PAGE
15
הוועדה לזכויות הילד

24.11.2009


הכנסת השמונה עשרה





נוסח לא מתוקן

מושב שני

פרוטוקול מס' 31
מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, ז' בכסלו התש"ע (24 בנובמבר 2009), שעה 11:00

יום הבינלאומי לזכויות הילד –
"ילדים מחוללי שינוי" – על יוזמות של ילדים למען הקהילה והחברה

חברי הוועדה: דני דנון – היו"ר

אורי אורבך

אבי דיכטר

אורלי לוי-אבקסיס

רפאל כהן - מנחה

אבירם דהרי, ראש העיר קריית גת

מוריה חזות

מתנאל אביטן

נתן ויינשטוק-מלניק

בני ארוך

שמעון בדדה

שקד כהן

איתי

אחווה

שריאל עוזמו

רחל סעדה

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ

יום הבינלאומי לזכויות הילד –
"ילדים מחוללי שינוי" – על יוזמות של ילדים למען הקהילה והחברה

צהרים טובים לכולם. שמי רפאל כהן וקיבלתי את הזכות להנחות טקס מאוד מאוד מרגש מבחינתי. בתקופה האחרונה מלינים הרבה אנשים בעם על כך שחסרים דברים טובים, חסרים ערכים וחסרה ערכיות, ואני מניח שכל מי שיושב בחדר הזה בשעה הקרובה, יצא מכאן מחוזק ועם הרבה דברים חמים וטובים שקורים.


אנו מציינים היום את היום הבינלאומי לזכויות הילד. לפני עשרים שנים, ב-20 בנובמבר 1989, נחתמה אמנה באו"מ בדבר זכויות הילד הקובעת עקרונות לגבי הגנת הילדים מפני אפליה, פגיעה וניצול של ילדים, ומחייבת את המדינות החתומות עליה לנקוט בכל האמצעים על מנת להבטיח לכל ילד חינוך, שירותי בריאות ורווחה.


מדינת ישראל חתמה על האמנה בשנת 1991 ובשנת 1998 הכנסת החליטה על הקמת הוועדה לזכויות הילד. הוועדה לזכויות הילד בכנסת פועלת לפיקוח על מוסדות הממשלה בכל הקשור לזכויות הילדים, מקדמת חוקים בנושא, מסיירת במקומות בהם נמצאים ילדים במצוקה ונפגשת אתם. הוועדה דואגת להזמין לדיוניה לכנסת בני נוער שנוטלים חלק פעיל בדיונים.


בוועדה מספר חברי כנסת פעילים והם מכבדים אותנו כאן בנוכחותם: חבר הכנסת דני דנון, נציג הליכוד ויושב ראש הוועדה לזכויות הילד ובעברו יושב ראש תנועת הנוער בית"ר. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, נציגת ישראל ביתנו, המשמשת גם כיושב ראש השדולה למען הילד בסיכון. חבר הכנסת אבי דיכטר, נציג מפלגת קדימה, לשעבר השר לביטחון פנים, שמיוזמתו ביקש להיות חבר בוועדה הזו כי הוא רואה בא ועדה חשובה, אחת הוועדות החשובות בכנסת. חבר הכנסת אורי אורבך, נציג הבית היהודי, עיתונאי לשעבר שבעברו היה עורך עיתון ילדים.


כמו כן אנו מברכים היום את כל התלמידים מבתי הספר השונים בארץ. כיתה י"א מתיכון מקיף גילה בירושלים. אני חושב שמגיעות מחיאות כפיים. תלמידים מהגימנסיה העברית בירושלים. שכבת כיתה ה' מבית הספר מגד מרעננה המלווים על ידי מנהלת בית ספרם. כיתה ה/3 מבית ספר ממלכתי דתי בגוש עציון שמלווה את אחד ממקבלי הפרסים. ילדים ממועדון התמרים בקריית גת. מועצת התלמידים מבת ים. ילדי ניצן ממפוני גוש קטיף. בית חינוך כפר יונה, כיתה ה'.


אני שמח לראות את כולכם כאן בישיבה חגיגית זו שבה נציין ילדים לשבח ובני נוער שתורמים לסביבתם. אציג בפניכם מספר פרוייקטים ובהמשך תינתן לכם האפשרות לשאול שאלות ולהעיר הערות.


אני מתכבד לקרוא ליושב ראש הוועדה לזכויות הילד, חבר הכנסת דני דנון, לשאת את דברי הפתיחה.

בוקר טוב לכולם. מכובדיי חבר הכנסת אורי אורבך, חבר הכנסת אבי דיכטר, חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, אדוני ראש העיר קריית גת אבירם דהרי, והעיקר, נערים וילדים. היום זה היום שלכם. אנחנו בוועדה מדברים רבות על דברים לא טובים, על אלכוהול, על אלימות, אבל היום זה יום חיובי, יום של עשייה, יום של תרומה לקהילה, ואני שמח שאתם כאן אתנו. גם עבורכם זה יום נחמד כי אתם לא בבית הספר. אני מניח שאם היינו מחליטים שביום זכויות הילד לא ילמדו, כל ילדי ישראל היו שמחים.


אני כילד גדלתי בתנועת בית"ר ותמיד ראיתי כסמלים את טרומפלדור, את לוחמי המחתרות, את שמיר. היום אני אומר לכם שמה שאתם עושים ביום יום, זאת הציונות האמיתית. הציונות לא זוהרת, היא לא מה שאתם רואים בספרים, אלא התרומה לקהילה, ההתנדבות, הדברים הקטנים שאתם עוזרים בהם ועושים בתנועת הנוער, כל אחד בעולם שלו, והיום הוא שלכם. אנחנו נדבר מעט ונראה את מה שאתם עושים. זאת באמת הציונות העכשווית, היום יומית, ועל כך אני מודה לכולכם.


בשם הוועדה לזכויות הילד אני רוצה לומר שכיף לנו היום שגם בכנסת – הגעתם לכאן במיוחד - הכנסת אומרת לכם תודה רבה. אתם סמל עבור ילדי ישראל ועבור הנוער שברובו הגדול הוא נוער חיובי, נוער נותן, נוער איכפתי ודור העתיד שלנו.


קראתי את הדברים שאתם עושים ואני מחכה לראות גם את הסרטונים. אני מאמין שמכאן נצא עם בשורה לעוד הרבה ילדים ונערים שמתנדבים והם מחוללי שינוי בחברה הישראלית. תודה רבה.

תודה רבה לחבר הכנסת דני דנון, יושב ראש הוועדה.


רבים מלינים על כך שבני הנוער בעבר היו טובים יותר ואולם ברגע שעלתה היוזמה הזו, שטפו את הוועדה עשרות רבות של יוזמות ברוכות של פרוייקטים מדהימים מכל הארץ שמתקיימים בכוחם של בני הנוער בישראל.


ברצוני להציג שישה פרוייקטים שנבחרו בקפידה רבה ושכל אחד מהם מסמן תרומה רבה לסביבה, למדינה, לקהילה שבה חיים ותוך כדי יצירת שינוי והשפעה בקהל בו הם מיושמים.


מוריה חזות ומתנאל אביטן. בעקבות הגירוש מגוש קטיף הילדים נעקרו מפעילויות רבות שמילאו את חייהם בישובים השונים. בהדרגה תנועות הנוער חזרו לפעול אך ילדים קטנים מכיתות א' עד ג', לא היה להם לאן לחזור מכיוון שכידוע אין תנועות נוער בגילאים אלו. מוריה ומתנאל שהיו אז רק בני 15, עשו מעשה והקימו תנועת נוער לילדים אלה. התנועה נקראת "עוז" והיא פועלת בישוב ניצן לילדים בכיתות א' עד ג'. לאחר שנתיים של פעילות, כיום משתתפים בה כשבעים חניכים על בסיס קבוע.


הסרטון הבא יכול במעט להמחיש לנו את מעשיהם של מוריה ומתנאל.

הקרנת סרטון.


אני מתכבד להזמין לבמה את מוריה חזות ומתנאל אביטן לומר מספר מלים. בהמשך יוענק להם אות הוקרה על ידי חברי הוועדה ויברך אותם חבר הכנסת דני דנון.

