אלימות כלפי עולות מאתיופיה

5
ישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות והוועדה לקידום מעמד האישה
29.11.2010

הכנסת השמונה-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול
מהישיבה המשותפת
לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות פר' מס' 107
ולוועדה לקידום מעמד האישה פר' מס' 66
יום שלישי, כ"ב בכסלו התשע"א (29.11.2010), בשעה 10:00

ישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות והוועדה לקידום מעמד האישה, לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים בנושאים:
1. אלימות כלפי עולות מאתיופיה
2. הטרדה מינית של עולות מאתיופיה
3. מחסומי השפה בפרוצדורות קבלת צווי הגנה במערכת בתי המשפט

חברי הוועדה: דני דנון – יו"ר ועדת הקליטה, העלייה והתפוצות
ציפי חוטובלי – יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה
שלמה מולה
אנסטסיה מיכאלי
מרינה סולודקין

רב סרן מגי בוטביקה – רמ"ד פרט, צה"ל, משרד הביטחון
רפ"ק עודד מזרחי – קצין מדור נפגעי עבירה, המשרד לביטחון פנים
שוש צימרמן – מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה, משרד החינוך
ד"ר שרה רובינשטיין – מפקחת ארצית על הנחלת הלשון, משרד החינוך
ברוך שמעון – מנהל מוקדי קליטה ארצי, המשרד לקליטת עלייה
ברהן מלדה – מחלקת הרווחה, המשרד לקליטת עלייה
ורד סויד – מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה
מירה קידר – מנהלת אגף רווחה, הסוכנות היהודית
דפני מושיוב – מפקחת ארצית, קליטת עלייה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים
עו"ד מורן פרוינד – לשכה משפטית, הנהלת בתי המשפט
מימי אמסילי – מנהלת תחום אזרחי ומשפחה, הנהלת בתי המשפט
צגה מלקו – מנהלת רשת א', רשות השידור
זיוה מקונן-דגו - מנכ"ל אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
שלמה סלומון אקלה – מנכ"ל מרכז ליהדות אתיופיה – "בהלצ'ין"
עו"ד ישראלה גורן-גריציאני – מרכז רקמן לקידום מעמד האישה
עדי רז – חברה במרכז רקמן לקידום מעמד האישה
ורד סויד – מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה
מרים מדעי – רכזת ליווי בהליך הפלילי "תאיר" – רחובות
מיכל רוזין – מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
עו"ד מאירה בסוק – לשכה משפטית, ארגון נעמ"ת
אורלי אלמגור-לוטן – מחלקת המחקר והמידע של הכנסת
מאירה בסוק

דנה גורדון – ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
דלית אזולאי – הוועדה לקידום מעמד האישה

מיטל בר שלום


ישיבה משותפת של הוועדה לקידום מעמד האישה וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים בנושאים:
1. אלימות כלפי עולות מאתיופיה
2. הטרדה מינית של עולות מאתיופיה
3. מחסומי השפה בפרוצדורות קבלת צווי הגנה במערכת בתי המשפט

שלום, אנחנו פותחים את הישיבה המשותפת. יש לנו שלושה נושאים חשובים על סדר היום, שכולם במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. בגלל חשיבות הנושאים נקבעה ישיבה משותפת. מספר ארגונים פנו, והעבירו לנו חומר לפני הדיון. אנחנו רוצים לפתוח ולבקש מנציגת מרכז המחקר והמידע, אורלי אלמגור-לוטן, לתת לנו סקירה קצרה של הדברים שעלו תוך כדי הכנסת הנייר לוועדה.

אני רוצה להודות על שיתוף הפעולה בין שתי הוועדות. לאור הנתונים הקשים, כאשר חלק גדול ממקרי הרצח והאלימות מיוחסים לקהילה האתיופית, יש ערך לדבר על טיפולים נקודתיים במגזרים מסוימים, ואיך אנחנו מסייעים למזעור הנזקים באותם מגזרים. הסקירה של מחלקת המחקר והמידע של הכנסת בעניין הזה היתה מאוד טובה. אורלי, בבקשה.

אני אדבר על הנתונים, והנציגים של הרשויות ידברו על התוכניות שלהם. אני אפתח בהבהרה. בחלק מהמקרים השתמשתי במונח "עולים" כאשר הכוונה היא למי שעלה לארץ אחרי 1990, אלא אם כתוב אחרת. כאשר אני כותבת "יוצאי אתיופיה" הכוונה היא למי שנולדו בארץ והאבא נולד באתיופיה .השימוש כאן הוא לא מקרי. בכוונה לפעמים כתוב ככה ולפעמים כתוב ככה.

הנתונים על רצח נשים על ידי בני זוגן – עד ה-22 בנובמבר 2010 נרצחו 16 נשים על ידי בני זוגן, מהן 3 עולות מאתיופיה. בעמ' 4 יש טבלה החוזרת אחורה משנת 2004 ועד היום. אפשר לראות שהשנה מספר הנשים שנרצחו על ידי בני זוגן היה גבוה ממה שהיה בכל השנים שחלפו. סך הכל בתקופה הזו נרצחו 81 נשים על ידי בני זוגן. 35 היו עולות חדשות, מביניהן 18 יוצאות אתיופיה. מדובר על שיעור שהוא גבוה משמעותית מהשיעור שלהן באוכלוסייה. עולי אתיופיה מהווים 1% מהאוכלוסייה, וסך כל הקהילה של יוצאי אתיופיה מהווים 1.5% מהאוכלוסייה בישראל. יש כאן פער משמעותי.

לגבי תיקים בגין אלימות במשפחה – מדובר על תיקים שנפתחו במשטרה בגין תלונות של נשים על אלימות במשפחה. גם כאן שיעור התלונות של נשים שהן עולות מאתיופיה בין השנים 2005 ל-2010 נע בין 2.3% ל-2.9%. ישנן ירידות ועליות במשך השנים, ואני לא יודעת אם אפשר להצביע על מגמה. בכל השנים האחוז הזה יותר גבוה מהשיעור של העולות באוכלוסייה, שהוא כאמור 1%..

החלק השני מתייחס לעולי אתיופיה המקבלים טיפול משירותי הרווחה. אמנם כתוב כאן משרד הרווחה, אבל מדובר בתוכניות שגם משרד העלייה והקליטה מעורב בהן גם, גם בתקצוב וגם בהפעלה. כאשר מדובר במטופלים במרכזים למניעת אלימות במשפחה – גם כאן השיעור של משפחות יוצאי אתיופיה הוא גבוה מאוד יחסית לשיעור שלהם באוכלוסייה. כלומר, הם מקבלים יותר טיפול. כאשר משווים את הפרופיל של מי מבני המשפחה המקבל טיפול לעומת כלל האוכלוסייה, מוצאים שיותר גברים ויותר ילדים מקבלים טיפול. העניין של הגברים הוא משמעותי, כי גם בהקשר של אלימות נגד נשים בכלל מדברים על טיפול לגברים. פה רואים שסך הכל האחוז של הגברים המקבל טיפול הוא גבוה יחסית לנשים. בסעיף 2.2 ישנה טעות. הנתונים של יוצאי אתיופיה הם לא נכונים. העמודה של יוצאות אתיופיה מתייחסת בטעות ליוצאות חבר העמים. אנחנו נעלה נוסח מתוקן באתר.
נשות אתיופיה במקלטים – בשנת 2005 היו 74 נשים יוצאות אתיופיה. בשנת 2007 היו 71 נשים, ובשנת 2009 היו 85 נשים. זה עדיין גבוה משמעותית מהשיעור שלהן באוכלוסייה.

רפ"ק מזרחי, לאחרונה שמענו על מקרים מזעזעים. אמנם לא הסתיימה השנה, אבל האם אתה יכול להאיר את עינינו לגבי מספר מקרי הרצח, ניסיונות הרצח בשנת 2010?

בשנת 2010 נרצחו 16 נשים, כאשר מתוכן 3 ממוצא אתיופי.

האם הנתונים המופיעים פה הם אחרונים, או שהאירועים הקדימו את מה שקורה?

הם נתונים אחרונים. זה מעודכן פה עד סוף נובמבר.

נראה לי, שכדאי שנשמע אנשים המכירים את הקהילה מקרוב, שיכולים לעזור לנו ולומר איפה הבעיות המרכזיות, כאשר אנחנו מדברים חוסר מודעות, חוסר נגישות וכו'. ברהן, דיברת היום על ההקשר הזה. גם בשבוע שעבר השתתפת בדיון הוועדה. נתחיל איתך, ואתה תגיד לנו מהם הדברים המרכזיים שמדינת ישראל יכולה לעשות למען מזעור הנזק.

אני עובד סוציאלי, רכז ארצי לתוכניות עולי אתיופיה בשירות הרווחה, משרד הקליטה. אנחנו מסתכלים על עולי אתיופיה בכמה רבדים. דובר על הגברים החלשים, ועל ההתפוררות של התא המשפחתי. לבעלי המקצוע קשה מאוד לגייס את הגברים שיבואו לטיפול. ישנן כמה סיבות לכך. היום משפחה עולה מתמודדת על הלחם של הבוקר, ולכן היא אינה יכולה לפנות לעצמה שעות להגיע לקבוצות טיפול. הם פנויים בדרך כלל בשעות אחר הצהריים, 18:0-19:00. מן הסתם, השעות של עובדי ממסד הן מוגבלות.

אנחנו למדים, שבהגירה האישה מסתגלת יותר לשינויים מאשר הגבר, למרות שהגבר תר את הארץ ובא לפני כן. האישה היא זו שמתמודדת מבחינת חינוך וגידול הילדים, קניות, תשלומי עירייה וכו'. לכן, נראה כאילו הנשים מעוצמות ועולות על הגבר.

האם יש תוכניות ממוקדות לגברים? אתה אמרת שקשה לגייס גברים לתוכניות. אני שואל האם יש למשרד הקליטה תוכנית ממוקדת להעצמת גברים?

יש. דיברתי קודם על קבוצות גברים. במרכזים למניעת אלימות ברשויות השונות יש אפשרות להקים קבוצות טיפוליוות וקבוצות מניעתיות, אבל הגברים לא מגיעים.

למה?

מהסיבות שאמרתי קודם.

רק בגלל בעיית העבודה.

לא. ישנה גם בעיה של מודעות. אנחנו עושים קמפיינים, הצגות וכו'.

האם הקמפיינים האלה הם קמפיינים שמשרד הרווחה מוביל? אם כן, איפה אתם מתמקדים, מה תוכן הקמפיין.

