PAGE
ועדת החינוך, התרבות והספורט
11
8/12/2009

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 113

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
‏יום שלישי, כ"א בכסלו התש"ע (‏8 בדצמבר, 2009), שעה 12:00

1.
מרכז שקד לילדים עם פערים התפתחותיים בתל-אביב

חברי הוועדה: חיים אמסלם – מ"מ היו"ר

מסעוד גנאים

חה"כ דב חנין

ד"ר אבי לוי
-
מנהל אגף שח"ר, משרד החינוך

תמר פתחיה
-
אחראית רווחה חינוכית ושיקום שכונות, אגף שח"ר, משרד החינוך

אריק שוע
-
מנהל המחלקה לרווחה חינוכית, עיריית תל-אביב-יפו

יעל בן יפת
-
חברת מועצת עיריית תל-אביב

מיכל עמיר-קצב
-
ע' מנכ"ל + מינהל החינוך, מרכז השלטון המקומי

לילך קורן-אלוס
-
מנהלת מרכז שקד

סמדר בן אברהם
-
נציגת ועד פעילי שכונת שפירא

איתי סראג'
-
נציג ועד פעילי שכונת שפירא

ששון (ששי) בן מנחם
-
נציג ועד פעילי שכונת שפירא

עומר פרץ
-
תלמיד שקיבל בעבר טיפול במרכז

יובל וולגן
-
מרכז המידע והמחקר של הכנסת

נעמי שלג מי-עמי
-
מרכז המידע והמחקר של הכנסת

יהודית גידלי

אירית שלהבת
מרכז שקד לילדים עם פערים התפתחותיים בתל-אביב

שלום, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. אני מחליף את יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת זבולון אורלב. אנו מאחלים לו החלמה מהירה. נושא הדיון היום הוא סגירת היחידה לטיפול בילדים עם פערים התפתחותיים במרכז שקד בתל-אביב.


מבלי להיכנס לפרטים, כי למען האמת אינני מכירם, אנחנו ניצבים כנראה פעם נוספת אל מול אטימות. אנו זועקים מעל כל במה את הצורך ברגישות מיוחדת דווקא לשכבות באוכלוסייה שהן חלשות יותר וזקוקות יותר, ודווקא שם פעם אחר פעם אנו נצרכים לדון ולהצטדק ולהסביר ולהילחם למען המקומות הללו.


הייתי מבקש קודם כול לשמוע מישהו ממרכז שקד, בבקשה.

נמצא אתנו עומר פרץ, ילד שטופל אצלנו בעבר והוא הביא נאום מוכן שממצה את המהות. האם אפשר שהוא יפתח את הדיון?

כן, בבקשה. תציג את עצמך.

שמי עומר פרץ. אני לומד בכיתה ד' בבית-הספר לטבע בתל-אביב. בגיל 5 נשלחתי למרכז שקד לטיפול של ריפוי בעיסוק. עברתי במקום תהליך שכלל כתיבה, ציור, פעולות גופניות, כגון טיפול על סולמות וחבלים, התגלגלות על כדורים וכולי.


לפני הטיפול היו לי קשיים חברתיים ובעיות של התמצאות במרחב שהקשו עליי את חיי היום-יום. היה לי קשה לתקשר עם ילדים ולתפקד בגן. כל הבעיות הללו גרמו לי לחוסר ביטחון.


המטפלת שלי, אלה, עזרה לי בכל התהליך הזה והפכה את חיי לטובים יותר. כל העניין הזה עזר לי גם להתקבל לבית-הספר שבו אני לומד היום, בית-הספר לטבע. ההורים שלי היו בטיפול משפחתי אצל הפסיכולוגית שרלין במשך שנה.


אמא שלי יכלה להביא אותי למקום ללא בעיה, כי הוא קרוב לביתי. זה איפשר את הטיפול. אני בטוח שאילו היינו צריכים לנסוע רחוק, לא הייתי מקבל את הטיפול.


מרכז שקד הוא מקום נעים ביותר, מקבל ונותן אהבה. חשוב מאוד שלא יסגרו את המרכז. אם הוא ייסגר, ילדי השכונה לא יקבלו את הטיפול שהם צריכים ובעתיד הם עשויים להפוך לפושעים ויעלו הרבה יותר כסף למדינה. בבעיות קטנות זול יותר לטפל.

