PAGE
18
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
8.6.2010

הכנסת השמונה עשרה




נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 82

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה התפוצות
יום שלישי, כ"ו בסיוון תש"ע (8 ביוני 2010), שעה 10:30

הטרדה מינית כלפי עולות חדשות במקום עבודתן – לציון יום המודעות למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה

חברי הוועדה: ליה שמטוב – היו"ר

אברהם מיכאלי

מרינה סולודקין

חזי אופיר
מנהל אגף אכיפה, משרד התעשייה, מסחר ותעסוקה

רחל גריבן
יועמ"ש מדור נפגעי עבירה, המשרד לבטחון פנים

נונה אבו דאלי
נציגת פורום נשים – מעמד האישה, משרד הבריאות

אידה בן שטרית
מנהלת אגף מידע ופרסום, המשרד לקליטת העלייה

יפית כנעני
תובעת, נציבות שירות המדינה

עו"ד שירלי בבאי
מנהלת המחלקה המשפטית, שדולת הנשים בישראל

רונית ארנפרוינד-כהן
מנהלת האגף לקידום מעמד האישה, ויצ"ו ישראל

אשר סיום
מנהל אזור דרום וירושלים המחלקה לעלייה וקליטה, הסוכנות היהודית

מיכל רוזין
המנהלת הכללית של איגוד מרכזי הסיוע בארץ

ליזה ניקולאיצ'וק
מנכל"ית מסל"ן, אגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

עו"ד לימור פנקר
אגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית (מסל"ן)

אליזבת הלוי-ברגר
רכזת סיוע, חיפה, אגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

מתנדבת מסל"ן

מתנדבת מסל"ן

יעל פרידסון
סטודנטית ברשות לקידום מעמד האישה

אפרים כהן
יועץ, מרכז השלטון המקומי

אלמז פנטה
רכזת ארגון ,אחותי"

דנה גורדון

יעל – חבר המתרגמים בע"מ
הטרדה מינית כלפי עולות חדשות במקום עבודתן –
לציון יום המודעות למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה

בוקר טוב לכל המשתתפים, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה.

היום בכנסת מציינים את יום המודעות למניעת הטרדה מינית במקומות העבודה. יזם את היום הזה יושב ראש הכנסת ראובן (רובי) ריבלין. במסגרת וועדת העלייה והקליטה אנחנו נדון בנושא הזה עם דגש להטרדה מינית כלפי עולות חדשות במקומות העבודה.


בתחילת הדיון אני רוצה לברך את חברת הכנסת מרינה סולודקין ואת כל האורחים ואת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. כל הכבוד על העבודה שלכן ותודה על עבודתכן ועל מה שאתן עושות, על הסיוע שאתן נותנים וגם בהעלאת המודעות הציבורית לנושא. תודה על הסיוע שלכן לעובדות סוציאליות ובהכשרת גופים מקצועיים, הענקת כלים להתמודדות של מורים וגם לכל הארגונים שנמצאים פה. אני יודעת שבארץ פועלים תשעה מרכזי סיוע ואתם נותנים מענה 24 שעות ביממה.


בקדנציה הקודמת כיהנתי כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. קיבלנו פניות גם מעולות חדשות, וגם מעולות ותיקות שהגיעו לארץ לפני כעשרים שנה. התופעה הזאת מדאיגה מאוד ואני יכולה לספר לכם על מקרה לדוגמה שהגיע אלינו לוועדה, מקרה שאירע במוסד ממשלתי שבעקבותיו העובדת התפטרה וגם את המטריד פיטרו ובכך הסתיים העניין. התופעה בקרב עולות חדשות שעובדות במפעלים בפריפריה ובעיקר עולות ממוצא אתיופי, שאצלן קיים פחד גדול יותר לספר על מה שאירע, מדאיגה ביותר.


מקרה של הטרדה במפעל לקוסמטיקה של כ- 100 עובדים, שרובן היו עובדות, האישה עבדה במקום הרבה שנים והתקדמה להיות אחראית מחלקה.


בפריפריה כשכל אחד דואג למקום העבודה שלו ובמיוחד שזה מקום פרטי לא ממהרים להתלונן למשטרה או לארגונים. במקרה של אותה אישה שהיא אישה חזקה ובריאה, קיבלה פתאום לחץ דם גבוה וכאבי ראש, היא לקחה ימי מחלה והיא לא ידעה להסביר את התופעות שחשה. הנשים האחרות במקום העבודה ראו את זה אבל גם הן פחדו להתלונן במקומה. בסופו של דבר היא סיפרה על המקרה לבעלה. בעלה התחיל לטפל בזה והוא התלונן בארגונים. הסוף היה לא טוב ואני חושבת שצריך לעשות הכל כדי להגביר את המודעות בחברה שתהייה רגישה יותר. כשחברה רגישה יותר התופעות האלה מצטמצמות. אנחנו רואים את זה עם ילדים, שהורה עם ילד, אני זוכרת לפני שנים כשאני הייתי ילדה החינוך היה גם להרביץ לילד, זה היה נורמה, גם בנוכחות הילדים האחרים כדי להראות שמחנכים את הילד. היום אם מישהו מרביץ לילד אף אחד לא נשאר אדיש לכך. גם כאן החברה צריכה להיות יותר רגישה.


בבקשה חברת הכנסת מרינה סולודקין, דברי פתיחה.

אני הייתי מעדיפה שנשמע קודם את הארגונים. לדעתי בשנים האחרונות יש שיפור במצבן של העולות, הן מבינות יותר ויודעות להגן על עצמן. אני שנתיים לא קיבלתי אף מכתב בנושא של הטרדה מינית. בשנות ה- 90 היו הרבה תלונות והרבה ייאוש והרבה חוסר אונים. אני חושבת שמאחר ויש היום מודעות למאבק הזה במקומות העבודה המצב קצת שונה.

לצערי אני לא כל כך אופטימית, הייתי מצפה לראות כאן יותר אנשים בוועדה. אם אנחנו מדברים על עולים אנחנו מדברים על אוכלוסייה מוחלשת ביותר.


אני המנהלת הכללית של מסל"ן, מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ואלימות באזור הדרום, אחד ממרכזי הסיוע, כולנו תחת איגוד מרכזי סיוע בארץ.


אני עולה חדשה מלפני 16 שנה, ואת הדרך שלי עשיתי כמתנדבת של המרכז. למרכז הגעתי בגלל ריבוי המקרים של פגיעה בילדים עולים. הייתי פסיכולוגית וטיפלתי בהם ולא היה לי מענה בשום מקום, לא ברווחה ולא במשטרה, המקום היחידי שנתן את המענה היה מרכז הסיוע עם מתנדבות מדהימות ודרך עבודה שכל מרכזי הסיוע עושים, אם ישאלו את דעתי על העלייה המוצלחת זה אך ורק בזכותו של המקום הזה שנקרא מרכז סיוע. מרכזי הסיוע עובדים באופן דומה.


אני אסתייע במיכל ואשאיר את האמוציות שלי לדוגמאות ולקצת כעסים, זה מקום שאפשר להביע אותם. מיכל המנהלת הכללית של האיגוד. האיגוד הוקם בשנת 1990, אז היו מרכזי סיוע שכל מרכז עשה את העבודה בפריפריה שלו ועד היום הוא נותן את הסיוע, חינוך ומניעה לאוכלוסייה בשטח גיאוגרפי גדול. אני אעביר את רשות הדיבור כדי לקבל סקירה על פעילותו של האיגוד, זה מעניין יותר.

אני אומר בגדול כי זה לא נושא הדיון היום. איגוד מרכזי הסיוע הוא ארגון הגג של תשעה מרכזים מכל רחבי הארץ. שבעה מהם הם אזוריים, אחד לאוכלוסייה הערבית והשני לאוכלוסייה הדתית והחרדית. יש לנו גם קו לגברים, ויש גם קו לגברים דתיים, מתוך הבנה שיש לאדם צורך לדבר עם מי שזהה בתרבותו ובשפתו, גם אם זו אותה שפה עברית וכדומה, אבל יש שפת דיבור שונה. במרכזי הסיוע ניתן את המענה הרחב ביותר בארץ בין המרכזים לדוברי שפות, תכף ליזה תפרט, במספר גדול מאוד של שפות ולהרבה מאוד עולות. איגוד מרכזי הסיוע הוקם כדי להוביל את השינוי החברתי, אם זה בחקיקה מול רשויות הממשל ומול התקשורת ובית המשפט. אנחנו פועלות רבות בנושא.

זה האופן שמרכזי הסיוע מחלקים את השטח. מסל"ן מרכז סיוע הוא המרכז הכי דרומי. מספר הפניות למרכזים האחרים, אנחנו לא מסמנים את האוכלוסייה הפונה לפי פילוח עולים לא עולים, אלא על פי הדרישה לקבלת הסיוע בשפה המתאימה. אנחנו יודעים שבמרכזים אחרים אנחנו מגיעים מעל ל- 40% של פניות על ידי עולות/עולים חדשים, זו פגיעה גם בגברים וגם בנשים.


בזכות קבוצת מתנדבות שיש לנו במרכז הסיוע דוברות אמהרית, אוקראינית ורוסית, אנחנו מגיעים ל- 60% של פונות שהן עולות חדשות. אני כמנהלת המרכז עושה את עבודת ההסברה בשפה הרוסית, כשמזמינים אותי לערוצי התקשורת הרוסיים כמו ערוץ 9 וכדומה, אנחנו מיד מרגישים בגידול במספר הפניות ובהרבה מקרים של חוסר אונים.


