PAGE
ועדת הכנסת
47
15.06.2010


הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 95

מישיבת ועדת הכנסת
‏יום ראשון, ח' בתמוז התש"ע (‏20 ביוני, 2010), שעה 13:50

1.
הצעות לתיקוני תקנון הכנסת

חברי הוועדה: יריב לוין – היו"ר

רוחמה אברהם בלילא

שלמה (נגוסה) מולה

חה"כ אילן גילאון

צביקה האוזר
-
מזכיר הממשלה, משרד ראש הממשלה

אריה זוהר
-
המשנה למזכיר הממשלה, משרד ראש הממשלה

ליאור נתן
-
סגן מזכיר הממשלה, משרד ראש הממשלה

פרח לרנר
-
יועצת ראש הממשלה לקשר עם הכנסת, משרד ראש הממשלה

דנית אמיתי
-
עוזרת ליועצת ראש הממשלה לקשר עם הכנסת, משרד ראש הממשלה

גלעד סממה
-
עוזר השר, משרד המשפטים

לימור ברמן
-
מנהלת סיעת קדימה

עו"ד סהר פינטו
-
יועמ"ש סיעת קדימה

רונית חייקין
-
מנהלת סיעת מרצ
תמר כנפו
-
מנהלת סיעת המפד"ל

ארבל אסטרחן

אתי בן יוסף

אירית שלהבת
הצעות לתיקוני תקנון הכנסת

אני פותח את ישיבת ועדת הכנסת. אנו עוסקים בכלים הפרלמנטריים, כאשר סיכמנו ודנו לעומק בהבעת אי-אמון בממשלה, בסעיף שמדבר על הבעת אמון, ובדיון בהשתתפות ראש הממשלה לאור קבלת 40 חתימות. אני רוצה לסכם את הנושאים הללו היום באופן סופי, ככל הניתן. לאחר מכן נמשיך בדיון בשאילתות, שלגביו הודעתי מראש, לבקשת מזכירת הכנסת שאיננה יכולה להיות כאן היום, שנצביע עליו, אני מקווה, בשבוע הבא, אחרי שננסה להגיע לאיזה סיכום.


אמרה לי גברת פרח לרנר בשם הממשלה שאתם בכל זאת מבקשים להשאיר את הסעיף שעוסק במנגנון של הבעת אמון, חרף העובדה שהמנגנון הזה חסר משמעות קונסטיטוציונית במציאות הקיימת היום, אבל אם אתם עומדים על כך, מן הסיבות שלכם, לא נכפה עליכם אחרת. יחד עם זאת, צריך להזיז את זה למקום המתאים בתוך המסגרת של התקנון.

כפי שאמרנו בישיבה הקודמת.

על איזה סעיף אתה מדבר?

יש סעיף שעוסק במנגנון לפיו ראש הממשלה יכול להכריז על הצבעה מסוימת כהבעת אמון בו. המשמעות של הסעיף הזה בעבר היתה שאם הכנסת הצביעה אי-אמון אז הממשלה נפלה בהצבעת אי-אמון. היום, מאחר ועברנו לעידן האי-אמון הקונסטרוקטיבי, זה לא הולך, בין היתר משום שכאשר ראש הממשלה אומר "אני מבקש שיביעו בי אמון" אין מועמד חליפי להרכיב את הממשלה ואי אפשר לכפות על האופוזיציה להציע מועמד כזה. לכן בעצם לכלי הזה אין שום משמעות מעשית קונסטיטוציונית. אולי יש לו משמעות דקלרטיבית כזאת או אחרת. בעיניי אפשר היה לוותר עליו, אבל אם רוצים להשאיר אותו לא יהיה נכון שאנחנו נכפה שינוי כזה כל עוד אין עליו הסכמה.


אני מציע, עו"ד ארבל אסטרחן, ברשותך, שנעבור קודם כול על החלקים הראשונים, עד לשאילתות, נעבור על השינויים והתיקונים. בהתייחס למה שהיה בישיבה הקודמת יש צורך לעבור על הנוסח ולקרוא כל מילה. נשמע כאן הערות ונגבש הסכמה ואת הנוסח הסופי. אתם יכולים כמובן להעיר ולהתערב בכל נקודה. בבקשה.

עניין האמון מופיע כאן?

בעניין האמון יש נוסח שהופיע בדיון הקודם וירד מכאן, אבל עו"ד ארבל אסטרחן תקרא אותו. כלומר, היה כבר נוסח.

העברנו את זה מן הישיבה הקודמת לישיבה הנוכחית.

היתה איזו בעיה בנוסח, מה המשמעות שההחלטה עברה ומה המשמעות שהביעו אמון.

נתייחס לזה. נקרא אותו.

כאמור, אנחנו מתחילים חלק חדש שכותרתו "כלים פרלמנטריים". כסעיף ראשון יופיע כאן נושא האי-אמון, בסעיף 44. השינויים מודגשים. קודם כול מופיע מה היא עמדת ממשלה, בשאלה האם מדובר בסעיף על סדר היום שאפשר להגיש לגביו אי-אמון. סוכם שייכתב: "יראו את עמדת הממשלה כעמדה האחרונה שמסרה הממשלה במליאת הכנסת או שהודיעה בכתב למזכירות הכנסת" – זאת היתה תוספת מן הישיבה האחרונה – "לפני שהוגשה הבקשה להביע אי אמון בממשלה, ולגבי הצעת חוק – אף אם הובעה בקריאות קודמות, לרבות בדיון המוקדם".


כלומר, כאשר יש נושא על סדר היום, למשל הצעת חוק או נושא אחר, וסיעה מבקשת לראות בהצעה אי-אמון, אם זה נושא שהממשלה הגישה – ברורה עמדת הממשלה, ואם זה נושא שלא הממשלה הגישה – יבדקו האם היתה לממשלה עמדה לפני שהוגשה הבקשה לאי-אמון, ואם זה חקיקה – אפשר גם ללכת לקריאות קודמות. או למשל אם זאת עמדה שנמסרה בכתב על-ידי מזכירות הממשלה.


דובר על כך – וזה דבר שקיים גם היום – שאם כמה סיעות מגישות ביחד הצעת אי-אמון אחת, יראו אותן כסיעה אחת, למשל לעניין ההנמקות, כאשר יש משמעות לגודל הסיעה.


דיברנו כאן על שינוי המכסה של סיעות קטנות. עד היום סיעה של עד 10 חברים יכלה להגיש 3 הצעות אי-אמון במושב. כאן דובר על כך שעם פחות מ-7 חברים תוכל להגיש 3 הצעות, ובין 7-9 חברים – 4 הצעות. זה מופיע בחלק העליון של עמוד 2.

כאן יש לנו כמה הערות. קודם כול, אני רוצה להתנצל על האיחור שלנו, גם בשמו של מזכיר הממשלה שמרותק אצל ראש הממשלה ואנו מקווים שאולי עוד יצליח להגיע לדיון הזה.


קיימנו הבוקר דיון על ההצעות שלכם ויש כמה תובנות שמזכיר הממשלה העלה ואני רוצה, ברשותכם, להציג אותן. למשל באשר למכסה של הצעות האי-אמון, האם הגשת אי-אמון על נושא נכללת במכסה?

גם זה נכלל במכסה. בשתי הדרכים. זה כתוב במפורש.

כן, בשתי הדרכים, גם כאשר זה על סעיף - - -

כלומר, זה לא רק הצעות אי-אמון?

לא, בוודאי.

בסוף העמוד הראשון כתוב: "והמכסה תחול על כל הדרכים להביע אי אמון שבסעיף קטן (ג)".

ברור. לגבי גודל הסיעות – מזכיר הממשלה הציע לשנות את המספרים. הוא מבקש להציע לוועדה ששלוש הצעות אי-אמון יוגשו על-ידי סיעות שיש בהן עד 6 חברי כנסת, וארבע הצעות יוגשו על-ידי סיעות שיש בהן עד 12 חברי כנסת, על-פי קריטריון של 5% ממספר חברי הכנסת.

מה פתאום? 10 יכולים להגיש.

מה פתאום? זאת כבר התערבות-יתר בחלוקה היחסית.

חוץ מזה, אני גם לא חושב שהממשלה בכלל צריכה לבוא ולהגיד לכנסת איזה סוג של הצעת אי-אמון תוגש או אילו שאילתות היא תישאל. יש גזרת פעולה, יש הפרדת רשויות. תעסקו בענייני ביצוע.

אגיד לכם יותר מזה, בכנסת הזאת לסך הסיעות הערביות יש 11 מנדטים. המשמעות של ההחלטה הזאת היא משמעות מיידית שנוגעת להן, ואנחנו בוודאי לא ניצור עכשיו שינוי מן הסוג הזה בכללי המשחק.

בוודאי, לא ניצור עכשיו סערה פוליטית נוספת.

אני רוצה להדגיש שגם השינוי שעשינו, התוספת על 7-9 חברים, לפחות לעת הזאת לא רלוונטי. כלומר כיום זה לא ישנה שום דבר במצב הקיים, ולכן אני סבור שאין מניעה להוסיף את התוספת הזאת כי היא לא משנה כלום כרגע, היא לא ניסיון לייצר כללי משחק חדשים במצב הקיים. אני במפורש לא הייתי נכנס לזה.

נושא שני הוא הצעה טכנית לגבי סעיף קטן (ד), באשר לשינויים בעילת ההצעה. אנחנו מציעים להחליף את המיקום של פסקה (2) ולהקדים אותה לפסקה (1).

כי פסקה (2) כללית ופסקה (1) ספציפית.

בסדר גמור. הוא מציע, מבחינת הסדר, שפסקה (ד)(2) תבוא לפני פסקה (ד)(1).

אני נאלצת לצאת כי יש לנו כמה כינוסים. אני רק מבקשת שאם תדונו בנושא השאילתות, שהעמדה שלי תישמע, שיש מבחינתי הסכמה. אני מוכנה שנקטין את הכמות, מ-30 ל-25, ובתנאי שזה לא יעבור את ה-15 ימים.

בכל מקרה לא נסכם את העניין הזה היום. שלא תהיה אי-הבנה, כל סיכום יהיה רק על דעת כולם. אם לא תהיה הסכמה, לא נשנה שום דבר.

אבל אני אומרת את זה לפרוטוקול. אותם דברים מבקש גם חבר הכנסת אילן גילאון.

אני אומר לך מראש, כל סיכום יהיה רק על דעת כולם. אם לא תהיה הסכמה, לא נשנה כלום. שלא יהיו כאן אי-הבנות. אין בעניין הזה בעיה.

בסעיף קטן (ד) נחליף את סדר הפסקאות.


בפסקה (ה)(1) לא היו שינויים. בפסקה (ה)(2) נאמר במפורש מי יכול לבקש בשם הממשלה הצבעה מייד. אמרנו כי כאן "תיוצג הממשלה על-ידי אחד מאלה, בסדר זה:".

הסדר בסדר מבחינתכם?

בסדר גמור.

יש גם את התוספת "מייד".

נכון.

כאן, למשל, לנו אסור להתערב לכם. כלומר, אתם צריכים להגיד מה הסדר מבחינתכם ומה שתרצו הוא שצריך להיות.

צריך לשים לב שאין כאן סגן שר, אבל גם עד היום סגן שר לא יכול היה לבקש הצבעה מייד. זה רק נציג הממשלה שנמצא באולם. בעצם זאת היתה גם הפרשנות שלפיה נהגנו עד היום.


בהמשך נקבע איך מצביעים, שאם זה נושא בסיום דיון יש הצבעה אחת, ודרך ההצבעה.


סעיף קטן (י) הוא סעיף חדש שעוסק בסדר הדיון. אמרנו: הסיעה מנמקת, ואחר-כך בפסקה (3) הממשלה מציגה את התשובה "ואם הוגשו מספר הצעות, תציג את תשובתה לאחר כל אחת מהן, אלא אם כן עסקו בנושא אחד", שאז הממשלה יכולה להשיב פעם אחת.

אין בעיה. מקובל עלינו.

דיון סיעתי; הצבעה.


עד כאן סעיף האי-אמון.

יש לי שאלה לחבר הכנסת יריב לוין. זאת שאלה שמטרידה אותי ועוד חמה חברי כנסת במסגרת הדיון על האי-אמון. אני לא יודע אם זה המקום לדבר עליה. כידוע לך, סיעה בת 4 חברי כנסת שמגישה הצעת אי-אמון מדברת 10 דקות, ואחר-כך בדיון מדברת עוד 5 או 3 דקות, אני לא יודע בדיוק כמה. 3 דקות. אני שואל עכשיו בשם הסיעה הגדולה, היום זה אנחנו ופעם זה יהיה מישהו אחר. אנחנו סיעה בת 28 חברי כנסת. בהצבעת האי-אמון יש 10 דקות לדובר הראשון ואחר-כך עוד 5 דקות או 3 דקות.

