PAGE
19
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

2.11.2010

הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 98

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שלישי, כ"ה בחשוון התשע"א (2 בנובמבר 2010), שעה 11:00

ישיבה חגיגית: הצדעה למסורבי העלייה

חברי הוועדה: ליה שמטוב - היו"ר

זאב אלקין

מיכאל בן ארי

דניאל בן סימון

אילן גילאון

יעקב כץ

אברהם מיכאלי

אנסטסיה מיכאלי

מרינה סולודקין

שלמה מולה

דמיטרי אפרצה, מנכ"ל משרד הקליטה

חנוך צמור, משנה למנכ"ל משרד הקליטה

אלכס מרשון, מנהל מערך המ"ע, המחלקה לעלייה, הסוכנות היהודית

גרשון בליצקי

נעמי בן עמי, ראש נתיב

פולינה קורובוב, עוזרת בכירה לראש נתיב

רלף גולדמן, נשיא לשם כבוד של ארגון הג'וינט העולמי

אליהו הראל, מסורב עליה

רומן ספקטור, מסורב עליה

הרב אליהו אסאס, מסורב עלייה לשעבר מבריה"מ

אליהו ולק, מנכ"ל האגודה לחקר תפוצות ישראל

יוסף מנדלביץ'

אהרון גורביץ'

מישה שאולי, כותב ומתרגם ספרים על מלחמת העולם השנייה

זאב (ולדימיר) פרסטין, מסורב עלייה

אירה דשבסקי

מיכאל בייזל

מיכאל בייזר

יעקב שטרייכר

יונה, חבר המתרגמים בע"מ

הצדעה למסורבי העלייה

בוקר טוב לכולם, ולצופי ערוץ הכנסת. היום זה יום מיוחד ואני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה, ישיבה חגיגית ומיוחדת, לכבוד פעילי ומסורבי העלייה. היום נמצאים כאן גם קבוצה של אסירי ציון, שהם גם מסורבי עלייה ופעילי עלייה, אף שילמו על כך מחיר כבד. גם נמצאים אתנו כאן נציגים של משפחות יהודי גרוזיה, שכתבו מכתב אל האו"ם וביקשו לעלות למדינת ישראל ואז ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, הקריאה את המכתב הזה במליאת הכנסת.


אנחנו התכנסנו כאן היום כדי להודות לכל מסורבי העלייה ולפעילי העלייה, על פעילותם ועל גבורתם ורוצים היום להגיד להם תודה. אתם פעלתם מתוך סיכון והבאתם להסרת מסך הברזל והתחלת העלייה של שנות ה- 90. לאחר מלחמת ששת הימים יותר ויותר יהודים מברית המועצות ביקשו לעלות למדינת ישראל וביקשו מהשלטונות הסובייטיים את האישור לעלות לארץ אבל רובם נענו בשלילה וחברים, אז הסירובניקים, כמו שאנחנו קוראים להם, הם פוטרו מעבודתם, חברים התרחקו מהם וגם לפעמים קרובי המשפחה התרחקו מהם.


לצערי, מדינת ישראל התייחסה באופן שונה לפעילי ומסורבי העלייה ולאסירי ציון, כאשר בעצם ההבדל היחיד ביניהם היה שחלקם נאסרו והאחרים לא. מסורבי עלייה נלחמו על הזכות לחיות במדינת ישראל, שילמו על כך ביוקר ובהגעתם לישראל, הם ממשיכים במאבק למען זכויותיהם הסוציאליות.


אני העליתי את הנושא הזה בוועדת העלייה והקליטה לראשונה בדצמבר 2009 ולאחר מכן פעם נוספת במרץ 2010 ואז פניתי אל קבינט העלייה, בראשות שר החוץ אביגדור ליברמן ונתיב ומשרד הקליטה יצאו בפרסום נרחב בתקשורת, כדי לקרוא למסורבי העלייה לפנות ללשכת נתיב, כדי לקבוע ההתאמה לזכאות פנסיונית לפי הקריטריונים שנקבעו. באמצע חודש מאי האחרון, השיבה לי לשכת הקשר של נתיב, כי בעקבות הפרסום פנו 140 סירובניקים והועברו לטיפול למשרד הקליטה. אני יודעת ששרת הקליטה וגם מנכ"ל הקליטה שכרגע הגיע לישיבה, פועלים בכל המרץ למצוא פיתרון ראוי עם שותפיה נתיב ואגף התקציבים באוצר.


לפני שאנחנו היום נדבר על הנושא, אני אבקש מכל אחד להתייחס בקצרה לנושא, כי יש לנו פחות משעה וחצי, משהו בסביבות שלוש, ארבע דקות כל אחד, בצורה תרבותית ותינתן זכות דיבור לחלופין לחברי הכנסת וגם לנציגי הממשלה וגם למסורבי ופעילי העלייה.


נתחיל מחברי הכנסת.

אני דווקא מציע להתחיל עם הציבור שהגיע לכאן.

בסדר. אז אני מציעה להתחיל קודם כל מאסירי ציון. נמצא אתנו הרב יוסף מנדלביץ'. בבקשה.

תודה. קודם כל, אני אציג את עצמי. אכן, כפי שאמרה הגברת שמטוב, אני יחד גם פעיל עלייה, מסורב עלייה ואסיר ציון. התחלתי את הפעילות בשנות ה- 60, יחד עם אליהו ולק וחברים אחרים בריגה, אחרי כשש שנים, הגשתי בקשה לעלייה, בשנות ה- 60, קיבלתי פעמיים סירוב לעלייה וכידוע, ב- 1970, נעצרתי יחד עם החברים בשדה התעופה, בניסיון לפרוץ את ההסגר הלא טבעי בין יהודים בברית-המועצות לעם ישראל בכל העולם כולו.


רציתי לציין שלמעשה אין הבדל משמעותי בין המצב של אסירי ציון לפעילי העלייה. ההבדל היחידי שיש לי תגית שאני יכול לשים על דש החליפה שלי, שאני אסיר ציון. מיתר זכויות אני לא נהנה. במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, סבלתם – סבלתם, עכשיו אתם באתם לפה, תהיו כמו כולם. לכן, נציין את זה, אם אסיר ציון מגיע לפת לחם, אז לכן יש לו איזה שהיא זכות, כמקרה סוציאלי, לקבל השלמה, לא יותר מזה, תבדקו את זה. אבל כרגע אנחנו פה ואני מברך את הגברת שמטוב, את כל הוועדה, ובמיוחד חבריי פעילי העלייה, מסורבי העלייה, שפעלו והגיעו לתוצאה מסוימת בכך שבאמת מכירים אותם, מכירים אותנו, כאיזה גוף או קבוצת אנשים שמגיע להם התייחסות מיוחדת וטוב עשיתם.


מה שבכל-זאת מעלה סימן שאלה, זה שכל התהליך התחיל עכשיו, לא באשמת הוועדה, אבל בכלל, התופעה קיימת כבר לפחות 40 שנה ורק עכשיו התעוררו לדבר הזה וגם עכשיו, כשאנחנו יודעים, עדיין נמשכת הסחבת, זה כבר שנה וחצי שמטפלים בנושא, מעבירים קריטריונים, הוועדה כבר העבירה את זה למשרד הקליטה ועם כל הכבוד, גם עם הגב' סופה לנדבר ועם כולם אנחנו יודעים שברגע שזה מגיע למשרדי ממשלה, ובמיוחד לבחורים ממשרד האוצר, שם זה שוקע.


לכן אני פונה לחברי הוועדה וגם לחבריי אסירי ציון, לא להרגיש שעשינו משהו, ההפך, להרגיש שהנושא עדיין דורש מאמץ רב בטיפול. אני מקווה שגב' שמטוב גם משהיא מתחלפת ואני מברך אותה על כל מה שהיא עשתה, תישאר.

עוד אין מחליף. מחפשים. אתה רוצה?

מכל מקום, לא להוריד את הנושא מהשולחן, לא להרגיש שמכיוון שזה נמצא במשרד הקליטה, פתרנו את הבעיה. אני אומר לכולם – הבעיה קיימת בדיוק מה שאני מכיר את זה בנושא אסירי ציון, מעלים, מדברים, וככה זה נמשך שנים. אז בבקשה, תמשיכו ואני מציע שבאמת תעשו פיקוח צמוד למה שנעשה גם במשרד הקליטה, עם כל הכבוד למשרד ולשר ולמנכ"ל. תודה רבה.

ליה, אני חושבת שאנחנו צריכים להזמין את הבן של יורי שטרן לשבת אתנו.

רציתי לשאול את הרב מנדלביץ', לא, אני באמת, אני די מופתע לשמוע את הדברים שלך. אתה רוצה לומר שהגעת לארץ, אחרי מאבק ארוך, והתקבלת פה בזרועות פתוחות, אתה זוכר את זה, בשדה התעופה, קבלת פנים בלתי נשכחת, נדמה לי ראש הממשלה הגיע לשדה התעופה או ראשי מדינה.

לא הגיע.

לך לא הגיע, אבל נדמה לי לאידה נודל הגיע. אבל אתה רוצה לומר לי שמאז, בעצם, אחרי קבלת הפנים, שום דבר?

שום דבר.

הגעתם לפת לחם ולא היה למי לפנות?

ברוך השם, אני אדם צעיר ואני עובד, אבל ברגע שאני יוצא לפנסיה, אני צריך לעבוד במוסד ממשלתי ציבורי, כדי יחשבו לי את ה- 11 שנה שישבתי בכלא. אבל מכיוון שאני עובד בישיבה, וזה לא משרד ציבורי או משהו, גם זה לא נחשב לי.

יש לכם תקצוב מיוחד בישיבות, אנחנו יודעים את זה. מקבלים מהצד.

אני כבר לא אברך, אני סבא של אברכים, אבל גם זה לא מגיע.

הרב מנדלביץ', גם לפי החוק שעבר בכנסת, לא מגיע לך?

החוק שעבר בכנסת אומר שיש מבחן הכנסה. מבחן הכנסה, אשתי ברוך השם צעירה ממני בהרבה, ומה שהיא מרוויחה, מכסה את זה. זאת אומרת, לא מקבל שום השלמה לשום דבר. אלא אם כן, חס ושלום אתגרש או משהו, אז אולי נקבל עוד 1,000 שקל. אז זה לא כדאי.

לא שווה את זה.

תודה. חברת הכנסת מריה סולודקין, בבקשה.

אני רק רוצה להוסיף למה שיוסף אמר, כי קדנציה שנייה, בכנסת יש חוק, אסירי ציון בקדנציה הזו זה חוק שלי ושל רוברט אילטוב, להוסיף כסף עבור כל השנה שאנשים חיו בכלא. אני אגיד לכם, אנחנו כאן מסורבי עלייה ואסירי ציון, זה אותו מצב כמו ניצולי שואה, ואלו שפליטי שואה. כל עוד אנחנו לא נעשה דבר לאסירי ציון, אני לא חושבת שאנחנו נתקדם גם עם מסורבי עלייה.

אני מציע לראות את זה יחד. אנחנו יחד.

