PAGE
24
הוועדה למאבק בנגע הסמים
7.7.2009

הכנסת השמונה עשרה




נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
פרוטוקול מס' 9
מישיבת הוועדה למאבק בנגע הסמים
מיום שלישי, ט"ו בתמוז תשס"ט (7 ביולי 2009), שעה 11:00

הטיפול בבני נוער מכורים לסמים

חברי הוועדה: מוחמד ברכה - היו"ר

ד"ר פאולה רושקה משרד הבריאות, בריאות הנפש
רקפת בן גיא
משרד הרווחה והשירותים החברתיים, סגנית המנהלת שרות לנפגעי סמים
רפ"ק גלית לוי
המשרד לבטחןו פנים ושב"ס, קצינת נוער
תג"ד דבי שגיא
המשרד לבטחון פנים ושב"ס, ראש חטיבה ט"וש
גליה שחם
משרד החינוך, מ"מ מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה שפ"י
אילן שמש
משרד החינוך, מפקח ארצי בחום קידום נוער
בני יעקב
הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, עוזר ראש תחום טיפול ושיקום

דוד נויברג
אגודת "אל-סם", מנכ"ל
רונית בן אפרים
אגודת "אל-סם"

ענת הוצלר
אגודת "אל-סם"
, מנהלת "אל-סם" תל-אביב
רחל לנגמנטל-פרנס אגודת "אל-סם", הוד השרון
יעל ירון
אגודת "אל-סם"
ליאת נמש
אגודת "אל-סם"
מירב בצר
אגודת "אל-סם", מנהלת משאבים
אוריה גן
מלכישוע קהילה טיפולית, מנהל קהילת הנוער-מלכישוע
משה קרון
מג"ל, מנהל אשפוזית נוער מג"ל
אייל קרו
רטורנו, סגן המנהל
עו"ד הילה שפרלינג הסנגוריה הציבורית, מחוז דרום
גסוב בדראן


גלעד שרון
הכנסת, מרכז מידע ומחקר (מ.מ.מ)

בת שבע פנחסוב

יעל – חבר המתרגמים בע"מ
הטיפול בבני נוער מכורים לסמים

ברוכים הבאים, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

הנושא על סדר היום, הטיפול בבני נוער המכורים לסמים. בתחילה נשמע את דוד נויברג נציג "אל-סם", אחריו את נציגי משרד החינוך ולאחר מכן נפתח בדיון.
לא אפתח בהקדמות, אבל אומר את דבריי מאוחר יותר.

המנהל הכללי של "אל-סם". כבוד היושב ראש רציתי ראשית לומר שעל פי סדר היום בהזמנה הנושא הוא הטיפול בבני נוער המכורים לסמים. לא רק מכורים אלא על מצב המניעה להתמכרות לסמים וזה תפקידנו. הכנו מצגת קצרה ונשתתף בדיון. יכנס לחדר חבר חשוב שלנו מר זאוב מנהל "אל-סם" סכנין.
"אל-סם" הוקמה כעמותה ציבורית בשנת 1974 על ידי אנשי ציבור, מתנדבים עם מודעות חברתית שחברו לאנשי מקצוע. במטרה לגרום לכך שתהייה פעילות למניעת שימוש בסמים בעיקר בקרב בבני נוער, לנושא הסמים נוסף גם נושא האלכוהול.
"אל-סם" פועלת בעיקר בקרב בני נוער וצעירים, ומבקשת לצמצם שימוש לרע באלכוהול וסמים ומאפשרת קבלת טיפול רפואי לכל נער ונערה, למשפחתם ולסביבתם הקרובה. במשך הדיון נעלה את הנושא.
הבעיה היא המשמעות הפסיכולוגית סוציאלית של שימוש בסמים אצל נוער כולל אלכוהול, בכך שהשימוש מהווה ניסיון להימלט מהקושי שכרוך בגיל ההתבגרות, מתהליך הגדילה ומתהליך ההתפתחות. טיפול נכון ומקצועי אמור להחזיר את הנער למסלול של התמודדות עם החיים, להתמודדות ראויה וגם לחזק את ההורים ולתת להורים כלים כדי לתת תמיכה להתפתחות הנער או הנערה.
מצאנו לנכון להביא דוגמה של כרוניקה פלילית מהימים האחרונים והיא מעצרו של נער שחשוד שדקר למוות נער אחר בן שש עשרה מאשדוד. מעצרו הוארך והוא הודה שהוא רצח ואף שיחזר את המעשה. בנוסף הוא הודה שהוא היה שיכור בעת המעשה. זה היבט האלכוהול שקשור בנוער.
מצד הפרקליטות והתזכירים ובכל מה שקשור בטיפול במקרים כאלה הם סבורים שהנער הוא נער נורמטיבי ללא עבר פלילי, הוא מדריך ומתנדב בתנועות נוער וסיים סדנת הכנה לצבא ההגנה לישראל ורוצה להתגייס ליחידה קרבית. יש לנו דוגמה מהחיים, דוגמה טרגית בנושא של השפעה של אלכוהול על התנהגות של נער נורמטיבי.
מהי ומהי "אל-סם"? אנחנו רואים את עצמנו כמרפאה שאליה יכולים לפנות ולהפנות בני נוער ובני משפחה כאשר החיים שלהם שובשו עקב שימוש בסמים ובאלכוהול.
היתרונות שמטופל ומשפחתו עשויים למצוא כאשר הם באים בשערי "אל-סם" – הנקודה המהותית והמרכזית היא היכולת לשמור על דיסקרטיות לצורך התחלת הטיפול והמשך הטיפול. הפעילות נעשית בשעות אחר הצהריים באופן שאינה פוגעת בשאר המטלות הנורמטיביות בחייו של מתבגר כמו: קשר עם חברים, לימודים ומשפחה. צוות המטפלים הוא מקצועי ובעל ניסיון, יש לנו ידע ויכולת לגייס וליצור יחסי מטופל ומטפל ולהתמיד בתהליך הטיפולי. הסודיות מקלה גם על ההורים שחוששים מסטיגמה והכתמה על עתיד המטופל. בהקשר הזה אני מבקש להזכיר שיש הליך של א.ת. אי תביעה שבו המטופל היה והוא מתמיד ומסכים, והוא ממשיך בחייו ללא רישום פלילי, הוא יכול להתגייס לצבא והחברה למעשה לא תדע על הנפילה שהייתה לו בימי בגרותו.
אנחנו זריזים וקלים בקליטה של מטופלים ומסתייעים במתנדבים. אין הרבה בירוקרטיה, יש לנו קו פתוח. המותג אל-סם הוא מותג מוכר וחזק, הורים שנתקלים בסימני אזהרה וגם נערים עצמם פונים, ישנן פניות של נערים, השם הראשון שעולה בדעתם זה לחפש את מספר הטלפון ואת המספר של קו חם של "אל-סם" כדי להתקשר ולבקש עזרה, זו ממש עזרה וזו הצלת חיים.
אנחנו פועלים באמצעות טיפול פרטני וקבוצתי לבני נוער, אנחנו מדריכים הורים גם באופן פרטני וגם באופן קבוצתי, יש לנו פרויקטים מכווני טיפול לבני נוער בסיכון שזה גם חלק מניעתי. יש לנו טיפול פרטני וקבוצות העשרה לילדי מכורים, זו בעיה בפני עצמה כי ילדים שנולדו להורים מכורים כאמור לא בחרו את ההורים, הם נולדו לתוך הוויה של הורים מכורים. יש לנו שישה עשר סניפים ברחבי הארץ ואנחנו מעוניינים להרחיב את הפריסה הארצית שלנו.

יש את קו חם, קו מקצועי שמאפשר מענה מקצועי ומיידי לפונים דרך הטלפון ודרך האינטרנט, גם לנערים וגם ובעיקר לבני משפחתם. אנחנו מטפלים בכאלף בני נוער באופן פרטני בשנה. יש כחמשת אלפים בני נוער שנחשפים לטיפול בקבוצות מכוונות טיפול ובפעילויות למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול. כשלושת אלפים הורים זוכים לייעוץ ולהדרכה פרטנית וקבוצתית. מתוך ראיה ונוכחות במקום אני מתרשם שיש מספר רב של הורים סביב הטיפול של הנער בייעוץ והדרכה. זה למעשה עוד טיפול במעגל הקרוב מטופל.
אנחנו משתדלים להיות רגישים תרבותית ומטפלים גם בשפת האם של המטופלים כולל בשפות ערבית, רוסית, עברית , אמהרית, באותן קבוצות שנקלעו למצבים שתיארנו קודם. אנחנו עושים גם פעולות של מניעה והסברה, מניעה ראשונית היא באמצעות מנהלי בתי ספר ויועצות חינוכיות, מניעה בשיתוף קידום נוער ופנימיות, הדרכה של צוותי חינוך לזיהוי ואיתור של משתמשים והפנייתם לטיפול, העברת תכניות מניעה והסברה בבתי ספר ותנועות נוער ומתנ"סים. אנחנו משתדלים להיות בקשר עם מורים וזה חלק חשוב מאוד.
מחקר שנערך ב"אל-סם" בתקופה שלאחר גמר טיפול הראה תוצאה טובה מאוד, היינו רוצים לשפר אותה, תוצאה של 77.4% של מסיימי טיפול ב"אל-סם" שהם אינם משתמשים יותר בסמים. כמובן שהטיפול נעשה תוך כדי טיפול מקצועי, בדיקות שתן, מעקב, וניטור התנהגות המטופל במהלך הטיפול.

אפשר להרחיב את הנושא בדף לפני האחרון, כשאתם מדברים על מוסדות חינוך בכלל על הקשר עם מערכת החינוך.

זו נקודה מאוד מהותית ואתה צודק אדוני היושב ראש, במישור אחד קבעתי פגישה עם המנהל הכללי של משרד החינוך לאחר פתיחת שנת הלימודים במטרה לחזק. משרד החינוך עושה היום פעילות אבל לא בהיקפים שאני חושב שהם ראויים במטרה לעגן בתוך תכנית הלימודים תכנית לזיהוי וחינוך למניעה, להכרה בסכנות בשימוש באלכוהול ובסמים. כפי שמלמדים זהירות בדרכים אני חושב שבהיקף כזה לפחות ואף יותר צריך ללמד.

יש גוף אחר חוץ מ"אל-סם" שעוסק בעניין הזה באופן מסודר?

כן, ברשויות המקומיות, אבל זה תלוי בשיתוף הפעולה ברשויות מקומיות מסוימות ובאפשרות שלנו. לגבי הרשויות המקומיות זו נקודה שנרצה לדון באפשרות לשינוי חקיקה והיכולת לאכוף על הרשויות המקומיות לבצע פעולות הסברה ומניעה. נכון לעכשיו במקומות מסוימים מאפשרים לנו להיכנס לאסיפות הורים, להיפגש עם הורים במסגרת בתי ספר וכאשר אנחנו נכנסים אנחנו זוכים להצלחה. אנחנו מקבלים הזמנות להופיע בוועדי הורים כיתתיים, בבתים פרטיים ולתת הסבר על הסכנות, לתת הסבר לזיהוי "נקודות אדומות". לזה אני חושב אדוני התכוון. לא בכל הרשויות אנחנו זוכים ליחס הזה.

זו לא גמילה.

אני רואה זאת כנקודה מאוד מהותית, ככל שאנחנו נגיע לגיל הרך, בהתאם ליכולת הקליטה של ילדים, כמו שמלמדים אותם מה זה אור אדום אפשר באופן מקצועי להסביר להם על הסכנות של התמכרות לסמים ולאלכוהול שגורמת לאי שליטה בחיים, זו מתודולוגיה מקצועית והייתי רוצה שזה יכנס בצורה מסודרת למערכת החינוך. הייתי שמח אם כדי להכניס את זה היה אפשר לאכוף את זה על הרשויות המקומיות באמצעות חקיקה.

תלמידים או נערים שנושרים, מונשרים או נפלטים ממערכת החינוך, לנוער המנותק יש רמת סיכון הרבה יותר גבוהה.

