PAGE
23
הוועדה לזכויות הילד

23.11.2010

הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 81

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, ט"ז בכסלו תשע"א (23 בנובמבר 2010), שעה 10:00

ילדים וצרכנות, במסגרת היום הבינלאומי לזכויות הילד

חברי הוועדה: זבולון אורלב – היו"ר

גלית וידרמן, מנהלת פעילות ציבורית וסנגור, יוניסף ישראל

עו"ד טל אייזנפלד, מינהלת הסדרת השידורים לציבור, משרד התקשורת

אלון רייכמן, מועצת התלמידים הארצית

ורדה שחר, מנכ"ל ארגון "אמון הציבור"

לילי הלפרין, מנהלת התכנית אמת לנערות במצוקה

אתי בנימין, יו"ר הנהגת הורים ארצית, ועד הורים ארצי

עירית ליבנה, המפקחת על תחום הבריאות, משרד החינוך

טובה בן ארי, מפקחת ארצית על מימוש חוק זכויות התלמיד, משרד החינוך

חגית יוגב, מדריכה מחוזית לקולנוע ותקשורת, משרד החינוך

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד

ברק פרידמן, מנהל תיכון "הרב תחומי" רמלה

לינוי אסולין, תלמידת תיכון "הרב תחומי" רמלה

ליאן מרודי, תלמידת תיכון "הרב תחומי" רמלה

ליאת אבינו, תלמידת תיכון "הרב תחומי" רמלה

חן שובל, תלמידת תיכון "הרב תחומי" רמלה

ליטל נשר, תלמידת תיכון "הרב תחומי" רמלה

שיר ישראל, תלמידת תיכון "הרב תחומי" רמלה

דניאל שמעוני, תלמידת תיכון "הרב תחומי" רמלה

נילי בן גיגי, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת

רן קיוויתי, מנכ"ל הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים

נעמי הימיין רייש, הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים

יעל כץ, רכזת הסברה, המועצה הישראלית לצרכנות

אתי וייסבלאי, מרכז המחקר והמידע של הכנסת

רחל סעדה

יונה, חבר המתרגמים בע"מ

ילדים וצרכנות, במסגרת היום הבינלאומי לזכויות הילד

אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. אני מקדם בברכה את כל אלה שבאו להשתתף אתנו בישיבה של הוועדה לזכויות הילד, שתוקדש היום לסוגיית ילדים וצרכנות ואנחנו עושים את הדיון הזה במסגרת הציון של היום הבין לאומי לזכויות הילד. חשבנו, מכל הנושאים החשובים מאוד שעוסקים בזכויות הילד, לעסוק בנושא הזה, כיוון שחשנו שזהו תחום שמחייב תשומת לב מאוד מאוד מיוחדת, כיוון שכמעט כל הילדים במדינת ישראל, אם לא כולם ממש ללא יוצא דופן, חשופים מאוד וקשורים מאוד לתחום הזה של הצרכנות.


אנחנו מארחים פה היום, כהרגלנו, תלמידים והיום האורחים שלנו הם תלמידים מבית-הספר הרב תחומי ברמלה, כיתה י"ב. נמצאים פה. מישהו יכול לומר כמה מילים על בית-הספר הזה?

אני מנהל ואחד התלמידים גם, אני תוצר של מערכת החינוך, של בית-הספר שלנו.

מי אתה מציע, איזה תלמיד או תלמידה שיציגו את בית-הספר. מה זה בית-הספר, תעודת הזהות של בית-הספר.

בית-הספר הרב תחומי, מרשת עמל, בית-ספר טכנולוגי. מסלול של בגרות מלאה, תעודה טכנולוגית גם.

כמה תלמידים יש?

400.

מה הנושא האופייני של בית-הספר, מה התחום הפדגוגי החינוכי הכי חשוב בבית-הספר? מה מבדיל אותו מבתי-ספר אחרים?

הפעילות החברתית, לדעתי.

ובגלל זה אתם גם הגעתם לפה היום?

גם.

אני לא רוצה לקפח את המנהל, בבקשה. תגיד גם אתה כמה מילים.

אני אמרתי קודם, אני גם, אני בוגר בית-הספר, זה משהו שאני מתגאה בו. בית-הספר שלנו חגג לפני שנתיים 60 שנה, הוא הוקם ב- 1949. בית-ספר שהוא תיכון פלוס מכללה, יש גם י"ג, י"ד, טכנאים והנדסאים שיוצאים ממנו, תלמידים ברמה בינונית ומעלה. אנחנו מארחים פה את שכבת י"ב, שכבה טובה, שכבה שבין היתר לומדת וגם עוסקת הרבה, כפי שאמרה לינוי, בפעילות חברתית, בהכנה לצה"ל, ואנחנו מקווים שמשירותיה יצאו אזרחים הגונים ונאמנים למדינה שלנו.

אתה יכול לתת שני נתונים על הבגרות ועל הגיוס לצה"ל?

מבחינת הגיוס לצה"ל, היתה לנו בעיה, שמנו לנו כיעד בשלוש השנים האחרונות. בסך-הכל הגיוס לצה"ל היה גיוס טוב, ברמת אחוזי הגיוס. היתה לנו בעיה של בנות שיותר הולכות לכיוון של השירות הלאומי ומצהירות על דתן.

בשבילי זהו גיוס מקביל, זה בסדר גמור.

אני אומר גם, זה גם שירות שהוא בסדר גמור ויש כאלה שגם את זה לא עשו. בשנים האחרונות יש מגמת עלייה בעניין הזה, של הבנות שהיו עם איזה שהן סטיגמות לגבי הצבא ולשמחתי, בעזרת פעולות הסברה, בעזרת מערך מגן שפועל אצלנו בבית-הספר בצורה טובה, מד"ניות מצטיינות שהביאו לנו, גדנ"ע טוב שעשינו.

והבגרות-?

בנושא הבגרות, יש לנו, הכיתות שלנו הן לא כיתות, זאת אומרת, יש כיתות שהן כיתות הומוגניות, יש לנו מספר כיתות, יש כיתות מב"ר וכיתות אומץ, שהן עם אחוזי בגרות נמוכים יותר. בכיתות המצטיינות אחוזי הבגרות נעים בין 70% ל- 90%. בסך-הכל הכללי, אנחנו שואפים וכבר כמה שנים זה עומד על סדר גודל וסקאלה של בין 50% ל- 60%.

תודה רבה. רבותיי, כפי שאמרתי בפתיחה, אנחנו מקדישים את הדיון הזה במסגרת ציון היום הבין לאומי לזכויות הילד, לסוגיה של ילדים וצרכנות. זהו נושא מיוחד, כיוון שההנחה, הנחת היסוד היא שלילדים אין עדיין בגילם, כל אחד בגיל שלו, את כל היכולות, האמצעים והכלים והניסיון בחיים, כדי לצרוך באופן מושכל וילדים לכן גם הגופים המסחריים הבינו שיש כאן איזה שהיא נקודת תורפה, יש כאן איזה שהוא ציבור ענק, גדול, אוהב חיים ושמח בחיים, שהוא יעד אפילו מועדף כדי להפעיל עליו אמצעים של פרסומות, כדי להפעיל עליו לחצים כבדים מאוד של שיווק, על-מנת שדרכו יחדור המוצר או השירות לתוך המשפחה, לתוך ציבור הצרכנים והתופעה הזאת היא לא תופעה מיוחדת למדינת ישראל, היא תופעה בין לאומית רחבה ואכן גם המחוקק בישראל התייחס לסוגיה הזאת. יש את תקנות הגנת הצרכן שעוסקות בפרסומות ודרכי שיווק המכוונים לקטינים, יש גם חוק שבמקרה אני היוזם שלו, של איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך. שם בעיקר הבעיה היא שהאוכלוסייה היא אוכלוסייה שבויה ולא רק זה, גם אסור לעובדי החינוך למסור שמות ועוד דברים, כדי שהנוער, הילדים, התלמידים, לא ייחשפו כלפי הפרסומות ודרכי השיווק המאוד מאוד אגרסיביים. יש גם כללים בערוצי הטלוויזיה באשר לפרסומות, מה מותר, מה אסור, בשעות שונות, לגבי אותם תשדירי פרסומת.


אבל אני מבין מהבדיקה שנעשתה על-ידי מרכז המידע והמחקר, שכאשר אנחנו מתחילים לשאול כמה כתבי אישום, כמה חקירות, כמה הרשעות היו בתחום הזה, אז כרגיל, כמעט כמו בכל תחום שאנחנו קשורים בו עם ילדים, התוצאה מתקרבת לאפס. התוצאה מתקרבת לאפס, בתחומים מסוימים ממש אפס, כלומר כאילו אין הגנה על הילדים בתחום הזה והחברות המסחריות חוגגות.


אני לא רוצה שיישמע מדבריי שבחברה דמוקרטית וחברה פתוחה וליבראלית כמו החברה שלנו, שבה אסור לסחור ואסור למכור ואסור לשווק ואסור לפרסם. מותר לפרסם, מותר לשווק, מותר לסחור, מותר למכור, זה בסדר גמור, אלא שאנחנו עוסקים כיום בכל האמצעים האלה שקשורים לילדים ולתלמידים ולנוער עד גיל 18, ששוב, אמרתי, הנחת היסוד, שלדעתי הנחת יסוד מוכחת והיא הנחת יסוד נכונה מאוד, שלילדים אין את כל האמצעים, היכולות, הכישורים והניסיון בחיים, לצרוך באופן מושכל, מה עוד שהצריכה הזאת היא גם, כמובן, הוצאה כספית. אז מי שמנהל את ההוצאות הכספיות במשפחה אלו ההורים, שיודעים מה ההכנסות וכמה מותר להוציא וככה, זה הכלל הראשון, לנהל צריכה מושכלת, זה לא להוציא יותר ממה שיש לך ולא להוציא על דברים שאתה לא זקוק להם. כמובן, יש בפעילות הזאת גם ניסיון לנצל את תום הלב של תלמידים, שמאמינים לכל דבר ולא תמיד יודעים להבחין בין פרסומת לבין בדיקה יותר מעמיקה של השירות או של המוצר שניתן.


