PAGE
16
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
29.12.2009

הכנסת השמונה עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 175

ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, י"ב טבת תש"ע (29 בדצמבר 2009), שעה 09:30

במסגרת יום הוקרה לחברה למתנ"סים במלאות 40 שנה להיווסדה: המתנ"סים כמודל לשילוב אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים בקהילה

חברי הוועדה: אילן גילאון – מ"מ היו"ר

אריה ביבי

אורלי לוי-אבקסיס

אפרים חוצ'ה
משרד הרווחה והשירותים החברתיים, סגן מנהל אגף השיקום

חיים גבע הספיל
משרד הרווחה והשירותים החברתיים, המחלקה לקידום בריאות

איתן מזרחי
החברה למתנ"סים, מנכ"ל

מזל אוחיון
החברה למתנ"סים, מנהלת פרויקטים מיוחדים

אודי ברנשטיין
החברה למתנ"סים, מנהל ארצי תכניות רעים

ליאת גולברי
החברה למתנ"סים, מנהלת תכנית מעונות ממשלתיים

רלי וורן
החברה למתנ"סים, מזכירת תכנית עמיתים

כפיר טולדנו
החברה למתנ"סים, מנהל חשבונות

סמדר מליחי
החברה למתנ"סים, מזכרית המח' לאוכלוסיות מיוחדות

פרח מסרי
החברה למתנ"סים, מנחה מחוזית

רעיה מצא
החברה למתנ"סים, מנחה מחוזית

אמנון רייכל
החברה למתנ"סים, מנהל המחלקה לאוכלוסיות מיוחדות

חיה אוחיון
החברה למתנ"סים, רכזת קהילתית מתנ"ס רוס



מיכל מישריין
החברה למתנ"סים, רכזת אוכלוסיות מיוחדות, מתנ"ס רוממה

רעות סאלם
החברה למתנ"סים, רכזת אוכלוסיות מיוחדות, מתנ"ס בקעה

אלעד סופו
החברה למתנ"סים

דניאלה רוזיליו
החברה למת"סים, רכזת חלונות מתנ"ס רוממה

רון בולוטין
החברה למתנ"סים, מנהלת המחלקה לספורט

פרץ חג'ג'
החברה למתנ"סים, מנהלת מתנ"ס רמת אליהו

נוגה פיטובסקי
החברה למת"נסים, רכזת תכניות עמיתים

אילונה פישמן
החברה למתנ"סים, רכזת תכניות עמיתים

ניסים שדה
החברה למתנ"סים, מנהל מתנ"ס גבעת אולגה

דוד שלומי
החברה למתנ"סים, מנהל אגף חברה

משה אטיק
החברה למתנ"סים, מנהל מתנ"ס מודיעין

דורון גרינברג
החברה למתנ"סים, יו"ר הנהלת מתנ"ס טירת הכרמל

לאה פרידה
החברה למתנ"סים, יו"ר הנהלת מתנ"ס יוקנעם

יהודית ליבוביץ
החברה למתנ"סים, יו"ר הנהלת מתנ"ס נצרת עילית

אבי סלומה
אנשים- ארגון נכי שיתוק מוחין, יו"ר

נח גבעוני
אנשים -ארגון נכי שיתוק מוחין, חבר הנהלה ונהג

רוני שכטר
מטה מאבק הנכים, יו"ר

יואב קריים
מטה מאבק הנכים, דובר

פיני קבלו
מרכז השלטון המקומי

וילמה מאור

יעל – חבר המתרגמים בע"מ
במסגרת יום הוקרה לחברה למתנ"סים במלאות 40 שנה להיווסדה: המתנ"סים כמודל לשילוב אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים בקהילה

אני פותח את הישיבה המיוחדת במסגרת יום הוקרה לחברה למתנ"סים במלאות 40 שנה להיווסדה. הנושא המתנ"סים כמודל לשילוב אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים בקהילה. זו פגישה מרגשת, לא במקרה אתם רואים את חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס שהיא אישה עסוקה מאוד אבל היא באה לכבוד החברה למתנ"סים. לכבוד יחשיב לי לנהל את הישיבה הזאת היום. אם הייתי צריך לחשוב מי יוכל לציין את המודל לניגשות, החלוץ או הממציא, בכלל של התפיסה ההוליסטית המהפכנית ביותר מאז הציונות במדינת ישראל, ואני אומר את זה בלי הפרזה, אני קצת משוחד כי גם אני צמחתי קצת במסגרת החברה למתנ"סים, את הקריירה שלי התחלתי כמדריך ביחידה לקידום נוער היום ואז זה נקרא "נוער רחוב" שברבות הימים זה המועדון שהפך למתנ"ס. אני אפילו מכיר את האגדות על חיים ציפורי שלצערי לא יצא לי להכיר אותו. אם הייתי צריך לחשוב מי תהייה סיירת המטכ"ל של המושג שנקרא אצלנו נגישות, זו לגמרי ערך וזו לא תפיסה טכנית. נגישות, לכל דבר ושפה חדשה, זו הציונית בהתגלמותה הנוכחית והיא אפילו ציונות שנוגעת באנשים לא ציוניים, היא כל כך ציונות - זאת החברה למתנ"סים בתפיסתה.


כשמדברים על רעיון הנגישות ההוליסטי אנחנו לא מדברים על מהלך טכני או חקיקתי. אני רוצה להקדים ולומר לכם שאנחנו עוסקים בחקיקה חשובה אבל הטמעת רעיון הנגישות כערך היא הדבר היותר חשוב לנו. החקיקה יכולה להישאר, ויש מאות ואלפים של חוקים ותקנות שאף אחד לא אוכף אותם ואף אחד לא מקבל אותם על עצמו. ערך הנגישות בכל תחומי החיים, כמו אדם נגיש, אנשי ציבור נגישים, אני רואה הרבה מאוד אנשים שמדברים על נגישות ורובם אפילו לא מופיעים ב- 144, זה המבחן ראשון לכל איש ציבור. כדי שהוא יהיה נגיש לא די בכך שהוא רק יופיע אלא שיהיה נוח לגשת אליו. נגישות במידע, שהיא בעייתית, היום התוודעתי לבעיה, אני בן 53 ואני עדיין מתקשה לקרוא את תלוש המשכורת, יש לי בעיה של הנגשת החומר. זה לא סתם, זה לא בכדי, וזה קורה ביד מכוונת כדי להטביע ציבור ואנשים בתוך אין סוף מידע בלתי נגיש, בלתי מובן. לדעתי צריך לפשט את המידע, ברמה כזאת שאפילו חבר כנסת יוכל להבין את זה. זה סוג אחד של נגישות, הנגישות האנושית, הנגישות למידע, הנגישות הטכנית. אנחנו בונים בתים ואנחנו חושבים על הנוף לים, אנחנו חושבים על אסטטיקה, ואפילו "הפלצנים" חושבים על פנג שואי, ועל דברים שהם כל כך בסיסיים לחלק מאיתנו לא נותנים את הדעת, דברים שלחלק נכבד בחיינו, אבל במיוחד לאנשים שמתבגרים ומזקנים לא נותנים על זה את הדעת.


היום אנחנו עוסקים באופן קדחתני במימוש חקיקה שהחלה את דרכה כבר בשנת 1998 בפרק של הנגישות. למעט פרק התעסוקה שהוא הפרק החשוב ביותר לדעתי כי הוא השפה של העניין שלנו. אנחנו עוסקים היום בהתקנת התקנות וזו עבודה סיזיפית מתוך רצון להגיע להסכמה כוללת בין כולם, זה משחק של win win. יש כאלה שעושים את השלום ומנהלים את הפוליטיקה, אנחנו נסתפק בקטן ביותר, בדברים שכל אדם מתחיל את היום יום שלו, הוא לא מתחיל בגרעין האירני, הוא לא מתחיל בסכנות הגדולות והגרנדיוזיות אלה בדברים היומיומיים.


אני שמח לפגישה אתכם. רשות הדיבור כאן תהייה לכם ולאנשים שלנו מהוועדה. הדיון הוגדר בקשרים בתוך הקהילה. החברה למתנ"סים היא זו שהשתיתה את התפיסה ההוליסטית הרציפה, כאשר בבסיס קיימת אמונה שלמעשה כל האנשים מוגבלים בצורה כזו או אחרת, אפילו מוגבלי בנקים הם מוגבלים. למעשה האנשים המוגבלים הם הפרולטריון החדש בעייני, הם המעמד הלא זכאים במדינת ישראל. את המהלך הזה אנחנו צריכים להוביל למהפכה ציונית חדשה. אתם סיירת המטכ"ל ואתם אלה בחברת המתנ"סים שהתחלתם לדבר על הנושאים האלו עוד קודם שאנחנו חשבנו על החקיקות האלה. בזעיר האנפין התפיסה של הקהילה הנגישה, המרכז הקהילתי, הקהילה כתורמת, הקהילה כמשתתפת, זה הבסיס. אני מזהיר את כולנו כי הגענו למצב שמתוך טרחה רבה ביותר ובמאמצים בכיוון הנכון שחררנו את הממלכה מאחריותה. אני מציע שנהייה מאוד זהירים כי יש תפקידים שצריך להשאיר למדינה אחרת כל המדינה הזאת תתנהל באמצעות מרכזים קהילתיים או חברתיים וארגוני המגזר השלישי או קבלנים.

