PAGE
20
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

16.11.09


הכנסת השמונה-עשרה

נוסח לא מתוקן

מושב שני









פרוטוקול מס' 38
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, כ"ט מרחשוון התש"ע (16 בנובמבר 2009), שעה 10:00

נוער מתגודד יוצא בריה"מ לשעבר: פרויקט "ציפורי לילה" כמודל התערבות – הצגת מחקר בראשות ד"ר לובה סרדה, ביוזמת האגודה הישראלית למען ילדים עולים

חברי הוועדה: ליה שמטוב – היו"ר

אברהם מיכאלי

ד"ר אלי זרחין, מנכ"ל אגודה ישראלית למען ילדים עולים

שמואל סטיפן ביסק, מנהל, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

רומן פרס, סגן ראש עיריית יקנעם, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

ד"ר לובה סרדה, חוקרת, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

דור, יועצת לתוכניות קהילתיות, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

רב-פקד הילה מזרחי, קצינת מדור נוער, המשרד לביטחון פנים

רב-פקד גלית זיו, נציגת אגף חקירות, יח' נוער, המשרד לביטחון פנים

אילני אבבה-קמפינו, מרכזת עולים – "מצילה" – אגף קהילה ומניעת פשיעה, המשרד לביטחון פנים

מרק איפראימוב, מרכז תחום עולי בריה"מ לשעבר, המשרד לביטחון פנים

לנה גולצמן, מנחה ארצית עובדי נוער עולה ויוצאי חבר העמים, משרד החינוך

נח גרינבוים, מפקח ארצי חינוך טיפול קידום נוער, משרד החינוך

יהודית דנילוב, מנהלת אגף קליטת תלמידים עולים, משרד החינוך

רונית כץ, יועצת ומדריכה ארצית בנושא תלמידים עולים, משרד החינוך

שרה כהן, מנהלת מחלקת רווחה, המשרד לקליטת העלייה

שרי פייר, מנהלת תחום בכירה בחינוך, המשרד לקליטת העלייה

נטליה גרינשטיין, מנהלת קשרי עולים במערך הגיאוגרפי של חמ"ע, הסוכנות היהודית

מיכאל ידוביצקי, מנהל חינוכי של החטיבה לחמ"ע, הסוכנות היהודית

פיני קבלו, סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי

יאיר גלר, מנכ"ל הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול

אורנה שביט, ראש תחום קהילה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול

דוד טדסה, מנחה כוללני, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול

בלה גולדנברג, מנחה כוללנית, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול

חנה דשבסקי, מרכזת הטיפול בילדים עולים, המועצה לשלום הילד

ניר גורליצקי, מנהל אגף הקליטה, עיריית באר שבע

חלי עסיס, מנחת למידה, החברה למתנ"סים

ורד פלום, מנחת למידה, החברה למתנ"סים

שמחה גתהון, מנהלת פיתוח שותפויות ורב תרבותי, על"ם

איילה מולדבסקי, עו"ס קלינית, מנהלת המרכז לזכויות הילד, טבקה – מרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי ליוצאי אתיופיה

עו"ד טל צ'קול, טבקה – מרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי ליוצאי אתיופיה

אירנה בירמן, יו"ר העמותה יציאת אירופה החדשה

דן ילון, מנהל פרויקטים

ד"ר רחל שפירו, יו"ר עמותה – גשר חינוכי

לילך ילון, מנהלת השקעות בקהילה

ורוניקה סטרקוב, מפתחת ומעריכה תוכניות חינוכיות וחברתיות

ויאצ'סלב בילנקי, נציג עיריית מגדל העמק

מרינה שיגריב, גשר חינוכי

דימה טרשצ'נקו, מועצת תלמידים ונוער ארצית

עמירם קלאוס, משרד הרווחה, השירותים החברתיים והתפוצות

דנה גורדון

הדס צנוירט

פרויקט "ציפורי לילה"

כמודל התערבות – הצגת מחקר בראשות ד"ר לובה סרדה,

ביוזמת האגודה הישראלית למען ילדים עולים

בוקר טוב, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה. על סדר היום פרויקט "ציפורי לילה" כמודל התערבות – הצגת מחקר בראשות ד"ר לובה סרדה, וביוזמת האגודה הישראלית למען ילדים עולים.


נקבל היום סקירה על הפרויקט. הוועדה מעוניינת לשמוע איפה הפרויקט הזה עובד, כמה שנים הוא עובד, איך הוא עובד, ואז נמשיך בדיון. אלי זרחין, בבקשה.

שלום לכם. האגודה הישראלית למען ילדים עולים היא ארגון חברתי שהוקם לפני תשע שנים על ידי עולים דוברי רוסית במטרה לשלב שילוב ילדים, בני נוער, צעירים עולים בבתי ספר ובחברה הישראלית. רצינו לסגור נישה שמבחינתנו קיימת בישראל, כשאף מערכת לא נותנת מענה ספציפי לילדים ובני נוער עולים.

האגודה פועלת היום ב-63 ישובים ברחבי הארץ ומפעילה במהלך השנה כ-20 אלף ילדים ובני נוער. במהלך העבודה זיהינו כל מיני, מבחינתנו, נישות בשטח, שרצינו לפתח מודלים לתת להם מענה. אחת התופעות שזיהינו, שמאוד הפחידה אותנו, היתה תופעה של שוטטות של נוער עולה, בעיקר יוצאי ברית המועצות לשעבר ויוצאי אתיופיה בשעות הערב והלילה, זאת כאשר פורמלית היה אפשר להגיד שמדובר בנוער נורמטיבי; רוב הנערים האלה לומדים בבית ספר, לרובם יש בית, ונשאלת השאלה, למה הם ברחוב עד 2:00 בלילה? למה הם לא במסגרת קהילתיות שבהרבה ישובים כן קיימות? האם זו בכלל בעיה?


פיתחנו מודל שקראנו לו "ציפורי לילה" כדי לנסות לתת מענה לאותה בעיה. המודל בנוי ממדריך רחוב, יוצא עדה של הנערים, שיוצא לרחוב בשעות הערב והלילה, נמצא עם הנערים, ונותן נוכחות מבוגר בשטח, מנסה להיות אוזן קשבת לנערים, מנסה להיות מגשר בינם לבין מה שקורה בקהילה. הפרויקט שלנו ב-2009 פעל ב-24 ישובים, עם יותר מ-5,000 בני נוער, 46 מדריכי רחוב עבדו בפרויקט, ורצינו לבדוק מה התופעה הזו. לא פעם שמענו בישיבות שזה לא בעיה. רצינו לראות האם הפרויקט הזה עובד, האם נותן מענה כלשהו, ויחד עם המשרד לקליטת העלייה יזמנו מחקר שד"ר לובה סרדה עמדה בראש צוות המחקר, ותציג אותו.

תודה רבה, בבקשה.

כמו שנאמר, רצינו קודם כל לדעת מיהם הנערים האלה שמסתובבים בשעות הערב המאוחרות. רצינו לבנות את הפרופיל שלהם, ולבדוק האם הם כן נוטים להתנהגות סיכון יותר מהממוצע בארץ, פחות מהממוצע, האם הם אכן נערים נורמטיביים או לא.


בנוסף, רצינו לבדוק מה קורה להם ואם קורה בכלל תוך השתתפותם בפרויקט. לשם כך נקטנו כמה שיטות; עשינו שיטות כמותיות ואיכותיות, עשינו שאלון סגור לנוער, שהמדגם לנוער המשתתף היה כ-140 נערים ונערות מאלה שכן מעורבים בפרויקט הזה, מ-12 ערים. השאלון כלל ארבעה שאלונים קטנים, שכל חלק בשאלון הציג איזו שאלה.


בנוסף, העברנו שאלון פתוח לאנשים שעובדים עם אותם נערים, קודם כל למדריכים, לרוב המדריכים המועסקים בפרויקט, לשלושת הרכזים של הפרויקט ולאנשים שמהווים קשר בין הפרויקט לרשות המקומית או למשרד הקליטה.


בנוסף, ערכנו ראיונות אישיים לנערים ולמדריכים – 10 לנערים ו-10 למדריכים – כדי להתעמק בהבנת מיהם הנערים האלה, ומה קורה להם בפרויקט. בנוסף, ערכתי תצפיות בשטח, איך עובד הפרויקט, מה הקשר בין המדריכים לבין הנערים. כמו שנאמר, הרעיון המרכזי של הפרויקט – נוכחות מישהו מבוגר בשטח, מדריך רחוב. לכן השאלה החשובה היתה מה הקשר בין אותו מדריך לנערים.

אציג בחמישה משפטים את התוצאות, ואז לובה תפרט אותן.


המסקנה הראשונה של המחקר - נוער עולה המשוטט בשעות הערב והלילה הוא לא נוער בסיכון גבוה, אך הוא כן נוער בסיכון. בהגדרות בין לאומיות הוא עונה על 7 מתוך 10 קריטריונים של סיכון. ההתנהגות של הנוער הזה ברחוב היא התנהגות סיכונים, ואפשר לחזור למטרת הפרויקט, למנוע הידרדרות של אותם בני נוער. בנוער המשוטט, נוער נורמטיבי יש פעילות עבריינית, יש סמים והרבה אלכוהול, ורק נוכחות של מבוגר מנסה למנוע את זה, אך מדובר בנוער שלא ניתן מבחינתנו להגדיר אותו כנוער נורמטיבי, והוא נוער שצריך לקבל מענה איפה שהוא נמצא.

