com_alex

2010-02-15Liraz



הכנסת השמונה-עשרה נוסח לא מתוקן

מושב שני

פרוטוקול מס' 158

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

מיום שני, כ"ד שבט התש"ע ( 8 בפברואר 2010), שעה: 10:30

סדר היום: ציון 75 שנה לפטירת הרב קוק ז"ל

זבולון אורלב – היו"ר

זאב אלקין

אורי אריאל

חיים אמסלם

דניאל בן סימון

מיכאל בן ארי

יעקב כץ

רונית תירוש

ד"ר שמשון שושני – מנכ"ל משרד החינוך

אלי פריד – משרד החינוך

שמריהו הרמן – מנהל האגף לתרבות תורנית, משרד החינוך

הרב אבי גיסר – יו"ר מועצת חמ"ד, משרד החינוך

אתי אורלב – סגנית ראש מינהל החמ"ד, משרד החינוך

לאה שקלאר – היחידה לשוויון בין המינים, משרד החינוך

שאול פאר – דוברות משרד החינוך

תמר טוכלר – מנהלת מרחב ת"א, המועצה לשימור אתרים

הרב יעקב שפירא – ראש ישיבת "מרכז הרב"

הרב יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן

הרב צפניה דרורי – רבה של קריית שמונה וראש ישיבת ההסדר בקריית שמונה

הרב יעקב פילבר – ראש המכון לחקר משנת הראי"ה

הרב אריה שטרן - ראש מכון הלכה ברורה, רב בקטמון ירושלים

הרב יוחנן פריד – "בית הרב קוק"

הרב יחיאל וסרמן- ראש המחלקה למיזמים חינוכיים בתפוצות, ההסתדרות הציונית

העולמית

הרב יהושע קמפינסקי - מנהל תיכון הרא"ה ברמת-גן

פרופ' שלום רוזנברג - האוניברסיטה העברית

אורית אביטל - רכזת פרויקטים ומיזמים לשירותים תורניים בתפוצות, ההסתדרות הציונית

העולמית

מאיר אליטוב - מנהל בית-ספר הרא"ה בשדרות

תמר אלמסי - מחנכת בבית-הספר הרא"ה בשדרות

יהודית צבאן - מחנכת בבית-הספר הרא"ה בשדרת

יוסף ברמסון - "בית הרב"

אברהם טייץ - "בית הרב"

רבקה פופולנסקי - "בית הרב"

אסתר נחמה פרידמן- "בית הרב"

יהודית פרץ - "בית הרב"

איתמר צבאח - "בית הרב"

יערה שנירר - "בית הרב"

רוני שטיינר

ניסן סלומינסקי

שמעון ז'יטניצקי –שותף מנהל משרד רו"ח

הרצל בן ארי – ראש מועצה מקומית קרני שומרון

שלמה סירקיס – עו"ד

מנחם קמפינסקי - סטודנט

שמואל קמפינסקי - סטודנט

חיים כץ – מזכיר ישיבת "מרכז הרב" בירושלים

הראל כהן – מנכ"ל הוצאת "אורות" לכתבי הרב קוק

מנהלת הוועדה: יהודית גידלי

קצרנית פרלמנטארית: אושרה עצידה











ציון 75 שנה לפטירת הרב קוק ז"ל

מורי ורבותי, ברשות הרבנים, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת של ועדת החינוך, התרבות והספורט לציון 75 שנה לפטירת מורנו הראי"ה קוק זצ"ל.

השנה ימלאו 75 שנה לפטירתו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, רבה הראשון של ארץ-ישראל, מייסד הרבנות הראשית ומקים היסודות של הציונות הדתית. הראי"ה קוק זצ"ל נולד בט"ז באלול תרכ"ה 1865 בעיירה גריבה שבלטביה. כבר בנעוריו הצטיין בלימודיו, בחריפותו, בבקיאותו בש"ס ובפוסקים. מילדותו נשא אהבה גדולה לארץ-ישראל. הוא הושפע בעניין זה מרבותיו גדולי התורה ומראשי ישיבת וולוז'ין, שהיו כידוע חובבי ציון.

בשנת תרס"ד, 1904, זכה לעלות ארצה והחל לכהן כרבן של יפו והמושבות החדשות שבסביבתה. עכשיו הוועדה הזאת עוסקת גם במאבק כדי לשקם את בית הרב קוק, ובית הכנסת שהרב קוק התפלל בו ביפו.

הוא נקשר בקשרי נפש עמוקים לאנשי קהילתו ביפו ולחלוצים במושבות החדשות, וכך היה למנהיג ולמורה דרך ליישוב כולו, ובעצם כיהן כרב המושבות כולן.

כמנהיג הרגיש אחריות כלפי כל היישוב, דתיים וחילונים כאחד, והקדיש את כל כוחותיו להתפתחות הרוחנית של התושבים על-ידי לימוד תורה וקיום מצוות. יחד עם זאת, ראה חובה לעצמו לדאוג לעלייה לארץ וליישובה.

בהקדמתו לספר "שבת הארץ", ולביסוס היתר המכירה בשמיטה המאפשר לאכול גם מתוצרת הארץ בשנת שמיטה, הוא כותב: "וכל אשר רוח ה' מפעמו, יחיש להיות מהבונים הראשונים הבונים בניין האומה בארץ חמדת עולמים".

בשנת תרע"ד, 1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, היה בשליחות לחוץ-לארץ, ושהה שם כשש שנים. במסגרת זו הגיע ללונדון ועזר למאמצים של יהדות לונדון לגאול את ארץ-ישראל מידי הטורקים. וכך כתב להם בכרוז שהוציא לבתי-הכנסת באנגליה: "את גזלתנו אנחנו תובעים בשלמות" - הכוונה לארץ-ישראל - "העוולה הקורעת שחקים מוכרחת להיתקן כולה. ארצנו הקדושה, היקרה, מלאת ההדר והפלאות, מוכרחה לחזור אלינו לגמרי".

כשהתפרסמה הצהרת בלפור אמר הרב קוק באחת האספות: "לא באתי להודות לעם האנגלי על הצהרתו שנתן. באתי לברכו בברכת מזל טוב לאור המאורע שאנגליה זכתה שממנה תצא הצהרה זו לישראל".

בשנת תרע"ט, 1919, כשנסתיימה מלחמת העולם הראשונה, חזר הרב ארצה ונתמנה להיות רבה של ירושלים. לא עבר זמן רב והוקמה על-ידו הרבנות הראשית הקיימת עד היום על פי חוק, והוא נבחר למשרה הרמה שזכה לה בימיו: הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל. אין ספק כי תקופה זו של הרב הראשי לארץ-ישראל היתה תקופת הזוהר של מעשיו ומפעליו.

כידוע, הרב גם הופיע מספר פעמים בפני ועדות חקירה שהאנגלים שלחו לארץ-ישראל, ותמיד עורר יראת כבוד בנאומיו בפני הוועדות הללו כשתבע בתקיפות את זכותם של היהודים על ארץ-ישראל ועל המקומות הקדושים, ובמיוחד על הכותל המערבי, וידוע מאמרו "מאחורי כתלנו" - יראו וידעו.

הרב ראה בראשית ההתיישבות התחלת חזון קיבוץ גלויות, בלשוננו "אתחלתא דגאולה" – או יותר נכון, בלשונו "אתחלתא דגאולה" – ואף הרבה לעשות בתחום זה. הוא שלח שלוחים לגלות תימן ואיגרת בידם, וקרא לאחים שבתימן לעלות לארץ הקודש, קריאה אשר הביאה אלפי עולים בכנפיה. מאות רבות של רבנים ושאר כלי קודש שהתגוררו ברוסיה ניצלו על-ידו באמצעות סרטיפיקטים מיוחדים שהוציא בשיתוף השלטון הבריטי, ובעצם היה מפעל של איש אחד.

ביתו של הרב קוק נעשה אכסניה לתורה ולחוכמה, לעצה ולעזרה. אנשי רוח ומנהיגים באו לשמוע תורה מפיו. אף כי לבו של הרב היה נתון לחלוצים בוני הארץ, הוא לא המתין לחלוצים האלה. הוא הלך אליהם, לדבר איתם, להתחבר אליהם מתוך קורת רוח ומאור פנים אשר באו יחד עם אור התורה והאמונה.

בימים ההם גדל היישוב בארץ ומושבים וקיבוצים חדשים הוקמו בעמק-יזרעאל ובגליל. עד היום חיים עמנו עדיין בניהם של מתיישבי העמק הזוכרים את המסע הגדול של הרב קוק יחד עם הרב זוננפלד ועוד רבנים מחוגים שונים בישראל - המסע הגדול בהתיישבות, עם רבנים שבאו מבין החומות שבירושלים וביקרו ברוב הקיבוצים והמושבים ושם קיבלו אותם בכבוד גדול. מי ייתן גם בימינו אלה ממש. הרב דיבר על לב המתיישבים, על ערכן הגדול של מצוות התורה ועל האור הגדול הגנוז בהן, ועל מצוות יישוב הארץ.

גאון גדול בתורה היה הרב קוק, ומכל קצות העולם פנו אליו יהודים לקבל הדרכה בתורה, בהלכה ובמחשבה. הוא כתב ספרים רבים, מתוכם התפרסמו עד כה כ-40 ספרים. יושבים פה בתוכנו רבנים שעוסקים בהוצאה לאור של ספריו. וכן, כתב מאות רבות של מאמרים בשאלות היהדות, בענייני ארץ-ישראל ובאמונה היהודית. בחיבוריו שנכתבו שנים לפני קום המדינה יש דברים רבים על ערך המדינה היהודית ועל קדושתה. כל הקורא ומעמיק בספרי הרב קוק זוכה להבין טוב יותר את ערכם של עם ישראל, של תורת ישראל, ושל ארץ-ישראל.

לשם חינוך הדור הצעיר הקים הרב את הישיבה שאנחנו קוראים לה עד היום ישיבת "מרכז הרב" - הישיבה המרכזית - שעד היום היא הישיבה המרכזית של הציונות הדתית, ואנחנו מתכבדים שהרב יעקב שפירא, ראש הישיבה, נמצא איתנו. בישיבה רצה לחנך את תלמידי ישיבתו להיות מנהיגיה של ארץ-ישראל החדשה. בנוסף ללימוד הגמרא הנהיג בישיבתו לימוד תנ"ך ומחשבת היהדות. הוא שאף להקים דור של תלמידים שמתוך חוכמתם בתורה ובמחשבה ימצאו תשובה לכל השאלות של הזמן החדש, לבעיות ההתיישבות החקלאית החדשה, ולחינוך הדור הצעיר שקם בארץ. ואומנם, לאור תורתו קמו ליישובים רבנים ומנהיגים חשובים, סופרים ועיתונאים, שהיתה להם השפעה רבה על הדור.

בג' באלול התרצ"ה, 1933, בהיותו אך בן 70 שנה, נפטר הרב קוק בירושלים. קהל של רבבות ליווה בדאבון לב ובחרדת קודש את הרב למנוחת עולמים. ההלוויה עברה ברחובות ירושלים ואחר כך יצאה את העיר, סובבה את חומות העיר העתיקה והגיעה להר-הזיתים. שם, בבית-הקברות העתיק, ניצבת על קברו של המנהיג הרוחני הגדול מצבה המשקיפה על ירושלים העתיקה והחדשה אשר כה רבות עשה למענה.

מילים ממש קצרות, על קצה המזלג, על עיקרי משנתו הציונית והדתית נאמר כאן בישיבה הזאת, ועל העקרונות של מורנו הרב קוק נדבר בישיבה הזאת. על כן, באנו להתכנס כאן לדבר על משנתו של הרב, על מורשתו, ועל הנחלת ערכיו גם לדורנו בתקופה הנוכחית.

אני אכבד את ראש הישיבה, הרב יעקב שפירא, לפתוח. לאחר מכן, מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שמשון שושני שמכבד אותנו בהשתתפותו בישיבה.

ברשות הרבנים, ובראשם רבותי שזכיתי ללמוד אצלם את תורת הרב קוק, הרב צפניה, והרב פילבר, והרב אריאל, יושב ראש הוועדה וכל האורחים. אני לא רגיל להאריך בדיבור, על אחת כמה וכמה כשמקציבים את הזמן למספר דקות. נעשה את זה בצורה קצרה יותר.

בנו של הרב, הרב צבי יהודה, מצטט דברים שהרב זצ"ל הרב קוק כתב על עצמו בצוואתו: "אני מבקש לא לכנותי בכל תואר שהוא, מלבד התואר הרב". אני חושב שיש משמעות מאוד עמוקה למה שהרב ביקש על עצמו. אני חושב שהרב רצה להביע בזה כי אצלו "הרב" זה לא היה שם התואר לאישיות או למעשים שהוא עשה, אלא זה היה שם העצם של הרב קוק. הוא היה רב במהותו, לא רב בתור תואר או בתור איזשהו תפקיד, אלא כפי שהוא הגדיר את עצמו בכל האגרות: "עבד לעם קדוש". ומכוח כך שראה את עצמו כעבד לעם קדוש הוא הצליח להטביע את החותם הדתי על כל המהלכים וכל שטחי החיים של היהדות, הן בגולה והן בתקומת ישראל בארצו, וגם במדינתו בהיותו מנהיג ולא מונהג.