תראה, אנחנו אנשים פרגמאטיים כאן, אנחנו מסבירים. אבל מה, החוק הזה, אנחנו עם רוברט העלינו לפני חצי שנה, הממשלה לקחה פסק-זמן רב, ולא עונה. החוק מאוד צנוע, לכל אסיר ציון, עבור השנים שהוא היה, עבור כל שנה שהוא היה בבית כלא, להוסיף כסף ואנחנו עם רוברט היינו פתוחים לדון בסכום וזה וזה, זה חוק שהגיעה אלי קבוצה של אסירי ציון, לפני כמה שנים, ואני עשיתי חוק. לי היו מחשבות מה יהיה בחוק, בגלל שיש לי ניסיון 15 שנה. אנחנו אמרנו לאסירי ציון, אז עדיין אין תשובה, עוד כמה שבועות החוק יהיה עוד פעם בבמת הכנסת ואני אבקש להצביע ולי זה לא חשוב אם זה יהיה נגד או זה יהיה בעד.


בישיבה הקודמת אני אמרתי – כולם אנשים מאוד מכובדים ואנשים לא צעירים ואנשים מאוד מאוד צנועים וזו הבעיה שלנו. בגלל שאם אנחנו נעשה, ואני מוכנה אתכם, אני לא הייתי אסירת ציון, לא מסורבת עלייה, אבל אני למדתי שלוש שנים אצל לנה וזאב שחנובסקי עברית, כשלא היו ספרי לימוד. אנחנו, המשפחה שלי ידעה מראש שלא ייתנו לנו בכלל, בגלל אבא שלי. אז מה שאני אומרת, עוד פעם, לשקול את הנושא שמדינה חייבת חוב מוסרי לכל הקבוצה של אסירי ומסורבי עלייה. אבל לפעמים צריך להסביר בשפה שמבינים במדינה את החובה שלנו, שפה שמבינים זה לצערי הרב, זה הפגנות. תודה.

תודה רבה. אני רוצה לתת זכות דיבור לרב אליהו אסאס, אבל לפני, אני רוצה להזכיר לכם שהרב אסאס הוא בשנות ה- 70 ובסוף שנות ה- 60, הוא התחיל ללמד תורה וגם כשהיה צריך להיות כנס תרבותי יהודי גדול, אני חושבת ב- 1976, ואז השלטונות הסובייטיים עצרו את כל המרצים שהיו צריכים אז להרצות, בכל-זאת הרב אליהו אסאס הוא הגיע לכנס הזה, הגיעו אנשים והוא נתן את ההרצאה שלו. זה נכון?

תיקון קטן. אני הייתי מסורב גם בבית, ישבתי במעצר בית באותם ארבעה ימים, אבל זה לא חשוב, רציתי להגיע וכתבתי את המאמר, אבל לא חשוב. חשוב שאנחנו כולנו היינו חבורה אחת, קבוצה אחת, יושבים פה מי שעשה א זה וברוך השם שהצלחנו במידה שאנחנו עשינו ודחפנו את זה גם כן לעם שלנו שם וגם כן לחברים שלנו פה וזה מה שעשינו לגבי התרבות והדת והכל.


ליה, תודה רבה, תודה רבה גם לחברי הוועדה המכהנים כעת והעתידיים, בגלל שאת הזכרת תורה, אז אני חייב עכשיו לומר שחז"ל אמרו את זה בפרקי אבות – אם אין קמח, אין תורה, ואם אין תורה – אין קמח. אז הירושלמים אומרים הכל מתחיל עם קמח ונגמר עם קמח. זאת אומרת, ואצלי זה קצת אפילו בושה מה שמרינה סולודקין אמרה נכון – אנחנו מתביישים מכל הנושא של כסף ושל פיצוי ושל תמורה והכל, באמת מתביישים, ועובדה שאנחנו לא דיברנו על זה הרבה הרבה שנים והיינו אולי אפילו טיפשים או לפחות לא חכמים. כי חכמים אמרו – אם אין קמח, אין תורה.

תמימים.

תמימים, אני מסכים, תמימים. אבל עכשיו ברוך השם, באמת, אנחנו מדברים על זה ויושבים פה ועוד פעם, תודה לליה ותודה לכל אחד פה.


אני רוצה לומר באותן שתי דקות, שאנחנו לא מדברים פה, ראשית כל, אני רוצה להתחיל בכל-זאת עם שבח. באמת, התיישבנו פה, אני חושב בכל-זאת, לא לדבר על כסף. אני מתבייש לדבר על כסף, לא לדבר על כסף. בגלל שעושים עבודה גדולה מאוד, גם אנחנו שם וגם בוודאי מדינת ישראל וגם השליחים של מדינת ישראל וגם אנחנו, שבעצם היינו שליחים של מדינת ישראל, לא פורמאליים. כי אף אחד לא חתם איתנו חוזה שם. לחתום על החוזה, אפילו אם מישהו רצה, זה לפחות עשר שנים בכלא, או יותר אפילו. אז לא חתמנו חוזים. אבל באמת היינו שגרירים ושליחים וזה מאוד מאוד חשוב להבין, כי אחרת אנחנו באיזה קבוצה סתם אנשים מסכנים, קרבנות, באמת קרבנות של המשטר הסובייטי. אבל אנחנו היינו פעילים ולא קרבנות ושליחים ועשינו את התשתית והרשת והכל, על-מנת להקים תנועה שהביאה בסופו של דבר מיליון אנשים לפה. זה לגבי השבח.


עכשיו אני רוצה לומר כמה נקודות שגם יוסף אמר פה וגם ליה וכולם ידברו על זה, אני חושב, שצריכים איזה שהוא יחס צריך להיות על-מנת שזה יהיה מוסרי וצודק. יחס בין מה שבן אדם עשה ומה שהוא אחר-כך, איזה מעמד שלו. קצת יחס לתת. ולצערנו, בגלל שאנחנו לא עובדים פה ולא עבדנו ואפילו אם עבדנו, כעובדי מדינה, אז אין לנו אחרי גיל מסוים, 65, 67, שום פנסיה בכלל, אלא אם כן מישהו הרוויח בצד והכל, וכל אחד שגר פה, בתוך עמי אנחנו גרים, יודע שזה מאוד מאוד מחפיר בגיל 70, בגיל 80, בגיל 85 או יותר, להסתפק ב- 1,500 – 2,000 שקל, ואם עוד יוסיפו לזה 100 שקל, ואותו בן-אדם, וברור שאני לא מדבר על עצמי, בגלל זה יש לי כוח מוסרי לדבר, לא בגיל הזה, למרות שלא יהיה לי פנסיה, אז אני גם כן לעתיד שלי דואג, אבל נכון להיום, זה לא אני. זה אותם אנשים כמו ולדימיר סלפק ואני לא רוצה פשוט כל האנשים שיושבים פה, בגילאים 75 – 80 ויותר, שום דבר. זה לא יכול להיות, הם עשו כל עבודה, על הכתפיים שלהם, וגם ישבו בכלא וגם בלי כסף וגם כנגד, אי-אפשר פשוט לספר, לא בשלוש וגם לא ב- 30 דקות, את כל הדקויות של חיים שלנו כמסורבי עלייה. היינו סוג ד' ו- ה' ו- ו' ו- ז' ו- ח' של חברה. וגם ילדים בבית-הספר, וגם חוג משפחה, כולם סבלו, סוף פסוק, 1,500 – 2,000 שקל, כמו כל אחד שהגיע היום, יגיע כעולה חדש. אני חושב שזה לא הוגן, לא צודק. זה לא לשם הטוב של מדינת ישראל ואני חושב שיתחשבו בשעון הביולוגי, כמו עם קבוצות אחרות, זה יש עניין של שעון ביולוגי ואני אומר את זה עוד פעם, אני עכשיו לא בקבוצה הזאת, אבל זה שעון ביולוגי וכל יום שעובר, הוא לא חוזר, כידוע. אז הבקשה שלנו ואני לא אומר יותר מבקשה, זה הסדר הגיוני, כמו שעכשיו דיברתם אתם, גם ליה וגם מרינה, דיברתם על אחוזים, על כל שנה, וצריכים להסביר, ובזאת אני אסיים, צריכים להסביר למה אנחנו מדברים על כל שנה? זה שנה שם שלא באשמתנו, אנחנו לא היינו פה, זאת אומרת, לא יכולנו לצבור את הפנסיה, זה לא אשמתנו. זה לא בגלל היינו עצלים ולא עלינו לארץ, אלא להפך, רצינו לעלות, רצינו לעזור לאחרים לעלות, עשינו את כל זה ועכשיו תמורה לזאת זה כל שנה, כמו כל שליח, כמו כל שגריר, כל שנה, סתם אני אומר, 3% של שנה, של פנסיה ממוצעת, של עובד מדינה, על כל שנה שבן-אדם היה שם ולא באשמתו לא יכול לצבור פה. אני חושב שזה הוגן, צודק, וזה רק לשבח ולתפארת מדינת ישראל. תודה רבה.

תודה. בבקשה, חבר הכנסת בן ארי.

קודם כל, אני מרוגש להיות פה נוכח בין הקבוצה, קשה לי להגדיר את זה במילים, אני אולי מצד של סיפור אישי אני אתחבר לדברים של הרב אסאס שאני חושב שאמר את הדברים בצניעות, אמר את זה במיעוט. בדיוק פגשתי עכשיו את מכובדי, יוסף ביגון, שאתמול שלח אלי רישומים שמישהי עשתה על-פי התיאורים שהוא ישב נדמה לי במרתפים שם במוסקבה, באחד מהם שהוא מצייר חזק ואמץ ומגן דוד ולמטה את השם שלו ולימים יושב שם מי שהוא היום יושב-ראש הסוכנות, נתן שרנסקי, ובשעות מאוד קשות של הרגשה של, מבחינתו, העולם נסגר עליו והוא רואה את זה ומתחזק, ביקשתי ממנו רשות, אמרתי לו – אני הולך, אני מכין את הילד שלי לבר-מצווה, ואנחנו מכינים ביחד חוברת שאני קורא לה ערגונות לארץ ישראל. ערגונות מלשון ערגה. עם הילד שלי, אני אומר לעצמי, אני מכין אותו לבר-מצווה. אם רק הוא יסתכל על מה הוא יקבל בעתיד, על דברים חומריים, בלי שיהיה לו את השורשים שלו, מנין הוא בא, עם דור או עם שאין לו עבר, אין לו עתיד. הקבוצה הזאת שנמצאת כאן, זה הפנתיאון של עם ישראל. אני רוצה שכולנו נדע, לאה, וידידי חבר הכנסת בן סימון וחברתי, חברת הכנסת מרינה סולודקין ואחרים. המעשה שעשו האנשים האלה, הנבחרים שבסיירות שלנו, אני מסופק אם היו עושים. לעמוד בפני הדוב הרוסי, מה שנקרא. בימים שכל העולם רעד מפחד ממנו, המלחמה הקרה, ולהכריז מלחמה נגד זה, איזה מלחמה זה, סתם מלחמה אישית? זה היתה מלחמה על קיומו של העם היהודי שהיה נתון לא למשיסה, אלא למחיקה. עם ישראל שהיה, העם היהודי בברית-המועצות, במשך 70 שנה של תעשייה של מחיקת כל זהות יהודית והם עמדו על זכותם ללמוד עברית וללמד עברית ובגלל זה, שני דברים – הם הרימו ראש ויצרו סביבם את התקווה שיום אחד הם יקיימו את הערגה הזאת של העלייה לארץ ישראל, של שלח את עמי. אבל מצד שני, הם חיילים שנפצעו בקרב. ברוך השם לא נפלו, הם כולם עומדים פה לפנינו זקופים וגאים ואני מתבייש יותר ממך, הרב אסאס על מה שאתה אמרת. אני מתבייש שצריך בכלל לבקש לאנשים האלה שהקריבו, לא עבורם באופן אישי, הם סמל, הם הפנתיאון של כל העם. כל עם היה מתגאה באנשים האלו, היו הולכים עם מדליות, אני לא מדבר על פנסיה. ואצלנו, אנחנו מדברים על הדבר המינימאלי, מינימאלי ביותר.


מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, היא לא מדינה רק של ישראל, היא מדינת העם היהודי. כשלהם היה צרה, רציתי לדבר פה על הפעילות של הרב בברית-המועצות אולי זה בהזדמנות אחרת. אבל אני זוכר כילד קטן את הכנת השלטים של שלח את עמי, הרגשנו את הלב הפועם ביחד אתם. אבל לחשוב שהם באים לפה, בשנים היקרות האלה שהם הקריבו, הם כביכול מתייחסים אליהם כאן באדישות, בחוסר הבנה להפסד העצום שלהם ולזקנה לא בכבוד? לדבר המינימאלי? לא מדבר על הכבוד הלאומי שצריך להיות להם, אני מדבר על הכבוד הבסיסי, שזה דבר שאני חושב שהוא מביש. מביש אותנו, לא אותם. והוא החמצה שלנו כעם, לא שלהם.


ולכן, אני חושב שחקיקה נכונה בעניין הזה, לא מדובר פה בסכומי עתק, לא מדובר פה בסכומי עתק, מדובר בקבוצה מכובדת מאוד אבל שאפשר לעמוד בה, אפשר לעשות, הנה, יש לנו פה חבר הקואליציה, ועוד חברת קואליציה, חבר הכנסת דניאל בן סימון.

ואנחנו באופוזיציה.

אנחנו באופוזיציה, אנחנו ניתן את כל התמיכה כדי להעביר את החקיקה הנדרשת, המתבקשת הזאת, כדי לחנך את הדורות הבאים שלנו, שגיבורים כאלה שבזכותם העם היהודי לא נמחק, שהרימו ראש נגד מי שרצה למחוק את העם היהודי, זה שום דבר לא פחות מזה. ואנחנו צריכים לעבור מדיבורים למעשים.

תודה רבה. יושב פה עוד אדם צנוע ביותר, וזה אהרון גורביץ', אחד מפעילי העלייה ואפשר להגיד שבזכותו ובזכות החברים שלו, היום אנחנו ארגנו את הכנס הזה ואני יודעת שכשהיית יותר צעיר, אז ארגנת והשתתפת בהצגות פורים שפיל וכו', אז בבקשה.

אני הגעתי ב- 88, במקום להגיע בגיל 35, הגעתי בגיל 50. בגיל 70, כבר התחלנו להתעורר, התחלנו איכשהו דיבורים על העתיד שלנו, שהגענו לגיל והתחלנו להבין שאנחנו לא בטוחים בשום דבר, צריכים לדאוג לפרנסתנו כל יום, עד סוף ימינו. בדיוק לפני שנתיים, אני לקחתי על עצמי את העבודה השחורה, נגיד ככה. היה הרעיון, רעיון מבריק של אליהו אסאס, וכתבנו מכתב לפני שנתיים, בדיוק לפני שנתיים, בנובמבר 2008. מכתב לכב' נשיא המדינה, אחר-כך זה התגלגל ממשרד אחד למשרד שני ומחבר כנסת אחד, זה התגלגל והתגלגל והתגלגל, עד שזה הגיע לכנסת לליה שמטוב, אז התחיל לקבל איזה שהיא תאוצה. אבל אני רוצה להגיד שזה כל-כך מתיש אותי, שפשוט הבנתי שצריכים להיות בריא וצעיר ועם פה מלא שיניים ולא סתם שיניים, שיניים חדות מאוד.


אני לא אגיד הרבה דברים שאמרנו על פעילות שלנו וכל זה היה מספיק. שם עמדנו, ידענו שאנחנו עומדים מול האויב שלנו, פה כולם מעריכים אותך, כולם מזהים אותך, כולם מוכנים לעזור ואין שום דבר, שום דבר שנתיים, שום דבר משמעותי, זה פשוט. אני אישית לא יודע, לא יודע. בקושי אפשר להגיד הגעתי לפה, שזה מתיש מאוד, ועד הסוף. אין כוח. לצערי, אני התחלתי בגיל 70. רצינו מאוד שתגיע לוועדה משפחת סלפק, לא יכולים בגלל הבריאות, בגלל הבריאות שלהם. ועוד ועוד משפחות.


יש פה ולדימיר פרסטין, אין מילים כמה סחב על עצמו את הבן-אדם הזה. אצלי אישית, אני חושב שאין ממסורבי העלייה, מכל הערים, בן-אדם שלא יודע את השם של ולדימיר פרסטין. אתמול לאימא שלו היה יום הולדת, ליה פליקסון פרסטין, היה 97. וכל השנים שאנחנו מדברים, יש לה דאגה אחת ויחידה – ולודיה פרסטין, בגיל מעל 75, אם אפשר להגיד, 76 עוד מעט, הוא חייב לדאוג לפרנסה, זה, לא יודע, אי-אפשר להבין, אי-אפשר להבין, אי-אפשר להאמין שככה זה. זה מה שרציתי להגיד.


ועוד פעם, תודה ללאה שמטוב ולמשרד הקליטה והרווחה, משרד הקליטה שמנסים לעזור. משרד הקליטה.

תודה רבה, אהרון גורביץ'. בכל-זאת, אני מבינה אתכם ואנחנו כולם יודעים את הבעיות שלכם, אבל היום אנחנו החלטנו לעשות ישיבה חגיגית ורצינו שתספרו קצת מה אתם עשיתם שם ואתה כבר דיברת על זאב פרסטין, אבל אתה לא הזכרת את סבא שלו, את פליקס שפירא, שהוא היה הראשון בין אלו שחיבר בשנות ה- 60 את המילון רוסי עברי. ושזה היה בכל בית יהודי ואצלי זה עד היום אצלי בבית, המילון הזה, שכשכבר השלטונות לא נתנו לחלק את המילון הזה, אז שלחו ועשו את זה בחוץ לארץ ומחוץ לארץ הביאו את זה.

בעלי גנב את המילון הזה מספרייה ציבורית. אנחנו מתנצלים, אבל לא היתה ברירה.

זאב פרסטין, אתה רוצה להגיד כמה מילים? בבקשה.

היו לי דברים בחיים שהקלו עלי בכל. קודם כל, 13 שנה אני הייתי באותו חדר, חדר אחד, עם סבא שלי, שכתב מילון. בגלל זה, ב- 74, כשנולד הבן שלי, החלטתי סופית לעלות ארצה. אני עכשיו בן 76, יש לי יתרון שני שלי, שאני עד עכשיו יכול לעבוד. קודם הייתי מהנדס אלקטרוניקה, עכשיו אני עובד בעיסוי, אני מזמין חברי כנסת נכבדים, לקבל ניסיון, בגלל שאנחנו ארגנו במוסקבה קבוצה שלמדה מאיש מסין, ממש סיני, ובעיניים מלוכסנות. ארגנו את זה בגלל שחשבנו שהכל שיש טוב ברוסיה, צריך להביא לישראל. אבל ככה קרה שרק אני ממשיך ועובד, כבר 40 שנה, עובד במסאז'. אז בבקשה.

תודה. נעמי בן עמי, ראש נתיב, שעזרה לנו מאוד ותמכה בכנס הזה, בבקשה.

יושבת ראש ועדת עלייה, הקליטה והתפוצות, חברת הכנסת הגב' ליה שמטוב, חברי כנסת מכובדים, מסורבי עלייה יקרים, פעילי עלייה, מרחבי העולם. קודם כל, ברכות על הארגון של היום הזה של הישיבה הזאת ושל ההמשך. אני מתרגשת ולכן אני הרשיתי לעצמי לרשום כמה מילים ולהקריא אותן.


אנחנו התכנסנו כאן בירושלים, במעמד חגיגי זה, רשמי, להוקיר ולהביע את הערכתנו הרבה לפעילי העלייה, למסורבי העלייה ולפעילי העלייה. אתם מסורבי עלייה, לחמתם על זכותכם לחיות חיים חופשיים וריבוניים במדינת ישראל. אתם האמיצים, הנפתם בסתר את דגל הציונות, תוך סיכון חייכם וחיי בני משפחותיכם. אתם הייתם המנהיגים והמובילים. אנחנו גאים בכם, יודעים היטב שהמלחמה שלכם היתה לא קלה ולעתים נראתה כבלתי אפשרית. עקשנותכם והאמונה בצדקת הדרך, הובילה אתכם ואת רבבות אחיכם הביתה למדינת ישראל. חייכם האישיים והמקצועיים נפגעו וגם בני משפחותיכם הפכו לקרבנות. המחיר היה לא קל, אבל תוצאות ההצלחה הן רבות. אתם זכיתם לחיות בביתנו הלאומי כאן, במדינת ישראל.


ברצוני להוסיף להודות ולהביע הערכה ללא גבול לאותם הפעילים אשר סיכנו חייהם בהבאת דבר ישראל אל מעבר למסך הברזל. אותם הפעילים היו הקשר המוחשי שבין מדינת ישראל לבין אחינו, ילידי ברית המועצות שנכלאו וסביבם חומות הברזל.


אתם פעלתם באומץ לב, בגבורה רבה, הגעתם לבתים, למשפחות, לאנשים, הבאתם להם דרישת שלום חמה מציון, הענקתם להם את התחושה שהם לא לבד. העם היהודי, ללא יוצא מן הכלל, עומד לצידם ומייחל ליום שהם ייזכו לחירות.


מדינת ישראל נושאת באחריות לגורל אחינו שבתפוצות. כחלק מהמאמצים של מדינת ישראל להירתם למען מסורבי העלייה, פעל ארגון נתיב בקרב היהודים וסייע לעלייתם תוך חיזוק זיקתם לציונות וחיזוק אמונתם כי יצליחו להשתחרר מכבלי המשטר הקומוניסטי.


לאחר פרוץ השערים מיליון העולים שהגיעו למדינתנו חיזקו את הכלכלה, הביטחון, את תחומי המדע, התרבות והספורט הפכו לאינטגראלי ובלתי נפרד מההוויה הישראלית. בזכות המאבק הפכה ישראל למדינה חזקה יותר, בטוחה יותר ומלוכדת יותר.