המסקנה השנייה, שנכון להיום אין גופים ממשלתיים או עירוניים שבאים לנוער הזה ביוזמתם לתת לו מענה. ישנם גופים חברתיים אלה ואחרים, אבל אין מענה שהמדינה מנסה היום לתת לאותו בן נוער בכוחות עצמה, ולכן יכול להיות ששילוב, מה שהפרויקט הזה עובד ב-24 ישובים, של הרשות המקומית וגופים חברתיים, כן יכולה לתת מענה – לנו חבל, שהמדינה כמדינה לא חושבת לנכון לתת מענה ייחודי, מרוכז לבעיה הזו.


פרויקט "ציפורי לילה" בא למנוע הידרדרות של בני נוער זה. לפי מסקנות המחקר, הוא נותן מענה לבעיה, אך מענה חלקי. החלקיות של המענה מתבטאת בעיקר בזה שמדריך שעובד בשטח אינו איש מקצוע, והרבה פעמים הוא אינו מסוגל לתת מענה לאותם צרכים שהנערים מביאים אתם. לכן בדרך לכאן הרבה מאוד אנשים שבפקקים – דוגמאות של יקנעם, של מגדל העמק, של נהריה, של ראשל"צ, כשהעירייה לקחה את הפרויקט כחלק מעבודה עירונית, מחלקות רווחה, נוער, חינוך, קליטה נמצאים בפרויקט, זה מראה שאולי זו הדרך בשיתוף הגופים האלה לתת מענה.


ועוד מסקנה נוספת, צדדית, שחשוב לראות שיש הרבה גופים – קרנות כמו פדרציית יהודי ניו יורק, Jewish Dpportnities Istitute, קרן אלי ויזל, אנשים פרטיים, עסקים ישראליים שבאמצעות מתן, שחשוב לנו להגיד תודה להם ולמתן על הסיוע שמביאים, באים לתמוך בפרויקט. חלק מהם הופכים להיות שותפים גם בבנייה וגם בניהול. אני מעביר ללובה את הבמה כדי שתציג לכם את תוכן המחקר שעשתה.

נפרט בקשר לתוצאות, ואתם יכולים לראות אותן גם בחוברת שבפניכם. כשבנינו את פרופיל הנוער שמשתתף בפרויקט, ראינו שלפי ההגדרה הקשוחה, הנוער הזה הוא כן נורמטיבי, כלומר הוא לא נמצא בסיכון גבוה. רוב הנערים שראיתי אותם וששאלתי אותם ושדיברתי אתם, רובם מאלה שמילאו את השאלונים, לומדים בבית הספר או לפחות רשומים בבית הספר. כמעט לכולם יש בית, ואלה ילדים שחיים במשפחות ולא ילדים של תוכניות כמו נעלה וכדומה. יש להם בית, יש להם הורים, והם כן נמצאים בתוך מסגרת הלימוד. אבל כששאלנו שאלות יותר מפורטות, ראינו שבכל הסעיפים של התנהגויות סיכון, הנערים האלה, נערים ונערות, הם מציגים נטיות גבוהות יותר להתנהגות סיכון, גם בהשוואה לממוצע של כלל הנוער בארץ, גם לפעמים בהשוואה לממוצע של כלל הנוער העולה בארץ, שלפעמים הנתון הזה יותר גבוה, כמו שלמשל, נוער עולה יותר נוטה להשתמש בחומרים ממכרים מאשר כלל הנוער בארץ, אך אצל הנערים שבדקנו אותם מצאנו נתונים אפילו עוד יותר גבוהים מכלל הנוער העולה או כלל הנוער הרוסי, כי הנערים שבדקנו כולם היו יוצאי ברית המועצות לשעבר.

השאלה החשובה היתה האם הפרויקט נותן מענה. הוגדר ששיטת עבודת הפרויקט זה הפעלת מדריך רחוב. רצינו לבדוק האם אותו מדריך כן מהווה כתובת לפנייה של הנערים, כן מהווה סמכות, כן מצליח להיות מבוגר משמעותי עבורם. בבדיקה שלנו כן הגענו למסקנה שברוב המקרים לפחות, המדריכים שבפועל עובדים בשטח כן מצליחים להיות כתובת וסמכות לנערים. בדקנו את זה בתחומים שונים, וגם מצאנו שבתחום של בילוי שעות הפנאי ויחסים בין החברים הם מהווים כתובת וסמכות אולטימטיבית כמעט לנערים האלה. לעומת זאת, בבעיות שנוצרות בבית הספר הנערים פחות נוטים לפנות למדריכים דווקא. אם נחזור להתנהגות סיכון, רוב הילדים לומדים, אך לנערים יש נתוני נשירה סמויה, בכל הקריטריונים שמקובלים במחקרים בארץ. אז כשמדברים על בעיות בבית הספר, זה חלק חשוב בחיי הנערים, חלק חשוב בלבנות את העתיד שלהם. פה המדריכים יותר חלשים בהשוואה לתחומים האחרים, יחסי אנוש, יחסים בין חברים, בעיות הפנאי ובילוי הפנאי. למה "בעיות הפנאי" – כי בהרבה מקרים נוצר מצב שאין לנערים מה לעשות בשעות הפנאי, במיוחד בשעות המאוחרות, או הם לא יכולים למצוא דרך לארגון או מקום שיכול לעזור להם למצוא את העניין הזה.

ראינו גם בשיחות ותצפיות שדמות המדריך, יש לה חשיבות עליונה בפרויקט, וראינו שגם חוזק, גם חולשה של ביצוע הפרויקט בכל מקום, קודם כל זה חוזק וחולשה של המדריך שעובד שם. כמו שנאמר כבר, הגענו למסקנה שיש חשיבות רבה להכשרת המדריכים. מצד אחד כן יצא מהשאלונים שרוב הנערים חוששים מבעלי מקצוע, ויש יתרון בגישה ובעמדה לא פורמלית של אותו מדריך, אך גם ראינו שאותו מדריך זקוק להמון כישורים, גם בעבודה פרטנית וגם כישורים בעבודה קהילתית, שבהרבה מקרים אין להם. הם כן זקוקים להדרכה והכשרה יותר שיטתית, יותר מורחבת, יותר מעמיקה וגם מותאמת אישית, כי המדריכים שעובדים בפועל בפרויקט מאוד שונים זה מזה.

בין מחקר שהסתיים עכשיו לפני כשנה פלוס ד"ר פאולינה צלניק ממכללת בית ברל עשתה הערכה של הפרויקט הזה, וחלק השאלונים שלה היו דומים. אותם נערים שהשתתפו גם בהערכה וגם במחקר במסגרת של שנה פלוס, דיווחו על שיפור בנשירה סמויה, למשל, שיותר באים לבית הספר, כמעט ב-30 אחוז. כמעט 20 אחוז דיברו על יכולת שלהם יותר ליצור קשר לא רק עם חברים, בעיקר עם מבוגרים.

אנו כל פעם נתקלים בחוסר משאבים, כי הכשרת המדריכים עולה כסף. צריך להזמין אנשי מקצוע.

גם ראינו שבעיות הנערים זה קצה הקרחון, ומאחוריהם יש גם בעיות של ההורים. במתכונת הנוכחית אין כוחות ומשאבים לעבוד גם עם ההורים. בהרבה מקרים ראינו שיש רקע כלכלי קשה, וראינו גם שבאחוז מאוד גבוה, יותר גבוה מהממוצע וודאי לכלל הנערים, הנערים שלנו עובדים באופן קבוע, מה שגם בעתיד יכול לגרום לנשירה וכדומה, ואתם מבינים למה הם עובדים. גם זה דורש משאבים יותר רחבים.

תודה. נשמע איך זה עובד בערים. סגן ראש העיר יקנעם, בבקשה, רומן פרס.

זה אכן עבד ביקנעם בשנת 2008, ואז הפרויקט הופסק, ואנו מאז פנינו מספר פעמים וביקשנו לחדש אותו. שוקלים איכשהו בכוחות שלנו לחדש אותו. אני הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות בתור רשות מקומית. אנו מדברים פה על בני נוער שהם נמצאים בין בני נוער נורמטיביים לבין בני נוער שהופכים להיות בסיכון. במסגרת בית ספר הם מקבלים מה שהם מקבלים. כשהם הופכים להיות לבני נוער בסיכון, ודאי המדינה דואגת לצייד אותנו פחות או יותר במשאבים כדי להתמודד אתם, אך אין לנו היום שום תקציב ממדינת ישראל כדי למנוע מאותם בני נוער להגיע מנוער נורמטיבי לנוער בסיכון. אין לנו אפשרות היום לקחת תקציב של משרד הקליטה ולהפעיל אותו מדריך רחובות. הרי בסופו של דבר, מה עשה אלי זרחין? לקחת מדריך רחובות, לשלוח אותו לפארקים, לאותם מקומות שהנוער הזה נמצא בשעות שאנו כרשות לא יכולים לתת להם מענה, ואם אני מסתכל על קרוב ל-40 בני נוער ביקנעם שהצלחנו בתקופה די קצרה להוציא אותם מהפארקים ולהכניס אותם למסגרת שלנו, שזה בית הנוער, חוגים של המתנ"ס, חוגים של בית ספר שלנו בשעות הערב, אני חושב שזו הצלחה. אנו צריכים היום לקחת מודל, לשכפל אותו אפילו לכלל בני הנוער. נכון שבני נוער עולה נמצאים במצב יותר רגיש, יותר סיכון, אבל גם עם נוער בני הארץ. אגב, גם הנוער שאנו קוראים להם נוער עולה, חלק מהם בכלל נולדו בארץ.

