מחקר: רק 10% מהערביות בישראל עובדות במשרה מלאה, 82% נמצאות מחוץ לשוק העבודה

5
הוועדה לקידום מעמד האישה
24.6.2009


הכנסת השמונה עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון



פרוטוקול מס' 11
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, ב' בתמוז התשס"ט (24 ביוני 2009), שעה 09:00

הצעה לסדר היום (דיון מהיר) בנושא: מחקר: רק 10 אחוזים מהערביות בישראל עובדות במשרה מלאה ו-82 אחוזים נמצאות מחוץ לשוק העבודה
הצעתו של חבר הכנסת חנין זועבי

חברי הוועדה: ציפי חוטובלי – היו"ר
עפו אגבאריה
חנין זועבי
ג'מאל זחאלקה

ד"ר יוסף ג'אברין, עורך המחקר, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון
רותי הורניק, הרשות לקידום מעמד האישה
אינה דוד סולטנוביץ', נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
אסנת פיכטלברג, מינהל מחקר וכלכלה, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
שרי כהן, אגף להכשרה מקצועית, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
לילך נאמן-ברזילי, יועצת בכירה למנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל
חגי לוין, הרשות לקידום כלכלה של המגזר, משרד ראש-הממשלה
ברנה מורגנשטיין, מנהלת אגף פיתוח שירותים, המוסד לביטוח לאומי
הניה מרקוביץ, מנהלת אגף בכיר, תכנון ובקרה, נציבות שירות המדינה
נאדר אלקאסם, נציבות שירות המדינה
נסאר עיאד, שדולת הנשים
עו"ד מאירה בסוק, נעמ"ת
יוספה טביב-כליף, מנהלת פרוייקטים, שתי"ל
סאוסאן תומא-שוקחא, רכזת פרוייקט נשים ותעסוקה, עמותת נשים ונערות נגד אלימות
ליאת גור, דוברת לה"ב, לשכת ארגוני העצמאים
עו"ד רבקה שפירא, התנועה הרפורמית
איבתהאל שיתי, תכנית ויסקונסין, חברת אגם מהל"ב
רימא עומרי חטיב, תכנית ויסקונסין, חברת אגם מהל"ב
עו"ד מונא מסאלחה, תכנית ויסקונסין, חברת אגם מהל"ב
מייסון בדווי, רכזת פורום נשים לתקציב הוגן
אורלי אלמגור-לוטן, מרכז המחקר והמידע, הכנסת

דלית אזולאי

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ

מחקר: רק 10 אחוזים מהערביות בישראל עובדות במשרה מלאה ו-82 אחוזים
נמצאות מחוץ לשוק העבודה



הצעתו של חבר הכנסת חנין זועבי

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה.

אנחנו מקיימים היום דיון בנושא מאוד חשוב. בכלל, כל נושא תעסוקת נשים הוא נושא מאוד חשוב, והייתי אומרת שכאשר מדובר במגזרים שההשתתפות שלהם בשוק העבודה באופן מסורתי היא פחותה יותר, יש חשיבות מיוחדת לנהל את הדיון הזה. הדיון הזה נעשה בעזרתה של חברת הכנסת חנין זועבי ואני מעבירה אליה את רשות הדיבור כמי שמכירה אולי יותר מקרוב באופן אישי את הסוגיה והייתי אומרת שהיא יכולה להיות סמל לאישה שהצליחה להגיע למקום הכי גבוה. מהמקום הזה הייתי רוצה שיצא המסר שנשים הן חלק מההנהגה ואכן חנין זועבי עשתה את הצעד המאוד מרשים הזה והיא חלוצה בתחום, אבל אנחנו מדברות היום גם על מקומות אחרים וגם על ההתחלה, של איך משלבים נשים ערביות בשוק העבודה.

תודה רבה ליושבת-ראש הוועדה. אכן, כמו שאמרה יושבת-ראש הוועדה - אני חושבת שאני מקווה שגם חברי הוועדה האחרים ישתתפו בדיון – אנחנו לא מדברים רק על עניין נקודתי של אבטלה ותעסוקה. אני חושבת שכאשר מדברים על תעסוקה של נשים ערביות, אנחנו מדברים על המנוף העיקרי להתקדמות החברה הערבית. אנחנו לא מדברים על עוד בעיה של אבטלה או על בעיה של עוני, אלא אנחנו מדברים על המנוף העיקרי להתקדמות חברתית-כלכלית בחברה הערבית.

לגבי בעיית העוני בחברה הכלכלית בחברה הערבית, אנחנו מדברים על אוכלוסייה שיותר מ-50 אחוזים ממנה נמצאים מתחת לקו העוני. ההסבר הראשון והעיקרי לבעיית העוני בחברה הערבית, היא האבטלה ואחוז השתתפות נמוך בשוק התעסוקה.

לפני שאני אתן כמה נתונים מספריים, כמובן שעיקר הדברים ועיקר הנתונים יציג כאן החוקר דוקטור יוסף ג’אברין, אני רוצה למקד ולהדגיש את הנושא הזה שכאשר אנחנו מדברים על אבטלה בקרב נשים ערביות ועל אחוז השתתפות נמוך, אנחנו מדברים על מעמדן הירוד של הנשים הערביות בחברה, אנחנו מדברים גם על הסיבה העיקרית לאחוז האבטלה בחברה הישראלית בכלל. אנחנו לא מדברים רק על זכויות הערבים, בעיקר על זכויות הערבים, על זכויות נשים ערביות, אבל אנחנו מדברים על רמת אבטלה כללית במדינה ואנחנו מדברים על הסיבה העיקרית לאחוז תעסוקה נמוך במשק הישראלי. כלומר, זה לא רק מנוף לחברה הערבית, זה בעיקר מנוף לחברה הערבית, אלא זה גם מנוף לכלכלה הישראלית בכלל. כאשר מושקע מאמץ רב בישראל, במשרד האוצר ובממשלות רבות, להנמיך את אחוז האבטלה, כדאי להם להתעסק באוכלוסייה שהרבה יותר קל להוריד אצלה את האבטלה.

הבעיה היא הרבה יותר חמורה בקרב הנשים הערביות.

כמי שגדלה בתוך החברה הערבית איך את רואה את מרכז הכובד של הבעיה?

אני אגיע לזה.

אני מדברת על החוויה שלך כאישה, איך באמת הגעת לפריצת הדרך הזאת.

אני לא רוצה להדגיש רק את הבעיה אלא את הסיכויים לפתרון. אנחנו נאמר שזאת הבעיה הקשה ביותר בכלכלת החברה הערבית ובכלכלה בישראל בכלל, אבל זוהי גם הבעיה שהכי קל להתמודד אתה כי את מדברת על פוטנציאל אדיר. כאשר מדברים על 19 אחוזים מהנשים הערביות שכן משתתפות במשק, מדברים על פוטנציאל אבוד של 80 אחוזים. הרבה יותר קל לעסוק עם האחוז הנמוך הזה מאשר לעסוק באחוז שהוא 30-35 אחוזים של נשים יהודיות שלא משתתפות בשוק התעסוקה.

אותה השקעה בתוך החברה הערבית ולגבי הנשים הערביות תניב תוצאות פי שלוש או פי ארבע מאשר אותה השקעה בתל-אביב או בקרב החברה היהודית או בקרב האוכלוסייה היהודית. חשוב גם להדגיש את הבעיה אבל גם להדגיש את הפוטנציאל.

עכשיו אני עוברת למספרים. יש מחקרים שמציינים 17.5 אחוזים מהנשים הערביות שמועסקות, ויש מחקרים שמדברים על 19 ועל 20 אחוזים. זה לעומת שיעור השתתפות הנשים היהודיות שעומד על 60 אחוזים או 57 אחוזים.

לפני שדוקטור ג'אברין מציג את הנתונים שלו, אני רוצה לומר שיש לי נתונים שהם מאוד מוזרים ואולי ישנים, מלפני כמה שנים, שמדברים על 40 אחוזים של נשים ערביות שמועסקות במשרה מלאה כאשר האחוז הזה הוא מתוך אחוז המועסקות.

בשירות הציבורי אנחנו מדברים על 1,5 אחוז מהנשים הערביות שמועסקות בשירות הציבורי. כמובן שאין משרדי ממשלה בישובים הערביים דבר שמהווה חסם לתעסוקת נשים במשרדי הממשלה, ואני בהמשך אגיע גם לחסמים הכלליים.

חשוב לציין שכאשר אנחנו נכנסים לאתר של הוועד לקידום מעמד הנשים הערביות בלשכת ראש-הממשלה, החסם העיקרי בו מדובר בממשלה הוא חסם תרבותי. אני רוצה לצטט כי זה מעצבן. לא רק שאנחנו סובלים מאבטלה, מעוני ומחוסר מקומות עבודה, אלא גם מייחסים את הסיבה ומשליכים אותה לתרבות הערבית. באתר מכובד ממשלתי כתוב ש"החברה הערבית היא חברה מסורתית בה המשפחה הפטריארכלית היא בעלת חשיבות עליונה. מבנה חברתי זה משאיר את האישה הערבייה בתוך מסגרת מסורתית המייעדת לה למעשה תפקיד בתוך הבית ולא מחוצה לו".

מאיזה שנה?

זה מעכשיו.

אני יכולה לצטט את המחקר של נשים נגד אלימות שמדבר על אחוז אבטלה של 42 אחוזים מתוך הנשים האקדמאיות שהן מובטלות. כלומר, נכון שמדובר על חברה מסורתית, אבל מדובר על חברה ששולחת, מסכימה ומרשה לבנות שלה ללמוד בעיר רחוקה ולשהות מחוץ לבית למטרת הלימודים על מנת לקבל תואר, והתואר הוא כדי לעבוד לאחר מכן. אם כן, מדברים על כ-50 אחוזים מהנשים הפלשתיניות שיש להן תעודת ב.א. ו-מ.א. שהן מובטלות. אני יכולה לספר על נשים מ-ערבה שמוכנות לקום בשעה 5:00 בבוקר, לעלות על אוטובוס ולהגיע לעפולה כדי לעבוד. הנתון של דוקטור ג’אברין מדבר על אחוז גדול של נשים מובטלות, שלא מועסקות, שהן רוצות לעבוד.

אם אנחנו מדברים על אחוז עוני בסך 50 אחוזים, יש גם מחקר שאומר שאם שני ההורים עובדים, גם האישה עובדת, האחוז הזה צונח ל-16 אחוזים. כלומר, גם מתוך הדחף לעבוד וגם מתוך הדחף לצאת ממעגל העוני, יש דחף אדיר בקרב נשים ערביות ואני לא מדברת רק על נשים שיש להן תואר אלא אני מדברת על נשים ערביות מכל שכבות האוכלוסייה, אני מדברת על נשים שגרות בכפרים, אני מדברת על אום אל פאחם, אני מדברת על הנגב. תיכנסו ותשוחחו עם נשים בנגב שאין להן תואר ושהן חיות בתנאים לא נסבלים מבחינה אנושית והן אומרות הדרישה הראשונה שלהן היא לעבוד וכי הן רוצות לעבוד.

את בוודאי מדברת על הגשמה עצמית לנשים ואני לא מגזימה כאשר אני אומרת שהעניין של אבטלה ועוני בחברה הערבית גורם להשפלה. את מגיעה לרמה ולאחוז של העוני ושל אבטלה ושל חוסר משמעות לחיים שלך. כאשר את מדברת על חוסר פיתוח בתשתית בחברה הערבית, חוסר פיתוח באזורי תעשייה, על רמת השתתפות של 1,5 אחוז בשירותי המדינה, על תנובה שמעסיקה 14 אלף ומתוכם עשרות ערבים, כאשר אחוז הצריכה למצרכים של תנובה הוא 26 אחוזים, אז את לא מדברת על אבטלה ועל עוני מקרי, את לא מדברת על מדיניות, אלא את מדברת על מדיניות מכוונת של עוני.

