין שכבר ניתן. כל הזמן באים אליי עם כל מיני הצעות חוק ועם כל מיני תקנות, איך נצמצם את העומס, לנשיאת בית המשפט העליון יש רעיון, להקים ערכאת ערעור, כדי שבית המשפט העליון יהיה פנוי לעסוק בדברים שהם באמת חשובים. פסק בית המשפט מה שפסק, אז אתם יכולים להגיד לי שעורך דין ליפא מאיר לא יודע מה כתוב בפסק הדין, הוא לא מבין אותו, אני מוכן לבדוק את פסק הדין ולראות, אבל אם כך כתוב בפסק הדין וזו התוצאה של פסק הדין, ובאמת אנחנו יודעים שהשופט ריבלין תמך בפסק דין אפרופים, אבל פה הם כתבו, כאשר הלשון ברורה, יש תוצאה ברורה, הטיעון שלכם, מה קורה כשיש אחד שהוא בעל השפעה, יהיה הסעיף השני. הוא יגיד שאם יתברר, מתוך הנסיבות, שלצד אחד היתה השפעה על ניסוח החוזה יותר מאשר לשני והוא בעל הכח, אז באמת יהיה כתוב שפירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו. אבל לפחות את מה שקבע בית המשפט העליון, למה שנקיים על זה עוד פעם דיונים? הרי בעוד שבועיים יגיע דיון אחר לבית המשפט העליון ואז יכול להיות שיפסקו אחרת. רבותיי, כשיש פסק דין, מותר לנו לאמץ את ההלכה הזאת ולהגיד, 'אוקי, זו הלכה שאנחנו קובעים'. אפרופים זה אפילו לא שיער שיבה.

התפיסה שלנו אומרת שבעיקרון הצדדים הם אדונים לחוזה ולכך כולנו מסכימים, נראה לי שהצדדים הם אדונים לחוזה, והשאלה היחידה בעצם היא מה קורה כשהחוזה לא מבטא את רצונם של הצדדים, במובן הזה שהצדדים, ביום שבו יש הפרת חוזה, למשל, צד אחד טוען שהיה ככה וצד אחר טוען אחרת.

רגע, את עוברת לסעיף אחר.

אדוני, תן לי לסיים. המודל מבחינתנו זה המודל של הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים והכוונה המשותפת שלהם. בחלק מהמקרים יש כוונה משותפת וגם במועד של הסכסוך שני הצדדים מסכימים מה הם התכוונו לעשות פחות או יותר, ואז בדרך כלל זה לא יהווה בעיה. גם אם החוזה, דרך אגב, אומר משהו אחר לגמרי. כלומר אם שני הצדדים באים ואומרים, 'אנחנו חושבים שהחוזה שלנו התכוון לכך', ובית המשפט פותח את החוזה ורואה שכתוב משהו אחר לגמרי, זה לא כל כך משנה לו, הוא גם לרוב לא נדרש לזה ובסופו של דבר אני חושבת שגם אין חולק בינינו שאם הצדדים באים ומצהירים שהיתה להם כוונה מסוימת, אז בעיקרון הכוונה היא זו שתקפה והולכת ובית המשפט לא יכול לשים את דעתו. וגם אם לשון החוזה אומרת אחרת, הוא אומר 'תשמעו, אני מבין שזו היתה כוונתכם המשותפת'. זה דבר אחד. אז מבחינתנו, אני חושבת---

יש שינוי בחקיקה או בפסיקה שאי אפשר להביא עדות בעל פה נגד מסמך בכתב? אם הלשון ברורה, אז כל עדות אחרת היא---

