PAGE
25
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
25.11.2009

הכנסת השמונה עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 44

מישיבת וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום רביעי ח' כסלו תש"ע (25 בנובמבר 2009), שעה 09:00

ניתוב יתר של תלמידים עולים לחינוך המיוחד

חברי הוועדה: ליה שמטוב - היו"ר

רוברט טיבייב

שלמה (נגוסה) מולה

מרינה סולודקין

אופיר פינס-פז

יפה וולמן
המשרד לקליטת העלייה, עובדת סוציאלית ארצית

שרי פיין
המשרד לקליטת העלייה, מנהלת תחום בכירה בחינוך

יהודית דנילוב
משרד החינוך, מ"מ מנהל האגף לקליטת עלייה

רות פן
משרד החינוך, מנהלת אגף חינוך מיוחד

חוה פרידמן
משרד החינוך, מנהלת אגף פסיכולוגיה

יגאל שטיינמן
הסוכנות היהודית, רכז תחום צעירים וחיילים בודדים

ד"ר יצחק קדמן
המועצה לשלום הילד, יו"ר

חנה דשבסקי
המועצה לשלום הילד, רכזת פניות עולים

ישיאלם פקדה
המועצה לשלום הילד, רכזת פניות עולים

ד"ר אביגיל ינון
אוניברסיטת בר-אילן, מרצה בכירה, פסיכולוגית חינוכית ומרצה בביה"ס לחינוך

חיים פורטנוי
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סטטיסטיקה של חינוך והשכלה

רות דיין מדר
מרכז השלטון המקומי, רכזת רווחה

עדי טדלה
עיריית ירושלים, קצין ביקור סדיר – מחלקת חינוך, אחראי בטיפול תלמידים עולי אתיופיה

קרן שוורץ
ארגון "הלה" למען חינוך בשכונות ובעיירות פיתוח, מתנדבת

שמעון מנברו
ארגון "הלה" למען חינוך בשכונות ובעיירות פיתוח, מתנדב

דודו בלייר
תל"ם – רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון, מנהל סניף ירושלים

ד"ר אלי זרחין
אגודה ישראלית למען ילדים עולים, מנכ"ל

קסהון יונתו וונדה
ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה, מנהל קשרי חוץ ופרויקטים מיוחדים

גדי ילאו
מרכז היגוי של עולי אתיופיה

דנה גורדון

יעל – חבר המתרגמים בע"מ
ניתוב יתר של תלמידים עולים לחינוך המיוחד

שלום לכולם. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. הנושא היום הוא ניתוב יתר של תלמידים עולים לחינוך המיוחד. היום יום רביעי ובאותה שעה מקיימים דיונים בכל הוועדות ולכן אני מתנצלת מראש שחברי הכנסת עדיין לא כאן. אתמול בכנסת היה יום לציון המאבק נגד אלימות כלפי נשים, כשאני ניגשתי למזנון שמעתי מוזמן לוועדה לקידום מעמד האישה, הם דיברו בינהם וציינו שהם הגיעו לוועדה וחברי הכנסת לא נמצאים. הם רצו לדבר ורצו שחברי הכנסת ישמעו אותם. לכן אני מתנצלת וחבר כנסת שמעניין אותו רשאי לראות את הפרוטוקול של הוועדה. בוועדה היום נמצאים נציגים ממשרד החינוך וממשרד הקליטה. אם חברי הכנסת, חברי הוועדה, לא יצליחו להגיע היום אנחנו נעביר להם את הפרוטוקול.

בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, קיימנו לא מזמן ישיבה בנושא נשירת תלמידים מבית הספר. אני חושבת ששני הנושאים האלה קשורים. אני לא למדתי בארץ אבל הילדים שלי כן למדו כאן. תמיד חשבתי שחינוך מיוחד זה חינוך לאנשים לא רגילים, ושזה לאנשים עם איזה פיגור שכלי או ליקוי, וכנראה שזה לא כך בדיוק. כשרואים את הנתונים על מספר ילדי עולים מחבר העמים וילדי עולים מאתיופיה שלומדים בחינוך מיוחד ולא בחינוך הרגיל, אנחנו מוצאים שפי שניים ילדים מחבר העמים לומדים בחינוך המיוחד ומקרב עולי אתיופיה פי שלוש. נשאלת כאן שאלה, האם הילדים העולים הם ילדים מפגרים? בארצות המוצא שלהם הם למדו בבתי ספר או בגני ילדים, כשהם הגיעו לפה שולחים אותם לחינוך מיוד ובמקום להשקיע בהם ולאבחן אותם, אולי צריכים יותר סבלנות אליהם, אולי צריך לדעת לגשת אליהם אבל מחליטים ישר לשלוח אותם לחינוך מיוחד. מישהו אמר לי שאם ילד שותק זה מעיד שיש לו משהו, הוא כבר שייך לחינוך מיוחד ואולי מעוד כל מיני סיבות אחרות.

לא משנה אם הנתונים האלה כן נכונים או לא, אולי קצת הגזימו אבל זו הגזמה של 100%. צריך לבדוק את זה. היום במערכת החינוך יש כיתות מיוחדות אז אולי אפשר להעביר אליהן יותר תקציבים. צריך לחשוב על העתיד כי אם ילד נושר מבית הספר ולא מקבל בגרות, וכשילד מסתובב סתם ברחוב צריך לחשוב מה יהיה איתו בעתיד. אולי צריך לשנות משהו? אולי יש מקום למורים נוספים, אולי יש מקום ליותר מנהלי בתי ספר שמכירים את המנטליות של התלמידים האלה? צריך לדעת לעבוד איתם, אולי המורים והמנהלים הישראלים לא מבינים אותם כי הם לא מכירים את המנטליות ואת מה שעובר על המשפחה, מה עובר ילד שמהגר לישראל ומשאיר בארץ המוצא את החברים ואולי גם חלק מהמשפחה, אולי מערכת החינוך שם שונה.

לפני כארבע שנים עבר בכנסת חוק של חבר הכנסת יגאל יאסינוב שאומר שוועדות ההשמה וועדת הערר תהיינה מחויבות לזמן את ההורה של התלמיד או מישהו מטעמם וגם את התלמיד, כדי שהוועדה תשמע ואז תחליט האם התלמיד הזה שייך לחינוך המיוחד.

לפני שאני אעביר את זכות הדיבור לחבר הכנסת שלמה (נגוסה) מולה, אני רוצה לשאול אותך דוקטור יצחק קדמן האם אתה יודע אם החוק הזה עובד בבית הספר ואכן כך נוהגים. אני גם רוצה לשמוע ממך על דוגמאות על תלמידים רגילים שנמצאים בחינוך מיוחד.

תודה רבה גברתי יושבת הראש. אני מאוד מודה לך שהקדשת לנושא הזה דיון, אני חושב שמדובר בנושא שהוא בעל חשיבות עליונה. השורה התחתונה שלנו וגם על פי הנתונים, הנתונים כולם מדויקים ומבוססים על נתוני משרדי ממשלה, החל מהמוסד לביטוח לאומי , הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד החינוך. קיבצנו נתונים שחלקם היו מפוזרים במקומות שונים ועל פי הנתונים שלנו, ואני מתחיל מהשורה התחתונה. אם לוקחים בחשבון את כל הילדים יוצאי אתיופיה, לא רק את אלה שנולדו באתיופיה אלא גם כאלה שהוריהם עלו בשנות ה- 90. אם לוקחים את כל סוגי החינוך המיוחד ולא רק את חלק מהחינוך המיוחד, כלומר גם שילוב, גם כיתות מקדמות, גם בית ספר רגיל, גם חינוך מיוחד. אם לוקחים את כל סיבות ההפניה ולא רק חלק מהן, לא לוקחים רק פיגור קל בנפרד, עיכוב התפתחותי בנפרד, אלא את כל סיבות ההפניה לחינוך המיוחד, אתה מגיע למסקנה שהעולים מאתיופיה, ואני תכף אגע גם בעולים מברית המועצות, נשלחים לחינוך המיוחד בשיעורים שמגיעים כמעט לפי שלושה מילדים אחרים וותיקים, ופי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

גם משרד החינוך, בהודעה שיש לי פה, יש לו חישובים אחרים, אני רוצה להקריא את זה כי זה תחת הכותרת "משרד החינוך, לשכת הדוברות" הם אומרים "תלמידים הלומדים במוסדות לחינוך מיוחד, מהווים 7.53% מכלל התלמידים. בעוד שיעור התלמידים הלומדים במוסדות לחינוך מיוחד שארץ לידת האב היא אתיופיה עומד על 13.75%". זאת אומרת שגם לפי החישובים שעושה משרד החינוך חלקם של הילדים מאתיופיה גבוה בצורה משמעותית, כמעט פי שניים מחלקם של כלל התלמידים בחינוך המיוחד. הדבר הזה חוזר על עצמו גם כשאתה בודק את אוכלוסיית התלמידים יוצאי ברית המועצות. כאן השיעורים הם יותר קטנים והם בערך פי אחד וחצי. כלומר גם שם יש הפניית יתר לחינוך המיוחד.

אתה יכול לעשות איזו השוואה לגבי אמצע שנות ה- 90 שבתקופה זו יצאתם אתם וארגונים יוצאי אתיופיה למלחמה בתופעה הזאת. האם יש שינוי מהותי במספרים בין המצב היום לאז, או שאנחנו חוזרים לאמצע שנות ה- 90?

אין לי נתונים ואני אבדוק אם אפשר לעשות את זה. אני מבקש לומר שהיו תקופות שחשבנו שהבעיה, לא רוצה לומר נפתרה, אבל חלקים ממנה נפתרו. אנחנו רואים גם לפי ההפניות ואני עוזב כאן את הסטטיסטיקה. נמצאות כאן חנה דשבסקי וגם ישיאלם פקדה שהן רכזות פניות אצלנו, אנחנו רואים גם לפי הפניות שיש איזו רגרסיה בנושא הזה. יש לי כמה הסברים אפשריים.

אני מבקש לומר שלא יושבים במשרד החינוך אנשים רשעים שכל מה שהם חושבים בבוקר זה איך לשלוח את התלמידים עולים לחינוך המיוחד. למה בכל זה קורה? צריך להבין, וצריך גם להבין את הקושי של המורה שיש לה 40 תלמידים בכיתה ושצריכה להשתלט עליהם, והיא לא יכולה לתת יחס אישי למרות אופק חדש, עדיין היא לא יכולה לתת יחס אישי לכל תלמיד. נכנס תלמיד לכיתה שהוא לא מבין את השפה וזה מקרוב בא, ואולי יש לו בעיות אחרות שנובעות ממשבר ההגירה, הוא מתחיל להשתעמם וכשילד מתחיל להשתעמם כי הוא לא מבין הוא מתחיל להפריע. לפעמים הדרך היחידה שלו להיות מקובל בכיתה זה לקום ולעשות פרצופים לתלמידים אחרים, ואז כולם אומרים איזה מצחיק הוא. בשביל המורה זה בלתי נסבל כי היא לא יכולה לעמוד מול מצב כזה. אז במקרים רבים מתחיל תהליך, ואולי מתוך כוונות טובות, בטח לא מתוך כוונות מרושעות, אבל מתוך העדר משאבים, מתוך העדר הבנה, מתוך העדר יכולת להקדיש מספיק זמן אינדיבידואלי ומתוך העדר כלים ללוות את התלמיד העולה החדש. תלמיד עולה חדש מוכרח חיזוק. מוצאים פתרון קל ומעבירים אותו לחינוך המיוחד. בין היתר היו אמהות שאמרו לנו שזה הסיכוי היחידי שישימו לב לילד כי שם יש כיתה קטנה, זה כיף, שם יש שמונה תלמידים במקום 40 תלמידים ושם הוא יוכל להסתדר.