של מי המדיניות הזאת?

של הממשלות בישראל. בטח לא שלי ואני חושבת שגם לא שלך ושל אלה שיושבים כאן.

בואי נצא מנקודת הנחה שהאינטרס של כל ממשלה בישראל הוא למזער את שיעורי האבטלה בחברה.

זה מה שאמרתי, שזה גם אינטרס לכלכלה.

חלק מהמטרות במזעור שיעורי האבטלה בחברה זה לטפל בדיוק באותן אוכלוסיות ייחודיות בהן באופן מסורתי האבטלה היא גבוהה יותר. אני חושבת שהיתרון של הדיון כאן הוא לדבר על הרגישויות המיוחדות של אותה אוכלוסייה.

אני חושבת שכדאי שנציג את המחקר בצורה מסודרת.

דקה אחת ואני מסיימת את דבריי.

חשוב גם לציין ולהדגיש, ואני אפילו מבקשת שההמלצה תצא מהוועדה, שאסור לדבר על החסם התרבותי כחסם העיקרי. גם זאת אשליה וזה בא כדי להטעות ולהאשים את הקורבן. אני לא מסכימה כאשר אני בכנסת לפתוח אתר ולומר שהחסם התרבותי הוא חסם כללי כאשר אנחנו מדברות על נשים שמשכימות ב-5:00 בבוקר ועל אבטלה של 47 אחוזים בקרב האקדמאיות הערביות.

יש לי כאן המלצות אבל אני מציעה שאתייחס לזה אחרי הצגת הנתונים על ידי דוקטור ג’אברין ואחרי שנשמע את ההתייחסויות מהמשתתפות שאני רוצה להודות להן שבאו לכאן כדי לתרום לדיון. אני לא רוצה להתייחס לפגישה הזאת כאל דיון. אני חושבת שאנחנו צריכים – אחרי שקראתי עשרות דיונים בוועדה ופרוטוקולים של ישיבות הוועדה – לצאת בתוכנית ואני סומכת על יושבת-הראש ועל המרץ שלה אפילו שהיא חברת כנסת חדשה, שאנחנו נצא מכאן עם תוכנית עבודה ממוקדת ועם תוכנית גם של שיתוף פעולה עם הארגונים ואני מאוד מודה לארגונים על ששלחו ניירות עבודה. אני מודה לארגון נשים נגד אלימות ששלח נייר עמדה שאני חושבת שיתרום לדיון שמתקיים כאן כי יש בו נתונים חשובים ואני מקווה שיושבת-הראש תקרא אותו בעיון.

אמרתי למנהלת הוועדה שיש לנו שר לענייני מיעוטים, השר אבישי ברוורמן, וכדאי שהדברים האלה יהיו תחת טיפול המשרד שלו. אם יש דבר שהוא מאוד חשוב, זה העיסוק הזה בשאלת שיפור איכות החיים של האוכלוסייה, כל אוכלוסייה אבל אוכלוסייה שיש לה צרכים מיוחדים בעניין הזה.

אחת ההמלצות תהיה שיתוף פעולה עם עוד משרדים בממשלה.

אני מעבירה את רשות הדיבור לדוקטור יוסף ג’אברין. אתה מהטכניון, מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים ונשמח מאוד אם תציג את הנושא. מאיפה אתה בארץ?

מחיפה. במקור מאום אל פאחם.

גבירתי היושבת-ראש, חברת הכנסת חוטובלי, גבירתי חברת הכנסת חנין זועבי, אני מאוד שמח ומעריך מאוד על שהזמנתם אותי להציג כאן מחקר שמבחינתי הוא אולי המחקר הכי חשוב שעשיתי עד כה למרות שיש לי מחקרים בינלאומיים רבים שזכו בהערכה בינלאומית. כאמור, המחקר הזה הוא אחד החשובים מבחינתי.

הרעיון מאחורי המחקר הזה דווקא נבע מיד בלב מלחמת לבנון השנייה כאשר מספר פרופסורים באוניברסיטת תל-אביב, מהטכניון, ממקומות אחרים, אנשים במשרד ראש-הממשלה וממשרדים ממשלתיים שונים, ישבנו באוניברסיטת תל-אביב ושאלו אותי מה הבעיה העיקרית של הערבים בישראל. סקרתי בפניהם כל מיני בעיות כמו בעיית הקרקעות, מגורים ועוד, ואמרתי להם שהבעיה העיקרית היום היא נושא תעסוקת נשים. אז אמרו נציגי הממשלה שהם יודעים וכי הבעיה היא תרבותית. אמרתי שהאמת היא שאני לא יודע ולכן אני צריך לבדוק.

ביצענו מחקר משולב שכלל ראיונות עם 1,500 נשים ערביות, כאשר מחציתן מועסקות בשכר ומחציתן לא מועסקות בשכר. בסופו של דבר כל הנשים עובדות, גם אלה שעובדות בבית אלא שהן לא עובדות בשכר. אם כן, 50 אחוזים מהנשים לא עובדות בשכר. המחקר היה על טוהרת הסטטיסטיקה והמקריות של הסטטיסטיקה, והמדגם היה מייצג. עשינו מחקר איכותני, כלומר, הלכנו ובדקנו בקרב נשים שאינן עובדות בישובים, בכפרים, בדרום, בצפון, בנגב, במרכז, בערים המעורבות, בדקנו בכל מיני מקומות ורצינו לדעת את האמת למה נשים לא עובדות.

אני אתחיל מהרעיון שהיה רווח באקדמיה הישראלית, בקרב משרדי ממשלה, במשרד התעשייה, שנשים ערביות מועסקות בגלל חסמים תרבותיים. הצעד הראשון במחקר שלנו היה השוואה בינלאומית. כל הרעיון הזה שנשים ערביות בישראל, המצב שלהן הוא יותר טוב מאשר של נשים ערביות בעולם הערבי, בדקנו את זה והגרף הזה מראה מה מצאנו.

אתם רואים בצד השמאלי ערביות בישראל, 18,7. 9,7 זה בגדה המערבית ולכן נעזוב את זה כי שם יש סיטואציה פוליטית מיוחדת, אבל ה-18,7 אחוז הוא של ערביות בישראל והקו הזה מראה שהאחוז הזה הוא הממוצע בקרב ערביות בישראל, וכל השאר אלה מדינות ערביות אחרות. כלומר, ביחס למדינות ערביות, משקל הנשים הערביות המשתתפות בכוח העבודה הוא הכי נמוך.

אתה יכול לומר באיזה מדינות מדובר?

כן. יש לנו את קטאר, תוניסיה, כווית, מצרים, סודן, בחריין, איחוד האמירויות, אלג'יריה, תימן - אפילו תימן שנחשבת למקום הכי עני בעולם, המצב של נשים המשתתפות בכוח העבודה הוא 30,9 אחוזים - בסוריה ובירדן. בעשר השנים האחרונות, אחוז הנשים הערביות בעולם הערבי שמשתתפות בכוח העבודה בעולם הערבי עולה. מאז שנת 1995 עד 2009, אחוז הנשים הערביות המשתתפות בכוח העבודה לא ירד אלא עמד על אותו אחוז – 18,7 בשנת 1995 והיום הוא עומד על 18,7. זה בניגוד לנתון השני. זה הפער בין הנשים הערביות לעולם הערבי והפער הוא מדהים. כלומר, כל המחקרים מראים שהתקדמות נשים מבחינת השכלה אמור להביא קידום מבחינת התעסוקה, אבל מה שאנחנו רואים שהערבים בעצם התקדמו מאוד מבחינת שנות השכלה והמצב של הערבים מבחינת השכלה הוא הרבה יותר טוב מכל המדינות הערביות בעולם ללא יוצא מן הכלל, וזה היה אמור לקבל ביטוי מבחינת התעסוקה. זה מה שקרה בקרב מיעוטים בארצות-הברית, זה מה שקרה בקרב מיעוטים באנגליה, זה מה שקרה בקרב מיעוטים בצרפת ובכל המדינות בעולם. היכן שעלה משקל ההשכלה, עלה שיעור ההשתתפות בתעסוקה, אבל בישראל זה לא עזר לנשים.

המחקר של נשים נגד אלימות הראה שמשקל הנשים האקדמיות שאינן מועסקות הוא גבוה מאוד ועם השנים הוא גם עולה כך שבעוד שנה-שנתיים נקבל 11 אלף נשים ערביות אקדמיות שהן בעצם מובטלות.

זה ייחודי לנשים ערביות או לנשים בכלל?

לא, לנשים ערביות.

גם בקרב היהודיות יש השכלה גבוהה שלא באה לידי ביטוי.

לא, בקרב נשים יהודיות משכילות, כמעט 95 אחוזים מהאקדמאיות היהודיות עובדות.

שאלה לגבי נתוני ההשכלה. מה נתוני ההשכלה של החברה הערבית?

בשנת 1961, במפקד של ישראל, מספר שנות הלימוד בקרב נשים ערביות היה שנה אחת. היום אנחנו מדברים על קרוב ל-12 שנים. כלומר, התקדמות מדהימה ואדירה.

מה שיעור הנשים שיש להם תואר ראשון ומעלה?

היום האחוז הוא בסביבות 13-14 אחוזים.

מה שיעור המשכילות בחברה הישראלית, היהודיות?

אני חושב שהוא עובר את ה-20 אחוזים.

אני רוצה לומר משהו על מעמד הביניים. בארצות-הברית כאשר ראו שמצב האפריקאים-האמריקאים הוא קשה, חוקקו חוקים ועודדו תעסוקת נשים והדבר המיידי שקרה היה שעם השנים מעמד הביניים התפתח והתרחב. בישראל, בגלל תעסוקת נשים נמוכה בקרב הערביות, מעמד הביניים הולך ומצטמק והוא קטן מאוד. מה זה אומר מעמד ביניים נמוך? זה אומר אבטלה כאשר התוצאה המיידית – ובשנים האחרונות אני עוקב אחרי מדדי האבטלה – היא שמדדי האבטלה אומרים שבקרב הערבים בישראל, הוא כמובן כי גבוה בישראל, לאחר מכן בקרב חרדים. בקרב הערבים, אחוז המשפחות - בממוצע בעשר השנים האחרונות – שהן מתחת לקו העוני מגיע לבין 50 ל-56 אחוזים מכלל המשפחות הערביות שהן מתחת לקו העוני. 56 אחוזים מכלל הילדים הערבים הם מתחת לקו העוני.

תארי לעצמך לרגע שהיינו מגיעים לאחרית הימים ואומרים שאנחנו רוצים לתת הזדמנויות תעסוקה לנשים ערביות כמו שיש לנשים יהודיות, ואז מה היה קורה? מעמד הביניים הערבי היה מתרחב בצורה דרסטית ויתרה מכך, למשק הכלכלי הערביות היו יכולות לתרום 27 מיליארד שקלים בשנה. כלומר, היו מרימים בצורה מכובדת מאוד את המשק הישראלי.

אין לנו ספק בכלל. אני סקרנית לשמוע מה החסמים האמיתיים.

אני אגיע לזה. אנחנו שאלנו את הנשים למה הן לא עובדות וזאת הייתה מבחינתנו שאלה מרכזית. 57 אחוזים מקרב הנשים אמרו שהסיבה העיקרית היא מחסור במקום תעסוקה.

