PAGE
23
הוועדה לזכויות הילד

9.2.2010


הכנסת השמונה עשרה




נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 39

מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום שלישי, כ"ה בשבט תש"ע (9 בפברואר 2010), שעה 12:00

אידיאל היופי המוצג בתקשורת – מודל שלילי לחיקוי הגורם לאנורקסיה בקרב בני נוער

חברי הוועדה: דני דנון – יו"ר

רחל אדטו

אורלי לוי-אבקסיס

יוליה שמאלוב ברקוביץ'

ד"ר זיוה שטל
משרד הבריאות, מנהלת המחלקה לתזונה

מיכל שביב
משרד החינוך, מדריכה ארצית ביחידה לחינוך מיני ולחינוך

מרים ווייך
משרד הרווחה והשירותים החברים, מפקחת ארצית השירות לנערות וצעירות

עו"ד דארין דניאל
משרד המשפטים, מחלקת ייעוץ וחקיקה

ורד פאר סוייד
הרשות לקידום מעמד האישה, מנהלת הרשות
פרופ' איתן בכר
הסתדרות הפסיכולוגים, פסיכולוג ראשי של הדסה האוניברסיטה העברית

שאנה שכטרמן
ויצ"ו ישראל, קשרי ממשל

פופק יעל לצר
ביה"ח רמב"ם, מנהלת המרפאה להפרעות אכילה

ד"ר יצחק וורגפט
ביה"ח זיו, ראש הצוות לטיפול בהפרעות אכילה

דוד ירון
קופת חולים מאוחדת, ממונה ברה"נ מחוז מרכז והשרון

סלינה סגל מרקו
מכבי שירותי בריאות, דיאטנית קלינית

לילי הלפרין
מנהלת תכנית "אמת"

שני גלית אלדרוטי
עמותת "שחף", נהלת אדמיניסטרטיבית

עו"ד רביב מייזל
הסתדרות הרפואית בישראל, מדיניות ציבורית

איה ברדני
דוגמנית

עדי בקרן
צלם

קרין באומן
דוגמנית

יעל טרנר-גרוסמן
סטודיו C
ולריה סייגל שיפר

ליאל
תלמידה

שרון סופר
הכנסת, מרכז מחקר ומידע

אתי וייסבלאי
הכנסת, מרכז מחקר ומידע

יהודה סקר
ארגון ההורים הארצי

נילי בסן

איריס פנחסי זהר

רחל סעדה

יעל – חבר המתרגמים בע"מ
אידיאל היופי המוצג בתקשורת – מודל שלילי לחיקוי הגורם לאנורקסיה בקרב בני נוער

צהריים טובים לכולם, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

הנושא שעל סדר היום, אידיאל היופי המוצג בתקשורת – מודל שלילי לחיקוי הגורם לאנורקסיה בקרב בני נוער, ומדובר בנושא חשוב מאוד. נמצאות איתנו נציגות של בית הספר הרטמן לבנות, ברוכות הבאות, שמעתי שאתן עוסקות בנושא במסגרת בית ספרית וגם נשמע אתכן היום.


בשבוע שעבר ביקרתי עם חברת הכנסת רחל אדטו, בבית החולים תל השומר במחלקה להפרעות אכילה. כמובן שהמראות הקשים שראיתי שם כולם ראו בעבר בטלוויזיה, אבל גם יצא לי לשוחח עם בני נוער, אני אומר בני נוער כי התופעה היא גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, ששוהים במחלקה ולדבר איתם על המחלה. ברור לנו שזו מחלה קשה, שאלנו אותם על הגורמים שהם חושבים שהובילו אותם למצב, אי אפשר לבודד את הגורם הספציפי שגורם למחלה, בהחלט נראה שיש השפעה של גורמים סביבתיים למשל מה נראה בתקשורת או בתכניות הטלוויזיה, במגזינים כאלה ואחרים ואיך זה משפיע עליהם. קיבלתי אינדיקציה גם מהשטח שהנושאים האלה משפיעים במיוחד על בנות הנוער אבל גם על בני הנוער ומודל החיקוי אליו רוצים להגיע.

יש הצעת חוק בנושא שגם בה ניגע בהמשך, אבל חשוב לי במהלך הדיון היום לשמוע ראשית את הקולות מהשטח. לשמוע את אותן בנות שעברו או שעדיין עוברות את הקשיים כתוצאה מהאנורקסיה, לשמוע את בנות הנוער שמסתובבות, לשמוע אתכן מהשטח ומה אתן מרגישות כשאתן פותחות את המגזינים וראות את סופר מודל - דוגמניות העל. האם הן באמת מודל לחיקוי ואם כן למה הן מודל לחיקוי ומה אתן חושבות על הנושא.


נמצאים איתנו אנשים שבאמת עוסקים בזה ביום יום גם בפן הרפואי וגם בפן החינוכי, וגם נמצא כאן עדי ברקן שמתעסק בפועל בנושא הדוגמנות. אני רוצה לשמוע את כולם. אני דווקא רוצה להתחיל בסיפורים האותנטיים ולבקש מאיה ברדני לשמוע בקצרה את הסיפור שלה. ספרי לנו בת כמה את ואיך הגעת לאנורקסיה ואיפה זה עומד היום.

היום אני בת 26 וכבר 12 שנה סובלת מאנורקסיה. זה התחיל אצלי בערך בגיל 13.5 כשרציתי להיראות כמו הדוגמניות שהופיעו בפרסומות, במגזינים. החברה ירדה עלי ועשתה לי את המוות בבית הספר. התחלתי דיאטה מסודרת לכאורה של שלוש ארוחות ביום. ככל שהמשקל ירד היצר לרדת במשקל גבר ויחד עם זאת ההקנטות המאוד מאוד קשות שסבלתי מהן בבית הספר פחתו. לכן המשכתי להוריד בארוחות, הלכתי והשתמשתי בדרכים לא כשרות בשביל לרדת במשקל ובשביל להראות כמו שהחברה ציפתה ממני. עברתי כמה וכמה אשפוזים.

בעצם התחלת בגיל 14, ובאיזה גיל התאשפזת לראשונה?

בגיל 16. אחרי הרבה מריבות של לא רוצה להתאשפז, ההורים החליטו לאשפז אותי בכפיה. האשפוז הראשון היה במחלקה להפרעות אכילה לילדים בהדסה הר הצופים, הייתי שם שבעה חודשים. יצאתי משם די בסדר ומשם המשכתי בתכנית אשפוז יום, כל יום הייתי מגיעה לשם.

מאיפה את בארץ?

מבית שמש.


כשהתקרבתי לגיל 18, קיבלנו מכתב הביתה שמיציתי את מכסת הטיפולים שלי. הפסיקו את הטיפול שלי בהדסה הר הצופים כי זו מחלקה לקטינים, משם המצב החל להתדרדר שוב, לאחר שכבר השתחררתי במשקל יעד. האשפוזים בהמשך היו במחלקות פנימיות, כי לא היה איפה לשים אותי.


היום אני במצב נפשי וגופני גרוע מאוד, אני סובלת מהמון נזקים גופניים, אני מטופלת במסגרת פרטית וההורים שלי משלמים הכל, תרופות, רופאים, ביקורי רופאים באמצע הלילה.

ספרי מתי היית בסרט, מתי יצאת מהבית, מתי יצאת עם חברות, מתי היה משהו מחוץ לחדר.

אף פעם. אני לא הייתי בבית קולנוע בחיים, לא יצאתי למסיבה בחיים, לא הייתי בפאב אף פעם, 12 שנה אני מתה.

את באה ממשפחה דתית מסורתית?

חילונית.

למרות שזה הרבה שנים אחורה, את זוכרת למה התחלת בכל הדיאטות, מה היה התמריץ?

החברה. הייתי מגיעה לבית הספר, שם יש את "המקובלים" האלה שיושבים בכניסה לבית הספר בבוקר ועושים את הסלקציה, שאם את לא נראית טוב לא תשבי על הספסל הזה, את המוות היו עושים לי, את המוות. הייתי בוכה, ונעדרתי חודשים מבית הספר שמשם אפילו לא דיווחו להורים שלי, אלא רק בסוף השנה. כשקיבלתי תעודה, ההורים שלי קיבלו פתאום את הבום בראש. המשקל ירד, ואז החלטתי לעבור לפנימייה.

ממשרד החינוך, מישהו מהמורים ראו את זה?

הייתה לכם יועצת בבית הספר?

הייתה יועצת.

היא הגיבה, היא פעלה?

כשהגיעה התעודה של סוף שנה, ההורים שלי ראו את מספר ההיעדרויות, הייתי פשוט יוצאת בבוקר לבית הספר ומטיילת עד שעה אחת אחת וחצי כאילו הייתי בבית הספר.

ואף אחד לא דיווח במהלך השנה להורים.

אף אחד לא דיווח. האמא שלי קיבלה בום בסוף השנה כשראתה את התעודה עם משהו כמו 80 או 90 חיסורים במחצית, ואז פנו ליועצת לברר מה קרה. את החברים זה לא ממש עניין, כי לא הייתי "מקובלת" ואף אחד לא הרגיש בחסרוני.

תודה איה. אני רוצה לבקש ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, אתי וייסבלאי שהכינה עבורנו מסמך בנושא, למסור לנו ראשית את ההדגשים של הנתונים בארץ, אני לא יודע כמה יודעים עד כמה המספרים מפחידים ושהם מתחילים בגיל מאוד צעיר, אם אפשר גם לגעת בנקודה הזאת בבקשה.

יש סקרים שנערכו גם בשנת 2003 והאחרון שבהם בשנת 2006. המחקרים בדקו התנהגות של בני נוער ובין השאר התנהגויות סיכון להפרעות אכילה. הסקרים מצאו שאכן ילדים ובני נוער החל מגיל מאוד צעיר ביקורתיים מאוד כלפי הגוף שלהם, הם חושבים שהם שמנים מדי, הם מודאגים שהם עלולים להשמין והם פועלים כדי לאבד ממשקלם ולמנוע השמנה.


בערך כ- 30% מהתלמידות, יש נתונים על ילדות מגיל 13, גיל 15 שעושות דיאטה וחלק גדול מהן ללא הדרכה. יש נתונים על כ- 155 מהתלמידים שאי פעם ביצועו פעולות כמו הקאה כדי למנוע תחושת מלאות ושובע. הסקר הזה בדק התנהגויות סיכון, ומה שלא הצלחנו למצוא כדי להציג במסמך שלנו כמה ילדים ובני נוער לוקים בהפרעות אכילה.