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם קידום נוער. ראשית עלי לציין שבכל ישוב עובדים באופן שונה, גם ברמת המניעה וגם ברמת הטיפול, בכל ישוב זה בהתאם לכוחות ולשיתופי הפעולה בשטח. למשל בתל אביב אנחנו עובדים בתוך חלק מהשכונות יחד עם עובדי קידום נוער. קיבלנו מקום במתנ"ס של קידום נוער ואחת העובדות שלנו קולטת שם את אותם ילדים מנותקים, היא נמצאת שם גם כדי שהיא תוכל להגיע אליהם לבתים ושגם הם יוכלו להגיע אליה כי זה קרוב, אם זה רחוק הם לא באים. בשיתוף עם המדריכים המקומיים אנחנו יוצרים הנגשה בתוך השכונה.

בשנה שעברה היינו בתוך ניידת "עלם" באזור התחנה המרכזית, שכונת פלורנטין. יצאנו בערב לאיתורי לילה עם ניידת "עלם" בתוך השכונות היכן שניתן וקיימת דרך, אנחנו עובדים בשיתוף. באמצעות שיתוף הפעולה עם גורם שפרוס בשטח אנחנו יוצרים קשר, גם לצורך עזרה איתור וגם לצורך ייעוץ במקום. אנחנו משתדלים שהיכן יש משאב כספי גם להגיע יותר לעבודת שטח ושיתוף הפעולה הוא יפה.
אנחנו עובדים בתוך יפו, יש לנו שלוחה בתוך יפו באזור מגן אברהם. שם יש לנו עובד דובר ערבית שנמצא בקשר עם שכונת עג'מי ושכונות אחרות באזור.
אלו הדרכים היחידות עם הגורמים בשטח.

אני מציע לתת לדוד נויברג להשלים את המצגת שלו, ואחר כך נשמע גורמים אחרים.

אנחנו מטפלים בבני נוער וצעירים בסיכון שחלקם מנותקים, וגם עם בני נוער נורמטיביים. החלוקה היא של ילדי הארץ, עולים, בני עולים, דוברי עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, ילדים להורים מכורים.
מפנים אלינו גם הורים ובני משפחה, גם שירות מבחן לנוער, מנהלי בתי ספר והצוותים החינוכיים של בתי הספר, יש גם פניה עצמית של חבר מביא חבר של בני הנוער עצמם. אנחנו מאוד מעוניינים להרחיב את הפריסה הסניפית ולהיות נוכחים בפריפריה ובישובים נוספים. כרגע אנחנו בהרחבה ניכרת במגזר הערבי גם בצפון בגוש מעלות תרשיחא וגם בדרום בסביבה הבדואית, גם בחיפה בחלק הערבי שלה, ביפו אנחנו כבר נוכחים. אנחנו עובדים על הנושא ומגייסים כספים יעודים לנושא הזה כדי לפעול מקצועית.
אנחנו מבקשים שתהייה הרחבה של שיתוף הפעולה עם גורמי סמכות וגורמי חינוך בקהילה שזה כולל גם את הרשויות המקומיות, לצורך איתור והפניה לטיפול. למעשה הם רואים את הנערים לפנינו.
אנחנו היינו רוצים שיינתן מענה פסיכיאטרי מקצועי בתוך סניפי "אל-סם", זאת אומרת שלפי קביעה נשב יום בשבוע עם איש מקצוע מתחום מדעי הנפש, כלומר פסיכיאטר כדי שיעשה הבחנות המקצועיות מהתחום שלו, זה יעמיק את הטיפול אצלנו. אנחנו חושבים שבתקצוב ראלי ניתן לעשות את זה וזה דבר חיוני ביותר.
כפי שאני מציג מתוך תקציב "אל-סם" חלקו בא מהממשלה וחלק בא מקרנות ותרומות. אנחנו משקיעים הרבה מאוד אנרגיה בגיוס תרומות בארץ ובחוץ לארץ. אני חושב שהמדינה צריכה להיות מעורבת יותר בתקצוב. היום אנחנו מקבלים רוח גבית ושיתוף פעולה מעולה עם הרשות הלאומית למלחמה בסמים, כולל תקצוב. גם מצד התמיכה המקצועית והתיאום אנחנו נהנים מאוד ומאוד מערכים אותה. אני הייתי רוצה לראות הרחבה של התמיכה של גוף מקצועי כמו הרשות.

אני מבקש להבין למה ציינת את הטיפול הפסיכיאטרי. הפסיכיאטריה זה שלב מאוחר, הנער כבר נפל והוא בתוך הגדרה שתהייה לו לרועץ לאורך כל החיים. השאלה למה השלב של פסיכולוג לא קודם?

בצוות שלנו יש גם פסיכולוגים וגם עובדים סוציאליים. ישנם מקרים חורגים שמחייבים אבחןן ברמה של פסיכיאטר. אני חושב שמאחר ואנחנו נמצאים במעגל עם המטופל, ואם המטפל המקצועי מבחין שישנה בעיה שיכולה לגלוש למגרש של פסיכיאטר, אנחנו היינו רוצים להיות במצב שיהיה לנו תקציב להפנות לרופא פסיכיאטר כדי שתהיה המשכיות ורצף בטיפול.

בצוות הקיים יש פסיכולוג ועובדים סוציאליים.

אני מציג כאן פרוספקט אופייני של תחנה שלנו.

ציינת שאתה מקבל רוח גבית, איך התקצוב של העמותה מתנהל?

אנחנו מדווחים על פעילות ומקבלים עבור כל טיפול. יש לנו פרויקט ייחודי של משרד הקליטה שהוא מתוקצב ממשרד הקליטה.

אני יושבת קצת מופתעת. דוד נויברג חדש בתפקיד ואני לא חושבת שאתה לא מכיר את התכניות של משרד החינוך. אני מקווה שאתה לא רוצה ש"אל-סם" יחליף את משרד החינוך בתפקידים שלו. אני חייבת לומר שאנחנו כבר שנים רבות עובדים עם "אל-סם" בשיתופי פעולה יוצאים מהכלל. אנחנו מאפשרים כניסה לבתי ספר, אנחנו מאוד נעזרים בשירותים הטיפוליים של "אל-סם" ואנחנו כן עומדים על כך שהעבודה בבית הספר תעשה על פי מדיניות משרד החינוך ולא על פי מדיניות "אל-סם", עם כל הכבוד לכל האנשים שעובדים ב"אל-סם".

דובר על שיתוף פעולה.

לא דיברת על שיתוף פעולה, אתה מאוד ביקרת והצגת תמונת מצב שהיא בכלל לא תמונת המציאות, אני חושבת שהאנשים שיושבים מסביב לשולחן ושאנחנו עובדים איתם הרבה שנים יחד כן יודעים את התמונה טוב יותר. אבקש קצת לפרט.
במהלך של שנתיים לפחות ישבנו בוועדה ברשות למלחמה לסמים שתפקידה היה להבנות את הרצף הטיפולי. כמו שתיארת יש הבדל מאוד גדול בין כלל אוכלוסיית התלמידים שהיא רוב אוכלוסיית התלמידים שנמצאים בבית הספר, הם אינם משתמשים בצורה בעייתית לא בסמים וגם לא באלכוהול. יש בתוך בית הספר את אותה אוכלוסיית תלמידים שמשתמשת בסמים, שימוש מזדמן או שימוש יותר בעייתי.

יש את אותה אוכלוסיה שמתמשת באלכוהול בשימוש בעייתי. יש גם את אותה אוכלוסיית תלמידים שזקוקה לטיפול רציני ועמוק. אנחנו כן נעזרים בכל גורמי הטיפול. אנחנו מעדיפים לעשות את כל מה שניתן לעשות במסגרת בית הספר. כל עבודת האיתור של שתלמידים בשלבים הראשונים נעשית בתוך הספר. הקמנו מערך טיפולי ביחד עם הרשות למלחמה בסמים ויחד עם כל הגורמים הטיפוליים – אותה תכנית אופי שכבודו היה איתנו בכנס. זו עבודה שנעשית בתוך בית הספר כל עוד ניתן לעשותה בבית הספר ולא לשלוח ילד או ילדה, נער או נערה לגורמי טיפול בחוץ.
יחד עם זאת כתוצאה מהאיתור שאנחנו עושים בתוך בית הספר אנחנו מפנים את כל מי שזקוק לגומרים בקהילה או לגורמים כמו משרד הרווחה, משרד הבריאות, "אל-סם" או גורמים נוספים ולעיתים לאנשי טיפול פרטיים. זאת על פי החלטה משותפת יחד עם השירות הפסיכולוגי ויחד עם הורי התלמידים. וזאת כדי שיקבלו את הטיפול המתאים. אנחנו יודעים שככל שנאתר יותר וככל שנטפל יותר בשלבים הראשונים אנחנו נגיע למצב טוב יותר.
הזכרת כאן את קידום נוער, יושב כאן אילן שמש מקידום נוער של משרד החינוך. קידום הנוער פרוס ברשויות המקומיות, ישנם עובדי נוער של קידום נוער, יש עובדים בקידום נוער של הרווחה. כלומר רשת הטיפול מאוד רחבה. כל מה שאני אומרת היא לא שהתמונה שלמה ושהמצב מצוין ושאין מה לעשות. אבל בואו נשים את הדברים באופן הנכון. ולהגיד שהמדיניות של משרד החינוך באמת היא לעבוד בשיתוף פעולה עם כל גורם ועם הרבה מאוד הערכה מקצועית לכל הגורמים בשטח. אנחנו כן עושים את ההבחנה בין עבודה חינוכית בבית הספר לבין העבודה הטיפולית. בעבודה הטיפולית אנחנו נעזרים בגורמי הטיפול.
העבודה החינוכית - ראשית אנחנו רואים את הנושא, ואתה הבאת לכאן את התיאור המזעזע של סוף השבוע האחרון, אנחנו רואים את הנושא של אלכוהול וסמים לא כבעיה שעומדת בפני עצמה. כשמדברים על התמכרות ועל השלב של נערים מכורים אז ההתמקדות היא בטיפול במכורים, אבל בדרך כלל כשאנחנו מדברים על ילדים או על בני נוער אנחנו לא מדברים על מכורים, אנחנו מדברים על ילדים במצוקה, אנחנו מדברים על ילדים שצריך לראות אותם כאדם שלם ולראות את כלל הבעיות שלהם.

גם כשאנחנו מדברים מנקודת המבט החינוכית אז סמים ואלכוהול הם אחד הגורמים שילדים חשופים אליהם היום ועליהם אנחנו, כמערכת, צריכים לתת מענה. זו הסיבה שהתכנית החינוכית שלנו מקיפה מגיל הרך עד כיתה יב' והיא נקראת תכנית כישורי חיים. היא כוללת בתוכה את הנושא של סמים ואלכוהול באופן מאוד רחב, בשלבי הגיל השונים בהתאם לשלבים ההתפתחותיים. אנחנו מדברים עם ילדים בגיל הרך על חומרים מסוכנים, על רעלים ועל מה שמזיק לגוף ומה מועיל לגוף. אנחנו מדברים איתם על בחירות.
הדברים האלה שציינת שכאילו אינם קיימים הם קיימים. אנחנו עוסקים בנושא של סמים ואלכוהול ואני לא רוצה לפרט את הכל ואת כל הנושאים. אנחנו עוסקים בנושאים האלה בצורה רחבה יחד עם נושאים שעוסקים במיניות, פגיעות מיניות, אנחנו יודעים שהם הולכים יחד. אנחנו עוסקים בנושא האלימות אבל כל נקודת המבט שלנו זה החלק של ההתפתחות והבחירה, ,וללמוד לחיות וללמוד להתמודד עם דברים בחיים ועם כל מיני אירועים בחיים, ולא רק בחלק של ההתרעה והאזהרה.

