PAGE
17
ועדת החינוך, התרבות והספורט

01.12.2010

הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 319


מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום רביעי, כ"ד בכסלו תשע"א (1 בדצמבר 2010), שעה 09:30

התנהגות מינית בריאה – מניעת מחלות מין בקרב הנוער – לציון יום האיידס הבינ"ל

חברי הוועדה: אלכס מילר - היו"ר

שוש צימרמן, מנהלת אגף תכניות סיוע ומניעה באגף שפ"י, משרד החינוך

נטע ידיד, מדריכה ארצית בחינוך מיני וחיי משפחה

גרמאי טדלה – רכז מחוז צפון, משרד הבריאות

רות ויינשטיין, עוזרת מנהלת מחלקה לחינוך ולקידום בריאות, משרד הבריאות

ד"ר גליה פינסקר, עוזרת מנהל המחלקה לשחפת ואיידס, משרד הבריאות

נטע הראל, עובדת סוציאלית, שחפת ואיידס, משרד הבריאות

אתי בנימין, יו"ר הנהגת הורים ארצית, ארגוני הורים

מוריה אשכנזי, מנהלת ארגון אחיות בריאות הציבור

ד"ר מיכאל סנדלר, האגודה הישראלית לתכנון המשפחה

יפה צרפתי, האגודה הישראלית לתכנון המשפחה

יפעת קורן – מתמחה – האוניברסיטה העברית

מריה רבינוביץ', מ.מ.מ.

שרון סופר, מ.מ.מ.

יובל, מ.מ.מ.

יהודית גידלי

יונה, חבר המתרגמים בע"מ

התנהגות מינית בריאה – מניעת מחלות מין בקרב הנוער – לציון יום האיידס הבינ"ל

בוקר טוב לכולם, אנחנו פותחים את ישיבת ועדת החינוך, בנושא התנהגות מינית בריאה, מניעת מחלות מין בקרב הנוער, לציון יום האיידס הבינלאומי. אנחנו מקיימים את ישיבת ועדת החינוך על הנושא הזה. אנחנו נתמקד כאן כמובן בהיבטים החינוכיים, אנחנו נתמקד כאן בכל מה שקשור למערכת החינוך והמודעות ועל השינויים שנעשו בשנים האחרונות, אין ספק שהמצב בטיפול במחלה, בהתמודדות חברתית, אם אנחנו נשווה את זה לשנים אחורה, אז יש שינויים ושינויים דרמטיים. עדיין בהיבט החברתי, אנחנו מפגרים ומפגרים בצורה חסרת תקדים משאר העולם. גם, באופן כללי, אם משווים את מחלת האיידס לשאר המחלות שהן מחלות כרוניות, אז ההתמודדות עם אותן התרופות שיש היום בשוק, ההתמודדות היא הרבה יותר קלה, אם נשווה את זה לסוכרת או לסרטן או לשאר המחלות הקשות.


אני רוצה לשמוע את משרד החינוך, על אותן תוכניות שקיימות, מה קורה היום בפועל בבתי-הספר ואם יש לנו קצת נתונים זה בטח ממשרד הבריאות, שיציג לנו קצת נתונים בקרב הנוער, מבחינת המחלות והמודעות. מפה אנחנו נתקדם הלאה, נראה איפה אנחנו עומדים.

אני אדבר כמה דברים על התפישה שמובילה את המשרד בעבודה לגבי מניעת מחלות מין. התפישה שלנו מבוססת על נקודת המוצא של הפסיכולוגיה החיובית, שלא מדברת על מניעת מחלות ובעיקר להתמקד על מה לא, אלא על בניית כוחות ומה כן. לכן, עיקר העבודה שלנו מבוססת על פיתוח כישורי חיים והתנהגות מינית בריאה וזה גם, זה חלק מהתפישה וזה גם יש מחקרים רבים בעולם שאומרים שלא תמיד או שלא בהכרח צריך לעבוד במישרין על מניעת מחלה כדי לגרום להתנהגות של מניעה מהמחלה. אז זה משהו שמנחה אותנו ולכן תוכנית כישורי חיים שמה דגש גם על התנהגות מינית בריאה וגם על התנהגות מינית ועל פיתוח כוחות נוספים.


יש מחקרים בעולם, למשל, שאופטימיות, פיתוח אופטימיות בקרב בני נוער, יש לה המון תוצאות חיוביות בהתנהגויות סיכון, במניעת התנהגויות סיכון, למשל. אז אני מבקשת מהוועדה להסתכל על התפישה ועל המכלול ולא רק על ההיבטים של מניעה. זה נקודה ראשונה בתפישה.


הנקודה השנייה, שממנה אנחנו יוצאים, היא שהמורים, המחנכים, בתור הדמויות המשמעותיות בבית-הספר, הידע והיכולות צריכים להיות אצלם וזה נכון שדיבור על מיניות הוא הרבה יותר קשה למורים מאשר דיבור על מניעת, על סמים ואלכוהול או על חברות ודברים שהם פחות מביכים והם פחות נוגעים, מעוררים אצל כל אחד, את האסוציאציות הפרטיות שלו.

תלוי איזה מורים. אני לא חושב שלמורה לביולוגיה יש בעיה לדבר על זה.

אם אנחנו רוצים שלא יתמקדו רק בהיבטים הביולוגיים, אלא של פוריות או מחלות מין, אז אנחנו צריכים, ולמעשה היועצים החינוכיים בבתי-הספר, עובדים עם המחנכים להרחיב את היכולת שלהם לדבר עם בני נוער על כל מיני נושאים. וכשאתה מדבר על נושאים כאלה עם בני נוער, אז גם אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם השאלה – המורה, באיזה גיל אתה התחלת לקיים יחסי מין. זה דורש כאן באמת פיתוח יכולות שהן יכולות דיבור על דברים רגישים ולדעת להגיב.

השאלה הזאת, אפשר לשאול אותה גם כשמלמדים שייקספיר רומיאו ויוליה, ולשאול את המורה, מתי היה הניסיון הראשון.

נכון, אני חושבת שמורים זה לא רק לנושא הזה, הם צריכים להיות מסוגלים ועל זה אנחנו עובדים בבתי-הספר, לפתח את היכולות שלהם.


אני רוצה להגיד עוד משהו. אנחנו לא מתעלמים באמת מהקושי סביב הדיבור על הנושא הזה ויחסית גם לנושאים אחרים בכישורי חיים. כי כשאנחנו עושים את הסקרים שלנו, אנחנו גם מפלחים את התת-נושאים בתוך תוכנית כישורי חיים ולכן אנחנו כרגע בודקים הרחבה של הפרדיגמה שאתה אנחנו עובדים. דהיינו, ניסיון להגיע לבני הנוער במישרין, על-ידי פתיחת פורומים מטעם המשרד, לבני נוער, שמתייחסים לשאלות של מיניות. נטע ידיד היא כרגע מנהלת פורום כזה, עם עוד עמיתים.

השאלה היא האם יש תוכנית מסודרת במשרד החינוך, לכל הנושא של מיניות, מאיזה שנה זה מתחיל, באיזה כיתות ובאיזה קונצפי.

אני מציעה שנטע תרחיב.

כן, בהחלט, יש תוכנית מסודרת שהיום אנחנו חושבים שהיא צריכה להתחיל כבר בגיל הגן ולא בבית-הספר, זאת אומרת, עוד לפני, טרם בית-הספר, כאשר בכל גיל כמובן שאנחנו מתאימים את הנושאים לאותו גיל. אני חייבת לומר שתוכנית איידס, כפי שהיא רשומה באתר שלנו ובחומרים שלנו, מועברת גם לבתי-ספר יסודיים, אבל לא באותה תפוצה כמו שהיא מועברת בתיכוניים, כשהמסר בבית-ספר יסודי הוא קצת אחר, הוא יותר התייחסות אל החולה וסבלנות כלפי מישהו שהוא חולה ולא ישירות בנושא האיידס דווקא.