קיבלנו הערכה מבית החולים תל השומר שאם יש כ- 250,000 בני נוער בגילאיםשעד גיל 18, יש כ- 25,000 ילדים עם הפרעות אכילה שונות, אני לא מדברת על אנורקסיה ממש אבל בתחום הפרעות אכילה יש כ- 25,000 ילדים וילדות עם הפרעת אכילה.

נכון ואלו הערכות שנעשו לפי סקרים שאומרות שבערך 1% מהאוכלוסייה לוקה בהפרעות אכילה. אבל כשניסינו לברר בפועל עם קופות החולים, עם המחלקות לבריאות הנפש כמה אנשים הגיעו אליהם, קיבלנו מספרים מאוד מאוד נמוכים שלא משקפים את התופעה ומעידים על כך שיש תת אבחון ושהאנשים לא מטופלים בזמן וזה מאוד בעייתי. מהסיבה הזאת פנינו למערכת החינוך והבריאות כדי לברר מה הם עושים כדי לאתר, כדי למנוע - -

מה התגובה שקיבלת מהפניה אליהם?

ראינו שיש פעילות אבל היא חלקית, היא נקודתית, ולא מתואמת כל כך בין הגורמים השונים שעוסקים בזה. במערכת החינוך באופן כללי, הנושא מופקד בידי היועץ או הפסיכולוג החינוכי.

ברוב בתי הספר, הם פשוט לא נמצאים.

לא. ברוב בתי הספר הם כן, אבל יש הרבה בתי ספר שהם לא נמצאים בהם.


עובדי ההוראה עצמם, ובמיוחד מורים לספורט או מאמנים שפועלים עם קבוצות סיכון, מקבלים מעט מאוד הדרכה בנושא הזה.


בדיקות סקר לתלמידים שלאו דווקא נועדו לאתר הפרעות אכילה אבל הן יכולות להוות איזה מדד, נערכות אחת לשנתיים וגם לזה אין כיסוי מלא וזה נבדק עד כיתות ט'. למעשה ולאחר מכן לא נעשה דבר מהסוג הזה.


משרד הבריאות עצמו מפיק קצת חומרים פרסומיים בנושא הפרעות אכילה, אבל עושה מעט מאוד מעבר לזה. יש שתי קופות חולים שמקיימות פעילות בנושא - מכבי שירותי בריאות וקופת חולים מאוחדת השיבו שיש להן פעילות ויש גם הנחיות לרופאים על איזה מקרים עליהם לשים לב.

הם העבירו את מספר המקרים בהם הם מטפלים?

במכבי שירותי בריאות הנתונים שהעבירו אלינו מופיעים במסמך. בשנת 2008 היו כמעט 1,000 ילדים ובני נוער שאובחנו כלוקים בהפרעת אכילה מסוג כלשהו. קופת חולים מאוחדת מסרה שהערכות הן יותר כלליות וגם בפילוחים אחרים, והמספר הוא כ- 500 ילדים ובני נוער שאובחנו בשנת 2008 ובשנת 2007.

תודה רבה. אני רוצה לראשית להדגיש שמדובר גם במחלת האנורקסיה וגם בבולימיה. נוטים יותר להתייחס לאנורקסיה, אבל שתיהן הפרעות אכילה וחשוב להדגיש את זה.


רציתי לשאול את איה, מה היה משקל המינימום שלך?

26 קילו ו- 800 גרם, הייתי אז בת 19.5.

אני אבקש מעדי ברקן, להתייחס לנושא שעולה פה וגם על מה שעלה מחברי הכנסת בנושא ההגבלות לדוגמניות שמהוות מדד, כלומר שנגביל את המושג של דוגמניות רזות מדי, שמהוות מודל לחיקוי. הייתי רוצה לשמוע מה עמדתך בנושא.

יש מושג חדש והוא 'רזה מדי', כי זה לא היה קיים עד היום. לא תיארתי לעצמי שהיו כאן תלמידים היום.

בכל וועדה של זכויות הילד אנחנו מזמינים תלמידים.

באתי לספר לכם שאני מבלה בבתי ספר ואני מוצא שהצבע השחור מאוד מאוד בולט מכף רגל ועד ראש. הנה יש לנו הוכחה לכך ולא משנה אם הבחורות מאוד רזות, הצבע השחור בולט ולא בגלל שהוא אופנתי, הוא עושה את העבודה.

או שאני עיוורת צבעים, או שאתם רואים צבעים שאני לא רואה.

אני מדבר על המקום שהן בודקות.

זה צבע שמשתלב יפה עם צבעים אחרים.

נורא קל להפיל את זה על האופנה, בואו ניגש לנקודה העיקרית.


אם נשים לב איפה מונחות הידיים של הבנות האלה כאן , הן תמיד על הבטן, כי אם חס וחלילה יש איזה קפל קטן, זה גם מאפיין. אני מעביר לכם את הרשמים שלי מהעשור האחרון, ואנחנו מקבלים את זה בתמונה מלאה.

אני כבר אומר שאני לא מסכים עם מה שהוא אומר, אתן תגיבו על כך.

אני בסך הכל מדבר על המציאות.


לפני כחמש עשרה שנה, רוב הדוגמניות שצולמנו למודל היו במידה 38, שזה סביר. היום, דוגמנית במידה של 38 מובילה קמפיין של מידות גדולות. אנחנו איבדנו שתי מידות, בעשור או בחמש עשרה שנה האחרונות. זו הסיבה שילדה שיש לה קצת שומן תמיד תשב עם הידיים על המקום, ותמיד תמשוך את הסוודר למטה. זו הסיבה שנשים בגילאי 20 או 30, יושבות תמיד עם התיק מונח על הרגליים, סוג של הגנה. זה מגיע מאיזה מקום.

למה איה לא הייתה מקובלת? אני ראיתי את התמונות של איה והיא לא הייתה שמנה, לנורמה החברתית של היום היה לה עודף של 3 קילוגרם. זה הספיק, כדי להגיד שאיה לא מקובלת. היום לצערי, לא משנה כמה הילד אינטליגנטי וחכם, השאלה כמה הוא מקובל. המקובלות לא נקבעת לפי הציונים בסוף השנה, אלא כמה הילד נראה או כמה הילדה נראית טוב.


בדקנו מה נקרא נראה או נראית טוב. לפני כל הרצאה שלי, חילקנו שאלונים בבתי הספר ובקשנו מתלמידי התיכון להגיד מה הן התכונות או המעלות שצריך כדי להיות מקובל. התשובה הייתה רזה, גבוהה וציצים. אף אחד לא דיבר על האישיות, אף אחד לא ציין שהיא צריכה להיות חכמה ואינטליגנטית ועם הישגים בלימודים. התשובות היו רזה, גבוהה ועם ציצים. מה זה רזה? רזה זה 38, 42, 24? לכן אני אומר שיש לטפל בנושא במקביל.


התעשייה במדינת ישראל, ורוב הבנות שאתן רואות בטלוויזיה, נמצאות בתת תזונה. רובן המכריע, נמצא שם ומבלי להזכיר שמות, אנחנו נראה תכף חלק מהתמונות, כולכן מעריצות אותן, כולכן רוצות להיראות כמוהן. אין לכן מושג איזה חיים אומללים הן עוברות. אני רואה אותן כשהן מגיעות לאודישן, אני רואה אותן כשהן מגיעות לצילומים, אני רואה אותן בצילומים.

אגב, לפני כחמש עשרה שש עשרה שנה, היינו מצלמים אופנה ובשעה 12:00 הייתה הפסקת צהריים, מזמינים פיצה, מזמינים אוכל, הייתה הפסקת צהריים של שעה ולא פחות. היום ההפסקות הן עשר דקות. למה? כי היום לא צריך לאכול. יוצאים, מעשנים שתי סיגריות ונגמר הסיפור. אבל מה? האווירה השתנתה, אין בדיחות, אין חיוכים ויש עצבות. בחורה רזה בלי מותן עומדת מסכנה, כי היא קיבלה 500 דולר והיא מקללת את היום שהיא נולדה, ומחכה לשעה שש בערב כדי לחזור הביתה.

אתה הבאת איתך תמונות, אני הייתי רוצה שנראה קודם את התמונות ואני מבקש שאחר כך נתמקד בנושא של הדוגמניות. כלומר איך אפשר לשנות את מה שקורה היום כשמגיע עורך או צלם שמתייחס לרזה ולרזה יותר, ואנחנו רואים לאן אנחנו מגיעים. בנושא הזה, אני רוצה שתיגע אחרי שנראה את התמונות.

אנחנו נראה תמונות של מספר בחורות מוכרות מקמפיינים בינלאומיים ומקמפיינים בארץ, כלומר מה שאנחנו רואים בטלוויזיה ובשלטי חוצות. בעצם נשאל אחר כך את הנערות האם יש מישהי שחושבת שהיא יכולה להראות כמו הבחורה בתמונה. אותה בחורה בתמונה גם לא נראית כך.


אנחנו רואים עכשיו, תמונות שממחישות את ההבדל בין רזה לרזה מדי. הבדל קטן, ורובם יגידו על מה מדובר כאן, הרי זה שום דבר וזו עבודת פוטושופ מינימלית. תסתכלו על העצם פה למעלה, תסתכלו כי אנחנו נלך ונרד בהדרגה עד שנגיע לנקודה האמיתית. הנה תמונה עם הבדל קטן מאוד.


בתמונה כאן רואים ניצוץ של אישה, כאן אנחנו רואים ילד קטן. זה גוף של אישה? כך אישה צריכה להיראות? איפה המותן. אנחנו גדלנו על זה וזה נעלם. הנה עוד תמונה גבולית.

אצל מי שעורך את אותן תמונות, מתי התחילה המגמה הזאת?

נמצאת כאן איתי איריס פנחסי שהייתה עורכת שבועון לאישה בסוף שנות התשעים, אני עשיתי רק את צילומי השער והיא יכולה להעיד ולהגיד לך כמה מאות קילוגרם היו מורידים בכל פסטיבל של מלכות יופי. מגיע חודש ינואר מתחילים להוריד, 300, 400 קילוגרם. היא יכולה לומר לך. הקטסטרופה התחילה משנת 1996, 1997.