אתה אומר בעצם תודה למרכז שקד.

כן. הוא תרם לי המון.

הדברים של עומר פרץ מיצו את כל הדיון.

זאת האמירה החשובה באמת, שזה תרם לך המון. אנחנו רוצים שלא רק אתה, אלא שהרבה הרבה ילדים ומבוגרים יוכלו להגיד גם כן את התודה הזאת.


הייתי רוצה לשמוע את נציגי משרד החינוך.

אולי נשמע בכל זאת קודם את מנהלת המרכז, שתציג בכלליות את העבודה של המרכז.

אני מנהלת את מרכז שקד מאז הקמתו, מאז שהיה בגדר רעיון בלבד. הוא הוקם בתחילת שנת 1999. הוא הוקם למעשה כיחידה התפתחותית לאחר שעשו אבחון בקרב ילדי הגנים בשכונת שפירא, אבחון של פסיכולוג, קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק, עברו בין כל ילדי הגנים ומצאו שלמעלה מ-90% מן הילדים זקוקים ליותר מהתערבות אחת, בתחום הרגשי או בתחומים של ריפוי בעיסוק או בשל פערים שפתיים. מדובר על ילדים מן החינוך הרגיל, ילדים ללא כל בעיות אורגניות, והדלות נובעת בשל דלות סביבתית.

תוכלי להסביר את הנקודה הזאת?

מדובר על ילדים עם יכולות תקינות. מבחינת מאפייני האוכלוסייה, רוב האוכלוסייה באזור היא של עולים מחבר העמים, הורים שלמרות שנמצאים שנים רבות בארץ לא השלימו למעשה את ההיטמעות באוכלוסייה הישראלית. אני אומרת את זה גם על-פי נתונים שנחקרו על-ידי הרשות לקליטת עלייה של עיריית תל-אביב, שבדקה בכמה מוקדים של האוכלוסייה הזאת. רבות מן המשפחות סובלות ממצוקה רב-דורית. רבים מן ההורים עובדים בעבודות שדורשות משמרות ממושכות ולא פנויים לעשייה של טיפול בילדים. הורים רבים לא דוברים את השפה העברית ולא מודעים לחשיבות ההתנסות של ילדים בתחומים רבים כדי שיגיעו מוכנים ללמידה בבית-הספר ויוכלו להשיג הישגים, לא להיות במקום של חוסר הצלחה ושל תסכול שמדרדר ישר למקומות לא טובים.


מדובר באוכלוסייה חלשה שקשה לה לצרוך שירותים רחוק מן הבית. מדובר על משפחות עם ילדים קטנים, לרבות מן המשפחות אין כלי רכב כך שאם צריך להתחיל להתנייד בשעות אחר-הצהרים עם כמה ילדים למקומות מרוחקים בעיר או להפסיד ימי עבודה, ופעמים רבות אלה מקומות עבודה שהמנהלים בהם לא מאשרים את זה, הילדים פשוט לא מקבלים את השירותים שיאפשרו להם לצמצם את הפערים. חלק מן הילדים מגיע לחינוך המיוחד על אף שאפשר היה למנוע את זה אם היו מקבלים את הטיפולים הנדרשים.


אנחנו רואים הישגים מאוד-מאוד משמעותיים אצל ילדים שהיו מטופלים במרכז שקד. המרכז ממוקם בשכונת שפירא, במקום זמין ונגיש. גם מבחינת עלויות, התשלום סמלי ממש. המטרה שלנו לגדל דור של ילדים שיהיו אזרחים פעילים ומפותחים שיוכלו לתרום לחברה שלנו.

מה אתם צריכים היום כדי שהמרכז הזה יוכל להמשיך ולתפקד? מה הבקשה הקונקרטית שלכם?