שלום לכולם. אנחנו רוצים לומר תודה רבה לוועדה לזכויות הילד על הוקרת ילדים ונוער שעושים. זה מאוד חשוב.


אנחנו נמצאים היום בחודש כסלו, החודש שמסמל את הניצחון של הרוח, של האמונה, על החומר ובדיוק זה סמל למה שהיה אחרי גירוש קשה שעברנו, אחר כך מעבר לבתי מלון ואחרי כן לאתר קרווילות עם כל הבעיות שקיימות בו. באמת קבוצת בני נוער, אחרי כל מה שהם בעצמם חוו ואחרי כן גם חוו בבית – את התסכול של ההורים, את הכעס, את הבעיות באבטלה, את הבעיות הבריאותיות, חוסר ודאות גדול – החליטו להסיר את הכפפה ולקחת אחריות על אחיהם הקטנים שחווים את אותה חוויה. כפי שצוין כאן, הילדים היחידים שנשארו בלי תנועת נוער היו הילדים הקטנים והם ישבו כל הזמן בבית, או על המחשב או שראו את התסכול של ההורים ואת כל מה שקורה, והם היו חסרי מעש. קבוצת בני נוער אידיאליסטית החליטה להסיר את הכפפה ולהקים את תנועת "עוז".


תנועת "עוז" היא תנועה ארצית שפרוסה מקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום ויש בה עשרות סניפים ואלפי חניכים. הוחלט להקים סניף כזה של התנועה בניצן.


הייתה חשיבות להקמת הסניף הזה, מעבר להוצאת הילדים מהבית ולעשות להם כל מיני פעילויות חברתיות שלא היו להם. מעבר להוצאת הילדים מהבית, מכל התסכול והכעס, היה חשוב מאוד להנחיל להם את הרוח הזאת, את האמונה הזאת שינקנו מגוש קטיף במשך שנים שם גדלנו במשך שנים על אמונה על ערכי התורה והארץ, לעשות ולבנות ולא לשבת בחיבוק ידיים ורק לקבל ולומר שאין לנו. הרבה פעמים הצטיירנו בתקשורת כמסכנים, ככאלה שאין להם, ככאלה שחסר להם, ככאלה שתמיד רוצים כסף, רוצים פיצויים ורוצים ורוצים. לא, אנחנו מייצגים את הנוער ואת הילדים שכן חונכנו וינקנו את הערכים של לתת, של לעשות כמה שיותר למען העם והארץ.


בהתחלה לא הכל היה ורוד והיו בעיות של תקציבים ובעיות של מבנים. לא היה לנו מבנה וכל שבת וכל פעילות באמצע השבוע, היינו צריכים לפרסם לחניכים היכן היא תהיה והיינו צריכים למצוא מבנה פנוי בישוב כדי שנוכל לפעול בו. לאט לאט, תודות לקהילה של נווה דקלים וליחידת הילדים והנוער בניצן, כמובן תודות לתנועה שתמכה בנו בצורה מעולה, הצלחנו להקים בעזרת צוות מדריכים – גם מתוך הנוער של נווה דקלים, שהיו לו קשיים, מעבר לזה שגם הוא חווה את כל הטלטלה של הגירוש אבל החליט להסיר את הכפפה ולקום ולעשות מעשה. רובם לומדים בחוץ, בפנימיות, בישיבות תיכוניות ובאולפנות ויש כאלה שכדי לבוא לפעילות של שעה, היו צריכים לנסוע שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור כדי להגיע בשעה 8 לשיעור הראשון ולשלב את פעילותם עם הבגרויות ועם שיעורי התיכון וכולי. באמת הכל נעשה מתוך האמונה, מתוך הרוח החזקה עליה גדלנו בגוש. אכן בתנועה הזו רוצים להנחיל את הרוח והאמונה הכל כך חזקות על מנת לעשות ולא רק לשבת ולקבל. רוצים להנחיל את זה גם לחניכים הקטנים. בעזרת השם היום הסניף מונה כ-70 ואפילו 80 חניכים ו-12 אנשי צוות. הילדים נהנים מפעילויות שהן גם חווייתיות, גם ערכיות, גם נהנים וזה ממש כיף לראות אותם באים בהמוניהם, שמחים ונהנים. כשאתה רואה את הדברים האלה, אתה שוכח את הצרות שהיו ואתה מיישם בניצן, גם באתר הקרווילות, את הדברים הטובים ואת הרוח של גוש קטיף.


בעזרת השם, כאשר נגיע למנוחה ולנחלה, משם נוכל ליישם את הרוח והאמונה הזאת בצורה אפילו הרבה יותר חזקה.

אני רוצה לקרוא קטע שהרב נריה כתב. הרב נריה הוא זה שהציע את השם "עוז", לפי הפסוק מפי עוללים ייסדת עוז. זה יותר מדבר לחבר'ה שנמצאים כאן.


"נוער מדבר על אתגרים אינו יכול למצוא פתרון כספי לבעיות החברה בישראל אבל הוא יכול ללכת אל העם, לשכונות העוני, לעיירות הפיתוח וליישובי הספר ולהגיש סיוע רוחני נפשי ועזרה חינוכית לימודית".

בכל מקום צריך את העזרה הזאת וכמו שחבר הכנסת דני דנון אמר, זאת הציונות שלנו. זה לא האנשים הרחוקים והגדולים אלא זה אנחנו, זה אנחנו בשטח, וכל מי שיושב כאן יכול לעשות את זה כי זה לא דבר כזה גדול ולא דבר כזה קשה. צריך להאמין במה שאנחנו עושים. נקודה. וללכת עם כל האידיאלים.

שיהיה בעזרת השם בהצלחה לכולם.

אנחנו ממש ממש גאים להיות חלק מהקהילה של נווה דקלים, של העקורים.

יישר כוח מוריה ומתנאל. בבקשה לקבל תעודה.

כמו שהבטחנו, אנחנו לא נדבר הרבה אלא אתם תדברו. אני רק רוצה לברך אתכם. יש לכם עוז, עוז פנימי ואמיתי. גם אני וגם חברת הכנסת אורלי לוי הורים לילדים קטנים. היינו מאוד שמחים שגם בכיתות הנמוכות היה מי שיטפל בילדים אחרי בית הספר, אבל באזורים שלנו זה קורה בכל תנועות הנוער רק מכיתה ד'.


יישר כוח גדול לכם. אנחנו ממש גאים בכם.

נתן ויינשטוק-מלניק הוא נער ייחודי בן 14. אביו שהיה רופא נהרג באסון המסוקים, אז החל נתן להשתתף בפרוייקט שנקרא מסבירים צעירים. זה פרוייקט המשותף לאורט ישראל ולמשרד החוץ, שמטרתו להסביר על מדינת ישראל ולשפר את תדמיתה של ישראל בעולם.


המצגת הבאה תמחיש לנו מעט מפעילותו של נתן בארגון מסבירים צעירים.

שלום לכולם. שמי נתן ויינשטוק-מלניק. אני לומד בכיתה י' בבית ספר אורט רחובות. את מרבית חיי גרתי בחוץ לארץ וכאשר אמרתי שאני ישראלי, קיבלתי תגובות שונות. לכן אני עובד בתחום ההסברה.


מהי הסברה. הסברה זה התחום העוסק בשיפור תדמית ישראל. ישנם שני סוגים של הסברה: הסברה רשמית והסברה בלתי רשמית. הסברה רשמית נקבעת היא על ידי הממשלה ומבוצעת על ידי משרד החוץ. קהל היעד שלה הוא מאוד גדול ולכן היחס לכל בן אדם אינו בנפרד. הסברה בלתי רשמית נקבעת על ידי משרד החוץ ומבוצעת על ידי ארגונים פרטיים ואנשים פרטיים. לכן היחס לכל בן אדם הוא בנפרד, בגלל שקהל היעד הוא הרבה יותר מצומצם. אני עוסק בהסברה בלתי רשמית.


