הכנסת השמונה-עשרה





נוסח לא מתוקן

מושב שני

פרוטוקול מס' 15
מישיבת ועדת משנה למאבק בסחר בנשים

שהתקיימה ביום שני ד' בסיוון התש"ע (17 במאי 2010) בשעה 10:00

התמכרויות בקרב קורבנות סחר בנשים – סוגיות טיפול ושיקום.

חברי הוועדה: אורית זוארץ – היו"ר

ד"ר חיים מהל – ראש תחום טיפול ושיקום, הרשות למלחמה בסמים, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק ליאור שליו – קצין חקירות ארצי, המשרד לביטחון פנים

ד"ר מיקי דור – ראש אגף רפואה כללית, יו"ר הצוות הבין משרדי בנושא טיפול רפואי בקורבנות

סחר בנשים, משרד הבריאות

ד"ר פאולה רושקה – מנהלת המחלקה לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות

יעל גור – מנהלת מרפאת לוינסקי, משרד הבריאות

ד"ר אביבה וולף – פסיכיאטרית, משרד הבריאות

ריקי אלקיים – מפקחת מחוזית בשירות לנערות וצעירות, התוכנית לטיפול בזנות, משרד הרווחה

והשירותים החברתיים

גלית גבע – מפקחת מחוזית מחוז ירושלים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עו"ד תניה גולדשטיין – לשכה משפטית, משרד הפנים

מיכל יוספוב – ממונה ביקורת גבולות ומעברים, משרד הפנים

גלי טולדנו – עוזרת מנכ"ל, רשות האוכלוסין

עו"ד מירב שמואלי – עוזרת ראשית למתאמת המאבק בסחר בבני אדם, משרד המשפטים

עו"ד סיגלית זהר – הלשכה לסיוע משפטי, משרד המשפטים

עו"ד תמר פרוש – פרקליטות המדינה

רונן שקלרש – מתמחה, פרקליטות המדינה

מרים בר-גיל – מדריכה ארצית לשוויון בין המינים, משרד החינוך

יעל פרידסון – הרשות לקידום מעמד האישה

מיכל רוזין – מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

עו"ד אסנת כהן-ליפשיץ – מוקד סיוע לעובדים זרים

עו"ד רינת דוידוביץ' – מנהלת "מעגן" מקלט לנפגעות סחר בנשים

רן גבריאלי – פעיל ומתנדב, איש שטח במרחבי הזנות, מרפאת לוינסקי, מכון תודעה

ביאטריס רוזן-כץ – מנהלת "אופק נשי", תוכנית חיפאית לטיפול ולסיוע לנשים בזנות, עיריית

חיפה

סמדר למברג – מנהלת "מבט נשי"

אולה – משוקמת, "מבט נשי"

רות – מדריכה ובוגרת קהילה, בית אור אביבה (אילנות)

עו"ד קרן בר יהודה – נציגת לשכת עורכי הדין

מריה רבינוביץ' – מ.מ.מ., הכנסת

אריאלה אהרון

שרון רפאלי

התמכרויות בקרב קורבנות סחר בנשים – סוגיות טיפול ושיקום

בוקר טוב לכולם. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה למאבק בסחר בנשים בנושא התמכרויות בקרב קורבנות סחר בנשים – סוגיות טיפול ושיקום. בשנים האחרונות התרחבו הפעולות לטיפול בקורבנות הסחר והזנות ולמתן מענה לנשים שנפגעו גם מסמים ומאלכוהול מעבר למצב הבריאותי הרעוע, אבל עדיין הנתונים מצביעים על מספר גדול מאוד של נשים שלא מקבלות מענה, ואת הנושא הזה נצטרך לבחון היום ולראות איך אנחנו יכולים להרחיב את המענה שניתן גם במסגרת משרד הבריאות, גם במסגרת הרשות למלחמה בסמים, משרד הרווחה וגופים נוספים שמטפלים בקורבנות. אנחנו נפתח בהצגת הנתונים שהועברו אלינו, ואני מעבירה את רשות הדיבור למריה רבינוביץ' ממרכז המחקר והמידע של הכנסת שריכזה את המסמך שהונח לפניכם.

נתחיל בכך שיש היום הבחנה בין שלושה דפוסים שונים של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים בקרב העוסקות בזנות: דפוס השימוש הראשון מתייחס לנשים ישראליות שנקלעו למעגל זנות על-ידי סרסורים או על-ידי עבריינים, והן נאלצות לעסוק בזנות כדי לממן את הסמים. בקרב הנשים האלה השימוש הוא בעיקר בסמים קשים. הדפוס השני הוא של נשים שעובדות במכוני בריאות, במכוני סוג, במועדוני לילה למיניהן או בדירות דיסקרטיות, ומשתמשות פחות בסמים קשים ויותר בסמים קלים ובחומרים פסיכואקטיביים אחרים, כמו אלכוהול, תרופות הרגעה ותרופות נגד דיכאון; הדפוס השלישי של השימוש הוא בקרב הנשים הזרות שבארצות המקור שלהן לא נהגו להשתמש בסמים, וכשהן נלקחו לזנות פה בארץ הן התחילו בעיקר בשתיית אלכוהול ובחומרי מרץ למיניהם, ועם השנים מרביתן עוברות לשימוש סמים יותר קשים.

היום בישראל אין הערכה מספרית להיקף תופעת הזנות. אנחנו פנינו למשרד הרווחה כדי לקבל הערכה על מספר הנשים העוסקות היום בזנות ולא קיבלנו. לכן אנחנו יכולים לתת הערכה של מספר הנשים שמוכרות היום למשרד הרווחה כמכורות לסמים פסיכואקטיביים. מספר הנשים שפונות היום למשרד הרווחה לקבלת טיפול או עזרה בהתמכרויות מסתכם בכ-4,000 נשים שמתוכן שני שלישים מכורות לסמים ושליש מכורות לאלכוהול. אם מחברים את הטענה שנשים שעוסקות בזנות משתמשות בחומרים פסיכואקטיביים ואת הנתון של משרד הרווחה שיש היום כ-4,000 נשים שמכורות לחומרים האלה, אנחנו יכולים לדבר על כמה אלפי נשים שעוסקות היום בזנות ומכורות לסמים, לאלכוהול או לחומרים פסיכואקטיביים אחרים. חשוב לי מאוד להדגיש שהכול בגדר הערכה בלבד כי המקרים האלה מוכרים לרשויות כי אלה נשים שפונות באיזשהו שלב לרשויות. אנחנו לא יודעים מה מספרן המדויק של הנשים המכורות. חשוב לי גם להדגיש שהנשים המכורות לחומרים פסיכואקטיביים בישראל הן כ-26% מכלל המכורים לסמים ולאלכוהול.

תהליך הגמילה בחומרים פסיכואקטיביים מורכב ממספר שלבים שהראשון בהם הוא תהליך איתור הנשים ושכנוען לגשת לטיפול. זה תהליך מאוד קשה. נשים לא פונות בכוחות עצמן לקבלת טיפול, הן חוששות, יש להן פחדים מהבעלים שלהן, מהסרסורים, מהמשפחה, מהילדים שיגלו שהן מכורות לסמים ועוסקות בזנות. יש להן פחד מלאבד את הילדים, שרשויות הרווחה ייקחו מהן את הילדים. לכן מאוד קשה לשכנע אותן לגשת לקבלת טיפול. מתוך אלפי הנשים שנמצאות במעגל הזה רק כמה מאות בודדות ניגשות לקבלת טיפול. בשלב הבא לאחר שאישה כבר מוכנה לגשת לטיפול שולחים אותה למרכז גמילה לגמילה פיזית. היום פועלים בארץ במסגרת משרד הבריאות כשבעה מרכזים כאלה ועוד מספר מרכזים פרטיים. אישה שרוצה לעבור היום גמילה פיסית נכנסת למרכז מעורב- -

גברים ונשים יחד במרכזים.

כן. אין במדינת ישראל אף לא מרכז אחד לגמילה פיזית שמיועד לנשים בלבד. זאת בעיה מאוד גדולה, וכל הגורמים שאיתם שוחחנו מעלים את הבעיה כבעיה עיקרית. האישה שגם ככה מפחדת וחוששת לגשת ולהתחיל את כל תהליך הטיפול, ברגע שהיא מגיעה למרכז היא צריכה שוב להתמודד שם עם הגברים; היא פוחדת לפגוש גברים מן העבר שהיו קליינטים שלה, מפחדת מהתעללות מינית מצד מטופלים ולפעמים מצד מטפלים במרכז. זה מקשה עליה עוד יותר.

יש נתונים על כך שהן עוברות התעללות גם בתוך המרכזים?

אני לא קיבלתי. אני קיבלתי את זה כהערכה שזה קיים. אני גם לא חושבת שמישהו מדד את זה.

נושא של מדידה והערכה זה אחד הנושאים שעלו כחסרים, בעיקר מפניות שעשינו.

גם אם קשה למדוד את זה עצם החשש הוא הקובע.

כן, החרדות והחשש שהן נמצאות בו. אנחנו נאפשר גם לנציגות הארגונים להתייחס ולהציג נתונים שלהם.

שיעורי ההצלחה של גמילה פיזית שמתרחשת במרכזים מעורבים שיעורי ההצלחה של נשים הם יותר נמוכים מאלה של גברים; שיעורי הנשירה של נשים מן המהלך הזה הם יותר גבוהים מאלה של גברים. שוב אנחנו חוזרים לאותה בעיה שאין לנו נתונים על זה. יש לנו הערכות פה ושם על שיעור ההצלחה – 30%-20% מהנשים שממשיכות אחר כך טיפול המשכי. כמו כן חשוב לציין שכדי לצאת מזה ולעבור גמילה פיזית, שזה תהליך מאוד קשה, לעיתים אישה חוזרת על התהליך הזה מספר פעמים.

על הגמילה הפיזית.

כן.

מה קורה אחרי הגמילה הפיזית?

תהליך הגמילה הפיזית נמשך כחודש ימים, ואחר כך עוברים לתהליך שיקומי בקהילה טיפולית. התהליך הזה הוא יותר ארוך, נמשך מספר חודשים עד שנה ולעיתים גם יותר משנה. כאן יש אותה בעיה. היום בארץ מתוך תשע קהילות טיפוליות שנמצאות בפיקוח משרד הרווחה, רק קהילה טיפולית אחת מיועדת לנשים בלבד ונמצאת בחיפה – "מבט נשי". שם יש 17 מקומות בלבד לנשים. יש עוד יחידה מיוחדת שמיועדת לנשים עם ילדים במסגרת קהילה טיפולית ב"אילנות", אבל חשוב לומר שזאת קהילה טיפולית מעורבת שמטופלים בה גם נשים וגם גברים, אבל יש יחידה מיוחדת לנשים ולילדים. היום יש גם במסגרת תוכנית בין משרדית לטיפול בזנות יש מרכזי יום והוסטלים למיניהם בתל-אביב ובחיפה במסגרת הסל שמתחילים לתת מענה לנשים בתהליך השיקומי.

התהליך הזה הוא תהליך שמשרד הרווחה אחראי עליו. החלק הפיזי הוא באחריות משרד הבריאות, והחלק השיקומי הוא של משרד הרווחה. לגבי הקשר בין המשרדים ושיתוף הפעולה, איך זה בא לידי ביטוי?

זאת אחת הבעיות שאני אתייחס אליה עוד מעט.


חשוב לי לציין ששיעור המקומות שמיועדים לנשים בקהילה הטיפולית הוא נמוך פי שניים משיעור הנשים המכורות בקהילה. זאת אומרת שיעור המקומות בקהילות הטיפוליות לנשים הוא 13% מסך-כול המקומות. רוב המקומות הם לגברים. שיעור הנשים המכורות בקהילה הוא 26%, כפי שאמרנו- -

זה לא מדויק.

אתם תוכלו להתייחס. אלה נתונים שאנחנו קיבלנו- -

זה עקרוני. יכולות להגיע מחר 100% נשים ויקבלו אותן. הן רק לא מגיעות.

אנחנו מתארים מצב קיים.

ברשותך, יגיע תורך. אנחנו נדאג לכך שלכל אחד מכם תהיה זכות תגובה.


הנתונים שנאספו כאן הועברו גם על-ידי משרד הממשלה. לצערי הרב, בחלק גדול מהמקרים היה חסר ניכר בנתונים, זאת אומרת זה בדק בית שגם אתם צריכים לעשות בעניין מיפוי ואיתור נתונים ובדיקה והערכה גם כדי לשקף את ההצלחות וגם כדי לראות איפה צריך להשקיע יותר. אנחנו נאפשר לך לסיים ואז נוכל לעבור לנציגות הארגונים וגם לנציגי המשרדים.