לסיום דבריי אני רוצה להודות לכם באופן אישי על הנחישות וההתמדה, על הכוחות והמאמצים שהשקעתם. אני רוצה להוסיף, אנחנו, כארגון נתיב, כפי ששמעתם ואני מניחה חלקכם גם יודע, עושים את כל המאמצים כדי להביא להצלחה את אותו המאבק שאני חושבת שאנחנו עושים אותו ביחד. אנחנו יחד עם המאמצים של כולם, גם חברי הכנסת, משרד הקליטה, כולל גם משרד האוצר, אגף התקציבים, אנחנו נעשה כולנו את כל המאמצים כדי לקדם את העניין, להביא את זה להחלטת ממשלה ולסיים את הפרשה הזאת. אני חושבת שאנחנו כולנו כמובן מבינים את הביקורת. אני מרשה לעצמי לדבר גם בשם מנכ"ל משרד הקליטה, אבל הוא כבר גם יגיב בעצמו. אנחנו מבינים כולנו את הביקורת, אנחנו מודעים לכך שזה לוקח יותר זמן ממה שאנחנו היינו רוצים ובוודאי אתם הייתם רוצים שזה ייקח, אבל אנחנו לא מפסיקים במאמץ. אז אני מאוד מקווה שתוך זמן יחסית מועט, אנחנו נצליח לסיים את המאבק הזה. תודה רבה.

תודה רבה. נמצא כאן אתנו הראל אליהו, נציג מ- 18 משפחות יהודיות מגרוזיה. אתה היית גם מסורב?

אני הייתי סטודנט שהפסיקו את לימודיי באמצע הלימודים. חייתי את החוויה הזאת, של להיות מסורב, לחיות על המזוודות שלוש שנים, אחרי שהובטחו לנו שאנחנו יוצאים והיתה סגירה מוחלטת של שערי ברית-המועצות. אז באותם הימים, אבא ז"ל, שהוא היה ראש ומארגני אותם 18 המשפחות, שראינו שהעסק לא זז, היה צריך לעשות מעשה והמעשה שנעשה זה מעשה גבורה אדיר שאיך להוציא מכתב של אותם 18 ח"י משפחות, שהם יהיו הדגל הראשון ומברית המועצות אי-אפשר להוציא מכתב או משהו, איך יוצא מכתב כזה שזעזע את כל אמות הסיפים של ברית המועצות ועשה את הסדק הראשון למעשה במסך הברזל, שזה היה מכתב קבוצתי שלקחו את אבא אחרי המכתב, תחקרו אותו מה ולהכחיש את המכתב. אבל מעשה הגבורה הזה נעשה הודות לאמונה הגדולה ביהדות שהיתה.


למעשה, כרגע נמצא פה אחי, שהוא היה בין החותמים במכתב הזה, משה, ולאחר הפרסום של המכתב, שהתפרסם גם באומות המאוחדות, התקבל כמסמך רשמי על מצב יהדות ברית המועצות. אחד העיתונאים באחד הראיונות ברדיו שאל אותי, אמרו לי – אתה הגעת לכאן כסטודנט וכלום, שבועיים-שלושה אחרי שעלינו לארץ אבא נפטר ממחלה קשה. שאלו אותי – מה קיבלת מזה, עזרה קיבלתם, לצורך זה? הייתם מאבק אדיר. אמרתי – קיבלנו הכל מה שרצינו. התפלא – מה זה? מה? מה קיבלת? אמרתי לו – המכתב של ה- 18 מסתיים, שכן אין אנו דורשים הרבה, רק שיניחו לנו לצאת אל ארץ אבותינו ואת זה קיבלנו. ברוך השם, זכינו להיות בארץ אבותינו, לבנות ולהיבנות בה.


את הזכות של האבא, נכון, יצחק רבין בשנת 75 עשה פתיחת כיכר בירושלים עיר הקודש, שעל שם שבתאי אלשווילי, זה כמובן הוקרה גדולה, ובנוסף לכך, היתה לנו הבטחה על-ידי חבר הכנסת זבולון המר, שהמכתב הזה יילמד בבתי-ספר וייכנס לספרי הלימוד. באחת מוועדות החינוך שהיינו, ואני שמעתי את הבדיחה הזאת שאם רוצים לקבור נושא כלשהו, מעבירים לוועדות הכנסת, משם עד שיוצא משהו, אז זה תלוי בזה ו-ויכוחים, וזה משם לא יצא. אז כבר הרבה זמן. אני מקווה שההבטחות שניתנו ואת הדבר הקטן, והדבר הגדול שיילמדו לפחות כמה שורות בבתי-הספר, את זה הייתי מאוד מבקש, שאפשר יהיה, חברי הכנסת, יושבת-הראש ליה שמטוב, אם תוכלו לקדם את העניין, זה נושא מאוד מאוד חשוב שיילמד, היסטוריית הגבורה של מאבק יהודי גרוזיה, במסגרת של ברית המועצות. כמובן, המכתב הזה היה גולת הכותרת, אבל המאבק שהתחיל הרבה לפני כן והמשיך כמובן וכל זה, זה לא נגמר עדיין.

תודה רבה. נמצא אתנו כאן אני חושבת הכי צעיר מאיתנו, זה רלף גולדמן, שהוא היום בן 96.

הישיבה היום, התכנסנו כדי להצדיע למסורבי העלייה. ואני מצטרף בכל ליבי להצעה הזו, בשמי ובשם הג'וינט, ארגון הג'וינט העולמי. אני רוצה לגעת פה בשלושה נושאים של ההיסטוריה. בכל עלייה או הגירה, יש נשירה. כאשר אני הגעתי לתפקיד מנכ"ל הג'וינט העולמי, הנשירה לדאבוננו עמדה להגיע ל- 50% וזה סיכן את העלייה מברית-המועצות. היו אי-הבנות בגלל הסיסמה של חופש הבחירה. אני לא אכנס פה לשמות. גם בארץ ובחוץ לארץ, מכיוון שיהודי התפוצות תמכו פוליטית ביציאת יהודי ברית המועצות, ביקשתי מראש הממשלה אז, יצחק רבין ז"ל, שיקים ועדה שתדון בנושא. אחת המסקנות שלנו היתה שאם אנשים נושרים ומבקשים הזמנות או ויזות כמו שזה נקרא, שנתיב לא תשלח להם הזמנות ביד. הבאתי את בני המנוח מהארץ לווינה, על חשבוני, ונסענו יחד ברכבת הסגורה מווינה לרומא, עם הנושרים. העובד שלנו, עקיבא כהנא ז"ל, ידע רוסית וקיבל רשימה של 87 מהנושרים שקיבלו ויזווים, ורשימה שישלחו להם הזמנות מהארץ. בטוחים היינו שאלה גם כן ינשרו. את המסר הזה העברתי דרך בני לראשי נתיב. תגובת נתיב היתה שזה יהיה בלתי מוסרי לא לשלוח ויזווים. אם כן, הגופים בארצות השונות ישלחו את הבקשות להזמנות או ויזווים באותו זמן ממשלת ארצות-הברית היתה מקבלת כל שנה 705 אנשים, בקשר לאיחוד משפחות. אני משאיר את הנושא להיסטוריונים, אבל אני רוצה שהעם בישראל ידע שהג'וינט ביקש מהסוכנות היהודית פתק, אישור, שאנחנו כגוף הומניטארי חייבים לטפל בנושאים של יוצאי ברית המועצות. הבירוקרטיה ברומא, וזו היתה בירוקרטיה של ממשלת ארצות-הברית, לקחה שבעה חודשים לפני שאישרה את בואם לארצות הברית. להורים לא היתה עבודה, התעסקו בשוק הפשפשים, אבל דאגתנו היתה לחינוך הילדים. פניתי לידידי, חיים ציפורי ז"ל, שעסק אז בהקמת המתנ"סים בישראל, שהוא וצוותו, רבים מאלה שהיו בצוות שלו אחר-כך עברו לעבוד גם בברית המועצות, יהיו אחראיים על החינוך הבלתי פורמאלי במשך התקופה של הילדים ברומא. אסור להשאיר את הילדים בלי חינוך שבעה חודשים. הוא בחוכמתו, קיבל אישור משר החינוך, זלמן הרן, ראש הסוכנות גילשן. אני מקווה שבאחד הימים ההיסטוריונים ידאגו לכתוב את ההיסטוריה האמיתית של אותה תקופה.


הג'וינט היה שולח חבילות למסורבים ואני יודע שכמה מכם קיבלו אותן. היתה להם רשימה מנתיב של 10,000 שמות. שילמנו את המכס ואת הביול במשלוח, ומה שנכנס למשלוח של החבילות. הסובייטים היו קפדנים שלא יעברו את החוק הבינלאומי של ה- IPO, של הארגון הבינלאומי לדואר. ראשי הממשל הסובייטי, אני לא צריך לספר לכם, היו מעוניינים בחבילות בשביל הקומיסרים שלהם. הנריק סמית' כתב בספרו The Russians, על השוק האפור, מה שהם קראו שוק אפור של מכירת הסחורה של אותם הימים. הסובייטים לא היו מוכנים לתת את החבילה לגב' ברלוסקי, כשבעלה כבר היה במאסר והם שלחו את החבילה חזרה מאיפה שהיא נשלחה.


נקודה סופית, בעלייה הגדולה של מיליון יוצאי ברית המועצות בתקופתו של גורבצ'וב, הנושא של הוויזווים, של ההזמנות, עוד היה קיים. אנחנו נתנו בהשאלה לנתיב מחשב שאז עלה מיליון דולר, אבל אחרי כמה שנים אתם יודעים מה שקורה למכשירים האלה? הם שווים דולר. אבל בכל אופן, לפי העדות של דוד ברטוב, שחולה היום ולא יכול להיות פה, שדוד ברטוב שהיה ראש הלשכה בתקופה ההיא, נדמה לי, והוא אמר שבלי המחשב הזה, לא הייתם יכולים להוציא את הוויזווים, בשביל היהודים שהיו צריכים לקבל ויזווים, הזמנות, כדי להגיע ארצה.


אני מודה לכם על ההזדמנות לחלוק אתכם כמה אנקדוטות הקשורות לג'וינט ביום חגיגי זה, ותבורכו כולכם, אתם שאנחנו חוגגים אתכם היום. תודה רבה.

חבר הכנסת אברהם מיכאלי.

