PAGE
25
הוועדה לזכויות הילד

17.11.2009


הכנסת השמונה עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 24
מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, ל' בחשוון התש"ע (17 בנובמבר 2009), שעה 12:00

ילדים פחדים ומדיה – תוכניות אקטואליה לילדים.

הישיבה התקיימה במסגרת כנס ישראל-שדרות לחברה

חברי הוועדה: דני דנון – היו"ר

אורי אורבך

אלוף (מיל) עוזי דיין, נשיא כנס שדרות

פרופ' זאב צחור, נשיא מכללת ספיר

דורית באלי, מפקחת על לימודי תקשורת, משרד החינוך

מנשה סמירה, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

לי גת, דוברת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

דניאלה גרדוש, מנהלת מחלקת ילדים ונוער, ערוץ 1

עו"ד לימור בן שושן, המחלקה המשפטית, רשות השידור

צילה אילן, מנהלת מחלקת הנוער, קול ישראל

נעה אלפמט-לפלר, מנהל מחלקה ופיתוח וראש מטה, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

ד"ר יובל גוז'נסקי, ראש מסלול עיתונות וטלוויזיה, המכללה האקדמית ספיר

ולריה מטיחס, מנהלת השירות הפסיכולוגי חינוכי, שדרות

רחל סעדה

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ
ילדים פחדים ומדיה – תוכניות אקטואליה לילדים.

צהרים טובים. אני מתכבד לפתוח פעם ראשונה מבחינתי כיושב ראש הוועדה את ישיבת הוועדה בכנס שדרות. אני לא יודע אם אנחנו יושבים במקלט בגלל נושא הדיון. הנושא בו אנחנו דנים הוא ילדים, פחדים ומדיה, נושא שרלוונטי וקשור מאוד לפעילות. בדרך כלל אנחנו נפגשים בכנסת בדיוני הוועדה לזכויות הילד ואכן זכויות הילד הן קודם כל לראות, לדעת ולשמוע. את זה אנחנו מעודדים בכל מקום אפשרי, נותנים לילדים את הזכות ומעודדים אותם לקבל יותר ויותר אינפורמציה. בהליך של המידע החופשי יש גם בעייתיות, יש סכנות, יש בעיות ועל זה אנחנו נדון היום בישיבת הוועדה.


נמצאים אתנו האנשים שעוסקים ביום יום בצד השני, גם מחוקקים אבל גם בפועל אחראים על השידורים. בעידן האינטרנט הכוח של עורך או של מגיש הוא הרבה יותר חזק מאשר של הרבה אנשים שיושבים ומדברים בצד האקדמי.


לפני שניגע בנושא הדיון ונפתח אותו, אני מבקש מעוזי דיין, נשיא הכנס, לשאת דברי ברכה לחברים.

ברוכים הבאים. נמצא אתנו גם זאב צחור, נשיא מכללת ספיר. כשהקמנו ביחד את הכנס הזה לפני שש שנים היו לנו שתי מטרות ששתיהן קשורות מאוד להגעה שלכם כאשר האחת היא שהגיע הזמן שמדינת ישראל לא תעסוק כל הזמן רק בנושאי ביטחון ובנושאים לאומיים, חשובים ככל שיהיו, וכי צריך לעסוק גם בנושאים חברתיים כלכליים. אני אומר את זה אפילו על רקע שבוע כזה. בסופו של דבר קראנו לזה להניף את שני הדגלים, את הדגל החברתי, לגובה – לא יותר אבל לא פחות – מהדגל של הביטחון הלאומי. המטרה השנייה הייתה לקחת ולהוציא את הדיון הציבורי ממשולש הברזל שנקרא לו לצורך ענייננו קיסריה, הרצליה, תל אביב. המקומות המהודרים אליהם באים אנשים רציניים, והם באמת רציניים, מסוננים היטב, מדברים ברצינות, לרוב אלה גם אותם אנשים ואותם מקומות, כאשר הציבור הישראלי לא מגיע למקומות כאלה. מסיבות שונות הוא לא מגיע וגם לא כל כך נותנים לו.


אני אתן דוגמה מהשבוע כי זה מאוד בולט. התכנס פורום מכובד לכשעצמו, פורום סבן בירושלים. מי יכול היה לבוא לכינוס הזה? אפילו היו אנשים מהתקשורת שבאו ואמרו שלא נתנו להם להיכנס. הכנס הזה מצליח לייצר דיבורים למשך כל השבוע של אנשים שאם תשאלו אותי הם מסבירים את כישלונותיהם מפעם, וגם נותנים לנו עצות לגבי מה אנחנו צריכים לעשות ומה אנחנו לא צריכים לעשות. אני אומר לכם שלא יצא מכל הדיבורים האלה כלום וזה לא שהנושא הוא לא חשוב, אלא הנושא הוא כן חשוב, אבל כלום לא יצא. לרוב הישראלים הדברים שנדונים בוועדה כאן חשובים פי עשר יותר מכל הנושאים הרמים האלה שתמיד מדברים בהם והם תופסים את הכותרות אבל בסוף האדם שואל מה זה עושה למשפחה שלו והתשובה היא: כלום, שום דבר. הכותרת היום, תהיה כותרת מחר.


כיוון שאנחנו רוצים להיות מעשיים ולא רק לדון בדברים ולא רק לדבר, אנחנו רוצים להיות תוצאתיים ואפקטיביים, אחת הדרכים והיא מבשילה השנה כאשר חמש ועדות של הכנסת יורדות לכאן ודנות בנושא שהוועדה קובעת. חברי הכנסת הם לא ת"פ כנס שדרות אלא הדברים מוכרעים בכנסת, גם אם ועדת הכנסת באה לכאן כי עדיין היא ועדה של הכנסת ולא ועדה של כנס שדרות אבל זה יוצר גם את החיבור עם המקום ועם האנשים. בסופו של דבר זה גם משפיע על הנושאים וזה בעיקר מאפשר המשכיות כך שהנושאים שעולים כדין ועדה או כדין נושאים כאלה, עושים אחריהם מעקב והם מגיעים לפרקם ומבשילים.


הבוקר התחלנו עם 1,400 אנשים ויש לנו בעיה להכיל את כל האנשים שמגיעים. הוועדות יושבות כאן משום שאתם עבדים של קציני הביטחון למיניהם והם אמרו שאי אפשר לשבת במקום אחר אלא צריך לשבת במקום מוגן. אמנם אין מיזוג אוויר, אבל ההגעה שלכם לכאן היא משב רוח מרענן. אנחנו נמשיך במסורת הזאת, נמשיך להזמין ולהיות בית פתוח וגם נמשיך ונדון אחר כך כדי לראות שהדברים שאנחנו רוצים בהם אכן יתממשו.


יש לי בקשה אחת ואני לא יודע אם היא פוליטית או לא. אנחנו מציינים היום בערב 60 שנים לעיירות הפיתוח. אני אומר לכם את הדברים מי שלא גדל בעיירת פיתוח – גדלתי במושב קטין בשם היוגב בעמק יזרעאל, אבל אני מכיר את ההוויה הזאת כי מהצד השני של היוגב הייתה מעברה בשם מנסי ואני זוכר עד היום את כל האנשים שם. אני אומר לכם שיש כאן עוול היסטורי. יש כאן כביש שעובר בין ספיר ושער הנגב והמפעלים לבין שדרות אנשים אומרים שמצד אחד של הכביש זאת ארץ ישראל החלוצית, מלח הארץ, אלה שהקימו את המדינה, ומצד שני ארץ ישראל השנייה. עד היום כך קוראים לזה. למה?


לא מעניין אותי העוול ההיסטורי, חשוב ככל שיהיה, אלא בעניין הזה אני רוצה להיות מעשי. אנחנו מציינים את זה היום ובאים עם דרישה ואני מבקש את תמיכתם בה והיא שביום העצמאות השנה זה יהיה הנושא ואת המשואות בהר הרצל ידליקו אנשי עיירות הפיתוח. זה דבר שמגיע להם לא פחות מאשר מגיע לאנשי תל אביב. זה יותר אקט פורמלי ותודעתי, אבל הוא מוביל אחר כך לדברים. אני מבקש מכל מי שנמצא כאן, בעיקר מכם, את תמיכתכם. זה עבר לוועדת טקסים וסמלים בראשות שר התיירות והיא תדון בזה בקרוב. אנחנו העברנו דרישה והערב בטקס הפתיחה, בערב הפתיחה, זה יהיה הנושא המרכזי.


ברוכים תהיו. הנושא הוא חשוב, הפעולה שלכם חשובה, הוועדה חשובה, הילדים הם אחד משני הציבורים הכי מדוכאים ומופלים לרעה בישראל. דיברתי קודם עם צעירים ואתם יודעים מה חציון הגילאים בישראל? מה הגיל מתחתיו יש 50 אחוזים מהאוכלוסייה ומעליו 50 אחוזים מהאוכלוסייה?

26.

פעם ראשונה מישהו מתקרב למספר הנכון. הם אמרו 45-50, אבל החציון הגילי בישראל הוא 27 וחצי. זה אומר שגיל 50 אחוזים מהאוכלוסייה שלנו היא פחות מ-27 שנים. מי סופר אותם? אפילו הם לא סופרים את עצמם ברצינות.


לכן תודה על עצם ההגעה וברוכים תהיו.

תודה רבה. אני רוצה לפתוח את הדיון. גם בכנסת הדיונים פתוחים ומי שרוצה לדבר, יוכל לעשות זאת.


