PAGE
25
ועדה למאבק בנגע הסמים

16.6.2009

הכנסת השמונה עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב ראשון









פרוטוקול מס' 5
מישיבת הוועדה למאבק בנגע הסמים

יום שלישי, כ"ד סיוון תשס"ט (16 ביוני 2009) שעה 12:30

טיפול, גמילה ושיקום

חברי הוועדה: מוחמד ברכה - היו"ר

איריס פלורנטין
- מנהלת שירות סמים, משרד הרווחה

ד"ר פאולה רושקה – בריאות הנפש, משרד הבריאות

דבי שגיא – משרד ביטחון פנים, שב"ס

ד"ר חיים מהל – הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

שלמה בקיש – מנכ"ל, הרשות לשיקום האסיר

אבי דיאמנט - הרשות לשיקום האסיר

רמי שי – אילנות קהילה טיפולית

אביר ריכטר – אילנות, קהילה טיפולית

איהאב יחיא – טייבה, קהילה טיפולית

סמדר למברג – מנהלת מבט נשי

חניתה פישר – זוהרים, קהילה טיפולית

משה רובכה – רטורנו, קהילה טיפולית

יצחק יוגב – זוהרים, קהילה טיפולית

עאדל אבו ריא – מנכ"ל האגודה למלחמה בסמים במגזר הערבי, הילאל

דיאב וואליד – מרכז החלמה טמרה

גלעד נתן, מרכז המחקר והמידע, הכנסת

בת שבע פנחסוב

נוגה לנגפור - חבר המתרגמים בע"מ

טיפול, גמילה ושיקום

רבותיי, ברוכים הבאים. אנחנו בוועדה למאבק בנגע הסמים, מנהלים סדרה של ישיבות בכנסת הזאת, הכנסת ה-18 כדי לסקור את התחומים והגופים שעוסקים בעניין. ערכנו עד כה כמה ישיבות למי שעקב והיום אנחנו מתמקדים בעניין של טיפול וגמילה ושיקום מחוץ לקהילה ובתוך הקהילה. אבל אני רוצה להקדים ולומר שכנראה אנחנו הולכים לתקופה קשה, במיוחד בימים הקרובים. מחר יובא תקציב המדינה לאישור בקריאה ראשונה ואחר כך יתקיימו דיונים בתוך הוועדות השונות על סעיפי התקציב וחוק ההסדרים על מנת להביא אותם להצבעה בקריאה שנייה ושלישית עד ה-14 ביולי. והתקציב הונח היום רשמית על שולחן הכנסת ומה שהממשלה מתכננת לא מבשר טובות בלשון המעטה. אמנם יש מי שמרגיע ואומר שאנחנו נמצא תקציבים ייחודיים או הרשאה להתחייב וכל מיני דברים כאלה אבל לפחות בגוף התקציב, תקציב הרשות למשל עומד על 10 מיליון. תקציב השיקום בשירות בתי הסוהר זה 14 מיליון. זה הרבה פחות ממה שצריך. אבל אנחנו נתחיל את המאבק הזה וננסה להיעזר בשר אהרונוביץ שהוא שר ביטחון פנים שאליו הועבר העניין של טיפול במאבק בנגע הסמים והטיפול ברשות בעצם. שאר המשרדים הם פועלים כל אחד בתחומו.

אני מבקש, כל מי שידו במלאכה הזו לנסות לתרום ולעדכן ולהסב תשומת לב לגבי התקצוב של התחום שעליו אתם מופקדים כל אחד במקומו על מנת שנוכל, אני מקווה, לתרום למצב שהתקציב הזה יעלה והמערכה הזו, המערכה המקודשת, זה לא מליצה, באמת לא מליצה, למאבק בנגע הסמים תקבל דחיפה.

אני הודעתי בישיבה הקודמת, רבים מכם לא היו אבל חלק היה, שאני אהיה גם כנראה בוועדת ההסכמות על מה יצא ומה ייכנס לחוק ההסדרים. אני מאוד מבקש שכל אחד בתחומו יעיין, יש את האפשרות, או ייעזר בגלעד וינסה לסמן את הצרכים של המצוי לעומת הרצוי שגם כן נוכל לקדם את זה בתוך ועדת ההסכמות לפני אפילו שזה מובא לוועדות ולפני שזה מובא להצבעה במליאת הכנסת. אני באמת רוצה לברך את כולם עוד פעם ואני מציע שתחילה אנחנו נעשה סבב היכרות שנדע מי יושב סביב השולחן. אחר כך נתחיל ונשמע את סקירותיכם לגבי התחומים שאתם מופקדים עליהם או שאתם עוסקים בהם.

(סבב היכרות)


אנחנו מתחילים עם הרשות לשיקום האסיר. אדוני המנכ"ל בבקשה אם אתה ערוך ומוכן.

למעשה אני מתחיל משיחה שהיתה לי אתמול עם גלעד. זו היתה שיחה טלפונית. הרשות לשיקום האסיר מטפלת בכאלפיים עד אלפיים חמש מאות, אלפיים ארבע מאות אסירים מדי שנה בשנה שמשתחררים מבתי כלא השונים במדינת ישראל. סך הכול משתחררים כחמשת אלפים אסירים בארץ מדי שנה. אנחנו מדברים רק על האסירים הפליליים כי אנחנו מטפלים אך ורק באותה אוכלוסיה של האסירים הפליליים. השיקום נעשה אצלנו ברשות בשני נתיבים מרכזיים כאשר חלק מהאסירים חוזרים חזרה לקהילה והטיפול נעשה בקהילה, וחלק קטן אחר הטיפול נעשה בתוך ההוסטלים.

יש לרשות לשיקום האסיר 7 הוסטלים ברחבי המדינה שמטפלים באמת בנושא הזה, בעיקר בנושא של סמים. נכון שאנחנו מטפלים במגוון רחב של עבריינות, לא רק דווקא בסמים, אבל בתוך ההוסטלים שלנו האוכלוסייה הגדולה שמגיעה לשם זו באמת האוכלוסייה שהיתה מכורה לסמים, והם נקלטים בהוסטלים שלנו ל-9 חודשים. לאחר מכן שנה נוספת הם גרים בקרבת ההוסטל. אני מדבר באמת בעיקר על האוכלוסייה הזו שנמצאת בהוסטלים. אנחנו דואגים למצוא להם מקומות עבודה. בהחלט כולם בלי יוצא מן הכלל בהיותם שם עובדים באותם
מקומות עבודה שאנחנו דואגים להם. מדי ערב בשובם מהעבודה אנחנו בודקים שהם אכן לא לקחו סמים בהיותם בעבודה באותו יום, מדי ערב.

בעבודה הם חופשיים לחלוטין?

הם חופשיים לחלוטין. הם עובדים במקומות עבודה שונים על ידי אותם מעסיקים ידידים שאנחנו דואגים להם למקומות עבודה. והם בהחלט כמו כל עובד אחר. הם לא חייבים אפילו בפגישה הראשונה או השנייה עם המעביד לספר שהוא אסיר משוחרר. אלא אנחנו מציעים להם לעשות את זה במשך הזמן כדי לא לגרום באמת לרתיעה מצד המעסיק. אחרי שהוא כבר מתקבל כעובד אז הוא יכול בהחלט במשך הזמן לספר. מה שאנחנו יכולים לומר שאכן כל אותם האסירים המשוחררים שמגיעים אלינו להוסטלים, 90% משוקמים בבדיקה שנעשית על ידי פרופסור אמיר לפני מספר שנים. פרופסור אמיר הוא פרופסור לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עשה אצלנו מחקר ומצא שגם אחרי 5 שנים לאחר שהם סיימו את ההוסטל האנשים האלה שמרו על ניקיון ולא חזרו חזרה לעולם העברייני.

באחוזים טוטאליים?

באחוזים כן. באחוזים טוטאליים. מעל ל-90%. כן. בהחלט הם לא חזרו חזרה לעולם העברייני. זאת אומרת באמת השיקום בהוסטל מצליח מאוד בגלל שהטיפול הוא מאוד מאוד אינטנסיבי. האסיר המשוחרר המגיע לשם בהחלט מקבל טיפול דרך גם השיקום התעסוקתי, שהוא יוצא לעבודה, עובד, חוזר. גם בתוך ההוסטל הוא מקבל טיפול על ידי העובדים הסוציאליים שנמצאים איתו בהוסטל. בהחלט הטיפול הזה מאוד מצליח. הבעיה שלנו הייתי אומר אדוני היושב ראש שאין לנו מספיק הוסטלים והתקציב של הרשות לשיקום האסיר הוא תקציב דל. הזכרת, זה נכון שכולם בוכים על התקציב אבל לגבי הרשות לשיקום האסיר בהחלט אפשר לומר, אני נמצא בתפקיד כחמש וחצי שנים. אותו התקציב של 14 מיליון מלווה אותנו במשך כל השנים האלה, ואני שמעתי שהתקציב הזה למעשה הוא אותו תקציב שהיה עוד לפני בואי לתפקיד. אני מאוד מקווה, למרות הצמצומים שישנם השנה, שסוף סוף אנחנו נקבל תוספת תקציבית בשנת 2009. זה בוודאי יוכל לעזור לנו לשקם את האסירים המשוחררים.

אתה יודע או שאתה מעריך?

לא. אני יודע.

ולקראת 2010?

אני שמעתי את זה ממנכ"ל משרד הרווחה.

ולקראת 2010? הרי אנחנו מאשרים תקציב לשנתיים.

אני חושב שזה יהיה ב-2009 וגם ב-2010. לשנתיים הקרובות תוספת אם בהחלט זה יעבור את כל המשוכות.

200 אלף שקל זה נחשב לתוספת?

לא. אני מדבר על 5 מיליון.

בין 2009 ל-2010. 200 אלף שקל.

זה מה שראית?

כן.

רגע וב-2009?

ב-2009, 14 מיליון 218 אלף.

על כמה זה עומד היום?

ב-2010, 14 מיליון 266 אלף.

מה היה התקציב ב-2008?

14 מיליון, 50 אלף. אני רוצה לומר מה שמאוד ייתכן שבאמת את ה-5 מיליון הם יעבירו לנו מתוך תקציב הפנים של משרד הרווחה.

התקציבים הפוליטיים?

יכול להיות. אני רוצה מאוד להאמין כי גם היושב ראש, גם המנכ"ל וגם אפילו השר, הדברים האלו נשמעו וזה עבר בישיבת מועצת הרשות. אז ככה שזה בהחלט מפתיע אותי.

אתם צריכים את האישור של השר כדי להגיע, אבל אני באמת מזמין אתכם לבוא כשהשר יהיה ב-29 לחודש הזה שנוכל ללבן את הדברים ביחד ואז נגבש דברים לגבי התקציב לפני האישור בקריאה שנייה ושלישית.

זה מאוד מפתיע אותי כי אפילו במקרה הייתי במשרד האוצר בשבוע שעבר בישיבה אחרת ודיברתי עם הרפרנט שלנו באוצר, אז הוא אמר, כן, אנחנו מקבלים תוספת של 5 מיליון כנגד תוכנית עבודה.

תדבר איתו עוד פעם ותעדכן את הוועדה כדי שנדע על מה אנחנו מדברים כי בסופו של דבר זה הספר המחייב.

זה נכון. לכן אני מאוד מופתע.

טוב, תודה.

אני יכול לתת סקירה קצרה על כל המערך הטיפולי?

ברצון.

ככה כדי לשים את הדברים על השולחן. אז בארץ המערך הטיפולי מתחלק בין כמה גורמים. משרד הבריאות, משרד הרווחה, הרשות לשיקום האסיר, שירות בתי הסוהר. הרשות למלחמה בסמים היא גוף שיוצר כל מיני מוסדות טיפוליים, יוזם שינויים במדיניות, אבל אנחנו בעצם לא אמורים לתת שירותים אלא ליצור אותם אולי בשלב הראשון שלהם. על כן מה שאני נותן פה זה לא שירותים של הרשות אלא שירותים הטיפול בסמים במדינת ישראל.


הרעיון הוא כזה, אני שמי חיים ואני נפגע סמים ואני רוצה טיפול, המקום הראשון שאני צריך לפנות אליו זה לעובד סוציאלי בעירייה שלי, או במועצה, ברשות המקומית. בכל רשות מקומית...

אתה לא היית בשבוע שעבר.

אני יודע.