תדמית ישראל בעולם היא מאוד שלילית. זה נוצר מאיחוד שני גורמים: האנטישמיות ודיווחי חדשות שקריים של כתבי חדשות העולם. האנטישמיות היא שנאה של יהודים בגלל שהם יהודים, היא קיימת מאז קיום העם היהודי. דיווחי חדשות שקריים של כתבי חדשות העולם הם דיווחים שנוטים לספר את הצד של אויבי ישראל, והם נוטים לדלג על הסבל הישראלי. אתם רואים בקריקטורה את האיחוד של שני הגורמים האלה. הציור הראשון מתאר את היהודי כפי שסטריאוטיפים מתארים אותו, עם אף גדול, עם כיפה ונראה כאילו הוא זומם משהו. אנחנו מוסיפים לזה את הקריקטורה השנייה בה נראה טנק ישראלי שדורס את השלט עזה ומכוון את תותחו לקבוצה של פלשתינאים. מאחורי זה אתם רואים מחבל עם גפרור שמדליק טילים עליהם כתוב "לישראל" ובו זמנית אומר: "תסתכלו, עולם, הישראלים יורים על הילדים שלנו". אתם רואים בתמונה האחרונה את שרפת דגל ישראל המתארת תדמית לא טובה של ישראל.


פרוייקט מסבירים צעירים הוא פרוייקט משותף של אורט ישראל ומשרד החוץ. מטרת הפרוייקט היא לשפר את תדמית ישראל בקרב בני הנוער בעולם. כל אדם שמשתתף בפרוייקט כותב שתי כתבות בשפה זרה, כתבות שמשפרות את תדמית ישראל. בנוסף לכך אנחנו מתחייבים לדבר עם בני נוער מחוץ לארץ דרך צ'טים, פייסבוק וכולי, וגם להגיב באתרי חדשות העולם על כתבות אנטי ישראליות.


זה האתר הייצוגי של מסבירים צעירים. הכתובת שלו היא: WWW. ISRAEL 1. OG. האתר מחולק לארבעה חלקים כאשר חלק ברוסית, חלק באנגלית, חלק בערבית וחלק בספרדית. האתר מתעדכן פעמיים בשבוע ובו מפורסמות הכתבות שכותבים הילדים המשתתפים בפרוייקט.


במהלך העבודה שלי בפרוייקט כתבתי 14 כתבות שאותן קראו 1,523 אנשים. הכתבות עוסקות במגוון רחב של נושאים כמו פיתוחים ישראליים - למשל חברת דיפבריס שפיתחה מכשיר שבודק את מצב הראות ללא צורך ברנטגן - פוליטיקה, למשל איך ישראל הצילה את איראן מהשמדה על ידי סדאם חוסיין במהלך המלחמה בין איראן לעיראק, קבוצה של מחלצים ישראלים שנוסעת למקומות בהם התרחשו אסונות טבע ומצילה חיים, החיים בישראל, לדוגמה, כיתה למחוננים.


דרכים נוספות להסברה הן הפייסבוק כאשר דרך הפייסבוק יצרתי קשרים עם בני נוער רבים בחוץ לארץ ומדי שבוע אני מדבר אתם על ישראל ועל כך שישראל היא לא כפי שרואים אותה בחדשות אלא זאת מדינה בדיוק כמו המדינה בה הם חיים.


לא רק אנשים פשוטים עושים טעויות אלא גם מנהיגים גדולים. בקיץ שעבר כתבתי מכתב לנשיא ארצות הברית ברק אובמה. במכתב תיארתי בפניו את היחסים בין ישראל לארצות הברית והיחסים של ישראל עם שכנותיה. עוד לא קיבלתי תשובה, אבל אם המכתב הגיע לנשיא, אני בטוח שאף הוא למד משהו חדש.


לשם מה אני פועל. ישראל היא המדינה שלי ואם אני לא אעשה משהו עבורה, אף אחד לא יעשה. בנוסף, אני גאה בהישגים של ישראל מאז הקמתה, בהישגים המדעיים, טכנולוגיים וכלכליים שלה.


סיבה נוספת היא שאם יקבלו את ישראל בעולם, יקבלו אותי, את המשפחה שלי ואת החברים שלי.


הסיבה האחרונה היא שהסברה היא הדרך היחידה לקבלתה של ישראל בעולם. אם אנשים פשוטים יקבלו את ישראל, ישראל תתקבל בעולם.


תודה על ההקשבה.

תודה רבה. נתן, כל הכבוד לך. אני חושב שאם היו לנו עוד כמה חבר'ה צעירים כמוך, המדינה שלנו הייתה במקום יותר טוב. אני אשמח אם תיגש לקבל את התעודה.


חבר הכנסת אבי דיכטר, יברך את נתן על פועלו.

נתן, או שאפשר לומר WWW נקודה נתן נקודה כל הכבוד נקודה IL. כאשר המנחה רפאל כהן אמר נתן ילד ייחודי, אני לא בטוח שכולנו הבנו במה מדובר. מעבר לעובדה שנתן, כאשר היה בן שנה וחצי איבד את אביו באסון המסוקים, אותו אסון שאירע לפני כמעט 13 שנים כאשר שני מסוקים מלאים בחיילים וקצינים – אבא של נתן היה רופא צבאי – טסו ללבנון כי אז היה מסוכן לעלות ברכבים ללבנון, ולצערנו שני המסוקים התנגשו זה בזה מעל שאר ישוב ו-73 מחיילינו נהרגו, בהם אבא של נתן. לאחר מכן נתן היה שנים רבות בארצות הברית וחזר ארצה. נתן דובר גם עברית, וכפי שאפשר היה לשמוע הוא צבר לכל דבר ועניין, גם בשפה וגם בלידה, הוא דובר רוסית על בוריה, ודובר אנגלית על בוריה. מה הפלא שאפשר להציג הסברה כמו שאתה הצגת?


יישר כוח. תזכור, אתה רק בן 14 ויש לך עוד המון המון מה לעשות בנושא הזה. בהצלחה מכל הלב מכולנו. יישר כוח.

תודה רבה לחבר הכנסת אבי דיכטר.


הפרוייקט הבא שאני אציג, גם הוא סיפור מיוחד. בני ארוך הוא ילד מקריית גת שלא מצא את מקומו בבית הספר ולא גילה עניין בחוגים ובפעילויות השונות שהוצעו לו. נקודת האור שמצא בני הייתה באהבתו הרבה לבעלי החיים. בני אסף בעלי חיים שונים, טיפל בהם והאכיל אותם במסירות. היום בני, למרות גילו הצעיר, מתפקד כמדריך למבקרים ואחראי על פינת החי במקום מגוריו כאשר בפינה זו מבקרים עשרות רבות של ילדים במשך כל חודש.


המצגת הבאה תמחיש לנו במעט את יוזמתו של בני. אני גאה להזמין לבמה את ראש עיריית קריית גת, מר אבירם דהרי, ואת המדריך האישי של בני, מר שמעון בדדה.


אתם תצפו במצגת שמשקפת מעט מהאווירה במקום.

צהרים טובים. ברשות חברי הכנסת, יושב ראש הוועדה חבר הכנסת דני דנון, השר לשעבר, שכננו, אבי דיכטר, חבר הכנסת אורי אורבך וחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס שבאה ממקום שאנחנו מגיעים ומבינה היטב עם מה אנחנו מתמודדים מדי יום. אני רוצה להודות לכם מקרב לב על היום הזה שהוא כל כך חשוב. הבאנו אוטובוס של ילדים ממועדון התמרים שבאים על כך שבחרתם בפרוייקט של בני שהוא אחד משלהם. זה מתיישב עם הגישה של בוא נעודד את מי שכן עושה במקום להטיף למי שלא עושה. אנחנו עושים את זה יום יום, שעה שעה, ואני חושב שזה משהו ייחודי בשנים האחרונות. שלטי החוצות שלנו מלאים לא בפרסומות מסחריות אלא בתמונות של נוער וצעירים שהצליחו. אתם תגלו שהתיכון המקיף שלנו הוא אלוף העולם ברובוטיקה, אתם תגלו שאחד מבתי הספר היסודיים שלנו הוא אלוף הארץ בנגינה על כלי קשת, יש לנו אלוף אירופה בג'ודו, בטניס וכן הלאה. כולם מופיעים, איש איש לפי מעשיו, מתוך מגמה ללכת בעקבות הגישה של בית הלל.