אני אפתח ואספר מה קרה לי הבוקר. הייתי צריך לצאת מהבית מוקדם בבוקרא, הייתי בסיור בניצן עם חבר הכנסת אורי אורבך, אבל לפני צאתי לבן שלי שהוא בן 8 היו עשר דקות פנויות והוא רצה לפתוח את הטלוויזיה. אני יודע שבשעה 7:30 בבוקר משודר מבזק החדשות ואני לא יודע מה הוא עומד לראות באותו מבזק. לכן שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה לראות עכשיו חדשות ואולי כדאי שנעשה משהו אחר, ואכן ניצלנו את חמש הדקות למשהו אחר. קיימת ההתלבטות היום יומית כאשר הכל פתוח, האינטרנט והטלוויזיה, אבל רוב השידורים בטלוויזיה ובאינטרנט מיועדים למבוגרים. אני ארצה לשמוע מהאנשים שמצויים בתחום סקירה האומרת מה מיועד היום לילדים, ואני יודע שיש שידורים שמיועדים לילדים, אבל השאלה אם מבחינה מערכתית יש התייחסות לתוכניות לילדים ולממשקים שנוגעים בילדים.


הדבר השני שהוא גם קשור לפחדים זה שיש הרבה מאוד תוכניות שלא מיועדות לילדים אבל הילדים צופים בהן אם נרצה או לא נרצה. אני רוצה לגעת בהתמודדות שלנו כחברה בתכנים שילדינו רואים גם כאשר הם לא מיועדים להם. בוועדה הזו כבר דנו פעמים רבות בכל נושא הפרומואים, ודרך אגב, יש גם פרומואים לחדשות והם משודרים בשעות מוקדמות וכאשר ילד רואה מבזק בשעה 5 או 6, והוא רואה דברים שהוא לא צריך לראות, אנחנו צריכים להתמודד עם זה.


אני רוצה לבקש קודם כל מיובל גוז'נסקי – שלאמך יש מניות יסוד בוועדה לזכויות הילד, אבל לא בגלל זה אתה נמצא כאן היום – להתייחס לנושא. תציג את עצמך ותן לנו בבקשה תמונה קצרה על המצב הנוהג היום.

שלום לכולם. שמי יובל גוז'נסקי ואני ראש מסלול עיתונות וטלוויזיה במכללת ספיר. אני חושב שאנחנו צריכים לזכור קודם כל שילדים זכאים לקבל מידע בדיוק כמו כל אזרח במדינת ישראל. דיבר קודם עוזי דיין על החציון. כמו כל אזרח במדינת ישראל מגיע לילדים לקבל את המידע ובעיניי זאת נקודת המוצא החשובה שצריך לצאת ממנה.


השיח שמדבר על פחד וחשש מחשיפה הוא שיח מסוג שבעיניי הוא לוקה בחסר. הוא לוקה בחסר מאחר שהשיח הנכון הוא להקנות כלים לילדים כדי שידעו להתמודד עם חדשות כי אין מה לעשות, אם יש אירועים, הילדים ישמעו עליהם. השאלה אם אנחנו מאפשרים להם מהדורת חדשות משל עצמם שיכולה לספר את זה בגובה העיניים, בכלים שמתאימים לילדים, או שאנחנו משאירים את זה לרמה שהיא רמה של צפייה שהיא לא תמיד מתאימה להם.


בעידן הרב ערוצי, ילדים נחשפים למדיות ואין כמעט יכולת להגביל את החשיפה שלהם למדיה. מה שהם החמיצו אתמול בטלוויזיה, הם קולטים היום באינטרנט, ואם לא, אז ב-VOD, ואם לא, אז בסלולר. היכולת להגביל את זה היא מאוד מאוד קטנה.


אני חושב שהמהלך החשוב והמרכזי שאנחנו צריכים לעודד כחברה הוא לעודד אותם לדעת לצרוך את החדשות, לדעת להכיל אותם, ללמוד איך קוראים חדשות, איך רואים חדשות, וכאן בעיניי נכנסים שני המסרים החשובים כאשר האחד הוא משרד החינוך. מסתבר שמשרד החינוך מלמד תקשורת רק מגיל תיכון, מכיתה י' והלאה. זאת אומרת, כל החינוך שהיה בבית הספר היסודי בנושא של חינוך לצפייה ולייצור של חדשות, כל הדבר הזה לא קיים יותר במערכת החינוך. אנחנו מדברים על גופים שמפיקים חדשות - ויש את זה גם בטלוויזיה, בערוץ הראשון ובערוץ הילדים, שם משודרות חדשות 5:30 כאשר הערוץ הראשון משדר כל יום בשעה 4:00 מהדורה לילדים, ובאינטרנט אפשר למצוא אתר סנונית של האוניברסיטה העברית והוא אתר של חדשות לילדים.

גם אנחנו משדרים באתר הזה.

אבל השידור העיקרי שלכם הוא השידור החי בטלוויזיה. אני מדבר על אתר של עמותת סנונית והוא נקרא גלים. מי שמפעיל אותו, זאת עמותת סנונית של האוניברסיטה העברית.


בעיניי חשובה זכות נוספת של ילדים שקשורה לאמנה לזכויות הילד וזאת הזכות של הילדים להשתתפות. הזכות להשתתפות אומרת שהם גם צריכים להיות לא רק שותפים פסיביים כמו המבוגרים שצופים בחדשות אלא הם גם יהיו שותפים בעשייה של החדשות. כאן נכנסת השאלה שכאשר מדברים עם אנשים שמייצרים חדשות לילדים, אומרים שהילדים לא יודעים. כדי למצוא ילד אחד או שניים בתוך מדינת ישראל, אני צריך להכשיר אותם וללמד אותם. כאן לטעמי נכנס משרד החינוך. משרד החינוך היה יכול בתוך מערכת החינוך, בכיתות ה', ו' ו-ז', כאשר הילדים כבר יודעים לכתוב, ללמד שיעורים על עיתונות, על איך קוראים עיתונות, להתחיל את הבוקר בקריאת עיתון, ואז אתה נותן לילד כלים להתמודד. הילדים שלי פותחים את הבוקר בקריאת עיתון הבוקר שמגיע הביתה. הם יושבים על הרצפה ומדפדפים בו ואני לא יכול למנוע את זה מהם. אני יכול לתת להם אולי כלים איך להתמודד, להרגיע חששות, כן להימנע מפחדים.


אם כן, בעיניי אלה הן שתי הנקודות: האחת, משרד החינוך, להחזיר את ההוראה של התקשורת והעיתונות למערכת החינוך בגיל בית הספר היסודי, והשנייה, לנסות לעודד יצירה של מהדורות חדשות מיוחדות לילדים.

לערוך 10 אין תוכנית כזאת?

המהדורה שמשודרת בערוץ הילדים ביום חמישי בשעה 5:30 והיא נקראת חדשות 5:30, מגיש אותה גיא זוהר אבל ערוץ 10 הוא בעצם הגוף המפיק וערוץ הילדים הוא הערוץ המשדר. הם משדרים את זה בשידור חוזר ביום שבת בשעה 10 בבוקר, אז כמובן זה פחות רלוונטי לשומרי שבת למשל.

זאת מהדורה שבועית?

מהדורה שבועית.

לערוץ הילדים אין חדשות יומיות אלא פעם בשבוע.

נכון.

מה קורה בערוץ הראשון?

יומית. ביום חמישי משודר סיכום.

ארבע מהדורות ומהדורת סיכום השבוע.

שאר ערוצי הילדים לא משדרים.

מה לגבי אתר האינטרנט?

באתר האינטרנט, אני יודע רק על האתר הזה של גלים.

בכל אתרי החדשות, אין אתר לילדים?

אין. כאן אם נותנים את אותו סיפור, בכלים, בצורה של הגשה מיוחדת לילדים, כמובן שאנחנו מחנכים את האזרח לכך שהוא יודע לקרוא חדשות. אזרח שמעורב, כאשר הוא יגיע לגיל 18 ויצטרך להצביע, גם יהיה מעורב בחדשות וידע מה קורה במדינת ישראל, כך שכמובן הוא יהיה אזרח שידע לקרוא חדשות כי הוא קיבל את הכלים שאומרים לו איך קוראים חדשות ואיך מתייחסים אליהן.

תגדיר ילדים.

אני מדבר על ילדי בית הספר היסודי.

מה קורה בעולם בנושא הזה?

ל-BBC
יש מהדורה נפלאה כבר מזה שנים.

יומית?

יומית.

יש עשרים מדינות. לפני שנה עשיתי כנס בינלאומי ולכן אני יודעת שיש עשרים מדינות שמחוברות לאיגוד השידור האירופאי, שאלה ערוצים ציבוריים. המדינות הן מירדן, דרך תורכיה, דרך הולנד, שוודיה, גרמניה, שיש להן תוכניות חדשות לילדים. בחלק מהמקומות התוכניות משודרות פעם בשבוע ובחלק מהמקומות התוכניות הן יומיות. אנחנו עושים אתם חילופים. אנחנו בתוך המהדורות שלנו מכניסים אייטמים של מהדורות החדשות של הילדים מהעולם ונותנים להם אייטמים שלנו. הדבר הזה מאוד מפותח.

זה מאפשר לכם להביא סיפורים של ילדים מהעולם.

זה יפה כי אנחנו מביאים סיפורים של ילדים מהעולם.

יובל, סיימת?

כן.

תודה. מנשה, אתה יכול להתייחס לקטע המסחרי. ידעתי שהוא דל, אבל לא ידעתי שהוא עד כדי כך דל.