הרבה אנשים התייחסו לתורתו של הרב קוק כמיסטיקה, כאדם לא ריאלי, מעל הרציונאל, שם נרדף לאותם אנשים שעוסקים בעולם האצילות ולא בדברים של עולם המעשה. אולם, מי שמתבונן במבט לאחור במציאות רואה כי כל פועלו של הרב קוק הוא ירד גם לפרטי הפרטים של כל ענייני הציבור. הוא עמד בקשר עם כל המנהיגים בשלל התחומים, גם של קודש וגם של חול.

כפי שהזכיר פה חבר הכנסת אורלב, על כולנה היה ייסוד הרבנות הראשית לישראל. איך היתה נראית היום מדינת ישראל ללא המוסד הרשמי של המדינה של הרבנות הראשית בישראל? הרב זצ"ל לא רק יצק את התכנים הרוחניים למהלכים שאנחנו קוראים להם מהלכים פוליטיים, אלא גם דאג להקים מסגרות כדי ליישמן. ועל כולנו - תסלחו לי שאני קצת גולש - הישיבה שהוא הקים ישיבת "מרכז הרב",שהוא ראה בה מגדלור לאהבת התורה, ולאהבת ישראל.

באחד מאיגרותיו כותב הרב קוק אל יהודי שהיה מודאג מכך שבניו סטו מדרכו. אומר לו הרב כי: "יש לחבקם ולקרבם ולאוהבם, וחס וחלילה לא בדרך של ריחוק ומשטמה, כי הדור הזה" - כפי שראה אותו הרב קוק – "הוא בועט במה שלא הוגש לו בצורה מרוממת המתאימה לנפשו הגדולה".

הרב "הנזיר" שהיה גדול תלמידיו של הרב קוק מספר על עצמו בהקדמה לספר "אורות הקודש" כי ההידבקות שלו ברב זצ"ל לא היתה בגלל שהוא שמע ממנו איזה רעיונות מרוממים ששבו את נפשו, אלא מתוך כך שהוא התרשם מעצם אישיותו. כשהוא שמע אותו מתפלל, כשהוא שמע אותו אומר את העקידה הוא הרגיש שהיהודי שניצב לפניו תוכו כברו. רב צבי יהודה זצ"ל אמר באחד משיעוריו כי גם הביאורים של הרב קוק לסדר התפילה כפי שהודפס בספר "עולת ראי"ה" לא היו ביאור על התפילה, אלא כך הוא עצמו התפלל - תוכו כברו.

אחד הנושאים המרכזיים שהרב קוק עסק בהם היה נושא החינוך. אני אצטט כמה קטעים מאגרת שנקראת "אגרת החינוך של הרב". כותב הרב כך: "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת. הנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר, וכך הוא מאז שהחל אברהם אבינו לקרוא בשם ה'. דווקא תלמוד תורה, ולא ידיעות אחרות שאינן מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים, ולא לעשותו טוב וישר לפני ה' ואדם, זוהי הדרך העתיקה שבה התהלכו אבותינו מעולם. ורבים מהם מאוד לדאבוננו אשר שכחו את צורת החינוך העיקרית שלנו, וישכיחו מבתי לימודיהם את הראשיות של מטרת היושר והטוב, ואת הקריאה בשם ה' הקשורה בה, ויטביעו את חותם החינוך כולו רק על הכשרת החיים הזמניים במלחמתה ותאוותיהם." וכך בהמשך האיגרת: "גם אלה אשר החיים הכבידו עליהם את תוקפם והם מרגישים לחץ כבד ברוחם בדאגה לחיים הזמניים של בניהם, אל נא ישכחו כי לא שפות זרות, ולא לימודים שמגמתם היא ההכשרה החומרית הם יצאו מציון, אלא כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אני חושב שהדברים האלה של הרב יפים היו לשעתם, יפים גם לדור שלנו, בפרט בוועדה המכובדת הזאת שנקראת ועדת החינוך של הכנסת שבעיני רבים שכמוני יש לה את התפקיד הגדול והחשוב ביותר שיש בכנסת, ולאו דווקא בגלל שזבולון אורלב הוא היושב ראש, אלא מצד התוכן כשלעצמו.

אני ממליץ שוועדת החינוך ודאי תמצא את המסילות ואת הדרכים הנכונות ביותר להשתית את החינוך הקיים במדינת ישראל וממנו גם לגולה על האיגרת הזאת, לדעת להבחין בין טפל לבין עיקר, לדעת מה המהות של החיים שאנחנו עליהם רוצים לגדל את הדור שלנו. אין לנו דבר יותר יפה מתורתו של הרב קוק, ויותר מיראתו הקודמת לחוכמתו שישמש לנו לסמל ולדוגמה. תודה רבה.

תודה רבה לרב יעקב שפירא ראש ישיבת "מרכז הרב". כשתכננו את הישיבה רצינו לתכנן אותה כך שיהיו לנו שני חלקים: חלק אחד: הרב קוק כמנהיג רוחני כפוסק וכהוגה דעות, ובחלק השני המורשת החינוכית. חברי הכנסת שכבר נרשמו לדיון, ישתלבו כהרגלנו בין הדוברים.

יפתח את החלק של הרב קוק כמנהיג תורני וכהוגה דעות מורנו רבה הראשי של רמת גן הרב יעקב אריאל.

כבוד יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות חבר הכנסת זבולון אורלב, כבוד ראש ישיבת "מרכז הרב" הרב שפירא, כבוד מנכ"ל משרד החינוך מר שושני, מורי ורבותי, אי אפשר לדחוס בכמה דקות את הגותו העצומה של הרב קוק שעד היום - 75 שנה לאחר פטירתו - ממשיכים לחקור אותה לעומק. נכתבו על זה מאות ספרים ומאמרים, ועדיין לא גמרו ולא יגמרו גם כן.

אני רוצה לעמוד על שתי נקודות מרכזיות בהגותו שמהן מתפתחות כל ההשלכות האחרות. אשתמש בלשונו של הרב קוק: יסוד אחד – האחדות הכוללת. היסוד השני – האחריות העולמית. האחדות הכוללת זו התפיסה המונותיאיסטית היהודית שאומרת שה' אחד, אבל לא בצורה הפשוטה. יש אמונה יהודית בסיסית המאמינה באל אחד. אבל, אל אחד זה הרבה יותר מאשר אחד, כי אחד זה אחדות. לא בכדי נקרא ה' בשם שלום. שלום בעברית היא מילת קודש. יש המקפידים לא לכתוב אותה בצורה מלאה, כי פירוש המילה שלום הוא שלמות. מכאן תפיסת העולם מרחיקת הלכת שאין בעולם הזה סתירות - עד כמה שזה ייראה מוזר – טוב ורע, יהודים גויים, יהודים בתוכם לבין עצמם, מפלגות שונות, חרדים וחילוניים, ציוניים-לא ציוניים. כל עם ישראל כולו מהווה יחידה שלמה אחת כמו שכל העולם כולו מהווה יחידה אחת. יש סתירות בעולם, אי אפשר להתעלם. אבל, הסתירות האלה הן יותר שטחיות, הן נראות יותר על פני השטח מכפי שהן באמת בעומק. מכאן תפיסת האחדות המיוחדת של הרב קוק. כאן אהבת ישראל שלו שהוא אומר שזה לא סתם סנגוריה, אלא זה מקצוע עמוק בתורה - להבין מה המשמעות העמוקה של איך לראות את האחדות למרות הסתירות הקיימות על פני השטח. הן לא קלות, והוא לא התעלם מהן.

ומכאן ליסוד השני – האחריות העולמית. אחדותו של האלוקים היא לא אחדות סטטית, היא אחדות דינאמית. העולם כולו נברא בצורה דינאמית. אין עולם סטטי, העולם חי. אחד הכינויים של אלוהים הוא חי העולמים. הוא חי – לא במשמעות שלנו, במשמעות עמוקה יותר. המשמעות של חיות פירושה שכל הזמן יש תסיסה, יש פעילות, יש דינאמיקה. מבחינה זו נדמה לי שהרב קוק היה הוגה הדעות הטוב ביותר של המודרנה. כי מהי השאלה של המודרנה? העולם כה תוסס, כל הזמן מומצאות המצאות חדשות, אין סוף לכל התפתחות העצומה של העולם. הקצב הוא אדיר, אנחנו נמצאים כל הזמן בתהליך שאנחנו לא יכולים לעצור אותו. מאין זה בא, ולאן זה הולך? מה המטרה של זה? האם זה סתם זרם שאנחנו חייבים לזרום איתו, ולא יכולים לפרוש ממנו בעל כורחנו, או שיש לזרם הזה איזושהי משמעות ומטרה? הוא השתמש בציטטה מפילוסוף יווני קליתוס שאמר: הכול שוטף. אבל, הוסיף לו מילה משמעותית ביותר: הכול שוטף ושואף. כל העולם נמצא בדינאמיקה, אבל דינאמיקה שיש לה מטרה. העולם שואף לקראת שלמות. ולמרות שאנחנו לפעמים רואים דברים בצורה הפוכה כאילו העולם לפעמים מתרחק מהשלמות, כאן התפיסה הדיאלקטית שלו שאם העולם הולך, כמו ששמענו מבנו הרב צבי יהודה בזיגזגים, הדרך אל ההר לא יכולה להיות ישרה, היא צריכה להתפתל, פעם ימינה, ופעם שמאלה. לפעמים, היא גם נראית כנסוגה אחורנית, אבל בעצם זו ירידה לצורך עלייה. העולם צריך להגיע לתיקון, התיקון הטכנולוגי, התיקון החיצוני, הוא רק סממן חיצוני לשאיפה עמוקה יותר של תיקון פנימי של תיקון נפש האדם.

ומכאן האמונה בגאולה, העולם נגאל. לתמונה הזאת נכנסת כאן התפיסה הציונית שלו. הבסיס הראשון של האחדות הכוללת הוא שכל חלקי עם ישראל הם יחידה שלמה אחת. הבסיס השני הוא שהכול נמצא בתהליך של גאולה. הציונות היא התנועה שמחזירה את עם ישראל לא רק לארצו הפיזית, תפקידה להחזיר את עם ישראל גם לייעוד שלו.

גם לגבי התיקונים התרבותיים כמו חידוש השפה העברית, הרצון לחדש תרבות עברית, לא שהיתה הסכמה לכל מה שנעשה, אלא היתה לו ביקורת קשה מאוד על דברים שנעשו. אבל, הרעיון, הדרך היא להביא את כל הדברים האלה לקראת תיקון. לכן, צריכים להשתלב בתוך התהליך הזה. אבל, כמובן, לשפר אותו, לתקן אותו, לבקר אותו ממקום שהוא סוטה מהדרך, ולנסות להחזיר אותו לדרך הנכונה והשלמה שלו.

מכאן, אהבת ישראל הגדולה שלו, ולראות את כל חלקי האומה, ובכלל זה גם אנשים שלכאורה מתנגדים לדברים שהוא אומר. אבל, בסופו של דבר, גם ההתנגדות היא חלק מהתהליך. כדי שהתהליך יתקדם הוא לפעמים צריך לבקר את עצמו. טוב שיש ביקורת מצד זה, טוב שיש ביקורת מצד זה. טוב שיש התנגדות, אבל מתוך ההתנגדות של הכוחות השונים, והוא בהחלט משתמש במושג הפיזיקאלי הזה של שני כוחות מתנגדים שיוצרים את הכוח השלישי שבסוף הוא העולה מכל הכוחות כולם.

לדעתי, הביטוי המפורסם שלו: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש", מבטא בצורה העמוקה ביותר את תפיסת עולמו. לדברים יש השלכות מרחיקות לכת עד ימינו, ולכן הוא הוגה הדעות הרלוונטי ביותר לעם ישראל לכל רבדיו. הוא זה שמסביר מה אנחנו עושים פה, מה לנו פה, מי לנו פה, מה ייעודה של מדינת ישראל, מה ייעודו של עם ישראל, מה ייעודו של העולם כולו, ולאן הכול מוביל. הכול מוביל לקראת הגאולה השלמה שתהיה במהרה בימינו אמן.

תודה רבה לרב אריאל.

אני רק רוצה להפנות לתשומת ליבכם שעל השולחן הונחו חומרים של המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות, וראש המחלקה הרב יחיאל וסרמן יושב איתנו. שנת ה-75 הוכרזה גם בתפוצות ישראל, וראש המחלקה מטעם "המזרחי" שזכתה לברכתו של מרן הראי"ה קוק, דואג להפיץ את הערכות האלה. מי שרוצה עוד דוגמאות יכול לפנות לרב וסרמן.

הדובר הבא הרב צפניה דרורי מורנו ורבנו, רבה של קריית שמונה וראש ישיבת ההסדר.

כבוד יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אורלב, כבוד הרב יעקב שפירא ראש ישיבת "מרכז הרב", ישיבתו של מורנו, מר שמשון שושני, וכל החבורה הנכבדה הזאת. לכבוד גדול הוא לנו שוועדת הכנסת משמשת אכסניה למשנתו של הרב. נדבר על כמה פרטים שראוי להדגיש אותם היום ועכשיו.