לפני הסיכום אני אעלה בעיה נוספת שקשורה לנשים זרות שמתמודדות עם אותן בעיות וקשיים שקשורים לגמילה פיזית ולגמילה שיקומית. אבל בנוסף לכך הן גם צריכות להתמודד עם בעיות שקשורות להיעדר המעמד החוקי שלהן בארץ. מכיוון שאין להן מעמד חוקי הן לא זכאיות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לביטוח בריאות. חברות פרטיות לא מוכנות לבטח אותן מכיוון שהן נמצאות כבר שנים בארץ, והן חולות מאוד במחלות כרוניות קשות. הבעיה היא שבמרכזי גמילה פיזית לא מוכנים לקבל נשים שאין להן ביטוח בריאות.

אנחנו כבר נתקלנו בסוגיה הזאת כשהיה כאן שר הרווחה שדיבר על מסגרות ומענה שאפשר לתת במקלטים, אבל מכיוון שאין להן מעמד שמאפשר את קבלת השירותים הן נופלות בין הכיסאות. נמצא איתנו ד"ר מיקי דור שריכז את הוועדה הבין-משרדית לבחינת הסוגיה הזאת, והוא גם התייחס לנושא הזה. אני מקווה שתהיה איש בשורות בנושא הזה כי דובר על שלוש שנים- -

ההמלצות היו מצוינות.

אני מקווה מאוד שגם היישום. שר הרווחה והשירותים החברתיים דיבר כאן על תהליך של שלוש שנים שהשירותים קיימים on-off, ואפשר לתת אותן כי הן קורבנות עברה שנעברה בישראל. אבל עדיין הגדרת המעמד שלהם בטופס לא מאפשרת להן לקבל את המענה. יש כאן נציגות של משרד הפנים אז אולי בדיון הזה נוכל לקבל קצה אור.


בבקשה מריה.

אני אסיים בנקודה שהעלית שאין היום קשר בין הגורמים. נעשים מאמצים רבים, והרבה גורמים מטפלים בנשים שפונות לקבלת טיפול בגמילה. אבל עם זאת כנראה, אין כל כך הצלחה מכיוון שאין קשר בין הגורמים. אישה עוברת מספר תחנות עד שהיא מסיימת את התהליך. זה מקשה עליה וגם על הגורמים המטפלים וגם על המעקב אחר הנשים האלה אחר כך. זה גם מקשה על איסוף נתונים ועל המידע שלנו מה אפשר לעשות למענן יותר. תודה.

תודה רבה לך. אני אעביר את רשות הדיבור לד"ר חיים מהל מהרשות למלחמה בסמים. אני אשמח להתייחסותך. אחר כך נעבור לנציגות הארגונים ואפשר יהיה להרחיב על פעולות נוספות.

אני נמצא בתחום הסמים זה 20 שנה. אני רופא פסיכיאטור במקצועי, וב-1990 התבקשתי לפתוח כפר לנגמלים. פתחתי את "מלכישוע" בגלבוע שמכיל היום כ-200 מטופלים בו זמנית. לא ידעתי שום דבר בנושא סמים כשפתחתי את הכפר, חוץ ממה שקצת למדתי במסגרת הרפואה, משהו קלוש מאוד. לכן היו נקודות שלא התייחסנו אליהן. לדוגמה, האוכלוסייה הייתה מעורבת, ונראה לנו שקהילה טיפולית מנסה להיות מעבדה של החיים בחוץ. מין מיקרו עולם שבו הם ילמדו לחיות בצורה מתוקנת. אתה חושב שמטבע הדברים גברים ונשים צריכים להיות שם ביחד מפני שכך העולם בנוי בחוץ.

אחד הדברים שעלה די מהר זה נושא הניצול המיני. צריך לדעת שגם שיעור גבוה מגברים המכורים עבר ניצול מיני בילדותו. נשים הגיעו מעט מאוד. באותה תקופה הייתה קהילה של 70 מבוגרים שמתוכם 8-7 נשים, ואנחנו אומדים שהם כ-30%-25% מאוכלוסיית המכורים, כפי שאמרה בצדק מריה. עשינו הכול בשביל שיגיעו: הקלנו את התנאים, הגמשנו, העיקר שתגענה – אבל הייתה נשירה מאוד גדולה.

עשיתם בדיקה קצת יותר מעמיקה מדוע אותן נשים לא מגיעות?

אני אגע בזה אחר כך. אז לא הבנתי. אני רק יכול להגיד שהגיעו מעט נשים ושרדו עוד פחות נשים. נשים שסיימו את הטיפול בדרך כלל הצליחו להחזיק אחר כך נקיות, אבל מעט הגיעו ועוד פחות מזה שרדו.

המקום בנוי על ארבעה חוקים שאחד מהם הוא שאסור לקיים יחסי מין במקום. בדרך כלל זה מתקיים, אבל לא לקחתי בחשבון דבר שאחר כך הבנתי אותו. דרך אגב, כל הנשים עסקו בזנות באיזשהו מובן גם אם לא קראו לזה "זנות". בשביל סמים היא עשתה עם החבר של החבר וכן הלאה, אבל ניצול מיני ודאי היה.

אחר כך עברתי לרשות למלחמה בסמים, ויום אחד הגיעה ענת גור שדי מתמצאת בנושא, תפסה אותי ואת המנכ"ל ואמרה לנו, אתם מכירים קהילות מעורבות במבנה שמזכיר קצת מבנה של צבא עם חוקים מאוד נוקשים – זה לא מתאים לנשים. אז ירד לנו האסימון, ולפני 11 שנה הקמנו את הבית הטיפולי לנשים בחיפה. פתאום הבנתי שמשהו לא בסדר באמת. החלטנו שהצוות כולו יהיה נשים. כלומר המטופלות הן נשים, והצוות הוא נשים. פתאום אתה מתחיל לשמוע סיפורים של נשים שהיו קודם במקומות מעורבים, ומגיעות למקומות ייחודיים לנשים, וזה לא שהיה ניצול, אבל אין ספק שפתאום אתה קולט שנשים באו מסביבה של זנות וניצול, והגברים שניצלו אותן, שכבו איתן או היו קליינטים שלהן או סרסורים שלהן, חלקם נמצאים בקהילה, לא במקום אחר. אז איך היא יכולה לעבור טיפול במקום כזה? היעלה על הדעת שהיא תשב בקבוצה של עשרה גברים ושתי נשים ותספר על הניצולים שהיא עברה אולי על-ידי מישהו בקבוצה שלה או בקבוצה ליד?

דבר נוסף – אסור בקהילה יחסי מין, ועל זה גם אפשר לעוף החוצה מן הקהילה. אבל פתאום את קולט – מה זה לשכב? תשים שבע נשים נורמטיביות עם שבעים גברים נורמטיבים במקום סגור שלא יוצאים ממנו במשך חצי שנה הביתה ותגידי לי שיש יום אחד שלא יקרצו לה או יצבטו אותה או יגידו לה מילה. משהו ברמה של הטרדות מיניות בוודאי יהיה, זה מובן מאליו. פתאום אתה קולט שלא ייתכן שלא יהיה דבר כזה- -

זה לא כל כך מובן מאליו כל הנושא של ההטרדות המיניות, אבל נניח – זאת השפה שהייתה קיימת כאן עד העשור האחרון. זה באמת היה מובן מאליו ובמידה מסוימת נתנו לזה לגיטימציה, כי אנחנו רואים את בכירינו- -

אני לא אומר פה משהו מדעי, אני מדבר מהתחושות שלי.

משהו שנראה לך הגיוני אולי, שזה לא ממש מקובל או מובן מאליו, ויש איזושהי הפרדה שצריך לעשות אותה.

בסדר, אבל אני שומע גם מהבחורות שמגיעות היום את הדברים האלה, לא המצאתי את זה.

אני רק אומרת שזאת בדיוק אחת הבעיות שאנחנו גדלות ומתחנכות על מבנים חברתיים שנותנים לתופעות האלה לגיטימציה. זה מה שהם למדו בחברה הזאת ובמסגרות האלה שאין תמיכה משפחתית והורית והדרכה. אחד הנתונים הקשים שאני נחשפתי להם כאן זה באמת הגיל הצעיר של צעירות שנכנסות ומנוצלות למטרות זנות.


רציתי להעיר הערה קטנה ל-מ.מ.מ. אתם כתבתם: "נשים העוסקות בזנות". זנות זה לא עיסוק, זה ניצול, זה קורבנות. חשוב שגם אנחנו כאן בבית הזה נקפיד על הטרמינולוגיה ועל השפה, כי שפה מבנה מציאות.


אני מצטערת שהפרעתי לך. בבקשה.

אני אשאיר את המקום לאנשים שבאים מהשטח ורוצים לדבר, אבל אני רוצה להבהיר כמה דברים עקרוניים: פתחנו את המקום הזה בחיפה. יש בו ל-17 נשים ועוד דירת לוויין ל-4 נשים שכשהן מסיימות הן יכולות להיות בה, וסמדר תתקן אותי אם אי פעם היו שם 21 נשים.

כמעט.

כמעט. זאת אומרת המקום לא מלא מעבר. תמיד כששאלו אותי למה אנחנו לא פותחים עוד אחד, אמרתי שכשיתמלא אז נפתח עוד אחד.

אתם עושים reaching out לנשים?

עושים reaching out ורצים לכל מיני מקומות וכן הלאה.


באילנות יש יחידה מצוינת שקיימת כבר 15 שנים לאמהות ולילדים. יש שם דירות נפרדות – לכל אמא יש שם הדירה שלה, ומ-16:00 אחר הצהריים היא רק עם הילדים שלה. הילדים נמצאים במערכת החינוך עד 16:00. ובכל זאת המקום לא מלא.

אז אתה שואל את עצמך, איפה פה אנחנו מפספסים?

מה התשובה שלך?

אין לי תשובה ברורה. תמיד אפשר להגיד, אין לנו כסף, אם היה כסף היינו עושים ככה וככה וככה. אני לא משוכנע בזה, אבל יש יחידה אחת שחסרה לנו – יחידת הגמילה. נכון שאישה באה לגמילה לשלושה שבועות בלבד, אבל גם שם זה מעורב גברים-נשים, והיא באה רק עכשיו מהרחוב. יש שם גברים שהיא מכירה מהרחוב, ויש נשירה אדירה שלהן. כלומר הן גם לא כל כך באות, וגם יש נשירה. אנחנו צריכים מערכת שתהיה כולה נשים. צריך לדעת שיש נשים שבאות ואומרות לי, אני לא רוצה להיות ביחידה לנשים, מספיק לי מנשים, אני צריכה מקום מעורב. כלומר צריך לאפשר להן את הבחירה.

המקום המעורב לא מוגבל ל-13% - שיבואו 200 נשים ויקבלו אותן בקהילות הטיפול האלה. להפך, להן אומרים, מינימום 12 נשים גם לקהילה מעורבת. הם לא משיגים.

איפה הקושי? איך אתה כאיש מקצוע מזהה את הקשיים?

אישה שנמצאת בסמים כמעט תמיד עסקה בנות. אני לא רוצה להגיד "תמיד" כי זה מוגזם. מכיוון שעסקה בזנות אז ההתרסקות שלה הרבה יותר גדולה. גבר שבשביל להשיג סמים שדד קשישות מסדר לו את זה בראש, ואומר, טוב, אז עשיתי. הוא לא עבר משהו פיזי בעצמו.

הצרכים שלהם הרבה יותר רחבים ועמוקים בתהליך הטיפולי.

אני אתן לך דוגמה. יש לנו קרן מלגות ברשות למכורים לסמים שנגמלו. אנחנו מגבילים את זה: מי שנקי – לפחות שנה וחצי עד עשר שנים. אחרי עשר שנים – שיסתדר. לנשים הרחבנו את זה היום. גם אם אישה תבוא 15 שנה אחרי שהיא נגמלה ותרצה מלגה – ניתן לה. למה? כי אתה שומע סיפורים שאחרי שאישה נגמלה לקח לה שבע שנים לאסוף את עצמה בכלל. איפה לימודים באוניברסיטה? זה לא הגיוני בכלל. זאת אומרת השבר אצלן הוא הרבה יותר גדול, ועל כן יש להם קושי אמיתי לצאת מזה. נוסף לכך אנחנו צריכים משהו מסודר שכבר מיום הגמילה היא תהיה בנפרד; שתהיה יחידה של 20 מיטות בארץ לגמילה עם המשך. אז אולי נצטרך עוד יחידה כמו של סמדר.

זה קושי שעלה מהנתונים שעלו, ואנחנו בהחלט נצטרך למצוא לזה פתרון.