אני תובע את עלבונה של המדינה, המדינה שותפה לזה .

המדינה שותפה לזה ואני אומר שלא צריך לשחרר אותה. אני רגיש למדינה במכרז, בואו נהייה זהירים, המתנ"סים הם חלק מהמדינה, משרד החינוך והמשרדים האחרים. אני מדבר על המדינה שצריכה לקבל החלטות, לא זאת שאומרת שהפקידים עושים את הדברים.

ראשית, אדוני היושב ראש אילן גילאון תודה. תודה לחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס. בשבילנו זה כבוד שהיום אתה מנהל את הישיבה הזאת, גם כחבר וגם כמי שמעורב בכל הנושא של נכים ונכויות וגם כמי שצמח, צומח וגדל איתנו הרבה מאוד שנים במתנ"ס ומכיר את עבודתנו מבפנים.


אני רוצה כמה דברים קצרים לפתיחה ואחר כך אמנון רייכל יציג את העבודה של המחלקה לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. לפני כמה שנים הוקמה המחלקה הזאת בחברה למתנ"סים, אתחיל עם סיפור קצר כי אולי המציאות של היום היא משמעותית ביותר. בתחילת דרכה של המחלקה הזאת לפני הרבה מאוד שנים כשהיו מגיעים אנשים למתנ"סים וראו אנשים עם נכויות או אדם עם קושי מסוים שנכנס לבריכה שאלו שאלות של למה ואיך, היום אחרי כמעט עשר עשרים שנים אחרי, אני לא חושב שמישהו שואל שאלה כזאת. המנהל לא מתבלט בכלל בשילוב של אוכלוסיות עם צרכים יותר מיוחדים במתנ"סים. על זה גאוותנו, לא עובד, לא תושב וזה חלק מהקהילה במלוא מובן המילה.


החזון של החברה למתנ"סים הוא חזון של מעורבות ואחריות חברתית. חזון שרוצה למעשה לשתף וערב את האוכלוסייה עצמה בתהליך קבלת ההחלטות מכיוון שזה ערך בסיסי. כאשר הם שותפים הם חלק מאותה אחריות קהילתית ואותה מעורבות קהילתית והמסר הזה עובר כחוט השני אצלנו מרמת ההנהלה, הדירקטוריון, המתנ"ס. ולכן אנחנו יכולים למצוא גם באוכלוסיות של הנכים עם צרכים מיוחדים הרבה מאוד מתנדבים, הרבה מאוד פעילים שהם חלק ממעגל העבודה השוטף של המתנ"סים ברחבי הארץ. זו אינה מערכת שרק נותנת שירות לאוכלוסייה, זו מערכת שיודעת להכיל את האוכלוסייה בתוכה, לגרום למתנדבים גם מהאוכלוסיות עם הצרכים המיוחדים להיות חלק מאותה תהליך ואותו שירות של אותה תפיסה והם חלק מהעניין.


המתנ"ס בתפיסתנו הוא יצירה ארגונית מדהימה שנמצאת בשותפות בין הרשות המקומית לבין החברה למתנ"סים שהיא כמו שכולם יודעים חברה ממשלתית. כאשר המתנ"ס הוא הבית של כולם הוא מאפשר לכל אוכלוסייה להיות בו. אין שום תיוג, שום סימון, שום מקום שאומר לאדם שמגיע למתנ"ס שיש לו זהות מיוחדת, כל הקהילה מגיעה למתנ"ס, כולם מגיעים למתנ"ס ובתפיסתו הוא סוג של הבאר הקהילתית שממנה שואבים ואליה נותנים את המים ואת היכולות הקהילתיות.


אני רוצה לספר לכם סיפור שאולי מאפיין שדווקא בשעת החירום של המדינה, במלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה, בא לידי ביטוי. אנחנו אומרים תמיד שמי שטוב בשגרה, מי שעובד עם האוכלוסייה בשגרה, כמי שנמצא ומעורב בתוך התהליכים בשגרה גם עם האוכלוסיות המבוגרות, גם עם האוכלוסיות של הנכים, בשעת החירום שהייתה בעופרת יצוקה או במלחמת לבנון השנייה, מצא את עצמו כמי שיודע מי יכול לרדת למקלט, מי יכול להדריך, מה קורה איתו במקום, ולפעמים ואני לא מתבייש להגיד, מה יש לו במקרר ומה חסר לו במקרר באותה שעת מצוקה. כל הכוחות החיצוניים שמגיעים לא יודעים מי גר ואיפה. לא יודעים לאיזה מקלט הוא צריך ללכת, דווקא אותם פעילים מתנדבים שנמצאים במתנ"סים מכירים ויודעים. לא במקרה קיבלנו כל כך הרבה מחמאות בשתי התקופות הקשות האלה, וזאת כי אנחנו מעורבים עם אותן אוכלוסיות בשגרה ולכן אנחנו יודעים מה קורה איתן, אותם פעילים מתנדבים שמכירים ויודעים לעשות את העניין.


אני רוצה לספר סיפור נוסף שמאוד ריגש אותי, יש לנו תכנית שאנחנו מפעילים יחד עם משרד הבריאות שהיא תכנית "עמיתים". לפני תקופה לא קצרה המחלקה עשתה, טליה היא האחראית לתכנית, בבית ציוני אמריקה תערוכת ציורים של אנשים בריאים ואנשים נפגעי נפש. לאורך הקירות ראית את התערוכה ולא ידעתי להבדיל מי של מי ומה של מה. דיברנו וברכנו ולפתע הגיע אדם שביקש לדבר, הוא לקח את המיקרופון וכולם נתנו לו ופיננו לו את המקום, הוא אמר "חברים אני נפגעתי בפיגוע לפני כמה שנים ומאז אני סובל מבעיות חרדה, שנים ישבתי בבית ולא יצאתי מהבית כלל, אבל התכנית הזאת הצליחה להוציא אותי אל המתנ"ס, אל המקום. אני רוצה לומר לכם שזו הפעם הראשונה שאני נמצא עם קהל גדול, ומסוגל אחרי שנים רבות לדבר בפני קהל ולהגיד תודה, לא הייתי מסוגל כל השנים". ישנן הרבה מאוד תכניות קטנות כאלה, לא כל כך קטנות שעושות עבודה כל כך איכותית בתוך המתנ"סים.


תרשו לי לומר מילה לכל החברים שלי פה, רבים מהם הם מנהלי מתנ"סים, רבים מהם פועלים במחלקה לנכים ולאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. לאורך כל השנים האלה באמונה עושים בעבודה כל כך יפה בשילוב האוכלוסיות האלה. אני מבקש להגיד להם תודה, לכל הרכזים על העבודה השוטפת, על העבודה הקשה במשך כל השנים. עבודה ששמה את החברה למתנ"סים במקום הזה שאנחנו ראויים, למקומות שהיושב ראש אילן גילאון אמר בדברי הפתיחה. תודה לכל השותפים שלנו, למתנדבים גם לאלה שסובלים מנכות כל שהיא וגם אלה שבריאים ומסייעים בתחום הזה ובכל הפעילויות במתנ"סים. תודה לכל אלה מהמנהיגות שמלווים את הפרויקט של השילוב בחברה למתנ"סים, קהילה נגישה, ארגון הנכים, וכל הארגונים ששותפים לנו. תודה רבה. אני גם אודה ליושבי ראש הנהלות המתנ"סים ששותפים לאורך כל הדרך בפעולה הזאת. תודה.

איתן מזרחי, זה לא מהשפה לחוץ, אני בטוח שיש לי הרבה מאוד שותפים. אני לא מכיר במדינת ישראל ארגון בסדר גודל כזה, הוא בעצם המציא את ה פוליטיקלי קורקט, אני לא מתעכב על הפוליטיקלי קורקט, זה ארגון שאין בו אפליה בשום צורה והאנשים הם רקמה אחת. אנחנו כבני אדם לא צריכים תמיד לבחון במבחן התוצאה כי מבחן התוצאה יכול להיות משופר יותר ויותר, אבל במבחן ההתכוונות, ובזה זה מתחיל, אפס תקלות, אני יכול להגיד לכם אפס תקלות. זה מוכיח שבמבחן התוצאה זה להוציא את הדברים.