3 דקות, אבל מאחר ואנחנו הסיעה הגדולה אנחנו יכולים להגיש כל שבוע בלי בעיה מעל 10. סיעות בנות 4 חברים לא יכולים לעשות את זה.

בסדר, אבל אני לא מדבר עכשיו על האפשרות שלנו להגיש הצעת אי-אמון. אני מדבר על הדיון שמתקיים בתוך המליאה.

על זמן הדיבור.

בהצעת אי-אמון בממשלה יש לסיעות הקטנות ולסיעות הגדולות בדיוק אותו זמן דיבור.

אתה יכול לדבר על הדיון הסיעתי ולא על ה-10 דקות, אלא מדובר ב-40 חתימות ואתה רוצה שהסיעה הגדולה יותר תקבל יותר זמן דיבור.

אקבל את מה שיוחלט כאן, לא אלחם על זה, אבל זה לא הגיוני. בכל זאת הציבור ששלח 28 חברי כנסת מצפה שישמיעו את דעתם, את קולם, וזה לא דומה לסיעה עם 3 או 4 או אפילו עם 5 או 6 חברי כנסת. אני מבין את אילוצי הזמן, ועוסקים לא רק בדיונים באי-אמון, יש גם הצעות חוק ושאילתות שצריך לדון בהן וכולי וכולי. אבל יכול להיות, אפילו אם זה לא אותו סדר גודל של דקות דיבור, הייתי מבקש שיתקיים על הצעתי דיון, שלסיעה הגדולה תהיה תוספת של 2 דקות או 4 דקות או 5 דקות, משהו בהתאם להיגיון הסביר. ואז אם מקבעים את זה בתקנון אז לא צריך להביא את זה מידי שבועיים לדיון בוועדת הכנסת על מסגרת הזמן של הצעות אי-אמון וכולי. כדאי לחשוב על ההצעה הזאת, כי זה לא סביר, אפילו מבחינה ציבורית. אצלנו 28 החברים שמדברים – עד שאחד ידבר זה יכול לקחת אפילו חצי שנה. מאידך, סיעה בת 3 חברים, בלי לפגוע חס וחלילה בחברים שלי מ"מרצ", מדברת בכל שבוע בהצעת האי-אמון. זה לא נורמלי.

אני מוכנה להתחלף אתך במנדטים.

חבר הכנסת שלמה מולה, לדעתי אתה צודק. זאת תמיד אותה הבעיה שיש כאן במתח בין הסיעות הגדולות יותר לבין הקטנות יותר.

שלא ישתמע חס וחלילה שאני רוצה לפגוע בסיעות הקטנות.

לא, זה ברור לי.

הם צריכים לבוא לידי ביטוי, אסור לרמוס אותם, צריך לאפשר להם לדבר, אבל צריכה להיות קצת פרופורציה.

יש בזה היגיון. נקודת המוצא של כל הדיון שלנו בתקנון היא שבמקום שאין בו הסכמה – אין שינוי. זה ברור לגמרי, גם בלי שאשאל את חבריי, גברת רונית חייקין ואחרים.

למה? אני סבור שהם לא יתנגדו.

לי אין בעיה. אבל פחות מ-3 דקות אז אנחנו לא ניפגע.

אין פחות מ-3 דקות.

פעם לא היו הודעות סיעות. היו פשוט קובעים זמן, שעה, לחלק במספר חברי הכנסת. כפי שקיים בדיון על-פי 40 חתימות, יש שעה ואז מחלקים את זה לפי חברי הכנסת, מכפילים ואז יוצא שהסיעה הגדולה מדברת יותר מסיעה קטנה. תמיד זה היה כך.

ייתכן שזה פתרון נכון יותר, ואני בהחלט סבור שאפשר לנסות לבוא בדברים עם נציגי כל הסיעות ולראות אם אפשר להגיע למנגנון כזה. אני לא מציע שנכניס את זה כרגע לכאן. נשאיר את זה.

העליתי את העניין ואני מבקש ממך שיתקיים דיון.

זה בהחלט שווה בדיקה. בגדול, אין בכלל ויכוח שיש כאן היגיון ברור ומוצדק.

זה לסעיף הכללי של הדיון הסיעתי. זה לא בהכרח לאי-אמון.

יכול להיות שעלינו לייצר איזה מנגנון - - -

לקחתי את נושא האי-אמון כדוגמה, אבל ייתכן שזה מתאים גם לדיונים אחרים.

זה דבר שצריך יהיה לנסות לבדוק אותו, אם כי אני לא מציע להכניס אותו כרגע למסגרת הזאת, גם מבחינת המיקום שלו, מבחינת הסדר של הדברים. הוא נוגע דווקא לחלק שכבר עברנו עליו והשלמנו אותו, אבל אפשר יהיה לחזור לשם ולתקן, אם נגיע לאיזו הסכמה בסוגייה הזאת. אנסה לבדוק את זה, בהחלט.

מאה אחוז.

דיברנו על סעיף האי-אמון. היום בתקנון יש לנו את סעיף 160, שהיה פעם 36(א), שעוסק באמון. בישיבה הקודמת הוצע למחוק את הסעיף הזה, ולכן הוא לא מופיע בנוסח שלפניכם, אבל בישיבה שלפניה דובר על כך שהסעיף בכל זאת יישאר אבל יזוז. הוא לא ייצמד לסעיף האי-אמון, בשביל להראות שאין ביניהם קשר, כי אין לו את המשמעות החוקתית שיש לסעיף האי-אמון, אלא יוכנס אולי לסעיף 32 לתקנון, שעוסק בהודעות הממשלה, סעיף שקובע היום שהממשלה רשאית בכל עת למסור הודעה ולפי דרישה של 25 חברי כנסת יתקיים עליה דיון.


על-יד הסעיף הזה הוצע להוסיף הוראה, שאקרא אותה עכשיו, כי גם הוצע לשנות אותה, כדי לא להיעזר במינוחים של האי-אמון וכולי. הוצע לקבוע כדלקמן: "ראש הממשלה רשאי להודיע ליושב-ראש הישיבה, שהוא יראה בהצבעת הכנסת בסעיף העומד על סדר היום עניין של הבעת אמון בממשלה, ויודיע את עמדת הממשלה לגביו". אני מדגישה, זה רק ראש הממשלה. זה לא כל שר. "הודיע כאמור, תתקיים הצבעה אחת בלבד, הן על הסעיף העומד על סדר היום והן על הודעת ראש הממשלה; הוראות סעיף קטן זה לא יחולו בהצבעה על הצעת חוק בדיון מוקדם והצעה לסדר היום".


כלומר, יש איזה נושא על סדר היום, לא בדיון מוקדם ולא בהצעה לסדר היום, ואומר ראש הממשלה: אני רוצה לראות בהצבעה הזאת הצבעת אמון. ואז מה הנפקות של זה? פסקה (2) תקבע: "הודיע ראש הממשלה כי הממשלה תומכת בסעיף העומד על סדר היום או מתנגדת לו וזכתה עמדת הממשלה לרוב של המשתתפים, יראו את הממשלה כאילו זכתה באמון הכנסת; לא זכתה עמדת הממשלה לרוב כאמור, יראו אותה כאילו לא זכתה באמון הכנסת".

אבל הממשלה לא נופלת.

זה מין דבר הצהרתי. בישיבה הקודמת העיר כאן השר סער שהיום צריך 61 בשביל לזכות באמון, בעוד כאן מדובר על רוב המשתתפים. כלומר, אם יש 10 אנשים במליאה, יש איזה נושא על סדר היום וראש הממשלה מבקש לראות בזה הצבעת אמון, ברוב כזה אפשר לקבוע שיש אמון בממשלה או אין אמון בממשלה.

נדמה לי שגם היום לא צריך שיהיו 61 בעד.

היום זה מפנה לאותם סעיפים של האי-אמון שמבחינים, כאשר זה חוק, בין השאלה האם החוק עבר, שבזה די ברוב רגיל, ובין השאלה האם הובע אמון או לא הובע אמון.

ברור לי, אבל אם אי-אמון מסתיים ב-40-20, אין צורך שיהיו 61 נגד האי-אמון כדי שייקבע שיש הבעת אמון.

בהצבעת אי-אמון רגילה, היום – כן.

לא כדי להפיל את הממשלה.

צריכים להיות 61 בעד.

61 בעד הממשלה. הרי כדי להפיל את הממשלה צריך 61 נגד. למעשה בתוצאה שבה הצביעו 58 נגד הממשלה ואחד בעדה, הכנסת לכאורה עדיין הביעה אמון בממשלה חרף העובדה שהצהרתית היא הביעה בה אי-אמון. לכן הסעיף הזה כל-כך בעייתי.

אם משאירים את הסעיף, נשאיר אותו כפי שהוא היום. היום הוא מבחין בין ההצבעה על החוק, שמצריכה רוב רגיל, ובין האמון בממשלה, שדורש למעלה מ-60 חברי כנסת.

היום מה הוא אומר? היום יש הבחנה כזאת?

כן. היום הוא מפנה לסעיף באי-אמון שקובע שאם ההצעה היתה בנושא שהממשלה הודיעה שהיא מתנגדת לו והיא זכתה לרוב של המשתתפים, ההצעה תתקבל ותידחה הצעת האי-אמון.

ברור, כי זה העניין הקונסטיטוציוני. לכן לא הבנתי מאין לקחת את זה.

הסעיף הזה קיים היום.

כן, אבל הסעיף שקיים היום מוכוון לעניין הקונסטיטוציוני, לא לעניין ההצהרתי.

גם היום אין לו משמעות קונסטיטוציונית.

היום יש לו משמעות.

יהיה קל מאוד לראש הממשלה לזכות באמון.

איזו משמעות יש להבעת אמון?

הוא מפנה לפרוצדורה שיש בהליך של הצבעת אי-אמון, לא בהליך של הצבעת אמון. בהליך של הצבעת אי-אמון יש פרוצדורה מסוימת קונסטיטוציונית וברורה.

גם הסעיף של האמון שקיים היום מפנה לאותה פרוצדורה.

הוא מפנה לשם, אבל ההפניה הזאת לא במקום, כי שני הדברים הללו נמצאים במקומות אחרים.

כל הסעיף הזה לא במקום. לכן אנחנו מציעים שהסעיף יישאר כפי שהוא.

אבל אם תשאיר אותו כמות שהוא, הוא יישאר בצורה לא נכונה, כי אי אפשר להשליך אותו הסדר קונסטיטוציוני של 61 שישנו באי-אמון על ההצבעה הזאת, שהיא דקלרטיבית בכלל. זה לא הגיוני, זה חסר היגיון.

הממשלה לא נפלה. מה זה משנה?

לא רק זה. יש לכך משמעות. למשל הוא אומר: בסיטואציה כזאת אני יכול להגיד לשרים: חבר'ה, אתם הצבעתם נגד עמדת הממשלה. בהצבעה שהיא הצבעת אמון יש לי עילה לפטר אותם.

היום הוא מפעיל שיקול דעת.

אם הוא אומר את זה, אין לי מה להגיד. זה נכון. כמה ישתמשו בזה? אינני יודע, אבל זה נכון.

ענית לעצמך בתשובה שהשבת. למה לא משתמשים בזה היום בכל הצבעה? בדיוק בשל ההבחנה הזאת, כי ראש הממשלה יודע, מצד אחד הוא מכריח אותם ויש לו שוט עליהם, מצד שני אם אין לו 60 אצבעות לא יוכלו להגיד שהכנסת הביעה בו אמון, עניין האמון לא יעבור. ברגע שאתה אומר שכל הצבעה, גם של 10 מול 2, היא הבעת אמון, למה שלא ישתמש בזה בכל הצבעה? בכל הצבעה ראש הממשלה יודיע שהוא מבקש לראות בה הצבעת אמון.

זה שוט שמשתמשים כאשר יש בעיות בקואליציה.

הוא לא ישתמש בזה בכל הצבעה, כי באופן רגיל השרים, אם נמצאים בכלל, מצביעים עם הממשלה.

היום עומד לך שיקול של רגע, במצב שבשורה התחתונה לא יהיו 60. זאת אומרת, יש דבר שמאזן את זה.

אבל הוא לוקח את הסיכון הזה גם אז. הרי מי מבטיח לו שהשרים יצביעו אתו?

כאן הוא לא לוקח את הסיכון. כאן די שיש לו רוב של 30 מול 10 והוא כבר זוכה באמון.

אבל מי אמר שיהיה לו רוב של 30? אם יהיה לו רוב של 30 מול 10 הוא לא ירצה את זה.

אז הוא לא יבקש אמון.

הוא נמצא במקום שהוא פוחד להפסיד את ההצבעה. אגיד לך היכן נעוצה הבעיה. הרי יכולה להיות סיטואציה, שמכל מיני סיבות – קיזוזים, או סיבות אחרות – אין מספיק אנשים כדי להגיע ל-61. אז מה, תגיד לו שהוא לא יכול לעשות את זה?