רק עוד הערה אחת. אני דיברתי עד עכשיו על נשים בכלל, שרובן אזרחיות ישראל. אני רוצה להגיד משהו על אזרחיות חוץ: לא קרה שבאו אלינו ואמרו שיש פה אזרחית שאין לה זכות לגמילה- -

- - -

לשיקום.

לגמילה. הגמילה נעשית במשרד הבריאות. אני פניתי לד"ר רושקה ואמרתי, איקס צריכה גמילה, והיא לא זכאית. היא אישרה את זה. פאולה חטפה על זה ממשרד הבריאות, אבל היא עברה את הגמילה, ואחר כך סידרנו להן המשך טיפול ללא השתתפות עצמית. אבל אנחנו נתקעים אחר כך – הן מסיימות שנה וחצי, לגרש אותן מהארץ לא מגרשים, אבל גם לא נותנים להן לחיות פה. אתה השקעת 200 אלף שקל ואת הנשמה, ועכשיו- -

כן, מציאות קפקאית לפעמים באה לידי ביטוי בכל מיני תחומים. זה בדיוק הזמן לעבור אליך, ד"ר מיקי דור, להתייחסות שלך לסוגיה של קורבנות זנות וסחר שמכורות לסמים ולאלכוהול, וכמובן, להתייחס בקצרה לוועדה הבין-משרדית. אנחנו ישבנו כאן לפני מספר חודשים בדיון עם משרד הבריאות עם מנכ"ל המשרד וביקשו מאתנו לדחות את הצגת הנתונים לשלושה שבועות. עברו ממרס קצת יותר משלושה שבועות, והבנתי שהמסמך כבר הוכן והוועדה הבין-משרדית סיימה את עבודתה, ואתם בתהליך של העברת הנתונים למשרד המשפטים. אבל בכל זאת אנחנו רוצים לשמוע התייחסות לסוגיה הזאת, בעיקר כשמדובר, למיטב הבנתי, מהנתונים של הארגונים על חמש או שבע קורבנות סחר שיש להן בעיה עם הגדרת המעמד לצורך קבלת טיפול רפואי או שיקום לאחר מכן.

אני אתייחס לזה, אני רק רוצה להגיד מילה טובה למריה. מאוד התרשמתי גם מרמת המסמך וגם ממסמכים אחרים שיצא לי לראות בהכנתם. עבודה ראויה.

אנחנו באמת מתרכזים בנושא הכי כאוב, קצה הקרחון, אבל לצערנו, כל הקרחון אצלנו. הכוונה שלי היא בשתי רמות: רמה אחת היא שהתמכרות לסמים ולאלכוהול היא רק חלק מבעיות הבריאות. בעיות הבריאות הן הרבה יותר רחבות במהלך היותן קורבנות כי הן מקבלות הרבה מחלות נוספות מעבר לסמים. יש גם מחלות שבאות בלי קשר, אבל אני מדבר על מחלות מין, שחפת וכל מיני דברים כאלה. על השולחן שלנו כל הבעיה בכללותה, לא רק הנקודה הזאת.


שנית, קורבנות הסחר הן עדיין חלק מהאנשים שאין להם ביטוח רפואי בארץ. סך הכול יש כ-150 אלף איש ללא ביטוח רפואי. אנחנו מוכרחים לזכור את היקף הבעיה, שלצערי, המדינה לא נתנה לזה פתרון.

בנקודה הספציפית שלנו הוועדה שעמדתי בראשה, ויש פה חברים נוספים שהשתתפו בה ממשרד הפנים ואחרים, הייתה ערה לכך שנציע הצעה. אנחנו יודעים את הקונטקסט הכללי, אבל אנחנו ניתן את ההצעה שלנו לפתרון. ההצעה היא פשוטה, והיא התגבשה, ואני מקווה שהשבוע היא תהיה בוועדת המנכ"לים. לפי ההצעה, יש תקופה שחייבת להיות מוגבלת בזמן שהיא תקופת שיקום. בתקופה הזאת – אם המדינה תחליט שזה יהיה שנה, זה יהיה שנה – חייבים לתת להן טיפול רפואי, ואני הגדרתי אותו בצורה מאוד פשוטה וברורה – מה שמגיע לאזרח מדינת ישראל. זה כמובן לא כולל IVF ודברים כאלה או טיפולים בחו"ל. אבל בסך-הכול כל מה שיש בסל ביטוח בריאות, וזה כמובן, כולל שיקום פיזי, צריך לתת לאנשים האלה. מחליטים שהם זכאים לזה. אם מחליטים שהמדינה נותנת להם שיקום זה צריך להיות מקיף. זאת הגישה הכללית של הוועדה. נעביר בימים הקרובים את המסקנות למנכ"ל משרד המשפטים.

אני מקווה שנוכל עוד לפני תום המושב לקיים כאן דיון כדי שתוכלו להציג את הדברים בצורה מסודרת, וכדי שנוכל לא רק להציג מסקנות ונתונים, אלא ליישם את זה בפועל.

לזה נכנס עניין התקציב.

אז לישיבה ההיא נזמין גם את נציגות האוצר ונשתדל לעשות גם עבודה מקדימה עם נציגות האוצר כדי שיבינו מה גודל הבעיה ומהם הצרכים לפתרון.

אני רק רוצה לחדד משהו שאתה אמרת לגבי 150 אלף חסרי ביטוח רפואי. אני מבקשת שוב לחדד שיש הבדל מאוד ניכר גם בהתייחסות של ממשלת ישראל בהחלטות שלה להתייחסות הדיפרנציאלית של קורבנות הסחר למטרות זנות ועבדות ברמת התקצוב. לכן גם במקרים הבודדים אנחנו מצפים שההתייחסות הזאת תהיה תקפה. אחרת אם אנחנו כורכים את זה עם פתרון של 150 אלף עובדים זרים, פליטים וגורמים נוספים או מסתננים שהגיעו לישראל ואין להם ביטוח רפואי, אנחנו חוטאים לעצמנו, כי אנחנו מדברים על קורבנות שנעברה כלפיהם עבירה במדינת ישראל.

אלה שנמצאות אצלנו מקבלות את כל השירותים הרפואיים. השאר הן קורבנות סחר, אבל לא נמצאות במקלט. זאת אוכלוסייה יותר ספציפית.

זה בדיוק מצמצם, ולכן אני אעמוד על כך שההתייחסות גם של משרד המשפטים וגם של משרד האוצר תהיה דיפרנציאלית. אנחנו לא מוכנים לחזור לאחור ולכרוך את כל הפליטים והעובדים הזרים ואת קורבנות הסחר במקשה אחת, ולהגיד – דינם כדינן. אני מצפה לשיתוף הפעולה גם מצד משרדכם.

גם מסקנות הוועדה יתייחסו לאוכלוסייה הספציפית הזאת. אני מסכים איתך שהרחבת היריעה תמיס את זה.

אני רוצה לשמוע את נציגות הארגונים, ואז פאולה תדבר ברמה האופרטיבית – מה נעשה באשפוזיות, וגם נסכם איך אנחנו רואים את הטיפול בהמשך. ביאטריס רוזן כץ, מנהלת "אופק נשית", התוכנית החיפאית לטיפול ולסיוע לנשים בזנות. זה מקום שגם ביקרתי, והייתה לי שיחה עם נציגי משרד הבריאות. אני מציעה גם לנציגי המשרדים לצאת לסיור, ואולי אפילו נארגן אותו במסגרת הוועדה – גם ל"מעגן", גם ל"אופק נשי", ל"מבט נשי", ל"סלעית" ולמסגרות נוספות, כי אין כמו מראה עיניים. היו איתנו נציגות הוועדה גם בסיור שקיימנו באילת וגם בתל-אביב. חשוב מאוד שתהיה עבודה מערכתית, וכך נוכל לקדם את הפתרון. בבקשה, ביאטריס.

אני עובדת סוציאלית.

מה אמרתי, "עורכת דין"?

לא, כל אחד והגאווה שלו.

בסדר גמור.

אני שוחחתי בנושא של נשים וזנות עם מריה בטלפון. כבר דיברתם על הנושא של האשפוזיות. נשים מגיעות אלינו למקלט חירום, וגם בתל אביב וגם אצלנו הם מלאים מעבר לקיבולת שלהם. נשים פעילות בשימוש בסמים, וחלקן הגדול גם יוצאות בלילה וממשיכות בזנות, חוזרות בבוקר בדרך כלל במצב מאוד קשה, נאנסות, נשדדות – מצב מאוד קשה, דווקא בקרב נשים שמכורות לחומרים פסיכואקטיביים קשים. הן אלה שהכי נפגעות: נשים ברחוב, נשים שמשתמשות בקוקאין ובהרואין הן הנפגעות ביותר. לפחות היום הן חוזרות אלינו, ואנחנו מפנים אותן מיד לטיפולים רפואיים, אמבולנסים מגיעים אלינו כל הזמן. בשבוע שעבר הגיעה בחורה כזאת אלינו אחרי שגם נדקרה והייתה אחרי שימוש קשה. היא נשכבה על המיטה, ואפילו לא גילינו שהיא הגיעה עם דקירה בבטן. רק אחרי כמה שעות המדריכה ראתה שיש עליה דקירה, ופינינו אותה לבית חולים.

בסופו של דבר נשים כן רוצות להגיע לאשפוזיות. אבל אז לא תמיד יש מקום באשפוזיות. האשפוזית צריכה מימון, יש אינטרס שכל המיטות יהיו מלאות. אם רוב הקליינטים הם גברים היא לא תשמור לי חדר לנשים גם כשאין נשים. אז כשאני מגיעה עם אישה לפעמים אין חדר לנשים, ואני צריכה לחכות.

יש חדרים נפרדים לנשים ולגברים.

היא אומרת שאם אין ארבע נשים- -

ברור. אם אין שם ארבע נשים- -

זה לא מדויק.

אני רוצה להסביר לך.

אתם תוכלו להתייחס. ברשותכם, בואו ניתן לביאטריס לסיים את דבריה, ואתם תוכלו להתייחס ולהציג נתונים שיעשירו גם את ביאטריס בעבודה שלה. בסך-הכול הפרויקט הזה הוא פרויקט של המדינה.

אני רוצה לציין שתי נקודות בקשר לאשפוזית: האחת היא שהיו מצבים שהיו לי נשים ולא היה לי לאן להפנות אותן, ואמרו לי, תחכי עוד שבוע, ואז יהיה מקום פנוי- -

ומה את עושה בשבוע הזה? אישה שמכורה לסמים ממשיכה- -

מה המסר שלי אליה? תמשיכי בזנות ותמשיכי להשתמש עד שיהיה מקום. אחד הדברים שהוא מאוד קריטי מבחינתנו זה מהירות הקבלה. אם אישה מגיעה אלינו ואומרת שהיא מוכנה עכשיו לצאת אני לא יכולה לתת לה לחכות שבוע-שבועיים כי אני מאבדת אותה. שנית, זה עניין הכסף. אני מקווה שאני לא מפתיעה אתכם שזה עולה 600 שקל. זה ידוע.

מה זאת אומרת 600 שקלים?

השתתפות עצמית.

בחודש?

זה בסך הכול שלושה שבועות.

זה לכל התקופה.

זה חד פעמי לשלושה שבועות.

ואם אין לה כסף, אז מה?

היא צריכה לבוא עם 600 שקל, שני פאקטים של סיגריות, דמי כיס של כ-100 שקל ונסיעות. עכשיו אני רוצה להגיד לך איפה אני עומדת בתור מי שעושה את הסיורים בלילה ומביאה את האישה אליי. אני צריכה להגיד לה, את צריכה 1,000 שקל, כמה קליינטים זה? תחזרי לרחוב, תעשי את הקליינטים האלה – זה המסר, אין לה מקור אחר של הכנסה. בואו לא נהיה צבועים, כשאני אומרת שהיא צריכה להביא כסף, ברור לכולנו מאין היא מביאה את הכסף. מבחינה זאת גם את זה צריך לשקול כי נשים שמטופלות אצלנו ועוברות דרך דירת החירום, אני אתן לה 600 שקל ושני פאקטים של סיגריות, 100 שקל ונסיעות ומדריכה שתלווה אותה כדי שאף אחד לא יתפוס אותה בדרך. אבל רוב הנשים לא עוברות דרך כאלה, וזאת המציאות. לפי מה שאתם אומרים, רוב הנשים שמכורות לסמים היו בשלב זה או אחר בזנות. זאת הדרך שלהן להשיג את הכסף הזה.

מה קורה עם קטינות? בשנה האחרונה נחשפנו לתופעה מאוד קשה של ניצול קטינות לזנות. רק לפני שבועיים התפוצצה פרשה של בגיר שניצל קטינות, ילדות חוסות שברחו מן הבית – את רואה את זה במקום שבו את נמצאת?