בחטיבות ביניים ובתיכון בהחלט התוכנית קיימת. בסקר שאנחנו עשינו ב- 2006, הסתבר שבאותה שנה 40% קיימו בשבוע האיידס את התוכנית. מה שאנחנו עושים, מזה כבר כחמש שנים, מדי שנה, ישנו שבוע של מערכת החינוך בנושא איידס, שזה בדיוק השבוע הנוכחי ואנחנו מפיצים חומרים לאתר. אנחנו בדרך-כלל מחדשים את החומרים. אנחנו יודעים שלא כל בתי-הספר מעבירים את התוכנית באותו שבוע, כי לא תמיד זה כחלק מהתוכנית שלהם. לפעמים הם בונים תוכנית שנתית והם מעדיפים את הנושא של מחלות מין לדחות קצת למועד אחר, כי העיתוי אינו מתאים, אז הם רק מזכירים את יום האיידס, אבל התוכנית עוברת בשלב מאוחר יותר, אחרי שהם עוסקים בנושא של קיום יחסי מין.

תזכירי את כל התוכנית.

כן. התוכנית של החינוך המיני מתייחסת למגוון מאוד מאוד רחב של נושאים. כמו שאני אמרתי, בכל טווח הגילאים, היא נוגעת בנושאים כמו חברות, זוגיות, אהבה, קיום יחסי מין, היריון, הפלה, דימוי גוף, נטייה חד-מינית, פורנוגרפיה וחשיפה לאינטרנט וכל סכנות האינטרנט, מחלות מין, כמו שאמרתי, הטרדה מינית, אונס. זאת אומרת, היא בהחלט תוכנית מאוד מאוד רחבה. בית-ספר, בהתאם לשכבת הגיל בוחר כל שנה לעשות חלקים מתוך התוכנית, כאשר בעצם אנחנו רואים את התוכנית כתוכנית ספיראלית, שהיא לא מתקיימת רק שנה אחת, אלא בכל שנה מוסיפים עליה נדבך נוסף ושוב, בסקר שהיה ב- 2006, מנהלי בתי-הספר ציינו ש- 90% מבתי-הספר העבירו את התוכנית בנושא החינוך המיני בבתי-הספר.

אני אעצור אותך לרגע. אני אבקש ממחלקת המחקר של הכנסת, נעשה מחקר מאוד רחב על-ידי המחלקה, מריה, תציגי לנו אותו, בבקשה. נתונים, לא להרחיב יותר מדי, לא להיכנס להיבטים הכלליים, אלא יותר נתונים, מה שחשוב לנו בנושא החינוך, נוער, וכו'.

אז אני אתייחס למספר נתונים שאני קיבלתי מנטע ומשוש צימרמן שנוגעים בעצם ליישום אותה תוכנית שדיברו עליה עכשיו, כישורי חיים. על-פי מחקר שנעשה בשפ"י, התוכנית הזאת הועברה רק ב- 60% מבתי-הספר, באופן כללי. אז נכון להגיד שהתוכנית לחינוך מיני היא חלק מתוכנית כישורי חיים והנושא הזה כן מועבר במסגרת כישורי חיים, אבל לא תמיד ולא בכל בתי-הספר.

איפה לא מועבר? באיזה בתי-ספר זה לא מועבר?

כישורי חיים? היום אנחנו מחייבים את כל בתי-הספר.

מחייבים להעביר את זה, אבל על-פי הבדיקה, רק ב- 60% זה הועבר.

אז מי לא עושה את זה? זה קשור למגזרים?

לאו דווקא. זה קשור הרבה בתוכניות נוספות שנכנסות לבתי-הספר, שבתי-ספר מכניסים.

מה אחוז הביצוע במגזר הערבי?

אין לנו פילוח של מגזרים, אלא לפי מחוזות. אם אני מסתכלת על מחוז צפון, שברובו, מעל 50% ממנו, הוא אוכלוסייה ערבית, הנתונים שם של הפעלת תוכנית כישורי חיים הם גבוהים מאוד.

יש לי נתון לגבי המגזר הערבי, בנוגע להעברת תוכניות שקשורות לחינוך מיני והנתון הוא שב- 50% בלבד מבתי-הספר מועברות תוכניות מסוג זה.


חשוב לי להוסיף שבבתי-הספר התיכוניים, הוראת תוכנית כישורי חיים מתבססת על רשימת נושאים מומלצים שמשרד החינוך מעביר לאותם תיכונים ובתיכון בעצם בוחרים איזה נושאים להעביר ואיזה נושאים לא להעביר. נושא החינוך המיני הוא אחד הנושאים, אבל שוב, זה ניתן לשיקול דעתו של מנהל בית-הספר, אם להעביר את התוכנית או לא.


יש לי נתון נוסף, שהוא הוצג כבר בכנסת, שבמרץ 2009, נעשה סקר במחוז דרום, שבדק את יישום התוכנית כישורי חיים, והסקר הזה הועבר ב- 90% מבתי-הספר של המחוז ובעצם עלה שהיקף הלימודים של הנושאים הקשורים למניעת מחלות מין שנכללו בתוכנית כישורי חיים בשנה, הם בעצם הועברו בצורה חלקית בלבד. רק ב- 35% מבתי-הספר הועבר נושא חינוך למיניות בריאה. ב- 6% מבתי-הספר בלבד, הועבר נושא אמצעי מניעה והיריון ונושא מניעת מחלות מין הועבר רק ב- 8% מבתי-הספר. יש עוד נתון שאני חושבת שהתייחסתם אליו, שרק ב- 40% מבתי-הספר, מתייחסים לנושא מחלת האיידס, מניעת מחלת האיידס. זה נתון משנת 2006.

אני רוצה, זו היתה השנה הראשונה שאנחנו השתמשנו באתר האינטרנט להפיץ את הידע.

ואין לכם נתון.

עוד לא היה כל הקשר והפרקטיקה של היעזרות בחומרים שם, היא היתה באיבה והיום האתר של שפ"י הוא האתר השני הכי מבוקר באתרי משרד החינוך, אחרי האתר של אגף הבחינות. אז חל שינוי מאוד גדול בהיעזרות באתר.

יש לי גם הערה קטנה להוסיף שבעצם ליחידה למיניות, זוגיות וחיי המשפחה במשרד החינוך, אין סמכות לפקח על יישום התוכניות. היחידה הזאת מפקחת בעיקר על הכשרה מקצועית בקרב יועצים חינוכיים ואלה מעבירים כבר את ההכשרה המקצועית בתחום חינוך מיני בבתי-הספר. הם לא מפקחים על יישום התוכניות. הם עושים מדי פעם סקרים, אבל לא מפקחים.

יש לכם נתונים על השנים 2009, 2008, 2010?

רק על מחוז דרום.