הוא יכול לעשות את זה, אבל תבחין. אז פורמלית הכנסת לא תביע בו אמון.

אם הוא ניצח בהצבעה, 59 מול 1, מה תוצאת ההצבעה?

מה המצב היום? מה תוצאות ההצבעה היום? יש אבחנה.

יש הבדל. אתה אומר שמבחינה קונסטיטוציונית הממשלה לא נפלה. אין ספק, אבל כולם אומרים שהיה רוב ברור שמביע אי-אמון בממשלה בנקודה הזאת. כאן אתה נמצא במקום שהוא דקלרטיבי בלבד. אין לו משמעות קונסטיטוציונית. אז מה תגיד לו?

אבל ראש הממשלה מספיק חכם לדעת שאם התוצאה תהיה נגדו הוא לא יעשה את זה.

בדיוק. הוא יפעיל את זה לפי שיקול דעתו.

אני מסכים אתך, אבל אם נגיד לו שבכל הצבעה כזאת הוא צריך 61 – זה הורג את כל העניין, אי אפשר לעשות את זה. האבחנה הזאת נכונה.

או שנוריד את הסעיף הזה, כי הוא מיותר, ואם משאירים אותו אז למה לשנות אותו?

הוא לא מיותר.

אגיע לך מאין נובע השינוי. השינוי נובע מכך שבין המסלול של אי-אמון, שיש לו השלכה קונסטיטוציונית ופרוצדורה מסוימת, כולל זה שצריך להודיע מי ראש הממשלה המיועד וכן הלאה, ובין המסלול הזה, אין קשר. אין להם אותן תוצאות קונסטיטוציוניות.

זה בדיוק ההסבר מדוע צריך לוותר על הסעיף הזה.

מאה אחוז, אבל עזוב. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאנו לא כופים ויתור מן הסוג הזה על מי שלא מסכים. בהנחה שזה מופיע על-פי בקשת הממשלה – אני אמנם לא רואה כמה פעמים ישתמשו בזה, אבל אולי הם צודקים. אולי יהיה מקרה שהם יזדקקו לזה. הם אומרים: זה מאפשר לראש הממשלה בנקודת זמן מסוימת, נדירה אמנם, להגיד לשר: "אדוני, או שאתה אתי או שאתה בחוץ". בסדר. אני לא רוצה לקחת את זה ממנו, ואני גם לא רוצה לקשור אותו בכל מיני דרישות, שהוא יצטרך רוב של 61, שהוא לא נדרש להן בשום מקום אחר.

אני סבור שהוא כן נדרש.

זה לא סביר, כי פעמים רבות זה קורה בדיוק במקרים שאין לו 61. קשה להעלות על הדעת סיטואציה שהוא יכול להשיג 61 והוא נזקק לכלי הזה.

נכון, אבל, כאן נקבע שראש הממשלה יוכל להשיג בקלות את האמון בו. הוא יוכל להגיד: היום 10 פעמים הכנסת הביעה אמון בממשלה. נכון שזה רק דקלרטיבי ואין לזה משמעות פרקטית, אבל ...

אז הוא יגיד שהכנסת הביעה 10 פעמים אמון בממשלה.

גם להצהרות דקלרטיביות יש משמעות.

וכשהכנסת מצביעה, כל פעם שהיא מצביעה בעד הצעת חוק ממשלתית היא לא תומכת למעשה בממשלה?

אם היא מצביעה על הודעת ראש הממשלה, זה גם יכול להיות הבעת תמיכה.

זאת ההסתכלות הנכונה על הדברים. הם אומרים לנו משהו ברמה המקצועית שלהם, לא הפוליטית. הם אומרים לנו: לפעמים אנחנו נדרשים לכלי הזה כדי שהשרים יתיישרו.

לא שרים. סיעות.

לא חשוב, השרים מבחינתי הם נציגי סיעות.

שרים זה פשוט יותר. סיעות זה מסובך יותר. שרים מחויבים.

הפורמולה הזאת נכונה. היא גם מבחינה ביניהם. היא שולחת את זה גם לפרק המתאים ומחברת את זה. יש כאן עוד מנגנון, כמו שהוא יכול לבקש הצבעה על הודעה והוא יכול כל מיני דברים לעשות. אני סבור שעדיף להשאיר את זה כך. ההבחנה הזאת נכונה.


עכשיו נעבור לסעיף 45, באשר ל-40 החתימות. כאן השינוי הגדול הוא הוספה של ראש האופוזיציה, שתחילתו תהיה בכנסת התשע-עשרה על-פי הסיכום שהיה לנו ונקיים אותו ללא עוררין.

הסעיף בעצם זהה לסעיף שקיים היום מכוח חוק-יסוד: הממשלה. העובדה ש-40 חברי כנסת יכולים לדרוש – מופיעה בחוק-היסוד, לא כאן. כאן כתוב שהדיון יתקיים בתוך 21 ימים. השארנו שזה לא יהיה בימים שיש בהם אי-אמון. מסגרת הדיון – אחד מן החברים מציג. 60 דקות. ראש הממשלה משתתף בכל הדיון.


התוספת שאמר היושב-ראש, זאת בעצם הפעם הראשונה שאנו קובעים משהו שתחילתו תהיה - - -

אני חייבת לומר שכאשר העליתי את זה בסיעה, חברי הכנסת השתוממו. אבל זכותכם. זה דיון בהשתתפות ראש הממשלה ולא בהשתתפות יושב-ראש האופוזיציה. אבל בסדר.

זאת שאלה של תפיסה. בסדר. מבחינתכם אין הערות נוספות?

בעיניך זה נשמע הגיוני, נכון? הבעיה היחידה היא שבפעם הקודמת, כאשר היה יושב-ראש אופוזיציה אחר, ומי שהציעה לו את זה היתה יושבת-ראש הכנסת, הוא לא הסכים.

לחלק הזה גם אתם מסכימים.

עזבו. הנוסח הזה מבטא את ההסכמה שלנו, אל"ף, שהעיקרון נכון, ובי"ת, שכל אחד מאחל לעצמו שהשני יהיה זה שיתחיל לבצע אותו בכנסת הבאה.

לא הזכרנו מה קורה כאן אם ראש האופוזיציה נמצא למשל בחוץ-לארץ.

המשמעות ברורה לגמרי, שכפי שצריך לתאם – מתאמים גם אתו. כאן אין בכלל שאלה.

מזכיר הממשלה נמצא בדרך. אולי תרצה להמתין עם ההכרעה לגבי הדבר הזה, כי לדעתי יש לו עוד הערות נוספות שלא הצגתי אותן כי לא ירדתי לסוף דעתו בעניין הזה.

אני מוכן לחכות עוד רגע. מכיוון שבין כה וכה אני נאלץ להצביע כאן פה אחד אז אם נחכה עוד רגע זה לא יהיה נורא.


נעבור לפרק של השאילתות, שבו כבר אגיד בפתח הדברים שלפחות מי שדיבר אתי, והיתה לנו כאן שיחה לפני שהגעתם, מחוץ לפרוטוקול של הדיון, נדמה לי שלפחות בצד של הכנסת אפשר להגיע לאיזו הסכמה על העיקרון, אך יש עדיין ויכוח על המספרים. תיכף נשמע מה אתם אומרים. אצלכם בטח במקרה הטוב תהיה הסכמה על העיקרון וויכוח על מספר הימים.

המועדים נראים לנו מעטים מדי.

תיכף נראה אם נצליח לרבע את המעגל הזה באיזו דרך. עו"ד ארבל אסטרחן, לדעתי נעבור על הסעיפים ונשמע הערות.

נתחיל מהתחלה. גם כאן ניסיתי להדגיש את השינויים.

אני מציע שמה שעברנו עליו בישיבה הקודמת, פשוט נעבור עליו ברפרוף, אלא אם כן יש לכם הערות.

דיברנו על הרוב, עד סוף סעיף 4. יש כאן הרבה דברים שקיימים היום. פשוט ניסינו לכתוב אחרת את כל הפרק ולארגן אותו, כי היום זה מורכב מסעיפים והחלטות וכולי.


דיברנו על סוגי השאילתות בסעיף 1.


"חבר הכנסת שהפנה בו זמנית שאילתה באותו עניין ליותר משר אחד, יציין זאת לצד השאילתה". זה מופיע בעמוד הראשון.


סעיף קטן 1(ה) זה המכסות. זה סעיף שצריך לדבר עליו.


בסעיף קטן 1(ח) בעמוד 2 נקבע כי "הודעה על הכללתה של שאילתה" בסדר היום "תימסר לחברי הכנסת לפחות 24 שעות לפני פתיחת הישיבה". זה נכון גם לגבי שאילתות דחופות וגם לגבי שאילתות רגילות.


מי שישיב הוא השר או סגנו, ובהסכמת חבר הכנסת השואל "או בנסיבות המצדיקות זאת ובהסכמת יושב-ראש הכנסת – רשאי השר הנשאל להיות מיוצג על-ידי שר אחר".


סעיף 2 קובע מה שאילתה לא תכיל.

השאלה אם אנחנו בכלל צריכים אותו, לאור העובדה שגרענו את זה במקומות אחרים.

כן, השאלה האם צריך את פסקה 2(א)(1).

זה נראה לי די ברור. והצעת חוק יכולה להכיל ביטויים פוגעים וגזעניים?

היום כתוב בתקנון שמותר לחבר הכנסת להגיש שתי שאילתות דחופות בכל מושב?

לא.

אמרו לי שזה לא כתוב בתקנון. אז למה מוסיפים את זה כאן?

זה היה הנוהל.

בתקנון כתוב העיקרון, שיושב-ראש הכנסת יקבע שתהיה מכסה שווה לכל חברי הכנסת.

חלק גדול מן השאילתות הן בכלל לא בתקנון אלא בכל מיני החלטות.

יש 4 שאילתות דחופות בכל יום רביעי, ומכוח זה – מחלקים את זה במספר חברי הכנסת.

אה, זה החישוב שלך.

כתבתי בצד מה קיים היום, ולגבי שאילתות דחופות לא כתבתי.

אני רואה שבפסקה (ה)(3) מופיעה התקופה שאת כתבת.

זה המוצע: רגילה – 7; ישירה – 40; דחופה – 2. זה כפי שביקש יושב-ראש הוועדה. אבל כתוב בצד מה יש היום, ולצד שאילתה דחופה לא כתבתי, כי זה לא מופיע היום בתקנון.

היום לפעמים הוא נותן יותר.

למעשה בשאילתות הדחופות יש שתיים בכנס, לא במושב.

שתיים במושב.

הוא יכול לאשר עד ארבע.

היושב-ראש איפשר שתיים בכנס, כך הוא אמר באופן מפורש.

זה שתיים במושב, אבל היושב-ראש יכול לתת לחבר הכנסת יותר אם הוא רואה שהנושא דחוף.

הוא נתן שתיים בכנס.

לא כולם מגישים.

תיכף נראה בסעיף על השאילתה הדחופה, כתוב שהוא יאשר בכל שבוע לא יותר מארבע. מכך נגזר גם מה המכסה האישית.

בסדר גמור. השאלה אם נשאיר את פסקה 2(א)(1), או נקבע מעין סעיף כללי כזה באיזה מקום שמתייחס בכלל לכל התקנון.

היה לנו סעיף כזה לגבי נאומים, ולכן הורדנו את זה מן הנאומים בני דקה, אבל זה לא נאום ולכן אולי כן צריך לאפשר ליושב-ראש הכנסת לפסול שאילתה.

נשאיר את זה בינתיים. לכל היותר אחר-כך נקבץ את כל ההוראות הללו למקום אחד.

כרגע אנחנו מדברים על: "(1) ויכוח, חריצת משפט, כינוי או ביטוי פוגע או גזעני או פגיעה בכבוד הכנסת; (2) בקשה לחוות דעת כללית או לחוות דעת בשאלה משפטית מופשטת, עניין היפותטי או עניין שאינו בתחום תפקידיו של השר הנשאל; (3) פרטים אישיים של אדם שיש בהם פגיעה בפרטיות ..." – דיברנו על זה. זה דומה לקיים היום.


סעיף קטן (ב) קובע כי "יושב-ראש הכנסת רשאי לפסול שאילתה העוסקת בעניינים שאירעו לפני תחילת כהונתו של השר שאליו מופנית השאילתה, באותו תפקיד, או באירועים שאירעו זמן ניכר לפני מועד הפניית השאילתה".


השר יכול לומר שהוא סבור ששאילתה פסולה, ויושב-ראש הכנסת מחליט בדבר.


אפשרות של שר לא להשיב, אם הוא סבור שיש פגיעה "בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה או בעניין כלכלי חיוני שלה, או לשם הגנה על פרטיותו של אדם או על זכות או חיסיון שבדין".


אלה הדברים הכלליים שחלים על כל סוגי השאילתות.


סעיף 3 עניינו שאילתה רגילה. דיברנו על כך שהיא "תכיל לא יותר מחמישים מילים".