כשאני זכיתי בתואר צלם השנה בשנת 1995, התמונות שלי לא היו פוטושופ, זכיתי בתואר צלם השנה והדוגמנית שלי הייתה הילה מרין, מידה 38 ועשתה 3.5 מיליון דולר בחוץ לארץ ולא קרה כלום. הקטסטרופה התחילה כשאנחנו הפכנו להיות עם הערוצים המסחריים, כי כל עוד שלקחת את התקופה הקודמת של תמי בן עמי ודוגמניות שלא הופיעו בטלוויזיה ההשפעה שלהן על בני הנוער הייתה מאוד קטנה. ברגע שהדוגמניות התחילו לדבר ופתאום יש סדרות טלוויזיה, יומני נוער. קמים בבוקר ואומרים מה שהיא אוכלת גם אני רוצה לאכול.

נושא הפוטושופ הוא תופעה עולמית, ולא רק בישראל עורכים תמונות. האם אנחנו מכירים מהעולם מקום בו טיפלו בחקיקה בנושא הפוטושופ, בנושא הדוגמניות או שאנחנו מנסים לעשות כאן משהו חדשני?

במקביל אלינו, בצרפת ובספרד, עברו תהליכים מסוימים. אני מניח שאנחנו נצא תוך כמה חודשים. בפריז זה עובר ועובדים על BMI וזה עובר. בנושא הפוטושופ יש ויכוח מה מותר ומה אסור. יכול להיות שיש שם פשרה מסוימת כמו להכניס לוגו מסוים שיזהיר שהתמונה הזאת מרוטשת, ראו הוזהרתם, כמו שאנחנו מוזהרים על גבי קופסאות הסיגריות.


אני רוצה להמשיך עם עוד תמונה ונגיע לתמונה שאתן מכירות. הנה בחורה מדהימה שהייתה מלכת יופי, היא מדהימה. באו נראה מה קרה לאותה בחורה כשנכנסה לעולם הזוהר, גל גדות. מדהימה. זו אותה בחורה בתמונות.

וזה עם עריכה של הפוטושופ?

לא. זו הפרסומת של "קסטרו".


הם טוענים שלא, ושהכל בסדר. מי אני? ואני לא צריך תביעות על הוצאת דיבה. קח את הדוגמנית היום, היא לא עברה ניתוחים ולא שברו לה את העצמות, היא לא עברה כאן שום שינוי, זו גל גדות אחרי תהליך של "רוצה להיות כוכבת". היא לא עשתה את זה וזה בטוח שהכניסו אותה למצב שאם את רוצה את חייבת להיות. אלו התמונות שהבחורות רואות בבוקר ובערב, והן רוצות להיראות כמו הפרסומת של "קסטרו".

תודה. מיד תתייחסנה חברות הכנסת רחל אדטו ואורלי לוי-אבקסיס לנושא, קודם לכן אני רוצה לבקש מפרופסור איתן בכר, פסיכולוג ראשי בבית החולים הדסה, מומחה להפרעות אכילה להתייחס לנושא הזה מנקודת מבט רפואית וגם מתוך השיחות הרבות שאתה מנהל עם מטופלות. ברור לנו שזו לא הסיבה היחידה ויש מספר מרכיבים, אבל ממה שאנחנו רואים כאן מהפוטושופ, עד כמה השפעת הדוגמניות מהווה מרכיב במחלה.

אני בעצם רוצה לפתוח במה שאתה חבר הכנסת דני דנון אמרת בפתח הדיון וגם עכשיו כשאתה אומר שקשה מדעית להבחין מה משקלו של הגורם הזה. אני חושב שבדיון הזה אנחנו עושים משהו שהוא הרבה יותר חשוב מהמשקל המדויק והמדעי של השפעת חשיפת מודל היופי הזה של הדוגמנות על תופעת האנורקסיה. אנחנו עושים משהו חשוב כי זה גורם שאנחנו יכולים לשלוט בו, יכולים להסיר אותו בחקיקה המבורכת שלכם. הגורמים האחרים שקיימים הם גורמים אישיותיים, קוגניטיביים ואחרים אותם אנחנו צריכים להסיר, ואנחנו מסירים אותם בטיפול ארוך. המניעה היא חשובה מאוד וגם מסובכת מאוד.


החקיקה הזאת זה משהו שאנחנו יכולים לעשות יחסית די בקלות, אתם צריכים לדעת איך אוכפים אחר כך. לפחות זה פקטור שאנחנו יכולים להסיר אותו. ישנה חשיבות עקרונית לעניין כי אנחנו משדרים בזה שאסור להתעלל בגוף. אסור להתעלל בגוף לצרכים מסחריים, אסור להתעלל בגוף לשום צורך, אסור שיכתיבו מודל של מצוינות שכל מי ששונה ממנו מרגיש נחות. כלומר החשיבות כאן היא למסרים שהם הרבה יותר רחבים מהמחלה.


לגבי התרומה של זה למחלה, אנחנו יודעים שיש ארצות שבהן הופיעו אמצעי התקשורת המערביים, למשל כשהעולם המזרחי נפתח לתקשורת המערבית, יש מחקרים מאלפים על איי פיג'י, דרום אפריקה ומדינות אחרות. אומנם ישנם עוד פקטורים למערביות שמשפיעים ולא רק המודל היופי הזה, אבל כשהגיעה התקשורת המערבית השיעור של האנורקסיה קפץ לפעמים עד פי 7. זה מוכיח את העוצמה. מה שעוד חמור במודל היופי הזה בתקשורת שהוא מעכב את האבחון של המחלה, כי אם סימנים ראשונים של דיאטה היו צריכים לעורר דאגה אצל הורים או מורים, נוטים לחשוב שזה חלק ממגמה מקובלת, רווחת וכמעט לגיטימית להיות רזים, זה מעכב את האבחון של המחלה ואת הטיפול המוקדם במחלה.

משיחות שלך עם מטופלות, האם החוק הזה היה עובר לפני עשרים שנה, האם לדעתך מספר המטופלות שמגיעות אליך או למחלקות אחרות היה יורד?

אתה שואל שאלה שגם אני כאיש מדע מרגיש מחויב להתייחס אליה מדעית, פתחת ואמרת שקשה להבחין מדעית מה משקל הפקטור הזה. עדיין הוא קיים. סיפרתי על העלייה בארצות השונות כי זה מעבר לשיחות שאני מקיים. אתה רואה מה קורה בארצות שנפתחו לתקשורת מערבית. זה בלי ספק פקטור. אני אומר שוב שגם אם לא נדע את עצמתו המדויקת נוכל להסיר אותו בקלות, כשאנחנו מסירים אותו אנחנו מעבירים מסרים חשובים, אנחנו מקלים על אבחון מוקדם של המקרים הסוטים.

תודה רבה. אני מבקש מחברת הכנסת רחל אדטו שהיא מיוזמות החוק יחד איתי, החוק החשוב שאליו אנחנו מתייחסים, לומר מספר מילים ואחר כך נבקש ממערכת החינוך וגם מהתלמידות לתאר מה קורה בפועל. ממשרד החינוך נרצה לשמוע מה נעשה כדי לאתר ולטפל בנושא הזה עוד בשלבי הניצוצות שלו, ואיך מטפלים במקרים שקשה לומר אבודים, של בנות שמתאשפזות, משתחררות וחוזרות לאשפוז. אולי מורה או יועצת בתוך המערכת יכולה לאתר את המקרה האחד ולחסוך חיים ומיליוני שקלים למדינת ישראל.

אם היו אחיות בבתי הספר, הפיקוח על הילדים האלה היה באופן שיטתי, פיקוח מתמשך ויום יומי, מה שלא קיים, היום היועצות החינוכיות אינן נמצאות בתוך בית הספר. זה אומר שהפיקוח בכלל הופר.

במהלך השנה האחרונה, היום מלאה בדיוק שנה מאז שנבחרתי לכנסת, יש לי אי אלו הצעות חוק שהגשתי, מרביתן קשורות למערכת הבריאות. אין הצעות חוק שאני כל כך מזדהה איתן ורואה את החשיבות שלהן, מתפללת ומייחלת שהן תעבורנה ותהפוכנה להיות חוק כמו הצעת החוק הזאת.


הצעת החוק הזאת בעייני גם כרופאה ובעיקר בקטע שלי כרופאת נשים שהכירה את האנורקסיה מצד ההפרעות במחזור שהגיעו אלי וזו הייתה החשיפה העיקרית שלי. בהצעת החוק הזאת זכיתי בלא מעט ביקורת בטוקבקים כאלה ואחרים, "פגיעה בחופש העיסוק, מה אני מתלבשת על הפוטשופ?, זו הצעה פופוליסטית", זכיתי בלא מעט קיטונות של ביקורת.

מאידך, הכמות של הפידבקים המאוד מאוד חיוביים שהגיעו, והם הגיעו דווקא מאיפה מהמקום שרציתי שיגיעו כמו מאמהות, הורים ומאנשי מקצוע. נוגעים ללב היו כמה הודעות שהגיעו לפייסבוק ולאתר, אמרה לי בחורה שהייתה מוכנה להיחשף אבל לא אזכיר את שמה, שחייה כבר גמורים, היא באנורקסיה קשה כבר 9 שנים והיא בדרך למות, אבל היא כל כך שמחה שמישהו מעלה את הקשר הזה בין תדמית הגוף לבין התקשורת משום שהיא התחילה כך. היא התחילה בדיאטה כי רצתה להיות דוגמנית, היום היא אומרת "היום אני אבודה כי אני הולכת למות". יותר נוגע ללב מזה אין, ולכן אני רואה את הקשר החשוב הזה.


אנחנו נוגעים כאן בדברים רבים, בשבועיים האחרונים הייתי בחיפה במחלקה להפרעות אכילה והיינו במשותף בתל השומר במחלקה אצל דוקטור איתן גור, גם שם עשינו דיון עם הבנות שהיו בקבוצת טיפול בדיוק באותו זמן ונתנו לנו לדבר, בחיפה נתנו לנו לדבר עם ההורים, כולם הזדהו וידעו, ולא מאיתנו, הם ידעו כולם על נושא החוק, כולם ברכו. מאידך בתל השומר הבנות, למעט אחת, אמרו שככה זה היה אצלן., אנחנו רואים שלתקשורת יש משמעות מאוד גדולה. הכוונה היא לאו דווקא דוגמניות המסלול, לא רק אלה אלא גם זה שמפרסם את "הבמבה", וזה עם "המילקי" וזה שמפרסם דברים אחרים - וכאן הקשר. זה לא הרצון לפגוע באף דוגמנית מסלול. הדוגמניות לא היו מבחינתנו בכלל המטרה, כל המטרה הייתה להביא את הקשר בין מה זה מודל יופי, מהי תדמית גוף לבין הנושא של ההרעבה העצמית עד למקרה שזה מביא.