במסמך שהוכן לדיון הזה על-ידי מחלקת המחקר שיושבת כאן אתנו אתי וייסבלאיי, שהכינה את זה, ושוב אני רוצה להודות לך, יש כאן הערה מאוד מאוד מעניינת, שרוב החיובים שמבצעים בני נוער בשעה שהם צורכים שירותים או מוצרים מסוימים, הצריכה הזאת נעשית על-ידי חיוג באמצעות מכשיר הטלפון הנייד. תחייב את החשבון שלי, של הטלפון הנייד, וזה בעצם מסיר את כל החסמים לעשות כל מיני עסקאות ולהתחייב לכל מיני תקופות ארוכות וצריך, אני אומר בשולי הדיון, לחשוב על הסוגיה המשפטית. אני מבין שנמצאת אתנו גם כן מי שממונה על הצרכנות.

לא יכלה להגיע.

נרשמים ואחר-כך לא מגיעים.

יש כאן תלמידים ואם תלמיד יודיע שהוא מגיע והוא לא מגיע, אז הוא ייענש. לא מקובל עלי שמשרד ועובד מעובדי מדינה מודיעים שהם מגיעים ואחרי זה הם לא מגיעים ואני מבקש, גם במקרה הזה, שיצא מכתב שלי, לשר התמ"ת, שהוזמנה זאת וזאת, הודיעה לשכת השר שתגיע זאת וזאת, והיא לא הגיעה, ואין לי שום דבר נגד מי שממלא את מקומה. אני עובד מדינה יותר ותיק ממך. הייתי יותר שנים ממך בשירות המדינה. אבל הדבר הזה הוא בלתי מתקבל על הדעת. יכולים להודיע מראש, ואז אנחנו יכולים לשקול האם אנחנו רוצים או לא רוצים. מי היתה צריכה להגיע? היתה צריכה להגיע תמר פינקוס, הממונה על הגנת הצרכן. מי הגיע במקומה?

אני מנהל הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד התמ"ת וגם מנהל את אשכול מסחר וצרכנות במשרד, מבנה ארגוני חדש של המשרד, שחולק לאשכולות. בתוך האשכול הזה, גם נמצאת הרשות לסחר הוגן שהוקמה לא מכבר ותמר פינקוס היא בראשותה, והתבקשתי על-ידי המשרד לייצג אותה.

אין לי שום טענה אליך, אבל יש לי טענה לממונים על שניכם.


צריך לחשוב על החקיקה בתחום הזה, כי אם יש פרצות, תמיד צריכים, כמו בכל נושא, כמעט בכל נושא, אני אומר כאן עם כל התלמידים, שהבעיה במדינת ישראל היא לא היעדר חקיקה, אלא הבעיה שלנו במדינת ישראל זה שלא אוכפים את החקיקה. חקיקה הופכת להיות מעין אות מתה, החקיקה היא המלצה בלבד, מי שרוצה – נוהג, מי שלא רוצה – לא נוהג, אין אכיפה. רשויות הפיקוח אינן עושות את עבודתן כראוי והעובדה שאין אכיפה, היא הממצאים שאין חקירות, אין כתבי אישום, אין הרשעות. כמעט בכל התחומים וגם בתחום שלנו. לא שמעתי עוד על איזה עובד הוראה שהועמד לדין.

יש הבדל בענישה.

אני אומר גם לדין משמעתי. לא שמעתי עדיין על עובדי הוראה שהועמדו לדין משמעתי, לפחות בגלל עבירה על החוק של איסור פעילות מסחרית בבתי-ספר, נדבר על הדבר הזה.


אנחנו התייעצנו עם ד"ר יצחק קדמן, שהוא המנכ"ל של המועצה לשלום הילד שיושב אתנו, באשר לנושא שנבחר לציין את היום הבין לאומי וקיבלנו את הנושא הזה גם בהמלצתו, אז יצחק, אני אכבד אותך בפתיחת הדיון. בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני שמח שאתה עורך את הדיון הזה גם בעיתוי הזה, לא רק בעקבות אותו יום ילד בין לאומי שברוב המקומות עבר אצלנו בלי שניתנה לו שום תשומת לב ראויה. אבל גם בגלל סיבה אחרת, מפני שאין עיתוי טוב יותר ונכון יותר לקיים את הדיון הזה, מאשר ערב חנוכה. חנוכה הוא אחד החגים הכי מסחריים ואם מדברים על מסחור הילדות, אז צריך לשאול את השאלה, למה יש מי שמנסה לטעת בנו את המחשבה שהאושר של הילד בחנוכה הוא אם הילד ילחץ וההורה ייכנע ויקנה לו סביבות ב- 100 שקל. זה המחירים שמסתובבים. פעם, אני בטוח שבזמנך, סביבונים מפלסטיק חולקו חינם, היום יש סוג מסוים של סביבון שהביקוש לו גאה עכשיו לקראת החנוכה, שעולה לא פחות מ- 100 שקל, והוא סביבות שיש לו גם דמויות מסוימות כך שלא מספיק לקנות סביבון אחד.

אני לא מאמין.

אתה לא מאמין? יכול להיות, אני רואה שבני הנוער פה הם בוגרים מדי בשביל העניין, אבל אם היינו מביאים ילדים בקבוצת גיל יותר נמוכה, הם היו מספרים לך. מפני שסביב רכישת הסביבון יש מערכת שלמה, כי זה חלק ממשחק ויש מנצחים וכמה שאתה רוכש יותר, הסיכוי שלך יותר גבוה ואני נותן את זה כדוגמה. אגב, בעיה נוספת קשה ביותר, זה שוב, קשורה לחג החנוכה ולצרכנות ולמסחור הילדות, הוא הפסטיגלים למיניהם, שגם שם המחירים הם מחירים מרקיעי שחקים. ומה יעשו משפחות שיש להן יותר מילד אחד? ומה יעשו 36% מילדי ישראל שחיים מתחת לקו העוני?


הבעיה של צרכנות וילדים, היא מאוד רחבה ומטרידה את העולם המערבי כולו. אני מודאג משתי תופעות שקשורות זה בזה. אחד, זה קיצור הילדות, והשני זה מסחור הילדות. באנגליה פורסם לפני מספר שנים מסמך מאלף, שנקרא מסחור הילדות, ובין היתר מצאו שם שילד אנגלי חשוף בממוצע לבין 20,000 ל- 40,000 פרסומות שמיועדות אליו ישירות בשנה. כאשר הסכום של מה שקרוי שווי השוק של ילדים באנגליה, מגיע ל- 30 מיליארד פאונד. זה סכומים אדירים, כאשר יש פה דבר נוסף שהוא מאוד מעניין ותכף אני אדבר על ישראל. באנגליה או בבריטניה, משקיעים, משווקים, מפרסמים, ואנשים אחרים שקשורים במוצרים, כל שנה, 300 מיליון פאונד בניסיונות חדירה לבתי הספר.


כשמדובר על ישראל, כדאי לדעת, היה סקר של משרד התמ"ת, לפני שלוש שנים, סקר רחב מאוד, והסקר הזה מצא שהילדים בישראל, ואני מדבר כרגע מלידה ועד 18, הילדים בישראל מחזיקים ברשותם סדר גודל של 1,200,000,000 שקלים. זה הערך המצטבר של הכסף שילדים מחזיקים אותו, בין אם זה דמי כיס, מתנות, או דרכים אחרות שהילדים מוציאים באמצעות ההורים שלהם, זה כמובן לא הכנסה שלהם. שווי השוק הוא 1,200,000,000 שקלים. תארו לעצמכם על איזה סדרי גודל אנחנו מדברים פה. ולכן, לא פלא שחלק אדיר מתעשיית השיווק והפרסום מופנית לילדים, כבעלי כוח צריכה אדיר. אדיר. לא נכלל בזה מרכיב נוסף, וזה השפעת הילדים על קניית מוצרים שנועדו למשפחה, לאו דווקא לילדים. מסתבר שהיום ילדים הם בעלי השפעה והם מחליטים גם איזה מכונית ההורים יקנו, ושימו לב לחלק אדיר מהפרסומות למכוניות, זה לא מוצר לילדים, חלק אדיר מהפרסומות למכוניות, מדגיש אלמנטים שונים שקשורים בילדים. לא רק וזה הייתי, מברך בבטיחות הילדים, אלא גם האם הילד יכול לראות בטלוויזיה קטנה ברכב מאחורה ולך, ההורה, יהיה שקט. כלומר, יש פה הרבה מעבר למוצרי צריכה של הילדים עצמם, שימוש בילדים כמשפיעים על הצריכה המשפחתית כולה. כל זה לא היה כל-כך נורא, אילולא כאשר מדובר במסחור, שוכחים את כל הגבולות. וכך למשל, יכולה רשת אופנה שאני לא אזכיר את שמה, שרובה מתכוונן לצריכה של בני נוער, לפרסם תמונות עירום כמעט מוחלטות, כדרך לטריגר, כאשר בחלק מהמקרים נבחרות דוגמניות שהן או קטינות בעצמן או שהן נראות כמו ילדות בנות עשר גם אם הן לא קטינות, כדי ליצור את הרושם המתאים. רק השבוע קיבלנו שורה של תלונות על פוסטרים ענקיים באחת מרשתות האופנה, שהן בעיני פשוט פורנוגרפיה, אם לא פדופיליה. צריך גם לזכור, שחלק מהדחיפה למסחור הילדות עובר דרך מסרים אנטי חינוכיים מובהקים, שאומרים פחות או יותר: אני זה לא מה שאני חושב או מה שהשגתי בבית-הספר, אני זה מה שאני לובש. אני זה איזה מוצרים אני מחזיק. אני זה איזה דור טלפון סלולארי אני מחזיק. זה ה-אני. ואם אין לי את הדבר הכי "נכון", אז אני לא שווה. לא חשוב כמה ילד טוב אני, לא חשוב כמה אני מתאמץ בבית-הספר, אני זה מה שיש לי. אני זה מה שאני מפגין. ולצורך זה, כמובן, נכנסת תעשיה אדירה בכל העולם, ידועה כתעשיית מה שנקרא לוגו או ההתפכחות של מיתוג של מוצרים. זה כבר לא עם איזה ג'ינס אני הולך, אלא עם איזה מותג מאוד ספציפי של ג'ינס אני לובש, זה קובע את ההצלחה שלי.