לא זאת תפיסת העולם, למרות שגם היא נמצאת שם. תפיסת העולם זה ללוות ילד, ללמד אותו למצוא את מקומו, לחזק את הדימוי העצמי שלו, לחזק את היכולות הבחירה, את התקשורת שלו עם הסביבה וכל מה שקשור להתפתחות שלו כדי שבאמת הוא לא יגיע למצבים של בחירות או בריחות לסמים ולאלכוהול. בנוסף לזה ללמד איך להתמודד עם מצוקות ועד כמה שאפשר לאתר את הילדים בתוך זה.
ספציפית בנושא של סמים ואלכוהול - בכנס חולקה חוברת שהוצאנו יחד עם משרד הבריאות והרשות למלחמה בסמים, פרסום שנקרא "איתות", הדרכה לאנשי מקצוע איך לאתר ספציפית בנושא סמים ואלכוהול. דוקטור גן שובל הוא זה שכתב את עיקר החוברת בשיתוף פעולה ועזרה. החוברת מופצת היום גם לרופאי משפחה ורופאי ילדים, גם לפסיכולוגים וליועצים חינוכיים ולכל אנשי החינוך ואנשי הטיפול והבריאות שקשורים בנושא.

אני חייבת לציין שיש את קבוצות "אופי", אנחנו לא קוראים לזה טיפול, "אופי" זה משהו שצריך ללמד את הילדים שהם כבר משתמשים. זה מיועד לילדים שמשתמשים באלכוהול, מעשנים סיגריות, משתמשים שימוש מזדמן, נתפסו בשימוש חד פעמי בסמים. בהם אנחנו מטפלים בתוך בית הספר. עושות את זה היועצות החינוכיות ועובדות הסוציאליות בתוך בית הספר, בתוך מוסדות החינוך, גם אם זה בפנימיות. זו עבודה יותר מתמשכת וזו התערבות חינוכית טיפולית וזה לא טיפול. זה עדיין בשלב שניתן לטפל בתוך בית הספר ובתוך מערכת החינוכית ובמקום היותר מוגן. אני חייבת לומר שאנחנו עושים את זה בהצלחה מרובה.
הכשרנו להנחיה מאה וחמישים וחמישה אנשי מקצוע בתוך מערכת החינוך. המטרה בשנה הבאה לפתוח במאה חמישים בתי ספר קבוצות כאלה. התהליך הזה הולך ומתרחב וזה בצד התהליכים החינוכיים. חשוב לי לשים את הדברים על דיוקם.

הסוגיה המטרידה שעדיין לא קיבלתי תשובה לא ממך ולא "מאל-סם" הוא העניין של הנוער המנותק. וזה מתקשר ליישום חוק חובה, זה מתקשר לתכנית המלחמה נגד אלימות, שאני אומר שזה לא לרוחי שזה אחד הדברים הראשונים ששר החדש עוסק בהם במקום שילמד את הצד הפדגוגי של האלימות וההתדרדרות לסמים, לאלכוהול ועוד.
שאלה נוספת, באיזו מידה אתם בודקים את יעילות התכנית, היכן היא מיושמת ואיפה לא? אם איני טועה בעשר השנים האחרונות לא השתנו הנתונים לטובה. מה קורה, איפה זה תקוע?

לגבי נוער מנותק, יושב כאן אילן שמש והוא יאמר את דבריו. התכנית החדשה בנושא של מניעת אלימות התפרסמה בינתיים רק בתקשורת ומטבע הדברים היא לא התפרסמה באופן מדויק. וגם כל מה שהתפרסם, זה יותר חוזר המנהל הכללי החדש שעושה האחדה של דרכי ההתמודדות - - -

עוסק בנושא תשלומי ההורים ואני חושב שזה צריך לעבור למוסד לביטוח לאומי ושמנהל בית הספר לא צריך להיות גובה. כעת לפי התכנית למלחמה באלימות מנהל בית הספר גם נדרש להיות שוטר.

לא. החלק הראשון של התכנית והחלק הגדול שלה מדבר על התפיסה "אקלים חינוכי מיטבי", זה משהו שאנחנו מפתחים ומעריכים כבר עשר שנים ואנחנו מאמינים, ויש לנו גם נתונים לגבי הדרך שלנו. זה אומר שכדי למנוע אלימות צריך לשפר ולשנות את האווירה בבית הספר, את התקשרות, את תחושת המוגנות והאכפתיות, תחושת המגונות של התלמידים, תחושת האכפתיות של המורים. בזה בעצם עוסקת התכנית. כל הדיבור בתקשורת התמקד בחלק האחרון שמציג דרך לבית הספר לבנות את תקנון בית הספר.

צריך שיהיה תקנון בית הספר וחוקים וכללים ברורים בהתנהגות בתוך בית הספר בצד טיפוח האווירה. חוזר המנהל הכללי החדש לא מתמקד בענישה אלא הוא מתמקד במה שהולך להיות בשנה הבאה, שבתי הספר ילכו לקבל הדרכה יותר גדולה. גם השר וגם המנהל הכללי מקצים לזה תקציבים יותר גדולים ובתי הספר יקבלו הדרכה יותר צמודה לתהליכים בית ספריים, לתהליכי הנהלה וחדר מורים, לשיפור היחס והקשר האישי עם התלמידים. התפיסה היא שככל שבית הספר יהיה יותר בית לתלמידים כך יופחתו גילויי האלימות. זה חלק מהתכנית החינוכית.
במסגרת זו אנחנו הולכים להרחיב בשנה הבאה את קבוצות "אופי" בבתי הספר. כדי שמצד אחד נעשה תהליכים של שיפור באווירה ובאקלים הבית ספרי ומצד שני לתת עוד ועוד אפשרויות טיפול בתוך בית הספר לילדים עם קשיים ועם מצוקות.
בנושא הערכה, התכניות השונות שלנו עוברות באופן סדיר ושיטתי מחקר והערכה. כל הנושא של תכנית בשנים האחרונות הוא בהערכה בכל המערכת. בשנתיים האחרונות הכנסנו את הנושא של מיצב אקלים, בכל בית הספר אחת לשנתיים עובר טופס הערכה, כלומר תלמידים מדווחים על התחושות שלהם בתוך בית הספר. הם מדווחים לא מה הם עשו אישית אלא עד כמה הם היו קורבנות של אלימות או עד כמה חברים בכיתה ובסביבה שלהם מכים או דוחפים או מתנהגים בצורה אלימה. הנושא של סמים ואלכוהול. משתמשים בנתונים של הרשות למלחמה בסמים ובנתונים של דוקטור יוסי הראל שזה מחקר בינלאומי, מחקר השוואתי.
בשנה הבאה יופעל שאלון ניטור אלימות של משרד החינוך, הרשות הארצית למדידה והערכה בנתה עבורנו וביחד איתנו שאלון מדגמי שיבדוק גם את הנושא של אלימות וגם את הנושא של אלכוהול סמים, את נושא הפגיעות האלימות, וקשת רחבה של התנהגויות. כאן נבחנים יותר הדברים השליליים לעומת השאלון של מיצב שבודק גם את ההרגשות החיוביות וגם את ההרגשות השליליות של תלמידים, והוא בודק גם נתונים או דיווח על ההתנהגויות שלהם.
תכנית "אקלים חינוכי בית ספרי" היא תכנית שעוברת כל הזמן הערכה, הנתונים שלנו מאוד טובים ואומרים לנו שזו תכנית שאין כמוה בעולם. אנשי מקצוע בעלי שיעור בינלאומי מאוד מתפעלים מהתכנית הזאת. מה שיקרה בשנה הקרובה התכנית שהייתה בשש מאות בתי ספר מכפילה את ההיקף שלה. בשנה הבאה היא תופעל באלף ומאתיים בתי ספר וכל המגמה היא של הרחבה. בשש מאות בתי הספר שפעלו בשנתיים האחרונות יש נתונים על שיפור והתקדמות.
הנתונים של השימוש בסמים ובאלכוהול – אפשר להגיד שהשימוש לא פחת, אפשר לומר חבל, או לשמוח שזה לא עלה מול מה שקורה בעולם. חשוב לזכור שכשמשווים את הנתונים של הנוער בישראל - - -

צריך להודות לאל שהמצב לא גרוע יותר.

באמת צריך להודות שהמצב לא גרוע יותר, כי הוא יכול היה להיות גרוע יותר. אם מסתכלים על אנגליה, ארצות סקנדינביה ובכלל על העולם.

מי שעוסק במיגור התופעה, יכול להודות שזה לא גרוע יותר.

שלא יתפרש ממה שאני אומרת כאילו אנחנו אומרים שאין מה לעשות, יש המון מה לעשות ואנחנו כל הזמן בתהליכי שיפור.
אני רוצה להוסיף משהו שמתקשר לנושא המדידה והוא חדש מבחינתנו. פיתחנו מערכת ממוחשבת לדיווח של מנהלי בתי ספר על כל המעשים החריגים: סמים ואלכוהול, פגיעות מיניות, אובדנות, אלימות. החוזר החדש מחייב בין היתר את מנהלי בית הספר לדווח לנו -לגורמי הטיפול, על כל האירועים האלה, כדי לחזק את היכולת ולתת מענה, בעצם דורשים התערבות טיפולית והם מעבר לנושא החינוכי.

מה קורה בחוץ לארץ עם חינוך ממלכתי, ממלכתי דתי, אתם עושים פיקוח על החינוך העצמאי?

החינוך הממלכתי דתי הוא חלק מהחינוך הממלכתי, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא גם עם התאמות בדברים שהחינוך הממלכתי חורג מהקודים של הדתי. אנחנו מבצעים את השינויים האלה. בחינוך העצמאי אנחנו מאוד מאוד מרחיבים את מתן השירותים. נכון לומר שזה תלוי ברצון שלהם לקבל מאיתנו שירות. לא יאומן עד כמה הפניות אלינו גדלו במהלך השנה האחרונה, הן גדלו פי חמישה או שישה.

ביטוי של בטיחות או התכנות התופעה?

גם וגם. השנה עשינו הרבה מאוד הכשרות של אנשי מקצוע בחינוך העצמאי. אנחנו עורכים עכשיו סקר כישורי חיים כדי לראות מה קרה בשנה האחרונה בכל בית ספר בתכנית של כישורי חיים.. זה סקר שמי לא אנונימי. תהייה לנו תמונה מה קרה בכל בית ספר גם מבחינת הפעולות החינוכיות ולא רק הטיפוליות.

בנושא הנוער המנותק. ראשית משרד החינוך מדווח מידי שנה על כעשרים אלף של נערים ונערות בגילאי 14 עד 18 שנשרו באופן גלוי.

נשרו או הונשרו?

תמיד אני טוען שהם הונשרו כי אני חושב שתפקידו של בית הספר זה להתמודד עם כולם. משרד החינוך מדווח שמית על כעשרים אלף נערים ונערות מידי שנה שדווחו, הונשרו. אני לא מדבר על נשירה סמויה או אחרת. מהבחינה הזאת מטרתו של משרד החינוך זה לתת לאותם תלמידים מנותקים את כל השירותים שמשרד החינוך אמור לתת מחוץ לבתי הספר. לצורך כך קיבלנו את המנדט להקמת היחידות של קידום נוער, אנחנו פרוסים נכון להיום במאה חמישים וארבע רשויות מקומיות.

צריך לדעת שנער מנותק לא צריך לקבל רק טיפול פסיכו-סוציאלי, הוא צריך לקבל סל שירותים עצום כדי לקדם אותו באמת. בסל השירותים יש גם טיפול פסיכולוגי טיפול פסיכו-סוציאלי, טיפול ממוקד בתופעה ספציפית. זה מורכב וזה מסובך ואנחנו צריכים שהנוער המנותק שמגיע אלינו אכן יגיע. בשנה אנחנו מצליחים לטפל בפחות ממחצית, אנחנו מטפלים בכתשעת אלפים. בסופו של עניין אנחנו עם כל הכבוד מגיעים לכמחצית מהאוכלוסיה הזאת.

אתם יכולים לשער את אחוזי ההצלחה?

אחוזי ההצלחה הם בכמה מישורים, אחוז ההצלחה הברור והגלוי לחלוטין זה כמה מהנערים האלה בעצם משלימים השכלה פורמלית, כלומר שנים עשר שנות לימוד, בגרויות.

הוא לא חוזר לספסל הלימודים?

ההצלחה המדווחת של חזרה לספסל הלימודים היא חמישה עשר אחוזים.