ראינו תמונה.

בסדר. אנחנו מדברים על מה שצריך להיות. יש מקומות שאין והם מפנים למקום אחר. כעיקרון הרעיון פה הוא שיש עובד שהוא מומחה לנושא סמים. ומדוע? כי זו הנקודה העיקרית. כי צריך לדעת שמכור לסמים הוא איש שהוא חולה כרונית. זה לא שמחר בבוקר הוא יהיה בריא. יכול להיות שנגמל, אני לא יודע מה יהיה עוד 5 שנים, עוד 10 שנים, כולם יספרו לנו על מאה אחוז הצלחה, 120% הצלחה, בסופו של דבר אנחנו מצליחים לגמול כ-20% מהמכורים. 80% נשארים לא נקיים לחלוטין או מטופלים קבוצתית. צריך לדעת את זה. אז הוא בא, האיש שיש לו מקום, יש לו כתובת לעירייה שלו, והעובד בעירייה יכול להפנות אותו לגמילה אם הוא צריך, הוא יכול לטפל בו אצלו בלשכה, הוא יכול להפנות אותו למרכז יום, לקהילה טיפולית, לאן שהוא צריך. הוא יכול להפנות אותו לאישפוזית לגמילה, יחזור אליו וילך לקהילה הטיפולית. זאת אומרת יש מקום אחד שאחראי עליו.


כעיקרון היחידות הנוספות שיש והיה, אנחנו יודעים שבדרך כלל לבוא לשיחה פעם בשבוע זה לא מספיק ואז הוא צריך הפנייה למשהו יותר ממושך אז פה יש לנו אשפוזיות לגמילה שיש יחידה מיוחדת לנוער, יש מקום מיוחד למגזר הערבי שהוא לא טהור למגזר הערבי, יש שם גם יהודים כמובן כמו שביחידות האחרות יש גם כן אוכלוסייה מעורבת. יש יחידה ספציפית לאלכוהול. המקומות האלה מממונים בדרך כלל על ידי משרד הבריאות. צריך לדעת שהאיש עובר את הגמילה, הוא צריך המשך טיפול וזו הנקודה המרכזית, זו הנקודה הבעייתית. אם היינו גומרים בחודש של גמילה או שלושה שבועות של גמילה לא היתה לנו בעיה. הבעיה היא שהוא צריך המשך. ההמשך הוא מרכזי יום. רובם מוחזקים על ידי משרד הרווחה. הם אזוריים. יש למבוגרים, יש לנוער. יש אחד בבאר שבע. אבל אם זה מספיק אנחנו מפנים את האיש להמשך טיפול לקהילה טיפולית אחרת לגמילה. האדם לא יכול לחזור לביתו מפני שיש תחנות סמים על ידו, מפני שמישהו בבית משתמש, מפני שהוא לא מספיק חזק. אנחנו מפנים אותו לקהילה טיפולית. צריך לדעת שקהילה טיפולית היא בדרך כלל לא מקום שנגמלים בו אלא באים לשלב של אחרי הגמילה. ויש שם הרבה אלמנטים שיקומיים. בקהילה טיפולית הוא לומד לחיות, לומד אורח חיים חדש. אם מגיל 15 עד גיל 30 הוא היה מכור, הוא היה רגיל לא להתפרנס, לא לחיות עם אנשים, לא לחיות במשפחה, את הכול הוא צריך בעצם ללמוד. אתה חוזר איתו לגיל 15 ומנסה לגדל אותו תוך שנה. זה קצת יומרני אבל לשנות את תפיסת החיים שלו, את אורח החיים שלו. זה הדבר העיקרי.

אנחנו רואים פה קהילה של מלכישוע שאני אישית פתחתי ב-1990, היא לא נראתה כזאת גדולה. יש שם היום כמעט מאתיים איש מבוגרים ונוער. קהילה יפה. מה שמראה שיש גם מקומות יפים בארץ. עושים שם השלמות לימודים. אלו הם האלמנטים השיקומיים. אתה לומד לקום לעבוד, אתה לומד להפעיל מחשב, אתה עושה השלמת לימודים, וכן הלאה. יש יחידה באילנות קהילה טיפולית גם, ותיקה מאוד, טובה מאוד, גדולה מאוד. יש שם גם יחידה לאימהות. לא מצולמות פה האימהות עצמן. יכולה אימא לבוא עם ילד או שני ילדים לעבור שם גמילה, לעבור שם טיפול, ללמוד להיות אימא, וכן הלאה. יש יחידה נוספת בשם פוסטמדה, קהילה טיפולית לנשים בחיפה. הוקמה על ידי הרשות והועברה בשנתיים האחרונות למשרד הרווחה שמפעיל אותה. יש כפר לאנשים שנפגעים במזרח, כפר איזון. הוא כמו קהילה טיפולית לאנשים שהם לא מכורים אבל נפגעו נפשית כתוצאה משימוש בסמים. בדרך כלל זה בהודו אבל לפעמים זה גם בארץ. באים לתקופה קצרה. ויש קהילה טיפולית עכשיו בבנייה בנגב. רוח מדבר, זה בציור וזה במציאות, אמורה להיפתח בספטמבר-אוקטובר השנה לתת פתרון לדרום הארץ כי שם יש לנו פחות מקומות טיפוליים.

אני צריך להכניס פה נקודה שהיא מאוד חשובה ובזה אני מסיים. יש עוד קהילות. יש רמות יהודה, יש טייבה, בהחלט. אני לא מפרט פה את הכול אבל יש לנו מרחב די גדול ובעצם הנקודה הכי חשובה וזה היתרון שלנו כמערכת זה כשבן אדם גומר גמילה באישפוזית הוא עובר מדלת אל דלת. הוא לא חוזר הביתה. הוא הולך להמשך טיפול. ואנחנו שומרים על זה כבר המון שנים. אדם לא הולך לאיבוד בדרך. צריך לדעת שחלק גדול, אולי 80% מהתקציב הולך על 20% מהמטופלים. שאר המטופלים לא נגמלים. חלקם הגדול צריך טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי הוא על ידי מתדון או על ידי סובוטקס. ניתן על ידי משרד הבריאות והטיפול הזה אם אנחנו מדברים על חוסר כסף שמה החסר הגדול, כי חלק גדול מהאנשים לא מצליחים להיגמל, צריך להבין את זה, והם צריכים טיפול אחר. הטיפול התרופתי שהם צריכים יכול להחזיק אותם, יכול לאפשר לחלק גדול מהם לתפקד, וזה המקום היחידי שיש לנו תור המתנה גדול. זאת אומרת יש פה בעיה. תאר לעצמך שמישהו חולה סכרת ובא לרופא ואומר לו אתה צריך אינסולין. תקבל עוד 6 חודשים, כי עכשיו יש תור המתנה. אותו הדבר פה. בן אדם רוצה להפסיק עם הירואין. אומרים לו תמתין. אז זו בעיה עיקרית. פה אני מראה לכם שגם במתדון בניגוד למה שחושבים שמישהו הוא על מתדון הוא משתמש בסם בבאר שבע יש לנו יחידה שיקומית למתדוניסטים. הם עובדים שם. מסיימים שנה שם וחלק גדול מהם נקלט בשוק החופשי.

עוד דבר, עוד כמה מילים, שירות בתי הסוהר. שירות בתי הסוהר בעצם עובד במקביל. יש לו מערכת שיש בה גם גמילה, גם קהילות טיפוליות וגם טיפול במתדון, זאת אומרת אותו הדבר שהיה מה שאנחנו עושים בחוץ נעשה בתוך שירות בתי הסוהר. והיינו שותפים עם שירות בתי הסוהר בבניית התהליך הזה. כולל אפילו מדריכים שהיו מכורים שהם עובדים בתוך שירות בתי הסוהר.

אתם ממלאים את כל הצורך שקיים במכסות?

לא יכלו להספיק פה רובם, רשות שיקום האסיר, זה ההמשך של אחרי שירות בתי הסוהר, זה בכלא שיקומי בבתי הסוהר. צריך לדעת שיש לנו, אני מראה לכם תמונות פה מכפר לוינסקי בתל אביב. על אף כל המערכת הזאת שהיא מערכת מאוד יפה, מאוד מכובדת, אין הרבה מקומות בעולם שיש מערכת כזאת, תמיד יגידו צריך עוד, וכל מקום שנקים, והמערכת לא מושלמת, ויש מקומות שחסר בהם קהילות שיקומיות, אבל צריך להבין שאנחנו משתדלים להגיע לכל נקודה ונקודה. נמצאים אנשים ברחוב בלוינסקי. 400 או 500 איש זרוקים שם ברחוב ומזריקים. באנו לשם, הקמנו שם יחידה שאוספת אנשים מהרחוב. אם מישהו רוצה אני רוצה טיפול, באותו יום לוקחים אותו לצילום חזה לראות שאין לו שחפת, והוא מגיע לקריית שלמה, והוא מקבל גמילה. הוא לא צריך לשלם שקל. הוא לא צריך להביא חוות דעת. שום דבר. ואף על פי כן עדיין תמצא מאות אנשים שם. צריך להבין שחלק מהמכורים לא רוצים להיגמל, לא יכולים, לא מסוגלים ללכת לגמילה, הם ניסו כבר 17 פעם והם נכשלו, זאת הבעייתיות של זה. זה לא שאם ניתן עוד הרבה כסף לא יהיו מכורים. ימשיכו להיות מכורים. ועל כן בשנים האחרונות אנחנו משקיעים במשהו שנקרא מזעור הנזק. יחד עם משרד הבריאות פתחנו פרויקט של החלפת מזרקים שעורר בהתחלה התנגדות גדולה. חלק מראשי הערים לא רצו את זה. אמרנו אם הם לא נגמלים לפחות שלא יפיצו מחלות זיהומיות. והם באים נותנים מזרקים מזוהמים, מקבלים מזרקים נקיים. כאשר אתה אומר הרי אני נגד סמים, אני נגד הזרקה, מה אתה נותן? אני נותן בשביל למזער נזק של איידס, של דלקת כבד, והמערכת הזאת היא גדולה, היא נמצאת בחמש ערים בארץ אבל בניגוד לארצות אחרות שזה מסתיים בזה, קח מזרק, תן מזרק, אנחנו בכל אופן מציעים להם גם טיפול. זאת אומרת שאם מישהו שנה הוא החליף מזרקים אבל היום הוא אומר אני רוצה לעבור למתדון, אני רוצה לעבור גמילה, אנחנו לוקחים אותו.

אז זה הניסיון שיש ויש בארץ, אני מוכרח להגיד, גם משרד הבריאות וגם משרד הרווחה משתפים עם זה פעולה. מקימים יחידות לאנשים עם תחלואה כפולה שיש להם גם פסיכיאטריה וגם סמים ותחלואה משולשת, יש להם גם בעיות רפואיות. ועדיין כמובן שקצרה ידינו. אנחנו לא מקיפים את הכול. אבל צריך לדעת, אני בתחום הזה 19 שנה, אנחנו עברנו הרבה צעדים קדימה. אין בכלל מה לדבר. אני לא יודע אם יש תחומים נוספים שככה התקדמנו בנושא הזה. אבל עדיין הכול עובד בפחות. התקצוב לחולה בבית חולים פסיכיאטרי הוא פי שניים מהתקצוב למישהו שבא לגמילה. אבל הגמילה הוא במצב חריג, מצב הרבה יותר קשה. זאת אומרת מראש את התחום הזה מתקצבים בפחות. צריך לדעת יש פה איזו תפיסה. הוא השתמש בסמים, זו בעיה חברתית, נעניש אותו. וצריך להבין שאנחנו מדברים על מחלה. הוא אולי התחיל להשתמש בסמים כעבריין אבל היום הוא איש חולה. זו הנקודה העיקרית שרציתי להגיד.

עוד דבר אחד, כולם יגידו שחסר כסף. לו מדינת ישראל היתה משכילה לשים את כל היחידות לטיפול בנפגעי סמים של משרד הבריאות, משרד הרווחה, הרשות למלחמה בסמים, כולם תחת גג אחד שאחד שמממן אותו ומפעיל אותו לדעתי אולי אפשר היה לחסוך הרבה מאוד כספים. וזה לא משנה, יכול להיות שאפשר היה להגיד שזה משרד הבריאות לוקח את זה על עצמו, משרד הרווחה, או הרשות למלחמה בסמים. הפירוט מגדיל את ההוצאות. צריך לדעת את זה. אני סיימתי. זה אגב החלפת מזרקים.