תודה ובוקר טוב ושלום, אני בדרך כלל מורגל לאירועים ומגיע אליהם די שקט וככה גם הגעתי לכאן הבוקר. כשנכנסתי למבואה לקראת הכניסה לאולם וראיתי את האנשים שהגיעו, ברכיי פקו, אני מוכרח לומר לכם שאני יודע לדבר ואני מסתדר בהופעה בפני קהל. מהתרגשות קשה לי לדבר כי זה לא עניין של מה בכך להגיע לכנסת ישראל לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ולהיות חלק מדיון שעוסק באפשור, קליטה, קבלה, הנגשה של אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים בכלל הקהילה. זה בהחלט יום חג לנו. אני מסתכל כאן על האנשים שאת רובם אני מכיר לאורך התחנות של 20 שנה כמעט, צדקת אנחנו כמעט 20 שנה, ולאורך התקופה הזאת יש לנו סימני דרך או נקודות ציון של אנשים שפגשנו ויצרנו יחד את התהליך שאנחנו נמצאים היום בשיאו. אם אני נטפל אל יואב קריים, זה הקשר שלנו עם יואב כילד במועדון החברתי במרכז ספיבק ברמת גן, היום יואב קריים דמות ציבורית לכל דבר ועניין. או הכרת עם אדם אחר, אבי סלומה עם הקמת "קהילה נגישה", הוא היה אחד הפעילים הראשונים שאיתו פגשנו, כמו כן יושב ראש מטה מאבק הנכים רוני שכטר, חברתנו ליאורה הופמן מהנציבות שחברה ושותפה ותמיד נענית לכל בקשה שלנו. אני מדבר כרגע על גורמים מחוץ לחברה למתנ"סים.


אני אומר כמה מילים על חבריי וראשית אני צריך להזכיר פה, ושיהיו בריאים והרבה שנות בריאות, את המנהל הכללי המיתולוגי שלנו דב גולדברגר שבתקופתו הוקמה המחלקה הזאת. בזמנו מישיל ויבוא על הברכה, וכמובן דוד שלומי מנהל האגף, ואיתן מזרחי המנהל הכללי שלנו דהיום שמלווה אותנו בתחילה עוד כמנהל אגף בהמשך כמנהל מחוז והיום כמנהל הכללי של החברה למתנ"סים. רצף של אנשים, וכמובן שבלעדיכם שום דבר לא היה קורה. אני מדבר על הרכזים, על המתנ"סים, על מנהלי המתנ"סים, על חברי ההנהלות של המתנ"סים, יושבי הראש, כולם יחד וחברנו למטה החברה למתנ"סים., יש כאן מערכת מפרגנת ועוזרת, אני לא מכיר ארגונים אחרים שאנשים שיוזמים או יוצאים לדרך עם איזה רעיון או פרויקט זוכים לכל כך הרבה עזרה ופרגון. בזכות כל זאת אנחנו מרגישים טוב בחברה למתנ"סים.


בהזדמנויות רבות אני אומר, שלעובד בארגון בדרך כל יש טענות כלפי הנהלה, המשכורת לא בזמן ולא מספיקה, החופשה ניתנת לא מתי שרוצים, לי יש להגיד דברים טובים על הנהלת החברה למתנ"סים. ההנהלה של ארגון שהחליטה, אף אחד לא חייב את החברה למתנ"סים לתפיסת העולם שלה להקים את המחלקה. להקים מחלקה כזאת זה כוח אדם ותקציבים, אלו יוזמות וזה מאבקים וזו לא מחלקה שפועלת בדברים אטרקטיביים ופופולאריים. זו עבודה חברתית, במפעל חברתי וזה לא קל. החברה למתנ"סים עשתה את זה וכמו שאמרת אדוני היושב ראש היא הייתה הראשונה והחלוצה. אני גאה להיות חלק מהארגון הזה. אני יום יום אומר את זה ויודעים את זה חבריי וחברותיי הקרובים לעבודה. אין לנו, אין עוד ארגון עם פתיחות כזאת, עם תפיסת עולם כמו שקיימת בחברה למתנ"סים. אנחנו רואים באדם עם הצרכים המיוחדים כחלק מהקהילה לכל דבר ועניין. אנחנו כמשרתי ציבור חובה עלינו לתת את השירות. זה לוקח זמן ופה ושם זה דורש הסברה, זה דורש מאבקים. אבל בעבודה אנחנו הטמענו את הנושא הזה של שילוב ואפשור לאנשים עם הצרכים מיוחדים במתנ"ס ובאמצעות בקהילה, הפכנו את זה לדבר מובן מאליו. אנחנו לא מה שהיינו פעם כשהיינו צריכים לרוץ ולבקש הכרה או לגיטימציה, היום החברה למתנ"סים מוכרת כגורם מפעיל. ישנם מקומות או ארגונים "דינוזאורים" שקשה להם עדיין להשלים עם זה, אבל רוב הארגונים כולל משרדי הממשלה, ותודה לך אפרים חוצ'ה ידיד טוב שלנו במשרד הרווחה, משרדי הממשלה כמו משרד הרווחה, הבריאות, החינוך שהוא כמובן משרד האם שלנו, שהפנימו את זה והפכו לשותפים ולדוחפים.

כמו שאמרתי בתחילת דבריי, אנחנו רואים את כל האנשים שווים. הם זכאים מתוקף היותם אזרחים במדינה הזו לצרוך את השירותים ולהגיע למקומות שכל אזרח זכאי להגיע אליהם. אנחנו חייבים לפלס להם את הדרך ולאפשר להם להגיע לכל מקום מבלי שהמוגבלות שלהם תהווה להם מכשול. בזה אנחנו פועלים. באמת עשינו במדינה הזאת, ועם הרבה צניעות, כמה דברים שנפרצו הודות לפעילות של החברה למתנ"סים. רק לציין כסימן דרך, היום אני שומע על הרבה ארגונים שמתגאים בהנגשה של אתרי טבע וטיולים, חברות וחברים מי שדחף ומי שיצא לדרך זו הייתה החברה למתנ"סים. להזכיר לכם שאנחנו יחד עם שותפנו מהג'וינט שגם הם זכאים למילה טובה על השותפות רבת השנים, ג'וינט ישראל לאורך שנים שותף ותומך מבחינה מקצועית, מבחינה חברית, באמת יצאנו לדרך הודות לו. להזכיר לכם שבשנתיים הראשונות לפעילותנו, אנחנו שפילסנו, תרתי משמע, דרכים ושבילים באתרי טיולים ושמורות טבע, היום זה כאילו הפך כמעט מובן מאליו. אני זוכר ויכוחים עם רשות שומרות הטבע, שאמרו קודם אתם מאשרים לנו את הכסף או קודם נכין את התכניות, והיום הם גאים בפרסומים שלהם. זו באמת הייתה הפתיחה.


מאוחר יותר כשמשרד התיירות לקח על עצמו את ההנגשה ואז בהוראת המנהל הכללי מירב המאמצים שלנו הופנו פנימה. באמת הנחתה אותנו התפיסה שאנחנו אמורים לתת תשובות לכל ארגוני הנכים, לכל הסקטורים. אנחנו מדברים על נכויות מוטוריות – אנשים בכיסאות גלגלים, הליכונים, אנחנו מדברים על חרשות, עיוורון, על פיגור שכלי, על פגועי נפש, ולאחרונה נכנסנו גם לתכנית, זה לא כל כך לאחרונה זה עניין של 8 שנים, לציבור גדול שלא הייתה אליו התייחסות, שהם בגדול לקויי למידה, דיסלקטים, תסמונת אספרגר, ציבור של אלפי צעירים בארץ שנדחפו מהמרכז, מהוויה החברתית לשוליים ומצאו את עצמם כנערים, כמתבגרים, כאנשים מבוגרים ללא כל מערכת חברתית. אנחנו יצרנו תכנית שמוכרת היום לכל אחד בשם "רעים" שמהווה בית לאנשים האלה. אני אומר את זה בהרבה צניעות, אנחנו היינו הראשונים ופרצנו דרך והיום יש אלינו פניות לפתח את זה מרשויות, מארגונים, ממתנ"סים. היום אנחנו נמצאים ב- 22 מתנ"סים ברחבי הארץ עם תכנית "רעים". ב- 22 האלה בכל מקום אפשר לעשות כפולות של 3 מכיוון שזה מחולק על פי גילאים, יש שנות העשרה, יש מתבגרים 20 פלוס ויש מבוגרים יותר. אנחנו הגענו ואנחנו נותנים שירות לציבור שבעבר הרחוק אף אחד לא ידע עליו, לא שמע על קיומו והנה הוא קיים, הוא מגיע והוא רואה במתנ"ס את הבית שלו.


כמה מילים על העבודה שלנו. כמו שאמרתי שבלי העבודה של המתנ"סים בשטח אנחנו היינו יכולים לעמוד בכיכרות לצעוק ולהכריז ולפרסם, להוציא פליירים ולהוציא הודעות לעיתונות, אבל אם העבודה לא הייתה מתבצעת ביום יום בשטח לא היה קורה כלום, וקורה המון. קחו את מפת המתנ"סים מאילת בדרום ועד קרית שמונה בצפון, לאורך ולרוחב יש היום בית פתוח, דלת פתוחה, יש כתובת לאנשים עם צרכים מיוחדים ועל כך גאוותנו.