מאלה שמגיעים אליכם ולא מהסך הכל. מתוך התשעת אלפים שמגיעים אליכם.

כן, מתוכם חמישה עשר אחוז אנחנו מצליחים לשלב חזרה בבית הספר. אלו פרויקטים לא פשוטים לבתי הספר.
בנוסף, כארבעים אחוזים נוספים משלימים היום השכלה פורמלית. השכלה פורמלית לחלוטין ולעיתים פורמלית יותר מהתלמידים שלומדים בבתי הספר. לדוגמה ישנה תכנית "הילה" של עשר שנות לימוד, לא כל ילד שמסיים כיתה י' או יא' בבית הספר האחר תמיד מוכר כמסיים עשר שנות לימוד. מעבר לכך, כשניקח את כל הרף המקצועי, הנערים אצלנו בחלקם יוצאים עם הכשרות מקצועיות, חלקם עם התנסות במיזמים עסקיים בעולם העבודה, הכנה לעולם העבודה. אצלנו כמעט כל נער מנותק מתגייס לצבא. זאת אומרת שכל ההכנה שלהם לצבא הוא תהליך מרתק. אלו הן המשימות הכבדות.
אני חייב לומר שאנחנו מאוד נעזרים, מאוד נעזרים בכל השירותים, אנחנו לא נמצאים לבד. הנערים המנותקים שנמצאים אצלנו זקוקים להמון שירותים הניתנים היום על ידי הרווחה, על ידי עמותות ובלעדיהם השירות שלנו יהיה חצי. כאשר אני שומע פה על שיתוף הפעולה בתל-אביב, הלוואי שכל מקום היה מוכן ש"אל-סם" יבוא אליו.
אנחנו נעזרים במקרים הקיצוניים במוסדות, כמו "מלכישוע" בשירותי הרווחה בוודאי, בשירותי הבריאות בוודאי.
אני רוצה לומר משהו לגבי המשתמשים בסמים. בקרב הנוער המנותק יש לנו שלוש קבוצות בולטות. המטרה שלנו בקידום נוער זה לחבר אותם לשירותים המקצועיים ביותר. נער שהוא מכור לסמים או לאלכוהול בצורה כבדה, אין לנו את היכולת לטפל בו ברמה הקהילתית ואנחנו נזקקים לשירותים הנלווים. יש לנו מסה גדולה מאוד של נערים ונערות מנותקים שהם משתמשים מזדמנים, המזדמנים משתמשים באופן כפול או פי שלוש ממה שאנחנו מכירים בנוער הרגיל. שלושים אחוזים מדווחים לנו שהם משתמשים בסמים, חמישים אחוז מהנערים שלנו מדווחים על כך שהם שותים עד שוכרה, כלומר הם שותים על מנת להיות שיכורים והם לא שותים בשביל משהו אחר. חמישים אחוז זה אומר שכל ילד שני אצלנו בקרב הנוער המנותק. אלו מחקרים הקלאסיים.
לאכלוסיה הזו אנחנו חייבים, חייבים, חייבים את התכניות שמשתלבות בתוך התכניות שלנו. אני מוכרח להגיד שהרשות למלחמה בסמים למשל מאוד מסייעת לנו. היא מכניסה חלק מהתכניות שלה. הם משלבים את זה בתכניות שלנו שאם אני מוציא נער שלנו ללימודים אני יכול לשלב עם הלימודים גם תכנית אחרת.

תודה רבה. נציג הרשות למלחמה בסמים, בבקשה.

לדעתנו הוקמה בארך מערכת טיפול לא רעה. לא מושלמת אבל לא רעה. אני לא מרוצה אבל לנו יש נטייה להסתכל על מה לא אבל בואו נסתכל מה כן יש.
נתייחס לכמה דברים, ראשית, הכל עניין של כסף, אם היה לנו יותר כסף אז אנחנו חושבים שיש לעשות יותר. יושב כאן משה קרון מהיחידה לטיפול בנוער ובצעירים עד גיל עשרים וארבע. אם היה לנו היום יותר כסף גם היינו מגדילים את המכסות וגם עושים הפרדה בין בנים לבנות כי אנחנו חושבים שזה מאוד נכון באוכלוסיית בני הנוער.
בדרום הארץ עומדת להיפתח בסוף השנה קהילה טיפולית וגם שם אנחנו חושבים שצריך לתת מענה בטיפול בבני נוער "ברוח במדבר", זה עניין של כסף ותקציבים. יש לנו את "מלכישוע", אני לא יודע אם זה כבר יושם, אבל אנחנו הגדלנו בעוד שבע מיטות את קהילת הנוער. יש בארץ ארבעה מרכזי נוער לטיפול בנערים. אנחנו חושבים שבתל-אביב, באזור המרכז אין דבר כזה, יש את זה בצפון, בדרום, בירושלים ואשקלון. יש את הקהילה הטיפולית "מלכישוע" שנותנת מענה לאוכלוסיה הרחבה ויש את הקהילה "רטרונו" שנותנת מענה לאוכלוסיה הדתית, שם בדרך כלל מלא וחסרות מכסות באופן טבעי. אנחנו חושבים שיש צורך שתכנס קהילה טיפולית למגזר הערבי כי הם לא מגיעים לקהילות של "מלכישוע, ו"רטורנו", וגם אם הם מגיעים הם נושרים. אנחנו חושבים שצריך להקים מיני קהילה בין חמש עשרה לעשרים מיטות לאוכלוסיה הערבית.
פעם בשנה, או פעם בשנתיים, אנחנו יוצאים למכרז לבני נוער ו"אל-סם" היא חלק מזכייני השירותים שלנו, יש מאה חמישים וחמש מכסות בשנה שזה עולה לנו כשני מיליון שקל. אם היה לנו היום עוד שני מיליון שקל היינו מרחיבים את זה. כמובן ישנן היחידות של הרווחה שפרוסות.
אנחנו כרשות וכמדיניות חושבים שהפריסה צריכה להיות יותר אזורית, כפי שאנחנו עושים בב"אל-סם" מאשר בתוך העיר. לדוגמה בבאר-שבע ישנה יחידה כזאת, היחידה "לקשב לנוער" שזכתה במכרז והיא נותנת שירות אזורי. בתוך השירות הזה אנחנו נותנים את הכל. אנחנו חושבים שביחידות של הרווחה הוקצב תקן לפסיכיאטר. היום נערים שמגיעים לשירותי הרווחה וצריכים את השירות הפסיכיאטרי, את האבחון הפסיכיאטרי הם מקבלים בשיתוף הפעולה שלנו. אם אדוני יביא לנו עוד כמה מיליונים נוכל לעשות יותר.

זווית הראיה היא זווית ראיה מיוחדת כי אני מציג כאן את היחידה שקולטת את הכישלונות, את, קוצר היד של המערכת. אלי מגיעים בני נוער וצעירים שלא רק משתמשים לרעה אלא פתחו תלות בסמים. הזווית הזאת יכולה לתת כמה דברי ם.
אני מכיר את העבודה הבלתי רגילה שנעשית על ידי במשרד החינוך ובעמותות למינהן. עבודה מבורכת של חבריי האמיצים בשדה. אבל אין לי ספק שאתה עלית על נקודה מהותית והיא הנוער המנותק. הנוער שקידום נוער מטפל בו הוא לא מנותק כי יש לו קשר עם קידום נוער. לעניות דעתי ישנם צעירים וצעירות שהם לא מכירים, ושהם בנזקקות מאוד מאוד גבוהה.

למשל יש ניסיונות של ארגון וולונטרי חשוב כמו "עלם" להגיע אליהם. יכול להיות שאנחנו לא עושים די כדי להגיע לאלפים, אולי למאות רבות של בני נוער שהם הומלסים, שעוברים ברחוב התעללויות קשות, שמשתמשים בסמים ושהם לא בהכרח במרכז הארץ אלא גם בערי ספר ובפריפריה. זו נקודה חשובה ונדמה לי שהיא שווה דיון - איך אפשר להגיע ליותר. באשר לאותה אוכלוסיה מנקודת הזווית שלי אני רוצה דווקא לחזק את ההיבט הפסיכיאטרי, כי נדמה לי שחלק מבני הנוע שנושר הם בני נוער שלא מקבלים טיפול בבעיות של קשב וריכוז. על בני הנוער המנותקים אין לנו מידע ולכן חשוב מאוד שאנחנו נשקיע במאמצי המניעה שלנו גם אנרגיה לכיוון אבחון של בעיות קשב וריכוז כמניעה לשימוש בסמים ושתיית אלכוהול.
מתוך הניסיון אנחנו יודעים שלנו שברגע שאנחנו מטפלים בבעיית קשב וריכוז במרכז גמילה באמצעות "רטלין" אנחנו מונעים חזרה בשימוש בסמים. בשדה, בשטח יש לא מעט ארגונים כמו הסיינטולוגים שפועלים ועושים עבודה גם בתחום המניעה וגם בתחום המשתמשים בסמים וגם מסע שיטתי נגד ה"ריטלין", זה הדגל שלהם. אני יודע שהתרופה הזאת ומתוך הניסיון שלי, היא תרופה שמונעת שימוש לרעה בסמים. אלו ההערות הקצרות שרציתי בשלב הזה להעיר.

אבקש לשמוע עוד שני דוברים ולסגור את המעגל הזה ולהתמקד בהתנסויות ממוקדות. גם משרד הרווחה וגם משרד הבריאות מה אתם עושים במסגרות שלכם כדי לטפל?

אנחנו מטפלים בעצם בנוער היותר קשה שכבר התמכר. יש לנו מספר מוסדות שמטפלים וזה לא מספק, האחד זה "המג"ל הצעיר", משה קרון הוא המנהל, אנחנו מאוד מרוצים מהעבודה שהוא עושה. המרכז קטן מידי ויש שם רק שש מיטות והוא משמש לכל הארץ. אנחנו - - -

אם משרד הבריאות ייתן לנו מבנה באחד מבתי החולים אנחנו מוכנים להכפיל את מספר המיטות.

הועלתה כאן בעיית הסטיגמה בתוך בית חולים פסיכיאטרי , לא ממש בתוכו. לפני שנה ביקשתי להוסיף ארבע עשרה מיטות לבני נוער ואושרו לי רק שבע. אני מקווה שבקרוב מאוד יאשרו יותר. יחד עם "מלכישוע" אנחנו העברנו לקהילת "מלכישוע" שעושה עבודה בסגנון קצת אחר שם זו עבודה טיפולית ויהיה רצף. אנחנו נצטרך לבחון את אופי העבודה שם.
אני מקווה שבשנה הבאה ייתנו לי עוד שבע מיטות כדי שנוכל להעביר את המיטות האלה ל"רוח במדבר", הקהילה הטיפולית החדשה.

כלומר, יש לכם השנה שבע ובשנה הבאה שבע נוספות.

חסרה לנו מחלקה לתחלואה כפולה, וזה הנושא הכאוב ביותר והוא הוזכר כאן עלי ידי מספר אנשים. הרבה מאוד ודווקא אלה שנושרים יותר מהמסגרות הטיפול הארציות, הם בני נוער שסובלים מבעיות נפשיות לא מאובחנות, כמו דיכאון קשה, הפרעה ביפולרית. אני חושבת שצריכים להקים לפחות מסגרת אחת כזאת וזה נכון שהיא תהייה באחד מבתי החולים אבל על זה אנחנו נצטרך לחשוב.
אנחנו לא יודעים בדיוק את המספרים, אנחנו לא יודעים כמה בני נוער באמת סובלים מהפרעה כזאת, זה מינוס שאין לנו נתונים כי אם היינו יודעים את הנתונים היינו יכולים לדרוש ולבקש יותר. אבל מה שכן עשינו בכיוון הזה שמשנת 2008 הוספנו פסיכיאטר נוער בארבע ערים שייתן זיהוי ואבחון מוקדם והפניה לטיפול, ראשית לאבחן ולזהות. אחר כך הטיפול צריך להיות במסגרות יותר פסיכיאטריות.

שלא מקבלות אותם כי יש להם בעיית סמים. מסגרות של סמים, לא מקבלות בגלל בעיה פסיכיאטרית.