אני אתייחס, אבל תוך כדי הדברים התלבטתי כי אנחנו הכנו מצגת של עשר דקות לדיון בו אני משתתף לאחר מכן ואני חושב שהוא יכול להעשיר את הדיון הזה. אם תרצה, נוכל להציג את המצגת שמציגה קצת נתונים על הרגלי הצפייה של ילדים, על מה קורה בצפייה במהדורות חדשות, וגם על כיווני פעולה כי בחלק מהדברים יש לנו לספר על יוזמה מאוד מבורכת שמתרחשת ונותנת מענה לחלק מהדברים שהעלה יובל בעניין של שיתוף הפעולה עם משרד החינוך.

אפשר. כן.

אני אנסה לתמצת ונרחיב בדיון הבא. כאן אומר רק את הדברים החשובים. לפני שנראה את המצגת עם הנתונים ולאחר מכן את הנושאים המורכבים יותר, אני רוצה להעיר הערה לדבריו של יובל. השיטה או הגישה – אני יודע שאולי הוא עומד לחקור אותה ולטפל בה במסגרת עבודת הדוקטורט שלו – שאומרת לחשוף את הילדים לחדשות, זה כבר יעשה את העבודה, זאת גישה קצת לא מספקת. אנחנו כבר בעידן שצריכים להיות מודעים לכמה דברים שמתרחשים וקורים, ולכן כדאי שנהיה מאוד אחראיים גם באופן החשיפה.


אני אומר את זה בצורה הכי בוטה. מהדורת החדשות היום, אם אתם שואלים אותי, היא מהדורה שצריך לתת עליה סיווג וסימון. יש אייטמים שאולי ראוי שילדים לא יצפו בהם.

לכן צריך מהדורת חדשות מיוחדת.

לכן זה סותר לכאורה את הגישה שאומרת שיצפו בחדשות. דרך אגב, לא אמרתי אבל בעברי הייתי מנהל בית ספר תיכון במשך כשש שנים, בית ספר תיכון אזורי באר-טוביה, כך שעסקתי הרבה גם עם נוער וילדים.


אם כן, מהדורת חדשות, אייטמים, עיתונות, יש דברים שהיינו צריכים או רוצים באיזשהו אופן לתווך בהעברתם אל הילדים. האם הפתרון הוא רק מהדורת חדשות מיוחדת לילדים? מעין, סליחה על הביטוי, גטו לילדים בשעה מסוימת? ונראה תכף את הנתונים ואת אחוזי הצפייה. אנחנו נראה שזה מאוד נחמד, זה מרגיע את המצפון, אנחנו מאוד מתרשמים ואני חושב שנעשית עבודה מצוינת, ומהדורת החדשות של הערוץ הראשון, אני חושב שהיא טובה מאוד, אבל לצערי הרב הרגלי הצפייה, נתוני הצפייה מלמדים אותנו שכנראה – גם של חדשות 10 – שזה לא יהיה הפתרון. זה בסדר, אנחנו הגדולים נרגיש טוב כי עשינו מהדורה. דרך אגב, מהדורות יפות, אמרתי קודם בהלצה שהמבגרים יכולים לראות את המהדורות וליהנות מהן לא פחות כי זה מסביר יפה מאוד את מה שקורה וזה גם נותן מושגי יסוד על הדברים שמתרחשים מעבר לאייטמים החדשותיים.

מבוגרים אוהבים לצפות בהן.

נכון. זה לגבי מהדורות החדשות והגישה. ברשותכם, הפתרון לשאלה הזאת שאני מעלה, יש לנו הצעה לפתרון שאנחנו מקדמים עם משרד החינוך היא תופיע במצגת. אני מבטיח לקצר במצגת כי הדיון יוצגו יותר לעומק בדיון הבא.


נתוני צפייה מרכזיים בשנת 2009, לגבי ילדים. ילדים ובני נוער צופים כשלוש שעות ביממה שזה קצת פחות ממבוגרים. זה לא אומר שהם לא צופים בדברים אחרים, אבל בטלוויזיה הנתונים מדברים על כשלוש שעות ביממה בממוצע. בין השנים, בקבוצת הגיל 4-9, יש עלייה מסוימת אבל לעומת זאת בגילאי 10-12 יש ירידה. כנראה שהם פונים לאלטרנטיבות במסכים האחרים. זה לא שהם מפסיקים לצפות, אלא הם צופים כנראה או משתמשים בצורה מוגברת במסכים החלופיים.


כדאי שנדע שמרבית הצפייה של הילדים, אם היא מתקיימת, היא בערוצי הכבלים והלווין, באותם ערוצי הרכש למיניהם.

או ערוץ הילדים.

או ערוץ הילדים. כן. בוודאי. תלוי בגילאים. תלוי אם אנחנו מדברים על גילאי 4-9 או על גילאי 10-12.


הם קליינטים מאוד גדולים של ה-VOD, של צפייה על פי דרישה. כלומר, הם יודעים להשתמש והם יודעים מה בחינם ומה לא בחינם וכן הלאה.


יש הערה שלא קשורה רק לנתוני צפייה בטלוויזיה וכדאי שנדע אותה. אנחנו בעצם היום בעידן של ילדים שגדלים בצפייה רב מסכית, רב ערוצית, מולטי מדיה. הם בו זמנית משחקים במחשב, מסמסים לחברים בסלולר, צופים בטלוויזיה ויש להם גם אוזניות בהן הם שומעים מוזיקה. בקיצור, אתם מכירים את זה כל אחד מהבית שלו וכדאי שנהיה מודעים לתופעה הזאת. זאת הערה חשובה לזמינות של התכנים והחומרים.


בזמן הפריים טיים, בצפייה בשעות השיא, אנחנו רואים שילדים בגיל 10 עד 12, כ-10 אחוזים, צופים בערוצים 2 ו-10, זאת אומרת, אלה כ-30 אלף ילדים מתוך סך כל הצופים באותה עת, וגילאי 4-9 יש לנו כ-32 אלף. זאת אומרת, זה בשעות הפריים. כלומר, זה בצפייה המשפחתית. חשוב לומר כאן שעיקר התוכניות בהן הם צופים בשעות הפריים אלה תוכניות הריאליטי למיניהן, ספורט, ארץ נהדרת שיש לה צפיית ילדים מאוד נרחבת.

הצפייה היא בזמן אמת?

בזמן אמת. כרגע אין מדידה של צפייה נדחית. אנחנו עכשיו בונים מערכת של מדידת צפייה נדחית אבל זאת צפיית אמת.


חדשות ואקטואליה, וזה נושא הדיון. גילאי 4-11, צופים כ-4.5 אחוזים בערוץ 2, 2 אחוזים בערוץ 10, חצי אחוז בערוץ הראשון. זה במהדורת החדשות.

ילדים בגילאי 4-11 צופים בחדשות. אין תוכניות אקטואליה אחרות חוץ מחדשות.

יש קצת.

איזה תוכניות אקטואליה יש חוץ ממהדורות החדשות לסוגיהן?

פוליטיקה, מגזינים, תוכניות אולפן, נסים נשעל, לונדון וקירשנבאום.

אי אפשר למדוד רייטינג רק במסך מכיוון שלמשל המהדורה שלנו מופיעה באינטרנט.

אמרתי. אמרתי שנבנית מערכת מדרוג לעניין הזה, תהיה בדיקה כדי ללמוד את הנושא, אבל כרגע אני נותן נתונים לגבי מסכי הטלוויזיה.


תוכניות אקטואליה, כפי שאמרתי, צפייה נמוכה ביותר.

אתה יודע למה.

בגלל האלטרנטיבה של ערוץ הילדים.

כי יש ערוצים מסחריים.

ודאי. ובגלל שההורים לא נמצאים והילד צופה במה שהוא רוצה. זה ברור.


בשבת בבוקר, ואני מדבר על ערוץ 10, הצפייה היא נמוכה במהדורה המיוחדת השבועית עליה דיברנו קודם. על המהדורה היומית, אני מניח שנשמע בהמשך.

אבל יש נתונים על המהדורה שלהם בערוץ הילדים שמשודרת ביום חמישי? זה כבר שידור חוזר.

חוזר של החוזר.

זה לא נמדד משום שאלה שברירי אחוזים. התקפות שם היא מאוד נמוכה.

כי בערוץ הילדים אין רייטינג.

יש. אנחנו מודדים אותו, אבל הוא מאוד נמוך. השיעורים שם מאוד נמוכים.


בשקף הזה אני רוצה להתייחס ברמה יותר מורכבת לדברים. יש שתי גישות שאומרות איך לטפל בעניין. יש גישה אחת שמדברת על הגנה. אנחנו חייבים להגן על הילדים מפני תכנים פוגעניים, מפני תוכניות לא מתאימות, ולכן ההתמקדות היא במניעה, ההתמקדות היא באזהרה, ההתמקדות היא בסוג של צנזורה אפילו בחלק מהדברים. זה כל הפטנט הזה של סיווג וסימון תוכניות, כדי להבהיר, אם כי – אני מזכיר לכולנו – בחדשות אין סיווג וסימון ולא יעלה על הדעת לסווג ולסמן כי אלה אייטמים חדשותיים ואתה בטח לא יודע מה מתוכנן. יתרה מזאת, אני חושב שכל הורה – וזאת אינפורמציה שאנחנו חייבים להביא לידיעת ההורים – צריך לדעת שחדשות יש להן מאפיינים והורים צריכים לשקול ולהחליט אם ילדיהם יוכלו לצפות במהדורות חדשות רגילות עם כל המשמעויות.