32 אחוז.

הם כביכול צברים לכל דבר, וגם במשרדי ממשלה יש כל מיני חילוקי דעות, מיהם עולים, וכמה שנים הם עולים, אבל אי אפשר לא להתייחס אליהם כקבוצת סיכון. ואם לא נטפל בהם היום וניתן להם מענה, כשהם עדיין נוער נורמטיבי, מחר זה יעלה לנו ולמדינה ולרשויות פי כמה יותר, גם לכל התוכניות של נוער בסיכון, גם לקציני מבחן הם יגיעו, גם למשטרה, גם לרווחה, ואני חושב שהמסקנה העיקרית שעולה פה מהמחקר היא שצריכים לראות את המודל כמודל שהצליח, לשדרג אותו, אם צריך, ולאמץ אותה לכלל בני הנוער בארץ.

לפי בקשת יושבת הראש, נציין מספרים חשובים. לפי הערכה, אותם 24 ישובים שבהם עובד הפרויקט, אנו מדברים בין 10 ל-15 אחוז מכלל בני נוער עולים שגרים באותו ישוב. לא כל בני נוער עולים נמצאים בפארקים. לפי המספרים שהמדריכים מזהים בשטח, מדובר בין 10 ל-15 אחוז של בני נוער. ואם בחדר הזה לפני חודשיים הוצג מחקר של משרד הקליטה והמועצה לשלום הילד, לגבי ילדים עולים, והמספר שעלה שם, אם איני טועה, 240 אלף ילדים עולים, אנו מדברים שברחבי הארץ משוטטים כל ערב כ-30 אלף בני נוער, בעיקר יוצאי ברית המועצות ויוצאי אתיופיה. בהרבה מאוד ישובים – נגיד, בנצרת עלית באים הרבה נוער ערבי עכשיו לאותו מדריך רוסי שעובד עם הנוער, כי אין מישהו אחר שעובד אתם. ובאים הרבה נוער צבר גם ביקנעם ובישובים אחרים, זה נכון.

תודה. משרד הרווחה, בבקשה.

בגדול, אנו מברכים את עבודת העמותות. אנו רואים אותם כמי שאמורים להיות שותפים של הממסד. יש גם מספר עמותות שאנו עובדים אתן בתחום הזה. חסר לי, שהבחורים והבנות הצעירות שעובדים עם האוכלוסייה הזו צריכים להיות יותר קשורים לממסד במובן של קבלת הדרכה כדי לשפר את טיב עבודתם. חלק מהצעירים שעובדים, עובדים עם כל הלב והנשמה בעניין, אך לעתים בלי מספיק ידע, ויש לתגבר את זה אצלם.

לתקן אותך - משרד הרווחה הוא כן בפרויקט, באמצעות ועדת עיזבונות. דבר שני, יושב כאן מנהל פרויקט מגדל העמק. אם מנהל מחלקת הרווחה שם או בראשון לקח על עצמו ניהול הפרויקט, הוא והצוות שלו נותנים הדרכה- -

את הפרט הזה אני לא יודע, ואיפה שמקבלים, זה בסדר גמור.

אבל אתם פונים למשרד הרווחה עם הפרויקט?

דרך המחלקות לשירותים חברתיים בישובים. איפה שאתם פונים ומקבלים, זה בסדר גמור.

במשרד הרווחה זה עכשיו נמצא על סדר היום אצל סמנכ"ל המשרד, מוטי וינטר, בנושא של ועדת שמיד.

הייתי מצפה לא שתבוא פה עמותה ותיזום את זה, אלא שתבוא המדינה ותיקח אחריות, ולא שאנחנו נצטרך לגייס כספים מקרנות ומפדרציות של לוס אנג'לס כדי לטפל בנערים אזרחי ישראל, אלא מדינת ישראל תתקצב את זה ותטפל בזה.

למשרד הרווחה יש כמה מאות עובדים בשטח הזה של חבורות רחוב. זה בהרבה פחות ממה שצריך, וגם למשרד הרווחה, יש לו כל הרצון הטוב, הוא גם מוגבל במשאבים. אנו עובדים, למשל, רק ב-160 רשויות. יש גם קידום נוער של משרד החינוך, שבתחום הנוער עובדים גם כן - אני לא יכול לתת נתונים שלהם, ובאותן 160 רשויות הוא עושה כמיטב יכולתו לעבוד עם נוער כזה ויותר קשה ממנו. אלה שהם על קצה הרצף, מה שאתם קוראים לא נורמטיבי- -

אני כמחזיק תיק רווחה וגם קליטה ביקנעם יכול לומר לך שבעיר שלנו 40 אחוז מהאוכלוסייה עד גיל 17, ופרויקט של מדריך רחובות היחיד שהיה זה במסגרת עמותה למען ילדים עולים.

בבקשה, מיכאל ידוביצקי מהסוכנות היהודית.

הייתי רוצה להתחיל מסיפור אישי; האחיין שלי, שנמצא בכיתה א', שהוא ילד מאוד רגוע, נהיה מאוד עצבני ולחוץ. אתמול בבוקר, כשהוא ואמא שלו התקרבו לבית הספר, בית ספר ירושלמי, נורמטיבי, אחד מהטובים, ביקש כ-100 מטר לפני ההגעה שלא תדבר אתו רוסית. זה בהחלט בית דו לשוני, שלא ניתן לשייך אותו לגטו או לשמורת טבע רוסית, להפך. הוא נולד בארץ, גם אמא שלו. הסיפור הקטן הזה מצביע על עומק הבעיה, ולא פלא ששליש מהילדים הם ילידי ישראל. אני מעריך שהתמונה בשנים הבאות תחמיר, כי הנתח הזה של ילידי ישראל בקרב אותם ילדים שמגלים סממנים של התנהגות בלתי נורמטיבית או קרובים לכך, הנתח הזה רק יגדל וזה תוצאה ישירה של אותה גישה קלאסית של תוספתיות, של כור היתוך מעודן, אך עדיין כור היתוך, שלא פסה מן העולם הזה, ועדיין השלטת במערכת החינוך הישראלית.


אני חושב שהפרויקט המבורך הזה מנסה לכסות ולפצות על הפגמים המאוד עמוקים ובלתי ניתנים להיעלמות של מערכת החינוך הישראלית הממוסדת, והעובדה שאפילו אותם מדריכים שלא עברו הכשרה מעמיקה, שהם בעצמם אנשים מאוד צעירים וללא ניסיון מעמיק בתחום החינוך, ועדיין המקום המאוד משמעותי שלהם בחיי הילדים וההשפעה המשמעותית שלהם על ההתנהלות של הצעירים האלה מצביעה על חסך מאוד עמוק בתחום הרגשי של הצעירים, ושאפילו נגיעה קלה ולא מאוד מתוחכמת ומובנית, אם כי אני מבין שהיא נעשית מובנית יותר ויותר, כבר עושה את האפקט.


ההכשרה פה מאוד משמעותית, ולנו יש ניסיון עשיר מאוד בהכשרת צעירים. יש במאגר שלנו כאלף שמות של צעירים באותם גילאים.

כמעט כל המדריכים שלנו היו אצלך במחנות.

אני שמח לשמוע, שאם רוב המדריכים היו במחנות של הסוכנות היהודית בחבר העמים, זה כבר אומר שהם כן עברו איזושהי הכשרה אצלנו, וגם התנסות פרקטית במחנות עצמם – וזה מה שרציתי להציע, להדק את הזיקה הזו ולעשות איגום גם משאבים וגם חשיבה כדי שהניסיון הזה שהצעירים צוברים במחנות קיץ ולאורך השנה במהלך ההכשרה, שהוא ינותב למקום הפורה והמועיל הזה.


אני חייב לומר שמה שנראה לפני שבע-שמונה שנים כחמור ביותר, מספר כפול של מספר הנושרים, מספר משולש ביחס לממוצע הישראלי במספר בני נוער בעלי תיקים וכל מיני כאלה, היום זה החמיר באופן משמעותי. מספר הילדים שנולדו בישראל משתתפים בחגיגה המפוקפקת הזו בעוצמות הולכות ועולות, ואני עדיין שואל וקורא למערכת החינוך הישראלית הממוסדת, עם כל הכבוד לניסיונות מסביב וגם הניסיון המבורך הזה, אני עדיין קורא לה לשים לב ולבדוק מחדש את המדיניות שלה בבתי ספר.

למרות שחשוב לציין שלמרות שלא מדובר על כסף, או על משרד החינוך, תחום קידום נוער, המשרד לביטחון פנים, הרשות למלחמה בסמים, משטרת ישראל – הרבה מאוד הם בתוך הפרויקט. אנשים באים לפרויקט, מדברים עם הנערים, בהרבה מאוד ישובים יש כשל בין המדריכים לקציני נוער, לנציגי הרשות למלחמה בסמים, לקידום נוער. זה קיים.