עוד מעט חנוכה והשאלה המרכזית בחנוכה עליה נחלקו בית הלל ובית שמאי היא כיצד מדליקים את נרות חנוכה, האם להדליק ביום הראשון את שמונת הנרות ואחר כך לרדת, מה שנקרא הולך ופוחת, או לחילופין, לגישת בית שמאי לפיה מדליקים את הנר הראשון ביום הראשון, אחר כך שני נרות וכן הלאה. זה לא סתם ויכוח טכני בין בית הלל לבית שמאי. בית הלל אומר הולך ומוסיף כי המחלוקת היא על איך נאבקים בחושך. האם כאשר אתה רוצה להיאבק בחושך, אתה מגיע ביום הראשון עם כל הציוד שלך, עם שמונת הנרות, ואחר כך אתה יכול להרשות לעצמך להפחית את המאמץ, או כאשר אתה נאבק בחושך, חושך תמידי – מה שנקרא ציונות יום יומית – ביום הראשון אתה מדליק נר אחד, ביום השני מגביר מאמץ, ביום השלישי מגביר עוד יותר, ואתה עקבי ונחוש עם המאמץ הזה. ההלכה, כבית הלל.

באותה מידה רשת המתנ"סים העירונית והעירייה, כל שנה מוסיפים עוד מועדון לנוער. תדעו לכם שיש תקנים למשרד החינוך וכמה מורים יהיו פר כמה ילדים, אבל זה נגמר בשעה 1 בצהרים ומשעה 1 בצהרים עד 8 בבוקר למחרת, אין שום דבר וזאת הבעיה המרכזית. כאן אני רואה את החלוציות שלכם ואני פונה אליכם לנסות ולהגיע למצב בו תוכלו לתקנן את הדברים, את ה-א'-ב' של החינוך וזה החינוך הבלתי פורמלי שהוא משעה 1 בצהרים עד 8-9-10 בערב ואם מדברים על הנוער של היום, זה גם עד 11 בלילה או יותר מאוחר. זאת המשימה המרכזית של עם ישראל, של כנסת ישראל ואם תוכלו להרים את הכפפה הזאת, אני אודה לכם וכל עם ישראל יודה לכם.

חג אורים שמח. דיברתם על האור ובאמת שיהיה חג אורים שמח.

ניסיתי לשכנע את בני שידבר על הפרוייקט המעולה שהוא עשה, אבל בני לא טוב בדיבורים אלא במעשים ולכן אני אתן רקע כללי על השכונה בה אנחנו נמצאים.


אנחנו נמצאים בשכונת התמרים, בבית נוער שעיריית קריית גת והמתנ"ס מפעילים אותו. זה מקום שנותן מענה לא רק לילדי השכונה אלא בזכות הפרוייקט הזה, ועוד פרוייקטים אחרים שאנחנו עושים – שזה לפעמים הבאות – נותנים מענה להרבה בני נוער בעיר. הסיפור של בני הוא בשלוש השנים האחרונות. זה ממש פרוייקט מיוחד שאנחנו שמנו אותו בשכונה שהיא ותיקה, שכונה שקיימת כבר 50 שנים, אחת השכונות הוותיקות בקריית גת. חשוב לציין שזאת גם שכונת רווחה טיפוסית, מה שמוסיף לעניין.


אני הגעתי למקום כאשר בני היה ילד בן 8-9, כאשר זמן קצר לפני כן הוא התייתם מאמו. כל הזמן חיפשנו איך לחבר את בני. הבעיה שלי הייתה מול בני כי לא ידעתי איך לאכול אותו. לא הייתה שום פעולה שיכולנו לעשות בלי שבני יפריע פה ושם. יום אחד יצאתי החוצה מהמועדון שהוא מקביל לבית הספר, ושם התחולל השינוי האמיתי. פנתה אלי מנהלת בית הספר היסודי ואמרה לי שיש לה ילד שלא מפסיק לדבר עלי. שאלתי מי, אמרו לי בני. אמרתי שזה לא יכול להיות כי לא היה יום אחד שיכולתי לקבל אותו בעקבות אותה התנהגות. בקיצור, בני רצה להתקרב אבל אני הרחקתי אותו. הוא רצה להתקרב ואני הרחקתי אותו. אני חוללתי את השינוי אצלי במוח. התחלתי לאסוף את בני. מהיום שקיבלנו החלטה לאסוף את בני, אספנו אחריו עוד המון דברים.


התקופה הראשונה שחיברנו וראינו, עשינו עליו תצפיות וראינו את בני אוסף חתולים עזובים ברחוב, כלבים עזובים ברחוב, הוא מטפל בהם, מחבק אותם, מלטף אותם ומאכיל אותם. אמרנו שאנחנו לוקחים את בני כפרוייקט אלינו. בני, בוא, נעשה אצלנו פינה. התחלנו עם פינה קטנה. אמרנו שבפינה הזאת אנחנו משתפים את אבא שלו שגידל שלושה ילדים לבד וזה פרוייקט בפני עצמו. אמרנו שאנחנו רוצים לפתח את המקום. פניתי למנהל המתנ"ס, קיבלנו אישור ממחלקת הנוער, קיבלנו את כל הברכה שבעולם ואמרו לנו לרוץ קדימה. באמת, לקחנו את הפרוייקט ביחד עם אבא וכל יום פיתחנו פינה, פיתחנו מקום, הבאנו בעלי חיים, רכשנו בעלי חיים מתקציב דמי כיס של בני נטו. כל שקל שהוא מקבל מאבא, זה לא לבגדים ולא לבילויים אלא זה לאסוף ולקנות בעלי חיים. הוא רתם הרבה בני נוער למשימה הזאת.


אנחנו יודעים שיש הרבה מקומות בבתי ספר ובבתי נוער שם מטפלים באמצעות בעלי חיים. בלי לפגוע באף אחד, לוקחים ארנב, שמים אותו בכלוב, באים לבית הספר, מסבירים פה ושם ובסוף יוצאים עם חשבונית. בני בפינת החי שלו – זאת כבר לא פינת חי אלא זה ממש גן חיות – יש שם מגוון רחב של כל בעלי החיים. באים לשם בתי ספר ומקבלים ייעוץ. באים לשם ילדים מבתי ספר, מגני ילדים, והם גם באים בחופשות שלהם.


חשוב לציין שהחיבור של בני, ברגע שגילינו את הקטע של פינת החי, הוא בעצמו התחבר בחזרה לבית הספר ובפני עצמו זה היה סיפור לא קטן. היינו מבקרים אותו בבית ספר וחשבנו מה יגרום לו לחזור לבית הספר. אני חושב שזה באמת אחד הדברים שהחזיר אותו לבית הספר.


בני משתף אתו בני נוער במקום. בפרוייקט האחרון, כל שנה אנחנו מקבלים ילדים מכיתות י' למחויבות אישית. חלק מהפעילות שלהם, הוא מפעיל אותם במקום, במחויבות אישית ממש. מנהיגות לשמה. כאשר אנחנו רוצים לדעת מהי מנהיגות, היום בני מוביל מנהיגות חיובית בשכונה ובחברה.


אני רוצה לומר תודה מיוחדת. ראש העיר דיבר על בית הנוער, זה לא סתם מקום שילדים באים אליו, משחקים ועושים עוד משהו. המקום הזה הוא בית חם לילדים האלה, זה בית חם שיש לילד הזה ושם יש לו עם מי לדבר. הילדים צמאים לקשר. הדקה שהוא בא ויש מישהו שנוגע בו ומלטף אותו ומתייחס אליו, בזה חסכנו עוד כמה תיקים פליליים ואני אומר לכם את זה בכל האחריות.


אני אומר תודה רבה במיוחד לכל הנוער והילדים בשכונה הזאת. אני מכנה אותם גיבורים. מלאך הוא טוב בשמים, אבל הוא לא מתמודד עם שום דבר, אבל הילדים האלה מתמודדים יום יום עם קשיים רבים.