דבר נוסף שאנחנו עושים בכיוון הזה, הרבה מאוד אנשי מקצוע שעוסקים בפסיכיאטריה לא כל כך מכירים את תחום הסמים מספיק והם גם לא רוצים לטפל כי הם לא הוכשרו מספיק. אנחנו התחלנו השנה בהכשרה לאנשי מקצוע בתחום תחלואה כפולה. בקרוב תפתח תכנית הכשרה יחד עם הרשות למלחמה בסמים לתחלואה כפולה בתחום נוער, משרד הרווחה גם ישלח אנשים משלו. עד עכשיו ערכנו הכשרות רק בנושא של מבוגרים וכעת זה יהיה בתחום נוער. אני מתכוונת לפתוח הכשרות גם לרופאים פסיכיאטרים שהם גם המתנגדים הגדולים בתחום התחלואה הכפולה. אנחנו פועלים בכמה רמות.

הועלו כאן דברים רבים וברצף וזה אחד המוקדים בעניין של הנוער. ראשית נגדיר מיהו מכור. עלה פה נושא המניעה והטיפול. אם היינו כעת לפני עשרים שנה והיינו צריכים להגדיר אדם מכור היינו יודעים להגדיר אותו. כשאנחנו באים לדבר על נוער יש לנו בעיה קשה מאוד. ראשית המניעה והטיפול מתערבבים. פעם היינו יכולים גם להגדיר את הנוער המנותק, ידענו איפה הוא נמצא ובאילו אוכלוסיות הוא נמצא. היום אנחנו יכולים לדבר על בני נוער שנמצאים בבית הספר ומגיעים לבית הספר ובבקבוק המים יש לבן, אבל הלבן הזה זה וודקה.
אבקש לעשות סדר מבחינת הפילוח הארצי. הנושא של היום הוא נוער מכור. הדוגמאות לנוער מכור נמצאות פה, נמצא פה משרד החינוך ומה פתאום נוער מכור נמצא שם כי לכאורה משרד החינוך צריך להתעסק רק במניעה. אני מבקשת לעלות פה על סדר היום שמילת המפתח שלנו היא שיתופי פעולה. אם אנחנו מדברים על נוער אנחנו לא מדברים על החבר'ה שאף אחד לא רוצה לטפל בו ודופקים בדלת ראש העיר ואומרים לו קח אותו לאיזו קהילה.

לכאורה כולם מטפלים, אבל אני מבקשת לעשות סדר ארצי. נזכיר לכולנו, טיפול בנוער מכור הוא תחת חוק, לא כל אחד יכול לעבוד עם נוער מכור. יש חוק בטיפול בהתמכרויות ולמי שמותר לעבוד עם התמכרויות הוא רק מי שיש לו מודל ברור וקיבל רישיון מהרשות להתמכרויות. את זה חשוב להדגיש. נכון כשאנחנו עוסקים בנוער אין לנו שום אפשרות אחרת אלא לשתף פעולה עם כל הגורמים שיושבים פה.

מאחר ונתת את הכותרת הזאת, האם אני מבין מהדברים שיש תקלה בשיתופי הפעולה?

בכלל לא, אם בעבר בטיפול במבוגרים היינו צריכים להתרכז בבניית מודל ובלמצוא מסגרות, כאן לכאורה ישנן הרבה מסגרות. אחת המטרות שלנו כשרות היא בניית שיתופי פעולה עם כל המסגרות האלה, כמו הורים ובתי ספר. עם הנוער כולם מתעסקים. אגב מבחינה טיפולית לפעמים זה יוצר אשליה של טיפול. אם ישנו אחד שנמצא ברחוב כבר שנה, הוא הולך לקבל אוכל מאיזה בית מזון, הולך ל"חוט המשלוש" כדי לישון, הולך לעובד קידום נוער, והוא גם מכור.

הסיכוי שהוא יהיה מודע לבעיית ההתמכרות שלו כשהצרכים שלו ממולאים, ורמת ההכחשה שלו גבוהה הוא סיכוי מאוד ברור. זאת אומרת שאחת המטרות שלנו -השרות בהתמכרויות, הוא שבסופו של דבר להביא את כל העובדים עם נוער לשבת תחת מודל עבודה אחד. אני אומרת את זה עם סייג מאחר שגם היכולת להעביר את הקו הברור בין נוער מנותק לבין מניעה להתמכרות הוא קו דק, פעם יכולנו להגדיר התמכרות גם בהתייחסות לאורך השימוש וגם בסוג השימוש. היום אנחנו יודעים שהנוער מתמכר לחשיש, אנחנו יודעים שהשימוש בכדורים הוא גרוע מכל דבר ונוער מכור מגיע לבית הספר ומשתמש בכדורים כדי שהוא יוכל להיות בבית הספר. הטרמינולוגיה שאנחנו משתמשים בה היא כאילו פשוטה.
אני חייבת להתייחס לפריסה הארצית כי זה עלה פה, ואני רוצה לתת סקירה היסטורית. הטיפול בנוער מכור בהגדרתו מכור עם כל הסייג שאליו התייחסתי. היסטורית הוא חולק בין שני גורמים, משרד הרווחה והרשות למלחמה בסמים. כשמשרד הבריאות נותן. בזמנו לא היה מספיק כסף ואנחנו כולנו צריכים לזכור שזה תחום חדש ואנחנו בעצם מדברים על התפתחות בחמש, שש שנים אחרונות. למעשה במקומות שהרשות למלחמה בסמים תקצבה המשרד לא נכנס. הייתה חלוקה ארצית. אנחנו הולכים לקראת מהלך וזה לשים את כל הטיפול בהתמכרויות תחת אותה מודל עבודה. - - -

התמכרויות בכלל, או התמכרויות של נוער?

התמכרויות נוער. אני חושבת שבגלל כל נושא שיתופי הפעולה והנושא שאנחנו מדברים כאן, אם טעיתי אנא תקנו אותי. אני נותנת תמונה כדי לרכז את הדברים שהועלו כאן. אני אבקש להגיד במה אנחנו צריכים להתעסק. פעם יכולנו באופן מאוד ברור לומר איפה הנוער נמצא, וגם השירות הוקם באופן זה. זאת אומרת כשאנחנו מדברים על נוער מתפקד, וזה נאמר פה על ידי גליה שחם שאיתה אנחנו עובדים בשיתוף פעולה ברור. היום אנחנו רואים הרבה בני נוער שלא נשר ממערכות החינוך ובכל זאת הוא נוער מכור בצורה מאוד קשה, אנחנו רואים את זה במסגרות הפנימיה שיש לנו שם כניסה מאוד חזקה, אנחנו רואים את זה בתוך מסגרות בתי הספר התעשייתיים.

כלומר יש מקום לשיתוף פעולה עם הרבה גורמים. אם נתייחס לשירותים עליהם אנחנו שמים דגשל ואכן אנחנו שמים דגש על השירותים לנוער מנותק, המערכות שאנחנו הקמנו ברמה האמבולטורית, ברמה החצי יומית ושל הפנימיה הוא אכן לנוער שבית הספר כבר לא מחזיק. נוער גדול של בתי הספר מגיע למרכזי היום שלנו שלא סגורים בחופשת הקיץ, הוא מגיע אלינו בתקופת חופשת הקיץ להחזקה. מבחינה מערכתית זה דורש עבודה מאוד קשה כדי להביא את הטרמינולוגיה של החינוך לטרמינולוגיה של נוער מנותק.
ישנם עוד שחקנים שכולנו התעלמנו מהם, יש את ההורים. אנחנו עובדים תחת חוק ואין אצלנו וולונטר, הנוער מקבל אצלנו טיפול פסיכיאטרי ואין מצב שהורה לא יחתום על הצהרה שהוא מוכן לקחת בדיקת שתן, אין מצב שזה יעשה ללא הסכמה. במסגרת החוק יש לגופים וולונטריים אפשרות לעשות דברים שלנו אסור לעשות. בעקרון תפיסת המשרד היא שמי שאחראי על הנער הוא ההורים ואם לא נצליח לגייס את ההורים ולא משנה מה יקרה הנער יחזור להשתמש בסמים. אנחנו משחקים כאן על גבול מאוד עדין.
דבר נוסף, מתקיים כאן דיון על נוער וצעירים בנשימה אחת. אני חושבת שהיה צריך להפריד את הדיון. יש לנו בעיה מאוד קשה עם צעירים שמתנהגים כבני נוער והספרות מדברת על כך שההתבגרות נמשכת עד גיל עשרים ושמונה, אבל הצרכים שלהם שונים לחלוטין כי מגיל שמונה עשרה ההורים לא חייבים להחזיק אותם בבית והם מסתובבים ברחובות. לנו אין מענה לדיור, גם בזה אנחנו פועלים בשיתוף פעולה עם "עלם".
אם שכחתי מישהו אני מתנצלת. אני מציינת את כל הגורמים איתם אנחנו צריכים לעבוד כדי לרשת את הנושא של הטיפול בנוער: משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, המגזר השליש וכמובן הרשות למלחמה בסמים.
הגעתי לנוער המנותק בתוך משרד הרווחה, אם נסתכל רק על האגף שבו אני חיה, ישנם שבעה שירותים שעוסקים בנוער, אין היום שירות שאין לו נגיעה לסמים. אנחנו נכנסים היום לתוך מפתנים עם תכניות לנוער מכור, אנחנו נכנסים היום לתוך חסות הנוער במסגרות החוץ ביתיות שלנו שיש בהן נוער מכור. אם פעם היינו יכולים להגיד שירות להתמכרויות, היום בעצם השירות להתמכרויות צריך לשלוח זרועות לכל אחד מהשירותים שנותנים שירות לנוער במסגרת קצה הרצף. למשל שירות נערות וצעירות, שירות שעובד עם נערות – היום אין לנו כמעט נערה עם ניצול מיני שאין בסיפור גם סמים. אני מציינת שוב שהיום אנחנו נכנסים לפנימיות מתוך האחריות של השירות.
אני מגיעה אלינו, כפי שכבר אמרתי בסופו של דבר הטיפול בהתמכרויות הוא טיפול תחת חוק וזה מחייב אותנו למדיניות. הטיפול בהתמכרויות הוא תחת חוק של תקנות עובדים סוציאליים, שמחייבות ובתוכן יש חיוב אישור הורים, אנחנו כגורם ממשלתי לא יכולים לעבוד ללא הדבר הזה. כמובן יש את גיבוש המדיניות. יזמנו הפעלה של פרויקטים לטיפול בנוער משתמש ומכור אמבולטורי, אני אתן גם נתונים.
יש לנו שלושים ושמונה תקנים בארבעים וארבע רשויות מקומיות. בכל מקום שהרשות למלחמה בסמים נמצאת אנחנו לא נכנסנו פנימה. יש לנו הפעלה של ארבעה מרכזי יום לנוער – יש לנו גם מרכז נוער בשומרון, הוא מלא עד אפס מקום, נמצאים שם עשרים וחמישה בני נוער, המרכז יושב בתוך ישיבת חיצים. הרשות שם מגויסת באופן בלתי רגיל.

זה נוער אחר אבל עם אותה רמת ניתוק שאתה מדבר, ניכור לבית ועם כל מה שאנחנו יודעים על נוער הגבעות. יש לנו גם ברמלה, ירושלים, באר שבע ונצרת עילית. המרכז ברמה נסגר, המרכז שומרון נפתח וברור לנו שהמרכז בשומרון לא יכול להוות מענה לכל האוכלוסיה. אנחנו במשא ומתן מאוד קשה להרים את מרכז היום במרכז והבעיה היא בעיקר במבנים וכפי שאתם יודעים היום כל אזור מרכז הוא מאוד בעייתי מבחינת מבנים.
לגבי הפסיכיאטרים , הטענות מוכרות, אבל לא נעים להגיד אבל מי שמרושת עם מערכת הרווחה מקבל. ישנם היום ארבעה פסיכיאטרים לנוער. בחצי השנה האחרונה למעלה ממאה בני נוער קיבלו הבחנה, טיפול ומעקב במסגרת אותם פסיכיאטרים. זה פרויקט משותף של הרשות למלחמה בסמים, משרד הבריאות ואנחנו, הם יושבים בתוך מרכזי היום של הנוער.