תודה.

אני ראיתי את זה בקנדה, נותנים לאסירים, הם מונעים כניסה של סמים לבית סוהר אבל הם מחלקים להם מזרקים. כדי להיות על הצד הבטוח. אם כבר יש ואנחנו לא יכולים למנוע את זה אז שישתמשו במזרקים נקיים.

גם במקום בתל אביב שאנחנו מחליפים מזרקים תוך שעתיים מגיעים 120 או 130 איש. אתה לא ראית דבר כזה. התנפלות.

את רוצה להמשיך מאיפה שהתחלת?

כן. זה נכון שחיים מהל אומר שהרצון להגיע לגמילה הוא לא אוטמטי, ואם לעבריין או למכור יש את האפשרות לבחור בין סמים לניקיון אנחנו מאמינים שאם יש לו סמים אז הוא יבחר בסמים והאמצעי הראשון שאנחנו נותנים בשב"ס זה קודם כל לחסום את הכניסה שלהם כדי שלא יהיה לו, כי אז ברגע הזה אני אבקש את האלטרנטיבה. זאת אומרת אנחנו רואים במאסר מבחינתנו הזדמנות להתחיל תהליכים אחרי שהוא הגיע באמת למקום הכי נמוך שאפשר גם מבחינת המחלה שלו וגם מבחינת העבריינות שלו, למקום שיאפשר לו לצמוח ולגדול.

אני מאוד מסכימה עם המספרים ועם הנתונים שהובאו כאן על ידי הרשות לשיקום האסיר. אנחנו רואים שמי שהוא בוגר המסגרות שלנו והולך אחר כך לקהילה בלי תוכנית המשך הוא נופל וחוזר לדלת המסתובבת. מי שבהעברת מקל מסודרת עושה את כל השלבים אצלנו ואחר כך עובר לידיים של שלמה בקיש לרשות לשיקום האסיר, עם תוכנית שמתחילה אצלנו בטרום שחרור בשיתוף עם העובדים הסוציאליים שלנו יחד עם נציג רש"א הוא נקלט במסגרת שלהם, השינוי מאוד דרמטי והם באמת לא חוזרים ואלה הן ההצלחות שלנו.

במסגרת השב"ס אנחנו התחלנו לפתח מאוחר מדי, אבל זה אף פעם לא מאוחר מדי, אבל זה קיים רק בשלוש, ארבע השנים האחרונות מסגרות לגמילה מאלכוהול. ואחר כך כשהתחלנו לבדוק את זה גילינו שמה שאנחנו עושים זה ממש לא מספיק. אנחנו השנה נעשה יותר. נכון להיום יש לנו רק 40 מיטות אבל התופעה של התמכרות לאלכוהול היא יותר חמורה מהתופעה של התמכרות לסמים מבחינת ההיקף שלה, מפני שהרבה מכורים לסמים יש להם את החנייה הכפולה הזאת והם משתמשים גם באלכוהול כי זה חוקי וזה זול וזה זמין. לעומת זאת יש עוד יותר מכורים לאלכוהול שלא נוגעים בסמים. אז האוכלוסייה היא יותר גדולה וזה אפיון קצת שונה של טיפול. אנחנו פותחים עכשיו מחלקות לטיפול באלכוהוליסטים במקומות אחרים.

כשאת אומרת פותחים מחלקות ומיטות. איפה זה ממוקם?

אני אסביר. יש לנו בית סוהר חרמון שהוזכר כאן והתמונות של בית הסוהר הן תמונות של חרמון. חרמון מנוהל כקהילה טיפולית. אני לא אגיד לכל דבר ועניין כי בכל זאת, זאת קהילה טיפולית על פלטפורמה של בית סוהר עם הקונצרטינות מסביב ועם הסוהרים אבל הם אותם כללים של התנהגות של סדר יום ושל חינוך ושל פיקוח אחד על השני ושל קבוצות שמתנסות בסדר היום הרגיל, והרבה מאוד מושקע בחינוך ובלקיחת אחריות עצמית בתוך בית סוהר. חרמון הוא מקום שלם שמתעסק רק בזה, זאת ההתמחות שלו, שם יש מחלקת אלכוהול. מחלקה זה 40 מיטות. על כל 40 מקומות כאלה יש ראש מחלקה שהוא לא מפקד אגף, הוא ראש מחלקה, הוא עובד סוציאלי או קרימינולוג בהכשרה שלו. לצידו יש עוד שני עובדים סוציאליים. יש חצי תקן של קצינת חינוך ואת כל הפלטפורמה של הסגל הביטחוני שמלווה אותם מסביב. יש כמובן עבודה שזה חלק מסדר היום המתחייב. יש כאלה בחרמון חמש מחלקות. מי שבוגר של המחלקות האלה עובר אחר כך לאגף השיקום ומשם לידיים של הקהילה.


בנוסף למה שיש בחרמון שזה נותן שירות ארצי למכורים יש לנו מסגרות דומות גם במקומות שהם יותר סגורים. חרמון מטבעו הוא בית סוהר ברמת ביטחון נמוך עד בינוני ואנחנו רוצים לתת את המענה הזה גם למי שלא יכול להגיע לשם מבחינת הקריטריונים ומשך המאסר ואופי העבירה שלו. אז במקומות כמו איילון ואשל בדרום בבאר שבע אנחנו גם פתחנו בשנים האחרונות מסגרות טיפוליות שהבוגרים שלהן יכולים אחר כך להגיע לשיקום בחרמון ולעלות על הרצף הזה.


מבחינת הבעיות שלנו, אנחנו באמת, חיים תיאר פה בצורה נורא יפה, אני לא יודעת אם יש את זה בהרבה מדינות, ההתארגנות הלאומית הזאת של גופים שעובדים פעם פה ופעם שם ופעם בריאות ופעם רווחה והמשרד לביטחון פנים אבל הם עובדים ביחד. הם קשובים לנושא הזה והם ממוקדים ואני יכולה להסכים על הנושא של התקציבים אבל המאמץ ובאמת ההירתמות של כל אותם גופים לאותו נושא הוא בהחלט טוב ונכון.


מבחינתי הקושי שלי הוא בזה שאם אני פותחת הרבה פעמים מיטות טיפוליות אני לא תמיד בקלות מאכלסת אותם. שאלת קודם על הפערים. בשב"ס זה קשה. אני אחזור לתחילת הדברים שלי. מקום שיש בו סמים הוא מקום שלא ירצו בו להגיע לגמילה ואני צריכה קודם לייבש אותו ולסגור קצה אחד של הברז כדי שייפתח הצד השני. לכן שב"ס אני התחלתי מהטיפול, מהתשומות הטיפוליות אבל שב"ס עושה המון המון פעילות וגם בזה הרשות עוזרת לנו, הנושא של האכיפה ושל המניעה, של מניעת ההחדרה, של הענשה של אלה שמחדירים. אני רוצה להפריך את התפיסה שלפעמים אני שומעת אותה אצל אנשים, אצל אזרחים שאומרים, אתם רוצים שיהיו לכם סמים כי זה עושה שקט. זה ממש שטות. זה לא נכון. זה עושה הרבה בלגן. כשאין לי סמים בכלא אני יכולה לכוון אותם ולמלא את המיטות הטיפוליות. כשנכנסים סמים הם עסוקים בזה, הם עסוקים בלריב, יש סכינאות, יש חשבונות, יש חובות שצריך להחזיר והשפעות של אסירים.

מה הם האמצעים המרכזיים להחדרת סמים בתוך בתי הסוהר?

הרבה. בתי הסוהר הישראליים הם מאוד פרוצים.

בואי נשאל אחרת. באיזו מידה יש לכם נתונים של מעורבות של סוהרים בסמים?

אין. לא שאין מידע. הדרך להחדרת סמים דרך הסוהרים היא לעיתים מאוד נדירות ואנחנו נדע על זה מיד כשזה קורה. הכי נפוץ זה ביציאות ובכניסות. הם יוצאים הרבה לבתי משפט. בבית משפט הוא פוגש את בני המשפחה שלו. בני משפחה שנכנסים לביקורים גם מנסים להחדיר אבל עליהם אנחנו יכולים לעשות חיפוש. אסירים מבית המשפט חוזרים זה כבר בתוך הגוף שלהם. הם כבר העלימו את זה. הם בלעו את זה או הכניסו את זה למקום אחר וזה יכול להיכנס. אנחנו נלחמים בזה גם באמצעים מודיעיניים, גם בבדיקות שתן. אנחנו יודעים כשזה נכנס. זה לא שאין לנו מושג. אנחנו מנסים לבודד את האסיר כדי שהסמים שהוא הביא לא יתפזרו באגף. נלחמים בזה. יש הרבה תפיסות. אבל אתה יודע.

את יודעת בוודאות רבה שאין מעורבות של סוהרים?

לא. לא. זאת לא התופעה.

יש מצב הפוך למה שאת אומרת.

שמה?

שבפועל סוהרים כן מעורבים.

אם היתה תופעה כזאת הייתי יודעת עליה. אין, אין דבר כזה. יש פעם בכמה שנים איזה מקרה. אנחנו יודעים עליו, אנחנו חושפים אותו והוא עף.

דומני שגם היו מקרים שנתפסו סוהרים.

גם אם היה מקרה זה לא מקרה שאני יכולה להגיד בגלל זה יש סמים בבתי הסוהר. זה דברים מאוד מאוד חריגים ויש סמים בבתי הסוהר לא בגלל זה. בגלל שזה מגיע ממקומות אחרים.

תודה. רווחה.

שלום לכולם. זה המשך משנה שעברה שדובר אז על הרשויות המקומיות. בשני הדיונים הקודמים אני כמובן הזכרתי את הקהילות. כי זה בהכרח טיפול פנימייתי שהוא רוב התקציב של השירות ניתן לפנימייתי וגם מי שלא יכול לעבור טיפול בבית מגיע כמובן לקהילות הטיפוליות. אני רוצה להתחיל ולומר שתמיד נזדקק לטיפול פנימייתי. למרות שאני אומרת שזה הטיפול היקר ביותר. תמיד צריך לזכור שיהיו אנשים שלא יוכלו לעבור את הטיפול בבית. לכן אנחנו נצטרך למרות הויכוחים על יוקר המחיר תמיד נצטרך לקיים טיפול פנימייתי ויש לו את היתרונות הרבים שלו.


מבחינת התקציב ומבחינת הפריסה וקצת המאפיינים ואחר כך באמת יש כאן מספיק נציגים שגם יוכלו להגיב. כפי שנכתב במסמך תקציב שירות לנושא קהילות טיפוליות 26 מיליון, זה הרבה מאוד כסף. 512 מכסות שכולל גם את הטיפול המכסתי וגם הוסטלים. לגבי צורת העבודה ואני לא אכנס לפרופיל המיוחד של העבודה ומודל הטיפול בקהילות. יכול להיות שמישהו אחר יעשה את זה. מה שאני כן רוצה לומר זה שמדובר על טיפול של עד שנה וחצי. שנה במסגרת פנימייה של הקהילה הטיפולית ועוד חצי שנה בהוסטל. בשנים האחרונות מה שהתחלנו לבקש מהקהילות, אני רוצה להגיד משפט קודם, שהקהילות שעושות את העבודה עושות את העבודה במסגרת זכייה במכרז. גם לקראת ינואר 2010 אנחנו יוצאים במכרז. אני יכולה להגיד פה שאנחנו לפי דעתי תוך שבועיים שלושה יוצאים במכרז לעיתונות לקראת 2010 וכמו כל מכרז יהיו בו שינויים ועדכונים לצרכים, שמה שמאפיין את העבודה שלנו עם הקהילות הטיפוליות, ראוי להגיד שהעבודה הזאת נעשית יחד עם המנהלים של הקהילות מבחינת המודלים של העבודה. זה להתאים את הקהילות הטיפוליות לצרכים של השטח. ומה שקורה בשטח בשנים האחרונות זה סוגים שונים.

ההתקשרות היא עם?

עם משרד הרווחה. יש לנו הסכם עם כל קהילה טיפולית.

איך זה מתקשר עם הגופים האחרים? למשל הרשות ומשרד הבריאות?

הרשות העבירה את הקהילות עם התקציב למשרד הרווחה. פה ושם אנחנו הקמנו קהילה טיפולית לנשים עם שלב מעבר אלינו.