אנחנו בעצם מתמודדים פה עם שני היבטים. ההיבט הראשון זה ההיבט החברתי, בהתמודדות באופן כללי של נוער ושל אותם התלמידים עם מישהו שהם מכירים, יודעים שהוא נשא איידס או כל מחלה אחרת, אני מדבר באופן כללי איך מתמודדים עם האנשים האלו בהיבט החברתי וההיבט השני זה המודעות של אותם התלמידים לכל מה שקשור לקיום יחסי מין. אנחנו יודעים שבפרסומים אחרונים, התפרסם שיש ירידה דרמטית בגיל, מתי שמתחילים לקיים יחסי מין בישראל ועד כמה המודעות הזאת היא בעצם חלק מהמערכת החינוכית, שבעצם צריכים להתמודד. אי-אפשר להתעלם מזה. אז האופציה שקיימת, ושבאים ומנצלים את המערכת, את המשאבים שיש למערכת, בשביל באיזה שהיא צורה לבוא ולתת את הכלים לאותם התלמידים ולהסביר להם עם מה הם יכולים להתמודד, אם זה בהיבטים ויזואליים, סרטים, תמונות, מה זה יכול לגרום, איידס וכו' וכו', ואם זה בהיבטים הסברתיים, כאלו ואחרים, האם יש מנגנון מסודר, שעובד, שאפשר להגיד שכל ילד במדינת ישראל, מגיל מסוים, יקבל את האינפורמציה. שזה לא יהיה במצב כזה שיהיה וולונטארי על-ידי המנהל, או שמערכת קבלת החומר תהיה מערכת שהוא נחשף בצורה פרטית, אם זה כל מיני תוכניות טלוויזיה, אם זה כל מיני סדרות וכו' וכו'. אני כן חושב שזה צריך להיות ואפשר לבוא ולמצוא דרך לשלב ואם יש למורים בעיה באמת, מתביישים לבוא ולהעלות את הנושאים האלה על סדר היום, אז יכול להיות שדווקא אותם אלו, כמו שציינתי קודם, נגיד מורים לביולוגיה, שלדעתי אין להם שום בעיה, לבוא וכחלק מהשיעורים, פשוט להקדיש לנושא הספציפי הזה, אז זה יכול להיות חלק מהפיתרון, אבל זה במסגרת המלצתי, זה לא איזה שהוא משהו שאני יכול לבוא ולהגיד שזה מאה אחוז יעבוד.


השאלה אם הנושא הזה קיבל איזה שהוא שינוי בשנים האחרונות, כי הנגישות של הילדים לעולם הווירטואלי היא הרבה יותר גדולה והאינפורמציה שהם מקבלים מהטלוויזיה ומהאינטרנט היא לא האינפורמציה הכי מסוננת שבעולם ואנחנו כהורים גם לא כל-כך מודעים איפה הם בדיוק גולשים ומה הם רואים. אבל לבוא ולעשות איזון וסדר בראש, אני חושב שזה תפקידה של מערכת החינוך.

אנחנו בהחלט לוקחים את התפקיד הזה, תוכנית כישורי חיים עוברת כל הזמן עדכונים ואנחנו כרגע נמצאים בפיתוח מואץ של נושא של חשיפה לרשת וזה נושאים שאנחנו ערים להם.


אני רוצה עוד פעם לחזור אולי למה שאמרתי בהתחלה, כאילו נראה לי שיש פחות בעיה להביא אינפורמציה לבני הנוער, אבל אינפורמציה בלבד, בלי לדבר על המשמעות שלה, בלי לדבר על הרגשות שמלווים אותה, אנחנו חושבים שהיא לא יעילה. אין שום בעיה, היא לא יעילה וגם מחקרים מראים שזה לא יעיל. אפשר לתלות פוסטרים ולתת ושהמורים לביולוגיה ילמדו איך מועברות מחלות מין ואנחנו חושבים שזה לא מספיק. שזה מאוד מאוד חלקי.

השאלה היא כזאת, אני ניסיתי לשמוע מכם יותר פרטים על הנושא הזה. מבחינת, בוא נגיד, ניקח כמה שנים אחורה, עד היום, האם יש איזה שהוא שינוי בקרב חולי איידס בקרב התלמידים בישראל? עלייה? ירידה? מה קורה מבחינת הנושא הזה?

זה, אני חושב, שמשרד הבריאות יוכל לתת נתונים יותר מדויקים.

בסדר גמור. יש לנו גם במחקר שלנו, זה לחלק השני שאני דיברתי על כל מה שקשור לגיל. מריה, יש לך נתונים, אני מבין, גם בנושא הזה?

אז אני אתייחס לכלל הנתונים שיש לי, בכלל בנושא מחלות מין בקרב בני נוער בישראל. משנת 2000 עד לשנת 2009, התגלו בישראל יותר מ- 2,500 מקרים של הידבקות במחלות מין, מתוכם כ- 40 מקרים להידבקות במחלת האיידס וזה אנחנו מדברים פה על בני נוער בקרב בני 15 עד 19. ממחקרים על התנהגויות מין בקרב בני נוער בישראל, עולה שבני נוער היום נוטים להתנהגות מינית לא אחראית ומסכנת וזה בא לידי ביטוי בכך שגיל תחילת קיום יחסי מין הוא הולך ויורד בהדרגה ובני נוער נוטים לקיים יחסי מין עם מספר גדול של פרטנרים, וגם לעתים הם אינם משתמשים באמצעי מניעה ויש לי פה נתון משנת 1994, בהשוואה לשנת 2004, שאומר ששימוש בקונדום ירד בקרב בני-הנוער ב- 20% בשנים האלה. בכלל, באופן כללי, חשוב לציין שמחלות מין לעתים עוברות ללא סימפטומים ולעתים בן-אדם שהוא חולה, הוא עדיין לא יודע שהוא חולה וזה גורם לכך שהוא יכול להדביק עוד ועוד אנשים ובכלל, כל הגורמים האלו מכניסים בני נוער לקבוצת סיכון גבוה להידבק ולחלות במחלות מין.

תודה רבה. אתם רוצים עוד להוסיף משהו? אנחנו יכולים להמשיך הלאה?

אני גם רוצה לומר, תראה, דיברת על הקושי בבתי-הספר. אז קודם כל, ההנחות שלנו הן שאם למורה קשה לעסוק בנושא מסוים בכיתה, הוא יכול להיעזר ביועצת ואז יועצת ומחנכת יכולות להיכנס יחד לכיתה, בנושאים מסוימים שקשה למורים לעסוק בהם. בנוסף, אנחנו גם חוברים לכל מיני אגודות ואני יודעת, ויש לנו קשרים עם הוועד למלחמה באיידס, בבתי-ספר שמעוניינים להזמין אותם, אנחנו בהחלט תומכים. יש לנו קשר שוטף אתם. גם עם האגודה לתכנון המשפחה, אין לי נתונים כמה בתי-ספר צורכים אותם, אבל אני חושבת שזה נתון שתלוי באמת בבית-הספר עצמו ואנחנו בהחלט מעודדים.

עוד דבר אני רק אומר, שבחמש השנים האחרונות אנחנו שינינו קצת את הגישה איך לדבר עם בני הנוער. נשים ביחידה עברו הכשרה והדרכה ולהוריד את הדיבור להרבה יותר רלוונטיים, לדברים שבני הנוער מעלים וזה מציק להם. אז גם הגישה שלנו, אך לבוא עם החינוך המיני לבתי-הספר, השתנתה.

תודה רבה.

אני רוצה להתייחס בקצרה רק לנושא של חברות שהן לא ממשלתיות. כפי שצוין פה, הוועד למלחמה באיידס.

אגודות, עמותות. המגזר השלישי, כן.

אגודות למיניהן. בדרך-כלל, הפעילות שהם מעבירים בבתי-הספר זה פעילות בתשלום ולא כל בית-ספר יכול להרשות לעצמו לשכור את השירותים שלהם. על-פי נתונים של אחת האגודות, שזה האגודה הישראלית לתכנון המשפחה, בשנת 2009 נערכו במגזר היהודי 42 סדנאות ב- 31 בתי-ספר, בהשתתפות 1,554 תלמידים. זה הנתון.

תודה רבה. משרד הבריאות, בבקשה.