תודה, גברתי היושבת-ראש ואני באמת משבח אותך על יוזמה ברוכה שלך ושל הוועדה, לקיים יום עיון מיוחד או יום דיונים מיוחד בכנסת להוקרה למסורבי עלייה מברית המועצות במיוחד. אני במסורבי העלייה יכול להיות גם לכלול בכל מיני קבוצות בעולם, אבל לצערנו, הסירוב המוחלט שהיה בברית-המועצות זה לא היה קיים באף מקום בעולם ויהודי ברית-המועצות חיו במשטר שלא יכלו לבטא את עמדתם לבוא לישראל בצורה חופשית כי הסכנה שציפתה להם זה לא היה שלילת חופש סתם אלא הרבה מעבר לזה ומי שזוכר את ההיסטוריה של סטלין, הרי יהודים ניסו לעלות מרוסיה או מברית המועצות דאז כמה וכמה פעמים וההיסטוריה מוכיחה בצורה מאוד מאוד אכזרית, מה האנשים האלה שביקשו בזמנו, בתקופות השונות, לעלות לישראל או לצאת לישראל, לאיפה הם נשלחו ומה היה גורלם המר. לכן, באמת חזון הנביאים וחזונו של יחזקאל הנביא לגבי העצמות היבשות, החזון הזה באמת התחיל להתקיים בסוף שנות ה- 60, והתחילו סוף סוף באמת יהודים להעיז בצורה גלויה לבוא ולבקש באותו משטר אכזרי עדיין, עדיין לא היה משטר יותר טוב ממה שהיה אולי בתקופת סטלין אבל העיזו לבוא ולבקש לצאת לישראל ואנחנו כולנו יודעים, כמעט כל מי שביקש לצאת לישראל הוא סורב. בודדים מאוד מאוד הצליחו לצאת בדרך לא דרך ואנחנו שוב, לפי עובדות, יכולים להעיד על קבוצות של אנשים בודדים שהתחילו ליזום הן מאוזבקיסטן שיצאו אנשים, דרך פולין, בדרך לא לגאלית וברחו משם והגיעו לישראל, אבל זאת לא היתה עלייה מוצהרת ואני יכול שוב, בהיכרות אישית, בשנת 67, לפני המכתב המפורסם של 18 משפחות, יצאו שלוש משפחות מגרוזיה לישראל, שלושה רבנים מיכלאשווילי שהם העיזו באמת גם כן לעשות מעשה שהוא היה בזמנו באמת גבורה וקיבלו אישור, אני לא יודע באיזו דרך של נס והם הראשונים שהגיעו מגרוזיה בעלייה החדשה הזאת, בשנת 67, שלוש משפחות של רבנים, הרב משה מיכלאשווילי, הרב יעקב מיכלאשווילי והרב בן ציון מיכלאשווילי והם התחילו כבר לשלוח ויזות לאותן קבוצות חדשות שהתחילו להעיז כבר גם לבוא לשלטונות ולבקש באופן גלוי, לצאת לישראל. ולכן, אני באמת חייב להתמקד במה שמר אלי הראל פה התחיל להגיד על מכתב של 18 משפחות.

מכתב 18 המשפחות זאת באמת היתה העזה כל-כך חשובה וגם מסוכנת, שהיהודים האלה, עד שכתבו את המכתב הזה, הרי היה פחד לכתוב את המכתב הזה וחיפשו גם לכתוב מכתב עם תוכן מאוד מאוד מיוחד, שבאמת מי שקורא אותו עד עכשיו זה מרגש מאוד ורואים שם את האמונה שעם ישראל בזכות מה הוא שרד. רבותיי, המשפחות האלה לא חיו במצב כלכלי קשה. הם כותבים את זה במכתב. הם לא היו במצוקה שיכלו להגיד – אנחנו בורחים משם בגלל שלא טוב לנו בגרוזיה או בברית-המועצות לשעבר אז, אלא הם כתבו את הנימוקים האמיתיים שעם ישראל חלם כל הזמן שאמרו ותחזינה עינינו לשובך לציון ברחמים, זה מה שהיהודים האלה כתבו שם והם כותבים – אנו 18 משפחות דתיות מגרוזיה, שמבקשות מכם לעזור לנו לצאת לישראל. המכתב שנשלח בזמנו למר תקוע, שגרירנו באו"ם, בשנת 69. והמכתב הזה, אני מצטט רק מספר משפטים משם, הם אומרים – אנחנו בני 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה, סבורים כי עלינו להסביר מדוע אנו רוצים לצאת לישראל. הכל יודעים כיצד המדיניות הלאומית בברית המועצות מתגשמת הלכה למעשה בצדק וביושר, בהתאם ליסודות התיאורטיים שהונחו עוד על-ידי מייסד המדינה לנין. ואז הם מתארים שהמצב הכלכלי הקשה, לא זה הסיבה שהם נאלצים, אלא הם אומרים – תפילותינו קשורות לישראל. כמו שנאמר – אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני. שכן אנחנו היהודים הדתיים סבורים כי אין לך יהודי בלא אמונה. כשם שאין אמונה בלא מסורת. מהי אפוא אמונתנו מסורתנו, ואז הם מתארים במכתב את הצרות שעם ישראל עברו לצערנו בגלות הקשה וכל מיני מדינות. אבל בסוף הם מבקשים מהאו"ם לעזור להם במשהו, שהוא היה החלום הבסיסי של כל יהודי שהיה חי בגולה, שהוא ציפה להגיע לארץ ישראל והתפילות שלנו הרבה לפני תנועת הציונות שקמה. אנחנו כל הזמן קיבלנו במורשת של אבותינו ואבות אבותינו איך להגיע לארץ ישראל כי זה המקום שלנו ואז בסוף מה הם אומרים? הנבואה נתקיימה, ישראל קמה מתוך האפר ולא שכחנו את ירושלים וידינו נחוצות לה. 18 משפחות אנו החותמים על המכתב, אולם ייטעה מי שיחשוב כי רק 18 אנו, מספר החתימות היה יכול להיות גדול בהרבה. אומרים יש בעולם 12 מיליון יהודים, אולם ייטעה מי שיחשבו כי אנו רק 12 מיליון כי לימינם של המתפללים על ישראל עומדים מאות מיליונים, אלה שלא הגיעו עד הלום, אלה המעונים, אלה שאינם עוד. שכם אחד עמנו צועדים גם הם, בלתי מנוצחים, חיים לנצח. בהעניקם לנו את מסורת האבות והאמונה. אם הם משום כך אנו רוצים לצאת לישראל. ואז הם אומרים – יכלו בשקט להרפות מאתנו, היהודים, אם היינו מוותרים על האמונה שלנו ועל הדת שלנו. אבל אנחנו לא ויתרנו על הדת שלנו, נשארנו יהודים נאמנים ובזכות האמונה הזאת הם רוצים להגיע לארץ ישראל.

רבותיי, הם כותבים משפט שבאמת, קודם שמענו את הסיומת שלו – אנחנו נחכה חודשים ושנים, ואם יידרש כל חיינו, אך לא נחזור בנו מאמונתנו מתקוותנו. אנחנו מאמינים, תפילותינו הגיעו אל האלוקים. אנחנו יודעים, קריאותינו יגיעו אל בני-אדם, שכן אנו דורשים הרבה, רק שיניחו לנו לצאת לארץ אבותינו.

ורבותיי, המכתב הזה, זאת היתה, זה הרוח של יהודי רוסיה בכלל ולכן אני זוכר במקביל לתקופה הזאת, יאשה קזקוב התחיל לצאת גם בגלוי והתחיל להפגין בגלוי, דבר שלא היה שלא היה בכלל בחלום של מישהו לעשות את זה לפני כן, שיהודי יצא ויפגין נגד ממשלת רוסיה דאז או ברית המועצות דאז, לצאת לארץ ישראל? זה היה משהו שאף אחד לא חלם על זה. ולכן, אנחנו באמת מוקירים באמת תודה לכל המסורבים, לכל אלה שנלחמו בשביל לפתוח את דלתות ברית המועצות וברוך השם מאז מעל מיליון יהודים שהגיעו לארץ ישראל, לא רק בעלייה האחרונה אלא בעליות של שנות ה- 70 שהתחילו באותן שנים של 69 ואילך, הם בעצם חיזקו את מדינת ישראל בכל המובנים והיהודים שלנו, אלו שלא זכו ואנחנו יודעים הרבה לא זכו להגיע לארץ ישראל, הרבה נשלחו באמת למחנות, מה לעשות, סטלין השמיד יותר אנשים אומרים מאשר היטלר השמיד, לצערנו. אבל זאת עובדה היסטורית שאנחנו יודעים על הרבה מאוד יהודים שעל החלום שלהם, על האמונה שלהם, להיות יהודים, ועל החלום שלהם להגיע לארץ ישראל הם שילמו בחייהם. לכן, אותם אלה שהגענו פה לארץ ישראל, אותם אלה שזכינו, אנחנו חייבים חוב גדול מאוד לא רק לכם, אלא גם לאלה שלא זכו להגיע ואנחנו צריכים באמת כמדינת ישראל, להמשיך ולעשות לכם לא במילים רק, אלא בכבוד אמיתי.

גב' נעמי בן עמי קודם הזכירה על כמה דברים שאנחנו כמדינה עדיין לא יודעים כנראה להעריך את המעשה הגדול שלכם. ולכן, אני מקווה שבאמת כנסת ישראל וממשלת ישראל יבינו שלאנשים כמוכם או לנציגים של ממשיכי האנשים האלה, מגיע לכם שמדינת ישראל תוקיר את כל הכבוד הראוי, גם במעשים ולא בדיבורים.

תודה. מנכ"ל משרד הקליטה, דמיטרי אפרצה, בבקשה.

גברתי יושבת הראש, חברי כנסת, קהל נכבד לשמו מקיימים את האירועים היום. אני מברך על היוזמה הברוכה ואני מוסר לך גם את הברכות משרד הקליטה, חברת הכנסת סופה לנדבר, על קיום היום הספציפי הזה וגם על פעילותך ותרומתך באופן כללי לכל הפעילות עכשיו בתקופה האחרונה. אני מקווה גם שמי שיחליף אותך בתפקיד, הוא יתמיד בתחום הזה ובתחומים אחרים באותה דרך.


אני לא ארבה במילים, המחויבות של המדינה ושל עם ישראל לאנשים כמוכם היא ברורה, לפחות לנו היא ברורה. אני רק אזכיר שבאופן רשמי, מבחינה רשמית או מבחינה בירוקראטית, למשרד הקליטה אין אחריות לנושא, אני לא אומר את זה מתוך התנצלות או מה שלא יהיה, אבל יש בהחלט אחריות מוסרית מכיוון שהפירות שאתם פעלתם, אנחנו קוטפים עכשיו ולי באופן אישי, גם יש מחויבות מוסרית בתור מי שבעצם פרי הפעילות שלכם. בסופו של דבר, העלייה שלי וההבנה שלי והחשיפה שלי לכל הנושאים האלה, לא היתה אפשרית אילו לא עשיתם את מה שעשיתם אתם.


ללא שום ספק, יש לתקן את העיוות שאנשים מהסוג שלכם צריכים בהחלט לקבל גם הכרה וגם טיפול ראוי. אני בכוונה לא רוצה להרבות במילים, מכיוון שהעשייה שלי, יחד עם נתיב ויחד עם שותפים אחרים, נמצאת במישור הביצוע ולא במישור של ההצהרות ואני מצטרף לכל אותם משפטים זהירים שאמרה נעמי, מכיוון שאנחנו עושים, אנחנו מתקדמים, נכון, לא לשביעות רצוננו, אלא אנחנו מתקדמים ואני מקווה מאוד שבעתיד הקרוב, לא העתיד הקרוב רחוק, אלא בעתיד הקרוב, אתם תראו את התוצאות.