חשוב להזכיר שאנורקסיה זו מחלה שמתים ממנה ולכן צריך להגיד ולהדגיש שאנחנו חייבים להתגייס בכל דרך. זו מחלה ככל מחלה ממארת אחרת. כי ברגע שהאנורקסיה מתחילה להתדרדר יש לה כמעט דרך אחת. כשהיינו בתל השומר דיברנו עם בחורה בת 25, גובה 1,78 ושוקלת 25 קילוגרם. זה ברור לכל המבקרים ולכל אחד שאומר שאנורקסיה היא מחלה קשה כמו כל מחלה ממארת אחרת. ככה אנחנו צריכים להתייחס. ולכן ההתגייסות צריכה להיות בכל כיוון ואם אנחנו מדברים על משרד החינוך ועל המפקחות בבתי הספר, ועל הערנות של ההורים - ערנות ההורים זה חלק מהדבר המאוד מאוד חשוב.


אחד הדברים שמאוד מבורך לעשות ולכן ההתגייסות של התקשורת במקרה הזה הייתה נהדרת, והיא שהעלתה את הנושא הזה על סדר היום והרבה נכתב על זה. באותו רגע שמעלים את זה בתקשורת פתאום הורים אומרים "וואלה, הבן שלי, הבת שלי חל בהם שינוי, איפה הם נעלמים, למה הם ירדו במשקל", פתאום הדברים האלה מתחילים להבזיק. היו אבות שאמרו "לא ידענו, לא שמנו לב, לא ראינו". זה אחד הדברים החשובים שאנחנו עושים עכשיו כאן, כל דבר ובמיוחד שזה מצולם גם בערוץ הכנסת שיש לו אחוז צפייה, אבל כל דבר כזה הוא עוד צעד אחד במודעות.


בשורה התחתונה וכדי לסכם, מי חשוב שיתגייסו? כולם חשוב שיתגייסו. דעת הקהל חשוב שתתגייס, משרד החינוך חשוב שיתגייס, כי אם אנחנו מדברים על הגילאים הקריטיים האלה, והצבא חשוב שיתגייס כי צריך גם לזהות את המקרים האלה בצבא, והצבא משחרר את הבנות האלה ולא מתעסק איתן. חשוב שכל נושא האנורקסיה יכנס לתוך בריאות הנפש כדי שיהיה לזה מישהו שיממן, ולא שההורים יצטרכו לממן את הטיפולים האלה בעצמם. אנורקסיה עד גיל 18 נכללת בשירות של קופות חולים ואחרי גיל 18 כל אחת הולכת או הולך לנפשו, ואם ההורים או מישהו יכולים לממן זה בסדר אבל אם לא אין מי שיממן את המקרים האלה.


הדיון הציבורי התחיל כאן, הוא התחיל בוועדה לפניות הציבור, עדי ברקן מנהל את הנושא הזה בדרכו ביד רמה. התגייסות כל המערכת לנושא הזה חשובה כי הנושא הזה הוא מרכזי, הוא חשוב. כמו שהתחלתי ואמרתי אני רואה בחוק הזה חוק חשוב, אני מקווה שלא שיקולי קואליציה או אופוזיציה יפילו אותו, אלא נצליח להעביר אותו. זה יהיה הצעד הראשון וזה נוגע בדבר אחד אבל זה יהיה הצעד הראשון, זה צעד אחד שקושר וגוזם את הנושא של מה זה מודל יופי.

תודה רבה דוקטור רחל אדטו. אמרת קואליציה אופוזיציה, ראיתי את הבנות ואת הבנים ואין מגזר אחד של האוכלוסייה שלא נפגע, יש חרדים, יש ערבים, יש עשירים, יש עניים יש מכולם.

תסלחו לי שאני באה לשים איזה מקל באותה תופעה. לדעתי, אנחנו חוטאים לדיון כי לשים את מלוא תשומת הלב על נושא הדוגמניות, וזה לא בגלל שאני באה מהתחום, תמיד שמרתי על המשקל שאולי היה פעם, ועדי ברקן אמר את זה, משקל שהיה שונה מהמשקל הרצוי כשאנחנו מדברים על התקופה של הירואין שיק, המאוד רזון.

אני רוצה להזכיר לכם, שמאז ותמיד היו דוגמאות ודוגמניות. טוויגי התחילה את הסיפור של הרזון וזה היה הרבה לפני תקופתי, והרבה לפני כן. היו את הרקדניות, היו המתעמלות הרוסיות שהופיעו בכל התחרויות רשמיות ששם המשקל היה פקטור רציני. האם השתנינו כחברה? אני רוצה לומר לכם שכשאני מסתכלת על המודלים לחיקוי של בני הנוער, אני רואה את נינט, אני רואה את מרינה מקסימיליאן בלומין, אני רואה את בר רפאלי, היא רזון? היא אישה כמו שאישה צריכה להיראות ואולי כמו שכולנו היו חולמות להיראות. אני רואה את אסתי גינזבורג וגם היא לא רזון יותר מדי. השאלה איפה אנחנו שמים את הדגש. כאשר אנחנו שמים את הדגש על דוגמניות או מודלים לחיקוי אנחנו חוטאים למטרה. אנחנו חוטאים למטרה כי בסופו של דבר ובשורה התחתונה, אצלנו כחברה, ובעיקר בעולם המערבי, זו מחלה של התקופה שלנו.

מצד אחד יש את ההשמנה שהיא המחלה של הדור החדש ומצד שני יש את המודעות, אנחנו מנסים לעצור את התופעה של השמנת יתר ואז אנחנו מגיעים לתוצאה הלא יפה שאנחנו פוגשים באנורקסיה. אבל הבולימיה שהיא לא תמיד נראית לעין, הרבה פעמים המשקל נשמר ואולי אפילו עולה אבל הילדים חולים. הילדים חולים כי אנחנו כחברה איבדנו את הקשר עם הילד. כשאני אומרת שאיבדנו את הקשר עם הילד אני אתחיל ואציין את משרד החינוך ולמשרד הבריאות יש לא פחות חלק. באופן הדרגתי היועצים והפסיכולוגים שאמורים לשבת בכל בית ספר ולפקח על אותם ילדים התמעטו. בחצי מבתי הספר היסודיים אין היום יועצים חינוכיים. אומרים לי שיש היום את השעה האחת לשבוע שזה "כישורי חיים" ובתוכה צריך להכניס את הכל, גם מיניות, גם זוגיות, גם מורשת ישראל. תגידו כמה באמת אפשר להעביר את המסר?


הדבר השני שלדעתי צריך לשים עליו את הדגש בחינוך, הוא הקניית כלים להסתכל על התקשורת באופן שיפוטי. אם נסביר לאותם הילדים מהו פוטושופ, ורוב הילדים יודעים ומכירים והיום כמעט לכל הילדים במחשב בבית יש להם ערכה משלהם. הם יכולים לשפץ פה ושם תמונה באופן עצמאי, וזה קורה ולא נוכל לעצור את זה.


בהצעת החוק הזו, שאני די מתנגדת לה, לא בגלל הנושא. הרי בסופו של דבר מה היא תניב? – אנחנו מדינה קטנה, אנחנו איזו סיכה בתוך הגלובוס, אנחנו לא נשפיע על העולם. מה שיקרה זה שיתחילו לייבא דוגמניות מחוץ לארץ במקרה הטוב, ובמקרה הרע יתחילו לייצא את העבודה החוצה. העולם לא ילך בעקבותינו. אנחנו כן צריכים לחנך. אנחנו - זאת אומרת מוסדות החינוך, ההורים – תפקחו על הילדים שלכם וכשמשהו לא בסדר תבדקו. כשאנחנו מדברים על תזונה נכונה אנחנו מדברים על תזונה נכונה ובריאה. אנחנו לא צריכים לדחוף אותם לדיאטות, אנחנו לא צריכים לדחוף אותם לאכול כי גם זה לא בסדר. הם צריכים לאכול בריא ולהבין את הצרכים של גוף בריא.


אני חייבת לציין את המחקר הדי מקיף ומעניין שבעצם אומר את אותם דברים שאנחנו אומרים כאן. "היה מחסור חריף של פסיכולוגים חינוכיים המועסקים על ידי הרשות המקומית וביועצים חינוכיים העוסקים בבתי הספר. לדברי האחראי על החינוך הגופני במשרד החינוך מר אברהם זוכמן אין התמקדות בנושא מניעה ואיתור הפרעות אכילה במסגרת השתלמויות למורים, אך במכללות להוראה המכשירות מורים לחינוך גופני יש מודעות גדולה לנושא". זאת אומרת שיש איזו התקדמות. מצד אחד המורים החדשים מוכשרים לנושא וצריכים לדעת, ויש להם את הכלים לזהות את הילדים.

במערכת הקיימת היום ועם המורים שבתוך המערכת אין מספיק סדנאות שיכשירו אותם לאתר. כאשר איה מגיעה או הגיעה לבית הספר והמורים לא שמו לב להתדרדרות זה כשלון של מערכת החינוך, כשלון של מערכת החינוך ושל היועצים החינוכיים שיושבים שם ורואים ילדה שהולכת ונמקה, הולכת ומצטמקת ואף אחד לא פונה להורים, אין נורה אדומה, שום דבר לא קורה? האמא שלה צריכה להזדעזע בסוף השנה כשהיא רואה את כל ההיעדרויות? מה תפקיד המורה כאן? אנחנו יכולים לבוא ולהאשים את התקשורת, התקשורת הייתה מאז ומעולם והתקשורת גם תהייה שם בהמשך. לדעתי יש מגמה של שינוי והדוגמניות ודוגמניות מודל העל אלא רקדניות, שחקניות וכדומה, והן לא רזות באופן מחפיר, תסלחו לי אולי אני לא רואה את הדברים נכון אבל מאז ומתמיד היה את הרזון והיו הדברים האחרים.


אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו לראות בצורה סלקטיבית מה נכון ומה לא נכון, מה בריא ומה לא בריא. כאשר הם רואים תמונה עם עריכת פוטושופ הם צריכים לדעת שזה פוטושופ ואלו לא דברים נורמליים שבחורה בגיל עשרים או שלושים נראית כמו ילד - כמו התמונה שהראה כאן עדי ברקן קודם. בחינוך אנחנו צריכים להתמקד ולא להיתפס לדוגמניות. דוגמניות הן פועל יוצא של החינוך. כאשר נשדר לילדים, אני לא רוצה שהמודל של הילדה שלי יהיה דוגמנית, סליחה, אני רוצה שהמודל של הילדה שלי יהיה מישהי שמצליחה אינטליגנטית וכדומה. לא צריך שזה יבוא על חשבון זה, אפשר להיראות טוב וגם להיות מצליחנית. אפשר להיראות טוב וגם להיות עם כישורים נוספים.


אני חוזרת ואומרת, חינוך והורות. אנחנו לא קיבלנו רשות להסיר את הפיקוח שלנו מהילדים, חברים זו אחריות שלנו וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.

תודה רבה חברת הכנסת אורלי לוי- אבקסיס. אני מבקש לשאול את הבנות כאן, מי מכן הייתה או נמצאת בדיאטה במהלך החיים שלה?

אני לומדת בבית הספר הרטמן, ואני בת 15. בבית הספר שלנו, במסגרת שיעורי גוף נפש שזה ייחודי לבית הספר שלנו, אנחנו לומדות על נשיות ומגדר. בשיעור אנחנו מדברות על איך מציגים נשים בחברה, בעולם, בתקשורת. ראינו הרבה פרסומות גם בטלוויזיה שמציגים נשים כאובייקט, נשים יפות ומתמקדים בגוף. למשל רוצים לפרסם מכונית ובמקום להראות את המכונית מציגים אישה יפה שמסתכלת על המכונית. מה זה קשור? אני באמת לא חושבת שיש קשר ובעיקר שיורדים על נשים שלא יודעות לנהוג כל כך.


בפרסומות מציגים תמיד שאישה יפה היא אישה מצליחה. רואים את זה גם אצל בני הנוער. כל הבנות במודע או שבתת מודע רוצות להיות יפות, כולן רוצות להיות רזות, לכולן יש את השאיפה להיות בלונדינית עם עיניים כחולות, נורא רזה שכולם אוהבים. הפרסומות מציגות לנו כל הזמן, להיות רזות, תהיו יפות, תיראו כך ותעשו את זה, לא מפרסמים עם מסר להיות חכמות ומצליחות, וגם לא מציעים לנו להיות אישה עם דעה, חכמה ועם אופי. הן משדרות להיות יפה וזה מספיק.


לדעתי היופי אולי יפתח הרבה דלתות בחיים, אבל רק אופי יכניס אותנו פנימה.

אני אבקש שתספרי לי יותר על מה שקורה אצלכם בחברה, אתן מסתכלות באינטרנט, במגזינים, תספרי מה קורה ביום יום מבחינת מודל החיקוי.

אני חושבת שבנות רואות את זה כל הזמן, באינטרנט כשנכנסים רואים פרסומות, בטלוויזיה, בתקשורת, הנשים בכלל שנמצאות בתקשורת ולאו דווקא שמפרסמות אלא אפילו מגישות של תכניות או משתתפות בתכניות, כולן כל הזמן הן נשים יפות, רזות. את כל מי שתשאל היא תרצה להיראות כמוהן.

את רוצה להיות כמותן?

אם אני רוצה להיות דוגמנית? לא ממש לא.

זאת עובדה שלך יש צפייה ביקורתית, לימדו אותך להסתכל באופן ביקורתי ואת ביטלת את אותו רצון כמו שאת אומרת שהוא אצל כולן שרוצות להיות כמוהן, זה יפה.

מגישת טלוויזיה את רוצה להיות?

לא.

ראשית זה לא נכון לעשות לה את זה, היא כל כך אינטליגנטית ומדברת כל כך יפה.

ליאל מדברת כרגע ולה יש את זכות הדיבור, אנחנו מבקשים שתתמקדי בדברים שמתרחשים אצלכם ופחות על מה שקורה בנושא הזה בחוץ. על מה הבנות מדברות בהפסקה או בבית או עם האמא, תספרי על הדברים הפחות פורמליים. מהן המגמות בחברה אנחנו שומעים מאנשי מקצוע, אני הייתי רוצה לשמוע על מה שקורה אצלכם בבית הספר ובהפסקות.

אצלנו בבית הספר יש בנות, בעצם רוב הבנות הן עם ראיה סלקטיבית בזכות השיעורים שיש לנו, אנחנו מדברות על זה כל הזמן. אנחנו בהפסקות כן יושבות ומדברות על דיאטה ועל כמה אני שמנה כאן ושאני צריכה להוריד את זה ולעלות את זה, אסור לי ללבוש את זה, זה משמין, זה מרזה. אנחנו כן מדברות על זה בהפסקה. יש בנות שאולי זה גם משפיע עליהן, כולן מנסות לעשות את המקסימום כדי להיות כאלה וכן להיראות רזה. אני לא חושבת שיש בנות, לפחות איתי בכיתה, שהן תרעבנה את עצמן או שתעשנה דיאטה רצחנית בשביל להיות רזה. עדיין זה משפיע עלינו, כולנו רוצות להגיע לטופ שלהיות יפות והכי מצליחות כביכול.

תודה רבה. אני רוצה לפנות למשרד החינוך. מיכל שביב, אני מוכרח לציין שאני פונה אליך לא באובייקטיביות, אבל מתחושת הבטן שלי וגם משיחות, אני מתרשם שיש היום תחום גדול מאוד ואפור במשרד החינוך שלא מדברים, שלא מאבחנים, ואז כשבסוף זה מתפוצץ זה מגיע לטיפול של המומחים ושל אותם מכונים. השאלה שלי מה נעשה היום והאם אתם מודעים לבנות ולבנים האלה שעוברים מתחת לעיניו של הסגל החינוכי לפני שזה מגיע למצב הקריטי?

אורלי לוי-אבקסיס, ציינה קודם את תכנית כישורי חיים. תכנית כישורי חיים נבנתה, הוכנסה ומוטמעת בתוך המערכת באופן מאוד חזק בשלוש השנים האחרונות. זו תכנית חובה והיא תכנית מניעה שאינה באה לטפל באנורקסיה אלא באה לטפל בילדים החל מכיתה א' ואפילו בגן וליצור כשירות אצל הילדים לגבי התכנים השונים של כישורי חיים באופן כללי. אם נתייחס לתחום הספציפי שאנחנו דנים בו – הנושא של דימוי גוף נמצא בתוך התכנית כבר מכיתה א' והוא שזור בתוכה מכיתה א' עד לכיתה ט' במערכים שונים. מערכים שמונחים על ידי משרד החינוך למורים שיעבירו בתוך הכיתות.

יש חובת דיווח של מורה שמאבחן תלמידים?

יש חובת דיווח. אבל בנושא הפרעות אכילה, כמו שאמר קודם פרופסור איתן בכר יש קודם כל טשטוש ועיכוב של התופעה בגלל הטשטוש של הנורמות הקיימות היום. העניין השני שיש היום הרבה מאוד הכחשה גם אצל הילדים וגם אצל הוריהם, נתקלתי בזה אישית כיועצת בתוך בתי הספר שגם אם עולים על תופעות קשה מאוד לשכנע את אותה נערה ואת ההורים שאכן קיימת בעיה. ישנה הכחשה רבה סביב זה.


כאשר זה מגיע לרמות של מחלה אכן יש את חובת הדיווח הלאה במובן של רשות שמטפלות במחלה עצמה. אנחנו עסוקים יותר במניעה ופחות - - -

כמה שעות יש בתכנית כישורי חיים?

יש שעה לכל כיתה בעוד שליועצים חינוכיים, אגב דיברת עליהם קודם, ליועץ חינוכי בשכבה יש 1.7 שעות לכיתה של 40 ילד. לכן אנחנו חייבים שעבודת המניעה והאיתור תעשה קודם כל על ידי המחנכים.

תכנית כישורי חיים לא נוגעת רק בנושא, היא נוגעת בעוד הרבה נושאים אחרים.

אני אומרת שההנחיה צריכה להיות של המחנך שפוגש אותם ביום יום.

היום אם איני טועה שוקלים ילדים עד כיתה ג'.

אחיות בתי הספר הולכות ומתמעטות.

אני רוצה לקבל נתונים. מה המדיניות של משרד החינוך היום בנושא שקילת ילדים בבתי הספר בישראל?

משרד החינוך לא קשור לזה. זה שייך למשרד הבריאות וזה לא שייך למשרד החינוך.

אבל קיים שיתוף פעולה של ארגוני הבריאות שפועלים בתוך בתי הספר.

אנחנו כמשרד החינוך היינו מאוד שמחים שזה ימשך, אנחנו גם מנסים ליזום שיתוף פעולה עם אותן אחיות בנושא של איתור.

הן מגיעות אחת לשנתיים והן עושות את זה בפרהסיה מול כל החברים של מהכיתה, ואחר כך מוצאים איזה גרף. אני רוצה לומר שאת הבת שלי שקלו לעיני כל הכיתה. כשלאחות אין זמן והיא צריכה להספיק כמה כיתות, והיא אפילו לא מכירה את התלמידים, אז עושים את זה במהירות.

אני רק רוצה לציין שיש אגודה לקידום הבריאות בבתי הספר שהיא תחת אחריותו של משרד הבריאות ולא של משרד החינוך. מאחר וכרגע יש להם בכלל בעיה של מכרז בהגדרה מי אחראי עליהם זה נופל בין הכיסאות. מה שבטוח שכל הנושא של אחיות בתי הספר הן באחריות מוחלטת של משרד הבריאות.

אבל אנחנו כן יוזמים איתם שיתופי פעולה. ברגע שקיימות מדידות כאלה ועולים על בעיה בנורמה, יש שיתוף פעולה עם היועצת באותו מקום או עם המחנכת כדי שיעשה משהו עם המידע הזה. אם באותו בית ספר מתקיימת תכנית כישורי חיים ואם היועצת מנחה את המחנכים בנושא - - -

מה שנאמר כאן על ידי אורלי לוי-אבקסיס ואחרים שאמרו שבתכנית יש נושאים רבים כמו בעיות של אלכוהול, סמים, אלימות והכל נכנס לתכנית כישורי חיים.

נכון. אם התכנית תהייה ב- 30 מערכי שיעור לכל שכבת גיל לאורך כל השנים שהילד בבית הספר, הם יקבלו את מה שהם צריכים לדעת. הבעיה היא האם התכנית הזאת אכן מבוצעת 30 שעות בשנה לאותה שכבת גיל.

