PAGE
45
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
9.12.2010


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 112
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום חמישי, ב' בטבת התשע"א (9 בדצמבר 2010), שעה 09:00

סיור בכפר הנוער ימין אורד ומפגש עם תלמידי הכפר שפונו

חברי הוועדה: דני דנון – היו"ר

ליה שמטוב

אברהם מיכאלי

בצלאל כרמי

- מפקח במינהל לחינוך התיישבותי, משרד החינוך

ישעיהו יחיאלי

- מנכ"ל, נעל"ה

עופר אופן

- ראש המינהל לסטודנטים עולים

שמעון סיאני

- מנכ"ל, ארגון ידידים

יעקב ויצמן

- מנהל הפיתוח ומנהל מרחב הצפון, ארגון ידידים

בני פישר

- מנהל כפר הנוער ימין אורד

סוזן ויל

- מנהלת קשרי חוץ, כפר הנוער ימין אורד

דר' חיים פרי

- יו"ר 'ימין אורד, יוזמות חינוכיות'

חנה זריבי

- רכזת פרויקט המאה, ימין אורד

דנה גורדון

יגאל אמית

ס.ל. חבר המתרגמים בע"מ

סיור בכפר הנוער ימין אורד ומפגש עם תלמידי הכפר שפונו

בבקשה, מר בני פישר.

הבית הזה זה הספרייה ומשרדי הבוגרים. לבית הזה יש סיפור קצת יותר עתיק. הוא היה בית הכנסת של הכפר. תיכנסו פנימה ותראו פה כמה דברים מדהימים, גם תמונת קיר שלא נשרפה ואת החלל של ארון הקודש. כמובן שבית הכנסת המפואר הפך להיות בית כנסת, אז נשאר פה ארון קודש והוא הפך להיות בית כנסת בימים נוראים, בנוסחים מסוימים, ולספרייה ומשרדי הבוגרים.

שמעתם את הבוגרים קודם. הם סיפור מכונן של הכפר הזה. יש לנו פה מערך שלם שמלווה אותם כל השנה, שנמצא איתם בקשר. למשל אמור היה בשבוע הבא להיות יום הבוגר. יום הבוגר זה הבוגרים שלנו שאנחנו ממשיכים ללוות אותם באוניברסיטה. אנחנו מאוד מעודדים אותם להמשיך הלאה. יש להם המון קשיים גם אחר כך, להיות עולה חדש, זה לא נגמר אחרי ארבע שנים, ההתמודדויות קיימות כל הזמן והופכות להיות יותר קשות. יש לנו פה צוות שמלווה אותם. ביום הזה הם היו אמורים לקבל את המלגות. כל שנה הם מקבלים מלגה ובמפגשים עם הילדים הם מספרים קצת על ההתמודדות שלהם.

אחת התכניות, אני כן אספר, כי בעיניי זה ימין אורד, שאנחנו כרגע פיתחנו, זה איזה שהיא סדנת זוגיות לבוגרים שלנו. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שהחיים הם מורכבים וכל החלומות שמדברים עליהם בגיל ההתבגרות ולהגיע, זה לא תמיד מתממש, אז אנחנו ממשיכים ללוות אותם בקבוצה שמתקיימת בחדרה.

זה בית הבוגרים, ומאחוריו זאת הספרייה. הספרייה לא ממוקמת בבית הספר כי התפיסה שלנו, כשאנחנו מדברים על מערך---

על איזה בסיס הספרייה בנויה, מקצועית, כללית?

הספרייה הזאת היא ספרייה כללית, יש בה ספרים ברוסית, באמהרית, יש בה מרכז כינוסים. בצד יש בוגרים ויש את התלמידים שמגיעים לכאן וזאת הספרייה. אנחנו ניכנס פנימה.

אני אגיד כמה דברים על הספרים. קרה פה גם איזה שהוא נס. האש תפסה את חלל הקריאה והספרים לא נשרפו. בגלל כל מיני אקוסטיקות של הבית הספרים נשמרו. אני חושב שהם קיבלו איזה שהוא נזק, אבל...

יהיה ריח לספר עכשיו במובן שונה.

כן, אבל אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו קהילה שמתעסקת בחיי רוח, לא רק בחומר, אז הנה, הספרים נשמרו ואנחנו רק נרחיב ונגדיל את הספרייה.

נלחמתם מבחינת האש על הספרייה, כמו על הבתים?

האמת היא שבאיזה שהוא שלב הרמנו ידיים כי האש פה היתה על כל ההר, שלא ידעת איפה להיות וגם לא היו פה אנשים. באיזה שהוא שלב, כשהורידו אותנו, זה היה כבר די אבוד בחוויה. הרוח בחרה פה, למה? אנחנו לא יודעים.

הציור הזה הוא ציור משנת 30', מאוד מרגש, של חלוצים. יש שני ציורים כאלה בעולם, בארצות הברית וכאן, וציור הקיר נשמר.

את התלמידים אתם תביאו לפה לפני שאתם מנקים את המקום?

הילדים יבואו לפה ביום שני, אנחנו מתכוונים לעשות איזה שהוא סיור. ביום שלישי מתחילים לימודים וביום שני אנחנו נעשה סיורים מודרכים, כי מאוד חשוב לנו שמבוגרים יהיו איתם בסיבובים האלה, בשביל שהם לא יהיו לבד. כמובן יהיה להם את הזמן שלהם קצת לבכות. מותר לבכות, זה המסר. אנחנו בוכים בלילה וגם ביום, בוכים וממשיכים לחיות. זה שלב שצריך לעבור אותו, הוא קשה אבל עוברים אותו.

חשבתם אם אתם רוצים להראות להם את זה כמו שזה, או לנקות קודם?

חבר הכנסת דנון שואל אם הפסיכולוגים אומרים להעלים את זה מהם.

לא. אבל אנחנו כן חושבים, בגלל שאנחנו חושבים שהשרפה הזאת היא משהו מכונן בהיסטוריה של בית, אנחנו כן רוצים לתעד לנו איזה שהוא מקום שתמיד נעמוד מולו ונזכור איך אפשר לצאת ורק להתרומם מהדבר הזה.

הוצאנו את כל הספרי התורה, הם לא היו פה, הם היו כבר בארון הקודש הגדול בבית הכנסת.

היה פה סיפור שאני חושב שהוא הסיפור המכונן. יש לנו בכפר ילדים ממדינות חבר העמים, בין 30% ל-40% ילדים שהם יהודים מתוקף חוק השבות. תמיד יש ויכוח, ויש עכשיו ויכוח ציבורי על הגיור. מה שקרה לילדים האלה, אנחנו קודם כל עוברים פה תהליך של גיור מאוד משמעותי בכפר, אבל הילדים האלה, "הלא יהודים", נכנסו יחד איתי בדקה ה-90, ב-22:00 בלילה, כשהלהבות פה על הרכס, כשאתה רואה את האש, הוצאנו את ספרי התורה, עם דמעות בעיניים של כולנו, כי זה היה רגע קשה מאוד, ועלינו לאוטובוס. אז מה לא יהודי? בזה הם עברו את טקס הגיור, מבחינתי. אני לא רב ולא כלום, אבל אני אומר שהסיפור פה זה של אנשים שבאים לארץ, נאבקים לחיות פה ולהיות שייכים ומתגייסים לצבא, זה הסיפור האמיתי. אני אומר את זה כי אנחנו מתמודדים הרבה פעמים עם התהליכים הפורמליים הלא פשוטים. אנחנו אגב עושים פה תהליך של גיור מאוד ייחודי, שיהיה זמן אחר לדבר עליו, שאני חושב שהוא חשוב, שהוא יותר ידידותי, עם המון חיבוק ואהבה ומדברים הרבה על שייכות ועל זהות ישראלית, יהודית, על הדברים האלה, הם הולכים לצבא והם אחר כך ביחידות הקרביות והם האזרחים מספר אחת שלנו.

ואחר כך באים ומבטלים את הגיור.

עוד לא.

על השאלה הראשונה של הילדים בבית הכנסת.

כן, סיפרתי על בית הכנסת. אנחנו, כמחנכים, מתמודדים עם ילדים כל הזמן ברצון להכניס אותם לבית הכנסת. אתה יודע, גיל ההתבגרות וזה, ואני אומר את זה גם כאבא לילדים מתבגרים, זה שהם עכשיו מורדים, זה לא הופך אותם לשייגצ'ים, לגויים, כל אחד ייקח את ה' שהוא רוצה. שאלה ראשונה שהם שאלו אותי, 'בני, בית הכנסת נשרף?', זו השאלה הראשונה של כולם.

חשוב לי להגיד, כי בליל שבת, ב-3:00 לפנות בוקר, כשפינו אותנו מההר, דבר ראשון שאמרו לי, 'בית הכנסת נשרף'. היתה דממה כזאת בחוץ והרגשנו שמשהו נגמר פה. למחרת בבוקר, כשהתמונה כבר התבהרה ודווח שבית הכנסת לא נשרף, אז בשבילי זה היה סימבולי. אם בית הכנסת לא נשרף, סימן שהקהילה הזאת תגדל ותתפתח. בית, אמרתי לילדים, זה אבן, אבן אפשר לבנות, ואגב, נבנה אותה יותר טוב. יש לנו ידידים בארצות הברית ובארץ, כמה שאוהבים אותנו, ועם ישראל, וימין אורד הפכה להיות מוכרת, אנחנו לא דואגים. אנחנו נעבור את התקופה הקשה עם הילדים, המון חיבוק, כי זה הולך להיות קשה. אני אמרתי לעובדים, עבדנו קשה לפני, כפר נוער זה נשמע פסטורלי ונוף, אבל זו עבודה חינוכית סיזיפית והתמודדויות, אלה ילדים עם משברים, הרבה פעמים עם משבר הגירה קשה ומחשבות לא טובות, אז יהיה עוד יותר קשה, אבל...