בסעיף קטן (ב) נקבעה התקופה – הוצע שזה יהיה שבעה ימים.

על התקופות והמספרים תיכף נדון.

למה צריך להגביל במילים שאילתה רגילה?

כי אם נותנים לשר רק ימים ספורים להשיב על זה - - -

זה יכול להפוך לדיסרטציות שלמות.

להתחיל לספור מילים?

כך עושים.

אחרת, את יודעת מה יקרה, זה יהפוך לדוקטורט.

בכפוף לכך שהשר צריך בתוך שבוע להכין את התשובה או להודיע שהוא לא יכול להשיב עליה, מהסיבות הקבועות בסעיף 2, יושב-ראש הכנסת קובע את המועד, מודיע עליו לשר ולחבר הכנסת, והשר רשאי לבקש לדחות את המועד למתן התשובה "אם נבצר ממנו להיות בכנסת במועד שקבע היושב-ראש בשל היעדרות מהארץ או בשל סיבה מוצדקת אחרת".


מה קורה אם יש היעדרות מן המליאה במועד שזה נקבע? אם חבר הכנסת השואל נעדר – השר לא ישיב, וחבר הכנסת לא יורשה להגיש שאילתה באותו נושא במהלך אותו מושב.

זה כמובן בהנחה שהוא לא הודיע מראש, שאחרת הוא יכול למשוך את השאילתה.

"ואולם רשאי חבר הכנסת להודיע למזכיר הכנסת, לא יאוחר משעתיים לפני פתיחת הישיבה שבה אמורה היתה להימסר התשובה לשאילתה, כי הוא מבקש שמועד מתן התשובה לשאלתה יידחה בשבוע, ויושב-ראש הכנסת יקבע מועד חדש בהתאם". היה צריך לומר "יידחה".


אם השר לא השיב במועד שנקבע – אולי גם כאן צריך להוסיף "ולא הודיע מראש", כי הוא יכול הרי לבקש לדחות.

הוא יכול לבקש דחייה, נכון.

המועד שקבע יושב-ראש הכנסת.

למעשה זה קיים כאן.

מדובר על מקרה שהשאילתה עומדת על סדר היום והשר אמור לעלות ולענות, אך הוא איננו. "רשאי חבר הכנסת השואל לבקש מיושב-ראש הכנסת כי ינהגו בשאילתה כבשאילתה דחופה, והתשובה לה תימסר בישיבת הכנסת ביום ד' הסמוך לאחר היום שבו היה השר אמור להשיב", בנוסף לשאילתות שיושב-ראש הכנסת מאשר, כלומר, בנוסף למכסה של 4 השאילתות.

למעשה זה הופך אותה לשאילתה דחופה.

סעיף קטן (ז) עוסק בשאלה נוספת.


בסעיף קטן (ח) נקבע כי "ימי הפגרה לא יבואו במניין התקופות, אלא אם כן ביקש חבר הכנסת השואל שהתשובה תימסר לו בכתב".

אני רוצה לשאול כאן שאלה אחרת. האם אין מקום לאיזה מנגנון של קריאת השאלה במליאה?

בשאילתה דחופה יש את זה.

אני יודע, אבל השאלה אם אין לכך מקום בשאילתה רגילה. מי שצופה בדיון מן הצד רואה ערב רב של תשובות לשאלות שהוא לא יודע בכלל מה הן. זאת פרוצדורה קצת מוזרה.

פעם היה נהוג לחלק את הצילום של השאילתה.

כך זה גם בחקיקה.

אם חבר הכנסת מחויב להיות בדיון, אז שיקרא את השאילתה, להבדיל מהיום שהוא לא נמצא. אם במילא הוא מחויב להיות, שיקרא את השאילתה מן המקום, מן המיקרופונים במליאה.

לדעתי כדאי. זה הגיוני. אם כבר אנחנו עושים דיון אז שיהיה דיון נורמלי, ולא שמישהו עומד וקורא תשובות למשהו שאף אחד לא מבין מה הוא בכלל.

בסדר.

שלום לך מזכיר הממשלה. נעצור את הדיון בנושא הזה ונבקש ממך להציג לנו את התייחסויותיך בעניין האי-אמון. הגענו להבנות, אבל רצינו לוודא אתך שאין כאן דברים שהתפספסו, אולי יש לך עוד הערות.

לא הצגנו את כל ההצעות.

לא העלינו את ההצעות המהפכניות בעניין הכנסת.

מה עם שאר ההערות שהיו כאן?

זה – בסדר. את זה – הם לא מוכנים לקבל, בעניין האי-אמון.

אגב, מה ההיגיון? אני רוצה להבין.

אגיד לך קודם כול את נקודת המוצא. נקודת המוצא היא שמה שאין עליו הסכמה – לא משנים אותו. ברור לגמרי שעל זה לא תהיה הסכמה כי יש לנו היום 3 סיעות ערביות, שביחד יש להן 11 מנדטים, והשינוי שאתה מציע משפיע עליהן באופן ישיר, משנה להן את כללי המשחק.

ביחד יש להן 11 מנדטים: 4, 4 ו-3.

השינוי שאתה מציע משפיע עליהם באופן ישיר ואין שום סיכוי שהם יקבלו את ההצעה הזאת.


המדרגה הנוספת שהכנסנו כאן, שיש בה היגיון, הוכנסה דווקא משום שהיא לא משפיעה כרגע באופן ישיר על אף אחד, היא לא משנה את המצב הקיים בכנסת הנוכחית בשום דרך. היא נכונה מבחינת הקונצפט אבל היא לא הֵרֵעָה או שיפרה או עשתה משהו כלפי מישהו. אני סבור שזה איזון נכון.

ה-7 ו-9 – ה-7 למעט היותו מספר מזל, ואני מבין שיש עוד סעיף עכשיו על פיצול סיעה – הייתי קובע לפחות מספרים עגולים, כמו 5 ו-10.

10 זה הכלל. על 10 אין מגבלה. היום מ-10 מנדטים ומעלה אין מגבלה.

אפשר בכל שבוע להגיש ולא צריך מכסה.

איפה זה קבוע?

זה קבוע גם היום בתקנון, וגם כאן.

אתם לא יכולים ל- - -

אם ננסה היום לשנות את מכסות האי-אמון הבלתי מוגבלות, ברור לך שאי אפשר להגיע לשום דבר.

אם 10 זה קבוע, ואתה לוקח את זה כנקודת הבסיס, אז אולי צריך לקבוע מדרגות: 1-5 – 3 הצעות, 5-9 – 6 הצעות, ו-10 ומעלה – בלתי מוגבל.

אבל את ההגבלה עד 7 – את זה אתם רציתם.

בנוסחה הזאת אתה מציע להם יותר ממה שיש להם.

למה?

כי זה יגדיל את הכמויות. המגבלה עד 7 נראית הגיונית.

בסדר. כאן הייתי כמו שנקרא "ידיד בית-המשפט".

זה יכול להיות חמישה. זה לא ממש משמעותי בסופו של עניין.

בסדר.


יש עוד דבר שאגב התיקונים רצינו להציג. זה נוגע מעבר לסעיפים. ההצעה עלתה אגב סעיף 159(ד), אבל אגיד לכם במה דברים אמורים. רצינו להציע מודל שמורכב משלושה פריטים. קודם כול, להפוך את הופעת ראש הממשלה, שהיום קבועה מידי כל מושב, כאשר ראש הממשלה מופיע בפתיחת המושב ונותן מעין הודעה מדינית, או סקירה על מה שנעשה – לקבוע את זה מידי כנס. כלומר, פעמיים בשנה יבוא ראש הממשלה לפרלמנט.

הוא יכול לבוא מתי שהוא רוצה.

אולי אני חוטא כאן לתפקידי, ואולי אם תספרו על כך בחוץ אני "אחטוף על הראש". אני מדבר עכשיו על מה שצריך להיעשות לדעתי, בראייה של האינטרס הציבורי, בראייה כוללת על יחסי ממשלה-כנסת.


אני מציע להפוך את פתיחת הכנס להיות כפתיחת מושב, כלומר פעמיים בשנה לעשות אירוע חריג, שהוא יותר ממלכתי, יותר חגיגי, יותר בעל חשיבות בדיאלוג של אופוזיציה-קואליציה.


בהקשר הזה אני מציע לעשות שני דברים. ראשית, באותו יום לא יהיה אי-אמון.

לא יהיה דבר כזה.

אני כבר אומרת לך, זה לא יקרה.

מדוע?

ככה, כי זה לא יקרה. אנחנו לא נוותר בשביל זה על הזכות שלנו לאי-אמון.

אתה משנה את התקנון.

אנחנו לא נוותר על אי-אמון.

קודם תשמעו אותו. הוא מציע. להציע מותר לו.

אני אומרת לך שזה לא יקרה.

מי יושב-ראש הסיעה שלך?

חברת הכנסת דליה איציק.

את יודעת, פעם אתה באופוזיציה, פעם אתה בקואליציה.

ומה ההשלמה של ההצעה?

הייתי קובע שפעמיים בשנה יבוא ראש הממשלה וימסור הודעה מדינית, יבוא יושב-ראש האופוזיציה וייתן את המענה שלו, ותהיה סוג של פתיחה חגיגית. הפתיחה החגיגית הזאת, לה מוקדש הפוקוס, ומכיוון שביום הזה זה הפוקוס אין טעם לעשות בו אי-אמון. הרי זה קיים במילא, הרי האי-אמון הזה הוא בשביל אותם נאומים.

גם בפתיחת מושב היום יש לך אי-אמון ביום שני. זה קיים היום.

ואת מרוצה מזה? יש גם פתיחת מושב וגם אי-אמון?

כן.

בפעילות הפרלמנטרית, גם של האופוזיציה, באותו יום האי-אמון הוא לא הדגש.

אגיד לך מדוע זה נכון. נניח שאנחנו יוצאים לפגרת קיץ, ובאים אחרי 3 חודשים שלא היתה כנסת, וקרה משהו בפגרה. אז אתה בא רק עם נאום ראש הממשלה?

וגם עם נאום יושב-ראש האופוזיציה.

אבל אנחנו כאופוזיציה רוצים גם להביע אי-אמון כי קרה משהו. אתה מונע ממני את זה.

אז מודיעים על כך וזה מתקיים ביום שני הבא. בסדר, אין לי בעיה. בניגוד לפתיחת מושב, שמגיע ראש ממשלה – הרי לאי-אמון ראש ממשלה לא משיב. אתם בפתיחת כנס עושים את זה ליום רגיל בכנסת. יהיה אי-אמון כזה או אחר, יבוא השר המקשר או השר הזוטר או סגן השר וישיב על האי-אמון ועולם כמנהגו נוהג. וכדי להביא את ראש הממשלה צריך 21 ימים, צריך 40 חתימות. כלומר, גם אתם מייחסים חשיבות לנוכחות ראש הממשלה. אני גם לא מסתכל על זה כ"אתם" ו"אנחנו". זה שינוי תקנון שתופס הלאה. מבחינתי, שזה יהיה מן הכנסת הבאה, אם זה יסייע להסיר את ההתנגדויות. הרי 'אלוהים לא לאופוזיציה בחרתנו', אז נוכל להשתחרר מן הקוניוקטורה המיידית ולקבוע את זה מהכנסת הבאה.


ראש הממשלה יגיע פעמיים בשנה, כלומר יגיע בכל כנס ויציג את עמדתו, ויושב-ראש האופוזיציה יציג את עמדתו. לכנסת יהיה יום חגיגי.

בנוכחות הנשיא.

הנשיא לדעתי לא צריך לבוא פעמיים, אלא רק בפתיחת המושב.

רק בכנס החורף.

אם אני ממשיל את זה לבית-ספר, שיש תעודת אמצע שנה ותעודת סוף שנה, או פתיחת שנה ופתיחת סמסטר – בפתיחת השנה יש מסיבה, בפתיחת הסמסטר השני יש עוד פעם טררם חגיגי ומתדיינים בדבר הזה.


זה מצריך, מנקודת מבט הממשלה, שני דברים. אחד, עניין האי-אמון. בעיניי הוא טפל כאשר יש את שני הדברים, בפרט שלא מפילים באי-אמון את הממשלה. וכפי שאמרתי, תחשבו שזה יחול מן הקדנציה הבאה ואילך, מן הממשלה הבאה, לא מן הממשלה הזאת.


הדבר השני שאני מבקש כדי לאזן את זה, שבאותו חודש - - -

לא יהיו 40 חתימות?

ה-40 חתימות יהיה 30 ימים ולא 21 ימים.

זה חלום.

הרי גם כך החוק קובע שזה יהיה בתוך 30 ימים. אתם רוצים להכניס לתקנון שזה יהיה בתוך 21 ימים. זה לא חייב להיות 21 ימים, זה יכול להיות 30 ימים. אגב, אני לא יודע למה הממשלה מסכימה לקבוע בתקנון שזה יהיה 21 ימים.