משרד הקליטה הוא המשרד המוביל. שותפים לו מספר משרדי ממשלה, ביניהם גם משרד הרווחה. לשאלתך, חה"כ המולה, הרבה פעמים תלוי מי העובד הסוציאלי במרכזים למניעת אלימות. ישנה עובדת סוציאלית המצליחה בצורה מדהימה להביא גברים לקבוצות. הן פועלות בצורה מאוד אפקטיבית.

כמה עובדים סוציאליים יוצאי העדה יש בסך הכל במשרד?

במרכזים ישנם 10 תקנים במרכזים למניעת אלימות.

בכל הארץ?

כמה עובדים יוצאי העדה יש במשרד הרווחה בסך הכל?

יש לי את הנתון, אבל הוא לא איתי. אני לא הכנתי את זה.

האם את יכולה להגיד בערך?

כמעט 200 עובדים בכל המחלקות.

ב-18 מרכזים לטיפול למניעת אלימות יש 24 עובדים. כאשר יש רבע משרה לעובד הוא לא יכול להספיק גם לטפל וגם למנוע. כדי לצמצם ולמגר את התופעה, צריך לא רק את הטיפול אלא גם את המרכיב המניעתי ביתר שאת.

למה אתה מתכוון?

להסברה בשכונות. העובדים הסוציאליים יושבים במרכזים, והם לא יכולים להגיע לכל שכונה ושכונה ולעשות הסברה מניעתית. הם צריכים כוח אדם נוסף – אנשים מיומנים בהעברת מסרים. לזה דרוש כוח אדם ומשאבים.

האם אתה מדבר על מתנ"סים? איפה אפשר למצוא את האנשים? אם אתה מזמין אותם במודעות, איפה אפשר לרכז אותם?

כיום משרד הקליטה מפעיל 22 מוקדים ברחבי הארץ, עם ריכוזים גבוהים. אנחנו עובדים ביחד ויודעים לעשות את העבודה. למרות המשאבים שאנחנו משקיעים – משרד הקליטה משקיע 2,500,000 שקלים בכל שנה בנושא טיפול בעולים, למרות שלא הכל הולך לעולי אתיופיה.

לנושאי אלימות?

ישנם קמפיינים ברדיו ובטלוויזיה בסכומים שהם בין 2,500,000 ל-3,000,000 שקלים.

דפנה, אני מבקש להעביר נתונים לוועדה, בנוגע למספר העובדים, באיזה תקן הם נמצאים, באיזה תפקיד והיקף המשרה.

אני רוצה לדעת, כמה משקיע משרד הרווחה בנושא. יש משרד הקליטה ויש משרד הרווחה. חשוב שיהיה שיתוף פעולה.

בנוגע לסכום המדויק, אפשר להסתכל בספר התקציב של משרד הרווחה. הוא איננו מחולק לפי ארצות מוצא. אם יש תעריף ומגיעה אישיה, אז זה לא משנה מאיזה ארץ היא מגיעה. היא מטופלת במרכז למניעת אלימות.

אולי זה לא נכון. אולי הכסף צריך להיות עם שם?

זה כבר לא לשיקול דעתי.

אני רוצה לשמוע גם נציגים שהם לא נציגי הארגונים. לפני שבועיים סיירנו ברמת אליהו בראשון לציון. נכנסנו לבתים, ודיברנו עם יוצאי העדה בעקבות מקרי האלימות בשכונה. ההתרשמות שלי, שהם לא מגיעים למרכזים האלה. אנשים נמצאים בתוך העולם שלהם. יש לחץ כלכלי, לחץ חברתי, לחץ פסיכולוגי, ויש מקרים שמתפרצים. השאלה היא, איך אפשר להביא את אותם אנשים לרמת מודעות, לרמת שיחה. ההתרשמות שלי היא שעם כל ההשקעה – ויש השקעה תקציבית - לא מגיעים אנשים למתנ"סים ולמרכזי הקליטה. השאלה היא, האם יש לכם רעיונות, מה אנחנו כממסד יכולים לעשות.

מהנתונים שיש לנו, בשנת 2006 נרצחו 9 נשות אתיופיה. מתוך ה-9 האלה 8 עלו משנת 2006 ומעלה. זה אומר שיש אוכלוסייה ממוקדת שנמצאת בסיכון. גם משרד הקליטה וגם משרד הרווחה יכולים להצביע ולטפל באוכלוסייה הממוקדת הזו. אנחנו יודעים שיש משבר הגירה, ומשברי הגירה מתבטאים בכל מיני תחומים. אם בשנות ה-90 היינו עדים למקרי התאבדות מאוד ענפים בקרב הקהילה, היום אנו עדים שזו התופעה הנוספת שיש. אם משרד הרווחה ומשרד הקליטה באים ומצביעים מה צריך לעשות ולא מנגישים את השירות, אנחנו בבעיה. אם אנחנו מחכים שהאנשים האלה יבואו לטיפול במרכזי השירות, אנחנו בבעיה. אנחנו יודעים שהגברים לא צורכים את השירותים האלה. מי שצריך לעשות עבודה משמעותית, להיכנס לאותן משפחות ולטפל בצורה אינטנסיבית אלה אותם המשרדים הנותנים את השירותים האלה.

אני מרגיש שהמשרדים מתקצבים, יש מרכז בכל מקום, יש רכזים, אבל קהל היעד לא מגיע. הצרכן לא מגיע.

כאשר משרד הקליטה בא ואומר: "לשעות העבודה שלנו זה לא מתאים", זה מאוד מטריד אותי. אם האנשים האלה עובדים משעה 08:00 עד 16:00 והולכים הביתה, אז אנחנו בבעיה.

באיזה שעות פתוחים מרכזי הקליטה העירוניים?

מוקדי הקליטה פתוחים מהבוקר ועד שעות אחר הצהרים המאוחרות.

מה זה אומר? 15:00-16:00?

גם ב-18:00 וגם ב-20:00.

במוקדי הקליטה אין עובדים סוציאליים, שיושבים ומטפלים באנשים. זה שיש מוקדי קליטה, זה לא אומר שפתרנו את הבעיה.

מי יושבים במוקדי הקליטה?

מנהל מוקדי הקליטה נמצא פה. תשאלו אותו. עובדים סוציאליים לא יושבים שם ומטפלים באותם האנשים הנמצאים בסיכון. חמור מזה, עובדים סוציאליים מקבלים דיווח. כאשר עובדים סוציאלית מקבלת דיווח, היא מבקשת מאותה מתלוננת ללכת ולדווח למשטרה. אם היו לאישה הזו את הכוחות ללכת ולהתלונן, היא היתה עושה את זה. לא יכול להיות שעובדת סוציאלית מקבלת פנייה, ואומרת שאין לה מה לעשות עם זה.

זאת בעיה הקיימת בכל המגזרים.

בהחלט. היום אנחנו דנים ביוצאי אתיופיה, אבל יש תופעת אלימות מאוד קשה במדינה. זה שהמדינה לא מתייחסת לזה כמקרה חירום, זו בהחלט בעיה.

יש גם מרכזים למניעת אלימות. האם הם נגישים לציבור? מהן שעות הפתיחה של המרכזים למניעת אלימות?

יש מרכזים שפועלים גם בשעות 20:00-21:00.

בשעות הערב.

במרכזים אפשר להקים קבוצות טיפוליות ולא מניעתיות.

אתם מתמקדים במוקדים שלכם, אבל אתם לא פרושים בכל הארץ. אתם ממוקדים ב-20 יישובים בלבד. עולי אתיופיה נמצאים ב-60 יישובים. אתם נותנים את השירות לכמעט שליש ולא לכולם. קודם כל צריך להגיד את העובדות כמו שהן. האם יש לך מוקד בכפר יונה? אין לך. אני יכול לשאול אותך אם יש לך מוקד קליטה בפרדס חנה. אני לא בטוח. יש לך בחדרה.

דווקא בפרדס חנה יש.

האם יש לכם מוקד קליטה ביוקנעם? אין לכם. אני מציע לכם לא למקד את הדיון על מה שאתם עושים באמצעות המוקד. זה לא רלוונטי.

זיווה היתה באמצע הדברים.

כאשר אנחנו מדברים על אוכלוסייה שנקלטת קרוב ל-30 שנה, משרד הרווחה צריך ללמוד איך לגשת לקהילה הזו ולתת לה את המענים והצרכים שלה. ברווחה באים ואומרים עכשיו, שמי שאחראי הוא משרד הקליטה. משרד הקליטה לא אמור להיות הגוף שמטפל ביוצאי אתיופיה לנצח. משרד הרווחה הוא המשרד לשירותים החברתיים, והוא צריך לקחת את הנושא הזה ולטפל.

למרות שיש נקודה שאת דיברת עליה, שיש אוכלוסיית מיקוד של עולים חדשים יחסית. האם הם מרוכזים ביישובים מסוימים? האם צריך שם להעצים את המרכזים למניעת אלימות, ושם לעבוד באופן יותר אינטנסיבי?

אני חושבת, שכל עובד סוציאלי יודע מה זה ריצ'ינג אווט, מה זה לצאת לשטח ולאתר את אותן המשפחות. אגב, המשפחות האלה מדברות עם העובדים הסוציאליים ועם העובדים האחרים כאשר הן בסיכון. צריך לאתר את הנשים האלה והגברים האלה, ואם יש צורך, יש לקחת אותם בכוח לטיפול. לא יכול להיות שאחרי רצח אנחנו מתעוררים.

איך אפשר לקחת אנשים בכוח לטיפול?

האישה מתלוננת במשטרה, אחרי יומיים היא באה ומבטלת את התיק, ואז המשטרה באה ואומרת: "אם האישה סגרה את התיק אין מה לעשות". צריכה להיות פה עבודה אחרת. זה לא משנה אם מדובר בערביות בגלל כבוד המשפחה, או נשים אחרות.

האם העובדות הסוציאליות מתלוננות בעצמן?

העובדות הסוציאליות מתלוננות על כך שאין להן כלים במקרים בהם האישה לא מגישה תלונה בעצמה.

אי אפשר להגיש תלונה בשם אדם אחר, אלא רק על קטין.

אני חושב שיש מקרים של חסרי ישע, ששם יש חובה לעובד הסוציאלי להגיש תלונה.

אישה לא נקראת חסרת ישע.

אני הגשתי בקשה לתיקון העניין הזה.