בחלק מהפרסומות גם אומרים לילדים במפורש – זה לא אם אתה רוצה את המכנס הכי מדליק, אתה רוצה להצליח בחברה? אתה רוצה להיות מקובל? אם תקנה את מוצר א' ומוצר ב', אתה תהיה מקובל. דבר שהוא כמובן שטות מוחלטת, אבל יש לו השפעה אדירה על ילדים. כמה ילדים דחויים אנחנו מכירים, שנורא רוצים להיות מקובלים ואם מבטיחים להם שאם הם רק ייקנו מוצר א' או מוצר ב', אז הם יהפכו להיות מדחויים למקובלים.


יש, כמובן, בעיות נוספות שקשורות בדרך שהייתי קורא לה כמעט הונאה בצרכנות או בפרסום או בשיווק שמופנה לילדים. היושב-ראש הזכיר את זה, אני מבין שזה גם כתוב במסמך של ה- מ.מ.מ. יש לאחרונה בעיה אדירה שבה הצליחו משווקים שונים לעקוף את המגבלות שיש על אמצעי תשלום. כידוע לכם, לא כל ילד בכל גיל יכול להוציא כרטיס אשראי, יש מגבלות של גיל, יש מגבלות של סכום גג מסוים, לא כל ילד יכול להחזיק כרטיס אשראי, כנ"ל פנקס שיקים. ודאי כנ"ל גם כסף מזומן. והדרך שנמצאה לעקוף את כל המגבלות שיש על אמצעי תשלום, היא על-ידי חיוב באמצעות הטלפון שלך. אתה ברוב המקרים בכלל לא מבין מה קורה. יש בידינו הרבה תלונות של הורים שמספרים שיום אחד הם בדקו את חשבון הטלפון שלהם ואגב, מעט מאוד הורים עושים את זה, אם יותר הורים היו בודקים את חשבון הטלפון שלהם, היו מוצאים שם דברים מאוד מפתיעים, אבל פונה הורה, אומר – קיבלתי מ- AABC, בחשבון הטלפון, חיוב על שיחות בגובה של 200 שקל. אני לא יודע מה זה AACV או כל צירוף אחר של אותיות. מתי מעט מההורים, והבעיה של צרכנות לא נבונה בקרב ילדים, היא ברוב המקרים מתחילה בהורים שהם צרכנים לא נבונים, אבל הורים מעטים שביקשו לדעת מי זה החברה הזאת, למי צלצלתי? הסתבר להם שהילד היה, דרך המחשב, נכנס למשחק, יש שם מלא כותרות, שימו לב, בכל אתר שהוא, מלא כותרות. רוצה לזכות ב- MP4 חינם? איזה ילד לא רוצה? סליחה, אם יש כבר 5 או 6, אני לא עדכני לגמרי. ואז אומרים לו – רק תענה על עשר שאלות וה- MP שלך. מה קל מזה? הילד מתחיל לענות. שאלה ראשונה – מה השנה הלועזית השנה? לא שואלים מה השנה העברית, כי זה הילדים ייכשלו מייד, אבל שואלים מה השנה הלועזית. יופי, ענית 2010, מצוין, עוד תשע שאלות בלבד. אגב, לא, מה שלא אומרים או שזה מופיע באותיות קטנות, שכל שאלה ותשובה כזאת, חשבון הטלפון של הילד, בשלב מסוים הילד מתבקש, אם אתה רוצה להמשיך אחרי שאלה 7, אז רק תכתוב לנו מה מספר הטלפון שלך. איזה ילד אין היום טלפון נייד, מה הבעיה? נותן את מספר הטלפון. נכון, אימא ואבא הזהירו אותי לא לתת את מספר כרטיס האשראי, אבל מספר טלפון? מה הבעיה? הילד עונה מצוין, מגיע לשאלה התשיעית, והוא כל-כך מבסוט, ואז באה שאלה עשירית שאף אחד מכם לא יוכל לענות ובשאלה העשירית הוא נופל. בינתיים, 20 שקל, 200 שקל, לא יודע כמה, חויבו ההורים בחשבון הטלפון, בלי שהם ידעו בכלל.


אנחנו פנינו בעניין הזה למשרד התמ"ת, הגשנו, אדוני, הצעת חוק בעניין הזה, משרד התמ"ת הודיע שהוא עובד על הצעת חוק משלו. אנחנו חושבים שצריך לאסור כליל את השימוש בטלפון כאמצעי תשלום, בוודאי בלי שאתה יודע שזה מה שקורה, ודאי כשמדובר בקטינים ולפחות אנחנו חושבים שאם נעשתה עסקה כזאת, הורים יוכלו לבטל אותה תוך 14 יום מהרגע שהם קיבלו הודעה על החשבון.

אבל זה לא הדבר היחידי. אחד הדברים החמורים בעיני ופה יש לי באמת גם מילת ביקורת על הורים. יש לא מעט הורים שהם הורים טובים אבל הם חושבים והם מקבלים כל הזמן עידוד לזה, שהורה טוב זה הורה קונה. אין שום קשר בין הורות טובה, להורות קונה. להפך. לא אחת, הורים מנסים לפצות על היעדרם, בכך שהם נותנים לילד כרטיס אשראי – לך לקניון, רק תעזוב אותי במנוחה. והורה טוב איננו שווה ערך להורה קונה. ואני אומר את זה מנקודת מבט של הגנה על זכויות הילדים. לא כל מה שהילד רוצה כי פיתו אותו לרצות, כי פיתו אותו לחשוב שבלי זה הוא לא יכול להמשיך להתקיים, צריך להגיד כן. ודאי לא בתחום המוצרים והמותגים הלוגואים למיניהם. הילד עוד יספיק להוציא כספים בכל מהלך חייו, תנו לילדים לחזור להיות ילדים. בואו לא נקצר את הילדות, בואו לא נמסחר את הילדות. נכון, אנחנו מדינה חופשית, נכון, אנחנו מדינה שלא מתערבת במי מוכר ומי קונה. אבל גם בתפישת העולם הקפיטליסטית ביותר, גם פילוסופים כמו ג'ון סטיוארט מיל, שקבעו את עיקרון החופש כעיקרון ראשון במעלה, גם הוא כתב זה נפסק כשזה מגיע לילד וניצול של ילד על-ידי מבוגר. שם אין שוק חופשי.

אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא למפרסמים, למשווקים, לכל אלו שעוסקים במסחר ובמוצרים ובמותגים, רסנו את עצמכם. אני יודע שמאוד לא מקובל להשתמש בחקיקה כדי לרסן מכירות, שיווקים, אבל אם המערכת המשווקת, המפרסמת, וכל מי שקשור למעגל הזה, לא ירסן את עצמו וייקבע גבולות, לא יהיה מנוס גם לכנסת, לקבוע קווים אדומים. ואני בזה מסיים, אנחנו צריכים לזכור – ישראל, גם כיום, היא מדינה מקוטבת לחלוטין. הפערים בין מה שיש, בין קבוצות ילדים שיש להם הכל, לקבוצות ילדים שאין להם כלום, הם אדירים. אין דבר כזה באף מדינה בעולם. מדינה שיש בה 36% ילדים מתחת לקו העוני, לא יכולה להתנהג כמו מדינה שאין בה פערים כאלה. ובעניין הזה, אני מוכרח לומר לכם, גם תוך התייחסות לעניין מאוד ספציפי, ואני שם עכשיו את נפשי בכפי, כי בני הנוער ודאי לא יאהבו את מה שאני הולך לומר עכשיו. אני חושב שזו טעות מחרידה להוריד את הגיל שבו מרשים לקבל רישיון נהיגה, זו תוכנית חדשה של שר התחבורה ואני אומר את זה לא בגלל שאני לא סומך על בני נוער או אני חושב שהם נהגים יותר גרועים. למה אנחנו צריכים לראות עכשיו מחזות שבגיל 16 ותשעה חודשים, נדמה לי, יהיו ילדים שמגיעים עם מכוניות לבית-הספר, למה? למה? למה צריך את זה? למה אי-אפשר להמתין לגיל קצת יותר מבוגר? אני מברך את שר התחבורה על זה שהוא רוצה לעשות מרכזי למידה מיוחדים להכנה לבני נוער לקראת קבלת הרישיון, יבורך על כך. אבל להוריד את הגיל ולהביא בכך קבוצה שבאופן הפגנתי ומופגן תבוא עם מכוניות היוקרה לבית-הספר, כדי להוציא את העיניים לילדים שגם אופניים אין להם, אני חושב שזו טעות, זאת חשיבה לא נכונה.

היושב-ראש יצא לרגע, אבל הפרוטוקול ודאי רושם הכל, אני חושב שהכנסת צריכה לעשות חושבים. החוק הזה עדיין לא עבר, עברה החלטת ממשלה, החוק הזה נמצא בדיונים. אני חושב שצריך לעשות חושבים. אני אשמח אם משרד החינוך יצטרף אלי בעניין הזה, כי זה עניין חינוכי ממדרגה ראשונה.

גם הנהגת ההורים הארצית.

גם הנהגת ההורים הארצית. בואו נעצור את העניין, לפחות מהבחינה הזאת. לפחות מבחינת ניקור העיניים, לפחות מבחינה זאת. יהיו לילדים עוד הרבה שנים לנהוג, לא צריך גם עכשיו לראות מכוניות של תלמידים במגרשי חנייה.