אני לא רואה את זה ברחוב. ברחוב אני רואה את הצעירות, בנות 19-18. אבל לפני כמה חודשים פתחנו תוכנית "ערות בלילה" לאיתור נערות בזנות. מהר מאוד קיבלנו פנייה מהצפון גם על תופעה מאוד דומה של נערות ששוהות בפנימייה, ובסופי שבוע איזשהו שכן התחיל להפעיל רשת שמעסיקה אותן בדירה. אבל אנחנו ממש בתחילת הדרך. התוכנית "ערות בלילה" מופעל איתנו, אבל הוא שייך לעל"ם, התוכנית שלנו היא "אופק נשי". אנחנו מטפלות רק בבוגרות. ברחוב אני לא רואה אותן, במכונים אני לא רואה אותן, אבל יכול להיות שאלה מכונים שלא נותנים לי להיכנס הם המכונים שיש להם נשים בסחר בקטינות.

אפשר להוסיף משפט על הנערות?

בבקשה.

במלכישוע ובשני מעונות בשני קיבוצים יש כ-30 נערות מתחת לגיל 18 בגלל בעיית סמים.

יש קורלציה לניצול למטרות מין?

ממה שביררתי, אומרים שזה הרבה מעל 50%. אבל לפחות 50% עסקו כך או אחרת בזנות והיה להן איזשהו ספונסר, גם אם לא קראו לו סרסור. זה בולט במיוחד אצל נערות דתיות או נערות ממוצא חבר העמים, והסרסור הוא בדרך כלל ערבי. אני אומר את זה בדחילו ורחימו.

במקרים שאתה נתקלת בהם, כי במקרה האחרון זה היה בחור יהודי.

אני אומר את זה כדי להדגיש שבחורה מבית דתי שמתקשרת עם בחור ערבי – יש דינמיקה שלמה לעניין הזה.

יש מערכת שיכולה לתת להם מענה, תמיכה, סיוע דיפרנציאלי?


קודם כול אני שמחה שהבינו סוף-סוף בתוך המערכת שלנשים אין צרכים אחרים, יש להן צרכים נוספים, וזה המקום לעשות את ההתאמות לצרכים שעולים כאן ביתר שאת. השאלה היא אם בתוך אוכלוסייה וקבוצת הנשים, האם יש מענה דיפרנציאלי לנשים שהגיעו מהחברה הדתית, לנשים שהגיעו מהחברה הערבית וכדומה?

יש מעונית לנערות דתיות בטירת צבי שמוחזקת על-ידי מלכישוע, ורובן שם היו מנוצלות לזנות. יש פה נקודה תרבותית בעייתית כי לפעמים היא נמצאת ביישוב קטן, והיא לא כמו כל שאר הבנות. היא לא ישר עוסקת בזנות, אבל היא לא כמו כל שאר הבנות, לא שומרת דת, ויוצא לה שם של "כבשה שחורה", והיא נדחפת קצת החוצה, ויש המשך.

לכן אני אומרת שגם במקרים האלה בגלל המאפיינים התרבותיים הייחודיים צריך לתת להם מענה שמתאים לצרכים שלהם.

יש מסגרות לנשים ולנערות ובתוך ה- - - יש תוכנית ייחודית. כך זה גם לגבי קהילת הדרך – בתוך הקהילה עצמה יש מסלול ייחודי לנשים, והן חיות בתנאי מגורים נפרדים מגברים.

רציתי להתייחס לנושא של נשים בלי מעמד. כיום יש שלוש נשים ללא מעמד, שתיים היו בעבר מכורות לסמים והגיעו אלינו אחרי שהן כבר עברו טיפול ביחידות העירוניות, ועוד אחת שלא השתמשה בסמים.

הבעיה היא לא שנת שיקום, אנחנו משלות את עצמנו. לכולן יש ילדים. אחרי שנה עצמה היא נשארת ללא מעמד, בלי ביטוח רפואי ועם שני ילדים כי המפגש היחידי שלנו איתה הוא באיזו מידה היא מתפקדת כאמא או באיזו מידה אני צריכה להוציא לה את הילדים מהבית. זה אבסורד. הנשים האלה לא יכולות לעבוד, נשים כאלה לא מקבלות טיפול רפואי, ואת יודעת מה התחנה האחרונה? לחזור לזנות, שיהיה לכם ברור. גם אחרי שריטה עוזרת להם והן מקבלות את כל הסיוע שהן יכולות לקבל – נגמר, אי אפשר לחיות מנדבות או שיעשו לך סל קניות. ננסה לחשוב איך לעזור להן לא רק בשנת שיקום, אלא כל עוד הן פה מכל סיבה, שתהיה להן אפשרות לעבוד ולקבל טיפול רפואי.

יש כאן נציגות של משרד הפנים, ונשמח להתייחסותן. קודם אני אבקש ממיכל רוזין ממרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית להתייחס לסוגיה וגם לנושא של הקטינות. למיטב ידיעתי, התקיים כאן דיון בשבוע שעבר בוועדה לזכויות הילד בעקבות המקרה, ואיך אנחנו מצליחים לאתר, למפות ולסייע לנערות האלה.

שלוש נקודות מאוד חשובות: נאמר פה מאוד נכון שזה קצה הקרחון. כלומר אנחנו באמת מדברים פה על מעגל של פגיעה מינית ושל התמכרות שיש בו חזרה אינסופית, והקצה שלו הוא הנפילה לעולם הזנות והסחר. אצלנו מתוך 40 אלף פניות בשנה בנושא שמגיעות למרכזי הסיוע ולקווי החירום בנושא של פגיעה מינית כ-63% מהפגיעות המיניות הן עד גיל 16. מתוך בדיקה שלי עדיין לא עשינו הצלבות בסטטיסטיקות שלנו בין שימוש באלכוהול וניצול מיני, אבל ברור לנו שרוב הניצול המיני ורוב מקרי הפגיעה המינית הם לא תחת שכרות וסמים. כלומר ניצול מיני ופגיעה מינית קיימים בלי קשר לאלכוהול ולסמים. אבל אנחנו בהחלט מקבלות הרבה מאוד פניות- -

- - -

ברור. אנחנו מקבלות הרבה פניות מנערות צעירות שבמהלך סוף השבוע – וגם בסוף השבוע הזה אני אישית הייתי מעורבת בסיפור כזה – הן משתכרות, שותות ונפגעות, ואז שוב צריך לשתות ולהשתמש כדי לשכוח, ואז שוב נפגעות. ככה יש מעגל שמאוד קשה לצאת ממנו, וכל הזמן מדברים על כך שנושא של פגיעה מינית הוא חשוב לטיפול כבר בשלב המניעה מגיל מאוד צעיר. אני שמחה שהגיעו בזכות ענת גור המדהימה להבנה שצריך טיפול נפרד; אנחנו עדיין נלחמות על חלופת אשפוז נפרדת לנפגעות תקיפה מינית, ועדיין אין כזאת, ובתקווה שיהיה בקרוב. מה שחשוב להדגיש הוא שלא מספיק רק הפרדה וטיפול נפרד, אלא אם אנחנו מבינים את הקשר הברור בין פגיעה מינית לבין התמכרויות חשוב שלמטפלות תהיה הכשרה בפגיעה מינית, וזה ממש לא ברור מאליו. לא כל הפסיכולוגים ולא כל העובדים הסוציאלים מבינים מה זאת פגיעה מינית ויכולים לטפל בפגיעה מינית, כך שזה לא נותן הכשר מידי.

אני משתתפת עם דבריה של ביאטריס לגבי עניין התמיכה לאורך זמן כי זה כמובן לא נגמר אחרי שנת שיקום. תודה.

תודה רבה. נעבור לנציגת משרד הרווחה. יש כמה נקודות שאני רוצה שתתייחסי אליהן בדברייך: קודם כול בנושא הדיווח שעלה על ידי ביאטריס שמקבלים הודעות על מקרים שבהם מנוצלות קטינות או נשים למטרות זנות. בישיבה הקודמת עם השר לביטחון פנים עלתה טענה מאוד קשה שהופנתה גם אליכם שאין דיווח.

דיווח, למי?

למשטרת ישראל לפתוח בחקירה, להודיע שיש מקרה כזה של ניצול קטינות. אני מדברת על זנות במדינת ישראל ועל סחר בנשים הישראליות. במקרים שאתן מאתרות אני אשמח אם תהיה התייחסות גם לנושא הזה. אז נעבור לנציגי משרד הבריאות כדי שישלימו את התמונה.

כמו שנאמר כאן קיים מספר נמוך מאוד של נשים במסגרות הטיפול השונות שלנו. יש מסגרות פנימייתיות בתוך קהילות טיפוליות כמו "הבית החם" וקהילות אחרות. אני מצטרפת לדבריו של חיים בכך שאמנם מוקצות 16 מכסות מכל המכסות שמוקצות לקהילות הטיפוליות, לאוכלוסיית הנשים, ואם יהיו יותר נשים – אין שום מניעה שהן תיכנסנה ותשתלבנה בקהילות השונות. אבל מאחר שיש הרבה מאוד חסמים לכניסה למסלולי טיפול של נשים במסגרות השונות, במקביל לקהילות הטיפוליות יש גם מסגרות אמבולטוריות בקהילה עצמה שחייבים לציין אותן כאן. אני מתייחסת גם ליחידות לטיפול בהתמכרויות וגם למרכזי יום.

יש היום שני מרכזי יום בארץ, אחד באשדוד ואחד בבאר-שבע שהם ייחודיים לנשים ונמצאים כרגע בתהליך הקמה גם בחיפה, וזה מתוך הבנה של החסמים ושל הקשיים של נשים לצאת מתוך הקהילה. גם להגיע לטיפול, שכאן השכלנו והבנו שכדי לאתר את אוכלוסיית הנשים ולהגיע אליהן אנחנו צריכים להיות במקום שהן נמצאות. זה אומר לצאת, לא לשבת במשרד ולחכות שהן תידפקנה על דלתותינו, אלא לצאת אליהן לשטח, להיות איתן במקומות הכי נמוכים שהן נמצאות. העובדים שלנו מונחים לצאת לשטח ולהתחיל את תהליך האיתור והגיוס שהוא מאוד משמעותי בהשתלבות ובמסגרות הטיפול השונות. היום, אם אנחנו מתייחסים לקהילה יש גם מסלולי הכשרה לעובדים שגם מתייחסים לנושא של טיפול בנשים, פוסט-טראומה וכל הסוגיות האלה שהנשים עצמן מתמודדות איתן; והשירות שלנו לטיפול בהתמכרויות גם יוצא לפיילוט של איתור וגיוס אוכלוסיות נשים למסגרות הטיפול השונות. אני מדברת על הגמשה, לבוא "לקראת". בזמנו אמרנו שמי שמשתמש בסמים לא יכול להגיע ליחידות, והיום אנחנו מקבלים גם משתמשת פעילה בחומרים, ועושים תהליך של הכנה וליווי עד לכניסה לתהליך גמילה והשתלבות במסלולי המשך שיקומיים.

כשמגיעה אישה ההתגייסות של כל המערכת היא אחרת. היא מיידית, היא כאן ועכשיו. כאן דובר על שבוע ימים – אני לא נתקלתי לפחות לא במחוז ירושלים במקרה שהמתנו שבוע ימים לכניסה של אישה מפאת חוסר מקום. יתרה מכך, אם בזמנו הייתה מגיעה אישה שהייתה קורבן לתקיפה מינית סידרנו לה בקריית שלמה חדר ייחודי רק לה, לא בתוך האשפוזית, והצוות שטיפל בה היה מורכב אך ורק מנשים. כלומר יש התגייסות של המערכת במסגרת שיתוף הפעולה עם משרד הבריאות, וכמובן, עם הרשות שמסייעים לנו מידית בתשלום ההשתתפות העצמית במקרה שזאת אישה שהיא דרת רחוב או בלי אשרת שהייה וכיוצא בזה.

ביאטריס, אני מאמינה שהתשובה שגלית נתנה לך יכולה לספק מענה.

אני יכולה להגיד לך שניסיתי את הדרך הזאת. זה לפנות לוועדת חריגים ולבקש מהמפקח שייתן אישור חריג- -

נגיב על זה אחר כך.