השאלה היא כמה זמן אנחנו באמת נשמר כל מיני כללים מדיני הפרוצדורה, שזה לא הטיקט שלי במשרד המשפטים, אבל עדיין אם הצדדים באים ואומרים 'מוסכם עלינו שזה החוזה וזה מה שרצינו להשיג', בית המשפט, אני מניחה שגם אם לשון החוזה אומרת דבר אחר, הוא לא יבוא ויכפה עליהם את לשון החוזה ויגיד 'תשמעו, מצטער, פוס, שני הצדדים, אני מתכוון לכפות עליכם משהו'. לכן העיקרון שהתוכן המילולי הוא תמיד עליון לכל דבר אחר, זה עיקרון שהוא לא תמיד נכון וכמו שגב' שירלי אבנר ציינה בדיון הקודם, זה גם יתרון שמשחק לידיהם של מי שיש להם בעצם בדרך כלל את היתרון בניסוח, גם אם זה לא עדיפות בעיצוב תנאיו, בדרך כלל מי שיש לו את עורך הדין הטוב ביותר הוא זה שיצליח לשקף את המקסימום. אבל אם נניח את הדברים וגם נסתכל על פסק דין נורקייט, שכמובן כל פסיקה של בית המשפט העליון, נכבדה ומכובדה, היא ניתנת בנסיבותיה, אומר השופט דנציגר בהמשך הפסיקה, שלא רק שעיקרון נכון בעיניו הוא שבמקום שהלשון היא ברורה, כך יפרשו את החוזה אך לפי הלשון, הוא גם אומר באותו הדבר, ההיגיון המסחרי באותה פסיקה עולה בקנה אחד עם התוצאה של הפרשנות המילולית של החוזה. וכאן נשאלת השאלה אם צריך להגביל את בית המשפט במקום שבו הוא חושב שהצדדים התכוונו למשהו אחר, הלשון אומרת משהו אחר והוא כפוף ללשון החוק שאומרת, מה שכתוב בחוזה זה כזה ראה וקדש, כשלמעשה הלשון אמורה לבטא את כוונות הצדדים, וכאן עולה כל השאלה של באמת מה קורה כשהצדדים כתבו לבן והתכוונו אחרת. וזו עמדתנו.

אני אפתור את הבעיה אחרת. 'חוזה שלשונו ברורה וחד משמעית, יינתן ללשון משקל מכריע בפרשנות החוזה', אלא אם כן הסכימו הצדדים כי כוונתם אחרת. ואז נתתי לבית המשפט את האפשרות לצאת, הוא אומר 'רבותיי, הצדדים הסכימו שזו לא היתה כוונה, אני אפרש את זה לפי הכוונה שלהם'.

כן, אבל זו דוגמה אחת מני רבות. לגב' שירלי אבנר היתה דוגמה אחרת, שהיא מאוד מפורסמת בפסיקה, בנוגע לשני הצדדים שנהגו לבוא ולומר... יכול להיות מגוון מאוד רחב של דוגמאות של פרשנויות. הדוגמה של השופט ברק, הטרקטור והסוס, אפשר גם את הדוגמה על הלבן, אם אתה אומר 'לבן', האם הכוונה בשר חזיר או הכוונה לסמים, שניהם כאילו טמאים, אבל בסופו של דבר השאלה---

זה אומר שהלשון לא ברורה ולא חד משמעית.

לא תמיד הלשון יכולה להיות ברורה ו---

סליחה, עשיתי חוזה עם מישהו שאני אמכור לו 22 קילו לבן והגענו לבית המשפט. האם בבית המשפט שנינו הסכמנו שהתכוונו לסמים או התכוונו לחזיר?

כאן עולה השאלה בפרשנות. אם בבית המשפט התכוונתם לסמים, לצורך העניין, בהנחה שהייתם מגיעים לבית המשפט---

לא, מה אנחנו אומרים? את אומרת שיהיה מקרה שבו הצדדים יגיעו לבית המשפט, 'תשמע, לא התכוונו לחזיר, התכוונו לסמים', אז את לא רוצה שאני אגביל אותו ואגיד, 'לא, כתוב בשר לבן, אז זה רק בשר'. אין לי בעיה. לכן אני אומר, אם הצדדים יאשרו בבית המשפט שהכוונה שלהם היתה משהו, אני אתן לכוונה שלהם משקל עודף.

כן, אבל אני עדיין אומרת שיכולות להיות סיטואציות שבהן שני הצדדים באים ובכלל מתייחסים לדוגמה ללקסיקון הפרטי. הם באים ואומרים 'זה משהו שאנחנו רוצים, כך אנחנו קוראים לדברים', והלשון המילולית היא לא לשון---

לא חשוב, לכן אני אומר, באותו סעיף שיגיד שללשון יש משקל מכריע, אנחנו נוסיף את המלים שאומרות---

אלא אם כן היתה להם כוונה סובייקטיבית אחרת.