אני רופאה במחלקה לשחפת ואיידס בשירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. אנחנו העברנו חלק מהנתונים למריה, רק הייתי רוצה להעמיד כמה מהנתונים על דיוקם. נכון, אנחנו אתמול פרסמנו את דו"ח האיידס שלנו, השנתי. אנחנו במהלך כל השנה אוספים נתונים באופן פעיל, גם מקבלים דיווחים בנוגע לנשאות ותחלואה באיידס. נכון לסוף שנת 2009, בני נוער בין הגילאים 15 ל- 19 חיים בישראל 38 בני נוער כאלה.

זה נתון שקיבלתי מד"ר מור.

אבל בין השנים 2000 ל- 2009, התגלו בסך-הכל 169 בני נוער, בקבוצת הגיל הזאת, 15 עד 19. אנחנו רוצים להרחיב את קבוצת הגיל. אז נכון להיום, חיים כ- 100 ילדים, בישראל, בני 10 עד 19, שהם נשאי הנגיף או חולים במחלת האיידס. רוב בני הנוער שחיים בארץ היום עם הנגיף, מוצאם מארץ אנדמית, חלקם נדבקו מאמהותיהם. מדינות אנדמיות, כולל אנשים שהגיעו מאתיופיה או מוצאם מאתיופיה, וגם מארצות אנדמיות אחרות באפריקה.


אנחנו במחלקה לקראת יום האיידס מבצעים בכל שנה הערכה של הנתונים, הערכה של ידע, עמדות והתנהגות. השנה בוצע סקר בקרב בני נוער בני 15 עד 18, כ- 400 בני נוער, מדגם מייצג, ישראלים, דוברי עברית ומן הסקר הזה עלה שכ- 70% מקפידים תמיד או בדרך-כלל להשתמש בקונדום, בעת קיום יחסי מין. זה מקרב אלו שענו שהם מקיימים יחסי מין.

אז איך את מסבירה את הבדיקה שנערכה על כך שמשנת 94 עד שנת 2004, יש ירידה ב- 20% בשימוש באמצעי מניעה?

אני לא מכירה את הנתון הזה.

אם תשווי את הנתון שלך.

אני אומרת שה- 30% שלא מקפידים או שלא משתמשים כלל, זה עדיין נתון מדאיג ואני חושבת שצריך להתייחס אליו ולטפל בו וגם הקמפיין שלנו השנה לבני הנוער, שאמור לעלות היום, מעודד את השימוש בקונדום כמניעת מחלות מין, וגם מניעת היריון.

אתם נמצאים בקשר עם משרד החינוך, יש לכם איזה שהן תוכניות, שאתם מפעילים סדנאות? איך זה? יש קשר בין בריאות למשרד הבריאות ולמשרד החינוך?

אני מנהלת המחלקה לקידום בריאות במשרד הבריאות. אנחנו בקשר בעיקר עם שפ"י, עם הנציגות פה. בנושא, אנחנו בדרך-כלל לא נכנסים לבתי-ספר בתוכניות ספוראדיות. יש את הנושא של אחיות בתי-ספר, שאנחנו יודעים שהן כל הזמן בעולם בשביל האחיות לעסוק בנושא הזה, כמו עוד נושאים. אנחנו, הגישה שלנו שזה כן צריך לבוא מהיועצות, מהמחנכות של בתי-הספר, כי שם יש להם את ההכשרה המתאימה. יש לנו תוכנית, כמה תוכניות ספציפיות. אחת זה עם מרפאת מין שיש לנו בתחנה המרכזית בתל-אביב, שהם עושים Outreach במיוחד במסגרות של נוער בסיכון יותר וגם חלק מבתי-הספר באזור המרכז וזה בשיתוף עם משרד החינוך ויש לנו תוכנית מיוחדת ליוצאי אתיופיה, שהם קבוצה בסיכון, גם למבוגרים וגם לבני נוער. בתי-ספר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה, יכולים להזמין תוכנית הסברה של שישה מפגשים, בתהליך כן לעבור את הנושא עם כל הכיתה, לא רק עם יוצאי אתיופיה, ויש תוכניות מיוחדות למצוא את בני הנוער יוצאי אתיופיה, אחרי שעות בית-הספר. כי הם יותר בסיכון וזה טדי יכול לספר.

בקשר לכל מה שקשור למסתננים וההיבטים של עובדים זרים, איפה אתם, הרי נגיד כאשר אנשים עולים, עולים לישראל, הם עוברים בצורה מסודרת והם מתחילים את תהליך הקליטה ומשתלבים במערכות, ואם יש אצל אחד, השני, יש את המחלה, אז איכשהו בדרך כזו או אחרת, אפשר לעלות וגם בן-אדם מוגן, מוגן בהיבט ביטוח לאומי, משרד הבריאות, או הוא מקבל את כל מה שהוא צריך לקבל. אבל על אלו שנכנסים לכאן ומסתתרים ואף אחד לא יודע ואנחנו גם יודעים שזה לא אנשים שהם חיים באיזו שהיא בועה, זה אנשים שמסתובבים בארץ בצורה חופשית, אין להם שום הגנה, אין להם שום ביטוחים. איך אנחנו מתמודדים והאם בכלל יש שם בעיה? כי אני פשוט לא יודע.

יש בעיה, אנחנו לא יודעים את ההיקף. יש מרפאות של, גם של משרד הבריאות גם של רופאים לזכויות החולה.

קודם כל מבחינת מה שהמדינה נותנת, המדינה נותנת לכל הילדים, ילדי עובדים זרים או מסתננים או אלו שהם חסרי מעמד, יכולים לעשות ביטוח רפואי. כמובן, יש פער בין התיאוריה לבין מה שקורה בשטח.

אז נגיד ביטוח רפואי, אותו עובד זר, או מסתנן, הרי הוא לא, אין לו איזה שהיא מטרה פתאום ללכת ולהיבדק.

כיום ידוע על בערך 100 נשאים שמקבלים דרך הוועד למלחמה באיידס או ברשימת המתנה, בוועד למלחמה באיידס, לקבל תרופות בתרומה. מכיוון שהם לא מכוסים. לגבי נשים הרות, אנחנו נותנים טיפול רפואי בתחום HIV, טיפול מלא לנשים הרות, עד שישה חודשים אחרי הלידה, כולל טיפול לילדים, מרגע הלידה, כולל מתן תחליף חלב אם עד גיל שנה, על חשבון הביטוח שהיא אמורה לעשות לילד וכיום אנחנו עובדים חזק מאוד עם המחלקות יולדות, שהנשים האלה תשתחררנה אחרי שהן ביטחו את הילדים והן כבר ייצרו רצף טיפולי עבור הילדים האלה שנולדים לאימהות נשאיות HIV חסרות מעמד אזרחי.

מאיזה ארצות, אותן ארצות שאת מדברת?

אנחנו רואים הרבה שבאות מארצות אפריקאיות, סודן, אריתריאה, יש גם ממדינות מזרח אירופה. אנחנו רואים כל מיני.

לדעתי, הנושא הזה הוא פרוץ לחלוטין.

אמת. יש אנשים שאי-אפשר לתת להם טיפול תרופתי.

טיפול תרופתי, זה משהו שבוא נגיד, אם המדינה תדע לשלוט על כל מה שקשור להסתננות לישראל, בסופו של דבר ימצאו גם את הכסף לנושא של הטיפול הרפואי. הבעיה היא שהמדינה גם לא יודעת במי לטפל. וגם אותם אנשים לא נמצאים במסגרת של השתלבות בחברה הישראלית, אלא הם נמצאים במסגרת של, חלקם מסתתרים ומה שהם מחפשים זה עבודה וכמה שפחות חשיפה לרשויות המדינה.