יש פה גם ילדי נעל"ה?

יש פה ילדי נעל"ה, יש פה תכנית רצינית.

יש לנו בכפר 90% עולים חדשים. מתוכם יש לנו, זה משתנה כל פעם, בין 60% ל-70% בני העדה האתיופית, יש לנו 30% מחבר העמים, קצת מפולין, יש לנו ילדים מברזיל, ובחבר'ה של חבר העמים יש גרעין מאוד גדול של נעל"ה. יש גם ילדים ישראליים ותיקים, ילידי הארץ, ילדים מהציונות הדתית. יש פה 15 ילדים כאלה עכשיו. זו תכנית מאוד מיוחדת, לכאורה אוכלוסייה שאתה אומר, מה להם ולעולים חדשים? הם יושבים ביחד ועושים פה תהליך מדהים. הוא קשה, הוא מורכב, ובכלל לייצר קהילה הוליסטית שאין מתחים בין קהילות, זה לחם חוקנו, זו עבודה. יש כ-500 תלמידים בכפר.

אני אגיד משהו על ההורים. ההורים היו בקו חם כל הזמן, במהלך שבת ואחר כך מרוסיה הורים מתקשרים. הורים רוצים לתרום. הורים מרוסיה, או מברזיל. יש פה עכשיו לכידות גדולה. אנחנו גם העברנו מסר להורים---

על תרומות נדבר אחר כך, בסדר?

אנחנו לא צריכים תרומות, אצלנו זה הרוח. צ'קים, אני אומר, זה כשבאים לחתונה, אנחנו בונים פה כפר שהוא כפר שצריך להשקיע בו המון, הוא צריך להיראות הרבה יותר טוב ממה שהוא נראה היום וזו המשימה של כולנו פה.

זה סיפור של מדינת ישראל, קיבוץ גלויות, יוצאי אתיופיה, עולים מרוסיה, ברזילאים, סיפור אמיתי, ואנחנו, כוועדת עלייה וקליטה, קודם כל אנחנו ממשיכים מפה, מהמראות הקשים האלה, וזה מראה קשה, לפגוש את הילדים, לשמוע גם אותם. אנחנו מתרשמים ובטוחים שהמעבר שלהם חזרה לכפר בשבוע הבא יהיה מעבר קשה, אי אפשר יהיה למנוע את זה, אבל הוא יהיה מעבר הדרגתי, ותנצלו גם את המצוקה לקדם את הפעילות עם הילדים.

מבחינת השיקום הפיזי של הכפר ושל הכרמל, אנחנו כמובן נעקוב אחרי משרדי הממשלה, שפועלים בתחום, גם משרד החינוך וגם משרד העלייה והקליטה, ואנחנו רוצים מפה להעביר מסר למי שמקשיב לנו ושומע אותנו, לבוא ולסייע. ראיתי פה בוגרים ואנשים שמתנדבים, בעלי מקצוע, שיש להם את הכלים ואת היכולת, לבוא, להגיע לפה ולהתנדב לסייע בשיקום הכפר. וגם למי שרוצה לתרום, הבנו שבגדים לא צריכים יותר, אבל---

אנחנו לא ילדים יתומים, יש לנו משפחה ויש לנו בית, ואנחנו כפר שאנחנו מגדירים אותו כבית. אז איכשהו, איזה מייל כזה שמביאים בתקשורת יצא לא טוב, גרוע, אנשים טובים עם כוונות טובות קלקלו לנו---

אתה מתכוון לאותו מייל על בחורה שכתבה לנו---

נכון. אני מדבר על המייל הזה, זו הזדמנות להגיד לתקשורת. הנזק הוא גדול מאוד, אנחנו בית, הילדים האלה חיים פה. נשרף הבית, אבל הבית הזה נבנה תוך כדי ולכן אף אחד פה לא יתום ולא צריך בגדים, אבל צריך פה עזרה לשקם כפר שצריך לבנות אותו, ויש דברים, גם ברכוש וגם במבנים. משרדי הממשלה, משרד החינוך, החינוך ההתיישבותי, האוצר, כולם עוזרים, ותמיד עוד רק יהפוך את הכפר הזה לגן עדן על הכרמל.

מי שרוצה לסייע ולתרום, אני פונה לסייע בתרומה של מחשבים חדשים, לא משומשים, לכל בעלי רשתות המחשבים למיניהם, באג, אופיס דיפו וכל אלה, עכשיו זה הזמן שלכם לסייע, שהילדים יגיעו ביום שלישי, לפני שישקמו את הבית, עם מחשבים חדשים לכולם.

בנושא של הצטיידות מחדש, צריך לשבת עם מר בני פישר בנפרד, יש לי כמה רעיונות שאני לא רוצה להגיד בקול רם פה, שתהיה לך פה תרומה מאוד נכבדה. לא ממשרדי ממשלה, שיעבירו את התקציב, אלא משהו מיידי, מהיום להיום.

מאוד חשוב להגיד שהכפר הזה הוא מודל לכפרים האחרים. עם כל השרפה הזאת, אנחנו נמשיך להיות מודל לכולם.

מר פישר, אני גם רוצה להודות לך על כל מה שאתם עושים פה. אנחנו נפגשנו באוקראינה ואני שמחה לשמוע שמאז באו לפה יותר ממאה ילדים. ראיתי את הילדים, ראיתי את ההורים שלהם וראיתי איך הם דואגים, בטח כשהם שמעו על השרפה, הם דאגו עוד יותר.

ישבנו, מר ישעיהו יחיאלי, בצ'רנובצי, עם חברת הכנסת ליה שמטוב, עם ההורים של ילדי נעל"ה. ימין אורד זה ספינת הדגל של הממלכתי דתי ונעל"ה, נכון? צריך לשמוע מה מר ישעיהו יחיאלי אומר.

בלי צלמים.

מר בני פישר, המון תודות. אם תצטרך, תפנה אליי, גם בטוב וגם ברע.

שמי סוזן, ולפי המבטא אתם שומעים שלמרות 25 שנה שאני בארץ הייתי פעם עולה חדשה מארצות הברית ואני חלק מההנהלה. יש לי את הזכות, אני חושבת שראיתם את זה, שיש לנו מנהיג. היה לנו מנהיג מייסד, דר' חיים פרי, ויש לנו מנהיג, מר בני פישר, שאתם רואים שהוא לא ישן ימים, הוא נותן לצוות שלנו ולילדים ולבוגרים את הרוח והגישה שאנחנו ממשיכים בדרך שלנו.

אני אמשיך להראות לכם ולהסביר. מה שמאוד חשוב לראות פה, יש לנו תמונה של משפחה ששני ההורים מהשואה. אלה היו אנשים שאיבדו את הילדים שלהם, משפחת גרטמן מחיפה, והם אימצו לפני שנים את הילדים של הכפר. בירושה שלהם הקמנו את המכינה הקדם צבאית של ימין אורד, שזה גם לעולים חדשים. זה בחצור. התמונה שלהם לא נשרפה. כשהכל קרה, כל הזמן חשבנו על כמה דברים שלא הצלחנו להוציא מהכפר וזו אחת התמונות שדאגנו להן.

זה היה נס. המשרד שלי נשרף, אבל לא אכפת לנו, זה משרד, אבל התמונות---

צריך להודות לה' על הנסים שקרו פה.

בהחלט. אבל עם זה, הדבר הכי קשה... הלכתם לבית ביאנקה, של הילדים הקטנים? אז בואו נלך לשם. תמונות של הילדים שבאמת עוד לא נשארו להם הורים בחיים וכל התמונות שלהם---

הילדים היתומים.

ללא הורים.

שגרירת ארצות הברית, סוזי מייסיס. אני חושבת שאתם יודעים את זה, שאייפק, שמביאים קבוצות ילדים, אנשי קונגרס וסנטורים אמרו לאנשים שלנו בוושינגטון ובקפיטל, שכשהם שמעו על הכרמל והם הגיעו לנשיא אובמה, הם דיברו על ימין אורד, כי בעם ישראל, לצערנו לא מספיק יודעים עלינו, אבל בחוץ לארץ הרבה מאוד אנשים יודעים עלינו, כי באים לפה ורואים את הדברים החשובים. שגרירת ארצות הברית, סוזן מייסיס, הסתובבה בכפר איתנו, והשאלה הראשונה שלה, 'מה אנחנו בארצות הברית יכולים לבנות לכם?' אחד הדברים שהסברנו, שבמדינת ישראל לא רק דואגים לילדים עכשיו, לצרכים שלהם, אלא אנחנו יודעים שילדים עולים חדשים צריכים לדאוג להם גם כשהם בוגרים.

זה בית לבוגרים. ביום הראשון שילד נמצא בימין אורד, אנחנו באים לפה ואומרים, 'ילדים, תראו', חלק מהם איבדו הורים, חלק מהם ההורים בחוץ לארץ, חלק מהם מכל מיני סיבות, 'אבל זה הבית, שתדעו, אנחנו איתכם'. אנחנו מטפטפים לראש שלהם, 'אתם תהיו גדולים ואנחנו איתכם כל הדרך ומצפים מכם'. 'אנחנו מצפים מכם להיות מנהיגים', כמוכם, חברי הכנסת, המנהיגים שלכם בהמשך, 'אנחנו רוצים שתגיעו לפוליטיקה, אנחנו רוצים בצבא', ואנחנו רואים את הבוגרים שלנו כל הזמן בתיקון עולם, כי המדינה שלנו עוד בדרך.