התכנית "אשפוזית לנוער" כבר הוצגה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם שתי המסגרות הפנימיתיות, " מלכישוע" ו"רטורנו" שעובדים תחת חוק, ואנחנו הם אלה שמעניקים להם את הרישוי.
נושא שלא עלה כאן בכלל והוא הטיפול בכפיה, זה נושא שצריכים לקדם, אני מבקשת שהקריאה תצא מפה, בייחוד לגבי הנערות שעוסקות בזנות, ואנחנו לא מגיעים אליהן לא בגלל שאנחנו לא מכירים אותן, אנחנו מכירים אותן, רמת ההרס העצמי שלהן היא מאוד גבוהה, גם אם נכניס אותן שבע פעמים ל"מלכישוע" או שבע פעמים ל"רטורנו" הן עדיין תברחנה משם כי הנערות האלה צריכות טיפול בכפיה. אין לנו דרך לעזור להן. אנחנו לא מרפים, אנחנו מקימים יחד עם "עלם" ויש לנו כעת דירת מעבר בתל-אביב שממומנת על ידנו ועל ידי "עלם", אנחנו יוצאים עם הניידות, אבל הנערות, וזה לא אומר שהנערים לא.
מפה אני רוצה שתצא קריאה בעניין הזה כי אם יש נושא שעליו אנחנו רוצים לשים את הכל זה הנושא של טיפול כפוי למכורים לסמים, כי הסמים הורגים אותם וזה חלק מהפתולוגיה שלהם.

כבר שנתיים שהרשות מנסה לקדם במשרד הרווחה את הנושא הזה, ויש עם זה בעיות לא פשוטות. זה נושא לא פשוט.

אנחנו נדון בזה אחרי הפגרה, עדיין אנחנו מגבשים מדיניות. אני מבקש לשמוע את "מלכישוע" ו"רטורנו" ואת הסנגוריה הציבורית.

אני מנהל הנכס של קרית הנוער, מחליף את מתיה שהיה עשר שנים בתפקיד. קרית הנוער מלכישוע מטפלת גם במבוגרים, גם בקשר עם שירות בתי הסוהר והיא מפעילה שירות בבתי הסוהר.
ביחידה החדשה שהוקמה לפני שנתיים ב"מלכישוע", ישנם צעירים מטופלים בגילאים של בין שמונה עשרה לעשרים וארבע, וישנה גם קהילת נוער. ב"מלכישוע" מטפלים בלמעלה משבעים בני נוער, והיא מפעילה שני בתים בבית סנונית וכפר רופין והבית בטירת צבי, כל אחד עם המאפיינים שלו, האחד הוא לבנות ממשפחות דתיות, והשני לאכולוסיה אחרת.

אלו בתים ש"מלכישוע" מפעילה והם לא נמצאים בתוך "מלכישוע". כאמור קהילת הנוער ב"מלכישוע" היא מעל שבעים נערים. "מלכישוע" מתעסקת כעת בכמה עניינים, ראשית גם בסמים וגם באלכוהול וזו הכותרת שלנו. אנחנו לא מפרידים בינהם ואני יודע שעסקתם בכעת ובעבר.
אני שותף לבעיה שהועלתה כאן בנוגע להגדרה של התמכרות אצל בני נוער, אנחנו גם עסוקים ומתעסקים בזה. אנחנו לכאורה בקצה הרצף אבל בבני נוער ולהגיד בפה מלא שזו התמכרות. לעיתים זה שימוש לרעה לפעמים זה בתלות. שאלה טובה מהי התמכרות בקרב בני נוער.
אנחנו פועלים רבות בקרב בנות, יש בית בנות, יחידה של בנות -בית סלעית שבשנים האחרונות עבר הפרדה מהקהילה של הבנים וזוכה לתשומת לב מיוחדת והשקעה. אנחנו למדנו ועדיין לומדים שבנות דורשות משהו אחר מאשר בנים וההפרדה הזו ראויה. יש לנו דירת המשך שמטפלת ספציפית בבנות, אנחנו חושבים שזה דרוש לבנות.
קיימת אוכלוסיה גדולה של עולים גם עולים מאתיופיה וגם עולים מברית המועצות לשעבר. ישנם למעלה מחמישים אחוז הפרעות קשב וריכוז, אוכלוסיה גדולה של נערים עם הפרעות קשב וריכוז ששיעורה כשמונים אחוז מהנערים והנערות שנמצאים אצלנו.
הסוגיות שאותנו מעניינות הן בעיקר המשך השיקום לאחר היציאה מאיתנו, המשך הטיפול, דירות המשך, בוגרים וצעירים, מעניין אותנו הטיפול בילדים שיוצאים מאיתנו בגיל שש עשרה וחצי והמשך התנהלותם, מה המסגרות שקולטות אותם ומה הדרך הטובה לקלוט אותם, אנחנו פעולים לגיוס לצבא - - -

אתה שואל שאלה, יש לך מושג מה התשובה?

יש לי מושג חלקי, זו בעיה שאנחנו מתמודדים איתה ומלווים אותה. אין לנו מענה תקציבי לזה אבל אנחנו מלווים את השלב הזה. זו סוגיה שצריך לתת עליה את הדעת כאן.

מדובר על שיתופי פעולה, ישנם גופים כמו שבדרך אליכם יש בדרך חזור, אפשר להיעזר יותר בגופים האמבולטוריים שנמצאים כרגע בשטח.

חשוב לנו לשמוע כאן על העבודה הנפלאה שאתם עושים. אנחנו מבקשים לזהות בעיות ולמצוא פתרונות, לזהות יתרונות כדי לחזק אותם ולהפיק תועלת למקומות אחרים. אני מציע שגם מקוצר זמן שנתמקד בשתי הסוגיות האלה ולא להתפרס על כל הפעילות. אני יודע ש"למלכישוע" כמו לאחרים יש שם טוב ושאתם עושים עבודה טובה, כל הכבוד, אני לא אומר את זה רק לצורך הפרוטוקול אלא באמת. אני מציע לכל הדוברים לא לתת סקירה. אלא להתעסק בנקודה כמו מה ההמשך, זו שאלה קריטית.

נתנו פה תשובה שהיא תשובה נכונה שהמוקד הוא בשיתוף פעולה, מה קורה אחרי זה ובמה אנחנו צריכים להשתפר.

זה המקום לוועדה הזאת כדי לאפשר לאנשים מכל הקצוות יכולת להיפגש ולמצוא את נקודות החיבור, איפה זה לא מספיק עובד ומה ניתן עוד לעשות.

אני בהחלט מסכים איתך. הסוגיה הנוספת שדובר בה קודם והיא ההחלטה מי מגיע אלינו ואיך הוא מגיע אלינו. השאלה היא איך מזהים, מי מזהה ומי מפנה. יש כאן מקום לשיתוף פעולה וקיים חוסר מסוים ויש את הרשום שלא כל מי שצריך להגיע אכן מגיע אלינו. חיזוק הקשרים ושיתוף הפעולה הכרחי גם בנקודה זו.
אני מזמין את הוועדה וגם את היושב ראש באופן אישי לבוא ולבקר אצלנו.

אני מייצג כאן "רטורנו", סגן מנהל הקהילה הטיפולית. אני אבקש להתייחס לשתי נקודות שהועלו מבלי להציג את כל התהליכים שאנחנו עושים ב"רטורנו".
הנקודה הראשונה מתייחסת לתהליך ההמשך כשנוער מסיים את התהליך הטיפולי, אם זה לא מעבר להוסטל או מעבר לצבא, אז בדרך כלל היחידות האמבולטוריות מפגישות אותם מחדש עם המקומות שאנחנו בדרך כלל רוצים להימנע מהם לפחות עד הצבא. בחלק השני – אני מצייג אומנם את הקהילה הבוגרת, אבל מגיל שמונה עשרהו עד עשרים וארבע יש לנו חתך שאנחנו קצת מתקשים לתת לו מענה והוא עדיין נחשב נוער. לדוגמה מקרה שהיה אצלנו, היתה אחת ששהתה אצלנו במרכז ו מסיבה כזו או אחרת נאלצנו להוציא אותה מהתהליך הטיפולי, היא בהגדרת נוער על פי משרד הרווחה, מבחינתנו היא נחשבת לבוגרת. התהליכים הם תהליכים שונים, ישנו כאן גיל שהוא חתך אוכלוסיה רחב מאוד שאומנם מוגדר כצעירים אבל מצד אחד הוא נוער ומצד שני הוא בוגר ואין לנו מענה עבורו. אלו מקרים שנופלים בין הכיסאות, גילאי שמונה עשרה עד עשרים וארבע זה חתך אוכלוסיה ענק והשימוש בסמים ובאלכוהול בתוך החתך הזה הוא עצום. יש כאן משהו שאולי יש לו צורך בשינוי חקיקה או בהגדרה.
רקפת בן גיא הגדירה את הנושא המרכזי והוא גיוס ההורים, ההורים אומרים שבגיל שמונה עשרה הוא כבר בוגר.

לא ההורים אומרים, החוק אומר את זה.

גם בוגר שנמצא אצלנו בטיפול אומר שממילא לא ניתן לשתף את ההורים שלו בשום אינפורמציה על מה שקורה איתו בטיפול. אנחנו חייבים להישאר נאמנים לחלק הזה ומצד שני הוא עדיין נער. זו סוגיה שכדאי לפתח אותה ולבדוק אם אנחנו יכולים לעשות משהו בעניין.
שאלת שאלה לגבי הפתרונות. אני חשוב שאחד הנושאים המרכזיים זה עם הכניסה לבתי ספר וכניסה לכל מיני מסגרות החינוך זה כן הנושא של גיוס ההורים. לפני כשנתיים וחצי ראיתי תכנית שמדברת על שילוב הורים ותלמידים , צוין שם שהם עושים את זה בצורה יוצאת מהכלל. המספרים כן גדלים ואם המספרים גדלים אז אולי אנחנו צריכים לגייס יותר את ההורים, אם יש יותר נוער מנותק זאת אומרת שהמסגרת צריכה לפעול שכאשר הילד יוצא וסוגר את דלת הבית הוא לא לובש חליפה חדשה כדי לשרוד בחוץ.

ההישרדות בחוץ שונה מההישרדות בתוך הבית. אם אנחנו לא נגייס את ההורים במסגרת הראשונית בתוך בתי הספר וגם את המורים בפרויקט משותף אנחנו נמצא את עצמנו מול מספר הולך וגדל, והוא ימשיך לגדול ואנחנו נמשיך לשאול מה אנחנו כן יכולים לעשות. המספרים כן גדלים. במהלך החמש השנים האחרונות אני יושב בכמה וועדות בבית הזה, המספרים גדלים.
המפגש שלי הוא מעבר לקהילה הטיפולית. אני בא מבאר-שבע, וגם במרכז וגם בבאר-שבע הייתי לא מעט, המפגש שלי הוא בשטח, כלומר בשכונות, בשעות הלילה, זה אומר לעיתים הצטרפות לניידת של הרשות למלחמה בסמים. המפגש עם הנוער המנותק מוכיח אחרת. אנחנו לא מצליחים להגיע למספרים ולאחוזים של אנשים שאליהם אנחנו אמורים להגיע. זו נקודה עליה אנחנו נצטרך לחשוב כדי לעשות אותו טוב יותר, ואולי כדאי בפורום הזה. בשעה אחת בלילה בפארקים בבאר שבע מספרי הנערים שנמצאים ומשתמשים באלכוהול וסמים הם לא המספרים שאנחנו מדברים או מדווחים עליהם. הם מספרים עצומים גם בבאר-שבע, בנתיבות, באופקים, בדימונה, ברהט, בתל-שבע אנחנו מוקפים באזור מוקף בסמים ואלכוהול ואלימות וזה הולך ביחד.

בהקשר למה שאמר משה קרון, עולה השאלה החשובה שבעצם אנחנו מגיעים למי שניתן להגיע אבל יתכן שהבעיה הקשה יותר אצל אלה שאנחנו לא מגיעים אליהם. אני חושב שזו הסוגיה שגם משרד החינוך וגם משרד הרווחה צריכים לתת עליה את הדעת.