לצערי מ-1999 ועד 2009, במשך כל השנים שהמרכז עבד התקציב הלך והצטמצם. התקציב בתחילת הדרך ניזון גם מתקציבים של אגפים נוספים בעיריית תל-אביב, כמו בריאות הציבור, שהעבירו חלקים ממנו לטובת עשייה משותפת. מאחר והתקציבים הצטמצמו, גם העשייה שלנו הצטמצמה. אם פעם יכולנו לאפשר יותר פעילויות פתוחות לקהל הרחב, הלכנו והצטמצמנו בצורה ממוקדת מאוד לטיפולים לקבוצות קטנות או לטיפולים פרטניים לילדים.


מבחינת כוח העבודה, הפרופסיות שנדרשות הן קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, טיפול באמצעות אמנויות שמאפשר טיפול רגשי לילדים ומאפשר להם להביא את העולם הפנימי שלהם בדרך לא ורבאלית שהיא נכונה יותר עבור ילדים, ופסיכולוגית שמלווה את ההורים.


בשנה שעברה התקציב שלנו עמד על סך כ-140,000 שקלים, שאיפשר לנו בדוחק רב למדי להפעיל את המרכז.

זה היה התקציב הכולל?

זה התקציב לכל היחידה.

אדוני היושב-ראש, הם עבדו בחינם כמעט.

המרכז שלנו מורכב משתי יחידות. יחידה אחת היא יחידה התפתחותית, שעד לשנה שעברה קיבלה מכספי שיקום ורווחה כ-140,000 שקלים. יש יחידה נוספת, מרכז ילדים-הורים, מכספי משרד הרווחה ועיריית תל-אביב. במרכז הזה עובדים בהתערבויות טיפוליות במשפחות והתקציב שלו עומד על כ-500,000 שקלים. זה עדיין קיים. אבל היחידה ההתפתחותית שממוקדת בצרכים של הילד סגורה כבר מסוף חודש יולי. עובדים פוטרו וטיפולים של ילדים הופסקו באמצעם, פשוט כך: לעזוב וללכת.

מהמסמך שהונח בפנינו, שהכין מרכז המידע והמחקר של הכנסת, רואים שעקב הצמצום של מספר הישובים שהיו זכאים להיכלל בתוכנית של משרד החינוך מ-100 ישובים ל-46 ישובים, העיר תל-אביב נכללה במסגרת הקיצוץ. אני רוצה לשמוע ממשרד החינוך למה ומדוע, על-פי אילו קריטריונים זה נקבע.


רבותי, אני אוהב לספר את הסיפור הנ"ל: מעשה ביהודי שמכר סוס ואמר לקונה: עליך לדעת, הסוס הזה צריך לאכול אוכל בכמות של דלי. כל יום תביא לו את הדלי מלא באוכל. הקונה שאל: הוא חייב לאכול בדיוק כמות של דלי? אמר המוכר: כן, פחות או יותר. ואם יהיה קצת פחות? קצת פחות או קצת יותר – זה מה שעליו לאכול. הקונה הפיקח ביום הראשון הוריד לסוס קצת מן האוכל, וזה בסדר, הסוס המשיך לחיות. בכל שבוע הוא הוריד קצת, והסוס המשיך לחיות. אבל לאחר חודשיים, יום אחד הוא קם בבוקר וראה שהסוס מת. הוא חזר למוכר ואמר: מכרת לי סוס ואחרי חודשיים הוא מת. שאל המוכר: מה עשית אתו? אמר הקונה: לא עשיתי כלום, הורדתי לו קצת מן האוכל. כמה היה לפני שהורדת את הקצת? אמר: מהדלי נשאר שליש.


רבותי, אנחנו מקצצים ומקצצים וכל פעם הסיפור הזה חוזר על עצמו. זה רוטינה. במה אנו עוסקים כאן? בנפשות. אני לא רוצה לומר דיני נפשות, אבל אנו עוסקים כאן בנפשות.


אני מבקש לשמוע את נציגי משרד החינוך. אני מבקש לשמוע הסבר, לפי אילו פרמטרים החלטתם לכלול ישוב מסוים ולגרוע ישוב אחר.