אם מישהו חושב שהדרך ללמד עולים חדשים בכיתות קטנות זה הפנייתם לחינוך המיוחד, אנחנו חולקים על זה מכל וכל. אגב, יש הורים שלמרות שהיותם עולים חדשים וצריכים להתמודד עם שורה ארוכה של בעיות, מתעקשים אל מול המערכת. השאלה שלך אם הורה מתעקש הוא מוזמן, הוא מופיע, הוא הולך להביא אבחון שונה שהוא רוכש בכסף יקר, בכסף יקר. יכול להיות שנמצאים פה נציגים שיכולים לספר שבעבר היה תקציב מיוחד לצורך אבחון שאפשר להורים להביא חוות דעת נוספת. באופן פרטי הולכים ומביאים את זה, היום אנשים מוציאים מכיסם הפרטי, אם יש להם, או, וכאן אני מוכרח לומר שיש כמה צדיקים במיוחד עם יוצאי אתיופיה, אנשים טובים, פסיכיאטריים, פסיכולוגים שכותבים אבחונים בהתנדבות. יש לנו דוגמאות של ילדים שנשלחו לחינוך המיוחד והאבחון של המאבחן הפרטי שאליו הם הלכו, שהוא ידוע ולא שרלטן, היה שלא רק שהילד לא זקוק לחינוך מיוחד, נכתב שהילד מחונן, הילד עם פוטנציאל התקדמות. הורים שהתעקשו הילדים שלהם נשארו בבית ספר רגיל והצליחו בצורה בלתי רגילה.

אני מוכרח לתת לכם סיפור קטן אחד, הסיפור הזה כבר מלווה שנים. יום אחד התקשרה אלינו אמא יוצאת מזרח אירופה, אם חד הורית שעלתה עם ילד קטן לארץ, הוא היה בכיתה ג'. הילד לא הבין מילה עברית, לא היה לו רקע בתנ"ך, לא ביהדות, לא בשום דבר. הילד נשלח לבית ספר בעיר גדולה בדרום הארץ. הוא לא הבין כלום ממה שהתרחש סביבו. לא קיבל שעות אולפן, לא קיבל סייעת אישית, לא קיבל עזרה, זרקו אותו לכיתה ב"לך ותסדר". היום כשמדברים על קליטה ישירה מדברים על משהו אחר, אבל לפעמים אומרים קליטה ישירה. הילד מהר מאוד השתעמם בכיתה ולא הבין כלום. פנו אליו והוא לא ענה, התחיל בחוסר שקט. הוא קיבל הפנייה ובכיתה ג' נשלח לחינוך המיוחד. האמא פנתה אלינו ואמרה "בהתחלה חשבתי שהילד שלי קיבל איזה פרס, כי אמרו שהוא הולך לחינוך מיוחד, אמרתי יש לי ילד מאוד מיוחד" אחר כך היא סיפרה שהיא הבינה מה קורה שם, ואמרה "לא מוכנה, הילד שלי לא צריך להיות בחינוך מיוחד" אני אישית טלפנתי אז למנהלת מחוז הדרום, לשבחה יאמר שהיא הייתה מאוד פתוחה, היא אמרה שהיא מוכנה לבחון מחדש את העניין. הילד הוחזר לבית ספר רגיל. לאחר כמה שנים אמא פגשה אותי בכנס שאנחנו עורכים מדי שנה בבאר שבע, אני לא הכרתי אותה. היא התנפלה עלי והתחילה לנשק אותי, אמרתי לה סליחה מי את? היא אמרה "אתה לא זוכר אותי, אני האמא שפנתה אליך והחזרת את הילד שלי לחינוך הרגיל, הוא עכשיו עושה בחינות בגרות, בכיתה רגילה, ילד רגיל לחלוטין". מה קורה עם ילד שאין לו הורים כאלה שיכולים לעשות את המלחמות האלה, וההורים האלה טרודים ולא מבינים, ובהרבה מקרים יש פערי תרבות והם אומרים "נו, אם המערכת החליטה המערכת יודעת". אנחנו שולחים במקרים רבים ילדים ללא צורך, לעיתים רבות על סמך אבחון שהוא לא מותאם תרבותית. גדי בן עזר חוזר על זה הרבה פעמים ואני שומע אותו בכל מיני מקומות, הוא אומר המאבחן מדבר עם ילד ממוצא אתיופי, הוא עומד, לא עונה ומשפיל את העיניים, ואז בהרבה פעמים כותב המאבחן "הילד לא יוצר קשר עין". ילד בעייתי. אבל מי שקצת מכיר את העניין יודע שילד ממוצא אתיופי משפיל את העיניים כשמבוגר מדבר אליו, וזו לא בעיה של יצירת קשר עין. זו הדוגמה הכי קלה ויש דוגמאות הרבה יותר מורכבות.

התוצאה של שליחת ילד ללא צורך לחינוך המיוחד גוזרת את גורלו, וכמו שאת אמרת גוזרת את עתידו לשנים רבות מאוד. יש יותר מדי ילדים, ואני אומר שוב, העובדות שלנו כאן יכולות לתת כאן בלי סוף דוגמאות עכשוויות, אנחנו נלחמים היום על ילד שיושב בבית, באזור ירושלים, הוא יושב כבר כמה חודשים כי האמא שלו אומרת שלחינוך המיוחד היא לא תשלח אותו. יש לה אבחונים שאומרים שהילד לא צריך להגיע לחינוך מיוחד. עם אמא כזאת בירושלים הצלחנו. יש לי פה את התעודה של הילד שלה מבית ספר רגיל, לא אני כתבתי אותה, כתבו אותה מורים מבית ספר רגיל שהוא ילד מצטיין. יש לי כאן את כל הציונים שלו בכל המקצועות הכל בין 80 ל- 90. ילד עם התנהגות למופת. יש לי את התעודה פה. הילד הזה הופנה לחינוך המיוחד, האמא התעקשה ואמרה לא אלך לחינוך המיוחד. הלכה ושילמה הרבה כסף - - -

הנימוק מאיזו סיבה?

מפני שהילד ישב בכיתה, הוא ילד עולה חדש עם אמא חד הורית, הוא צריך התייחסות נפרדת ואני לא מאשים את המורה. לה יש 35 תלמידים בכיתה, אין לה זמן, אין לה את היכולת, אין לה את המשאבים לקחת את הילד הצידה, לדאוג שתהייה לו השלמה ללימודי עברית, לדאוג שמישהו יקשיב למצוקות שלו. ילד עולה חדש עובר מתרבות אחת לתרבות שנייה עם אמא חד הורית, עם בעיות כלכליות מאוד קשות, עם אמא שעובדת מבוקר עד ערב כדי לפרנס אותה ואותו, ולא תמיד יש לה את זמן לבדוק ולשאול אותו. אם הילדים האלה, חלקם הגדול, היה מקבל עזרה מאסיבית הם היו משתלבים בקלות, הם היו יכולים להיות ילדים נהדרים במוסדות רגילים.

למדינה כנראה הרבה יותר נוח, אגב זה קורה בעוד תחומים, למה ילדים נשלחים לפנימיות? ולאו דווקא של משרד החינוך? – כי בהרבה פעמים אומרים לנו בשירותי הרווחה שהדרך היחידה שלהם לעזור לילד זה שיהיה לו פסיכולוג, ושיהיה מי שיחליף לו את המשקפיים שנשברו, הוא הוא יוצא למסגרת פנימייה ושם יש מעטפת שעוטפת אותו, בקהילה אין לנו כלים לעזור לו. זו אותה שגיאה. זו אותה טעות.

וודאי יטען משרד החינוך שיש לו נתונים אחרים, אני אומר לכם שאני אחראי, בדקו את העניין באלף ואחת עיניים, הנתונים האלה נכונים. הנתונים האלה לא רק נכונים מבחינה סטטיסטית, אנחנו יודעים מהפניות שמגיעות אלינו שוב ושוב, על ילדים שנשלחים ללא צורך אמיתי לחינוך המיוחד.

החינוך המיוחד, אני לא מאלה שמטילים עליו סטיגמה, החינוך המיוחד עושה עבודה נהדרת לילדים שצריכים להיות שם. אבל החינוך המיוחד הוא לא פתרון ותחליף לאולפן לעברית, והוא לא פתרון ותחליף להבנה של מערכת החינוך שילד עולה נמצא במשבר הגירה ויש לו קושי, והוא לא תחליף לאבחון אמיתי, לא סטנדרטי. זה צריך להיות שונה לגמרי, הזכרת את מכון פוירשטיין, ויש עוד אחרים שמבינים שאבחון צריך להיות תלוי תרבות אחרת הוא מפספס, אחרת הוא מפרש לא נכון התנהגויות. אנחנו גורמים עוול נוראי לילדים האלה. אנחנו מפנים אותם הפניית יתר לחינוך המיוחד לטובתם או לא לטובתם כביכול וגורמים להם עוול. צריך לצייד את מערכת החינוך בכלים אמיתיים ולסייע לילדים עולים ואז באופן אוטומטי הפניית היתר הזאת תרד.

דוקטור יצחק קדמן, אתה חושב שאם בכיתה יהיו פחות תלמידים זה היה נכון יותר?

אני יודע שזה אחד מיעדיו של השר וגם של ארגוני המורים להוריד את מספר התלמידים בכיתה. אבל עד שזה לא יתבצע, זה תהליך ארוך מאוד, יקר מאוד. עד שיתבצע אני מציע למערכת, חבר הכנסת שלמה (נגוסה) מולה שאל על ימים עברו, היו ימים שההשקעה בילדים עולים הייתה פי כמה יותר גבוהה, היו אולפניות שחלקן בתוך בתי הספר, היו דרכים לסייע לילד העולה. וראה איזה פלא, כשאתה מסייע לילד העולה במסגרת הרגילה הוא נקלט. היום כשהרבה מאוד מהתקציבים האלה נעלמו, וזה עבר בשקט, עובדה שהתפרסמה לאחרונה שאגף שחר שאחראי על התכניות החינוכית חברתיות רווחתיות של משרד החינוך קוצץ בשנים האחרונות ב- 140 מיליון שקל. 140 מיליון שקל קיצוץ באגף שחר, זה האגף שמופקד על מעוטי היכולת, על המתקשים בתוך מערכת החינוך. אין פלא כשהפסיקו להשקיע את ההשקעה המאסיבית בילדי עולים ובקליטתם הרכה במערכת החינוך פתאום יש קשיים, וכשיש קשיים מוצאים פתרונות שהם לא נכונים. החינוך המיוחד איננו, אינו יכול ואסור שיהווה את המסגרת שנותנת אפשרות לסייע לילדי עולים.