סקירה על הציבור שאנחנו נותנים לו את השירות. לצעירים יותר יש את תכניות "נועם" שמנהל אותה אורי, תכנית שמשלבת ילדים ובני נוער עד גיל 21 שזה גיל חופף לחינוך מיוחד. יש לנו להם תכניות מגוונות, אבל ברמה העקרונית גם פעילויות קבוצתית בתחום ספורט ובתחומי פנאי אחרים. בעיקר גאוותנו היא בתכנית "עם כולם", זו תכנית שמעניקה מלגות לכל ילד מהחינוך המיוחד שמגיע למתנ"ס ומעוניין בתכנית מסוימת שתתאים ליכולתו, לתחום העניין שלו, ויש לו מלגה. זה בהחלט דבר שפיתחנו בחברה וגם על זה גאוותנו. יש לנו תכנית מובילה, שלצערי מי שמנהלת אותה לא יכלה להיות איתנו כאן הבוקר, תכנית "קהילה נגישה", את התכנית מציינים כעת 10 שנים לפעילותה. תכניות "נועם" מתקיימות ב- 110 מתנ"סים בארץ, תכנית "קהילה נגישה" מתקיימת ב- 50 מתנ"סים ברחבי הארץ. זו תכנית שמשלבת מתנדבים פעילים מתחום כל הנכויות בצוות היגוי שפועל לקידום הנגישות בישוב. מדובר בנגישות הפיזית ולא פחות לנגישות לשירותים. אנחנו רוצים להביא ומביאים לכך שכל גורם ברשות או בכל ארגון אחר שיש לו סדר יום שנתי שייתן את הדעת שמכלל התושבים יש כ- 10% של אנשים עם צרכים מיוחדים. האנשים האלה זכאים לכל דבר ועניין שכלל הציבור זכאי להם.

מה העלות של משתתף בתכנית עצמו?

ברוב המקרים העלות אפסית, לפעמים אולי איזה סכום סמלי.

אמרת שמדובר במלגות. ואדם שאינו מקבל את המלגה, מה אז ההשתתפות שלו? אותי זה מאוד מעניין.

אני לא יכול לתת לך מספרים.

מהו המחיר המלא? אנחנו מחלקים כאן מחמאות ואני שותפה לכל המחמאות אבל אם בסופו של דבר זה לא מתקיים ברוב המתנ"סים וכאשר אנשים בעלי מוגבלות נאלצים לשלם מהכיס שלהם, סביר להניח שלחלקם אין את היכולת וביניהם כאלה שלא מקבלים את המלגה, מעניין אותי לדעת מה העלות.

אני יכול להציע לך כאן באחריות מלאה, אולי נשאל את חבריי - - -

אורלי לוי-אבקסיס, השאלה מובנת, אנחנו ניתן לאמנון רייכל לסיים את דבריו ואחר כך מישהו ימסור את העלויות. כפי שאני זוכר מהתקופה שהדברים התחילו היו הרבה מאוד גורמים שעזרו וסייעו, היו עוד ארגונים שהשתתפו יחד עם המתנ"סים.

גם אני זוכרת כשהייתי ילדה רוב החוגים שהיו במתנ"סים היו כמעט חינם.

גברתי, אני יכול להתחייב כאן, אם יש ילד או ילדה בישוב שקיים בו מתנ"ס והילד רוצה להגיע למתנ"ס הוא יקבל את השירות הזה.

אתה אומר שלא יהיה מצב שאדם בגלל חסרון כיס לא יוכל לקבל פעילות.

איתן מזרחי הזכיר את תכנית "עמיתים", את "רעים" אני הזכרתי ויש לנו תכניות פנאי לכל סקטור הנכים.


לגבי ההצעות וההמלצות שלנו. ההצעה הראשונה לגבי סל שירותים לכל נכה. לילדים במסגרות של חינוך מיוחד אין שום מימון ממלכתי לפעילות פנאי. יש פה ושם שמשרד החינוך מעמיד לנו אבל אין שום חוק או תקנה למכסות כאלה.

יש, הייתה וועדת לרון. יש שזכתה במכרז להפעלת פעילות לשעות הפנאי.

אני דיברתי על ילדים. אני מכיר את וועדת לרון, אני מכיר היטב את הספר, אני מדבר על ילדים.


לגבי האוכלוסייה הבוגרת יש מכסות אבל הן דלות תקציב והן לא מספקות. לפעמים אתה נמצא במצב שבמועדון מסוים יש 50 משתתפים אבל יש לו רק 10 מכסות. מתקנים אותי שיש 7 מכסות. אני מבקש, מציע, ממליץ שהמדינה תיישר קו. בתחומים מסוימים יש מכסות והזכרנו את משרד הבריאות בנושא של פגועי נפש, בנושא של פיגור שלהם באמת יש סל מסודר. הייתי רוצה להחיל את הסל הזה לכלל הנכים בארץ ולא למועדון של כמה עשרות אנשים לקבל 7 או 10 מכסות.


הדבר הנוסף שהייתי מבקש להציע, גורמים ציבוריים שניזונים מתקציב מדינת ישראל, כמו שהחברה למתנ"סים ובתחילת הדברים אמרתי, שפתחה את השערים שלה, אולי לחשוב על הרעיון שכל גורם בתחום הפנאי שניזון מתקציב מדינת ישראל ייתן את הדעת לכך.

זה בדיוק הרעיון של חוק הנגישות, כעת זה לא יהיה באופן וולונטרי. אנחנו הולכים להנגיש קודם כל את המערכת הציבורית, קל וחומר שאנחנו ננגיש קודם כל את בית המשפט ולאחר מכן את האחרים. שהמדינה ראשית תנגיש את עצמה ואחר כך את האחרים.

אדוני היושב ראש מכובדי, אני מבקש לומר לכם שהחברה למתנ"סים היא הציונות בהתגלמותה. אני זוכר שהייתי צעיר ואורלי לוי-אבקסיס עדיין לא נולדה, היה גדנ"ע, היה נוער עובד, היה השומר הצעיר, היה בית"ר, מכב"י, הפועל והיום בעצם הרבה מתנועות הנוער נמחקו, היום לא רואים את התנועות האלה אבל כן רואים את המתנ"סים. התמזל מזלי או שלא שהרע מזלי שהייתי גם יושב ראש וועדה קרואה בלוד שנתיים וחצי, אני אומר לכם ואתם יכולים לשאול את אנשי המתנ"סים, שאחד הדברים שעודדתי בלוד בזמנו זה את המתנ"סים. אני חושב שמתנ"סים זה טוב בכל מקום, אבל המתנ"סים זה טוב יותר בערים המעורבות, בערים עם מצב סוציו-אקונומי נמוך, ומתנ"סים טוב גם לאנשים עם מוגבלויות. המתנ"סים נותנים להם תכן. אם בתנועות הנוער קיבלנו ספורט, חוגי דמקה, משחקי חברה, במתנ"סים לא רק נותנים את זה אלא הם גם נותנים את סל של שיעורים ולימודים, קורסים, פעילות לאנשים מבוגרים שנהנים מהתכנים.


לדעתי מדינת ישראל הייתה עושה טוב אם בכל עיר ללא יוצא מהכלל, שבכל רובע יהיה מתנ"ס, בכל רובע. לרשת את הערים - - -

קודם כל שהמתנ"סים הקיימים יעבדו.

עד רבה. אני אומר שניתן לסבסד, ודווקא כאן כמו שמסבסדים, אני לא נגד סבסוד של חלק מהחברה שמסובסדת בכל מיני דרכים, אני לא מדבר על ישיבות כאלה ואחרות, אבל המתנ"סים בוודאי צריכים להיכלל ברשימה של מקבלי סבסוד ובמיוחד בערים שאני ציינתי, ערים מעורבות וערים עם מצב סוציו-אקונומי נמוך כאשר לראש העיר אין את היכולת להעביר את חלקו למתנ"ס. לכל ראש עיר יש סכום כסף שצריך להעביר ובערים האלה אין את הסכום הזה. המדינה צריכה להשלים את החלק הזה.


מעבר לכך, וכדי לאפשר לכם לדבר אקצר, אני מבקש שתראו בי כאחד שמוכן לתת כתף בנושא המתנ"סים בפרט ובכלל בנושא שאתם פועלים. כל מתי שאדרש אני לרשותכם, אני אומר את זה כאן ואני מתחייב.

תודה לך חבר הכנסת אילן גילאון. אני זוכר את עצמי כחבר במועדון, במתנ"ס של בית לדרוס, הוא היה למעשה המתנ"ס החלוץ, הפיילוט של החברה למתנ"סים לאנשים עם מוגבלויות. היו שם 200 איש חברים קבועים במתנ"ס בחולון, והגיעו מכל מקום וקיבלנו מכסות ל- 200 איש, ולמרות הכל הצלחנו להקים מתנ"ס לתפארת מדינת ישראל. אחריו קמו כמה מועדונים בארץ הודות למועדון הזה. אני הייתי הנציג של המועדון הזה והגעתי לכאן לכנסת לומר כמה דברים, ללא המתנ"ס לא הייתי מגיע לכאן.