אבל זו הבעיה. לפני כשמונה שנים איזשהו סגן ראש עיר מאוד חשובה ועם הרבה בעיות בתחום הקליטה וחינוך ביקש את ייעוצי, ושלח לי חוברת שמתארת את מערכת החינוך העירונית, ואז אני מדפדף בחוברת היפה הזו, עם תמונות וכו', ואני רואה - חינוך יסודי, טרום יסודי, ובאף עמוד אני לא רואה התייחסות לסוגייה של שילוב עולים במערכת בעיר שיש בה 40, אולי 50 אחוז של ילדים עולים. איפה אני רואה את ההתייחסות הראשונה לסוגייה – בעמוד האחרון, תחת כותרת: קידום נוער. זו הבעיה, שמשרד הרווחה ומשטרת ישראל וכל הגופים האלה מתייחסים לסוגייה רק כשמדובר בסוגיות בעייתיות. בבעיות צריך לטפל בכיתה א', איפה שהאחיין שלי הולך היום, בבית ספר הכי נורמטיבי, אולי בין הטובים בעיר. הבעיה היא שם. והתוצאות של אי טיפול בבעיה שם, בהחלט שם כבר המדינה משתתפת, אבל ניתן היה למנוע את הבעיה הזו, ואפשר היה להתמודד אתה בכספים הרבה יותר פחותים בזמן הנכון ובמקום הנכון.

הסוכנות נכנסת לתמונה?

אנחנו גם בתמונה.

גם מבחינה תקציבית?

זה סיפור. כשמאות צעירים עוברים מדי שנה הכשרה מאוד מעמיקה אצלנו, שמושקעת בכספים גדולים, אגב, לקראת מחנות הקיץ, ברור שכשהם חוזרים לפה, הם כשירים ונכונים ומוכנים לעזור. יש קבוצה שלמה של בוגרי ההכשרות שלנו שהקימה עמותה בארץ בשם מילהאוס, שנותנת שירותים ועוזרת לגופים, עיריות, מתנ"סים בייעוץ והדרכה בפועל. כלומר יש תרומה עקיפה ואפילו ישירה שלנו דרך הפעילות בחבר העמים וגם במקומות אחרים בעולם לעולם הזה של בני נוער במצוקה וגם לא במצוקה. כדאי לבדוק איפה אנו יכולים לאגם משאבים, להבנות תהליך משותף, רצוי גם עם מערכת החינוך המיינסטרימית הישראלית, שלטעמי, צריכה לבדוק שוב ושוב את המדיניות שלה בתחום הזה.

תודה. מר בילנקי, בבקשה.

שלום רב, אני מרכז את הפרויקט הזה במגדל העמק כשנה וחצי. קודם כל, אני רוצה להודות לאלי זרחין, שיזם את הפרויקט הזה, שעזר לנו בעיר מאוד. מה שקורה בשטח, תוך שנה וחצי הצלחנו לאתר כ-150 חבר'ה שאנו בקשר יום-יומי אתם, שעד אז זה לא היה קיים. אנו בקשר עם כל מיני גופים כמו משרד הרווחה, כמו אגף הקליטה, עמותות אפשר, פותחים עתיד. אני נמצא בפורומים של רכזים שנמצאים בעיר, כלומר ממתנ"ס, הרשות למלחמה בסמים מאוד תומכת בנו. יחד עם הילדים מה שקורה בשטח, עיריית מגדל העמק נתנה לנו מבנה אחרי שיפוץ, שאנו יכולים להביא לשם את כל הילדים שנמצאים בחוץ.

באילו גילאים מדובר?

אנו עובדים עם גילאי 12 עד 18. הקטנים יותר באים לפני, והגדולים באים אחרי שעה 19:00 עד 21:00. אנו בקשר עם המשטרה. בזמן הזה הצלחנו להוציא מכל מיני סיבוכים הרבה חבר'ה. אנו מוציאים אותם לטיולים, מעבירים סדנאות כמו מתבגרים בעלייה. נמצאים אצלנו גם חבר'ה יוצאי אתיופיה, יוצאי ארגנטינה, קווקזים בוכרים, רוסים, ואין בית ספר שלא יודע בעיר שיש מועדון שנקרא טורקיז, ואנו עושים משהו למען הילדים, כלומר הצלחנו תוך שנה וחצי לעשות די עבודה כדי לפרסם. וכמו שאמרו פה אנשים, אפילו חבר'ה ישראלים שהם יוצאי מרוקו, עיראק, גם פונים אלינו.


לגבי זה שהדבר הזה צריך לעלות למענה מדיני – כל פעם אנו צריכים לשבת, ואם זה יימשך הפרויקט או לא - העבודה שעשינו עד עכשיו היא טובה, וחבל שזה ייפסק. ההורים מאוד שמחים ממה שקורה, באים אלינו מהשטח, אומרים שזו עבודת קודש, גם העירייה שלנו תומכת בנו. כלומר אני רואה את התוצאות מהשטח, ואני מקבל מזה סיפוק, כי סוף-סוף אנו יכולים לתת משהו שלא היה קודם. חשוב שנמשיך את זה וברמה מדינית.

תודה, רק חבל שמשנה לשנה אתם דואגים שלא יהיה המשך.

זה לא העמותה צריכה לעשות אלא המדינה, אבל חשוב לציין שבפרויקט הזה אין גזענות. נגיד, אתמול היינו בראשון לציון, במועדון. ערוץ 2 עושה כתבה על המועדון של הפרויקט בראשון לציון, יושבים שם ביחד יוצאי ברית המועצות, יוצאי אתיופיה, באים הרבה מתנדבים, ושואלים שאלה - מצד שני אומרים: הרבה גזענות. אולי בגלל שבסיכון, אז מתחברים על בסיס סיכון.

תודה. משרד החינוך, בבקשה.

אני אקרא את המחקר בעיון רב. הוא נראה לי מעניין מאוד. לא ראיתי אותו קודם, כך שאיני יכולה להתייחס עניינית לכתוב פה, אך רציתי לשאול כמה שאלות אינפורמטיביות. ממה שהספקתי לראות תוך כדי, ראיתי שאתם מדברים בעיקר על נערים ולא על נערות. מה השיעור- -

כ-30 אחוז מהמשוטטים ברחובות – נערות. ולכן באותו מגדל עמק ובעוד כשבעה ישובים העירייה לקחה במיוחד מדריכת רחוב לעבודה עם הבנות. אצל סלבה יש מדריכה, שתפקידה לעבוד רק עם הבנות.

טוב. שאלה נוספת, האם התייחסתם במהלך המחקר לתופעה של התגייסות לצה"ל של קבוצות הנערים האלה? האם יש לזה התייחסות? ואם כן, האם מצאתם אפקט למשמעות של הטיפול שלכם? זה נכון לרגע זה, כי לא ידעתי מראש מה תוכן הדיון.

השאלה אם זה מפנה לכם תקציבים שתוכלו כבר להעביר להם.

חבר הכנסת מיכאלי, השנה סגרו את כל התקציבים שהיו בשנה שעברה. אמרנו בחדר הזה כמה לא בסדר יולי תמיר, ופרויקט שעשינו בשנה שעברה, הכול סגור עכשיו, הכול קוצץ. כל מה שהיה אצל יולי תמיר, כמה שהיא היתה לא בסדר, הכול קוצץ. אין כלום עכשיו.

קוצצו דברים, זה נכון, אבל לא הכול, ונפתחו דברים אחרים.

כן היתה התייחסות, לא התייחסות מרבית, אבל היה חלק בשאלון שהנערים התבקשו לענות, מה השינויים שהם עברו במשך השתתפותם בפרויקט, והיתה גם שאלה בקשר להתגייסות לצה"ל, ויותר מחצי מהנערים ענו שכן חל שינוי חיובי. גם בראיונות הוקדש זמן לעמדתם בקשר לשירות צבאי ואיך הם מרגישים עם זה.

אקרא שוב, ואנסה להסיק מסקנות.

איזה פרויקטים מקבילים אתם מפעילים לפרויקט שמתואר פה?

קודם כל, יושבת פה חברה שלי, שהיא מדריכה ארצית במשרד החינוך בייעוץ למורים, ואשמח אם היא תוכל להציג את מה שעושה מערכת החינוך בתחום הזה. בנוסף, אוכל להציג את פרויקט עוגן, שמשותף עם הג'וינט, שעוסק במניעת נשירה- -

אבל הוא בתוך בית הספר.

כן.

בבקשה.

זו השנה השלישית שיש לנו תוכנית לייעוץ לעולים. רכז הפרויקט שלכם, רומן שניידר, הוא יועץ מנחה גם מטעם התוכנית שלנו. אנו עובדים עם תלמידים עולים גם מחבר העמים וגם אתיופים, מתוך מטרה להוציא אותם מהשוליות. השאלה שאני רציתי לשאול, באיזו מידה הפרויקט הזה עובד בתיאום עם בתי הספר? מכיוון שהמדריך לא יכול להיות נוכח ולקדם תהליכים של יציאה משוליות אם הוא לא מתחבר להלך החיים הנורמטיבי של הילד, ובית הספר מייצג את הנורמטיבי.