תודה רבה גברתי היושבת הראש. אני מודה לך שאת מקיימת את הדיון בנושא. אני מוכרח להגיד שבאמת המערכות פשוט לא יודעות איך לבלוע את עולי אתיופיה. בכל תחום שאנחנו נוגעים, קשה קשה מאוד עם עולי אתיופיה. אני בעוונותיי חשבתי שככל שהשנים יעברו, ועולי אתיופיה ייטמעו יותר הבעיות תקטנה. מתברר שלא כך.

נדהמתי מהנתונים כי לא חשבתי שמספר ילדי עולי אתיופיה הוא כל כך גדול. מספר שמעורר שאלות ותמיהות רבות מאוד. אנחנו יודעים מהשוואת המספרים בין אלה שנולדו בארץ לבין אלה שמגיעים ומצטרפים בשנים האחרונות, שהמספר יחסית לילדי הארץ גדול. גם אם אנחנו מדברים על עולי מבצע משה שהם כבר כ- 25 שנה בארץ, וגם אם מדברים על עולי מבצע שלמה תסכלו על מה מדובר, רוב הילדים שלומדים היום במערכות החינוך עד גיל 17 אינם עולים חדשים. נניח שאני אלך עם התזה שמבחינתי היא מאוד בעייתית, ברור שלא צריך לשלוח את התלמידים לחינוך המיוחד, את אלא שהגיעו בשנה שעברה מאתיופיה. נניח שאני אוטם את האוזן, עוצם את העיניים ואפילו שהייתי נותן הנחה, אבל כאן מדובר בשליחת ילדים שנולדו בישראל, גדלו בישראל ומערכת החינוך צריכה להתמודד איתם קצת יותר טוב. יש כאן בעיה אמיתית.

אני מתפלא יותר למה לא משתמשים באנשי מקצוע יוצאי אתיופיה. היום יש קרוב ל- 7,000 אקדמאיים, אפשר לקחת אותם להכשיר אותם ולשלב אותם באותן מערכות שמחליטות אם לשלוח את הילד לחינוך מיוחד או לא. הם מסוגלים להבין יותר את המשפחה, יכולים להבין את המערכות ואת שיקולי המערכות. אני מסכים עם דוקטור יצחק קדמן וגם אני לא נגד החינוך המיוחד ואני חושב שיש ילדים שצריכים אותו כולל ילדים יוצאי אתיופיה. הדעת לא יכולה לסבול את הנתונים ש- 15% מתלמידי אתיופיה מופנים לחינוך המיוחד. יש בעיה עם המאבחנים, יש בעיה עם המורים, יש בעיה עם המיישמים. אני מוכן לקבל סטיית תקן של שניים שלושה אחוזים, אבל פי שלוש?! צריך גוף חיצוני שיעשה בדיקה כדי שמערכת החינוך תתעורר? למה?

מבחינתי העניין הזה מייצר עוד סטיגמות, עוד סטריאוטיפיים, עוד דור. אגב אנחנו עשינו את "קדמה" - צעירים יוצאי אתיופיה שבאו לכאן לישראל, ללא השכלה מתאימה בכלל ולימדו אותם במרכזי הקליטה יחד עם המכללות, את אלה שהתקשו שלחו למכון פוירשטיין לאבחון. במסגרת הזו התוו תכנית לקידום התלמיד. יש עשרות אנאלפבתיים שהגיעו לארץ והיום הם בוגרי אוניברסיטאות. משרד החינוך צריך לשאול את עצמו את השאלה. היום אני לא נותן לכם הנחות. אף אחד לא ייתן הנחות. לא נעשה הנחות כמו בשנות התשעים ואמצע שנות השמונים, אנחנו לא ניתן היום. יוצאי אתיופיה לא חדשים למערכת החינוך. קחו את ההון האנושי של יוצאי אתיופיה שמערכת החינוך מייצרת, תשמשו בהם במקום שהם ילכו לעבוד בעמותות שמטפלות ביוצאי אתיופיה, תכניסו אותם למערכות החינוך, תשתמשו בהם.

אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם כי נזרקו פה הרבה מאוד מספרים. יצאנו עם פרסום בנושא החינוך המיוחד שעליו כנראה מבוססים בחלקם נתוני המועצה לשלום הילד. אני לא עברתי על הנתונים האלה ואני לא יודע איך הם חושבו, למרות שדוקטור יצחק קדמן אומר שהם נבדקו מכל הכיוונים. אלינו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא פנו כדי לבדוק אם נעשו דברים נכונים. הנתונים הם שלנו כנראה.

מה שאנחנו פרסמנו נראה קצת שונה, אנחנו גם מציגים את זה בכיוון קצת שונה. את הנתון של פי שלוש יוצאי אתיופיה לא רואים אצלנו. בכל מקרה גם לגבי עולי ברית המועצות - - -

יוצאי ברית המועצות לא עולים.

לא יוצא ולא עולה. אצלנו אין נתונים בולטים בהשוואה לילדי ישראל האחרים. הדבר היחידי שאני יכול לעמוד מאחוריו מתוך מה נאמר פה, זה הציטוט של דוקטור יצחק קדמן והוא מספר ילדי ישראל שהוריהם ילידי אתיופיה, ל הנתון שלנו הוא שמתוכם 13.5% הם בחינוך המיוחד. זה כמעט פי שניים מכלל ילדי ישראל. הנתון של פי שלוש לא מגובה על ידי הנתונים שלנו.

פי שניים זה מאתיים אחוז.

נכון משהו כמו 180%. זה אחוז גבוה וחשוב היה להעמיד את הדברים על דיוקם. אגב זה לא נמצא בקרב העולים עצמם – יליד חוץ לארץ, אצלם יש שיעור נמוך מהממוצע בישראל. בכלל בקרב עולים ובינהם עולים מאתיופיה יש פחות בחינוך המיוחד מאשר בקרב ילידי ישראל.

את הנתונים שנמצאים כאן אני רואה בפעם הראשונה ואני לא יכול לדבר עליהם מעבר לכך.

מה לגבי העולים מברית המועצות?

ילדי ברית המועצות לשעבר 7.1% נמצאים בחינוך המיוחד לעומת 7.5% מכלל היהודים, זה קצת יותר נמוך מילדי ישראל.

זה כולל את כל מערכת החינוך המיוחד?

זה לא כולל את גני הילדים שהמספרים שם קטנים. זה כן כולל את כיתות שילוב, עיקר המאסה זה שילוב.

עולים וילדי עולים?

אלו עולים ולגבי ילדי עולים זה 8.3% - זה קצת יותר גבוה אבל זה עדיין במסגרת סטיית הנורמה. זו לא חריגה משמעותית.

החוק של יגאל יאסינוב שעבר כאן בכנסת מיושם? החוק שמחייב להזמין את ההורה ואת התלמיד.

את חוק חינוך מיוחד החלו ליישם במהלך 1995. בחוזר המנהל הכללי האחרון שהוא ההנחיות שלנו למערכת החינוך איך עליהם להתנהג במסגרת וועדות השמה, אנחנו יוצאים בחוזר המנהל הכללי בכלל הנושאים שקשורים לחינוך המיוחד, אבל לוועדות השמה וערעור יש כמובן חוזר מיוחד.

אני אסביר מהי וועדת שילוב ומהי וועדת השמה. חוק חינוך מיוחד למעשה מסדיר את הנושא הפניות תלמידים למסגרות של החינוך המיוחד כולל שילוב, ואיזה שירותים יינתנו להם במערכת החינוך. הוא קובע גם מי הגוף שרשאי להחליט אם ילד ישובץ בשילוב או בכיתה רגילה - מורה שילוב הוא מורה מיוחד, או ילד ישובץ בחינוך מיוחד בבית ספר רגיל או בגן מיוחד או בבית ספר מיוחד.

וועדת ההשמה היא וועדה שפועלת ברשות המקומית שבראשה עומד נציג השלטון המקומי - מנהל מחלקת החינוך או נציגו ויושבים איתו הפסיכולוג החינוכי של הרשות המקומית ומפקח על החינוך מיוחד. יש עוד חברים בוועדה שכוללים עובדים סוציאליים, נציגי ארגוני מורים שאנחנו מאוד מקפידים שהם יופיעו תמיד לוועדות השמה כדי שהם יהיו אלה ששומרים על ההורים שמזמינים אותם לדיונים, רופא ילדים מגיע לעיתים נדירות, הוא רשום בחוק חינוך מיוחד כחבר אבל לעיתים נדירות כשבאמת צריך רופא הוא מגיע, יש שבעה חברים כאלה. הוועדה הזאת פועלת על סמך מסמכים קבילים. קבענו בחוזר המנהל הכללי רשימה לגבי כל אחת משלוש עשרה קבוצות הלקויות, לגבי כל אחת מהן קבענו יחד עם משרד החינוך מי הגורם הקביל שרק מסמכים שלו החתומים על ידו יכולים לשמש את חברי וועדת ההשמה לצורך ההחלטה אם ילד זכאי לחינוך מיוחד או לא. אותם מסמכים קבילים עוברים בוועדת שילוב. הגופים המאבחנים של רוב הרשויות הם למעשה גופים חיצונים למשרד החינוך. זה יכול להיות רופא פסיכיאטר, זה יכול להיות נוירולוג, רופא ילדים, רופא קליני, קלינאי תקשורת, מומחה בהמטולוגיה. אלו האנשים שרק את המסמכים שלהם ורק שלהם מותר להביא לוועדת השמה. כלומר כל ילד שמגיע מגיע עם אבחון קביל, זה לא כי התחשק למורה או התחשק לבית הספר. בנוסף כמובן, וכדי שנדע שבשל הלקות המוכחת שיש לילד יש לו גם פערים לימודיים שהלקות הזאת גורמת לו צריך להביא גם את הדוח החינוכי על אותו תלמיד. לכל מסגרת יש את הדוח שלו, והמחנכים חותמים על אותו דוח ואמורים להביא אותו לידיעת המורה. המפקח על בית הספר צריך לחתום וזאת אומרת שזה עבור קמה אינסטנציות עד שהתלמיד מגיע לדיון בוועדת השמה. כמובן שאז מוטלת אחריות, על פי חוק, של יושב ראש הוועדה לזמן את חברי הוועדה וכמובן את ההורים. בחוזר המנהל הכללי יש הנחיות ברורות מה קורה אם ההורים כן רוצים לבוא או לא.

התהליך הזה הוא לגבי כל תלמיד?