כל צוותי האיתור למינהם שעובדים בטח בכל הערים שאני מכיר ובוודאי במקומות שאני לא מכיר יכולים להציג נתונים אחרים. אנחנו צריכים עוד כוח שיאתר וכוח אדם שמבין איך ליצור קשר עם נוער, צריך לדעת ליצור קשר עם נוער כי אם מכל רכב שהם יראו ירדו מספר מבוגרים הם יחשבו
שבאו לעצור אותם ובאו לתפוס אותם. צריך לדעת ליצור קשר עם נער ולדעת ליצור אמון בטוח בתוך הקשר הזה. לצורך זה צריך להכשיר את כוח האדם. ישנם הרבה מאוד מתנדבים ובבאר-שבע יש את "ישראל איתורים" שעובדת בצורה יוצאת מהכלל אבל היא לא מספיק, מגיעים למספר ולאחוזים קטנים מאוד.

מדהים איך בית הסוהר אופק שהוא בית סוהר לנוער הוא "מיקרו-קוסמוס" של כל הבעיות שהעלו כאן. יש תמצית של הצעירים של מדינת ישראל שכל המסגרות האחרות כשלו בטיפול בהם. גם הבעיות הפסיכיאטריות שבזמן האחרון הם מאוד אקוטיות בקרב ילדים עם הפרעות מאוד קשות. ילדים שהיו צריכים להיות במסגרות אחרות אבל הם נשפטו והם עשו מה שהם עשו.
יש את נושא הצורך ב"רטלין" אותו אנחנו נותנים בבתי הסוהר לנוער, את הנושא של האפוטרופוסות כשאנחנו צריכים לתת טיפול פסיכיאטרי דחוף והפסיכיאטר לא מוכן לתת מבלי שיהיה מי שיחתום בהעדר הורים.
אנחנו לא מקבלים נערים מכורים. אנחנו רואים את האוכלוסיה שלנו כלא מכורים אבל יש להם בעיה מאוד קשה בנושא של כישורי חיים ושל התנהגות וקבלת מסגרות. ישנה כל הזמן הבעיה של החניה הכפולה, זו לא בעיה של תחלואה כפולה שנאמרה כאן כי הם לא מוגדרים כמכורים אבל הם בדרך לשם ובית הסוהר הוא בעצם הבלם האחרון.
הפעילויות הטיפוליות הנעשות שם הן טובות, יש לימודים, יש את ה"רטלין". אנחנו מקיימים גם שיתוף פעולה עם הקהילה וכעת אנחנו עושים את זה באמצעות תאטרון, יש כוונה שבשנת הלימודים הקרובה, בשיתוף השירות הפסיכולוגי, להוציא נערים שהם על מסלול השחרור והם עברו את כל המסלול הטיפולי, להוציא להסברה בבתי ספר. אנחנו עושים את זה כבר למעלה מעשר שנים באמצעות בוגרים בפרויקט שלהבת וזה בשיתוף עם השירות הפסיכולוגי והרשות למלחמה בסמים. הפרויקט הוא עם מכורים בוגרים, אסירים שתוך כדי המאסר שלהם יוצאים לתת הרצאות. זו חדירה טובה בשלב ההתחלתי במאמצים למניעה.
אני כן חושבת שנדרשים הרבה יותר בנושא מענים, כפי שאמרתי, של אפוטרופוסות וזה יכול להיעשות רק בחקיקה. זה כמו חומה בצורה שאני לא יכולה להיכנס דרכה, גורמי המשפט לא מאפשרים לי לאתר מישהו שאני יכולה לפנות אליו במשרד הרווחה ולבקש להציב לי פקיד סעד כאפוטרופוס. לא ניתן. מסברים לי באלף הסברים למה אי אפשר, בסופו של דבר מפקדת בית הסוהר לנוער נאלצת להתמודד עם הנער שאותו פסיכיאטר לא מוכן לקבל אותו כי אין מי שיחתום על הסכמה. העניין הזה לא פתיר. שנים אנחנו מתמודדים עם זה.

החידוש השנה הוא שהשר לבטחון פנים, השר שלכם, הוא המופקד על הרשות, הוא הכתובת העיקרית בממשלה.

חסרה כאן נציגות של בית המשפט לענייני נוער.

המענים שניתנים לנוער הם ברמה הפרטנית אבל באמת שירות בתי הסוהר עושה יחד עם הגופים האחרים פעולות לא מעטות בתחום המניעה.
דבר נוסף אני רוצה לציין והוא הועלה כאן באמירת אגב, וזו בעיית הקטינות. לשירות בתי הסוהר מגיעות מעט מאוד קטינות. בית המשפט מנסה באמת למצוא פתרונות אלטרנטיביים, וכשמישהי בכל זאת מגיעה אז היא מאוד מופרעת, מאוד חולה, בית הסוהר הוא המקום האחרון שמתאים לה, הם שולחים אותה אלינו כי אין מקום אחר שיקלוט אותה. היא גם יחידה, בית סוהר אופק הוא לנערים והוא לא לנערות, היא מגיעה ל"נווה תרצה" אבל אסור לה להיות עם בוגרות והיא לבד בתנאים שהם בלתי אפשריים. זה קורה אומנם לעיתים רחוקות ולא בכל רגע נתון יש קטינה. כעת בבית הסוהר נווה תרצה ישנה אחת בת שמונה עשרה וחצ - היא לא קטינה, היא מופרעת קשה מאוד והיא תוקפת כל אחד אחר שמגיע והיא גם בהריון.
הנושא של ה"רטלין" חשוב לנו מאוד ודובר פה על צעירים, אני עוזבת את הקטינים. הצורך במתן "רטלין" עולה אצלנו ואנחנו קשובים מאוד להתנגדות הציבורית שכת הסיינטולוגיה מנסה ליצור בציבור. אגב אברי גלעד הוא חבר טוב שלנו בעניין הזה והוא בא לבתי סוהר והוא נלחם איתנו את המלחמה הזאת. אנחנו מנסים להרחיב את הטיפול. במחקר די חדש שנעשה לפני שנה מצאנו שתשעים אחוז של האנשים שמבקרים אצלנו במרכזי החינוך של שירות בתי הסוהר, הם אנשים עם בעיות קשב וריכוז שה"רטלין" היה מונע מהם לבצע את העבירות, מונע פגיעה במשפחות ובחברה, אובדן והרס בכלל, ואם היו מזהים את זה עוד בשלב של מערכת החינוך אולי הם לא היו מגיעים אלינו.

אני חוזר לשאלה מה קורה ביום שהוא משתחרר?

יש לנו מערך לא רע של תכניות לקראת שחרור, כמובן עם כל מי שהצלחנו איתו בטיפול. עם זה שלא הצלחנו הוא יכנס בדלת המסתובבת.

יש לכם נתונים לגבי אחוזי ההצלחה?

דובר על זה בדיון הקודם כשהיה כאן נציג של "אבני ראשה", לגבי מי שכן עולה על מסלול של תכנית ההמשך עם הרשות לשיקום האסיר שיש לה מסגרות לקליטת נערים אחרי השחרור, אחוזי ההצלחה הם מאוד דרמטיים, מאוד טובים. אני חושבת שגם כאן צריכה חבירה מאוד טובה של כל המסגרות כמו הרשות לשיקום האסיר, משרד הרווחה, משרד החינוך, ההורים, צריך לסגור את זה מכל הפינות ולנתב לתוך המסלול הזה. מי שלא בורח הצידה מצליח.

הסנגוריה הציבורית מייצגת את הרוב המכריע של הקטינים שמוגשים נגדם כתבי אישום בכל רחבי הארץ. מטבע הדברים יצא לנו לייצג במשך השנים אלפי קטינים עם בעיות סמים ומכורים לסמים. במהלך השנים הצלחנו לשים את האצבע על כמה בעיות מרכזיות ואני אציין אותן בקצרה. ואני אתחבר לדבריו של אייל קארו שנאמרו קודם.
בפריפריה ישנה בעיה קשה מאוד של נגישות למרכזים ונגישות לטיפול. דווקא במקומות מוכי סמים שהם עם חתך סציו-אוקונומי מאוד נמוך. מקומות שיש בהם אלפי בני נוער שמכורים לסמים דווקא שם יש בעיה של נגישות לטיפול. אני מדברת על מקומות כמו: דימונה, נתיבות, ערד ואני מדברת במיוחד על מחוז הדרום. אתן דוגמה מהשבוע הזה, יש לנו קטין בן חמש עשרה, מכור לסמים, מבצע עבירות רכוש על רקע סמים, עם אמא חד הורית. הנער הזה אובחן על ידני והבנו שישנה בעיית סמים, קצינת המבחן והסנגורית הפכו עולמות כדי להכין אותו לטיפול, הוא גילה נכונות לטיפול אבל כשהאמא גילתה שלצורך בדיקות שתן או לצורך הטיפול הוא יצטרך לנסוע לבאר-שבע, זו אמא שמחשבת שקל לשקל ושאמרה בשום פנים ואופן לא.

בגלל דמי הנסיעה?

בגלל דמי הנסיעה. בגלל בעיות תקציב ונגישות יש לנו היום עשרות קטינים שמוכנים לטיפול שלא מקבלים אותו בגלל שהוא לא מספיק נגיש וזו הבעיה המרכזית בפריפריה.
לפני כמה שנים הייתה בעיה נוספת של תור המתנה לקהילות כאורך הגלות. יש שיפור אם כי לא מספיק עדיין. יש רשימות המתנה במיוחד ל"רטורנו" רשימה בת חודשים שלושה. זה מסכל כמעט לחלוטין את האפשרות לקבל טיפול אפקטיבי.
הבעיה השלישית היא הבעיה של מענים המשכיים ודובר על זה כאן, קטינים שעוברים תקופה ממושכת בקהילה ועושים תהליך מדהים, חוזרים הביתה, חוזרים לאותה מציאות שבירה, מורכבת, הם חוזרים לבית קשה, החברים הם אותם חברים ואין שום גורם תומך שישמר את ההישגים שלהם. יש לנו נער בן שבע עשרה עם סיפור הצלחה, הוא עשה דרך ארוכה, האבא נעצר אחרי שהוא היכה את האמא, לא היה מי שיעזור לו לעבור את המשבר. המענה הפשוט והקל זה לחזור לסמים אחרים והוא מופעל. זו דוגמה אחת מיני רבות.
הבעיה של תחלואה כפולה שהועלתה כאן. זו בעיה שאין כמותה. זו אוכלוסיה שנופלת לחלוטין בין הכיסאות, שילוב של בעיות נפשיות וסמים. (לא ברור מה כאן הביצה ומה התרנגולת), בהרבה פעמים ברור לנו שההגעה לסמים היא תוצאה של מצב נפשי, השימוש בסם מוריד את הסימפטומים של המחלה. לאותם קטינים אין כמעט היום מסגרות לבעיות עם תחלואה כפולה, אין מסגרות שמסוגלות לקבל אותם. במרכזים לגמילה מסמים לא מקבלים נערים עם בעיות נפשיות.

לא נכון.

כמעט תמיד, לפחות חלק מהקטינים שלנו.

את מערבבת מושגים של תחלואה כפולה ובעיות נפשיות וזה לא אותו דבר.
מחלת נפש מאובחנת, אבל אין הרבה בני נוער בני ארבע עשרה, חמש עשרה שכבר עשו להם הבחנה של מחלת נפש. אולי זו הסוגיה. יש הפרעות אישיות.

לא הפרעות אישיות. אני מדברת על מחלות נפש. לקטינים האלה אין לנו פתרון והיום חלק מהם מגיעים לכלא. זה ברור שזה לא מקומם והם מגיעים לשם מהעדר פתרון אחר.
אני רוצה משפט אחד בנושא של טיפול בכפיה, יש לי תחושה שיש בעיה עם האפקטיביות של טיפול שניתן לבעיה של סמים ושהוא ניתן בכפיה. שנית ברור שיש בעיה חוקית מאוד מאוד סבוכה בהסדר הזה שקודם כל צריך להתגבר עליה. אני לא בטוחה שזה הפתרון.