התשובה היא לא מספיק.

זו החמצה, כי יועץ בית הספר, שיכול לגייס את המחנכים ואת הצוות הפדגוגי להבנה שהילד נמצא בנשירה סמויה, ובית הספר מאמץ אותו לתהליכים של עבודה, זה יכול מאוד לעזור.


זה מה שאנו עושים במסגרת הפרויקט שלנו. בשנה שעברה היו לנו 94 קבוצות של תלמידים עולים שיועצי בתי הספר ניהלו. הקבוצות היו או קבוצות מעורבות או קבוצות רק לעולים. אנו עובדים לפי הדגם שהצגתם, על פי המודל של ברי – מאתרים 100 ילדים מאוד בשוליות, 100 ילדים בהיטמעות, ועל פי זה מחליטים איזה סוג של קבוצות ליצור. בתי הספר מאוד משתדלים והיועצים בבתי הספר מאוד משתדלים לעשות עבודה שתמנע את הנשירה הגלויה והסמויה מתוך תפישה שככל שבית הספר יהיה יותר נוכח בחיי הילדים גם בשעות בית הספר וגם לאחריהן, יש סיכוי למנוע את ההידרדרות.

דימונה זו דוגמה טובה. בעמותה שלנו רוב האנשים מתנדבים. היא לא צריכה את הפרויקט הזה לפרנסתה. בדימונה התחלנו פרויקט, והעירייה אמרה: הפרויקט עובד יפה, לא צריכים אתכם. אנו יצאנו בכלל מהעיר, והעירייה מפעילה עכשיו יחד עם בתי הספר, הפרויקט הזה עובד בדימונה בלעדינו. בעיניי, זו הדרך הכי נכונה לעשות.

לפי מה שאתה אומר בעצם, אם אתם לא בשטח, לא הרשות ולא משרדי הממשלה מעבירים תקציבים מיוחדים לתפעול הפרויקט הזה. זה מה ששאלתי את משרד החינוך – מה הפרויקט המקביל, נניח אתם לא פועלים- -

לא.

ברחוב יש קידום נוער.

קידום נוער נמצא ברחוב.

בבקשה.

ראשית, אני רוצה להתנצל בשם אריה קורת, מנהל האגף הבכיר לקליטה בקהילה, על כך שהוא נעדר מהישיבה. כידוע לכולכם, היום זה יום הסיגד של יוצאי אתיופיה, עולים יוצאי אתיופיה, והוא אחראי על הטקס בהשתתפות כ-10,000 עולים.

מבחינה מקצועית, כל מסגרת חינוכית שבאה לתת מענה לניצול שעות הפנאי, מבחינתנו, שעות הפנאי של בני נוער, היא חיובית. הפרויקט שהיינו מעורבים בו תקופה ארוכה, הוא מבחינתנו היה לנוער נורמטיבי שלומד ושמתגודד בלילה, וככזה יש לו פוטנציאל להיגרר להתנהגויות של סיכון.


כאמור, בתוך מגוון של פרויקטים שאנו מעורבים בהם לתת מענה הולם לשעות הפנאי כדי לא להגיע למצבים של סיכון בקרב נוער נורמטיבי, אנו רואים כל פרויקט כזה בחיוב.

תודה. בבקשה, מר נח גרינבוים.

אני רוצה לתקן כמה דעות לגבי קידום נוער. קידום נוער היום לא יושב רק בחדר. הוא גם יוצא החוצה, אבל אני מודה שלא מספיק. מצד שני, כשאלי פנה אליי בשעתו בבקשה לקחת את הפרויקט תחת חסותנו, והצעתי לו להכשיר את המדריכים.

וד"ר לנה גולדסמן היא חלק מכל ההכשרות.

אם שואלים איזה תפקיד טוב יכול להיות למדינה פה, זה להכשיר את המדריכים.


אני מאוד מעריך את עבודת האגודה וגם את העבודה בפרויקט. אני חושב שזה נחוץ, כי בתנאי החיים היום חשוב שיהיו מבוגרים משמעותיים מבוקר ועד לילה. אני חושב שגם המשרד היום, לפחות למיטב ידיעתי, הצוות האסטרטגי שהתכנס לפני שנה, אחד הרעיונות שמינהל חברה ונוער, משרד החינוך, שם על השולחן זה הרעיון של פעילות חינוכית מבוקר עד לילה בכל מיני מסגרות. למה הדברים לא מתחברים – קטונתי מלהגיד, אך זו בהחלט עמדה של המשרד היום. כלומר החינוך לא מסתיים בבית הספר, והשאלה מי ייתן אותו אחרי שעות בית הספר זו שאלה פתוחה, אך חשוב לי להביא את המסר שגם המדינה חושבת כך. יכול להיות שזה ייקח עוד שנה-שנתיים, אבל זה יקרה, כי זה צורך. יש תהליכים, אך זו העמדה. מינהל חברה ונוער, שזה הזרוע של החינוך החוץ בית ספרי, הלא פורמלי, בהחלט רואה את זה כעיקרון מנחה היום בעבודה שלו, וזה יקרה.

שאלת התקצוב זו שאלה אחרת, ואני לא חושב שזה המקום לדון, אך אסכם את האמירה שלי בזה שאגיד שזה פרויקט חשוב, זו אמירה חשובה, אך אני ממליץ גם לאגודה לחשוב על המשמעות שהיא מנסה לייצר באמצעות הפרויקט הזה. אני אישית קצת הלכתי לאיבוד בעניין הזה, וחשוב שאלי ייקח יוזמה ויכנס את האנשים כדי להבהיר מחדש את משמעות העניין, כי לדעתי, זה קצת התמסמס.

לכן אנו נמצאים פה היום. הכי חשוב לשמוע את האנשים ולראות מה קורה בשטח, אבל זה שאנחנו שומעים שהיום ישראל היא במקום השני בשתיית אלכוהול, זה חמור מאוד, עם כל הפרויקטים שאנו עושים ועם כל התקציבים שלא קיימים. בבקשה.

אתייחס לכך שהתחלנו מהגדרות, עד כמה הילדים האלה בסיכון ובאיזו רמת סיכון. אני חושבת שהנערים שאנו פוגשים אותם ברחוב, ומספיק לכם לצאת בסביבות 23:00 לרחוב, משהו שלא אנחנו ולא עובדי העירייה ונציגי המשרדים לא עושים בדרך כלל. אנו לא מסתובבים בלילות בחוץ.

אחת התובנות המרכזיות שלי, ואני עובדת סוציאלית במקצועי, שאנו מדברים על אוכלוסייה שקופה. היא נופלת בין הכיסאות כי היא לא נכנסת לשום הגדרה פורמלית שקיימת בשום משרד ממשלתי. הניסיון הראשון עכשיו נעשה במסגרת התוכנית הלאומית, תוכנית שמיד, להגדיר גם ניכור חברתי וגם סיטואציה רגשית שהם נמצאים בה כמרכיב סיכוני, אך לפי התוצאות, אנו רואים שבחלק מהישובים כן הצלחנו להגיע ולהכניס את האוכלוסייה הזו כאוכלוסייה שדורשת מענים מיוחדים, אך רוב הישובים מאוד רחוקים. אני חושבת שברמת היישום יש לעשות פה חשיבה מחדש ברמה של כל המשרדים, ולהבין שאנו מדברים על אוכלוסייה שדורשת מענים. זו דרישה מיידית. זה שיש הגדרה כזו או אחרת של סיכון, זה טוב ויפה, אבל הילדים האלה מחר, אני חושבת שאפילו היום, אבל מחר נראה אותם בחדשות, וכבר ראינו את המצבים האלה גם בראשון וגם באשקלון וברוב הישובים, והאנשים פה רואים את השטח, ואני מדריכה את המדריכים שלי, יועצת של תוכנית - אין שבוע אחד שאנו לא עושים פנייה מסודרת לאגף כזה או אחר, ובאמת אני מתייחסת למה שאתה אומר; בחלק גדול מהישובים כן פנינו לשירותי הרווחה, ואני כבר לא אומרת שלא מגיעים לשטח, כי אלה לא שעות עבודה של עובדי המדינה, ואני מבינה שיש, כנראה, רקע.

ברשויות המקומיות.

כן. עובדים סוציאליים לא יורדים לשטח, הם לא מכירים את הנערים, והשאלה הראשונה שהם שואלים אותי לפחות: יש לו בית? הוא חשוף לאלימות פיזית? הוא נרקומן? כמה פעמים בשבוע הוא שותה אלכוהול? אז הוא לא נכנס לקטגוריות האלה. אבל זה לא עושה את הילד הזה פחות בסיכון מאשר ילד אחר. מה שמבדיל בינו לבין ילד אחר שכבר שם זה הטווח, וטווח הזמן הזה הוא מאוד קצר, לפחות מההתרשמות שלי מהשטח.