יש איזה חוזר מנהל כללי שנוגע בהנחיה למורים לשים לב, לאבחן היעדרויות? שמענו כאן על המקרה - - -

קיימים חוזרי המנהל הכללי גם לגבי היעדרויות, זה לא קשור לנושא שלי ספציפית וזה קשור באופן כללי שמחנך צריך לעקוב אחרי ביקור סדיר של התלמידים שלו ולדווח על היעדרויות מיום X ומעלה. לגבי הנושא שאנחנו עוסקים בו כמו דימוי גוף והתפתחות תקינה. שוב, הדיווח כאן בעייתי כי זה משהו הדרגתי, יש כאן בעיה לאתר כי זה לא משהו שהאיתור שלו מידי ובולט. זה תהליך הדרגתי.


בעיניי העבודה החינוכית היא לא עבודה של איתור כמו עבוד, מניעה, עבודה על עמדות, וכמו שאורלי לוי-אבקסיס אמרה כמו פיתוח הביקורתיות על המדיה. הכל נמצא בתוך התכנית.

ישבנו כאן בחדר הזה ודיברנו על הצד ההפוך והפננו את היד כלפי משרד החינוך, בדיוק בנושא ההפוך של הפרעות אכילה מהסוג של השמנת יתר, דיברנו על תפקידו של המשרד בדבר הזה, ועל מה משרד החינוך צריך לעשות. אנחנו יושבים, אני מחזקת את מה שאת אומרת, אנחנו יושבים בכל הפולמוס הזה של הפרעות אכילה מצד אחד ומהצד השני - - -

בתכנית יש תכנים ועבודה על הגוף שלי, מה בריא, איך אוכלים נכון ואיך שומרים על הגוף. זה מתחיל מגיל מאוד מאוד צעיר.

נמצא כאן מישהו מנציגי העיתונים? הזמנו את כל העיתונים והמגזינים לוועדה ולא הייתה היענות. נמצאת איתנו איריס מעיתון לאישה כעורכת לשעבר ושלא עובדת היום. חשוב שנציין לפרוטוקול שהזמנו את כל אותם נציגי עיתונות ועורכי חדשות וכל מי שקשור למדיה ובחרו לא להגיע. אני אבקש את ורד בארי-סוייד מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה – משרד ראש הממשלה. בבקשה.

כבוד היושב ראש, אני רוצה לברך על הדיון בנושא החשוב הזה. אני רוצה לברך את תלמידי בית הספר שעוסקים בתכנית של לימודי נשים ומגדר. היריעה בנושא הזה מאוד מאוד מורחבת. אנחנו נמצאים מספר שעות מצומצם במערכת החינוך, וכמה שעות ביום אנחנו חשופים לטלוויזיה? לטלוויזיה בכלל ולא רק מהמקום של קרייניות אלא גם בסדרות. גם בדברים אחרים כמו התיאטרון נשים מאופיינות בסטריאוטיפ מסוים, מראה מסוים. גברים תמיד בכל גיל, אנחנו לא רואים מקבילה "ללונדון וקירשנבאום". גברים לא צריכים בגילאים מסוימים להופיע לא עם סיליקון ולא עם עדשות מגע ולא עם כל מיני דברים חיצוניים. לכן גם אם בתת מודע שלנו זה לא להיות סופרוומן או דונה אידיליה, אלו המודלים שנשקפים אלינו לא רק מלוחות המודעות.


לדעתי בהרחבה ובהכנסת לימודי תכנית כמו שקיימת אצלכן בבית הספר של 'נשים ומגדר', וכמו שציינה חברת הכנסת אורלי-לוי אבקסיס, לחינוך ביקורתי כדי לראות את הדברים בעיניים ביקורתיות ולמה החברה שלנו שואפת ובאיזה מקום נשים יכולות להשפיע, ואיך הן יכולות להופיע. אם אנחנו נפתח טלוויזיה בארצות הברית אנחנו נראה שם עדיין מגישות וכתבות מכל מגוון הגילאים. בארץ אחרי גיל 50 נשים כמעט ולא מופיעות על המרקע שהוא אחד מהמידיות המשפיעות ביותר. לכן אני מברכת על הדיון של חבר הכנסת דני דנון כי הדיון הזה משיק מעבר לתחומים של בריאות והצלת חיים הוא משיק בכלל לתפיסת האישה בחברה הישראלית.

תודה רבה. אני מבקש מפרופסור יעל לצר מנהלת המרפאה להפרעות האכילה בבית חולים רמב"ם להתייחס. אתם מנהלים שיחות רבות עם מטופלות, תנו לנו מעט מידע, מתוך השיחות האלה, על מה שאנחנו דנים ואיך זה משליך עליהן מתוך הכניסה למעגל הנוראי הזה. בבקשה.

אני גם נציגה של האקדמיה, אני חוקרת באוניברסיטת חיפה וחשוב לי להדגיש שאני משלבת גם את הנושא של טיפול וגם את המחקר, ויש לזה חשיבות מאוד גדולה.


חשוב לי לציין דבר ראשון, מבלי להפחית מדברייך חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, שאני נותנת להם ערך רב מאוד, אין ספק שצריך להתמקד בחינוך ובהורות. אבל אי אפשר לטמון את הראש מתחת לשטיח. כנציגה גם מתחום המחקר וגם מתחום הטיפול במשך שנים רבות בתחום הפרעות אכילה, אני מאוד מאוד תומכת בהצעת החוק הזאת, אני תומכת ומברכת.

רק שהיא לא תעצור את הגלגל בטיפול הנושאים האחרים, אני מתחילה להרגיש שיש עלי מטרה.

הדיון התנהל בצורה רגועה עד עכשיו, ונמשיך כך.

אני מאוד תומכת בגישה שלך אבל יחד עם זאת אני גם מאוד תומכת בהצעת החוק. אני רואה בהצעת החוק הזה איזו קריאה, מסר, ואיזו פריצת דרך במסרים החברתיים. לדעתי זה תפקידה של הכנסת. לא רק אנחנו מחכים להצעה, יש בה חלוציות במובן שהארגון הבינלאומי להפרעות אכילה מחכה לישיבה הזאת. אגב, את זה לא אמרתי לך חברת הכנסת רחל אדטו, מחכים לישיבה הזאת ומחכים להצעת החוק הזאת. כי אם המסר הזה יבוא מירושלים זו תהייה קריאה שיכול להיות שתעביר איזה מסר שייתן קצת יותר פרופורציות לערכים חברתיים שהם לא רק ערכים של מוחצנות. פה אני רוצה להיכנס לנושא המדעי. אני אגע תכף בנושא הטיפולי שביקשת ממני.


למרות שאין איזה מחקר ליניארי שמצביע על קוזליטי בין הפרעות אכילה לבין המדיה, אין לנו ספק שיש לזה הפנמה של תפיסה ערכית מאוד מאוד מעוותת ומכירת חלום מעוות שמאוד משפיע על ילדים בני שלוש, ארבע, חמש והילדות החמודות האלה בגיל חמש עשרה.

הבת שלי קוראת את הספר "אסופית", ויש שם לא פחות התעסקות בענייני הגוף ממה שיש היום. "אסופית" זה לא משהו מודרני. משהו השתנה בגיל הזה ובהורמונים שמעסיק את אותן הילדות. אני זוכרת שגם אני התעסקתי בזה, וגם ההורים שלי.

חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס. בבקשה.

משהו השתנה בהתאם למדיה, ואת זה אתם צריכים לבדוק מבחינה מחקרית. אם יש לכם מחקר בבקשה תציגו אותו.

אורלי לוי-אבקסיס, אני אתן לך הזדמנות להתייחס לדברים אבל אני אבקש ממך לאפשר לפרופסור יעל לצר לסיים.

אבל להציג אותי כמישהי שבאה להכשיל, זו לא המטרה שלי. המטרה שלי שזה לא יתחיל ויגמר בזה, להסתכל בראיה כוללת. השאלות האלה הולכות ועולות.

אני מבקש להעיר משהו לגבי מהלך הדיון ולא על תכני הדיון. כללי הדיון זה לאפשר לפרופסור יעל לצר לסיים את הדברים שלה ואם לאחר מכן תרצי להעיר כמובן שנאפשר לך. בואו נאפשר לפרופסור יעל לצר להציג את עמדתה.

אין ספק שמה שאת אומרת נכון. לאורך כל הדורות הפנימו את מצוקתן וביטאו אותן דרך הגוף, רואים את זה גם בספרות, רואים את זה בכל הדרכים האחרות אבל זה לא אומר שזה נכון. הגיע הזמן שיקום מישהו ויגיד שזה לא יתכן. מדברים כאן בקול הנשי, לא יתכן שיהפכו את האביוז של האישה לאידיאולוגיה. אני חושבת שיש פה משהו מאוד מאוד חשוב אנחנו לא צריכים לתת לגיטימציה של הפנמה של תפיסה ערכית שמוכרת חלום לא מציאותי לילדה.

אני חושבת שהילדה החמודה הזאת ליאל שמייצגת את הבנות, אני חושבת שאתן עושות עבודה מצוינת בבית הספר וזה דבר חשוב וזה באמת תומך במה שחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס אמרה. זה לא סותר את הצעת החוק הזאת. בהצעת החוק הזאת יש משהו שאומר אנחנו גורמים בתקשורת להפנמה של תפיסה ערכית מעוותת ולא נכונה. יש כרגע סרט חדש בארצות הברית שנקרא אמריקה היפה, שאומר שיש שני עצים ומי אמר שעץ אחד יותר יפה מהשני. אי אפשר להתכחש ולטמון את הראש בקיר. אנחנו רואים את זה בקליניקה.


ביקשת מחקר אני אתן לך מחקר.

יופי כי זה מה שאנחנו רוצים. אבל אנחנו מתמקדים רק בהצעת החוק.

כאן אני אערוך תרגיל בקרב כולנו. אני אשאל את כולם איך אתם תופסים את הגוף שלכם על פי כלים של מדדי תפיסת גוף, ערך עצמי ודימוי גוף. כל אחד ירשום את תפיסת הגוף שלו ואת המידות שלו, ואז מר עדי ברקן יראה לנו סרט שיראה ברצף של שלוש דקות דוגמניות יפות שעברו פוטושופ, אחר כך נעביר את אותו שאלון לכולם, את תראי שתהייה ירידה בדמוי העצמי, ירידה בערך עצמי, וירידה בערך הגוף.