כן. משרד החינוך דאג בזמנו לפני מספר שנים לשנות את חוק חינוך מיוחד כי נראה לנו שמקרים מסוימים חשוב להביא גם את התלמיד עצמו לוועדת ההשמה וכדי שהוועדה לא תשב רק עם המסמך אלא תראה גם את הילדים. ואז יש כמובן התרשומות מהילד אבל זה נתון לשיקול דעתם של האפוטרופוסים על הילד שלרוב הם הוריו. יש הנחיות מפורשות לוועדות ההשמה למשל לגבי עולים, "תלמיד עולה חדש לא יופנה לוועדת השמה עד שנתיים מיום עלייתו, אלא אם הוריו מבקשים זאת ויש בידיהם מסמכים עדכניים וקבילים מארץ המוצא שלו. או שאפשר להוכיח שיש לו לקות משמעותית" כמו שנאמר במסמכים האלה "המשפיעה על הישגיו הלימודיים".

וועדות השילוב הן וועדות אחרות, הן גם מחוק חינוך מיוחד. פרק השילוב נוסף לחוק חינוך מיוחד בשנת 2002. וועדת השילוב עובדת בתוך המוסד החינוכי ולא ברשות המקומית. לא מגיעים אליה אנשים חיצוניים. בראשה עומד מנהל בית הספר, המחנך של התלמיד, הפסיכולוג או היועץ והמורה לחינוך מיוחד - אם יש כזה בבית הספר ובדרך כלל יש, ואנשים נוספים על פי הצורך שמזמינים לוועדה. וועדת השילוב היא וועדה בית ספרית, אין בכוונה של וועדה כזאת להוציא את התלמיד מבית הספר, אין לה סמכות.

אבל בראש וועדה כזאת יושב מנהל בית הספר וברור מאיפה נושבת רוח הדברים.

זה חוק חינוך מיוחד וזה נדון בוועדת דורנר.

אנחנו יודעים על מה מדובר. אם יושב ראש הוועדה הוא מנהל בית ספר.

אני לוקחת בחשבון שמנהל בית הספר הוא הבנאדם שחושב שהילד צריך ללמוד.

מנהל בית הספר דואג קודם כל לבית הספר. הוא ידאג שילדים חלשים - - -

הוא ידאג להם לסיוע. אני ממשרד החינוך ואני יודעת מי נבחר לנהל בית ספר.

אתם לא בוחרים אתם ממנים.

יש מכרזים לניהול בית ספר.

פנימיים.

אז אפשר מיד להכפיש את כל המנהלים ולסגור את העסק.

לא להכפיש את כל המנהלים אבל יושב ראש הוועדה לא צריך להיות מנהל בית הספר.

את זה המחוקק קבע, אתם קבעת את זה בכנסת. על פי חוק יושב ראש וועדת השילוב לא מוציא ילדים בית הספר, התלמיד ממשיך להיות תלמיד של בית הספר, ומי שאחראי לו זה המחנך ומנהל בית הספר. הוא נותן לו תוספת של שילוב. מורה של החינוך מיוחד, או קלינאי תקשורת או מרפא בעיסוק, וזה תלוי בצרכי התלמידים, מגיע פעם פעמיים בשבוע ונותן תוספת. שילוב זה תוספת על מה שמקבלים בחינוך הרגיל. התלמידים האלה מקבלים תוספות של חינוך מיוחד בהיותם תלמידים רגילים. זה תלמיד שהתחיל את הקריירה שלו בחינוך הרגיל. אין אפשרות להגיע לוועדת השמה בלי שוועדת שילוב החליטה קודם. אם הוחלט שהתלמיד צריך שילוב ועוברות שנתיים שלוש והוא לא מתקדם יש אפשרות להפנות אותו לוועדת השמה ולחשוב על מסגרת אחרת, או כיתה מיוחדת בתוך בית הספר הרגיל, ויש לו אפשרות גם להשתלב במקצועות מסוימים בכיתות רגילות, או שמפנים אותו בכלל למוסד לחינוך מיוחד.

בתי הספר לחינוך מיוחד, וכמו שאמרתי יש שלושה עשר קלסתרים, אנחנו מטפלים בתלמידים החל מלקויות מאוד מורכבות וקשות כמו אוטיזם ופיגור שכלי קשה וכלה בתלמידים עם IQ מאוד גבוה שיש להם בעיות רגשיות או לקויות למידה מאוד מורכבות. לא מדובר בסתם דיסלקציה. מתוך רשימת כל הלקויות חלק נכבד נמצא אצל הילד וכמובן בעיות רגשיות הנפשיות שמגובות במסמכים קבילים. יש יותר ויותר תלמידים שמגיעים לחינוך המיוחד והם מהסוג של ליקויי למידה, בעיות נפשיות, התנהגותיות ורגשיות שעושים בגרות. זה לא אומר שתלמיד שהולך לבית ספר לחינוך מיוחד לא יעשה בגרות. היום יש דרישה גוברת והולכת ממשרד החינוך להקים בתי ספר לליקויי למידה רב בעיתיים כאלה כדי שכן יוכלו לעשות בגרות.

אבל באותה כיתה נמצאים ילדים עם ליקויים וגם ילדים שיכולים להיות רגילים לכל דבר.

זה נושא נוסף. השיבוץ לבתי ספר לחינוך מיוחד חל על הרשות המקומית על פי תקנות הרישום וההעברה, חוק חינוך חובה. הרשות המקומית היא זאת שאמורה למצוא לילד את המוסד החינוכי המתאים ביותר, הקרוב ביותר למקום מגוריו. שיבוץ תלמידים בחינוך מיוחד ובגלל שמספרם מועט באוכלוסייה, בסך הכל בבתי הספר לחינוך מיוחד לומדים כ- 20,000 תלמידים, זה כל הסיפור. בכל מדינת ישראל מכל מיליון וחצי הלומדים יש מקסימום 21,000 תלמידים בבתי ספר לחינוך מיוחד. יש מעט, יש רק 300 בתי ספר לחינוך מיוחד. המקרים הקשים - - -

80,000 תלמידים בחינוך המיוחד. אי אפשר לספור רק מה נוח.

לא 80,000.

האנשים פה לא כולם רגישים לדקויות. החינוך המיוחד לא מורכב רק מבתי ספר לחינוך המיוחד.

אני מנסה לדבר על ילדים שנמצאים בכיתות שלא מתאימות להם. יש 300 בתי ספר בכל המדינה, ברור שזה מספר קטן של בתי ספר. משתדלים מאוד שיהיו בכיתה מאותו סוג של לקות. יכול להיות שיש מקרים שבשל אילוצי שיבוץ זה לא קורה. אגב, אף אחד לא אמר שמבחינה חינוכית זה טוב או לא טוב, אין עוד מחקרים שאומרים אם זה כן טוב או לא טוב. משתדלים שזה יהיה מספר זניח של מקרים. למשל בערבה התיכונה שאין שום בתי ספר ברדיוס של עשרות קילומטר, יכול להיות שיש כיתה שיש בה מספר לקויות. אגב, במקומות רבים בארצות הברית הילדים שלומדים בכיתות מיוחדות גם בבתי ספר רגילים זה ריבוי של לקויות באותה כיתה. עוד לא הוחלט מבחינה מקצועית אם זה כן טוב או לא טוב. אנחנו משתדלים במדינת ישראל לאפיין כיתות לפי קלסתרים של אפיוני חריגות ולא לשלוח תלמידים שלא צריכים להיות בכיתה מסוימת. אנחנו משתדלים שרוב התלמידים יהיו מאותה קבוצת ליקוי.

תרשי לי שאלה אחת. לא הייתי בתחילת הדברים, כששולחים את הילד לחינוך מיוחד, עורכים איזה אבחון?

בוודאי. יש גם מערכת שלמה של אבחונים ומסמכים קבילים שבלי מסמך קביל וחתום על ידי בעל המקצוע אי אפשר לדון.

בנוסף לאותם 21,000 תלמידים שלומדים בבתי ספר לחינוך מיוחד יש כיתות מיוחדות לחינוך מיוחד בבתי הספר הרגילים. שם לומדים כ- 27,500 תלמידים נוספים. אלו כיתות מכל הסוגים, יש כיתות של תלמידים עם אוטיזם, תלמידים עם פיגור בינוני מורכב עם הפרעות נפשיות, ליקוי למידה, ליקוי התנהגות. כל הכיתות האלה קיימות. היום אנחנו מעבירים יותר ויותר תלמידים במסגרות הרגילות ופחות לבתי ספר מיוחדים, וועדות ההשמה מחליטות שהם ילמדו בתוך מסגרת של בית ספר רגיל אבל בכיתה מיוחדת.

בנוסף, יש כ- 10,000 ילדים בגני ילדים לגילאי 3 עד 5. בגני ילדים אין כיתות מיוחדות אז מפנים לגן מיוחד. יש בערך 1,200 גני ילדים לכל אותם סוגי לקויות.

ילדי שילוב הם ילדים שלומדים בכיתות רגילות ומקבלים תוספת של משאב, מספרם כ- 80,000 תלמידים. בסך הכל מטופלים על ידי החינוך המיוחד בין 130,000 ל- 140,000 תלמידים. כל אחד בהתאם לרמת התפקוד שלו ולצורך שוועדת ההשמה מוצאת לנכון.

תודה. תגידי לי בבקשה למה אנחנו מוצאים, ולא רק מדוקטור יצחק קדמן, אנחנו גם ביקרנו בפנימייה בעפולה לא מזמן ושמענו את אחת האמהות שאמרה "התעקשתי וכן קיבלו אותו לכיתה רגילה", שמענו את זה גם היום. האמא התעקשה. למה בכלל צריך לעשות כל כך הרבה מלחמות כדי לחזור לחינוך הרגיל.

התפיסה של התעקשתי היא תפיסה מאוד סובייקטיבית. ההנחיה שלנו לוועדות ההשמה, לפחות זו תפיסת העולם שלי מאז ומעולם וזה מה שאני מנסה להנחיל בוועדות השמה כבר הרבה מאוד שנים. עמדת ההורים היא עמדה לא פחות חשובה מעמדתו של פסיכולוג חינוכי וכל בנאדם שמביא מסמך קביל. ההורים הם אלה שמגדלים את הילד. וועדות ההשמה - - -

תסכימי איתי שבעיית ההורים העולים בדרך כלל שהם אינם מבינים את המערכת ויש להם קושי אמיתי להתבטא בוועדות ההשמה. וברוב המקרים פשוט לא מתייחסים לזה.

פה אנחנו מסכימים לחלוטין. אחת ההנחיות גם לוועדות ההשמה, גם פרסמנו אותה בחוזר המנהל הכללי, שכל אדם שיש לו בעיה עם שפה יכול להביא איתו את מי שהוא רוצה. בית הספר אמור ליידע, ההורים באים עם מתורגמנים, יושב ראש הוועדה חייב להביא מתורגמן. יש תמיד מתורגמן.

ברוב המקרים הם לא באים בכלל.

לא באים בכלל, זה אחרי שיושב ראש הוועדה ההשמה קיבל את ההנחיות וקרא אותן ו שברור לו מה לעשות אם ההורים לא יגיעו.