אני מבקשת להפנות אתכם למסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שעשה עבודה יפה לקראת ישיבת ועדת החינוך של הכנסת שהתקיימה ב-16 בנובמבר. נדרשנו אז לתת את כל הנתונים. אם יש לכם את זה – מה טוב, ואם לא – רק אסבר את האוזן ואציג את הטבלה. חייכתי קודם כשדיברת על קיצוצים והפנית מבטך אליי כי אני בדיוק באותו צד שלך ואני מבקשת ממשרד האוצר וצועקת.

פניתי אליך כי את נמצאת כאן. את בוודאי לא הכתובת.

הכתובת היא משרד האוצר, כפי שידוע לנו.

את הכתובת האמצעית. את לא הכתובת האמיתית.

אני זועקת אותה זעקה ביחד אתכם כבר שנים רבות מאוד. רק לסבר את האוזן, אגף שח"ר קיים משנת 1978, ואז היו לנו תקציבים גדולים מאוד. ברווחה החינוכית במגזר היהודי בשנת 2001 היו לנו 46,692,000 שקלים, ובשנת 2009 – ולא נעים לי לומר לכם כמה יש לנו ב-2010 – עמדנו על 18,660,000 שקלים.

אתם עדיין עומדים. זה השלב שלפני הסוף.

הוא מתכוון שזה השלב לפני יום המוות של הסוס.

אנחנו כבר הרבה מתחת לשליש שבסיפור של כבודו. בשנת 2010 היו לנו 15 מיליון שקלים. אלה התקציבים הנומינליים שהיו לנו, תקציבים לא קשיחים.


בנוסף היו לנו בשנת 2001 11,000 שעות תקן, והיום יש לנו 2,000 שעות תקן. אם נכמת אותן, זה עוד 45 מיליון שקלים שקוצצו לנו במהלך 10 השנים האחרונות.


לשאלה השנייה אני רוצה לענות קצת בהרחבה. בשנת 2006 פנו אלינו מהחשבות של המשרד ומן הייעוץ המשפטי וטענו נגדנו שהקריטריונים שקבענו בשנת 1994 אבד עליהם הכלח ושאנחנו לא יודעים על מה אנחנו עובדים וצריך להתחדש וכולי וכולי. אנחנו טענו במפגיע במשך שנה שלמה של מאבקים שהקריטריונים שהיו אז נכונים גם היום. היתה אפשרות ליחידה המקצועית, דהיינו לאגף שח"ר, לראות את השטח ולדעת שמרכז כמו למשל מרכז שקד חשוב מאוד, כמו גם מרכזים רבים אחרים. אמרו: אתם לא יודעים על מה אתם מדברים. אתם מחויבים לקבוע קריטריונים חדשים.


אכן בנינו קריטריונים חדשים, ביחד עם הלשכה המשפטית ועם לשכת המדען במשרד ועם החשבות, בנינו מודל עם קריטריונים. נקבעו 4 קריטריונים עקרוניים:


1) הכנסת המשפחה – נתונים שנלקחים מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;


2) השכלת האם והאב;


3) פריפריאליות, המרחק מן המרכז – כאן תל-אביב יוצאת נפסדת מאוד מכיוון שהיא המרכז;


4) אוכלוסיות של עולים מארצות מצוקה. לא כלל העולים אלא עולים מארצות המצוקה בלבד שמוכרים במשרד, באגף קליטה ועלייה. גם בזה אני מבינה שיש איזה עיוות.


על-פי ארבעת הפרמטרים הללו נבנה מודל.

אחד הפרמטרים הוא פריפריאליות. פריפריאליות יכולה להיות גיאוגרפית, אבל יכולה להיות גם חברתית. שכונת הארלם נמצאת בניו-יורק, העיר הגדולה והעשירה בארצות-הברית, ובכל זאת היא לגמרי פריפריאלית.

בדיוק כמו שכונת שפירא.

אותה טענה שאתה טוען טענו גם אנחנו כמובן. בזמנו המדען הראשי שלנו היה פרופ' שטראוס והוא קבע פריפריאליות גיאוגרפית והיינו חייבים להתיישר לפי המדד השכיח ביותר במשרד.

מדד שטראוס הוא לא מדד בית-ספרי?

לא, מדד שטראוס הוא מדד לכל התוכניות.