מה שאני אגיד, הרשות יוזמת את המהלכים, אחר כך מעבירה למשרדים הייעודיים. גם אם תראה את השלבים שזה עבר גם מבחינת התקציב, הרשות העבירה את הקהילות הטיפוליות למשרד בסוף שנות התשעים, ב-14 מיליון שקלים, אפשר לראות שהתקציב הוא אסטרונומי. אנחנו עומדים היום על 26 מיליון וגם הרבה יותר תקציב לתוך העניין. אבל תיכף אני אגע בחיבורים עם כולם גם מבחינת המדיניות וגם מבחינת העבודה.


מה שברור זה שהמסגרות האלה עוברות מכרז. המכרזים מתעדכנים בהתאם לצרכים של האוכלוסיות. בכל המסגרות אנחנו עושים עבודה משותפת עם משרד הבריאות כי הקהילות צריכות לקבל רישיון. רוב הקהילות הטיפוליות משולבות, זאת אומרת שיש להם רישיון גם לגמילה וגם לטיפול ושיקום. לכן בהכרח בנושא הפיקוח והרישוי אנחנו עושים את זה יחד עם משרד הבריאות.

הרישוי הוא של משרד הבריאות אבל ההתקשרות עם משרד הרווחה?

לא. יש שלושה סוגים של רישוי. רישוי שהוא רפואי בלבד ואז משרד הבריאות עושים את זה לבד. רישוי שהוא משולב רפואי וסוציאלי ואז אנחנו עושים את הרישוי ביחד, ורישוי סוציאלי שאז אנחנו עושים את הרישוי בנפרד. כל מסגרת שמטפלת בשלושה מטופלים ומעלה צריכה לעבור רישוי. בהכרח הקהילות הטיפוליות שמטפלות בהרבה מטופלים יש להן רישיון. עכשיו במסגרות שהן משולבות הפיקוח נעשה ביחד. אבל אני אומרת שיש מצבים שיש יותר עבודה משותפת. למשל אם אני מדברת על הקמת הקהילות לצרכים, אז הקהילות נותנות מענה ייחודי למשל לנשים. קהילות נותנות מענה ייחודי לערבים. הן נותנות מענה ייחודי לדתיים. אני פשוט מצביעה כי אנשים כאן נמצאים. הן נותנות מענה ייחודי לנשים וילדים. הן נותנות מענה ייחודי לצעירים. הקהילות מתאימות את עצמן לצרכים המשתנים. הן כותבות מודלים ייחודיים בכל קהילה כי הצרכים משתנים כל הזמן.

למשל במכרז הבא שהולך לצאת אנחנו הולכים לשים הרבה יותר מכסות לנושא הנשים כי ברור לנו היום שאי אפשר לשים את הנשים באופן ברור יחד עם הגברים. יש לנו יותר מדי תלונות על דברים קשים שקורים לנשים. אנחנו נצטרך לדרוש שהטיפול יהיה בנפרד בתוך המערך הקיים. זאת אומרת שכל הזמן מתאימים את הצרכים. איפה שיש לנו עבודה צמודה עם משרד הבריאות זה באחת הקהילות שנותנת מענה ייחודי לתחלואה כפולה. התמכרות ומחלת נפש. ואז משרד הבריאות ואנחנו עושים את הפיקוח לא רק לרישוי ביחד אלא גם את העבודה המשותפת. כל ועדות ההיגוי הן ביחד, כל העבודה המשותפת היא ביחד. למשל יש קהילה אחרת שנותנת מענה לתחלואה פיזית. אנשים עם בעיות רפואיות ואז יש שיתוף פעולה. אני מוכרחה לומר שהרשות למלחמה בסמים נמצאת בכל הוועדות מבחינת קביעת המדיניות ועושים עבודה משותפת.


מה שאני חושבת שחשוב לומר זה מבחינת הצרכים העתידיים מה שקורה היום. מאוד משמעותי להתאים את הצרכים כל הזמן וגם לדרישות. הדרישות אומרות ככל שיש לנו למשל יותר צעירים וצריך טיפול אחר לצעירים אנחנו צריכים יותר מכסות לצעירים. יש יותר נשים אנחנו צריכים יותר מכסות לנשים. ואני מוכרחה לומר פה בחדר שהקהילות הטיפוליות שהן עמותות ציבוריות בהחלט מתאימות את עצמן וכותבות מודלים כדי לתת את המענים האלה ואני יכולה כאן רק לשבח בהקשר הזה.


לגבי העתיד. אין ספק שאנחנו לא פרושים מספיק. אם הייתי צריכה להצביע וכתבתי את זה בכמה מסמכים ואני גם מעבירה את זה כשאני נדרשת במשרד לגבי צרכים עתידיים. אנחנו צריכים לפחות במינימום של המינימום 50 מכסות לאוכלוסיות ייחודיות כשאני מדברת על צעירים, נשים, תחלואות למיניהן, ועוד 50 מכסות להוסטלים כי אי אפשר לעשות תוכניות ייחודיות מבלי שאנחנו נותנים הוסטלים ייחודיים כדי להמשיך את התהליך. הלוא אי אפשר לגמור את התהליך מבלי לתרגל את הנושא ברשות המקומית.


מה שאני כן רוצה לומר מעבר לצרכים האלה וזה משהו, חיים מהל דיבר על הקהילה החדשה, "רוח מדבר", קהילה שאנחנו אמורים לייצר עבורה את המכסות. 70 מכסות למבוגרים ועוד 30 מכסות לנוער שהמשרד שאני נמצאת בתוכו אמור לתקצב ולתת. אני מוכרחה לומר שאין לנו את כל המכסות לתת ואנחנו אמורים לתת אותם. לקראת המכרז של 2010 כרגע יש לי 25 מכסות לקהילה החדשה. אני לא יודעת איך נגיע לתקציב המלא. אבל זה בנוסף לצרכים הקיימים שבהחלט צריך להרחיב אותם, להעמיק אותם, להמשיך לעבוד. עד כאן.

משרד הבריאות בבקשה.

קודם כל שלום לכולם. מה שאני רוצה להסביר זה שמשרד הבריאות מופקד בעצם על הטיפול הרפואי של המכורים, גם לסמים וגם לתרופות. יש לנו שני מסלולי טיפול. אחד זה הטיפול התרופתי הממושך ואני שוב חוזרת על המונח הזה כי אני לא רוצה לשמוע יותר על החלפת סם או מונחים כאלה שהם כבר לא מקובלים אצלנו. זה טיפול תרופתי ממושך על ידי מתודן וסבוטקס, אלה הן שתי התרופות שהיום קיימות בארץ.

אני יכול להעיד שנציגי משרד הבריאות מתואמים. תמיד מדברים אותו דבר.

אוקיי. זה חשוב אבל בחוץ זה לא תמיד מתקבל. אז זה הטיפול התרופתי הממושך והמסלול השני שזה טיפול הגמילה הפיזית. עכשיו הטיפול הזה בדרך כלל מתקיים באישפוזיות שונות. היו בשנים אחרונות בעיות, גם בגלל בעיות של מכרזים שלא הצליחו שהיו חסרות מיטות. עכשיו השנה אני מקווה באוגוסט, תיפתח אישפוזית דרום שכבר כמה שנים היא לא היתה קיימת. אישפוזית גמילה מסמים לאוכלוסיה בדרום, 20 מיטות. בנוסף אנחנו הצלחנו בשנה האחרונה בשנת 2009 לבקש תוספת של משרות נוער לגמילת נוער שהיו עד עכשיו 16 מיטות. אנחנו ביקשנו 14 מיטות כתוספת. קיבלנו רק 7 מיטות. בימים האחרונים אנחנו חותמים חוזה בקהילה טיפולית מלכישוע. נוסיף 7 מיטות לצפון לגמילה. אנחנו מאוד מקווים שב-2010 יאשרו לנו עוד 7 מיטות לפחות ל"רוח במדבר" הקהילה הטיפולית בדרום שנוסיף גם שם מיטות נוער שיש הרבה צורך בזה.


דבר נוסף שחסר לנוער זו תחלואה כפולה. היום אין לנו שום מחלקה ייחודית לבעיה כזאת ואנחנו יודעים לצערנו שבקרב בני נוער יש הרבה מאוד סמיכות של מצבי דיכאון, אובדנות,סמים ואלכוהול. זה עוד נושא שאנחנו נצטרך איכשהו לתת את הדעת עליו. עוד נושא- אלכוהול. השנה נפתחה סוף סוף אישפוזית אלכוהול אחרי מכרז, אחרי איזה שנה וחצי, שנתיים שגם לא היה, ולכן 20 מיטות קיימות היום במתחם בית חולים אברבנאל. עכשיו אנחנו ביקשנו תוספת של עוד 4 מיטות וקיבלנו. אז בקרוב אנחנו נוסיף עוד 4 מיטות לאוכלוסייה הזאת. עכשיו גם במגזר הערבי באישפוזית טמרה יש לנו 20 מיטות ויש לנו קצת תוספת בגלל כל מיני דברים שלא יצאו לפועל. השנה אנחנו מקווים מאוד לתת תוספת של עוד 30% תוספת מיטות לטמרה ואני מקווה שבתוך החודש הקרוב ניתן תשובה לזה.


עכשיו לגבי הצרכים. לגבי תחלואה כפולה גופנית. יש לנו 10 מיטות בקריית שלמה. אנחנו מחויבים לתת RFI לראות אם יש עוד מסגרות שמעוניינות בזה ובחודש הקרוב אני חושבת שנצא למכרז. יש לנו צורך הולך וגובר בנושא של נשים. מה שכבר ברווחה העלו. אנחנו רואים את זה גם במסגרות נוער שיש צורך בעצם בטיפול בנפרד של בנות לעומת בנים. גם צריכים מגדרים שונים וגם בגלל הבעייתיות של סמיכות בנים ובנות יחד וגם בקרב מבוגרים. כרגע אין לנו פתרון תקציבי לבנות איזו מסגרת. אנחנו ניסינו בעבר לבדוק אם ניתן היה להוסיף מיטות גמילה לקהילה הייחודית של חיפה. עד עכשיו לא קיבלנו. זה עניין תקציבי.


עכשיו עוד נושא שאני רוצה להבהיר, שאנחנו רואים שהרבה פעמים אנשים אחרי הגמילה נושרים ולא ממשיכים בגלל שמדובר על העברה ממסגרת גמילה למסגרת קהילה טיפולית או מסגרת אחרת. התפר פה זה לפעמים בעייתי. זה יוצר עוד בעיה שלפעמים נגמר הזמן של הגמילה, נגיד שבועיים, שלושה, ארבעה שבועות, תלוי במקרה והקהילה הטיפולית עוד לא תקבל אותם אז צריך, אנחנו מחויבים לשלם עוד מחיר מלא, מחיר של גמילה, כאשר הקהילה לא מקבלת עדיין את האנשים. יש פה בזבוז כספים בתפר. לכן מאוד חשוב לנו לנסות ליצור יותר מסגרות איפה שהגמילה תהיה כבר מחוברת להמשך הטיפול. ככה זה למשל המודל של מלכישוע שאנחנו מנסים עם הנוער לעשות. זה יוריד לפי דעתי עלויות לשני המשרדים. זה גם עוד נושא שחייבים לפתח אותו. זה בערך הדברים.

עוד דבר, זה השיקום. אנחנו רואים שהרבה מאוד אנשים במיוחד מכורים להירואין שמטופלים במתדון או בסובטקס, אין להם שיקום. כמעט ולא. חיים מהל הזכיר את באר שבע. אנחנו חייבים ביחד לפתח את הנושא של השיקום גם של אנשים מתדוניסטים שהתחילו להוכיח את עצמם שברגע שהם מאוזנים תרופתית הם יכולים לחזור לתפקד גם בקהילה וזה נושא שעד עכשיו לא ניתן מספיק תקציב ולא ניתנה הדעת על זה. אנחנו יכולים בהחלט לשפר את איכות החיים של הרבה מאוד אנשים וגם להחזיר אנשים לקהילה.

אני רוצה לחזק משהו שפאולה אמרה. אני חושבת שימות המשיח בשבילי ואני חושבת שהיא יודעת זה יהיה אם לכל קהילה טיפולית שאנחנו מפעילים תהיה אישפוזית בפנים פתרנו את כל הבעיות שהיא מדברת עליהן וזה בהחלט די חיבור אידיאלי.