אתה בוודאי יודע שהדבר הזה פאסה. התפיסה האקסקלוסיבית לגבי המתנ"סים והמרכזים רק לאנשים עם אנשים עם מוגבלויות היא לא התפיסה הנוכחית. אנחנו מדברים על שילוב מלא בכל מקום. אנחנו רוצים לייצר רצף, רפידה אורטופדית שלכל מקום אדם יוכל להגיע ולהתחבר. לא לקחת וליצור מקום ספציפי.

דבר שני הייתי חבר בפיילוט בטיולים בפארקים, הייתי בין הראשונים שדאגו לנגישות בפארקים. לדאבוני אחרי שהיינו קבוצה גדולה היום בגבעתיים יש מתנ"ס שלא פועל בגלל שאגף השיקום נותן רק 7 מכסות. זה הכל לא יותר


אני רוצה להודות לאמנון רייכל ולעובדי המתנ"סים.

אני יושבת ראש מתנ"ס יוקנעם וחברת מועצת העיר יוקנעם.


ללא ספק החברה למתנ"סים זכאית למחמאות. זה הגוף היחיד שבנוי לזהות אוכלוסיה עם הצרכים של הקהילה, לכתוב את החזון ולהוציא אותו לפועל עם אנשים מקצועיים, קרי הנהלה ולווי והכשרה, גם מנהלים ויישר כוח.


לתרגם את זה למציאות, ואני חולקת עליך, ביום שאנחנו נגיד שכל ילד שרוצה יוכל לקבל אז הכנסת סיימה את עבודתה לדעתי, כי זה חזון אחרית הימים.

זה שאלת העולם, הקדוש ברוך הוא מסתבר היה גם שכחן והוא שכח לעשות את הדברים לא בלתי מוגבלים, מאותו היום קיימת פוליטיקה כי במה אנחנו עוסקים, בשאלה אחת כל חיינו, מי מקבל, למה וכמה, מי משלם למה וכמה. זו שאלת השאלות.

אנחנו צריכים להבין שרוב התקציב שלנו במתנ"ס הוא מהרשות, אנחנו גם יודעים מה מצבם של הרשויות. זאת אומרת שאם המתנ"ס שלנו לא נמצא בתכנית הזאת, קרי אותו ילד משלם בין 120 ל- 250 שקלים, תלוי באיזה חוג הוא בחר.

אני רוצה להזכיר לכם. אנחנו נפגשנו לנושא מסוים. יש לנו תכניות למכביר על תנועות נוער, על מועדונים, על תכנים, על נוער מתנ"סים ועל הכל. אבל האוכלוסייה המוגבלת.

אני מדברת על האוכלוסייה המוגבלת, על האוכלוסייה הזאת בלבד ואני מתרכזת בנושא. אותו ילד שצריך לשים אוזניות כדי לראות הצגה, ואותו ילד שצריך להיכנס לפעילות אצלנו בחוגים כמו שחיה, או שהוא דיסלקט שצריך לשלם מחיר מלא. אני אומרת שזה בין 120 שקלים ל- 250 שקלים. לכן גם אנחנו מאוד רוצים, ואנחנו מתרימים קרנות וגם מתאמצים, וילדים נכנסים ואנחנו משתדלים כי התפיסה של החברה למתנ"סים היא לא להשאיר ילד בחוץ, אבל כל אחד נותן מה שיש לו והעוגה קטנה. כאן המקום להגיד שאם החזון כל כך חשוב, והגוף המדהים הזה ששם את הדברים האלה בראש מעייניו וגם מתקצב את זה כדי שנוכל לעשות את זה יותר טוב ובאמת כדי להגיע לכמה שיותר ילדים, צריך תקצוב מדינה.

אתם מכירים אותי כאוהב מסיבות אני שותף לכל הברכות וכל מה שאמרו זה נכון, אבל מקומה של מדינת ישראל בסיפור הזה, אתה זוכר אילן גילאון שבשנת 1999 הייתה הפגנה הנכים הראשונה של העשור האחרון. במסגרת ההסכם של אותה הפגנה השגנו 2.5 מיליון שקלים שהיו אמורים להגיע לחברה למתנ"סים לפעילויות פנאי. לא זו בלבד שבמהלך ה- 10 שנים האחרונות התקציב לא עלה בשקל, אלא לא משנה מי היה שר החינוך, היינו צריכים להיאבק כדי שהכסף יינתן, והוא נשחק במשך השנים לרמה כזאת, ותקן אותי אמנון רייכל אם אני טועה, הוא עומד על מיליון שקל. אדוני, החברה למתנ"סים היא גוף כל כך יקר לליבי, אנחנו נמצאים כאן בכנסת והמדינה כל הזמן מושכת את רגליה וכמעט כל שנה אנחנו נמצאים במצב שהמחלקה המופלאה הזאת שעושה את כל הדברים ששמעתם עומדת בפני סכנת סגירה ואנחנו כולנו נעמדים על הרגליים האחוריות. זה הדבר שצריך לדון בו גם היום שהוא יום חג כדי שהמחלקה הזאת תוכל להמשיך לפעול.


אם אנחנו עוסקים בסמנטיקה אז כל מי שאמר שהוא סובל מנכות, יש לי נכות ואני לא סובל ממנה, אני אולי סובל מהיחס של החברה ולא מהנכות. לכן אני מבקש מהוועדה הנכבדת הזאת מעבר לטפיחה לחברה למתנ"סים על השכם כי מגיע לה, גם להעביר דרישה למשרד האוצר ולמשרד החינוך, להעביר את המינימום שבמינימום, את מה שהם התחייבו בשנת 1999 להמשיך לשלם.

זה תקציב או שזה היה חד פעמי?

2.5 שקלים בבסיס התקציב.

קודם כל וידוי אישי, יש לי פינה חמה לחברה למתנ"סים, הייתי 11 שנה יושב ראש תלפיות מזרח בזמנו של ציפורי זכרונו לברכה, כך שאין צורך לשווק לי את החברה היא בתוך תוכי.


אני מגיע מטעם משרד הרווחה. אנחנו בהחלט מברכים את החברה והיא באמת ראויה לברכות ולכל המחמאות על המדיניות ועל לקיחת כל הנושא הזה באופן רציני, ואמנון רייכל הוא באמת המוביל.


אנחנו מצטרפים לנושא של "קהילה נגישה" יחד עם הרשויות המקומיות שעובדות בשותפות, הג'וינט כמובן, וכמובן החברה למתנ"סים ובהחלט והנכים עצמם. אותם אנחנו רואים חלק מהעצמה, חלק מהשוויוניות
והם בעצם יוצקים את התוכן ושותפים לעולם התוכן, וזה מה שחשוב.


אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך, אני חושב שזו תחילה לא רעה של שינוי מגמה, שינוי המגמה זה לראות את הנכה, להסתכל על הצרכים הקהילתיים שלו בשעות הפנאי. אני מסכים שהתקציבים לכך אינם גדולים. בנושא "קהילה נגישה" זה לא כסף גדול, 3.1 מיליון ואנחנו נותנים 400,000 שקל לשנה וזה לא הרבה כסף, אבל התוצאות הן הרבה וזה פועל ב- 50 ישובים. כמו כן במועדונים החברתיים. לגבי ההערה שלך, בהחלט צריך עוד כסף. אנחנו נותנים כ- 2 מיליון שקל לנושא של מועדונים חברתיים. והדבר האחרון שבעדו פנתה וועדת לרון והוא המתווה הנכון וזה להכניס את קבוצת הנכים לשוויוניות ולקבלת שירותים ודברים אחרים שהם לא קיבלו - - -

אז למה החברה למתנ"סים קיבלה חלק כל כך קטן מהמכרז - - - צריך לומר אמת, אי אפשר לדבר בסיסמאות.

יואב קריים, אתה לא יכול ללכת נגד המחוקק, לחוק המכרזים- - -

אני מנהל אגף בחברה למתנ"סים כאשר המחלקה היא אחת המחלקות בתוך האגף. המחלקות האחרות הן המחלקה לגיל הרך ואזרחים בוגרים, אלו הן שלושת המחלקות.


הגענו לכאן כדי לקדם מעט את החקיקה שמובילה הוועדה, חקיקה בנושא הנגישות. אנחנו באים עם ניסיון, ידע, יכולות. אנחנו מבקשים - - -

צריך להבין שהחקיקה כל הזמן מתעבה, אנחנו עוסקים שיפוצים, בכל פעם יש טכנולוגיות חדשות ואנחנו רודפים אחרי ההתפתחויות. הבעיה המרכזית זה יישום החקיקה ולא החקיקה עצמה. החוקים במדינת ישראל ברוך ה' הם רבים ומתקדמים, אפילו מתקדמים יחסית ל- OCD
ולכל מערכת שאנחנו משווים. הבעיה היא המימוש ובזה אני רואה את חשיבות החברה הזאת, המימוש ראוי שיעשה על ידי בני אדם, בנהלים שלהם, בהתנהגות שלהם, בחלוקת המשאבים.