לצערי הרב השתתפתי בכמה מקרים שההורים והילדים לא היו בכלל צד בעניין. גורמי המקצוע מחליטים במקומם על גורל הילד. אני חושב שאני לא טועה כי השתתפתי בכמה מקרים כאלה וראיתי מה הולך שם. ההורים כמעט לא צד בעניין. לצערנו הרב ההחלטות הן כתוצאה ממדיניות של מנהל בית הספר.

ויותר מזה שחינוך מיוחד הוא זכות ולא חובה.

לגבי העולים מאתיופיה אנחנו עושים עבודה מתמשכת עם המגשרים. במשך השנה אנחנו נפגשים עם מגשרים ומוסרים להם את כל המידע והידע איך לגשר בין ההורים ובין וועדות ההשמה והמערכת. אנחנו עושים את זה באופן קבוע כדי לתת להורים את הכלים וכן שיוכלו לשבת בוועדות ההשמה ולהיות חלק מהעניין. לפחות להיעזר במגשר אם הם חושבים שהם צריכים להיעזר. אני חושבת שיותר ויותר שמים לב שהורים רוצים לקחת, ואני דווקא מאוד שמחה לשמוע על התעקשויות של הורים. אותי זה מאוד משמח.

למה צריך להתעקש? למה אתם לא מוצאים את הכלים ללא התעקשות?

המילה התעקשות אולי לא המילה הנכונה. ההתעקשות בעיניי היא שההורה מבין מה האחריות שלו עם הילד, ושגם הוא רוצה לקחת חלק בחינוך שלו.

ההורים לא יודעים את זה והם עובדים.

הם לא יודעים שהם צריכים להתעקש וזאת הבעיה.

הם באמת חושבים כך כי המנטליות של יוצאי ברית המועצות לפחות, ואני לא יודעת איך זה אצל יוצאי אתיופיה, המנטליות שמקבלים מה שאמרה הסמכות. ואם מנהל בית הספר אמר אז בכלל.

זה לא עניין של מנטליות. זה עניין של החינוך נטו. שם החינוך היה אחרת, וכאן לצערי החינוך קצת אחר, והמדיניות קצת אחרת. זה מאוד משפיע. ברגע שלמנהל בית הספר יש מדיניות משלו והוא זה שקובע בוועדות ההשמות אז הוא מעביר את המדיניות שלו.

המנהל לא קובע בוועדת ההשמה.

אבל בדרך כלל מקבלים את ההחלטה על פי רוח הדברים של מנהל בית הספר. לצערנו זה קורה. כמו שציינת את המגשרים, לאותם מגשרים אין סמכויות.

יכול להיות שיש פה באמת ניגוד אינטרסים.

אין למגשרים כמעט סמכויות. המגשרים מייצגים את וועדות ההשמה ואת מערכת החינוך ולא את ההורים וגם לא את השלטון המקומי. המגשר מייצג את מערכת החינוך, ותלוי איך הוא מתרגם וגם בזה נתקלתי, לצערי.

גברתי היושבת ראש אני רוצה להצטרף לדוקטור יצחק קדמן ולהודות לו על היוזמה, ולך שיזמת את הדיון הזה. אני חושב שהדיון הוא מאוד אקטואלי וכמו ששלמה (נגוסה) מולה אמר כאן, חשבנו שמשנות ה- 90 המצב ישתפר, אנחנו לא רואים את זה בשטח.

יש ניצול לרעה.

אני רוצה להציג דוגמה למקרה כבסיס לבעיות שאנחנו נתקלים. מקרה שאנחנו מתעסקים בו היום.

פנה למרכז המידע שלנו ילד בעיר במרכז הארץ. הילד עלה מגרוזיה והשפה היחידה שהוא יודע היא גרוזינית, הוא לא יודע רוסית. הוא היה בבית שנתיים מאז שהוא בא ארצה, הלך לכיתה א'. הגיע לכיתה א'. בעיר שלו 40% מתושבים הם דוברי רוסית. הוא לא יודע רוסית בכלל, הוא לא יודע עברית. יושב ילד בכיתה א' שלא מבין מה קורה בכיתה ואין לו אף חבר בכיתה כי הוא לא יכול לדבר עם הילדים. קוראים לאבא לבית הספר, האבא דובר רוסית ואפשר לתרגם לו. אומרים לאבא שלבן שלו יש בעיות חברתיות מאוד קשות. האבא לא מבין, יש לו ילד נורמלי, יש לו חברים ליד הבית והוא לא מבין איזה בעיות חברתיות יש לו. הוא אומר "הבן שלי לא מבין עברית, הוא לא למד עברית בחיים".

כבוד היושבת ראש אני רוצה לבקש ממך שבסיכומי הוועדה הזאת לפנות לשר החינוך בבקשה להחזיר עכשיו את כל הקיצוץ שהוא עשה לעולים. הוא קיצץ את כל שעות העברית, הוא קיצץ את כל התכניות לזהות יהודית-ישראלית. אין כלום.

בשנות ה- 90 היו כיתות נפרדות, נכון?

היו אולפניות של שלושה חודשים של 20 שעות. בשנה שעברה בית הספר קיבל 6 שעות עברית ועכשיו זה חזר לשעה אחת, כן גברתי, אני מנהל בית ספר. ולא תמיד השעות מגיעות לילד.

ילד שכבר הוגדר עם בעיות חברתיות קשות ובעיות רגשיות קשות נמצא בבית הספר. המורה גם לא מצליחה לדבר איתו, יועצת בית הספר שגם היא דוברת עברית היא לא מצליחה לדבר איתו. אומרים לאבא שהבן שלו צריך לעבור לבית ספר אחר. האבא יודע מה זה חינוך מיוחד, החברים שלו דוברי רוסית ספרו לו מה זה חינוך מיוחד. שלושת המסמכים המוצגים בועדת השמה הם: הדוח של בית הספר, החלטת וועדת שילוב של בית הספר – שזה בעצם אותם אנשים שממלאים ועם חתימה מורה, האב לא חותם. מה קורה כשאבא לא חותם - - -

מאיימים עליו.

מזמינים אותו לפקידת סעד לחוק נוער. פקידת סעד לחוק נוער מסבירה לאבא שאם הוא לא ישתף פעולה לשלוח את הילד שלו לאבחון אז וועדת ההחלטה תחליט שהוא לא יכול לגדל את הילד.

וזה כבר משרד החינוך.

מדובר על משרד הרווחה.

אבל משרד החינוך דוחף אותו לרווחה.

הבעיה שמשרד החינוך עדיין לא בתמונה. עדיין זה הכל ברמת הרשות המקומית. עבור ילד רגיל שיושב בכיתה א' הרשות המקומית מקבלת עבורו כ- 6,500 שקל בשנה. ילד שנמצא בחינוך מיוחד הרשות המקומית מקבלת עבורו כ- 50,000 שקל נטו בשנה. עיר לא מסוגלת לטפל בבית ספר לחינוך מיוחד שיש בו שבעה תלמידים, עיר לא מסוגלת להחזיק את בית הספר והיא כותבת דוחות פיקטיביים ולעיר יש אינטרס. האבא פוחד מפקידת הסעד כי היא מאיימת עליו בשפה הרוסית באופן מאוד ברור. לאבא אין כסף, הוא לא עובד, האמא לא עובדת. אומרים לו אין צורך לשלם יש לנו פסיכולוגית שעושה את האבחון. פסיכולוגית דוברת עברית ורוסית, הילד דובר גרוזינית. הפסיכולוגית מדברת איתו בשתי שפות שהוא לא מבין. אני אתן דוגמה של כמה שאלות ששאלו את הילד: יש לך חברים בכיתה? – לא אין לי, ההבחנה בעיות חבריות קשות. תגיד כשאתה קם בבוקר אתה רוצה ללכת לבית הספר? – לא, ההבחנה בעיות רגשיות מאוד קשות. אמרה רות פן דבר נכון והוא שאחת הבעיות של החוק חינוך מיוחד שבאותו סל נמצאים שלושה עשר סעיפים, פיגור שכלי קשה ובעיות רגישות. לי יש בעיות רגישות מאוד קשות ויש לי שני PHD ואם הייתי בבית ספר הייתי הולך לחינוך מיוחד. נכון גברתי היושבת ראש, החוק קובע שלא יכול להיות באותה כיתה ילד עם פיגור שכלי - - -

החוק לא קובע.

ההנחיות שלכם.

לא.

אז מי קובע?

ההנחיות שלנו הן שיש קלסתרים של כיתות ואנחנו נותנים את התקן על פי מספר רוב התלמידים בכיתה. אין קביעה מפורשת, יש המלצה אבל אין קביעה.

זה אומר שאם באותה עיר יש כיתה אחת בבית הספר, כיתה אחת שילד מכיתה א' ותלמיד עד גיל 21 יושבים ביחד באותה כיתה כי אין יותר מכיתה אחת.

לא עד גיל 21, מקסימום מותר שלושה שנתונים.

אבל אין יותר כיתות בעיר. הרשות צריכה לשלוח אותו לעיר אחרת. אבל הרשות המקומית לא תשלח אותו לעיר אחרת כי היא לא רוצה לאבד 50,000 שקל ולא רוצה לשלם את ההסעה שלו. זו הצעה שנייה להחלטת הוועדה. יש לקונות מאוד קשות בפיקוח משרד החינוך על מה שנעשה. אני לא מכיר מקרה אחד, אולי רות פן מכירה, אני לא מכיר מקרה אחד שפנינו למפקחת על החינוך מיוחד והיא התערבה נגד החלטת וועדת ההשמה. לא מכיר. יש לנו מקרים שכאשר אבא שילם כסף, שלא קיבל אבחון של העירייה, עשה אבחון נוסף והביא חוות דעת נוספת וועדת ההשמה החליטה שהיא לא מקבלת חוות דעת נוספת והיא מקבלת את חוות הדעת של הפסיכולוגית העירונית. יש מקום לחשוב איך אפשר לחייב את משרד החינוך להתערב יותר ולפקח יותר.

הנקודה השלישית שאני רוצה לעלות כאן, ואני מאוד שמח שיושבת כאן המורה שלי דוקטור אביגיל ינון שעשתה הרבה מאוד אצלה, היא למשל הפעילה יועצים חינוכיים מקרב יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות שרובם קווקזים. זה אומר שיש צורך לחייב את משרד החינוך, היום אין אף פסיכולוג יוצא משרד החינוך, אפילו אחד אין. בתקנים של משרד החינוך בשפ"י – שירות פסיכולוגי ייעוצי אין אחד יוצא אתיופיה. ואל תגידו שבין 7,000 יוצאי אתיופיה אין אחד שסיים פסיכולוגיה עם תואר שני. למשרד הבריאות יש את הסמכות לקבל החלטה, פסיכולוג עם תואר ראשון הוא לא מומחה עדיין אבל הוא יודע, פסיכולוג עם תואר ראשון רשאי לעשות בנדר, פסיכולוג עם תואר ראשון רשאי לעשות וקסלר, הוא רשאי לעשות ציורים.

הפרת את החוקים ברגע הזה עם הדברים שלך.