לגבי העובדות, אני יודעת שהנושא שלנו הוא לא כל כך אהוב ולא כל כך מובן מאליו. מן הסתם, לדעתי, בוועדות אחרות יהיו יותר אנשים, אם לא מדובר על פגיעה מינית. אבל זו הסטטיסטיקה והיא סטטיסטיקה שאני רואה אותה עוד יותר חמורה. אחת מכל שלוש נשים נפגעת פגיעה מינית, אחד מכל שישה גברים נפגע פגיעה מינית עד גיל 12 וכעת יש את הנתונים עד גיל 14 שבנים ובנות נפגעים באותה מידה. רוב הפוגעים מוכרים לנפגעת או לנפגע. ורוב המקרים מתרחשים בסביבה המוכרת וקרוב לבית, זה המקום שכביכול צריך להיות מקום הגנה לנפגעים.


אני אאפשר לכם להתבונן במה שכתבתי אבל אני רוצה לדבר חופשי ולא בצמוד למצגת. אם אנחנו מדברים על אוכלוסיית הנשים שממילא היא אוכלוסייה מוחלשת ביחס לגברים, זו החברה בה אנחנו חיים ואנחנו עדיין מאוד רחוקים ממצב אידילי. אישה שצריכה להסתדר בעולם הזה משלמת מחיר הרבה יותר כבד. כשאנחנו מדברים על עולות ועולים חדשים, הם במשולש עוד יותר בעייתי. עולה חדשה מתמודדת עם הבעיות כאישה, היא מתמודדת עם הבעיות של שפה, חוסר הידע של החוקים, ובמקרים רבים עם בדידות חברתית, היא מגיעה ממקום שהייתה בסביבה משפחתית וחברתית, וכאן עד שהיא יוצרת את הקשרים היא דואגת למוניטין שלה שחשוב לה מאוד, ועוד לפני שהיא פותחת את הפה והולכת להתלונן ובטח כשהיא מעיזה לכתוב לחברת כנסת, היא עוברת המון המון ייסורים ובדרך כלל היא לא מגיעה לשם. היא פונה באופן אנונימי. הגיבורות שנמצאות איתי כאן היום הן יוצאות מהכלל כי מתוך אלפי הפניות שאנחנו מקבלים רק עם מעטות אנחנו מגיעות לתלונה.


הפוגעים הם בדרך כלל אנשים שלא מאובחנים כאלכוהוליסטים, נרקומנים וכבעיתיים, בדרך כלל הם בעלי תפקידים. הם יודעים כל כך להכיר את החומר שהם מתעסקים בו וכל כך להבין את החולשה של הנשים בהם הם פוגעים אחר כך. ברוב המקרים אנחנו תוהים האם זו פגיעה רק בנשים חלשות, או שהפוגעים יודעים לבחור במי לפגוע. אני עדה לכך שהם יודעים במי לפגוע. אתן דוגמה ואני אשמח לומר באיזה מקום, במכללת קיי, מוסד חינוכי בבאר שבע, לפני כמה שנים, אני מתנצלת אם אני אומרת משהו שאני לא אמורה להגיד, היועצת המשפטית תעצור אותי. אני מאוד רוצה למסור יותר אינפורמציה ולא להסתיר את השמות כי הטיפול שם היה כושל ביותר.

בן אדם שהיה אחראי בטיפול על מספר גדול של אנשים בכוח אדם, הוא ידע את פרטי הפרטים של כל אישה, אם יש בעל נכה, אם ילדים חולים או אולי מצוקה קשה שהיא זקוקה לעבודה, הוא ניצל את המצב. מכללת קיי היה המקום השלישי שהעיפו את אותו בנאדם על אותן עבירות. הוא עבד בבית חולים, הוא היה בצבא כקצין בכיר. הוא התחיל יפה מאוד עם מחמאות ואחר כך כשהיא נכנסה למעגל השתיקה בגלל המחמאה, שתיקה בגלל המגע, וכשהוא מושך אותה למיטה או אונס אותה היא שותקת שוב ושוב כי יש ממה לפחוד. עם כל הנשים שם הייתה עבודה מסובכת ומאוד לא פשוטה. לא הצלחנו להאשים את האדם ונתנו לו להתפטר עם פיצויים, גבוה הפיצויים שלו היה מספיק לכל הנשים שהוא פגע בהן כדי לחיות חיים מכובדים ביותר.

הנשים לא הסכימו להעיד במשטרה.

מקרה קשה ביותר. איפה רשויות החוק היו, אי אפשר להתפטר לקבל פיצויים, קיבל פרס.

כמה קולות כמו הקול שלך היו במקרה שלו? לא הרבה.

כואב לשמוע על כך.

אני רוצה לומר שאנחנו ממתינים לתוצאות המשפט של הנשיא לשעבר, שהיה אלוף הטרדות מיניות ואם לא יותר, השופט יחליט. אחר כך זה יהיה תקדים מאוד מאוד חשוב.

אני לא כל כך אופטימית אחרי כל כך הרבה יותר שנים ואחרי הכרות עם נשים שפונות ומתלוננות. יושבת כאן מתנדבת מצטיינת של מרכז הסיוע כבר הרבה שנים. אני רוצה לשאול כמה עורכי דין את מכירה שתורמים יום עבודה שלהם כדי לתת מענה בחינם לנפגעות? לימור פנקר. אם אני עוצרת אישה ואומרת לה "בואי לא נרוץ למשטרה, בואי נחשוב על ההליך האזרחי" בגלל הניסיון הגדול שלי והמר שהתוצאות לא כל כך חיוביות לגבי אישה שהמלה שלה היא מלה מול המלה של נשיא המדינה, היא לא שווה יותר מדי. הלוואי.

אני דווקא אופטימית.

במקרה הזה שסיפרת קודם, אמרת שזה הגיע למיטה והיא פחדה לספר.

יש נשים שאנחנו מלוות אותן עד היום, הן סובלות מפוסט-טראומה, הן לא מאורגנות, הן סובלות מהרבה תופעות, הן זקוקות לטיפול. ואין הרבה מקומות שיכולים לתת את הטיפול בחינם, כי כל שעת טיפול עולה 400 שקלים. תגידו לי אתן דוברות את השפה שלי, אתן יכולות להגיד עד כמה אתן מכירות נשים מכובדות ברמה שלכן שיכולות לשלם כזה סכום. מי שפוגע באישה הורס לה את החיים, הורס לה את הכלכלה של המשפחה, הוא לא רק פוגע בה, הוא פוגע בילדים שלה, במשפחה שלה. אנחנו מכירים את התופעה של העברה בין דורית, זה פוגע בעוד כמה דורות. זו לא תופעה שקל כל כך להתעלם ממנה. לכן מאוד כואב שאנשים שצריכים לטפל בזה לא כל כך ממהרים לתת את המענה. לכן מאוד הגיוני לעבור לקשר שתיקה בנושא.


מהו קשר שתיקה?

לפני כן אני רק רוצה להוסיף שמשרד הרווחה בשנתיים האחרונות ישב והנפיק דוח יישום חוק זכויות נפגעות עבירה. הוא בעצם אמור להקנות לנפגעות תקיפה מינית, בכלל לנפגעי אלימות, אבל גם לנפגעות תקיפה מינית הוא אמור להקנות גם ייעוץ משפטי על חשבון המדינה וגם טיפול. לצערנו הדוח עדיין שוכב אצל שר הרווחה ולא מיושם. בעצם משנת 2000 ישבו שתי וועדות, הנפיקו שתי דוחות, אני ישבתי בוועדה הזאת.


זו הייתה וועדה בין משרדית של כל המשרדים, שר הרווחה קיבל לידיו את הדוח והוא יישם אך ורק את החלק של נפגעי עבירות המתה שזה מספר מאוד מועט בשנה, והמספרים של פגיעה מינית מאוד מפחידים אותם. אין ספק שהמדינה היא זאת שצריכה לקחת אחריות גם על הייעוץ המשפטי לנפגעות וגם על הטיפול הנפשי.

את מי קשר השתיקה משרת? בהרבה פעמים הוא משרת גם את הנפגעת אבל בחוסר ברירה, אבל הוא משרת מאוד את הפוגע. צר לי להגיד, אבל אני זאת שמעבירה בשפה הרוסית את הסדנאות ואת ההרצאות ופסיכולוגית עם ניסיון רב בטיפולים, כשאני מגיעה לחברים שלי דוברי רוסית אני מוצאת שהבורות שם עוד יותר גדולה, השיפוטיות אצלם עוד יותר כואבת. בגלל שאנחנו העולים החדשים מחבר העמים, העולים והעולות החדשות מאתיופיה, אנחנו יחד במקום מאוד מאוד לא בטוח. למה אישה עולה חדשה שותקת? היא משלמת את המחיר של המוניטין כי יש המון המון סטיגמות על מי היא האישה האתיופית, מי היא האישה הרוסית.


אני אספר סיפור, ואני אציין שקיבלתי אישור שאני אצטט בדיוק, האישה פוחדת שהשיפוטיות של החברה שלה תהיה חריפה. בחורה קווקזית לא תרוץ להתלונן כי אחרת כל האשמות יופנו כלפיה, "את קווקזית, את דיברת, את שתקת, את עשית ואת אשמה". בחורה בוכרית זה חס וחלילה, ההשפעות תהיינה על הדורות של הילדים שלה. על בחורה רוסית ממילא חושבים, ואני לא רוצה לומר את המלה ואתם מבינים למה הכוונה. הסטיגמה נדבקה בנו. בחורה אתיופיות, אני אצטט מישהי שאמרה "מצפים ממני שאני לא אגיד לא כי זה החינוך".

איך את מסבירה? רובנו הגענו מארצות מוצא ששם לא היה מושג מה זאת הטרדה מינית, אבל הנשים ידעו איך להתמודד, סטירת לחי בפומבי לפעמים הייתה מספיקה.