כי זה המצב היום. כך קבוע בתקנון.

אני לא יודע למה הסכימו לזה, אבל לא נורא.


אני מציע שבאותו חודש ידחו את זה בשבוע, לא 21 ימים אלא 30 ימים, כי ראש הממשלה במילא מגיע לכנסת. זאת ההצעה שלי.

כלומר, זאת דחייה רק ב-9 ימים?

כן. יש בזה משהו בעולם של סדר היום של הממשלה.

זה נשמע הגיוני מאוד.

מה האיזון כאן? הרי במילא אפשר לקרוא לראש הממשלה בתוך 21 ימים, אז בואו ניתן את הטררם הזה קודם כול בתחילת החודש ולא באמצעו: אדוני ראש הממשלה, תגיע במטותא ממך ביום הראשון של הכנסת ולא בשבוע השלישי. אנחנו לא פוגעים בסדר היום, מטריחים אותך, שאתה צריך בשביל זה להופיע בכנסת פעמיים בחודש, כלומר לא מטילים יותר מדי משא על הממשלה. הרי אני מנדב כאן הופעה של ראש הממשלה, ויש מקרים שהממשלה לא כל-כך אוהבת שראש הממשלה מגיע ל-front. אם רוצים, הרי תמיד אפשר שראש הממשלה יענה לאי-אמון, אבל לרוב ראש הממשלה לא עונה לאי-אמון. כך הוא חייב לבוא לדוכן. הפיצוי שאני נותן לו, מאחר והוא מגיע בתחילת הכנס – נותנים לו עוד 9 ימים באותו חודש אם מוגשת בקשה עם 40 חתימות.

המשמעות של 9 ימים נוספים שאתה מדבר עליהם – שבאותו חודש אנחנו מפספסים דיון בעקבות הגשה של 40 חתימות.

נכון, אבל יש לכם את הודעת ראש הממשלה.

לא מפספסים.

הודעה מדינית ואי-אמון, אלה שני דברים שלא קשורים זה לזה.

זה נדחה רק ב-9 ימים.

אתם מרוויחים את נאום ראש הממשלה ונאום יושב-ראש האופוזיציה בישיבה חגיגית.

ואז זה נדחה בחודש. זה יכול להידחות מ-25 בספטמבר ל-4 באוקטובר.

ואז הפסדנו פעם אחת יכולת להגיש בקשה עם 40 חתימות, כאשר הגשת בקשה עם 40 חתימות זה לדיון עם כותרת, שמכיל גם דיון סיעתי וכדומה, לא על הודעת ראש הממשלה. על-פי הצעתך ההצבעה היא בסופו של דבר על הודעת ראש הממשלה.

הכול נכון. אני רק לא מבין למה את מדברת מתוך תובנה ש"קדימה" לעד תהיה באופוזיציה.

ממש לא.

אז את מגינה על האופוזיציה העתידית?

לחלוטין לא. פה יושבת נציגה של מפלגה נוספת מן האופוזיציה ואני סבורה שאם שאר מפלגות האופוזיציה יהיו כאן – גם הן יתנגדו לזה, בצדק.

אני מציע לכם לבדוק את זה.

נבדוק.

תבדקו את זה. יש כאן היבט של הרמוניה, יש כאן היבט של כבוד בין הממשלה ובין הכנסת, כאשר בא ראש הממשלה פעמיים בשנה ומציג דוח לכנסת, ולא פעם אחת בשנה בלבד. אני מציע שיום תחילת כנס, כמו יום תחילת מושב, לא יהיה יום רגיל. צריך לעשות אותו ליום חגיגי. יום תחילת מושב הוא יום חגיגי כי בא הנשיא ובא ראש הממשלה. אני מציע ללכת לכיוון הזה, להוסיף עוד יום אחד כזה בשנה. המחיר – שבאותו יום אין אי-אמון של האופוזיציה ושהדיון של 40 חתימות נדחה מ-21 ימים ל-30 ימים, וה-30 יום הוא על-פי חוק – הוא לא מחיר גבוה.

הוא גם סביר.

אם אתם לא מוכנים לקבוע אחרי 21 ימים אז אנחנו צריכים לפנות ליושב-ראש הכנסת שיקבע את זה לא יאוחר מ-30 ימים, זה הכול.

זה מה שאני אומר. ואני מציע לקבוע את זה החל מן הכנסת הבאה, למען הסר ספק.

יש לי עוד רעיון. בואו נקבע שהחל מן הכנסת הבאה דיון בעקבות הגשת 40 חתימות יהיה ביום שלישי.

את זה את לא יכולה לקבוע.

הרי יום שלישי הוא יום שכבר אין בו כנסת. פעם בחודש יהיה יום שלישי רציני. בתקנון זה לא כתוב. אני מציעה לקבוע בתקנון שזה יהיה בימי שלישי.

אני מתנגד לזה.

למה לא?

לא, זה קשה לנו.

אני אומר אינטואיטיבית, זה - - -


אבל מאידך, לגבי 40 חתימות היתה לנו הערה נוספת. העובדה שב-40 חתימות ראש הממשלה חייב לשבת בדיון - - -

על זה דיברנו כבר. זה מופיע.

צריכה להיות נוכחות. לא יכול להיות ש-40 אנשים ייזמו דיון ורק 5 יבואו. כאשר ראש הממשלה נוכח בדיון, יש בזה איזו אמירה שרוצים לשמוע את ראש הממשלה, שיש 40 אנשים שמבקשים את זה.

זה נכון, אבל אומר לך היכן נעוצה הבעיה.

אנחנו לא רוצים לשמוע אותו וירטואלית. אני לא אומר שכולם חייבים להיות נוכחים, גם מי שחלה אתמול בלילה והקיא, ואחרת יבטלו את הדיון, אבל יושב-ראש הכנסת יכול לקבוע שאם לא נוכחים שלושה-רבעים מ-40 החותמים הוא יכול להפסיק את הדיון.

זה לוקח אותך לקוורום בכול.

למה ראש הממשלה חייב להיות נוכח? או שראש הממשלה לא יהיה חייב להיות נוכח.

שהדיון יהיה עם ראש הממשלה. מי שעולה כנציג של הסיעה שלו מדבר אל ראש הממשלה. הוא מייצג את הסיעה.

אענה במקומכם. יש שתי בעיות בהצעה הזאת. ראשית, כל סוגיית הקוורום, שזה המשמעות בעצם של הצעתך, היא סוגייה כבדה שצריך לדון בה, ואולי נקיים בה דיון, אבל במסגרת נפרדת כי היא בהתייחס לכלל הדברים. ייתכן שיש מקום בכלל, כדי שהעסק ייראה אחרת, לייצר איזו דרישת קוורום מינימלית. ייתכן שמישהו יגיד שלקבל חוק בקריאה שנייה ושלישית ברוב של שניים נגד אחד זה גם מצב לא תקין. זאת שאלה כבדה ולא פשוטה.

אני מדבר עכשיו על נגזרת צרה מאוד של יחסי ממשלה-כנסת. ראש הממשלה מגיע לדיון.

מכבד את הנוכחים, מגיע ויושב בדיון.

אני מוכן ללכת אפילו ל"פוֹל-בָּק" של כל ראשי הסיעות.

אם אחד מחברי הכנסת חלה והקיא אז לא יתקיים דיון?

נציג לכל סיעה, או שלא יחתמו. או לפחות שלא יקרה שמישהו שחתם לא מגיע.

רבותי, הבעיה נעוצה במקום אחר – ההצעות הללו בדיוק הוצעו גם בכנסת הקודמת וראש הממשלה דהיום וסיעתנו התנגדה להן בכל תוקף כאשר היינו באופוזיציה. משכך המצב, ולמרות שאני סבור שנכון מבחינה קונצפטואלית לנסות לחתור לכיוון הזה, ברור לגמרי שאי אפשר היום לכפות את זה.


הגעתי במאמצים לא פשוטים להבנה עם סיעת "קדימה" לפחות על עיקרון אחד, שקודם כול אותו נקבע כאן, והוא שמן הכנסת הבאה תהיה חובת נוכחות של יושב-ראש האופוזיציה במקביל לראש הממשלה.

ושלושה-רבעים מן החותמים.

זה לא יהיה, אין סיכוי.

זה חלק מן העניין. לגבי השאר, אין לי עדיין הסכמה. אם נצליח להגיע להסכמה כזאת והיא תהיה פשוטה לעיצוב – למשל, הרי לא יכול להיות שסיעות שלא חתומות ב-40 החתימות נחייב אותן להיות נוכחות בדיון שבכלל לא ביקשו.


העיוות המקורי, בעיניי לפחות, נמצא בחוק. מדוע? כי הדיון, למרות שכל אופיו סיעתי, הוא לכאורה דיון שמזומן באופן אישי. כלומר, 40 חתימות אישיות.

זאת לא צריכה להיות החלטה של סיעה?

לא. זה אינדיבידואלי.

יכולות להיות 39 חתימות מ"קדימה" ואחת מ"מרצ".

היו מקרים שחברי סיעה הקשורים לקואליציה חתמו על בקשת דיון ב-40 חתימות. זה אירע גם בקדנציה הקודמת.

נכון. היכן נעוצה הבעיה? עם יושב-ראש האופוזיציה פשוט לי יותר, כי יש לו מעמד מיוחד בדיון שמאפשר לו לנאום. את יושב-ראש האופוזיציה הקבילו לראש הממשלה במובנים רבים, כולל בזכות שלו לנאום. אז נגיד לו שהוא צריך להיות בדיון גם אם הוא לא חתם אישית ולא הזמין את הדיון. אבל יש לי בעיה גדולה לחייב – נניח שבסיעת "קדימה" תחתום כל הסיעה מלבד יושבת-ראש הסיעה. מה אעשה עם זה? מי חייב לבוא?

אז בואו נלך על פתרון מתון יותר. יהיו נוכחים יושב-ראש האופוזיציה וכן החותמים, או לפחות חברים מן הסיעה שלהם.

אומר לך היכן הבעיה כעת. חשבנו אולי ללכת בכיוון כזה, אבל אז תיווצר בעיה אחרת.

החותם או יושב-ראש הסיעה.

הדיון בעקבות הגשת 40 חתימות מועדו מתואם עם ראש הממשלה, כי הוא חייב להיות בו. ברגע שהוספנו את יושב-ראש האופוזיציה יהיו חייבים לתאם גם אתו, כי הרי אי אפשר לדרוש ממנו להיות נוכח אם לא מתאמים אתו את הדיון. הגשתי 40 חתימות, אבל אני לא יודע מתי הדיון יתקיים. איך אגיד ל-40 חברי כנסת: רבותי, עכשיו אתם עומדים ב"סטאנד-ביי" 3 שבועות, לא יכולים לזוז לשום מקום עד שנודיע לכם מתי יתקיים הדיון? זה לא כל-כך פשוט.

זאת דווקא פרוצדורה מאוד מתאימה לממשלה, שלא יוכלו לתאם ... צריך לכתוב "וחייבים שיתואם על-ידי כולם" ...

אז לא תהיה הסכמה אף פעם.

זאת הכוונה ...

אין ספק, אני שותף לתחושת חוסר-הנוחות מן הצורה שבה זה מתנהל. ההוספה של יושב-ראש האופוזיציה כאן היא צעד חשוב בכיוון נכון. אבל לא הצלחנו עדיין לייצר אפילו מנגנון, גם ברמה הטכנית, כי הרי בדרך כלל חובת נוכחות הולכת יד ביד עם תיאום. אי אפשר לחייב אדם להיות נוכח במקום שלא מתאמים בו.

יש לי שאלה אחרת. האם אנחנו יכולים לכתוב: "ראה יושב-ראש הכנסת כי בדיון על-פי 40 חתימות נוכחים פחות ממחצית החותמים, רשאי לבטל את הדיון"?

לבטל את 40 החתימות?

אקח את זה ליושב-ראש הסיעה שלי. רק יש לי בקשה, אם אנחנו כבר שוקלים דברים כל-כך מרחיקי-לכת, כשאנחנו מגישים אי-אמון, זה אי-אמון בממשלה. בואו נעשה אותו דבר לגבי הממשלה. חובה על חצי מן הממשלה, לא רק שרים, חצי מן הקואליציה לשבת בדיון על הצעת אי-אמון. זה אל"ף-בי"ת.

ממש לא.

קוורום זה גם כאן וגם כאן, תבינו.

אתה לא יכול לדרוש מאתנו את הקוורום בדיון על-פי 40 חתימות.

אנחנו יכולים, כי זה פעם ב-30 ימים כאשר מבקשים את נוכחות ראש הממשלה.

לא, ממש לא. הצעות אי-אמון – זה קורה מידי שבוע.

זה שאמרתי: זה קורה מידי שבוע, וזה מידי 30 ימים. לכן אי אפשר להקביל את הדברים.

