PAGE
28
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

2.6.09


הכנסת השמונה-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
פרוטוקול מס' 10
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, י' סיוון התשס"ט (2 ביוני 2009), שעה: 10:00

החינוך היהודי הציוני במדינות ברית המועצות לשעבר – חפציב"ה

חברי הוועדה: ליה שמטוב – היו"ר

זאב אלקין

אברהם מיכאלי

אופיר פינס-פז

חה"כ משולם נהרי – שר לענייני חברה ומורשת, משרד ראש הממשלה

יוחנן בן יעקב – ממונה חפציב"ה, משרד החינוך

עמנואל מהל – מנהל מחלקת קהילות יהודיות, משרד החוץ

חנה קורן – מנהלת אגף בכיר עידוד עלייה ותושבים חוזרים, המשרד לקליטת העלייה

עידו בן ששון – רפרנט משרדים חברתיים, אגף החשב הכללי, משרד האוצר

שירה גרינברג – רפרנטית חינוך, אגף התקציבים, משרד האוצר

דני גלושנקוב – רפרנט חינוך והשכלה גבוהה, אגף התקציבים, משרד האוצר

גרדה פוירשטיין – סמנכ"ל, המחלקה לחינוך יהודי-ציוני, הסוכנות היהודית

מיכאל ידוביצקי – מנהל חינוכי של החטיבה לחמ"ע (חבר מדינות עצמאיות),

המחלקה לחינוך, הסוכנות היהודית

הרב יחיאל אקשטיין – נשיא, הקרן לידידות

דבורה גנני-אלעד – יושבת ראש, הקרן לידידות

יהודה בלוי – מנכ"ל עמותת "אור אבנר"

ד"ר אריה גתר – יועץ אורט עולמי לחינוך, ברית המועצות

הר שלום שמעון – רשת החינוך "שמע ישראל"

שלמה נאמן – עמותת "תכלת", ממונה על חפציב"ה מטעם הסוכנות היהודית, לשעבר.

ד"ר אלי זרחין – מנכ"ל, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

רומן שניידר – סמנכ"ל, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

דנה גורדון

דרורה רשף

החינוך היהודי הציוני במדינות ברית המועצות לשעבר – חפציב"ה

בוקר טוב לכולם. וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות התכנסה היום לישיבה, ואפשר להגיד ישיבה דחופה, מחשש להמשך קיומה של תוכנית חפציב"ה. חפציב"ה, שראשי התיבות שלה מדברים בעד עצמם: חינוך פורמלי ציוני, יהודי, בברית המועצות.


בוקר טוב לחברי הכנסת שהצטרפו לישיבה.


הפעילות של תוכנית חפציב"ה החלה עוד בשנות ה-90 עם קריסת מסך הברזל, ופתיחת שערי ברית המועצות, וגל העלייה הגדול של יהודים שעלו למדינת ישראל.


בעיני, תוכנית חפציב"ה חשובה מאד, בכך שהיא מאפשרת ליהודים למצוא את השורשים שלהם, הלאומיים והתרבותיים, במטרה להבטיח את המשך קיומה של קהילה יהודית שם, בברית המועצות, ולעודד את העולים לעלות למדינת ישראל.
תוכנית חפציב"ה – בכל רחבי ברית המועצות. במוסקבה, באוקריינה, בבלורוס ובערים אחרות – התחילה את פעילותה לחיזוק זהות יהודית והשבת יהודים למדינת ישראל.


אם אנחנו מדברים על סכנת הסגירה של תוכנית חפציב"ה, אני רוצה לחדד היום את הדיון בהישגים החשובים של התוכנית. הייתי רוצה לשאול שאלות, והייתי רוצה שכל מי שמדבר על התוכנית שיתייחס לשאלות שעכשיו אשאל:


האם כל בתי הספר השייכים למסגרת זו מעניקים חינוך ציוני?


האם בתי הספר מחנכים לעלייה או לחיזוק הקהילה המקומית?


האם בבתי הספר מכוונים את התלמידים לתוכניות הלימודים בארץ, כמו שאנחנו מכירים – נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) וסל"ה (סטודנטים לפני הורים) – או לביקורים תיירותיים?