במובן מסוים זה נכון, אך מהניסיון שלנו, סליחה, לא הצגתי את עצמי, אני העובדת הסוציאלית של המחלקה לשחפת ואיידס. כשאנשים מרגישים לא טוב, הם מגיעים, הם מוצאים את הדרך להגיע. או הם מגיעים לחדרי מיון בבתי-החולים.

אבל ככל שאנחנו מכירים את המחלה, אז מתי שאותם אנשים ירגישו לא טוב, צריך לעבור איזה חמש-שש שנים, לא?

נכון. אבל מאוד סביר שהם נדבקו כבר במדינות המוצא שלהם והם סוחבים את המחלה כבר כמה שנים.

אבל הם מגיעים לכאן ואז פה יש להם את השנתיים שלוש שהם מסתובבים ובינתיים, כמו שאנחנו גם מכירים את המקומות איפה שהם מסתובבים, זה לא שהם הולכים עם הקבוצות שלהם, הם גם מתערבבים בצורה טבעית לחלוטין. השאלה אם חשבתם.

אנחנו מאמינים שרמת ההתערבות שלהם בתוך החברה הישראלית היא נמוכה. הם לא מהווים סיכון רפואי על החברה הישראלית.

גם אנחנו מדגישים בכל מה שאנחנו אומרים שזה אחריות גם של הצד השני. אנשים צריכים תמיד בקיום יחסי מין לדאוג לעצמם ואני לא יודעת מי נשא, מי לא נשא, לא רואים, ואני צריכה להשתמש בקונדום.

ואתם חשבתם על איזה שהוא מנגנון של אפשרויות בדיקה אם הבן-אדם כבר נכנס לישראל? אני לא מדבר על העולים, אני מדבר על המסתננים.

ומי יממן את הטיפול, אם כן.

כיום אין.

אני מאמין שזה יהיה הרבה יותר זול, אם אחר-כך.

בבקשה תדבר עם חבריך מוועדת הכספים, לגבי העניין הזה, כי אנחנו מאוד היינו רוצים לדחוף את הנושא הזה.

אז יש תוכנית?

אין לנו כרגע אפשרות לתת טיפול אנטי רטרו ויראלי לבוגרים.

בדיקה, אתם יכולים?

בדיקה חינם, היא אפשרית בכל הארץ, אין בעיה ואנשים משתמשים בשירות הזה.

אבל אם יש מוקדים שיש שם נגיד ריכוז מסתננים-?

אז יש שימוש, אחד מהמוקדים זה אזור התחנה המרכזית בתל-אביב ששם יש מרפאת לווינסקי, שנותנת, ויש הרבה מאוד אנשים חסרי מעמד, פוקדים את המרפאה הזאת וגם את מרפאת הפרטים של משרד הבריאות. אז כן, יש מענה, כמובן חלקי.

גם אם הם מוחזקים על-ידי השב"ס, גם השב"ס, לא עושה סקירה לנשאות הנגיף לכל האנשים שעצורים אצלו, אבל אנשים שמתגלה אצלם מחלת השחפת נעשית סקירה אוטומאטית, לגבי נגיף האיידס, ובמידת הצורך נשים הרות, גם הן עוברות סקירה.

מי עוד ביקש? בבקשה, מוריה אשכנזי.

אני יושבת-ראש חטיבת אחיות בריאות הציבור, שאני רואה שמופיעה פה באותיות Bold, שזה אחיות טיפות החלב ואחיות בריאות התלמיד. אני רוצה לברך אותך, זאת פגישה ראשונה של שנינו פה במסגרת הוועדה, שתהיה לך הצלחה והרבה פעילות ענפה במסגרת.

תודה רבה.

אני רוצה קודם כל באמת, אני אלך מזה שגב' וינשטיין ציינה, בזמנו אני ריכזתי את תחום שחפת במחוז תל-אביב ואיתור דווקא של עובדים זרים, היה דווקא בעקבות השחפת שנמצאה. כי התחושות הרעות, העובדים הזרים האלה מגיעים לחדר מיון בדרך-כלל זה איכילוב, הם מגיעים לשם ותוך כדי, במהלך של איתור של מחלת השחפת, גם הגענו למצב שהם מאתרים גם את ה- HIV, אצל עובדים זרים. נכון שזו בעיה קשה, אבל בדרך-כלל הם משולבים כבר ביחד, זאת אומרת, יש להם גם את זה וגם את זה.


אני רוצה עכשיו להתייחס פה לנושא שבעמ' 3, שאחיות בתי-ספר, זאת אומרת אחיות בריאות התלמיד. ההדגשה שהיא כאן על אחיות בריאות הציבור. אחיות בריאות הציבור בכללותן, זה למעשה המגמה היא איתור קבוצות סיכון ומניעה. בפועל, אם אנחנו מדברים על קבוצת גיל, דיברנו פה על קבוצת גיל שרוצים להתחיל עם החינוך המיני בגיל גן, זה תחום של אחיות של טיפות חלב שנמצאות למעשה מכירות את המשפחות וזה תחום שבאמת אנחנו, שווה לקחת ביחד ולהתחיל באמת לפתח את הנושא, כי האחיות מגיעות אל הגנים. לגבי אחיות בתי-ספר, הנושא הזה כבר עלה פה בוועדה מספר פעמים בנושא שלמעשה השירות הזה עבר הפרטה. מ- 2007, למעשה, אין אחיות בבתי-הספר, מי שעוד זוכרת אחות בית-הספר, או את האחות עם השמלה הירוקה, עם הצווארון הלבן, זה אולי לגילאים שלנו זה איזה שהיא תזכורת, נכון? היום היא איננה. היא איננה. ואם שמעתי פה ממשרד החינוך שיש מורה שמתקשה בהעברת התכנים האלה, בקבוצות הגיל השונות, איפה האחות? איפה האחות שאיננה? כי מה שקורה היום, היום זו חברת נטלי שזה למעשה עבר שוב פעם הפרטה, זה נמצא אצל קבלן שלמעשה, אני אפילו הולכת להיות כאן בוטה ולומר עוד פעם, התלמידים והאחיות הפכו להיות סחורה עוברת לסוחר מקבלן לקבלן, כאשר בדיקות כאלה או איתור של קבוצות סיכון כאלה, לא בא, בכלל לא מופיע בפונקציה של אותו מכרז אחרון שבה נדרשים לעשות את הבדיקות.


אם מדובר פה על נושא של קידום בריאות, עם הדגשה שמי שצריך לתת את זה, זה אחיות בריאות הציבור, אחיות בריאות התלמיד – רבותיי, הם אינם. לכן אני פה קוראת שוב פעם לוועדה, לתת את הדעת שוב פעם אולי לדיון נוסף בנושא הזה, בשיתוף עם ועדת העבודה והרווחה, עם הוועדה לזכויות הילד. באיזה שהוא מקום להחזיר את האחיות האלה, כי זה באיזה שהוא מקום יהווה גורם מסייע לאיתור אותן קבוצות סיכון ובאוכלוסיות שבאמת נמצאות שם, אם זה במרכזי קליטה של האוכלוסיות השונות, אם זה בבתי-הספר, ששם ישנן פנימיות, להביא, אנחנו, האחיות, אנחנו חסרות שם והאיתור הזה באיזה שהוא מקום הוא חיוני בד בבד, להחזיר את השירות הזה בחזרה, שהאחיות האלה תחזורנה לעבודה בצורה מסודרת ותיתנה את מה שבאמת צריך. כי מה שהיום בפונקציה זה הנושא של קידום בריאות, הוא לא קיים שם. שם מדובר באינסטנציה של X בדיקות כאלה, ואם ראיתם את הכתבה ביום שישי בידיעות אחרונות, שלמעשה דורשים ש- 50, 60 בדיקות ראייה, זאת אומרת, אין להם פה שום, אין פה שום עתיד, עם הנושא של קידום בריאות שהוא ערך עליון ברפואה המונעת, לגבי אחיות בתי-ספר או לגבי התלמידים, זה לא קיים.