הרב כותב באיגרת לרב יצחק אייזיק הלוי, תלמיד חכם גדול, היסטוריון חשוב, על סוגיה מסוימת שאולי היום היא כביכול לא אקטואלית. הרב מתכנן הקמת ישיבה בהיותו ביפו בראשית הדרך. ב-1909 הוא הוגה את הרעיון של הקמת ישיבה ביישוב החדש בארץ-ישראל, ובדרך הטבע הוא מתקשר לרב אייזיק הלוי שהוא איש ההשכלה הרחבה בגרמניה. הוא רוצה להציג בפניו את הדברים בצורתם העליונה ביותר. למה הוא רוצה להקים ישיבה? מפני שהוא רוצה להקים דור של תלמידי חכמים שיתאימו ליישוב החדש. הוא רוצה להקדים את הרפואה למצבה של התורה בירושלים של היישוב הישן - עולם של ישיבות גדול, חשוב. אבל, לפי דעתו של הרב, בעייתי מאוד. הוא לא יכול לענות תשובות לבעיות הדור. הם לא יכולים לשמש כרבנים ביישובים, הם רחוקים מתפיסה כזאת.

הרב יצחק אייזיק הלוי מתנגד. הוא רואה בעצם הקמת הישיבה ביפו סכנה לישיבות ירושלים. האברכים יעזבו את הישיבות בירושלים, ויבואו אצל הרב ליפו. עלולה להיות תקלה, וזה יוריד את קרנן של הישיבות הללו. והרב כאן מציג את עמדתו הברורה שאני לצורך זה אספר רק אנקדוטה שהיא שייכת לימינו יותר מאשר לאז. רבי שלמה זלמן אוירבך היתה לו טענה אל הרב צבי יהודה, ואת זה שמעתי מפי בנו. הוא אמר: הרב צבי יהודה הכניס בישיבה את הצעירים מהיישוב החדש, וביסס את כל הקשר אל הרב אל היישוב הזה, והזניח את היישוב הישן. תורתו של הרב היתה צריכה לבוא ליישוב הישן בדיוק כמו שבאה ליישוב החדש. כאילו הרב צבי יהודה ניתק את היישוב הישן. יש אמת מסוימת בדברים הללו, כי בשעתו רב צבי יהודה דאג שהחבורה שלנו שהגיעה ל"מרכז הרב" תגדל בצורה נפרדת, מיוחדת. הרב צבי יהודה האמין שדווקא מהחבורה של הציבור החדש אפשר יהיה לבנות את התורה כפי שהיא צריכה להיבנות.

למעשה, הדברים האלה נחזו על-ידי הרב זצ"ל במכתבו אל הרב יצחק אייזיק הלוי. אני צילמתי את האיגרת והיא נמצאת כאן, ומי שירצה יוכל לראות חלק ממנה. הרב מסביר את הדבר שרק מתוך היישוב החדש יכול לצאת תלמיד חכם הארץ-ישראלי. מוכרחים את הדור הזה שהוא דור חי, מלא חזון, מלא עשייה, מלא קשר לארץ-ישראל. הטיפוס החדש שגדל עכשיו בארץ-ישראל הוא יצמיח את התורה. והרב אומר את הדברים האלה ללא כחל ושרק. זאת היא הדרך, הם יצילו את הישיבות בירושלים. והוא אומר ככה: "אם לא תיווסד ישיבה חדשה, חלילה, אז צפויות הינן הישיבות הירושלמיות לירידה מצד התחרות של רוח ההרס והכפירה". בארץ ישראל יש רוח הרס וכפירה, מי שצריך לעמוד נגד ההרס והכפירה זה מי שיוכל לרפא. ההרס של הכפירה נובעת מזה שהציבור גם הירושלמי מצפים לניצוצות של ברק וחיים, והם רואים ביישוב החדש ניצוצות ברק של החיים. ולפיכך, צריך להקים ישיבה דווקא מבני היישוב החדש.

הרב מדבר על זה בשנת 1909 כשנדמה שעוד אין יישוב חדש, כשהעלייה השנייה רק מתחילה לטפטף לתוך ארץ-ישראל, מתחיל להיות דור של חלוצים חדש. אב,ל הרב כבר רואה את כל הצורך ליצור מנהיגות תורנית שצומת מתוך היישוב, ומתוך רוח החיים של הבניין והיצירה, מקושרת גם לחוכמות העולם, מקושרת לרוחב דעת, ויוצרת את הטיפוס החדש שצריך להנהיג את ארץ-ישראל. זו הסיבה שהרב הקים אחר כך את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים כשהוא נתמנה להיות רב ראשי של ירושלים, ואחר כך רב ראשי של ארץ-ישראל. הרב בא לירושלים ויצר בתוך המרכז הזה מול הישיבות הירושלמיות.

היו לו לרב גדולי עולם שצמחו בישיבות בירושלים. חברו ורעו היה הרב יעקב משה חרל"פ, מתלמידיו היה רב אריה לוין. אנשי ירושלים הוותיקים נצמדו אל הרב, והוא השתמש בהם כמקשרים אל הציבור הירושלמי, והשתמש בהם כבסיס לבניין הנוער החדש שהוא בנה בארץ-ישראל, הנוער שברח מרוסיה. הוא הביא אותם מכל תפוצות העולם, והקים להם ישיבה מירושלים.

ישיבת "מרכז הרב" היא, למעשה, גולת הכותרת של המנהיגות התורנית. הוא בנה תורה, הוא בנה את כל המערכת שתהא מערבת ברגש של הבחורים את רוחב הידע, את הבסיס האיתן מלמטה שידעו בהליכות עולמים, ומתוך קשר לתוך העולם הזה, ומתוך קשר להכרת הסדר בעולם. הם יגדלו בישיבה שכולה תהיה ישיבה של תורה, שהבסיס שלה יהיה כולו בסיס של תורה.

הביטוי הגדול ביותר שהרב מציג בדברים האלה זה כשהרב אומר: "כי למחיה שלחני, ידעתי כי למחיה שלחני ה' אל אדמת הקודש". אני בא עכשיו לארץ ישראל ואני מרגיש כמו יוסף שמגיע למצרים עוד לפני כל בית ישראל, והקדוש ברוך הוא שלח אותי למחיה לארץ ישראל, לאדמת הקודש. אני חייב להכין כאן עכשיו, בשנת 1900, את הרקע ואת הבסיס לכל החינוך שיהיה בארץ-ישראל ולכל התורה שתצמח בארץ-ישראל. כך הרב רואה את עצמו: "כי למחיה שלחני ה' אל אדמת הקודש, והנני מוצא לעצמי חוב קדוש לדבר כפי רוחי הפנימי". אני צריך להגיד את הדברים בצורתם הגלויה ביותר, ולבנות כאן בארץ ישראל מערכת חינוך אחרת לגמרי, מערכת תורה חדשה ומתגלה.

כך ראה הרב את עניינו, כך גם הרב כתב את כל כתביו כשהוא מבקש לסלול תורה שצומחת מתוך עולם התחייה של ארץ-ישראל, התחייה בכל המובנים. את הדבר הזה אנחנו צריכים להבין גם כאן עכשיו בוועדת החינוך כשאנחנו נציג את הדברים האלה. הרב חזה את הכול מראש. הוא ראה לפניו את כל התסבוכות שעתידות להיות עוד מעט בשברון הרוח האידיאליסטית בעולם. הרב מדבר על זה עוד לפני שהאידיאלים שמשכו את כל העולם, ומשכו את ישראל בתוכם, גססו. אז הם היו בשיאם, והרב אומר שעוד מעט הדברים האלה ירדו. וכשהרעיונות והשאיפות האלה יגיעו לכלל משבר, אם לא תהיה ליהדות האפשרות להציג את האידיאל הגדול, את המבט הרוחני השלם, יהיה משבר נורא בארץ-ישראל. אנחנו צריכים להיות מוכנים לקראת המשבר. למעשה, המשבר כבר התחיל בימיו במובן הזה שבת קמה באימא, כלה בחמותה, והחוצפה שיש בעולם. אבל, הרב רואה בזה שאיפה לרצון לתיקון, ואת התיקון אנחנו צריכים להעמיד בהעמדת שכבה רחבה של אנשים מלאי תורה ואמונה וגדלות רוח שהם למעשה יתנו את הפתרון לדור בזמנינו. הפתרון לדור לא יהיה על-ידי דברים קטנים. הדרך הזאת תבוא ותגדל את כולנו ליום הזה. בזה סיימתי את חלקי.

תודה רבה. חבר הכנסת אמסלם, בבקשה. אחר כך נמשיך עם הדוברים. פה בישיבה הזאת צריך להגיד חבר הכנסת הרב אמסלם.

כבוד היושב ראש, כבוד הרבנים, מנכ"ל המשרד, אני רוצה לדבר על הרב קוק דווקא כמי שלא גדל ולא חונך על מורשתו המיוחדת של הרב קוק בפאן האידיאולוגי שלה, אלא כמי שנחשף לגדלותו הברורה בתורה ובפסק הלכה.

רק הבוקר שמתי לב שהדיון בוועדת החינוך היום הוא בנושא ציון 75 לפטירתו של הרב קוק. בקרב תלמידיו או ממשיכי דרכו מאז ועד עתה גדלותו מוכרת וברורה. אני דווקא חיפשתי להראות נקודות אחרות שמצביעות על כך שמצודתו היתה פרוסה הרבה מעבר לחוג תלמידיו או לחוג הסובב אותו, ושהיא הגיעה עד לארצות צפון אפריקה הרחוקות.

ברשותך, אדוני היושב ראש, בחרתי לצטט בקצרה קטע קטן. לפני כן אקדים ואומר שבסאטמר שברומניה יצאה חוברת שנקראה "בית ועד לחכמים". חוברת זו היתה במה תורנית שבה נכתבו כל מיני דברים. והנה, ביום בהיר אחד, היתה התקפה נוראה על הרב קוק והאשמות מהאשמות שונות. בין היתר, אומרים שמאשימים את הרב ש"כבוד קודשו אמר בפה מלא כי התעמלות צחוק הפוטבול מעלה את השכינה מעלה מעלה כעלייתה לידי שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהילים, ומשכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העוסקים בייחודים של שמות הקדושים". ואז הגאון, אמן השפה והלשון רבי יוסף משאש, בן דודו של רבי שלום משאש, מצא לנכון לפנות ישירות לבעל הדבר ולשאול אותו: אמרת, לא אמרת? מה זה כבוד הרב? יש פה שלושה מכתבים, ואני אצטט רק בקצרה. המכתב הראשון הוא בתרפ"ה, והוא מתאר אותו כך: "צפירת תפארה, הנזר והעטרה, הגאון האדיר המפורסם, כבוד קדושת תורתו רבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק". לא ראיתי מה ענה לו הרב קוק. אני מודה לרב פריד שהזמין אותי לפני קרוב לשנה לבקר בבית הרב קוק, ונחשפתי באמת לדברים שלא ידעתי עליהם, ולפאן מדהים. את תשובתו של הרב קוק לא ראיתי. אבל, כנראה שהרב קוק ענה ואמר לו כדרך תלמידי חכמים שנוחים זה לזה.

אני חייב להקריא את תשובתו הנוספת של הרב יוסף משאש, והוא כותב לו כך: "צפירת תפארה, הנזר והעטרה, הגאון המפורסם ראש כנסת בני גולה, כבוד קדושת שם תפארתו רבי אברהם יצחק הכהן קוק מלך בירושלים תיבנה ותיכונן, כסא סלע ייכון לעד, בקידה על אפיים אני אומר שלום. ראש הגולה, בשבוע החולף נתמלאו כל תאי ליבי גיל וחדווה אשר עד הנה לא כבה זיקם כי נתמלא עליי הבית אורה מנוגה ברק פניני אמרי קודשו במכתבו הבהיר- - -, הד ההדים הקדושים אשר כולו אומר כבוד למפעלים הנכבדים, היקרים, הנעשים על טהרת הקודש, על אדמת הקודש, המבקרים ברובם כל תעתועי הבריונים אשר מיום ברוא אלוקים אדם לא חדלו בכל דור כסירים וסילונים אשר לא יחסרו בכל שדה. ובכן, דאגתי מאוד על העורך בית ועד לחכמים אשר טינף את ביתו במים עכורים וסרוחים הנובעים ממקור מושחת הקנאה והשנאה העוצמים עין מהטוב ומביטים בעין חדה רק על הרע, אשר היו בעוכרנו מאז, ועוד ידם נטויה עלינו. ה' יערה רוח אהבה ושלום על עמו ממרום, ואז יגדל שם כבוד עמו וארצו, וישמח הר ציון ותגלנה בנות יהודה". זה היה המכתב לרב קוק.

זה כמעט כמו ויכוח בכנסת.