הדבר הכי חשוב אולי בחינוך שלנו, שהם מבינים שהם שייכים לקו הזה של ההיסטוריה של העם היהודי, עולים מאתיופיה, עולים מברית המועצות, מכל המדינות, ואז החבר'ה שלנו הולכים לצבא, מתנדבים ביחידות הקרביות ומגיעים לשם.

זה בית ילדים שהלך לנו. אלה ילדים מגיל 14 ל-18-19 שגרים פה, וזה נשרף.

זה מרכז ההדרכה. פה אנחנו יושבים בלילה ומדברים על איך...

מה שחשוב לדעת, שאנחנו בהנהלה והחברה בחינוך, כל הזמן אנחנו אומרים שצריך לנצל את הרגעים. אין לנו הרבה רגעים, רוב הילדים נמצאים איתנו ארבע שנים ואנחנו רוצים לנצל את הרגעים, שירגישו את השייכות לא רק לימין אורד, אלא לעם. זה תפקיד מאתגר ואנחנו מצווים בו.

ימין אורד זה קהילה, אנחנו כפר נוער כמו כדורי, בן שמן ואחרים, אבל משהו אחר. יש פה מכון חינוך. הדגל שהכפר הזה הרים הוא קודם כל דגל קליטת עלייה. אנחנו קולטים פה ילדים מאתיופיה משנות ה-80 ואילך. יש שלושה סגני אלופים בצה"ל מהתפוצה האתיופית, ושלושתם מפה. אחד היה פה אתמול. אנחנו מראשית נעל"ה ועד היום נמצאים בנעל"ה.

יש פה דרך חינוך ומחשבת חינוך שהיא מחשבת החינוך של עליית הנוער ההיסטורית, שתרגמנו אותה וכתבנו על זה ואנחנו מפיצים אותה. בלהבות פה לחמו הבוגרים שלנו, אחד מהם הגיע מרואנדה, הוא מנהל שם כפר ילדים במודל שלנו, שמעון סלומון, הוא לחם בלהבות והציל פה שני בתים.

לימין אורד יש תורת חינוך שאומרת שילדים שבאים מנטישות, שילדים שבאים ממעבר בין תרבותי, הדבר הראשון שהם צריכים זה סביבת חינוך שמשדרת להם לכידות. הם באים משֶבֶר, אתה צריך לייצר, ויש לנו שיטה לזה, שיטת חינוך שהם מבינים שהכל נדבק ביחד. הם באים מכל מה שלא מתחבר להם בחיים ואנחנו טוענים שהדבר הראשון שסביבת חינוך צריכה להעניק לילד זה יכולת לפענח את מה שקורה לו. יש פה הכלאה של גישה פסיכולוגית ופילוסופית ש---

תזכיר לי מתי הקמתם את ימין אורד.

בן גוריון הקים את ימין אורד.

בן גוריון לא עסק באותו סוג של קליטה כמו שאתה עושה.

היום יש פה כ-480 ילדים, מחציתם מאתיופיה, היתר ממדינות חבר העמים ומדרום אמריקה. לצערנו הרב, נתיב ומשרד הרווחה הפסיקו להביא ילדים יתומים מחבר העמים ואני חושב שהפסיקו להביא אותם בגלל שהם לא יהודים כשרים, אבל הם זכאי חוק השבות ואני חושב שזו אחת העוולות הגדולות ביותר שמדינת ישראל עשתה. כל ילד, כל ניצוץ של חיים יהודיים שאפשר להחזיר... יש לנו ילדים שהגיעו, שהסבא היה יהודי ומת בוואדי יאר והם היום צנחנים וקצינים בצה"ל.

יש פה מכון גיור, 'שבות עם', שעבד הרבה שנים. זה הבסיס של הרב ולדמן. יש לנו מכינה קדם צבאית בחצור הגלילית, אנחנו מאמינים שסביבת חינוך שאיננה מייצרת, שאיננה מובילה חברה, אין לה זכות קיום.

עכשיו אני נואם, אבל אני חי את זה עשרות שנים, אני מחנך משנות ה-60, הקמתי את בית הספר בשדרות. אלי מויאל, למשל, למד אצלי מהמחזורים הראשונים. אנחנו מחנכים ותיקים ואנחנו באמת חושבים שחינוך צריך להוביל חברה ולא להיגרר אחריה ומבני עניים תצא תורה. יש מחקרים עלינו, ואנחנו לא חושבים שאנחנו צריכים להתאים ל-OECD. קודם כל האיכות הערכית של מערכת החינוך, של סביבת החינוך, היא שקובעת, ואמרנו את הדברים מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן ולא שמעו לנו. אולי הלפיד הזה, שעכשיו עלה על הכרמל, יגרום לאנשים להקשיב לנו גם מחרתיים, לא רק מחר והיום, כי יש פה בשורה של חינוך שהיא מעבר לזה. עשר שנים אנחנו מקיימים בשיניים מכינה קדם צבאית לנוער שנשר מכל המסגרות, רק עולים חדשים, בחצור הגלילית. לוקחים ילדים מכל הארץ, שהמערכת נכשלה איתם, ותוך שנה הופכים אותם למנהיגים, זה מהישרדות למנהיגות. והכל תחת הסיסמא שאסור להפסיד אף ילד בישראל.

אני מציע לכם, אם אתם רציניים, להתעמק בבשורה של הכפר הזה ובתורת החינוך שלו ומה שהוא עושה בעולם. רק לפני שבוע היו פה 160 התומכים הכי גדולים של אייפק. אין משלחת אייפק, של הממשל האמריקאי, שלא מגיעה לכאן, כי מראים פה מיקרוקוסמוס של האוטופיה של מה שמדינת ישראל יכולה להיות, בקדושה ובטהרה, בחינוך אמוני לילדים שהקדוש ברוך הוא הוא שום דבר בשבילם.

יש פה מסביב לבית הכנסת שובכים של יונים. על כל אחד יש כתובת קטנה, מתפילת הציפורים מהקבלה. ציף ציף המצפצפים וכן הלאה. אנחנו אומרים לילד, לא רוצה להתפלל, הקדוש ברוך הוא לא בשבילך? תאכיל את הציפורים, משם תבוא לקדושה. כי אסור לגדל ילד בלי קדושה, ויש פה בנים ובנות, איפה שבני עקיבא היה פעם, ואנחנו מאמינים בדרך הזאת, והדרך הזאת אומרת שלא בודקים ילדים לפי התוצרים המדידים של OECD, אלא קודם כל לפי האיכות האנושית. בשבילנו תוצר אנושי, וזה אין מי שיקשיב, זה ראש משפחה מתפקד בגיל 25 והלאה, שתורם לקהילתו, שבנה בית. איש או אישה. כך אנחנו מגדירים תוצרים, כך היתה פעם מערכת החינוך במדינת ישראל. רוב הילדים שלנו הם הכשלים של כל מערכת החינוך. ימין אורד היום היא רשת של שבעה כפרי נוער, שכולם מאמינים באותה דרך, וזה חוצה את כל השסעים, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל, כי צריך אחדות בארץ הזאת ואנחנו מאמינים בחינוך בדרך שלנו.

זה הנאום הקטן שלי עבורכם היום. אני מזמין אתכם להמשיך להיות חברים. הילד הזה, דוד ויצמן, גדל פה בתור ילד. אני זוכר אותו.

קודם כל, אנחנו מזמינים אותך ביום שני לכנסת, יש דיון בוועדת חינוך, על הנושא של ימין אורד, על כל ההיבטים.

אני לא המנהל היום, אני הסבא רבא.

אני אשמח שתבוא ותרחיב על הדברים שאמרת פה. אנחנו באנו לראות את התמונות ולגעת ולדבר עם הילדים, ואנחנו עכשיו הולכים לבית ביאנקה, ואחרי זה פוגשים את הקבוצה מברזיל שמגיעה.

אל"ף, יישר כח. בי"ת, אני לא צריך להגיד שלא להתייאש.

גם הבנות גרות פה. תראה איזה בית, זה לזכר נועם לייבוביץ, שנהרגה בכביש 6 בפיגוע. נועם לייבוביץ ז"ל, בת של שלמה וגלית, היא ילדה שלנו. היא היתה מסתובבת בכפר בת 7 ונהרגה בפיגוע לפני שנים. הבית הזה נבנה לזכרה לילדות פה, מחברים מכל העולם.

אם דיברנו על הדברים הרגשיים, כל הזמן חשבנו על בית נועם והסמל של בית נועם בשבילנו וגם למשפחת לייבוביץ, המשפחה הכי מדהימה שיש בעולם הזה, הבית שנשרף, אם יכולנו לבחור, זה בית על יד. אז הבנים שלנו, עם הכאב, ועם הדברים שהם עברו, דבר ראשון אחרי שהם באו לפה, הם באו לביקור---

בני כמה הם?

יש לנו ילדים בני 6 עד 16.

כמה ילדים גרו בבית שנשרף?

אני חושבת ש-11, בנים.

ילדים בגיל 6? באיזה מסגרת הם נמצאים פה?

זה פרויקט המאה. הביאו 100 ילדים ללא הורים.

זו קבוצה ייחודית.

הילדים בני ה-6 הגיעו וראו את הבית הזה?

הם ראו, שלשום. הם באו לפה עם כל הצוות, צוות ליווי, עם פסיכולוגים.

אלה הילדים שנפגוש בנווה עמיאל?

אני לא יודעת, בודקים את זה, אני חושבת שהם בביקורים עכשיו, בטיולים בארץ.

לפגוש ילד בן 6, זה לא הכי סימפטי.

זה לא לצילום, אנחנו לא נצלם את הילדים הקטנים.