אני רוצה לסיים את דבריי, בזה שאני אשמח מאוד, אם הכנסת תיזום ואני בעבר פניתי בעניין הזה, ואני פונה גם לאתי שמייצגת פה את מרכז המחקר, אני חושב שמן הראוי לא להסתפק בנייר הטוב שהכנתם, אלא להכין יחד אולי עם משרדי הממשלה, כולל משרד התמ"ת שבעבר עשה בזה עבודה מאוד מאוד רצינית, להכין מסמך רציני מקיף, כפי שעשו בבריטניה, על תופעת מסחור הילדות, על ההיקפים שלה, על ההשלכות שלה, על הנזקים שלה, על היכולת להתמודד אתה, מפני שאני חושב שבעולם כזה, אנחנו בין השאר צריכים גם לתת לילדים ולבני נוער הכשרה מתאימה ונכונה איך להיות צרכן נבון בעידן שבו הם מופצצים, הם מופצצים, גם על-ידי המשווקים ישירות וגם על עניין אחד שלא נגעתי בו וגם הוא מאוד נפוץ היום – על השימוש בילדים כמשווקים. היום ילדים משמשים כיחצ"נים של מועדונים, הם משמשים כנציגי מכירות של גופים שונים, והם מוכנסים כבר לעולם המסחר, לא רק כמקבלי השירות בפוטנציה, אלא כנותני השירות. אני חושב שצריך לעשות בעניין הזה בדיקה הרבה יותר מעמיקה ולקבוע איזה שהוא תאריך יעד שבו על-סמך מסמך מאוד מקיף שיוגש, נקיים בעניין הזה דיון נוסף.

עכשיו מנהלת הוועדה תמשיך לתת את רשות הדיבור.

מי מהתלמידים רוצה להתייחס? מבית-הספר ברמלה, מי צריך להתייחס? אף אחד לא רוצה להתייחס לנושא?

כן, אני מבקשת. אמרת שלא צריך להוריד את הגילאים לתת רישיון לילדים. לאיזה גיל אתה מדבר?

תראי, היום, המצב היום הוא שמותר, נדמה לי מגיל 17. יש עכשיו הצעה של שר התחבורה, להוריד את הגיל מתחת לגיל 17. אני חושב שאסור להוריד את הגיל. אל תכעסו עלי, אני הייתי שמח אם אפילו היו מגדילים אותו בחצי שנה. אבל ודאי שאסור להוריד את הגיל מתחת לגיל 17.

אני מבקשת להתייחס. בקשר לרישיון, אני מסכימה אתך, לדעתי זה גם יגרור אחרי זה יציאות לא רצויות בלילות גם, הילדים מתקדמים מהר, יש לנו אוטו, אנחנו עצמאיים, מותר הכל, אני נייד.


יש לי שאלה. אמרת קודם – הורה טוב זה לא הורה קונה. תן לי עכשיו אפשרות להגיד לילד בן ארבע, חמש, או שש, שהוא בא ואומר לאימא שלו – לכולם יש ולי אין. איך האימא אומרת – אני לא קונה. אני לא רוצה לקנות. אני לא רואה מצב כזה.

זה יופי של שאלה. אני קודם כל חושב שאחת הדרכים, ונשאלתי בעבר את השאלה הזאת, אחת הדרכים להתמודד עם זה, כי זו טענה שעולה כל הזמן, זה להתאגד מספר הורים ביחד. אני לא רוצה שאף ילד ירגיש שונה מכל הילדים בסביבה, מפני שיש לו הורה אחד שבמקרה האזין לשידור פה היום ואמר – וואלה, איזה רעיון, והילד היחידי שיישאר במצב הזה, יהיה הילד שלו. אני חושב שהורים, בין באמצעות הנהגת ההורים הארצית ובין באמצעות התארגנויות עירוניות, הורים צריכים להתאגד כדי שהילד שלהם לא ירגיש שונה ויוצא דופן. אבל אני אגיד לך עוד משהו. אני כל חיי נלחם בעד זכויות ילדים. אני חושב שזכותו של ילד, שכחלק מהתהליך החינוכי, לפעמים יגידו לו לא.

ואז מה בבית-הספר?

לכן, אם יהיו יותר ילדים, אם הילדים, יהיו להם יותר כלים להתמודד, אם לא יגידו לילד – תלך עם בגדים קרועים לבית-הספר, זאת לא הכוונה. אבל אפשר לקנות גם סביבון בפחות מ- 100 שקל ואפשר לקנות גם ג'ינס בפחות מ- 700 שקל ואפשר לתת לילד הרבה דברים שלא עולים כסף, שאנחנו שכחנו לתת להם, כמו אהבה, כמו תמיכה, כמו התעניינות מה קורה להם. קנייה לא באה במקום הורות אמיתית.

אני פה כיושבת-ראש הוועדה לאישור שילוב פרסומת מסחרית ומנסה לסייע בנושא של שני החוקים שהוזכרו פה. אני קצת מוחה נגד, גם הכתב וכו', אבל המסמך, אבל זה לא קשור. ישנם שני חוקים, אתה נגעת, יצחק, בנקודה מאוד כואבת. הנושא של מעורבות ההורים ושיתוף ההורים בנושא, כי הילדים הם צרכנים, זה נכון שהם אצלנו קהל שבוי, אנחנו מנסים להגן. במסמך כתוב, אין לנו תמיד יכולת ושומרי הסף שלנו, השומרים הם מנהלי בתי-הספר, שגם להם קשה והם לא תמיד גם פועלים על-פי, ושאל אותי היושב ראש האם הוגש מנהל. נכון שיש נוהל ויש חוק, אנחנו מנסים לאכוף את הנושא, אנחנו נתקלים בקושי, אבל הבעיה היא לא כל-כך בתוך המערכת. הבעיה היא באמת שהפרסומת היום, המפרסמים חכמים מכולם, מתוחכמים מכולם, ולצערי הרב גם אנחנו, כמבוגרים, נופלים בשבי הזה. ואם לא ייעשה פה משהו שהוא איזה שהיא פעילות חברתית ציבורית שגם אנחנו ניקח בה חלק ואכן אני חושבת שהנושא של כלים לצרכנות זה בכל דבר, גם איזה מחברת אני צורך ולא רק, ואיזה מחברות אני כהורה קונה לילדים שלי וזה בדרך-כלל הרבה יותר רחב, זה לא שהמפרסם עומד בתוך בית-הספר. יש פה, צריך להיות איזה שהוא שילוב כוחות, עם מסמך, איזה שהוא מסמך עמדה של המדינה, כמדיניות, וסביב השולחן הזה, בעיני, צריכים לשבת גם המפרסמים, רבותיי. יש איגוד המפרסמים, אני לא בדיוק מדייקת במונחים, אבל צריך להיות מהלך משותף של כולם, כדי מצד אחד, באמת להמעיט ומצד שני לתת לילדים וגם לעתים לצערי הרב למבוגרים, כלים איך צורכים, מה צורכים, ויש בזה פן כלכלי וערכי וכמו שאתה אמרת. ולכן, אני אומרת קודם כל ככה – החוקים הם חוקים, אנחנו מנסים, יש פה הרבה מעבר לחוק ולתקנות. יש פה משהו בחברה שאנחנו מוכרחים לקחת אותו בידיים.

תודה רבה. גלית וידרמן מיוניסף.

שלום. אנחנו רוצים לברך את הארגונים שעוסקים בעשייה בתחום הזה, אבל אני גם רוצה להשמיע את קולם של הילדים שלצערם ולצערנו לא יכולים לקחת חלק בחגיגה הזו של הצרכנות ובישראל הם הרבה מאוד ילדים והם מהווים אחוז ניכר מהילדים. על-פי מסמך של ה- OECD בנושא מדיניות כלפי ילדים בישראל, משנת 2010, בישראל היום למעלה מ- 700,000 ילדים עניים. זה המסמך של ה- OECD המדבר במדויק על 773,000.

לא מעודכן.

אז אולי ה- OECD צריכים להתעדכן, אבל אני מניחה שתוכל למסור להם את העדכונים.

לנו יש את הנתונים גם של הלמ"ס וגם של הביטוח הלאומי, והם נתונים קצת יותר גבוהים, כדאי שגם תהיי, הואיל ואת יוניסף ישראל, נכון? אז כדאי שתהיי מעודכנת גם בנתונים הישראליים. כי ה- OECD מפגר, הפרסום הוא ב- 2010, הוא כנראה לקח נתונים של 2009 או משהו כזה. את יכולה להציג פשוט נתונים יותר מעודכנים. לצערנו, מספר הילדים העניים הוא יותר גדול. בבקשה.

הדאגה שלנו היא באמת למספר הילדים העניים שמהווים למעלה משליש מהילדים בישראל ושיעור העוני מציב את ישראל בשיעור עוני של 18%, שרק ארצות-הברית היא המדינה היחידה שעוקפת אותנו.

ולעניין הצרכנות וילדים-?

ואני חושבת שכשיש לנו כל-כך הרבה ילדים שלא יכולים לקחת חלק בנושא הזה של צרכנות, כי אין להם כסף לצרכים הבסיסיים שלהם, אז דאגתנו היא לזכויות הילדים הבסיסיות וההזנה שלהם וכמובן בנושא הזה של הצרכנות, כפי שאמרתי בתחילת דבריי, אנחנו מברכים את הגופים שעוסקים בנושא.

בסדר גמור, תודה רבה. יעל כץ, המועצה לצרכנות.