אני רוצה לומר, שתופעת רצח לא היתה מעולם באתיופיה. החברים שיושבים כאן יכולים להעיד. אני הגעתי לארץ בגיל 16.5, כאשר בחיי שמעתי בשכונה שלנו, באזור שבו אני גרתי, על רצח פעם אחת בלבד. כלומר, תופעה של רצח היא תופעה מאוד מטרידה. כל הנרצחות, ז"ל, כולן התלוננו במשטרה. יגיד לי אחד שלא התלוננה אחת. במקרה שהיה בפתח תקווה, המתלוננת התלוננה במשטרה, השוטר אמר לה: "תלכי", והרוצח חיכה לה במדרגות.

זה לא מדויק.

אני יודע שאתה רוצה להגן על המשטרה. זה בסדר גמור, זה תפקידך, אבל אני יודע מה אני אומר.

גם לי זה לא נשמע מבחינת העובדות. האם כולן היו במשטרה?

חלקן היו במשטרה, חלקן היו אצל עובד סוציאלי, חלקן היו כבר במקלט לנשים מוכות. כלומר, אי אפשר לבוא ולהגיד שהכתובת לא היתה על הקיר. לזה אני מתכוון. מבחינתי, ברגע שהמשטרה ידעה, הרשויות ידעו, היה צו הרחקה, עובדת סוציאלית בשירותי הרווחה ידעה, מישהו ממוקד הקליטה ידע, מישהו מהרשויות ידע ובסופו של דבר אישה נרצחה, זו תופעה שאי אפשר להשלים איתה.

בנוסף, אפשר לדבר מפה ועד להודעה חדשה על התופעות, אבל צריך לדבר על פתרונות. אני חושב, שהפתרונות נמצאים בידי אנשי המקצוע. אני חושב, שלא מסתייעים מספיק באנשי מקצוע יוצאי אתיופיה. לא נותנים להם את האפשרות לבנות תוכנית תואמת תרבות. צריך שיינתן הכלי הזה, ושתהיינה תוכניות מודולאריות. מה שמתאים לאלה שהגיעו בשנת 1984 לא מתאים לעולות שנמצאות היום במרכז קליטה. צריך לבנות תוכניות, שמתאימות לסוג האוכלוסייה, לשנת הוותק, למאפיינים של העלייה.

אפשר לדבר על המאפיינים של העלייה הזאת. אלה מאפיינים של הגירה. יש הרבה מאוד געגועים. המדינה לא השכילה לאחד את המשפחות. חלק עוד נמצאים באתיופיה. יש מצוקה כלכלית ויש אי וודאות. זה יוצר הרבה מאוד קשיים. אם מדברים על האוכלוסייה החדשה, מדובר באוכלוסייה שחלקה עוברת תהליך של גיור. כלומר, יש לחץ עצום מאוד על האוכלוסייה הזאת. עם זאת, אפשר לטפל בה. הם נמצאים במוקדים מאוד ממוקדים. אני רוצה לשמוע ממירה, מה הם עושים בסוכנות. כאשר אני הייתי שם דיברו על פעילויות בתוך מרכז הקליטה, על העצמת גברים והעצמת נשים.

גם הג'וינט.

רבותיי, אם הרשויות לא ייצרו מקלט לגברים ולא יתנו להם מחסה – כך שכל גבר שמוצא נגדו צו הרחקה לא ירגיש שיש לו לאן ללכת, הגבר הזה הוא פצצה מתקתקת. היו כאן דיונים לייצר מגורים זמניים, דירות כאלה. לא מספיק להגיד: שגר ולך, לך תתגורר. צריך שמישהו ילווה את אותו הגבר בצורה נאותה. אני נתקל בהרבה מאוד גברים מתוסכלים. אני יכול להראות לכם את ערימת המכתבים שאני מקבל: "הוציאו אותי מהבית, אני התגרשתי, אין לי לאן ללכת, אני ברחוב, אולי תעזור לי מול משרד השיכון, ויתרתי על הבית שלי". אני רואה את התסכול. לא צריך לדבר רק על מקלט לנשים מוכות. צריך לייצר מקלט לגברים מכים.

בנוסף, אני רוצה לדבר על ארגוני נשים שאינם דווקא של יוצאי אתיופיה. אנחנו ביקרנו באחד המקלטים בתל אביב, שהיתה שם אפשרות של קו חם, אבל הפסיקו את התקציב. בהתחלה פרסמו את זה ברדיו, והיתה מישהי שענתה באמהרית. אנחנו ביקשנו, שמי שתענה באמהרית תהיה מיומנת, או גבר מיומן ומקצועי, אבל בסופו של דבר סגרו את זה. אם אישה תדע שיש לה מקום להתקשר אליו, כאשר בצד השני יהיה מישהו שידבר איתה באמהרית ויוכל להפנות אותה בצורה דיסקרטית, זה אולי יעבוד. היה דבר כזה, אבל עכשיו זה לא עובד.

אני כבר רוצה להגיד, שאנחנו צריכים להפנות דרישת מינימום, שבכל אחד מהמוקדים האלה יהיה קו באמהרית, שנשים תוכלנה להתקשר ולקבל מענה טלפוני. הדבר הראשון שאישה עושה כאשר היא מרגישה מצוקה זה להתקשר. אני רוצה לקבל תשובה, האם זה אפשרי באופן מעשי ליישם את זה.

ובאמהרית. רוב הנשים לא מדברות בשפה העברית. אין להן אפשרות לצאת מהבית, וחלק פוחדות לדבר. לא רק שידברו איתן באמהרית, אלא שאישה תדבר איתן באמהרית. בנוסף, להביא מהלך הסברתי של משטרת ישראל, כדי שאנשים יידעו שקיים כזה מוקד.

אני רוצה להגיד לחברים ממוקדי הקליטה ולדפני, אני חושב שלבוא ולהגיד שיש פעילויות וסדנאות אבל הגברים לא מגיעים, זו תעודת עניות לאנשי המקצוע. לא יעלה על הדעת שיהיו לכם תקציבים ואפשרות לקיים סדנאות, ואתם תבואו ותגידו שהם לא באים. אני לא חושב, שכל גבר יוצא אתיופיה הוא פוטנציאל לסדנה, אבל אם תעשו רצ'ינג אווט, הסברה נכונה ותביאו אנשי מקצוע כמו שצריך, זה יעבוד. אני העברתי הרבה סדנאות במכון יוספטל בנושא של משכנתאות ותוכניות של הכשרה מקצועית. פעם אמרו: "לא רוצים לעבור הכשרה מקצועית", והיום יש ביקוש של גברים שרוצים לבוא ולהשתתף בסדנאות האלה. זה לא לעניין לבוא ולהגיד: "אנחנו רוצים לעשות סדנאות, אבל הגברים לא מגיעים". זו לא תשובה מקצועית.

זה קל מאוד.

תעשו חשיבה נכונה ויצירתית. זה עניין של אנשי מקצוע. תשבו ותעשו את זה.

רפ"ק עודד רוצה להגיב על הדברים.

בשנה שעברה מתוך 8 מקרי רצח באחד היתה תלונה קודמת. אני מדבר על 8 מקרי רצח לא רק של אתיופים, אלא של כלל נשים שנרצחו. במקרה הרצח האחרון שהיה בראשון לציון לא היתה שום תלונה. הגברת לא ניגשה לרווחה.

מה אתה אומר על המקרה בפתח תקווה?

בפתח תקווה האישה הגיעה תחנה, וביקשו ממנה להמתין לניידת. היא לא היתה בגדר מעוכבת, והיא הלכה.

האם זה נורמאלי לא להגיד לגברת שהולכת לחכות?

ניידת סיור היתה בדרך לתחנה על מנת להגיש לה עזרה.



לגבי ההצעה של חברת הכנסת להקים מרכזים למענה באמהרית במשטרה – אני יכול לומר, שיש לנו חוקרים דוברי אמהרית כמעט בכל תחנת משטרה בארץ.

כמה יש לכם?

אין לי מספר מדויק.

גם נשים?

אין אישה אתיופית במשטרה. חד משמעית.

אין לי נתונים מדויקים.

אני אשמח לקבל נתונים מדויקים.

ישנה הפרדה. אנחנו מדברים פה על רצח בנושאי אלימות בין בני זוג. בתחום אלימות בין בני זוג אין חובה שחוקרת תשב מול אותה מתלוננת.

אתה נותן את התשובה. אם אתה רוצה למנוע רצח, אל תושיב אותה מול גבר חוקר. זה לא פתרון. אתה לא תגיע איתה לשום פתרון. היא לא תהיה מוכנה לדבר. אני לא מבקש שלא לעשות את זה לעולים שהגיעו ב-1979. אם אתה מושיב אותה מול חוקר סמכותי עם מדים ודרגות, היא לא תדבר. אנחנו לא נגדך. אנחנו נותנים לך עצות. קח את העצות האלה, תשבו עם טובי החוקרים ותחשבו מה לעשות.

אם אין היום במשטרה חוקרות מן העדה האתיופית חייבים לייצר מסלול הכשרה מיוחד לנושא הזה.

זה לא רק לגבי אתיופיות, אלא לגבי כלל הנשים שנרצחות.

לגבי השפה האמהרית או כל יתר השפות – יש חוק זכויות נפגעי עבירה, שאומר שבכל תחנת משטרה יהיו קיימים טפסים לנפגעי עבירה במספר שפות, גם באמהרית.

הן לא יודעות לקרוא עברית או אמהרית. מה תעשה האישה? תיקח את הטופס ותבקש מהבן שלה לתרגם לה? הבן הזה ילך לספר לבעל שלה, שהיא הביאה טופס ומדווחת נגדו.

בטפסים האלה מפורטים מספרי הטלפון של כלל ארגוני הסיוע ברחבי הארץ. לא כל אדם, גם אדם מן היישוב ולא רק אדם חדש, יודע לאן לפנות בשעת משבר, בשעה שיש לו נזק או איזו עבירה נעברה נגדו. לכן, יש רשימה בכלל השפות, ב-5 שפות. לאחרונה, הוצאנו אותה גם בכתב ברייל. גם טפסים, פלקטים שנמצאים בתחנות, מופיעים גם באמהרית, על מנת שגם מי שאינו יודע לקרוא עברית יוכל להשתמש ולהסתייע בכך.