מאחר ויש לנו למעלה מ-10 חברי כנסת, לנו מגיע כל שבוע. אז כל שבוע יהיה אי-אמון. זה אותו דבר.

אין לי בעיה שתוגש הצעת אי-אמון, אבל את לא יכולה לחייב שמחצית משרי הממשלה יעזבו את ענייני משרדם ויבואו לשמוע את הדיון בהצעת האי-אמון.

עדיין נשארו לכם כמה חברי כנסת, אז תדאגו שיהיו במליאה.

בסופו של דבר יש סבירות. כל עוד אין את החוק הנורבגי שמפריד, ואפילו לא החוק הנורבגי הקטן, אז אין מה לעשות. תפקיד הפרלמנטרים לשבת בפרלמנט, ותפקיד השרים לדלג איכשהו ובראש ובראשונה לבצע את תפקידם המיניסטריאלי. זה bug בשיטה, אני מסכים אתך, אבל להגיד שזמנו ויומנו של חבר הכנסת זהה לזמנו ויומנו של השר, זה אמירה שמנוגדת לאינטרס הציבורי.

אפשר גם לא למנות 39 שרים וסגני שרים. יש עדיין חברי כנסת לקואליציה. אתה מבקש דבר לא הגיוני בכלל.

אם אנחנו רוצים להיות שיטתיים עד הסוף, אז ברור שגם המנגנון שכל שבוע מגישים הצעת אי-אמון, בעייתי. הוא הופך את כל המוסד הזה למה שהוא בכלל לא צריך להיות.

עברנו למישור הפילוסופי.

אני לא רוצה להיות במישור הפילוסופי. אין ספק, כל האמירות הללו נכונות. היה הכי טוב אם באי-אמון היו יושבים כולם, היה הכי טוב אם בכל הצעת חוק היה מתקיים דיון ער וחוק הטיס לא היה עובר בלי שאף דובר אפילו עלה לדבר.

צריך לטפל בזה מערכתית. לא להיתפס ביום אחד שנוח למי מן האנשים.

לכן, ברור לגמרי, אני מניח, שכל קביעה של חובת נוכחות, אם בכלל קובעים חובה כזאת – ואמרתי, זה נושא סבוך ולא פשוט – יכולה להתקיים רק במקום שבו הדיונים הם, לא הייתי רוצה להגיד נדירים, אבל בוודאי לא תכופים, כי אחרת זה לא יצליח.


השאלה לאן רוצים להגיע עם זה. הצלחנו להגיע להבנה שאליה הגענו, וטוב שכך. לא הסתרתי את הדעה שלי, שהייתי רוצה ללכת עוד צעד נוסף בכיוון הזה, אם כי אני עדיין לא יודע להגדיר לכם בדיוק איך לעשות אותו כי כל הרעיונות שהעלינו נתקלו כל הזמן בכל מיני בעיות טכניות מן הסוג הזה. אבל צריך לחשוב על זה, גם מן הכיוון שלכם. ייתכן שצריך להיות איזה מנגנון מאזן, גם שם וגם אולי באיזה מקום אחר. אינני יודע, אבל ברור לגמרי שזה לא יכול להיעשות על בסיס שיטתי מידי שבוע כעניין שבשגרה. זה פשוט לא יילך. מי שמכיר את טבע העבודה כאן יודע שזה לא יצליח. גם אתם, אם תבואו לסיעה שלכם ותגידו לחברי הכנסת: רבותי, עכשיו כל שבוע באי-אמון כולם צריכים להיות ישובים על כיסאותיהם מהתחלה ועד הסוף, גם הם לא יסכימו.

אבל לשיטתו ב-40 חתימות אף אחד מן הקואליציה לא צריך לשבת, אלא רק אלה שחתומים על ה-40 חתימות בכל מקרה, אז באי-אמון – ממש לא, אלא רק הממשלה, רק הקואליציה צריכה לשבת שם.

למה? מי מגיש את האי-אמון? את האי-אמון מגישה האופוזיציה.

אפתור לך את הבעיה הזאת. אין ספק שאם הולכים למודל שמחייב נוכחות, החובה צריכה להיות הדדית ולחול על שני הצדדים. אין מה להתווכח על זה.

כמו קוורום.

איך בונים את זה – זה כבר שאלה אחרת. ברור שהרעיון הוא לא ליצור מצב שבכנסת יש שני סוגי אנשים: אלה שחייבים להיות, ואלה שיכולים להעלות נושאים ולא חייבים להיות. על כך אין ויכוח. איך עושים את זה – זה לא פשוט בכלל. יש כאן הרבה מאוד בעיות טכניות.

דרך אגב, כשראש הממשלה עולה לדבר המליאה תמיד מלאה. לאורך הדיון – לא, אבל כשהוא עולה – יש להם מה להגיד, והם צועקים הרי, וכך גם עם יושב-ראש האופוזיציה.

אז יש משמעת.

לא רק משמעת, כי הם רוצים להתבטא.

ראש הממשלה עונה בסוף.

הוא יכול לענות מתי שהוא רוצה, דרך אגב, לא רק בסוף.

בתפיסה אני נמצא לגמרי במקום הזה, אבל השאלה איך עושים את זה מבחינה מעשית, כי הבעיות המעשיות כאן לא פשוטות.

תחשבו על זה. אני מודה ומתוודה, בעיניי זה פחות אקוטי מן הסעיף הקודם שהעליתי, שנראה לי שיש בו מעין טיוב המוסד, בדיון פעמיים בשנה בו מתקיים דיאלוג בין הפרלמנט, הגורם המבקר, ובין הרשות המבצעת, דיון שהוא יותר חגיגי ויותר דרמטי.

עם זה אני סבורה שלא תהיה בעיה, שפעמיים בשנה ראש הממשלה פותח כל כנס.

אבל מדובר על תמורה.

זה לא תמורה.

הקביעה שלא יהיה אי-אמון באותו יום, זה לא תמורה.

הרי באפריל אין הודעה מדינית של ראש הממשלה.

ב-5 באוקטובר תהיה הודעה מדינית, ויהיה גם אי-אמון באותו יום. אז איזו תמורה? תמורה לְמה? לנאום של ראש הממשלה?

שלא יהיה אי-אמון.

אני מציע שתבדקו. הרי אנחנו לא מצביעים על זה עכשיו ולא מחליטים בזה עכשיו.

אם נבדוק את זה בצורה פרקטית, שני הדברים לא יעברו, שני המחירים גם יחד. השאלה אם 30 ימים זה "עֵז", או זה דבר שעומדים עליו.

אני חושב שזה כן עניין חשוב. לא הוגן שראש הממשלה, באשר הוא – נניח שזה יתחיל בקדנציה הבאה – יגיע באותו חודש פעמיים. במילא יש את המוסד שמביאים את ראש הממשלה. אין כאן באמת דחייה של דיון. העובדה שהמחוקק קבע רף של 30 ימים, והכנסת קבעה בתקנונה 21 ימים, בהקשר הזה באותה החלטה תקנונית אני אומר: כאן אני מנצל את מלוא 30 הימים. אני מבין שאם לא מוצאים ב-21 ימים אפשר למשוך את זה ובמילא זה מגיע לאזור ה-30 ימים.

על פניו רוב הזמן לא מגיעים לזה.

הוא מגיע אולי באותו החודש פעמיים. ברוב המקרים זה לא יקרה.

אתה יודעת למה רוב הזמן לא מגיעים לזה, כי בתקנון זה לא שוּנה. אם הגעת ל-21 ימים אני הולכת ליושב-ראש הכנסת ואומרת לו שלא קבעתם תאריך, ואז יושב-ראש הכנסת קובע.

בפועל זה לא קורה, לא הגענו למצב כזה.

היום אתם רוצים למנוע את המעורבות של יושב-ראש הכנסת בעניין הזה.

תיאורטית, הקואליציה יכולה בדרכי חתחתים להגיע לסביבות 30 ימים. נכון?

על פניו היא יכולה.

תהיה תגובה גם מצדנו על העניין הזה, כמובן, שזה לא בסדר. אתם צריכים לקבוע דיון בתוך 21 ימים.

על-פי החוק אנחנו אמורים לקבוע דיון בתוך 30 ימים.

אבל על-פי התקנון – בתוך 21 ימים.

אם אנחנו רוצים להיות פרקטיים, יש לי שתי התייחסויות.

אז בואו נשנה את התקנון ל-"30 ימים".

נתאים אותו לחוק.

אבל יש אופציה ל-30 ימים במקרה שזה לא מסתדר, זאת האופציה.

לכן אני אומר, פעם בשנה - - -

לא, אז אחרי 30 ימים תגיד לי: בסדר, עכשיו אני רוצה אופציה לעוד שבוע, ל-37 ימים.

לא. אני אומר לך, בלי האופציה הזאת, מראש קיבלתי את זה. זה לא כמו הארכה של כהונת הרמטכ"ל, שמראש אמרו: לא שלוש שנים ועוד אופציה אלא נאריך לו לארבע שנים, ועכשיו זה ארבע שנים ומדברים על השנה החמישית. מראש נקבע לפי התקנון שלמרות האמור בסעיף, כלומר 21 ימים, כאן יהיה 30 ימים. בחודש שבו עולה ראש הממשלה לדיון המדיני – יהיה עד 30 ימים.

יש כאן הרעת תנאים.

זה הרעת תנאים לראש הממשלה.

ההתעקשות כאן מיותרת. ראשית, מה זה "מגיע פעמיים"? הוא מגיע פעמיים אחרי פגרה, לאחר שהוא לא לפעמים 3 חודשים, לפעמים חודש אחד. שנית, כל עוד תחילת החודש היא אחרי 9 בחודש – במילא זה יהיה כבר בחודש הבא. לכן ההתעקשות על מספר הימים הללו, תמוהה.

אז לא יהיה. אני נותן את ראשי שראש הממשלה יופיע בכנס הזה. הרי אם ראש הממשלה רוצה להופיע בכנס הפתיחה, הוא מופיע, הזכות היא שלו. אני מוסיף כאן חובה להביא את ראש הממשלה לדיון אחרי הפגרה, להגיד לו: אדוני, הגיע הזמן שתתן דוח לכנסת.

לא פסלתי, אבל אני רוצה להיות פרקטי. פרקטית יש את עניין האי-אמון.

אתם פוסלים. בסגנון הגימור הישראלי זה יהיה עקום. בבקשה תחשבו על זה.

בעיניי זה רעיון שיש בו המון היגיון.

נחשוב ונבדוק. האי-אמון הוא מחיר בפני עצמו. הסיפור של 30 הימים נראה כמו "עֵז" והתעקשות מיותרת.

הוא לא "עֵז". כפי שאמרתי, נחיל את זה מן הכנסת הבאה. הסיפור של 30 הימים הוא אמירה. אם אני ניגש עכשיו לראש הממשלה ומספר לו, הוא יגיד לי: "מה, אתם טומטום? מה אתה עושה לי? אתה קובע לי עוד ישיבות? לשם מה אני צריך את זה? הרי אם אני רוצה, אני בא. מה אתה מאפשר לאופוזיציה לזמן אותי?"

אחרי פגרה זה נותן לו במה מכובדת וזמן מסך. במקום שהכנסת תתחיל באי-אמון, היא מתחילה בהודעת ראש הממשלה ומצביעים על הודעת ראש הממשלה. זה לא רק מנדיבות לבך. אולי גם, אבל לא רק.

ראש הממשלה יתרגז לא בגלל העניין הזה. הוא יגיד לי: "איך תקעת לי את זה? רציתי באותו זמן לישון שעתיים במנוחת הצהרים ואתה מביא אותי לכנסת". אני אומר לו: "אדוני ראש הממשלה, עזוב! אל תתרגז עליי. ממילא הם 'שותים' לך את השעתיים הללו, אז אני הארכתי לך. במילא יש לך 21 ימים, אז לא יהיה לך ה-21 ימים. זה כאילו הפעם שלך, של ה-21 ימים. במקום שזה יהיה בעוד זמן, קבעתי לך כבר את ה-21." אני קצת מרמה אותו, כי ה-21 ימים שלו לרוב יהיה בשבוע השלישי, וכך אני דוחה את זה לשבוע הרביעי. קצת רימיתי אותו, אבל אני אומר לו: "עזוב! זה כאילו הפעם שלך בחודש הזה היתה ביום הראשון ולא לאחר 3 שבועות".

אבל הנושא אחר והדוברים אחרים.

אני מציע לכם לבדוק את זה. בעיניי זאת הצעה הגונה מאוד.


אני רוצה לסכם את הפרק הזה ולהצביע. נשחרר את מר צביקה האוזר, אבל תזכירי לי שנסכם את זה לפני השלב הבא.