השאלה האם הקריטריונים הולידו את התקציב או שהתקציב הוליד את הקריטריונים. כלומר, האם מכיוון שהעוגה קטנה נאלצתם להביא קריטריונים כאלה שבסופו של דבר מה שהוא הגיוני ומוצדק מצא את עצמו לא נכלל בהם?

לא זה הוליד את זה וגם לא להיפך, למרות שיש צדק חלקי בדברים שלך. כאגף אמרנו: אם מגיעים למצב שאפשר לתת לישוב 20,000 שקלים, זה לעג לרש. אם אתן לתל-אביב 20,000 שקלים הם לא יעשו בזה כלום וזה לא אמיתי, אי אפשר לעשות בזה שום עשייה. לכן במודל היתה הגבלה, שבמידה ושכונה או ישוב מקבלים פחות מ-70,000 שקלים הם לא ייכללו בתוכנית.


אגב, זה היה ברווחה החינוכית. בשיקום השכונות קורה אותו תהליך, שיש שכונות בהשעיה ושכונות בהאצה בשל קיצוץ גדול מאוד בתקציב. בתקציב שיקום שכונות, בשנת 2001 היה לנו 48 מיליון שקל והיום יש לנו 13 מיליון שקל, באותו יחס של קיצוץ. אשמח מאוד אם תצא מכאן קריאה למשרד האוצר: גוואלד, תעזרו לנו.

קריאה למשרד האוצר יוצאת מכאן על בסיס יומי, ממש בכל ישיבה.

לשם הגילוי הנאות, אני חייבת לומר שהשר גדעון סער ברור לו וידוע לו שהמצוקה רבה. הוא הבטיח לנו לנסות לתגבר את אגף שח"ר ואת הרווחה החינוכית.

נברך אותו ונאחל לו הצלחה במימוש מאווייו הטובים, אם כי מניסיוננו אנחנו ספקניים.

קיבלנו כבר עכשיו סכום קטן. כעת אני באה מישיבה שבה הוחלט, כדי לא לבזבז את הכסף להעביר אותו לינואר-אוגוסט כדי להגדיל את העוגה. אנחנו מקווים מאוד שנקבל עוד תקציב כדי שתל-אביב תוכל להיכנס שוב אל תוך התוכנית. זאת המטרה שלנו. אנחנו צריכים להגיע למינימום של 45 מיליון שקלים בתקנה כדי שנוכל להחזיר את התקציב לתל-אביב, לא בהיקף התקציבי שהיא קיבלה בעבר כמובן, אבל להחזיר לה סכום כסף כלשהו.

יש ברשותך את רשימת הישובים שהוצאו מן הרשימה?

יש לי אותה, אבל לא כאן. אוכל להמציא לכם אותה.

אני מבקש שתמציאי את הנתונים הללו לוועדת החינוך, התרבות והספורט.

אדוני היושב-ראש, עוד שאלה, ברשותך. אחד הדברים שמאפיינים מאוד את העניין הזה, ואני אומר את זה על בסיס התחלת שיחה עם כמה מן הגורמים שמעורבים בפרשה הזאת, שיש כאן כנראה אחריות משותפת של כמה גורמים, אבל אחת הבעיות שקיימות כנראה היא שלכל אחד מן הגורמים נוח לגלגל את האחריות על מישהו אחר.


כפי שאני מבין, יש כאן שני שחקנים מרכזיים מבחינת המדינה – משרד החינוך ומשרד הרווחה.

וגם משרד הבינוי והשיכון, בחלק של שיקום שכונות.

ויש כאן שחקן נוסף – עיריית תל-אביב יפו.


נקודת המוצא שלי – אנחנו כמובן נפנה קריאה למשרד האוצר בשאלה הרוחבית. את צודקת לגמרי בכל מה שאמרת בנושא הזה. מתוך הכרותי עם יושב-ראש הוועדה שלנו היום, אני בטוח שאנחנו נוציא קריאה כזאת.