מעניין אותי לדעת האם נעשה מחקר רב שנתי לגבי התוצאות החינוכיות של בתי הספר, במיוחד בתחומי היהדות והציונות.


איזה אחוז מהתלמידים עלו לארץ ישראל, ואיזה אחוז נשארו מחוברים לזהות היהודית, שם?


כמה עולה תוכנית חפציב"ה למדינת ישראל, ומה העלות לתלמיד?


אלה השאלות שהייתי רוצה שתתייחסו אליהם, ואני רוצה לברך את השר משולם נהרי, שהוא חבר בוועדת השרים לעלייה ולקליטה, ואנחנו מכבדים אותך, שהגעת אלינו, בבקשה.

תודה רבה. כבוד היושבת ראש, חברים יקרים. בוקר טוב לכולם.


התוכנית הזו, תוכנית חפציב"ה, שלשמה התכנסנו, היא אחת הפרויקטים החינוכיים החשובים והיפים שמדינת ישראל סייעה בהקמתם. כמו שאמרה היושבת ראש, נדמה לי, ב-1990, קמה המערכת הזו במדינות חבר העמים, מערכת מפוארת - - -

התוכנית הזאת היא לא מ-1990. היא לא מ-1990.

ממתי?

כמה שנים אחרי זה.

זה מלשכת הקשר כבר בשנות ה-60.

שנות ה-90.

90 בוודאות.

אני עבדתי במערכות האלה, אני לא זוכר את התוכנית הזאת.

סליחה רגע.

אבל אני ישבתי אתך, כמי שהקים אותה, והצגתי לך.

באיזה שלב זה היה?

סוף 90. אני הקמתי אותה.

בשם הזה?

כשהתחילה העלייה הגדולה.

זאת המצאה שלי. סוף 90.

חבר הכנסת פינס - - -

ישבנו יחד והצגתי לך אותה.

היו לך כמה המצאות טובות.

אתה רואה? היה שווה לבוא.

אני עשיתי את זה אתך ב-1990.

אני רוצה להמשיך. חבר הכנסת פינס, אתה קוטע אותי ברצף, והזיכרון שלך זה לא המדד מתי זה קם. יש לנו פה אנשים מומחים והם יודעים בדיוק מתי זה קם, במדויק. אבל זאת לא היתה הבעיה, מתי זה קם. הבעיה – אני אגע בה תכף.


אני שוב חוזר ואומר שזה אחד הפרויקטים היפים והחשובים מאד, שסייעה מדינת ישראל בהקמתם במדינות חבר העמים, והם משמשים כעוגן והצלה לכל היהדות במדינות חבר העמים. מדובר בכ-44 בתי ספר הפזורים בהרבה מקומות שם, במדינות חבר העמים, ובכ-10,000 שלומדים במערכת הזו.


את המערכת הזו, לא שמעתי אליה אלא הכרתי אותה באופן אישי. אני אישית ביקרתי כמה פעמים במערכת הזו, לא בגלל שבאתי משם או נולדתי שם או הוריי נולדו שם, אלא בגלל שכיהודי וכאיש חינוך, שיודע מה חשיבותה של מערכת חינוך, מה עושה מערכת חינוך לעם, לעתידו של העם, ראיתי חובה לתרום את חלקי ככל שאני יכול. הייתי כמה פעמים, ועוד כשעבדתי במשרד החינוך כעובד מדינה, עזרתי והשתתפתי ככל שיכולתי, כדי לסייע למערכת הנפלאה הזאת.


המערכת הזו – משרד החינוך הפעיל אותה, ובמשך השנים האחרונות הצטרפה הסוכנות היהודית כשותפה להפעלת המערכת הזו. לאט לאט הסוכנות היהודית צמצמה את השתתפותה, ובמקביל גם משרד החינוך צמצם את השתתפותו, כי זו היתה התוכנית, עד שהגענו למצב שהסוכנות היהודית החליטה שהיא לא ממשיכה בפרויקט הזה בגלל קשיים כספיים, וממילא גם משרד החינוך, על פי ההסכם, החליט להפסיק את השתתפותו – זה כבר כמה שנים שהתהליך הזה הולך, והשתדלנו בשנים האחרונות למנוע את זה, על ידי העברת תקציבים מיוחדים, ייחודיים, כספי קואליציה, כדי להציל את המערכת הזו - - -

כספי קואליציה?