ונקודה נוספת שהיא נתנה השיקום התעסוקתי, זה עקב אכילס של מדינת ישראל.

זה חוזר על עצמו כמעט בכל הישיבות.

כאילו נגמר האוויר. הוציאה המדינה כספים על גמילה, על טיפול, ואין בשביל עוד קצת.

וברגע שצריך להגיע לקו הסיום אין. כן. למרות שיקום תעסוקתי לא אמור שלא להניב גם כן תוצאה מבחינה כספית. זה לא אמור להיות בחינם. טוב, נתחיל עכשיו עם הקהילות הטיפוליות. נתחיל איהאב יחיא מטייבה.

אנחנו קהילה טיפולית שמתוקצבת ב-45 מיטות. יש לנו גם הוסטל חדש שאנחנו פתחנו עם 3 מיטות שמומנו זה כבר שנה שנייה. אנחנו גם מרכז משולב שגם עושים גמילות גמילה פיזית אבל אנחנו לא מקבלים תקצוב ממשרד הבריאות עבור האישפוזית. אני שמח שיש תוספת ואני באמת חושב שיש צורך כי אנחנו גם נותנים שירות ומענה לכל האוכלוסייה הערבית כמו שגם טמרה נותנת ואני חושב שאולי תעזרו לנו לפחות בנושא הזה להקצות ולו 3 או 4 מיטות על מנת לעזור למטופלים שיהיו באותה מסגרת וימשיכו את הטיפול אצלנו.


נקודה אחת, קהילות טיפוליות קיימות הרבה שנים. יש לנו בעיה שאנחנו תמיד חיים באי ודאות. מה זאת אומרת? אי ודאות שאנחנו כל שנתיים צריכים להיות במכרז. לפי החוק זה כל 5 שנים אבל בפועל כל שנתיים אנחנו ניגשים למכרז. המכרז לוקח מאיתנו הרבה אנרגיות, הרבה השקעה. אנחנו כל שנה שומעים שיש מכרז או שנדחה אבל בפועל קיבלנו שזה צריך להיות כל שנתיים, אבל מאריכים הסכם. הרבה דרישות שנדרשות מהקהילות הטיפוליות בנושא של רישוי, בנושא של מכרזים, הרבה כסף משקיעים כל שנה בשביל לחדש את הקיום היסודי של הקהילות.


דבר שני שאנחנו גם ערים לו זה הנושא, אני מדבר על כך שהיום רוב הקהילות הטיפוליות שי להן יכולת קיבולת ליותר מטופלים מבחינת שטח, מבחינת מבנים. אפילו אם אני לא אתייחס לטייבה, יש לנו קיבולת לעוד 10 מטופלים. אני אקח את מלכישוע, אני אקח את אילנות, מקומות עם שטח גדול. יש להם קיבולת לעוד מטופלים. אני שואל היום, מנסים להרחיב, להקים עוד קהילות. למה לא להשקיע יותר במה שיש ולתת מענה אזורי. את הקהילות הקיימות להרחיב אותן שהן יתנו מענה טיפולי לכל האוכלוסייה. אנחנו שומעים שפותחים עוד איזה 70 מיטות בדרום. השאלה שלי למה לא להשקיע במה שקיים היום? הרי ממילא יש שטח.

צריך גם כיסוי ארצי.

אני לא יודע אם כלל ארצי יש גם בדרום יש מקומות למענה טיפולי. עכשיו יש עוד נקודה מאוד חשוב היום שאנחנו בקהילות שאנחנו נתקלים בה. הגיל של השימוש. הרבה צעירים בני 18, או 19, או 20, או 21 נכנסים לסמים. הזמינות של הסם היום היא בקלות בלתי נסבלת. כל נער, כל בחור יכול להשיג סם בקלות. אם פעם היה צריך ללכת לתחנה היום בטלפון מיד מתקשר כמו פיצה. אני לא מביא פה סיפורים מהדמיון. היום שליח יכול להביא לך עד הבית סמים. אנחנו שומעים את הסיפורים מהאוכלוסייה שמגיעה אלינו. אז יש זמינות גדולה בנושא של סמים. סמים נמצאים בכל מקום היום, בכל פינה. אני שואל, איפה האכיפה?

למה הזכרת את הגיל?

הגיל. יש הרבה צעירים היום שמשתמשים בסמים.

ברור. אבל למה זה אמור להיות נושא?

כי אנחנו נתקלים באוכלוסייה חדשה. אם פעם היינו מטפלים במכורים שהם בני 30 או 40 או 50, בן של משפחה ברוכת ילדים, בן של משפחת מצוקה, אנחנו היום רואים ילדים של מנהלי בתי ספר, ילדים של מורים, בני טובים. יש להם כסף אפילו. הם לא באים בקלות לטיפול. היום זה לא סוד שמעל 50% או 60% מהמטופלים שנמצאים בקהילות הם באים דרך שירות מבחן או דרך בתי משפט. יש להם את השוט של בית משפט. ד"ר חיים מהל אמר שיש הרבה אנשים שלא מגיעים לטיפול. זה לא סוד. יש הרבה בחורים שלא רוצים לבוא לטיפול ואם אין את השוט של בית משפט או השוט של הסמכות שתפעל עליהם הם לא יגיעו.

תודה. אנחנו רוצים לשמוע את כולם. כן אדוני, בבקשה.

תודה. שלום לכולם. שמי אבי ריכטר. אני מעמותת בית אור אביבה. אני אדבר קצת על העמותה ואני אבקש מרמי שידבר קצת על שיטת הטיפול ומודל הטיפול בקהילה שלנו. העמותה שלנו הוקמה ב-1987. היא מפעילה שלוש קהילות טיפוליות. ב-1987 הוקמה הקהילה בהרטוב. היא פועלת באזור התעשייה הרטוב ליד בית שמש. יש בה 45 מיטות טיפוליות למבוגרים והיא מפעילה שתי דירות הוסטל בבית שמש. שם יש לנו 14 מיטות. ככלל התהליך הוא תהליך של שנת טיפול שלקראת סיום השנה המטופלים יוצאים לעבוד בעיקר באזור התעשייה בבית שמש ולכן אנחנו מנסים להעביר אותם לגור בבית שמש גם אחרי דירות ההוסטל. אחרי תקופת ההוסטל בעיקר שהרציונל הוא לשנות את אזור המגורים, להתרחק מאזור המגורים.


הקהילה השנייה שאני אדבר עליה היא קהילת אילנות. קהילת אילנות הוקמה ב-1989 ביער אילנות על כביש 4. אנחנו מחזיקים שם כ-50 דונם. הקהילה מפעילה כמובן במכרז, אנחנו פועלים בכל הקהילות במכרזים, 70 מיטות מבוגרים ועוד 16 מיטות הוסטל שהן ב-6 דירות בכפר סבא. כאן אנחנו מנסים להעביר את הבוגרים שלנו לעבודה באזור כפר סבא, הרצלייה, רעננה כשהמגורים שלהם בתקופת ההוסטל הם בשש דירות בכפר סבא. אני אייחד קצת על אילנות. אנחנו מפעילים יחידת אימהות שהיא בתוך 70 מיטות הטיפול.

יחידת האימהות בעצם מאפשרת לאימהות שמוכיחות יכולות של הורות לקלוט את הילדים שלהם עד גיל 6, עד כיתה א', לתוך הקהילה. כלומר הילד נמצא, בזמן שהאימא היא משתמשת, ירדה לזנות ועוד מצבים שהתדרדרה אליהם בגין הסמים הילדים נמצאים במשפחות אומנה או במעונות או במקומות סגורים. לאחר שהאימא מגיעה לטיפול ביחידת משפחה והיא נמצאת כ-3 עד 6 חודשים והיא מוכיחה יכולות, אנחנו באמצעות בתי משפט מביאים את הילד, או לפעמים זה עד 3 ילדים, היו לנו מקרים של עד 3 ילדים, לתוך יחידת האימהות. כל אימא מקבלת דירה שיש בה את כל ה-facilities שהיא צריכה כדי לגדל ילד. שירותים ומקלחת ואמבטיה ויחידת אימא. בעצם אנחנו מנסים ללמד אותה להיות אימא. איך מקריאים סיפור ואיך מטפלים בילד כשהוא חולה, ומה זה ארוחת ערב, ואיך מוציאים ילד למעון. האימהות לא נמצאות שנה. הן נמצאות תקופה הרבה יותר ארוכה. זה יכול להגיע עד כדי שנתיים וחצי ושלוש, עד שאנחנו מוצאים את האימא לחיים.


קהילה נוספת שאנחנו מפעילים החל מ-2008 זו קהילת שילוב שממוקמת בתוך מחלקה בתוך בית חולים שער מנשה. יחידה לתחלואה כפולה. מדובר בנפגעי נפש שהם מכורים לסמים. יש לנו שם 23 מיטות ועוד 5 מיטות הוסטל. כאן אנחנו מפעילים את ההוסטל בחדרה.

ככלל העמותה פועלת כעמותה מסודרת על כל האישורים והרישיונות הנדרשים. אני מחזק את מה שנאמר על עניין הרישוי. אנחנו מבינים את עניין הרישוי אבל הוא מחייב אותנו להרבה מאוד הוצאות. אני אתן דוגמה, ומדברים פה על כסף, זה נושא הכיבוי. אנחנו עובדים מול שלוש רשויות כיבוי. בית שמש, חדרה ונתניה. בגלל שהקהילות עובדות בשלושה אתרים אז אנחנו כפופים להוראות הכיבוי של הרשויות המקומיות. לפני הרישיון צריך אישור כיבוי אש. אז מזמינים את הכיבוי והוא עושה בדיקה והוא נותן לך דרישה. אם אנחנו נמלא את הדרישות כמות שהן כדי לקבל אישור אפשר להוציא מאות אלפי שקלים. ואז אתה מתחיל במשא ומתן ובשכנועים כאלה ואחרים אבל זה מחייב אותך בהוצאות. אנחנו מבינים, צריך רישיון וצריך לעמוד במכרז אבל זאת דוגמה.

כמובן שאנחנו כפופים לפיקוח של משרד הבריאות ושל משרד הרווחה ואני מחזק את מה שאיהאב אמר, יש לנו יכולת בעמותה לקלוט עוד כמאה מטופלים. בתשתיות שקיימות לנו, במבנים שקיימים לרשותנו, אנחנו לא צריכים לעשות כמעט שום דבר, כמובן יותר סגל, אנחנו מסוגלים לקלוט עוד כמאה מטופלים.

טוב. תודה. אנחנו נעשה את זה מהר יותר.

אני אעשה את זה קצר. אני לא אפרט תהליכים וכל זה. אני רק רוצה לגעת בכמה דברים שלדעתי מאוד חשובים. הטיפול בקהילה היום למעשה יש לנו טיפול של 12 חודשים. לפני שהוא היה מוגבל וגם כשהוא מוגבל בזמן הוא מתנהל בשלבים כשלכל שלב יש מטרות משלו ואתה צריך להגיע לאותם יעדים בזמן מוקצב. לא ניתן עכשיו את המודלים כי אין לנו זמן אבל ניגע בכמה דברים שאני אולי אדבר מתוך איזשהו יחס מכיוון שאני מכיר את שני הצדדים, גם את מקום ההתמכרות וגם את המקום של הטיפול. לדוגמה בן אדם חולה שאתה מכניס לאשפוז ביום ראשון בגלל איזה חיידק שנקרא לו איקס אתה לא אומר לו שכשהאנטיביוטיקה הזו תסתיים ביום רביעי אתה הולך הביתה. כי אולי ביום רביעי הוא לא יספיק להחלים. אולי הוא צריך עוד שני ימי החלמה או עוד שבוע החלמה. אנחנו עובדים היום, כשבא מישהו לטיפול הוא יודע מתי הוא מתחיל טיפול, הוא יודע בדיוק מתי הוא יסיים טיפול. להגיד לך שהוא החלים? לא. בתוך תהליך ואנחנו שולחים אותו מתוך אילוצים מסוימים ולפעמים אנחנו שולחים אנשים לדרכם ואנחנו יודעים שלא קרה הרבה למרות המאמצים.