התודה השנייה היא למתנ"ס ולראש העיר שתומכים ועושים מעל ומעבר כדי שהמקום הזה יצליח. תפילתי לבורא עולם, אני פונה למקבלי ההחלטות, כאשר רוצים לקצץ, מקצצים בכסף ובחינוך של ילדים. תפילתי לבורא עולם שתיקחו החלטה אסטרטגית כי עם ילדים לא מתעסקים. צריך לקבל החלטה שמתקצבים עוד מקומות לבני נוער, עוד מקומות לפעילויות, לחוגים וכולי. אגב, זה המקום של בני, אבל מהשכונה שלנו יצאה גם נינט טייב המפורסמת. יצא נדב קידר שהוא שחקן נבחרת ישראל. אני חושב שזה מקום לתת חלון הזדמנויות ליתר בני הנוער ואני אומר לכם כאן באחריות שהם מוכשרים בצורה לא רגילה אלא שצריך להוציא את זה מהם.


חשוב לדעת, וזה בדוק סטטיסטית, שאם אנחנו מטפלים בבני נוער, זה עולה לנו יותר זול אם אחר הם ישבו בבתי הכלא.


אני מודה לכולם.

תודה רבה. בני, בוא בבקשה לקבל את התעודה.


אני מבקש מחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס לברך.

חברים, אני חושבת שהמקרה של בני ארוך ופינת החי שלו ממחיש לנו עד כמה כל ילד, יש לו גם את הסוגרים שלו וגם את החסמים שלו, אבל בפנים יש לו את הדרך המיוחדת שלו לתקשר, להגיע להישגים ולהפנות את האנרגיות ואת התעסוקה לדברים מועילים.


לא סתם במקורות שלנו אומרים חנוך לנער על פי דרכו, כי מאותו מקום אפשר למצוא את הייחודיות של כל אחד. כאשר אנחנו מסתכלים על הייחודיות, אני חושבת שהיום, דווקא ביום כזה, כאשר אנחנו פותחים את העיתון ורואים את הכותרות המדברות על כך שנער רוצץ גולגולת של חתול ליד החברים שלו כדי להוכיח איזה גדול ואיזה חזק הוא, ביום כזה אחד כמו בני מקבל תעודה של הוועדה לזכויות הילד, זאת התשובה הטובה ביותר. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לבני נוער רק כאשר אנחנו אומרים כמה לא בסדר, כמה הם נחשפים לאלכוהול, כמה אנחנו שומעים על אלימות בקרב בני נוער, ואני חושבת שלא תמיד צריך לחנך בני נוער דרך הענשה אלא דרך תמריצים. מי שעושה משהו טוב, ראוי לומר. הדברים הטובים צריכים להיאמר.


חשוב מזה. אני חושבת שאנחנו צריכים לזכור שבטלה וזמן מיותר, אז בית הספר והחינוך הממלכתי באמת מחזיק את הילדים עד שעות הצהרים, אבל מכאן ואילך יש הרבה פעמים פער כאשר ההורים נמצאים בעבודה כי הם צריכים לשרוד כלכלית, לשלם את המשכנתא, את ההוצאות, את החינוך וכולי כאשר הרבה פעמים חינוך הוא לא באמת חינוך חינם כמו שאנחנו יודעים והילדים מוצאים הרבה זמן פנוי בלי איזשהו תוכן ערכי למלא אותו.


הפעילויות האלו של בני הנוער, אני רואה שיש כאן גם בני נוער שהוזמנו באופן אישי ויצרו פעילויות נוער חברתיות, מילאו את הזמן ועשו דברים טובים. אני חושבת שאנחנו – גם כוועדה שבאמת איכפת לה מהילדים וכל הזמן יוזמת דברים חדשים – צריכים ליזום איזשהו פרוייקט. כמו שדובר על מחשב לכל ילד, אולי חוג לכל ילד וזאת על מנת לאפשר גם לאלו שהמצב הכלכלי שלהם לא מאפשר להם לרכוש חוגים כל כך יקרים, עדיין יהיו עסוקים בדברים ערכיים וטובים. זה דור ההמשך וזה הדור שלנו. כאשר אני רואה את הדור הזה, אני אומרת שיש מקום גם להיות אופטימיים.


תודה רבה לכם. זה הזמן שלנו לומר לכם תודה.

תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס.


אנחנו נעבור לפרוייקט הבא שנקרא תיאטרון הכפר של שקד כהן. לשקד כהן בן 10 וחצי מקיבוץ כפר עציון היה חלום והוא להקים תיאטרון. היום פועל תיאטרון מיוחד מאוד בו משחקים ילדים בני כיתות ב' עד ה'. הילדים יוזמים את ההצגות, כותבים, מביימים, מכינים תפאורה ותלבושות, מפיקים ומפרסמים ומציגים בהתנדבות מלאה כתרומה לקהילה. כל חודש עולה הצגה לפני קהל של כ-45 עד 60 אנשים.


אני שמח שנמצא לידי שקד כהן שיאמר מספר מלים.

תיאטרון הכפר התחיל בכך שראיתי הצגה של תיאטרון ואחרי ההצגה הלכתי עם אבא שלי ואחותי לדבר עם השחקנים. דיברנו עם שחקן בשם עוזי וסיפרתי לו שהחלום שלי הוא להקים תיאטרון. הוא אמר לי שכדאי לי להתחיל כבר עכשיו בהקמת התיאטרון. מיד אספתי שחקנים אבל אחד השחקנים פרש ואני התייאשתי.


לאחר חמישה-שישה חודשים הצלחתי לאסוף שוב שחקנים והתחלנו בחזרות. שוב היו קשיים במציאת שחקנים ובעבודה אתם, אך למרות כל הקשיים הצלחנו לעשות את ההצגה הראשונה, עלילות פרנינד מאת אפרים סידון. ציפינו למספר גג של 30 אנשים ומאוד הופתענו לגלות שבאו בערך 60 אנשים. לאחר מכן עשינו את המחזמר שירי דני, אליו באו 45 אנשים. לאחר מכן העלינו את סיפור הנסיכה והירח, ולאחר מכן העלינו את ההצגה המוזיקלית פטר והזאב. בחודש חשוון עשינו את ההצגה הסנדלר והגמדים וביום ראשון השבוע התחלנו להתאמן להצגה חדשה שלנו, טרוף אותי.


אצלנו בתיאטרון אנחנו קודם כל מוצאים ספר טוב ואחרי כן אני מקליד אותו למחשב ובאותו שלב גם מביים אותו. אני מוסיף קטעים מעניינים ומוריד קטעים שישעממו את הקהל. לאחר מכן אני אוסף שחקנים ומסביר להם את כל ההצגה עם כל הפרטים כי הטקסט אצלי הוא משהו מאוד כללי. לאחר מכן אנחנו מתחלקים לזוגות ובוחנים אחד את השני, ואז הם מתחילים בחזרות משותפות.


אנחנו קובעים תאריך להצגה ושבוע לפני מתחילים להתאמן עם התלבושות. יום לפני, תולים פרסום וביום ההצגה אנו מציגים בפני קהל של 45 עד 65 אנשים.


התיאטרון מעלה בקיבוץ כפר עציון הצגה כל חודש. מתוכננות עוד הצגות כמעט לשנתיים.


אצלנו יש שמונה חברי תיאטרון. ידיד מרקוביץ, שהוא השחקן הראשי, שניר סומך, חן רוזנברג, ריאם כהן שהיא אחותי, תומר לוי, שחר ברג, יאיר בק ואני. יש גם שחקנים אורחים.


בתיאטרון אנחנו בעיקר דואגים שכולם יהיו ביחד ולא יהיו מריבות. אם יש מריבות כמו שקרה פעם אחת, עד שיפרידו ועד שכולם יירגעו, כבר ייגמרו החזרות וכולם יצטרכו ללכת לבתים. בתיאטרון כולם חברים ואני בקושי זוכר פעם אחת ששמעתי שחקנים מתלוננים על כך שלא היה להם כיף ושלא פעלו אתם בשיתוף פעולה.