בכל מקרה, הם יצאו מפה ואחד הילדים, אני לא אגיד את השם שלו, בא אליי, כי אנחנו מכירים אותו מאז שהגיע לפה, בן 11, הוא הגיע לפה כשהוא היה בן 5.5, הוא הסתכל עליי ואמר 'סוזן, עכשיו אנחנו רוצים בית כמו הבנות'. כי הבית שלהם היה פחות יפה.

אפשר להיכנס לבית לראות?

כן, בטח.

תמונות קשות. אני חושב על הילדים שבאו לפה וראו את המקום.

ואלה ילדים עם רקע, לא ילדים רגילים.

כמה שזה קשה וזה קשה, אנחנו באנו לפה ראשונים. ראיתי ספר, אז הרמתי את הספר ואז לא ידעתי וזה מתפורר. וחיפשנו וחיפשנו, רק לראות---

מי הודיע לילדים שהבית שלהם נשרף? מתי זה קרה ואיך הם הגיבו? אני מניח שזה היה בלילה.

מאות בוגרים והילדים עשינו קו פתוח בתקשורת, גם בשבת, למרות שאנחנו כפר שומר שבת, אבל דאגנו בתקשורת להודיע לפנות אלינו. היה צוות של העובדות הסוציאליות והצוות הטיפולי והחינוכי כל הזמן בקו. מה שאנחנו אמרנו זה שהיתה שריפה בכפר. צריך להבין שהרוח של ימין אורד זה הרוח החזקה, מה שחשוב בימין אורד זה הרוח שלנו והאנשים, הילדים, הצוות והבוגרים.

אבל מתי אמרתם לילד שהחדר שלו---

זה היה אחרי זה. אמרנו שאנחנו לא יודעים. הצוות החינוכי, הצוות הטיפולי שלו, הפנים שהם מכירים ישנו איתם.

יש לי שאלה, לכל ילד יש את הצעצועים שלו, את הקלפים---

הודיעו להם כבר כשלקחו אותם לנווה עמיאל, זאת אומרת במוצאי שבת.

לא, אבל לא אמרנו להם על הבית הזה. ספציפית, זה היה אחרי התייעצות טיפולית.

לכל ילד יש את הצעצועים שלו, את הסדינים, את הקלפים שהוא אוסף, את הספר. מה קורה היום?

הם יודעים, כבר קנו לילדים חלק מהציוד, הם יודעים וזה מאוד חשוב, זה כמו שחיים סיפר לכם, למרות הדברים הקשים שהיו להם, הם מבינים שיש פה בית, הם יודעים שיש פה אנשים, הביטחון העצום של האנשים, של הצוות שלנו, גם הצוות הלך לילדים, הם מסתכלים עלינו ואמרו 'בני, חיים, סוזן, אנחנו סומכים עליכם'. הם יודעים את זה. זה משהו שנתן לנו כזה כח, לבני, לחיים, שיודעים שסומכים עלינו, סומכים על מדינת ישראל, סומכים על העם היהודי, שאנחנו נהיה בסדר, והאש הזו של ימין אורד חזקה, באמת.

זה נכון שהם גדלים ללא הורים, אבל הם גדלים בקהילה שהיא חמה מאוד, ודווקא הכלליות הזאת שבתוך הקהילה גורמת לכך שיש אמונה מלאה בכל אחד מהמבוגרים. כלומר המבוגרים המשמעותיים לפעמים מתחלפים, אבל הם רואים כל הזמן מבוגר משמעותי, כולל בוגר. ויש פה דבר יפה שעושים, אי אפשר לראות מכאן, בדרך כלל מעמידים את הילדים בשורה בכניסה שלהם ומראים להם את האופק. הם יושבים על הדשא ואומרים להם 'מי רואה את האופק יותר רחוק?' וחיים או בני אומרים להם, 'תסתכלו יותר רחוק ויותר רחוק', 'אני רואה יותר רחוק ויותר רחוק', זה מן תהליך כזה של אופק טבעי מול משהו פנימי, מתחבר ביחד ויוצר אצל הילדים האלה אין סוף כוחות.

ובטח הבוגרים משמשים דוגמה לכך, הרבה בוגרים מפה הגיעו ל---

בדיוק. יש לנו את איגור, את שמעון סלומון. מי היה באש? שמעון סלומון בא בשבת, כשהוא שמע מה קורה, הוא אחד מהרבה שבאו. מי זה שמעון סלומון? הוא בוגר שלנו, יוצא אתיופיה. עכשיו הוא עם תואר שני בחינוך, עבד בארץ, היה מנהל מרכז קליטה בדרום, של הסוכנות היהודית, של המדינה, ומה קרה? הוא שמע מה שקרה, איפה הוא עכשיו? הוא מנהל החינוך ברואנדה והוא בא לפה והגן על הבתים.

אולי את יכולה להגיד לנו, הילדים שיבואו, יעברו למקום זמני ואז למקום קבע. אתם יודעים כבר איפה הילדים יהיו?

כן. מה שקורה, שביום שני כל הילדים מגיעים, אנחנו באים לפה, עם כל הצוות הטיפולי והחינוכי שלנו, ואנחנו נפגשים בחוץ ונעשה סיורים. כל הצוות החינוכי מדברים על איך לעשות את זה.

הם רק יישנו בגבעת אולגה.

כמה זמן?

אנחנו לא יודעים. אנחנו מקווים, שעם העזרה של מדינת ישראל, שכמה שיותר מהר אנחנו חוזרים לבית. לא לבית רגיל, זה ייקח כמה שנים, אנחנו יודעים, והחבר'ה יהיה בבית ספר, יש לנו בגרויות, החיים חוזרים לשגרה.

כמה ילדים מתחת לגיל 10 יש לכם פה בכפר?

מתחת לגיל 10 מעט ילדים.

אני מבין שילד בגיל 6, הוא הגיע לפה בגיל שנה, שנתיים?

לא, אין. הכי נמוך היה בגיל שלוש והיום הוא בן שמונה ולומד בניר עציון.

רוב הילדים בכפר הם ילדים מ-ט' ו-י'.

לא אומרים שאין להם הורים, הם פה. אולי יש להם הורים... אנחנו לא אומרים לאף אחד מהם שאין להם הורים. הם יודעים, אבל לא אומרים 'יתומים'.

בוא נגיד ככה, הם לא יהיו פה כמה שנים, בוודאות, אפילו שיעשו פרויקט מחר בבוקר. מבחינת מגורים.

יהיו בתים יבילים.

בתים יבילים במצב הזה?

אנחנו מביאים בתים, אנחנו נדאג להוציא בית אחר, הם יקבלו בית. הילדים האלה יקבלו בית, הם לא יהיו---

כולם יחזרו.

בתוך כמה שבועות אנחנו מחזירים את כולם.

זה לא לתקשורת, אנחנו מפנים את כל הילדים---

מה שאת אומרת פה זה לא רק לתקשורת, זה גם לפרוטוקול שעולה לאתר האינטרנט תוך שלוש שעות. אז אם את לא רוצה להגיד לתקשורת, תגידי לנו בשקט.

אני לא אגיד עם שמות. יש משפחה פה, שהוא אחד האנשים הגיבורים בכפר. תשע שנים הוא מדריך בימין אורד.

יוצא אתיופיה?

לא. יש לנו עוד אחד שהוא יוצא אתיופיה. יש גם שאגו, שהוא גיבור, אני אספר את הסיפור של שאגו, אבל קודם אנחנו פה.

תשע שנים הוא מדריך. מה זה אומר להיות מדריך? בלי שמות. האיש הזה תשע שנים, זה אומר שהוא עובד כל היום סביב השעון כי אנחנו פה לילדים. בתוך השרפה אנחנו מפנים את הילדים בכפר, פתאום הוא מסתכל עליי, אמרתי 'מה עם המשפחה?' הוא אומר אוה! הלכנו לבית, אני עם האוטו שלי, לקחנו את האישה, שלושה ילדים ורצנו איתם מהכפר. היא באה לפה, אמרתי לה, 'אני כל כך מצטערת', כי היא רצתה לקחת עוד ציוד מהבית, ובמקום לחכות---

יש לי שאלה אלייך, סוזן, מה האנשים, המדריכים, לקחו כשהיו צריכים לברוח ולצאת תוך כמה דקות מהבית. מה הם לקחו?

זו הבעיה.

תגידי לי מה כל אחד לקח, מה אסי לקח.

תשאל את שאגו.

אני לא יכול לשאול אותו, אני שואל אותך.

מה הם אומרים? הם לא לקחו. זה בדיוק זה, הם לא לקחו את התמונות שלהם, למה? כי הם אמרו שקודם הילדים של הכפר והילדים האישיים שלהם, וזה מה שמטמטם. היא, האישה שלו, רצתה לקחת, אבל אמרתי 'יאללה, אנחנו צריכים לצאת'. וזה מה שאתם צריכים להבין, אלה האנשים. כשזה קרה, שאגו אומר לי, שהוא בוגר של הכפר, 'תעזבי, אנחנו נהיה בסדר, מה עם הילדים'. זה סוג האנשים.

איך מגיב ילד בן 5 שהבית שהוא רגיל אליו, נשרף?

את רוצה על רגל אחת 4 שנים של פסיכולוגיה? זה תהליך של אבלות, עוברים תהליך של אבל.

אבל המשפטים הראשונים, איך הילדים מגיבים?

כל אחד זה אינדיבידואלי. אי אפשר לתת תשובה ספציפית.

אני אתן לך את המשפחות שמוכנות להתראיין לתקשורת. המשפחות שלחו להם את הכל לבית, ושאגו מקונן, שאגו הוא בוגר של כפר הנוער ימין אורד, הוא בחור אתיופי, הוא---

הוא עכשיו נמצא עם החבר'ה בנווה עמיאל.