נחזור לפרק השאילתות. אסביר בכמה משפטים את מה שדיברנו עליו קודם, מה ההיגיון שעומד מאחורי זה. הרעיון הוא כדלקמן: מצד אחד, לנסות לחזק את הכלי הזה ככלי פיקוח חשוב של הכנסת. מצד שני, אנו ערים לבעיות הגדולות שיש אתו מבחינת כמויות, ומבחינת זה שלפעמים השרים מוצפים בכל מיני דברים אזוטריים שלא בדיוק יש היגיון רב שיובאו, לפחות לא בדרך הזאת.


הרעיון היה לייצר איזו עסקה של כמות מול איכות, בהתעלם כרגע מסוגיית המספרים. להגיד: יהיו פחות שאילתות, אבל אלה שיוגשו – יהיה להן מענה מהיר יותר, ובמקרה של השאילתות הישירות גם עם יכולת להגיש ולצרף מסמכים ולעשות משהו קצת יותר מעמיק ויותר רציני. בצד השני של העניין הזה, כמהלך משלים, לקבוע סנקציה, גם על חבר כנסת שלא נוכח, שהתשובה שלו תימחק ולא תועבר לפרוטוקול, וגם על שר שאיננו עונה בזמן – יש כמובן מנגנונים לדחייה במקרים המתאימים - - -

יש כאן סעיף שהיושב-ראש קובע את - - -

שר שאיננו עונה בזמן – המשמעות תהיה שהשאילתה שלו הופכת לשאילתה דחופה ובשבוע שלאחר מכן הוא צריך לבוא למליאה ולענות בנוהל של שאילתה דחופה. אני מניח שהדבר הזה יהיה קטליזטור טוב לכך שתשובות אכן יינתנו בזמן כי אף אחד לא ירצה לרוץ מידי שבוע ולהשתתף בהליך הזה.


זה, בגדול, המבנה. יש כאן כמובן כל מיני שאלות טכניות פנימיות. יש שאלה גדולה שצריך יהיה להכריע בה, מה היחס הנכון בין הכמות ובין זמן המענה, שהם בעיקר שני המשתנים הכבדים והמכריעים.

מה המצב היום?

היום יש 21 ימים לענות לשאילתות רגילות ולשאילתות ישירות, כלומר אין ביניהן שום הבחנה, והכמויות אסטרונומיות, כמויות עצומות.


יש שלושה סוגים של שאילתות.

בשאילתה ישירה עונים במכתב של השר; יש שאילתה רגילה; ובשאילתה דחופה – עונים במליאה בתוך יומיים.

שאילתה דחופה מתקיימת בבוקר יום רביעי, עם תהליך שגם חברי כנסת נוספים יכולים לשאול שאלות נוספות.

כלומר, הגשתי שאילתה דחופה ביום שני והשר חייב לענות ביום רביעי.

אבל יש הבדל בין שאילתה דחופה, שחייבים לענות בתוך יומיים, ובין שאילתה רגילה, לא ישירה, שאתה מעביר בכתב. כרגע המנגנון הוא שהשר, בסמכותו לקבוע מתי הוא מעלה את השאילתה למליאה, בתוך 21 ימים. אתה יכול לקבוע שאתה עונה בעוד שבועיים, ביום רביעי כאשר אתה נמצא כאן ולא ביום אחר. אתה יכול גם לרכז שאילתות ולהביא 5, 6, 7 שאילתות בבת אחת, כדי לעשות את זה יעיל יותר.


שאילתה ישירה זה בכתב, זה מכתב וזהו.

שאילתה ישירה זה בעצם מכתב רשמי.

אתה מדבר על שאילתה רגילה, שצריך להשיב עליה בתוך 21 ימים אבל חייבים לענות בדוכן.

השר עונה בדוכן. דחופה – זה תוך יומיים. בשאילתה רגילה – השר עולה לדוכן בתוך 21 ימים, והוא יכול לרכז שאילתות אצלו. השר קובע מתי הוא מעלה אותן למליאה. כפי שהערתי בישיבה בשבוע שעבר, קבוע כאן מנגנון שלדעתי בעייתי מאוד לשרים.

כל סעיף השאילתות בעייתי לשרים, אז אם עוברים על זה אחד-אחד, בואו נפתח הכול.

אם רוצים לדבר על כל המנגנון, בסדר גמור. אני סבור, ברמה הכללית, שיש כאן רצון טוב לצמצם את מספר השאילתות, כי הכמויות אדירות ומקשות על השרים. גם בשאילתות ישירות ורגילות וגם בדחופות הכמויות באמת עצומות. הרעיון, בגדול, נכון – לצמצם את הכמויות ואולי גם לצמצם את הזמנים בעקבות צמצום הכמויות. זה דבר שאפשר לחשוב עליו וכדאי לברר אם זה שווה, כי יש הרבה שאילתות שלפעמים מעוררות תמיהה איך ייתכן שדבר כזה מגיע לשר.


מצד שני, כן יש בעייתיות גדולה מאוד בכך שהכוח, או הסמכות להחליט מתי השאילתה עולה למליאה, עוברת מן השר ליושב-ראש הכנסת. לדעתי יש כאן התערבות שיכולה להיות משמעותית מאוד לשרים, במיוחד אם מקצרים את זה לשבוע ימים ואז מכריחים אותם בתוך שבוע להופיע בכנסת ביום שיושב-ראש הכנסת מחליט ולא בהתאם ללוח הזמנים שלהם.

מה הכי מעיק על השרים?

הכנסת ...

אני יכול להגיד שגם זה שהם יצטרכו לענות על השאילתות הרגילות בתוך שבוע, אבל מצד שני, יש כאן צמצום של הכמויות, ואת זה חשוב להגיד, וזה רעיון טוב.

בסוף, בפרקטיקה, איפה משקיעים הכי הרבה זמן?

מציעים כאן גם בכתב לצמצם את המספר, ואת זה אני אומר לטובה.

בכתב אין בעיה שתהיה הצפה של שאילתות.

גם כאן כדאי לעשות צמצום מסוים תמורת הסדר.

אתה יודע כמה שאילתות מוגשות לשר לביטחון הפנים, למשל?

כך גם אצלנו.

אפשר למנות את סגן השר להשיב על השאילתות, אין בעיה.

"מרצ" הציעה כאן להצטרף לקואליציה תמורת סגני שרים? אני מתרגם אותך נכון?

העניין השני שמפריע לי, מעבר למשך הזמן, שהמטרה כאן לקצר את זה לשבוע, זה האפשרות שיושב-ראש הכנסת יקבע מתי הוא מעלה את השאילתה וזה עובר מן הסמכות של השר. בעיניי זה אפילו יותר משמעותי.

בואו נעבור אחד-אחד.

זה משבש את חייהם של השרים.

לזה אפשר למצוא פתרון.

אולי נגדיל את הממשלה, נוסיף שרים נוספים ...

יהיה שר לענייני שאילתות ...

יהיה שר הנגב ושר הגליל והשאילתות יתחלקו ביניהם ...

השר המקשר יכול לענות על כל השאילתות בלי בעיה ...

אני מציע שנעבור פעם נוספת על הסעיפים. לא צריך לקרוא כל מילה, אלא נדבר על העקרונות בכל סעיף.

סעיף 1 הוא סעיף כללי, על כל סוגי השאילתות, שמסביר מה היא שאילתה, מה הם סוגי השאילתות. שאילתה תוגש תמיד לשר. אם לא ברור מי השר – זה יופנה לראש הממשלה. אם זה מופנה לכמה שרים, צריך לציין את זה בשאילתה כדי שהם יוכלו לתאם ביניהם, אם יש עניין שמתאים לכמה שרים ולכן מופנה אליהם. מזכיר הכנסת הוא שאחראי על המיקום והמעקב.

חבר הכנסת יכול דרך קבע להפנות שאילתה לכל השרים כל הזמן?

לא. הוא צריך להפנות את השאילתה לשר שהנושא בתחום תפקידיו. אם לא יודעים, מפנים לראש הממשלה. אבל לפעמים יש עניין שנוגע בשניים או שלושה שרים, ואז מבקשים כאן לציין. כאשר חבר הכנסת מפנה שאילתה לשר החינוך ולשר העבודה, עליו לציין בסוף: "לידיעתך הפניתי את אותה שאילתה גם לשר אחר".

היום זה לא קיים?

לא.

היום זה לא קיים, וזה רעיון טוב מאוד.

היום כתוב שלא יוכלו לעשות את זה, ובפועל כששאלו אותנו מה לעשות – כך אמרנו להם לעשות, לציין את זה.


אחר-כך יש את עניין המכסה, שצריך לדבר עליו.

יש לי שאלה. במקרה כזה השר יכול להשיב בשם שלושת השרים?

לא. כל שר משיב בתחום אחריותו.

כל שר צריך להשיב בנפרד?

כל אחד משיב על השאילתה. אם זה לא בתחום אחריותו, הוא יכול לסרב להשיב ולהגיד שזה לא בתחום אחריותו, אבל אם בכל זאת זה נוגע גם אליו הוא צריך להשיב.

הוא לא יכול לרכז את התשובה הממשלתית?

לא.

בפועל כן ניתן לענות בשם שר אחר. ייתכן ששר החינוך ושר המשפטים יגידו: טוב, שר המשפטים יענה בשמי גם על תחום אחריותו וגם על תחום אחריותי. ניתן לעשות את זה.

תיכף נגיע לזה. זה מופיע בסעיף קטן (ט). אבל לחבר הכנסת זה ייחשב כמה שאילתות מבחינת המכסה.


יושב-ראש הוועדה מציע, על-פי המספרים שמופיעים בסעיף קטן (ה), והתחיל על כך דיון---

המספרים הללו לא מקובלים על האופוזיציה, אני אומר מראש.

שאילתה רגילה, שהיא השאילתה שהשר משיב עליה במליאה – מוצע שיהיו 7 במושב, כאשר היום יש 30. שאילתה ישירה, שהיא השאילתה שהשר משיב עליה בכתב – מוצע שיהיו 40 במושב, כאשר היום המכסה היא 80. שאילתה דחופה, השאילתה שמגישים עד יום שני וביום רביעי כבר עונים עליה – מוצע שיהיו שתיים במושב. בדרך כלל מספר השאילתות הדחופות מצומצם והן מופיעות בפתח הישיבה.

כמה יש היום?

היום אין מספר, אבל כתוב שיושב-ראש הכנסת יכול לאשר מידי שבוע 4 שאילתות דחופות.


יושב-ראש הכנסת יכול לשנות את השאילתה, להתאים אותה להוראות התקנון ולתקדימים, למשל אם היא לא נוסחה כשאילתה או דברים מן הסוג הזה.


השאילתה מועברת לשר, כאשר היא נכללת בסדר היום ומונחת על שולחן הכנסת.


בסעיף קטן (ט), שאף הוא חשוב, נקבע כי "השר הנשאל או סגנו ישיב על השאילתה, ואולם בהסכמת חבר הכנסת השואל, או בנסיבות המצדיקות זאת ובהסכמת יושב-ראש הכנסת – רשאי השר הנשאל להיות מיוצג על-ידי שר אחר". זה למשל יכול לענות על מקרה של כמה שרים שרוצים לאחד תשובה.


סעיף 2, שאף הוא כללי ועניינו בכל סוגי השאילתות, קובע מה היא שאילתה פסולה וסירוב להשיב. "שאילתה לא תכיל – (1) ויכוח, חריצת משפט, כינוי או ביטוי פוגע או גזעני או פגיעה בכבוד הכנסת; (2) בקשה לחוות דעת כללית או לחוות דעת בשאלה משפטית מופשטת, עניין היפותטי או עניין שאינו בתחום תפקידיו של השר הנשאל; (3) פרטים אישיים של אדם שיש בהם פגיעה בפרטיות ...".


"יושב-ראש הכנסת רשאי לפסול שאילתה העוסקת בעניינים שאירעו לפני תחילת כהונתו של השר ... או באירועים שאירעו זמן ניכר לפני מועד הפניית השאילתה". זה מופיע היום בכוכבית.


אם השר סבור שהשאילתה פסולה, הוא יודיע על כך ליושב-ראש הכנסת, ויושב-ראש הכנסת יחליט, והחלטתו תהיה סופית.


השר יכול לבקש לא להשיב על השאילתה אם יש בתשובה פגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ וכולי, כפי שמופיע בסעיף קטן (ד).


עד כאן אילו דברים כלליים על השאילתות, ועכשיו יש סעיף על כל אחד מן הסוגים – סעיף על שאילתה רגילה, סעיף על שאילתה דחופה וסעיף על שאילתה ישירה.


סעיף 3 עוסק בשאילתה רגילה. הוא קובע שהיא תכיל לא יותר מחמישים מילים, שכך מקובל גם היום.


השר יכין את התשובה, או יודיע על הסירוב להשיב, בתוך 7 ימים. מספר הימים – זה נושא שאמרנו שנדבר עליו.

עכשיו זה 21 ימים.

זה האיזון.

מספר הימים – זה דבר שצריך לדבר עליו.