אלא אם כן הצדדים הסכימו כי כוונתם אחרת. זה אף פעם לא קורה, זה תמיד רק אחד הצדדים טוען 'התכוונו למשהו אחר', ואז בית המשפט צריך להכריע בין כוונות, וזה הדבר הכי מפחיד, כי בית המשפט לא מסוגל להכריע בכוונות. ואז אנחנו עוברים לסעיפים האחרים. כאשר הלשון ברורה וכתוב שם סוס חום, ואחד אומר 'התכוונו לסוס חום', והשני אומר 'מה פתאום? התכוונו בכלל לסוס לבן', יגיד בית המשפט, 'רבותיי, אין פה ויכוח'. אם שניהם יבואו ויגידו 'התכוונו לסוס לבן', אין לי בעיה, אז בית המשפט יסטה מהלשון הברורה.

כאשר הלשון היא חד משמעית, זאת אומרת שהיא מדברת בעד עצמה, אפילו הצדדים לא צריכים להגיד כי הלשון מדברת בעד עצמה. יכול להיות שאחר כך מתעורר אצלם סכסוך לגבי יישום ההסכם, אז הם כבר מעוררים שאלות על כל מיני דברים, אז בית המשפט רואה את הלשון ואומר 'הלשון ברורה'. גם דנציגר אמר פה 'יינתן משקל מכריע', הוא לא אמר 'יפורש אך ורק לפי הלשון'. הוא היה זהיר, הוא אמר, 'יינתן משקל מכריע', משקל מכריע זה אומר שעדיין בית המשפט יכול לתת משקלות לדברים אחרים אם הוא רואה לנכון. אבל בצורה שהוא ניסח את זה, על מקרים שבהם הלשון היא חד משמעית, לא צריך להרבות התדיינויות, כמו שאמר חבר הכנסת לוין. זאת אומרת המטרה היא שלא יצטרכו להתדיין על זה.

מבחינתנו, ושוב אני אומרת, אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ומנסיבות העניין, מבחינתנו זה המבחן. אין חולק שלשון החוזה היא תשתית משמעותית והיא גם קובעת את המתחם של הפרשנות של בית המשפט, ובעיקרון הזה אנחנו מסכימים. אתם רוצים לכתוב שהלשון היא בעלת חשיבות, היא לא מכריעה---

כמו שכתוב לפי דנציגר.

מבחינתנו 'משקל מכריע', זה אומר... אנחנו נתווכח פה על ניואנסים, כי אני חושבת שעדיין במקומות מסוימים, כשיש נסיבות שמעידות שכל הצדדים היו מודעים לנסיבות מסוימות והחוזה אומר משהו אחר, עדיין כשיבוא הוויכוח בין שני הצדדים, נניח באותו מקום שבו ההיגיון המסחרי הפשוט איננו מתקיים---

אז יבוא סעיף (ב2) או (ב3).

לא, זה לא קשור, כי לפעמים לא תמיד העדיפות בעיצוב תנאיו. נניח משרד השיכון, כשהוא כורת חוזה עם מישהו, עדיין זה לא בהכרח עדיפות בעיצוב תנאיו. השאלה באיזה קונסטלציה נמצא בדיוק משרד השיכון ובאיזה קונסטלציה בדיוק החברה האחרת, לכן לא תמיד זה נופל לגדר עדיפות בעיצוב בתנאיו. אם שני הצדדים באים ואומרים, 'בנסיבות ברור לנו שיש עכשיו משבר דיור ואנחנו צריכים ככה וככה לעשות וזה מהר מהר צריך לעשות' וברור לכל הצדדים שבתוך הנסיבות האלה הדברים הוסכמו, אז אם הלשון תבוא ותבטא משהו אחר, כשבית המשפט סבור שהצדדים הבינו טוב מאוד מה הם עושים, כשהלשון איננה מבטאת את זה כל צורכה, אז עדיין זה נראה לי לא נכון, וזה לא קשור לעדיפות בעיצוב תנאיו.

אז זה לא חד משמעית.

לא, הלשון היא חד משמעית, הצדדים באים ואומרים שבנסיבות שבה נכרת החוזה היה משהו ששני הצדדים הניחו כמובן מאליו כתשתית לחוזה.

בין החלופות איזה אתה מעדיף?