תודה. יפה צרפתי, בבקשה, גברתי.

שלום. אני מהאגודה הישראלית לתכנון המשפחה. ראשית, אני רוצה לציין שאנחנו כאן, אני מרגישה קצת כמו בבית, כי יושבים שותפים לעשייה שלנו. אבל יחד עם זה, אנחנו מייצגים כאן איזה שהוא גוף שהוא בלתי פורמאלי ועדיין חסרים מסביב לשולחן הזה הרבה מאוד גופים וחברים טובים לדרך, שלא נמצאים כאן ועל זה אני מצרה כי יש לזה היבט מאוד מאוד חשוב ומעשי גם בשטח. אני מייחסת חשיבות לחברת המתנ"סים שהמקום שלה נעדר כאן ויש פעילות מאוד מאוד גדולה ומאוד ענפה בקרב בני-נוער, ארגונים נוספים שראוי וחשוב שהם יהיו כאן יחד אתנו בדיון הזה. כמו כן חשוב והיה ראוי שיהיה גם נציג של משרד הקליטה, כי הקשרים שיש לנו עם אוכלוסיות שהן אוכלוסיות מוחלשות. הזכירו פה את יוצאי אתיופיה מצד אחד, יש אוכלוסיות נוספות שלא עלו כאן לדיון, כמו אוכלוסיות של יוצאי קווקז, חבר העמים וכאלה נוספות שצריך לתת את הדעת, משום שכשאנחנו מדברים על מיניות, אנחנו מדברים על מיניות שהיא תוצר של תרבות. שיח על מיניות חייב להיות שיח מותאם תרבותית.


אני רוצה להביא לידיעת הוועדה שהאגודה מקיימת הכשרות לאנשי מקצוע. ההכשרות הן הכשרות שהן מותאמות תרבות. אנחנו מאמינים שכדי לקדם בריאות מינית, אתה חייב להגיע בגובה העיניים לאדם בשפתו, מתוך הנורמות שלו, מתוך ההוויה התרבותית שאותה הוא מכיר.


כארגון לא פורמאלי אני רוצה לייצג פה דווקא את ערוץ השירות שלנו. ישנו ערוץ שלכולנו הוא מוכר כאן, לכל החברים שיושבים פה, שהוא נקרא דלת פתוחה. דלת פתוחה זה ערוץ שירות שניתן לצעירים, למתבגרים ולהוריהם, זאת עוד אוכלוסייה שלא הוזכרה כאן בדיון, שלדעתי היא חשובה אם לא הראשונה במעלה. עלה החשיבות של הצורך להכשרה של הצוות החינוכי, רבותיי, אם לא נתחיל מהבית, אנחנו עדיין לא השלמנו את המלאכה. האגודה פועלת גם בקרב קבוצות של הורים לחינוך מיני לילדיהם. זה משהו שצריך להתחיל בבית. הורים מוצאים את עצמם היום עם שאלות מאוד מאוד קשות בעניין הזה.


אני חוזרת לערוץ השירות שלנו שניתן לצעירים מתבגרים ולהוריהם, ומטרתו היא בעצם לקדם התנהגות מינית בריאה. יש לנו אתר אינטרנט, הוזכר פה הפורום של משרד החינוך. היועצים שלנו, שהם אנשי מקצוע כולם, מתנדבים, חלקם מתנדבים במשרה מלאה וחלקם במשרות כאלה ואחרות, נותנים את הייעוץ גם בפורומים שהם בלתי פורמאליים. בני נוער מן הסתם ייפנו באופן הרבה יותר נגיש לערוצים שהם לא פורמאליים, ולכן אפשר לראות, יש למעלה ממיליון כניסות של בני נוער לאינטרנט אצלנו, ובאמצעות הכניסות אנחנו גם מאתרים את הנושאים הכי הכי עכשוויים והכי הכי מדוברים בקרב בני הנוער.

כמו מה?

כמו, מגיעות אלינו, דיברו פה על נשים פליטות, אפרופו. אני יכולה לספר לכם שמגיעות אלינו נשים צעירות לדלת הפתוחה, כי זה אחד מהמענים שאנחנו נותנים, בשאלה של היריון – רצוי, בלתי רצוי. אנחנו מלווים נערות ונשים בתהליך הזה. הן מגיעות אלינו כי השירות שלנו מעצם היותו לא פורמאלי, נותן גם את הנגישות הזאת. בני נוער מביאים שאלות רבות שקשורות בקיום יחסי מין. האם כן לקיים יחסי מין, מתי להתחיל לקיים יחסי מין, האם, קיימתי אתמול בערב יחסי מין, אני לא יודעת מה קורה, אני אהיה 12 שעות אחרי והחרדות והשאלות שמלוות אותי, אם בתור נערה ואם בתור נער, הן עצומות וגדולות ומפחידות. ניתן לפנות בטלפון, פנים אל פנים, או באתר האינטרנט, בפורומים שונים שאנחנו נמצאים. הערוץ הוא ללא עלות. אנחנו נותנים אותו כערוץ שירות לאזרח ומה שאני רוצה לומר, שלצערי, אנחנו לא מספיק מצליחים לשכנע את הרשויות המקומיות שהחשיבות הראשונה במעלה היא לקיים כזה שירות ברשות המקומית. אנחנו פזורים על פני 17 יחידות שירות כאלה. לדעתי, ראוי שכל רשות ציבורית באשר היא, תחבור אלינו, אל השירות, אל משרד הבריאות ואל משרד החינוך ואל כל המשרדים ששותפים לעשייה הזאת, כדי לקיים את השירות הזה במקום.


יש לי כמה דוגמאות מאוד טובות על רשויות שתקועות בתהליך וחבל שזה כך.


אני רוצה לומר שאנחנו חלק מארגון כלל עולמי שנקרא IPPF. זה ארגון שני בגודלו בעולם. הידע שאנחנו מביאים הוא לא רק ידע מתוך המציאות התרבותית של מדינת ישראל, אלא הוא ידע עדכני ואנחנו חוברים בעצם לכל הנקודות, אנחנו שייכים לגוש האירופאי, אנחנו מאוד עדכניים גם במה שקורה בעולם בנושא הזה. התוכניות שלנו היום משווקות גם באמצעות משרד החוץ לגורמים נוספים במשרד, לבוא וללמוד מהמודלים.


מה שאני היום מבקשת מהוועדה בעצם, זה להמליץ ולעזור לנו בעצם להיכנס ולהביא לטובת הציבור את החזון שאותו אנחנו מקדמים. זה מה שאני מבקשת לומר ואני חושבת שלד"ר סנדלר יש כמה דברים בנושא של האיידס לומר. ד"ר סנדלר עובד אתנו באגודה בנושא הזה.

לפני שאתה נותן לנו קצת נתונים שלך, יש איזה שהוא מחקר או משהו בקשר לאיך מתמודדים עם הנושא של החינוך ושעות הלימודים בחו"ל? אתם בדקתם את זה? לא בדקתם? במערכת החינוך. אם אפשר להשוות מבחינת התכנים. כי אני אגיד לכם, אני חושב שבאופן חד-משמעי, שאם תהיה מערכת חינוכית בכל הנושא הזה חזקה מאוד במערכת החינוך, זה יכול לחסוך לנו הרבה מאוד מקרים. לדעתי.

אני נסעתי לפני חמש שנים לכנס של ה- IPPF כנציגה של דלת פתוחה ושמעתי מה יש לארצות הים התיכון, כי זה היה כנס יותר של ארצות הים התיכון והרגשתי מאוד טוב עם מה שאנחנו עושים.