אני אתן עוד דוגמאות שיראו מדוע זה בעייתי. אנחנו כן חושבים – ואני כבר עובר לכיוונים העתידיים – על גישה חדשנית, בוודאי בהתערבות של רגולטור. אני שמח לומר לכם שבגישה הזאת זכינו למשוב מאוד חיובי במדינות אירופה בכך שאנחנו די חלוצים אחרי שגיבשנו תוכנית משותפת עם משרד החינוך, תוכנית שמדברת על אוריינות תקשורת, אוריינות תקשורתית, כדי להרחיב את היכולת האוריינית של בני הנוער וכמובן של ציבור הצופים בישראל. זה בא כדי לתת כלים ולסייע ביכולת להתמודד ולבקר תכנים שמועברים על מסכי הטלוויזיה, בוודאי לילדים.


הכוונה היא לתת אינפורמציה ומידע בנושא. מצד אחד לעודד חשיפה כפי שנאמר כאן קודם של מעורבות חברתית, פעילות אזרחית והאזנה וצפייה בחדשות. מאידך גיסא, צריך לדעת שלא הכל ולא כל הזמן. הדבר השלישי הוא לזהות, לדעת להבחין בין ידיעה לבין פרשנות, בין עמדה, מה המשמעות של תהליכי עריכה, מה המשמעות של שידור חי לעומת שידורים ערוכים, מה הכוונה כאשר מדברים על איזון בחדשות. אני חושב שאלה מושגים הכרחיים ללמידה וליכולת ניתוח של הציבור בכלל, אבל בוודאי של הילדים שאנחנו רוצים לחנך אותם לצפייה ביקורתית בחדשות ובכלל.


כאן אנחנו מדברים על האוריינות. יצאנו לפרוייקט ניסיוני עם משרד החינוך החל מהשנה שעברה, תוכנית שמדברת על הצעת מודל לבתי הספר היסודיים – וזה חשוב לי לומר לך – כאשר אנחנו מתחילים בבתי הספר היסודיים, תוכנית להקניית כלים להתמודד עם העניין הזה.


מהות התוכנית. ראשית, מערכי שיעור. ברגע זה סיימנו כתיבתם של מערכי שיעור בכיתות ד' עד ו' ובמקביל יבוצעו השתלמויות למורים בזמן הקרוב. ראיתי קודם את המפקחת על התקשורת במשרד החינוך, דורית באלי, וזאת פעולה שבוודאי היא שותפה לה יחד עם המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך והמנכ"ל. אני חייב לומר שהדבר הזה נעשה בברכתה של שרת החינוך הקודמת אבל המנכ"ל הנוכחי המשיך את התהליך. ניבנו מערכי שיעור משותפים עם משרד החינוך ונעשית הכשרה והשתלמות למורים על המערכים הללו והם יועברו בקרב התלמידים בבתי הספר. אמנם כרגע לא מדובר בכל בתי הספר, אלא אנחנו מתחילים במספר בתי ספר בכיתות ד' עד ו', ואם זה יצליח, הדבר יועמק ויורחב.


הנושאים הם נושא של אוריינות חזותית, נושא של צרכנות ביקורתית במדיה, הבחנה בין ז'אנרים, דוגמאות, דיון סביב מקורות עם ניתוח טקסטים וניתוח נצפה ולא רק מטקסטים, וכל מה שקשור בכך.


כאמור, נמצאת כאן נועה שהיא אחראית אצלנו על המחקר והיא מובילה את הנושא הזה ביחד עם נציגי משרד החינוך, עם דורית באלי.


הדבר הנוסף הוא תמיכה במחקר. בעניין הזה פנינו לכמה חוקרים כדי לחקור, ללמוד ולהציע הצעות כדי לקדם את הנושא של אוריינות תקשורתית. השילוב הזה בין רגולטור למשרד החינוך, הוא הדבר החדשני שדיברתי עליו קודם ובאמת זכינו למחמאות מהקהילה האירופאית בפורומים של גופי השידור המסחריים אתם אנחנו נפגשים ומגופי הרגולציה למיניהם.


אם כן, תמיכה במחקר. הנושא הבא הוא תמיכה ביצירה והפקה. באמצעות קרן סנונית – לא אותה סנונית שהוזכרה קודם – שלנו ופרוייקט של פרחי טלוויזיה אנחנו תומכים בנוער שיוצר ולומד תקשורת כדי לקדם אותו בנושאים הטלוויזיוניים. אנחנו במיוחד תומכים למשל בז'אנר הדוקומנטרי כדי שילדים יצמחו לתוך הז'אנר הזה, ידעו להתנסות ולהקים אותו, ואת היצירות המוצלחות אנחנו משדרים כאשר יש לנו רצועת שידור של ילדים בימי שישי בערוץ 2 וביום שבת בערוץ 10. רצועת שידור, זה נקרא סרטי סנונית, סרטי צעירים שמשודרת שם.


יש גם מחנה שמתקיים לתלמידים מצטיינים. אנחנו עושים מחנה משותף שיתקיים בסביבות פסח, מחנה לילדים מצטיינים שיישלחו מבתי הספר השונים והם יקבלו העשרה והעמקה בתחום של הכשרה ליצירת סרטים ובעיקר עבודה בטלוויזיה.


הפרוייקט האחרון בתוך התהליך הזה של אוריינות התקשורת ביחד עם משרד החינוך הוא פרוייקט תעודה. יש לנו יוצרים שיצרו סרטים דוקומנטריים שמותאמים לצפייה של ילדים. אנחנו מאוד רוצים לעודד את הצפייה בז'אנר הזה מתוך הנחה שהז'אנר הזה יש בו העמקה, יש בו קצת שונות מבחינת התנהגות ודפוסי הצפייה של הילדים שהם צריכים כל שלוש-ארבע דקות פאנצ' ואז הם רצים לאותם סרטים מצויירים וסרטים אחרים. אנחנו רוצים שהם יצפו בסרטים שעוסקים בתהליכים חברתיים יותר מעמיקים. אם כן, יש לנו פרוייקט כזה שאנחנו נגיע לסדר גודל של 100 הקרנות בבתי הספר ביחד עם היוצר וביחד עם מנחה לדיון כדי להבין את הנושא ואת הסרט. מי שראה למשל סרטים שמאוד מצליחים, יש את הסרט על ילד הרחוב בירושלים, סרט שמאוד מצליח והקרנו אותו גם בכנסת. יש עכשיו סרט יפה שלפני כחודש ימים הוא הוקרן בערוץ 2 והוא על עוקף לוד, על בית ספר לילדים שנשרו וגם הוא מדבר על דרכי ההתמודדות אבל הוא מדבר על התהליך, על יצירת הסרט וכל מה שקשור בכך.

אם כן, זה הפרוייקט לצפייה ביקורתית שאנחנו עושים אותו במאה בתי ספר.

אני אסיים עם הדילמות בהן אנחנו מתחבטים וראוי שגם בוועדה ובכלל נדון בהן. ראשית, כל נושא של סיווג וסימון חדשות, ואני אתן דוגמאות. בחדשות היה למשל הסיקור של הרצח של הילדה המסכנה רוז פיזם זיכרונה לברכה עם כל המשמעויות שלו, וזה יצר הרבה חרדות. היה למשל קטע של וידוא הריגה של מחבל בדרום, שאלו היו תמונות מאוד קשות שלא מתאימות להקרנה. אנחנו בוודאי לא נשים רגולציה או נמנע.

לגבי השעות. יש לכם בתוכניות את העניין של השעות.

כן, זה הסיווג וסימון.

בחדשות זה לא קיים.

נכון.

אם יש חדשות בשעה 6 או ב-5, בעצם אנחנו חוטאים לאמת.

לא. אנחנו צריכים לומר להורים וההורים אמורים לדעת ששידורי חדשות – וזה מה שאמרתי בתחילת הדברים – מטבען יש בהן אייטמים שהם בוודאי לא ראויים לצפייה של ילדים צעירים. אנחנו חייבים שההורים יהיו גורם מתווך.

אנחנו מדברים על מבזק שניתן בשעה 7:30 בבוקר או ב-5 בערב, בשעות שההורים לא עם יד על הדופק והם לא עם הילדים.

הצגתי את העניין הזה. זאת הדילמה הראשונה. עמדתי העקרונית אומרת שלא, כי חדשות הן חדשות ואם אנחנו צריכים לסווג חדשות, אתה יודע לאן נגיע. יחד עם זאת אנחנו כן חייבים להביא לידיעת ההורים את מה שאתה אומר כאן כדי שיהיה ברור. אנחנו מעבירים מסר כפול להורים. מצד אחד הילדים יצפו בחדשות כי זאת מעורבות, זה חשוב וזה נכון, אבל מצד שני יכולים להיות שם אייטמים שלא ראויים ולא מתאימים שיצרו נזק ויגרמו לפחד. הצפייה בכל מקרי הרצח המזוויעים שאירעו לאחרונה של ילדים בעיקר, בוודאי היא בעייתית. לכן ההורים חייבים להיות מודעים ואנחנו חייבים – משרד החינוך, אנחנו, אתם וכולם – להעיר את תשומת הלב של קהל הצופים ובעיקר של ההורים לעניין הזה וזה יהיה הגורם המתווך שימנע. אני לא רואה את עצמנו נכנסים לסיווג של חדשות.

אתה לא רואה עניין של הסדרה עצמית שלכם לגבי תכנים שיהיו בחדשות עד שעה 8:00 לפחות?