כל ישראלי יודע, שכאשר יש לו מצוקה הוא מחייג 100, והוא יודע שיענה לו בקו השני אדם שיקבל את התלונה שלו. עבור אדם המגיע מרקע אחר, שאינו דובר את השפה העברית, המספר 100 אינו מספר נגיש. היכולת שלו להתקשר ולהתלונן זה לא דבר נגיש. אתה מדבר איתי על טופסולוגיה, כאשר רוב הסיכויים שהאנשים האלה לא יגיעו לתחנות המשטרה, אבל טלפון יש להם בבית. צריך לחשוב, איך אנחנו פותחים פה אפיקי התקשרות שהם נגישים, כמו שלכלל הציבור יש מענה במשטרה.

בתקופה של דני גימשי היה לכם מושג של "שיטור קהילתי". בשיטור הקהילתי היה אלמנט של טיפול קהילתי. השאלה היא, האם זה קיים, האם זה מתפתח או שזה עצר באיזושהי נקודה.

זה גוסס.

אם אתה שואל אותי, בתפיסה של השיטור הקהילתי היה אלמנט חיובי. אולי תחשבו על זה.

בעולם החרדי זה מתפתח כל הזמן.

השיטור הקהילתי הוא יותר לבבי. זה לא רק חקירות. יש בו גם אלמנט של מניעה ופעילויות.

השיטור הקהילתי קיים היום. הוא מפותח מאוד. לגבי מענה ומה הם עושים שם – אני אפנה אתכם לאגף המתאים על מנת שתקבלו מענה.

חה"כ מרינה סולודקין, בבקשה.

אני מודה לשני יושבי הראש, על כך שאנחנו מקיימים את הישיבה היום. בישיבה הקודמת אנחנו שמענו על המגיפה וגל הרציחות בשתי קהילות: אתיופים וערבים. כאן בוועדת הקליטה אנחנו עוסקים היום ברציחת נשים אתיופיות. אנחנו רואים שזה פי 10 מהאחוז של האוכלוסייה הכללית. אני הייתי פעמיים סגנית השרה לקליטת עלייה, ואני מרגישה אזלת יד בנושא הזה. לא משקיעים מספיק. יש משרד קליטה מצוין, עובדים שם, אבל כמו שאמרו 30 שנה, זה משרד העבודה והרווחה. צריך להיות כסף צבוע לנושא הזה. אנחנו במגיפה מאוד מסוכנת.

דבר שני צריך לומר, שצריך קודם כל להציל נפשות, לקחת נשים עם הילדים למקלטים. בנוסף, צריך להקים מקלטים לגברים. כמו ששלמה אמר, לפי תרבות הקהילה צריך לסדר לגבר מקום. הוא לא יכול לתפקד בלי אישה. בנוסף, תעסוקת הגברים היא הדבר הכי חשוב למניעת רציחת נשים.

מהם שיעורי האבטלה בקרב אותם גברים אלימים? האם האלימות מגיעה תמיד מקרב אותם גברים אלימים?

אני לא בטוח שזה פקטור בנושא הזה של הרצח. אני לא יודע לגבי אלימות. ב-3-4 מקרים עליהם אני יודעת כולם היו עובדים.

אני רציתי להדגיש את זה על רקע המדיניות הכלכלית של המדינה. בלי עובדים זרים. אנחנו לא זקוקים לעובדים זרים: לא בטיפול של זקנים, לא בחקלאות. הקהילה לפני כמה שנים ביקשה אדמה ומכסות מים. הם רוצים לעבוד בזה, ולא נותנים להם. אם יש מומחים בחקלאות הטרופית, זה הם.

אנחנו מזהים שבמרכזי קליטה יש הגנה, יש מי שמדבר, אבל ברגע שעוברים לשכונה, למגורי הקבע, יש משבר ושם קורה הפיצוץ. אני רוצה לדעת קודם כל, מה אתם עושים במרכזי קליטה. השאלה השנייה היא, האם אתם מבינים שיש משבר במעבר הזה. אין לי את הנתונים, אם זה קורה בשנה הראשונה למעבר או בשנה השנייה, אבל זה קורה בשנים הראשונות בין המעבר מהמרכז קליטה למגורי הקבע. שם יש קשיים של ניהול עצמי, של כלכלה. האם אתם גם מלווים, או שמבחינתכם סיימתם את העבודה, יצאה המשפחה ואין קשר?

לפני 5 שנים זיהינו את התופעה של אלימות, ופיתחנו תוכנית הנקראת "התמודדות עם אי הבנות, סכסוכים ואלימות". ממה שאנחנו רואים בתוך המשפחות של העולים במרכזי קליטה, הרבה פעמים המקור של האלימות הקשה מתחיל מאי הבנה בין גבר לאישה ,במעבר בין תרבותי עם כל הסטרס. ביחד עם ד"ר מלכה שבתאי, שנתנה מענה לתופעה הזו, אנחנו יצרנו תוכנית. התוכנית היא תוכנית לגברים ולנשים בהיקף ארוך של 18 מפגשים לזוגות נשואים, לאו דווקא אלימים, לגברים ונשים, כאשר המנחים בעצמם הם יוצאי אתיופיה שעברו הכשרה לנושא הספציפי הזה. מדובר בגבר ואישה במודלים של זוגיות במסגרת 18 מפגשים. אנחנו התחלנו מגיבוש הנורמות של חברה חדשה, עבור לשינוי-שימור ועד סימולציות עם העולים, עם הגברים והנשים, איך להתמודד כאשר יש משבר. חשוב לי להגיד, שכל העולים מגיעים למפגשים האלה, בוודאי ובוודאי שהגברים. יש השתתפות מלאה. המשובים של המשתתפים, במיוחד של הגברים, מעולים: "אם הייתי יודע קודם, הייתי מונע כל מיני דברים בבית", וכו'.

לצערי, התוכנית הזאת לא קיבלה מימון של מדינת ישראל. אני פניתי למשרד הרווחה ולמשרד הקליטה. לפני שלוש שנים קיבלנו 100,000 שקלים. בשנת 2009 הצלחנו עוד לקיים אותה, והשתתפו בה 250 עולים גברים ונשים בכל רחבי הארץ. בשנת 2010 הצלחנו לקיים את התוכנית בצפת בלבד, וזה בזכות תרומה.

במילים אחרות, צומצם התקציב.

זה תקציב של תרומות ייעודיות. זה לא תקציב של מדינת ישראל.

זה מדהים. את מדברת על ירידה מ-250 משתתפים ל-36 משתתפים.

כן. זה מופיע במסמך. בשנה קודם היו לנו עוד יותר משתתפים, כי היו לנו אז תקציבים ותרומות יותר גדולות, כיוון שזה היה יום אחרי המלחמה. שמענו כאן שמשרד הרווחה אומר, שהעולים לא מגיעים. אנחנו הצענו, כולל בכתב: "בואו תקיימו את התוכנית" בתוך מרכזי הקליטה שלנו. יש היענות. הם מרגישים שזה בבית. הם לא מרגישים שמישהו נגדם. התוכנית היא לאו דווקא לאנשים האלימים. במרכזים בהם הפעלנו אותה, היתה ירידה משמעותית באלימות. היו לנו דיווחים של הצוותים: של המנהלים, של העובדים הסוציאליים, של צוות הס' שלנו, שיש ירידה משמעותית באלימות. לצערי, בשנת 2010 הידיים שלנו קשורות. אני לא יודעת מה יהיה בשנת 2011. אנחנו נערכים לקליטה גדולה של עולי אתיופיה. כל תחומי הקליטה שלהם ממומנים על ידי הממשלה, למעט תקציב הרווחה. תקציב הרווחה הוא התקציב היחיד שמדינת ישראל לא מממנת אותו ואומרת: הסוכנות תמצא את הכסף. הסוכנות כבר מתקשה למצוא את הכסף. אין לי ספק, שאם אנחנו נשכיל לתת את התוכנית הזו כסל שירותים לעולים שנמצאים במרכזים שלנו שנה וחצי-שנתיים, אנחנו נראה את התוצאות ביישובי הקבע.

אין מנוס מכך שמשרד הרווחה ייקח את זה כפרויקט.

לגבי הערתה של חברתי מירה קידר – ממשלת ישראל מתקצבת את הטיפול בקליטתם של עולי אתיופיה במרכזי הקליטה, על פי אמות מידה שמשרד הקליטה החליט עליהם. הסל הוא בהחלטת משרד הקליטה. משרד הקליטה יכול להחליט שהוא מוסיף את החלק הרווחתי בתיאום עם משרדים אחרים, כאשר המשרד הממונה הוא משרד הקליטה. התהליך של קליטתם של עולי אתיופיה הוא תהליך מופרט. דבר נוסף, חשוב לראות על פני הרצף את התהליך של העשייה. יש שתי דירות שפועלות בשנתיים האחרונות למורחקי בית: בחיפה ובבאר שבע.

כמה גברים נקלטים בדירות האלה?

אני לא יודעת מה המספר המדויק, אבל אני יכולה להגיד שישנם מספר עולים יוצאי אתיופיה שמגיעים לדירות האלה. הם באים גם באמצעות עובד סוציאלי וגם באמצעים אחרים. הדירות נותנות את המענה הנדרש.

כמה מיטות יש?

אני לא יודעת, אבל אני יכולה לבדוק את המספר.

בחיפה יש 15 מיטות, כאשר עד לפני חודש היו 11 יוצאי אתיופיה ששהו בבית.

כמה גברים יש בסך הכל?

זה רכבת. זה לא לתקופה ארוכה.

אבל זה נותן את המענה, ואנשים יכולים לקבל את המענה המתאים.

אבל אנחנו מדברים על מאות נשים שנמצאות בסיכון, ולעומת זאת אנחנו מדברים רק על עשרות גברים.

אני לא יודעת מה מספר מורחקי הבית.

האם המורחקים האלה עוברים תהליך טיפולי? איפה זה קורה?

כן. בבאר שבעי ובחיפה. אני רוצה להסביר את רצף הטיפול. צריך לזכור, שיש עובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים, שמכירים את המשפחות, כאשר חלקם מתמחים במניעת אלימות. ישנן תוכניות ביתיות לאבות, ואלה תוכניות יותר מניעתיות. ישנן פעילויות קהילתיות באמצעות הצגה שדנה בנושא ומזמנת את האנשים למרכזים הקהילתיים. ישנה פעילות לעידוד מנהיגות של נשים ושל גברים בקהילה. ישנה פעילות של קבוצות גברים בשעות הערב.