הוא בוגר של הכפר, הוא עבר תהליך לא פשוט, הוא הלך לגבעתי, הוא היה לוחם בצבא, הוא רק רצה להתחתן בחדר האוכל של ימין אורד, התחתן עם גאולה, שהיא בעצמה אישה מדהימה, יש להם חמישה ילדים, אנשים צנועים. איפה כל הכסף שלהם הלך? לקנות ספרי קודש. 200,000 שקל של ספרי קודש בבית שלהם, ואלה אנשים עם חמישה ילדים, אחד אחד, הילדים שלהם עם חינוך, עם ערכים, כשהוא היה רכז הדרכה בכפר. איש פשוט מדהים. וזה אחד הדברים שהילדים שלנו אומרים, הילדים שלנו, שהסתובבו. שאלתם איך הם הגיבו, הם רואים אותם, הם מקבלים כוחות. אחת הבנות פה, שהלך להם הבית, אמרה 'זה רק בית', והוא אומר 'נכון, נכון'. וזו הקהילה שדיברנו עליה, הקהילה של משמעות, שאחד מחזק את השני, וזה דבר היפה של המקום הזה.

אני מאוד מוטרד מהילדים ללא הורים, כי אני חושב רק על זה, כאב לשלושה ילדים בעצמי. הילדים שגרים פה, שעכשיו לקחו אותם למקום אחר, וביום שני לוקחים אותם לאולגה, ואחרי אולגה מביאים אותם לפה.

קודם כל, את הילדים הצעירים אנחנו לא לוקחים לאולגה.

איפה הם יהיו?

כנראה הם יהיו בניר עציון, עם המשפחות.

זה חשוב לי.

אתה צודק מאה אחוז, אבל צריך לדעת שהם עם המשפחות. אותם אנשים שהם איתם כל היום, איתם. זה המבנה שהוא לא איתם, אבל הם עם אותם אנשים שמסתכלים עליהם. ואת זה צריך לזכור, כמה שקשה והוא לא רוצה להגיד שזה לא קשה, אבל האנשים שהם אוהבים---

בוא נגיד ככה, יש שתי קבוצות ללא הורים. דני התכוון לילדים ללא הורים, אולי לאלה בלי הורים בכלל, שלא יודעים מי הם. אז יש פה קבוצה של הורים, שתדע לך שבטלפון הם לוחצים, אלה שיושבים עכשיו בכל מדינה, שהביאו ילדי נעל"ה, ההורים האלה משגעים אותם בטלפונים, 'מה קורה עם הילד שלי?', 'מה קורה עם הילדה שלי?'. אלה שלא נמצאים פה איתם, הם גם לחוצים, אולי חלק אפילו יבואו לקחת אותם חזרה.

אנחנו עשינו אתרים בפורטוגזית. יש לנו צוות שעובד איתם כל הזמן, ברוסית ובאוקראינית. הבוגרים כל הזמן מתקשרים למשפחות שלהם באוקראינה ובבלרוס, בגיאורגיה. עכשיו כדאי לכם לפגוש---

יש לכם ילדים מגיאורגיה? אני אדבר איתם בשפה שלהם ואני ארגיע אותם.

(מפגש עם משפחה במקום).

אני מבין שאת בוגרת. נעים מאוד. אני דני דנון, יושב ראש ועדת עלייה וקליטה. חבר הכנסת מיכאלי, חברת הכנסת שמטוב. אנחנו בסיור של הוועדה. ראינו את הבת שלך, שהיא עובדת קשה.

כן, כי הרבה עפר נכנס פנימה לבית, אז מנסים עכשיו קצת...

פה זה הבית שלכם?

הבית לגמרי לא ניזוק?

לפני שבועיים היה לה יום הולדת.

זה האבא, מברזיל, גם בוגר שלנו.

איך אתם מדברים, ברוסית או בפורטוגזית? כמה ילדים יש לכם?

שתיים. היה לה יום הולדת, קנינו לה בית כזה גדול מכתר, הוא היה בחוץ במרפסת והוא פשוט---

חשוב לי הילדים, איך הסברתם לילדים, מי דיבר איתם? שיראל, בואי. בערב כשהיתה השרפה, מה עשיתם עם הילדים?

קודם כל ראינו את השרפה כבר בצהריים, עשן ממש גדול, וכבר חשבנו, 'טוב, עוד חצי שעה יפנו אותנו', כי אנחנו רגילים פה לפינויים.

מה לקחתם מהבית?

רק פיג'מות ותמונות.

שיראל, מה את לקחת?

את הצעצועים שלי.

איזה צעצועים?

בובה אחת מארצות הברית, נמו.

נמו זה חשוב.

דובי, נכון? את זוכרת שלקחת דובי?

היא לקחה את כל המדפים שלה, את הספרים שלה.

שיראל, היית במקום כשהשרפה היתה? היית בכפר?

כן, פה.

איך היה כשנכנסת וראית את הספרייה ואת שאר המקומות שרופים?

את הספרייה לא ראיתי.

מה ראית שרוף?

---וגם כאן, שזה הבית של הבנים. אני עובדת עם הבנות, בבית נועם, אבל אנחנו שני בתים, זה ממש אותה משפחה. אנחנו מכירים את כל הילדים, את כל הצוות, אנחנו כל הזמן יוצאים ביחד, זו ממש משפחה אחת, וכשראינו זה היה מזעזע. גם אלינור עכשיו, רק היום הבאנו אותם לראות, והיא אומרת 'בואי, בואי, את חייבת לראות את זה! את זה עוד לא ראית. את בית ביאנקה, את צריכה לראות!'.

אנחנו נבנה לבית ביאנקה בית יותר יפה, יותר חדש.

אז אני אעבור לעבוד ב...

תאמיני לי, זה הדבר הכי פחות מטריד שהבתים האלה ייבנו. ברוך ה' שהילדים כולם ניצלו והילדים בסדר. שיהיו רגועים בתקופה הזאת.

עכשיו אנחנו רוצים לבדוק אם יש חשמל בבית נועם, כדי כבר להביא את הבנות לשם.

זה הבית שאתם גרים בו?

כן.

כמה זמן אתם גרים פה?

פה בבית הזה שנתיים, ובימין אורד שמונה שנים.

ואיפה הכרתם? אם אפשר להיכנס לעניינים האלה?

הכרנו פה.

כן, הם בוגרי ימין אורד.

אני הגעתי לפה ב-88', פרויקט ברזיל, מסן פאולו.

אני ב-92' מאוקראינה. הוא היה חייל באותו זמן. הוא היה נעל"ה א'. עבדתי הרבה שנים עם נעל"ה גם. אז הוא היה חייל, ואני הגעתי לכאן, וכך הכרנו.

תסבירי לנו על העבודה היומיומית שלך.

ברשותך, אני רוצה לשאול שאלה אחרת. את שיראל אני רוצה, תשתפי אותנו במה הרגשת כשאמרו לך שצריך ללכת עכשיו ועוברים בגלל השרפה. מה עבר לך בראש. בת כמה את?

11.5, כיתה ו'.

מה חשבת באותם רגעים?

נורא דאגתי לגבי הבית וכל הדברים שנמצאים בפנים. ואולי גם משהו יקרה לכפר, או שיקרה גם לבית הספר שלי, שנמצא בניר עציון.

והודיעו לכם כל הזמן מה קורה עם השרפה, אם היא מתקדמת, מה נשרף, מה לא נשרף?

אמרו בחדשות, אבל לי אמרו שאסור לראות, כדי שזה לא יעשה לי סיוטים בלילה.

ואיפה ישנתם בזמן השרפה?

בבית של סבא וסבתא שלי, בנווה שאנן בחיפה.

הסתכלת בטלוויזיה לראות מה קורה, או שהרחיקו אותך מהטלוויזיה?

טיפה הסתכלתי.

עכשיו, בדיעבד, זה טוב או לא טוב שהרחיקו אותך מהטלוויזיה? כשאת חושבת על זה היום, זה טוב או לא טוב?

טוב.

זה טוב שהרחיקו אותך. למדנו עכשיו משהו.

זאת חופשת חנוכה שאת לא תשכחי.

אני רוצה, אם אפשר, לבקש משיראל, לראות את החדר שלך ואת הבובה של נמו, ואנחנו נשאיר אותך להמשיך לעבודות, כי ראיתי שאת מנקה פה.

את הבובה של נמו עכשיו הבאנו מחיפה.

הבאת אותה, זה חשוב מאוד.

זה עכשיו בשקיות.

יפה מאוד. אז לא נפריע לכם, שתהיה לכם המשך חופשה נעימה.

אתה עובד בכפר גם?

אני עובד במחשוב, מתקן ונותן תמיכה.

אנחנו פנינו עכשיו בפנייה לכל מיני ארגונים לתרום מחשבים חדשים.

כמה מכשירים? עשית ספירת מלאי?

עדיין לא.

אל תגיד כמה, כי זה יהיה הלימיט.

בניר עציון דחו את הלימודים. אני חושב, תבדקו את זה.

אני דיברתי עם המנהלת והיא אמרה שהם מתכוונים להתחיל.

מחר? עוד יותר טוב.

בשביל זה באנו היום, כדי להכין את התיקים.

כן, עדיף לחזור לשגרה כמה שיותר מהר.

יותר טוב.

שבת לא נעשה פה, כי הריחות כאן...

בתור ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אני יכול להגיד לכם שהמשפחה שלכם זו דוגמה טובה לעלייה וקליטה, זה איפה שהכרתם ומה שאתם עושים היום, והבנות הנפלאות. אז באמת שיהיה לכם בהצלחה ותודה רבה.