מטבע הדברים ואתם מבינים את זה ואנחנו קיימנו שיחות ודיברנו על-מנת, תראו, כמו גם יין טוב, לפעמים לוקח זמן עד שהוא הופך ליין בשל וטוב. כמובן שחשוב שהוא לא יהפוך להיות לחומץ. אנחנו כרגע נמצאים במצב שאני מקווה מאוד שאנחנו באמת מתקדמים. יש כרגע דיונים עם אגף תקציבים, אנחנו כבר שם. אני לא רוצה, מכיוון שאני לא רוצה לגרום למצב שלתלמידים יש רגישות יתר בנושא, אנחנו רוצים להצליח, זה מחויבות, זה אחריות, ואני מקווה מאוד שממש בקרוב אנחנו נוכל לא להפתיע אתכם, אבל באמת להגיע לאיזה שהוא פיתרון שהוא פיתרון ראוי וצודק ונכון.


אני מבקש להיאזר קצת בסבלנות, אני מקווה שזה בסופו של דבר יישא פרי. אלה המילים, אני לא רוצה להרחיב.

תודה רבה. אירה דשבסקי, בבקשה. תספרי על עצמך, על המשפחה. אבא שלך קיבל פרס איש השנה במעלה אדומים.

נכון. אבא שלי זה דווקא דוגמה טובה למי שהיה 13 שנה מסורב עלייה והיום נאלץ להמשיך ללמד ארבע הרצאות באוניברסיטת בר-אילן בגלל שהוא לא יכול להפסיד את השכר על ההרצאות. זו דוגמה לכל מה שנאמר פה, לפני כן, אז אפרופו.


רציתי קודם כל לברך על עצם קיום הדיון בנושא מסורבי העלייה. אנחנו, מיכאל בן זוגי ואני, 24 שנה בארץ, עוד לא היינו בדבר הזה ועצם העובדה שיש במה ואפשרות לכל האנשים להגיד מה שיש להם להגיד, זה דבר מבורך וחשוב.

אני רוצה להודות לכל אסירי ציון ומסורבי העלייה על זה שהם שרדו עד כה ואני מאוד מאוד מעריכה ומכירה ומוקירה בכל מה שהם עשו. יושב פה אלכסנדר חוננסקי, שהוא השכן הקרוב שלי, ישב בכלא ובכוח לא אכל למעלה משנה, האכילו אותו בכוח. אדם שעובד בערך 20 שעות כל יום, אני בתור שכנה קרובה רואה את זה יום-יום, וזה לא דבר נורמאלי בעיני, בכלל. אני אומרת שהאנשים האלו היו מוכנים לעשות קידוש השם, כפשוטו, למות ולא עשו את זה בגלל שציפו לקבל איזה שהיא הערכה או כסף או כבוד בהמשך. אני באמת מתביישת יחד עם החברים שאמרו כבר על זה ולא רוצה להצטרף לזה. אני, התמזל מזלי, עליתי בגיל 28 והייתי רק שמונה שנים מסורבת עלייה ויחד עם זאת, אני בתור עובדת חינוך במשרד החינוך, לא יכולה להוכיח שלימדתי ויש לי ותק בהוראה, בגלל שהנתיב מכיר בכל הפעילות שלי ובעשייה החינוכית והציבורית, אבל אני חייבת להביא אישור על כמה שעות שבועיות לימדתי במחתרת, זה מגוחך, זה לא אמור להיות ככה ואני מקווה שזה גם יבוא לאיזה שהוא פיתרון.


אני חושבת שמה שאמר הרב אסאס, אני מאוד מסכימה עם כל מילה, אבל רציתי להוסיף על כך שכל המסורבים שהגיעו בתקופה מאוד מסוימת, הם קדמו לתקופת ההפרטה. אף אחד לא היה מסוגל למכור את הדירה שלו, לא הגיע עם שום רכוש, כי זה היה אסור ואנחנו גם שילמנו מכספנו על הסירוב מהאזרחות הסובייטית, שווי בערך של ארבע משכורות, שזה היה כסף ענק בשבילנו, ובעל כורחנו. זאת אומרת, זו לא היתה ברירה כן או לא. כן, אתה ביוזמתך, צריך לשלם ארבע משכורות על הכבוד הזה. אז זה גם עניין שהוא מאוד חשוב, וזה אולי מוסיף קצת לדיון.

700 רובל.

כל אחד יעשה חשבון, לפי ההכנסה שלו. ובעצם, רציתי לסיים בפן החינוכי של כל מה שמתקיים פה. הנוער היהודי היום, לא בברית-המועצות ולא בארץ, לא יודעים מה זה מסורב עלייה, לא מכירים במונח, לא יודעים, זה בדוק. אני עובדת עם בתי-הספר, אני עוסקת בהכשרת מורים בבתי-ספר יהודים בברית-המועצות לשעבר, הם לא יודעים. ואפילו בתור בדיחה אני יכולה לספר שהייתי בפנימייה לא מזמן באיזה עיר באוקראינה, ושאלתי את הילדים בשיחה האם הם יודעים מיהם מסורבי עלייה וקיבלתי תשובה – כן, אנחנו יודעים. כשאימא לא רוצה לקחת את התינוק מבית החולים אחרי הלידה, הוא מסורב. הוא מסורב. זה, ככה הם תפשו את המונח, ברוסית זה מילה אחת, לא מסורב עלייה, טקזנק, זה מי שאימא שלו לא רוצה לקחת אותו מבית החולים.


אז אני חושבת שהתרומה של מסורבי העלייה בכל העשייה שלהם, היא לא רק תרומה לנו לעצמנו, אנחנו נלחמנו, נעמי את צודקת, בעד הזכות לעלות ארצה, אבל לא פחות זה תרם ליהדות העולם. אנחנו מכירים המון אנשים שגדלו על שלח את עמי בכל מדינה ומדינה בעולם. היום, הפן החינוכי הזה, נורא נורא חשוב, לא לפספס אותו, כי לא מכירים את הפרק הזה בהיסטוריה, לא הנוער ולא הילדים, לא במדינת ישראל ולא בעולם. אני חושבת שזה המקום לקרוא לכולם כן להנציח את זה, כי כמו שנאמר פה, אין לנו עתיד בלי העבר. תודה.

תודה.

ברשותך, אם אפשר להתייחס, אני פשוט רציתי להגיד את זה, אבל אני מתרגש לא פחות מהאחרים. משרד הקליטה בשנה הזאת, ייסד, אל"ף ייסד את האגף של זהות יהודית אצלו במשרד עצמו, מה שלא היה קודם וגם פיתח תוכנית שנקראת כחול ולבן, הזהות שלי, שבמסגרת התוכנית הזאת, בקרב הנוער בכיתות מעורבות – עולים ולא עולים, וצברים, נוגעים לראשונה בנושאים של תרומת יהדות ברית המועצות שהפעם אפשר להגיד את זה מה שנקרא בלי להסתתר ובלי להתבייש, לתנועה הציונית בכלל וגיבוש הזהות היהודית, גם ברית המועצות פנימה וגם החוצה, לעם היהודי בכלל וזה בא לידי ביטוי גם בפרקים שמלמדים ילדים על תרומת הווטראנים, על תרומת הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה להצלת העם ולהקמת מדינה וגם בנושא שכרגע את נגעת, הנושא של סירוב, בנושא של אסירי ציון, לכל הנושא הזה של חבר הכנסת מיכאל גם ציין, את כל הנושא הזה של מאבק יהודי ברית המועצות על העלייה החופשית, כל הנושא הזה כרגע נמצא בתוך תוכניות לימודים, אנחנו מקווים שאנחנו נוכל גם להגיע למצב שגם משרד החינוך ייקח את זה מה שנקרא בפרקי היסטוריה הנלמדים. אנחנו באותו פרויקט שאני מדבר כרגע על שש וחצי אלף תלמידים, הנושא הזה נכנס בשנה הזאת, כחלק מהלימודים של חשיפה וידיעה.

תודה. חבר הכנסת מולה, בבקשה.

תודה רבה, גברתי יושבת-הראש. קודם כל, אני מצטרף לברכות על היוזמה שלך לקיים את הדיון, את המפגש הזה. תראו, העניין הזה של הציונות, הערכים הציוניים וזה דבר מרתק כשלעצמו וזה נכון, זה נשמע לא הגיוני, אבל גם העלייה מאתיופיה, שעריה נפתחו בשנות ה- 90, בגלל שבברית-המועצות השערים נפתחו. גם אתיופיה היתה מדינה קומוניסטית, ולא נתנו ליהודים מאתיופיה לצאת בצורה חופשית. אני באופן אישי, מאחר שלא אפשרו לנו ללכת להוציא פספורט, לשלם ארבע משכורות ואנחנו, מה שאנחנו עשינו, פשוט קמנו והלכנו ברגל לסודאן, מאות קילומטרים, קרוב ל- 5,000 אנשים, קיפחו את חייהם בעלייה לארץ. זאת אומרת מה שלא נעשה, המאבק לעלייה, המאבק לציונות, המאבק להיות זכאים להגיע בני חורין, חופשיים, שהוא בעצם מאבק שנמשך, ואני חושב שדווקא המאבק שלכם, באמת שאתם לא הייתם מוכנים להרים את הדגל הלבן, את דגל הכניעה, אפילו להיכנס לכלא, זה דבר ערכי שאין אפילו, אין מספיק מילים לתאר.

השאלה, אחרי חלוף שנים, אחרי שאתם הגשמתם את החלום הציוני, מה המדינה עושה. ובכמה מישורים. אל"ף, במישור האישי, האם המדינה עושה את המאמצים האפשריים כדי להגיע להידברות עם ברית המועצות, שאתם תוכלו לקבל את הפנסיות או שהמדינה, לחילופין, שתיתן בארץ, שהמדינה שלנו, שתיתן את זה, שאין פנסיה עושים את זה, לא עושים את זה. הדבר הנוסף, אני חושב השאלה החינוכית. אני לא משוכנע, מנכ"ל משרד הקליטה היוצא סיפר באמת על התחלה של תוכניות בנושא של החינוך, אבל אני לא בטוח בספרי הלימוד במשרד החינוך, מלמדים מספיק על העלייה מברית המועצות, על המאבק לעלייה, על המסורבים, על האנשים שנכלאו. נכון, רוב הישראלים יודעים על נתן שרנסקי, הוא כסמל, ישב 12 שנה, יולי אדלשטיין חמש שנים ועוד אחרים.

אני חושב שהחינוך לאותם ערכים ציוניים, אני, אנחנו נמצאים בנקודה לא פשוטה, איפה הציונות נמצאת, באיזה נקודה הציונות נמצאת בכלל, כי המאבק, אתם נאבקתם, אבל הציונות אפשרה לנו, נתנה לנו את הבית הזה, ולכן השאלה שנשאלו, כל אחד נשאל, האם באמת בספרי הלימוד נלמדים אותם סיפורים של גיבורי העלייה, כן או לא, את הדבר הזה אני משאיר פתוח למה שאנחנו צריכים אולי לשאול את עצמנו, אם יש מספיק, אם מה שעושים זה מספיק או לא מספיק. תודה רבה.