כפסיכולוגית, אני רוצה לומר לך שהאישה היא הכי חזקה בעולם. אני לא נראית לך אישה חלשה, אם אני חופרת טוב טוב ולומדת את הנושא כפסיכולוגית, הרי אישה הרבה פעמים קופאת וצועקת בלי קול. אני אתן לך דוגמה של ילדה שבזכותה רב פוגע מהדרום נכנס לכלא ל -7 שנים, ילדה בוכרית עם שני בנים חולים במשפחה. כשהיא הגיעה לרב לקבל עזרה לבנים, ושם היו תמונות של הרב עם נשיא המדינה ש היה אז רלוונטי, היא עמדה מול הגבר, אישה חזקה, וכמו שהיא סיפרה בטיפול היא ידעה שכדי להתחתן היא צריכה להיות בתולה, אתם מכירים את העולם ואני לא מחדשת דבר בנוגע לעולם הבוכריות והאתיופיות, קווקזיות ואצל הרוסיות זה אולי פחות קריטי. היא אמרה שהיא צעקה בלי קול, עמדה מולו, הוא הכריח אותה להתפשט עד שהידיים שלו הגיעו למקום היא הבינה פתאום, ובדקה התשעים היא ברחה בלי בגדים החוצה. קיבלנו ילדנו קטנטונת עם פצעים בגוף, עם שריטות, והיא אמרה "תאמינו לי אני צעקתי". אני מאמינה לה ואני יודעת שהיא צעקה.


כשהתחלתי ללמוד את התחום גם אני הגעתי מנקודת מבט כזאת, זה משהו שמאוד מאפיין את הנשים שאומנם משכילות אבל מהמקום הזה. בפסיכולוגיה שלי למדתי על הביקורת על תיאוריות פסיכולוגיות במקום ללמוד את התיאוריות עצמן. הלימוד וההשלמה הם כאן, ובזכות של הלימודים אני אגיד שזה מאוד משמעותי. כשאני התחלתי לחשוב על עצמי שגדלתי עם אבא ואני נשואה 30 שנה באושר ועושר וכן הלאה, שאלתי האם חוויתי משהו, אני רוצה לראות מישהו שמתקרב. אני זוכרת כיהודיה שרציתי להתקבל לאוניברסיטה סן פטרבורג לפקולטה לפסיכולוגיה, את יודעת מה זה. סיימתי עם מדליית זהב בית ספר, והייתי חוצפנית ומתנשאה, הגעתי לוועדה ויה אחד מחברי הוועדה שאמר לי "אני רוצה לדבר איתך" הייתי ילדה בת 16 סיימתי את התיכון מוקדם יותר, משך אותי לצד, פתח את הדרכון שלי ואמר "את יודעת את חמודה וחכמה, אבל הנתון הזה של יהודיה, מה זה יפריע לך" אני לא מגלה לך שום דבר, נכון? ואז מצאתי את עצמי עם היד שלו על הצ'יצים שלי, הייתי מאוד רזה ומחוץ לצ'י'צים לא היה איפה לשים יד, מצאתי את עצמי עומדת ושותקת. אני חונכתי טוב איך לשמור על עצמי, ואני לא הייתי ילדה. עובדה שהיום אני בת 51 וזה יותר מ- 30 שנה ואני לא שוכחת את גועל הנפש של המגע שלו שנים. להגיד שיש אישה שלא נפגעת, היה לי מזל שלא אנסו אותי. זה סתם מזל כי אני מכירה המון נשים בתפקידים מאוד מכובדים שכן.


דוגמה נוספת וחבל שאני הולכת לשם, אבל חשוב לי. היה לנו ביקור של נספחת התרבות של שגרירות ארצות הברית, אישה בת 56, היו נפגעות שדיברו מולה, פתאום היא עוצרת אותנו ואומרת "עכשיו אני בפעם הראשונה, אני בת 56 ורוצה לספר משהו בפעם הראשונה, אני עברתי פגיעה קבוצתית, זה היה בניו יורק, רצתי למשטרה, זלזלו בי, צחקו עלי, מאז אני לא התחתנתי ולא הבאתי ילדים, זה השפיע על כל החיים שלי וזו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה כי לא היה לידי מרכז סיוע או מישהו".


אם אני נצמדת לסטטיסטיקה, בינינו יושבות נשים שחוו את זה, גם גברים, ואם אם את תחפרי טוב, וכך עם יד על הדופק בשפה הרוסית במרכז הסיוע, בבית על כוס קפה תדברי איתי אני בטוחה שיהיה לך מה לספר.

לא על זה אני מדברת. אני מאוד מבינה איך אתם מטפלים בקורבנות, עשו הרבה חקיקות ובמשך 14 שנה אני רואה מה עושים בארץ. אולי אנחנו צריכים גם מסלול מקביל, לחזק את האישה, כי אני לא מבינה מאיפה הטראומה, למה טראומה? זה מאבק ומלחמה, הנשים צריכות להיות לוחמות.

אני רוצה לענות לך גם על זה. אני לא רוצה לחנך את האישה לא להסתובב עם חצאית מיני כי זה קורה גם לנשים שמסתובבות עם חצאיות מאקסי. אני לא רוצה לחנך את האישה לא ללכת עם מחשוף כי אני בת 50 ואני אוהבת את זה וכך אני הולכת. לאף אחד אין זכות לגעת בי גם אם אני מסתובבת ערומה ברחבת הכנסת. אני כאמא לבנים ובנות מחנכת אותם שהם לא חיים בעולם אידיאלי, אבל אני לא רוצה שאת תפחדי ומותר לך להגיד לא. אם את אומרת לא גבר צריך להבין את הלא שלך. אפילו אם את לא אומרת לא והוא המנהל שלך אסור לו להתקרב אליך. אבל את הבן שלי אני מחנכת, אני אומרת לו "מותק, אתה הנשמה שלי והחיים שלי, אני אהיה ראשונה שתשכח את השם שלה כאמא, אם במיליון הדברים שנותנים לך אתה לא תדע מה לקחת".


כשאנחנו מדברים על אונס קבוצתי של ילדה בת 12, ויושבת שם אמא שהיא מחנכת ומורה ואומרת "אבל היא ילדה שנותנת", אלוקים אדירים!! באיזה עולם אנחנו חיים? ילדה בת 12 יכולה לתת?! היא לא יודעת מהי נותנת. היא יכולה להיות נפגעת גילוי עריות, ודפוס ההתנהגות היחיד שהיא מכירה זה לפתות ולקנות את האהבה באמצעות הגוף שלה. יכולות להיות מיליון וחצי סיבות ל"נותנת". אני לא רוצה להתייחס לזה, זה העניין של הרווחה. אני רוצה להסתכל בעיניים של כל בן שם, אם חס וחלילה הבן שלי היה שם אני הייתי הראשונה שעושה לו את זה.

ליזה, אני לא מתווכחת איתך, אבל המבט צריך להיות גם אחר, אישיותי פרסונאלי.

זאת שתדע, לתת סטירה ולהתפטר מהם. אני אומר לך למה זה כל כך בעייתי, והנשים שאני אדבר עליהן הן לא כל כך חלשות. כל הכבוד לה, אבל על אחת שתדע לתת סטירה יהיו תשע שהסטירה הזאת בשבילן פירושה להיות בלי עבודה, בלי כסף ובלי משרות. היא תחשוב טוב מאוד, היא נותנת סטירה למנהל שלה או שהיא תתאפק ותחשוב אולי זה יעבור לה.


אני רוצה לדלג על מספר דברים ולהביא מספר דוגמאות. אני גם אענה לשאלות שנוגעות לדוגמאות האלה.


הלנה בת 33, אם חד הורית לילדה, בחורה משכילה עם תואר שני בחינוך: "שתקתי יותר משנה, חשבתי שאם אגיב הוא יפסיק. בתחילה היו רק מילים ואחר כך נגע, צבט, חיבק בכל הזדמנות. הפסקתי לחיות, עבדתי כמו רובוט. לאן אלך? מה אני יודעת לעשות בלי שפה, בלי משפחה, בלי גבר תומך בבית, עם ילדה נכה. פעם דיברתי עם חברה יותר וותיקה. היא צחקה ואמרה צאי מזה, יש מי שבמצב שלנו לא עבר את זה? תתרגלי. בארץ רוסיות הן זונות, תחיי עם זה".


בת 24 דוברת אמהרית, יפיפיה וקשה לתאר את היופי החיצוני. אבל חוץ מהסיפור הקצר שכתבתי, היא דיברה איתי במקרה כשהיא הגיעה כמלווה לחברה שלה וישבנו על כוס קפה, היא הגיעה בדיוק בזמן ההפסקה. היא דיברה על הדברים שקרו לה על ימין ושמאל כאילו זה משהו שהיא התרגלה לחיות איתו. אבל זה לא בסדר והחברה שלנו צריכה להשתנות, לא שאישה צריכה ללמוד לתת סטירה.

גם וגם.

אני לא רוצה להיות אישה נותנת סטירה, אני יודעת לעשות דברים אחרים.


"שכנים שלי, הייתי בלי עבודה, הם חיפשו שמרטפית ועוד קצת ניקיון. מתאים לי. הילדים לא כל כך קטנים" שאלתי "איך זה התחיל" היא אמרה "בדיבורים, לא נעים אבל בסדר, התרגלתי מהישראלים הלבנים לשמוע דברים כאלה. כנראה הם חושבים שזו מחמאה" שאלתי "מה בדיוק? "הציצים שלך בצבע מוקה? "איך הייתי עושה אותך. לא לימדו אותך באתיופיה לא להגיד לא לגבר? השכן הוא כאילו לא עשה לי הרבה, סתם דיבורים, פליק בטוסיק, נצמד כאילו במקרה, מה תעשי? הפסקתי אחרי חודש לעבוד שם. השכנה נעלבה, אמא כועסת ואחי אמר שאני סתם עצלנית, גם כאן לא הייתי מספרת, סתם במקרה בגלל החברה שהמקרה שלה חמור יותר, מכות וכאלה".