השאלה שלך מצוינת. אנחנו בהחלט פנינו ואנחנו מנהלים שיח עם חברות החדשות לגבי הסדרת רגולציה עצמית, של ביקורת עצמית, של אתיקה כאשר בתוך האתיקה הכנסנו – אנחנו בדיון אתם – פרמטרים בנושא הילדים. זאת אומרת, להיות מודעים לכך שגם ילדים צופים ולכן הם צריכים לרסן את עצמם בסוג התמונות. זאת אומרת, האייטם יהיה אייטם, אבל מה הם יציגו ואיך הם יציגו, אנחנו סבורים – אני אישית בוודאי סבור כך – שבמדינה דמוקרטית, במשטר דמוקרטי ובחברה כמו שלנו, חייבים חדשות פלורליסטיות ופתוחות, אנחנו צריכים לקרוא לעורכים הראשיים להיות מודעים לכך, להעיר את תשומת לבם ולקרוא אותם לאתיקה ולרגולציה עצמית, למעין קוד אתי עצמי שייעשה בשיתוף ולהכניס פרמטרים שקשורים בילדים בסוג כזה של אייטמים.


צריך להיות מודעים - וזה נאמר קודם גם על ידי יובל – לזרימת האינפורמציה בצורה נרחבת באמצעים שונים ולכך שהיום אין סוף לפלטפורמות ולטכנולוגיות ולכן כדאי מאוד שנדע שבאירופה התקבלה החלטה – בדירקטיבה האירופית, בחבורה שעוסקת בכל הנושאים הללו של רגולציה – לעשות הבחנה בין תוכן לבין ההולכה, לבין איך שזה מגיע. הם בהחלט לא מתביישים לומר שנדרשת רגולציה והסדרה לכל התכנים והדרך בה הם מגיעים היא לא מעניינת. זאת אומרת, זאת סוגיה מאוד מעניינת שקשורה כמובן ותשליך על כל מה שקשור באינטרנט. אנחנו חייבים להיות מודעים והקדמה האירופית בעניין הזה כן אמרה את הדבר הזה והם כן היום בוחנים אתרים וכל מה שקשור בכך, כי כמו שאמרנו קודם, התכנים מועברים כך שאם הוא לא רואה אותם כאן ותמנע אותם כאן, הוא יגיע אליהם לבד בעזרת האתר הזה או האתר האחר או הסלולר או מה שזה לא יהיה.


לכן כדאי שנבין שאין טעם לטפל בנושא הזה באורווה אחת כאשר יש לה בצד עוד חמש-שש אורוות מתהוות שם הסוסים יברחו ויעשו מה שמתחשק להם. כדאי שנסתכל על העניין בתמונה כוללת ורחבה.

לא הבנתי את התוכן עצמו. מה החליטו בדירקטיבה האירופית? מה פירוש שהם מטפלים בהולכה?

אם יש הסדרה שאומרת נניח, לצורך העניין ובצורה קיצונית, שאסור לשים תכנים סקסיסטיים בשעות מסוימות, זה לא משנה אם זה בטלוויזיה או במסך האינטרנט.

אסור זה אסור. זה מה שהם אומרים.

תוכן אודיו ויזואלי.

כולל הסלולר. כל דבר. אין משמעות לצינור דרכו זה מגיע אלא צריך לטפל בתכנים עצמם וההסדרה מתמקדת בתוכן.

אמצעי הפיקוח הם פחות אפשריים באינטרנט.

הם פחות אפשריים אבל הם אפשריים. לא ניקח את הדיון למקום הזה כי זה שילוב של דיון שעוסק בטכנולוגיה אבל זה קודם כל עניין של תפיסת עולם. צריך להחליט אם אנחנו רוצים את זה. יש לזה מורכבות ואני לא אומר שזה פשוט. כלומר, יש כאלה שיצעקו ויאמרו, ובצדק, שיש כאן התערבות ויש כאן מניעה של חופש ביטוי ודברים מהסוג הזה. אני חושב שהנושא הזה, חשוב שנדע ונלמד אותו והוא בוודאי קשור לתכנים שמופנים לילדים.


על רקע עברי כמנהל בית ספר תמיד אני אוהב לשאול איך נפנק את הילד. שאלתי את ההורים איך נפנק את הילד והתשובה היא ששמים לו מכשיר טלוויזיה בחדר, שמים לו מחשב בחדר. כאן כעצה פרטית ולא כמנכ"ל הרשות אומר ממש לא. ממש לא.

זה כמו באלכוהול. הזמינות היא הגורם העיקרי.

אני פשוט חושב שאתה צריך לצפות בילד צופה. זאת לא פעילות של הילד, אלא הייתי אומר שזאת אפילו הסרת אחריות מן הילד.

תודה.

אני רוצה לומר שכל ההבחנה בין טלוויזיה לאינטרנט, היא לא רלוונטית היום כי רואים את זה בכל מקום. קראתי את מה שכתבה לישיבה הזאת טובה בן אריה ואני מוכרחה לומר לשמחתי שאנחנו מייצרים המון ממה שכתוב שם. כמובן הבעיה אם צופים בזה מספיק או לא, אם את המהדורה של החדשות היינו עושים איזשהו תיאום עם משרד החינוך, שאת המהדורה שלנו מקרינים בבית הספר ודנים בה, אנחנו יכולים להביא לכאן חומרים מצוינים לאותה תוכנית שלך מתחום החדשות לילדים. זאת הצעה שהיא אולי משהו אופרטיבי שיצמא מכאן.


מבחינת מה שאנחנו עושים, אנחנו חורתים על דגלנו להביא את המציאות וכמו שאמרנו, אין אפשרות להסתיר אותה, אבל מתוך אידיאולוגיה שגם אם הדברים נוראיים, אנחנו לא חיים בעולם אנרכי. אנחנו לא חיים בעולם כאוטי. יש מוסדות ממשלתיים, לאזרח יש יכולת להשפיע. אלו המטרות שכדי לאזן את האימה הזאת שאנחנו לא יכולים שלא להראות אותה אבל גם בהתייעצות עם פסיכולוגים אנחנו מנסים לאזן אותה. אגב, ההופעה שלך אצלנו בטלוויזיה הייתה כדי להראות לילדים שיש להם למי לפנות כי כפי שמר דנון אמר, תפנו לזה ולזה ואולי הוא יוכל לעשות משהו עבורנו. זכות המידע היא גם לתת להם כתובות וטלפונים ואמצעי תקשורת. אתם גם אזרחים, אתם אמנם קטנים אבל אתם כן יכולים לעשות. אנחנו מעודדים את ההעצמה הזאת וגם את ראיית העולם ככל שזה ניתן שהעולם הוא לא כזה נורא ואפשר לעשות בו סדר.


דבר נוסף שאנחנו עושים הרבה אבל אולי לא מספיק. הזכרתי קודם שיש המון מהדורות חדשות לילדים בעולם שבאו אלינו לפני שנה לכנס. כשהראינו להם את המהדורה שלנו, הם התפעלו מאוד מכך שאנחנו משתפים ילדים רבים. היום זה מאוד מאוד קשה להביא ילדים למסך כי הם חייבים לבוא רק אחרי שעות בית הספר וצריכים אישורים רבים. אנחנו עושים מאמצים גדולים להביא אותם גם כמנחים וגם ככתבים ואכן אתה, היושב ראש, התראיינת על ידם. ברגע שילדים בבית רואים ילד ששואל שאלות והוא שואל פוליטיקאי או איש ציבור ומקבל תשובות בגובה העיניים שלו, אתה שוב נותן לילד את המקום שלו.


אני הייתי רוצה במקום הזה – או עם משרד התקשורת או עם משרד החינוך או עם כל גורם אחר – שיותר יעזרו לנו להביא ילדים למסך יותר ממה שאנחנו עושים ואולי אפילו תנו לשחרר אותם מבית הספר כי בסך הכל זה לא פחות חשוב מלימודים, אם אתה פוגש איש ציבור או לחילופין אתה פוגש ילד מוגבל שמתמודד עם מוגבלות או ילד שהוא מתנדב למען הקהילה. אני מאוד אשמח להעלות את זה אולי בפורום הבא.

כל מה שקשור לחקיקה של עבודת ילדים, זה קשור למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

לא נעים לי לומר לכם, אבל אנחנו אפילו משלמים.

הבעיה היא לא החדשות כמובן אלא ניצול של ילדים בתעשיית הטלוויזיה ודי אם נראה מה קורה בפסטיגלים.

זה לא קשור אלינו.

ברור, אבל החוקים נועדו להגן על ילדים.

מאוד חשוב, בעקבות מה שאמרת קודם, שנראה במהדורת החדשות את נקודת המבט שלהם, מה הם רוצים לדעת והם רוצים לדעת על הרצח של המשפחה האומללה, הם רוצים לשאול שוטר מה הוא עשה שם וכולי. אם יש ילד באולפן ששואל את האנשים האלה, זה לא רק לומר מה זה הקו הירוק ומה זאת אופוזיציה. כמו שאמרת קודם, זה לא שעיתונאי בכיר ממערכת חדשות מאוד טובה יסביר להם מלמעלה מה קורה בחדשות אלא דברו אתם, ואת זה אנחנו עושים הרבה.

חבר הכנסת אורבך, אני רוצה לבקש את התייחסותך. אתה כאן בשלושה כובעים: כמחוקק, כאיש תקשורת לשעבר וגם כאב לילדים.