זה לא משהו שקשור רק לילדות האלה. המסר מתחיל מגיל אפס ויש מחקרים היום שמראים את השפעת המדיה בצורה גורפת. אני לא אומרת שזה מביא אוטומטית לאנורקסיה, אין ספק שהפגיעים ביותר הם אלה שיפתחו את הפרעת האכילה. אין אחד שמתחיל הפרעת אכילה, וכאן אני מגיעה לחלק הטיפולי, שלא התחיל דיאטה בלי דימוי עצמי נמוך, בקריאת ספר, צפייה בטלוויזיה, או לשמוע ילדה חמודה כמו איה, שמספרת איך היא לא מצליחה, או שהחלימה מהאנורקסיה. כלומר זה לא רק קשור מהו המסר שמועבר במדיה.


מה שאני מנסה להגיד ואני רוצה להדגיש את זה, יש בפסיכולוגיה איזשהו תהליך הקשור בכל ההפנמה והצריבה של הדיאלוגים שאנחנו עושים עם מודלים לחיקוי. החל מהורינו וכלה בדמויות שהן מסביבנו כמו גננות, מורה וכדומה. את ההפנמה והצריבה של ערכים האלה קשה מאוד להסיר ואז הילדה מגיעה לגיל 14 והיא אומרת אני לא שווה.

בגלל שהיא ראתה דוגמנית בטלוויזיה? ולא בגלל שבבית אמרו לה את לא מספיק שווה, זה פשוט בגלל שהיא ראתה דוגמנית אז היא החליטה שהיא לא שווה. זה מצר את כל הנושא הזה שהוא כל כך חשוב לנקודות מאוד קטנות. את יודעת זה עושה עוול עם הדיון הזה, כי במקום לדון בבעיה שיש בבאר שבע על החוסר במיטות ועל העניין של האכלה. כאשר אנחנו לא מדברים על דברים אחרים ואנחנו מתמקדים בדוגמניות. חברים גם אני לא אוהבת כל כך מה שקורה שם, אבל כשאני מפקחת על הבת שלי ואני רואה מה היא רואה ומה היא קוראת. ראשית ישנם דברים שמאפיינים את גיל ההתבגרות וזו נוקדה. ולא חשוב לזכור באיזו תקופה אנחנו. אני זוכרת שבתקופתי היה את הסיפור של נדיה קומונצ'י, שם היה סיפור מזעזע שכולנו הזדעזענו ממנו. זאת אומרת שבכל דור ודור יש את הדוגמה הקיצונית. השאלה היא האם הילדים שלנו צריכים לחיות על פי הדוגמה הקיצונית או לפי מה שאנחנו משדרים להם. כשאתה אומר לו אתה שווה הוא לא יתמקד רק בגוף.

אורלי לוי-אבקסיס, אנחנו לא באים כאן לשכנע האחד את השני, יכול להיות וזה לגיטימי שיוצגו כאן עמדות סותרות ושונות, זה מהות הדיון.

אין ספק, אבל שמו אותי כאויבת הילדים.

אף אחד לא שם אותך בשום מקום.

אבל המילים שנאמרו כאן היו "אל תטמני את הראש מתחת לשטיח", אלו המילים שנאמרו כאן. חמודה אני מסתכלת על הדברים ואני לומדת, אני גם קוראת חומרים ואני לא מקובעת באותה משבצת. אני אומרת שאם נרכז את הדיון לנושא של הדוגמניות זה עושה עוול לדיון הזה, וזה עושה עוול לאותן ילדות, כי במקום להבין ולתת להן את השירות שבית הספר צריך לתת באופן יעיל ולא באופן שמשרד החינוך נותן. להגיד כל הכבוד וקחו דוגמה, אנחנו מתרגזים.

אין לי ספק שהמטרה היא לא להתרכז בזה. את צודקת לחלוטין, זה לא סותר האחד את השני, זה מה שאני מנסה להגיד. בדיון שאני ישבתי כאן על בתי החולים אני הקמתי קול צעקה בדומה. אני נותנת לזה במה כי זה עוד גם חלק. כשמדברים על הפרעות אכילה מדברים על ממד רב סביבתי. הממד החברתי הוא המדד המכריע ביותר.

תודה רבה. דוקטור זיוה שטל ממשרד הבריאות, אנחנו מבקשים לשמוע לגבי הסברה והגברת מודעות ופחות על מה שאתם עושים אחר כך בפועל, נושא ההסברה והמודעות הוא הנושא המהותי והקריטי. מה נעשה היום בנושא הזה על ידי משרד הבריאות?

אני מנהלת המחלקה בתחום התזונה ואנחנו משתפים פעולה בשירותי הבריאות בנושא ההסברה והכנת חומרים לכלל הציבור.

איפה בפועל? הבנתי שבבתי הספר אתם לא נמצאים היום.

אנחנו לא נמצאים, כאן יש חלוקת סמכויות בין הרשויות, אנחנו נמצאים בטיפות החלב, בלשכות הבריאות.

איך אתם מגיעים לבנות האלה שנמצאות כאן בחדר. איך אתם מגיעים לקהל היעד שצריך לשמוע את הדברים.

אנחנו מגיעים באמצעות סוכני בריאות שהם יכולים להיות המורים שמקבלים הדרכה, באמצעות האחיות, רופאים וזה יכול להיות אפילו באמצעות אתר האינטרנט של משרד הבריאות שהוא פתוח לקהל הכללי. יש לנו גם חוברות הסברה.

ותקציב מיועד לנושא הזה?

יש לנו תקציב שמיועד לנושא הזה. האתר מתעדכן באופן שוטף, כרטיס שאני מחזיקה ביד על האשליה שבדיאטה נמצא לחלוקה בטיפות החלב ונמצא גם באתר האינטרנט של המשרד.

אני יודע שמשרד הבריאות פרסם עד היום עלון אחד בנושא.

פרסמנו קצת יותר מעלון אחד. יש לנו כמה עלונים בנושא, גם על דיאטות רזון, גם על אנורקסיה נרבוזה יש מידע שנמצא באתר המשרד.

מהו התקציב שלכם לנושא, לשנת 2010 ?

אין לי כרגע מידע לתת לך, אני מוכנה להעביר אותו.

גם לי אין מידע אבל התחושה היא, שלא מורגשת פעילות של משרד הבריאות.

לפני כשנתיים שיתפנו פעולה עם עדי ברקן, והעברתי את כל הצוות שלי למיזם שעשינו בראשון לציון, לאיתור והדרכה בכל הנושאים האלה. אנחנו פתוחים לשיתופי פעולה.

אתם שמים דגש על הבעיות הבריאותיות שמתפתחות אצל ילדים עם הפרעות אכילה?

אנחנו שמים דגש לאיתור ומניעה.

אבל מניעה, לפעמים זה גם להפחיד את הילדים בתוצאות העלולות להיות.

לכן שירותי בריאות הציבור, מממנים את שירותי הבריאות לתלמיד באיתור הילדים בסיכון.

מה התקציב שלכם הכללי?

מאוד נמוך, אבל אני מוכנה להעביר מידע לוועדה.

אני אשמח לדעת מהו התקציב הכללי. דוקטור יצחק וורגפט, מומחה להפרעות אכילה.

אני משמש כראש צוות לטיפול טיפול אשפוזי ואמבולטורי בנוער הסובל מהפרעות אכילה, וכאן אני נמצא גם בכובע של נציג אגוד לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.


נושאים של נוכחות אחיות בבתי הספר, יועצות והעבודה על כישורי חיים הם לדעתי מאוד חשובים והירידה שלהם בשנים האחרונות היא לא טובה. אני חושב שבית הספר צריך קודם כל לחנך ורק אחר כך ללמד והוא גם צריך להיות מקום שייתן הגנה ופיקוח יותר רחבים מאשר הציונים במתמטיקה. יחד עם זאת בנוגע לנושא שלנו צריך לעשות הפרדה. תכניות מניעה - קמו המון תכניות מניעה להפרעות אכילה, רובן נכשלו. לא רק שנכשלו אלא חלקן גרמו לעלייה. כשמדברים עם בני נוער, אני למשל כשהתחלתי להתעסק בהפרעות אכילה הזמינו אותי לבתי הספר והייתי מסביר לנערות כמה קשה עד שנחשפתי למחקרים שאומרים שבכל פעם שהלכתי לבית הספר ואמרתי שאם תהייה אנורקטית יקראו לך ככה וככה, הוספתי עוד אנורקטית לרשימה.


כל הנושא של תכניות למניעה הן חרב פיפיות, וצריך להיזהר. אני כן חושב שצריך לעשות תכניות, התכניות שכן עוזרות בשנים האחרות, הן תכניות שלא מדברות על עד כמה נורא להיות אנורקטית וכמה רע להיות כך וכך, אלא שמדברות על דימוי עצמי, כבוד עצמי, חברות, עזרה הדדית ודברים כאלה. אלו הן תכניות מצוינות אבל הן מאוד מאוד מאוד יקרות. לכן אני חוזר להצעת החוק שבעיניי היא נורא חשובה, כי נכון שצריך לעשות שינויים בקשת רחבה של דברים, לא מספיק להתייחס רק ן- BMI של הדוגמנית. יחד עם זאת מכיוון שברמה המציאותית הסיכוי שיקרה משהו, שבמדינת ישראל ישקיעו מיליארדים בתכניות מניעה מהסוג החדש שתעשנה איזה שינוי בסטטיסטיקה הנוראית, זה לא יקרה. גם אם זה יקרה זה יקרה בעוד עשרים שנה במחיר של עשרות מיליארדי שקלים, זה לא מציאותי לעומת הצעת חוק הזאת.

והאפקט של שניהם אותו דבר?

האפקט של שניהם אותו דבר. יתרה מזאת, אם נכנס קצת יותר לנושא המדעי, אם תסלחו לי שאני אשרבב את זה. אחד הדברים שמאפיינים את הפרעת אכילה מבחינה חשיבתית זו הקונקרטיות. זאת אומרת שאנחנו מצטמצמים לחשיבה על המשקל ועל התמונה. חשיבה יותר רחבה לא נמצאת או מוחלשת בהפרעת אכילה. לכן הדוגמנית, המגישה, הסרט שרואים בערוץ הילדים יש לו עוצמה הרבה יותר גדולה מכל יועצת ומחנכת. אני אחזור בחזרה לקליניקה ואומר שחלק גדול מהבנות שאני רואה היו כאלה שאמרו להן, שדיברו איתן, שהייתה יועצת מצוינת במקרה שם שאמרה והתריעה ועשתה את כל מה שצריך, אבל הערך של זה, הכוח של זה לעומת תמונה אחת בעיתון לא עומד. מה גם שזה משהו שהוא נגיש. זו הצעת חוק שיכולה לעשות שינוי ברמה מציאותית מבלי להוריד מערך החינוך. אני חושב שבית הספר צריך לתת חינוך.