אני רוצה לציין דבר בעייתי. דווקא העולים בשנות 2000 הם עולים שעובדים ב-2-3 עבודות. רובם עובדים בעבודות קבלן. מי שמכיר את המשמרות של משרדי הממשלה יודע, שבבוקר עובדים הגברים ואחר הצהריים מגיעות הנשים. הם משנים מקומות עבודה. כתוצאה מזה אנשים עובדים בהרבה מקומות, אבל הם אנשים עובדים עניים. זו נקודה שצריך לקחת אותה בחשבון. היא לא קשורה בהכרח לנושא האלימות, אבל היא קשורה לנושא של הזמינות של אנשים, ואכן השירותים מנסים להיות גמישים, אם באמצעות הגעה אל הבתים, אם באמצעות יצירת קבוצות בשעות אחר הצהריים והערב. האנשים הם אנשים עובדים קשה מאוד, ועובדים על פני רצף השעות של היום.

האם יש בתוכנית שלכם כוונה להרחיב את מספר הדירות שקולטות גברים מורחקים?

במידה ויהיה צורך, יהיה לזה מענה.

מה זה במידה ויהיה לזה צורך? הרי יש מאות גברים מורחקים.

אני לא יודעת על מאות. אני יודעת שהדירה לא תמיד מלאה.

השאלה היא למה.

המענה קיים וגמיש בהתאם לצורך.

למה יש מציאות כזו שהדירות לא מלאות?

אני לא חושב שהדירות לא מלאות. לפעמים משאירים מיטה פנויה למקרה חירום.

בגדול, יש דירות. אין בעיה של מקום.

בחיפה משאירים שתי מיטות למקרה שהוא דחוף. אני רוצה לומר, שאנחנו מסתכלים על החברה האתיופית כחפץ שצריך לעשות איתו משהו. זיוה אמרה קודם: צריך לקחת אותם ולעשות איתם משהו. מדובר באנשים. הטיפול ניתן למי שרוצה לא מכריחים אותם.

אבל מדובר בפיקוח נפש.

כאשר מדובר בפיקוח נפש מדובר בנשים שאנחנו רוצים להציל את חייהן.

לא לגבי הגבר לטיפול. עובד סוציאלי לא יכול לכפות על הגבר להגיע לטיפול.

אנחנו לא אמרנו שתביא אותם באזיקים לסדנאות. אתה צריך לגרום לכך, שמי שצריך להגיע לסדנה יידע שזה משתלם לו וזה כדאי לו. צריך לבנות תוכנית שתהיה אטרקטיבית,מעניינת, שהגבר בא אליה גם לכייף. אם אתה מאיים עליו ואומר: אם אתה לא בא, אני לוקח אותך למשטרה, הוא לא יבוא.

מבחינה הקהילה האתיופית, הוצאה של גבר מהבית זה משהו שלא היה מוכר.

גם רצח לא היה מוכר.

כאשר אני הייתי בסוכנות, אני בניתי תוכניות והגברים היו עומדים בתור כדי לבוא ולהשתתף בסדנאות. כאשר היו אסיפות קהילה כל הקהילה היתה מגיעה.

אני מעביר את רשות הדיבור לסגה מלכו, נציגת רשות השידור.

אני מנהלת רשת א' בקול ישראל. אני סיקרתי במשך שנים את נושא האלימות. לצערי הרב, שום שינוי לא קרה. ישבנו 10-15 שנה, ושום דבר לא קרה. אני רוצה להגיד משהו לגבי אלימות. כמה מהמשרדים ניסו להעביר הסברה ביחד. אני ניהלתי את רדיו רקע בשפה האמהרית עד לפני שנתיים. היום אני עדיין משדרת. אני יכולה לומר, שלא התחשבו בכלל בקוד התרבותי. אני דיברתי עם כמה אנשים ואמרתי, שזה לא לפי הקוד התרבותי. לקחו משפט בעברית ותרגמו אותו כמו שהוא. התרגום הזה כל כך מאיים בשפה האמהרית.

דבר נוסף - פרסמנו מספרי טלפונים, אנשים התקשרו מייד, ולא היה מי שיענה. היו פונים אליי ואומרים: שמענו את השידור שלך, צלצלנו ולא היה אף אחד שיענה. אני ביוזמתי צלצלתי, ולא היה מי שיענה לטלפון. אם היה כבר מי שיענה, זה לא היה בשה האמהרית.

האם את מדברת על מספרי טלפון של מרכזי סיוע?

כן. לא היתה תשובה. בנוסף, הקהילה התקוממה נגד הפרסום. הפרסום נשמע כאילו מעודד אלימות במקום לתת מענה או לעזור לאישה שתבוא לקבל מענה. היתה תוכנית בטלוויזיה בערוץ 140 בהט ו-YES בדיוק באותה מתכונת: היו מראים אישה שיש לה פנס בעין ואמרו: אם הוא מכה אותך, אם הוא לא נותן לך לצאת לחברות, תבואי להתלונן. זה לא הולך עם הקהילה שלנו. יש לנו קודם תרבותיים משלנו. כמו ששלמה אמר, אנחנו מגיל 16 פה, התחנכנו פה, ועדיין הדבר הזה לא מתקבל על הדעת.

כלומר, הקמפיינים נהגו על ידי אנשים שלא מכירים בכלל את התרבות האתיופית.

זה לא נכון להציג את זה ככה.

אני הערתי שהקוד התרבותי צריך להיות מובן. היום יש לי תוכנית פעם בשבוע בערוץ 33. לא כל עובד סוציאלי מתמחה באלימות במשפחה. אתם מדברים על 200 עובדים סוציאליים. רונית סלומון מנתניה היא היחידה שמתמחה בתחום של אלימות במשפחה.

יש 200 עובדים סוציאליים בתחומים שונים. שאלו כמה תקנים יש בכלל. בתחום של האלימות נאמר כאן כמה תקנים יש.

10 תקנים.

בתחום האלימות יש רק אחת – רונית סלומון.

לא נכון. יש אחד בעפולה, בבאר שבע, באשדוד, בנתניה, בירושלים. זה לא נכון לבוא ולהציג דברים לא נכונים.

בכמה אנשים מדובר?

יש 12 משרות, בהם עובדים 24 עובדים. לא מדובר במשרות מלאות, אבל זה לא נכון להגיד שיש רק עובדת סוציאלית אחת שהתמחתה באלימות. רונית היא המומחית היחידה שהיתה בהתחלה.

זה מה שאני יודעת. לגבי המשטרה – נאמר קודם שבכל תחנה יש דוברי אמהרית. זה לא נכון. אין בכל תחנה, אלא רק איפה שיש ריכוז גבוה של עולים. מדובר בשוטר שמקבל את התלונה, ולא אחד שמדבר בשפה שהיא יכולה להבין, עם רגישות לתרבות, אחד שיכבד אותה ויבין, ולא אחד בעל סמכות.

יש לנו קודים תרבותיים שונים. יש לנו זקני עזרה שעוזרים מאוד. זקני העדה ממלאים תפקיד חשוב.

עדיין?

במשך 20 שנה ארגון ג'וינט וארגון בהלצ'ין נתנו עזרה, כי היה מקובל שכאשר יש סכסוך בין בני זוג זקני העדה בשילוב עם הקייסים באים ומשלימים, ואם לא בני הזוג נפרדים בדרך השלום. היום הדבר הזה לא קיים.

דפני, אתם הכשרתם 40 זקני עדה כאלה. הם היו לכלי עזרה. הזקנים האלה הם לא הפתרון, אבל הם יכלו להיות כלי מסייע לפתרון. אתם לקחתם את התקציב משלמה. אני נפגשתי עם ממו עזרא לפני שבוע כתוצאה מהסיפור שהיה ברמת אליהו. הוא אמר לי: אני רוצה לעזור. הם קיבלו תעודות ממשרד הרווחה, הכשרתם אותם בחיפה, ועכשיו הם התאדו. אמרו: אין לכם עבודה הוליסטית.

אני מנהלת שידור "שיחות עם מאזינים" בכל יום רביעי. אחרי רצח זקני העדה מזדעזעים ומדברים על השירות שלהם. אני חושבת, שזה דבר שיכול לעזור.

אני לא מזלזלת בכך שצריך שיהיה טופס בשפה האמהרית, אבל כמה מהאוכלוסייה יודעים לקרוא ולכתוב? זאת השאלה. רוב הקהילה לא יודעת לקרוא. לכן, לשידור באמהרית היה מעל 60% האזנה.

בנוסף, צריך להיות בקו חם 24 שעות דובר אמהרית. רצח לא מתבצע בשעות מסוימות. במקודי קליטה אין אף עובד סוציאלי או איש מקצוע שייתן מענה. אני באתי היום להשמיע את הדברים, כי לאורך השנים אני סיקרתי, דיווחתי, ואני רואה מצב יותר גרוע ואין פתרון. אני חושבת, שצריך לחשוב ולהבין את הקוד התרבותי. אני לא מזלזלת באנשי מקצוע, אבל לכל קבוצה יש את הצרכים שלה. תקשיבו ותבינו. לא יכול להיות מצב היום, שבו אישה אתיופית תשב מול גבר ותספר על אונס שהיא עברה.

לדיון הזה יש חלק נוסף בנושא תקיפה מינית, ואנחנו תיכף נעביר את רשות השידור לנציגות שבאו לדבר בנושא הזה.

אני רוצה להעיר הערה בנוגע לקו חם באמהרית. אני חושבת, שכולנו צריכים לצאת מכאן עם ידיעה ברורה שהנושא הזה מטופל – נושא של מתן מענה טלפוני במוקדי חירום באמהרית לנשים שרוצות לפנות. גברתי נציג משרד הרווחה, אני חושבת שאתם הייתם מופקדים על קווי החירום. מה אתם יכולים להבטיח לנו בישיבה הזאת, כדי שנוכל לדעת שאת הנושא הזה קידמנו מהישיבה הזאת?

אני אבדוק את הנושא של קווי החירום, ואני אחזור לוועדה. אני רוצה להעיר בנושא של השמאגלות. בהלצ'ין אכן היה ממומן בעבר באמצעות הג'וינט ומשרד הרווחה. חשוב לציין, שהמטרה בתקופתו של דוד יוסף היתה כתיבה של הסכמי גירושין עבור משרד הדתות.

זה לא מדויק. זה היה גם כדי לגשר.

יש הבדל בין גישור לבין כתיבת מסמך, כי ברבנות יש קושי עם הסדר הגירושין. הנושא של יישוב סכסוכים מתחבר למרכזים ליישוב סכסוכים אוניברסאליים, שבהם יש גם את יוצאי אתיופיה שמקבלים את ההכשרה המתאימה והם חלק מהקהילה הרחבה יותר. אני רוצה לציין, שבנושא של אלימות בתוך המשפחה חשוב להבין, שלאנשים שעוסקים בתחום הזה אין ביטוח. יכולה להיות נרצחת, שבני משפחתה יכולים לתבוע את הבן אדם על "מל פרקטיס". לכן, צריך להבדיל בין המרכיב המקצועי לבין המרכיב ההתנדבותי. בעידן של התמחויות מקצועיות צריך להיעזר יותר בעובדים הסוציאליים דוברי השפה.