יש לי דוגמאות בשפע. אני כותבת ברוסית ומתרגמת ואחר כך ומקריאה כך שאם תרצו לכל התקשורת יהיו מספיק סיפורים.


בת 48, אם לשלושה, בעל מובטל חולה סכרת, "אני כבר וותיקה כאילו, לא שפה, לא עבודה במקצוע, אחות מוסמכת לשעבר". את יודעת מה צריך כדי להיות אחות מוסמכת ברוסיה? 13 שנה מטפלת, אבל לא הטיפולים ולא הניקיון מפריעים, יש זקנים פחות טובים ויש זקנים פחות נחמדים, אבל כשפעם הזאת חוויתי את אותו דבר הבנתי שאני אשמה, אצלי יש פגם" התפיסה שאישה צריכה ללמוד להגן על עצמה זה נותן לה אחר כך תחושה של אשמה עצמית. אפילו בחוק הישראלי אישה שנמצאת עם בן הזוג שלה ערומה במיטה, ברגע שהיא אומרת לו "לא", הוא צריך לעצור כי זה הגוף שלה. אני כאישה מחליטה מתי כן ומתי לא. כשאני אומרת לא, אין מצב בעולם שמישהו לא יכבד את זה. אם אני מחליטה לעשות את זה בשירותים, אני נגד, אבל ברגע שאני אומרת לא הגבר צריך לעצור. הצעירים של המרכז כתבו פעם סלוגן, "מכאב ביצים, אף אחד עוד לא מת". זו התיאוריה, כך אני מחנכת את הילדים וכך אני עובדת.


אני ממשיכה את הסיפור. "הבן של שר, אני רכוש בבית שלהם, הוא רכש אותי כחבילה, מוסיף לי 1,000 שקל בחודש על הניקיון, אבל מכניס ידיים, והיו עוד דברים. מתביישת להגיד מה עוד. מה אני מתכוונת לעשות עם זה? המליצו לי לפנות אליכם, נו אולי תוכלו לדבר איתו אבל שלא ידע שאני אמרתי, אולי לכם הוא יקשיב. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, בושה, עוד מעט אהיה סבתא, למי את תגידי, לכוח האדם? את חושבת שהם לא יודעים? רוב המטפלות חוות דברים דומים ולפחות ממה שאני שומעת ויודעת. בכוח האדם חייבים לתת שירות טוב למשפחות. מי אני שם? היום אני, מחר עשר מובטלות בתור".

ליזה אולי נשמע עכשיו את הגיבורות שהגיעו לכאן.

אולי ניתן לעורכת הדין שלנו לומר כמה מסקנות ולבנות שהעזו להגיע לכאן.

אני רוצה להציג את הנפגעות שהגיעו איתנו והסכימו לבוא. אחר כך אני אומר כמה מילים ברשותכם.


אני אקרה לה נ. כי אני מבקשת לשמור על הפרטיות שלה. הסיפור שלה הוא סיפור שהסתיים כבר לפני יותר מחמש שנים והיא עדיין חיה אותו, והוא עדיין בוער בה.


עלתה לארץ בתחילת שנות ה-90 עם המשפחה, התגרשה אחרי זמן קצר בגלל הקשיים, שזה גם חלק שמאפיין עולים חדשים, והיא מצאה את עצמה עם ארבעה ילדים קטנים, בישוב מוכה אבטלה בדרום. היא מצאה עבודה במפעל כמנקה, ויש לזה השפעה כי על כל שעה שהיא תעבוד או לא תעבוד, המשמעות מבחינתה זה פחות אוכל לילדים שלה. זה לא מצב שהיא יכולה להרשות לעצמה לצאת עכשיו מהעבודה, או לא לבוא לעבודה כי היא יודעת שכעת האדם נמצא שם.


ראש המערכת הזאת, פשוט ניצל אותה מינית במשך תקופה ממושכת. היא פחדה לדבר, פחדה לעצור את זה, פחדה להביא להתמוטטות כלכלית של המשפחה שלה, על הילדים הקטינים וכדומה. כשהיא ניסתה איכשהו להרים את הראש ולספר זאת לאדם נוסף, חבר, הוא והתעמת עם אתו אדם, ואמרו לה או חבר או עבודה. בכלל לא הקשיבו לעניין הזה והיא באמת נאלצה להיפרד מהחבר שלה.

היא המשיכה לעבוד כי היא יודעת שכמנקה שצריכה לפרנס ארבעה ילדים קטינים אין לה הרבה בררות, כי אם היא תעזוב את העבודה הזאת לא תהייה לה עבודה נוספת. ביום שהיא פוטרה, היא הלכה למשטרה. אבל אחר כך, כשהסיפור יצא, גם אז היא המשיכה לשלם מחיר בגלל שהילדים בבית הספר הצביעו על הבת שלה, הביכו אותה. הבת שלה הייתה באה ובנוסף לכל התסכול שלה היא צריכה לתת הסברים לילדה למה היא לא אשמה ולהסביר את המצב שבו היא נמצאת.

אני אומרת שוב, מדובר בישוב קטן, כולם יודעים, כולם מצביעים עליה ברחוב וגם אף אחד לא מקבל אותה לעבוד, אם בכלל הייתה יכולה למצוא עבודה בישוב. היא עוזבת את היישוב ועוברת ליישוב אחר. מ"עמידר" מתחילים לעשות לה בעיות "מה פתאום את עוזבת, הייתה לך כאן דירה" ועכשיו לא נותנים לה דירה בישוב החדש. אני אתן להגיד כמה מילים על התחושות.

אפילו שזה עבר רציתי להגיד שלמרות שזה הרבה שנים ההרגשה חזקה ואני כל הזמן נשארת עם הסיפור הזה. אני עדיין בלי בן זוג ועדיין סובלת מהסיפור הזה. קשה מאוד עם הילדים למרות שהם גדלו. הבת הגדולה כבר חיילת, היא בצבא נהגת ושומרת על גבול ישראל. היה לנו מצב שפעמיים כבר היינו בחוץ בגלל שעזבתי שם את הדירה ונשארתי בלי כלום. חוץ משאבדתי עבודה ואת עצמי, אין לי קשר טוב עם הילדים כי כל הזמן העניין הזה עומד בראש. גם נשארתי לבד, ההורים שלי נפטרו ויש לי איחוד תיקים, אני לא יכולה לצאת ולהגיע לקבר שלהם, אני בת יחידה ולא אמא ולא אבא ושום משפחה. את ארבעת הילדים גידלתי בלי אף אחד ואף אחד לא עזר לי.

אני חושבת שבשביל אישה זה מוות. לאישה חשוב שיהיה בטחון והבטחון זה גג. שתהייה לפחות הפינה שלה. אנחנו כאן בתל אביב ואני גרה במרכז, יומיים היינו בחוץ עם כל הציוד, היה אדם שנתן את האוטו שלו כדי שנישן עם הילדים ולפחות לא על הרצפה בחוץ. יום אחרי הגיעה משטרה ואמרה שאני חייבת לצאת מפה. ילד אחד הלך להוסטל הבת בצבא היא כתבה מכתבים רבים לחברת עמידר. כעת אחרי כל השנים האלה, אחרי כל המכתבים והסיפורים שלי, הם כתבו, שמי שמקבל מזונות הוא לא נכנס לרשימה של חברת עמידר ורק מי שמקבל הבטחת הכנסה או השלמה רק אז מגיעה לו דירה. במשך כל השנים לא אמרו את זה אף פעם, אף אחד לא אמר לי את זה.

אני לא יודעת אם את צודקת עם העניין הזה.

את לא צודקת, יש לך ארבעה ילדים.

את אם חד הורית עם ארבעה ילדים, אם את לא מקבלת הבטחת הכנסה את משלמת שכר דירה גבוה יותר, ואם את מקבלת הבטחת הכנסה את מקבלת מחיר מינימום.

אני עובדת במשק בית ולא מקבלת הבטחת הכנסה, אני מקבלת מזונות.

אם היית מקבלת דירה "מעמידר" היית משלמת את מלוא הסכום. אבל לפי הזכויות מגיע לך כי את אם חד הורית עם ארבעה ילדים. אני לא יודעת אם יש דירות במרכז הארץ של מ"עמידר" את זכאית לקבל דירה כאם חד הורית עם ארבעה ילדים.

בטוח שבשדרות יש, אני יודעים ממשרד הקליטה שיש שם.

אמרו שאני לא זכאית.

את זה אמרו לך, לנו אומרים מה שהחוק אומר.

אני רוצה שתחדדי למה לא סיפרת לעובדים אחרים, למה לא בזמן האירוע. חברת הכנסת שאלה למה לא עצרת אותו, למה לא נתת לו סטירה, או במובן מסוים לא שיתפת, תסבירי לנו.

זה מה שאת אמרת. זה היה בדיוק בתקופת הגירושין שלי וקיבלתי את העבודה הזאת. חשבתי שזו הזדמנות לחיים חדשים, שלאט לאט הדברים יתחילו להסתדר.

את התגרשת בארץ?

כן.

כשהיית נשואה הייתה לך דירה, קנית דירה?

הייתה לי דירת עמידר דרך משרד השיכון.

כלומר המשפחה, את, בעלך והילדים קיבלתם דירת עמידר.

כן. חשבתי שהכל יסתדר. כשהסיפור התחיל בכיתי ורציתי לספר אבל היה מאוד קשה. דיברתי עם הבנאדם והוא לפני שהוא התחיל איתי הוא שאל איך אני, האם יש לי משפחה, אם יש לי מישהו. עניתי לו, ולא חשבתי על שום דבר כשהוא התחיל לשאול.