התיאטרון מתקדם מאוד יפה אך יש לנו המון בעיות בו. בגלל שאנחנו ילדים יש לנו בית ספר, שיעורי בית ואנחנו גם רוצים לבלות קצת בבית או עם חברים. יש תמיד ילדים שמאחרים ואני יודע מניסיון שמי שמביים, מארגן וממחיז את ההצגה, יש לו הרבה עומס ורוב השחקנים לא מבינים זאת ולא עוזרים בנשיאת העול. מאוד כיף להציג הצגות לילדים. שחקנים מפגינים יכולת משחק נפלאה והתיאטרון הפך כבר למשהו שגרתי וקבוע בכפר עציון.


בהתחלה הציעו לנו לבקש תשלום עבור הצפייה בהצגות אבל היה לנו חשוב שאנשים יוכלו להיכנס בחינם ולא לשלם כי אנחנו חיים בקיבוץ ושמחים לתרום קצת למי שגר בו. לדעתי התיאטרון הוא דבר טוב לשחקנים שמפיקים הנאה וקצת אהדה מהעניין, וגם לקהל שבא וצופה בהצגות בהנאה מרובה.


אני רוצה לומר תודה לכמה אנשים. אני רוצה לומר תודה רבה לשחקן עוזי שללא העצה שלו לא הייתי חושב להקים תיאטרון, להוריי היקרים שללא התמיכה והעזרה שלהם בכל הצגה, התיאטרון לא היה קיים. תודה לידיד מרקוביץ ולכל יתר השחקנים, ותודה לכל מי שבא לראות את ההצגות. תודה לאתי ממכון הילדים שפרסמה אותנו שם ותודה אחרונה לכם, הכנסת, שהזמנתם אותי לספר על תיאטרון הכפר.

תודה. אני רוצה לקרוא גם לשחקנים נוספים - לידיד ולשניר. בבקשה, לקבל תעודה. כל הכבוד.


אני מבקש מספר מילות ברכה מפי חבר הכנסת אורי אורבך.

שלום לכם, תודה שבאתם. האמת היא שתיאטרון הוא כמו כאן בכנסת. כולם שחקנים. היתרון שלכם, לפי מה ששקד אמר, שאצלכם אפשר להוסיף קטעים מעניינים ולהוריד קטעים משעממים, כמו שאתה עושה, אבל כאן אי אפשר לעשות את זה. זאת אומרת, להוסיף קטעים מעניינים אפשר, אבל קצת יותר קשה להוריד קטעים משעממים.


התיאטרון, שקד וחבריו, הוא מקום שבו בעצם מתחפשים, שמים תפאורה, שמים בגדים, מתאפרים ועושים הכל כדי שלא יהיה אמיתי אבל זאת הדרך הכי טובה לומר דברי אמת ולומר דברים אמיתיים. הרבה פעמים בתיאטרון מותר לומר, ואפילו צריך לומר, דברים שאסור לומר, שזה לא מנומס וזה לא נאה, בדרך טבעית. באמצעות התיאטרון, בו מתחפשים, אפשר לומר דברי אמת.


אני מברך אותך שקד – ואת החברים כולם - על כך שאתה כל כך מהר מגשים חלומות, שומע רעיון וישר הופך אותו למעשה. אני מקווה שאתם בכפר עציון תמשיכו בכך וייקחו מכם דוגמה גם במקומות אחרים, להגשים את החלומות שלכם, להתעקש ולהצליח כי זאת הדרך לומר אמת. בהצלחה.

תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך.


הפרוייקט הבא שנציג נקרא פרוייקט נאמני תעסוקה. קבוצת בני נוער הזדעזעה מתנאי העסקתם של שומרים ועובדי ניקיון בבית ספרם. הם פנו מיוזמתם לנציגים ממעגלי צדק על מנת לעזור לעובדים ולעמוד על זכויותיהם. בעקבות הפעילות המבורכת הזאת חייהם של עשרות עובדי קבלן השתנו לטובה.


אני מתכבד לקרוא לאיתי ולאחווה, נציגים ממעגלי הצדק, לשאת מספר מלים.

אחווה ואני ריכזנו פרוייקט נאמני תעסוקה ששילב עוד די הרבה בני נוער שלצערי לא כאן היום.


לפני שאני אדבר על מה שאנחנו עשינו, אנחנו רוצים לומר מספר מלים על העמותה עצמה. מעגלי צדק הוקמה בעקבות מצב שלמקימים שלה נראה מאוד אבסורדי ובעייתי בישראל. בישראל יש הרבה עמותות שדואגות לצדקה, שדואגות למצב שאם יש עני, נותנים לו אוכל ודואגים לו, דבר שלדעתי הוא מאוד מאוד חיובי אבל בכלל לא פותר את הבעיה המרכזית. אם אנחנו מסתכלים לדוגמה על דוחות העוני האחרונים, בכלל על המשק, יותר ויותר אחוז מהעניים הם אנשים עובדים, אנשים שיוצאים ומרוויחים את הלחם שלהם, אבל עדיין בסוף היום מגיעים הביתה והם אנשים עניים.


לדעתנו זה מצב שהוא לא הגיוני ולא יתכן במדינת ישראל ולכן מעגלי צדק החליטה לטפל בבעיה מהשורש. בניגוד למצב בו עוסקים בצדקה, מעגלי צדק עוסקת יותר בצדק, בדאגה לזכויות של העובדים, בדאגה לזכויות נכים ודאגה לעוד מגוון תחומים.


לפני שנתחיל לדבר על הפרוייקט עצמו, רצינו לשאול כאן כמה שאלות את החברים שעדיין לומדים בבית ספר ואם אפשר לענות בהרמת יד. מי כאן מכיר את השמות של כל המורים שלו? תרימו יד. כמו שאנחנו רואים, רובנו מכירים את השמות של המורים שלנו. לעומת זאת, מי כאן מכיר את שמות המאבטחים בכניסה לבית הספר? רואים שקצת הצלחנו בפרוייקט כי כאשר אני העברתי הרבה סדנאות, בחיים עוד לא נתקלתי במצב שכל כך הרבה אנשים מכירים את שמות המאבטחים. מי מכיר את שמות המנקים בבית הספר?

גם בשמי וגם בשם איתי, זה מאוד מחמיא לנו המצב היום. באמת, כפי שאיתי אמר, כאשר אנחנו התחלנו את הפרוייקט הזה בערך באמצע 2006, עת היינו תלמידי כיתה י', אף אחד לא ידע את השמות, לא של המאבטחים ולא של המנקים, לא את שמות אלה שבאים בערב ולא את שמות אלה שבאים קודם לכן. פשוט התעלמו מהם לחלוטין והתייחסו אליהם כאל אנשים שקופים.


אנחנו לכן החלטנו – איתי, אני ועוד שישה חבר'ה מירושלים ומהסביבה – להקים את פרוייקט נאמני תעסוקה. פרוייקט נאמני תעסוקה עבד וכיום הוא ממשיך לעבוד, אבל אנחנו לא מרכזים אותו, כך שבכל בית ספר היו בין שניים לשלושה בני נוער שהיו אחראיים לוודא מה המצב של עובדי הקבלן בבית הספר שלהם. כדי ליישר כאן קו, עובדי קבלן הם מאבטחים ומנקים שעובדים בחברות קבלן.


מה שקרה עם נאמני התעסוקה האלה היה שהם קיבלו הדרכה מאתנו כאשר פעם בחודש היינו נפגשים ועוסקים בכל מיני נושאים שקשורים בזכויות עובדים, תלוש משכורת וכולי. נאמני התעסוקה בבית הספר היו צריכים לדאוג לכמה דברים: האחד, קשר עם עובדי הקבלן בנושא תלושים ומשכורת. זאת אומרת, נאמני התעסוקה, ילדים בגיל שלכם, ילדים שלומדים בכיתה י'-י"א-י"ב, ישבו ביחד עם עובדי הקבלן בבית הספר שלהם, ישבו אתם עם התלוש והסבירו להם מה זה בכלל תלוש ואיך קוראים אותו. באופן מאוד מפתיע ומזעזע, הרבה אנשים לא יודעים לקרוא תלוש משכורת והנאמנים, ילדים בכיתה י'-י"א, הראו לאנשים מבוגרים, בני 40-50, מה זה תלוש, איפה מרמים אותם, איפה מורידים להם מהמשכורת, איפה לא נותנים להם את השעות שלהם וכולי. כך הדרכנו את עובדי הקבלן איך בדיוק לוודא שהם מקבלים את המשכורת שלהם ואת התנאים הסוציאליים שמגיעים להם החל מימי חופש עד פנסיה ודברים כאלה.