לא נכון.

אני רוצה להגיד את זה במובן, שלא עושים את זה לבד, ויש ביניהם אנשים שמוצאים את השילוב בין העבודה של השמאגלה ובין העבודה של העובד הסוציאלי. צריך לשמור על האיזון הדק הזה, וזה כדי למנוע תביעות משפטיות, כי לאנשים אין במדינת ישראל סטאטוס מקצועי.

חה"כ מיכאלי, בבקשה.

אדוני היו"ר, זה דיון ראשון שאני משתתפת בו. שיהיה לך בהצלחה. כבר הצלחת להיכנס ברגל ימין עם דיון מאוד חשוב ורלוונטי ביחד עם יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, במיוחד לאחר שבוע שבו היתה כל כך הרבה תקשורת בנושא של היום הבינלאומי למאבק בנשים. זה דיון כל כך רלוונטי, במיוחד אחרי פרסום נתונים של מקרי אלימות נגד נשים, במיוחד בעדה האתיופית. אם אנחנו משווים 15% של אותן נשים שנרצחו לעומת 1.5% של כלל אוכלוסיית מדינת ישראל, אנחנו רואים שזאת מכה שצריכה להדליק נורה אדומה ולפעול ברמה ממשלתית, לבנות תוכנית כוללת על ידי שיתוף פעולה של כמה משרדים. כאן צריכים להתגייס למאבק משותף לבניית קונספט לקידום הנושא הזה.

אני שמעתי את דברי האישה המדהימה, שהכרתי בראשות השידור, סגה מלכו, שאמרה בצורה הכי ברורה: כל מה שנעשה עד היום נעשה בחוסר הבנה מוחלט של כל המנטאליות של המגזר האתיופי. אני שייכת למגזר של עולים מברית המועצות. ראיתי כמה קמפיינים בנו שם חברות ישראליות, שלא הבינו איך בנוי המגזר הרוסי, איך בנויות המנטאליות והשפה. לא היתה ידועה הבעיה של השפה האמהרית, שהרבה אנשים לא יודעים לקרוא אותה. כלומר, הקמפיין צריך להיות בנוי ברמה של שמיעה וראייה. צריך לחשוב על זה, ולקחת אנשי מקצוע.

אני הקמתי שדולה לקידום זכויות המשפחה, ואני אשמח לשתף פעולה ביחד איתכם ולבנות את הקונספט הזה במשותף, כולל כל המגזרים. גם במגזר של דוברי רוסית קיימת הבעיה, והנתונים פורסמו לפני שבוע. כל אחד מכן מוזמן לראות את הנתונים במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שעושה עבודה מצוינת בשבילנו בכנסת. אני מודה גם לשלמה מולה שנתן ספקטרום רחב של כל הבעיה. הוא מכיר אותה לעומק.

אני מתגוררת בראשון לציון. הגיע אלי ילד הביתה – הבן שלי, ואמר לי: אמא, לילדה בכיתה שלנו אין אמא יותר. נרצחה אמא של שמונה ילדים, והילדים של הכיתה עד היום עם כאב נורא שאיבדו שמונה ילדים שהיו בבית הספר. הרבה מאוד ילדים מגיעים לרמת אליהו, לבית הספר הדתי ששלושה מהילדים שלי לומדים שם. עד היום אף אחד לא הסביר להם מה קרה.

אני הכרתי את התוכנית "קשרים" של משרד הרווחה, שפועלת בקרב אוכלוסיית העולים בכלל, וכך גם את התוכנית "זוגיות במעבר" של הסוכנות היהודית, המיועדת לזוגות עולים מאתיופיה. הבנתי שהתקציב כבר לא קיים. תמיד כאשר יש בעיות, כולנו מתרכזים ועוזרים. כאשר מדובר בפעילות שוטפת, אנחנו חלשים. זה חבל מאוד. צריך כאן לבדוק שיתוף פעולה של המשרד לביטחון פנים. התקציב הוא לא גומי, אבל כאן אנחנו צריכים להקדיש תשומת לב לפעילות הסברה ומניעה. צריך להגיע לכל אישיה אתיופית, בשיטות שאת הקדשת בצורה מקצועית מאוד. את חייבת להיות בוועדה הזו למען המטרה הזאת – לעצור את האלימות נגד נשים ככלל במדינת ישראל.

צריך לתת תמיכה לא רק למשרד הקליטה. שמעתי שמשרד הקליטה נותן מענה לאותם זוגות צעירים שמגיעים לכאן. על פי הסטטיסטיקה, משפחות של עולים מאתיופיה הן משפחות עם הרבה מאוד ילדים. במדינת ישראל בכלל אין התייחסות לכך: לקשיים איתם מתמודדות הנשים האלה, למצוקה הקיימת לאותם ילדים במשפחות. מי נותן מענה לאותם ילדים שאין להם אבא ואמא יותר? אבא יושב בבית סוהר ואמא לא קיימת יותר. מי נותן מענה? אני אשמח לשתף פעולה גם במסגרת השדולה וגם במסגרת שיתוף הפעולה בין הגופים השונים.

שלמה אקלה, בבקשה.

אני מנהל את המרכז למורשת יהדות אתיופיה. אני באתי לפני 33 שנה. לפני 28 שנה היו פה בירושלים כל הגופים, ואני אמרתי שצריכה להיות תוכנית קליטה ליהודי אתיופיה. אחת מהנשים שהיתה בתפקיד חשוב אמרה: הם אנשים טובים. אנחנו נקלוט אותם איכשהו. דיברו על הקודים התרבותיים, על השוני התרבותי, על המוצא שלנו, על האורח חיים שבו זקני העדה ניהלו את החיים של יהודי אתיופיה באתיופיה, על היכולות שלהם להשכין שלום בתוך המשפחה ולמנוע את מקרי האלימות. יש מומחים גדולים מאיתנו, שיודעים את המורשת שלנו ואת התרבות שלנו, והם רוצים לטפל בקהילה שבאה מרקע תרבותי שונה על פי תפיסתם המודרנית. זו הטעות. בגלל זה קורים הדברים האלה.

משנת 1996 טיפלנו ב-2,413 זוגות. אם לא היו מעורבים זקני העדה, כמה מנשות אתיופיה יכלו להירצח. מתוך הזוגות האלה 1,210 הגיעו להסכם שלום בית, המשיכו את החיים המשותפים, ילדו ילדים ומגדלים את הילדים שלהם בכבוד. היו גם זוגות שהתגרשו בהסכמה, כאשר שני הצדדים מביאים את המשפחות שלהם, כפי שהיה נהוג שם, ואז אין מקרי אלימות, יש טיפול נכון בילדים, יש ביקורים של הבעל וזה מחזיק מעמד. מיליון שקל תקציב אינו יותר חשוב מנפש אחת של אישה. אנחנו הפסקנו את הפעילות מנובמבר 2008, למרות שיש זקני עדה שעובדים בתחומים שונים. הבקשה שלנו היתה, להחזיר הוצאות מינימאליות לאותו זקן, שמקבל 800 שקלים בחודש על העבודה המקודשת הזאת. אנחנו לא מדברים רק על הצלת נפשות. ברגע שהמשפחה מתגרשת הילדים הולכים לאיבוד.

מתי נפסק התשלום?

בנובמבר 2008 אנחנו הפסקנו את זה. בשנת 2003 משרד הרווחה והג'וינט הפסיקו זאת. הג'וינט לא יכול לממן את התוכניות לכל החיים, אבל יש מדינה. אנחנו עובדים בצמוד לבתי הדין הרבניים, לבית המשפט לענייני משפחה. כל הסיכומים של אותם שמאגלות מקובלים על ידי אותן מערכות, גם על מרכזי הרווחה בכל הארץ.

מירה קידר היא אישה מאוד איכפתית. ביחד איתה פיתחנו את הנושא של הכשרת שמאגלות בתוך מרכז קליטה. אנחנו נותנים טיפול ממוקד ומקומי לאותם עולים ועולות שנמצאות במרכזי הקליטה.

אנחנו רוצים לעבר לשני הנושאים הבאים: הטרדה המינית ומחסומי השפה בפרוצדורה המשפטית. מיכל רוזין, האם את יכולה להציג את הדברים?

אני מיד העביר את זכות הדיבור למירי מדעי, שהיא רכזת ליווי בהליך הפלילי במרכז הסיוע שלנו בתאיר בשפלה. אני רוצה להגיד שההפרדה הזאת, גם במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שאני מאוד מעריכה את עבודתם, כך שלא נמצא כל הנושא של אלימות מינית בתוך מסמך שנקרא "אלימות נגד נשים בקהילה האתיופית" וגם פה בדיון, זה בעייתי. אלימות מינית ואלימות פיזית זה חלק מספקטרום של אלימות, שהקצה הוא הרצח. אין ספק, שהרצח הוא קצה של אלימות רחבה שהיא לאורך כל הספקטרום. חשוב להגיד את זה. אני אתן למירי להציג את הנתונים ואת העבודה שהיא עושה בשטח עם הקהילה.

אנחנו מגדירות את הפגיעות המיניות כרצח הנפש. אני עובדת במרכז הסיוע ברחובות. אצלנו יש 8 ריכוזים גדולים של אוכלוסייה אתיופית מרחובות, אשדוד, אשקלון, רמלה, קריית מלאכי, לוד, גדרה ויבנה. יש 9 מרכזי סיוע בכל הארץ, אבל אני מתמקדת באזור שלי. הנתונים הם מאוד מטרידים. בין השנים 2004 ל-2010 אני באופן אישי ליוויתי 34 נשים, נערות וילדה אחת שנפגעו מאלימות מינית, ואני לא מדברת על הטרדה מינית אלא על הרף העליון של עבירות המין. אנחנו מלוות אותן מהשלב של התלונה במשטרה, בפרקליטות, בבית המשפט, ונמצאות איתן גם כאשר הפוגע יושב בכלא וגם לאחר שהוא יוצא מן הכלא, עם הבעיות הייחודיות לתקופה הזאת.