כן. כספי קואליציה. בכוונה הדגשתי: כספי קואליציה. יש לנו דברים שאנחנו רואים בהם חשיבות לאומית.

איזה סיעה מימנה את זה?

ש"ס.

בממשלה, גם הקודמת, המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, מיסודה של הסוכנות היהודית, הגישו לנו לממשלה כל שנה מדדים נבחרים של יהודי העולם. את מצב ההתבוללות בעולם, מה עתיד לקרות לעם היהודי בעשור או בשני העשורים הבאים. בטבלה, שתמיד עיינתי בה וחיפשתי את הנושא של חינוך, מצאתי דבר מאד מאד מעניין. מצאתי קשר ישיר בין אחוז ההתבוללות לבין אחוז החינוך היהודי. היכן שלומדים יותר ילדים בחינוך היהודי, יש פחות התבוללות, וההפך.


למשל, אני לוקח את אוקראינה. באוקראינה, 15% לומדים בבתי ספר יהודיים, וההתבוללות היא 80% על פי הנתונים. במקסיקו, לומדים 85% בבתי ספר יהודיים, וההתבוללות היא 10%. זאת אומרת: רואים שהחינוך הוא בעצם התריס בפני הפורענות. החינוך הוא זה שימנע את ההתבוללות, ולא שום דבר אחר. ואם רוצים – ומתכוונים באמת למה שאומרים – שרוצים למנוע התבוללות ורוצים למנוע התמעטותו של העם היהודי, אז התשובה היא ברורה: צריכים להשקיע בחינוך.


אנחנו מדברים כל הזמן, ממשלת ישראל – גם הממשלה הזאת – בישיבה הראשונה של ועדת הקליטה והעלייה, הנושא הראשון היה התבוללות. ולא מצאתי לנכון יותר מהוועדה הזו, שמדברים בה על ההתבוללות, להציע פתרון להתבוללות, וזה: להשקיע בחינוך. זה לא הסתדר עם זה שהולכים לסגור את המערכת היפה הזו, חפציב"ה, שהיא מחנכת – ואני אומר לכם עכשיו כאיש חינוך. לא חרדי ולא שום דבר, איש חינוך. אני ביקרתי שם בבתי הספר. בחנתי תלמידים, השתתפתי באירועים שם בבתי הספר. אני אומר לכם: גברתי היושב ראש, אם את מדברת על ציונות, הם מלמדים ציונות יותר טוב מבתי ספר ממלכתיים פה בארץ. יותר טוב גם מממלכתיים-דתיים, אם מדברים על ציונות. כשהם עושים את זה, הם עושים את זה עם כל הלב, בצורה הכי מושלמת ומעוררת כבוד.


אני הבאתי את ועדת החינוך. דנה היתה אתנו.

וועדת הקליטה, נא לדייק. משלחת משותפת.

וועדת הקליטה, משותפת עם ועדת החינוך – אני אז הייתי בוועדת החינוך.

מנהלת ועדת הקליטה.

כן. דנה גם היתה אתנו, ואנחנו ביקרנו ביום ירושלים בבית הספר במוסקבה. היה שם טקס של יום ירושלים. אני אומר לכם, שאני פשוט לא האמנתי לראות טקס כל כך יפה, מושקע, כל כך ציוני, כל כך יהודי, כמו שעשו את זה שם, הרחק מארץ ישראל. שמה שרו את שירי ירושלים, שמה שרו את שירי ארץ ישראל, שמה עשו מצגת נפלאה, וכולנו חזרנו מתפעלים – גם יושב ראש ועדת החינוך שלגי, שלא היה חשוד באהבה יתרה לחרדים. אבל הוא יצא משם, כשעיניו זולגות דמעות.

מה זה קשור? זאת ציונות.

מה?

זאת ציונות, מה זה קשור לחרדים? ודאי שהוא ציוני, שלגי.

אני אומר.


משמה גם באים ילדים במסגרת נעל"ה, משמה גם מביאים אותם לביקור וקושרים אותם לארץ. זה הסיכוי היחיד שלנו לעורר את היהדות שיש שם ולשמר אותה.