שלום. אז אני ככה שומעת מהרגע שהגעתי את כל הדברים שבאמת התחברתי מאוד למה שאמר מר יצחק קדמן ואני רוצה להאיר את עיניכם ואולי גם קצת את עיני משרד החינוך, שאנחנו פועלים בשיתוף פעולה בעצם. אנחנו מפיקים פעילויות שפונות לילדים בבתי-הספר מגיל מאוד מאוד צעיר, במטרה באמת לחנך למודעות לזכויות, לדעת מה אפשר לעשות בכל מיני מצבים. אנחנו מאוד מאוד מאמינים שבבית-ספר אנחנו פוגשים גם את הצרכנים של העתיד וגם את העוסקים של העתיד ורק דרך באמת להביא להם את המידע בגיל מאוד צעיר, דרך פיתוח תוכניות כבר עם חינוך יסודי, זאת אומרת, אנחנו נכנסים לתוך מקצועות הלימוד. בלשון, כשהילד נחשף לפרסומות והוא צריך לגלות מה מטעה בתוך הפרסומת, זה מעורר מודעות. אחר-כך כשהוא צריך לעזור למישהו לכתוב בסיפור מסגרת כלשהו מכתב לבית עסק, זה מעלה לו את המודעות הצרכנית. כנ"ל במתמטיקה, אם מדברים על אחוזים, שברים עשרוניים, כל התחום הזה, שהוא נכנס ביום-יום לעולם הצרכנות, שהוא יום-יומי, ילדים נחשפים ולא משנה מאיזו שכבה סוציו אקונומית, כולם נחשפים לתחום הצרכנות. זה זועק לנו מכל מקום שבו אנחנו נמצאים, המודעות גוברת, אנחנו מאמינים באמת שדרך התוכניות האלה, יהיו כאן בעתיד צרכנים טובים יותר, נבונים יותר.

כמה תלמידים מגיעים לתוכניות האלה?

התוכניות האלה התחילו השנה לצאת לבתי-הספר. יש התלהבות בקרב מורים. החינוך הלשוני שכבר נמצא בשטח בחודש האחרון.

היא שאלה אותך שאלה של מספרים.

אין לי עדיין מספרים.

היא לא ביקשה פרוזה. הבנתי נכון את השאלה שלך?

אני לא יודעת מספרים כרגע, מאחר ואנחנו רק חודש, חודש אחד נכנסנו עם התוכנית. מתמטיקה עכשיו מוטמע, אזרחות לכיתות ט' אנחנו מטמיעים עכשיו.

אני אשאל את השאלה אחרת. לכמה תלמידים בכוונתכם להגיע השנה?

אנחנו מקווים להגיע לכל כיתות ה' עם חינוך לשוני, לכיתות ו' עם חינוך מתמטי.

בכל המחוזות, בכל הארץ?

לכל הארץ. אנחנו שולחים את המידע הזה לכל הארץ.

אשמח לקבל ערכה כזאת ולקרוא בה.

נשמח. יש את זה גם ברשת.

מי הגברת?

אני מפקחת לזכויות תלמידים במשרד החינוך.

בנוסף לזה, כל יום נשלחות ערכות חינוכיות לכל בתי-הספר. בשנה שעברה יצאנו בתחרות כרזות שחלק מבתי-הספר לקחו בה חלק. הדברים קיימים. אנחנו עכשיו בשלבי פיתוח במועצה הלאומית לכלכלה, לפעילות בנושא של חינוך פיננסי באמת כמו שדובר כאן מקודם. הכל נכנס כאן מאוד מאוד מהר לפעולה. חשוב להכיר את זה, לדעתי, במיוחד משרד החינוך, גם לעניין את המורים. אני נמצאת במפגשים עם מורים שונים.


לגבי תלונות שמגיעות למועצה, אני ראיתי שיש פירוט מאוד יפה בחוברת שהכנתם, בדפי המידע, נראה לי מיותר להכניס, לדבר על זה.

משרד התמ"ת שממונה על הגנת הצרכן והתקנות המיוחדות שאמורות למנוע פרסומות ושיווק לא הוגן כלפי ילדים, בבקשה.

ראשית, אני רוצה להתייחס לתחילת הדיון. עשיתי בדיקה עם לשכת השר והם הודיעו באופן מפורש לרחל על זה שתמר פנקוס לא יכולה להגיע וגם ביקשו אפילו לדחות את הדיון. אמרו לי באופן מפורש שדיברו עם רחל.

נבדוק את זה.

לגבי הרשות לסחר הוגן, הרשות לסחר הוגן הוקמה לפני מספר חודשים, בדיוק התחילה לטפל בנושא ממוקד, בנושא הזה של הצרכנות, בצורה טובה יותר ויעילה יותר. עכשיו בתהליכים של הקמה, תמר פנקוס מונתה והרשות מתחילה לצבור כוח. הרעיון הוא שבעצם היא תוכל לטפל בנושא של אכיפה של חוקי צרכנות בצורה יותר יעילה ונכונה.

אני יודע מה בקשה לדחייה, כי רצינו שסגנית השר תהיה פה. אמרו לנו, אם אתם רוצים את סגנית השר, אז תדחו את הישיבה. ואז הודעתי – הכנסת איננה דוחה ישיבות מפני סדר יום של שרים וסגני שרים.

אני מציע שתעשו רק את הבירור עם לשכת השר, הם אומרים שהם כן הודיעו. אני רק מסרתי את המידע.


בהמשך למה שקיבלנו בחומר הכתוב של מחלקת המחקר של הכנסת, עולות כמה נקודות. הנקודה הראשונה זה הנקודה שבעצם לא היו חיתוכים של מה התביעות ולכן היה קשה להוציא וזה גם יושב-הראש התייחס. קשה להוציא כמה תלונות בכלל, איך טיפלו בהן, ומה נעשה בסופו של דבר. כרגע אנחנו בשלבים של הקמה של מערכת כזאת ברשות לסחר הוגן ואנחנו נוכל לספק נתונים כאלה בהמשך.

אני לא מכיר אותך, אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאתה עובד מדינה מעולה, אבל רק תדע, אנחנו ככה בשעה שדיברת התלחשנו בינינו, שזה דבר מאוד מאוד אופייני בכנסת, שמגיעים משרדי הממשלה ואומרים – השנה התחלנו והשנה נעשה, והשנה אין לנו. זו תופעה.

לצורך זה הוקמה הרשות לסחר הוגן. זו בדיוק המטרה. זה לא שזה היה גוף שהיה קיים עד עכשיו.

לא היה ממונה על הגנת הצרכן?

היה ממונה.

ממונה סטאטוטורי, מה פירוש?

ומבחינת הממשלה, הטיפול לא היה מספיק טוב ולכן הקימו את הרשות לסחר הוגן.

טוב. לצערי אני אומר, זה חלק, איך שאני רואה את זה, ושוב אני אומר, אני, נדמה לי, עובד המדינה, בשנים שהייתי עובד מדינה, ותיק. 25 שנה הייתי עובד מדינה ואני אומר את זה שוב, בלי לפגוע בעובדי המדינה, אבל זה חלק מאיזה התגוננות של חוסר מעש, אז אומרים – שמע, בואו נגיד שאנחנו עושים ואנחנו נעשה ואנחנו נעשה. שמע, הדברים נרשמים, בעוד שנה תהיה ישיבה ותצטרכו למסור מה ההתארגנות החדשה שעוד לא קראתי את השם שלה, עשתה.

הרשות לסחר הוגן.


הסיבה שגם סגנית השר וגם הממונה על הרשות לסחר הוגן לא נמצאות פה, זה בגלל שהן שתיהן נמצאות במסיבת עיתונאים על נושא של החזר כספי, שזה משהו שלאורך שנים רצו לקדם אותו ועכשיו, עם הקמת הרשות לסחר הוגן, זה יוצא לדרך.

בגלל מסיבת עיתונאים לא להיות בוועדה שדנה בדבר הזה? למרות שסגנית השר היא ידידה אישית שלי, אני רואה בזה חלק מהבעיה, חלק מהבעייתיות.

תוכנית העבודה של הרשות בשנה הקרובה כוללת התייחסות לנושא של פרסומות לקטינים, מעקב וחיפוש אקטיבי של פרסומות שחורגות מהתנאים של החוק ולטפל בגופים שעשו את זה.

האם במקרה שלכם אתם תטפלו רק בתלונות, או שתהיו אקטיביים כדי לברר אם התקנות האלה אכן נאכפות?

מה שאמרתי, הרשות, הכוונה שלה זה לבדוק ממש בפרסומות, גם באינטרנט וגם בעיתונים, לעבור עליהם ולראות איפה יש פרסומות שהן בניגוד לחוק ולתבוע. לא לחכות שמישהו יגיד שיש פה איזה שהיא פרסומת שהיא בניגוד לחוק, אלא לעשות את זה באופן אקטיבי.


הנושא של רכישה בטלפונים, שבעצם עלה פה, הוא נושא שאנחנו רואים אותו כנושא הכי בעייתי.

ההתארגנות החדשה גם מביאה בעקבותיה גם תוספת כוח-אדם שיעסוק בסוגיה הזאת?

יכול להיות.

יכול להיות? אין תשובה. טוב.

זה בתהליך של הקמה, אנחנו לא יכולים להגיד.

אני מניח שבתהליך של הקמה, יש איזה מסמך, יש איזה נייר שאומר מה המטרות, מה היעדים, מה דרכי הפעולה, מה התקציב, מה כוח-האדם, מה התשתית החקיקתית. כך אני למדתי בבית-הספר שבו למדתי להיות עובד מדינה, אני מניח ככה. אז אם שולחים ממשרד כל-כך נכבד כמו התמ"ת, שולח נציג, אז לפחות אומר לנו איזה תוכנית ערטילאית כזו, תנו קצת יותר פרטים, על מה מדובר.

אנחנו נשלח פרטים.

נשלח? טוב.

כן.

תא הדואר שלנו הוא 1111, זה בסדר. אני ממש יכול רק להביע צער.

הנושא של הרכישה באמצעות טלפונים זה נושא שברור לנו שהוא נושא מאוד בעייתי. יש באינטרנט, וזה כבר הועלה, אפשר להיכנס, קופץ איזה שהוא באנר ומשם אתה מגיע לטלפון.

זה הבנו. אנחנו מבינים מה הבעיה.

יש שתי פעולות שאנחנו מבצעים בשביל לטפל בנושא הזה, אחד זה תיקון חקיקה, שבעצם יחייב את חברות הסלולאר, הם לא יוכלו לגבות כסף מהספק, אלא אם כן הם מראים חוזה התקשרות של רכש מרחוק וזה אמור לעצור את הפעולה הזאת, הם לא יוכלו בכלל לקבל כסף, מי שיעשה את הפעולה הזאת, לא יוכל לקבל את הכסף מחברת הטלפון. הנושא השני זה שכרגע אנחנו מחפשים באופן אקטיבי את הספקים שעושים את זה, הבאנרים האלה זה באנרים שאנחנו כבר עוקבים אחריהם באופן אקטיבי, לראות מי עושה את זה, ואנחנו פותחים בחקירות פליליות כנגד מי שעשה את ההפרות האלה.