לא נראה לי משנה, אני מוכן לקחת כל אחת מהן. השאלה היא, עורכת דין נויבואר, מה ההליך בכל הדיון הזה. השאלה אם יש לנו את ההסכמה הבסיסית... אמרתי לך, ואני מתאר לעצמי שאם דיברת עם אנשים שעוסקים בפרקטיקה היום יומית, ואת רואה, לא במקרה, גם את העמדה של לשכת עורכי הדין וגם את העמדה של התעשיינים ואם היינו מביאים לכאן את להב וגורמים אחרים, אני בטוח שלא היינו שומעים מהם דברים אחרים, יש לנו שלוש בעיות. יש לנו בעיה אחת של חוסר ודאות בשלב עריכת החוזה, שמכבידה מאוד, ויש בעיה שנייה שהמצב הקיים יוצר תמריץ להפר חוזים, משום שאנשים יודעים שההתדיינות תהיה ארוכה מאוד ואפשר להעלות טענות מן הגורן ומן היקב ואף אחד לא יודע איך זה ייגמר ואיזה החלטה תהיה, ויש לנו בעיה שלישית, שבשלב הדיון המשפטי, הדיון הוא ארוך מאוד והוא מסורבל מאוד והוא פרוץ לכל רוח ומכביד על כולם. זו בעיה אמיתית, היא בעיה שסובלים ממנה כולם. אנחנו לא באים לעשות כאן תיקון לתפארת התיקון. אם יש הסכמה שמה שאני מתאר כאן הוא לפחות נכון בחלקו ויש לנו רצון לייצר יותר ודאות בשלב הכריתה, פחות מוטיבציה להפר ולייצר דיון תחום ויעיל, עד כמה שניתן, אז נדמה לי שבאספקלריה הזאת אפשר לקחת את זה ואפשר לקחת את המרכיב הנוסף, לעשות אותו בניסוח, צר או רחב יותר, אני לא חושב שזה כל כך משנה, כי בסוף במקום שבית המשפט ירגיש שהוא זקוק לסדק הזה, הוא ייכנס בו ובמקום שהוא יכול בדרך הזאת להתגבר על הדברים, הוא יתגבר עליהם, ומה שבעיניי לא פחות חשוב, בהרבה מאוד מקומות לא נגיע אליו. וגם התהליך עצמו, התהליך של כריתת החוזה, יהיה תהליך הרבה יותר פשוט וברור. אנחנו גם נתמרץ אנשים לכתוב ברור, לעשות דברים מסודרים, כי הם יידעו שבסוף מרחב הבריחה ממה שכתוב שם יצטמצם, הוא לא שער רחב כפי שהוא עד היום.

בעיניי זו מגמה נכונה, זו גם מגמה שעולה בקנה אחד עם האינטרס שלכם, לייצר הקלה על עומס התיקים, לאפשר למשק לעבוד במקסימום ודאות ובמערכת טובה. אני מסכים, ולכן הייתי גם פתוח קודם, שצריך להיזהר מאוד לא לעשות דברים שיקבעו מסמרות בצורה כזאת שהיא תקבע בצד חלש או תכבול לפעמים במצבים שבהם זה לא צריך להיות, אבל נדמה לי שזה הקונטקסט הנכון להסתכל על זה.

לכן אפשר לקחת גישה טיפה יותר מרחיבה או פחות מרחיבה בנושא הראשון, טיפה יותר מרחיבה או טיפה יותר מצמצמת בנושא השני. אגב, אני הייתי יותר זהיר בנושא הראשון, והייתי הרבה יותר עם יד מצמצמת דווקא במרכיב השלישי, בעיניי לפחות, דווקא מהנימוקים שאני מקבל אותם, שאתם מציגים. אני חושב שזה הנתיב הנכון ללכת בו. הוא לא משהו לעומתי, הוא משרת מטרה שהיא משותפת, אנחנו לא נמצאים בשני צדדים של מתרס, או בוויכוח אידיאולוגי. אנחנו באמת באים מתוך הפרקטיקה, מתוך מציאות החיים, כפי שהיא, וגם מתוך הצד המקצועי, כולנו בסוף באים מהמקום המקצועי. אני הרי לא ישבתי בלילה וחלמתי על דיני החוזים. אבל אני באמת אומר לך שכשעבדתי כעורך דין, כן אמרתי שאם יום אחד אני אגיע לכאן, אני אנסה לעשות את זה. כנראה שיש מישהו, לפחות אחד, שקוראים לו כבוד השופט דנציגר, שחשב שביום שהוא יגיע לבית המשפט העליון מהפרקטיקה הפרטית, גם הוא ינסה לעשות את זה, וכישוריו עודפים על שלי, והוא כבר התחיל ללכת בנתיב, שנדמה לי שגם אם מתנגדיו לא מקבלים את הנתיב שלו במאה אחוז, הם בהחלט מתכנסים לכיוון שלו בחלק מהמובנים. והוא נתיב נכון. אני, אגב, לא בעד לפרוץ את המסגרת, אני אומר שנלך בנתיב שהפסיקה כבר נמצאת בו, רק בואו נשים ודאות, שלא יבוא מישהו ויגיד 'אתה יודע מה, דנציגר פסק, אולי אם יהיה לנו הרכב כזה, נקבל תוצאה אחרת ונחזור למשבצת הראשונה'. בעיניי אני חושב שאנחנו עושים פה דבר נכון.