לי חשוב שהילדים האלה, מאוכלוסייה שקופה יהפכו להיות לאוכלוסייה שיש לה הגדרה ברורה, והאוכלוסייה הזו תדרוש ברמת החוק התייחסות, כולל תקציבית. אנו מדברים פה הרבה על משאבים שלא קיימים. משאבים זה קודם כל תכנון. אי אפשר לתכנן תוכנית ממוקדת ולקשור שיתופי פעולה בשטח, אם אין לך תכנון לפחות לשנתיים שלוש. אתה לא יכול לבוא לראש העיר ולהגיד: יש לי בכיס מימון לחצי שנה, תן לי להפעיל. זה אחריות, וקודם כל כלפי אותם נערים. הם חשופים לכל כך הרבה כאב ואובדן, שאם גם אותו מבוגר, שאנו קוראים לו מבוגר משמעותי, יבגוד בהם, אין לנו מה לעשות בשטח.


ל"ציפורי לילה", לפחות בשבילי, זו לא תוכנית, זה מודל. הוא מתקיים שונה בכל ישוב וישוב. לכן גם יש לנו מורכבות מאוד מהותית בעניין של הכשרת המנחים, כי כל אחד מהם נמצא בישוב שונה עם אוכלוסייה שונה ועם שותפים שונים, אך אנו בונים את ההכשרה ואני מאמינה שנתמודד עם זה ברגע שנדע שיש המשך לתוכנית.


המודל של "ציפורי לילה" קיים בשעות שאף אחד לא נמצא בשטח, ואף אחד גם לא לוקח אחריות על אותם נערים קטינים בשטח.

מה התשובה שאת מקבלת כשאת באה לראש העיר, מנהל מחלקת הרווחה או החינוך, כשאת מציגה את המודל בשטח? שלא צריך לעשות את זה או אין כסף?

שלוש תשובות עיקריות; אל"ף, זה עניין של הגדרה - הילדים האלה לא בסיכון. בי"ת, זה לא מספיק סקסי. לא צריך לטפל בהם. אין התמונות, ואם כן, נתחיל לחשוב. דבר שני, זה משאבים. כל אחד מאתנו עכשיו בקיצוצים נוראיים, וזה לא בסדר עדיפויות. שוב - מאותו עניין של הגדרה שעדיין לא מוגדר. והעניין השלישי, כל אחד מגיע עם הסיפור שלו – העולים זה לא בעיה- -

אחת הסיבות שאין כאן היום הרבה חברי כנסת, אני יכול לתת ציטוט של אחד מחברי הכנסת שלא נמצא פה: הילדים האלה לא יבואו לבחירות, וגם לא הוריהם.

מיכאל אמר נכון. אנחנו צריכים לעבוד אתם מגן הילדים, אך אנחנו לא עובדים אתם, כי הם ילדים נורמטיביים, והכול בסדר, ואז כשאנו שומעים שאנו מס' 2 בארץ מבחינת שתייה, אנו אומרים: מה נעשה? נסביר, נגיע לכל בית ספר ונסביר. כלומר אנו מתחילים להסביר כשהוא כבר בקטגוריה הזו. ולזה לא צריכים להגיע. והיום יושבים פה גם משרד הרווחה ומשרד החינוך וגם ביטחון פנים. אנו צריכים להסביר את זה בגן, כשהילדים הם נורמטיביים.

אנו יצאנו מהנחה, שמי שצריך לעבוד עם הילדים זה יוצאי עדה. נערים אומרים במחקר: זה בכלל לא חשוב להם. מ-1 עד 10 זה 3. בנס ציונה יש מדריך שילדים מתים עליו, שהוא ממש לא יוצא עדה, ועובד אתם מצוין.

זה לא מדויק. ביקשנו מהנערים להעריך חשיבות של כל מיני תכונות ונתונים של אותו נותן שירות, והתברר שמוצא משותף לא היה בין הכי חשובים. הם העריכו יכולות אמפתיות של האדם ונתונים אישיים, תכונות אישיות. הם מספיק חכמים.

המועצה לשלום הילד, בבקשה.

קודם כל, יש דברים שלא עולים כסף, ואנו כעמותה שנמצאת בשטח יותר מעשרים שנה ועובדת עם קטגוריית ילדים במדינת ישראל, למדנו שקודם כל מה שקורה עם הילד זה כמובן צומח מהמצב בבית שלו, וכשפונים אליי ילדים או מישהו בשמם של הילדים שנמצאים בבעיה כלשהי, וכשאני בעקבות כך יוצרת קשר עם משרדי ממשלה, ולא משנה איזה משרד זה, דבר ראשון שאני שומעת: אין מה לעשות, אין משאבים, לא נכנס לקטגוריה, לא מתאים לנו המקרה, לא יכולים לעזור לך, ואני לפעמים מרגישה עצמי כדור שבועטים בו משער אחד לשער שני.


יש לי המון חברים שהם עובדים במערכת החינוך, וברובם עובדים בפנימיות במדינת ישראל, ואני עם השנים למדתי שאוכלוסיית ילדים שנמצאת בפנימיות במדינת ישראל זה אחוז מאוד גבוה של ילדים ממשפחות יוצאי עליות כאלו ואחרות. רוב הילדים האלה, כשהם מגיעים ליועצת, כשמספרים מה שקורה בבית זה עלילות ששום טלנובלה לא מתקרבת אליהם אפילו. לכל הילדים האלה בבית יש או אחים יותר קטנים, שלא נכנסים לאוכלוסיית הגיל להיות בפנימייה, או יותר גדולים, שכבר עברו את אוכלוסיית הגיל. ובבית אותו סיפור נמשך.


או שמדינת ישראל תדע להתעשת ולהעמיד פנים לאוכלוסיית ילדים שלה, ולא דווקא ילדים עולים. ילדים שנמצאים בבתים שקשה להורים שלהם ושאין להם יכולת או אין אפשרות לתת לילדים האלה ילדות נורמלית, יחס. כשאנו מדברים על הסקרים שעושה משרד החינוך, משרדי ממשלה, ואז מפרסמים שהורה ישראלי בממוצע נותן לילד שלו 20 דקות תשומת לב ביום, איזה ילדים ברחוב אנו מדברים?


כמובן, מאוד חשוב שבכל נקודת זמן, בכל נקודת סולם הידרדרות יהיה מבוגר שיושיט לילד יד. המודל של העמותה של אלי הוא מאוד חשוב כעוד פאזל בתוך התמונה בכללית, אך עד שהמדינה לא תיקח את נושא הילדים שלה, כי האוכלוסייה שתצביע בעוד 20 שנה לשנים הבאות, או כאוכלוסייה שגורמת להמון תסכול אצל אוכלוסייה בוגרת של הבוחרים, עד שהיא לא תיקח את נושא הילדים שלה לעדיפות הראשונה, אנו בבעיה, כי כל משרד הוא בנושא משלו, ולשלב ידיים רק דרך החקיקה. תודה.

תודה. הרשות הלאומית למלחמה בסמים, בבקשה.

קודם כל, יש פרויקט שאנו עובדים יחד עם אלי. יש לי בעיה עם הבלעדיות שאתם לוקחים על הרחוב. יש מדריכים של הרשות שעובדים במגזר חבר העמים וכן יוצאים לרחובות, ועובדים יחד. נכון, לא העמותה צריכה לעשות את זה. המדינה או X, Y, Z, אבל כן נעשית עבודה. אי אפשר לומר שרק העמותה מטפלת בילדים האלה. נכון, הפרויקט הוא בן שלוש שנים. יש מדריכים שיושבים בלילה בפארקים ואוספים את הילדים. יש התייחסות.


דבר שני, האם נשאלה שאלה, מה הרגשת הנערים להשתייכות לארץ? שאלה שאני צופה לעתיד, האם אנו רוצים להנציח את היבדלות הנערים, ורוצים לטפל בהם כנישה נפרדת או אנו רוצים להכין אותם למתישהו, לעוד עשרים שנה, שהם איכשהו יהיו בתוך האוכלוסייה?

מאוד בולט בשטח שרוב הנערים מדברים עברית. רוסית נכנסת שם- -

זה לא עניין של שפה אלא של איך האדם מרגיש בארץ.

בין שאלות המחקר היתה שאלה יותר כללית - איך הנערים תופשים את עצמם, את השתתפותם בפרויקט וכדומה. הוקדשה תשומת לב בראיונות, לדבר על הנושאים האלה.

באילו מסגרות נעשו הראיונות?

בפארקים, מועדונים. איפה שהם נצפים.

האם אתם יוצרים גם קשר עם הורי הילדים? כי מאחר שילד עובר שינוי, ואני גם עובדת סוציאלית במקצועי, משפחה כמערכת, אם לא להתייחס לילדים וגם להורים שלהם, זה יהיה קצת חסר- -

אל"ף, את מאוד צודקת. זה אחד המרכיבים שחסרים בפרויקט. מה שקורה היום באותם ישובים כמו מגדל העמק, ראשון, נהריה, יקנעם, שלפרויקט יש מקום, יש מועדון. המדריך חלק מהזמן נמצא, באים לשם הרבה הורים. בישובים שאין את זה, שכל עבודת המדריך היא בפארקים, שם יש מעט מאוד קשר עם ההורים.