את זה משרד התעשייה אומר ולא רק הנשים. משרד התעשייה מסביר את זה בהיעדר מקומות עבודה גדולים בכפרים הערביים.

כן.

אתה מבסס על זה על בסיס ראיונות.

כן. שאלנו למה את לא עובדת, היא אמרה שהיא לא עובדת כי אין מקום עבודה. חלק מהנשים, בעיקר בדרום, בעיקר בקרב נשים ערביות בדואיות, אמרו שהמשפחה לא מאפשרת להן לצאת לעבוד מחוץ לבית.

זה כבר עניין של חברה מסורתית.

כן. זה לא דבר דיכוטומי של כן ולא. בדקנו גם את זה. אני לא אוהב לעשות את ההבחנה בין נשים מוסלמיות לנשים נוצריות או דרוזיות, אבל אמרתי שהפעם אני אעשה את זה עם יד על הדופק. חילקנו לצפון, מרכז, דרום ומצאנו שלגבי נשים מוסלמיות ונוצריות בעיקר בצפון, אין הבדלים מבחינת הממד התרבותי. הנשים אומרות שהן רוצות לעבוד והחסם התרבותי הוא מזערי.

בדרום יש לנו משהו כמו 160 אלף ערבים בנגב, מתוכם 60 אלף ערבים שחיים בישובים בלתי מוכרים, מתוכם 30 אלף נשים שחיות בישובים בלתי מוכרים, מתוכן משהו כמו 99 אחוזים נשים שאינן משתתפות בכוח העבודה ואין להן אפילו מים בבית והן לא יכולות להגיע למקומות תעסוקה.

שאלה חשובה שיש לי מבחינת הפערים בין הישובים הכפריים לבין הישובים העירוניים. האם יש פער משמעותי?

שאלה יפה מאוד. מצאנו שאין פערים. אישה ערביה שחיה בסכנין, אישה ערביה שחיה באום אל פאחם ואישה ערביה שחיה בחיפה, יש להן את אותה הזדמנות להיכנס למעגל התעסוקה.

זאת אומרת, שיעור האבטלה הוא אותו הדבר.

הוא אחיד אלא שהוא קצת יותר בנגב, כאשר הוא שיעור מסחרר בעיקר בישובים הבלתי מוכרים.

מצאנו שהאחוז הגדול של הנשים הבלתי מועסקות בקרב הערביות, הוא בדרפור או בנגב. אין מתחרים עם המקומות האלה. כאשר עשיתי את המחקר הזה הפכתי לפמיניסט מובהק.

האם זה קשור למשל לנגישות? לתחבורה. את אמרת שהיא מוכנה לנסוע עד עפולה, אבל עד כמה באמת זה נכון שאישה מוכנה לנסוע למקום אחר.

אני אעבור לשקף הבא ואני אענה על השאלה שלך כי היא שאלה מורכבת וצריך להתייחס אליה בכובד ראש. גם הנתונים האירו את עינינו בדברים שלא ידענו. אני אחזור לשאלה שלך רק אחרי השקף שאני מראה לך עכשיו.

שאלנו את הנשים הלא מועסקות כמה מתוכן מוכנות לעבוד עכשיו. מצאנו ש-42,8 אחוזים מקרב הנשים הערביות שאינן משתתפות בכוח העבודה מוכנות לעבוד עכשיו. תני לה מקום עבודה, היא הולכת לעבוד. יותר מכך, היה ראש עיר שהסביר לנו שהוא עשה מכרז אחד קטן למזכירות של יושב-ראש המועצה והיו משהו כמו 300 נשים שנרשמו לעבודה הזאת ולכן הוא ביטל את המכרז.

הנתון השני הוא נתון שאני לא מבינה אותו. זה אומר ש-57 אחוזים מהנשים לא רוצות לעבוד.

אבל למה אלה לא רוצות לעבוד? אם אנחנו מחברים את ה-18 אחוזים של נשים שמשתתפות בכוח העבודה ל-42 אחוזים אלה, אנחנו מקבלים 61 אחוזים. זה אותו משקל שיש ליהודיות.

כמה נשים ערביות משתתפות בכוח העבודה היום? 18 אחוזים. כמה נשים שאינן מועסקות אבל מוכנות לעבוד עכשיו? 42 אחוזים. החיבור של שני המספרים מביא 61 אחוזים, וזאת המציאות של הנשים הערביות.

הנתונים לא חופפים את הנתון של 57.2.

בקרב הנשים שלא עובדות שאלנו כמה מתוכן רוצות לעבוד עכשיו והתשובה שקיבלנו הייתה ש-42 אחוזים מוכנות לעבוד. כלומר, אם ניקח את אחוז הנשים הערביות שאינן עובדות, 18 אחוזים, ויש 42 אחוזים שמוכנות לעבוד, נחבר את שני המספרים ונקבל משקל של 60 אחוזים. נגיע למצב של 60 אחוזים של נשים ערביות.

תסביר למה נשים לא מוכנות לעבוד.

נשים שלא רוצות לעבוד אלה נשים כמו למשל אימא שלי, נשים בגיל 60 עד 65, יש נשים שהן חולות, יש נשים שאין להן השכלה והן חושבות שהן לא רוצות לעבוד, יש נשים שיש להן ילדים, ויש נשים שהן בגיל שהן כבר לא רוצות לצאת לעבודה.

איזה גילאים בדקתם?

15, אבל הקבוצה העיקרית היא 18 עד 65.

נשים שהצהירו שהן מוכנות לעבוד, לא הייתה שאלה נוספת האם היא חיפשה עבודה לאחרונה או האם היא מחפשת עבודה?

כן.

עדיין לא קיבלנו תשובה לשאלה הקודמת, למה אחוז כל כך גבוה.

זה לא אחוז גבוה.

מה המניעים של אותן נשים?

בקרב יהודים יש 40 אחוזים של נשים שאינן מועסקות. הן לא מועסקות כי הן נשים מבוגרות, חולות וכולי.

באוכלוסייה היהודית יש אוכלוסייה גדולה, אוכלוסייה חרדית, שיש לה דפוסי חיים.

הכל בקרב ה-40 אחוזים.

בוא נתמקד באלה שרוצות לעבוד ואין להן עבודה. אלה שלא רוצות לעבוד, אנחנו נטפל בהן בצורה אחרת.

אלה שלא רוצות לעבוד, זה אולי כי הן יודעות מה מחכה להן גם אם הן רוצות לעבוד וכי אין תשתיות מספיקות.

מאחר שחבר הכנסת עפו אגבאריה כאן, אני רוצה לומר לו את הטיעון כי מבחינתי חשוב שחברי הכנסת ילמדו את הנתון הזה שהוא אחד משני הנתונים שהזכרתי שלדעתי הם עיקריים. הנתון הראשון, בדקנו בעולם הערבי ומתוך אחוז הנשים המשתתפות בכוח העבודה – 9,6 בגדה המערבית, 18,7 אלה הערביות בישראל, וכל מה שמצד ימין זה העולם הערבי. יוצא שבעולם הערבי אחוז הנשים שמשתתפות בכוח העבודה הוא הרבה יותר גדול מהאחוז בישראל. למרות זאת מבחינת השכלה מצאנו שההשכלה בקרב נשים ערביות כאן היא הרבה יותר גדולה מכל הנתונים של העולם הערבי אבל זה לא משתקף מבחינת תעסוקה.

הדבר השני שרציתי להראות לך למה נשים אינן עובדות. שאלנו אותן למה הן לא עובדות והסיבה העיקרית הייתה – 57,5 אחוזים אמרו - חוסר מקומות תעסוקה. כלומר, הסיבה היא לא תרבותית.

תעבור לשקף הקודם כי זאת אולי התשובה, למה הן לא יוצאות לעבוד. ל-30 אחוזים מביניהן יש סיבה של תרבות מסורתית. 16 אחוזים מהן לומדות באוניברסיטאות, 10 אחוזים מהן אין להן שירותים תומכים, ו-6 אחוזים מהן בגלל תחבורה ציבורית. אלה הסיבות לכך שהנשים לא עובדות.

כן.

לשאלה שלך לגבי נושא הנגישות, ואחר כך אני אחזור לסיבות. מבחינת נגישות שאלנו את הנשים שעובדות ויצא שהרוב המוחלט שלהן – 75 אחוזים – עובדות בתוך הישובים הערביים. שאלנו מי מטפל בתעסוקת נשים - לפי הנשים הערביות שאינן עובדות - והרוב המוחלט אמר שהממשלה, משרדי הממשלה, לשכת התעסוקה לא מטפלים בנושא. הנתון שזעזע אותנו – ואחר כך אני אסיים בסיבות ובחסמים, ואיך אפשר לצאת מזה – היה שמצאנו שבקרב הנשים שעובדות, אם נעשה פילוח לכל הנשים הערביות, יוצא כלהלן: 10 אחוזים בלבד מהנשים הערביות עובדות במשרה מלאה, רק 3 אחוזים מקרבן עובדות במשרה חלקית.

מה הנתון המקביל בחברה היהודית?

בחברה היהודית האחוז הרבה יותר גבוה ומגיע ל-40 אחוזים של נשים שעובדות במשרה מלאה.

אם כן, כאמור, 3 אחוזים עובדות במשרה חלקית, מובטלות חלקית 2 אחוזים. מובטלות חלקית, אלה נשים שהן עובדות במשרה חלקית אבל רוצות להשלים את העבודה ולא מצליחות. מחפשות עבודה, 18 אחוזים.

מחוץ לכוח העבודה 64 אחוזים. מה יש ב-64 אחוזים? שאלנו נשים למה את לא עובדת? את רוצה לעבוד? אמרו לנו: תשמע, אני מיואשת ואני אפילו לא מוכנה לחפש עבודה. כלומר, נשים בישובים בלתי מוכרים בנגב, שואלים אותן למה הן לא מחפשות עבודה והן שואלות איך הן יחפשו עבודה, אין להן בבית מחשב, אין לה חשמל, אין לה תחבורה, אין לה מים בבית, אין לה כלום, אז איך היא תחפש עבודה? חוץ מזה, בנגב אמרנו שיש את החסם החברתי.

במצב הזה, איזה תחומי עבודה היא יכולה לעשות?

נכון.

שוב, אתה נוגע עכשיו בבעיה אחרת, בעיית ההכשרה.

כמובן. זאת שאלה חשובה. 64 אחוזים זה משקל כבד מאוד. הרעיון האסטרטגי שלנו, שלכם, של הוועדה הזאת, לדעתי צריך לקבל – ושל הרשויות הערביות ושל משרדי הממשלה – טיפול ברמת הממשלה. הרעיון הוא איך לקחת נשים שמרגישות מיואשות, נשים שמחפשות עבודה ולהכניס אותן למעגל התעסוקה. גם אנחנו עושים את זה. אם אנחנו מעסיקים את הנשים הערביות שרוצות לעבוד, את ה-42 אחוזים הנוספים שרוצות לעבוד, אנחנו תורמים למשק הישראלי 17 מיליארד שקלים בשנה וזה מאוד משמעותי.

לגבי הנושא המשפחתי. כמה מהנשים שלא מועסקות או שהן לא רוצות לעבוד, זה קשור לעובדה שהן בעלות משפחות גדולות.