את אומרת ש-7 ימים זה יותר מדי וננסה לגבש איזו הסכמה. את רוצה שנדבר במונחים של שעות, אז זה יהיה קצת יותר מעשי ...

על סעיף קטן (ג) העיר מר גלעד סממה: "בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב)", כלומר אחרי שחלפו אותם 7 ימים, "יקבע יושב-ראש הכנסת את המועד שבו ישיב השר על שאילתה המופנית אליו, ויודיע עליו לשר הנשאל ולחבר הכנסת השואל". כאן שמענו הערות, שזה בעייתי. מוצע כרגע שיושב-ראש הכנסת יודיע, אבל השר יוכל לבקש מיושב-ראש הכנסת "לדחות את המועד למתן התשובה אם נבצר ממנו להיות בכנסת במועד שקבע היושב-ראש בשל היעדרות מהארץ או בשל סיבה מוצדקת אחרת". כלומר, לא סתם כך.


מה אם הם לא נמצאים? אם חבר הכנסת השואל נעדר – השר לא ימסור את התשובה, שזה שינוי מהקיים היום, שהיום זה הולך לפרוטוקול. לא תהיה יותר תשובה לפרוטוקול.

זה מצוין.

וחבר הכנסת לא יורשה להגיש שאילתה באותו נושא באותו מושב. אבל הוא יוכל להודיע למזכיר הכנסת, לא יאוחר משעתיים לפני פתיחת הישיבה, שהוא מבקש שהמועד יידחה, ויקבעו מועד אחר. אמרנו שיום קודם חייבים להודיע להם שזה על סדר היום, אז שעתיים לפני הישיבה חבר הכנסת יכול לבקש שהמועד יידחה.

זה גם לא סביר. השר טורח ומכין ומגיע.

אבל הוא במילא יצטרך לענות.

כל הדברים כרוכים זה בזה, סעיפים קטנים (ג), (ד) ו-(ה) כרוכים זה בזה.

אם תתני לו התראה של יומיים, אז אפשר להגיד לו: תן הודעה עד 24 שעות לפני הישיבה. השאלה כמה התראה את נותנת לו.

צריך להגיע להסכמה על העיקרון הכללי, ואז גם הכול כרוך זה בזה, כי כרגע כל עוד סעיף קטן (ג) לא מקובל אז חבל להתחיל לדבר גם על סעיפים קטנים (ד) ו-(ה), לפי דעתי.

בסעיף קטן (ג) ניצור מנגנון תיאום. ברור שצריך לייצר מנגנון תיאום. לא נגיד לו: אתה מתייצב ב-18:00 ביום זה. ומצד שני, נתחום את מרחב הגמישות הזה באיזה אופן. בעיניי זה פשוט יותר.

בסעיף קטן (ד) יש גם חידוש, שאין יותר תשובות לפרוטוקול, ושמוטלת איזו סנקציה על חבר כנסת שלא נוכח. כלומר, חברי הכנסת אמורים להיות נוכחים, לשמוע את התשובה וכולי.


מה קורה אם השר לא השיב במועד שנקבע? אז חבר הכנסת יכול לבקש שיראו את השאילתה כדחופה וביום רביעי הסמוך תינתן לה תשובה.


דיברנו על כך שחבר הכנסת יקרא את השאילתה, מה שלא קיים היום, השר ישיב ותהיה שאלה נוספת.


ימי הפגרה לא יימנו במניין התקופות לפי סעיף זה.


עד כאן באשר לשאילתה הרגילה.

נעצור רגע כאן, מכיוון שמר צביקה האוזר איננו, ונתייחס לנקודה שגברת תמר כנפו העלתה כאן. יש שאלה שאני מפנה בעיקר אליכם. בדיון על-פי חתימה של 40 חברי כנסת, מה קורה כאשר חלק מן החותמים משכו את בקשתם והמספר פחת וירד מתחת ל-40?

מעשית, זה כבר אירע. חברת הכנסת דליה איציק עשתה לנו את זה.

השאלה מה המועד האחרון שעד אליו יכולים למשוך חתימות ובכך בעצם לסכל את הדיון.

בתקנון ראיתי שמדובר על 48 שעות לפני הדיון.

יש החלטה של ועדת האתיקה. היא לא קובעת עד מתי אפשר למשוך את הבקשה. אני מבינה אותה כך שהיא יוצאת מהנחה שאם משכו – אין דיון, כי אין 40 חברי כנסת שרוצים את זה. אבל היא קובעת כי "אין למשוך את חתימתו של חבר הכנסת במהלך 48 השעות לפני המועד שקבוע לדיון, ומשיכה כאמור תהווה עילה להגשת קובלנה אתית. כך תובטח נקודת האיזון בין שיקול דעתו של חבר הכנסת ובין החשש לפגיעה בהליכים הפרלמנטריים".

הייתי מציע לקבוע "72 שעות לפני הדיון".

ואז מה קורה אם הוא מושך אחרי?

אם הוא מושך אחרי, מתקיים דיון.

למה 72 שעות?

אני סבור ש-48 שעות זה מעט מדי, אם כבר יש היערכות כזאת לדיון.

אבל אם יש לי די חברי כנסת כדי להשלים ל-40 חברי כנסת?

אבל אין לך להשלים ל-40.

צריך להתייחס גם לזה. צריך להתייחס אם יש, ואם אין.

אנחנו לא מדברים על 40, אלא על 39.

בואו נעשה סדר. הוגשה בקשה עם 40 חתימות לדיון בנוכחות ראש הממשלה.

45 חתמו.

אם חתמו 45 ו-3 משכו את חתימתם, לא קרה כלום. אבל אם נותרו פחות מ-40 חתימות וברור שאי אפשר להביא חתימות חדשות – נדמה לי שבזה בכלל לא יכול להיות ספק. השאלה היחידה היא מה ה-dead line האחרון שמעבר אליו גם אם חבר הכנסת משך את חתימתו - - -

כך זה היום?

כן.

היום אי אפשר להשלים חתימות. עד דקה לפני הדיון אפשר להביא חתימות? זה לא הגיוני. לא יכול להיות דבר כזה. היו לך 39 חתימות ודקה לפני שעה 16:00 תביא חתימה נוספת ותשלים ל-40 חתימות?

לא. אני מדבר על דבר אחר, שהחתמתי 40 חתימות ועכשיו מישהו משך את חתימתו וירדתי ל-39 חתימות. אין לי שום הזדמנות להביא מישהו אחר במקומו, יום או יומיים לפני הישיבה?

זה לא קיים גם היום.

כבר קרה שברגע האחרון חבר כנסת משך את חתימתו, ואז לא מתקיים הדיון.

אבל היום אנחנו 46 ואני החתמתי 40 חברי כנסת, לא החתמתי את כל ה-46.

אז תחתים 46. מה אתה רוצה שאגיד לך? אם אחד משך את החתימה, הוא משך. השאלה היחידה, וכאן אני הולך דווקא לקראתכם – אני בעד להגדיל את זה, לקבוע שחבר הכנסת יכול למשוך את חתימתו רק עד 72 שעות לפני הישיבה. מעבר ל-72 שעות לפני הישיבה, גם אם חבר הכנסת משך את חתימתו – לא יעזור, הדיון יתקיים גם אם משכו את החתימות כולן. אני סבור שזה נכון. על-פי ועדת האתיקה, עד היום הכלל שנהג היה 48 שעות לפני הדיון. אני בעד להאריך את משך הזמן.

זה בעקבות מקרה שאירע.

אני מציע שנקבע "72 שעות". זה סביר יותר. זה הולך לקראתכם. אני סבור שזה נכון יותר, לא רק שזה לקראתכם, נכון יותר שכך יהיה. 72 שעות זה פרק זמן סביר.

נבדוק את זה ונחזור אליכם.

אנחנו רוצים לסיים את זה.

אז בינתיים תשאיר את זה "48 שעות".

אז נשאיר "48 שעות". אין לי בעיה, אני מוכן להשאיר את זה. אנחנו מסכמים שכל עוד לא פחת מספר החותמים מ-40, אז אין בכלל בעיה. אם פחת מספר החותמים מ-40, כל עוד זה קרה יותר מ-48 שעות לפני פתיחת הישיבה – הישיבה תבוטל. אם זה קרה פחות מ-48 שעות לפני פתיחת הישיבה – הדיון יתקיים.

נניח ש-39 שעות לפני הדיון משכתי את כל 40 החתימות. מה קורה אז?

אני אומר שיהיה דיון. אבל אם כולם משכו את חתימותיהם, אפשר לקבוע סעיף שאם זה כולם עד האחרון – הדיון מתבטל.

זאת בדיוק השאלה.

אם כולם משכו את חתימותיהם, אין בעיה. אתם רוצים לקבוע הוראה, שאם כולם, עד האחרון, משכו את חתימותיהם הדיון מתבטל? אני מסכים. אין לי בעיה. בסדר, זה סביר. זה מאפשר לכם דקה לפני הדיון למשוך את כל 40 החתימות. בסדר, מאה אחוז.

ואז אין לי בעיה עם ה-72 שעות.

הרי לא הגיוני שאם כולם אומרים שלא רוצים את הדיון, נכפה אותו כשאף אחד לא רוצה בו. בסדר.

אז ראש הממשלה יציג את ההודעה שלו.

רבותי, כדי שנבין זה את זה ושהעניין יהיה ברור: עד 48 שעות לפני הישיבה - - -

72 שעות. כבר אין לנו בעיה עם 72 שעות.

אני אתכם, אנחנו לא מתעסקים בשטויות.


עד 72 שעות לפני פתיחת הישיבה יכול כל מי שרוצה למשוך את חתימתו. נמשכו חתימות כך שמספרן הגיע ל-39 ומטה – אין דיון.

אבל אם המשיכה היתה פחות מ-72 שעות לפני הישיבה - - -

אז תתקיים ישיבה, אלא אם משכו כל החותמים עד האחרון שבהם את חתימותיהם.

אם משכו כולם, לא משנה מתי, לפני פתיחת הדיון – אז אין דיון.

אני מציע שנגיד "עד פתיחת הישיבה", כדי שיהיה כאן בכל אופן איזה היגיון.


רבותי, אני מציע שנצביע על חלק ד' שעוסק בכלים הפרלמנטריים, פרק ראשון – הבעת אי-אמון בממשלה, ופרק שני – דיון בהשתתפות ראש הממשלה, והתוספת של סעיף האמון שהולך לפרק שעליו דיברנו. הסעיפים הללו מאושרים פה אחד. נכין את זה ונביא את זה כמובן למליאה.


בסוגיית השאילתות, אתם רוצים לעשות אצלכם עוד סבב של חשיבה ואחר-כך נמשיך?

אשמח, כי פשוט לא הזדמן לי כל-כך.

אין בעיה. בסוגיית השאילתות תנסו להתכנס, שיהיו לנו בשבוע הבא תשובות. אם תוכלו לתת לי תשובות אפילו יום-יומיים קודם, אז אוכל לנסות לתאם עם סיעות האופוזיציה ולראות לאן נוכל לנסות להתכנס.

הוועדה תתכנס בשבוע הבא?

גם בקואליציה יש התנגדות.

קודם כול אני מתאם עם סיעות האופוזיציה. עם הקואליציה זה כבר אחרת. כאשר אני בסדר אתכם, אני רגוע יותר.

שמעת את חברי הכנסת שלנו. זאת העמדה של הסיעה שלנו.

רבותי, אני רוצה לשמוע מהם, כדי שנוכל לבוא אליכם ולראות מה צריך. תזכרו את הכלל, שאם אין הסכמה נשארים במצב הקיים. על כך החלטנו, וכך יהיה. אגב, המצב הקיים רע מאוד. גם אם נישאר במצב הקיים, נצטרך לכתוב אותו בתקנון, כי חלק גדול ממנו לא רשום ומוגדר בכל מיני החלטות, אבל אני מקווה שנצליח להגיע לתוצאה טובה קצת יותר מזאת. קח בחשבון, לפחות על-פי מה ששמעתי כאן, שמוכנים ללכת ללוח זמנים קצת פחות רצחני ורוצים קצת יותר כמות מאשר אני הצעתי.

לא קצת. הרבה יותר.

אנחנו מדברים בעיקר על השאילתות הרגילות. עם השאילתות הישירות והדחופות יש פחות בעיה, אבל המנגנון עובד ברוב המקרים.

25 שאילתות.

תנסו לצאת מנקודת המוצא הזאת, כי העמדה שלי בעניין הזה כנראה אין סביבה הסכמה מספקת. כדי שנהיה פרקטיים: הקיצוצים צריכים לנוע באזור ה-50% בשני הכיוונים, אם אני מבין נכון את המגמות. תבדקו את זה. נדמה לי שהפערים לא ענקיים.

אפשר למצוא מנגנון שיהיה מקובל.

אפשר לסגור את העניין ולהגיע למשהו שבאמת ישים את זה במקום אחר לגמרי.


תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:23
PAGE
47