הם יתייחסו לדברייך. אני פשוט פותחת את זה כאופציה- -

אני מדברת על מסלולים של ניירות, לא על מקרה חריג- -

- - - מפקח שדואג לעשות את החיבורים הנכונים ואת ההקשרים. לא מדובר במספרים כאלה גבוהים, ולכן ההתגייסות היא לא כל כך בעייתית, ודברים נעשים. צר לי שזה היה הניסיון שלך, אני לרגע לא אומרת שהוא לא נכון. אבל מהניסיון שלי בעבודה בשטח לא הייתה אישה שהמתינה למעלה מ-24 שעות לכניסה לגמילה. אני מדברת גם על מסגרות כמו על"ם, "גלגל", "שלטר" שבהם מדובר במקרים שהם קצה הרצף שתוך 24 שעות הנשים משולבות באשפוזיות. אנחנו גם מקבלים אישור להגיע אך ורק עם צילום חזה ולא עם שאר הבדיקות שנדרשות בדרך כלל, ועושים את הבדיקות תוך כדי השהות באשפוזית עצמה. אלה דברים שנעשים.

לגבי נשים שמעורבות בסחר – אכן יש התגייסות והתארגנות חירום מידית לקליטה במסגרות. יש בעיה עם ההמשך, עם היציאה מהמסגרות השונות ברמה האמבולטורית או ברמה הפנימייתית – מה קורה איתן כשהן מסיימות את התהליך, איך אנחנו ממשיכים לתת להם את המענה ואת רצף הטיפול ושל התהליך השיקומי שאותו הם החלו.


בנושא דיווח, אישה בוגרת, בגירה היא אדון לעצמה, אין לנו אפשרות לכפות עליה להגיש תלונה במשטרה. פעמים רבות זאת בעיה. נשים מסרבות להגיש תלונה במשטרה, הן פוחדות מההליך המשפטי, מהמשמעות שלו, מההשלכות של זה לעתיד, מההתמודדות שהן תצטרכנה להתמודד מול התוקף פעמים רבות, מול הסרסור. הן גם לא בטוחות.

גם עליכם חלה חובת הדיווח. אם נעברה עבירה?

לגבי קטינות וחסרות ישע, כמובן, שחלה חובה. בדרך כלל כשיש פנייה של קטינה העבודה היא ברמה מערכתית. פקידת סעד לחוק הנוער נכנסת מידית לתמונה. אנחנו לא מסתפקים ברמה המקומית, אלא גם פקידת סעד ברמה המחוזית שמלווה את המקרה ונעשה ליווי ומעקב.

מה שאת אומרת זה לגבי בגירות שאתן יודעות שהן קורבנות זנות, סרסרות וסחר? אתן לא מעבירות שום מידע למשטרת ישראל?

אסור לנו. אם היא לא מסכימה להתלונן אני לא יכולה להתלונן במקומה, בשמה. זה גם תהליך שאני מכירה מעבודה במקלטים לנשים מוכות, שזאת הייתה התניה שברגע שאישה משתלבת במקלט לנשים מוכות היא מחויבת להגיש תלונה במשטרה כשהיא נכנסת למסגרת. כאן אין לי כלי כזה.

גם במקלט אין התניה. אנחנו נותנים להם מענה ולא מתנים את זה. צריך למצוא לזה פתרון כי בהרבה מקרים אותם עבריינים שחוזרים על העבירות פעם אחר פעם- -

אולי צריך משהו כנגד העבריינים.

אצלנו הפתרון הוא שהמשטרה מפנה אלינו, אז המשטרה בכל מקרה יודעת- -

במקרה של קורבנות סחר.


בבקשה, גלית, רק לסיכום כי אנחנו חייבות להתקדם.

אני סיימתי. חשוב מאוד להתייחס לרצף, לעבודה המערכתית, לחיבור בין המערכות אם זה בתוך המשרד, אם זה עם שירותים – בין משרדי או פנים משרדי – זה מאוד משמעותי לכל החסמים שיש לנשים בכניסה. הרצף מאוד משמעותי בעניין הסיוע בנושא הילדים של מטופלות – יש הרבה דברים שהן צריכות לעבור – הפחד, הרתיעה, מה יהיה עם הילדים, מציאת מסגרות לילדים כדי לאפשר לאמא להשתלב בתהליך טיפולי. זה מאוד משמעותי לתהליך, ואנחנו צריכים לקדם את זה ולהשתכלל.

כשבאתי לכנסת ממערכת פרטית היה לי ברור מאליו שיש ישיבות צוות וכל הגורמים שנוגעים בדבר שותפים בישיבות הצוות. כשהגעתי הנה הבנתי שאפילו לפעמים באותו משרד יש שני אגפים שעוסקים באותו נושא, אבל הקשר ביניהם הוא מקרי בלבד. אז אמרתי, ישיבת צוות, זה לא ברור? מתוך הישיבה הזאת אפשר אולי לפתח איזשהו מודל. נמצאת כאן נציגת משרד המשפטים שיצאה לרגע, אבל כל עוד יש גוף שלקח על עצמו לרכז את הנושא הזה אתם צריכים לעשות ישיבות צוות ברמה חודשית לפחות לעדכונים, כי ביאטריס מייצגת בסך הכול את משרד הרווחה ואת הארגון שהיא עובדת בו. הרי משרד הרווחה הוא שותף להפעלת "אופק נשי", ולכן יש כאן חסמים שלא צריך להגיע הנה בשביל לפתור אותם. יש כאן חסמים שאפשר לפתור ברמת השוטפת, ברמת התקשורת בתוך הארגון.


אני אעביר את זכות הדיבור לד"ר פאולה רושקה ולאחר מכן למטופלת שעברה תהליך שיקומי כי היא עדיין מתמודדת עם בעיית המעמד. קודם פאולה תדבר ואחר כך הבחורה אולה שהזמנו הנה. אני אשמח להתייחסות משרד הפנים, בבקשה.

שלום לכולם. נושא של נשים מכורות וקורבנות של זנות זה נושא מאוד כאוב ומאוד חשוב ללבי שמאוד חשוב לי לטפל בו. לפני כמה שנים דיברנו על החשיבות שתהיה אשפוזית נפרדת של נשים שתעסוק לא רק בנושאים רפואיים קלאסיים, אלא כהכנה בנושא של טראומה, התעללות מינית, קורבנות של אונס וכדומה כהכנה להמשך טיפול ברצף של קהילה טיפולית. כאשר חולקו תקציבים בתוכנית "סלעית" אנחנו, לצערנו, לא היינו מעורבים בשום ישיבה כזאת, לא הוזמנו, והתברר שחולקו תקציבים רבים לנושא בלי שתהיה שום התייחסות לצורך בגמילה או בטיפול בהתמכרות כשלב ראשון של טיפול בכלל בנשים כאלה. הופתעתי גם שאפילו מתוך משרד הרווחה, בשירות ההתמכרויות, גם לא היו מעורבים בתהליך.

אמרתי, ישיבת צוות, לא?

זאת הייתה באמת לקונה מאוד קשה. ניסינו לפנות בישיבות צוות משותפות כך שיחולקו גם תקציבים מסוימים לחלק של הגמילה, כי אנחנו רואים את זה כמשהו בלתי נפרד מכל התהליך הטיפולי. לצערנו, לא נענינו בחיוב.

מי ריכז את זה, הרשות לקידום מעמד האישה?

כן. בישיבה הראשונה הוזמנתי ואמרתי, תשימו בבקשה כסף להשתתפות עצמית לגמילה. הם אמרו, כן, כן, ולא שמו.

יש נציגה מהרשות לקידום מעמד האישה?

כן, אבל אין לי מספיק חומר.

בהכנת המסמך גם משרד הבריאות היה שותף.

את נמצאת פה בפעם הראשונה, אבל אני מבקשת להגיע לישיבות מוכנים לנושא, לדיון וגם לסוגיות שעלו. אני מבקשת שתיקחו לתשומת לבכן בחלוקת התקציב. אנחנו מדברים על תקציב לשנת הפעילות הבאה.

בגלל זה אנחנו נותנים מענה לאשפוזיות תחת הפיקוח שלנו גם לנשים שבאות מתחום זה, אבל ברור שזה בא גם על חשבון של עוד נשים או גברים שצריכים את זה מתוך התקציב הרגיל של המדינה, כלומר זה מביא לעומס מסוים.

לגבי מה שאמרה ביאטריס, אם פנייה כזאת מגיעה למחלקה אין דבר כזה שלא תטופל ושלא נרכז ונזרז את הדברים- -

תסבירי לי איזו פנייה. אני אתן לך דוגמה כי אצלנו זה יום-יום, זה חירום. אתמול מגיעה אלינו אישה מבית החולים אחרי שהזריקה מנת יתר, ייצבו אותה, הביאו אותה לדירת חירום, והיא אומרת, אני רוצה ללכת לאשפוזית, אני לא יכולה יותר. אני מרימה טלפון לאשפוזית – אחרי השעה 13:00 אי אפשר לקבל אותה, ומחר הרופא לא נמצא. בגלל זה אני אומרת, הם ממש התגייסו.

מוקד חירום.

שלושה ימים של התגייסות. אני אומרת לך, אני מעריכה. אני אפילו לא מתלוננת, אבל זה שלושה ימים זה התגייסות.

מוקד חירום של משרד הבריאות ושל משרד הרווחה יכול לפתור את הבעיה במסגרת היוזמה הנהדרת הזאת ברמה המידית.

אני לא בטוח שיש הצדקה לשים מוקד שלם, אבל יש פסיכיאטור מחוזי- -

אין שום בעיה, תמצאו את זה בתוך המסגרת שלכם, אני לא אגיד לכם איך לעבוד. המטרה שלי היא שנצא מכאן עם איזשהו פתרון. אתה יודע, ביאטריס, זה מאוד מתסכל, היא בסך הכול עובדת ועושה עבודת קודש, ומשרד הרווחה שותף לפרויקט הזה וגם משרד הבריאות- -

כולם שותפים.

- - וכולם באים לגזור סרטים. אבל כשצריך S.O.S למצוא מענה – תמצאו במסגרת המשרד. אני לא אומרת מי צריך לתת את המענה או שצריך להקים מוקד חירום, אלא אם יש גורם שאפשר לפנות אליו.

יש גם מפקחים שעובדים יחד עם הפסיכיאטור המחוזי.

כמו במשרד הרווחה שיש תורנים. אין תורנים? אין כוננים?

זה לא ברמה של חירום.

היא מכורה 30 שנה, אז באותה שעה היא צריכה לקבל - -

היא רוצה עכשיו לצאת למסגרת- -

צריך להסביר לה שהיא גם צריכה להתאים את עצמה קצת למסגרת, אז שהתשובה תהיה בפרק זמן סביר, לא בהכרח באותו יום בשנייה שהיא השתחררה צריך לתת לה.

אם היא תיכנס תוך שעה, תוך שעתיים היא תצא. זה צריך להיות הגיוני.

השלב של הכנה הוא מאוד משמעותי הרבה פעמים ומנבא גם את ההצלחה של הטיפול, כי יש איזושהי התגייסות והכנה שהיא עוברת להתאים את עצמה ולהתחיל להיכנס קצת למסגרת. פעמים רבות כשהיא אומרת "רוצה אני" אנחנו נעשה את המקסימום כדי לשלב אותה כמה שיותר, וכאן נעשים החיבורים.

נכון. לא מקרה אחד הוכנס תוך 12 שעות.

בשבוע שעבר הכנסנו מידית בחורה שזה היה סיבוב עשירי שהיא הייתה, אבל עשינו את זה, ותוך פחות מ-24 שעות היא הייתה באשפוזית.

גבר לא היה מקבל את זה.

אני מתעסקת בתחום שאני אמונה עליו. העלו פה נתונים מאוד קשים של מספר רב של נשים שמשתמשות בסמים ויש להן בעיות ייחודיות, ולכן ההתגייסות צריכה להיות דיפרנציאלית. אלה דברים שגם אתם אמרתם כאן. לכן עולה כאן טענה מתוך השטח, מתוך העבודה השיקומית היומיומית. אז אולי צריך לעשות חשיבה על המענה במסגרת הנוכחית. לדעתי, אלה דברים מקצועיים שאתם צריכים לשבת ביניכם ולגבש תוכנית פעולה שתיתן מענה. כי כשנעשית עבודת קודש בשטח, אבל בסופו של דבר אי אפשר לממש את זה הלכה למעשה בפרק זמן סביר, שאני גם לא יודעת מהו "פרק זמן סביר" בזירה הציבורית – שלושה שבועות הופכים להיות שלושה חודשים, וחודש הופך להיות חצי שנה. זה לא רק במקרה שלכם, אני אומרת את זה גם מניסיוני. לכן פרק זמן סביר זה משהו שצריך להגדיר אותו, בעיקר כשמדובר בנפשות. אני מקבלת את הנכונות שלכם ואת הרצון, אבל צריך להמשיך את זה הלאה. שבו ביניכם ותקדמו.