אני מסכים איתך אבל בסוף, אם שמת לב איפה נמצאת סערת הרוחות, כאשר מגיעים בסוף לשורה התחתונה של המשאבים. כאשר המדינה בחוק אחר שמה משאבים אז המשאבים מגיעים ואתה יכול להסתמך על משאבים שהמחוקק חוקק ואתה עושה איתם מהלך. פה אנחנו מבקשים שלמבוגר בישראל יהיה סל שירותים כדי שיוכל בעצמו להחליט שהוא מקבל את שירותי הפנאי. הסל של החרשים הוא קטן, הוא דל, משתמשים בו רק - - -

יש לך הצעה בנושא הזה לחברה למתנ"סים?

זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו אומרים שהגיע הזמן שהחברה הישראלית או המחוקק ישראלי שהרים רף מאוד גבוה בעבודה שלו עם נכים בשנים האחרונות. הגיע הזמן להתייחס למבוגר בישראל, למבוגר הנכה בישראל בצורה מכובדת. כדי שחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס לא תשאל מה גובה הסבסוד, והיא צודקת. לא תמיד צריך סבסוד כי לא לכל נכה יש מגבלה כספית, אבל כן לתת את האפשרות. אנחנו אומרים שהסבסוד יוכל לשלב, שאותו נכה באשר הוא יוכל להגיע לכל ארגון בישראל ולהשתלב בתוך התכניות הרגילות שלו.


מהי הנגישות עליה אנחנו מדברים, כל חמשת האצבעות באותה יד שוות והן באותה יד. אנחנו רוצים לקדם את זה כדי שכל ארגון יוכל לקבל, כדי שכל נכה יוכל להיכנס לכל ארגון שהוא ארגון פנאי - - -

לחשוב על הנצרך ולא את המצרך.

אנחנו מבקשים להגדיר מיהו ארגון פנאי משלב, להגדיר. כאשר המדינה מקציבה לארגון פנאי תקציב שהיא תבקש לראות בתקציב שלו שהוקצה כסף לשילוב. זה לא יעלה כסף למדינת ישראל, זה יעלה כסף לארגון. החברה למתנ"סים אומרת שהיא ארגון פנאי משלב ומציגה את הסכום שהיא הקצתה לטובת הנושא הזה. אני חושב שזה לא תלוי בתקציב של המדינה זה תלוי בפעולת המחוקק שמשפיע על אותו ארגון כשהוא יבקש לראות אם הוקצה כסף לשילוב לארגון שמתוקצב מכספי המדינה. המחוקק יכול בתקנות שלו לומר שארגונים חברתיים וארגוני פנאי אם הם מבקשים תקציב מהמדינה שיראו שבתקציב שלהם הוקצה כסף לנושא של שילוב נכים. את זה המחוקק יכול לחוקק.

יש לי חדשות בשבילך, גם אם הם לא ירצו כסף מהמדינה הם יהיו חייבים להראות את זה אם זה ארגון ציבורי. את הנורמה שאתם קבעתם בחברת המתנ"סים לפני החלת החוק, ברמת התפיסה וזה מה שמפליא כאן, היום זה יחול על אנשים - - -

מה זה ארגון פנאי משלב?

הסדר הוא הפוך במקרה שלנו. אנחנו מחייבים עכשיו את כולם בנושא ארגון פנאי משלב, אני פעם ראשונה שומע את הדבר הזה, אני אשמח לשמוע.

זה עניין אחד. הדבר השני שיהיה סל מוגדר ומסודר עם משאבים לנכה כדי שהוא יוכל ושלא יצטרך להגיע לוועדה מיוחדת במתנ"ס או ברשות כדי לבקש סיוע. שלנכה תהייה האפשרות לקבל. סוג של שיתוף פעולה ושהוא יוכל לגשת לכל ארגון שהוא רוצה. שיקבל בזכות ושהמדינה תכבד אותו. זאת הבקשה שלנו.

תודה. אני מנציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות. אני מבקשת להתייחס לכמה נקודות. ראוי לציין נתון שכדאי לדעת אותו, אנחנו מדברים על כ- 11% מקרב אנשים עם מוגבלות חמורה שצורכים שירותי פנאי וזאת לעומת 22% מהאנשים ללא מוגבלות. מדובר על 50% בעצם. אפשר לנתח את זה בשני מובנים, היושב ראש דיבר קודם על נושא הנגישות, אנחנו מכירים את כל הקונספט הזה שהולך ונבנה בחקיקה סביב נושא הנגשת מבני ציבור וזה תהליך שנבנה לאורך זמן, והוא אלמנט אחד. אבל הוא לא האלמנט המרכזי.


ישנו היבט נוסף של נגישות ובוודאי מוכר לכל מי שיושב סביב השולחן, הוא הרעיון של הנגישות שאיננה פיזית, אותו אלמנט של תיווך שאנשים עם מוגבלות פעמים רבות נדרשים ואנשים עם מוגבלות נפשית יכולים להיכנס למתנ"ס ויכולים לצרוך שירותים. הם לא מגיעים לשם כי הם צריכים עוד דחיפה קטנה ועזרה קטנה שצריכה להינתן. אגב זה לא נמצא באופן חד משמעי בתוך התקנות וזה משהו שצריך למצוא לו פתרון הרבה יותר עמוק.


לגבי וועדת לרון, נכון שהוקצה תקציב בסך של 3 מיליון שקלים, רוב התקציב לא הלך לתרבות פנאי - - -

הם נוספים ל- 2.5 מיליון עליהם דיברתי קודם. לא במקום.

נכון. לצערי הרוב לא הלך בשל התהליך המרכזי, ואנחנו לא נפתח את זה כרגע, זה לא הלך למה שהוועדה, להערכתי האישית, קיוותה לה או פיללה לה, שוב זהו התהליך המכרז שאנחנו מחויבים לו.

החברה למתנ"סים לא זכתה בו?

החברה למתנ"סים כן זכתה, אני לא רוצה לפתוח את זה כרגע, אבל עדיין הסכום הוא מאוד מאוד מוגבל והוא נפרש על הרבה מאוד תחומים.


הנקודה שאני רוצה לעלות ואני חושבת שהיא המהותית שחוזרת על עצמה וזה נושא הסל, אני חושבת שמבחינה חקיקתית יש לנו נקודת מוצא או בסיס להתחיל. יש לנו את פרק הפנאי והתרבות בחוק השוויון שעד היום לא עבר. הפרק הזה הוא נקודת מוצא להתחיל לדבר על סל, אפשר לדון בסעיף החוק הזה, היום בנוסח הקיים שלו זה מושט על משרד החינוך - - -

זה חוק שיקום.

חוק שיקום לא קיים היום.

זה פשוט תעדוף של הדברים האחרים. אם נניח תהייה נגישות או תעסוקה או שעות הפנאי, במה לדעתך נדון קודם?

יש לנו תעסוקה, יש לנו כבר נגישות, אנחנו מתחילים לדבר על תהליכים של דיור, בואו נתחיל לדבר על תרבות פנאי. יש נקודה שחשוב לזכור, במצב הדברים היום לצערי הרב, מספר גדול של אנשים עם מוגבלות לא עובדים ופעילות פנאי היא בעצם הצינור היחיד שלהם לצאת לעולם, להתחבר, לפגוש אנשים אחרים ולהשתלב בקהילה. זה כלי לא פחות חשוב אולי מהיבטים אחרים שאנחנו מתעסקים בהם כל הזמן.

אני מנהל את המתנ"ס בגבעת אולגה. רציתי להעיר הערה קטנה. אנחנו מיצגים כאן ערים שבהם החברה למתנ"סים פועלת. צריך לדעתי לחשוב על אותם מקומות שבהם החברה למתנ"סים לא פועלת. למעשה בערים האלה לא מקבלים את אותו סל שיש בחברה, אולי צריך לתת את הדעת על כך - - -

אתה מתייחס בין המתנ"סים העירוניים לבין החברה למתנ"סים? לא הבנתי.

גם וגם. למשל אם החברה למתנ"סים לא פועלת בעיר כמו רעננה או כפר סבא, אני לא יודע אם תכנית "עמיתים", שהיא תכנית שמשלבת את פגועי הנפש בתוך קהילה, פועלת שם. זאת אומרת שצריך לקחת בחשבון שאולי צריך להקצות תקציב מיוחד לאותם מקומות שבהם החברה למתנ"סים לא פועלת כדי שהשירותים האלה שאנחנו נותנים בתוך המתנ"סים יינתנו גם שם בלי שום קשר אם החברה פועלת שם או לא. לדעתי זה מאוד חשוב.