ישנם נתונים ואי אפשר להתווכח איתם. הנתונים מדברים, אפילו היום, אפילו על הבגירים, ההצלחות של מטופלים בגירים, ברגע שיש קצין מבחן שכופה עליך ללכת למסגרת טיפולית זה סוג של כפיה. הנתונים מדברים היום על שבעים אחוזי הצלחה יותר לכאלה שהגיעו דרך מערכת שכופה, מדובר על בגירים ואני עדיין לא דיברתי על נוער שחסר מוטיבציה ומודעות לבעיה.

כשאדם עושה את החישוב של עצמו ויש לו חרב שמונחת על צווארו, יש קצין מבחן, בית משפט, מאסר על תנאי הוא עדיין מגיע לשם מרצון. אתם דיברתם על משהו אחר וזה נראה לי בעייתי מבחינת האפקטיביות וגם מבחינת החוק.

האם חוק הנוער חוק הנוער, טיפול והשגחה שקיים היום לא מספק מענים גם במקרים של קטינים שמשתמשים בסמים ואלכוהול?

לא מספק.

כדי לספק מענים, הפריסה בשטח של פקידי הסעד לא מאפשרת יישום החוק.

לדעתי אין להתייחס לטיפול כפייתי שהושג באמצעות לחץ, אפשר להציג את זה כדרך חלופה, כלומר לאפשר לו לבחור בין מאסר לבין טיפול. בישיבה הקודמת בהקשר עם התופעה הכללית הוצגה חלופה משולבת של הרווחה, התעסוקה, והטיפול, זה קריט. טיפול לבד כשלעצמו זה בסדר, הוא מקבל בפרק זמן מסוים את הטיפול אבל אחר כך הוא צריך להתמודד עם כל מה שהוביל אותו לסם.
אבקש שאלה לפני הסיכום. רקפת בן גיא אמרת שיש לך פתרון לעניין של התחלואה הכפולה ולא ציינת מהו. השאלה השנייה היא לפאולה רושקה וגם לרקפת בן גיא, בעניין שדובר עליו, של חודש חודשים שהוא מרשם לחסל את האפשרות של הטיפול. כמה מיטות חסר?

בנושא של תחלואה כפולה, בפרופורציות וזה שזה עולה כל כך מהר פה על השולחן זה נהדר, כי עסקנו בבגירים עשרים שנה ולא היה לנו לזה פתרון ורק בשנה האחרונה פתחנו מסגרת שאנחנו משתמשים בה כפיילוט. זו מסגרת בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות, קהילת שילוב שנמצאת בתוך בית חולים פסיכיאטרי ובלי שום נגיעה. יש כרגע יוזמה על ידי אותה עמותה.

אני מזכירה לכם שהנושא של מכסות לנוער לא נמצא ברשויות להתמכרויות אלא נמצא בחסות הנוער, כלומר זה נגזר ממקום אחר לחלוטין. כרגע מחשבה ללכת על אותו מודל של טיפול בנפרד בנוער, אני לא רק מדברת על החלק של המניעה, אני מדברת על החלק של הפתרון המוסדי כשהנער מגיע ואנחנו מגיעים למסקנה שהנער צריך לצאת מהבית וכיוצא בזה.
לגבי הטיפול האמבולטורי, אני לא יודעת עד כמה מהר זה ייתן מענה, אבל מסתבר שהשירותים בשטח לא מיודעים לזכויות המטופל כשהם מטפלים בנוער. למה כוונתי? – היום נער רשאי לכל המבחנים של "טובה" וכיוצא בזה, על חשבון קופות החולים. אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים עם עובדי נוער שלא יודעים את הזכויות האלה. הם לא יודעים את העובדה שבעצם נער עד גיל שש, זה תלוי בקופת החולים ועוד. אנחנו הולכים לעשות עבודה מול קופות החולים בנוגע למידע כלומר מי זכאי ומי לא זכאי. הזיהוי של הנער עם כל המבחנים מאוד חשוב. זו האוכלוסיה שאני מדברת עליה. את מדברת ממש על תחלואה כפולה.
כאן יש לנו בעיה, יש לנו בכלל בעיה עם המערכת הפסיכיאטרית, אנחנו מודעים לזה ואנחנו עושים עבודה מאוד רצינית יחד עם משרד הבריאות. ברגע שרואים מכור מעדיפים להגיד שהוא מכור ולא מקרה פסיכיאטרי למרות שחלק מהאנשים שיושב יודע שלעיתים זה הפוך. זו עבודה מאוד מאוד קשה שצריך לעשות היום מול המערכת הפסיכיאטרית. אולי פאולה רושקה תאמר את זה אבל יש היום עבודה מאוד רצינית מול הפסיכיאטרים המחוזיים. לא להזיז מיד את המכורים הצידה.

את לא מסכימה עם פאולה רושקה שצריך להקים בית החולים או מוסד לתחלואה כפולה?

אני נורא חוששת שבעניין של נוער העניין הסטיגמטי יהיה מאוד בעייתי.

עדיף שהם יגיעו לכלא?

פה זו פילוסופיה של מה שאת מייצגת ומה שאני מייצגת. אם את מתייחסת לכלא רק ככלא אז את צודקת. אנחנו עוסקים בנוער ולפעמים הגבול הוא - - -

אומרים שהפסיכיאטרים לא רוצים לטפל בהם בגלל שהם צורכים סמים, ואלה שמטפלים בבעיית הסמים לא מטפלים בגלל שיש להם הפרעות פסיכיאטריות. יש בעיה ייחודית?

יש.

בכלים הקיימים או בכלים אחרים?

יש בעיה עם התחלואה הכפולה. היא בעיה הרבה יותר עמוקה. תחלואה כפולה היא טרמינולוגיה רפואית, צריך להגדיר מישהו עם שתי מחלות נפש, כלומר מחלת נפש ושימוש בסמים, אנחנו לא מדברים על הנוער שאנחנו רואים עם הפרעות ושהוא מתקבל בכל היחידות והוא מטופל.

אבל יש בני נוער דווקא למשפחות הנורמטיביות, כולם דיברו כאן על הקצה ואני מכירה את הקצה. אבל ישנן משפחות כמונו וכמוכם, אנחנו ב"אל-סם" לפחות מזהים אותם, כשהילדים סובלים גם מבעיות של הפרעות נפשיות וגם עם בעיה של סמים ואלכוהול ברמות של התמכרות ואין לנו לאן להפנות אותם בגלל תחלואה כפולה.

אפשר להפנות אותם אלי, שנית אני הבעתי נכונות בפני משרד הבריאות לפתוח מחלקה במרכז שלנו לצורך לתחלואה כפולה, אני מוכן לעשות את זה מיד, שיתנו מבנה.

כשרקפת בן גיא אמרה שיש לה פתרון חשבתי שיש פתרון ולא מבנה. מה בעניין מחסור במיטות כדי למנוע את התור, יש לך הערכה?

אני מצטערת לגבי המידע שיש ברשותי, אני יודעת ש"ברטורנו" יש תור המתנה ובמקביל אני יודעת ש"במלכישוע" הרשימה לא מלאה. אני טועה במידע? האם יש כאן העדפה של עובדים שמעדיפים להחזיק את המטופלים בהמתנה במקום לשלוח אותם למקום אחר. האם אני טועה?

אין תור המתנה מעבר לשבועיים.

זו לא המתנה.

אני שייך ל"אל-סם" ואני מבקש להתייחס למגזר הערבי. אנחנו מיעוטים אבל מבחינת הסמים המצב גרוע מאוד. כמי שמטפל בנוער במגזר הערבי באזור שלנו, אני לא רואה שיש בכפר אחד עובד או שניים שעובדים עם נוער ומטפלים גם בסמים. אני עצמי מטפל במספר כפרים יחד, אולי בעשרים כפרים באזור. יש לנו מרכז בסכנין. המספרים הולכים ועולים ואנחנו מצמצמים את כוח העבודה שלנו. אצלנו עבדתי אני ועוד עובדת ובגלל הצמצום בתקציבים קוצצנו לעובד אחד בלבד ואני עובד לבד.
באזור אין את התמיכה של המועצות המקומיות לאור לאור המצב במועצות המקומיות. במגזר הערבי הבעיה הולכת ומחמירה ואנחנו זקוקים ליותר תקנים כדי לטפל בנושא. אני מנצל את ההזדמנות הזאת ולבקש לתת לנו עוד תקנים, ל"אל-סם" כדי שנוכל לעמוד במטלה.
חשוב שיהיה לנו מרכז יום במגזר הערבי, אין לנו מרכז יום והנערים שאנחנו מטפלים בהם חוזרים אחרי שיחה לחברים שלהם ומסתובבים בין שיחה לשיחה כי אין להם מקום. אם היה לנו מרכז יום, כדוגמת "גוונים" בנצרת עילית, חלק מהבעיה תיפתר.

אתם שולחים לנצרת עילית?

אני מטפל בנוער שמגיע לשם. אם הוא צריך להגיע חמישה ימים בשבוע הוא מגיע רק יום או יומיים כי אין כסף וגם כי זה רחוק.

בעניין המגזר הערבי, אני זוכרת שבזמנו הייתה בעיה לגבי קטינים שאינם דוברים בכלל עברית, יש בעיה לשלב אותם בקהילות בגלל שחלק מהטיפול שהוא כמובן קבוצתי, ויש בעיה עם קטינים שאינם דוברים בכלל עברית. נכון שאין הרבה כאלה אבל יש, ולהם אין מענה בכלל.

אני מודה לכולם.

אני רוצה להביע הערכה לכל אלה שעוסקים במלאכה, למשרדי הממשלה ולארגונים החברתיים והעמותות. אני חושב שאתם עושים עבודת קודש. אני לא יכול להצביע על התקדמות והשיגים ולהתגאות בהם. אני לא יכול להביע שביעות רצון מהעובדה שהמספר לא גדל. אני יכול להביע אכזבה עמוקה שהמספר לא קטן. במיוחד כשהדברים נוגעים לתקציבים מזעריים, מחסור במיטות ואני יכול לומר שמדובר על עשרות מיטות, זה לא בשמיים.
התמונה שהתבהרה מול עינינו היא תמונה מבהילה. כשמדברים על נוער מדברים על אנשים שילוו אותנו עשרות שנים, לא מדובר באדם מבוגר או במצב קשה בגלל ההתמכרות. המסקנה עד כה ומהשלב הזה, מתוקף תפקידי כיושב ראש הוועדה, חשבתי שעד הפגרה, עד 27 לחודש זה אני אלמד את הנושא כדי לערוך את סדר העדיפות לאחר הפגרה. אני יכול לגלות כבר עכשיו שני דברים, באחד מהם אני אתמקד.
אם אנחנו שמים בגיל הזה מחסום לסמים, אנחנו נקצור את הפירות בדורות הבאים. לא שאני רוצה שאנחנו נפקיר את אלה שכבר נפלו למלכודת הזאת.
אנחנו נצטרך להיפגש שוב בתקופה הבאה. הנושא בקדימות גבוהה בעבודת הוועדה. כל אדם שאנחנו נציל בשלב המקודם, אנחנו נחסוך את הטיפול בו במשך שנים ועשרות שנים.
ההצעות הקונקרטיות והדברים הספציפיים שנאמרו כאן, נצטרך לחזור עליהם. על המחסור במיטות, תחלואה כפולה או על תורים, על המגזר הערבי. לדעתי בישובים הערבים קיימת הפקרות מוחלטת. לא רק בגלל זהותי אני רוצה לטפל בזה אלא גם בגלל שהבעיה חריפה. אבל גם בגלל זהותי. אני רוצה שהדבר הזה יתקדם גם בקרב הציבור הערבי.
אני רוצה להביע שוב הערכה לעבודה שנעשית, אני יוצא מהישיבה הזאת עם הרגשה לא טובה שיש לנו עוד הרבה מה לעשות, אני מקווה שבסופו של יום או בסופה של קדנציה נוכל להצביע על תזוזה לכיוון הנכון.
אני מודה לכם.
הישיבה ננעלה בשעה 12:50