זאת שאלה טובה. זה קורה בכל העולם. הנשים הערביות, כמו כל הנשים בעולם, סובלות מקיפוח משולש ומכופל. הנשים הערביות סובלות משום שהן ערביות, משום שהן נשים וגם משום שהן נמצאות בישראל. השווינו את זה למחקרים בינלאומיים ומצאנו שכאשר יש לנשים יותר ילדים בבית, יש להן שתי העדפות. אם מספר הילדים עולה מעל לארבעה-חמישה, הן מעדיפות על פי רוב שהתעסוקה שלהן תהיה בבית, שהן יישארו בבית וחלק קטן מהן מוכנות לעבוד בבית.

לעבוד בלי שכר.

כן.

אבל יש נשים שעובדות בבית?

נשים שיש להן ילד אחד, שניים ושלושה ילדים, מצאנו שהן מאוד רוצות לעבוד אבל קרוב לישוב עצמו או בתוכו. הנכונות של הנשים הערביות הנשואות עם ילדים, ההעדפה שלהן היא יותר לעבוד בתוך הישוב וקרוב לבית.

זה לא להביא עבודה הביתה כמו שקורה ביפן ובסין. לנו אין דבר כזה.

בדקת למה הנשים עובדות בבית בעבודה שהיא לא פורמלית, ואני לא מדברת בהקשר של מסים? יש מחקר של ביטוח לאומי על נשים שיש להן עסק משלהן ונראה שלא מעט ערביות כן עושות דברים קטנים כמו ספרות.

זאת שאלה טובה שצריך להבהיר אותה אחת ולתמיד בשלב זה. זאת שאלה מאוד טובה. במצרים, הנתונים האחרונים הראו לנו שיש מה שנקרא הכלכלה האפורה, ואני קורא לה כלכלה לא פורמלית. במצרים יש אחוז די ניכר של נשים, אחוז ניכר של הנשים במצרים, שלא ראינו אצלנו, שעוסקות באמצעות אותה כלכלה אפורה, הן בניקיון פה ושם, במכירות וכולי, אבל ההכנסה מכך היא מזערית מאוד.

משרדי הממשלה אמרו לנו שיש נשים ערביות שעובדות אבל הן עושות זאת בסתר ולא משלמות מס הכנסה, וזה מה שנקרא הכלכלה האפורה. לקחנו מספר ישובים ובדקנו לעומק. התחלנו עם ישובים קטנים מאוד ומצאנו שהאחוז הוא אחוז כמעט מבוטל. הרגשתי שאני רודף אחרי נשים שמשתכרות 1,000 שקלים בחודש. הן עובדות למשל יום אחד בשבוע בניקיון במשרד עורכי-דין.

האם אתה יכול להציג את הנתונים ביחס לאזור ירושלים?

את מתכוונת למרכז לעומת הפריפריה. את מתכוונת לירושלים המזרחית?

כולל ירושלים המזרחית.

המחקר שלנו הראה בצורה ברורה שבין מרכז, בערים מעורבות, ישובים גדולים או קטנים, השינויים הם לא מובהקים אבל בנגב המצב של הנשים הוא הרבה יותר קשה והוא עוד יותר קשה בקרב 60 אלף הערבים שחיים בישובים הבלתי מוכרים בנגב. זאת בעיה קטסטרופלית. אמרתי שזה דומה שם למה שקורה בדרפור, שמשקל הנשים שלא מועסקות, המחסור בשירותים ובתעסוקה הוא מהגבוהים ביותר בעולם.

בקשר לירושלים המזרחית. אני כחוקר גם ברמה הנורמטיבית לא נוגע בירושלים המזרחית. לא נגעתי בה. כהערת אגב אומר שהנתונים – גם אתמול נתתי הרצאה בפני שרים פלסטינים ברשות הפלסטינית אבל בנושא ירושלים, במלון אמבסדור - על נשים בירושלים מראים שאחוז הנשים הערביות הבלתי מועסקות ושלא משתתפות בשוק העבודה גבוה מאוד ואפילו יותר גרוע מאשר מזה שבקרב נשים ערביות והוא מאוד קרוב ל-9,6 אחוזים. כמובן עיריית ירושלים מזניחה את זה, אבל זה סיפור אחר שאני לא רוצה להיכנס אליו.

האחוז קרוב לאחוז שקיים בגדה המערבית.

הכי גרוע כמובן ברצועת עזה אבל גם לזה אני לא נכנס כי זה לא התחום של העבודה שלי.

אמרת קודם שאחוז הנשים שלא מועסקות בעיר ובכפר הוא זהה או דומה. השאלה היא מה הסיבות לכך והאם הסיבות דומות.

שאלה טובה. גם את זה צריך להבהיר פעם אחת. התפיסה הזאת שיש כבר ערבים, היא תפיסה, אני לא רוצה לומר שיש בה משהו אוריינטליסטי, אבל אין היום מבחינת הישוב הכפרי החקלאי כבר ערבי עם חקלאות במובן התיאורטי והמערבי של המילה או אפילו המושבי-ישראלי. אין כפר ערבי עם חקלאות. זה נגמר מזמן. 96 אחוזים מהקרקעות של הערבים הופקעו והסיפור הזה של הקרקעות נגמר ואתו נגמרה החקלאות. אחוז המועסקות בחקלאות כמעט שואף לאפס. אין ערביות מועסקות בחקלאות. בשנת 1947, בנתונים של המנדט הבריטי, משקל הנשים הערביות שעסקו בחקלאות היה הרבה יותר גבוה אבל הוא ירד עם השנים עם ההפקעה של הקרקעות.

אם לוקחים למשל כפרים שנקראים ישובים כפריים שהם מונים פחות מ-10,000 אנשים באזור נצרת וניקח את נצרת, זה אותו הדבר. בישובים האלה אין מקומות תעסוקה, אין פארקים של תעסוקה וגם בנצרת אין פארק תעסוקה.

דוגמה אחת פשוטה. בנצרת עילית למשל יש 10,000 דונם של אזור תעשיית ציפורי. כמה יש בנצרת? 84 דונם. כלומר, אפס. אוכלוסיית נצרת מגיעה ל-70 אלף תושבים, אוכלוסיית נצרת עילית מגיעה ל-40 אלף תושבים. כלומר, הפערים הם תהומיים.

לפני שנפתח את הדיון, תסכם את המצגת ותאמר איפה לדעתך אפשר בעצם לקדם את המצב.

זה מודל שמסביר באופן כללי את תעסוקת הנשים הערביות. ברמה השנייה, מי שעוסק במחקר, המחקר הזה התפרסם בז'ורנל באנגלית ואחר כך אני מקווה לתרגם אותו לעברית ולערבית. הוא פורסם באנגלית כי הזה הקרדיט האקדמי שאני אקבל בעוד שהעברית למרות אלפיים שנות גלות לא נחשבת באקדמיה לישראל. לכן אני אפרסם את זה באנגלית ואני אשמח תוך חודש-חודשיים להעביר את זה לכל מי שרוצה.

החומר נמצא גם באתר שלי בטכניון במוסד שמואל נאמן וגם בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים. כל מה שהצגתי כאן נמצא שם.

אני אסכם את הנושא של התעסוקה. הבעיה העיקרית היא היצע נמוך של מקומות תעסוקה. לשאלה שלך לגבי כפרים וערים, באום אל פאחם אין אזור תעשייה, בכפרים אחרים אין אזור תעשייה, אין מקומות תעסוקה בישובים הערבים. הדבר מתבטא גם בצד הרשלנות ומה שקרה במשך שנים כאשר יש היעדר של אזורי תעשייה ופארקים תעסוקתיים.

הדבר השני החשוב הוא מאז 1948 – ואני בדקתי את זה בצורה ברורה ומוחלטת – עד שנת 2009 לממשלות ישראל לא הייתה אפילו תוכנית כלכלית אחת לגבי נשים ערביות בפרט ולא הייתה להן תוכנית כלכלית לגבי הישובים הערביים בכלל. היו להן תוכניות לגבי עיירות פיתוח ולגבי עולים חדשים ועוד, אבל לגבי האוכלוסייה הערבית לא הייתה תוכנית אחת מאז 1948 ועד היום.

הדבר הנוסף שמחמיר את הבעיה הזאת של היצע נמוך של מקומות תעסוקה, הוא הסקטור הערבי הפרטי הכלכלי שהוא חלש מאוד. כמעט ואין סקטור ערבי פרטי. אין כלכלה ערבית. אני הצגתי חומר במשרד ראש-הממשלה הקודם ומנכ"ל משרד ראש-הממשלה של אולמרט אמר לי – ואמר את זה כמובן בצער, לדעתי – שבישראל יש שתי כלכלות וכי מאז 1948 עד 2008, אז פגשתי אותו, כלכלה ישראלית יהודית וכלכלה ערבית מפגרת ואנחנו כל השנים לא תמכנו בכלכלה הערבית הזאת. יש היום תחושה שבקרב משרדי הממשלה לא נעשה כלום ואני לא מחדש כאן כלום.

שאלה שחשוב לי לקבל תשובה עליה היא מה שיעור המועסקים בקרב הגברים הערבים.

זאת ההפתעה שלנו. 58 אחוזים מקרב הגברים הערבים מועסקים בקרבה, כאשר 50 אחוזים עוסקים בתחום הבנייה. אם בשעה 5:00 בבוקר אתם נכנסים לאום אל פאחם, תראו פקק גדול כי אנשים יוצאים לעבודה בתל-אביב, לבאר-שבע וכולי. הם מועסקים בבנייה. בשעה 5:00 בבוקר יוצאים וחוזרים ב-8:00 בערב.

אתה זוכר מה הציעו לגבי אום אל פאחם? טנדר פיג'ו עם קרשים על הגג שלו ונוסעים לתל-אביב.

הדבר השני שהוא בעייתי, הון חברתי נמוך של נשים ערביות ואני אומר מה הכוונה להון חברתי. בסופו של דבר, רשת חברתית לחיפוש עבודה. איך נשים ערביות מחפשות עבודה? משום שהן לא נמצאות ברשת החברתית הפרטית היהודית של הסקטור הפרטי, איפה הן מחפשות עבודה? זאת גם שאלה ששאלנו אותן. יש בעיה של איך לחפש עבודה ונגישות למקומות עבודה. את הנושא הזה, איך לחפש עבודה, צריך לפתח בצורה משמעותית.

הון אנושי נמוך. בשנים האחרונות יש התקדמות של נשים ערביות בתחום ההשכלה, אבל עדיין הכלכלה הישראלית עוברת בנייה מחדש. הכלכלה הישראלית, ביחס לכלכלות העולם, היא כלכלה חזקה מאוד, היא כלכלה מתקדמת מאוד. אם אנחנו מסתכלים על ענפי הכלכלה הישראלית, היא מאוד מתקדמת ויש בה גם את החלק של היי-טק ועוד. ההבניה הזאת, בשנים האחרונות יש מה שנקרא פוסט-תעשייתית, השינויים שחלים בכלכלה הישראלית לא פוסחים על הכלכלה הערבית אבל במינון נמוך יותר. זה אומר שאנחנו צריכים לחזק את זה בקרב נשים ערביות.

מה אחוז הנשים המועסקות מבין המשכילות הערביות?

53 אחוזים.

בקרב האקדמאיות יש השכלה של כמעט 50 אחוזים.

מה אחוזן בקרב המועסקות?

כמעט 50 אחוזים. כלומר, הרוב המועסק.

מה תחומי ההשכלה שלהן?

רוב הנשים הערביות המועסקות הן בתחום החינוך.

הנגישות היא מאוד חשובה לתעסוקה. גבירתי, את נכנסת לישובים ערביים, על מנת לנסוע בין חיפה לשפרעם, זה ייקח לך חודש. לנסוע מסכנין לחיפה, זה מעשה טראומתי.