אני רוצה לסקור בקצרה מספר מאפיינים. רוב המוחלט של הפגיעות המדווחות נעשו על ידי פוגע בן העדה. ברוב הפגיעות הופעלה אלימות פיזית קשה ביותר של הפוגע על הנפגעת. היה לנו מקרה קיצוני של אישה שעברה אונס מאוד אכזרי עם שבר בלסת, אשפוז ממושך וניתוח מסובך. בחלק גדול מהמקרים הנפגעות נכנסו להריון ונאלצו לבצע הפלה. דיברו כאן קודם על הקודים התרבותיים וכמה קשה לנשים לדבר. גם בוועדה להפסקת הריון הנשים האלה נאלצו לספר את מה שקרה להן בבושה גדולה מאוד. אנחנו מלוות אותן בדרך הזו יד ביד.

מיד לאחר הפגיעה מתחילה מסכת של לחצים ושכנועים מטעם המשפחה של הפוגע על משפחתה של הנפגעת, כאשר הוא מלווה בזקני העדה והקייסים, על מנת לבטל את התלונה. מה שחשוב להבין הוא, שברוב המקרים המשפחה איננה יודעת את מה שהאישה עברה. יש כאן הפרה ברגל גסה של הפרטיות של הנפגעת. זה מגיע לממדים מאוד קשים. נשים נאלצו לעזוב את בית משפחתן מפאת הלחצים האלה. חשוב לציין, שזקני העדה והקייסים שותפים לכל מסכת השכנוע הזאת.

בגלל שהפוגעים נמצאים באוכלוסיית סיכון, הנפגעות האלה נאלצות לעבור בדיקות של איידס וצהבת נגיפית, כולל קבלת טיפול מונע, שהוא טיפול עם תופעות לוואי מאוד קשות שצריך להתמודד איתן יחד עם התוצאות המיידיות של האונס.

חלק גדול מהנפגעות הן עובדות קבלן, שנפגעות במקום העבודה. לדוגמא, עובדת קבלן בנמל אשדוד שנפגעה על ידי בכיר בנמל. הדבר הראשון שהקבלן עושה – כי הוא יודע שהיא תתחיל עכשיו לבזבז ימים על התלונה וכו' – הוא מפטר אותה. המקום שבו היא נפגעה ממעט לקחת אחריות. רוב התיקים האלה הם תיקים שלא הגיעו למיצוי משפטי. הם נסגרו מחוסר ראיות, כיוון שאף אחד מהחברה לא היה מוכן לשתף פעולה ולמסור עדות על משהו שקרה לעובדת קבלן. זאת תופעה מאוד קשה.

אני חייבת לומר משהו בנוגע למשטרה. אין סיכוי שנפגעת עבירת מין תשב מול מתורגמן גבר. לאלה שדוברות עברית המשטרה מיד מצמידה מתורגמן אתיופי. הן לא רוצות בכך. הם מתביישות שזה יגיע הלאה. הן רוצות שזה יישאר בתחומן. הן לא רוצות מישהו מהעדה, והמשטרה מאוד דוחפת לדבר הזה. הרבה פגיעות מיניות בקרב בנערות אתיופיות מלווה בשימוש באלכוהול.

משקים אותן באלכוהול לפני כן.

כן. זה גם באצטלא של בילוי. גם היא אומרת שהיא לא שותה, מבקשים ממנה שתשתה. כמובן שיש לכך השלכות משפטיות אחר כך, כי מלבד הסימנים הפיזיים היא לא יודעת להגיד מי זה היה, מה היה ואיך היה.

לגבי המשטרה – יש דעה קדומה שאם האישה היא אנגליה אז צריך להביא לה מתורגמן אנגלי. אם היא ערבייה, להביא לה חוקר ערבי. אם היא אתיופית, צריך להביא לה חוקר אתיופי. צריך לשאול מה היא רוצה, במה היא בוחרת. אי אפשר להכריח אותה.

אבל היתה כאן קודם הנחת עבודה, שאישה חייבת להיחקר בידי אישה.

זה בנושא של עבירות מין.

אין חוקרות אתיופיות בתחום של עבירות מין. כאשר באתי עם נפגעות אתיופיות לתחנת רחובות, מיד שלפו את חוקרת הנוער, שלא היתה לה הכשרה כי היא מטפלת בקטינים. היא זו שחקרה את אותה אישה.

הסקירה שלך מאוד מזעזעת וחשובה. את יודעת על מה שמדווח. עד כמה יש לכם יכולת להגיע לכלל הנשים ולהוציא פגיעות החוצה? מנית המון דברים שהם לא בסדר ולא נכונים. מהי ההמלצה האקוטית שלך, שאפשר דרכה לסייע במניעת תקיפה מינית או בטיפול ביום שאחרי?

אצל הנשים מהמגזר האתיופי יש חוסר ידע בסיסי לגבי הגדרה של מה זה עבירות מין במדינת ישראל. רוב הנשים מעל גיל 35 או 40 לא יודעות שדברים מסוימים במדינת ישראל מהווים עבירת מין, בעיקר בין בני זוג ובין בת לאב.

סליחה?

כלומר, את יכולה להגיד לא לבעלך.

אבל מה זאת אומרת בין האב לבת?

אמרה לי אמא של ילדה בת 15 שנפגעה מינית על ידי אביה: "אבל ככה הוא אוהב אותה".

סליחה?

אין ספק, שזה לא מייצג.

זה קיים בכל הקהילות ובכל החברות, לצערנו הרב.

זה חשוב להגיד את זה.

חשוב להגיד, שהנשים האלה יודעות את הזכויות שלהן, הן לא מכירות את גופי הסיוע שיכולות לבוא לעזרתן. מצד שני, הן מביעות אי אמון במוסדות הקיימים ובגלל זה הן נמנעות מלהגיש תלונות. לפחות בקרב בני הנוער אני יכולה לומר, שאנחנו פועלים במסגרות חינוך פורמאליות ולא פורמאליות בסדנאות חינוך והעלאת מודעות.

לגבי הנשים הבוגרות יותר – אנחנו מאמינות שאם יינתנו לנו המשאבים לעשות סדנאות של העלאת מודעות בנושא של פגיעה מינית, אנחנו נעשה את זה במקצועיות רבה.

האם יש עובדות יוצאי אתיופיה?

כן. יש לנו עובדות סוציאליות אתיופיות באזור גדרה ורחובות, שעברו קורס אצלנו במרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. היינו רוצים שיהיו יותר.

האם אתן גם מפעילות קו חם?

כן. במרכז הסיוע נגב לנערות יש רכז אתיופית שהיא עוסקת בקהילה ומכינה תוכניות מניעה וחינוך.

כמה שעות ביום היא עובדת?

היא עובדת במשרה מלאה. לגבי הקו – ישנה בעיה. יש לנו קושי רב לגייס מתנדבות. קווי הסיוע של מרכזי הסיוע הם קווים המופעלים על ידי מתנדבות, שעוברות אצלנו קורס של חצי שנה ועובדות בהתנדבות. זה לא עובד טוב עם הקהילה האתיופית בשל הצורך בתעסוקה ואי יכולת להתפנות להתנדבות. לכן, אם תהיה לנו אפשרות להפעיל קו 24 שעות ביממה בשפה האמהרית עם מתנדבות מתוך הקהילה, כמו שאנחנו מפעילות קו באופן רגיל, אין ספק שזה יעשה שינוי משמעותי. נכון להיום אנחנו לא מצליחות לגייס מספיק מתנדבות, ואין לנו את התקציב לכך.

אז אולי פשוט צריך לתקצב את זה, כך שזה יהיה קו בתקציב.

נכון. לצערנו, אנחנו לא מצליחות לגייס משאבים על מנת לתקצב את הקו הזה. אנחנו נתקלות בקושי רב בנושא.

מה העלות של קו כזה?

אני יכולה להעביר את הנתון הזה בצורה מסודרת. אני חייבת לומר, שהגשנו כמה וכמה תוכניות כאלה לתורמים, ולצערנו לא הצלחנו לקבל תרומה. חשוב להגיד, שיש יתרון גדול שהקו הזה יופעל על ידי ארגוני סיוע. אותן נשים חוששות לפנות למשטרה, ובטח לרשויות הרווחה. הרבה יותר קל להן לפנות לארגוני סיוע שהם לא ממשלתיים. לכן, אנחנו מקבלות הרבה יותר פניות מאשר רשויות הרווחה, בייחוד מקבוצות אוכלוסייה שיותר חוששות לפנות לרשויות.

אני רוצה לבקש מעו"ד ישראלה גריציאני ממרכז רטמן לקידום מעמד האישה לדבר על הקושי עם הטפסים בבית המשפט. אני הבנתי שיש עם זה בעיה. הטפסים מנוסחים בעברית קשה, ובפועל לא ממלאים נכון את הטופס, ואז הטופס לא קביל מבחינה משפטית.

אמת. אני רוצה קודם כל להודות לחה"כ חטובלי ולחה"כ דנון, שהיה קשוב לנושא הזה. לכאורה, מדובר בנושא טכני, אבל הוא מאוד מהותי. אחרי מחקר של הסטודנטים של הקליניקה שלנו לסיוע לנשים, אנחנו חושבים שמדובר בטפסים החוסמים את האפשרות של נשים להגן על עצמן באמצעות צווי הגנה.

חה"כ מולה דיבר על מקרי הרצח ואמר: הם הלכו למשטרה, הם פנו לרווחה. אני בטוחה, שאף אחת מהן לא הגישה בקשה לצו הגנה. השאלה שצריכה להישאל היא, למה אף אחת מהנרצחות האלה לא הגישה בקשה.

השאלה היא, האם היא יודעת את זה.

זו בדיוק הבעיה, ועליה אנחנו רוצים לדבר. אני בטוחה, שאם אותה נרצחת אתיופית היתה מגיעה עם צו הגנה לתחנת המשטרה, לא היו אומרים לה ללכת אלא היו שולחים ניידת לעצור את הבעל.

שוב האחריות היא על האישה.

אנחנו עשינו בדיקה של כל הטפסים של הליך הגשת צו ההגנה. זו משימה כמעט בלתי אפשרית לאישה שמדברת עברית למלא אותו, כיוון שיש בו המון מונחים משפטיים, הוא מלא ברובריקות, אין בו מקום לכתוב את סיפור המעשה. כל שכן לאישה אתיופית, שלעיתים לא דוברת את השפה, לעיתים היא לא יודעת לקרוא, לעיתים היא לא יודעת לכתוב, והיא מגיעה למזכירות של בית משפט הומה באנשים, ואין שם פינה שקטה לשבת ולכתוב. היא בטח לא תשב על ספסל במזכירות בית משפט עם טופס שהיא לא יודעת איך למלא אותו, ותתחיל לספר לאיזה סטודנט מאיזה קליניקה מה עבר עליה ולמה היא צריכה להגיש את הבקשה.