רוב האוכלוסייה שלנו היום דרך אגב היא יוצאי מדינות חבר העמים. למעשה צריך לחשוב על איך משלבים אנשים כאלה בחברה כי כשאני רואה אותם איך הם משתלבים והם יוצרים בעצם קומונות משל עצמם מכיוון שהאנשים האלה באים, הם חיים פה, מרגע שהם עלו ארצה הם חיים בגטאות משל עצמם. וזה טבעי. הם רוצים לדבר עם אלה שמבינים את השפה שלהם, את המנטליות, את התרבות שלהם ויש להם. והם למעשה יוצאים וחוזרים חזרה לאותם הגטאות. הם חוזרים לאותם המקומות בסופו של דבר וזה מאוד קשה להילחם ולמשוך אותם. מה אנחנו רוצים? שהם יתערבבו, שהם יהיו חלק מהחברה, שהם יהיו ישראליים למעשה, והם לא. הם לא.

אתה אומר שגם במסגרת הטיפולית אתה מעביר אותם מקונכייה לקונכייה.

בדיוק. אנחנו מדברים על אולפנים, אנחנו מדברים על...

סוציאליזציה.

כן. על איזושהי התערבות חברתית יותר עמוקה. בסופו של דבר אנחנו תמיד מדברים על כסף. אלה דברים שאני מבחינתי הם בנפשי.

אוקיי. תודה. כן גברתי.

אני מעמותת זוהרים. אני גם אחלק את הדוח הקצר שלי לשניים. באחד אני אדווח. יושב פה היושב ראש של העמותה איציק יוגב שידבר על הדבר האקוטי שאנחנו מתמודדים איתו כרגע וזה נושא הבנייה. אבל פחות או יותר חתך על הקהילה. בעמותת זוהרים יש 70 מיטות בקהילה, 16 הוסטל. אנחנו מקיימים שני הוסטלים, שתי וילות בקריית עקרון כשהתעסוקה היא אזור צומת בילו. לא נתקלים בבעיה של חוסר תעסוקה. תמיד החבר'ה מוצאים. איריס דיברה על קהילות ייחודיות. הייחוד בקהילה שלנו זה בעיקר שאצלנו מקבלים נשאי איידס שזה ייחוד. וגם נושא קצת שונה ממה שנאמר פה חתך האופי אצלנו בקהילה הוא בדרך כלל אנשים מבוגרים יותר, אנשים שבאים הרבה פעמים מהשב"ס בתנאי מעצר מאוד מגבילים. אנחנו מתמודדים עם אוכלוסייה בוגרת שאני מדברת על אנשים בני חמישים פלוס שהם בדרך כלל אנשים בודדים. כשהם יוצאים, אם אתה דיברת על יציאה של אנשי חבר העמים לחברה, בדרך כלל יוצאים לריק, לכלום. אלה משפחות שנהרסו ומדובר באנשים שהיו 20 שנה בבתי סוהר ותמיד היו את האימהות שהיו רצות אחריהם עם הקנטינות וכולי, שכבר ההורים בדרך כלל לא חיים. האוכלוסייה שלנו היא באמת יותר אוכלוסייה ישראלית, מבוגרת, שמגיעה ממעצרים ותנאי מעצר בית מאוד מאוד מגבילים. אני הייתי מאוד שמחה להרים את הכפפה של נושא של גמילה פיזית. יש לנו איזושהי הפרדה. אנחנו נמצאים באזור כזה שאפשר לעשות הפרדה. רופא במשרה מלאה. אני קצת מצטרפת למה שרמי אמר, הדיון, איריס, הדיון של שינה ועבודה זה דיון רב שנים, של שנה טיפול. אנחנו נאבקים עליו הרבה והצלחנו. אבל באמת גם רמי דיבר, יש שלבים של התפתחות בטיפול שבעצם כעיקרון צריך להיות חודשיים, ארבע, ארבע, חודשיים. זה לא תמיד עובד. התאריך היחידי שהוא תאריך קדוש הוא תאריך של סיום השנה. כלומר הקטע של השלבים לא תמיד התאריכים עובדים כמו שצריך, כמו שהמודל אומר. הדבר היחידי שאנחנו לא יכולים להשאיר מעל שנה מטופל בקהילה.


זהו כמו שאמרתי אנחנו בשלבים מאוד מתקדמים של תחילת בנייה. נאבקים. אולי איציק אתה יכול קצת יותר להרחיב. אפשר להעביר את זה ליושב ראש שהוא ידבר על נושא הבנייה?

טוב. בבקשה.

שלום לכולם. שמי איציק יוגב, יושב ראש עמותת רמות יהודה המפעילה כפר לגמילה מסמים זוהרים באזור בין גוברין. אני עושה את תפקידי בהתנדבות. אולי זה השולחן להגיד תודה לכל העוסקים במלאכה. אני מתכוון למשרדי הממשלה, איריס, משרד הרווחה, ד"ר חיים מהל, הרשות למלחמה בסמים, אם נרצה או לא נרצה אנחנו שותפים שלהם. וזה גם הפוך. אבל אין לי ספק שהם עושים את המירב כדי באמצעים הדלים המעטים שישנם לתת מקסימום שירות. זה דבר ראשון. אני גם לא רוצה כרגע להתייחס לנושא הטיפולי. יש מספיק אנשי מקצוע פה שידברו. אני רוצה יותר להגיד כמה משפטים בנושא העקרוני הענייני. אני עושה את תפקידי כבר 12 שנים. נדמה לי שבמהלך 12 השנים האלה לפחות שליש מהזמן לא היה שר רווחה. כלומר אף אחד לא רוצה להתעסק עם תפוח האדמה הלוהט הזה.

אתה מספר לי. אנחנו הגענו למצב, אני וחבר הכנסת אורלב למצב שהגענו הצעת חוק למנות שר רווחה.

בחוק לא מופיע שר הרווחה, נדמה לי שקוראים לו שר הסעד. אבל זה לא משנה. זה לא העניין. אני חושב שצריך לשנות פאזה. מה למשל אותי מדאיג, איריס כאן אמרה שבשנת 90 התקציב היה 14 מיליון שקל ועכשיו הוא 26 מיליון שקל. וזה מבחינתה היא צודקת זה הישג. אבל אני חושב שזו טעות. ממש טעות. אם אתה לוקח את זה במהלך של 20 שנה אז זה בעצם הצמדות ואולי יוקר המחייה, לא יותר מזה, כאשר האוכלוסייה גדלה. היתה עלייה של מיליון אנשים מחבר העמים. יש לנו את העלייה האתיופית. יש לנו בנגב הברחות של סמים וכולי וכולי. צריך לשנות את הגישה. אני לא מדבר על התהליך הטיפולי, אני מדבר על גיוס משאבים. צריך פעם אחת ולתמיד להבין שזה במקום ראשון. מתי מתחילים לדבר בבן אדם? כששומעים שהוא חולה. אסור לנו להגיע למצב הזה. זה הרי ידוע שבמערכת החינוך הציפו את זה אבל לא עשו כלום. מדברים שהתקציב במערכת החינוך הוא חצי שקל לתלמיד. זו בדיחה.

הבעיה שקשה לשכנע בן אדם שהוא לא מרגיש חולה ללכת לטיפול.

לא. לא. אם יהיה תקציב אני מודיע לך שלא תהיה בעיה לשכנע אנשים. יהיה לנו מה לעשות ואל מי לפנות. אני לא רוצה להאריך בדברים. אני מציע שני דברים אופרטיביים. אני מבקש שכבוד יושב ראש הוועדה יזמן דיון ענייני בעקרונות לגיוס והעצמה של הנושא הזה עם כל הצער שבדבר. לא לחכות שזה יהיה מחלה אלא שזה יהיה תהליך של מניעה, חינוך, הסברה, והבעיה לא מתחילה מגיל הטיפול 18 או 20, אנחנו יודעים שיש גילאים יותר נמוכים, רואים את זה כל יום בעיתונות ובתקשורת, מתחיל בגיל הרבה יותר צעיר. הצעה ראשונה ברמה של שר, מנכ"ל משרד וכל הגורמים, משרד החינוך, אולי אפילו לא בהשתתפותנו, לנסות לתת פעם אחת ולתמיד דחיפה לעניין הזה. מוכרחים. אני הייתי ממליץ, מבקש אפילו, אני מוכן אצלנו בקהילה, שכל חבר ועדה, אם רוצים אני מציע, יאמץ לו קהילה. שהוא יעשה לעצמו מנהג פעם בחודשיים, שלושה, יבוא ויבקר. ישמע אנשים בשטח. לא בטוח שאנשי הוועדה פה פעם שמעו מטופל שאומר למדריכה בת 25 והוא בן 55 הוא אומר לה, את היית כמו אימא שלי. אתה לא יודע אם לבכות או לצחוק. אבל אלה הן עובדות החיים. אז אם יבואו אנשים לשטח, ירדו לשטח, ההתרשמות תהיה שונה ואין לי ספק שגם תהיה שכרה בצידה.


בנושא הבינוי שהמנכ"לית שלנו ביקשה לדווח. אחרי הרבה הרבה מאמצים הקהילה הצליחה להגיע לחוזה חכירה לדורות מול מנהל מקרקעי ישראל. יש לנו תב"ע מאושרת, יש לנו תוכניות במכרז, יש לנו מפרט, אני מאמין שתוך שבועיים זה גם יפורסם בעיתון. לא נעזוב אתכם. אנחנו ננסה להציק לכם על מנת שתעזרו לנו להשיג תקציבים. תודה.

בשביל זה אנחנו כאן. תודה.

כמנהלת מבט נשי שזאת המסגרת היחידה בארץ היום שקיימת כקהילה נפרדת לחלוטין לנשים, אני רוצה רק בקצרה להגיד כמה מילים. הקהילה קיימת 10 שנים. היא הוקמה על רקע הזיהוי שנשים זקוקות למענים אחרים. יש להן צרכים אחרים. כאן המקום גם לציין ולתת את הדעת על זה שיש הרבה יותר נשים עם בעיה של התמכרות במדינת ישראל מהייצוג שלהם בכל המסגרות הטיפוליות, גם האמבולטוריות, וגם האשפוזיות וגם הקהילתיות. אנחנו מדברים על פערים של 50% בערך בין הייצוג שלהן במסגרות לבין הנוכחות של הבעיה בשטח. חלק מההסבר לזה הוא שהמענים שניתנים הם לא תואמים לצרכים של הנשים. על רקע זה הוקמה הקהילה הזאת. בעשר השנים שהיא קיימת אנחנו הצלחנו להוכיח את הנזקקות של המקום הזה. יש היענות. אנחנו היום במצב שמ-12 מקומות שהמקום נפתח אנחנו היום עם 18 מיטות. כפי שחיים ציין זה התחיל כמיזם של הרשות למלחמה בסמים. היום אנחנו מתוקצבים ובפיקוח מלא של משרד הרווחה. הנושא של אשפוזית שהוזכר כאן הוא בהחלט נושא מאוד משמעותי במיוחד אצל נשים כי על רקע מה שאני אומרת, כבר שיש אישה שקמה ואומרת, אני רוצה לעשות והיא צריכה לעשות את תהליך הגמילה בתוך קהילה שיש בה אשפוזית, שיש בה 10 או 17 גברים ואישה אחת הסיכוי שלה להישאר שם הוא מאוד מאוד נמוך. אז אני בסך הכול רוצה לחזק ולומר שאחד הדברים שצריך באמת לתת את הדעת זה הצורך בבניית עוד שירותים ועוד מערכות ייחודיות לנשים. תודה.

יש לך הערכה לגבי הצורך הזה? איפה? אתם נמצאים בצפון. משרתים את הצפון.

אנחנו משרתים את כל הארץ ובאים מכל הארץ. יש לנו 18 מיטות ועוד 4 מיטות של הוסטל. בהחלט ההערכה היא שלפחות 48.

יש רשימת המתנה?

אין רשימת המתנה. המקום כרגע לא מלא לגמרי. צריך להיות הוגן. גם חלק מהקהילות פה שאמרו עוד מאה מיטות הן לא תמיד מלאים. אני אומר צריך לתת עוד אופציות אבל בואו לא נגזים. המדינה נותנת, מי שרוצה היום ללכת לגמילה או מי שרוצה לקהילה טיפולית הולך, אף אחד לא נשאר בחוץ. צריך לדעת את זה.

אין רשימות המתנה בשום מקום?

אין רשימות המתנה.