מה שמרגיז אותי באמת זה שחס וחלילה במקום לפתור על הבעיות אתם שמחים שאין אתיופים עם תואר שני בפסיכולוגיה. שמחים שאין.

יש לנו מדינה עם בעיות קשות מאוד. הבירוקרטיה גרמנית, הכוונה מזרח אירופאית, האוכלוסיות זה מהכל ממזרחים עד אתיופים כולל רוסים.

אני רואה כאן, וגם פונים אלי מקרים במשך כל השנה, הורים שרוצים לקחת את ילד שלהם שיש לו בעיות עם השפה עברית לחינוך מיוחד. הפניה שלי לוועדה לפנות לשר החינוך ולהגיד שילדים, הצעירים והמבוגרים לא יכולים לקבל שעות עברית זה מצב בלתי נסבל. זה אנטי ציוני מהדרגה הראשונה. ישבתי עם מורות האולפנים ולמדתי מהם שבארצות הברית נותנים למהגרים חינם - - -

כולל למהגרים ישראלים נותנים תגבור באנגלית.

נותנים להם תגבור באנגלית שלוש פעמים בחיים. 700 שעות. אתם מבינים שאצלנו האנשים מקבלים 350 שעות ואחר כך יש להם קשיים. אין שעות לאולפנים, מקצצים באולפנים, אבל בבית הספר זה הכי גרוע. קל מאוד לזרוק את הילד למערכת לא מתאימה, לפגוע בסיכויים שלו להתפתח. אני חושבת שמה שאנחנו רואים זה פשע מאורגן. זה גם ניצול לרעה של הכוח של המדינה. זה כאן, זה הרשויות שמעבירות ילדים מבית ספר לבית ספר וגם עניין הוצאת ילדים מהבית ממשפחות נורמטיביות. בכל פעם כשאני מקבלת פניות של זוג הורים שאומרים לי "את יודעת הם מפחידים אותנו, הם מאיימים שהם ייקחו את הילד, הם אומרים אנחנו ניקח את הילד, ניקח את הילד". במקום לקחת, ובצדק, ממשפחות שיש בהם אלימות ויש סיכון לחייו של הילד מאיימים על הורים נורמטיביים שיש להם חסרון אחד – הם לא מדברים עברית, ואין להם כסף עבור עורכי דין שיכנסו לכלא את הנפשות הטובות שמתעללות בהורים ומונעים את זכותם לגדל את הילדים שלהם. אני רואה את זה גם בעניין הוצאת ילדים ממשפחות נורמטיביות וגם כאן בהעברת ילדים. יש שימוש לרעה בכוח המדינה ולא מבינים וגם לא רוצים לשפר. הולכים לפתרון מאוד מאוד יקר במקום להוסיף שעות לימוד עברית. אנחנו כל חברי הוועדה בעד הוספת שעות. למה לא נותנים ללמוד עברית?

אני יושבת בוועדות כאן יחד עם חלק נכבד מהאנשים שיושבים פה באופן קבוע במשך עשר חמש עשרה שנה. אני זוכרת כשהעלייה הגדולה מברית המועצות התחילה, היו אותן וועדות ודנו באותם נושאים ועם אותם הסברים מלומדים, אנחנו פה ועדיין מדברים ועדיין ילדים נשלחים לחינוך מיוחד.

דבר אחד אני לא מבינה, אציג פניה אחרונה שקיבלתי מצפון הארץ, פניה שמדברת על ילד צבר שנולד בארץ, בן 14.5 היום, ילד שהוריו עלו ארצה בשנות ה- 90 המוקדמות. הילד הזה ישב 14 שנים בכיתה לחינוך מיוחד כאשר הוא לא מפגר. אני לא מבינה. יש כאן משהו שלא מתחבר לי, יכול להיות שכל האנשים שיושבים ומדברים כאן רק יודעים לדבר ולא אכפת להם מהילדים. יכול להיות שהאנשים שיושבים פה הם חסרי שיניים בצורה כל כך אכזרית. ילד שישב 13 שנים בחינוך מיוחד, ילד נורמלי יושב בכיתה של פיגור. עדיין אין מהפכה במדינה הזאת. כאילו מה?

אני מבקשת לומר שכבר לפני חמש עשרה שנה בוועדת עלייה וקליטה דובר שלמשרד החינוך יש בעיה חריפה עם כוח אדם של יועצים דוברי שפות ובעלי מנטליות המתאימה לעולים. מורים, מגשרים, ופסיכולוגים כמובן, וגם חוסר באבחונים מותאמים לשפת האם של הנבחנים. חמש עשרה שנים עברו, לא הבנתי. מה יהיה?

עכשיו אולי יש פסיכולוגים אבל אין תקנים.

אני מציעה להגיש הצעת חוק שתחייב את משרד החינוך לעשות לכל ילד שמופנה על ידי בית הספר לחינוך מיוחד, אבחון מותאם כי אחרת זה לא ישתנה.

מכון פוירשטיין הוא היחיד שעושה את זה.

מכון פוירשטיין הוא לא חלק ממשרד החינוך. מכון פוירשטיין זה האויב הכי גדול לתפיסה של משרד החינוך.

אפשר לחשוב שלילד לא עולה חדש יש להם כסף לאבחון.

אני מקבלת עשרות פניות ביום.

אנחנו הולכים ומקבלים חוות דעת נוספת ולגמרי שונה, ואנחנו רואים שפסיכולוגיה זה בכלל לא מדע.

חנה דשבסקי, נציגי משרד החינוך הם פקידים של משרד החינוך. הם שומעים את הדברים ויכול להיות שכשהם יגיעו לשם יגידו משהו.

אני אומרת את זה מסיבה פשוטה. לפני כמה שנים השתתפתי בוועדת ערר במשרד החינוך בירושלים, אני השתתפתי בתור מתורגמנית לאמא דוברת רוסית שלא ידעה את השפה העברית. הילד שלך למרות אי קביעות והתעקשות נשלח לחינוך מיוחד על רקע בעיות נפשיות קשות. אני ישבתי, וישבה מפקחת על החינוך המיוחד, וישבה מפקחת של בית הספר הרגיל וישבו עוד כמה אנשים מכובדים. לי לא נתנו לפתוח את הפה, אפילו כשאני ניסתי לתרגם את האמא, אני לא ניסיתי להגיד שום דבר ממני ושזה יהיה ברור. אני הערכתי שזה מה שיקרה ולכן אמרתי לאמא להביא לקראת הוועדה מסמכים חתומים על ידי מומחים. ומה אמרו לה בוועדת הערר מבלי להתבייש, משרד החינוך ולא עיריית ירושלים, אמרו לה ראשית הפסיכולוג שכתב לך את האבחון הוא דובר רוסית, יכול להיות שהוא רצה לעשות משהו מיוחד בהתאם למה ששילמת לו. זה מה שאמרו. כאילו האבחון שלו היה תמורת הכסף. היא הביאה המלצות מהחוגים שהילד השתתף בהם אחרי הצהריים - - -

יש לך את הפרוטוקול של הוועדה הזאת?

לי אין.

זה חדש בשבילכם שלא נותנים.

ההורים יכולים לקבל את הפרוטוקול חוץ מהחלק - - -

בסיכום וועדת הערר היה כתוב שבעקבות לחץ של המועצה לשלום הילד הוחלט לתת לילד תקופת ניסיון במשך חודשיים בבית הספר. מה היה קורה עם הילד הזה לולא האמא פנתה אלי?

אני רוצה להוסיף משהו, יש לי פה מקרים של ילדים שהם בהפניה לחינוך המיוחד, עדיין סביב התהליך של וועדות ההשמה וועדות ערר. חלק מהילדים האלה יושב בבית חצי שנה ובחודשים האלה נוצרות בעיות חדשות נוספות. כשיושבים בבית יוצאים לרחובות. חצי שנה לדעתי זה הרבה מאוד זמן.

הבעיה שלכם זה בגלל שאין לכם פסיכולוגים עם תואר שני.

כל הבעיות שלכם זה בגלל זה, אצלנו כולם דוקטורים עם תואר שלישי וזו הבעיה שלנו.

יש מקרה של ילד שצריך להיות בכיתה א' ובדוח האבחון כתוב שנעשה אבחון ללא כלים פורמליים ועל סמך תצפית הוחלט שהוא יהיה בחינוך מיוחד כוללני בבית הספר לחינוך מיוחד קשה. האמא הלכה לראות את המסגרת ואמרה שבשום פנים ואופן לא. כאן האמא נתפסת כמי שלא משתפת פעולה עם המערכת, הרווחה בתמונה. אתמול התקשרה אלי האמא בבכי כי השכנים אמרו לה שאולי ייקחו את הילד ממנה. הילד הזה שלושה חודשים בבית.

פקידת הסעד קוראת לשכנים לחקירה.

צריך וועדת חקירה ממלכתית.

אתה לא יכול לערר, גם אם החוק הופר אתה לא יכול לגשת למשטרה ולהגיש תלונה כי כשאנחנו מגיעים לשם אומרים לנו שזה בגלל שזה חוק חינוך חובה המשטרה לא יכולה לחקור את זה ושמשרד החינוך יחקור. משרד החינוך שולח את אותה מפקחת על החינוך המיוחד שישבה באותה הוועדה, שהיא חברה של מנהל אגף החינוך, חברה של כולם והיא בחיים לא תגיד לא.

אני מבין שאנחנו נדבר פה שנה מדי שנה ושום דבר לא ישתנה. אני בינתיים לא רואה את פתרון הבעיה. אולי נחליט יחד מה לעשות ואולי נעביר את הנושא לוועדת חינוך משותפת עם וועדת העלייה והקליטה.

ראשית יש את ביקורת המדינה.

נזמין את שר החינוך ונחליט ביחד מה נעשה. איך שאנחנו מדברים כאן זה לא יעזור. הם שומעים אותנו ושומעים טוב ובשנה הבאה אותו דבר.

אלי זרחין יודע שהייתה לנו באוניברסיטת בר-אילן תכנית להכשרת מורים עולים לתואר שני בייעוץ. היו לנו בערך עשרה יוצאי אתיופיה, כשבעה מחבר העמים האסייתיות, ושבעה מהחלק היותר מערבי. אני מוכרחה להגיד שזו הייתה תכנית מאוד מאוד מוצלחת. לאור זה שניתי את כל תכנית ההכשרה שלנו לייעוץ לתואר שני. הכנסתי קורס שעוסק בייעוץ רב תכליתי ובראיה רב תרבותית של מערכת החינוך, ובהתמודדות עם שונות תרבותית במערכת החינוך.

ומי יעשה את זה לילדי הארץ?

התכנית הזאת יושמה לא רק לעולים האלה. עכשיו זה קורסי חובה לכל הסטודנטים שלנו לתואר שני.

מרינה סולודקין, דוקטור אביגיל ינון עשתה את מה שאת מדברת כל הזמן, בית הספר לחינוך חייב כל סטודנט ללמוד את זה.