אני רוצה להבין, כי לנו קיים קושי מאוד גדול עם האמירה של הפרשנות שניתנה לו על ידי הצדדים במועד שבו כבר בוצעה ההפרה. יש לנו קושי מאוד גדול עם הדבר הזה, כי הדבר הזה בעצם אומר שאנחנו מגבילים את בית המשפט לדברים שהצדדים טענו במועד של הפרה. עם זה יש לי קושי גדול, כי זה ממש שיפור עמדות לאחור, כל צד משפר עמדות וכל קשר בין מה שהוא אומר בדיון לבין מה שהוא בפועל הוא מקרי, אלא אם כן באמת צד אחד הוא הצודק. אבל הרבה פעמים ישפרו עמדות לאחור, וזה טריוויאלי וטבעי.

ואז מה שקורה זה שאת רוצה לתת לבית המשפט את האפשרות להגיד 'תראה, א' אומר שהתכוונו לסוס, ב' אומר שהתכוונו לטרקטור', ובית המשפט יחליט שזה בכלל הליקופטר.

אבל לשיטתכם גם במקום של פרשנות של הצד המילולי של החוזה, החוזה מילולית הוא ברור לכל דבר ועניין, ועדיין אם שני הצדדים טענו דברים אחרים, אז בית המשפט מבין שמן הסתם מדובר פה ב---

לא, לא. לא זו הכוונה. חוזה שלשונו ברורה, אלא אם כן הסכימו שני הצדדים שכשהם כתבו 'לבן' הם התכוונו לסמים ולא לחזיר. פה לא יהיה מצב שאחד אומר התכוונו זה ואחד אומר התכוונו לזה. אם כתוב 'לבן' ושני הצדדים מסכימים שזה סמים ולא חזיר, בית המשפט יקבל את זה.

אני אגיד לך יותר מזה. התפיסה הבסיסית שלי היא הוולונטריות של החוזה. אם באים הצדדים, כאשר הם כרתו חוזה בהתחלה והם עדיין בעליו של החוזה, הרי לא בית המשפט ולא אף אחד אחר, אין לו אינטרס בחוזה, אין לו בעלות על החוזה, באים הצדדים, שהם בעליו של החוזה ואני מסכים איתך, בהרבה מקרים הם ינסו לעשות שיפור עמדות כזה או אחר, יבוא צד אחד ופתאום ייזכר שבכלל בהשכרה הכוונה היתה לחכירה לדורות, והצד השני יגיד שבהשכרה הכוונה היתה למשהו אחר לגמרי, יכול להיות, אבל אם הם הגיעו כבר לפתחו של בית המשפט והם באים ואומרים 'דע לך, כשכתבנו השכרה', אומר צד א' 'התכוונו לזה', ואומר צד ב' 'התכוונו לזה', נדמה לי שלבוא ולנסות לפשפש בכוונותיהם המקוריות ולהגיד להם 'רבותיי, לא, לא, אתם התכוונתם לדבר אחר שאתם לא מודים בו היום ויכול להיות שבכלל לא חשבתם עליו אז', כי הרי בוחני כליות ולב אף אחד מאיתנו הוא לא, בעיניי הוא לא נכון. אני אומר שאם הצדדים, שבאו והתקשרו בהסכם וולונטרי, הגיעו לנקודת זמן מסוימת שבה אומר צד א' 'אני חושב שזה 100', ואומר צד ב' שהוא חושב שזה 200, מה אינטרס יש לנו להתדיין על השאלה האם זה 300, למרות שאולי באמת במקור זה היה 300. הרי הצדדים עצמם כבר לא רוצים 300.

אבל בדרך כלל זה לא עובד ככה. אחד הצדדים יגיד לא 300, אלא אחד יגיד 'אני רוצה 50' והשני יגיד 300, ובית המשפט יגיד, 'תשמעו, לפי החוזה כתוב 150', זה, סביר להניח, מה שיקרה.