אבל כרגע אין איסור. כרגע מה אתה יכול, כרגע אין איסור, מה אתה, לא הבנתי. אמרת שאתה רוצה לתקן את החקיקה.

כרגע זה עדיין איסור. מבחינת החוק, אתה עדיין מוכר משהו לצרכן בלי שהוא יודע בכלל שהוא קונה את זה. הבעיה היא שהילד לא יודע שהוא קונה את זה ואז אנחנו רוצים גם לאסור את זה שהילד בכלל יוכל מלכתחילה לעשות את הפעולה.

הילד יודע, הילד יודע.

מבחינת הממונה, היא בדקה את זה והיא אומרת שהיא יכולה לתבוע על הנושא הזה.

יצחק, אני מודה לך שהצעת לעשות את הישיבה הזאת. באמת פה היו כמה דברים.

אני ממועצת התלמידים הארצית. בעצם, אני מסכים עם רוב מה שאמרת, שמגיל קטן מחנכים אותנו שאם אנחנו נקנה, אנחנו נהיה מאושרים. זאת אחת הבעיות היותר גדולות. העניין הוא שגם מי שמחנך אותנו בעניין הזה, זה גם ההורים. כי אם בגיל ארבע אני יכול לראות ילדים בגן הולכים בסווטשרטים הכי מהממים והכי יפים, זה לא שילד בגיל ארבע חשב מה יעשה אותו יותר מאושר, אלא ההורה שלו רצה להראות לשאר ההורים בגן, כמה שהילד שלו יותר מיוחד ויותר יפה בקטע הזה. אז אנחנו מתחנכים וגדלים למקום שבו אם אנחנו נקנה ואנחנו נהיה הכי, הבגדים שלנו יהיו הכי טובים, אז אנחנו נהיה הנוער הכי מוצלח והכי יפה, דרך הבגדים שלנו.


אם אתה מתייחס לגבי הסביבונים והכל, זה גם. חלק מהדברים שיצאו בזמן האחרון, כנראה כבר לא מאז שאני נולדתי, זה שאם היית פעם מביא לילד ליצן למסיבת יום הולדת, הוא היה שמח, הוא היה אומר – וואי, יש לי ליצן, יש לי את מה שאני צריך. היום אם זה לא קרנבל שלם, ואם זה לא טלוויזיות, ליצנים, זה לא עובד. זה כבר לא מספק את הילד וזאת אחת הבעיות שגם אנחנו חשופים לכל-כך הרבה מדיה ולכל-כך הרבה גירויים, שאנחנו כבר לא יודעים מה טוב לנו ומה לא ומה מספק אותנו ומה לא.


הדרך, לדעתי, היחידה לבוא ולפתור את זה, אני לא אזכיר לגבי דרך של חקיקה, מסיבה מאוד פשוטה. גם חברות הסלולר וגם הצרכנים, יעקפו את זה. אז היום זה פלאפון ומחר זה אייפון ואחר-כך זה משהו אחר ואחר-כך זה עוד משהו וזה לא יעבוד. כי ימצאו דרך למכור לנוער. העניין הוא אם אנחנו מטפלים בזה בדרך של חינוך. לא חינוך על-ידי המורים המבוגרים וסבא וסבתא שיגידו לך מה לעשות, אלא בני נוער שיתנגדו למצב הזה, שיקומו ויגידו – אנחנו לא מוכנים שככה החברה שלנו תיראה, ויתנגדו לזה. אם זה בעזרת שיעורי חינוך לילדים קטנים כבר מ- א-ב שיעבירו תנועות הנוער, כי יש תנועות נוער שמתנגדות למצב הזה, ואם זה דיונים ברמה מאוד גבוהה, בכיתה י"א ו- י"ב, שכבר ידברו על איך אנחנו, כחברה, נראים. ואם אנחנו רוצים להיות חברה קפיטליסטית, מעבר לקפיטליסטית, צרכנית ברמה שזה כבר עובר את כל הערכים ואת כל המוסר.


משהו לגבי בית-הספר, כי את הזכרת לגבי הכיתות. שגם בבית-הספר, כבר אם אני קונה את הספר היותר חדש והספר מ- 2008 ולא מ-2006, זה גם נהיה כבר אם אני מוצלח יותר או לא ואפילו המורים מסתכלים על זה ככה. וגם העניין של בית-ספר, זה כבר חוק חינוך חינם, שהורים מוציאים 1,300 על הילדים שלהם בתחילת השנה, שזה משהו לא הגיוני. אז יכול להיות שחלק מהדברים שכן צריך לעשות מבחינת חקיקה, שלא יהיה אפשר לשנות ספר או משהו כזה, למרות שיש דבר כזה.

הוא מופיע בחקיקה.

אבל משנים את זה, בעזרת שינוי הכריכה.

תלמד – החקיקה במדינת ישראל היא טובה, הבעיה זה האכיפה. זאת הבעיה, ובכל נושא שתיקח. בכל תחום, בכל נושא. בכל תחומי החיים, זאת הבעיה העיקרית שלנו, כחברה.

השאלה גם אם זה לא אכיפה דרך חינוך של המורה שבאה ואומרת לך – יודעים מה? זה לא משנה, אם זה הספר של 2008 או 2007. זה בגדול. אז אני באמת רואה, אם אנחנו באמת רוצים לשנות את המצב הזה, זה רק על-ידי חינוך.

תודה רבה. טובה בן ארי, ממונה על זכויות התלמיד, במשרד החינוך.

תודה. שני דברים קצרים. חלק מהחינוך לתקשורת במערכת החינוך, לחנך לאיזה שהוא סוג של חשיבה ביקורתית לילדים שאנחנו לומדים וצופים בפרסומות. אני חושבת שראוי היה לשמוע. בעברי הייתי בפיקוח על התקשורת והקולנוע ואני באמת יודעת מה שעושים שם, אז כך שאני מדברת ממקום של עבר, אבל ממקום גם של הווה ועתיד. זה ברמה של החשיבה הביקורתית, שזה נכון שלא לכל הילדים. נכון שזה לרוב הילדים שבמגמות הקולנוע והתקשורת.

שהם מעטים מאוד.

כבודו אמר. הדבר השני שרציתי להעלות פה זה הנושא של יישום האמנה כחלק ממחויבות המדינה. בפרשנויות של האמנה, במסמכים שעוטפים את האמנה, מדברים על איזה שהיא מחויבות של כלי התקשורת ושל יוצרי המדיה, לילדים, לדעת ולפעול לפי אמנת זכויות הילד לפרשנויותיה השונות ולהתאמתה למדינה. בשנה שעברה אני כתבתי מאמר ופרסמתי אותו והרציתי עליו בכנס שדרות בנושא הזה. יש איזה שהיא מגמה להתעלם מהאמנה לזכויות הילד ומהמחויבויות של כלי התקשורת הציבוריים למה שהאמנה מתווה לנו, כדרך חיים או כדרך שידור או ליצירת פרסומות או ליצירת תשתיות שמהוות באופן עקיף נזק לילדים. אני הייתי מאוד שמחה באמצעותך שאנחנו נוביל איזה שהוא סוג של מהלך שאמצעי התקשורת אכן יהיו מחויבים. תודה.

תודה רבה. חגית יוגב.

תודה. בשלוש השנים האחרונות אני מורה בפועל גם כן. האמירה או הדבר החשוב בעיני מתחבר לגמרי לדברי אלון, שבאמת כנראה, במצב הנוכחי, עם חוסר היכולת להגן או לשים מחסומים מול הילדים, כנראה שהפיתרון הוא לתת להם את הכלים להתמודד עם זה ונראה לי, כמייצגת את לימודי התקשורת והקולנוע בבתי-ספר, שמרביתם מתחילים בחטיבה ובעיקר בתיכון, שאולי ייתכן, כמו שאנחנו לומדים את התנ"ך, כחלק מהזהות שלנו וסליחה על המבדיל בין קודש לחול, סליחה, שאני עושה כל-כך הבדלה קיצונית בין מה שהוא בזהות היהודית שלנו לבין הזהות האזרחית שלנו, נראה לי שכדאי שהלימוד, ואני חושבת שזה נותן מענה בהחלט לשאלתך, מה מספר התלמידים הללו שלומדים את המקצוע הזה. צריך להיות מקצוע חובה, זה צריך להיות, זה כלי בסיסי לנהל שיח ודיאלוג של הילד, עם עצמו, עם המציאות שהוא נמצא בה. ואם אנחנו מגיעים למצב כזה שאנחנו צריכים לשים ז'קט כדי למקם את הסטאטוס החברתי שלנו, אז השאלה היא איפה הילד מבין מה יוצר סטאטוס או מה ממלא אותו. כלומר, שהשיח קודם כל צריך להיות שיח אם הילד מבין שנעליים כאלו או אחרות או אייפון כזה או אחר, משנה את הסטאטוס שלו. כלומר, זה לא משנה אם זה תרגום דרך של טקסטים קולנועיים, ניתוח נכון של כתבות, ניתוח נכון של פרסומות, חשיבה ביקורתית והבנה שהצרכנות By definition בהגדרתה, היא לא זו שמגדירה את הילד, אלא הוא זה, או המציאות או המשפחה או החינוך או העולם שבונה אותו, זו ההגדרה שלו, והדברים הללו הם חלק מהמציאות וככל שאנחנו נפעל כבני יענה ונכסה את עצמנו, כנראה שזה לא יהיה הפיתרון.