פאולה, בבקשה.

כאשר אישה כבר מגיעה באמת מאוד חשוב שתהיה לה מסגרת נפרדת כדי שלא תהיה מפוחדת, כדי שלא תיפגש שוב עם אותם הגברים, עם אותם הסרסורים, עם אותם הקליינטים שהיא פוגשת בחוץ, ואז היא תרצה לעזוב. אז אנחנו מפסידים את אותן הנשים כי הרבה מהן עוזבות ולא מסיימות את תהליך הגמילה. הן מתחילות ועוזבות, ואז לא עשינו כלום.

גם אלה שמגיעות לאשפוזיות- - -

בגלל זה בזמנו רצינו להקים יחידת גמילה על יד המקום של סמדר "מבט נשי" כדי שיהיה רצף, כדי שלאישה בגמילה יהיה מיד המשך טיפול. אבל בגלל חוסר תקציבים זה לא הוקם.

בגלל סדר עדיפויות. אני כבר הבנתי שיש תקציב, זה רק לא בסדר עדיפויות. אם שר האוצר עומד על הפודיום ואומר על נושא מסוים שהוא לא בסדר העדיפויות שלו, זה לא אומר שאין תקציב. יש תקציב, הוא פשוט הולך למקומות אחרים. בואו לא נתבלבל ולא נבלבל את עצמנו.

נוסף לכך, לא כל אישה כזאת צריכה אשפוזית, יש כאלה שצריכות טיפול במתדון או טיפול בסובוטקס, ואנחנו גם על זה התחלנו לעבוד ולקבל נשים מסוג זה למסגרות קיימות שפועלות היטב. חלק מהמסגרות, למשל בירושלים ובאשדוד עברו כבר הכשרה בתחום טראומה ובתחום פוסט-טראומתי כ-stress-disorder כדי שהמטפלים יהיו מודעים יותר בעבודה עם הנושאים האלה.

דווקא בתחום של מתדון אני יכולה לציין שהצלחנו לבנות מסלול ירוק שמתחיל כשאני פוגשת את האישה ב-24:00 בלילה, ואני יכולה להגיד לה שמחר בבוקר- -

היית צריכה להתחיל מזה.

- - -

אני פוגשת אותה ב-24:00 בלילה, וצביקה, שהיא מנהל המרכז הטיפולי בחיפה מכיר אותי, וב-8:00 בבוקר הוא מקבל טלפון ממני, ואני אומרת לו, מגיעה אליך אישה כזאת, ובדרך כלל אני מגייסת גם את הגבר כי אם לא, האישה לא תצליח לצאת, לצערי הרב. מקבלים אותה במקום בלי בדיקות רפואיות, עם 100 שקל שאני נותנת, והאישה מקבלת טיפול במקום. זה מאוד פותח דלתות. דווקא המסלול הירוק פותח מאוד דלתות.

תודה רבה. אני אבקש מאולה, האורחת שלנו היום, לדבר. היא מטופלת משוקמת. אני מבקשת שלא יפנו אליה את המצלמות.

היא כבר לא מטופלת.

נשמח לשמוע גם אותה. בבקשה, אולה.

שלום לכולם. אני אתחיל מהתחלה. אני נולדתי ברוסיה ונחטפתי מליטא כשהייתי בטיול, לישראל והעבידו אותי בזנות באילת. דרך הזנות התחלתי להשתמש. הגעתי מרוסיה לא משתמשת, לא ידעתי מה זה סמים. זה התחיל בסמים קלים ובהמשך – סמים יותר קשים. הכרתי בן זוג שהיה משתמש. במשך 10 שנים הייתי בסמים קשים. דרך זה גם נכנסתי לבית סוהר, ושם התחלתי את התהליך השיקומי שלי. אחרי חצי שנה באגף המכורים עברתי לאגף נקיים שזאת קהילה בתוך בית הסוהר. משם המשכתי לקהילת נשים "מבט נשי" בחיפה, סיימתי שם את כל הטיפול גם בדירת הלוויין- -

כמה זמן היית במסגרת הזאת?

כמעט שנתיים.

איך הגיעו אלייך? איך את הגעת לשם?

בבית סוהר פגש אותי נציג של משרד הפנים, שלום, והוא עשה את כל הניסים האלה- -

הוא עשה ניסים – הוא פנה אלינו, ואנחנו הסכמנו לקבל אותה. אבל כשהיא סיימה וחיפשנו אותו הוא לא הסכים לשתף פעולה אחר כך. הוא עשה ניסים רק בכיוון אחד.

בסדר, אני יודעת שמאחורי זה עמדו הרבה אנשים שאני בטח גם לא מכירה אותם, והם גם לא ראו אותי אף פעם.

כרגע אני ממשיכה מרצוני בשיקום ביחידה שהיא לא מסגרת קשה ונוקשה, אלא שיחות ובדיקות שתן כי כמכורה אני צריכה המשך טיפול ואיזשהו קשר. אני גם בקשר עם "מבט נשי".

מי מממן היום את כל ההוצאות שלך?

ריטה.

את בעצם מקבלת סיוע מארגון לא ממשלתי.

כן, הם משלמים לי דירה מושכרת, הם משלמים לי חשבונות. אני מגדלת ילדה בת חצי שנה- -

שנולדה- -

בארץ. כשכבר הייתי נקייה.

כרגע אין לי שום מעמד, אין לי ביטוח רפואי. גם ביטוח רפואי לילדה שלי הוא גם דרך "ריטה". היא בעצם עוזרת לי בכול.

את הוכרת כקורבן סחר על-ידי משרד הפנים או שלא הייתה הכרה?

יש חוק התיישנות כי אני הגעתי ב-1996. כשאני פגשתי את שלום וריטה עברו כבר ארבע שנים- -

לא יכולת לקבל בעצם. המענה היחיד היה שיקום ותהליך גמילה.

הגשנו בקשה למשרד הפנים, ומכיוון שבעקבות הזנות הגעתי לסמים ובעקבות הסמים הגעתי לבית הסוהר זאת הייתה התשובה ממשרד הפנים, שעסקתי בפשע, ולכן לא רוצים לתת לי.

מעגל קסמים שאי אפשר לצאת מתוכו.

לחזור לרוסיה – אין לי שם גם אף אחד. אני כבר יותר מ-14 שנים בארץ.

באיזה גיל הובאת לכאן?

הייתי קטינה, בת 17. לפני כשנתיים נפטרו לי שם גם סבתא, גם אחות גדולה וגם אמא שלי. כך שלא נשארה לי שם משפחה. עם אבא אני לא בקשר מגיל 4 כי הם התגרשו. אז גם אין לי לאן לחזור.

יש לך נתינות רוסית? יש לך דרכון רוסי?

יש לי דרכון רוסי שעשיתי פה כי הביאו אותי בתעודות מזויפות. עשיתי כאן דרכון שלי בשמי בקונסוליה הרוסית. עברתי פה גם תאונת דרכים קשה ונגרם לי נזק בלתי הפיך ביד, ואני לא יכולה לטפל בזה, שוב, כי אין לי מעמד, ואין לי ביטוח רפואי, ואני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר. מאותה סיבה אני לא יכולה לקבל. זאת ההתמודדות שלי כיום.

את רוצה להוסיף עוד משהו לוועדה, לנציגי משרד הבריאות, משרד הרווחה, משרד הפנים?

לא. אם ישאלו אני אענה.

הדברים שלך דיברו בעד עצמם. זה מעגל הקסמים שאנחנו מדברים בוועדה על קורבנות שהובאו לארץ שלא הוכרו כקורבנות סחר, חוק ההתיישנות, הכרה ומתן מעמד לקורבנות סחר שבעצם מאפשר להם לעבור תהליך שיקומי במקלט, אבל לא לעבור תהליך שיקומי בקהילה. יש כאן מציאות קפקאית שצריך לפתור אותה באיזושהי דרך.

אבל ההחלטה היא חברתית של הממשלה ושל הכנסת. גם בוועדה שלנו אנחנו מדברים על תקופת שיקום מוגבלת בזמן שהגברת לא תיפול לתוכה, לצערי. פה צריכה להתקבל החלטה מה עושים עם אדם שאין לו מעמד, והמדינה לא מחליטה, ועל אנשי המקצוע נופלת המעמסה מה לעשות עם זה.

יש לי ביקורת גדולה על מה שקורה כאן, בעיקר בכל הקשור להתנערות המדינה והאחריות שלה על אזרחיה בכל מה שקשור למתן מענה לצרכים הבריאותיים, החברתיים, החינוכיים, הסביבתיים ואחרים, שלא לדבר על אזרחים שהם לא אזרחי המדינה. לכן אנחנו צריכים להתייחס לכל הבעיה באופן רחב, אבל עדיין בידי השרים שעומדים בראש המשרדים שבהם אתם עובדים יש המנדט לקבל החלטה חריגה. אני לא מכירה שר שיקבל החלטה חריגה שיוכל גם להגן עליה שיידחה או שההחלטה שהוא קיבל לא תיושם. לצערי, ישב כאן מנכ"ל משרדך לפני מספר חודשים ולא ממש קיבלנו תשובות. התשובות היו מאוד מתחמקות וכרכו את כל הסוגיה של קורבנות הסחר עם הפליטים ועם העובדים הזרים ולא הייתה שום התייחסות דיפרנציאלית. יש לנו ביקורת מאוד קשה על משרד הבריאות ועל העומד בראשה. אני לא באה בטענות אליכם, העובדים- -

מה שהמחוקק לא פותר - -

אנחנו פועלים בכל המישורים. שכל אחד ייקח אחריות על התחום שעליו הוא אמון, ואם למנכ"ל משרד יש המנדט להחריג, הוא צריך להפעיל שיקול דעת ולהחריג, בעיקר כשמדובר במקרים בודדים. ושוב אני אומרת, אנחנו נמשיך לעשות את ההפרדה כמו מנטרה פעם אחר פעם. הצלחנו לעשות את ההבחנה הזאת אצל שר הפנים, והוא יקבל לידיו את כל המידע על נשים קורבנות סחר עבר שלא טופלו ונפלו בין הכיסאות. הוא הבין שמדובר בקבוצה מאוד קטנה ומצומצמת, ואני מקווה ומאמינה שהוא יפעל כדי לסייע לה. אנחנו נמצאות עכשיו בתהליך של גיבוש הנתונים שהועברו על-ידי הארגונים, ואנחנו עוד מקבלים נתונים. נעביר את זה לשר, אבל אני בהחלט אשמח להתייחסותה של נציגת משרד הפנים מיכל יוספוב. בבקשה. איך אתם יכולים לעזור לנו לעזור להן?

שלום לכולם. חלק מחברי הוועדה היינו אצל ד"ר דור. ההמלצות של הוועדה הזאת היו מצוינות, כמו שאמר ד"ר דור. אנחנו דיברנו על שנת השיקום של אותה קורבן. על פי הנהלים שלנו, ברגע שהקורבן מקבלת מאתנו שנת שיקום היא מקבלת את כל סל הבריאות שנקבע בוועדה. יהיו מקרים חריגים שהיא תפנה לקבל הארכה של שנת השיקום, ואם על פניו נבדוק כל מקרה לגופו של עניין ונראה לנכון שהיא יכולה לקבל המשך שנת שיקום נאפשר לה המשך שנת שיקום. לגבי המקרים הפרטיים ולגבי המקרה שעלה כאן, חבל שלא קיבלנו את המקרה הזה לידינו לפני שהגענו לוועדה כך שיכולנו להגיע עם תשובות היכן עומדת הבקשה שלה, מה קרה עם הבקשה, ואיזה טיפול נעשה בבקשה. אנחנו נשמח לקבל כל מקרה ומקרה, נטפל בו וניתן לוועדה תשובה על כל תיק ועל כל בקשה שתגיע לפנינו. אנחנו הכתובת.

זה מה שאנחנו עושים. מנהלת הוועדה אריאלה ריכזה את כל הנתונים. אנחנו ביקשנו להיפגש עם השר ועם צוות משרדו כדי להגיש לו את הנתונים האלה באופן אישי כי חשוב לי שזה יגיע לידיים של השר. אני מאוד מעריכה את הדרג המקצועי, אתם עושים עבודה נהדרת, אבל יחד עם זאת צריכה להיות פה גם התגייסות של השר לקדם את הנושא הזה במשרדו

אם יש לך מקרים דחופים, עד שתתחילי לתת לשר- -

לא, הכול מסודר. אצלנו לוח הזמנים מאוד ברור.

לפני שאת מגיעה לשר, אם יש לך מקרים דחופים אני אשמח לקבל את זה ולהתייחס לזה.

אנחנו מדברים על 17 מקרים.