זה קצת מוגזם.

כן, זה מטפורי. אין תחבורה ציבורית למשל בין הישובים.

גם בתוך הישובים אין תחבורה ציבורית.

רק 6 אחוזים ציינו את התחבורה כסיבה לאי יציאה לעבודה.

כן. אנחנו הבנו שהן מעדיפות לעבוד קרוב לבית. אם כן, הנושא של תשתיות פיזיות הוא חשוב.

אני אתן לכם את הנתון הסופי לפי החישובים שלי וכאן אני מסכם בשני משפטים. בסוף שנת 2006 היו בישראל 350 אלף נשים ערביות בגיל העבודה, מתוכן היו מועסקות 65 אלף נשים. מחפשות עבודה, לפי סקר כוח העבודה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 13 אלף נשים. לא משתתפות בכוח העבודה, 270 אלף נשים ערביות. רוצות לעבוד עכשיו, לפי המחקר שלנו, 120 אלף נשים ערביות שרוצות לעבוד עכשיו. מתוך הנשים שלא משתתפות בכוח העבודה, לפי המחקר שלנו, 40 אחוזים כן רוצות לעבוד מיד, כך שיוצא ש-120 אלף מקומות תעסוקה אנחנו צריכים לספק לנשים ערביות.

1,6 אחוז מתוך הנשים הערביות מועסקות בסקטור הציבורי, בשירות המדינה. אם היינו מגדילים את המספר, זה היה תורם לפתרון הבעיה. זאת אחריות המדינה והממשלה. אנחנו צריכים ליצור אסטרטגיה, לחפש אסטרטגיה שמורכבת משני צדדים: הצד האחד, שהממשלה תשקיע בפיתוח הישובים הערביים, לא רק בתעשייה אלא בפארקים תעסוקתיים מתקדמים, והדבר השני והאחרון הוא שהסקטור הפרטי היהודי צריך לתרום את חלקו ולא להישאר נעול, סגור וחסום בפני הערבים בכלל ובפני נשים ערביות. הסקטור הפרטי היהודי צריך לקחת אחריות כמו הסקטור הפרטי בארצות-הברית ובכל המדינות. לא רק להשקיע אלא גם לפתוח את מקומות התעסוקה. אם לוקחים את חברת החשמל, הרי בה כמעט אפס מועסקים ערבים, אבל אם ניקח את הסקטור הפרטי היהודי שהוא המעסיק העיקרי במדינה, הוא צריך לפתוח את שעריו ולתרום גם הוא לכלכלה שבסופו של דבר תניב פירות גם לכלכלה הישראלית, ואמרנו שהתרומה של נשים יכולה להיות 17 מיליארד שקלים, אבל יש כאן גם אלמנט פוליטי של חיים בדו-קיום כי לנשים הערביות יש תחושות של ניכור ועוני.

אני אומר שצריך לזכור שאנחנו בתקופה לצערנו גם יהודים מפוטרים יום יום.

כן, אבל הפערים הם תהומיים.

יש הבדל עצום.

אנחנו מסכימים, אבל אני אומרת שכאשר אתם אומרים שהמשק הפרטי צריך לעשות מאמץ, כרגע יש מאמץ כללי לדאוג לזה שאנשים לא יאבדו את מקום עבודתם ואכן אנחנו צריכים לבנות תוכנית ארוכת טווח שתוכל לטפל בבעיה הזאת.

לא ציינת שום דבר שקשור לשינוי פנים חברתי בתוך החברה הערבית.

אני יכול להתייחס לזה.

יש כאן הרבה שאלות ואני מציעה שנפתח את הדיון.

הזכרתם הרבה דברים וקראתי הרבה מאמרים על השכלת הנשים הערביות. יש הצעות לפתרון וכולם יודעים עליהן אבל חלק מהפתרון תלוי במדיניות החברתית-הכלכלית של המדינה וחלק מהפתרון תלוי במה שנקרא הפעולות החינוכיות, חלק קשור גם בעידוד וסיוע ליוזמות פרטיות של הנשים, חלק קשור גם לפעילות ההסברתית.

לא נגעתם בעניין מאוד חשוב. כולם דיברו על הקטע שהאישה הערבייה עדיין לא הגיעה לרמת השכלה שתאפשר לה לצאת למעגל העבודה.

לא, להפך. הדבר הזה לא נאמר. גם חברת הכנסת זועבי וגם דוקטור ג’אברין דיברו על שיעורי השכלה מרשימים מאוד באוכלוסייה הערבית.

אבל עדיין הדרך ארוכה להגעת האישה הערבייה לשוויון ואתן לך דוגמה מאוד פשוטה. אני מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון ואני גם מנחה בשטח ובמשך עשרים שנים אני במערכת החינוך. נכנסתי למכרז ניהול בית ספר תיכון, אני הייתי האישה היחידה, כאשר הכישורים שלי עולים על הכישורים של הגברים מבחינת ניסיון, תואר שני וכולי, אבל שלוש פעמים העדיפו לבחור גבר ולא לבחור אישה.

אנחנו לא יכולים להתמודד עם סיפור כשאנחנו לא מכירים את הפרטים.

זאת נקודה אחת שרציתי להעלות.

איפה בית הספר התיכון הזה?

בלוד-רמלה.

אני רוצה למקד את ההערות.

אני שואלת למה האישה לא צריכה להגיע לשוויון ברגע שיש לה את אותם נתונים או שהנתונים שלה עולים על הנתונים של הגבר.

שאלה מצוינת אלא שהיא נכונה לגבי המגזר היהודי והמגזר הערבי באותה מידה. זאת לא שאלה שהיא מיוחדת לנושא הדיון שלנו.

זאת הנקודה שרציתי להעלות.

הרבה נשים שיש להן הרבה מיומנויות ותעסוקה פרטית בבית, הן מעדיפות לעשות את עבודתן מתוך הבית ולא לצאת החוצה וזאת עקב כל מיני אילוצים. אני אתן דוגמה קטנה. לימדתי באחד מבתי הספר היהודיים ברמלה אחר הצהרים ואחת הגברות הערביות עבדה בבית הספר בניקיון. היא התביישה להסתכל לי בפנים כי אני ערבייה והיא מפחדת אפילו לעבוד בחברה הערבית כדי שלא יאמרו שהיא עובדת בניקיון בבית ספר ערבי. אני שואלת למה לא לתת אפשרות לנשים לעבוד מתוך הבית, ויש הרבה נשים שיש להן הרבה מיומנויות בעבודות בית ובעוד דברים אחרים, וכך נקל עליהם מבחינת קבלת הלוואה עם תנאים מאוד נוחים. היום משאירים את העניין הזה בידי העמותות.

נקודה מעניינת וחשובה מאוד. מדובר בעסקים פרטיים ואכן צריך לסייע לנשים לפתוח עסקים פרטיים.

בבתים שלהן.

רשמנו את הנקודה.

אני מבקשת להתייחס לשיעור הנמוך במסגרת השירות הציבורי.

לא השירות הציבורי אלא שירות המדינה ויש הבדל בין שני הנתונים. שירות המדינה מדבר על 58 אלף עובדים, השירות הציבורי מדבר על 800 אלף עובדים. שירות המדינה לא כולל בתוכו לא את המורים, לא את המשטרה, לא את הצבא, לא את הרשויות המקומיות אלא רק את משרדי הממשלה. אני אומרת את זה כדי להעמיד את הדברים על דיוקם.

בשירות המדינה מועסקים נכון לסוף 2008, בנתוני 2008, זה דוח חדש שמונח כרגע לפניי, 6.7 אחוזים עובדים מקרב האזרחים הערביים, הדרוזים והצ'רקסים. מתוכם כשליש נשים. זאת אומרת, בתוך שירות המדינה אנחנו צריכים לראות את זה מול הנתון הכללי של העסקת ערבים בשירות המדינה.

למרות שהאחוז שלהם באוכלוסייה הוא כ-20 אחוזים.

נכון. אנחנו עובדים על פי החלטות ממשלה – החלטת ממשלה בליווי בג"ץ – ואנחנו מתכוונים להתקדם לקראת סוף 2012 לשיעור העסקה של 10 אחוזים מקרב האזרחים הערביים בתוך שירות המדינה ויש לנו אמצעים לדברים האלה.

תתייחסי לשאלה ותאמרי איך את מסבירה את האחוז הנמוך הזה.

אני אתן לך נתון ותביני איך אני מסבירה את זה. מתוך המכרזים המיועדים שאנחנו מפרסמים לאוכלוסייה הערבית בשירות המדינה בשנת 2008 היו לנו כ-1,930 מועמדים, מתוכם שליש נשים. אבל המספר שהתקבל לשירות המדינה מכל העובדים החדשים שהתקבלו לשירות המדינה בשנת 2008, התקבלו כ-50 אחוזים נשים. זאת אומרת, למרות האחוז הנמוך יחסית של המועמדות במכרזים, מספר גבוה יותר התקבל לשירות.

זה חלק ממדיניות כללית של אפליה מתקנת.

זה חלק מהעדפה מתקנת כללית שחלה כאן פעמיים.

כמה נשים ערביות התקבלו למכרזים האלה?

מתוך 578 עובדים ערבים חדשים שהתקבלו לשירות המדינה בשנת 2008, 282 מתוכם הן נשים.

לאו דווקא נשים ערביות. כמה עובדים חדשים התקבלו, גם ערבים וגם יהודים.

בשנת 2008 התקבלו בסך הכל 4,955 עובדים חדשים, מתוכם 578 עובדים ערביים, 11,6 אחוזים, ומתוך המספר הזה התקבלו 282 נשים.

את מדברת עכשיו על משרדי ממשלה.

רק על משרדי ממשלה. אלה לא מורים, שם יש לנו אחוז גבוה מאוד.

אני יושבת הרבה מאוד במכרזי פיקוח במשרד החינוך. המנהלים הם לא במכרזים של משרד החינוך. יש לנו העדפה ברורה לנשים. יש נשים מדהימות, כולל נשים בדואיות במכרזי פיקוח בדרום. אני מציעה לכם לבדוק את זה. נבחרו נשים מדהימות לתפקידים ויש לנו בכל שירות המדינה נשים ערביות מדהימות בתפקידים מקצועיים לגמרי – עורכות-דין, כלכלניות, רואות חשבון, רופאות, אחיות – מדהימות. כרגע כשליש מכלל העובדים הערביים הן נשים בשירות המדינה.

זאת אומרת, אנחנו נשארים ב-1,5 אחוז נשים ערביות בשירות המדינה.

שניים פסיק משהו נשים.

שני החסמים עלו בהקשר של עבודת ערבים בשירות המדינה, כאשר האחד, לפי מה שהבנתי זאת הבחינה הפסיכומטרית. בדומה לבחינה הפסיכומטרית הכללית, לבחינה הפסיכוטכנית של שירות המדינה הוא איזשהו חסם לעניין תעסוקת ערבים והשאלה איך מתמודדים עם זה.

לפי החלטות ממשלה ניתן סיוע בשכר דירה לעובדים ערבים - אני מבינה שאין לך נתון כרגע, אבל אני אשמח אם יכינו נתון כזה - שמתגוררים יותר מ-70 קילומטרים ממקום העבודה. לתחושתי זה סיוע שיעזור בעיקר לגברים ערבים כי קשה לי להאמין שנשים ערביות ילכו לעבוד במקום רחוק מהבית. השאלה היא האם באמת אני צודקת בתחושה הזאת שכמעט שרק גברים מקבלים את הסיוע הזה, והשאלה השנייה בהקשר זה היא מה נותנים לנשים ערביות בשירות המדינה.