עירית, יש צוות שמטפל במזכירות הפדגוגית בסוגיית כישורי חיים? אני זוכר, אגב, בזמנו, היה מדובר שחלק מהסוגיה של התחום, לא קראתי לזה מקצוע, אבל זה תחום שאני ייסדתי אותו לפני 20 שנה, זה בדיוק היה, זה היה אחד התחומים שהיה צריך להיות במסגרת כישורי חיים. כי אנחנו רוצים שהתלמיד יצא מבית-הספר לא רק עם תחומי דעת של מתמטיקה, תנ"ך, גיאוגרפיה, אלא גם לדעת איך לחיות את החיים בהווייתם, אגב, זה החל מתחבורה ודרך זכויות החולה ועוד כל מיני דברים אזרחיים, שאדם צריך להתמודד אתם.

אז קודם כל, אל"ף, זה לא תחום דעת, זה לא כישורי חיים, זה משהו שצריך לבוא לידי ביטוי כשמגדירים, אחרי שנגדיר, ואני לוקחת על עצמי לדבר עם ד"ר צמרת, אחרי שבונים, לראות איפה זה כן ניתן לקבל את הנושא החינוכי לימודי, הכלים, זה צריך להינתן בכמה וכמה ואני לוקחת את זה על עצמי ואנחנו נטפל.

אתי בנימין, ועד ההורים. זה כאן הופנה להורים, אתי. איפה ההורים? לא כל דבר זה בית-הספר, אם קראת את המאמר שלי השבת, בשבת בשבתו. בשבת בשבתו כתבתי השבוע מאמר – לא הכל זה בית-הספר. יש להורים אחריות רבה מאוד. ההורים.

אני מסכימה אתך ואני אשמח גם לקרוא את המאמר שלך, לא קראתי אותו, אבל אני אשמח לקבל אותו.


בואו נתחיל עם ההורים. באמת, אני אתחיל, דווקא אני אתייחס למשהו שהעלה כאן יצחק, הנושא של המופעים בחנוכה והכרטיסים המאוד מאוד יקרים לפסטיגל. אני קראתי לציבור ההורים להצביע ברגליים ולא ללכת למשל לפסטיגל. הפסטיגל היום עולה 210 שקלים לילד, כן, 210 שקלים כרטיס לילד. יצאתי בקריאה להורים להצביע ברגליים. אני לא ראיתי את המועצה לצרכנות, למשל, שקמה ועשתה עם זה משהו. אני לא ראיתי אף אחד במדינת ישראל, חוץ ממני, שצעק על זה. אז היו הורים שפנו אלי ואמרו לי – אתי, את צודקת, אנחנו נצביע ברגליים. היו אחרים שאמרו – תשמעי, באמצעות חברות האשראי, אנחנו מקבלים הנחה ואנחנו יכולים לקנות כרטיסים מוזלים ובאמצעות עובדי מדינה או עובדי רשויות מקומיות, אנחנו יכולים. אבל מי יכול לקנות, מי שלא עובד ברשויות מקומיות, או לא עובד מדינה, מי יכול לקנות כרטיסים היום לפסטיגל? למי יש את האפשרות לקנות היום כרטיס לפסטיגל ב- 210 שקלים? שלא לדבר על הפופ-קורן שצריך לקנות לילדים בפנים, או אני לא יודעת מה. אבל מישהו פעם בדק כמה עולה הפופ-קורן?

כמה עולה למשפחה להגיע לפסטיגל.

ארבעה ילדים, למעלה מאלף שקלים.

אם אתה מביא מהבית, הם מחטטים לך בתיק ומוציאים.

ולא מאפשרים להכניס, לא מאפשרים להכניס. לא בבתי-קולנוע ולא לזה. אז נכון, גם ההורים צריכים להצביע ברגליים על כל הדברים האלה וגם ההורים צריכים לחנך, כמו שאמר פה התלמיד, לחנך את הילדים שלהם מגיל צעיר בסוגיה הזאת.


אני רוצה להתייחס לחוק שאתה העברת, אדוני היושב ראש, ב- 2007, איסור פעילות מסחרית בבתי-ספר. משרד החינוך עושה עבודה נפלאה בנושא הזה, באמת, אין לי לומר שום דבר רע, אני עובדת עם עירית, היא באמת עובדת בצורה נפלאה בנושא הזה. אבל יחד עם זאת, צריך להבין, יש הרבה מנהלי בתי-ספר, באמת לא מעט, שכן מכניסים פעילות מסחרית לבתי-הספר, כי באות כל מיני חברות ומציעות כסף לבית-הספר, על-מנת לשווק את המוצרים שלהם בבתי-הספר או מורה שמחליטה שהיא רוצה לעשות, למשל, ערב, יום כיף לבנות אצלה, והיא מביאה איזה שהיא חברה של קוסמטיקה.

אתי, אם אחד ההורים לא יכתוב למשרד החינוך, איש לא ידע.

אז אני כותבת למשרד החינוך, אני נמצאת בקשר ישיר עם עירית ובכל פעם שאני עולה על דבר כזה, היא באמת מטפלת בזה בצורה הטובה ביותר, אבל זה קיים.

עירית, פעמיים דין משמעתי, עם סנקציות, תאמיני לי.

אם תהיינה פניות, רגע, סליחה. אם תהיינה פניות.

היא אומרת שהיא פונה.

יש פניות.

יש פניות. OK, אם תהיינה, אני אומרת שוב, אנחנו כן נטפל. היה לפני שלוש שנים, אם אתה, אני חושבת שאתה היית עוד מעורב, עם איזה חברת סלולר בקריית שמונה, שילדות לבשו שמלות שחורות עם חגורות כתומות ואז שלחו להם, יודעים על מה אני מדברת, ומנהל בית-הספר, זאת אומרת הנושא הועבר ליהודה, לממונה במשרד החינוך על הנושא של משמעת.


אבל אני, סליחה שאני מתפרצת, אנחנו, הוועדה, אני אומרת שוב, הוועדה מטפלת בכל פנייה או תלונה ואני מזמינה וקוראת שיתלוננו.

אגב, אתם גם צריכים להגיש דו"ח שנתי והיה לנו אי-אילו ויכוחים איך הדו"ח צריך להיראות, כידוע לך. אבל בסוף הסתדרנו וטוב שאתם צריכים להגיש את הדו"ח השנתי, אז ככה גם עיני הכנסת יוארו.

אני רק רוצה להגיד שמעט מאוד פניות הגיעו השנה ושאלה אותי אתי, ככה, אנחנו התכתבנו, מעט מאוד פניות הגיעו ב- 2010, זה מדהים.

פניות של חברות מסחריות?

לוועדה, בקשה לוועדה, לקבל היתרים.

זה סימן לא טוב.

בדיוק. אני גם חושבת שזה סימן לא טוב.

זה סימן שמישהו מצא פרצות ודרכים אחרות.

אני בפירוש חושבת.

אני מציע שתעשי אולי איזה שיח מנהלים.

אני חייבת לומר, אדוני היושב ראש, שאלי פונות לא מעט חברות שמנסות להיכנס דרכי לבתי ספר, ואני אומרת להם – אין בעיה, אתם רוצים? בבקשה, בואו, יש ועדה, תגישו בקשה לוועדה ואם תקבלו אישור, אז אין בעיה. אני כהורים לא אכניס.


הנושא של הממונה על הגנת הצרכן, אני חושבת שיכול להיות שזה קורה, אני לא יודעת. אם אני טועה, אז תתקנו אותי. אבל אני חושבת שהממונה על הגנת הצרכן צריך להיות מעורב גם באותן פרסומות שמועברות באמצעות כלי התקשורת להורים ולילדים, אם זה בטלוויזיה ואם זה ברדיו, על כל נושא.

הוא אמר שיש כוונה כזאת.

יש כוונה – זה טוב. אתה יודע, לפעמים אני אומרת שטוב שעולים פה נושאים בוועדות, כי משרדים באים ואומרים.

זו תוכנית העבודה. אני מתקן, זו תוכנית העבודה.

תוכנית עבודה, זה טוב. תוכנית עבודה זה טוב.


והדבר האחרון שאני רוצה להתייחס אליו זה הנושא, ובאמת אני אשמח שעירית גם תגיב על זה, זה הנושא של מפעל הפיס.

גם שם יש חוק שלי. זה גם חבר הכנסת אחמד טיבי, ואני. כל אחד מאיתנו, זה חוק נפרד, שני חוקים נפרדים, שמיזגו אותם. של איסור הימורים עד גיל 18.

אבל מה שקורה, בתי-ספר, מוסדות חינוך פונים למפעל הפיס על-מנת שיבנו להם אולמות ספורט ומה שקורה, מפעל הפיס בוחן את הבקשות, האישורים ניתנים לאותם בתי-ספר שנמצאים על עורק צירי תנועה ראשיים, כאשר הם יודעים שמראש הם יכולים לשים שילוט גדול ומאיר עיניים, שזורח בכל שעות היממה, שמפעל הפיס תורם לחינוך. אנחנו רואים גם את הפרסומים של מפעל הפיס ברדיו ובטלוויזיה ואני חושבת שהדבר הזה מעודד את התלמידים להימורים. ואני חושבת שצריך לחשוב איך.

רק להגנתם אני רוצה לומר לך, אתי, שהם תמכו מאוד בחוק שלי, של איסור הימורים עד גיל 18, ולא רק זה, עוד קודם לחוק, הם הוציאו הנחיות פנימיות למפעילי הדוכנים שלהם, שלא למכור. אני אומר את זה לשבחם.

אבל זה שני דברים שונים, כי מה שקורה בשטח, אתה יודע מה? אני הייתי, אם היו תורמים אולם לבית-הספר ושמים שם לוחית כזאת שהאולם נתרם, זה בסדר.

אגב, כל התרומות הן דרך הרשות המקומית, זה לא ישר מול בית-הספר, אבל את צודקת. העניין של הפרסום.

אין צורך בפרסום המאיר עיניים הזה.

ורדה שחר, מאמון הציבור, בבקשה. אחרונת הדוברות, כמדומני, שביקשו רשות דיבור.