אם יש מקרה דחוף – עד שזה יגיע לשר – אני אשמח לקבל כדי שנוכל להתייחס ולתת מענה כדי שזה לא יתעכב מעבר לזמן.

השר יעביר את זה אליה בכל מקרה.

אני כבר למדתי שצריך את ההתגייסות של השר, וכשהשר מגויס הוא גם מוריד את ההנחיות ומתווה מדיניות. אני יודעת שהאוצר לא כל כך סופר את השרים, אבל יש שרים שעדיין מסוגלים לפעול ולתפקד במסגרת משרדם.

זה אני אמרתי, לא אתה. אתה רואה, אני יכולה להגיד הכול.

אני גם יכולה לבקר. בשביל זה אני כאן ובשביל זה הוועדה הזאת קיימת – לבקר את פעולות הממשלה ואת פעולותיהם של השרים. לכן אנחנו מקפידות שהשרים יגיעו הנה, לא רק הדרג המקצועי. הדרג המקצועי עושה עבודה נהדרת, אבל מישהו צריך לקחת את האחריות הזאת, ואנחנו לא נוותר גם במקרה הזה.

נמצאת איתנו מטופלת נוספת, רות מיחידת המשפחה באילנות. אני שוב מבקשת שנשמור על אותו נוהל שהמצלמות לא יכוונו לאזור שלה.

אני כיהנתי כסגנית ראש מועצה ביישוב קדימה-צורן וקיבלנו ילדים מהמסגרת של יחידת המשפחה באילנו למערכת החינוך הנורמטיבית, והילדים קיבלו מענה מהגיל הרך ועד לבתי הספר. אני בהחלט חייבת לציין את העבודה הנהדרת שנעשית, אבל עדיין, גם המקרים הבודדים מחייבים אותנו להתגייסות מיוחדת.


רות, בבקשה, אנחנו נשמח לשמוע את נקודת מבטך על כל התהליך השיקומי ועל הדרך שעברת עד שהגעת עד לתהליך השיקומי, ואם יש דברים נוספים שאת רוצה לבקש בתור מי שעברה את התהליך כדי שיהיה מהלך של שיפור מערכות בעתיד.

שמי רות, אני בת 46, אמא לשלושה ילדים: בן ובת בוגרים וילדה בת 12. שנים של שימוש – כ-20 שנה השתמשתי בסמים. הייתי נקייה חמש שנים ונפלתי חזרה לשימוש. הייתי בכל התחתיות האפשריות. הרסתי כל חלקה טובה. הילדים הגדולים שלי נלקחו למשפחות אומנה, ואחר כך עברו לפנימייה. כשנולדה בתי הקטנה הייתי נקייה חמש שנים, וכשהיא הגיעה לגיל שנה בן הזוג שלי חזר להשתמש, ואני נשאבתי שוב וחזרתי לשימוש בסמים. אני זוכרת שבזמנו פניתי לפקידת הסעד וביקשתי ממנה עזרה. אמרתי לה שאני לא מסוגלת לגדל את הילדה שלי, והיא נתנה לי המון הזדמנויות. בתי הקטנה הוצאה מהבית ולא היו לי הכוחות להרים את עצמי משם, אז פשוט השתמשתי בשביל למות. עוד סמים ועוד סמים ועוד סמים ועוד סמים, ומישהו שם למעלה לא רצה לקחת אותי.

אז שמעתי שיש קהילה שיש בה יחידת משפחה שאפשר להגיע אליה עם הילדה. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה, מה פתאום אני אקח את הבת שלי למקום כזה, ובסופו של דבר הבנתי שזאת הדלת האחרונה שנותרה לי, ואם אני לא מגיעה לשם ונותנת עוד הזדמנות אחת אני מאבדת הכול, ובאמת אין חזרה משם. הגעתי ליחידת המשפחה ב"אילנות" בן אדם בלי טיפת אמונה, מרוסק, שבור. אולי הייתה איזו קרן אור מאוד קטנה, אבל גם פיזית – שקלתי 45 קילו, מפורקת לגמרי. הגעתי ל"אילנות" ליחידת המשפחה וראיתי שם את הילדים מתרוצצים. בהתחלה אמרתי, בשום פנים, עד שאני לא מרגישה את הקרקע ולא מרגישה שאני יכולה לעמוד על הרגליים אני לא מוכנה להשלות את הבת שלי ושוב לטלטל אותה. באיזשהו שלב גם לא הסכמתי שיביאו את הילדים הגדולים שלי ונורא פחדתי להתחייב. באחד מביקורי המשפחות הילדים הגדולים שלי אמרו, את לא רוצה – אנחנו רוצים. והם הביאו אותה.

עברתי תהליך מאוד קשה. זאת אומרת לא היה יום שלא בכיתי, ולא היה יום שלא הרגשתי אשמה. פשוט התייסרתי נורא.

ובמסגרת היית עם הילדה?

עדיין לא. השנה הראשונה שגידלתי אותה בצורה נורמטיבית כמו שצריך זה מה שהציל את הילדה הזאת, כי היא לא הייתה איתי בסך-הכול ארבעה חודשים. החלטתי שאני הולכת על כל הקופה. אין לי מה להפסיד, זה או למות או לחיות. ידעתי שיש לי עוד שני ילדים בפנימייה, ואם אני לא משנה את מעגל החיים שלי אני לא אתפלא אם גם הם ילכו לסמים.

העברת את הילדה לכפר?

החלטתי שאני רוצה להביא אותה ליחידת משפחה. היא הגיעה ליחידת המשפחה, היא הייתה בגן ילדים בקדימה. ילדה מלאת שמחת חיים; היה לי מאוד קשה לשלב את התהליך שלי כאמא ולגדל ילדה וחצי יום להיות בטיפול שהוא לא טיפול פשוט אחרי שנים. באתי מבית שהיו בו סמים, ובשכונה היו סמים. זה מה שהכרתי. אנטי של הממסד, אנטי של כל העולם.

כמה זמן ערך התהליך השיקומי שלך מהרגע שנכנסת ל"אילנות" ועד הרגע שהרגשת שאת ממש עומדת על הרגליים?

באילנות הייתי 17 חודשים ואחר כך עוד שנה בהוסטל בכפר סבא.

ועברת גם תהליך של שיקום מקצועי או רק שיקום פיזי ורגשי?

מקצועי – יש חוסר בזה. היום כשאני עובדת עם הבנות- -

היום את עובדת ב"אילנות"?

כן. אני מדריכה ב"אילנות" כבר 5 שנים.

מה היה חסר לך בתהליך? כאן אנחנו מדברים על פתרונות אפשריים והעשרה של מסגרות. מה חסר במסגרות כדי שהיית יכולה לחזור לקהילה הנורמטיבית עם מקצוע? זה משהו שחסר?

זה אחד הדברים שאנחנו כל הזמן מדברים עליהם – כמה זה חסר. נשים מגיעות בלי ידיעת קרוא וכתוב. אי ידיעת המחשב – כלום. היום אני מלווה בנות שיוצאות לחפש עבודה, ומקומות העבודה שהן מוצאות זה או איזה חדר אוכל – לא שאני מזלזלת בזה, אבל זה משכורת של 2,000 שקל, והיא גם צריכה גם לגדל ילד ואמורה לשכור דירה אחרי שנה. אז אנחנו כל הזמן מבקשים הארכות לאמהות האלה – עוד שנה כדי שתוכל לחסוך משהו. ואני לא צריכה לספר כמה שכר הדירה יקר. הסיוע בשכר הדירה זה משהו כמו 600 שקל – כל זה, זה טיפה בים. לדעתי, זה מאוד מכשיל את תהליך השיקום של האמהות האלה, של הנשים האלה. אני מדברת בשם הנשים. אז לי הייתה משפחה שנתנה לי פוּש, אבל לא לכולם יש. היה לי חוזק נפשי שלא לכולם יש ועוד כל מיני דברים שאפשרו לי להילחם. אבל אני מלווה נשים שאין להן את זה. כל פעם אני פוחדת שהנה מגיע המשבר הראשון בגלל שלא היה לה כסף לתת לילדה.

זה ברור לנו. את רוצה להוסיף עוד משפט לסיכום? אנחנו חייבים להתכנס לקראת סיום. הנקודה הזאת של שיקום תעסוקתי זה משהו שצריך לקחת לתשומת לב. את רוצה לסכם ולבקש בשם הבנות, בשם האמהות?

כל עניין הבירוקרטיה הוא מאוד קשה. אני לפעמים מלווה אמא לביטוח לאומי כי מאוד קשה לה להציג את עצמה. היא אמורה לקבל השלמת הכנסה. אז אם כבר כולם מתגייסים אז לא להכשיל את התהליך – ללכת לקראתן.

תודה. אמרת דבר מאוד חשוב שדיברנו עליו גם קודם – ההתגייסות של כל המערכות ופירוק של חסמים בירוקרטיים וקשים. זה קיים אצל כל אזרח שהולך למשרד ממשלתי ומנסה לממש את הזכויות שלו, אז לא כל שכן אישה שעברה משבר מאוד גדול, והיא מוחלשת מלכתחילה. שמעתי משהו מאוד נחמד שעכשיו מנגישים שירותים באינטרנט. זה נחמד, אבל יש הרבה אוכלוסיות בחברה הישראלית שלא נגישות לאינטרנט בכלל. ישב כאן לפני שבוע אחד הגורמים הבכירים באחד ממשרדי הממשלה ואמר, אנחנו מנגישים ומנגישים – אבל מה לעשות שיש כאן אוכלוסיות שלא נגישות גם לאינטרנט. אולי אפשר לעשות מסלולים ירוקים שיכולים לסייע להם.


רצתה להתייחס לדברים גלית נעים רוזנברג, בבקשה.

אני רציתי להדגיש כמה מן הדברים שאמרה רות. קודם כול לגבי הקצבת הזמן. מכורים מקבלים הבטחת הכנסה ללא הגבלה, וברגע שהם מתחילים תהליך שיקומי אנחנו מוגבלים בשנה, כל חודשיים-שלושה אנחנו צריכים לקבל הארכה, שזה גם קשור לאמהות; אנחנו כל חודשיים-שלושה צריכים לקבל אישור הארכה. ובאמת, אם מדברים על טיפול הרבה יותר ארוך לאמהות האלה ואיזשהו שיקום תעסוקתי ואימהי, ההקצבה הזאת בזמן כל הזמן נושפת בעורפנו.

יש דיפרנציאציה בין הקצבה של מכורים להקצבה של שיקום?

- - -

כל עוד את משתמשת בסמים את מקבלת הבטחת הכנסה ללא הגבלה- -

זה לא נכון.

זה הרבה אנשים שמוצהרים כבלתי ניתנים להשמה לצמיתות. זה מסלול מאוד מסוים. במסלול השיקומי זה מותנה – רוצים לתמרץ את היציאה לעבודה- -

על-ידי גריעת הקצבה מתמרצים אותה לעבוד?

לא. אבל קודם כול מתנים את קבלת הקצבה בהשתלבות במסגרת טיפולית שיקומית. אז שנה זה המסגרת, חצי שנה נוספת הפיקוח נותן – עד שנתיים. בזמן הזה בן אדם אמור להיות משולב במסגרת טיפולית שיקומית לקראת יציאה לעבודה, ואנחנו רוצים אנשים יצרנים וכמה שפחות תלויים בגמלאות. יש כאן איזשהו רציונל. יש כאן גם ועדות חריגים. אז צריך לראות את - - - שעומד מאחורי זה.

אם מדברים על שיקום תעסוקתי ארוך טווח זה מאוד בעייתי ללמד במשך שנתיים אמא שאין לה כישורים אימהיים גם לצאת לעבודה, גם ללמוד מקצוע וגם לגדל את הילד. היא צריכה להתגבר גם על חסרים שהיא הגיעה איתם.

מדברים על פרק הזמן. זה משהו שעלה כאן מצד כמה וכמה גורמים.

היא יכולה לקבל את זה אחר כך כשהיא יוצאת ליחידה אמבולטורית בקהילה.

היא יכולה להמשיך לקבל הבטחת הכנסה.

היא מקבלת הבטחת הכנסה אם היא שוהה גם במרכז יום או אם היא שוהה- - -

ואם היא מרוויחה 3,500 שקלים אז הם גורעים לה את זה וגם את המזונות. בקיצור, עם 3,500 שקלים בואו נסתכל על עצמנו במראה עד כמה רחוק אנחנו יכולים להגיע עם 3,500 שקל בחודש.

קצבת הבטחת ההכנסה ניתנת לזמן שבן אדם נמצא במסגרת טיפולית שלא מאפשרת לו יציאה לעבודה.

זה בסדר, זה ברור. ההגדרות מאוד ברורות.