לעניין הבחינות. אנחנו מטפלים בנושא הזה לגבי כלל האוכלוסייה הערבית. אנחנו עובדים כרגע עם מכונים ועם יועצים כדי לערוך בחינות, מה שאנחנו קוראים בחינות מותאמות תרבות. זה לא נוגע רק לאוכלוסייה הערבית אלא זה נוגע לעוד אוכלוסיות כמו האתיופים, אנשים עם מוגבלות וכולי שעליהם נפעיל מבחנים מותאמי תרבות. אנחנו כבר בצעדים מאוד מאוד מתקדמים בנושא הזה. למשל, המיון לקורס הצוערים האחרון של משרד החוץ כבר נעשה במתכונת של מכרזים מותאמי תרבות. אני עוד לא יודעת מה התוצאות, אבל בכל אופן הפעלנו שם מערך בחינות אחר ומותאם.

אמרת צוערים של משרד החוץ?

היה מכרז צוערים מיוחד למשרד החוץ.

כמה אנשים מהמגזר הערבי יכולים להשתלב שם?

אנחנו נתנו 10 משרות מיוחדות שרק ערבים יוכלו להתמודד עליהן.

אני חושבת שהשאלה המהותית היא מה האמצעים המיוחדים כלפי ציבור הנשים הערביות.

השתתפות בשכר דירה ניתנת לכל העובדים הערביים בלבד בשירות המדינה והיא ניתנת באופן שווה. מי שעובר דירה למרחק שעולה על 70 קילומטרים ממקום העבודה שלו, אנחנו לא מפלים בין נשים לגברים. זה ניתן כדי לעודד עובדים לעבור למקומות מרכזיים ובמיוחד רצינו למשוך אנשים ליחידות המטה בירושלים. זה לא בא כדי לתת איזושהי תוספת שכר אלא זה בא לענות על הוצאה עודפת, כך שאם מישהו נשאר לעבוד בנצרת, ברור שאם אני אמצא שאנחנו משתתפים בשכר דירה ל-200 עובדים כאלה שנדדו ויש אולי 30 נשים שמקבלות סיוע בשכר-דירה, זה לא מראה שום דבר, כי אם יבואו 200, הן תקבלנה את הסיוע הזה.

זה ברור, אבל דובר כאן על חסם תרבותי שיכול לקרות גם בחברה היהודית.

אנחנו לא מפלים.

המיקוד כאן מאוד חשוב. השאלה שנשאלה הייתה האם ננקטים אמצעים.

לנשים בכלל בשירות המדינה יש העדפה בתעסוקה, בתנאי התעסוקה שלהם. זה לכלל הנשים ולכן אני לא יורדת לסוף דעתה לגבי הדברים המיוחדים.

אם נהוג לדבר היום על איזשהו ניתוח בראייה מגדרית של תוכניות ממשלה.

אני אשמח לקבל ממך הצעות. אני לא מעלה בדעתי, אבל אם יש לך הצעות, אני אשמח מאוד לקבל אותן.

מקרב כ-1,500 נשים שמועסקות בשירות המדינה מהמגזר הערבי, שני-שליש מהן מועסקות במשרות מלאות. זאת אומרת, אצלנו בשירות המדינה הנתון של העסקה חלקית לא קיים כל כך. אנחנו מעריכים שהעסקה חלקית קיימת בבתי חולים ובמקומות כאלה, שם זה אופייני גם למגזר היהודי וגם למגזר הערבי. העסקה חלקית, הן בוחרות לעבוד כאחיות במשרות חלקיות וזאת בחירה שלהן ולא שלנו.

גבירתי, ברשותך, אנחנו יוצאים כי יש לנו ישיבה נוספת.

אני מלשכת ארגוני העצמאים. אני רוצה להתייחס דווקא לשוק הפרטי, לסקטור של העסקים הקטנים והבינוניים שכולל למעלה מ-95 אחוזים מהמועסקים בארץ. אנחנו מדברים על 400 אלף עצמאים שמעסיקים למעלה ממיליון עובדים. כאן יש פוטנציאל גדול להגדלת שיעור התעסוקה ולא צריכים כאן השקעה של מיליארדי שקלים בפארקים או באינטל, השקעות שגם לא הניבו בסופו של דבר את התשובה המקווה בדמות אלפי עובדים מועסקים.

אנחנו מדברים על אוכלוסייה מאוד גדולה שמעדיפה לעבוד אולי בתוך הבית או בקרבה. אנחנו מדברים על בעיה של נגישות, אנחנו מדברים על בעיה של סידור לילדים והשוק המקומי והסקטור הפרטי יכול לתת את זה אם המדינה תשקיע משהו.

כמו תעשיית הטקסטיל שהייתה פעם.

לא, אני לא מדברת על תעשיית הטקסטיל אלא להפך.

כשאת אומרת השקעה, למה את מתכוונת?

אני מדברת על מייקרו-פיננס לדוגמה, על הלוואות, על מיקרו-קרדיט.

על טיפוח עסקים פרטיים ועסקים בתוך הבית.

אני מדברת על חונכות, אני מדברת על הכנסת יזמות לתוכנית הלימודים, כי אם יש רק חשבון או כלכלנית או אדריכלית או אשת חינוך, היא פותחת עסק בישוב שלה, היא גם מחלצת את עצמה כלכלית והיא גם יכולה לספק עבודה לעוד שתיים-שלוש עובדות, אבל המדינה צריכה לתת איזושהי תשתית שהיא מזערית לעומת המיליארדים שמשקיעים בחוק לעידוד השקעות הון למשל. מיקרו-קרדיט זאת דוגמה הכי קטנה שעדיין אין הלוואות ממשלתיות כאלה בסכומים שהם מזעריים כמו 20 אלף, 30 אלף, וזה דבר שיכול לתת פתרון, אני לא אומר מקיף, לפתור את הבעיה הזאת.

פתרון כזה יהיה טוב רק בהנחה שמבחינה חינוכית או תשתיתית אתה עושה את ההכנה אצל הנשים האלה למודעות וליכולות שלהן.

נכון.

גם לאישה יהודית משכילה לא קל לפתוח עסק.

נכון. זה חסר גם במערכת החינוך היהודית וגם במערכת החינוך הערבית.

אני יודעת שיש ארגונים שאחראים על בניית תשתיות לבניית עסקים פרטיים בבתים. חשוב מאוד שהארגונים האלה יתחילו את העבודה.

יש דברים שקורים. יש אדם במשרד ראש-הממשלה שאחראי על זה, אבל צריך להרחיב את זה פי מאה ופי אלף. חבל שאין סיוע ממשלתי שעשוי לעזור כאן.

הסיוע הזה צריך לעבור ישירות לאישה.

אני מדברת על הקרנות של המוסד לביטוח לאומי. מטבע הדברים אנחנו לא אחראים על תעסוקת נשים במדינת ישראל, אבל אנחנו כן הגדרנו כיעד – ולכן כל כך היה לי חשוב לבוא לכאן – עידוד העסקת נשים ועבודת נשים בכלל ובאוכלוסיות בסיכון בפרט, אם אלה נכים, ילדים ובני נוער בסיכון ובתוך החברה הלא יהודית.

אני רוצה לחזק חלק מהדברים שנאמרו כאן. כאן דובר על הנשים בהשכלה הגבוהה. אני חושבת שאנחנו רואים בעבודה שלנו – מה שאולי לא מקבל ביטוי בנתונים והייתי רוצה לראות את זה – שיש עדיין חסמים תרבותיים וחסמים חברתיים. הרבה מהנשים שאומרות שהן לא רוצות לעבוד, זה לא שהן לא מעונינות לעבוד. יש לנו תוכניות להוציא נערה מהבית כדי שתעבור למועדון תעסוקתי וזה מאוד חשוב, לתת מיומנויות בסיסיות, לתת מיומנויות מחשב כדי לסגור את הפערים הדיגיטליים.

אני מאוד רוצה לחזק את המגמה והעידוד כאן לתעסוקה בבית לנשים. אנחנו תמכנו בפרוייקט חממה עסקית דווקא לנשים ערביות וראינו שהן פשוט פורחות. זה כר מאוד רחב בחברה הערבית לעודד עסקים קטנים לנשים שיכולות לעשות את זה ואנחנו רואים שהן מצליחות.

מאוד חשוב להתחיל בגיל מאוד צעיר. ראינו – כאשר הקמנו עשרה בתים חמים לנערות ערביות במצוקה – שאחד הדברים שהן משתוקקות לו הוא ללמוד מחשב. היום אנחנו מלמדים אותן יכולות ומיומנויות שיוכלו אחר כך לצאת ולעבוד. אנחנו רוצים להוסיף את הממד התעסוקתי.

בכלל אני אומרת שכאשר אנחנו מדברים על שירותי רווחה, אין מספיק מודעות וצריך לא רק לחשוב על טיפול אלא להוסיף בכל שירות את הנושא של מיומנויות תעסוקתיות, ניסיון תעסוקתי וכולי. אני מאמינה שאפשר להתחיל את זה.

לגבי עבודה בבית. אלה לא רק עסקים קטנים אלא גם עבודה בתחום החינוך. כל הנושא של טיפול בילדים קטנים. יש לנו פרוייקט מאוד גדול שמאוד מצליח בדרום באזורי הבדואים שם יחד עם משרד התעשייה אנחנו מכשירים נשים לטפל בפעוטות בבית והן עובדות, שגם זה סוג של עבודה.

זאת עבודה שתעזור פעמיים, תעזור גם לנשים לצאת לעבודה וגם לילדים.

יש עוד תחום שאנחנו לא עוסקים בו, אבל זה החלום שלי, וזה כל התחום של פרה-רפואי. אני לא מבינה למה אין יותר נשים ערביות שעוסקות בתחום הפרה-רפואי. מאוד הייתי שמחה לראות על זה נתונים כי אני חושבת שצריך לעודד את זה. יש מחסור גדול בנושא של עובדים פרה-רפואיים בחברה הערבית. אנחנו בונים בתי ספר לחינוך מיוחד, אבל אין עובדים. אם יש מישהו שכבר לומד, הוא עוזב את הישוב. זאת אומרת, יש מספר תחומים שלפי דעתי יש אפשרות לעודד אתם.

אנחנו מאוד נשמח לשתף פעולה ואנחנו כבר עושים את זה.

אני אתן לכם דוגמה ותראו שאנחנו צריכים לעורר את השטח. אנחנו פרסמנו עכשיו קול קורא לפרוייקטים ייחודיים לעידוד תעסוקה בקרב נשים ברמה סוציו-כלכלית נמוכה וקיבלנו 80 בקשות כאשר רק 15 הוגשו מארגונים שעוסקים בחברה הערבית. כמובן נבחן אותם ונמשיך במגמה הזאת. יש הרבה לעשות ולא רק בקרב אוכלוסייה עם השכלה גבוהה. אני מדברת על אוכלוסייה שצריך לעודד אותה ולתמוך בה, דבר שאנחנו עושים ונשמח להמשיך.

לגבי הקמת סניפים של הביטוח הלאומי בישובים. אחת הבעיות היא שנשים ערביות זקוקות למקום עבודה קרוב לביתן. במשך שנים רבות אנחנו שומעים מהביטוח הלאומי שהוא מתכוון - אבל יותר מדיי זמן הוא מתכוון - להקים סניפים שלו בישובים הפריפריאליים וגם בישובים הערבים. השאלה אם את מודעת לתוכנית כזאת. אני יודע שהיה סניף במרר אבל סגרו אותו, אחר כך עשינו מלחמה והחזירו אותו, אבל אני חושב שצריך להקים בישובים הגדולים יחידות וזה לא אמור רק לגבי הביטוח הלאומי אלא גם לגבי משרד הרישוי. צריך להקים יחידות שייתנו שירות לאזרח קרוב לביתו כך שמצד אחד משפרים את השירות ומצד שני מעסיקים נשים בעיקר במשרדים האלה.