אבל כרגע כשאנחנו מדברים על מרכז שקד ועל התערבות נקודתית, שמדובר בה בסך הכול באמת במעט כסף שיכול לעשות עבודה גדולה מאוד, נראה לי שהדבר הכי דחוף והכי חיוני הוא שארבעת הגורמים: משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבינוי והשיכון ועיריית תל-אביב יתכנסו מסביב לשולחן, ולא שכל אחד יגיד: אני לא, תלך אליהם. אלא כל אחד יגיד: אני נותן משהו. גם עיריית תל-אביב. נמצא כאן נציג עיריית תל-אביב ואין ספק שגם עיריית תל-אביב צריכה לתת, אבל גם משרדי הממשלה צריכים לתת. על בסיס התגייסות כזאת של כל הגורמים שנמצאים מסביב לשולחן אני סבור שנוכל לתת פתרון אמיתי, מעשי ומידי לבעיה של סגירת כל המערכת ההתפתחותית במרכז שקד.

אני מנהל המחלקה לרווחה חינוכית בעיריית תל-אביב. הבעיה של מרכז שקד היא למעשה לא רק הבעיה של שכונת שפירא, אלא בעיה שמאפיינת את כל שכונות השיקום בעיר תל-אביב. צריך להבין שבעיר תל-אביב-יפו יש שכונות שיקום שהגבול המזרחי שלהן הוא כפר שלם ועג'מי במערב. בסך הכול מדובר על כ-100,000 תושבים. אם היינו משווים אותם על-פי כל פרמטר – אני לוקח את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של 2006 שמבחינתי הם הנתונים העדכניים – מצבם לא שונה מערים פריפריאליות גיאוגרפיות.


השיח צריך להיות לא רק כלפי משרד האוצר, אלא כלפי קובעי המדיניות בשלטון המרכזי. המושג "פריפריה" צריך לבוא לידי ביטוי גם בהיבט החברתי. לא ייתכן שהאחריות עוברת להיות מוטלת רק על העירייה, ולו רק בשל הפערים בין הצפון והדרום, שזאת דילמה, דבר שתושב בדרום העיר תל-אביב מתמודד אתו ואינו נחלת תושב במקום הפריפריאלי הגיאוגרפי.


אם על אף ההשקעה העירונית בתושבי השכונות, שגדולה פי כמה מכל מקום אחר בארץ, עדיין הפערים גדולים כל-כך גם זה מהווה הזמנה וקריאה לממשלה להיות שותפה ולקחת אחריות.


השותפות הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי בכמה דברים. קודם כול בקביעת מדיניות כלפי האוכלוסייה שבה אנו מטפלים. גברת לילך קורן-אלוס ציינה אמנם אוכלוסייה ותיקה שנשארה בשכונות ולא עזבה והתחזקה והשתדרגה – אני לא אוהב את המילה הזאת. דרך אגב, אני גדלתי בשכונת התקווה, אני חלק מן האוכלוסייה שעזבה את השכונות עם הזמן. אבל מי נכנס במקום התושב בשכונת התקווה? נכנסו עובדים זרים, מהגרי עבודה, אוכלוסיית המשת"פים, אוכלוסייה שמגיעה מכל מיני מקומות. לצערי אין שום מדיניות ברורה בממשלה לטיפול בה. אנחנו יודעים שהאוכלוסייה הזאת מתגלגלת לפתחה של העיר תל-אביב ללא שום מדיניות לגבי האחריות, לא ברמת התקצוב ולא בשאלת עתידה. כשהאוכלוסייה מגיעה אלינו יש לה פערים גדולים מאוד מיתר האוכלוסייה ואנו נדרשים להשקיע, ומשקיעים באמת רבות בתוך מערכת החינוך.


בנוסף, אנחנו רואים גם איזו זליגה בחקיקה – העברת אחריות מתמשכת אל הרשות המקומית בכל מיני תחומים, בין אם גריעה של גנים מתוך יום חינוך ארוך, בין אם ביטול של הזנה בגנים, בין אם מקומות שבהם העירייה מוצאת את עצמה משנה לשנה נאלצת להיכנס.

לא עוד. לא מכיוון שהיא לא רוצה להשקיע, אלא באמת כי האמירה של הממשלה שיוצאים מתוכניות השיקום ומבטלים את תוכניות הרווחה החינוכית משמעה שהממשלה לא שותפה עם העיר תל-אביב, והעירייה אומרת: לא אכנס באופן אוטומטי כפי שנכנסתי בעבר. זאת אמירה משמעותית מאוד.