ומה קורה נגיד עם בריטניה? מה קורה עם ארצות-הברית?

בבריטניה יש להם הכי הרבה הריונות לבני נוער בכל אירופה.

יותר ממזרח אירופה?

כן. יש להם פשוט מגיפה בנושא של הריונות. הארצות הסקנדינביות כן מקדישים יותר זמן לזה, אבל זה בא גם, אמריקה, תלוי במדינה ותלוי בבית-הספר, זה לא חובה.

זה לא חובה אצלם?

לא רק שזה לא חובה, יש מקומות שהם אוסרים את זה. אוסרים את זה, שזה לא נתפש כמשהו לגיטימי לדבר על מיניות.

גם אצלנו יש כמה מקומות שאוסרים לדבר על זה. זה לא מפתיע.

האנשים שממש עוסקים בדיוק בזה, במדינות שמדברים על זה הכי הרבה, יש הכי מעט הריונות בקרב בנות נוער.

תודה רבה. כן, אדוני, ד"ר סנדלר.

אני מהאגודה לתכנון המשפחה, אני עובד משרד הבריאות, בלשכת בריאות נפת השרון בנתניה ואני יכול להגיד מה שחשוב מאוד באמת, לשים לב על העבודה עם העולים החדשים. חבל שאין כאן נציגים של משרד הקליטה. אם לקחת את הסטטיסטיקה, כל הבעיות שלנו היום, בעיות רציניות, דווקא בקרב עולים חדשים, הקבוצה הכי גדולה. אני יכול להגיד שיש לנו מספר בעיות, למשל לא כל הנשים ההרות בארץ עוברות את בדיקת האיידס. אין לנו חוק. יש לנו הנחיות וזה פשוט לפי הרצון של האישה, זה חלק מהבעיה, ולא כל הילדים הנשאים, יש כאן נציגים של משרד הבריאות, הם יודעים שיש להם את המחלה הזאת, הם מקבלים טיפול, הם עוברים את כל הבדיקות, אבל לפי החוק הדמוקרטי שלנו, זה האימא צריכה להגיד להם מה המחלה וכל ילד בארץ מקבל מהמחלקה מבית-החולים מתנה מחשב ואינטרנט, כולם כן עובדים. אבל מה עם האינטרנט, מה, איפה הם ברשימה? אני לא יכול לדעת, למשל, את כל התוצאות. אבל כשאנחנו מקבלים אנשים בדלת פתוחה ובזמן קבלת הקהל אני רואה שזה פשוט נוראי. בקרב עולים חדשים, שאי-אפשר להגיד עולים חדשים, יש כמה שלבים מעולים חדשים, יש עולים חדשים משלב השני, זאת אומרת עולה חדש, כאילו, אומרים שזה.

עולה חדש אבל מאיפה?

גם מברית-המועצות לשעבר, גם מהקווקז, גם מצרפת היום, אנחנו מקבלים בנתניה ואני פגשתי מספר ילדים שעם השאלות שאי-אפשר להבין שאנשים כאלו, בני נוער, אנשים שהם בארץ ופשוט יש לנו חוסר ידע, בוא להגיד. ואתה צודק במאה אחוז שאנחנו לא יודעים מה הם מקבלים מהטלוויזיה.

אני רוצה לצאת להגנת משרד הקליטה. משרד הקליטה, הגוף הזה, והמשרד הזה, הוא אחראי על השילוב של העולים בהיבט הכלכלי, תקציבי, חברתי. אם משרד הבריאות וממשלת ישראל תבוא ותחליט שהעולים צריכים לעשות בדיקות כאלו או אחרות, אז זה לא יהיה משרד הקליטה שיפקח על זה. זה משרד הבריאות יפקח. אז יש, משרד הקליטה גם היום, אם יבואו ונגיד אילו חברים, תפרידו, העולה שמגיע, העולה שמגיע לישראל מקבל מאיתנו סל קליטה ואנחנו לא, אין לנו סמכויות ואין לנו שום דרך לבוא ולחייב או לעשות את הבדיקות או לבדוק בכלל. אם יש הנחיות, אם משרד הבריאות יחליט ויהיה איזה שהוא סיכום, הרי יש אפשרות שאתם, האם למשרד הבריאות יש איזה שהוא מנגנון בינלאומי, שאתם יודעים נגיד אם בן-אדם מגיע ארצה ואתם בדקתם את האפשרות הזאת?

לא.

עם אותם אנשים שנגיד מגיעים מצרפת.

אנחנו לא רוצים להיות מדינה כזאת גם, גם קוריוז, בקובה רצו למזער את הנושא של HIV איידס, אז הם שמו את כולם בכלא. אנחנו לא רוצים להיות מדינה כזאת. אנחנו גם לא שואלים, גם אנשים שעולים מאתיופיה, שזה ארץ אנדמית, אנחנו לא בודקים אותם ל- HIV איידס כשהם באתיופיה. אנחנו בודקים לשחפת.

בגלל זה אני אמרתי שמשרד הקליטה לא יכול להתמודד עם זה.

כי אנחנו רוצים להביא ומשרד הקליטה, הם חלק מהתוכנית שלנו, הם נותנים כסף למשרד הבריאות. גם משרד החינוך, לנושא של קבוצות מיוחדות.

בסדר גמור.

וטדי יכול לספר על מה שעושים עם יוצאי אתיופיה, נערים, שזה גם עם משרד הקליטה וגם עם משרד הבריאות.

אני רכז תוכנית ההסברה מטעם משרד הבריאות באזור הצפון. אנחנו מפעילים תוכנית במסגרת משרד הבריאות, תוכנית שנקראת גשר לקשר, תוכנית שמיועדת לבני נוער מגיל 14 ומעלה. אנחנו מעבירים סדנאות בין שמונה ל- 12 מפגשים לבני-נוער. כמובן, כמו שדיברנו, בגלל שזו קבוצה של עולים, אנחנו מתייחסים בעיקר למעבר בין תרבותי ולשינויים פיסיולוגיים מנטאליים של בני נוער, גיל התבגרות, מחלות מין וכמובן גם אמצעי מניעה והריון לא רצוי וכמובן HIV איידס דרכי מניעה ושימוש בקונדום וכל הנושאים הללו, מכילה התוכנית הזאת.


אנחנו כן עושים את ההרצאות האלה במסגרת מרכזי קליטה וכמובן אחרי הצהריים, במרכזי קליטה, במתנ"סים, במועדונים, בכל מיני גופים שכן מזמינים אותנו ומעבר לתוכנית הזאת, אנחנו כן עושים גם מעבר לזה, לא מזמן לפני שנה התחלנו לאמץ קבוצת כדורגל בקריית מלאכי, קבוצת קט-רגל, שהיא ליגה בפני עצמה של בני העדה. יש כ- 13 קבוצות מחדרה עד באר-שבע, ואחד הדברים שאותה קבוצה עם המומחה שלנו ישבה וכתבה סלוגן על החולצה – קונדום כי איידס זה גול עצמי, והם לובשים את החולצה הזאת במשחקים שלהם, גם במשחקי חוץ וגם במשחקים ביישוב ואנחנו נותנים להם, מספקים להם קונדומים והם לפני המשחק, הולכים ומחלקים את הקונדומים לבני הנוער ולקהל הצופים שבא לראות את המשחקים.