אבל, אחר כך הוא לא הסתפק בזה. אחרי שהוא קיבל את תשובת של הרב קוק שכנראה מאוד השביעה אותו, והוא ידע שניכרים דברי אמת, הוא כתב בחזרה לעורך "בית ועד לחכמים". המכתב הוא ארוך, אין זמן לקרוא את כולו. אבל, חייבים לקרוא שתי שורות ממנו. הוא אומר לו כך: "ובכן, לא על הדוברים על צדיק עתק תלונתי, כי בני קורח לא מתו, רק בכל דור ודור קמים קרחים חדשים לבקרים אשר יקרחו קרחה בראשם, ופאת זקנים אשר הם הדרת פנים של כל ישראל יגלחו בתער לשונם הרע, וכזאבי ודוב אורב מתחפשים ומתכסים בעורות כבשים תמימים של קנאים נלהבים, וחוקי דרך ארץ אשר קדמה לתורה אינם אוהבים, כי טובה תוכחת מגולה בשובה ונחת".

ישנו גם מכתב מרתק. ראיתי שהוא מובא לאחרונה. הרב פריד, אני לא יודע אם ראית את זה. ישנו ספר שיצא מקרוב שנקרא "תפילה למשה", תולדות חייו של הגאון רבי כלפון משה הכהן. יש שם תשובה נפלאה של הרב כלפון משה הכהן לרב קוק. היתה מחלוקת גדולה באי ג'רבה של הרב כהן באיזשהו עניין הלכות טרפות ריאה מה עושים ומה לא עושים. כל הרבנים אמרו שצריכים לפנות לגדול הדור, וגדול הדור הוא הרב קוק, ואכן פנו אליו כדי שייתן הכרעה.

ולסיום, אמת נכון הדבר, קטונתי לומר לפניכם על השקפתו של הרב קוק ודרכו, אני ממש לא בקי הרבה. אבל, אחד הדברים שכולנו אומרים ומסכימים שאולי גולת הכותרת ליד הקמת הישיבה שהוא כל כך שאף להקמתה, הוא ייסוד הרבנות הראשית ככוח הלכתי מוביל בדעה ובהשקפה, וככוח שלא כל הזמן פוזל לרעות בשדות זרים, ושהיא עצמה תמלא את עצמה. אני חושב שלצערנו יש קצת פספוס בנושא הזה כי הרבנות הראשית כגורם משפיע ומוביל, איבדה ומאבדת עד שלפעמים לא פעם אני שומע מחברים בוועדות האם הרבנות הראשית רלוונטית? האם זה מה שרצה הרב קוק? האם לזה הוא שאף? אני משאיר את השאלה הזאת בחלל האוויר.

תלמידי חכמים נפרדים בשאלה. השאלה ברורה. תודה רבה לך, חבר הכנסת הרב חיים אמסלם. אנחנו בהגותו של הרב קוק, ואנחנו ממשיכים עם פרופ' שלום רוזנברג, בבקשה.

כבוד היושב ראש, אני רוצה להתחיל בכבוד האכסניה, ולהשתמש במדרש על בסיס דברים שכתב הרב קוק בספר נפלא שנקרא "ראש מילין". הוא שם כותב על הנקודה. זהו ספר שמבוסס על הבנה של סימני הטנת"א - כל הסימנים הגרפיים שיש לנו בחומשים ובספרי המקרא. שם הוא מדבר על גורלה של הנקודה. בקצירת העומר אומר שהנקודה הזאת היא נמצאת או למעלה מן האות, או באמצע של האות, או למטה מן האות. באמצע, למעלה בחולם, באמצע בשורוק, ולמטה בחיריק. ואם אנחנו מנסים להבין הייתי מפרש זאת שהלמעלה זה החולם הוא החלום – זה דברי הרב קוק, הראי"ה. החלום הוא קודם כל דבר אחד. כשהיא יורדת לאמצע אזי הנקודה הזאת הופכת לסמל של האידיאולוגיה, וכשהיא מגיע למטה לחיריק אז היא הופכת לסמל הפוליטיקה. ואני אומר שבמקום הזה, החיריק נתן מקום לחולם שזה בעצם החלום שזה החזון – החזון של הראי"ה.

והייתי אומר שאם לדבר בקיצור נמרץ על הדברים שהרב קוק, שהראי"ה זצ"ל עשה - אני קורא אותו כמו שאני קורא אותו באוניברסיטה, לא בדיוק אולי בצורה המכובדת ביותר - אני חושב שיש לו גם לומר עלינו, אנשים שלא בדיוק נמצאים בעולם הקודש של הישיבות. אם הטפל הוא מדרגה שנייה אז אנחנו עוסקים בטפל שלפי דעתנו הוא הכרחי. הייתי אומר שהמסר הגדול הוא מסר של אמונה ואמון - אמונה באפשרות של תיקון העולם ותיקון עם ישראל, ואמון באמונה שעם ישראל יכול לעשות זאת. הוא אמר את הדברים ברגעים שהיו רגעים של ירידה ושקיעה גדולה מאוד. המילים הברורות ביותר שמידי פעם בפעם הוא אומר: "זה עולם שיש בו עצלות ועצבות שזה פירושו גם דפרסיה, וגם שיתוק באפשרות לשנות את ההיסטוריה".

מכאן בא הרעיון שלו על הדיאלקטיקה. וכשהוא מדבר על העולם החילוני הוא לא רק מדבר על אותם הדברים שהיום מאשימים כלא מדבר בגובה העיניים. כלומר, שמדבר על נקודות נסתרות שאדם הזה לא מבין אותם ולמרות הכול הוא עושה. אמרתי להרבה מאוד מהקולגות שלי: אם במשך מאתיים שנה אמרתם שהדת מסתירה תופעות אחרות - פרויד או מרקס - אני היום אומר שהדת, אותן הנקודות הנסתרות - זה מה שלימד אותנו הראי"ה - הן לפעמים נקודות מוסריות ודתיות מבלי שאדם יבין.

אבל, הנקודה השנייה החשובה מאוד ביחס לעולם החילוני היא בעצם הדיאלקטיקה שפירושה שיש מצב חולני היום, והמצב החולני הזה לא יכול להיפתר אלא בצורה דיאלקטית, לפעמים על ידי מהפכה. הייחוד בין ההפכים פירושו הייחוד בין אותו מהפיכה ציונית שברובה היתה מהפכה חילונית שיצאה נגד העולם האמוני, האחדות שלה עם העולם האמוני שיביא למין סינתזה חדשה שלא היתה זהה עם אותו עולם שנהרס, עם אותו עולם של אירופה ומקומות אחרים, אותו עולם ששקע. מצד אחד, הראי"ה – החזון הגדול היה מלווה בביקורת לאותו עולם שלא עומד ברמה הגדולה, ושלא יכול היה לראות את ההמשך, את מה שיבוא לאחר מכן. כאן באה אם כן, האחדות הדיאלקטית.

אבל, האחדות הדיאלקטית הזאת באה לידי ביטוי גם בהרבה מאוד שטחים. היא באה לידי ביטוי ביחס לאמנות, ביחס ליופי. היא באה לידי ביטוי ביחס שהרבה פעמים שוכחים אותו היום, ביחס החשוב ביותר שיש בין היחיד לבין הציבור. הוא מביא עוד הפעם את הרעיון הנפלא של הציבור שזה רעיון של כנסת ישראל. אבל, מצד שני, הוא גם מביא בכמה וכמה פעמים את הרעיון המרכזי של מה שהוא קורא לו בצורה מאוד מאוד משמעותית עם מילה אחרת שהוא יצר – ודרך אגב, הוא יצר הרבה מאוד מילים פילוסופיות – עם המילה "אניות", שאניות איננה אנוכיות. האניות פירושה העובדה שמגלה את מה שיש בתוכו. האותנטיות פירושו שאדם יכיר את מה שיש בתוך תוכו של אותם אנשים.

במקום זה הייתי רוצה לסיים עם כמה מילים שהרב קוק אמר על אחת הטרגדיות שמלוות אותנו, וזו הטרגדיה שיש בין אינטלקטואליות שהיא איבדה את דרכה אולי – על זה אפשר להתווכח – לבין המונים אחרים שלא רואים. אם אתם רוצים הדבר הזה יכול לבוא לידי ביטוי, והרב קוק, הראי"ה, רומז על זה. וזאת הטרגדיה של האמנות החדשה שהרבה מאוד מהאנשים מנוכרים. הרב כותב ב"אורות הקודש" בחלק ב' על האינטלקטואלים: "גדולי התושייה ואצילי הרוח אלו הם האינטלקטואלים. האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל המון שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה – זוהי טעות יסודית. טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בהכרות הטבעיות שלא קיבלו תיקון, אך גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית". כלומר, יש אינטליגנציה שיש לה השפעה קולטורית שלילית שפורצת מהמקומות האחרים. מצד אחד, יש אינטליגנציה, ומצד שני, ישנן כל מיני תופעות אמנותיות נקרא לזה, או בידוריות, שמורידות את הרמה התרבותית של העם. אני חושב שאפשר להסתכל בטלוויזיה ו- - -

"הצד הבריא של היושר, מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעל מחשבה.", זוהי אם כן הטענה החזקה שהנה יש לנו גם יושר, ואנשים אחרים שדרך אגב מקריבים את עצמם, ועובדים באופן תמים יותר. אלא מה? "ההמון אינו מתמצא בדיוק עם המשפחתיים. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו, בדקדוקיו. יש יכולים לבנות מערכות מוסריות נפלאות וכתובות באופן עצום. אבל, עצם הרגשתו זאת מצויה באנשים בריאים, טבעיים שהם ההמון, עם הארץ, ולאו דווקא בהרגשת המוסר השורשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה, גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלוהית". אם כן, יש פה קריאה לייחוד בין שני הדברים. מן הראוי שהקריאה הזאת תשמע גם במקום המכובד הזה. תודה.

תודה רבה. זה ועדת חינוך במובן זה שאנחנו פשוט לומדים. לכל אחד יש את הרב קוק שלו, אבל יש הרב קוק של כולם, ולומדים.

אני גם מודה לאנשים שלימדו אותי על הרב קוק שלהם. יושב פה הרב פילבר, אחד מהמורים הגדולים.

עכשיו הרב אריה שטרן שהוא מועמדה של הציונות הדתית לרבה הראשי של ירושלים. אחריו ידבר חבר הכנסת יעקב כץ. הרב שטרן, בבקשה.

ברשות היושב ראש, וכל הקהל החשוב הזה, אני רוצה להצטרף בדברים למעמד המיוחד הזה של התכנסות בכנסת ישראל לכבודו ולזכרו של מרן הרב קוק זצ"ל. אבל, אני רוצה אולי להתרכז דווקא בנקודה אחת. אני מניח שהזמן שעומד ממילא לרשותי קצר, ואני אתרכז בנקודה אחת שאני חושב שהיא אולי המתאימה ביותר לדיבור כאשר אני נמצא בפורום הזה ששייך לכנסת ישראל. זו אולי הנקודה המיוחדת שלנו כתלמידי בית המדרש של הרב זצ"ל, שבאמת יש לנו את הקשר הכול כך חזק והאמיץ עם המוסד הזה של כנסת ישראל שמבטא את העניין של הממלכתיות בארץ-ישראל.

אני מדור הקמת המדינה, קצת קודם, אבל זה בעצם הדור שאני איתו גדלתי. נמשכתי אל הרב, וכשאני בודק את עצמי למה נמשכתי אל הרב ואל משנתו אז העניין הוא שבאמת ההרגשה היתה הרגשה של גדלות, התרוממות גדולה, הקמת מדינה בארץ-ישראל. המדינה היהודית בארץ-ישראל הרי זה לא דבר של מה בכך, זה דבר גדול מאוד. אבל, לאט לאט דווקא מי שהיה קשור לדברי תורה ולתלמוד תורה באמת חיפש ומצא - האם זה מתחבר אל התורה? איך מתחבר העניין הזה של הקמת המדינה שהוא מאורע כל כך גדול, חשוב, מרגש ונפלא? ובאמת, אז כאילו כמגנט נמשכנו אל בית המדרש הזה של הרב. שם מצאנו בעיקר את מורנו הרב צבי יהודה, בנו של הרב שהוא ממשיך דרכו, וממנו למדנו שיש באמת קשר. יש קשר בין העניין של מדינה יהודית בארץ- ישראל ובין דברי תורה. אני חושב שהחיבור הזה הוא אחד מהמושגים היסודיים ביותר החשובים שלמדנו, ושיש לנו גם ללמוד מהם גם היום ממשנתו של הרב.

אני יודע שהדברים האלה לפעמים גם מביאים לידי מתח מסוים – זה נכון. אבל, אני חושב שגדול הערך החיובי שבקשר הזה כי זה מה שבעצם מחבר אותנו כאנשי תורה אל המדינה היהודית, ורואים בה לא סתם איזה מין מאורע מדיני בקנה מידה עולמי, אלא באמת בקנה מידה של התייחסות תורנית. אני חושב שזהו אחד המסרים הגדולים ביותר של הרב קוק שהוא חשוב דווקא כשמדברים במקום הזה של כנסת ישראל.