תגיד את זה להורים שלהם.

ההורים שלכם בארץ?

שלי כן.

אמא שלי בארץ, אבא שלי בברזיל.

יפה, אז אתם משכתם אותם. יפה מאוד.

תודה רבה.

שלום.

שלום, נפתלי.

תגיד לנו מה היה פה, מבחינתך. אתה היית באותו יום פה בשטח?

זה בית.

ממתי אתה פה?

הגעתי לכאן בגיל 14.

אתה מהמבצע הראשון, השני, או שבאת אחר כך כמשפחה בודדת?

אני הגעתי לבד.

באיזה שנה הגעת לפה?

הגעתי לכאן בספטמבר 84'.

אז אתה כמעט מהמבצע. וישר הגעת הנה, ואיפה המשפחה? היתה איתך משפחה כשעלית לארץ?

לא. אני הייתי פה לבד עשר שנים.

איפה המשפחה שלך, אז והיום?

אז היו באתיופיה.

אני הייתי עכשיו בגונדר, חזרתי משם. בעזרת ה' אנחנו מעלים את כולם עכשיו. טיפין טיפין אולי, אבל בעזרת ה'... הייתי שם בדיוק לפני שמונה חודשים.

אני הייתי לפני שנה.

הייתי עם הרב ולדמן, עם חבר הכנסת שלמה מולה, עם פרופ' אלדד.

אני הגעתי למרכז.

לא הגעת למקום ששם מרוכזים.

לא, הגעתי לבית הספר.

יש שם בית ספר יחסית חדש, יפה.

ואיפה היום המשפחה נמצאת? בגונדר?

לא, המשפחה שלי פה. ב-91' הם הגיעו.

(ספרדית), אבל הבנתי שאתם יודעים עברית. אז אנחנו נדבר בעברית, למרות שאני יודע ספרדית, אבל אנחנו בישראל ואתם כבר פה הרבה שנים. אם מישהו רוצה לדבר ולא מרגיש טוב בעברית, הוא יכול לדבר בספרדית. לא בפורטוגזית.

אנחנו מאוד שמחים להיות פה. קוראים לי דני דנון, אני יושב ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת. נמצאים איתי חבר הכנסת מיכאלי וחברת הכנסת שמטוב. אנחנו ממפלגות שונות, אני מהליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, אבל בנושאים של ציונות ועלייה, אין פוליטיקה, אין שמאל ואין ימין, אנחנו כולם ביחד.

סיירנו היום הרבה זמן בכפר, ראינו כמעט את כל המקומות, וחשוב היה לנו מאוד וחיכינו לכם לשמוע קצת ממכם על מה שאתם מרגישים, על מה שאתם חושבים. איך אתם מתכוננים לחזור לפה אחרי כל מה שהיה בשרפה, וגם מה שחסר לכם. בדרך לפה דיברתי עם חבר טוב שלי, דר' נסים אלמוג, שאשתו מכירה חלק מכם ואמרה שחסר לכם דיסק און קי, כי יש לכם מבחנים, וביום של השרפה שמעתי שלחלק מכם נשרפו המתנות, כי אתם חוזרים לברזיל לחופשת הקיץ. אנחנו פה מתכוננים לחורף, אתם נוסעים לקיץ. אז רציתי לשמוע גם על הדברים האלה, מה קרה לכם, גם דברים קטנים, של המתנות, של המבחנים ודברים שמטרידים אתכם. מאוד חשוב לנו לשמוע את זה ולשמוע את זה מכם, כמי שגרים פה. אז מישהו רוצה להתחיל.

(ספרדית).

(ספרדית).

בשרפה איבדנו את כל מה שיש לנו, אבל ימין אורד עוזרת לנו ויש לנו הכל עכשיו מחדש.

זבולו, מה איבדת? מה הדברים שאין לך היום, שחסר לך?

(ספרדית).

היה לו מכתב מאמא שלו, כשהוא נכנס למטוס, ומשהו מאוד חשוב שיהיה חסר לו מאוד.

איפה אמא היום?

בברזיל.

דיברת איתה בטלפון, הרגעת אותה שאתה בסדר?

כן.

לא האמנתי שזה קרה. כשראיתי הכל נשרף, התרגשתי כל כך.

אתה ראית את האש?

אבל כיום אני שמח, גם שהכל---

כשאמרו 'יש שרפה, צריך ללכת', מה לקחת?

תיק ושני בגדים. בתיק שתי חולצות וזהו.

זה לא זה, זה חדש, מה שאתה לובש.

כן. ימין אורד מאוד עוזרת לנו. ברוך ה' לא קרה כלום איתנו ובגלל זה אני צריך להודות לה'.

איפה היו הספרים, הדברים האישיים שלכם, בחדר?

הכל בחדר.

מה אתה מצטער שלא לקחת? אם עכשיו היו נותנים לך חמש דקות ללכת ולקחת מהחדר.

את ספר התורה שלי, שקיבלתי בבר מצווה.

(ספרדית).

למרות השרפה, האסון חיזק אותי לחזור לכאן, בגלל שראיתי שעוזרים לי מאוד. אני לא ציפיתי שייתנו לי כל כך הרבה דברים עכשיו.

מיכאל, אתה בעברית.

אני לא הייתי פה כל השבוע. לפני שבוע הייתי בירושלים, כשהגעתי לפה ביום חמישי, לא נתנו לי לחזור לפה ולא לקחתי שום דבר. כל הדברים שלי נשרפו, אבל ברוך ה' ימין אורד עזרו לי. אנחנו בנווה עמיאל, קיבלתי הכל חדש.

כל הבגדים שאני רואה פה, הכל חדש?

הכל חדש.

ואתם מרוצים מהדגמים ומהאופנה, או שככה ככה?

כולם אלגנטיים היום, אתה לא רואה?

סליחה, עם כל הכבוד להנהלה, אני מבקש שתתרגמי ותשאלי אותם אם הם מרוצים מהדגמים של הבגדים.

(ספרדית). דיברנו על זה שכולם אלגנטיים עכשיו.

אני פעם הייתי בעליית הנוער גם, וכשלמדתי בפנימייה הם לא נתנו כאלה בגדים.

(ספרדית).

(ספרדית).

היא אומרת שהיא פה שמונה חודשים והיא איבדה את הכל בשרפה, אבל היא מרגישה טוב כי היא מרגישה שכולם ביחד ושמחזירים לה, ואנחנו נטפל. למשל היא לא היתה אמורה לחזור לברזיל, אבל ברוך ה' השגנו והיא חוזרת לברזיל לראות את ההורים שלה, לחודש, ואז היא חוזרת, וכשהיא תחזור, בעזרת ה' יהיה לנו כבר בית כדי לקבל אותה.

אני רוצה לשאול לגבי ההורים. כשדיברתם עם ההורים שלכם בטלפון, איך הסברתם להם? מה אמרתם להם, מה הם אמרו לכם? איך היה הדיאלוג?

(ספרדית).

אבא שלי אמר, 'וואו, הבגדים שלך', והכל. אמא שלו אמרה, 'לא אכפת הבגדים, העיקר שאתה בסדר. עם הזמן תשיג את הכל ואפילו יותר טוב'.

למי היו בעיות עם ההורים?

אמא שלי אמרה שרצתה שאני אחזור לבית, ולא אהבתי (ספרדית).

אמא שלו כעסה קצת שפה היתה שרפה. היא אמרה שתשלח מטוס להחזיר אותו הביתה, בגלל שכבר כמה שנים היא רוצה שהוא יחזור הביתה, אבל הוא מתעקש להישאר. עכשיו היא אמרה 'זהו, די, עכשיו אתה חוזר', אז הוא אמר 'לא, אני לא חוזר'. זה היה הוויכוח שלהם.

יפה מאוד. כולם מתכוונים לעלות לארץ?

יש ויש.

אפשר לשאול מי מתכוון לעלות?

קשה להחליט עכשיו.

יש כאלה שכבר החליטו. למשל יש את עמנואלי, שכבר נשארת בארץ. שי כבר עלה ארצה ושרה גם נמצאת פה בארץ, ובעזרת ה' עוד כמה. והוא כבר במכינה קדם צבאית, בעזרת ה', זה החלום שלו. מה החלום שלך? תגיד, יש לך חלום.

להתגייס לצנחנים.

אתה כבר עם חולצה אדומה, חצי עשית.

יש עוד משהו שאתם רוצים לבקש? שחסר לכם עכשיו?

שימין אורד תיבנה מחדש מהר.

זה ימין אורד, הם דואגים לכלל ולא לפרט.

אלה צדיקים.

הקולות שאתם שומעים זה של הבנייה. והבנתי שהיתה בעיה עם דיסק און קי וגם בזה ביקשנו לטפל.

(ספרדית).

מתי הם טסים לחופשת קיץ?

ביום רביעי הבא, בעזרת ה'. זה אמור להיות לחודש, אבל תלוי מתי יהיה להם מקום לחזור.

אני רוצה להגיד לכם כמה מלים כעולה חדש ישן, אבל עולה חדש. המדינה שלנו רובה הם עולים חדשים, כל אחד הגיע בזמן אחר. דני, אתה נולדת בארץ?

כן.

דני נולד בארץ, אבל אני וליה הגענו מרוסיה. אני באתי ממש ילד, אפילו יותר קטן מכם, אני הייתי בר מצווה כשהגעתי לישראל, וכל המסלול שלי עשיתי בישראל. הייתי בצבא, הייתי קצין בצבא, ואחרי זה הייתי באוניברסיטה, אני עורך דין במקצוע שלי, לפני שבאתי לכנסת. לכן תחשבו שפה בארץ אפילו עולים חדשים יכולים להגיע לשיא, הנה הגענו לכנסת. גם ליה הגיעה, בגיל טיפה יותר מבוגר---

בגיל 22.