חוץ מזה, אחד התפקידים המרכזיים של נאמני תעסוקה היה לעבוד על תודעה בבתי הספר. זאת אומרת, כאשר אני הייתי מגיעה לבית הספר והייתי אומרת למאבטחת שלום, בוקר טוב, מה שלומך, היא הייתה אומרת לי שהיא לא מאמינה שמישהו מדבר אתה כי זה ממש נדיר. היינו יושבות ומדברות, הייתי מבריזה משיעורים והיינו יושבות ומכייפות לנו. זה היה פשוט מצב אבסורדי. אני הולכת לחברים שלי ושואלת אותם למה הם לא מכירים את שמות האנשים האלה או למה הם לא מתייחסים אליהם. כך ניסינו להעלות את המודעות, תוך כדי פעילויות שונות בבית הספר, הקרנת סרטים, עשינו שבוע עובדי קבלן כאשר כל יום הייתה פעילות. אצלי בבית הספר אנחנו צבענו את החדר של המאבטחת לפי הצבע שהיא בחרה וקישטנו לה אותו. עשינו כל מיני דברים כאלה כדי שהתלמידים יכירו את עובדי הקבלן. רצינו שבסוף היום התלמידים ינקו אחריהם ולא ישאירו את כל העבודה לעובדי הקבלן שעושים משהו בשבילנו.


התחום האחר שעסקנו בו הוא עניין חוקתי. רצינו לשנות את החוקים בקשר לעובדי קבלן וממש לטפל בבעיה מהשורש. הגענו למצב שעיריית ירושלים שינתה את המכרזים שלה ובמקום לסגור מכרזים במחירי הפסד, זאת אומרת, במקום מראש לא לשלם לעובדים את השכר שלהם, עיריית ירושלים שינתה את שיטת המכרזים שלה וכיום היא כן משלמת לעובדי הקבלן, למנקים ולמאבטחים, את כל השכר והזכויות הסוציאליות.

כל זה נשמע ממש מפוצץ. כשבאו אלי בפעם הראשונה ודיברו אתי על הפרוייקט, אני לא הייתי ממש מההתחלה בין המקימים אלא הצטרפתי קצת יותר מאוחר, לא נשמע לי כל כך מעניין. בדיוק רציתי לצאת להדרכה ובדיוק רציתי להתחיל להתנדב במגן דוד אדום, ולא נשמע לי דבר כל כך חשוב ומרכזי לעסוק בנושא העובדים. בכל זאת הגעתי קצת לפעילות כי חברים שלי שהיו שם גררו אותי והפעילות הראשונה שהייתה לנו הייתה משהו ממש פשוט כאשר הבאנו שוקולד וכרטיס שנה טובה למאבטחים ולמנקים בבית הספר. מאבטח בכניסה לבית ספר שלי, הוא היה מאבטח שם שנתיים ברצף, וזה דבר שבדרך כלל לא קורה בחברות קבלן אלא בדרך כלל מחליפים כל הזמן, וכל בית ספר, 1,200 תלמידים ועוד כל הסגל של המורים עובר דרכו כל יום, אבל כשאני הבאתי לו את הברכה עם השוקולד, הוא פרץ בבכי וזה אדם מבוגר שיושב מולי ובוכה כי זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו בכלל התייחס אליו. פעם ראשונה שמישהו אמר לו תודה, פעם ראשונה שמישהו בכלל נתן לו במה והסתכל על העבודה שהוא עושה.


זה גרר אותי פנימה. בהמשך העבודה ראיתי הרבה מאוד דברים מאוד מזעזעים. עובדי הקבלן בארץ אלה אנשים הכי עניים שיש במדינה, אלה אנשים שמרוויחים שכר מינימום ולא יותר, שאם מפטרים אותם אין להם לאן ללכת, שאין להם תואר או כישורים שיכולים לתת להם עבודות אחרות, ועדיין על ימין ועל שמאל דפקו אותם בתלושי המשכורת ולא נתנו להם שעות נוספות, לא נתנו להם נסיעות וכולי. אני הגעתי לכל מיני מצבים שאני קורא תלוש משכורת של 4,000 שקלים מתוכם 150-200 שקלים בחודש לוקחים דמי חבר, סתם, דמי חבר וזה לא קשור לשום דבר אלא סתם לוקחים מבן אדם כסף, ממש גונבים ממנו, כדי שחברת הקבלן בעצם תוכל להרוויח כסף על חשבונו של העובד הכי עני בארץ. המצב הזה לנו היה נראה מאוד מאוד בעייתי וכתלמידים בבית ספר זאת האחריות שלנו. לא רק שזה נחמד לבוא ולעזור לעובדים אלא זאת החובה שלנו לתמוך בהם. אלה אנשים שאנחנו נהנים מהעבודה שלהם, הם באים ומנקים אחרי, הם באים ושומרים עלי, וזאת אחריותי לדאוג שהם יקבלו את הכסף שמגיע להם. מבחינתי מההתנדבות בעמותה לא הייתה התנדבות אלא חובה. כשאני מגיע למקום כלשהו, אני צריך לדאוג שאני אטפל באנשים שנותנים לי את השירות. כמו שאתם לא תגנבו, כך גם אני לא אגנוב מהעובדים ששומרים עלי ומנקים אחרי.


בעקבות פעילות של העמותה וגם פעילות של עמותות אחרות שעסקו בזה, יש שיפור מאוד משמעותי שאנחנו ראינו גם בזכויות של עובדי קבלן וגם כמו שראינו בתחילת השיחה כאשר יש יותר תשומת לב לעובדים עצמם, יותר שמים לב לאותם עובדים, אבל הפרס הזה שאנחנו מקבלים, אני מרגיש שהוא יותר באמצע הדרך כי העובדים עדיין מנוצלים, עדיין מצבם מאוד מאוד קשה ועדיין יש הרבה מאוד עבודה לעשות. אחווה ואני סיימנו תיכון ואנחנו לא יכולים לעשות את העבודה, אבל יש מקום להרבה מאוד התנדבות של בני נוער אחרים.


כאן נכנסת הפעולה של מעגלי צדק. אחד הרעיונות של מעגלי צדק הוא שכל בן נוער באשר הוא, וגם לא בן נוער אלא כל אדם, יכול לבוא ולתרום למדינה, לתרום בעבודה. זה אומר שיש לדוגמה את התו החברתי, שאם אנחנו הולכים לאכול ויוצאים עם החבר'ה, אתה הולך למקום שמעגלי צדק מאשרים, יש תו שהם נותנים, שהוא מקום שלא עושק את העובדים שלו ונותן להם את המשכורת שמגיעה להם. אם אתה עושה את זה, אתה כבר תורם.


הדבר השני הוא שמעגלי צדק נותן במה לכל מיני פרוייקטים. ראינו שיש כאן הרבה מועצות תלמידים ואנשים כאלה. אם אתם רוצים לבוא ולדבר אתנו אחר כך, יש הרבה עבודה והרבה מקום לשיפור.

תודה רבה. אנא, גשו לקבל את התעודה.