אני לא יכולה לתת לך תשובה רשמית. אני יודעת שיש היום כוונה לפתוח עוד מספר סניפים כמו למשל בשפרעם. מה שכן קורה היום בביטוח לאומי זה שיש שינוי בתפיסת השירות. הכוונה של המנכ"לית החדשה שלנו היא להרחיב את מספר הסניפים שנותנים שירות ודווקא בפריפריה. אני מקווה שזה ייתן תשובה. אם אתה מעונין, אני אשמח להכין נתונים יותר מסודרים בעניין הזה ולהעביר אותם אליך.

בשפרעם יש סניף אבל הוא קטסטרופלי.

נכון, ורוצים לבנות אותו מחדש. יש כוונה להרחיב.

אני רכזת פרוייקט נשים בתעסוקה בעמותת נשים נגד אלימות. זאת לא הפעם הראשונה שלנו שאנחנו מגיעים לוועדה לקידום מעמד האישה לדיון בנושא תעסוקת נשים ואני מודה לכם שוב על הדיון. כבר עברנו את החסם החברתי ודנו בנושא הזה. יש הרבה מחקרים שמביאים נתונים על גיבוי החברה הערבית לתעסוקת נשים ערביות ואחד המחקרים של עמותת נשים נגד אלימות מראה ש-77,8 אחוזים מהחברה הערבית רוצים שהנשים יצאו לעבודה.

כאשר היו לנו מקומות עבודה בישובים הכי מסורתיים, בכפרים הדרוזיים, הנשים יצאו לעבוד במפעלי הטקסטיל.

אני רוצה להעלות את נושא האקדמאיות שהן 42 אחוזים מהנשים, שהן 11 אלף נשים אקדמאיות והן מובטלות, נשים שעברו את החסם החברתי, עברו את החסם של הנגישות והתחבורה הציבורית ויצאו להשכלה הגבוהה, אבל הם עם תואר מובטלת או מחפשת עבודה.

לגבי הממצאים של שירות התעסוקה, אני רוצה לומר שאנחנו פועלים בשיתוף פעולה אתו.

צריך להתייחס להחלטות הממשלה שמנסה לשפר ולהוסיף הטבות לאוכלוסייה הערבית, אבל ההחלטות האלו לא מתייחסות לאחוז הנשים או לא מדברות על אחוז הנשים ואיך רוצים להעלות את אחוז הנשים שהוא 2,3 אחוז למרות שהאחוז שונה במחקרים השונים.

שילוב נשים בשירות המדינה, זה אומר לייעד יותר ויותר משרות בצפון.

את יודעת שאנחנו עושים את זה.

אבל לא הרבה.

אנחנו הרי עובדים בצמוד ואת יודעת שבכל השירותים, בכל המשרדים שנותנים שירותי קבלת קהל, אנחנו מוסיפים משרות למרות שהמדיניות שלנו היא לא לייעד משרות לעבודה מול המגזר הערבי אלא דווקא לעבודות כלליות, כדי להעלות את רמת המעורבות של המגזר ביחידות המטה הממשלתיות. למרות זאת ייעדנו הרבה מאוד משרות כאשר ההנחיה למשרדים היא גיוס נשים למשרות האלה. במפורש גיוס נשים. אנחנו לא יכולים לחייב את זה, אבל זה המצב.

גיוס נשים למשרד בלי לטפל במסגרות טיפול לילדים, לא יעזור.

אנחנו גם מדברות על 20 אחוזים הערבים שמועסקים באגף המכס בצפון, כאשר 70 אחוזים מהאוכלוסייה היא ערבית. 20 אחוזים ערבים בהנהלת בתי המשפט, 18 אחוזים במשרד לאיכות הסביבה, 12 אחוזים במשרד הבינוי והשיכון, 30 אחוזים במשרד התעשייה, ואת מדברת על אוכלוסייה שיותר מ-70 אחוזים ממנה הם ערבים.

אני מניחה שבחלק מהמקומות האלה יש דרישות סף מסוימות. יש מקומות שדרישת הסף היא תואר שני.

אין מחסור בעובדים מוכשרים.

מוכשרים, בוודאי, אבל יכול להיות שדרישות הסף הן נוספות.

זה מראה על אפליה.

כל הזמן דיברו כאן על חסמים לפני היציאה לעבודה, ועכשיו אני אנסה לדבר על נשים שמעונינות לצאת לעבודה אבל יש להן איזשהו חסם של אפליה, כמו שאני שומעת כאן.

נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה מטפלת בפניות ציבור לגבי אפליה מסוגים שונים. עד כה רוב הפניות שקיבלנו היו בנושא של חשד לאפליה מנשים בגלל הורות, מגדר, הריון וכולי. אף אחת מהפניות לא הייתה של אישה ערבייה.

כי אין מודעות.

אני מסכימה אתך.

לא שמעו על הנציבות.

אני מסכימה. לכן אני כאן ואני פונה אליכם.

פרסמתם בערבית מודעות כדי שהנשים ידעו?

אני מיד אסביר. אני פונה אליכם כאן. הנציבות הוקמה בינואר 2008, כך שאנחנו גוף חדש. רק בתחילת מאי התחילו הנציבות האזוריות לפעול. כך שאנחנו גוף חדש ואני קוראת לכם כאן לשמש פה ולהפיץ את דבר קיום הנציבות הלאה. אנחנו מקבלים פניות ציבור ומבררים פניות. אנחנו יכולים גם להגיש תביעות לבתי הדין או להצטרף להליכים. עד כה הייתה לנו רק פנייה אחת בנושא לאום.

אתם בעצמכם מפרסמים את עצמכם?

בהמשך, כן. לנציבות יש אתר אינטרנט בשפה הערבית. אנחנו הגוף הממשלתי היחיד עד כה שיש לו אתר שכולו בערבית ויש בו מידע על הזכויות. בנוסף הפקנו מדריך עם הנחיות למעסיקים בעברית ובערבית. אנחנו בהחלט מתכננים איזשהו קמפיין ציבורי בהמשך. אנחנו פועלים גם בתחום של הסברה וחינוך באמצעות הרצאות וכולי.

אני בהחלט קוראת למי שנתקל ומכיר מקרים של אפליה, לפנות אלינו. מאוד נשמח לקבל פניות כאלה ולטפל בהן.

יש לכם משרד אחד?

יש נציבות ארצית.

דבר קיומכם לא יכול לעבור מפה לאוזן. אתם צריכים למצוא דרך נאותה לפרסם את דבר קיומכם כדי שהציבור ידע עליכם, אפילו אם יהיו אלה הודעות בטלוויזיה. צריך להגביר את המודעות בדבר קיומכם ובדבר תפקידכם, איך פונים אליכם וכולי. את זה צריך לפרסם.

למה לא לפנות לעיריות, לעובדים הסוציאליים בעיריות?

צריך למצוא דרכים לפרסם את דבר קיומכם.

אמרתי שנעשה זאת.

ההערות הן באמת חשובות, אבל אני חוששת שהזמן שהוקצה לדיון הזה הוא קצר מדיי. קיבלנו החלטה עקרונית שהדיון בנושא לא יסתיים היום אלא כל פעם כאשר יהיה נושא על פי חתכי רוחב של נושאים שהם רלוונטיים לעניין הזה, אנחנו כן נמשיך לעסוק ולדון בו כי זה באמת נושא חשוב.

ישיבות מעקב.

גם ישיבות מעקב וגם ישיבות בהן נאיר אספקטים אחרים שלא הספקנו לדון בהם היום.

רציתי להתייחס להפסד שנגרם למשק הישראלי עקב אי-העסקת הנשים הערביות והוא 6,2 מיליארד שקלים, לפי דיווח מרכז מוסווא.

אני חושבת שדוקטור ג'אברין התייחס לזה.

אני חושבת שצריכה להיות תוכנית מעמיקה, תוכנית בין-משרדית באמצעות הקמת ועדה בין-משרדית בראשות משרד ראש-הממשלה. הוועדה הזאת צריכה להתוות תוכנית לכל משרדי הממשלה ושכל המשרדים יישמו את התוכנית. אם זה לא יהיה, לא יהיה שינוי כי כל הזמן נדון בדברים האלה אבל לא יהיה יישום לתוכניות.

אני רוצה לדבר על הניסיון שלנו. אני לא רוצה לדבר לא על מחקרים ולא על סטטיסטיקה אלא על ניסיון עבודה שלנו שנצבר במשך ארבע שנים עם 3,600 נשים ערביות בנצרת, בנצרת עילית ועין-מאהל.

העבודה שלנו עם המשתתפות התחילה מזה שניסינו להבין את החסמים, מה מונע מהנשים האלה לצאת לעבודה. הן מקבלות הבטחת הכנסה. אני לא מדברת על האקדמאיות אלא על מקבלות הבטחת הכנסה. הדרך שלנו הייתה לאתר את החסמים ולהתחשב בכל החסמים. אנחנו לא התעלמנו מהחסם החברתי שאנחנו מודעים ומכבדים אותו. הלכנו לפתור חסמים אחרים כדוגמת חסמי שוק עבודה, היעדר תשתיות מתאימות לעבודת נשים, בנצרת לא היו מסגרות השגחה לילדים אחר הצהרים אבל היום יש ארבע כאלו, מסגרות שמאפשרות לנשים לצאת לעבוד. 35 אחוזים מהנשים שמקבלות הבטחת הכנסה בנצרת ובעין-מאהל יצאו לעבוד וזה נתון כפול מהנתון שדוקטור ג’אברין הציג לגבי כלל האוכלוסייה, ואלה נשים שברובן הן לא אקדמאיות. זה אומר שאם המדינה מחליטה להשקיע, לתת ולאפשר לנשים האלו לצאת לעבודה, יש להן את הרצון ויש להן את המוטיבציה לכך.

השפעה של יציאת נשים היא לא רק על האישה עצמה אלא זה משפיע על הסביבה של האישה, זה משפיע על דור העתיד, על הילדים של אותה אישה שגדלים בתוך מציאות אחרת מרגע שהאימא עובדת ועל כל הסביבה של האישה. דוקטור ג'אברין דיבר על אוכלוסייה מסוימת של נשים שכרגע לא רוצה לעבוד ואני אומרת שזה לא שהיא לא רוצה לעבוד אלא בגלל שזאת הסביבה שהיא רואה, בגלל שהיא רואה שאם אישה עובדת אף אחד לא בא ואוכף את חוקי השכר והיא יכולה לצאת לעבוד במשך שמונה ועשר שעות ביום ולקבל אלף שקלים בחודש. אנחנו אוכפים את זה, אנחנו מדברים עם המעסיקים, ואם יש צורך לתבוע מעסיקים אנחנו הולכים עם אותן נשים לבית המשפט. זה נעשה כדי לאפשר להן לצאת לעבוד כי זה משנה את אורח החיים שלהן, זה משנה את הלך הרוח שלהן ויש לזה השפעה גם על הנשים, על החברה, על העיר עצמה ועל האזור עצמו.