תודה. הגיע אלינו אורח ממוסקבה, רומן ספקטור. כשהיה צעיר וסטודנט, למד באוניברסיטה במוסקבה, אבל עסק בפעילות רבה ויש לו מה לספר.

קודם כל, אינני יכול לדבר עברית, אולי אני יכול לדבר אנגלית?

תנסה.

Let me be very brief. Number one, I am proud to be among you because lots of my very close friends are sitting around this table and in this audience. Number two, refuseniks is an epic in my life, in my biography and from time to time I consider myself as a refusenik because, you know we were denied to study Hebrew in what used to be the USSR, we were denied to immigrate, we were denied to follow a Jewish way of life and refuseniks changed my mind and to be a part of this really historic and messianic Zionist movement in the Former USSR, I think that the group of refuseniks make a lot of the new consciousness which appear among all the Jewish population in our country. Number three, they refuseniks were the integral part of the Aliyah movement and the best and bleeding part of it and as a result of this activity at around 1 million new citizens emerged in the Jewish State. Let me be very practical and number four, they brought around one million new jobs, the best economical indicator is the number of new jobs and we understand very well that many of them are living, let’s say, in not the best conditions. So I think that the Jewish State could take care of the improvement of the conditions of their lives in order to make Israel the best place to live in for all of them.

I think it is very easy and I am happy to hear from everybody who spoke already in this audience that we should do something for them because Zionism is about doing and from my perspective it is very easy to provide for each of them lifelong state grant to make their conditions better.

I’d like to express my gratitude to all the Members of Parliament who are taking in consideration that we should do something for refuseniks. Thank you.

תודה רבה לרומן ספקטור. בבקשה.

שלום, אני מודה גם על כינוס האירוע החשוב הזה וגם על כך שניתנה לי זכות לדבר ולהציג כמה היבטים שעוד לא הושמעו כאן וגם להגיב לדברים שהושמעו כאן. התמזל מזלי להיות משני צידי המתרס, אם אפשר להגיד את זה ככה. אני הייתי מסורב עלייה 13 שנה, ואחר-כך עם עלייתי ארצה, 18 שנה, השתתפתי בצורה פעילה, יותר או פחות, או אחר-כך מאוד פעילה, במאבק למען חופש עלייה לישראל, לא למען חופש יציאה מברית-המועצות. וכאן הושמעו כמה דברים שאני חושב שכדאי שאנחנו נדייק. נאמר כאן בין היתר שספק האם סיירות של צה"ל היו מעיזות או אנשים שבסיירת מעזים לעשות מה שעשו מסורבים ואכן היתה סיירת אחת בישראל, שעזרה למסורבים, עודדה אותם, והיא הביאה להם את דבר ישראל ועזרה מישראל. ואת זה, אם אפשר לקרוא לזה ככה – הסיירת נתיב. אנשי נתיב ישבו בבירות העולם ועודדו צעירים יהודים עם דרכונים זרים להגיע לברית-המועצות ולהביא את דבר ישראל ליהדות, לאותם מסורבים שיושבים כאן ואין כאן אחד שיושב כאן והיה בסירוב, ואחר-כך במעצר, שלא קיבל את העידוד הזה.


הוזכר כאן מילון של שפירא, שהיה מאוד מוערך בבתים יהודיים וגם בין היתר נאמר שהדפיסו בחוץ לארץ. לא בחוץ לארץ הדפיסו אותו, הדפיסו אותו במדינת ישראל ומדינת ישראל, ולשכת הקשר אז השם היותר ידוע מנתיב, לשכת הקשר דאגה שמילון זה, וגם מילונים אחרים, מילון של קרן וערכות ללימוד שפה יגיעו למסורבי העלייה ובכך תמכנו בהם.


יושבים כאן אנשים באולם, אני רוצה לפחות שלושה, שלא רק למדו עברית בברית המועצות ולא רק לימדו עברית, אלא ארגנו רשת כלל ארצית ללימוד השפה והם יודעים כמה עזרה הגיעה ממדינת ישראל. לכן, נכון הוא שמדינת ישראל לא אולי כל-כך ידעה לתגמל את אלה ששנות החיים היפות שלהם עברו בסירוב ואין להם אפשרות כאן להשתכר או לקבל פנסיה הולמת, אבל הנכון הוא גם שישנם כאן אנשים באולם שכשהם עלו מברית המועצות, בסוף שנות ה- 90, יודעים שהוקמה ביוזמת נתיב, הוקמה קרן שמהקרן הזו הם קיבלו עזרה לכיסוי משכנתה וגם לדמי קיום לתקופה מסוימת. אז אני חושב שמדינת ישראל, נכון, עושה לא מספיק, אבל בכל זאת כן עשתה דברים.

ואני גם רוצה להתייחס לעוד כמה דברים שנאמרו כאן. כשאנחנו מדברים על חינוך, זה חשוב מאוד, אין מי שיסכים יותר ממני בחשיבות של לא רק חינוך, זה לא חינוך על מסורבים, זה חינוך לתולדות עם ישראל בזמן המודרני. רק שלשום דיברתי עם מנהל מרכזייה פדגוגית במשרד החינוך והוא אמר לי – אלי, מה אתה רוצה? סך-הכל היסטוריה בכלל יש רק שעתיים בשבוע, אז עם כל זה שיש רק שעתיים בשבוע, אני חושב שכל הנוכחים כאן מסורבי העלייה ואסירי ציון, כמו שפעלנו בברית-המועצות ללא תמורה וללא מחשבות על תמורה, גם כאן אנחנו נצא לבתי-ספר, עם הרצאות, עם סיפורים שלנו, על-מנת שהנוער ייראה. כי אני יודע שלמשל להנצחת השואה יש המון אנשים שבאים ומספרים על החוויות שלהם, חוויות קשות. אנחנו יכולים לספר על החוויות ההרואיות. כי לפני הרבה שנים, מישהו מומחה לחינוך יהודי בארצות-הברית, אמר לי – The Jewish education is built on 3 H – History, Heritage and Heroes. אז אני חושב שאם אנחנו נבוא לנוער הישראלי, אנחנו נראה להם של- Heritage and our history have been done by heroes. תודה רבה לכם.

תודה. יעקב שטרייכר, בבקשה.

שלום רבותיי הנכבדים. אני נציג מאוקראינה, מהעיר חרקוב. אנחנו היינו קצת בצד ממוסקבה ולנינגרד מצד פריבלטיקה, איפה פעלנו נתיב וכולם היו כתבים, היו ז'ורנליסטים מכל העולם. היה לנו אחר, קצת מצב אחר. אבל אני רציתי לדבר עכשיו על שלושה שלבים. קודם כל, פה הבדל בין סרבנים פעילים ואחרים. אם שאלו אותי איך פה הרבה הרבה פעמים, איך זה בישראל, אני אמרתי זה לא שאלה. למה? כי אני הייתי סרבן פעיל, אני רציתי ללכת למדינה הזאת. בלי עזרה למישהו, זה רק החלטה שלי היה. או אני אמרתי, אני ראיתי פה כוס חצי מלא, לא חצי ריק, כמו אחרים. זה הבדל בין מסורבים לבין אנשים אחרים. תודה.

מישה שאולי, בבקשה.

שלום, תודה על ההזמנה. אני לא מתבייש לדבר על הכסף, כמו שחבריי הבכירים מתביישים.

אתה יותר צעיר.

אני לא מתבייש משום שאני לא מועמד לקבל את הכסף הזה, אני עליתי ארצה צעיר, הייתי בן 24 ואחרי סירוב ופעילות של שנה בלבד. לכן אני לא מדבר, לא מתבייש לדבר על הכסף שהם צריכים לקבל.


אני מתבייש מזה שמשנת 72, רק לפני שנה, התעוררתי ורק אחרי קריאת מאמר בעיתון, הבנתי באיזה מצב מביש נמצאים אנשים, נמצאים חברים, שבזכותם אני פה, בזכותם ילדיי נולדו פה. וכידוע, הרבה יותר קל להתבייש מלעשות. אבל למרות זאת, אני מתחייב גם לעשות ומה שאני אעשה, מתוך 150 אנשים שלפני חצי שנה נתיב סיפק את הנתונים שלהם והם אנשים מבוגרים ואם האנשים האלה חלילה יתחילו למות, אני מתחייב, להודיע על כך לכל האנשים שמחליטים על הכסף שהם לא קיבלו, יכול להיות שכמה שפחות כסף יצטרכו לשלם, זה יניע את התהליך. תודה רבה.

תודה. חבר הכנסת זאב אלקין, בבקשה.

תודה, גברתי יושבת-הראש. אני קודם כל מברך אותך על קיום הישיבה הזאת, כי אמרה כאן אירה דשבסקי ואמרו אחרים, שלצערי הדיון בנושא הזה ועצם העלאתו לסדר היום, הוא לא ברור מאליו או לפחות היה לא ברור מאליו בציבוריות הישראלית וגם יהודית בינלאומית. בכל הנושא הזה, של העלייה מברית המועצות, יש שני נרטיבים שמתחרים האחד בשני והם סותרים, מי הביא בסופו של דבר לפתיחת שערי ברית המועצות. יש את הנרטיב של אלה שפעלו מבחוץ, גם יהודים בארצות-הברית וגם ארגונים ישראליים ויש את הסיפור השני, של אלה שבנסיבות בלתי אפשריות, הרימו את הדגל של העלייה לארץ ישראל ושל הפעילות היהודית ולצערי, ברוב המקרים, ורוב הזמן, הנרטיב הראשון הוא מטבעו גווע. כי אלו שפעלו מבחוץ הם תמיד היו פה, הם תמיד פרסמו את מה שהם עשו ובלי שהיו לכך כוונות זדון, לדעתי, אבל זה הסיפור העיקרי שהוא בדרך-כלל סופר וסיפורי הגבורה של מסורבי העלייה ובוודאי של אסירי ציון, הוא היה מעין איזה שהוא תוספת כזאת, הדובדבן שבקצת, לנרטיב העיקרי.


לפעמים זה הגיע עד כדי גיחוך, אני פשוט רוצה להתחלק אתכם בחוויה קשה שאני עברתי. הייתי באיזה שהוא אירוע יהודי גדול בארצות-הברית והיה יחד אתי בנסיבות אחרות, בתוקף תפקידו היום, אחד ממסורבי העלייה הידועים, אלה שהובילו בזמנו את הוראת העברית, ואז באנו לאיזה שהיא הרצאה של אחד מהרבנים האמריקאים שהיה מאוד פעיל בזמנו בקרב יהודי ברית המועצות והוא מאוד סיפר איך הוא נסע וכמה זה היה מסוכן ואיך הוא סיכן את עצמו ומה יכלו לעשות לו אם היו תופשים לו את הספרים וכו' וכו' וכולנו מכירים את הסיפורים ואז הוא הראה תמונה וראיתי שמי שישב לצידי, ככה התמלא לאט לאט זעם וחימה והאדים ואז באיזה שהוא שלב, הוא שלף תמונה ענקית והראה – הנה, תראו, זאת החופה שאני ערכתי בתנאים בלתי אפשריים, מאוד מסוכנים וסיכנתי את עצמי בזה שערכתי את החופה ואז אותו איש, אני לא הורשיתי להגיד את שמו אז אני לא אגיד, הוא פשוט קם מהמקום ויצא בטריקת דלת. ושאלתי אותו אחר-כך מה קרה, הוא אמר – אני מכיר את התמונה הזאת, ביקשו מאתנו לביים את זה, לא היתה חופה, האנשים האלה בחיים לא התחתנו ואמרו לנו שזאת הדרך לגייס את המאבק, אבל הוא אמר, נורא מכעיס אותי שכבר 20 או 30 שנה אחרי, מגייסים את הכסף על משהו שלא היה. אז זו דוגמה אולי קיצונית, אבל היא מראה עד כמה הנרטיבים האלה לפעמים סותרים האחד את השני ומתנגשים.