אני לא מגנה על ביטוח לאומי, אני רק אומרת דבר שאני יודעת.

ההגדרות מאוד ברורות. הבעיה היא עם היישום שלהן ועם ההתאמה של ההגדרות האלה למציאות ולצרכים. יש פער עצום בין המציאות והצרכים לבין ההגדרות. בסדר, ההגדרות חשובות וחשוב לעודד אנשים ליצרנות, אבל יחד עם זאת צריך להתייחס בצורה דיפרנציאלית לקבוצות מוחלשות שעברו תהליך מאוד טראומטי. אולי כאן זה המקום שלנו כמחוקקים לעשות את ההתאמות.

בייחוד אמהות עם ילדים.


עוד מילה לגבי נושא של ביטוח לאומי. מגיעים אלינו לפעמים גם ילדים לא מוכרים.

מה זה "ילדים לא מוכרים"?

היו לנו מדי פעם ילדים שאיכשהו הגיעו לארץ, האם לא הצהירה- -

הגיעו עם האם או נולדו פה?

חלקם נולדו פה, חלקם לא נולדו כאן. יש תהליך קשה של ההכרה בהם כתושבים: הם צריכים לעבור בדיקת רקמות. אנחנו יודעים שנשים שעוסקות בזנות ומשתמשות בסמים מחביאות את הילדים, בורחות מבתי החולים. אנחנו רואים את זה. עכשיו היה לנו מקרה של ילד מטופל שלקח לנו המון זמן עד שהכירו בו- -

כדי שתהיה לו תעודת זהות.

שתהיה לו תעודת זהות, שהוא יהיה מוכר במדינה.

אתם לא הייתם בישיבות הקודמות, ואנחנו הפצנו את זה בין הארגונים, ולכן אני אומרת שוב שאם יש בעיות נקודתיות אנחנו מבקשות להפנות אלינו. אנחנו בקשר עם משרד הפנים. יושבת כאן מיכל שהציעה שאם יש מקרים אקוטיים שצריך התערבות מידית שלה, היא מאוד מגויסת ונכונה. תודה רבה על כך.


נציגי משרד הבריאות, רציתם להתייחס, בבקשה.

הרבה סקטורים לא הגיעו לשיקום מתוך קלון חברתי. פה דנים בשיקום, לא בחוקים ולא בהכללות. כמו שהיחידה לשיקום האסיר מתמקדת בנראטיב השיקומי בלי קשר לשאלה אם הוא בחר להיות אנס, סוחר סמים או סרסור, היחידה לנפגעי סמים מאפשרת לאדם להגיד שהוא נפגע סמים ולא חשוב אם הוא בחר לקחת את השרשרת של אמא שלו או לא לשלם את החשבונות של הילדים או לפגוע בהם. אני מבית של מכורים אז אנחנו מכירים את זה היטב. זה מאפשר להשתקם.

אני קושר לזה את הנשים כי המסה הקריטית של נשים בזנות זה לאו דווקא המכורות, זה אמהות חד הוריות, והן מבחינתי מקשה אחת גם עם המכורות. אילו הייתה יחידה הייתה פונקציה ולא שמיכת טלאים בין עמותות חיצוניות לבין גופים ממשלתיים כמו בלוינסקי. אם הייתה פונקציה של יחידה לנפגעות זנות – אז לא היה חשוב בכלל לדון בשאלה האם זה מבחירה, האם היא עובדת או לא עובדת. ברגע שיש הבנה שהיא נפגעת מהזנות זה מאפשר לה לצאת החוצה. רוב הנשים היום בזנות מתוך הקלון הזה, ואין להם נראטיב לנצח בו, כי כשהיא יוצאת החוצה הן מסתירות את זה מהילדים, מהחברה. למשל אדם שהיה אסיר או נרקומן יכול להגיד בגאווה שהוא התגבר על התמכרות בסמים או על שגרה של פשע, והוא מקובל חברתית. לאישה בזנות עדיין אין את זה. אילו הייתה פונקציה של נפגעות זנות המונח הזה היה מאפשר להן גם נראטיב שיקומי אחר כך בחיים בחוץ, להכיר בהן כשורדות, כראויות לקבלה חברתית. תודה.

רציתי להוסיף שתי נקודות ממש בקצרה. אפרופו השיח לעניין השיקום התעסוקתי חשוב להגיד שגם נשים שהשתקמו כמו רות, ואני לא מכירה את תלוש המשכורת שלה, אבל אני מכירה את תלושי המשכורת של מדריכות ומנטוריות שעובדות בשירות המדינה ובנציבות המדינה, וגם שם הן היו זקוקות לשיקום תעסוקתי. הן כולן מקבלות תוספת חוק כי הן מקבלות שכר מינימום. אם נלך עם זה עוד יותר קדימה, ברור שאי אפשר לשחק במוסר הכפול הזה ולהגיד שאנחנו נותנים הכול כדי לשקם, ומצד שני לא הכול, כי כשמכניסים עובדת למשרד הבריאות או למשרד החינוך או הרווחה שמגיעה מרקע כזה ברור שאין לה ותק תעסוקתי שיעלה לה את הדרגה. כשמכניסים אותה לדירוג מנהלי, והיא לנצח תישאר בדירוג מנהלי היא לעולם לא תרוויח משכורת שתאפשר לה לא להצטרך לתוספת חוק. אפילו לא לנשים שהן עדיין לא מועסקות. כבר כשהן מועסקות הן מרוויחות מאוד מעט. אפילו רות – אנחנו לא מכירות ולא ראיתי את התלוש שלה. צריך גם את זה לזכור, שאם אנחנו רוצים להחזיק נשים בתוך המערכת כדי שיעזרו לנו לעזור לנשים אחרות, גם אותן צריך לתמרץ.

הן צריכות לקבל שכר שיכבד אותן ויאפשר להן לחיות בכבוד.

דבר שני שרציתי להגיד שהוא לא קשור לדיון, אבל אני לא יכולה להתאפק מלהגיד אותו: נתקלנו אתמול בתופעה מאוד מכעיסה ברחוב שכבר נתקלנו בה בעבר, שעובדת מכורה לסמים בזנות, ברחוב הידוע לשמצה, בפתח בית הבושת מקבלת דוח מהמשטרה על סך 1,000 שקל על כך שהיא עישנה במקום ציבורי. אני פניתי אתמול טלפונית לאורית שלא נמצאת כאן וגם לרחל גרשוני, ואנחנו נכתוב על זה מכתב חמור. סרקנו הבוקר את הדוחות, ויש לי שלושה דוחות על עישון במקום ציבורי. אני יודעת שבית בושת הוא לא מקום ציבורי, אלא מקום לא חוקי, ואני מצפה שהמשטרה תסגור מקום לא חוקי. חשוב היה לי להגיד את זה כדי שכולם ישמעו, כי הייתי רוצה מצד הוועדה הזאת גב למאבק הזה מול המשטרה לביטול הדוחות האלה וגם לבדוק למה כששוטר מגיע לבית בושת הוא לא סוגר את בית הבושת.

ליאור, אתה רוצה להתייחס? לעיקרון, לא לנושא.

הייתי שמח לקבל את הנתונים האלה לפני הוועדה ולא לזרוק פה פצצה על השולחן.

אני ניסיתי אתמול להתקשר לאורית והשארתי לה הודעה.

בסדר, אנחנו לא מדברים על המקרה הספציפי.

גם הטלפון שלי ידוע, ואפשר היה ליצור איתי קשר. לזרוק פה פצצה על השולחן כשהנושא בכלל לא נוגע לנושא הזה. אם היא פונה אליי בנושא הבריאות- -

גם נושא השכר לא קשור, אבל זה קשור. עובדה שהגענו לכאן.

לא נפתח דיון בתוך דיון.

זה באמת נושא ארוך. אני לא יכול להתייחס למשהו שלא ידעתי עליו.

תקבל את כל הנתונים.

אני מבקשת לסכם את הישיבה. יש כאן נושא שעלה בתחילת הדיון: הקמת מסגרת אשפוז. אני מבינה שגם במשרד הבריאות יש הבנה שיש צורך במסגרת כזאת. משרד הבריאות מוכן להתגייס לשם כך ולפעול בתוך המערכת. אנחנו נפעל, כמובן, מול שר הבריאות ומול שר הרווחה כדי שתהיה גם קורלציה וקשר בין שני המשרדים לפחות בתהליך הזה שהוא מאוד חשוב.

ציר נוסף שעלה בדיון הוא איסוף הנתונים. אני חייבת לומר שזה היה די מורכב לאסוף נתונים, ואני מבינה שגם בין משרדי הממשלה לבין עצמם יש קושי בהעברת נתונים. חייבים לפתור את זה.

הייתה לי שיחה עם מנכ"ל המשרד, והוא אמר שאתם יוצאים עכשיו לסקר של נשים שהן קורבנות זנות בישראל. אני מברכת על זה. זה אחד הנושאים שעלו בדוח מחלקת המדינה בשנה שעברה, ואני מברכת על היציאה לדרך ועל כך שאתם מקיימים סקר על קורבנות זנות בישראל. אני מקווה מאוד שבתוך פרק זמן סביר, כמו שאמר חברי ד"ר דור, תוכלו לבוא ולהציג בפנינו גם את הנתונים. וכמובן, למצוא פתרון להעברת נתונים בין משרד הרווחה לבין הרשות למלחמה בסמים, בין משרד הבריאות לבין הרשות למלחמה בסמים.

משרד הבריאות- - - אין לנו בעיה.

איפה אי אפשר? אני מנסה להבין. יש חשיבות לאיסוף הנתונים, לדעתי, גם בשביל התיעוד שלכם והבחינה שלכם את עצמכם.

כרגע השירות לטיפול בהתמכרויות סיים לעשות איסוף נתונים ארצי לגבי פילוח של מספר אוכלוסייה של מבוגרים, נשים, בני נוער.

השאלה אם - - -

הכול כבר אצל מנהלת השירות.

בסדר. העליתי נושא שצריך לטפל בו. אנחנו מדברים פה על רצף טיפולי. לדעתי, אתם צריכים לשבת ביניכם. אני מוכנה לפתוח את הוועדה לדיון על שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה לבין כל הגורמים המקצועיים כדי ליצור רצף מהרגע שאותרה קורבן הזנות שמכורה לסמים או לאלכוהול ועד הרגע שהיא עוברת לאשפוזית, מלווה מהאשפוזית לתהליך השיקומי חזרה לקהילה. גם בתוך מדינת ישראל אנחנו חייבים לדאוג לחזרה בטוחה.

הבנות שהגיעו לדבר כאן ולהציג את נקודת מבטן דיברו על הצורך האקוטי בשיקום תעסוקתי. במשרד הרווחה יש יחידות שלמות שעוסקות בשיקום תעסוקתי, בתמ"ת יש יחידות. אני חייבת לומר לכם שיש הרבה מאוד תקציבים לדברים האלה. אני מניחה שאם תהיה תוכנית ברורה אפשר יהיה לעבור עם זה הלאה למשרד התמ"ת ולמשרד הרווחה ולדאוג שיינתן מענה.

פונות אלינו הרבה נשים בהיריון שלא יכולות להיכנס לאשפוזית.

כשאמרתי "אשפוזית" הכוונה שלי הייתה אשפוזית לנשים בלבד שתהיה פתוחה לנשים בלבד ותיתן מענה לנשים בכל הטווח.

היום אין אפשרות.

זאת הדרישה שלנו.

אני מציע לא לפתוח פה נושאים. כרופאים אנחנו לא רוצים שהן תיגמלנה בזמן ההיריון. צריך לחשוב על זה.

הרעיון הוא לתת מענה לנשים לעבור את תהליך הגמילה. כמובן, הסדרת מעמדן של נשים שמעמדן טרם הוסדר, והמענה שהחלטתם עליו, רווחה ובריאות. אנחנו צריכים גם לקבל לוחות זמנים מתי אתם מתכוונים ליישם את ההחלטה שהתקבלה בוועדה הבין-משרדית.

ועדת מנכ"לים צריכה לאשר את זה.

הבנתי. זה אומר שעכשיו אני צריכה לפנות למנכ"ל משרד המשפטים.

כמובן, שיתוף הפעולה בין משרד הרווחה לבין מסגרות שמאפשרות טיפול באמהות – הבנתי שיש איזשהו קושי בהפניה של אמהות?

יחידת האמהות במשרד הרווחה מממן אותן. זה שייך למשרד הרווחה.

אוקיי.

אני רוצה לחדד את הצורך ביצירת גוף או פורום שירכז את הטיפול באישה המכורה מהכניסה שלה ועד החזרה הבטוחה. תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה ב-12:05