יש המון מה לתקן. אנחנו חושבים שיש שני דברים הכרחיים שצריך לתקן: אל"ף, לצרף דף הסבר, שיסביר איך ממלאים את הטופס, מהן ההשלכות, מהם הדגשים, מה צריך למלא בכדי לקבל צו הגנה. הרבה פעמים נשים לא מגיעות למזכירות בתי המשפט אלא לרווחה או למרכזי הסיוע למיניהם. אני פחות מדברת על האיגוד, אלא על עמותות כמו "ידיד" ו"עלה". גם שם רוב האנשים לא יודעים איך למלא את הטפסים האלה. אם יהיה דף הסבר, שיסביר איך למלא את הטפסים האלה, אז עובדת סוציאלית, גם אם היא לא מתמחה בתחום אלימות במשפחה, תוכל לקרוא את דף ההסבר, את הטופס באמהרית, לשבת ולמלא אותו כמו שצריך. בפועל, גם נשים שכן אוזרות את האומץ ומוצאות פינה שקטה וסטודנטים שבמקרה דוברת אמהרית, הטופס ממולא לא טוב והרבה פעמים נדחה.

מי מנסח את הטפסים האלה?

משרד המשפטים. בחוק הראשי שר המשפטים הוסמך להתקין תקנות. נוסחו 12 טפסים. גם אני כסטודנטית למשפטים לא הבנתי את פרוש המילים "משיב" "מצהיר" "מוגן". בטח שאישה שמעולם לא ישבה בפקולטה למשפטים ושמעה הרצאה בסדרי דין לא תבין זאת.

על מי מוטלת האחריות לתקן את זה?

שר המשפטים יכול בתקנות לתקן את הניסוח. בחקיקה ראשית אפשר ורצוי לקבוע שתהיה חובה לתרגם את הטפסים.

אבל מדובר פה על כך ש-90% מהאוכלוסייה בכלל לא קוראים.

דיברתי על כך שצריך לתרגם, ושיהיה דף הסבר איך למלא אותו. את הטפסים האלה צריכים לשים במקומות שאנשים כן מגיעות אליהם: רשויות הרווחה, משטרה, מרכזי סיוע, ארגוני מגזר שלישי למיניהם. כאשר ירצו לבוא ולעזור למלא את זה, יהיה הסבר איך עושים את זה.

יש נקודה חשובה נוספת בנוגע לנתונים. משנת 2007 מערכת בתי המשפט החליפה את מערכת המחשב שלה. מאז אין נתונים על צווי הגנה, אין נתונים על אלימות במשפחה בבית משפט. יש נתונים בבתי דין רבניים, יש נתונים של המשטרה, של הרווחה, של העיריות. בשביל לקבוע מדיניות צריכים נתונים. אני חושבת, שאפשר לנצל את המעמד כאן בכדי לבקש מהנהלת בתי המשפט שיתקנו את הבעיה במחשב.

הם לא רוצים לחשוף את הנתונים.

לא נכון.

החלפתם את מערכת הנתונים, ואי אפשר לגזור נתונים.

לא.

אני רוצה להגיד, שההצעה שלנו היא לא יש מאין. יש מגמה חדשה במדינות העולם המערבי: באנגליה, בארצות הברית, בצרפת, לתרגם את הטפסים לשפה פשוטה, לעוד שפות. היום ברוב המדינות יש דוברי ספרדית, דוברי ערבית, דוברי רוסית וכו'. הבינו, שאם ימשיכו לתת להם למלא טפסים רק באנגלית טוב לא ייצא מזה. בטח שכאן בארץ, מדינה קולטת עלייה, צריך לפעול כך. אני יכולה לספק לוועדה מאמרים, הכוללים נתונים איפה זה נעשה.

מהי תגובת הנהלת בתי המשפט?

אני אדגיש, שהנהלת בתי המשפט רואה חשיבות גדולה בנגישות של כל ההליכים המשפטיים לכלל האוכלוסייה, ובכלל זה הנגשה לשונית. בנוגע לנתונים – אני רוצה לומר, שדווקא אתמול בלילה סיימתי לערוך נתונים שנתבקשתי להעביר על ידי ענת ענבר, ממונה ארצית על יחידות הסיוע במשרד הרווחה. ניתן לתת את הנתונים האלה.

פנינו ושאלנו, כמה צווי הגנה הוצאו.

נאמר פה לפרוטוקול, שהם מוכנים לתת לכם את הנתונים.

השאלה היא, האם פניתם. לא נתבקשנו לתת את הנתונים. גם בשנת 2008 נתתי את הנתונים האלה לענת ענבר.

לעניין הקושי בהבנת הטפסים של בתי המשפט – כפי שאמרת, משרד המשפטים ושר המשפטים הם מנסחי הטפסים. בית המשפט מחויב לטפסים הנקבעים בתקנות ובחוק. אין לנו שום התנגדות שהטפסים האלה יתורגמו.

גם אין לזה שום עלות תקציבית.

זאת בדיוק העמדה שאני באה לציין. מונחת היום הצעת חוק, שחה"כ שלמה מולה הוא אחד המציעים שלה. בימים אלה היא נדונה בכנסת, אבל משרד האוצר מתנגד מבחינה תקציבית.

שם זה סיפור שונה. שם מדובר על מתורגמן שיהיה בכל בית משפט. פה מדובר בפעולה חד פעמית. אני מוכנה להסביר את דף ההסבר, ואחר כך יצטרכו לתרגם לעוד 4 שפות. זה אפס עלות. זה יכול להציל חיים.

אין לנו התנגדות, אבל צריך לדעת שהיום בפועל כל אישה שבאה לבקש צו הגנה לא יצאה מכותלי בית המשפט בלי שהיא קיבלה את הטיפול המתאים.

האם את יודעת את זה בוודאות?

אני אומרת את זה בוודאות.

אנחנו יודעים אחרת.

אנחנו נשמח לקבל את העמדה של הנהלת בית המשפט לגבי התרגום. לא נמהר לקדם חקיקה. אם יש נכונות ורצון, אז אפשר לפתור את זה בקלות רבה יותר. זה גם דבר שלא עולה כסף.

אין לנו שום התנגדות. יש לנו ספק, אם התרגום הזה יועיל. אחרי הכל המסמך צריך להגיע לשופט בעברית.

התרגום יועיל. אותה אישה אתיופית תפנה למחלקת הרווחה, והעובדת הסוציאלית, מוכשרת ככל שתהיה, לא תוכל להתמודד עם הטופס. את בקושי תוכלי להתמודד איתו. גם אני בתור מתמחה משפטית וכל אדם אחר שיושב כאן יתקשה להתמודד איתו. אם תתני את זה לעובדת סוציאלית עם דף הסבר, היא תוכל לתת לה לקרוא בשפה שלה ולהסביר לה איזה נתונים צריך. זה יהיה בשקט ולא במקום רועש, כמו בבית המשפט.

בכל בית משפחה לענייני משפחה יש סטודנטים מקליניקות, שמסייעים לנשים האלה.

זה לא בכולם. אני ניהלתי חלק מהם.

הדברים ברורים.

באולם פתוח אישה אתיופית לא תשב ותספר על מה שקרה לה.

אני רוצה להודות לכל מי שהגיע. אנחנו רוצים לסכם את הדיון. עלו כאן כמה דברים שחברי, חה"כ דני דנון, ואני יכולים לומר שהם בעייתיים. הדבר הראשון שכולנו דיברנו עליו הוא הנושא של הקו החם.

קיבלתי תשובה, שיש לנו עובדת דוברת השפה אמהרית.

עובדת אחת?

יש מענה בשפה האמהרית בקו החם של משרד הרווחה.

זו התחלה, אבל זה לא מספק. עדיין המחסום המרכזי הוא בקבלת מענה בשפה שלך על ידי אישה, על ידי מישהי שיכולה להיות קשובה. הלוואי שזה היה כל כך פשוט, אבל כנראה שהדברים עדיין רחוקים מאוד מלהיות נגישים לכלל האוכלוסייה.

מירה קידר דיברה על "תוכנית זוגיות במעבר". חייבים לגלגל את האחריות כאן לשר הרווחה ולשר הקליטה, שייקחו חסות על התוכנית הזאת כדי להמשיך להפעיל אותה, לאור העובדה שיש הצלחה ביישום התוכנית.

הנושא של מקלטים לגברים אלימים – הדגש צריך להיות על תקופה טיפולית שהגבר עובר במהלך הזמן בה הוא מורחק מהבית. הוועדה המשותפת רואה בדברים האלה פעולות הכרחיות כדי שהקהילה האתיופית תרגיש שיש לה מענה וגב מהארגונים ומהמדינה.

אני אקרא את החלטת הוועדה המשותפת.

ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות והוועדה לקידום מעמד האישה בישיבה משותפת התרשמה שהנתונים הקשים מעידים בברור על תופעה חמורה של ריבוי מספר מקרי אלימות כלפי עולות מאתיופיה. חברי הוועדה התרשמו שקיים פער מטריד בין פעילות המשרדים השונים לבין קהל היעד.

הוועדות מברכות על החידוש הזמני של פרויקט זקני העדה, וקוראת לחידוש התקציב לפרויקט חשוב זה.

הוועדות פונות לשר הרווחה להפעיל באופן מיידי את קו החירום בשפה האמהרית, וכן פונות למרכזי הסיוע לאלימות מינית לפעול באותה רוח של החלטה.

הוועדות פונות לשר הרווחה ושר הקליטה בבקשה לבדוק, כיצד ניתן לסייע בתקצוב תוכנית "זוגיות במעבר" ולאמץ את התוכנית למרכזים למניעת אלימות במשפחה.

הוועדות פונות למשרד הרווחה והקליטה לבנות תוכנית תואמת תרבות, תוך התייעצות עם אנשי המקצוע יוצאי אתיופיה, לטיפול באלימות במשפחה.

מילוי טפסי הבקשה – משימה חשובה, וכמעט אינה אפשרית עבור אישה שאינה שולטת ברזי השפה העברית. יש לפעול לאלתר לניסוח מחדש של הטפסים, ולתרגם אותם לשפות השונות.

אנחנו מודים לכל העוסקים במלאכה, ומקווים שנוכל לקדם נושא חשוב זה. תודה רבה, הישיבה נעולה.





הישיבה ננעלה בשעה 12:00