אבל כל אחד יכול לחשוב על עצמו ועל עצמה שפה זה הבית שלנו. סאן פאולו טוב, בניו יורק טוב ובמוסקבה היום גם טוב, אבל בסוף שאתם תחשבו, כמה שקשה היום פה, בסוף כולם בעזרת ה' את הקריירה שלהם צריכים לבנות פה בישראל. לכן אני שמח לראות אתכם, כי אתם בגיל המעבר, בין הילדות לבגרות, לכן תחזקו את ההורים שלכם. כמה שקשה להם שאתם נפרדים מהם, להורים קשה לשמוע שהבית שלכם נשרף, 'תחזרו מהר הביתה', אני מכיר את זה, אבל תשכנעו אותם שיש לכם פה, ברוך ה', משפחה תומכת. כולנו לא באנו בשביל להצטלם וללכת, אנחנו בעזרת ה' נבוא לפה עוד פעם, לראות איך אתם מסתדרים. חבר הכנסת דנון אמר, אם אתם צריכים דברים מסוימים ספציפיים, לדאוג מיד, דרך המנהלים שלכם תעבירו לנו, ובעזרת ה' יהיה לכם את זה מיידית.

כמה מכם הרימו יד שכבר עלו לארץ. אז אני מקווה מאוד שכולם יהיו עולים חדשים, ועכשיו, כשאתם חוזרים הביתה לחופש, תביאו את ההורים שלכם ובאמת אין כמו ישראל, ישראל היא הבית. ישראל ביתנו, כמו שאומרים.

על זה לא נגיב.

אנחנו רוצים לשחרר אתכם. אנחנו יודעים שיש לכם יום כיף ואנחנו רוצים שתחזרו לכיף. מאיפה שאתם באים, זה מקום יפה, אני הייתי בברזיל הרבה פעמים, אבל אין מקום יותר יפה מישראל ואין מקום יותר יפה מהכרמל, והמקום שאתם נמצאים בו הוא מקום מהמם, וגם הערבות ההדדית, שאתם רואים אותנו ואת עם ישראל, שחשבו כולם על מה שקורה פה ועוזר ומסייע, רק במדינת ישראל תמצאו את הנושא של כל ישראל ערבים זה לזה. אני רוצה באמת להודות לכם ולומר לכם, אנחנו משפחה אחת, אנחנו מאוד שמחים שאתם מברזיל וממקומות שליד האמזונס שמגיעים לפה, לישראל, זו ציונות אמיתית. ואתם יכולים להרגיש גאווה במה שאתם עושים.

תודה רבה.

(כפר הנוער נווה עמיאל).

צהריים טובים. לי קוראים דני דנון, אני חבר כנסת, יושב ראש ועדת עלייה וקליטה. נמצא איתי חבר הכנסת מיכאלי, ואנחנו סיירנו היום בימין אורד והיה חשוב לנו, אחרי שראינו את כל התמונות הלא קלות ואת הבתים שנשרפו, לשמוע קצת מכם על החוויה שלכם, של השרפה, על החוויה שלכם היום. אני מבין שהבגדים שלכם חדשים. אבל רציתי לשמוע מכם קצת על הרגשות שלכם, על מה שקרה, מה שקורה היום איתכם. שיחה לא רשמית.

מישהו רוצה להתחיל, או שאני אתחיל?

אני אתחיל. איתך. אם היו לך חמש דקות לארוז עכשיו ולקחת משהו מהכפר, מה היית לוקח? הבגדים שלך נשרפו?

לא.

למישהו פה נשרפו בגדים או נשרפו דברים?

כן.

מה נשרף לך, סרגיי?

הכל, בגדים וכל הדברים.

הכל חדש עליך, מה שאני רואה.

לא, אלה הבגדים שהיו עליי.

גם הנעליים? הכל היה עליך? לא קיבלת בגדים חדשים?

עדיין לא קיבלתי.

בוא תספר לי, מה היית לוקח אם היית עכשיו חוזר לימין אורד. אם היתה לך שעה לארוז, מה היית לוקח?

הכל.

מה חסר לך היום?

הכל. אין לי כלום.

מה היה לך בחדר?

דברים חשובים.

מה עוד? דיסקים, מוסיקה?

כן.

היום מה חסר לך?

גם בגדים, גם דברים חסרים שהיו לי כמו---

כמה שנים את בארץ?

חמש.

אם אני אומר שכל מה שאתה צריך תקבל, מה היית מבקש?

לא יודע.

עוד מישהו שנשרפו לו הדברים? סוניה, מה את היית לוקחת?

אבל לא נשרף לי הכל. נשרף לי חלק.

את חזרת לכפר לראות?

כן, שלשום.

חלק מהדברים שלך נשרפו וחלק לא?

כן, כי גרתי בבית בוגרים וחלק מהדברים... אבל לא היו לי שם הרבה דברים.

מה היה לך, איזה דברים?

תיק, בגדים, ספרים.

והסבירו לכם כשחזרתם מה קורה, לאן אתם הולכים?

כן.

עכשיו אתם יודעים מה קורה איתכם?

כן.

מתי אתם חוזרים לימין אורד?

אמרו שעוד שבועיים. מי יודע מה יהיה.

עוד שבועיים תחזרו לימין אורד.

אני רוצה לבקש מהחבר'ה הצעירים שהגיעו, שחקני הפינג פונג, איך קוראים לך?

בוריס.

בן כמה אתה?

בן 12.

בוריס, לגבי השרפה, מה ההתרשמות לך ממה שקרה, מה שקורה?

הבית היה כבר ישן, אז---

אז טוב שנשרף, אתה אומר.

היינו שם לפני כמה שעות. היית שם בבית שנשרף?

כן.

וכשנכנסת פנימה, מה הרגשת? חוץ מהריח, שלא היה כל כך טוב, מה הרגשת?

כלום.

מבחינת החדר שלך שנשרף, יש דברים שהיית רוצה לקחת משם לו היית יכול?

כן. את התמונות שלי.

תמונות שלך. היה לך אלבום? התמונות היו מסודרות באלבום? איזה תמונות? מה היה בתמונות?

כל מיני.

ספר, אנחנו רוצים לדעת. זה בטיולים, בחגים, בפורים?

כן, כל מה שאמרת.

ועכשיו, בוריס, חסר לך משהו?

לא.

שום דבר. קיבלתם בגדים חדשים?

מה עם ספרים, מה עם מחברות? מה עם כל הדברים שלך?

זה יחזור.

זה הוא שמח שנשרף.

יש לך משהו שניצל מזה?

לא, הכל נשרף.

שיעורים הכנתם? או שאתם יכולים להגיד למורה שלא הכנתם שיעורים כי---

חופש.

אבל אם היתה עבודה לחנוכה, אפשר להגיד למורה ש'נשרפו לי המחברות'. פעם היו אומרים את זה בתור תירוץ, הפעם אתם יכולים להגיד את זה באמת.

לא נתנו לנו שיעורי בית.

איך קוראים לך?

מקס.

אתה גם גר עם בוריס?

כן, בחדר.

מה אתה היית לוקח אם היית מספיק?

את כל הארון.

מה היה שם?

בגדים.

מה הרגשת כשנכנסת לבית שנשרף? דיברו איתכם לפני שחזרתם לימין אורד, הסבירו לכם מה אתם הולכים לראות?

כן, שהבית שרוף.

ספר לי קצת על הערב שזה קרה, כשהגעתם לפה, מה היה כשזה קרה? כשהתחילה השרפה, מה אתה זוכר מאותו ערב?

שהגענו לכאן ושמנו... ואחרי זה בחדר אוכל...

ומחדר האוכל עליתם על האוטובוס שהגיע לפה?

כן.

ועוד לא הספקתם לעבור בחדרים.

הספקנו.

ומה לקחת? הספקת לקחת כמה דברים מהחדר? כמה זמן היה לך לארוז?

עשרים דקות.

עוד חוויות?

איזה דברים חסרים לכם כאן עכשיו, כשאתם לא נמצאים בבית הספר הרגיל שלכם? שאתם זקוקים להם בימים האלה? אם חסר לכם משהו בימים האלה, כשעוד לא חזרתם לשם. מה חסר לכם? אם חסר לכם בכלל.

חסר את הבית שאתה רגיל אליו.

חלק מכם גרו בבית נועם? היינו שם, בית נועם במצב טוב.

אני איתה בחדר.

כמה אתם בכל חדר?

שתיים.

ופה, מי נפגע החדר שלו? שירים את היד. אתם באותו חדר, ואתה, עם מי בחדר?

איתו, עם וובה.

אז גם החדר שלך נפגע.

כן.

אתה בשקט, שלא נדע. בוא תספר לנו קצת מה אתה היית לוקח.

בגדים הייתי לוקח.

הספקת לעבור בחדר, לקחת כמה דברים או לא?

לא.

תמונות גם היית לוקח?

לא לקחתי כלום.

היית רוצה לקחת?

בטח.

ומה חסר לך פה? בנווה עמיאל?

לא חסר לי.

אתם חוזרים בשבוע הבא לימין אורד. ללימודים.

הוא לא רוצה לדבר, הוא מתבייש.

גם אתה לא כל כך מדבר הרבה, אז אתה לא יכול להגיד עליו.

יש לי שאלה, לאן אנחנו עוברים במוצאי שבת?