אני מאוד מסכימה אתך. אנו יותר ויותר רואים את ההורים שמגיעים למרכזים, למועדונים שאנו נמצאים שם. עכשיו, לפני סמינר ההכשרה, אנו חושבים שחשוב מאוד לתת לזה התייחסות. יש קולות בעבודה שאומרים שאנו צריכים לעצור ולהבין מה תחום האחריות שלנו, כי פרויקט שהתחיל לפני שלוש שנים כניסיון להכיר את תופעת השוטטות ברחוב, ונחשפנו לקהלים מאוד גדולים, נמצא עכשיו בפאזה אחרת לחלוטין, ואנו יותר ויותר רואים עצמנו פותחים מועדונים, והמדריכים שלנו נכנסים לא רק לתפקידים כמדריכי רחוב אלא גם מדריכים שממלאים קבוצות של מנחה, ויותר ויותר מוצאים עצמנו בבתי ספר, בלדווח לפקידי סעד ולשירותי הרווחה- -

עד כמה המדריך מקבל הדרכה? או שהוא סטודנט שלא כל כך יודע, חוץ מלדבר אתם?

זה הכול עניין של כסף.

אם התופעה כל כך רחבה, אולי זה כסף, שתיים, אחד שמוכשר, עובד סוציאלי, שמודע לתהליכים גם יותר רחבים.

זה לא רק שאלה של כסף אלא גם שאלה של אחריות ישובית. יש ישובים שאנו עובדים בהם, והם פרטנר לכל דבר, ויש לנו איש קשר שהפונקציה שלנו זה לסייר ברחובות ולגייס את הנערים האלה ולהחזיר אותם חזרה לקהילה, כשכל העניין של טיפול זה באמת תפקיד של אותו איש קשר שנמצא בישובים. יש ישובים שהפונקציה של העיר שם לא נמצאת, וההכשרה נעשית שם באופן פרטני – לא מחכים לסמינר הדרכה, שהוא אחת לשלושה חודשים, אלא נותנים הדרכה צמודה לאותו מדריך, וגם מפקחים על זה שהקשר הזה יתבצע, ובצד השני יבינו את האחריות שעדיין מוטלת על המדינה ועל הרשות ולא על האגודה הישראלית, ולא צריך לשכוח את זה – אנו המגזר השלישי, אנו אגודה ציבורית שמנסה להוביל שינוי חברתי ולא לקחת על עצמנו את כל הפונקציות, שזה פונקציות של המדינה.

בנושא של עבודת רחוב, אנו לא המצאנו את המושג. קידום הנוער והרווחה המציאו את המושג הזה לפנינו. חוץ מזה, אתם לא היחידים שמסתובבים ברחוב. עמותת על"ם כבר 14 שנה- -

אמרתי את זה מההתחלה. גופים חברתיים כן קיימים שם, לא הממסד.

דבר שני, הצורך בעבודת רחוב חיונית וחשובה לכל בני הנוער, לא רק לעולים. כולנו יחד צריכים להתאגד, גם קידום הנוער וגם הרווחה וגם העמותות, לפנות למדינה. אני בטוחה שאם היו משאבים טובים גם לרווחה וגם לקידום נוער, היו עושים עבודת נוער רחוב מצוין. אני אומרת את זה, במקומות שאני שותפה לכל הגופים האלה שעושים עבודה משותפת.


שאלה למחקר – האם היתה שאלה, כמה מבני הנוער שנחקרו, שהופנו לשירותי הנוער למחרת, והאם יש מעקב? אני כאדם שמסתובב ברחוב בניידת, אם אני מטפלת בו בלילה, אם לא אפנה אותו לגוף המוסמך שמטפל, לא עשיתי כלום. וכמה ילדים שבמעקב נמצאים בפרויקט שלהם?

השאלה הזו לא נשאלה בגדר המחקר הזה, אך היתה שאלה כזו בהערכה שאלי הזכיר קודם.

כ-24 אחוז של בני נוער שמשתתפים בפרויקט, של בית ברל שעשו לנו, כ-24 אחוז של בני נוער שמשתתף בפרויקט מופנה לגופים שונים בקהילה. זה לא רק רווחה.

הזכרת כמה פעמים שלא רק העמותה נמצאת ברחוב. אני מדגיש – משרד הרווחה באמצעות הרשויות המקומיות מפעיל 360 עובדים ברחבי הארץ. זה אפילו לא חצי מהצרכים, אבל אי אפשר גם לבטל. הממסד באמצעות הרשויות המקומיות נמצא. לא מספיק. מעניין אותי לקבל מהעמותה את הרשויות הנוספות. לפחות שתי רשויות שהוזכרו פה - ראשון לציון, שיש שם יחידה מעולה לנוער וצעירים, ואני בטוח שהקשר שהוזכר פה, מנהלת היחידה היא עובדת חבורות רחוב לשעבר, אז היא בטח עם עיניים פקוחות לנושא, וגם במגדל העמק, שמנהל האגף לרווחה שם זה מומי בן-סימון, שהוא עובד חבורות רחוב ותיק. לפחות אני יכול להעיד על שתי רשויות שהוזכרו פה שאני בטוח שיש עבודה משותפת, אני מקווה גם טובה, והייתי רוצה ממי שמרכז את הנושא את האישורים הנוספים בהם מופעלת העמותה. אני בטוח שחלק עובדים וחלק אולי לא. אם אתם עובדים בתוך משהו שהוא לא בתוך 160 הרשויות של המשרד שמפעיל, ברור שזה לא, אבל משרד הרווחה, אני מוסיף גם את משרד החינוך, אני לא יודע בכמה רשויות הם עובדים – אני מאמין שיחד אנו מכסים את מרבית המדינה מבחינת עבודה. זה שחסר עוד, אפילו הרבה, אני עצמי צועק בכל פורום כלפי הגורמים שאחראיים עליי, שחסרים עובדים, אבל לא לחזור על הטענה שהממסד לא נמצא, היא לא נכונה.

הממסד לא נמצא, כי אנו עובדים עם נוער – 10-15 אחוז שמתגודד בקבוצות מוצא, נוער שלא מוכן לשתף פעולה עם גופים קהילתיים שקיימים בעיר. בראשון היא חלק מהפרויקט, אבל מרגע שהפרויקט התחיל לפני שנתיים כמעט, הם איתרו כמעט 1,700 בני נוער שלגילה לא היה מושג עליהם, כי מדובר על בני נוער שמסיבות שונות מתגודד בקבוצות מוצא, ועובדים שבאים לכלל בני נוער מסיבות אולי נכונות, לא באים במיוחד לקבוצה הזו. לכן כשאני אומר שהמדינה לא נמצאת, היא לא נמצאת אצל אותו נוער מתגודד. במשרד הרווחה, למשל, לא שמעתי על עובדי נוער עולה שנמצאים בשטח, ברחובות, ויכול להיות שיש מקום לזה.

המשרד לביטחון פנים, בבקשה.

אנו מברכים על הפרויקט, הוא עונה על צרכים של אוכלוסייה שהחבר'ה שלנו, בלשי הנוער וחוקרי הנוער, נפגשים אתם בשטח בשעות הלילה. זה קורה בכל מקום, בכל ישוב, לא מדובר רק בנוער עולה. גם נוער ותיק משוטט בשעות הלילה, ואז הפיתויים הם גדולים.


לגבי מעורבות בני הנוער העולה בפשיעת הנוער, הם די שומרים על יציבות לאורך שנים, כי חלקם בפשיעה גבוה יחסית לחלקם באוכלוסייה, וכמעט בכל העברות.


אלי ציין שעובדים גם עם המשטרה, אך זה כנראה משהו נקודתי ופרטני ולא ממוסד ברמה הארצית.

יש לנו בשבוע הבא ישיבה אצלכם.

נכון. יש חשיבות מאוד גדולה לאדם שמסתובב עם הנערים האלה ברחובות. לנו זה מאוד חשוב, כי אם המדריך שומע שהנער הזה עכשיו שותה אלכוהול אבל לפני יומיים הוא הסתובב עם סכין או מישהו פגע בו, אותו מדריך צריך לדעת מה לעשות. אנשים שאין להם הכשרה או לא מכירים את הצד החוקי, מספיק המידע הזה, הוא לא צריך לראות בעין עברה, אבל המידע שהוא מקבל הוא עצום, והוא חייב לתת את המענה הנכון והמהיר. במקרים מסוימים – מאוד מהיר. יש לנו קשר עם אנשי קידום נוער, זה קצת יותר ממוסד מאשר הפעילויות המקומיות שעושות עמותות שהן חשובות לאין ערוך, כי יש צורך. אנשי השטח של אלי שעובדים ברשויות המקומיות אומרים שיש צורך וביקוש, אז אין ספק. כן חשוב לנו, לא אחת מבוצעת עברה, ואני זורקת את זה לאוויר, כדי שלא יקרה מצב שאנו כמשטרה נזמין את המדריך שלכם על זה שידע על עברה פלילית ולא ידע מה לעשות אתה, כי לו עלול להיפתח תיק על אי דיווח. לכן, גם כדי להגן עליהם מבחינת הכשרה, אותם אנשים שמסתובבים עם הנערים האלה לא צריכים להיות רק אנשי בר שיח. אם הכנסתם אותם לפרויקט, תנו להם את ההכשרה והידע המקצועי שהם זקוקים לו.

איך תוכלו לסייע למדריכים האלה לקבל את ההדרכה הנכונה?