אני חושב שהדברים לא רק חשובים בתור זיכרון, אלא גם בתור דברים שקשורים למעשה. לכן, אני תמיד באמת אומר – קצת יותר להרים את הצביון היהודי של מדינת ישראל בכל מקום ובכל דבר. לפעמים יש הרגשה שהעניין הזה קצת חלש. אבל, אני חושב שמתוך ההתכנסות הזאת, מתוך הזיכרון הזה של הרב, צריך קצת להתחזק בזה, ויש הרבה דרכים. בכל מיני הזדמנויות אני קורא לתת יותר צביון יהודי למדינה בקצב החיים שלה, בכל מה שמתרחש בתוכה. אני חושב שזהו דבר אולי כל כך חשוב וקשור כפי שנקרא פה בכותרת: המורשת התורנית, הדתית, המיוחדת כל כך של הרב קוק שהוא באמת נותן לנו את הקשר, את המסר ואת הדחיפה לרצון הזה, וממילא גם להשתתפות גדולה ולהזדהות גדולה. שנזכה בעזרת השם שבאמת המדינה תוכיח את עצמה באמת בכיוון הזה. אני חושב שזהו המסר שאני יכול להעלות כאן ובקיצור. תודה.

ישר כוח. אני בטוח שאם ממשיך דרכו גם ייבחר לרב הראשי של ירושלים אז תהיה נחת רוח לדרכו.

בעזרת השם.

חבר הכנסת כץ, בבקשה.

גם אני רוצה להודות לך, יושב ראש הוועדה, על הקדושה המיוחדת בליכוד תלמידי חכמים עצומים. קודם כל, מרן ראש הישיבה הרב יעקב שפירא, ואיתם מורנו ורבותינו הרב אריאל, הרב צפניה דרורי, הרב פילבר, הרב שטרן, הרב יוחנן פריד, שממימיהם שלהם אנחנו שותים כל כך הרבה שנים. כמו כן, כבוד המנכ"ל שושני שיושב ומכבד גם הוא.

אנחנו זכינו ללמוד ב"מרכז הרב", ועוד לפני "מרכז הרב" זכינו להיפגש בתלמידים של הרב זצ"ל. לא ראינו את הרב קוק, ראינו את ספרי האורות, את "אורות הקודש". לא תמיד הבנו את הדברים העמוקים. אבל, זכינו לראות את התוצאות. ראינו את הרב צבי יהודה זכר צדיק וקדוש לברכה, וראינו את הרב אברהם שפירא זכר צדיק לברכה. הצטופפנו בצילו של "הנזיר" זכר צדיק לברכה, וראינו את הרב רענן זכר צדיק לברכה. ראינו את הפירות הענקיים שהיו בצילו, ולמדנו מהתלמידים הצעירים כמו הרב צפניה, והרב אריאל, והרב מלמד, והרב צבי טאו ואחרים שכל כך העשירו אותנו. למרות שהיו צעירים הם הצליחו לעלות למדרגה ולגדולה.

הרב זצ"ל היה ענק בפילוסופיה שלו וברוחניות שלו. אבל, הוא הצליח שהתלמידים שלו הם המגשימים הגדולים בכמה תחומים היום. ראשית, אני לא יודע אם יש עוד גאון בישראל שזכה שיהיו לו כל כך הרבה תלמידים. יש היום מאות אלפי תלמידים בישיבות התיכוניות ובאולפנות שרובם ככולם מתחנכים על ידי תלמידים שגדלו לאורו של הרב זצ"ל, לאורו של הרב נריה, לאורו של הרב צבי יהודה, ולאורם של ראשי ישיבות ההסדר שנמצאים פה, ועוד רבים מהם לא נמצאים פה, הישיבות הגבוהות וכדו'. שנית, הנושא של ארץ-ישראל, שהיום בכל מרחבי ארצנו מהדרום לצפון, מדימונה ועד קריית שמונה, מאילת ועד קריית שמונה, מתל-אביב ועד יהודה ושומרון והבקעה הכול מלא במוסדות, בישיבות, ובתלמידי חכמים עם הוראה שלא היתה כדוגמתה גם בבנייה, גם ביצירה, וגם בעשייה.

אני חושב - אלא אם כן תתקנו אותי - שהראשון שטבע את המושג מדינת ישראל זה הרב בספר "אורות ישראל" כשהוא אומר בהווה, לא בעתיד: אין מדינתנו, מדינת ישראל, ככל המדינות כולן. שכל המדינות כולן הן כמו חברות אחריות גדולה. כלומר, זה כאילו חברת ביטוח שכל אחד עוזר כדי להיעזר. אבל, המדינה שלנו היא מדינה מיוחדת. הרב קוק הוא זה שאמר שהגלות היא הציפייה לישועה, וארץ-ישראל היא הישועה עצמה.

חבר הכנסת אמסלם, לציבור החרדי שלא יודע את הדבר הזה אני רוצה לומר שהרב קוק היה מסדר הקידושין של הרב אליישיב, והוא היה מסדר הקידושין של הרב זלמן אורבך. שמעתי ספור קטן מהרב טננבום שהיה ראש ועד הישיבות. הוא אמר לי: כשהייתי ילד בן 12 הייתי בעיר העתיקה, ורציתי לדעת מי זה הרב קוק הציוני. הצעירים בתוך העיר העתיקה דמינו שיש לו מכנסיים חאקי קצרות. רצינו לראות מי זה הרב קוק, וההורים שלי אמרו לי כל הזמן: זה לא עניינך, אל תיכנס לזה, זה לא התפקיד שלך. פעם אחת הם נסעו לחופש ביפו, וניצלתי את השבת הזאת ובאתי לירושלים. באתי בשעת אחר הצהריים וראיתי את הרב קוק יחד עם הרב חרל"פ ועם כל רבני ירושלים יושבים סביב שולחנו. זה היה בשבילי מחזה אחזה. ואז שאלתי בחוצפתי את הרב חרל"פ כשירדנו במדרגות המפורסמות : תגיד לי, מה מיוחד ברב קוק? אז הוא אמר לי: אני כבר 20 שנה נמצא עם הרב, ומעולם לא ראיתי אצלו נפילת מוחין. הוא כל הזמן שומר על גובה.

אם כך, מצד אחד, זכה הרב שהיה בעולמות עליונים. מצד שני, אנחנו תלמידיו, מגשימיו, בניו, ויוצאי חלציו במובן הרוחני והמעשי, מגשימים את תורתו במציאות הארץ-ישראלית, בצבא, בבנייה וביצירה. מי ייתן ונמשיך בכך. ואתה, חבר הכנסת אורלב, תמשיך יחד עם מר שושני לעשות דברים גדולים למען עם ישראל, והרב שפירא, וכל תלמידי החכמים. שנזכה ונראה בביאת גואל משיח, ושיהיה מחיה מתים ברחמים רבים.

ישר כוח, תודה רבה. אין ספק שההצלחה הגדולה של תורת הרב קוק באה לידי ביטוי בכך שקם דור שלם של ציונות דתית שמשנתו ותורתו ורוחו של הרב קוק הדריכו ומדריכים עד היום הרבה מאוד מדרכה, והיא למעשה אחת מהמשפיעות אולי החשובות ביותר על דרכה של הציונות הדתית. זה כמובן בא לידי ביטוי גם במערכת החינוך.

נקדיש עכשיו את הפרק הזה באמת לסוגיה הזאת של החינוך, ונכבד את מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שמשון שושני לומר דברי פתיחה. אחריו – ראש מועצת חמ"ד, ואחריו הדוברים השונים.

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, רבנים, אני באתי לישיבה הזאת כדי באמת לשמוע דברי חוכמה. הרב יוחנן פריד דואג במשך שנים להעביר לי את ספריו של הרב קוק, להעביר לי מאמרים וחידושים. הוא מאכיל אותי בכל תפקיד שאני נמצא ברב קוק בכל נושא ונושא.

ראיתי חשיבות גדולה בהשתתפות בעיתוי הזה בישיבה הזאת מפני שהרב אבי גיסר נבחר לא מזמן ליושב ראש מועצת חמ"ד, ובחרנו גם במנהל המינהל שלכם באברהם ליפשיץ.

סליחה, הוא לא יכול להשתתף כי הוא נכנס לתפקידו רק מחר.

אבל, הוא הוזמן.

הוא הוזמן, כן.

השניים האלו צריכים להוביל את החינוך הממלכתי-דתי בישראל בדרך החדשה.

מתוך כל הדברים שקיבלתי וקראתי אני רוצה לציין שלושה דברים שלדעתי אפיינו את החינוך הממלכתי-דתי בגלל הרב קוק. קודם כל, כמי שניהל הרבה שנים את מערכת החינוך בתל-אביב אז כשאנחנו מספרים את ההיסטוריה החינוכית בעיר תל-אביב, בית-הספר "תחכמוני" הראשון הוקם ב-1907 ביפו. החידוש הגדול בו היה שלמדו בו לימודי קודש, ולמדו בו לימודי חול - בלי חוכמות - בניגוד לרבנים בירושלים. למדו בו לימודי קודש כי כבר ציינו לפניי כאן לחינוך האדם להיות ישר טוב, ולימודי חול למלחמת החיים. יש לקדש את החומר, אמר הרב קוק, במיוחד בארץ-ישראל. צריך לבנות כאן את חיי היום יום.

כנ"ל ביצירת הישיבה הראשונה ביפו, שאגב שם נמצאת ישיבת "שערי תורה" שאני חושב שהאיגרת הזאת כבוד הרב שפירא מתייחס אליה. שם למדו תלמידים בבוקר בישיבה, ואחרי הצהריים עבדו במלאכה, בלי הרבה חוכמות. נכון שהיו החששות האלה שבעקבות העבודה ובעקבות לימודי החול יישכח העיקר והם לימודי הקודש. אבל, זה היה חידוש גדול מאוד.

זה נראה לנו טבעי שאנחנו מדברים היום בעברית, אבל אני רוצה שלא נשכח את מלחמת השפות שהיתה בראשית המאה הקודמת בארץ-ישראל. בטכניון התווכחו אם ללמד בעברית או ללמד בגרמנית. ב"מרכז הרב" החליטו שמלמדים בעברית, והחליטו ללמד הכול בעברית. מי שמכיר את הרקע של התקופה על מלחמת השפות שלה יכול להעריך עד כמה העניין היה חשוב.

הערה אחרונה – קאנט ראה בכל דבר, בכל עניין, ובכל אדם דבר שגדול כבודו. אחד הדברים החשובים ביותר במשנתו של הרב קוק, ואני לא רוצה להאריך כאן, הוא כבוד הזולת וכבוד האדם. אני אצטט רק ציטוט אחד: "רק על נפש השירה ואהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה הרוחנית והמעשית".

אני מאוד מאוד מקווה שמי שצריך להוביל את החמ"ד בשנים הבאות יאמץ הרבה מאוד מעקרונות משנתו של הרב קוק, ואז החמ"ד יעלה ויצמח.

תודה רבה. אני מניח שאם היית שואל את הרב קוק הוא היה אומר שמשנתו היא לאו דווקא לחינוך הממלכתי- דתי, אלא היא לכלל מערכת החינוך. זה חלק מהחידושים הגדולים של הרב קוק, שההתייחסות שלו היתה התייחסות כלל ישראלית. לכן, גם חלק מעקרונות היסוד של הציונות הדתית זה שהיא לא קמה כדי לדאוג לעצמה, ולהקים לעצמה איזשהו גטו וחממה שהיא תתחמם בתוכה, אלא הרעיון הוא להנחיל את הערכים האלה לכלל האומה, לכלל המדינה, ואני בטוח שאתה גם מסכים איתי בעניין הזה.

כאמור, הרב אבי גיסר אושר בממשלה על פי הצעת שר החינוך לכהן קדנציה נוספת כראש המועצה לחינוך ממלכתי דתי. כפי שציינו, הוזמן גם אברהם ליפשיץ שאושר בממשלה ביום ראשון להיות ראש מנהל מינהל החמ"ד. אבל, הוא נכנס לתפקידו בפועל רק מחר, ולכן היה מנוע מלהשתתף היום ולייצג את משרד החינוך. על כל פנים, סגניתו אתי אורלב, כלתי, נמצאת כאן. תיכף נגיע לאגף תרבות תורנית ונציין את שמריהו הרמן, ואת קודמו הרב פריד – כל דבר בזמנו. עכשיו זה מינהל החמ"ד. הרב גיסר, בבקשה.

תודה. אני מצטרף לברכות. אני רוצה לברך את הוועדה, את היושב ראש על היוזמה והעשייה, כבוד הרבנים, מורי ורבותי, המנכ"ל שכולו באמת מעניק לחינוך הדתי הרבה אהבה וגיבוי ותרומה משמעותית לחיזוקו, וכך אנחנו מקווים לעשות בשנים שתבואנה.

האור הגדול שקורן מדמותו של הרב קוק מאז המאות ה-19 וה-20 ועד ימינו אלה, מהווה מאור גדול לחינוך הדתי, ובמובן הזה החינוך הדתי זה הממלכתי וזה שאינו ממלכתי שהוא מוטת כנפיים ארוכה של החינוך הממלכתי-דתי, כולם היו בניו.