תודה רבה. אני מבקש לומר מספר דברים לגבי העולם. דיברנו על ההשפעות העולמיות. היום בצרפת יש כבר דיונים על הצעת חוק שמחייבת לשים בפרסומות איזו הזהרה שיש עיבוד של פוטושופ, שיש עיבוד של תמונות. יש בספרד הצעת חוק שאומרת שכל הפרסומות של מוצרי דיאטה ובפרסום לניתוחים פלסטיים ושל פולחן יופי שהן תהיינה מגובלות לשעות מסוימות ואחרי השעה 22:00. גם באנגליה יש דיון בנושא הפוטושופ והצילומים המעובדים ומתי לשים אותם. אנחנו לא לבד שיוצאים כאן מירושלים, זה דבר שמדברים עליו בעולם המערבי.

אבל יש הבדל בין זה לבין לשקול את הדוגמנית בטרם שמים אותה. זה דבר אחד. לגבי הפוטושופ גם אני חושבת שהאדם צריך לדעת מתי התמונה עברה עיבוד מחשב ומתי לא, כדי לדעת מה מוכרים לך.

אני אבקש מחברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ'. אנחנו שמחים שהגעת לוועדה ונשמח לראות אותך בדיונים רבים פה.

אני רציתי להתייחס, אתה באמת אמרת את כל הדברים שרציתי להגיד, רציתי לקלוע לדעת גדולים ולומר שאם עדי ברקן חושב שזה דבר חשוב, אני בכוונה מתייחסת אליך כאדם שעבר בעצמו וראה במו עיניו את מה שקורה לבנות הצעירות האלה, אז כנראה הנושא הוא דבר שאומר דרשני.


אני כן רוצה להתייחס להצעת החוק הזאת ולומר שהלוואי שלא היינו צריכים לחוקק חוקים כי את החוקים מחוקקים במקומות שאין ערכים. באופן כללי אני מניחה שמי שהיה צריך להבין את גודל השפעה של התקשורת אלו אותם האנשים שמתעסקים בתקשורת. הם היו צריכים להבין בעצמם מה הם אמורים לעשות ומה לא. חבל שאנחנו צריכים להגיש כזאת הצעת חוק, אבל לצערנו הרב אנחנו נמצאים במצב שאין לנו מנוס אלא להפעיל כוח כדי שדברים ישתנו.


אני מבקשת לומר שהסיבה שהצעת החוק הזאת מאוד חשובה, היא מאחר והחיצוניות של איך אנחנו נראים, כמה אנחנו יפים ומה אנחנו לובשים קובעת מי אנחנו וההשפעה שלה היא בעיקר על הנוער. אנחנו מביאים לשטחיות וריקנות פנימית והופכים את החיצוניות לדבר העיקרי. אני רוצה לומר את זה באופן הקיצוני ביותר - החיצוניות משדרת בעצם מיהו האדם. הדימוי הגופני הפך אצל בני הנוער לעגל הזהב, זה עגל הזהב של הדור. מתייחסים לחיצוניות כדבר החשוב ביותר במאה ה- 21.


אני רוצה לומר לחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס. אין סתירה בין מה שאת אומרת, לבין ההצעה הזאת. אני מניחה שאדבר איתך ולא שמעתי אותך כי הגעתי לדיון באיחור. אני חושבת כשאתה אמרת שבנושא המניעה לא נשקיע מיליארדים, אני דווקא מאמינה מאוד בזה שכולנו, בטח בכנסת, צריכים בעיקר להתעסק במניעה ולא בפתרון הבעיות. מתי יש לנו בעיה? כשילד עלה על מוקש אז אנחנו מטפלים בבעיה. כשמישהו חלה אנחנו מטפלים בבעיה. בדרך כלל אנחנו לא מתעסקים במניעה. לדעתי מה שאנחנו צריכים בכל התחומים וגם בתחום הספציפי הזה וגם בתחום החינוך בכלל, אנחנו צריכים להתעסק כמה שיותר בנושא המניעה וגם להסיט את התקציבים הממשלתיים בכל המשרדים יותר למניעה מאשר לפתרון בעיות.

אני רוצה לענות בשני ממדים ואני מאוד מברכת על הצעת החוק הזאת. אני דיאטנית קלינית שעוסקת בהפרעות אכילה מזה כחמש עשרה שנה. אני רואה את ההחמרה בתוך הקליניקה שלנו, עם בנות שבאות ומה הן רוצות. אני בת 45, בתקופה שלי לא הייתה כזאת תקשורת ומה שהיה בתקשורת הייתה רינה מור שהייתה מלכת היופי של ישראל ומיס עולם, שהיום היא הייתה מוגדרת כשמנה ואף אחד לא היה רואה בה מודל. התקשורת לא משפיעה רק על הבנות. היא משפיעה על האמהות שלהן והן רוצות אותן רזות. לכן כל כך חשובה התקשורת שיש לה השפעה מאוד גדולה על כל המשפחה.

חבל שאורלי לוי-אבקסיס יצאה, כי רציתי לחבר אותה למציאות. אני אתן בקצרה את מה שאורלי דיברה קודם, היא דיברה על טוויגי, ואחרי טוויגי הייתה מרילין מונרו, ואחרי מרילין מונרו הייתה קייט מוס שאני הייתי מן הסתם צלם טסטים, ושכקיט מוס נבחרה לייצג את קלווין קליין בצילום שכולם מכירים כהיא מתכופפת והעצם בולטת, קלווין קליין יצא אחרי שלושה חודשים ואמר קייט מוס הקפיצה לי את המכירות ב- 450%, זה אומר שכל המעצבים כולם, כולם ומבלי יוצא מהכלל בעונה אחת לקחו והעבירו את הטעם האישי שלהם לתוך הטעם המקצועי. לכן במסלולי האופנה אנחנו רואים ילדים מחופשים בבגדי נשים.


יש לנו תהליך ארוך ומן הסתם אורלי לוי-אבקסיס הרגיזה אותי מאוד בדיון הזה, אנחנו אור לגויים, פעם אחת בדבר אמיתי אנחנו אור לגויים. כל העולם מחכה לנו. אתה דיברת על צרפת וספרד, יש לי קשר עם כולם. הטלוויזיה הצרפתית מפיקה עכשיו סרט דקומנטרי, האמריקאיים עוסקים בזה. בואו ונהייה ראשונים, יש לנו דרך מאוד מאוד ארוכה. הבנות האלה וגם אנחנו לא מאמינים בכלום. אנחנו רוצים לראות את השינוי בעיניים.

בואו עד שנתחיל להתעסק בתכניות מניעה. אין שום תכנית מניעה וגם אין שום תקציבים, בדקתי. זו תכנית מניעה בוודאות. ראשית היא לא עולה כסף ובוודאות מוציאה בחורות מהקבר. הן לא מאמינות לכלום. השינוי צריך להיות מיידי. כשאנחנו בעונה הבאה נראה דוגמניות במידה 38 או תהליך מסוים שהן הגיעו לאודישן ויאמרו לה את מתאימה אבל את צריכה לעלות עוד ארבעה קילוגרם, והן תיראנה את זה בטלוויזיה שהבחורה עלתה ארבעה קילוגרם כדי להיות נערת "מילקי" - זאת תהייה תכנית מניעה. אני רוצה לומר את האמת שיש לי דלתות וידיים פתוחות ממשרד הבריאות וכולם משתפים פעולה.


באו נחליט, כולנו נמצאים בבעיה, נחוקק את החוק ונקטין את הבעיה ונהייה ראשונים. זה בידיים שלנו. משרדי הפרסום הגדולים ביותר מחכים להחלטה שלנו פה. תבינו. בואו לא נחכה ונצא לדרך.

מחכים להחלטת שרים לחקיקה, לכן כל תמיכה של כל אחד מהיושבים כאן, וכל תמיכה של כל הגופים שיכולים לתמוך בהחלטה לקראת החלטת שרים לחקיקה רק תעזור לנו.

אני מברכת על ההצעה הזאת. אבל חייבים לעשות במקביל תכניות מניעה, להכניס את זה כאחת מהתקנות. יש להכניס את החינוך לחמלה, אני אומרת את זה בכל וועדה גם בנושא האלימות, אפשר לחנך לחמלה.


יש גם את העניין של בין הלשנה לבין עזרה, גם בנושא הזה במסגרת העבודה שלי בקבוצות מתבגרים אני עובדת על העניין הזה.

אני רוצה להודות לכולם ולהקריא את הצעת החלטה לסיכום הישיבה, אני מתנצל בפני שאר הדוברים שלא הצלחתי לאפשר להם לדבר. החוק של חברת הכנסת רחל אדטו ושלי הוא בחיתוליו, נקדם אותו ואז במסגרת החוק יהיו פה דיונים נוספים גם בוועדה.

אפשרו לכל המשרדים לדבר ולמשרד הרווחה לא אפשרו.

אנחנו נעשה את זה במסגרת הדיונים על החוק.


הוועדה לזכויות הילד רואה חשיבות רבה להעלאת המודעות לנושא הפרעות האכילה. ברור לכל שהמודל לחיקוי לא אמור להיות דוגמניות אנורקטיות.


הוועדה קוראת למשרד החינוך, למשרד התעשייה, מסחר ותעסוקה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, למשרד הבריאות להגביר את הפעילות בנושא. ולמשרד החינוך בפרט להפיץ חוזר מנהל הכללי שיחדד את נושא חובת הדיווח על סימני הפרעות אכילה.


הוועדה רואה חשיבות רבה בצמצום ממדי הפרסום המושתת על חלום מעוות. חייבים כולנו לצמצם את התופעה הן על ידי חינוך מבית והן על ידי מעורבות של מערכת החינוך והן על ידי הגברת המודעות בציבור.


הוועדה רואה חשיבות רבה בקידום החקיקה בנושא והעלאת המודעות בציבור, ועל ידי כך להציל מאות או אפילו אלפי נפשות בישראל.

תכניס את הצבא, שגם שם קיימת התופעה.

נכניס גם את הצבא.


אני מודה לכולם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30