זה בדיוק העניין של בחירת הקורבן. זו נקודת החולשה. לאתר את האדם החלש לברר שאין סביבה תומכת ואז להתחיל את העניין. כשאנחנו מדברים על סביבת עבודה זה יותר קל כי יש לך הרבה זמן לעשות את העבודה הזאת. זה תהליך וזה לא קורה מהיום הראשון שמגיעים.

את השיחות לבית הוא עשה מהטלפון שלו, הוא היה מתקשר בשעה עשר, אחת עשרה בלילה, הוא התקשר כאילו לבית שלו.

את אומרת שהיום את גרה במרכז הארץ. איפה את עובדת?

במשק בית.

תפני אלינו לוועדת העלייה והקליטה בנוגע לסיפור שלך עם "עמידר", לא עם הסיפור האישי שלך, ואנחנו נבדוק.

דעי שיש לך את כל הזכויות ותהייה לך דירת עמידר במקום אחר, בקרית שמונה תמיד יש דירות, בעכו במקומות שאליהם לא רוצים ללכת. יש לך זכויות והייתה לך היכולת כשהילדים היו קטנים.

אני יכולה במכתב לכתוב את כל הסיפור, אף אחד לא יראה את זה.

את לא צריכה את כל הסיפור, את צריכה לכתוב מי את, כמה ילדים יש לך, פרטים כמו תעודת זהות, כתובת, איפה הייתה לך דירת עמידר ולציין את גילאי הילדים.


יש מישהי ממוצא אתיופי שרוצה לספר?

הייתה בחורה אבל היא פחדה.

אני פעילה בתנועת "אחותי", גרה בחדרה ואני מגיעה כמעט לכל הארץ. בדרך כלל בתרגום טלפוני, אני לא מכירה את כל הארגונים אבל אולי דרך הטלפון כשדיברנו.


בארגון "אחותי" אנחנו לא מטפלים בסיוע. אני מתרגמת לארגונים שנותנים שירותים. כמו שציינתם בהתחלה הרבה אתיופיות עולות, וותיקות שחשופות להטרדה ולתקיפה מינית, גם מבוגרות, גם קטינות, נערות, יש גם ילדים מחוץ לנישואין מתחת לגיל 18, הרבה הפלות. הרבה ארגונים מכירים את הנושאים האלה. לצערי עדיין אין מניעה, ואין מספיק שירות מחוסר כוח אדם לליווי משפטי מתמיד. אני יכולה לציין כמה באזור שלי. איבדתי תקווה, בנוסף לשעות שאני תורמת אני לא יכולה לממן את הוצאות הטלפון וגם לא את שעות הלילה והיום לתרגום.


אני יכולה לציין אישה, לפני שנתיים שלוש שנים נפגעה מהטרדה מינית בתוך בית הספר, אמא חד הורית. אני שלחתי אותה דרך הטלפון גם למשטרה וגם לארגונים, היא עדיין לא קיבלה טיפול כמו שצריך. יש הרבה מקרים דומים. בנוסף מעבירים אותן ממקום למקום ומארגון לארגון ולמשטרה, מפה לשם. האישה סובלת מסיפור מתמשך ומסטיגמה שנדבקת אליה ולילדים. החשיפה משפיעה על הילדים ויוצרת משבר ולכן המשפחות מעדיפות לא לפנות.


ציינתם מקרים רבים שמתרחשים במקומות העבודה. ואחד מהחששות והפחדים זה לא לאבד את מקום העבודה, הפרנסה, ואנחנו יודעים שהיום זו בעיה כלכלית למשפחה. צריך לדון בנושא של האתיופיות. לדעתי צריך לקיום יום מרוכז, ללמוד ולהכיר מהם הגורמים. יש לי דוגמאות רבות ואני יכולה לספר במשך שעות.

אנחנו נבקש ישיבה משותפת של וועדת העלייה והקליטה והוועדה לקידום מעמד האישה בנושא הטרדה מינית בקרב האתיופיים.

אני רוצה להתייחס לדברים האחרונים שאמרת בנוגע לתקיפה מינית בתוך המשפחה. אם זה בעל, וזה תלוי בתרבות שעליה גדלת, לא קשור האחד לשני. אם אני אספר את הסיפור שלי. התחתנתי בגיל 14, יש לי שישה ילדים ולצערי אני אלמנה. אני מגדלת לבד את הילדים שלי, יש לי ילדים אחרי צבא, יש לי גם ילדים קטנים. אם אני אספר על המקרה שלי אתם תהפכו אותו למקרה אונס, אבל זה לא אונס אלא תרבות. אם מחוץ לבית כמו בעבודה, בסביבה, אני לא סתם מדברת על זה כי אני נתקלת במקומות רבים שבהם אני מתרגמת, דווקא הם מטפלים במשפחה, בבעל ובאישה אבל מחוץ לזה לא. אני מדברת על המבוגרות ולא על הצעירות שהתחתנו בארץ. אני אומרת את זה גם לארגונים שאיתם אני במגע שצריך להתייחס גם לגבר שגדל באתיופיה בתרבות המקומית וצריך להתחשב בזה.

תודה רבה. את יכולה גם לשתף את הארגונים שיושבים פה.

החוק למניעת הטרדה מינית באמת עשה מהפכה. אנחנו רואים את זה ואני מלווה את הנושא מאז חקיקת החוק. יש שיפור במודעות, יש שיפור בטיפול. מקומות עבודה גדולים כבר הטמיעו את המערך הזה, גם של הסברה, וגם בטיפול במקרים. הבעיה עדיין במקומות עבודה קטנים, אני לא מדברת על מקומות של 100 עובדים אלא 10 עובדים או 5 עובדים, מקומות כאלה שאין גם הסברה, אין מודעות וגם אין אפשרות לטפל בתוך העבודה. כלומר במקרה כזה זה רק לעזוב את מקום העבודה, והמשמעויות ברורות.


זו לא חכמה לטפל אחרי שהדברים קורים ולראות איך אנחנו תומכים. החלק החשוב במיוחד ואולי פוגע בנושא של העולים, כי העולות החדשות הן אלה שעובדות במקומות העבודה הקטנים, בעבודות מזדמנות, בשכר שעתי. לפני זמן קצר פורסם פסק דין, עובדת שהבוס שלה חיבק אותה ואמר לה שהוא רוצה שהיא תלשין על אחרים, היא עצרה אותו ולא שיתפה בפעולה. למחרת חתכו לה את העבודה, אמרו לה "את לא מנקה שתי קומות, את מנקה קומה אחת". ממש פשוט בשבילם לעשות את זה. כשהיא התלוננה במקום העבודה אמרו מה היא עושה עניין מהחיבוק, אבל זה לא החיבוק כי היא לא התלוננה על החיבוק, היא התלוננה על כך שהורידו לה את העבודה לחצי. החיבוק לא עשה לה את העניין כי עצרה את העניין הזה.


הנושא של מקומות העבודה קטנים, אני סבורה שהוא צריך להיות במוקד בעשור הקרוב. הנושא של המודעות, כלומר כל מי שיש שלו שפה בהירה וקצת קורה עיתונים כבר מבין שיש חוק, כבר מבין שיש זכויות. כעת אנחנו צריכים להגיע לכל אלה שמתקשים לקרוא, שתקנון שתולים במקום העבודה, אם תולים את התקנון, והוא כמה דפים בתוך שקית, עובדת ששפת האם שלה רוסית לא תוציא אותו ותתחיל לקרוא.

תליית התקנון, הוא חובה במקום של למעלה מ- 25 עובדים, לפי החוק. כי אם יש פחות מ- 25 צריך למסור ביד. אני יודע מה שאני אומר, החוק אומר שתליית התקנון חובה כשיש מעל 25 עובדים.

הוא צודק.

העניין הוא שיש להביא למודעות אותן נשים בשפתן, עולות חדשות, זה יקל בעיקר בגלל הסוגיות האלה. בנושא של מודעות זה גם העניין של ייעוץ משפטי. ידע הוא כוח. ידע שאפשר לקבל על הזכויות, מה הן ההשלכות אם אני מתלוננת, מהן ההשלכות גם מבחינה משפטית, גם מבחינת זכויות כמו אבטלה, זכויות פיטורין ואחרות, יש להן משמעות ונשים לא יודעות לאן לפנות לקבל את הידע הזה בזמן אמת לפני שהן מקבלות את ההחלטות.


אני רוצה להציג אישה נוספת, גם לה נקרא נ. היא עלתה לארץ לפני כמה שנים לבדה, היא גרושה מאוקראינה. יותר מחמש שנים היא מסתובבת בעבודות זמניות, מחליפה עבודות, מנסה ללמוד, מנסה לעבור קורסים. באוקראינה היא הייתה כלכלנית. ניסתה להשתלב בתחום של הנהלת חשבונות אבל גם עם כל ההכשרה בגלל קשיי שפה משמעותיים אף אחד לא ממש מקבל אותה לעבודה. היא הצליחה להתברג למחסן של חנות בגדים, כי היא לא צריכה לדבר שם, בתור מקפלת וממיינת את הסחורה. אני לא אספר מה המקרה.

אני מתרגשת מאוד ולכן מעדיפה לא לדבר בעברית. כעת אני בלי עבודה, הייתי חייבת לעזוב את העבודה למרות שהעבודה הזאת הייתה מתאימה לי בכל.

זו העבודה במחסן הבגדים.