התכונות שאני רוצה להצביע עליהן בקצרה בעולמו החינוכי מהפכני של הרב הן אלה. הרב שהיה גאון אדיר בתורה ובכל צפונותיה הגיע אולי, אם מותר לי לומר את זה כך, לכל אלה בזכות יכולת הקשבה נדירה. אולי היכולת הכי חשובה למורה היא לא לדבר, אלא להקשיב. הרב היה אדם שהקשיב הקשבה איכותית, אפילו אכסטטית, לסוג של קונצרט של אידיאות ורעיונות שסערו בחללו של עולם, אידיאות שיצרו שינויים דרמטיים בעולם המדעי-טכנולוגי, בעולם החברתי-כלכלי, ובכל התמונה הפוליטית והמדינית של העולם שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא הבין והזדהה עם שאיפותיהם של צעירים, ואולי מה שהפתיע יותר מכל, הוא גם הבין היטב את כל מי שכופר בעולם הישן. אף על פי שלכפירה הזאת היו גם השפעות שליליות רבות מאוד על כרם בית ישראל, הוא היה שותף להבנה שרצון וחלום ליצור עולם חדש מחייב סוג של שאיפה של כפירה בעולם ישן. מחנך שמקשיב ומבין הלכי רוח פנימיים הוא מחנך שבכלל יודע מהו סדר יומו כמחנך – להבין מה הצעירים האלה מבקשים לנפשם, במה הם כופרים, ואת מה הם רוצים. ללא הקשבה כזאת לא מחנכים. שוב, בעניין הזה אנחנו תלמידיו.

הרב האמין באופן מוחלט שרק אידיאות ואידיאולוגיות הן היוצרות מהפכות. הוא היה מרותק לניתוחן של אידיאות ורעיונות. הסערות היו אדירות. מיליונים של בני אדם, ובהם שני מיליון יהודים ויותר היגרו מהמזרח אל המערב. זו היתה הגירה פיזית ותרבותית. הם עזבו בית ישן שהכיל גם את אורח החיים הישן, ואת כל הרעיונות של בית המדרש הישן. הם פנו אל האור. יחד עם ביאליק הוא היה יכול לומר באותו בית מדרש בוולוז'ין: "את כולם נשא הרוח, את כולם נשא האור".

בתוך כל אלה סערה הציונות, ובער הרצון אצל קבוצה נבחרת לעלות לציון - "שאו ציונה נס ודגל" - ולהניף את הדגל הלאומי, ולהוביל תנועה של תחיה לאומית, ויצירה חברתית כלכלית של העם היהודי. הרב קוק פשוט היה מאוהב בקבוצות הנלהבות האלה של נושאי דגל התחייה, שנשאו את הדגל באש ובמים. הוא קיבץ חבורת רבנים. יחדיו נסעו בעגלות ורכבו על סוסים משך ארבע שבועות בסתיו של שנת 1913 בכל המושבות ויישובי הפועלים בין חדרה למטולה. במסע הזה הוא פגש את כל הצעירים אשר נטשו את דרך התורה. הרב רוקד איתם ושר איתם, ואוהב אותם, ומנחיל להם כל כך הרבה אהבה ורגש ודבקות, במטרה להקים גשר בין הפועל הצעיר לחסיד ולרב המיושן כביכול.

בחלומות של הצעירים האלה הוא ראה פתרון שלם - תכנים עתיקים ורעיונות ישנים שעוברים שינוי והתחדשות וניתנים בתוך קנקנים חדשים וצורות מקוריות ועדכניות, או בלשונו הידועה: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש", שבה הוא בעצם מתכתב עם ההמנון העולמי: עולם ישן עדי יסוד נחריבה, לא כלום אתמול, הכול מחר". עם הסיסמא הזה התכתב הרב קוק במה שאמר.

משפט אחרון – היתה לו תפיסה עקרונית נוספת שעליה אנחנו חייבים לחנך, ואותה אנחנו הטמענו כולנו. האמת כולה איננה נחלתו של שום מגזר בישראל. הוא חילק את החברה הישראלית לשלושה כוחות, והוא טען שרק איחוד של שלושת הכוחות: הקודש, הלאומי, הליברלי-אוניברסאלי, ייצור דבר אמיתי. "הקודש זקוק לערכים אנושיים ליברליים, ושניהם יחד זקוקים לחיים לאומיים מעשיים", הוא כבר אז הבין ששידור בתלת מימד הוא השלמות האמיתית של העם היהודים. הוא אמר: "אומללים נהיה אם נניח את שלוש הכוחות הללו ככוחות מחולקים החולקים זה על זה שכל אחד עומד כנגד האחר". בעניין הזה הוא היה סרבן גדול. הוא סירב לכל קריאה של הפרדה וחלוקה בתוך החברה בישראל. הוא טען שכל קריאה כזאת המבקשת לחתוך את החברה לקבוצות עוינות ולמגזרים הלוחמים זה בזה נובעת מתפיסה לקויה ומשובשת שהוא קרא לה מחשבה של עבודה זרה – לא פחות מכך. אם אנחנו רוצים לעקור עבודה זרה מארצנו, הדרך היא אחדות כל הכוחות האלה.

ישר כוח גדול. חבר הכנסת מיכאל בן ארי, בבקשה. אחרי כן, מנהלי בתי הספר.

תודה רבה, ליושב ראש. קודם כל, אני מברך אותך על היוזמה המרגשת, החשובה והנחוצה הזאת. אני יכול להגיד פה בפה מלא, ברשות מורי ורבותי, הרב יעקב שפירא ראש ישיבת "מרכז הרב", מורי רבי יעקב אריאל ראש ישיבת ימית בזמנו - למדנו בבית המדרש שלו – וכן, רבנים ואישי ציבור חשובים, ומדריכים גדולים בתורתו של הרב קוק. אנחנו פה רק מהדיוטא התחתונה.

אני רוצה לספר חוויה שלי לפני למעלה מעשרים שנה. אחרי שכבר קצת נטשתי את הישיבה הדרכתי טיולים בירושלים. במוזיאון מגדל דוד היתה תצוגה, ובסוף המסלול כאשר מגיעים לתחילת המאה העשרים היו תשעה מסכים שהציגו את תולדות ירושלים בשלוש דקות. בתוך שלוש הדקות היו שם ארבע או חמש שניות שבהן הראו את הרב קוק נואם בחנוכת האוניברסיטה העברית. אני זוכר את זה כאחת החוויות שלי כמדריך, כאשר כל פעם הייתי חוזר לשם כדי לראות עוד הפעם את הדמות הכול כך תורנית, עם כל הלבוש ועם עוצמות אדירות, עם עוצמה פנימית שהקרין הרב קוק.

דיבר כאן הרב גיסר על החינוך הדתי. אני חושב שאם הרב קוק היה כאן אז הוא היה מחזיר אותנו לאותה תפיסה שלו שהאידיאה הדתית, התפיסה הדתית, סיימה את תפקידה בגלות. וכאן מהתפיסה שלה בשולי החיים היא עוברת אל המרכז, היא עוברת אל המוביל. אני חושב שזה לא סמלי שבמדינת ישראל רחוב הרב קוק הוא תמיד צדדי. הוא תמיד צדדי, תחפשו בערים המרכזיות.

ברמת גן רחוב הרא"ה הוא הרחוב הכי ארוך.

כן. אבל, בבני ברק, לעומת זאת, הוא רחוב צדדי.

אני אומר לך מה ההבדל. בבני ברק קבעו את שם הרחוב - רחוב אברהם - כשהמפד"ל שלטה. ברמת גן תמיד הליברלים שלטו.

יותר מכל דבר אחר אני לוקח מהרב קוק את הפרופורציה שלו את תפיסת המציאות, כשבתוך מערכת השיקולים היה תמיד שיקול אחד שאצל הפוליטיקאים והוגי הדעות ברוב המקרים נילקח הצידה, וזה העניין של האמונה. הוא הכניס את האמונה שלו בגאולת ישראל, את האמונה שלו בפועל השם במציאות, כחלק מתפיסתו. הוא קורא לביאליק משוררנו הלאומי. השיר של ביאליק "צנח לו זלזל" מדבר על אובדן, על מציאות חשוכה של אחרי הפרעות והפוגרומים הקשים: "אחר - ונמשכו לילות הזוועה וכו'". והרב קוק כתב את שירי "שמיים חכלילי" – הצורה שבה הוא רואה את האורות הגדולים, ואת מה שאנחנו נמצאים בו עכשיו שמן הסתם הוא ראה באורות הגדולים שלו של כיסא מלכות ה' בעולם.

אני חושב שהדרך הזאת שפתחת בה, מכובדי יושב-ראש ועדת החינוך זבולון אורלב, צריכה לעבור ולהיות מעבר לדיון. צריך להוביל את סמליות הזאת של הרב קוק ממשהו צדדי ששייך לחינוך הממלכתי-דתי – וההערה שלך היתה כל כך נכונה – לדרך הראשית, מאידיאה דתית לאידיאה אלוקית שהיא המוח ששולט על הלב. תודה רבה.

תודה רבה. הזמנו בפרק החינוך שני מנהלי בתי ספר שהם מנהלי בתי ספר "הרא"ה". אחד מהם ברמת גן, למרות שהוא לא ברחוב הרא"ה. אגב, אני בוגר בית-הספר היסודי "הרא"ה ברמת-גן במחזור הראשון. אני גם זכיתי לחבוש את ספסלי בית המדרש בישיבת "מרכז הרב". כשלמדתי בישיבת "נחלים" היה מנהג טוב שבחודש אלול היו שולחים אותנו לישיבות הגבוהות. אני הלכתי לישיבת "מרכז הרב" ברחוב הרב קוק, לא ברחוב צבי יהודה. החודש הזה הוא באמת חודש שמאוד מאוד נחרת בזיכרוני. הוא בוודאי היה אחד מההחלטות שהביאו אותנו אחרי זה ללכת ללמוד בישיבות גבוהות. למדתי בישיבת ההסדר ב"כרם דיבנה", וזה חלק מההשפעה של הישיבה.

נתחיל עם הרב יהושע קמפינסקי שהוא מנהל תיכון "הרא"ה" ברמת גן.

כבוד הרבנים, כבוד יושב-ראש הוועדה, ידידי חבר הכנסת זבולון אורלב, מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שושני, אני מנהל תיכון "הרא"ה". אבל, אני חושב שאני בעצם מייצג את החינוך הממלכתי-דתי, ולא רק בגלל השם. הייתי אומר שאני לא מייצג את הממלכתי-דתי. כשאנחנו באים לדבר על משנתו של הרב קוק אני רוצה לדבר על שלוש נקודות שבהחלט אפשר ליישם אותן במערכת החינוך הממלכתית, הממלכתית-דתית, וגם החרדית, וזה היופי במשנתו של הרב קוק.

אני אקרא אמירה אחת של הרב קוק כדי להראות את הדבר הזה: "ההתעניינות בצד הטוב של כל אחד ואחד מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים שרואה". פרופ' רוזנברג, מורי ורבי, דיבר על מושג חדש של "אניות" באות אל"ף. כלומר, טיפוח הפרט. זאת אומרת, להוציא את הטוב שבכל אחד ואחד.

אני חושב שמערכת החינוך צריכה לייצר פס יצור אישי, ולא רק פס יצור פרטי. היום כשמדברים על מערכת חינוך, התלמידים והרחוב מדבר על בית חרושת של ציונים, וזה לא טוב. הרב קוק דיבר על הנושא של הטוב שבכל אחד ואחד. לכן, מערכת החינוך צריכה לטפל בנושא הפרטי, הנושא האישי, הנושא הייחודי שבכל אחד ואחד.

בית ספר התיכון שלנו הוא אולפנה לבנות, ובמקביל למערכת הלימודית פיתחנו מערכת ערכית אינדיבידואלית. אנחנו קוראים לזה פרויקט "מעגלים" שבו כל תלמידה צריכה למצוא את עצמה באחד המעגלים במשך שש שנים שהיא נמצאת שם, זה בית ספר שש שנתי. זה יכול להיות מדרשה, זה יכול להיות שהיא חונכת כיתה, זה יכול להיות שהיא מדריכה ב"בני עקיבא", זה יכול להיות מש"צית בשל"ח. על כל פנים, גם תלמידה שהיא חלשה בלימודים פתאום מוצאת שיש בה כוחות. "האלוקים עשה את האדם ישר, והמה חישבו להם חשבונות", טיפוח הפרט, הנושא הזה של האניות, הוא זה שיכול לגרום לפריחה חינוכית בכיתה, בבית הספר ובמערכת החינוך – זה יסוד אחד. האם זה רק לממלכתי-דתי? האם זה רק ציונות-דתית? אני חושב שזה שייך גם לממלכתי, וגם לחינוך חרדי, וזה הרב קוק.

על הנקודה השנייה דיבר מורי ורבי הרב אריאל, וגם היא קשורה לעניין הזה של ההתעניינות הטוב בכל אחד. מהנושא של הפרט אני עובר לנושא של הכלל. ההתנגדות היא חלק מתהליך. יש קבוצות ייחודיות בעם ישראל, יש חשיבה אידיאולוגית שונה, יש דעות שונות אם זה דעות פוליטיות או דעות אחרות. אבל, ישנו הנושא ההקשבה לכל קבוצה – כל אחד יש בו נקודה של אמת. אנחנו מאוד מאוד משתדלים לפתח את העניין הזה בבית הספר אצל התלמידות בכל נושא ובכל עניין. אין דבר כזה שהאמת מונחת אצל כל אחד. יש אחד שזה 80% אמת, ויש אחד שזה 20% אמת שלו. אבל, האמת היא אמת קולקטיבית. התנגדות למשהו זה לא אחד נגד שני, אלא זה אחד שצריך לפתח את השני. ההתעניינות בצד הטוב של כל אחד ואחד הוא נושא כללי שאנחנו מאוד מפתחים אותו. האם זה שייך לציונות דתית? זה שייך לציונות בכלל – איך היינו נראים, איך עם ישראל נראה כאשר ישנה אחדות. אני אומר אחדות ולא אחידות.