הייתי רוצה לשמוע ממך יותר מה החלק בשותפות של עיריית תל-אביב.

בצורה ברורה מאוד ומובנית, בהסכמים שיש לנו לחלוקת תקציבי השיקום ותקציבי הרווחה החינוכית העירייה נותנת את חלקה, ואת החלק הזה עדיין לא קיצצנו. אנחנו עדיין מפנים אותו לטובת הפעולות. נכון שבמקרה של שכונת שפירא היינו חייבים לבחור פעולה אחת, מכיוון שנשאר מעט מאוד כסף. מתוך מכלול הפעולות שקוצצו בחרנו להשאיר מרכז למידה לנוער. יכולנו לשבת כאן באותו סוג של דיון בנושא מרכז הלמידה לנוער שהעירייה בחרה להמשיך לממן מתקציבה. התקציב הזה עומד לרשות תושבי השכונה, הוא עומד לרשות הפעולות. בהחלט אני מקבל את ההזמנה, כפי שהוצגה כאן, לכל המשרדים לתקצב בחזרה. שהתקציב הזה יחזור שוב לשולחן העגול והפעולות יתוקצבו בהתאמה ואז העירייה תשמור על חלקה ואף תגדיל אותו.

מטרת הישיבה כאן היום לא להוציא קיטור ולהתחיל להתבכיין - - -

לכן אני שמח מאוד על ההמלצה האופרטיבית.

כאשר נסיים את הישיבה הזאת נדע לפחות אל מי להפנות את האצבע על מנת לתת קיום להמשך הפעילות במרכז שקד, בשל חשיבותו.

מרכז שקד ומרכזים אחרים. הצגתי כאן רשימה ארוכה שכללה את מרכז המשפחה בבית דני שעובד באותה מתכונת, מרכז הירש בעג'מי שצומצם, מרכזי למידה, מרכזי ייעוץ לנוער.

אני מקווה שיתר המרכזים ימשיכו לפעול.

אגיד משהו ברמה של ההתנהלות התקציבית. העירייה משתמשת בתקציבים האלה כסוג של שותפות.

איזו שותפות? שותפות בתקציב, שיש לכם חלק מסוים?

בתקציב.

כמה זה?

תלוי.

כלומר זה לא ברור? השוויתי את זה לשאר המשרדים, שם יש חלוקה של 70%-30%.

בתקציבים של השיקום זה 75%-25%, בפעולות אחרות אנחנו נותנים אפילו יותר. צריך להבין שחליפת התקציבים נתפרת בהתאם לצרכים של המקום ובהתאם לתשתיות שקיימות בו. אנחנו לא מממנים תשתיות באמצעות תקציבי הפעולה. אנחנו משתדלים שהתקציבים יילכו נטו לילדים. גם כשקוצץ תקציב הפעולה במרכז שקד, היחידה ההתפתחותית ומנהלת המרכז עדיין ממשיכות לפעול. נכון שהמענה צומצם בחלק המשמעותי שיכול להיות במניעה, אבל עדיין המרכז ממלא את ייעודו. הכוונה להמשיך לתת את מה שאנחנו יודעים לתת, אבל אנו מצפים לשותפות של המדינה שיש בה גם איזושהי אמירה.

הסימפטום הזה מופיע בדוגמאות רבות. מרכז הירש בשכונת עג'מי ביפו נסגר.

הוא לא נסגר אלא צומצם.

המרכז למשפחה בשכונת התקווה, תוכנית "הפרח בגני" בכפר שלם נסגרה, תוכניות תגבור בגני ילדים ובבתי-ספר וכולי וכולי וכולי.


קודם כול אני רוצה לומר לפרוטוקול שאני רואה יחס של זלזול מצד המשרדים שהוזמנו לדיון הזה. משרד האוצר לא שלח נציגים בטענה שזו הסטה פנימית של תקציבים בתוך משרד החינוך. משרד הרווחה לא שלח נציגים ואף לא הסביר מדוע.

את משרד החינוך היה צריך לשכנע לשלוח נציגים כי הוא טען בתחילה שזה לא שייך אליו.