הסיבה הייתה, התנהגות בלתי ראויה של המנהל כלפיי. במשך חודשיים, היו הצעות מגונות והטרדות, הוא פשוט ניצל את כוח הסמכות של התפקיד שלו. הוא ידע טוב מאוד שאני חייבת את העבודה ושאני תלויה בה כלכלית. הוא כל הזמן אמר לי "הכל איך שאני רוצה". היו גם ניסיונות לאונס ולמעשים מגונים. פניתי למרכז סיוע כי לא רציתי שאף אחד ידע. פחדתי ללכת למשטרה, לא סומכת על המשטרה. ועכשיו עוזרים לי, עורכת הדין לימור עוזרת לי. לא רוצה לעזוב את זה סתם. אני סובלת מאוד והמצב היה כל כך גרוע שהייתי חייבת לקחת כדורים נגד דיכאון.

אני מהרשות לקידום מעמד האישה. ראשית אני רוצה לומר שהרשות פועלת להפיץ את התקנונים בחמש שפות.

אבל הוראה בחוק שמחייבת מעבידים, שאולי תחייב לצרף לתלוש השכר הראשון כשהעובד מתקבל לעבודה, אם הייתה הוראה מחייבת לצרף לתלוש השכר הראשון תקנון בשפת האדם, ואחר כך אולי בתדירות של כל שנה, יכול להיות שזה היה מחזק. אולי בזמנם הפנוי הם היו קוראים בבית, בשקט בבית שלהם, אולי זה היה עולה למודעות.

זו בדיוק הנקודה שרציתי להתייחס אליה כשאמרת שהאתגר הוא בעסקים הקטנים. החוק כרגע מתייחס רק לגופים מבוקרים. עסקים קטנים לא מחויבים למסור שום מידע מי אחראי על הטיפול ועוד. למשל בגופים ממשלתיים מנסים כעת להפיץ את התקנון באמצעות תלוש השכר, אבל אין את היכולת לעשות את זה בעסקים קטנים. לזה יש מקום בחקיקה מתוקנת.

החלק שלנו בחוק הוא מאוד מאוד קטן. זה מה שקבע המחוקק. אנחנו במשרד התעשייה, מסחר ותעסוקה אחראיים לבדוק אם קיים תקנון בכל מקום עבודה. זה כתוב בחוק שמעסיק מעל 25 עובדים ומעלה, רק הוא מחויב לתלות תקנון. את זה אנחנו בודקים. אני רוצה לומר שלמען האמת התקנון הזה תלוי אבל לא הייתי אומר שזו ברכה גדולה כי לא פעם הוא תלוי שם בין שלל ההודעות, הפתקאות והמודעות בלוח המודעות.


אני יודע שנעשה פעולה גם על ידי הרשות, הכינו כרזות יותר צבעוניות, יותר בולטות ואני רואה אותם במקומות עבודה וזה מושך את העין. החוק מחייב ומאפשר אפילו הדפסה במדפסת רגילה בשחור לבן, שזה בוודאי לא מושך את העין. זה חלקנו ביישום החוק. לכן עם כל חשיבותו של החוק החשוב הזה, חלקנו בו קטן כפי שקבע המחוקק. יש לנו נגיעה בעוד חלק שהוא בעייתי במיוחד, כאשר מתנכלים לעובד בגלל ההטרדה, אבל כאן מחויבת להיות אסמכתה שהמשטרה והגופים החוקרים קבעו שהייתה הטרדה.

יש בעיה עם העניין הזה, ומהפרשנות הדביקה שהחבר מציין. התנכלות לפי החוק היא פגיעה שמקורה בתלונה או בהטרדה. מספיק שהיא התלוננה, לא משנה אם בדקו וגילו שזו אמת או לא, והתנכלו בגלל שהיא התלוננה, זה כבר התנכלות על פי החוק הזה. הבעיה שהגופים, ואני מצטערת שאתה משתמש בפרשנות הזאת, מפרשים דווקא שקודם יש להוכיח שהייתה הטרדה מינית. מה זה חשוב, למה אנחנו צריכים לחכות כמה שנים? כשמדובר במקום עבודה כל יום הוא קריטי, כל יום הוא משמעותי. לחכות שבית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה יחליט אחרי חמש שנים שמישהו אשם. בינתיים הוא ממשיך בתפקיד ואותה ניידו לתפקיד אחר. מה זה עוזר?

ברשותך, אני אשיב. מספר התלונות שאנחנו מקבלים, אפילו התלונות בעניין ההתנכלות, כמנהל אגף האכיפה אני אומר לך היא מזערית מאוד. כלומר בדרך כלל התלונות מתנקזות אל הארגונים, לגופים ולמשטרה, אלינו כמעט ואין, וזה המצב ואני לא יכול להכריח מישהו להגיע אלי. שנית, את צריכה לקשור בין ההתנכלות לתלונה, כלומר זה נכון ואנחנו יודעים את זה וזה כמו בחוק לשוויון הזדמנויות בעבודה, את צריכה להוכיח את הקשר בין הדברים, כלומר כשאני הולך להליך פלילי אני צריך לקשור מעל כל ספק שהיה קשר בין התלונה לבין מה שנגרם לה, בין אם היא פוטרה, חתכו לה בעבודה וכדומה. אנחנו לא בורחים מזה, זה המצב כרגע היום. מספר התלונות שמגיעות אלינו קטן ביותר.

בגלל לוח הזמנים שהוא לא ראלי למקרים.

אני עורכת דין משירות נציבות המדינה. אני אחראית על תחום הטרדות מיניות באגף המשפט. רציתי להשיב ללימור, ככל שזה נגוע למקרים שנמצאים בטיפול הנציבות, ושהתלונה היא על עובד שחוק המשמעת חל עליו, אם זה במשרדי הממשלה ובכל התאגידים הסטטוטוריים, אנחנו כן מטפלים מהתנכלות מיד עם הגשת התלונה, עוד הרבה לפני שאנחנו מטפלים בתלונה. קודם כל ההוראה המיידית לבצע הפרדה הבין המתלוננת לנילון, כשבררת המחדל היא העברת הנילון. אני רואה שאת מרימה את הגבות, זה עובד היום וזה משהו שעבדנו עליו בשנים האחרונות וזה לא היה פשוט. הרבה פעמים התלונה התקבלה קודם במשרד ועד שהגיעה אלינו כבר העבירו את המתלוננת, למשל מטעם המשרד. עד שזה הגיע אלינו זה היה כבר מאוחר. במקרים מסוימים המתלוננת מבקשת בעצמה לעבור בגלל הקושי שהוא גם קושי חברתי להמשיך לעבוד באותו מקום, ועל זה אנחנו מאוד מצטערים.


כשאנחנו מקבלים תיקים אנחנו משתדלים לפעול גם בצורה הזאת, למשל לבוא לתת הרצאות במקומות שהם בעיתיים מהבחינה הזאת ו עד כמה שאנחנו יכולים, כי באמת אנחנו בתור אגף המשמעת קשה לנו לטפל בכל האספקטים. קודם כל נוצרת ההפרדה. יש לנו כרגע מקרה חי במשרד הפנים של עובדת שהתלוננה על הטרדה והתנכלות. כאשר בהרבה מאוד מהמקרים ההתנכלות היא הרבה יותר קשה מההטרדה. זה מאוד תלוי ובמיוחד ככל שמדובר במישהי חזקה שמפסיקה ההטרדה או שהיא מתנגדת לה, ההתנכלות מאוד קשה.


יש קושי ראייתי עם התנכלות וזה סיפור אחר. לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לבית הדין למשמעת עם הסיפור של ההתנכלות אבל אנחנו כן מטפלים בו ברגע שזה קורה. אנחנו נלחמו רבות במשרד כדי להוציא אותו ממקום העבודה, ממש היינו צריכים להיאבק, ועדיין המשרד רצה לפטר את העובדת וזה לא קשור מבחינתם להטרדה. אנחנו נאבקים איתם יחד עם הלשכה המשפטית אצלנו בנציבות ועומדים על כך שהעובדת תהייה כל הזמן מוגנת.


דובר בהתחלה על סוף טוב או לא סוף טוב. אין סוף טוב למקרים של הטרדה מינית. אף פעם לא. הפגיעה הנפשית, הפגיעה הקשה, הפגיעה שמסביב. קשה מאוד להאמין שאותה עובדת שמתחילה הייתה מוכנה לה קריירה מזהירה במקום שבו היא התחילה לעבוד, הסיכוי שלה שהקריירה שלה תמשיך באותו מקום אפסיים אחרי מה שאותו עובד עשה ואחרי כל הזמן שעבר. כמובן שהיא בחרה להתלונן והיא בחרה כשכלו כל הקיצין ולא היה לה יותר מה להפסיד. ככל שהיא חשבה שאולי יש סיכוי שהעניינים יסתדרו היא ניסתה להסתדר עם עצמה. כן בעניין הזה ברור שככל שזה נוגע למקומות עבודה פרטיים שם הכל פרוץ.

במקום עבודה פרטי וקטן בדרך כלל הנשים לא יודעות שיש ארגונים, לא כל יום זה קורה, אבל יודעים שיש הסתדרות, באים לשם ממקום פרטי ששם בכלל לא משלמים את דמי החבר להסתדרות ואומרים להם שהם לא מטפלים. יכול להיות שמשרד התעשייה, מסחר ותעסוקה, אולי ארגונים יטפלו. בכל זאת אדם צריך לדעת שיש ארגונים ויש משרד התעשייה, מסחר ותעסוקה. אני נתקלתי במקרה האחרון שסיפרתי עליו, הבעל של האישה פנה להסתדרות, היא עד היום יושבת בבית עם דיכאון ובעלה הוא שמטפל בה. דבר ראשון זו ההסתדרות ומקום העבודה לא יפנו אותה לאן שצריך.

אני מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצ"ו ישראל, ואני אספר על אירוע שלוויתי כמה שנים בתוקף תקפידי הנוסף, אני חברת מועצת עיריית יבנה. כחברת מועצת עיריית יבנה גם לוויתי פתיחת תיק מחדש, שזו באמת תופעה חריגה ונדירה, אחרי שסגרו תיק פתחתי אותו מחדש לראש העיר שלנו לחשד באונס של עובדת שלנו שהייתה די בכירה והייתי עולה מברית המועצות לשעבר.