ראש הישיבה הרב שפירא דיבר על היסוד השלישי במשנתו של הרב קוק. שוב, אני אומר, זה לא שייך רק לציונות הדתית, זה לא שייך רק לציבור החרדי, אלא זה שייך לכולם. הרב קוק הוא זה שטיפח את הרעיון שבישיבה צריך ללמוד מחשבת ישראל. אני חושב שלא יכול להיות מצב שנער ונערה שמסיימים תיכון לא ילמדו מחשבת ישראל. אפשר לקרוא לזה תרבות ישראל, או מוסר, או בכל מיני שמות. צריך שיהיה טיפוח של מחשבת ישראל, כי במחשבת ישראל יש גם את ההקשבה ההדדית. הרי כל המשנה וכל הגמרא זה רבי יוסי אומר כך, ורבי אומר כך, ואוהבים אחד את השני. טיפוח של לימוד אמונה, של לימוד מחשבת ישראל, של ציונות בכלל, הוא דבר ששייך לא רק לציונות דתית. זה נכון שזה בא מבית מדרשה של הציונות הדתית. אני חניך "המדרשיה", אני חניך ישיבת ההסדר ב"כרם דיבנה", ובאמת בתוכנית הלימודים שלנו למדנו הרבה מאוד מחשבת ישראל. אנחנו מטפחים מאוד את העניין הזה גם בבית ספרנו. אני חושב שהדבר הזה נותן את אותותיו לנער ונערה שיוצאים מבית הספר.

לסיום, אני רוצה לדבר על רחוב הרא"ה. נכון, אני נמצא בתיכון הרא"ה ברמת-גן. זכינו ברמת גן לרב אריאל שהוא באמת ממשיך ממש משנתו של הרב קוק, וזה משפיע על כל בתי- הספר. אני רוצה לומר שכמה פעמים יזמתי יחד עם הרב אריאל רב שיח בבית-ספר תיכון ממלכתי. ישבנו שעה מול תלמידים ודברנו בנושאים שונים בענייני דת, חברה ומדינה, ובאמת זכינו. יש כבוד הדדי גדול בציבור המנהלים, גם באגף החינוך, וגם בעירייה, בהקשבה הדדית ברמת גן. ובאמת, רחוב הרא"ה הוא רחוב מרכזי ברמת גן, ויש לזה משמעות רבה מאוד.

אני רוצה לציין שגם לישיבת ההסדר ברמת גן יש סיסמא מאוד מיוחדת, וזה מאוד מאוד משפיע. בעשור האחרון היא עשתה מהפיכה. הסיסמא שלהם היא בסיסמתו של הרב קוק: להאיר את העיר.

הייתי מסיים בשני משפטים שהרב קוק מאוד טיפח אותם. הוא אמר: "כולך יפה רעייתי, ומום אין בך", אם נראה את הטוב אצל כל אחד נגיע לשלמות, כמו שאומר רבי יהודה הלוי: "והעלה אור שמשה, ונסו הצללים". כשהשמש עולה החושך מסתלק. תודה רבה.

ישר כוח הרב יהושע קמפינסקי, ובהצלחה בהמשך ניהולך הראוי והיפה והמצליח באולפנית תיכון הרא"ה ברמת גן. תודה רבה.

הרב מאיר אליטוב מנהל בית ספר היסודי הרא"ה בשדרות, בבקשה.

ברשות יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת ידידי זבולון אורלב, ברשות הרבנים, כולם דיברו על משנתו של הרב קוק ואני אדבר כיצד אני והצוות שלנו שילבנו את תורתו של הרב קוק בבית הספר.

אני אספר קצת על עצמי. לפני שלוש שנים הגעתי לבית הספר הרא"ה בשדרות היישר מקנדה אחרי שליחות של הסוכנות היהודית. היום הראשון שלי בבית הספר היה ב"צבע אדום". ברגע שהחניתי את רכבי היה "צבע אדום", ואז אתה מייד רואה איך כל האנשים מחפשים את המסתור. תהיתי באמת לאן אני מגיע? כיצד אני צריך לפעול? משמיים סידרו שבאותו ערב הייתי בשיעור כלשהו.

מר הרצל בן ארי, יש לי בשורה טובה עבורך.

אלוף העולם.

מר בן ארי פנה אליי לפני שבועיים, ואני רוצה שזה ייכנס לפרוטוקול. אתמול היתה לי ישיבה עם לשכת מנכ"ל משרד החינוך, והבאתי לפניו את הבקשה שלכם להמשיך את ההסעות בקרני שומרון אף על פי שהן לא נכנסות בכללים הרגילים, רק בגלל עניין הביטחון. הבקשה אושרה.

ישר כוח, תודה רבה.

מר אליטוב, תמשיך בבקשה.

אם כן, שמעתי שיעור במה שהזכיר מרן הרב יעקב שפירא. ב"מאמר הדור" כותב הרב שהוא יותר עונה לאיזה יהודי מהישוב ששואל אותו מה לעשות עם הדור החדש שבועט בכל. הרב עונה אכן שצריך לקרב את הדור: "לעולם תהיה ימין מקרבת ושמאל מרחקת". אנחנו יודעים יפה מאוד ששמאל יותר חלשה מימין. לקחתי את הדברים האלה ואימצתי אותם בתוך בית-הספר.

כשהגעתי לבית הספר לא מצאתי את תמונת הרב. שאלתי גם מי יודע מה ראשי התיבות של המילה הרא"ה, וחוץ מצוות המורים אף אחד לא ידע, לצערי. היום אני יכול לומר שתמונתו של הרב מתנוססת בגדול בשערי בית-הספר. אנחנו מקיימים חברותות עם תלמידי שתי ישיבות ההסדר: גם מהישיבה וגם מהשלוחה. הם מגיעים אלינו לבית-הספר לפחות פעמיים בשבוע ולומדים עם התלמידים מתורתו של הרב.

אנחנו משתדלים להשריש את תורתו של הרב עד כמה שאנחנו יכולים, ואנחנו מקרבים את התלמידים לדברי הרב. המטרה העיקרית שלנו היא כמו שכותב הרב: "מטרת החינוך היא ליישר את האדם, להביא אותו לצורתו המתוקנת". אחד הדברים המיוחדים אצלנו בבית-ספר שהוכנס לפני שלוש שנים הוא נושא המוסיקה, ואנחנו רואים ברכה בדבר הזה. כולנו יודעים שהרב אומר שהמוסיקה מעלה את האדם למעלות הכי גבוהות באמונה.

אנחנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו הרבה כוח להמשיך לעשות על פי תורת הרב שלאורו אנחנו הולכים.

תודה רבה. ישר כוח, הרב מאיר אליטוב. שתהיה באמת גם כן ברכה והצלחה בהמשך עבודתך החינוכית הטובה והראויה, ושבית הספר בשדרות לא ידע "צבע אדום".

אמן.

אנחנו עכשיו מכבדים את הרב יעקב פילבר, הרב יענקה. צריך להדגיש בהקשר שלנו שהרב פילבר הוא מייצר סדרתי של מוסדות חינוך. הוא הקים את הישיבה לצעירים בירושלים הידועה בשם ישל"צ, בית ספר "נועם". מה שחשוב מאוד לענייננו כחלק מתפיסה של הרב קוק הוא שהם לא בתי-ספר מחוץ לגדר, אלא הם בתי-ספר בתוך החינוך הממלכתי-דתי.

לצערנו, אנחנו רואים תופעה בחינוך הציוני-דתי שיש כאלה שלא מסתדר להם בדיוק הפסיק הזה עם הפסיק של מישהו אחר, או הנקודה לא נמצאת במקום הנכון כדברי פרופ' רוזנברג, ואז הולכים ומקימים בתי-ספר פרטיים מחוץ לאחריות הלאומית ומחוץ לאחריות הממלכתית. דווקא צריך לשבח ולומר שכל המוסדות שהם רואים לעצמם לשאת את הדגל של משנת הרב קוק הם מוסדות שנכנסים בתוך האחריות הכללית של עם ישראל ושל מדינת ישראל. הדוגמה של רשת "נועם" היא דוגמה ממש מצוינת. הרב יעקב פילבר הוא גם סופר חשוב. אני לא יכול להעביר שבת מבלי הספרים שלו.

כדרך הנימוס, ברשות ידידי יושב-ראש הוועדה זבולון אורלב, וכל המשתתפים הנכבדים. כשמישהו מדבר בסוף הוא לא יכול שלא לחפוף לדברים שנאמרו לפניו. אבל, אני הכנתי את הדברים אתמול כך שגם את הדבר הזה אני מביא בחשבון.

החברה הישראלית אינה מקשיבה מפני שכל קבוצה שבה חיה בבועה חברתית רעיונית. מה לנו דוגמה מוחשית יותר לכך מאשר הבית הזה שאנו שרויים בו? בית שמורכב ממפלגות, ומפלגה כשמה קבוצת אנשים המפולגים מקבוצות אחרות. הפילוג הזה העסיק רבות את הרב קוק, ואת עמדתו על הפילוג הציבורי ועל הפילוג במערך החינוכי אנסה לתמצת בדקות הספורות שניתנו לרשותי.

על הפילוג הציבורי – וכאן הזכיר זאת כבר הרב גיסר – כתב הראי"ה: "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו". אגב, הוא לא אומר שלוש מפלגות, שלוש קבוצות, אלא הוא קורא לזה כוחות כי הוא רואה אותם כדבר אחד. כל אחד ואחד מבטא כוח מסוים. כאן הוא מפרט את שלוש הכוחות: הקודש, האומה, האנושיות, ובהמשך המאמר הוא מפרט אותם יותר. את הקודש מזהה עם האורתודוקסיה הטוענת בעד התורה והמצוות. את האומה הוא מזהה עם הלאומיות הלוחמת בעד כל דבר שהנטייה הלאומית שואפת אליו וחפצה לחדש את חייה הלאומיים של האומה. את האנושיות הוא מזהה עם הליברליות הדורשת את התוכן האנושי הכללי. אם כן, אלו שלושה כוחות שפועלים בעם ישראל, והוא מציין שהאומה הישראלית צריכה את שלושתם גם יחד. הוא פונה: "כל אחד הנוטה לאחד משלוש הקבוצות הללו כמובן צריך לעסוק בטיפוחם ושכלולם של הכוח המיוחד לו. אבל, יחד עם זאת, עליו להכיר בעין יפה גם את התפקיד החיובי של הקבוצות האחרות".

וכשאנו מדברים על יחסים שבין קבוצה לקבוצה יכולות להיות כמה אפשרויות. האחת היא שקבוצה אחת נלחמת בחברתה. לצערנו, זה מצוי הרבה. השנייה היא שאחת חיה בצד חברתה בבחינת חיה ותן לחיות. השלישית היא קואליציה של שיתוף פעולה כשכל אחת עומדת על דעתה ומתפשרת עם חברתה. הרביעית הטובה ביותר היא שכל אחד מנסה גם ללמוד את הטוב שיש בחברתה.

אבל, לדעתו של הרב קוק לא די בכל אלו. לא די להכיר בעין יפה את התפקיד החיובי של האחר, אלא לדעתו יש ללכת צעד אחד קדימה, "הצעד הזה הוא להיות פתוח לקבל גם את הביקורת שהכוח האחר מטיח בכוח החביב לו, מפני שיש לפעמים בדברי שלילה להעמיד את הכוח האחר על מידתו הראויה, ולהאצילו מהחיסרון המסוכן של ההפרזה החד-צדדית". כלומר, כשאדם מתמקד רק בכוח שלו, וחושב שכל האמת היא אצלו יש בזה גם דברים שליליים. ולכן, הביקורת שמוטחת כלפיו מצדדים אחרים היא יכולה לאזן את העמדה הזאת. זה לגבי השקפתו הציבורית, וכמובן שזה טיפה מן הים.

מכאן אני עובר לעניין החינוכי. בראשית בואו לארץ-ישראל כותב הרב קוק, הוא רואה כי תקומת היהדות בארץ-ישראל דורשת גישה חדשה אשר תתאים לתנאים החדשים שנוצרו עם התרחבות היישוב. כלומר, התרחבות היישוב החדש בארץ-ישראל דורשת מאיתנו גישה החדשה. הדרכים להטבת המצב הם רבים, אבל את היסוד הראשי הוא רואה בחינוך.