מעבר לזה, אותה קבוצה גם עברה סדנאות על-ידינו, וכששואלים אותם מה הסיבה שהם לובשים את החולצה הזאת, הרי בכל-זאת, ללבוש חולצה שכתוב עליה איידס, וזה לא מובן מאליו, והם כן הולכים ומסבירים את החשיבות של הבדיקות, השימוש בקונדום, כדי למנוע את ההעברה של נגיף ה- HIV, כמובן למנוע. יש לי את אותה חולצה, אם תרשו לי להראות לכם את הסלוגן שלהם, של אותה קבוצה. קונדום, כי איידס זה גול עצמי. וכמובן, זה מה שהם עושים. אותם בני נוער, אחד הדברים שהם עושים, אחרי הצהריים, בקריית מלאכי יש שתי קבוצות כדורגל והם עוזרים ל- 90 בני נוער צעירים, גם אחרי הצהריים, כמובן, באימון כדורגל, אותם בני נוער כשאין להם מסגרות אחרות אחרי הצהריים והם מגיעים למגרשים ואותם מעבירים הם בעצם עוזרים להם, כמובן עצם העובדה שאותם בני נוער נמצאים שם, זה מונע מהם להיות במקומות לא רצויים.

תודה רבה.

בקשר לשאלה הקודמת, בנושא שדובר פה, למעשה על איתור מוקדם או באיזה שהוא מקום לנסות לבצע את הבדיקות. יש לנו חוק מנדטורי שמדבר על חוק בריאות העם. יכול להיות שיש מקום פה, אתם חברי הכנסת, יש מקום לשנות את החוק ולהכניס גם את אותה קבוצת מחלות מדבקות, לא רק אבעבועות שחורות שכבר טוענים שאולי היא איננה, אבל היא נמצאת בחוק בריאות העם, כמחלה שחייבים למעשה לדווח עליה והיא נחשבת, אז בואו נוסיף, אני מציעה פה, להפעיל, לשנות את החוק הזה, אפילו להרחיב אותו כלפי מחלות מדבקות כמו איידס, כמו שחפת, כל מחלות המין, באיזה שהוא מקום לתחום ועל-ידי זה אפשר יהיה לכפות על האוכלוסייה את הבדיקות המקדימות.

את מדברת על חובת דיווח או על חובת בדיקה?

גם חובת בדיקה.

על מי יהיה הדיווח? מי ידווח למי?

מי ייבדק?

מדובר על קבוצות סיכון, תראו, אם מדובר למשל על הקבוצה שמגיעה מארצות אנדמיות וכרגע זה למעשה יותר את איתור מחלת השחפת.

כן, אבל דובר על זה כבר אני חושב כל שנה מדברים על זה.

כן, אבל רק מדברים.

זה לא שכל פעם מגלים כאן מחדש את אמריקה. הנושא הזה, אני חושב שדובר בישראל לא פעם ולא פעמיים.

אבל הגיע מישהו שאולי יפעיל את זה, מעבר לדיבורים.

אנחנו לא נמצאים פה במצב שהנושא הזה פרוץ עד אין סוף ואנחנו לא יודעים איך להתמודד. אני חושב שלפני שאנחנו הולכים וצובעים אוכלוסיות וציבור מסוים ונותנים עליהם איזה שהוא מעטפת של זה, זה דבר הרבה יותר מסוכן מאשר לבוא וזה. אני מאמין בהיבט החינוכי מאשר, נעשו כאן דברים לא מעטים שאנחנו עד היום מתחרטים עליהם.


מה שאני מציע, אם יש משהו, עוד מישהו רוצה להוסיף?

אני הייתי רוצה התייחסות קטנה נוספת. ואני רוצה לומר שהניסיון שלנו, וגם הסקר שלכם מעלה, שישנה מעורבות אמנם של האגודה לתכנון המשפחה, המנחים שלנו, שעושים סדנאות פורמאליות, במוסדות לא פורמאליים ובמוסדות כן פורמאליים. יחד עם זה, עדיין, זה עדיין לא מספיק. לטעמי, ואני יוצאת מנקודת הנחה שהנושא של מיניות, זה צריך להיות שיח חינוכי כולל. אני פוגשת לא מעט אנשי מקצוע, גם במוסדות הפורמאליים וגם בבלתי פורמאליים, אפרופו תנועות נוער, שגם לא נמצאות פה, שלא מוכנים לקחת את הנושא הזה כחלק מתוך השיח החינוכי. אני חושבת שהוועדה הזאת, חלק מהתפקיד שלה, זה להכניס את הנושא של קידום התנהגות מינית בריאה, כחלק מתוך שיח חינוכי כולל. יושבות פה חברותיי, שנכון, אין להן איזה שהוא מנדט פיקוחי, אבל אולי ראוי לחשוב מה עושים בנושא הזה, כי הנושא הזה הוא רץ ומתגלגל והוא יחזור אלינו באיזה שהוא שלב כבומרנג שלא נדע מה לעשות אתו. אולי צריך לחשוב, להפעיל כן איזה שהוא מנגנון פיקוחי, שהמוסדות הפורמאליים בראש ובראשונה, ואחר-כך אולי לחשוב איך עושים את זה עם המוסדות הבלתי פורמאליים, שכן הנושא הזה נמצא בהוויה היום-יומית שלהם. כי במצב הנוכחי לפחות מהמקום שבו אנחנו נמצאים, הרבה פעמים אנחנו צריכים לשכנע את מנהל בית-הספר, את היועצת החינוכית, תוכנית שלנו כזאת או אחרת או אפרופו את תנועת הנוער שאני אתם בדיאלוג, עם הצופים. אבל אם זה חלק מתוך אג'נדה, שהיא בלתי ניתנת, בוא נאמר, למרחב מאוד מאוד רחב, אז אפשר יהיה לעשות תוכניות שהן הרבה יותר ברורות.


זה הנושא שלוקח אותי ככה למחשבה. וכמובן שצריך לחשוב על כל אותם המגזרים, שהם כרגע ואני מסכימה אתך, שזה צריך להיות מאוד מאוד רגיש, לאור ההצעה שהגברת הזאת העלתה, מתוך עבודה וניסיון שלנו עם אוכלוסיות מאוד מאוד רגישות שבדרך-כלל אנחנו בתוך העבודה הרגישה הזאת, מאתרים הרבה מאוד נקודות שעד שהמוסדות הפורמאליים מגיעים אליהם, לוקח הרבה מאוד זמן. ניסיון כזה מאוד מאוד גדול, אני יכולה להעיד עליו, מתרחש היום בקהילה האתיופית, מתוך כל מיני מידע שאנחנו אוספים ואני יכולה להביא אותו אחר-כך למי שצריך. זה מה שרציתי לומר.

תודה. רבותיי, אני חושב שאנחנו באמת כאן שמענו גם את הנתונים וגם את אותם הטיפולים ומה שקורה היום במערכת הבריאות ובמערכת החינוך וכמובן שאנחנו מברכים על כל אותה פעילות שנעשית בתחום. הגופים והארגונים, שאתם עושים עבודת קודש בתחום הזה, וחשוב מאוד שתמשיכו ויישר כוח.


אני כן חושב שמערכת החינוך חייבת לחזק את כל ההיבט הזה של החינוך, החינוך המיני, כל מה שאנחנו דיברנו כאן היום, כי הנתונים מצביעים על עצמם. אנחנו רואים שכל שנה ושנה, גיל הילדים שמקיימים יחסי המין יורד וזה דבר שלדעתי הוא נמצא תחת הידיים של משרד החינוך ואתם צריכים לחשוב איך מרחיבים תוכניות, אם יש צורך באמת לבוא ולחייב כל בית-ספר לתת שעות הוראה ולמקד את זה בתחום מסוים, אבל שזה יהיה ושהוסבר ושגם התלמידים, אם זה בגיל 11, 12, יבינו את המשמעות. ויש חשיבות רבה לזה. אני גם אנסה לשוחח על זה עם השר ונראה מה ניתן לעשות בנדון.


תודה רבה, הישיבה הזו נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:40