אני נמצאת כאן, ואנחנו נמצאות כאן בבית המחוקקים, ואני מתוך כל העדויות האלה אני רוצה לכוון למשימה שלכם. במסגרת העבודה, ולאו דווקא למקומות הקטנים אלא למקומות עבודה גדולים כחלק מהאירוע שלוויתי אותו, וארחיב כמה שארחיב. יש משימה מאוד חשובה גם למשטרה וגם לבית המחוקקים. בבית המחוקקים אנחנו ביום ראשון האחרון, במסגרת הפעילות בויצ"ו אנחנו מנסות כמה שנים לקדם הצעת חוק שתכיר בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה. אין לי תשובה מה היה השבוע בוועדת השרים לענייני חקיקה.

מגישים תיקים כאלה והם מכירים בזה.

אני רוצה להרחיב למה זה כל כך חשוב. המשמעות של עולה חדשה, וכשמדברים על עולה חדשה בהקשר של פגיעה מינית מדברים על פער בשפה, בתרבות, בפרשנות של המציאות, סמכות מתפרשת, ואני לא צריכה לפרט, כמשהו כמעט כל יכול וזה גם מה שהיה באירוע שאני לוויתי אותו. יש גם חרדה לפרנסה ולעבודה. הפגיעה היא לא רק פגיעה באישה. אני מלווה היום את המשפחה של האישה ואת הילדה שהתפרקה פסיכולוגית ומטופלת היום תרופתית. מה שקרה לימים לאותה אישה שהתלוננה, היא גם לא יודעת לדבר בשפה שהחוק תומך בה, החוק וקביעת עדות במשטרה צריכים להיות מדויקים בשפה של הראיות, כי אחרת לא פותחים תיק. אומרים לה הזויה לא הוזיה, התכוון לא התכוון, כשמדובר על ראש העיר העדות והנוכחות יותר גדולה.

לכן חשוב מאוד כשמגיעה אישה לעבודה, ובמוסדות ציבוריים בוודאי ובוודאי, לא רק שיהיה תקנון שיחייב שבלוח המודעות יהיה כתוב בשפתה, אלא שתהייה עם קבלתה לעבודה שיחה של ממונה, במסגרת התקנון ואני לא חושבת שעכשיו יחוקקו את החוק. במסגרת התקנון של משרד הפנים ומשרדי ממשלה האחרים, שיחייב להסביר לעובדת מה המשמעות של ההתנהגות הזאת והזאת. גם אחר כך כשהיא מגיעה איך שהוא למשטרה, אני אומרת איך שהוא כי זה באמת דורש המון כוחות, ובאמת דורש המון כוחות מעבר למה שנדרש מישראלית ממוצעת, שבמשטרה יהיו אנשים שיקבלו אותה בדרך אחרת לחלוטין.


לגבי העובדת הספציפית הזאת, והיא לא עובדת נדירה, שלחו אותה מתחנה לתחנה לתחנה לתחנה, כי לא רצו להסתבך גם עם ראש העיר, אמרו זה בנפה שלו, ובסוף מי שחקר אותה זהו הייתה המחלקה בבית ים לפשעי הונאה בכלל ולא עובדים מקצועיים. בסוף גם נסגר התיק. לכן אני הייתי צריכה לעשות מאבק מאוד גדול, לשמחתי והערכתי את זה, בזמנו היו אלה מני מזוז וערן שנדר שהחליטו לפתוח את התיק, זו תופעה נדירה ונמצאות כאן עורכות דין והן יודעות שתיק פלילי שנפתח הוא לא נסגר.


כל המהלך הזה הוא כשיש בדרך כלל איש בעבודה, זה הרי תמיד סמכות הרבה יותר בכירה, יש לו יותר אמצעים, יש לו קשרים יותר, יש לו יותר תקשורת. לכן הבקשה שלי דווקא השבוע שאתן תדאגנה לראות מה קורה עם החוק הזה, שאתן תדאגנה לצאת בקריאה לתקנון, לא רק לחוקק את החוק שהוא מכיר בהוצאות כתאונת עבודה, אלא גם שהתקנות תהיינה כאלה שהקליטה של העובדת תהייה אחרת לחלוטין, מתורגם לכל השפות, וגם שהמשטרה תציב שם אנשים שיבינו שבין השורות את הראיות שהיא מנסה להגיד. זה הדבר החשוב ביותר שאם הוועדה הזאת תנסה לקדם לגבי עולות חדשות, כאן עשינו מדרגה מאוד משמעותית לגבי החוק וההתנהגות בעבודה.

את אמרת שזה היה בוועדת השרים?

זה היה ביום ראשון האחרון, הצעת חוק שממילא במוסד לביטוח לאומי, מי שיודעת, אפשר שיכירו. אנחנו ביקשנו לעגן את זה בחוק שהפגיעה המינית בעבודה תוכר בצורה מסודרת לנכות ולהוצאות וכפגיעת עבודה, שזה יכלול פגיעה נפשית. יותר מזה אני אומרת מה אנחנו רוצות ונקדם בהמשך, שבמקרה שזה בעבודה שתהייה גם אחריות אישית. מה קרה למשל בדוגמה שאני לוויתי. היה חשד, זה התחיל כהטרדה מינית ובאמת מה שזה, העובדת רק העיזה עוז, בזכות מרכזי הסיוע ובמקרה הזה זה היה בתאיר ברחובות, להגיע למשטרה. אחרי שפוטרה כבר התוצאה הייתה שזה הגיע איך שהוא לבית הדין לענייני עבודה והגיעו לפשרה, אם הגיעו לפשרה היא הנותנת, בעצם יש היה כאן הליך שימוע בפיטורין שלא היה תקין, בכלל לא היה הסיפור של הטרדה מינית וחשד באונס. מכספי משלם המיסים היא קיבלה פיצויי פשרה של רבע מיליון שקל.

אני ניסתי להוביל מהלך, כרגע קטונתי, שזה יהיה מכספו של ראש העיר. קטונתי בעניין הזה, אני ממתינה שהצעת החוק הזה בעזרת ה' במהרה בימינו תתקבל, צריך אחר כך להוסיף אחריות אישית לאותו מי שהוא בעל הסמכות, הרי בעל הסמכות לא צריך בכלל להוכיח הסכמה כזאת או אחרת, הינרנטית יש שם הטרדה ופגיעה מינית ושהוא ישלם מכספו.


כיוון שרק השלב הזה הגיע ואין לי תשובה, אנחנו ביום שלישי בבוקר ועדיין אין לנו תשובה, אני מקווה שהם יאשרו את זה אבל גם אם לא אני ממך ומכל חברי הכנסת בקואליציה, מבקשת את המינימום שבמינימום, אנחנו מבקשים שתקדמו את העניין הזה.

אני עורכת דין מהמדור לנפגעי עבירות במשטרה. אני רוצה להתייחס להיבט המשטרתי ולומר שבמשטרה יש הכרה והבנה למאפיינים המיוחדים של עבירות מין ולכן יש נהלים שמתייחסים לעבירות האלה.


הנהלים האלה נוגעים גם להגשת תלונה, לחקירה על ידי חוקרת, גם לנוכחות של מלווה בחקירה וגם להכשרה של חוקרי מין, הכשרה שכוללת גם את הצדדים המשפטיים וגם את הצדדים הרגשיים שמאפיינים את העבירות האלה כדי לתת מענה טיפולי שהולם את הפגיעה.


בהקשר הספציפי לעולות חדשות, יש לנו את הזכויות שאנחנו נותנים לנפגעי עבירה וכחלק מזה יש בכל תחנת משטרה שלטי מידע בחמש שפות שעוסקים במידע והזכויות של נפגעי עבירה. יש גם דפי מידע שניתנים למי שמגיש תלונה וגם זה בחמש שפות.

אני מנהל אזור דרום וירושלים, המחלקה לעלייה וקליטה בסוכנות היהודית. ראשית אני רוצה לברך על הדיון הזה ותודה על ההזמנה. מאוד קשה לי עם הדיון הזה ואני חייב להודות כגבר, אני חי בתוך עמי אבל לא תיארתי לעצמי שהמצב הוא עד כדי כך. ראשית למדתי.


כדי לסבר את האוזן לאלה שקצת מכירים, יש כאן קצת בלבול מושגים בנוגע לעולי ועולות אתיופיה. באתיופיה המושג של הטרדה מינית לא קיים, אני לא מכיר אותו בכלל, יש אונס אבל אין הטרדה מינית. גם כך העניין די מטושטש וכשמדובר על נשים עולות ובעיקר מגלויות שמשאבי ההתמודדות דלים המושג הוא עוד יותר מטושטש. זה הופך אותה לטרף קל יותר.

אנחנו מדברים על הטרדה מינית במקום עבודה על ידי מנהלים, ממונים או עמיתים בעבודה, לרוב ובעיקר הנשים החד הוריות חוות את מקום העבודה כבית שלהן, קרי רוב טכנאי המזגנים הם גברים, רוב טכנאי "בזק" הם גברים וכשיש הטרדה מינית במקום העבודה היא בעצם נעשית בתוך הבית שלהן, והם מזהים את החולשה שלהן בבית לבד. האנשים המטרידים הם הרבה יותר מתוחכמים ממה שאנחנו חושבים ולא מדובר באנשים שלא מודעים ולא יודעים מה הם עושים. מדובר באנשים חכמים ומתוחכמים שמנצלים את המעמד שלהם כדי לקיים את האינטרסים האישיים שלהם שהם הסיפוק המיני שלהם.