בהתייחסו לעניין החינוך – והזכיר את זה כבר הרב גיסר – הוא כותב: "עלינו לסכם שלושה דרכי חינוך". הוא מוצא בחברה הישראלית בארץ שלוש דרכי חינוך: אחד זה החינוך של היישוב הישן, אחד זה חינוך דתי מחודש, מה שהיום נקרא ממלכתי-דתי, והשלישי הוא החינוך הממלכתי. כלומר, החינוך החילוני. כאן הוא מוסיף ואומר: "אותה מחשבה שחושבים אחרים להשריש שהיישוב צריך להיות מחונך בחינוך בעל גוון אחד", כלומר שכל החינוך היהודי בארץ צריך להיות בעל גוון אחד – "עליה מוכרחים אנו להילחם". כלומר, אנחנו צריכים להילחם כנגד המחשבה הזאת. "שונים הם המעמדים הרוחניים והחומריים, שונים הם הכישרונות, ושונה מוכרח להיות החינוך". וכאן הוא מתייחס לכל אחת מדרכי החינוך. על החינוך של היישוב הישן הוא כותב: "חינוך זה למרות האור הרב והתוך התמציתי הקשור בו, הוא כנוס הרבה בקדושתו הפנימית, ודוחה ממנו כל שכלול חדש בכל צורה שהיא. ולכן, אין הוא יכול להיות תשובה חינוכית לילדי היישוב החדש". ומסיבה זו מסקנתו היא, וכך הוא כותב: "אין לי דרך אחרת כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם החיים, המדריך את הילדים ברוח צהלת החיים, בעוז ואומץ לב, ובניקיון וסלסול ה- - -".

ברוחב דעתו אין הרב קוק נותן דעתו רק לחינוך הדתי, אלא הוא מתייחס גם לחינוך החילוני, וכך הוא כותב: "אין אנו פטורים מפיקוח נמרץ גם בעד אותה ה- - - שבתי-הספר עם כל השלילה שיש בהם כלפי הדת והיהדות הנאמנה, צריכים אנו עד כמה שאפשר לדאוג אולי נוכל להכניס שמה איזה זיק של אור, לגרש על כל פנים באיזו מידה את ההדיוטיות הגמורה, ואת הנוכריות שהם ממלאים את לב חניכיהם".

לסיכום, משנתו של הרב קוק היתה האחדות הכוללת, כפי שהזכיר הרב אריאל, לראות את הטוב שיש בכל חלק, ולשאוף לאחד את כל החלקים לבניין השלם של האומה בארצה.

תודה רבה, ישר כוח גדול. כשעלה בדעתי לציין בכנסת 75 שנה לפטירתו של הרב, עשיתי את זה בפרוצדורה פרלמנטארית כאשר העלאתי הצעה רגילה לסדר היום במליאת הכנסת. שם נותנים לדובר לדבר כעשר דקות. ידעתי שאיננו תלמיד חכם גדול במשנת הרב קוק, יש גדולים ממני, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד, ואז החלטתי לפנות לרב יוחנן פריד. אמרתי לרב יוחנן שאנחנו הולכים לעשות מבצע, גם להעלות הצעה לסדר במליאה, וגם לאחר מכן לקיים דיון בוועדה. אמרתי לו שאני מוכן לעשות את זה, ושאלתי אם הוא יוכל לעזור לי. הרב פריד, קודם כל, אני מודה לך. יש לך הרבה זכויות בקיום הישיבה הזאת בדובריה ובתכניה. אני מכבד אותך גם כן לומר דברים משלך.

תודה. כשהגעתי לישיבת "מרכז הרב" לפני 52 שנה, בשנת תשי"ט, נאמר לי על-ידי הרב צבי יהודה שלישיבה אין דלת יציאה, יש רק דלת כניסה. מאז אני שם, בדלת הכניסה הזאת, ואני רוצה לאחל לכנסת שגם היום כאשר היא פתחה את דלת הכניסה לרב קוק במעמד ממלכתי מכובד זה – ותודה לך, זבולון, על יוזמת הישיבה, על ניהולה, ועל עשייתה – היא תהיה רק דלת כניסה, ולא תהיה דלת יציאה, כי מכאן ואילך אנחנו נמשיך ללמוד את כתבי הרב קוק ואת עולמו של הרב קוק. על כך תודה ליושב ראש, תודה לחברי הכנסת שהשתתפו, וכדרכם של חברי הכנסת שילמדו גם תורה שבכתב מהפרוטוקולים את מה שהם החמיצו בדברים כאן.

אני מקווה מאוד שבאמת חברי הכנסת ילמדו מיושב ראש הוועדה להקדיש לדברים הרוחניים כביכול את הזמן הפנוי או הלא פנוי שלהם. אני חושב שיושב ראש הוועדה הוא דוגמה בולטת לאיש חינוך שהוא איש מעשה. נדמה לי שעולמו של הרב קוק מחבר בין הרוח ובין החומר, ובין הרוח ובין המעשה, וממנו למדנו שלשני הדברים יש ערך וסגולה. על כך אני רוצה להודות לו, ולחברי הכנסת שטרחו ויטרחו עוד בהמשך.

כמובן שאני רוצה להודות לדוברים. אני פניתי לכל אחד מהם ביוזמה הזאת בשמו של חבר הכנסת אורלב, והם נענו ברצון רב והסכימו והשכילו להבין עד כמה ישנה משמעות לעצם קיומה של הישיבה הזאת כדלת כניסה להמשך ולעשייה.

אני רוצה להודות גם לאנשי משרד החינוך והתרבות על מחלקותיהם, וליושב ראש מועצת החמ"ד, למינהל החינוך הדתי, לסגנית היושב ראש מינהל החינוך הדתי, וליושב ראש מועצת החמ"ד, למנהל האגף לתרבות תורנית מר שמריהו הרמן שאני מקווה מאוד שעוד נכונו לכולנו עלילות ומעשיות בדברים הללו.

לא אומר מעל הכול, אבל באמת מחום מאוד מיוחד גם לצוות "בית הרב קוק", למנהלו אברהם טייץ היושב כאן, וכל היושבות בשולי כביכול החדר הזה שעושות יום יום, יום ולילה כפשוטם של דברים, מלאכה קדושה של הבאת עולמו של הרב קוק לציבור הרחב לכל ענפיו.

ההבהרה המדויקת כי ישיבת "מרכז הרב" בראשות הרב שפירא מחנכת לתלמידי חכמים, מקבלת את המשמעות הציבורית שלה על-ידי עשייתו של "בית הרב". אם לישיבת "מרכז הרב" יש לה פנייה פנימה לגידולם של תלמידי חכמים, רבנים, מורים, רבנים, ר"מים, מחנכים, הרי "בית הרב" רואה בראש ובראשונה את החשיבות שלו להביא את הדבר הזה אל ציבורים רחבים באמצעות אותם לומדים שלמדו בעבר, ואלה שגם היום עוסקים בעשייה ובכתיבה.

פינה מאוד מיוחדת לפרופ' שלום רוזנברג שהשכיל לפרוץ את דלת הכניסה באוניברסיטה. אבל, אחרי שהוא פורש לגמלאות אני לא יודע מי ימשיך את דרכו שם בעולם האוניברסיטאי- האקדמי בתחום הזה של עולמו של הרב קוק.

אנחנו רואים בישיבה הזאת חלק מכל העשייה של ציון שנת ה-75 לפטירתו של הרב קוק. משדרות בדרום ועד קריית שמונה עוסקים יום יום בדבר הזה, וכמובן שהתכוונתי למנהלי בתי- הספר ולראש הישיבה בקריית שמונה, הרב הראשי של קריית שמונה הרב דרורי. גם בישיבות במרכז, ברמת גן, ובמקומות אחרים, עוסקים בדברים האלה. כידוע, הרב אריאל והרב קמפינסקי.

אבל, אנחנו חושבים שיש ערך מיוחד - ונדמה לי שלא כאן המקום, אלא אם כן יושב-ראש הוועדה יקיים דיון נוסף - לשאלה הבסיסית כיצד מביאים את תודעת הרב קוק למרכז המפה בישראל? במצב הנוכחי "בית הרב קוק" ועולמו של הרב קוק נחשב כדבר אחד מיני רבים, במקרה טוב. נדמה לי שהדברים שנאמרו כאן הוכיחו עד כמה הוא במרכז התודעה, המחשבה, העשייה, ועד כמה הוא ומשנתו ראויים להיות. נדמה לי ששנת ה-75 היא הזדמנות נאותה להביא אותו למרכז המפה, כמובן שגם כל שנה ושנה היא נאותה. אם העולם הממלכתי הפוליטי היושב בבית הזה יבין את המשמעות של הדברים האלה, יתרגם אותה, ויראה עד כמה הרב קוק שייך לכולם ואיש איננו מתייחד בבעלות עליו, אלא כולם שותפים לו, ורוצים לראות בעולמו הרוחני, יהיה זה אך ורק לברכה בכל מערכות ישראל.

בראשי פרקים כנושאים למחשבות ולדיונים, אני רוצה לומר שיושבת לשמאלי כאן הגברת תמר טוכלר שנאבקת בעשר אצבעותיה ובכל לבבה לשמור על בית הרב קוק ביפו. בחדר הזה ישבו אנשים ודיברו על הדברים הללו. היום הזה הוא הופך להיות סחורת נדל"ן במובן הפשוט ביותר והנלוז ביותר של המילה, עד כדי כך שיש כאלה שכתבו לחבר הכנסת אורלב מכתב שבו נאמר: מה פתאום קוראים למקום הזה, לבית הכנסת "שערי תורה", בית הכנסת של הרב קוק?

אתה טועה, תבעו אותי למשפט על זה.

גם אותי באותה תביעה. הלוא זה דברים שהשכל הישר לא מסוגל להבין אותם, אני כבר לא מדבר על היושר.

לכן, אני חושב שהביקורים בבית הרב ביפו ובירושלים הם חיוניים. חבר הכנסת אורלב, לכן אני חושב שראוי שתצא מהוועדה הזאת קריאה שתוכניות לימודים בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-הדתיים והעצמאיים והחרדים למיניהם ישכילו להכניס משהו, פירורים. הרב אמסלם יכול להיות מורה דרך לרבים כיצד להביא את הדברים האלה. אלה ציבורים רחבים שהם שייכים אליו באשר הוא הרב קוק.

כמו כן, הרחבת הנושא לעולם התרבותי. אני חושב שלאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך ראוי שתינתן האפשרות, גם את התקציבית וגם המעשית, להביא את הדברים האלה לעולם התרבותי כי זה בנוף התרבותי.

אני אסיים במשפט אחד של "הנזיר". רב דוד "הנזיר" זכר צדיק לברכה היה רגיל לומר בשם הרב שהוא כתב את ספריו "אורות הקודש" בשביל הנוף. הרב קוק שייך לנוף, ועל כך זכותו, ועל כך חובתנו. תודה רבה.

יושב פה מר שמעון ז'יטניצקי שהוא איש ציבור שמקדיש את זמנו החופשי, ורואה בזה חשיבות רבה. כמוהו ישנם עוד רבים שרוצים. אם הבית הזה יקרא לדבר הזה הם ירגישו שיש שכר לפועלם.

ישר כוח, תודה רבה.

אני רוצה לסכם למרות שמאוד קשה לסכם כזאת ישיבה. אני רוצה לומר שהוועדה ציינה היום 75 שנה לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כיוון שתורתו ומורשתו יש בהם כדי להנחיל למדינת ישראל ולעם ישראל את תורת ארץ-ישראל המיוחדת כפי שהוא קרא למדינת ישראל "אתחלתא דגאולה".

העקרונות שציונו כאן בישיבה, או עיקרי העקרונות שצוינו כאן בישיבה באשר לראייתו את חשיבות הקשר לארץ-ישראל, חשיבות של ישוב הארץ שלמענה הוא גם פסק על "היתר-המכירה", העקרונות של אהבת כלל ישראל, ואי אבחנה או יציאה נגד פילוגים ונגד פיצולים, הראיה שהקודש צריך שייבנה על יסוד החול, כל אלה כמו גם עקרונות נוספים שנציין אותם לאחר מכן יותר מאוחר כשיוחנן יעזור לי, הם מחייבים את מערכת החינוך להתייחס אליהם לא רק בחינוך הממלכתי-דתי – אני בהחלט מסכים, הרב יוחנן – אלא גם בהחלט בחינוך הממלכתי.

הוועדה תמשיך לסייע לכל המפעלים הרבים שמציינים את שנת ה-75 שנה לפטירתו, וכפי שציינתי בתחילת הישיבה - הרב יחיאל וסרמן נאלץ לעזוב – גם את הפעילות המאוד מאוד ענפה בקרב קהילות בעולם.

אני רוצה להודות גם כן לכל הרבנים החשובים, ולכל חברי הכנסת. אני מוכרח לומר שמספר חברי הכנסת שהשתתפו בישיבה הפתיע אותי לטובה. עברו כאן וגילו התעניינות שמונה חברי כנסת, ויחסית לישיבת ועדה זה הרבה. צריך לקחת בחשבון שמדובר בעשרה חברי כנסת יהודים, ושלושה ערביים. מתוך עשרה יהודים, המספר של שמונה חברי כנסת הפתיע אותנו מאוד מאוד לטובה.

אני משוכנע שלישיבה הזאת תהיה לה גם השפעה מעל ומעבר לישיבה הזאת. אני גם רוצה להודות לראש הישיבה.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30.