במוצאי שבת? אני לא יכול לענות לכם, לצערי, לאן אתם עוברים, אבל הכוונה היא כמה שיותר מהר להחזיר אתכם ואת כל הילדים של ימין אורד לימין אורד. חלק לא יחזרו לבית עצמו, עד שהוא ישופץ וישוקם, אבל הלימודים יהיו שם ולאחר הלימודים, עדיין לא יודעים לאן אתם הולכים. אני יודע שזו הרגשה לא קלה שאתם לא יודעים איפה תהיו בעוד מספר ימים, אבל הצוות נמצא איתכם והחברים נמצאים איתכם ו---

אנחנו נהיה רוב היום בימין אורד---

הילדים האלה לא לומדים בימין אורד.

אני יודע, לכן אני לא יכול להתייחס לגביהם, אבל אתם תהיו קרובים לבית הספר שלכם. אתם לומדים בניר עציון. מי לומד בניר עציון? יופי.

איפה השאר לומדים?

גבעת חיים. בחיפה, בנווה שאנן.

את אמרת שחסר לך הבית שלך. מה חסר לך? תסבירי לי יותר.

הבית, פשוט להיות במקום שהייתי שם הרבה זמן. אני שלוש שנים פה ורק הייתי ב---

ביקרת אתמול או שלשום בבית נועם? המצב טוב שם, לא רע, נכון?

אבל עדיין יש... נשרף, גם נשרפו הרבה עצים.

כן, זה מאוד כואב. ראינו את זה וזה מאוד כואב, אני מקווה שהכל ישתקם במשך הזמן.

רצית לומר משהו, עם הרולר בליידס? בת כמה את?

9.

וכמה שנים את בימין אורד?

שלוש שנים.

ומה את רוצה לספר לנו? את הסקטים הבאת איתך?

היא קיבלה אותם.

פה?

כן.

מהתרומות. היום במדינת ישראל הרבה מאוד אנשים שמעו על ימין אורד ויש רצון לבוא והיינו בכפר עכשיו וראינו אנשים שבאו להתנדב, לצבוע ולתקן, גם בוגרים של הכפר וגם אזרחים אחרים, ואני מאמין שזה עניין של תקופה קצרה מאוד עד שהכפר יהיה במצב יותר טוב מאשר הוא היה לפני זה. בגלל ההתגייסות וההירתמות של הציבור בישראל, גם המשרדים השונים וגם הציבור, אתם תראו, היה לכם טוב גם לפני זה, שיהיה יותר טוב מבחינת הציוד והתשתיות.

מה עוד אתם רוצים לספר לנו? אני לא רוצה להרגיש כמו מורה.

חברים שלכם מבתי הספר היו איתכם בקשר?

כן.

פגשת אותם?

הם רצו שאני אבוא אליהם, אחרי שזה קרה. עדיין אני לא רוצה לנסוע, לא רוצה לעזוב את החברים שלי.

ביום ראשון את חוזרת לבית ספר, מה תעשי עם המחברות והספרים?

אצלי יש הכל.

את בבית נועם, הכל נמצא, נכון.

למי חסר ספרים ללימודים? מישהו דאג לכם כבר להשלמה?

בבתי הספר הבטיחו שידאגו להם.

יש להם כלל בכלל שבספרים הם לא דואגים.

אם הייתם צריכים לבקש משהו עכשיו, מה הייתם מבקשים? משהו שחסר לכם, משהו שהייתם רוצים לעשות.

יש בדיחה שמישהו הלך לכותל המערבי, הוא ראה מישהו שבוכה מאוד, הוא אמר לו 'למה אתה בוכה?' הוא אומר לו 'אני בוכה, כי אני כבר רוצה לזכות במפעל הפיס, המון שנים אני בא כל יום להתפלל אליהם ואני לא זוכה במפעל הפיס', ואז הוא אומר לו 'מתי שלחת? אני אתפלל גם', הוא אומר לו 'לא שלחתי, אבל אני רוצה לזכות'. אז צריך לבקש, בשביל משהו. ראיתי שאמרת משהו בשקט. את רוצה להגיד לנו בקול? לא.

מה אתם עושים בערב כשאתם באים לימין אורד? לפני השריפה. איך אתם מעבירים את הערב?

מטיילים בחוץ.

יש לכם מן מועדון כזה שאתם נפגשים שם ומעבירים שם ערב? אולי זה גם חסר שם, חלק נשרף.

כל השיחות היו אצלנו בסלון.

זה סגנון אחר.

אני רוצה לשאול את אסמעיל, איך החוויה שלך מהשרפה היתה?

החדר שלי לא נשרף. אני לקחתי את הבגדים שלי ומה שצריך.

אתה הגעת מדרפור?

כן.

מתי?

ב-2009.

תספר לי בקצרה איך הגעת לארץ.

הגעתי ל...

והיית ב'סהרונים' או בגבעון?

כן, כן.

ומ'סהרונים' הגעת לימין אורד?

כן, לתל אביב ומתל אביב ל...

וכמה זמן אתה בימין אורד?

שמונה חודשים

אז אתה בין החדשים. ואיך אתה מרגיש שם?

טוב.

באיזה כיתה אתה?

ט'.

ומבחינת השרפה, אתה התרגשת שזה קרה?

כן. ביום חמישי הייתי בתל אביב, חזרתי בערב בשבע וחצי. חזרתי לתל אביב ואתמול חזרתי לפה.

חזרת לימין אורד או שהתקשרת ואמרו לך לבוא לפה?

לא התקשרתי, אני...

כבר חזרת לראות את הכפר?

ראיתי בטלוויזיה, לא ראיתי ב...

עוד לא היית.

כן.

ואתה מחכה לחזור ולראות מה קורה שם?

כן. גם לא לקחתי את הבגדים שלי.

ואתה בקשר עם המשפחה שלך בדרפור?

חלק כן, עכשיו נמצא במדינת צ'אי.

ואתה מדבר איתם?

כן, בפעם בחודש.

מאז השרפה הצלחת לדבר איתם?

לא דיברתי איתם.

הם לא יודעים?

הם לא יודעים, אולי רואים, שמעו בטח איכשהו.

ואתה רוצה לדבר איתם, לספר להם על מה שקרה? איך אתה יוצר את הקשר איתם? יש לך טלפון?

...

שלהם שם.

כן.

ולמה אתה לא מתקשר? למה לא התקשרת אליהם לדבר איתם?

לא מצאתי כרטיס להתקשר אליהם.

אנחנו נדאג שתתקשר אליהם היום, בסדר? תוכל לדבר איתם ולספר להם קצת מה קורה וכל מה שקרה.

מתי חזרת מתל אביב?

אתמול בלילה.

ייתנו לך לדבר היום. מאה אחוז, מגיע לך לדבר.

זו יכולה להיות שיחה על חשבון הכנסת גם.

אנחנו גם התקשרנו לסבתות של הילדים פה, שראו את זה, והודענו להם שהילדים בסדר.

והילדים דיברו עם המשפחה שלהם?

עוד לא. כשנגיע למקום קבוע יותר, נוכל להתקשר.

אני מבקש להעמיד מכשיר פלאפון, שיעשו טלפונים לסבתות, לקרובי המשפחה, לדבר.

אבל אנחנו הודענו לסבתות שהכל בסדר.

אני רוצה לשאול לגבי הקשר של הילדים עם הסבתות והמשפחה. כל כמה זמן אתם מדברים איתם?

כל שבוע.

אני נסעתי אליה.

מתי?

לקרית אתא.

סבתא רבא.

בת כמה סבתא רבא שלך?

70.

עוד משהו שאתם רוצים לשאול?

אתם מדברים עברית מאוד יפה. כמה שנים אתם בארץ? אתם כבר עולים ותיקים.

אני רק רוצה לבקש, חוה, ברגע שיהיה מידע, לשתף את הילדים באופן מיידי, לאן הם מיושמים ואני מבין שהכוונה היא שיהיו באזור, כמה שיותר מהר.

אני מחכה למידע הזה. אני צריכה ליצור קשר עם כל ההסעות וכל מסגרות החינוך, כדי לשמוע מאיפה לקחת אותם ביום ראשון.

אז שתי בקשות. קודם כל, אנחנו עוד פה, אם מישהו רוצה לבקש משהו לא לפני כולם או לא ליד כולם, הוא יכול לפנות אליי או לשאר האנשים שפה, ולבקש. ויש פה מישהו שאנחנו רוצים לשחק משחק פינג פונג קצר. איך קוראים לך?

יבגני.

גיזה, הוא ינצח אותך, הוא חבר כנסת.

אתה לא אמרת, יבגני, מה חסר לך.

לא חסר לי כלום.

יש גם פינג פונג בימין אורד?

כן.

אני רוצה באמת לומר לכם שאתם בצורה שלכם גם גיבורים. בלי שהתכוונתם לכך, אבל כל מה שקרה, שהתניידתם, וכל מדינת ישראל עקבה אחרי כל תושבי הכרמל ואתם תושבי הכרמל היום ואנחנו שמחים מאוד שאתם משתלבים ונהנים ולומדים עברית. ושוב, אם מישהו רוצה לבקש משהו, אז אנחנו עוד פה. תודה רבה.

חוה, את רוצה לומר משהו אלינו?

חוה המסורה.

אנחנו מקווים לחזור לשגרה מהר ככל האפשר.

כל הקבוצה של הפרויקט נמצאים פה עכשיו?

לא, חסרה ילדה אחת שהיה לה קשה להתמודד עם השרפה, כי היא עברה טראומה לפני כן והיא אצל משפחה מארחת, אבל היא תגיע לכאן במוצאי שבת. בשבת אנחנו עדיין פה.

מבחינת חזרה, כל הקבוצה אמורה לחזור לימין אורד?

זה מורכב פה. לא נפרט את זה עכשיו. זה מורכב מאוד.

כן, אנחנו עוד לא יודעים.

בסדר גמור.

תודה רבה.

הסיור ננעל