אני מנהל מתנ"ס בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. זה בסדר גמור שמדברים כאן על תקציבים לפעילות חברתית, אני לפחות נוכחתי על בשרי בשנתיים האחרונות שבשביל לקבל רישיון עסק אני חייב להוכיח שכל המתנ"ס ועד הפרט הכי קטן הוא נגיש. זה כנראה משהו שהתחולל בשנים האחרונות שבשביל לקבל רישיון עסק צריך להנגיש את כל המתנ"ס. זה בסדר גמור וכך צריך להיות. אבל אני כמתנ"ס בשנתיים האחרונות מתמודד עם הוצאות כספיות, אני לא רוצה לפרט את ההוצאות הענקיות כדי להנגיש את המתנ"ס ואכן כך צריך להיות. אני חושב שחברי הוועדה המכובדת צריכים לקחת בחשבון שלמתנ"ס כמו שלי שנבנה לפני כ- 30 שנה בערך, לתת לו עזרה כספית כדי להנגיש את המתנ"ס לכל אחד ואחד.

בזה בדיוק התקנות עוסקות, הם עוסקות בבניינים חדשים ובבניינים ישנים שעלותם פי 77 יותר יקרה, מתוך עזרה באמצעות הרשויות המקומיות ומשרד החינוך במקרה שלכם, שזה יטפטף למטה ואנחנו לא מעבירים פה מעטפות, אנחנו אף פעם לא מעבירים מעטפות, זה מגיע על פי התקנות ובזה אנחנו עוסקים.

אני מברך את החברה למתנ"סים, אני גם מברך את המחלקה לאוכלוסיות מיוחדות בחברה למתנ"סים. אני גם רואה את עצמי בעל עניין בפעילות של החברה למתנ"סים.


אני חושב שהחברה למתנ"סים לימדה אותנו כמה דברים, או לפחות בתהליך הזה שנקרא "קהילה נגישה", כמו השותפות של הממסד עם האוכלוסייה עצמה והאפשרות לתת האוכלוסייה עצמה לבטא את הרצון שלה במסגרת ההתנהלות הישוב.


צריך לומר עוד כמה דברים, "קהילה נגישה" לא פועלת רק במקומות שיש בהם מתנ"סים, המחלקה הזאת השכילה להגדיל את המעטפת ולפעול גם במקומות שאין בהם מתנ"סים. על זה יישר כוח גדול מאוד. המחלקה הזאת לימדה אותנו עוד משהו ואני מציע לך אמנון רייכל, הגיע הזמן לשנות את השם. אנחנו מדברים על מחלקה לאוכלוסיות מיוחדות, אנחנו לא רוצים להיות אוכלוסייה מיוחדת. אנחנו לפעמים רוצים הנגשות מיוחדות כדי שנהייה מסוגלים להיות משולבים בכל מהלכי החיים ומארג החיים הקהילתי. הגיע הזמן לשנות את השם של המחלקה. תודה רבה לכם על מה שעשיתם עד היום ואני בטוח שביחד נוכל לעשות עוד הרבה דברים.

תודה רבה רוני שכטר על הדברים האלה.

אני מנהל את המחלקה לספורט ואורח חיים בריא בחברה למתנ"סים. אני עוסק למעלה מ- 30 שנה בתחום של ספורט ופעילות גופנית לאוכלוסייה עם נכויות, צרכים מיוחדים, אני בעצמי קטוע רגל אחרי צבא ההגנה לישראל. את יואב קריים אני מכיר עוד בהיותו ילד כשעבדתי כמדריך במועדון ספיבק הרבה מאוד שנים עוד כשהוא התחיל לשחות שם.


דווקא לאור הניסיון וההיכרות שלי עם הפעילות הנפלאה שנעשית בתחום הספורט והפעילות הגופנית במועדונים כמו אילן וספיבק, קריית חיים ובית הלוחם ואחרים, אני חושב שהערך המוסף של המתנ"סים בתחום הזה בכך שהפעילות נעשית בשילוב במסגרת הקהילתית הרגילה. אני חושב שלא צריך להכביר במילים בחשיבות פעילות הגופנית והספורט לכל אדם אבל דווקא לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, לאוכלוסיות עם נכויות גם בהיבט הגופני, גם בהיבט הנפשי, גם בהיבט החברתי, הפעילות הגופנית מרכיב מאוד חשוב באיכות החיים וזה צורך אמיתי.


המהפכה הגדולה שהמתנ"סים והחברה למתנ"סים עשו במשך השנים זה להביא את הפעילות לנגישה, קרוב לבית לכל ילד ומבוגר במסגרת פעילות רגילה. אם לפני כמה שנים ילד עם נכות מסוימת היה צריך להגיע עד ספיבק או קריית חיים, היום במסגרות שונות שפתחנו במתנ"סים הפעילות הזאת נעשית ליד הבית. לדעתי המהפכה הגדולה שנעשתה היא דווקא במגזר הערבי, הבדואי, הדרוזי. יש לנו היום מסגרות במתנ"סים בשגב שלום, בכפר מנדא, ברהט, פרויקטים שמביאים את הפעילות הגופנית והספורט לאוכלוסיות שעד היום לא נגישות לפעילות הזאת במיוחד שהמשפחות היו מתביישות שייצאו לפעילות, אבל השירותים האלה לא היו ניתנים והיום הם ניתנים לכל אחד.

ראשית אני רוצה להגיד, וחשוב לי שלא ישתמע בדבריי שחלילה וחס אני מבקרת את החברה למתנ"סים. השאלה שלי הייתה ממקום שאני כילדה גדלתי בבית שאן וזה לא סוד, המוגבלות כמו שדיבר היושב ראש בפתיח, היא לא תמיד מוגבלות פיזית היא יכולה להיות מוגבלות בקושי להתקיים בחברה סוציו-אקונומית נמוכה. זה יכול להיות המון חסמים. החברה למתנ"סים, מאז היותי ילדה טיפלה בדיוק באוכלוסייה עם החסמים האלה, ובהחלט לא רק החסמים הפיזיים. שמעתי את רוני שכטר ואני שמחה שהוא דיבר על כך, שהפעילות צריכה להיות משותפת לכולם וצריך להנגיש ולהסיר את החסמים או לטפל שהם יוכלו להשתתף.


כשאני היום מסתובבת ורואה מתנ"סים סגורים כואב לי הלב. באמת כואב לי הלב, כי אני זוכרת את התרבות, את העניין שכולנו היינו שותפים לחוגים כאלה ואחרים בין אם זה היה ספורט או מוסיקה. הילדים לא ישבו על הברזלים הם ישבו על כסאות בתוך המסגרות האלה. הילדים קיבלו העשרה, הם קיבלו העצמה עצמית. אותו שירות היה מסובסד. אני חושבת שהיום הרבה כישרונות או הרבה צעירים כאלה ואחרים שיצאו זה היה בזכות אותה תכנית, כי ראו את הפוטנציאל האישי של כל אחד והעצימו אותו מעבר ליכולות הכלכליות של אותו ילד.


כשהיום אנחנו רואים מה קורה עם בני נוער, אני חושבת שזה בעצם כתוצאה מהפסקת התקציבים או הקיצוץ. ניקח את פרויקט שיקום שכונות, כשדיברנו על הפריפריה ולהקים בערים כמו שדיבר חבר הכנסת אריה ביבי, על הערים המשולבות או ערים במצב סוציו-אקונומי נמוך, אני מדברת שמעבר לכך יש את השכונות גם במקומות המרכזים, גם במקום שעל פניו לא זקוק להם. חשוב לשים שם את הדגש כי היום מי שלא יכול להרשות לעצמו, וכשלאדם קשה לכלכל את עצמו חודש אחרי חודש לצערי הרב החוגים והרבה דברים אחרים נחשבים כמותרות ומשם מתחיל הקיצוץ בתקציב המשפחתי. אני חושבת שהחובה שלנו כמדינה לדאוג שהשירותים האלה יינתנו כי אז אנחנו נחסוך בהמשך, אנחנו נחסוך בתופעות שאנחנו לא אוהבים, נחסוך עיוותים. אנחנו מדברים על שוויון מהותי, לא שוויון פורמלי. אנחנו רוצים למקסם את היכולת האישית כמו לאחרים שאולי שפר עליהם גורלם ומצבם יותר טוב.


אני רוצה לחלוק עליך לגבי ההערה שהאלוקים שוכח, אני לא מאמינה שהאלוקים שוכח אבל יש מטרה ואסור לנו לשכוח שדיבורים, מחמאות לא יפתרו את הבעיה האמיתית. אנחנו צריכים לעבוד. כששאלתי זה היה על מנת להציף את הבעיות, כי אם לא נדע את הבעיות ולא נדע אם אנשים נדרשים לשלם לא נדע איפה להתמקד. אם ילד עם מוגבלות אם פיזית או אחרת, אם הוא נדרש לשלם ואין ביכולת המשפחה לעשות את זה אז פה אנחנו צריכים להיכנס ופה אנחנו צריכים להניף את הדגל. אנחנו נשתף פעולה בנושא הזה ואתם תצטרכו לפנות אלינו ולתת לנו את התמונה המלאה. כי רק כשנדע את התמונה המלאה נוכל לעשות משהו.