מה שצריך לעשות זה לתת את אותה השקעה. שירות המדינה סגור בפני הנשים, מה עוד שבאזור אין תעשיית היי-טק, וגם אם הן רוצות להתקבל להיי-טק, מוציאים להן את הנשמה ויוצא שחלקן מתקבלות וחלקן לא. אם הצלחנו עם מקבלות הבטחת הכנסה להגיע ל-35 אחוזים השמות, ההשקעה שדרושה כדי להוציא אישה אקדמאית לעבודה היא יותר נמוכה.

במה הן עובדות?

יש לנו כאן מסמך על כך. הן עובדות בענף השירותים, פקידות, מזכירות. אנחנו גם נותנים הכשרות מקצועיות לאותן נשים ומחזקים את הידע שלהן בעברית כי מצאנו שזה מהווה חסם אמיתי ליציאה לעבודה, כי אישה שלא למדה עברית ולא יודעת עברית, מאוד קשה לה לצאת לעבודה. אנחנו עוזרים לה ללמוד עברית תעסוקתית, אותה עברית שתאפשר לה לעבוד. זה לא במטרה לקבל תואר בעברית אלא עברית שתאפשר לה לעבוד. אנחנו מלמדים אותה יישומי מחשב שיאפשרו לה לצאת לעבודה.

אני שמחה שסיפרת לנו איך הדברים נראים מהשטח.

אני רוצה להתייחס גם למה שהיה ומה שאפיין את האגף וזאת השקעה מאוד מסיבית. בשנת 2000 היו לנו 38 אלף תלמידים אבל בשנת 2008 המספר ירד ל-6,000 וזה בגלל חוק ההסדרים והקיצוצים.

עכשיו יהיה עוד קיצוץ.

בתוך הפגיעה חלקן של הנשים הוא יותר גדול וחלקן של הנשים הערביות הוא יותר גדול. פרט לקיצוץ בתקציב, אני חייבת לומר שנדרשנו לבצע קורסים מחליפי עובדים זרים, מה שאני קוראת מקצועות עתירי טסטוסטרון, שאין בהן הרבה מקום לנשים כי נשים לא משתלבות במתכת ובבניין, ובוודאי לא נשים מהאוכלוסייה הערבית. יחד עם זאת, יש בהחלט קורסים שהאגף מבצע.

לגבי החסמים שהועלו כאן. האגף משתתף בהוצאות נסיעה. לגבי החסם של השפה העברית, הייתה פעילות מאוד יפה של השלמת השכלה, אבל גם זה קוצץ. אנחנו מנסים להשלים את זה במכינות, אבל זה לא מספיק. הרבה מאוד נשים לא מגיעות לדרישות הכניסה לקורסים שלנו. אם מדברים כאן על 57 אחוזים של אבטלה בקרב האקדמאיות, שיעור מאוד גבוה מבין בוגרות ההכשרה המקצועית יוצאות ומשתלבות בעבודה.

אני אומר לקראת מה אנחנו כן הולכים. יש את כל התוכנית של הורים יחידים, כאשר יש שיעור לא קטן מהן בקרב האוכלוסייה הערבית ואנחנו לקראת סיום מכרז של קורסים להורים יחידים עם תנאי השתלבות. תוכנית של ואוצ'רים להורים יחידים שיכולים לקבל ואוצ'ר להשתתף ב-10 אחוזים מהעלות. על זה נדווח בהמשך.

אני רוצה להעלות הצעה. כבר השתתפתי בהרבה מאוד דיונים מהסוג הזה. נעשית עבודה מאוד גדולה בשטח אבל זה צריך לעבור לרמת מקבלי ההחלטות, ואני מתכוונת לזה שאם במשרד התיירות עושים תוכנית, אם במשרד התשתיות מפתחים תוכנית, אם המשרד להגנת הסביבה מפתח תוכניות, הבית המכובד הזה צריך לדרוש דיווח והשקעה לגבי חלקן של הנשים בכלל וחלקן של הנשים הערביות בפרט בתוך הפרוייקט. אם משרד התיירות מפתח אזורי תיירות, צריך לדעת מה שיעור הנשים שתשתתפנה בתוך התוכנית, מה שיעור הנשים שייהנו מהפרוייקט הזה. זה אמור גם לגבי המשרד שלי. כל הנושא של פיתוח אזורי תעשייה, מה חלקן של הנשים והנשים הערביות. אם לא נעשה זאת, כולנו נעשה עבודה נהדרת אבל זה לא ברמה שיושבת על הברז.

אין מספיק מודעות. אני שוב מעלה את השאלה של הנגישות והמודעות. התוכניות של הורים יחידים למשל, הנגישות של המגזר הערבי לתוכניות האלה היא מאוד מוגבלת. נשים לא יודעות על התוכניות האלה. זה אמור גם לגבי הכשרה מקצועית כאשר גם בנושא הזה אין נגישות וזה קורה כי לא פונים לציבור הערבי ולא מגיעים אליו.

יש סוגי אוכלוסיות שצריך להגיע אליהן. לא מספיק להקים מכרז ולהכריז שזה שוויוני כי זה לא שוויוני אם לא מגיעים לאוכלוסייה הספציפית בצורה המתאימה, אם זה דרך העיתונות, דרך לשכות סוציאליות וכולי, ויש דרכים להגיע לציבור הזה. התוכניות שלכן לא מגיעות לנשים הערביות.

פורום נשים לתקציב הוגן מאגד בתוכו הרבה ארגונים, גם יהודים וגם ערבים, והוא מדבר על הטמעה של ראייה מגדרית או פרספקטיבה מגדרית בכל החלטה שמתקבלת בממשלה.

לגבי הנשים הערביות יש חסמים מובנים מאוד ברורים ואת זה אנחנו יודעים גם מהניסיון האישי של כל אחת מאתנו כאישה ערבייה, גם ממחקרים שאנחנו קוראים עליהם ושומעים עליהם, וגם ממה שרואים בשטח. אחד הדברים שהוא מאוד חשוב, מעבר לזה שאין תעסוקה ואין היצע עבודה, הוא התחבורה הציבורית בישובים הערביים שהיא במצב מאוד גרוע.

אין תחבורה ציבורית.

צריך להבין את זה. כאשר יש כפר ליד צומת גולני ואוטובוס מגיע, הוא לא עוצר בתחנה ליד הכפר אלא הוא עוצר בצומת גולני והאישה צריכה להגיע לצומת גולני ואחר כך ללכת ברגל מרחק ארוך. אני חושבת שזה מהווה בעיה וזה לא חסם תרבותי כי גם אישה יהודייה שהולכת בלילה, פוחדת ודואגת.

הרבה דיברו כאן על השכלה. אם מדברים על השכלה, למה נשים ערביות לא משכילות? צריך לקחת בחשבון שהחסמים המבניים נמצאים גם במשרד החינוך וגם במערכת החינוך בבית הספר היסודי והתיכון. אני חושבת שאם מלכתחילה הממשלה מיישמת את ההחלטות שהיא קיבלה על מנת לגשר ולעדן את הפערים שקיימים בין בתי הספר היהודים לערבים, זה גם יכול לעזור.

אני רוצה לומר לחברי הכנסת הערביים. אתם הנציגים שלנו, של הנשים הערביות, ואתם גם צריכים להירתם למודעות ואולי להביא תוכנית כוללת שתגרום לנו, לאוכלוסייה הערבית, לקחת אחריות על עצמנו. בהשכלתי אני מהנדסת ועובדת בנצרת במהל"ב. כל מה שנאמר כאן, זה נכון. הממשלה צריכה להתגייס, אבל גם אנחנו, הציבור הערבי, צריכים להתגייס ולהרים את האוכלוסייה.

אנחנו פועלים נגד התוכנית שאת מייצגת. אנחנו רוצים שהתוכנית שאת מייצגת תבוטל כליל כי זאת תוכנית שפוגעת.

אני מדברת בשמי, כאישה ערבייה, אימא לילד, שיוצאת כל יום בבוקר לעבודה.

אנחנו חושבים ששירות התעסוקה צריך לטפל בנושא ולא גורמים פרטיים שמרוויחים הון עתק על גבם של אנשים קשיי יום.

אבל לא ענית על השאלה עצמה. היא לא דיברה על התוכנית.

אני ממשרד התחבורה ואני מבקשת להתייחס מאחר שנושא התחבורה הציבורית הועלה כאן.

לצערי לא אאפשר לך כי אנחנו צריכים לסיים את הישיבה.

הנקודה שהתחלתי בה, שהדהימה אותי במחקר, זה שנשים ערביות, מבחינת אחוז ההשתתפות בכוח העבודה הוא הרבה יותר נמוך וגרוע מהקיים בכל המדינות הערביות וזה גם ביחס לעולם השלישי.

משהו צריך להיעשות כאן ברמת הממשלה, ברמת המדינה, ולא רק ברמת הפרט.

יש שתי נקודות שרציתי להזכיר. החברה האזרחית היהודית, אני חושב שהיא לא נרתמה בצורה רצינית לנושא והיא צריכה לעשות זאת. הנושא האחרון שאני רוצה להתייחס אליו הוא הסקטור הפרטי. אני מציע לוועדה להביא לישיבה הבאה נציגים מהסקטור הפרטי כי המוקד העיקרי הוא הסקטור הפרטי היהודי שהוא חסום בפני נשים ערביות, דבר שהראיתי גם במחקר. לדעתי צריך להזמין לדיון את התאחדות התעשיינים ואת נציגי ההסתדרות. הנושא הזה אף פעם לא הועלה על ידי יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני.

בתקציב המדינה האחרון, קראתי אותו, הנושא של נשים ערביות ותעסוקה ערבית בכלל לא מוזכר בו ואנחנו נחכה עוד שנתיים ולא תהיה התייחסות לא ברמת פיתוח תעשייתי ולא ברמת פיתוח תעסוקתי.

לפני חודש קיימנו כנס אקדמי רחב בטכניון ואנחנו נקיים כנס כזה גם בשנה הבאה, אבל אנחנו נהיה מאוד מעונינים לשלב חברי כנסת ערבים ויהודים, כולל חברי הוועדה הזאת, בכנס השנתי הבא, בו נעקוב אחרי הנושא של תעסוקת נשים שהוא משהו מהותי ומרכזי.

אני מודה לכל המשתתפים.

אני מסכמת את הדיון בזה שאני אומרת שהדיון לא תם. מה שהרגשנו הוא שיש כאן מספר סוגיות, כמו גם הסוגיה הזאת של עסקים פרטיים שעלתה כאן ברצף, גם הסוגיה של תחבורה, גם הסוגיה של נגישות, גם הסוגיה של הפתיחות ההדדית שצריכה להיות, גם השינויים הפנימיים בתוך החברה הערבית, גם השינויים בנכונות להכשיר ולקבל את הצרכים המיוחדים שיש לנשים ערביות. הייתי אומרת שכדאי מאוד לפלח את זה לנושאים השונים ואז, כאשר תעלה בוועדה הזאת סוגיה של תחבורה למשל – שלא רק האוכלוסייה הערבית היא זאת שסובלת מהנושא – או סוגיה של מעונות יום, אפשר יהיה להתייחס גם לאוכלוסייה הערבית. אני חושבת שזה גם מסר שאומר שזה חלק מכלל הבעיות שלנו כנשים.

חשוב מאוד להגיע להמלצות קונקרטיות.

אני מסכימה ואם תרצי, את יכולה להגיש לי המלצות בכתב אותן תוכלי לומר בישיבה הבאה שלנו כי הישיבה הזאת חייבת להינעל כי היא גלשה מעבר לזמן שהוקצה לה.

אני מודה לכל המשתתפים. תרמתם תרומה משמעותית.




הישיבה ננעלה בשעה 11:20