לנושא של עובדי קבלן. אני שותפה גם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אני חייבת לומר לכם שאתם יכולים להיות רגועים כי כנראה היוזמה שלכם תפסה עוד אנשים ואלה דברים שהשתרשו. אצלנו בוועדה אנחנו באמת דנים בזכויות של עובדי קבלן. מי שלא יודע, עובדי קבלן זה כאשר מעסיק לא רוצה שיתקיימו בינו לבין העובד יחסים של עובד-מעביד וזה כדי שהוא לא יצטרך לתת לו כל מיני תגמולים, ושאחר כך לא יהיה אתו בקשר של פיצויי פיטורים וכדומה. לכן הוא מעדיף להוציא מכרזים שקבלנים יעשו את העבודה עבורו ומתי שהוא רוצה, אפשר יהיה לעשות תחלופה כזו או אחרת. כלומר, לקנות את אותו שירות אבל בזול. המחוקק שם את לבו לנושא הזה. אני גם אשמח להזמין אתכם לישיבת הוועדה כי אנחנו דנים בזה וכל שבוע אנחנו נוגעים בנושאים אחרים. הפעם גם דאגנו להוריד את המסך ולראות את היחסים, כמה מתקיימים באמת בין מזמין השירות לבין העובדים בשטח, אם אנחנו שמים לרגע בצד את הקבלנים.


נחמד לגלות שגם בני נוער שמים לב לזה ונחמד לגלות שאנחנו רואים גם את החלש שבחברה שלנו. אם מדברים על חלש, חברים, אתם יודעים שיש את העניין של מוגבלויות, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וזה הזמן שלי לרוץ לשם ולדאוג שיהיו עוד דברים שנצליח להעביר אותם ולקדם כי הזמן עומד מאחורינו ואנחנו חייבים להזדרז כי אי אפשר לדעת כמה זמן נהיה כאן ומה נספיק לעשות.


שאפו ותודה רבה לכל הנוער כאן. אני מתנצלת אבל אני חייבת לצאת.


תודה רבה לחבר הכנסת דני דנון, יושב ראש הוועדה לזכויות הילד, שיזם את המפגש הזה ותודה רבה לבני הנוער.

תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס.


יוזמה אחרונה ובהחלט חביבה מובילה נערה בשם שריאל עוזמו. אין דבר העומד בפני הרצון. מלים אלו מתארות היטב את שריאל, נערה מצטיינת המתמודדת עם אתגרים בריאותיים. שריאל מצליחה לשמור על רמת ציונים גבוהה במגמת ביו-טכנולוגיה בה היא לומדת. התחום הרפואי מסקרן אותה והיא מצאה לעצמה בית נוסף במגן דוד אדום, שם היא מתנדבת באופן קבוע.

שריאל מובילה גם את קבוצת המנהיגות של נוער עם מוגבלויות במסגרת אגף השירותים החברתיים העירוניים והציבה לעצמה מטרה להגביר את המודעות ולשפר את הנגישות לאנשים בעלי מוגבלות. כשרונה ונחישותה של שריאל מאפשרים לה לעמוד בפני כל מכשול שעומד בדרכה. היא כובשת את הסובבים אותה באישיותה המיוחדת והסוחפת.


המצגת הבאה תראה לנו קצת מפעילותה המבורכת של שריאל.


אני מתכבד להזמין לבמה את שריאל עוזמו כדי לומר מספר מלים.

אני שריאל עוזמו, תלמידת כיתה י"ב בבית הספר על שם זלמן שזר בבת ים, מתנדבת ומדריכה בארגון מגן דוד אדום זו השנה השלישית. פעילה בקבוצת נגישות, קבוצת מנהיגות של נוער עם מוגבלויות במסגרת פרוייקט עיר מתנדבת נוער. פעילה לשעבר של מועצות התלמידים והנוער השונות כדוברת ומבקרת פנים. לקוית ראייה.


יש הטוענים שזה קצת מורכב לראות בפשטות ברגע נתון וברגע אחר פשוט לא לראות. אחרים יאמרו שזה אפילו די קשה ומעורר אמוציות בגיל 12 ללמוד את צעדיך הראשונים מחדש כתינוק, לקום מכיסא גלגלים. יש שיאמרו שבגיל 15 ילדה מתבגרת צריכה להתלבט בנושא לבושה, אך במקרה שלי הילדה בת ה-15 שהייתי הייתה צריכה להיאבק על קיומה בגבול הדק בין חיים ומוות.


את שביל חיי אני נוהגת לדמות לפירמידה חדה, בבסיסה ערכים, אשר הודות למחנכיי אני פועלת על פיהם כגון קדושת החיים, נתינה, סובלנות, ציונות ואהבת המולדת, יהדות ודמוקרטיה. בהמשך הדרך כל אשר מחזק אותי בדרכי, כל אשר מותירני יציבה. אני מדברת על כוח הרצון והאמונה, על העשייה וההתמדה, ובעיקר בזכות האנשים הטובים הנזכרים לעד המלווים אותי שהם חלק בלתי נפרד מסיפורי האישי. בעזרת כל אלו יכולה אני להתגבר על הקשיים ולהשתמש בהם כמנוף, מנוף להזדמנויות חדשות מעצימות ומעשירות גם יחד. דווקא מתוך אותם קשיים צמחה הנחת היסוד המניעה אותי.

בכולנו, אבל בכולנו, באופן חד משמעי, מצוי הכוח להאיר את הדרך לכלל ולשנות תוך כדי עשיית הטוב והפצתו. הטוב מן הטוב, עשייתו. ואשר נראה בלתי אפשרי, התאפשר בחלוף הזמן.

מתוך תחושת שליחות אני בדעה כי עלינו לשתף פעולה במטרה להנהיג חברה ישראלית מאוחדת ומכאן השמים אינם עוד גבול אלא עם נקודת מוצא.

אני מאושרת שנפלה בחלקי הזכות לממש את היכולת החבויה בכל אחד ואחת מאתנו כפרט, פרט אנוש, להציל חיים במישורים השונים, לתת אל מעבר.

תודה רבה על המעמד הזה. אני שמחה להיות כאן. תודה.

תודה רבה.


אני מתכבד לקרוא ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דני דנון, לשאת דברי סיכום.

הסיפור של שריאל שכל אחת ואחד מהאנשים כאן שמע, מזכיר לי שני אישים חשובים בהיסטוריה שלנו כאשר האחד הוא בנימין זאב הרצל שאמר שאם תרצו, אין זו אגדה. כל אחד ואחת מכם מוכיח היום במעשים שלכם שאם אנחנו רוצים, אין זו אגדה ואנחנו בנויים ומסוגלים לחברה טובה יותר. לכן אני, חבר הכנסת אורבך וכל מי שנמצא כאן מרגישים גאווה על כך שיש לנו נוער כל כך נפלא. הגיבור השני שלי – וכאן אני אגלה לכם סוד אישי – בתור ילד היה יצחק שמיר. אני מניח שהיום יש גיבורים אחרים ב"אלופה" או בכל מיני תוכניות אחרות אבל יצחק שמיר, יום אחד ראיינתי אותו ושאלתי אותו מה סוד ההצלחה שלו בכך שהוא גירש את הבריטים, דבר שבעיניי היה דבר אדיר. הוא אמר לי מילה אחת: התמדה, התמדה, התמדה. אני רוצה לומר לכם גם היום שהפעילות שאתם עושים וההתמדה שלכם, אם זה בתיאטרון, אם זה במגן דוד אדום, אם זה עם החיות, אם זה כל הסיפור המופלא ששמענו היום ויש עוד אלפי סיפורים שלא זכו להגיע לכאן היום, זה מראה שאם אנחנו נתמיד ונאמין, השמים הם הגבול.


אני רוצה להודות קודם כל למי שעזר בארגון היום הזה, לרחל סעדה ולרווית מצוות הוועדה, לעוזרים שלי, יפעת עובדיה ורועי פליישמן ושי, ובעיקר אני רוצה להודות לכם שהגעתם לכאן מכל קצוות הארץ. אתם לא מכירים אחד את השני – הגעתם ממכפר יונה, מבת ים, מגילה בירושלים ומכל רחבי הארץ – אבל משותפת לכם האמונה ביכולת לשנות וזה המסר אתו אנחנו יוצאים מכאן היום. היכולת שלנו לשנות טמונה רק בנו.


אני מודה למנחה שעל חשבון זמנו בא לעזור לנו, רפאל כהן. תודה רבה.


יישר כוח לכולם ותודה רבה.

אני מבקש מכל מקבלי הפרסים לעלות לבמה לתמונה משותפת.

אני מודה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:15