אז נעשה בטווח, בין לבין.

והחריגים, של מה בית המשפט עלול לחשוב, הרי אנחנו לא יכולים לשלוט פה בבתי המשפט, אנחנו יכולים לכתוב א', ובתי המשפט יעשו גם ב'.

אז בואי נעשה טווח. נתחום את זה בטווח ולא במקום מדויק.

חשוב לבוא ולומר שיש כאן שתי נקודות שאני רואה בהצעתך; אחת, זה בעצם לבוא ולהתנסח על התקופה של המשבר, ובתקופה של המשבר, שם אין עד שהוא אמין. כלומר חזקה על הצדדים שכל אחד מתנהל בצורה הטובה לעצמו וזה לגיטימי. והצד השני, כשאני באה ואני אומרת, דבר אחר---

לא, סליחה, אני רוצה להפריע לך. בואי ניקח את המקרה הראשון שאמרת---

אני רוצה לסיים את הנקודה, אני לא מצליחה להגיע לנקודה. נראה לי, כי הדבר האחר זה הלשון. נשאלת השאלה האם בית המשפט תמיד צריך ללכת לנסיבות וכמה צריך לתת ממד ללשון בתוך שיקול הדעת שהוא מפעיל בסיטואציות שהוא רוצה ללכת לנסיבות. אלה לדעתי שתי סוגיות אחרות. אני אומרת שעם הסוגיה הראשונה קשה לנו, אנחנו לא חושבים שאומד דעת הצדדים, בעת מפגש הרצונות, זה משהו שצריך להיבחן לאור כתבי בית הדין במועד המאוחר יותר. זה כרונולוגית לא טוב, זה מישור התפתחות אחר של החוזה. החוזה הוא מפגש הרצונות בזמן הכריתה, שם אנחנו מסתכלים על הדברים כפי שהם היו, ואם בית המשפט חושב שהיה שם משהו, שיש לו ראיות ואינדיקציות שזה היה משהו שאחר כך לא בא לידי ביטוי בטענות הצדדים, אז חבל שזה המקרה, אבל יכולים להיות מקרים כאלה וזה דבר שמבחינתנו אנחנו לא יכולים בכלל להסכים לו.

אבל את יכולה להסכים שלפחות יינתן לזה משקל מכריע, כשאף אחד מהצדדים לא בא ואומר 'לזה התכוונו'.

דבר אחר הוא משקלה של הלשון במועד שבו נוסח ההסכם, וזה, לדעתי, משהו שרוב האנשים פה תמימי דעים לגביו, שאנחנו באים ואומרים שאנחנו ודאי מתייחסים ללשון כמשהו חשוב, גם לעמדתנו הלשון היא משהו חשוב, ואז כאן מנעד האפשרויות זה בין חשוב לבין מכריע לבין סופו של פסוק. ופה יש, ברשותכם, בחלופות המוצעות, ואני אומרת פה משהו שבעיקרון, ועדת שרים תמכה בחלק של הפרשנות נגד המנסח, זו התמיכה שלה ובזה היא מותנה. השאלה אם לבוא ולומר שזה שיקול מכריע או שיקול משמעותי, או שיקול חשוב, כל אלה, השאלה אם יש משהו שמבחינת זה אתה חושב שזה יבטא את הרצון שלך. אנחנו, מבחינת 'המכריע', אני לא יכולה לומר שזה תמיד המכריע. אני ודאי יכולה לומר, ואני חושבת שאין חולק, שזה דבר חשוב. השאלה אם בטווח הזה נוכל...

והצעה אחרת לסדר זה להכניס את זה לסעיף הקיים ולא להוסיף עוד חלופה באותו סעיף 25. להוסיף את זה, שאומד דעת הצדדים... אין לי פה נוסח של הסעיף המדויק, שלשון החוזה היא שיקול---

אני גם ניסיתי להכניס את זה בתוך הסעיף הקיים. בתוך הסעיף הקיים אפשר לתקן את זה בצורה נקודתית. כתוב בסעיף 25(א), 'חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת', עכשיו כתוב 'מתוך החוזה', אפשר להגיד 'מתוך לשון החוזה', 'ובמידה שאינה משתמעת ממנה מתוך הנסיבות'. זה מה שכתוב היום בסעיף. במקום להגיד 'מתוך החוזה', שזה משהו מעורפל, אנחנו נותנים את העדיפות על ידי זה שאנחנו אומרים שחוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מלשון החוזה.

זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להתרחק ממנו.

אני טוען בבית המשפט 'אני התכוונתי לקנות מכונית', חבר הכנסת לוין 'אני התכוונתי לקנות טרקטור', ובית המשפט אומר 'מתוך אומד הצדדים קבעתי שזה הליקופטר'. אין לי מה לעשות עם הליקופטר, ליריב אין מה לעשות עם הליקופטר, ואנחנו תקועים עם הליקופטר.

משרד המשפטים צודק בזה שאנחנו צריכים לאתר לא מה הם אומרים עכשיו, אלא מה הם אמרו בזמן שהם כרתו את החוזה.

אני רוצה להגיד לכם, חבר הכנסת לוין מחויב, הוא יצביע עם עמדת ועדת השרים ומקסימום הקואליציה במליאה תפיל את החוק. לא קרה כלום. אני רוצה להעלות להצבעה את הנוסח כדלהלן, תרשמו לכם, כי אני אגיד לכם מה אני הולך להגיד. בסעיף (ב1) יהיה כתוב 'חוזה שלשונו ברורה וחד משמעית, יינתן ללשון משקל מכריע בפרשנות החוזה, אלא אם כן הסכימו הצדדים בבית המשפט כי הלשון אינה משקפת את כוונתם'. סעיף (ב2) יאמר 'חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו'. הסעיף השלישי יהיה 'נדרש בית המשפט לפרש תוכנו של חוזה שלשונו אינה ברורה וחד משמעית, ונחלקו הצדדים במשמעות הכתוב, יהיו טענות הצדדים בדבר פירושו הנכון שיקול מכריע בפרשנות החוזה', כדי שכשאני אומר 'סוס' ומישהו אחר אומר 'הליקופטר', לא יפרשו לי את זה למכונית.

אדוני היושב ראש, אני חושבת שלהצעה הזאת אנחנו לא יכולים להסכים. כלומר אני חושבת שאנחנו יכולים אולי למצוא איזה שהוא נוסח שישקף גם את ההיבט השני שהמציע ביקש, אבל הנוסח הזה לא יכול לבטא את זה.

מה אתם מציעים כאלטרנטיבה חלופית?

אנחנו מוכנים להכניס מעמד ללשון כשיקול משמעותי, בהחלט אנחנו מוכנים להכניס שזה יוגבל לטענות הצדדים במועד המחלוקת, או שיותר לא מחפשים את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים, מבחינתנו כך זה צריך להיות.

חבר הכנסת לוין, יש לי רוב עכשיו לקבל החלטה.

זה נכון, כי אני לא אשתתף.

אתה בכלל לא תהיה פה.

אני אהיה פה, אני לא אשתתף בהצבעה.

אתה לוקח את הסיכון כדלהלן; אחת, שוועדת שרים תבקש להצביע נגד החוק---

אני לא לוקח שום דבר, אתה מחליט.

ועדת שרים כבר החליטה שהיא בעצם לא---

ועדת השרים החליטה שהיא תתנגד לחוק אם אני אעשה את השינוי הזה, לכן אני שואל אותך מה עמדתך, כי אתה ויתרת בשלב מסוים---

אני אומר לכם את האמת, העמדה שלי היא כזאת---

העמדה שלך היא שאתה תלמד מכאן ולהבא, אל תסכים אף פעם לתיאום.

האמת שיש בזה משהו, לצערי. אבל אני אומר לכם, העמדה שלי היא פשוטה; לאשר את החוק כאשר הוא כולל רק את סעיף (ב1), זה נחמד כדי להוסיף לי לסטטיסטיקה חוק, אבל הרבה משמעות אין לזה.

על זה אני יכולה לחלוק, כי העיקרון של פרשנות נגד המנסח, זה עיקרון שבחקיקה מדובר עליו רבות ו---

אוקי, אני לוקח את הדברים בחזרה. אני מחמיר עם עצמי מדי, זה טוב, אבל זה רחוק מרחק עצום ממה שרציתי להגיע אליו. זה יותר טוב משום דבר, אבל זה רחוק מרחק עצום.