טוב אנחנו כעיקרון באישפוזית שעובדת עם האוכלוסייה הערבית והיהודית והרוסית ואנחנו באמת מקום מעורב כזה שיש בו חיים משותפים. גם הצוות מורכב מדוברי רוסית, עברית וערבית. זה ייחודי אצלנו ואנחנו עושים את זה בצורה מאוד יפה ויש לנו חיים משותפים. כל אחד מדבר את השפה שלו, תקשורת, אפילו רגשית ואווירה של חיים משותפים. עכשיו חיים אמר משהו חשוב שהוא מטלפן אלי, אומר לי וואליד יש לי מישהו צריך להעביר. אנחנו כעיקרון המקום יכול לקלוט עד 40 או 50 מטופלים כי אנחנו היינו קהילה בעבר. אבל אנחנו מתוקצבים רק ל-20 מיטות. אז ה-20 מיטות האלה מלאות כל הזמן ואנחנו באמת יש לנו תור המתנה. יש לנו את המיקום שלנו שאנחנו בצפון. אנחנו מעורבים עם כל הקהילות. אילנות למשל באים אלי מטופלים, כמעט כל חודש, 8 עד 9 מטופלים אצלנו עוברים מדלת לדלת. ואנחנו מפנים לכולם. עם פרויקט לוינסקי אנחנו עובדים באופן אינטנסיבי כזה ועם הרשות. הרשות תומכת ומסייעת ובאמת מעבירה מטופלים. למטופלים האלה חסרים הרבה דברים. כמעט חסרי כול. חלק גדול מהם הם דרי רחוב. אין להם קורת גג. ואנחנו אמורים לטפל בהם, והרשות משתתפת איתנו כדי לסייע להם בכל מיני דברים, היגיינה וטיפול ראשוני וטיפול נמרץ שאנחנו עושים להם בהתחלה. גם סיגריות, גם בגדים. הפרויקט הזה הולך יפה ואנחנו מצליחים כמעט 90% מפרויקט לוינסקי להמשך קהילות. כמעט 90%. יש תקופות שאותם אנשים חוזרים. אחרי שנה הם חוזרים. בתקופה הזאת אין 90% הצלחה, יש 40% או 50% הצלחה כהמשך לקהילות. יש לנו תור המתנה וכל הזמן יש לנו. יש לנו 35 אנשים בהמתנה, חיים.

אני אקח את יושב ראש הוועדה לביקור פתע בכל המקומות ונראה אם יש מצב שאין מקום בארץ, בכל הארץ אין מקום. זו השאלה. אז במקום אחד מלא, אז בשני יש מקום.

חיים זה לא נכון. הרשימות הן אצלי כאן על השולחן וחבל סתם לתת אינפורמציה לא נכונה. סליחה, הפניות מגיעות אלי ולא אליכם. פשוט לא נכון. כשאני אומרת שחסרות 50 מכסות אם אני עכשיו טלפון לסגנית שלי ואקבל רשימה, אבקש מהקהילות, ואני יודעת. יש לי סטודנטית שעובדת באחת הקהילות. הגיע אלי אבא שלה שעובד אצלי במשרד והתחנן שהמטופל ילך להוסטל ואין לי מכסה לתת. או מישהו אחר במקום אחר ממועצה מקומית חברת מועצה, תכניסו את הבנים שלי לשתי קהילות אחרות. אין לי מכסות להכניס. יש המתנות וכל הזמן יש המתנות. ואם אני אספור עכשיו אני ארים טלפון ואאסוף את ההמתנות, יאמרו לי 50, יש 50 לפחות שממתינים שצריכים להכניס אותם שיכולנו להכניס אותם אם היה מקום. ואין מקום. זה לא נכון.

יש מצב גם של המתנות שלא קיימות בתוך הרשימה.

תמיד יש. אני עוד מצטמצמת כשאני אומרת 50.

לא שהייתי רוצה שהמצב יהיה גרוע יותר ואתה אומר שהמצב מצוין. יש מספרים. אנחנו מדברים על כך וכך אלפים של מכורים וכך וכך מטופלים.

אין מספרים, יושב ראש הוועדה אין מספרים. לפי החוק אנחנו היינו צריכים לקבל מכל המשרדים את הנתונים על המכורים.

יש מספרים שנתן לנו מנכ"ל הרשות שלך. יש נתונים שמסר כאן על השולחן הזה מנכ"ל הרשות מר יאיר גבע.

משרד הרווחה יכול לתת לנו נתונים?

אני מצפה שהמספרים שהוא נותן הם אמונים גם עליך. כן.

משרד הרווחה שם כאן טבלה בשבוע שעבר על השולחן שלך.

טוב, אז כאילו זה הקטע. יש 20 מיטות האלו וכשיש פנייה מהרשות אני לא יכול להגיד לא כשיש SOS אבל יש לי מקום בנפרד, אבל זה לא מסובסד, אז על חשבוני אני קולט את המטופל אז זה לא אומר שבאמת יש לי אפשרות. אני חושב שעכשיו ה-30% זה דחוף וזה SOS באמת פאולה שסוף סוף נקבל תוספת מיטות כי אתם יודעים מה המצב אצלנו. אני בהזדמנות זו רוצה להודות, להודות מעומק הלב לאנשים, יושב ראש הוועדה הגיע אלינו כבר לביקור. אנחנו שכנים ואני מכיר אותו אישית. אני יודע שהוא גם רציני. אגב אני שמח שאנחנו בקדנציה שעברה לא הגענו לכנסת כמעט בכלל למרות שהיה יושב ראש. אני הגעתי, אני עזרתי והיו הבטחות שנזמין והם יבקרו ושום דבר לא נעשה. וממשלה חדשה.

הוא עשה את העבודה שלו על פי הבנתו ותפיסתו.

אני שמח שאנחנו נפגשים עכשיו. אז אנחנו חוזרים לימים הטובים, נפגשים אנשי מקצוע. אני רוצה להודות לך אדוני יושב הראש על ביקור הפתע שעשית אצלנו ואני חושב שהדברים יתקדמו לפחות ברמה התקשורתית.

זה לא עניין של מכירים ושכנים וזה. עשינו ביקורים בכל המקומות.

אתה יודע מה? זה מאוד חשוב גם אדוני היושב ראש שיהיה גם הד תקשורתי. צריך להפעיל את המודעות בקרב הציבור על נושא הסמים שהפכנו להיות בתקופה האחרונה כמובן מאליו שיש מכורים, שיש סמים. זה טוב באמת לעורר את הנושא הזה. עוד נקודה. חיים מהל ופאולה רושקה אני עובד איתם באופן אינטנסיבי, שאלת אותי כשביקרת אצלי איפה יש לך בעיות במשרדים? ולא היה לי מה להגיד חוץ מלהגיד באמת תודה על באמת העזרה והתמיכה. תודה.

אני בתור מנהל של אגודת הילאל למלחמה בסמים. האגודה פועלת על בסיס של הסברה והכוונה לטיפול. אין הרבה דברים משותפים בין עבודת האגודה לבין הדברים הנאמרים כאן אלא שאנחנו בגלל מספר אלמנטים מצאנו את עצמנו מכוונים את האנשים שבאים אלינו למרכזי הטיפול. וזה בגלל דבר אחד, אני מרגיש בחסרון מובהק במרכזי הטיפול במגזר הערבי במיוחד לאוכלוסיית הנוער. אתם דיברתם על זה שאין רשימת המתנה. אני יכול מהצד להעיד שאין לי אינטרס לא לכאן ולא לכאן. הרבה אנשים, הרבה הורים, הרבה נערים מתדפקים על דלתותינו כדי להפנות אותם לטיפול ואין לאן להפנות אותם. אני גם מתריע על נושא התקצוב במגזר הערבי ובהזדמנות הזו אני אבקש מכבוד היושב ראש לארגן דיון בעניין החינוך והמניעה וההסברה בכל הארץ כולל המגזר הערבי, דבר שלא היה עד כה. אבל מה שאני מרגיש שהמדינה בואו נאמר ככה, שמה את המגזר הערבי בפינה. התקצוב והדאגה שאם צריכים להפנות למגזר הערבי אנחנו לא רואים בכלל לא מבחינת הסברה וגם לא מבחינת טיפול וגם לא מבחינת שיקום. רבותיי התקציב שהמדינה הפנתה למגזר הערבי לפני 15 שנה הוא פי 4 ממה שמופנה היום. ואני אחראי למספרים שאני נותן. עמותת הילאל למשל שהיא הגוף היחידי במגזר הערבי שפועל בנושא מניעת השימוש בסמים בסקטור הערבי על בסיס ארצי היתה מתוקצבת לפני 15 שנה במיליון וחצי שקל, היום פחות מ-300 אלף שקל. נכון אדוני היושב ראש. גם יושב ראש ומנכ"ל הרשות למלחמה בסמים הופתעו מאוד לגלות את הדברים האלה. לכן אני באתי כדי להתריע.

זה לא קשור לטיפול. אנחנו מדברים על מערכת הטיפול.

אני גם ציינתי זאת בתחילת דבריי.

אצלנו לשמחתי יש ייצוג של הסקטור הערבי במסגרות שלנו.

רק אם אפשר לסיים אדוני היושב ראש באופן מסודר. גם האנשים האלה שאנחנו מוצאים את עצמנו אנוסים לכוון אותם למרכזי הטיפול בגלל שאין מרכזים שיכוונו חוזרים אלינו לאחר חודש, אומרים לנו רבותיי, אנחנו אין לנו כסף להשתתפות עצמית. מרכזי הגמילה מבקשים השתתפות עצמית שאנחנו אין לנו אותה. לכן אני הייתי מבקש מכבוד היושב ראש גם לקחת את הדברים האלה בחשבון כדי לפשט את העניינים של ההפניה לטיפול.

אני מנהל קהילת הבוגרים בכפר הנוער. אני מייצג גם את קהילת הנוער. קהילת רטורנו הוקמה לפני עשר שנים בדיוק. חגגנו לפני 3 חודשים עשור לקהילה. הקהילה מכילה שתי קהילות גם בוגרים וגם נוער. הנוער הוא תחת חסות של רשות הנוער, 36 מיטות. אצלנו 25 מיטות. בעצם אנחנו 45 מיטות אבל בפועל יש 25 מיטות. הקהילה היא ייחודית בשלוש רמות. בראש ובראשונה זו קהילה שבאמת אמורה לתת מענה לאוכלוסיה הדתית למרות שלמעלה מ-50% מהאוכלוסייה שמגיעה אינה דתית. ישנם גם כאלה שאינם יהודים אבל כל אחד מהשיקולים המיוחדים שלו יכולים להגיע לקהילה. פן נוסף זה תקופת הטיפול. תקופת הטיפול אצלנו היא גברים 7 חודשים ונשים 9 חודשים. אנחנו משתדלים בשבעת החודשים להשקיע הרבה מאוד משאבים ואני רוצה להציג כאן איזושהי בעיה שמתבטאת כמובן ברמת המשאבים והעלויות. הנושא השלישי זה הטיפול המערכתי. יכול להיות שזה קיים בקהילות אחרות אבל אצלנו יש דגש מיוחד למימד המשפחתי שלוקח חלק פעיל מאוד במערך הטיפולי. אנחנו כל שבוע מקיימים מפגש משפחות אצלנו בקהילה, כולל טיפול משפחתי, וקבוצות להורים שאנחנו עושים איתם, וככל שידוע לי מקהילות אחרות משיקולים מקצועיים וטיפוליים זה פחות תופס מקום. בנוסף לכך קיימת אצלנו מסגרת אמבולטורית אצלנו בקהילה ותוכנית נוספת תוכנית המניעה שנותנת איזשהו מענה בתחום המניעתי בעיקר למערכת החינוך. אנחנו עובדים כבר שנה על תוכנית שתיתן מענה לילדי שדרות, למעלה מאלף ילדי שדרות עברו אצלנו סדנאות להעצמה, לאיזשהן התמודדויות עם המצב. האוכלוסייה עצמה בעיקר אצל הבוגרים מתאפיינת ב-30% מהאוכלוסייה נשים ו-30% אחרים אוכלוסיה פרטית מהארץ ומחוץ לארץ. העלויות של המשרד, אנחנו ישבנו עם המשרד, מנסים באמת למצוא פתרונות, המשרד מלווה אותנו לאורך כל הדרך במימון, גיבוי ויצירתיות בניסיונות לחפש פתרונות. אנחנו כרגע בבעיה. מה שאנחנו מקבלים מכסה עבור הפונים שלנו זה יוצר פער בסביבות אלפיים שקל לכל מטופל בהשקעה שאנחנו משקיעים. זאת אומרת היום לכאורה לא כדאי לנו לקבל מטופלים מהרווחה ויש גם המתנה של 3חודשים אבל המיטות מלאות. בגלל המשאבים שאנחנו משקיעים יש הרבה מאוד משאבים, יש בתוך הקהילה חווה טיפולית, חווה רצינית מאוד, 18 סוסים שזה חלק, זה אחד הכלים הדומיננטיים של הטיפול בתוך הקהילה. המדרשה שקיימת בקהילה, התוכנית האמבולטורית, אלה משאבים, נוסף לכך טיפולים הוליסטיים והרבה מאוד טיפולים פרטיים בעלויות עצומות. וזו אחת הסיבות שאנחנו קיצרנו את תקופת הטיפול ל-7 חודשים כדי לתת איזשהו מענה ממוקד בטווח קצר יחסית. אבל מסתבר שהיום הקהילה התבססה הרבה מאוד על תרומות והמצב הכלכלי בארץ ובעולם כולו השפיע מאוד לרעה על הקהילה. אנחנו נמצאים כרגע במצב בהחלט לא טוב. ישבנו עם המשרד. ביחד ניסינו לחשוב על פתרונות כאלו או אחרים. אחת האפשרויות שעלתה כמחשבה זה אם אנחנו נותנים מענה ב-7 חודשים מה שבקהילות אחרות ניתן בשנה אז אם אפשר לקבל את אותן סכומים שניתנים לשנה ל-7 חודשים כדי באמת להשלים את הפער שקיים ויכול להיות שזה יוכל לעזור. אבל שוב הדברים נבדקים גם ברמה המשפטית וגם ברמה הפרקטית. אנחנו גם פנינו למשרד וביקשנו להיעזר באיזשהו בודק חיצוני, רואה חשבונות של המשרד כדי שיבדוק מה שקרה בחלק מהקהילות האחרות, יכול להיות שגם אצלנו יש מקום להתייעלות. אנחנו כרגע בשלב של בדיקה. בודקים את הנושא הזה. כללית אני אומר שוב הקהילה בהחלט נותנת, עוזבים את הקהילה במסגרת המניעה, אני מזמין את יושב ראש הוועדה וחברי הוועדה לבקר במקום. יש בהחלט מה להציג באותם שלוש רמות שדיברתי עליהן.