אני רוצה לציין לשבח את עיריית תל-אביב-יפו שמבינה את חשיבות העניין ונותנת את מה שהיא יכולה לתת במסגרת המצומצמת, שהולכת ומצטמצמת. בסופו של דבר מי שיסבול זה החברה, כלומר כולנו.

על מי נופלת האחריות כאן עכשיו? מי שנפגע מזה בשורה התחתונה הם הילדים שלנו.

זה כולנו.

זה החברה בעתיד, אבל זה הילדים שלנו כיום.

נכון. זאת דוגמה קלאסית לבריחת משרדי הממשלה מאחריות ולניסיון להפיל את זה רק על הרשות המקומית.

זה זורק על זה, וההוא זורק על זה. בשורה התחתונה: כלום.

לצערנו, ואני אומר את זה בכאב רב כמי שמשתתף בדיוני הוועדה הזאת ובדיוני ועדות אחרות, אני רואה את – קשה לי אפילו לומר המגמה כי זה כבר לא מגמה, זה קו, זו מדיניות. זו מדיניות שהחלש – מחלישים אותו עוד יותר. אני לא מבין את ההיגיון בכך, כי בסופו של דבר אנחנו משלמים את המחיר הזה, תשלום בריבית, וזה עולה לנו אפילו יקר יותר. אני כולל בתוך הדבר הזה את כל ההפרטות. הפרטנו את עצמנו לדעת בצורה בלתי פוסקת. גם זה אחד מן החולָיים.


כאשר משקיעים בנער או בילד, בבחינת "חנוך לנער על-פי דרכו", כשהשתיל קטן מעמידים אותו בצורה נכונה אחר-כך הוא יגדל היטב וההשקעה שנידרש להשקיע בו תהיה מזערית ושולית, לעומת אם ניתן לשתיל לגדול בצורה שלילית ואחר-כך ננסה לתקן ולטפל ולשפר. זה גם יעלה פי כמה וכמה.

להחזיק אסיר יום אחד בבית-הסוהר או בבית-חולים לחולי נפש הרבה יותר יקר למדינה.

לא רציתי לומר את מה שאמרת, אבל טוב שאמרת. מה אומר? טחו עיניהם מראות, מהשכיל ליבותם.

אם אתה לא יכול להגיד, והיא לא יכולה להגיד, והוא לא יכול להגיד, אז מי כן יכול להגיד?

דווקא הדיון בנושא הזה היום, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. זה לא רק כאן. מי שנמצא כאן בוועדה רואה את זה. זה כל הזמן חוזר על עצמו. לא מבינים שההשקעה החשובה ביותר שצריכה המדינה לתת היא השקעה בחינוך. לא משנה כבר אם אני יושב בוועדה הזאת, או בוועדה למאבק בנגע הסמים, או בוועדה לזכויות הילד, או בוועדה למעמד האישה, או בכל הוועדות. הכול מתחיל, ממשיך ונגמר בחינוך.


מתוך כל הביקורת הנשמעת כאן אני רוצה לומר מילה לממשלת ישראל הנוכחית. אפשר לומר שבכל זאת יש איזו תשומת לב – ואני רוצה לשבח דווקא את שר החינוך מר גדעון סער, שמבין ולוחם. אנחנו רוצים לחזק אותו, לחזק את מלחמתו. הוועדה הזאת בוודאי עושה הכול על מנת לתמוך בו.


אין טעם להאריך הרבה בדיון היום. אני מבקש לסכם את הדיון. אקרא את מסקנות הוועדה. אני סבור שכולנו שותפים לאותן המסקנות.


הוועדה קובעת כי על ארבעת הגורמים הנוגעים בדבר: משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבינוי והשיכון ועיריית תל-אביב להקים צוות חירום משותף שיגבש תוכנית לחידוש פעילותו של מרכז שקד ויגיש לוועדת החינוך, התרבות והספורט את מסקנותיו בתוך שבועיים.


כבר לא מעניין אותנו איך הם יעשו את זה. יישבו החכמים, ישברו את הראש ויביאו לנו הצעה מעשית.


תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:40
PAGE
11