כמו שאנו מסייעים במסגרות אחרות לא אחת, שכשמקיימים הכשרות מקצועיות לפורומים כאלה, הם מלוות באיש שלנו שמרצה ומלמד. יש לנו נוהל שנכתב גם עם המדריכים של עמותת על"ם וגם עם החבר'ה של קידום נוער שמסדיר מה מותר לאותו איש רחוב לדעת, כי מצד אחד המדריך מתערה עם הנערים ורוכש את אמונם, ומצד שני הוא צריך לדווח על משהו שהם עשו. כדי לשמור על זה, גם יש נוהל משטרתי שמנחה את יחידות הנוער, את השוטרים, מה עושים במצבים האלה, וגם בעניין ההכשרות אנו מסבירים להם מה מותר ומה אסור. לכן זה צריך להיות ברמה הארצית ולא להישמר ברמה הנקודתית. לא מוסדר.

בבקשה.

קודם כל, אני מברך אותך על שיזמת את הדיון הזה, כי זה סוג הדיונים שאנו בארץ לא כל כך מורגלים לו, לצערנו, כי אצלנו עד שלא מגיעים לצרות, לא מקיימים דיונים. אם הזכרת את האלכוהול והאלימות שבחודשים האחרונים עלתה לשטח, כולם צועקים, איך פותרים? ואי אפשר תמיד לפתור אחרי שהבעיה כבר התפרצה. הרבה יותר קשה לפתור מאשר עושים הכנות או מניעה. ואני רואה במודל הזה שמוצג פה לפנינו, הקשבנו לזה גם בשנה שעברה בדיווח לוועדה, זה מודל חיובי ביותר שמטפל גם באוכלוסייה מאוד רגישה, הנוער, גם באוכלוסייה פוטנציאלית, הם עדיין נקראים שקופים, אבל הם בהחלט בסיכון גבוה להידרדרות, ואם אנו מציגים פה מודל – תמיד אפשר לשפר אותו, אבל אם לא נשים אותו בפנינו כמניעה, אנו עלולים לראות את הילדים האלה במשטרה, בביטחון פנים, ושם העלות הרבה יותר גדולה והצרות הרבה יותר גדולות.


שעות הפנאי והבילוי של הנוער היום, אתה לא יכול לנתק אותם מהשעות האלה, וצריך למצוא להם המסגרות, כמה שיותר. אני לא רוצה שרק העמותה תיקח את זה על עצמה. העמותה צריכה לקבל גיבוי מלא גם מהרשות וגם ממשרדי ממשלה שנוגעים בדבר, ולא רק לדון בזה דיון תיאורטי אלא לשים אצבע, איפה יש לכם בעיה מול הרשויות, כמו הרבה שגם עוזרים בשטח. אני לא אומר שאתם הבלעדיים, אבל להצביע איפה יש בעיה תקציבית, ואת היציבות התקציבית צריך ליצור לכם. אחרת אפשר להישבר – עוד שנה ועוד שנה מושכים, ואז אין כסף, מפסיקים לעבוד.

תודה.

אני מאוד שמח לשמוע מה ששמעתי. שמעתי שכולם מודעים לבעיה ומכירים בכך שיש הידרדרות. יש ילדים בגיל 14 שהולכים ברחוב חמש פעמים בלילה באמצע השבוע – ילד עד שיהיה בן 17, 18, הוא יהיה בבעיה. אז מצאנו את ציר הבעיה – ילדים בני 14, 15 שמסתובבים כל לילה שצריכים מבוגר שיהיה אתם. זה שיש מספר עמותות שמטפלות בזה, זה צריכים לייחד. עכשיו יש מחקר שמראה, יש ניסיון של כל אחד וההיגיון, שהנה יש הידרדרות. מניעה יותר טובה מטיפול אחר כך. אנו מנסים לגייס כמה שאנו יכולים כסף לתמוך בפרויקט. הפרויקט הזה צריך להגיע לכל עיר ועיר. אנו צריכים לדאוג שכל עיר ועיר, שצריך להיות חמש פעמים בלילה באמצע השבוע לפחות, שיהיה מבוגר בכל אזור שילדים מתרכזים בלילה. או דובר רוסית או עברית, לא משנה, שתהיה ההכשרה שצריכים, שכל האגודות שעובדות בעניין וכל אנשי הצוות המקצועיים שיש להם מה לעשות, לתת את ההכשרה, לבנות את התוכנית בינינו.

תודה.

אני מרכז נושא חבר העמים במשרד לביטחון פנים. המקום של המדינה קיים בעבודת רחוב. בעמותת על"ם משרד הקליטה, למשל, מממן שני רכזים בכל מקום, שהם גם בנושא חבר העמים וגם בנושא עולי אתיופיה. יכול להיות שלא ישירות, אבל בדרך עקיפה המדינה שם.


עמותת על"ם, למשל, בגלל שהם כאן, יש לה מערך הכשרות מעולה שנעשה שנים רבות גם בתחום מניעה בתוכניות לעולים. זה חשוב, ולדעתי, זה יכול לתת לכם המון.


תוכנית שמיד, נכון להיום, שקיימת, חשוב שתכניסו לספר הפרויקטים את הפרויקט שלכם. או דיברת, למשל, על אגף קליטה ברשות העירונית. בספר רשום בפירוש שאגף קליטה יכול לתת כספים לפרויקטים דומים לאלו למניעה בקרב בני נוער עולה. חשוב שתבדקו את העניין. בספר הכללים, נוהל של קליטה אגף בקהילה- -

אתה מודע לקיצוץ של 200 מיליון שקל במשרד הקליטה? מאיפה ניתן כסף? קיבלנו 15 אלף שקל לשנתיים לחינוך הלא פורמלי. מאיפה נממן את זה?

מתוך העיר שהייתי שם וקצת קראתי בספרים, כן ראיתי מאיפה אפשר להשיג. צריכים לדבר גם עם אגפים נוספים, שיש אפשרות לעבוד בשטח. ועוד פן חשוב עבורי – של רב-תרבותי. בנוער חמה יש המון קהילות, ואם הצעירים שהולכים לעבוד עם הנערים האלה לא מכירים בנקודות החשובות, אלא אפילו להפך, גדלו לדעות קדומות שקיימות בארץ, זה יכול להיות לא עזרה אלא בעצם בעייתיות. תודה.

תודה.

קוראים לי דימה, אני נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית. אני תושב נתניה. התבקשתי ובאתי לפה כדי להביע את קולי כאותו נער - כל הוועדה מדברת על נערים בגיל שלי, ואני באתי כדי לומר לכם איך אני רואה את המצב. אני עליתי ארצה בגיל 7. כמו כל משפחה של עולים, גם במשפחה שלי היו וקיימות בעיות כאלה ואחרות, בעיות קליטה, אבל אני חושב שהבעיה הרבה יותר עמוקה וחמורה מזה, כי אני יודע מה החברים שלי לומדים. אני הרבה פעמים שומע משפטים כמו: מה זה המדינה הזו? אני לא מרגיש שייך, וזה לא בעיה של שפה. הם יודעים את השפה מעולה, אך לא מרגישים שייכים. לכן זה מוביל למקרי אלימות ולשימוש באלכוהול ובסמים. האנשים שפה יודעים מה הולך ברחוב.


אני חייב לספר איך אני יצאתי מהעניין הזה. אני מתנדב. אני עדיין עולה חדש, והרבה פעמים חושבים שאולי אני כן אמור להרגיש לא שייך. אני מרגיש שייך למדינה, כי אני מתנדב. אני מרגיש מעורב. במסגרת הפרויקטים שאנו עושים, שאתם עושים, צריך לא רק לתת לאותם בני נוער, אלא לתת להם לתת. כלומר אם בני נוער בגילי יתנדבו, הם ירגישו מעורבות למדינה. זה ירחיק אותם מאלימות ומשימוש באלכוהול.

20 אחוז מתלמידי כיתה ו' אמרו שהשתכרו לפחות פעם אחת בחיים שלהם, והם שותים פעם בשבוע באופן קבוע. אני חושב שהנתון הזה אומר שצריך לטפל בבעיה של האלכוהול ולחנך את הילדים נגד האלכוהול כבר מכיתה א', כלומר לומר לבני נוער בגילי : זה עושה מחלות לב, מחלות כבד - זה לא עוזר. אם נבוא לתלמידים בכיתות א', ב', ג' ונגיד למה גורם אלכוהול, אז הם אולי לא ישתמשו בזה.

תודה. זה סיום מדהים ונהדר, ואנו מאוד מודים לדימה שהגעת לפה.


אנו מסיימים. הוועדה מברכת את הפרויקט "ציפורי הלילה" ושמחה לשמוע עליו, המטפל בנוער העולה המשוטט ברחוב.


הוועדה קוראת למשרדי הרווחה, חינוך, הקליטה, בשיתוף עם הסוכנות היהודית לעשות חשיבה מחודשת כדי להקצות תקציב לפרויקט הזה בכל רחבי הארץ.


הוועדה קוראת למשרדי החינוך, רווחה, למשרד לביטחון פנים עם עמותת על"ם, שיש להם ניסיון רב, להכשיר את מדריכי פרויקט "ציפורי לילה".


הוועדה ממתינה לעדכון על הקצאת תקציב משותף לפרויקט הזה בתוך חודשיים.


תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:50.