דובר כאן על תשעה ארגונים שעושים עבודת קודש. ראשית אני מצדיע לכם על מה שאתם עושים ועל מה שעוד תעשו. חסר לי נתונים על מספר האנשים מהקהילה שעובדים. הגימטריה של בין המצוי לרצוי היא כסף, תבדקו, אני בדקתי והתשובה כסף. אנחנו רוצים לקדם דברים וזה טוב, אבל אם אנחנו מאמינים בנושא ורוצים להיות חברה צודקת, שוויונית וכדי שהנשים האלה לא תהיינה פגועות נפשית, כי הפגיעה היא לא רק פיזית. אני מאוד שמח על מה שהתחדש לי על ידי עורכי הדין שזה נחשב היום לפגיעה, מבחינתי זה מבורך וטוב.

אם אנחנו רוצים לקדם את זה ולהיות חברה יותר טובה אנחנו צריכים לגבות את זה בכסף. המחוקק קבע אבל מישהו צריך לאכוף את זה. שמתרגמים את התקנון לשפות השונות זה חשוב שתולים את התקנון במקום העבודה אבל זה לא מספיק, צריך לעסוק בהסברה. אני רוצה לחדש למי שלא יודע שבקרב העולים החדשים יש כאלה שאינם יודעים קרוא וכתוב אפילו את שפת האם שלהם. אני עבדכם הנאמן עד גיל 13 לא ידעתי קורא וכתוב בשפת האם. יש כאלה וקולם של האנשים האלה לא נשמע, ואני אומר את זה במיוחד לגבי האנשים בקהילה שהיא חברה שממילא היא חברה סגורה מאוד, כאשר מדובר בנושאים אינטימיים האנשים הופכים סגורים עוד יותר. אנשים שיכולת ההתמודדות שלהם קטנה הופכים להיות עוד יותר מפוחדים.


אין לי צל של ספק שרבבות אנשים בוחרים לא לדבר, בוחרים לא להיחשף, בוחרים לא להתלונן מהפחד ומההשלכות של הדבר. אני מודה לכם.

אני עורכת דין משדולת הנשים. אני לא אחזור על דברים שנאמרו. ראשית גם אני מברכת על הדיון, ואני חושבת שחשוב לעלות את הנושא הזה בפורומים השונים. אני מבקשת לחדד כמה נקודות.


מההכרות שלנו, אנחנו מפעילות קו פתוח שפונות אליו הרבה מאוד נשים גם בסוגיות האלה. לצערי גם במפעלים הגדולים, גם בחברות הגדולות אנחנו נתקלים הרבה מאוד בתופעה של הטרדות מיניות. למרות שהתקנון מתנוסס לו בין הצעות לנופש והצגות למינהם יש הרבה מאוד בורות. נציג משרד התעשייה, מסחר ותעסוקה אני מזמינה אותך במקום לבדוק את התקנון פשוט ללכת ולשאול את העובדים במסדרונות מי האחראית על הנושא של הטרדה מינית. אני מגיעה להרצאות ואני נדהמת, הם מזמינים את ההרצאות, הם תולים את התקנון ואין לאף אחד באמת מושג מה עושים ומי אחראי.

על גבי התקנון הם מציינים את השם.

הם כותבים ואף אחד לא יודע. פוגשים את האנשים במסדרונות ואין להם מושג מה עושים במקרים האלה ומן הסתם יש לזה השלכות מאוד מאוד גדולות.


הנושא של המשטרה – אני חוששת שגם אם יש נהלים וגם אם יש התייחסות לעבירות מין, הטרדה מינית נחשבת שם לתחתית, משהו מאוד טפל וזניח שנגרם מהמתלוננת. אנחנו נתקלות בהרבה מאוד מקרים שהמשטרה הדפה, סגרה תיקים, התייחסה בזלזול במיוחד לבנות רוסיות. שמענו מישהי שהגיע אלינו ואמרה שהשוטר אמר לה "אבל רוסיות הן זונות". שוטר במשטרת ישראל והיא לא רצתה להמשך עם זה הלאה, היא לא רצתה להתלונן כי היא מאוד פחדה. זה בפירוש קורה וצריך להגביר שם את ההתייחסות, ואולי לייחד, לא לעבירות מין באופן כללי.

במקרה הספציפי חשוב לי להגיד שהייתה התייחסות ספציפית להטרדה מינית.

בכל מקום שאנחנו מגיעים ומציגים את הדברים אז מגחכים, "גומרים את הרומנטיקה, מה אתן עושות", אנחנו מכירים את הדבר הזה ובמשטרה אסור שזה יהיה.


יש וועדה שיושבת על תיקון החוק, אני מניחה שהרבה מאוד גופים וארגונים שותפים. אני רשמתי דברים שעלו כאן אבל אני חושבת שיש מקום גם בסוגיה הספציפית של עולות חדשות להכניס את הדברים הייחודיים כמו תקנון במספר שפות, או בתלוש משכורת. אלו דברים שאני אקח לשם לעשייה אבל כדאי שכל הגורמים יתייחסו ויביאו רעיונות בפני הוועדה הזאת כי זאת ההזדמנות לתקן ולשפר.


אנחנו גם נתקלים בעניין העולות חדשות בנושא של חסות. הרבה מאוד מעסיקים שהם יותר אמידים לוקחים את הבנות הצעירות, "אל תדאגנה אנחנו ניתן לכם חסות, אנחנו נסדר לכם שכר דירה, אנחנו נסייע לכם כלכלית" אבל בתמורה מצפים למה שמצפים. הנושא של העבודה והתלות הכלכלית הם קשים מנשוא וקשה לראות את זה.


בנוגע למה שנאמר כאן כלפי הכנסת ולמה אנחנו מצפות, יש שתי הצעות חוק שאנחנו הגשנו ויש הרבה מה לעשות בנושא של הגדלת הפיצוי. הפיצוי היום ללא הוכחת נזק בנושא של הטרדה מינית הוא משהו בגובה של 60,000 שקל בערך. אם מוכיחים נזק מן הסתם הוא יותר גדול אבל המשא הזה גדול וזה בהרבה מקרים מלה נגד מלה. יש הצעת חוק שהגשנו להגדלת סכום הפיצוי, זה מאוד חשוב ובטח לא מכספי ציבור. זה נושא בעייתי שצריך לחדד אותו. אם הפיצוי יהיה יותר משמעותי גם בהתנכלות וגם בהטרדה זה יהיה כבר משהו יותר משמעותי.

כמובן גם נושא ההתיישנות. היום יש התיישנות רק שלוש שנים להגשת תביעה בתחום הזה. משרד המשפטים התנגד להארכה. גם כאן יש לנו הצעת חוק, משרד המשפטים מתנגד להארכת ההתיישנות לשבע שנים שזו התיישנות הסטנדרטית במדינת ישראל. אני לא יודעת אם יש כאן נציגת בעניין הזה אבל זה פשוט נורא ואיום, כי לאסוף את הכוחות להתמודד ולהגיש תביעה ולעמוד מול המטריד או מול מקום העבודה שפיטר והתנכל צריך זמן, צריכה התארגנות, צריך לאסוף כסף לשכר טרחה, הארגונים יכולים לסייע אבל זה מוגבל. זה מקומם. אם תצא קריאה מהוועדה הזאת שמשרד המשפטים יואיל ליישר קו ולאריך את ההתארכות זה טריוויאלי והוגן.

תודה. הדיון היה מאוד מעניין ואנחנו חייבים לסיים. בבקשה מלה אחת למשרד הקליטה.

דובר כאן על מחסום השפה, אני חושבת שזה כל כך חשוב ונעשים דברים בעניין הזה. יש חומרים שהופקו על ידי הרשות לקידום מעמד האישה שיש שם פרק שלם על הקריאה לכל המרכזים לנפגעי פגיעה מינית בשפות, אנחנו מחלקים את זה. היום את התקנון בשירות הציבורי אנחנו תרגמנו לחמש שפות וזה מופץ.


אני חייבת לציין שהשנה מלאו 12 שנים לחוק למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה. מקום העבודה הוא מקום זמין ששם ניתן לפגוש את האנשים ולקיים הסברה. הבעיה שלא בכל מקום עבודה יש אחראי לקבלת תלונות בנושא הטרדה מינית, לא כל מקום עושה הסברה ובהרבה מקרים זה מתוך אי ידיעה. יש הרבה נשים שלא יודעות את מהות החוק, יש הרבה דברים שלא יודעים והן לא יודעות שיש להן הגנה. אני חושבת שזה חלק מהעבודה בעתיד.

חבר הכנסת אברהם מיכאלי, הגיע בסוף אבל אני בטוחה שהוא מזדהה עם כל מה שנאמר על כך.

כדי להזדהות, אני רוצה שתדעו שבכל וועדה מקיימים כעת דיונים בנושא. אני עובר מוועדה לוועדה.

אני מודה לכל הארגונים ובמיוחד לנשים שהגיעו לכאן, לא כל אישה הייתה מסוגלת להגיע לכאן ולספר את הסיפור שלה.


הוועדה מגנה בחריפות כל תופעה של הטרדה מינית.


הוועדה סבורה כי מודעות חברתית גבוהה עשויה לתרום תרומה משמעותית למאבק בתופעה של הטרדות מיניות במקומות העבודה, ולכן הוועדה פונה לכל הגורמים המקצועיים לפעול בכל הכלים הפרסומיים וההסברתיים להגביר את המודעות הציבורית והחברתית לנושא.


הוועדה תעקוב אחרי הצעות החוק השונות בעניין ותבחן הצעות נוספות שעשויות לקדם את המאבק בהטרדות מיניות בכלל ובמקומות העבודה בפרט.


אנחנו כמו שהבטחנו ניזום וועדה משותפת של וועדת הקליטה והעלייה עם הוועדה לקידום מעמד האישה בקשר להטרדות המיניות בקרב הנשים האתיופיות.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:10