בוקר טוב. אני מאמון הציבור. אמון הציבור הוא יוזמה פרטית, ארגון ציבורי שקם ביוזמה פרטית, כדי לקדם הגינות בעסקים, כאשר הוא הוקם על-פי מודל ה- BBB האמריקאי, והייחוד שלו הוא בעובדה שהוא ממקם את עצמו לא רק כגוף שמגן על הצרכנים, אלא כגוף שעומד בתווך בין עסקים לצרכנים ומלמד את העסקים להתנהל בצורה הוגנת.


אני קודם כל, מאוד מתחברת לנושא החינוך, אני חושבת שזה במקום הראשון. אבל מכיוון שהדרך היא ארוכה ומכיוון שהיטיבו פה לתאר את בעיית השימוש בטלפונים סלולאריים ככרטיסי חיוב לכל דבר, ועד שתהיה חקיקה בנושא שזה תהליך ארוך ומכיוון שהאכיפה היא לא מספיק טובה בתחום הזה, אנחנו באמון הציבור מקבלים עשרות ויותר תלונות של הורים לילדים שנפגעים אישית מחיובים של עשרות, מאות ולפעמים אלפי שקלים בחשבונות הסלולאר שלהם, כשמדובר בילדים זה ניצול מחפיר וזה קלות בלתי נסבלת של מצב של היעדר הסדרה ואכיפה.


מכיוון שהנושא הוא חמור בעינינו, אנחנו שמנו אותו במרכז סדר היום של הארגון וניסחנו מסמך שהמליץ על שורה של צעדים ופתרונות אפשריים להסדרה של הנושא הזה, כדי להגן על הציבור בתחום השימוש במכשיר הסלולאר כאמצעי תשלום. בראש ההמלצות נמצאת האחריות הכוללת של המפעילים, שהיום מתחמקים ממנה למרות שהיא נמצאת בתנאי הרישיון שלהם. היום המפעילים הסלולאריים מתעלמים מתנאי הרישיון שלהם ומאפשרים לחברות חיצוניות, לצד שלישי, לחייב את חשבונות הצרכן, למרות שזה, כאמור, בניגוד לתנאי הרישיון.


ההמלצה שלנו היא בראש ובראשונה לאכוף על חברות הסלולאר להוציא מהחוזים שלהן את היעדר האחריות, להוציא מהחוזים את הסעיפים שעוסקים בהגבלת האחריות. זה דבר שניתן לעשות אותו מיידית ולא ניתן אז יהיה לגלגל את האחריות לצדדים שלישיים שאין לנו שום קשר איתם ולא לנו ולא לילדינו.


המלצנו גם לקבוע ברירת מחדל הפוכה, שבה רק אם הצרכן ייתן הסכמה ויבקש בצורה ספציפית, מפורשת ומתועדת, רק במקרה הזה ניתן יהיה לחייב אותו בגין חיובי צד שלישי ולא בצורה שזה נעשה היום. המלצנו בתור דרך ביניים לאפשר לקבוע סכום תקרה של מגבלת חיוב בכל תקופת חיוב לחיובי צד שלישי ועוד שורה של דברים ארוכים, אני לא רוצה לגזול את זמנה של הוועדה. זה מסמך שאנחנו מתכננים להוציא אותו בקרוב ועד אז, אנחנו מפעילים מוקד תלונות שמטפל באופן שוטף בתלונות של צרכנים, של צרכנים שנפגעים מהנושא הפרוץ ולא רגולאטורי של החיוב, השימוש במכשיר הסלולאר ככרטיס חיוב.

תודה רבה. אני רוצה להתחיל לסכם את הדיון ולומר שאני מאוכזב מתמונת המצב שלפיה, בעצם, אין עשייה רבה של משרדי הממשלה כדי להבטיח הגנה אקטיבית פעילה ויעילה בכל הקשור לפרסומת מסחרית, דרכי שיווק מסחריות, בלתי הוגנות, כלפי ילדים. גם בצד השיווקי, גם בצד החינוכי, ויש למערכות הרבה מאוד מה לתקן. אני אומר הרבה מאוד מה לתקן. עכשיו זה עוד לא לסיכום, אני פעם ראשונה עוסק בנושא הזה. אני פעם ראשונה מתוודע לנושא. ממש, אני בתול בעניין, ממש בתול. אני מוכרח לומר שאני מופתע. אני ממש מופתע במובן של מאוכזב, חשבתי שקצת אנחנו יותר מתקדמים בהגנה על ילדים בתחום הזה. יתר על כן, המסמך של ה- מ.מ.מ. חשף את הידיעה שכבר ב- 2007, כשהוועדה הזאת קיימה דיון בקשר לחברות הסלולאר, הוצע אז להקים, היתה אז הסכמה להקים ועדה של משרד התקשורת, המועצה לשלום הילד, מועצת התלמידים הארצית, חברות הסלולאר ועמותת ידיד, כדי לטפל בסוגיה הזאת. המועצה לא קמה.


עכשיו לסיכום. קודם כל, הפנייה שלנו היא פנייה למערכת החינוך, כדי לבחון ולבדוק כיצד ניתן לתגבר את החינוך לצרכנות נבונה, כיוון שאין חלופה, אנחנו לא רואים חלופה יעילה יותר להתמודד בסוגיה הזאת עם הילדים.


הדבר השני זה שאנחנו מבקשים מהרשות לסחר הוגן, כך עכשיו היא נקראת, שבסיום ההתארגנות ועיצוב סופי של תוכנית העבודה, שיכלול גם תקציב, גם כוח אדם, גם לוחות זמנים, גם חקיקה, בהקשר של הילדים, ביתר הדברים אנחנו לא עוסקים, בהקשר של הילדים. תעדכנו אותנו כדי שנוכל לקיים דיון המשך בדבר הזה.


רשמנו לפנינו את הודעתך, שאתם עוסקים בהסדרה חוקית למנוע סחר וצרכנות של ילדים דרך חשבונות הסלולאר. רשמנו את הדבר הזה לפנינו.


אני חושב שמן הראוי לנסות להגיע לאמנה משותפת של הגופים העוסקים בדבר הזה, הגופים של המגזר השלישי, כמו אמון הציבור, מועצה לצרכנות, מועצה לשלום הילד, וגם הוועדה, עם איגוד לשכות המסחר. אני חושב שאפשר לקיים אתם פגישה. אני אקבל על עצמי לזמן פגישה עם הנהלת האיגוד ועם הגופים האלה, כדי להגיע לאיזה שהיא אמנה.

אפשר להוסיף את איגוד המפרסמים.

לדעתי, אם נגמור עם האיגוד שלהם, בואו נתחיל אחד-אחד.

אדוני היושב-ראש, גם יוניסף ישראל ישמחו להצטרף.

בסדר גמור. אני מבקש, פה המגזר השלישי. יצחק, בוא תיקח על עצמך לאסוף את הגורמים האלה, כדי לנסות להציע איזו שהיא אמנה, שאפשר לעמוד בה וברגע שתודיע לי שיש, אני אזמן אצלי את הישיבה הזאת, כדי שתהיה אמנה. וגם, אותו דבר, גם עם הרשות השנייה ומועצת הכבלים, כדי להגיע אתם גם כן לאמנה שהיא מעבר לחוקים בסוגיה הזאת. אלו שני מפגשים.

אני ממינהלת הסדרת השידורים, ליד המועצה לשידורי כבלים ולוויין. קיימת בעצם אמנה, נוסחה כבר ב- 2002 ברשות ועדה בראשות פרופ' למיש, אמנה שחתמו עליה גופים שמשדרים לילדים וב- 2008 המועצה לשידורי כבלים ולוויין יזמה.

יש לנו בקשה. אם אפשר להעביר את האמנה הזאת לד"ר יצחק קדמן.

אפשר.

ותראה, אם יש צורך לרענן, לעדכן, לראות אם זה עובד, לא עובד. אנחנו לא מדברים על ערוצי הילדים.

האמנה היא בעצם יוזמה של ערוצי הילדים, חתומים עליה גם פלטפורמות השידורים.

אני יודע, אני הייתי היוזם שלה, כשהייתי יושב-ראש ועדת החינוך בכנסת ה- 15. את זה אני יודע. לכן אני הולך, אנחנו לא מדברים על ערוצי הילדים. מדברים על ערוצי המבוגרים. שם הבעיה. הבעיה היא פחות בערוצי הילדים, אני מסכים אתך. אני חושב ששם השיטה של אמנה, להפך, היא דוגמה מאוד טובה, אני חושב שהיא דוגמה מאוד טובה. בכל מקרה, תעבירי לו.


ברגע ששתי האמנות האלה יהיו מוכנות, אנחנו ניזום את שני המפגשים האלה ואני מקווה שבהידברות ובהבנה, סך-הכל זה ילדים של כולם. ניתן להגיע ולא נצטרך לחשוב גם על אמצעים אחרים.


יש עוד משהו?

אני הייתי מציע שבהחלטה אנחנו נפנה שתי קריאות נוספות, האחת לציבור ההורים, והשנייה לציבור בני הנוער, מה שאמר פה הנציג של מועצת התלמידים, בהם תלוי הרבה מאוד.

כן, בהחלט, אני מקבל את זה. גם דיברנו על כך, שהוועדה גם פונה בקריאה להורים לתת את דעתם ולהקפיד מאוד על התנהלות הצרכנות של ילדיהם, להימנע מללכת שבי אחרי מוצרי מותג, שגורמים לתחרות מיותרת וכן קריאה דוגמה גם לציבור התלמידים, הצנע לכת. הצנע לכת.

אני חושבת שאולי צריך לבקש ממשרד החינוך להכניס תוכנית על צרכנות נבונה, כתוכנית חובה. כי היום היא כתוכנית רשות.

אני יודע שאני אכתוב ולא מצא מזה כלום. אני מעדיף לנסח את זה כמו שאנחנו ניסחנו את הדבר הזה ויהיה הרי דיון מעקב, אז אנחנו נשמע ואז, אם נגיע למסקנה שאין, או שנציע חוק, או נציע כל מיני דברים. יש חוק שמחייב לימוד של עזרה ראשונה, אז יהיה חוק שמלמד את זה. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:35