בנושא התעסקותי. אנחנו אוכלוסיה דתית ונעזרים כרגע בארגון שנקרא קמח, ארגון דתי. סטף ורטהיימר הקים עמותה שנותנת מענה לאוכלוסיה הדתית. יצאנו עכשיו בשלושה קורסים ייחודיים ברמה פרטית. משקיעים הון תועפות בנושא הזה ואנחנו מתכוונים להרחיב את זה בתחום אמנות הבישול, מאמנים בתחום הרכיבה הטיפולית וכולי, עם תעודות לתקופה של 3 חודשים. והמטרה היא להרחיב את זה ולתת יותר אפשרויות כך שהנושא הזה באמת תופס מקום מרכזי כרגע. זהו. זה פחות או יותר.

אוקיי. תודה. לפני שאני מסכם בכמה מילים אני יש לי שתי הערות שאני הייתי רוצה לשמוע את הגורמים הנוגעים בדבר. משרד הרווחה ומשרד הבריאות. דובר כאן במהלך הדיון על קהילות אשפוזיות וקהילות טיפוליות. למה לא משלבים את שני הדברים?

אני לא אומרת מה שמשרד הבריאות יאמר. משרד הבריאות כמו משרד הרווחה, צריך להבין שזה החלום שלי כבר הרבה מאוד שנים.

כולם מסכימים, כולם מהנהנים כאן. איפה זה?

אני אסביר. אני חושבת שבמכרז העתידי שלהם הם צריכים לכתוב שהגמילה צריכה להתקיים במסגרת של קהילות טיפוליות וככה אנחנו מיישמים את הרצף שחיים דיבר עליו. במכרז הקודם הם לא כתבו את זה.

מי זה הם?

משרד הבריאות.

הם כתבו שתהיה עדיפות לקהילה טיפולית ואנחנו ניגשנו למכרז אבל לא זכינו.

מישהו, יש איזה ייעוץ משפטי ממשרד הרווחה או ממשרד הבריאות שיכול להביא טיוטת הסכם או חוזה שישלב את שני הדברים ביחד?

זו לא בעיה. זו בכלל לא ברמה של שילוב. אם הם במכרז הבא כשהם יצאו יהיה כתוב סעיף שהאשפוזיות צריכות להיות לפחות חלק מהן כמו שאני כותב במכרזים שלי, נשים, צעירים וכולי, אם הם יכתבו שחלק, אני לא יודעת כמה הם יחליטו, שהעמותות של האשפוזיות יהיו בקהילות טיפוליות ינקבו מספר. אני סתם אומרת מספר, 50 מכסות של אשפוזית יהיו תנאי בתוך קהילות טיפוליות, זה יקרה. השאלה מי יזכה, זה הכול. לפי דעתי זה יפתור לכם את הבעיה.

צריך לזכור שיצטרכו להישאר אשפוזיות לאנשים שלא הולכים אחר כך לקהילה טיפולית. רוצים ללכת למרכז יום. יכול להיות חלק מהאשפוזיות.

אגב לא חייב ללכת לאשפוזית שבקהילה להמשך טיפול בקהילה. יכול לחזור הביתה. יכול להיות שהוא יימשך לטיפול. אולי הוא יימשך לטיפול.

ברגע שהוא יראה את הקהילה זה ימשוך אותו הלאה.

כולל העניין הזה שאנחנו מטפלים בשלב כזה, ראשון, שני, שלישי, ואחר כך איפה נכשלים? בשיקום תעסוקתי למשל. צריך ליצור את האפשרות של רצף מהאשפוזית לקהילה. מי צריך לתת את התשובה הזאת?

משרד הבריאות.

משרד הבריאות. את מודה שאתם צריכים לתת את התשובה.

פעם הגישה היתה שונה. אבל הגישה השתנתה.

אנחנו מצפים שאת חוזרת למשרד הבריאות ואם את צריכה עזרה עם סגן השר אני יכול להתערב. אנחנו חברים טובים. תתנו תשובה לשאלה הזו. תשובה מוסמכת.

הנושא של האשפוזית באמת. אנחנו כרגע באמת בכיוון של פתיחה. כי אצלנו עם האוכלוסייה זו בעיה באופן מיוחד. הציבור שמגיע אלינו מתקשה באשפוזיות הקיימות. יש בעיה של כשרות וזה דבר מוצהר. אנשים שבאים אלינו מאיתנו נשלחים לאשפוזיות, אין להם את המענה הבסיסי של בתי כנסת או נושא של כשרות ולכן אחד הדברים אנחנו מבקשים ממשרד הבריאות להקים אשפוזית בקהילה. נושא שני ששכחתי זה נושא של ההוסטל. יש לנו 3 מיטות בהוסטל. נעזרים מאוד במשרד למצוא איזשהו פתרון זמני לפחות כי יש לנו בפועל 10 מיטות ואנחנו מממנים את 7 המיטות האחרות.

טוב. תודה. הנושא השני שרציתי להעלות לפני שאני מסכם הוא הנושא מה שהועלה על ידי שני חברים, על ידי איהאב ואבי למה לא משקיעים בקיים. אני יודע כמובן שהעמותות האלה הן עמותות פרטיות. אני לא תומך במונופול והתרחבות ונאמר כאן שהנושא של הפריסה הארצית היא לא משמעותית כי כל מה שצריך זה לקחת רכבת ולנסוע. למה בכל זאת לא משקיעים במה שקיים אם הפוטנציאל הפיזי או הנתונים הפיזיים מאפשרים זאת.

קודם כל אני חושבת שאני מסכימה עם זה שצריך להשתמש בפוטנציאל של המבנים בקהילות הקיימות ולשים את המכסות אצלם. אני ממש מסכימה עם זה. אם היו לי יותר מכסות הייתי שמה אותן אצלם אם הם היו זוכים במכרז. זאת אומרת שאם היום לא היו לי 512 מכסות אלא היו לי 700 מכסות הייתי מקווה שהייתי יכולה להעביר את זה רק אליהם. אבל יש שתי בעיות. אחד, יש מכרזים. ויכולים מחר לגשת עוד גופים אחרים ולזכות ולא בטוח שאני יכולה לעשות עם זה משהו. המציאות בארץ היא לא כזאת. המציאות בארץ אומרת שמי שניגש בעצם למכרזים בגדול זה רק המסגרות שאנחנו מכירים. אז אם לי 700 מכסות סביר להניח שזה יהיה אליהם. אבל מה שנכנס למפה עכשיו זה משהו חדש. היתה עכשיו החלטה שהיא לא שלנו ולא נשאלנו, להקים קהילה נוספת. "רוח מדבר". זו לא היתה החלטה שלנו. זו היתה החלטה של גורם אחר וההחלטה הזאת מחייבת אותנו לשים שם מכסות. אין לנו שיקול בעניין.

הקהילה בנגב שמדובר עליה היא תוכננה כבר לפני 25 שנה. לקח זמן עד שהזיזו אותה ממקום למקום. אי אפשר היום לבוא ולהגיד אחרי שגייסו שם כספים והקימו מבנים להגיד למה הם קיבלו. כי באותה מידה כשפתחו בטייבה יכלו להגיד רגע למה טייבה? יש את מלכישוע, יש את אילנות. או שכשפתחו את רטורנו. למה רטורנו? כל אחד דואג סליחה, על הישבן שלו. לקח מישהו יוזמה והקים מבנים שלצערי בחלק גדול מהקהילות היום עדיין אין. צריך לדעת את זה.

קהילות שקיימות כבר 15 שנה.

ולא הצליחו להרים מבנים. זו בעיה שלהם.

העניין של לתת מענה לדרום אנחנו כבר יודעים שזה לא בדיוק הסיפור. כי אתה לא הולך לטיפול בשביל לראות את הנוף מהחדר.

טוב. הדיון היה מאלף וחשוב. אני באמת רוצה לברך את כל אלה שעוסקים במלאכה. מי שעוסק בזה במשרד, מי שעושה את זה בהתנדבות. אני חושב שיש לברך על קידום הקהילות שאתם מופקדים עליהן. אני חושב שהדבר העיקרי הוא לא לראות, אחרי הנאום של נתניהו בבר אילן דיברו הרבה על חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה. אז אנחנו לא נדבר על חצי הכוס המלאה שהמכסות הן מלאות והכול בסדר. אני חושב שיש מקום להוסיף מכסות, לראות ברשימות ההמתנה כפי שאיריס אומרת במשרד הרווחה ולנסות להגיע לציבור או לאנשים שלא זכו. כמובן אנחנו נייחד דיון אחר כך לנושא של ההסברה ואני אפנה לשר החינוך גם כן שיהיה מעורב בעניין הזה. אבל אין ספק כל מילה של סיפוק היא מיותרת כי אין פה סיפוק. אני לא חושב שיש מקום להביע סיפוק מההיקף הטיפול אנחנו עדיין מפגרים, כל עוד שהתופעה הזו קיימת באותם מספרים וממדים שקיימים במדינת ישראל. אני ארצה ואני אבקש מכולכם לא רק לבוא ולספר על הישגים אלא גם מדי פעם, גם אם לא תהיו בישיבה, לשלוח, לבקש, להפנות את תשומת הלב שיש עניין כזה או אחר או אפילו עניין קונקרטי ספציפי שצריך לטפל בו. אנחנו לא גוף שלטוני. אנחנו גוף שיכול לדחוף, יכול להזיז, יכול לתאם, יכול להפגיש אנשים. כולם סביב שולחן אחד. אנחנו בסופו של דבר נצביע על התקציב. לכל חבר כנסת יש את הקול שלו. אבל זה לא גוף שיש לו תקציב ואז הוא מחלק ככה על השולחן שטרות. אין ספק שאנחנו מופקדים על קידום המערכה הזו, המאבק הזה בנגע הסמים וכל אחד יעשה את תפקידו במקום שהוא נמצא בו. אני מברך את כולם ואני מודה לכם, ואני מקווה שנהיה בקשר לטובת העניין. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:00