לא משום החשש שלי שהנושא הזה ייפול במליאה, כי אני חושב שאני אצליח לשכנע את ועדת השרים בכל זאת לקבל את הנוסח בצורה הזאת, אבל אני לא רוצה להעמיד את זה במקום הזה ואני לא רוצה להגיע למצב הזה. אני בהחלט הייתי רוצה לראות איזה שהוא נוסח שאנחנו יכולים להסכים עליו כאן, אני מעדיף את זה. אני מוכרח לומר, האם משמעותי או מכריע? זה נראה לי פער מלים שהמשמעות שלו היא לא גדולה ואני באופן אישי הייתי יכול להתכנס אליו, אבל אני כן רוצה לראות משהו שמתייחס לנקודה השלישית, כי, כמו שאמרתי כל הזמן, היא בעיניי---

לנקודה הראשונה, אתה מתכוון.

בראשונה, אני מבין שהוויכוח הוא בין 'המכריע' לבין 'המשמעותי'. אני לא רואה את זה כוויכוח מהותי. אני הייתי מעדיף שייכתב 'מכריע', אבל אם רוצים 'משמעותי', אני לא רואה בזה---

אנחנו יכולים להציע ליושב ראש הצעה לגבי הנוסח?

ודאי.

'חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים', אנחנו לא מוכנים לחזור למבחן הדו שלבי ולכל הפילוסופיה, יש דו שלבי, חד שלבי. תגיד אם זה הכיוון, '...כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה והנסיבות כשללשון משקל משמעותי'. מבחינתנו זה בסדר.

לא, יש הבדל בין...

הפסיקה היום מפרשת את זה כאפרופים. אם אני מוסיפה את לשון החוזה, המשמעות שאני חוזרת ומגלגלת את אפרופים אחורה לגמרי. אם אני אומרת 'לשון החוזה', זה דו שלבי, ואנחנו לא רוצים את הדו שלביות, אנחנו רוצים לתת את המשקל המגיע ללשון.

חבר הכנסת לוין.

אני לא יכול לבקש ממך שלא לפעול בהתאם לעמדה שלהם. אני לא יכול לבקש.

אתה לא יכול לבקש ממני, ואתה יודע, מחר בהנהלת הקואליציה אתה תגיד 'מה אתם רוצים מ---

לא, לא, בהנהלת הקואליציה אני אגיד שאתה קיבלת את זה---

אני גם לא רוצה שוועדת שרים תפיל לך את החוק. אפשר לעשות את זה גם בדרך אחרת, היא בעייתית לי ברגע זה, אלא אם כן... מה שקורה זה שאני יכול לקחת את הניסוח שלכם ולרשום הסתייגות, הבעיה היא שכשאני אצביע על ההסתייגות עכשיו היא תעבור. זו הבעיה. אלא אם כן אתה רוצה לדחות את הישיבה ולשבת איתם ולהגיע איתם לניסוח, כשאני אומר לכם כבר, (ב1) ייכנס לחוק. הסיפור הזה של 'לשונו ברורה וחד משמעית'. הדברים שנכתבו על ידי דנציגר, ייכנסו לחוק.

אני לא רואה למה ההתעקשות הזאת. הרי בסך הכל אנחנו נמצאים, עוד פעם, בתהליך שיש בו הסכמה כללית, כולל בפסיקה, שהוא התהליך הנכון בכיוון הנכון, עם הליכה בקו שהפסיקה---

אני מוכרח לומר שכל הזמן באים אליי עם כל מיני בקשות איך לצמצם את העומס בבתי המשפט, ופה אפשר לסגור את זה. השופט יישב בישיבה הראשונה, יקרא את החוזה, יגיד להם 'רבותיי, יש לכם הסכמה על משהו אחר? נגמר הסיכום'.

אדוני, הייתי שמחה לבשר לו שזה מה שיפתור את בעיות העומס בבית המשפט, אבל בוא לא נפיל על---

אבל אנחנו הולכים במתווה שהוא לא שובר את הקו של הפסיקה.

אולי נעשה הפסקה של עשר דקות ואתם תשבו ביניכם ותנסו לעשות את ההתייעצות? תודה. עשר דקות.

הישיבה נפסקה בשעה 12:50 ונתחדשה בשעה 13:00

אדוני היועץ המשפטי, אני מבין שהגעתם לניסוח?

לגבי הניסוח, 'חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומתוך נסיבות העניין, אולם אם השתמע אומד דעתם במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו'.

לגבי הסעיף השלישי, הסכמנו שהוא יבוטל.

הסעיף השני נשאר.

יוצא מן הכלל. מקובל על אדוני?

מקובל לחלוטין.

תודה רבה. נצביע. אושר פה אחד לשנייה ושלישית.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:02