אני חושב שאני מסכים אתך, אלי, שמדינת ישראל עשתה דברים כדי לעזור, גם עשתה דברים בסתר, וגם באיזה שהוא שלב, למרות שלדעתי מאוחר מדי, והיה לזה מאבק וחלק מהאנשים שניהלו את המאבק בסוף באו לנהל את נתיב אחרי שהם ניצחו במאבק, גם עשתה דברים בגלוי, במאבק הזה על העלייה. לא כל מה שמדינת ישראל עשתה בדרך הזאת, היה נכון, בעיני. זה לא, היו שם טעויות, אבל שוב, אני חושב שדווקא אלה שהובילו את המאבק כדי שמדינת ישראל תפעל בכל הכוח וגם לא תחשוש מכל מיני איומים, הם בסוף גם אלה שבאו לנתיב ועשו את המלאכה, רק זה לקח זמן עד שהקו שלהם ניצח ושכנע את הקברניטים של הפוליטיקה הישראלית.


עדיין, עיקר המאמץ ועיקר הסיכון ועיקר התרומה גם בעיני, עם כל החשיבות של כל מי שסייע, היה שלאנשים שיושבים באולם הזה ושל רבים שלא יושבים כאן, גרים היום במדינת ישראל, אגב, לא כולם לצערי, לא כל מסורבי העלייה היום במדינת ישראל וחלק מזה, זה שוב האשמה של המדינה, שלא תמיד ידעה לקלוט אותם נכון.


לכן, המאבק הזה, על הסיפור האמיתי ועל התרומה של מסורבי העלייה ואסירי ציון ושל התנועה היהודית בברית המועצות לכל ההתעוררות היהודית בברית המועצות ושבירת השערים הוא מאבק בעיני מאוד מאוד חשוב, והוא לא הסתיים במדינת ישראל, לא הסתיים בספרי לימוד. דיבר כאן מנכ"ל משרד הקליטה על דברים חשובים שמשרד הקליטה עושה, אבל כמובן הציפייה היא שמשרד החינוך יעשה את זה בדרך הראשית ולא בדלת הצדדים של התוכניות של משרד הקליטה והפרק הזה בתולדות ההיסטוריה של התפוצה היהודית בעת הזאת, הוא עדיין לא נכתב כמו שצריך ובכל המובנים. הנה, יושב כאן ידידי ד"ר מיכאל בייזר שעוסק בזה אקדמית, והוא יודע יותר טוב ממני עד כמה לא פשוט לקדם את הנושאים אז זה גם למחקר האקדמי, זה תמיד אי-שם בקרן זווית וזה מאוד לא נכון. הנושאים האלה צריכים להיות במרכז, גם של המחקר וגם של הסיפור החינוכי. זה היבט אחד ויש כאן הרבה עוד מה לעשות. עושים דברים היום, יש שינוי באווירה, אבל זה לא עובר פשוט ועדיין את מה שסיפרתם, מה שסיפרת, מה שאומרים בבית-הספר באוקראינה, תשובה דומה ברוח קצת אחרת, אבל אפשר לשמוע גם לא רק מתיכוניסטים ישראליים אלא אפילו מאנשי אגף התקציבים, מה ההבדל בין מסורב עלייה לאסירי ציון, גם זה לוקח זמן להבין, לפעמים. יש פה מאבק גדול שבוודאי הישיבה הזאת זה עוד תרומה לכיוון הזה.


הנקודה השנייה ואני חושב שצדקת לחלוטין, היא הנקודה החומרית. אסור להתבייש לדבר על זה, זה חובתה של המדינה מול האנשים האלה ולו המעט שהיא יכולה לעשות ולו באיחור, כי היא היתה צריכה לעשות את זה בעיני מייד כשהם הגיעו ולהיערך לכך. שוב, זה לא קל להסביר את זה, כי כפי שאמרתי, לא כולם במקום שמחלקים את הכסף אפילו מבינים על מה מדובר כאן ומייד חושבים על השלכות רוחב לכאן והשלכות אורך לשם, ואיך ניתן לבודד את האנשים ומה הקריטריונים, ואז מגיעים לדברים מגוחכים, כמו שהדוגמה הזאת שתביא אישור כמה שעות לימדת במחתרת, תגידי עוד תודה רבה שלא ביקשו ממך חתום את זה על-ידי מנכ"ל הארגון והחשב. גם זה יכול לקרות. אבל אלה הדברים הלא פשוטים של הבירוקרטיה הישראלית, שצריך לעבור אותם. יש עכשיו מאבק. באופן פרדוכסאלי, בדרך-כלל אנשים שמנהלים את המאבק הזה, גם במשרד הקליטה וגם בנתיב, הם בסוף הופכים למותקפים, זה הבעיה שכשאתה עומד בעמדה, כשאתה נלחם מול זה שצריך לתת את הכסף, אבל בסוף כשאתה מגיע לאנשים ואני לא מקנא כאן לא בנעמי ולא בדימה, אז מהם נדרשת התשובה ואני יודע מה זה לעבור את אגף התקציבים ולנסות להביא להחלטה מסודרת. אני יודע שהם פועלים בכל הכוח, כמובן את כל עזרתי, אמרתי גם לדימה, הוא יודע את זה ונעמי יודעת, כל העזרה שהם יצטרכו מכאן וכל הלחץ בוודאי יש להם את זה, ואני מאוד מאוד מקווה שהסוגיה הזאת סוף סוף תגיע לסיום הראוי וכמה שיותר מהר, כי אתה צודק לגבי הזמן, זה, אני מאוד מקווה שלא נצטרך להגיע להודעות האלה, אבל השעון מתקתק והזמן עובר. אני יודע שאתם מאוד מנסים, אני רק, אני מחזק את ידיכם ואנחנו לרשותכם, אם צריך גם לדפוק על השולחן, אז אנחנו כאן ולא יהיו כאן לא קואליציות ולא אופוזיציות ויש תמיכה מקיר לקיר לנושא הזה. ואני מאוד מקווה שגם כאן, כמו שיש שינויים עכשיו בסיפור של הנרטיב, גם כאן יגיע השינוי כי כבר הגיע הזמן שזה יקרה. ושוב, תודה רבה לכם, לכל מי שיושב כאן באולם, מדינת ישראל והעם היהודי חייבים לכם תודה ענקית על כל מה שעשיתם.

תודה. חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בבקשה.

תודה רבה ליושבת-הראש על קיום של הדיון הזה. אני חושבת שהדיון הזה מאוד מאוד חשוב. עובדה שכאן יש לכם הזדמנות לראות חברי כנסת מכל הסיעות, ממפלגת ש"ס, חברי אברהם מיכאלי, שגם יש לנו אותו שם משפחה, שעלה מגרוזיה, אני מסן פטרסבורג, חבר הכנסת שלמה מולה ממפלגת קדימה, שהגיע ועלה מאתיופיה, וגם אנחנו עם ליה בעצם מייצגות את מפלגת ישראל ביתנו, חבר הכנסת זאב אלקין יושב-ראש הקואליציה, וכאן עוד יותר מפתיע אותי שיש אנשים שהם גם דיברו באנגלית. אני חושבת שזה בוועדה הזו, במיוחד במקום שהוא מצולם ויש שידור ישיר בערוץ 99, להרבה מאוד צופים היתה הזדמנות לראות בן-אדם שהוא בעצם מייצג, רון ספקטור, אני בדיוק מדברת עליך עכשיו, I just said that it was the only opportunity I think, for the first time, here, when you had Channel 99 that many people watched this committee so we saw that you spoke English, I think it is for the first time in this place, so it is great that you are here and thanks for your speech and I am sure that there were many people that didn’t understand English but anyway, for us it is a very honorable moment that you are here and all of you are here. Thank you. …

אני פשוט הודיתי ואמרתי שבטח לא כולם הבינו את האנגלית, אבל עדיין אני חושבת שמדינת ישראל היא מאוד מורכבת, מאוד מגוונת, יש הרבה מאוד עמים שבעצם הגיעו לכאן, עלו לכאן, מצרפת, מכל המקומות בכל העולם, והכי חשוב גם בכנסת ישראל שיהיו גם כל הנציגים ואני מאוד שמחתי שהעליתם גם נושא, חבר הכנסת זאב אלקין, וגם אלי שדיבר עכשיו, בנושא של ההסברה, עד כמה זה קשה לעלות, היה קשה לעלות למדינת ישראל ואיזה מאמצים רבים עשיתם למען בניית והקמת מדינת ישראל ואני כחברה בוועדת החינוך, אני בטוחה שאפשר לעשות מאמץ ביחד, בשיתוף פעולה עם ליה שמטוב, ולקדם את הנושא הזה, של הסברה בין חבר'ה צעירים וגם דרך אגב של ילדים. שעתיים של היסטוריה בשבוע זה לא מספיק וכמו ששר החינוך, חבר הכנסת גדעון סער מקדם את הנושא של השואה והסברה של כל השואה בכל המדינות השונות, כגון מגיעים מורים מאוסטריה במיוחד, היתה לנו פגישה משותפת עם שרת החינוך של אוסטריה, כאן בכנסת ישראל, והיא בעצם משתפת פעולה ושולחת לכאן כל שנה מורים ליד ושם, שלומדים על השואה ועל כל המהלך הזה, לדעתי אין שום סיבה שלא יגיעו מורים גם מרוסיה וגם מכל מיני מקומות בכל העולם, ללמוד מה זה מדינת ישראל, לא רק על איך אנחנו הגענו לכאן ולמה, אלא שילמדו בכל העולם על מדינת ישראל.


אז תודה רבה ובהצלחה בהמשך.

תודה. אנחנו נאלצים לסיים, כי פשוט עשרה לאחת, ואני מצטערת אם מישהו מכם רצה לדבר ולא ניתנה לו זכות הדיבור.

קבוצה של אנשים שאנחנו מכנים אותם כמסורבי עלייה, מהווים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית ואני כחברת הכנסת, אני התחלתי להיאבק ואני אמשיך להיאבק למענכם.

היום, במליאת הכנסת, בשעה ארבע, פעם ראשונה בכנסת, יהיה דיון לכבוד פעילי ומסורבי העלייה ובאודיטוריום כנס בהשתתפות שר התיירות, שר התפוצות, שרת הקליטה, ומסורבי העלייה, שהגיעו מהארץ ומחוץ לארץ.

תודה רבה לכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:50