היועצים האלה סיימו. התכנית הייתה יחד עם שפ"י – שירות פסיכולוגי ייעוצי, זה היה עם האגף לקליטת עליה במשרד החינוך. היה לנו תקצוב מלגות לסטודנטים האלה וגם ליווי שלהם בתוך בתי הספר. אני מוכרחה לומר שהשלבים הראשונים לא היו קלים מבחינת שכנוע מנהלים ומפקחים, ואפילו את הפיקוח על הייעוץ לקלוט מורה עולה יוצא אתיופיה או יוצא חבר העמים להיות יועץ של כלל בית הספר. זו הייתה עבודה מאוד לא פשוטה. יחד עם ראשי שפ"י- שירות פסיכולוגי ייעוצי, אנחנו עשינו את זה יחד עם האחראיות על אגף ייעוץ. זה לא היה פשוט.

אני יכולה לציין שאותן יועצות השתלבו באופן יוצא מהכלל בבית הספר. אנחנו התעקשנו שהן תהיינה יועצות לכלל בית הספר, לא לעולים בלבד. חלק גדול מהעבודה שלהן הייתה צריכה להיות הכשרה של צוות בית הספר איך להתמודד עם שונות תרבותית. זו נקודה מאוד משמעותית. אנחנו חווינו ואני גם שומעת את זה עד היום הזה, אני מלווה חלק מהן עד היום, אני שומעת מהן על המון דעות קדומות, על סטריאוטיפיים של מנהלים, על פרשנות לא נכונה של התנהגויות עולים, של תיוגים עולים, חוסר סבלנות כלפי ילד עולה שזה לא כמו כלפי ילד ישראלי רגיל, כי הקירבה התרבותית יותר קלה וההבנה יותר קלה והפרשנות אחרת.

יש צורך דחוף של הכשרה של אנשי מקצוע יועצים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מורים, מגשרים.

מורים יש בשפע, אבל המערכת לא קולטת אותם.

בדיוק, אנחנו נראה את הדעות הקדומות גם כאן. יש לי הרבה מאוד סיפורים על העניין הזה של בוגרות שלנו שהולכות למנהל בית הספר ובאותו זמן מגיעה בוגרת אחרת, היא קיבלה ציונים לא פחות טובים מהבוגרת השנייה, לאחת אומרים יש מקום ולשנייה אומרים אין מקום.

את אומרת דבר מאוד חמור. בוחרים אותם על פי צבע העור?

הגזענות מושרשת בתוך בתי הספר. גזענות אמיתית.

בהחלט. יש לי הרבה מאוד סיפורים.

מישהו ממשרד החינוך צריך להגיב על זה.

סטודנטית שלי שגמרה את התואר השני בהצלחה רבה, מספרת שבתיכון אותה יחד עם קבוצה של 14 בנות יוצאות אתיופיה כיוונו אותן למגמת תפירה ללא בגרות. הן עשו שביתת רעב במשך שבוע, זה היה בפנימייה של עליית הנוער, בית הספר נכנע והפנה אותן לבגרות, כולן גמרו את הבגרות בהצלחה, והבחורה הזאת גמרה את ה- MA בהצלחה. יש הרבה מאוד סיפורים, יש הרבה מאוד דעות קדומות והרבה מאוד סטריאוטיפים במערכת. צריך לעבוד עם המורים איך להתמודד עם שונות תרבותית במערכת החינוך ולא רק לעבוד עם התלמידים, חייבים שעות עברית ואין. אני יכולה להגיד שכראש מרכז אילה הפעלתי תכניות שעוסקות בקליטת עלייה במערכת החינוך, ואנחנו היינו צריכים להילחם עם מנהלים ששעות העברית ושעות האולפן יגיעו לתלמידים. זה היה מאבק קשה ביותר. אני מוכרחה להגיד שבהרבה מאוד בתי ספר חלק גדול מהשעות האלה לא מגיע לתלמיד. צריך שיהיה פיקוח יותר רציני, צריך שתהייה הכשרה יותר רצינית של כלל המורים איך לעבוד עם שונות תרבותית, צריך הכשרה של אנשי מקצוע והתאמה ובנייה של מערכות אבחון שמתאימות לעולים.

אנשי המקצוע יודעים, אני פסיכולוגית חינוכית וזה התחום שלי, האבחונים הקיימים היום בשירות הפסיכולוגי לא תקפים לאוכלוסייה של יוצאי אתיופיה.

גברתי היושבת ראש, כאן אני ממש מבקש את תגובת משרד החינוך.

אני מבקשת עוד הערה חשובה אחת וזה כן לטובתכם. אני אומרת שבואו נבחין בין שעות שילוב לשעות של הפניה לכיתה מיוחדת אפילו בבית ספר רגיל, או לבתי ספר מיוחד. זה שני עולמות שונים לגמרי. שעות שילוב זה להפך, זה צ'ופר אדיר שנותנים לילד כדי לעזור לו ללכת במסלול רגיל.

למה הוא צריך להיות תחת כותרת של חינוך מיוחד כדי לקבל עוד כמה שעות? זה הרי אבסורד, זה עקום, זה אותו כסף.

יש כאן בעיה שכשנותנים גם את שעות השילוב, ואני מכירה את זה מצד אחר של המטבע, כשנותנים את שעות השילוב זה נעשה על ידי בוגרות שסיימו את ה-BA שאין להן ניסיון, הן באות לילד שזקוק לעשר שעות לפחות בשבוע. אני אומרת את זה לאגף לחינוך מיוחד, אני רוצה לראות את האנשים שמומחים לחינוך מיוחד מדריכים את המורה הרגיל איך לעבוד נכון עם הילד, השלוש שעות האלה אינן מספיקות, לשלוש השעות המסכנות האלה שנותנים לילד אין שום קשר ל- 40 שעות שהוא מקבל במשך השבוע. זה לא עובד וזה גם לא עוזר.

כדי לחסוך בזמן אומר שאני מצטרף לדברים שנאמרו כאן, ואציין ארבע נקודות: ראשית בשנת 2008, על פי הנתונים של משרד החינוך היו 18,000 תלמידים יוצאי אתיופיה בבתי הספר היסודיים, מתוכם 12,000 הם ילידי הארץ. לטעון שבגלל השפה ודברים אחרים זה לא נכון.

זה דור שני ודור אחד וחצי.

שנית, נושא יוצאי אתיופיה במשרד החינוך וברשויות המקומיות אלו שני עולמות שונים. גברתי היושבת ראש ערכנו כאן דיון בנושא של פתח תקווה, שר החינוך הזמין גם את המנהל אבל הוא צפצף ולא הגיע אפילו לפגישה איתו. אני אחתום על כל מה שמשרד החינוך אומר וזה נכון, אבל ברשויות מתנהלים הדברים אחרת - - - -

צריך יותר פיקוח של משרד החינוך.

הנקודה השלישית, ילדים קטנים כשהם רואים את הבוגרים האקדמאיים, והם רואים בבית הספר את המוטיבציה ללימודים, אבל הם רואים שהמנקה בחדר המורים היא אתיופית. הנושא הקשה שלנו בני הקהילה זה הנושא של המגשרים והמתורגמנים, יש תקציב בגובה של 30,000, לוקחים מישהו לתקופה מסוימת ואחר כך הוא עוזב, הוא לא איש משרד החינוך שיושב על תקן קבוע ופועל.

אני רוצה גם להתייחס לוועדת ההשמה, אין מתורגם מקצועי שמתרגם בוועדות ההשמה. אני הייתי שם בהתנדבות. נציג ההורים הוא לטובתם, נציג הורים שיושב שם ושהוא לא יוצא אתיופיה הוא אומר למה הויכוח, סוגרים עניינים בעצמם ומעבירים את הנושא. מה שנאמר כאן על ידי משרד החינוך אלו דברים נכונים אבל למעשה הרשויות המקומיות עושות מה שהן רוצות ואין בכלל קשר בין משרד החינוך לבין הרשויות המקומיות.

האבחון הוא יותר משיקולים זרים מאשר מקצועיים.

אני נציגת מרכז השלטון המקומי, אני רוצה לומר שאין ספק שיש צורך לקיים ישיבה משותפת עם וועדת החינוך ועם וועדת - - - -

את חושבת שזה לא היה בעבר?

בכל שנתיים. בהרצליה מורה אומרת לתלמיד רוסי, אחרי שמישהו השתעל בפנים והתפתחה קטטה בין הילדים, מורה ישראלי מכובד מהרצליה, אומר לתלמיד "אתה כמו קרליק, וההורים שלך רוצחים". ואחרי זה שקט תעשייתי, המורה עובד, המנהל מסביר. וכל העולים קרליקים, ולא חשוב אם אלה שחורים ואלה רוצחים.

ולכל האתיופים אין תואר שני בפסיכולוגיה.

ולרוסים יש יותר מדי תארים.

אני קוראת לארגוני הקליטה לשבת איתנו המרכז לשלטון המקומי להציף את הנושא. יש לנו וועדת קליטה שמורכבת מראשי ערים מכל הארץ, לעלות את הנושאים לדיון, ואנחנו נשמח לטפל בהם.

רק וועדת חקירה.

לגבי הערים שעליהם דובר נשמח לקבל מידע, לפנות ולסייע ולטפל בעניין כי אין ספק שהילדים חשובים לכולנו.

נושא נוסף שחשוב שהוועדה תיתן עליו את הדעת זה הנושא של חינוך חינם לגילאי 3-4. הילדים בחלקם נמצאים עם הסבתא עד גיל חמש ולא נכנסים למערכת החינוך, לא יודעים עברית, אין להם כישורי חברה, אין להם כישורים של השתלבות בחברה. הם נכנסים למערכות חינוך ואולי כעת בזמן שיושבים על אזורי עדיפות לאומי שאולי באזורים שבהם יש ריכוזי קליטה גדולים יש מקום להכניס את חוק חינוך חובה חינם במסגרת עדיפות לאומית.

אבל כעת בנהלים החדשים של משרד החינוך, מדובר שילדים בגילאים שלפני גיל בית הספר, צריכים לשחק והם לא צריכים ללמוד משהו.

אבל עדיין יש את חוק חינוך חובה חינם לגילאי 3-4, יש צו ואפשר לבקש. לפנות למשרד ראש הממשלה שבונה כעת את אזורי העדיפות הלאומית, ולבקש שגם אזורי קליטה וגם סרשויות קולטות עלייה יהיה חינוך חובה חינם לגילאי 3-4. זה ימומן על ידי משרד החינוך והילדים יכנסו למערכת החינוך בגילאי 3 ואז אולי נמנע כניסה של ילד לכיתה א' בלי לדעת עברית.

זו בדיוק הבעיה, אנחנו מדברים כאן איך לשלוח אותם ואת מדברת על תקציב לאותם גילאים. מה הקשר?

אפשר לתת גם שעות נוספות לאלה שלא זקוקים. שמענו את הכל.

מבחינת היקף התקציבים והשעות לתלמידים עולים לא חל קיצוץ בשלוש ארבע שנים אחרונות. שעות לעברית קיימות.

זה מספיק, וזה מגיע לתלמיד?