אני שותפה לכל הברכות וחיזקו ואמצו. אבל בואו ולא נעזוב את אותם בניינים של המתנ"סים שזכורים לי כמו פיל לבן או במקרה האחר כבית למי שיש לו את האמצעים לממן חוגים פרטיים, וזה מה שקורה עכשיו לצערי הרב. יש לנו עדיין מאבק ארוך ואתם יכולים לראות בנו שותפים.

את מציעה שנבוא עם הצעה מסודרת מפורטת.

בהחלט. בכל אופן תראו לנו את התמונה המלאה נכון לעכשיו.

אני מנהל מתנ"ס מודיעין בעיר מודיעין והיא לא עיר חלשה כמו שאתם יודעים. במדרג הסוציו-אקונומי 8. אני חושב שלמתנ"ס יש חשיבות בעיר מודיעין במיוחד בשביל אוכלוסיות כאלה, כי אם לא היה המתנ"ס אף אחד אחר לא היה עושה את זה. אתם צודקים חוג קרטה כל אחד יכול לעשות ולא רק מתנ"ס מודיעין. אבל לאוכלוסיות מיוחדות רק משה יכול, רק מתנ"ס מודיעין יכול.


גם הערה למה שאמרו חבר הכנסת אריה ביבי וגם חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, מתנ"סים בשכונות בפריפריה מאוד חשובים, אבל בעיר חזקה שיש לה גם את היכולת לעזור לאוכלוסיות האלה זה מאוד חשוב.

אני רכזת תכנית "עמיתים" במינהל קהילתי גילה. דיברו על תכנית כמה פעמים ואין צורך שאני אחזור על חשיבותה גם בעייני. אני מסכימה עם חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס שבאמת קיימת בעיית נגישות גם במקומות שהתכנית מתקיימת. אנחנו באמת מצליחים להנגיש את המתנ"סים לאוכלוסיית פגועי הנפש, אבל במסגרת התכנית כבר מדירים אוכלוסיות אחרות. התכנית מותנית בקבלה עם 40% נכות נפשית, מה שמדיר מתוכה את כל מי שמקבל 38% נכות, והם לא יכולים להגיע למתנ"סים. חוץ מזה אנחנו גם מדירים את נכי הנפש בערים שבהם התכנית לא קיימת בגלל מגבלות תקציב. אנחנו גם לא יכולים לפתוח את התכנית בישובים שבהם יש רק 10 נכי נפש שמעוניינים להגיע למתנ"ס.

אני יושב וועד הורים ארצי, שכן של אילן גילאון ממושב קידרון. אני רוצה לומר לכם שאתם עושים עבודה נפלאה. פגשתי אתכם בשדרות. לי יש חמישה ילדים, שלושה היו קצינים בכירים ועשו שנת שירות ואני גאה בזה, כי גם אני כל החיים שלי מתנדב, העבודה שלי פה היא בהתנדבות. איתן מזרחי, אני עומד לרשותכם, אני לא מכיר את כולם במתנ"סים, אני הייתי שלוש שנים עוזרו בהתנדבות של המנהל הכללי של המוסד לביטוח לאומי הקודם, ועסקתי בנושא של נכים וזקנה. אני מנדב את עצמי לעזור לכם כמה שתרצו. תודה רבה.

בוקר טוב. אני מטפל גם בצרכים מיוחדים עם מנהלי רווחה, אבל זה לא התחום המקצועי שאנחנו דנים היום, היום אנחנו מקדישים לנושא של המתנ"סים. אז ראשית אנחנו חייבים לחברה למתנ"סים שאנחנו מדברים עליה כאן, הרבה. רק לפני כמה שנים וכבוד היושב ראש בוודאי זוכר, שהאוצר רצה להפריט את החברה למתנ"סים וכולנו התגייסנו כדי למנוע את תהליך ההפרטה.


אני שומע כאן על הרבה תחומים בנושא המתנ"סים. אני חושב שהפעילות של המתנ"סים בכלל ובנושא של הצרכים המיוחדים בפרט זו פונקציה של המנהיגות המקומית. יש רשויות שנותנות את דעתן לעניין הזה ומקדישות תקציב נכבד לחברת המתנ"סים. החברה למתנ"סים הפכה בשנים האחרונות בעיקר כמביאת הרעיון, את התכן, היא נותנת במקרה הטוב את שכר המנהל הכללי ושאר הפעילויות שנעשות זה בזכות התקורות שהרשות המקומית או חברות אחרות מעבירות.

אנחנו כשלטון מקומי, אני מדבר כסגן המנהל הכללי של השלטון המקומי, אנחנו רוצים לעודד את הנושא הזה. הכנסנו עכשיו יחידה לעניין בתוך השלטון המקומי, לגבי המתנ"סים ולכל הפעילות שמתקיימת שם כדי שראשי הרשויות יתנו לזה תקציב גדול יחסית בתוך תקציבי הרשויות המקומיות וזאת כדי שהמתנ"סים ימשיכו לפעול והתרבות בכלל, ובעיקר לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים. אנחנו יושבים, ואת זה יודע גם היושב ראש, ומשקיעים מאמץ בכל הנושא של הנגישות והדברים האחרים.

אני מבקשת לקורא קטע קטן שכתב ילד עם צרכים מיוחדים בסדנה של כתיבה שנקראת "מקום לשירה", הקטע נקרא להיות שונה.


"להיות שונה זה נחמד ונעים, אך זה גם גורם לבעיות טובות ורעות. רעות – כל החבר'ה אותו הדבר ורק אתה שונה מכולם. טובות – כל החבר'ה אותו הדבר ורק אתה שונה מכולם, ואז קוראים לך ילד מיוחד. אינני יודעת מה יותר טוב להיות, שונה במובן הרע, או להיות שונה במובן הטוב".

אנחנו מגיעים לסיכום. על דעת כל מי שהיה פה, לפחות דבר אחד מוסכם שאנשים שווים בפני החוק ועלינו מוסכם דבר אחד והוא מה קובע את השוויון בגדילתם של שני ילדים שיהפכו לבוגרים, אלו הדברים הפרוזאיים ביותר של כמה אבא ואמא מביאים הביתה, אם יש לו את הפינה לעשות את שיעורי הבית ואם הוא יכול ללמוד בחוג לאורגן במתנ"ס - זה יקבע את האזרח העתידי הבא. אני חושב שבינינו, באופן אידיאולוגי, על כך אין מחלוקת, אני רוצה לציין שזוהי אידיאולוגיה, זו פוליטיקה, זו תפיסת עולם. לעיתים אנחנו חושבים שאנחנו עוסקים בשולי, אנחנו עוסקים בסדר היום העיקרי.


אני רוצה לקורא לחברה למתנ"סים לפני שאני אכנס להודעה הכתובה והרשמית. אנחנו רוצים היום להתקדם שלב נוסף בתחום ההנגשה והנגישות. אנחנו מחפשים להקים משמרת נגישה, אנחנו לא רוצים לקרוא לזה בשם משטרתי או צבאי, אלא שורת מתנדבים חדשה שלוקחת את הנגישות כמוטו, למהפכה העתידית שאנחנו עושים. בשלב הראשון אנחנו צריכים לדבר הזה שם, ואני אבקש מחברת המתנ"סים לפתוח בתחרות בנושא, שם לאותם אנשים שיפעלו בהתנדבות בנושא בהנגשה, בהתראה ובדברים אחרים שיקרו בהמשך ושנוגעים כל כולם לעניין ההנגשה שאינו נגמר לעולם. בזה אני פונה אליכם.


הדבר האחרון זה בנושא התעדוף, מה קודם למה. אמר קורצ'ק פעם והוא התייחס לילדים, או מי הם ילדים. הוא אמר שילדים הם כמו אנשים מבוגרים רק שהם יותר נמוכים. אני רוצה לעשות על זה פארפראזה ולומר מי הם ילדים מוגבלים. ילדים מוגבלים הם ככל האנשים אלא שהם יותר נמוכים וגם יותר איטיים. ביום שהחברה שלנו תדע לטפל בהם בראשונה אז משם הכל יהיה טוב.


אני קורא את ההודעה של הוועדה.


המלצה להחלטת הוועדה. וועדת הרווחה בישיבתה ביום שלישי 29 בדצמבר 2009, מברכת את החברה למתנ"סים לרגל ציון 40 שנה להיווסדה, ומוקירה את פעילותה לשילוב אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים בקהילה.


הוועדה קוראת למשרד האוצר להחזיר לבסיס התקציב 2,5 מיליון שקלים כפי שהוחלט בשנת 1999 בעת ממשלתו של אהוד ברק כראש ממשלה.


הוועדה מאמצת את ההחלטות האופרטיביות הבאות:

· סל שירותים לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים.

· ארגון פנאי משלב.
אנחנו מאמצים את העניין האופרטיבי, אנחנו באים אליכם בבקשה לראות את עצמכם בשיתוף פעולה איתנו ומקדמים את נושא הנגישות כערך בחברה הישראלית. אתם התחלתם במצווה ואתם גם תצטרכו לגמור. יחד איתנו.

אני מודה לכולכם, כל המחמאות שנשמעו פה היו כדת וכדין והן הגיעו לכולכם. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00