בדיונים האלה שמתקיימים במשך השנים, גם מהצד השני, תמיד יש לי תחושה שאנחנו מקיימים את הדיון הקודם כאשר הסוסים ברחו מן האורווה. זאת אומרת, אם רק לפני כמה שנים דיברנו על הרגולציה ומגבלותיה על ערוץ הטלוויזיה, אז היום כבר הטכנולוגיה הפכה אתחלק מהשאלות כמעט למיותרות. כמו שהאירופאים לא מבינים שהיום אם אתה לא רואה את זה בטלוויזיה, אתה רואה את זה באחד מהמכשירים האחרים ואז הם מנסים לעצור את זרימת התוכן הבעייתי ולא את ייצור התוכן ולא את צריכת התוכן. יש תחושה שאלו שני קרבות אבודים וכי לא נתגבר על יצרני התוכן/הפרסומאים שרוצים את התוכן הזה ולא נתגבר על הילד שיש לו נגישות. אנחנו מנסים לחתוך באיזשהו מקום או לצמצם או להצר את הזרימה הזאת. כלומר, זה דיון לגמרי אחר.

אם יש כאן דיון אידיאולוגי, הוא על חופש הביטוי, על התערבות המדינה, הרגולטור, בבחינת החופש או התכנים. יכול להיות שבכל זאת כן בעניין שליטה על תוכן התחושה שלי שאנחנו קצת בדיון ישן. הם רואים את "האח הגדול" ואני מדבר על הדברים המתונים שהם רואים ביום יום ומדובר בטלוויזיה הלגיטימית ולא תאמרו באיזה ערוץ אחר. בסדר, עושים חדשות מאוד נחמדות ויעילות כאשר מסבירים להם מהי אופוזיציה או ילד שואל שאלות פוליטיקאי – ואם זה אותי, בכלל זה נפלא – אבל זאת תשובה לשאלה אחרת. זאת אומרת, העולם מלא בזבל. המבוגרים מייצרים כמויות אדירות של זבל בערוצים הלגיטימיים כחוק והמוני ילדים, בעיקר ילדים, צופים בהם.

אני חושב שהנתונים שנמסרו כאן לגבי הפריים טיים לא נכונים, וסליחה. הם במספרים הרבה יותר גדולים. כל התוכניות של הזכיינים למבוגרים בפריים טיים הם תוכניות לילדים. זאת אומרת, אני מאוד מבוגר, לא אומר בן כמה, אבל אנשים מעל גיל 40, חוץ מתוכניות האקטואליה, כמעט ואין להם מה לחפש בטלוויזיה. בסדר, פה ושם איזו דרמה, הם עושים טובה לרשות השנייה ומייצרים איזו דרמה כמו מעורב ירושלמי למשל, מרחק נגיעה למשל, כבר מאה שנים מביאים את שתי הדוגמאות האלה.

סרוגים.

סרוגים זה לא אתם. זה בלווין. אני מדבר עכשיו על הסמלים בהם אתם מתגאים בבואכם בפני גופים ציבוריים או כאשר הזכיינים באים בפניכם. אני סיפרתי לכם את מה אנחנו מביאים. שוב, אותן שתי דרמות. שלוש דרמות. יש גם ערבים.

תוסיף את "עבודה ערבית".

בסדר. יש שם ערבים, יש שם דתיים, במועצה יושבים שני דתיים, ערבי אחד ודרוזי אחד שנשוי לכהן והם מרוצים. אלה דברים חשובים ונפלאים, ויש עוד דברים של בידור טוב.

דוקומנטרי.

כמה דוקומנטרי יש בטלוויזיה? הסרט על אייל גולן?

זה בערוץ השני. בערוץ הראשון יש דוקומנטרי.

בסדר. אני מדבר על הטלוויזיה המסחרית שאותה לצערנו רואים יותר.

נכון.

אני מדבר עכשיו על הכמויות הגדולות. זה המון לילדים. בסדר שיהיו תוכניות לילדים, שהתוכניות למבוגרים יהיו לילדים כמו פספוסים למשל. בסדר, זה לילדים וזה למבוגרים, זה מה שנקרא לכל המשפחה. הטענה שלי היא שמה שרואים ילדים לא מתאים לילדים בכלל. כאן יש חולשה מאוד חזקה מובנית כמעט בפיקוח במדינה. זאת אומרת, זה לא מתאים לילדים. לא תשכנעו אותי ש"האח הגדול" לסוגיו וכל תוכניות הריאליטי, הישרדות ועוד, מתאימות לילדים.

לא עלתה כאן הטענה הזאת.

עוד אנחנו דנים בתוכניות חינוכיות נחמדות של חדשות ושל אקטואליה, אנחנו במקום אחר שופכים עליהם ערמות כאלה שתוכניות צריכת האקטואליה הזאת בטלות בשישים.

כאן נכנס משרד החינוך. אם אתה מחנך אותם לא רק לצפייה אלא גם לעשייה. זאת אומרת, אני מלמד כאן סטודנטים תקשורת והם מייצרים מהדורות חדשות משל עצמם. פעם ראשונה הם נחשפים לאיך עושים את זה. פתאום הם מבינים, לא רק תוך כדי צפייה ביקורתית אלא תוך כדי העשייה של עצמם.

למה לבלבל אתכם עם עובדות? העובדות הן שהצפייה של הילדים – אני לא יודע אם טוב או רע – נכון, הם צופים יותר בריאליטי ואני גם אמרתי את זה, אבל עדיין לא בשיעורים שאתה מדבר עליהם. זאת אומרת, יכול להיות שזאת תחושת בטן אבל תבדוק גם את החבר'ה שלך שעבדת אתם עד לפני זמן מה ותראה שיעדי הפרסום שלהם בשעות הללו הם הילדים. בוא תראה גם את הפרסומות. תראה את קהלי היעד המפולחים בתוכניות הללו, גם מבחינת ההכנסות. צר לי, אני אתן לך נתונים. עם ישראל אוהב גם את הדברים האלה. הגילאים המפורסמים נמצאים שם והם צופים. ילדים צופים אתם. כן. אם הם באים, הם באים לתוכניות האלה. אמרתי, ארץ נהדרת היא חריגה וזה מאוד מעניין.

בסדר, עד שעה 10 ילדים כן צופים.

צופים, כן.

אם כן, המספרים הם יותר גדולים מהמספר הממוצע שאתה מראה כאן. הממוצע שאתה מראה של 4.5 אחוזים, אני מניח שהוא מתפרס גם על פני שעות יותר מאוחרות.

נכון.

אם אני לוקח את השעות המרכזיות של התוכניות שאני מדבר עליהן, הבעייתיות- ושוב, אנחנו לא מתערבים בתוכן כי זה לא תפקידנו – ואם אנחנו מצמצם את זה לשעות הרבה יותר מצומצמות, האחוזים מזנקים והנתונים האלה לא רלוונטיים.

הנתונים הגבוהים שאתה מתייחס אליהם הם 9 עד 10.

9 עד 10 בלילה. זאת השעה של הבידור שאתה מדבר עליו. 9 עד 10 בלילה. אלה תוכניות הבידור מהסוגים השונים, לפעמים טובים יותר ולפעמים טובות פחות.

אבל מה אפשר לעשות מבחינתכם נגיד בעניין החדשות ואקטואליה? בלי לפגוע בחופש.

מהי אתיקה? דיברנו על אתיקה ועל רגולציה עצמית. זה בהחלט מסר מאוד חשוב כי אתה יודע יפה מאוד שבחדשות בכל זאת, ואני חושב שזה חשוב לכולנו שזה יהיה סוג של משהו שלא נכנסים אליו גם אם לפעמים קורות תקלות. כלומר, אני מעדיף לדבר עם העורך על תקלה שהוא עשה בדיעבד מאשר למנוע חלילה מראש כי אין לזה סוף והיום זה אני ומחר זה מישהו אחר ובוודאי אנחנו לא רוצים להיכנס למשטר כזה. זה בתחום של החדשות. הדבר השני הוא כלים, כלים וכלים לילדים כדי לדעת לנתח ולצפות אחרת בדברים. אנחנו לא יכולים לחסום. כמו שאמרנו קודם, השפע של התוכן מגיע מכל כיוון והדרך היחידה היא שקודם כל ההורים יהיו מודעים.

יש אמצעים שהם לא כניסה לתוכן שאפשר לצמצם תוכן לא ראוי לילדים? זאת אומרת, אמצעים טכנולוגיים או פחות מכשירי טלוויזיה בבית?

סיווג וסימון. כל הנושא של סיווג וסימון תוכניות ואנחנו לא נחיל אותו על חדשות. עכשיו סיימנו עבודה ונחדד אותה, ואולי בהזדמנות נציג את העניין הזה. למשל, למדנו, ואתה צודק, שדפוסי הצפייה השתנו והם עלו יותר. אם בעבר חשבנו שזה עד 8-9, היום יש תוכניות מסוימות שמותרות לשידור לאחר 8 בערב אבל בפועל בעצם היום ילדים הולכים לישון מאוחר יותר.

הם הולכים לשתות בשעה 12:00 בלילה.

משרד החינוך. דיברנו הרבה ורצינו לשמוע על ההיקפים. בגדול הבנו מה צריך לעשות אבל רצינו לדעת בכמה אתם נוגעים.