זה לא שעה אחת ויש כללים ברורים, זה לא השתנה במשך ארבע חמש שנים אחרונות. תלמידים יוצאי אתיופיה מקבלים - - -

עולים מאתיופיה. לא יוצאי אתיופיה.

אני מדברת על יוצאי אתיופיה בין אם הם עולים, בשנתיים האחרונות כמעט ולא היו עולים מאתיופיה, ובין אם אחד מהוריהם הוא יוצא אתיופיה, בין אם הם ילדי הארץ ואחד מהוריהם יוצא אתיופיה.

תני שם אחד של בית ספר שבו ילד יוצא אתיופיה שנולד בארץ ויש לו קשיים בעברית נתנו לו עברית. תני לי שם אחד של בית ספר.

מהו הממוצע לילד?

בין חמש לשבע שעות.

צריך ללכת ולשאול את ההורים ואת הילדים אם מקבלים את השעות האלה. זה עובר למקומות אחרים וזה לא מגיע לתחנה הסופית.

זה לא רק אצל אתיופים, גם אצל העולים זה אותו דבר.

אנחנו כמערכת החינוך מפעילים תכניות תוספתיות שונות ורבות. יכול להיות שהתכניות האלה בעבר נקנו על ידי עמותות או גורמים חיצוניים, היום הן מיושמות ומבוצעות על ידי מערכת החינוך, בן אם מדובר על האגף לקליטת תלמידים עולים ובין אם זה - - -

את התכנית שלנו לזהות יהודית-ישראלית סגרתם ואין מישהו במקום. אל תגידי שמישהו אחר מפעיל, אתם סגרתם אותנו. שלוש שנים אנחנו עבדנו, את הגעת לתפקיד ודבר הראשון שעשית זה לסגור את התכנית שלנו ואין שום דבר במקום. אל תגידי שיש מישהו אחר שעושה, לא עושים. אין זהות יהודית-ישראלית בתיכוניים, אין ואת סגרת את זה.

אני לא סגרתי את התכנית.

סליחה, את סגרת, ואת אמרת לנו בפנים.

אני לא סגרתי את התכנית. התכנית הסתיימה בתום שנת הלימודים והיום מבוצעת תכנית דומה. באמצעות המנהל, החברה ונוער במשרד החינוך מופעלת תכנית, אם לא זהה אז דומה, אנחנו חושבים שיש תכניות רבות נוספות אחרות שמופעלות היום על ידי המערכת שבעבר היו על ידי זכיינים חיצוניים.

בנוסף לכך התחלנו בפיילוט באמצעות מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, לסיוע בבתי הספר למורים שאיתרו ילדים עולים שאינם זקוקים לחינוך מיוחד, אבל הם איתרו אצלם קושי של השפה. מט"ח – מרכז לטכנולוגיה חינוכית מסייע לנו בהנחיית המורים - - -

למה בפיילוט ולא בכל בתי הספר?

למה בכלל צריך לעשות את זה? לא צריך להגיע לזה בכלל. מצד אחד בוועדות אתם שולחים את הילדים לחינוך מיוחד ומצד שני אתם מנסים לאתר את אלה שלא מתאימים לחינוך מיוחד. יכול להיות שלא הבנתי משהו? לבנות עוד גוף כדי לבדוק אם הגוף השלישי עבד נכון.

התכנית הזו מיועדת לילדים רגילים שאינם זקוקים לחינוך מיוחד, אבל יש להם עדיין קושי עם השפה. כלומר קושי בלימוד העברית.

אז למה קיצצו?

לא קיצצו. אני לא אמרתי שקיצצו.

הם רוצים גוף נוסף במערכת החינוך שיאתר את הילדים שוועדה אחת כבר שלחה לשם. לאתר אותם בתוך המערכת. איך אפשר לקבל את זה ברצינות? אגב, אשתי עובדת במערכת החינוך ואני פחות או יותר יודע מה קורה שם.

התכנית הזאת מיועדת לילדים רגילים שיש להם קושי ולא השתלטו על לימוד העברית אחרי שסיימו את האולפן לעברית, ויש אולפנים, ויש כיתות שמתגברות את לימודי העברית. יש לנו מבחני מדף שתלמידים שמסיימים את לימודי האולפן עוברים, ובהתאם להישגיהם באותם מבחנים, המבחנים פותחו על ידי הרמ"ה של משרד החינוך והם מאתרים את הקושי של הילדים. הילדים האלה מקבלים תגבור נוסף אחרי האולפן במסגרת בית הספר ובתחומי הידע האחרים כי מדובר בילדים שעברו מעברים או ילדים שזקוקים לתגבור נוסף.

כשאני מדברת על תכנית "מעלה" תכנית שהמערכת משתמשת במרכז לטכנולוגיה חינוכית שמסייעת לנו, זו תכנית שמיועדת לילדים רגילים שעדיין לא השתלטו על לימודי העברית.

זה במקום שפה? למה את לא מדברת בשפה פשוטה שיש תוספת של שעות לימודי עברית בכלל בתי הספר. למה פיילוט?

לא צריך בכלל להגיע למצב הזה, לעוד תקציב ועוד תכניות.

התכנית מסייעת למורי בתי הספר שמלמדים את הילדים האלה. הם מקבלים הנחייה מיוחדת, ספציפית אישית לאותם ילדים ומדובר בקבוצות של שלושה עד חמישה תלמידים בבית ספר. אם יש ילד אחד אנחנו מאפשרים את זה גם לילד אחד. אני אומרת שוב, שמדובר בילדים רגילים שזקוקים לתגבור מיוחד בשפה העברית. אלו ילדים שכבר גמרו אולפן, כבר משולבים בכיתות רגילות ולומדים רגיל ויש צורך מיוחד לתגבר את לימודי השפה שלהם באמצעות עזרה למורים ספציפית לכל ילד.

בנוסף אנחנו מפעילים מערכת של מורים יועצים – מטמיעים, שקיבלו הכשרה מיוחדת לסייע ליועצים הרגילים האחרים בבית הספר, זה כולל שעות לבתי הספר ליועצים לטפל בילדים העולים, המטמיעים האלה עוברים בכל בתי הספר, יש מיפוי של מספר בתי ספר למטמיע, המורים המטמיעים האלה קיבלו הכשרה מיוחדת לעסוק קליטת תלמידים עולים והם מסייעים ליועצים הרגילים בבתי הספר גם בשאלות הרב תרבותיות ודרכי הקליטה של תלמידים עולים. זו תכנית יחסית חדשה והיא קיימת במערכת בערך שנתיים שלוש.

יש שעות הדרכה למטמיעים, ליועצים, למורים.

שמענו שיש יועצים יוצאי אתיופיה שלא מתקבלים לעבודה בגלל צבע העור שלהם, למה צריך מטמיעים? בשביל מה צריך מתווכים שמתווכים בין המתווכים, בין המגשרים, למה? למה אין בין היועצים האלה מישהו יוצא אתיופיה?

ובנוסף לכך אנחנו נמצאים בשלב של פיתוח כלי אבחוני ועל כך אני מציעה שהפסיכולוגית הראשית של משרד החינוך תסביר.

גברתי יושבת הראש, ראשית אני מתנצל שלא הצלחתי להגיע לפתיחת הדיון הייתי בוועדת חוץ ובטחון. הגעתי לישיבה גם בגלל שאני חבר הוועדה וגם משום שראיתי השבוע בעיתון כתבה מאוד קשה על עניין של "ייצוג" של האתיופים בחינוך המיוחד. דברים מזעזעים וזה תוצאה ישירה בוודאי של מערכת החינוך אבל גם של כל תהליך הקליטה בישראל. תהליך שראשית תייג אותם, תייג את המוסדות אליהם הם הולכים, לא אפשר ניידות, זה כבר הרבה מאוד שנים ואנחנו סוחבים את זה עוד ממבצע משה, ואלו התוצאות.

התוצאות הן כשל חמור, מערכתי, התוצאות האלה הן כאלה שאתה מצפה שאם אלו הן תוצאות אז נראה שינויים, שאנשים יגידו קרה פה אסון חברתי, חינוכי ומשנים. לא, אף אחד לא מתכוון לשנות. כל המערכת הזאת עובדת אצל הרבנים הראשיים, הרבנים הראשים מחליטים בכל הנושא של גיור לחומרה, ומרגע שזה גיור לחומרה אז בתי הספר הדתיים, הכל מוכר. עכשיו מתפלאים איך הגענו למספרים כאלה בחינוך המיוחד. איך הגענו להיעדרותם של העולים האלה מהאוניברסיטאות ומכל המקומות. זה לא צריך להפתיע אף אחד, הכתובת הייתה כתובה על הקיר עוד מלפני עשרים וחמש שנה ויותר.

גם בכנסת הזאת הגשתי הצעת חוק שהגשתי בכנסת הקודמת שאומרת לנתק בין נושא הגיור לנושא הלימודים ולאפשר לכל ילד לבחור איפה הוא רוצה ללמוד, באיזו מערכת חינוך. לא שאני חושב שהיא תעבור, לא שאני רואה את מערכת החינוך ואת שר החינוך, אני פניתי לשר החינוך במכתב והוא לא השיב לי עד עכשיו.

ומה עם השרה הקודמת?

גם אליה פניתי וגם היא לא קידמה את זה. להצעת החוק מהכנסת הקודמת הוספתי עכשיו עוד סעיף לגבי בתי הספר שמסרבים לקלוט וזה עניין אחר. עניין הבחירה הוא עניין מהותי, עניין היכולת שלהם להיקלט בכל מערכות הלימודים ואני מתייחס מגן הילדים והכיתות בבתי הספר היסודי, זה עניין מכריע. כשלא עושים את זה אלו הן התוצאות. נמשיך לעשות עוד מאמץ. אני גם מציע לגברתי היושבת ראש לקבל את ההצעה שהועלתה פה והיא שהוועדה תפנה לראש הממשלה בעניין הזה כי כרגע הוא עורך את המפה. אני חושב שיש חשיבות שהוועדה תאמר את דעתה בעניין הזה ואולי העמדה הזאת תילקח בחשבון.

לסיכום החלטות הוועדה.

הוועדה רואה בחומרה רבה מציאות שבה ילד רגיל לומד במערכת החינוך המיוחד וכך נפגע עתידו.

הוועדה דורשת את התערבותו של משרד החינוך להגברת פיקוח על וועדות שילוב הבית ספריות וכן על וועדות ההשמה בראשות הרשויות המקומיות.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להגביר את ההשמות למורים ולמחנכים ואנשי מקצוע בעלי רקע והבנה של הפערים התרבותיים.

הוועדה פונה למשרד ראש הממשלה לכלול ערים ואזורי קליטה במפת האזורים בהם יופעל חינוך חובה חינם בגילאי שלוש עד חמש.

לגבי העברית שלא ברור לי אם זה קוצץ או לא.

הוועדה קוראת לשר החינוך לבטל לאלתר את קצוץ שעות הלימוד בעברית לעולים.

וגם להוסיף שעות.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00