אני רוצה להוסיף על דבריו של מנשה כי אנחנו עובדים ביחד. אני חושבת שאם מסתכלים על החדשות בעולם, על הטלוויזיה בעולם, יש להם בדרך כלל אתר באינטרנט ובאתר האינטרנט שלהם הם עושים פינות גדולות מאוד משמעותיות לז'ורנליזם לתלמידים. זאת אומרת, עיתונאות לילדים. זה מתוך הנחה שבאתר האינטרנט הם מעבדים את הידיעות ואת מה שנמסר בחדשות. לדעתי זה אחד הדברים שהיה חשוב לעשות ואני חושבת שאתם בדרך לשם. אני חושבת שגם מורים היו מאוד שמחים לקבל איזשהו אתר בעקבות החדשות שראינו אתמול בערב, בו הם יכולים להיכנס פנימה ולהבין קצת יותר מה נעשה מאחורי החדשות כי באמת רוב הציבור לא מבין מה נעשה מאחורי החדשות.


אני חושבת שאחת הבעיות – ואני מעלה את זה תוך כדי שיחה – היא העניין של שפת הדיבור בחדשות. אם תשאלו אותי, בסקר שאני עושה סביבי, אנשים לא מבינים מה נאמר בחדשות. מדברים מהר, מדברים במלים גבוהות, לא מסבירים מושגים מסוימים עליהם מדברים, וזה כמו איזשהו משהו שחולף מלים, מלים, מלים, ורק מי שמכיר את המילה כלכלה או מכיר את המושג, יכול אולי להתחבר אליו. אולי צריך להשפיע במקום הזה ולכתוב את החדשות לא באיזשהו מופע רוק אלא לכתוב אותן באיזושהי גישה קצת יותר ציבורית. אני לא מדברת רק על ילדים אלא אני מדברת גם על אנשים מבוגרים מגיל 60 ומעלה.

השאלה איך אפשר ב-22 דקות להעביר.

מהדורת חדשות היא כמעט שעה.

אני לא מדברת רק על ילדים אלא על אנשים מגיל 60 ומעלה שלא מבינים את החדשות. זאת אומרת, יש איזשהו קהל מסוים שרוצה לראות כי הוא מבין שזה האקשן, אבל הוא לא כל כך מתחבר כי הוא לא מבין את החדשות שנאמרות. זאת אולי הבקשה שלי מהמקום ממנו אני מדברת.


אני באה ממשרד החינוך, אחראית על לימודי התקשורת והקולנוע מגני הילדים ועד התיכון. יש תוכניות לימודים מגני הילדים ועד התיכון. השיא שלנו במערכת החינוך, בה יש בסביבות 300 בתי ספר ואפילו יותר בהם לומדים חמש יחידות לבגרות בתקשורת וקולנוע.

בחירה מכיתה י'.

בחירה מכיתה י' או ט', תלוי בבתי הספר.

בכמה תלמידים בשנה מדובר?

לפחות 10,000 תלמידים ניגשים לבגרות ברמה של חמש יחידות. במסגרת הלימודים שלהם הם עושים יישום הלכה למעשה של הלימודים העיוניים שלהם והלימודים העיוניים הם ברמה אקדמית.

בעיקר קולנוע. פחות אקטואליה.

לא נכון. ממש לא. חצי מבתי הספר לומדים תקשורת, עיתונות כתובה ומשודרת. הם לומדים את כל התיאוריות, הם לומדים את הז'אנרים, הם לומדים את עבודת העיתונאי, הם לומדים תקשורת ודמוקרטיה.

כמה זה באחוזים?

באחוזים ממערכת החינוך? רבע מבתי הספר התיכוניים עוסקים היום בתקשורת וקולנוע.

לא, אני שואל כמה תלמידים מכיתה י', מכל המחזור בארץ, לומדים תקשורת.

אני לא יכולה לומר לך בדיוק.

אני אומר לך. בשנתון יש 120-130 אלף תלמידים. 130 כפול 3, זה 390.

ממלכתי, לא דתי.

גם בממלכתי דתי.

אחוז קטן.

130. בוודאי במחזורים האלה. עכשיו אולי אצל הצעירים יותר, בכיתות א', ב' ו-ג', שם אולי קצת יותר. דורית עושה עבודה חשובה מאוד בקרב אלה שהם פריקים של תקשורת.

יש בתי ספר שמכוונים את התלמידים שלהם למגמה הזאת. פריקים זה אלה שנמצאים בתל אביב ובמרכז. אני מדברת על הפריפריה הרבה.

המילה פריקים לא מתאימה אבל תחום ההתמחות שלהם היא תקשורת. אנחנו מדברים כרגע על מסגרת הפרוייקט המשותף.

אני רוצה להמשיך את דבריי. תוכנית הלימודים מורכבת מיחידה אחת שנקראת מבוא לתקשורת המונית שאותה הפרידו מכל התוכנית. הוועדה שכתבה אותה חשבה שמשרד החינוך יאמץ את היחידה הזאת כיחידת חובה, כמו שיש יחידה באזרחות. היחידה הזאת לדעתי הייתה צריכה להיות יחידת חובה בבית ספר.

עד איפה הגעתם במהלך הזה?

מה שאני יכולה לעשות זה במקום שאני יכולה לעשות. הבעיה במערכת החינוך היא שהיום מנסים לצמצם את בחינות הבגרות, להישאר עם תכנית הליבה, לחזור למקצועות הבסיסיים שהיו פעם, לפני שלושים שנים, ושוכחים את המקצועות האלה שאנחנו מדברים עליהם כמו תקשורת, שזה מקצוע מאוד חשוב.

מה קורה בגילאים היותר נמוכים?

עוד תשובה אחת שאני אומר לך. באזרחות הם לומדים תקשורת, אבל באזרחות מעט מאוד תקשורת ובדרך כלל זה יוצא במיקוד של המקצוע ואף פעם לא נוגעים בנושא של התקשורת בתוך לימודי האזרחות. את זה אני אומרת מתוך ידע אישי.


בחינוך היסודי יש למעלה מ-100 בתי ספר בהם לומדים היום תקשורת וקולנוע והם לומדים חינוך לצפייה מכיתה א' ועד כיתה ו'. בתוך זה יש את התוכנית שאנחנו עכשיו מפתחים לכיתות ד', ה' ו-ו' על אוריינות תקשורת. אני יודעת על בקשות רבות שפונים אלי להכניס את המקצוע הזה אבל אין שעות. יש את המקצועות החשובים, המקצועות שנבחנים עליהם במיצב אבל על תקשורת לא נבחנים במיצב ולכן הוא נשמע משהו אמורפי. כל מנהל שתפנה אליו יאמר שאם הוא היה יכול, הוא היה מכניס תקשורת לבית הספר. יש בתי ספר שעושים בבתי ספר יסודי רדיו. התלמידים עושים תחנת רדיו שמשדרת לאוויר ב-106 FM, בכמה תחנות. ילדים ממש כותבים עיתונים. זאת אומרת, יש עשייה ואפשר להביא את הדוגמאות האלה. בעיקר בסרטים, בהפקות סרטים אתה רואה את הילדים מספרים את הסיפור האמיתי שלהם, האישי שלהם, וכאן אני אומרת בקול רם, גם לגבי תלמידי התיכון, שם נשמע הקול של התלמידים. האמת? לאף אחד אין זמן לראות את התוצרים האלה. אם אני הייתי אומרת עכשיו שנראה רבע שעה סרט של תלמיד, אף פעם אין זמן לראות את הסרטים האלה.


אני עכשיו מסיימת אירוע וצפיתי בחמישים סרטים של תלמידים, שליש מתוכם עוסקים באלימות. שליש מהסרטים שראיתי, סרטים שבתי הספר שלחו אותם לאירוע, עוסקים באלימות. אני חושבת שמנהלי בתי הספר ששלחו את הסרט, המורים, לא ראו את הסרטים האלה. אני חושבת שאם הם היו רואים את הסרטים, הייתי מצפה שהם ייקחו את הסרט הזה ויקרינו אותו שוב בבית הספר ויעשו דיון עם התלמידים על האירוע שקורה אולי בדמיון של התלמיד, כי יכול להיות סרט עלילתי ויכול להיות סרט דוקומנטרי ולאו דווקא חייב להיות מקרה של אותו ילד שעשה אותו. אין ספק שאלה ילדים שהרגישו את זה על בשרם, הרגישו את זה דרך הורים שהם אלימים, דרך מורים שהם אלימים, דרך הורים שלא קיימים בסרטים.

אתם משרד החינוך, אתם יכולים להחליט שעכשיו בשיעור יושבים וצופים במשהו, וזה בניגוד לטלוויזיה שמשדרת ואומרת לילדים שיבחרו מה שהם רוצים לראות.

במדינת ישראל הילד נכנס לשיעור כי הוא חייב להגיע לשיעור.

אני חש שביסודי זה בשוליים לחלוטין.

זה קיים בכישורי חיים וזה קיים באוריינות תקשורתית.

הייתי בעשרים דיונים וכל דבר שאין איפה לשים אותו, שמים אותו בכישורי חיים. סמים, אלכוהול, חינוך לחיי משפחה, צפייה ביקורתית, קחו כדור ושחקו בחוץ.

כל מקצוע שאתה משלב אותו במקצוע אחר, מאבד מהחשיבות שלו. ללמוד תקשורת זאת שפה. אתה לא יכול לומר שנלמד את זה תוך כדי. אתה חייב להכשיר את התלמידים האלה להבין את השפה המדוברת בתקשורת, העושה את התקשורת וזה לא פשוט. אתם יודעים שמנקודת מבט התקשורת להסביר לציבור היא לא דבר פשוט.

אני רוצה לעזור לדורית. לא ייתכן שזה יהיה עניין וולנטרי של מנהלי בתי הספר. מי שיש לו מודעות רבה יותר, יש לו תקציבים רבים יותר, יעשה את זה.

את זה הייתי מצפה מהכנסת.

זה צריך לבוא, בוודאי לתת את השורשים ואת הבסיס בבתי הספר היסודיים ברוח הדברים עליהם דיברנו, המערכים שנכתבים, ומשרד החינוך שותף.

הייתי מוסיף עשייה. היום לכל בית ספר יש אתר אינטרנט. אי אפשר לעשות עיתון בית ספר באינטרנט? זה אפילו לא עולה כסף. אלה כבר לא משאבים אלא להשקיע. היום ללמד שפה, שפה של האודיו-ויזואלי היום, כל אחד יכול לצלם ולערוך במדיה פלייר בכל מחשב ביתי.

לי חשוב עוד דבר. הקלות הבלתי נסבלת של הפקה מביאה את הילדים לאותו מקום שאנחנו לא רוצים שהם יהיו בו מפני שזה שילד עושה סרט, עדיין לא אומר שהוא מבין את התקשורת.

אני אומר שבכל בית ספר יש עיתון ויש מורה אחראי שיושב ועושים ישיבות מערכת ומחליטים אם יעשו כתבה על סגירת המכולת בשכונה או לא.

הכל קיים. יש לנו אתרים בהם תלמידים כותבים ועושים את זה. יש עיתון שיוצא בעברית ובערבית, מתורגם לשתי השפות, ויש שם אלפי כתבות שתלמידים כותבים דברים מדהימים ומדובר בתלמידים מכל הגילאים. שוב, צריך רק להיכנס כדי לקרוא ולראות שזה קיים על המפה העשייה התקשורתית האמיתית של תחקירים, של ראיונות עם אנשים, של הבנה של מקומם כאזרחים בתוך המדינה הזאת. אבל התקשורת הציבורית לא לוקחת את הדברים האלה אליה ומדווחת על זה, היא לא מספרת על המקום הזה שהילדים כותבים עליו כי אין מקום. אנחנו צריכים לחפש את אותו מקום בתקשורת הציבורית, להשמיע את קולם של התלמידים. זה הייתי מצפה שיהיה.

לכן טוב שנפגשנו כאן.

מי אמר שכל תחביב צריך להיות בתקשורת הציבורית?

רק אם הוא טוב.

אנחנו אומרים כל הזמן תקשורת. בסדר, זה קצת טיפולי. מחנכים ילדים ליצירה, זה כמו שיעור חיבור אלא שכאן מדובר במדיה.

לא יצירה. מחנכים אותם להיות אזרחים מגיבים ומשפיעים.

אני בכוונה שואל שאלת כפירה. אני לא מדבר עכשיו על משהו נדיר שזכה בפרסים בינלאומיים, ואז בתוכנית הבוקר עושים על זה אייטם. כמו שלא מפרסמים חיבורים של ילדים או בני נוער בעיתונים, ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ואף אחד לא חושב גם לפרסם חיבורים מצטיינים, אני לא בטוח שצריך את היצירות המוצלחות של תיכוניסטים לתת להם את הבמה הציבורית. בסדר, יש ערוצים מקומיים. קודם כל, המקום הוא מוגבל, ושנית, לשם כך יש היום אתרי אינטרנט בבתי הספר עצמם. זאת אומרת, יכול להיות שהשאיפה המופרזת הזאת להגיע לערוץ 2 ושכל ילד יגיע לכולם, היא דבר שאף פעם אי אפשר יהיה למלא אותו ותמיד זה ייצור תסכול. האפיק צריך להישאר אפיק חינוכי.

אתה מכיר את המחקר על הנוכחים והנפקדים?

כן, אני מכיר אותו.

יש גם נפקדים גדולים מאוד שאחוז גדול מאוד הוא בני נוער וילדים. הם פשוט נפקדים בתוך המערכת התקשורתית.

לא, אבל מי אמר שכיוצרים?

אף אחד לא מתכוון שזה ייכנס בדיוק. אלה חייבים להיות מדדים מקצועיים כאלה ואחרים כדי להעלות את הטלוויזיה הציבורית הפתוחה. כאשר אני הצבעתי על שתי הרצועות שיש לנו, סרטי סטודנטים וסרטים של תלמידים מצטיינים, הם עוברים איזשהו מבחן מקצועי גם אם זאת רצועה בצהרים. זאת אומרת, זה לא באופן אוטומטי. אתה צודק. זה גם חלק מהחינוך שאנחנו צריכים להטמיע, שזה חייב להיות במדדים מקצועיים ואיכותיים. כפי שאמרת קודם, לא כל הפקה הופכת להיות סרט.

קולם של הילדים ובני הנוער לא נשמע בתקשורת. זה לא ברמה של היצירתיות אלא ברמה של לשמוע מה יש להם לומר כלפי הדברים שקורים סביבם באיכות הסביבה, בפוליטיקה, במלחמות מסביב, גם בנושא של יהודים וערבים. יש להם מה לומר והדברים נאמרים אלא שצריך לשמוע אותם כי הם הופכים להיות האזרחים של העתיד.

אנחנו כמעט כל יום מביאים את הילדים האלו שאומרים מה שיש להם לומר. אני לא יודעת אם יש עוד מקום אחר בכל התקשורת שעושה את זה. אני הייתי חולמת לעשות – ואולי זה יכול לבוא דווקא מהכנסת – ערוץ ציבורי לילדים. זאת אומרת, אנחנו חיים בתוך נישה וגם כך יש לנו בעיות צפייה.

יש ערוץ לילדים.

ערוץ ציבורי.

יש את הטלוויזיה החינוכית.

צריך את הערוץ הזה מהבוקר עד הערב. אני מדברת על ערוץ ציבורי לילדים. זאת אומרת, כל התחנות בעולם, בארצות הנאורות, BBC, דומיהם ואלף ארצות אחרות, יש להן בצד השעה שמקדישים אחרי הצהרים לילדים, ליד זה יש להם ערוץ לילדים. הרי ילדים מלפני עשרים שנים התרגלו שיש להם ערוץ שלהם ומתי שהם פותחים אותו, הוא שם. מאוד קשה להם למצוא אותי. בין זה לזה הם ימצאו את ה-90 דקות שלי ביום או בשבת בבוקר? אני לא רוצה לפגוע, אבל דובר על כך שערוץ 33 יהיה כזה לילדים, אבל זה לא יצא. לכן, הם צריכים את המקום שלהם. אנשים מאוד מפנקים את הילדים בארץ, קונים להם את הצעצועים ואת הכל, את הבגדים הכי יפים, קונים להם טלוויזיה וכולי, אבל מה הילדים רואים – להורים ממש לא משנה. למה הציבור לא דורש את זה מאתנו, מהערוץ הציבורי? אולי הוא התייאש.

אני חולק על המילה האחרונה שלך. להורים זה משנה ואיכפת להם. אנחנו כאן לא רק כדי לומר להורים שיטפלו בזה אלא אנחנו גם צריכים להקל על ההורים.

באמת בוא נשים את זה בסוגריים.

אפשר לתת להורים כלים נוספים.

אני אומרת להרחיב את המקום ואצלנו זה מקום טבעי. להרחיב אותו ושיהיו יותר שעות ולעשות עוד יותר ממה שאנחנו עושים עכשיו.

אני רוצה לסיים את הישיבה. האווירה הייתה נחמדה וקלילה יותר מאשר בכנסת. אנחנו לא ממהרים ולא רבים. אפשר לנסות להעתיק את השולחן העגול הזה גם לכנסת.


אני רוצה להזכיר את הדגשים שנאמרו כאן כדי שנעקוב אחריהם.


הוועדה לזכויות הילד רואה חשיבות בחשיפת הילדים והנוער למידע ולתקשורת וקוראת למשרד החינוך לחזק ולהמשיך בפעילות חינוכית הקשורה באוריינות תקשורתית.


הוועדה קוראת להסדרה עצמית של מערכות החדשות בשידורי חדשות בשעות בהן צופים ילדים.


הוועדה רואה חשיבות בהגדלת היצע השידורים והתוכניות האקטואליות הקשורות לילדים.

ברשותך, אני מבקש להוסיף עוד משהו. אני חושב שאפשר לנסות לקרוא קריאה יותר מחייבת ואני יודע שגופים פרטיים קשה מאוד לחייב אותם, אבל רשות השנייה, בכל זאת יש לה איזשהו סוג פיקוח. באתר האינטרנט שלהם, שיעשו מהדורה לילדים. זאת אומרת, אין סיבה שהם לא יפיקו תת חדשות.

אמרתי הגדלת היצע השידורים והתכניות הקשורות לילדים, כך שזה כולל את זה.

כמו שאנחנו רואים, מי שבסופו של דבר עוצר את הילדים נכון להיום אלה ההורים וצריך לתת להם כלים. כמו שאתם מסמנים את התוכניות, אפשר באמצעים טכנולוגיים לעשות כפי שנהוג בארצות הברית, שם שמים שביב שאפשר לחסום באמצעותו שידורים מסומנים. אפשר גם לעשות את זה רגולטיבית.

יש אפשרות לחסימת ערוצים ותוכניות.

הילדים לא יודעים לעשות את זה.

צריך לבקש את הסיסמה מהילדים.

אפשר לחייב את יצרני הטלוויזיה למכור רק כאלה.

אנחנו נוסיף להחלטה משפט האומר שהוועדה קוראת לחזק את המיזם המשותף ברשות השנייה ובמשרד החינוך בנושא אוריינות תקשורתית.


אנחנו בוועדה נמשיך לעקוב אחרי הנושא.


תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:15