מה שקרה – כולנו יודעים שכשנפתחו בתי הספר, היתה תקופת מצוקה במדינות חבר העמים. והמחייה שמה לא היתה יקרה, ועם סכומים קטנים היה אפשר להחזיק בתי ספר. היום המצב הכלכלי השתפר, הצריכה הולכת וגוברת, העלויות יותר יקרות והכסף, התקציב, לא עלה, אלא ההפך – הלך וירד. כל מי שחשוב לו נושא החינוך, לא יכול לתת יד לזה.


אני רוצה לומר לכם אנשי הוועדה, שאם לא היו לנו אנשים טובים וגופים טובים שהיה אכפת להם מהחינוך היהודי בעולם, ושהם מלווים את המערכת הזאת – צריך לזכור שאם את המערכת הזו לא היו מלווים גופים כמו: אור אבנר, שמע ישראל, אור, חב"ד, גם קרן הידידות שהתוודעתי אליהם לא מזמן והשתתפו גם כן – אם הגופים הללו לא היו מטים שכם, אם לא היו מלווים אותם 24 שעות, המערכת הזאת כבר לא היתה קיימת. ואני חושב שהיא צריכה להיות קיימת, אני חושב שצריך לשדרג אותה, לעשות את הכל, כולנו שותפים, עם ישראל ערבים זה בזה, וזה לא שייך – זה חוצה מפלגות, חוצה הכל. אנחנו עם אחד וכעם אחד יש לנו את האחריות הקולקטיבית לדאוג, במיוחד כשמדובר בחינוך ילדי ישראל – כולם ילדי ישראל וכולנו, עם ישראל, מחויבים לילדי ישראל. לכן, אני רואה זכות גדולה בזה שאני יכול מידי פעם להשתתף ולהיות שותף גם באחזקה של המערכת הזו, אבל צריך לזכור שאי אפשר לחיות מקיבוץ נדבות. צריכים למסד את התקציב, צריכים להגדיל אותו, זה צריך להיות בבסיס התקציב, ושכולם יידעו שהמערכת הזאת תישאר לעד, שנתגאה בה, ושתהיה לתפארת עם ישראל. תודה.

תודה לשר משולם נהרי. אנחנו מצטרפים לכל מילה שאמרת.

אגב, אני, משפט אחד רוצה להוסיף: אסור לשכוח שלמזלנו, למשרד החינוך נכנס המנכ"ל, ד"ר שמשון שושני, שהיה גם המנכ"ל שלי, לבו חם לנושא הזה, והוא קיבל החלטה שלשום והורה ליוחנן בן יעקב – שהוא הכוח המניע, אדם שמוסר את נפשו בשביל המערכת הזאת. אם הוא לא היה "מתזז" אותנו לנושא הזה, אז יכול להיות שבאמת לא היינו יושבים פה כי לא היה על מה לשבת. שמשון שושני נתן הוראה שהמערכת הזאת תמשיך. מאיפה יבוא הכסף? נשב, ונמצא את הדרך כדי להשיג את התקציבים, אבל המערכת הזאת צריכה להימשך.

מה עם משרד הדתות?

ויישר כוח לד"ר שמשון שושני.

תודה. נשמע את משרד החינוך, מה הם יגידו על זה, ואם זה כך, רק נברך על זה.


אתנו נמצא היום נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, שבחודש ינואר 2009, לאחר שהסוכנות היהודית הסירה את החלק שלה במימון תוכנית חפציב"ה, הקרן לידידות לקחה על עצמה להשתתף בתוכנית, בשיתוף עם תקציב האוצר ומשרד החינוך. אני מבקשת מנשיא הקרן לידידות לומר דברים.

תודה רבה. כבוד יושבת ראש הוועדה. אני פה בתור ראש הקרן לידידות, לא מטעם הסוכנות היהודית שאני יושב ב- executive board שלה. קודם שאני, אם אפשר, מגיע למה שקרה בינואר – הקרן, אנחנו, תורמים כבר חמש שנים. לא רק בארץ, אלא בברית המועצות לשעבר. בעצם, בעלייה וקליטה כבר עשר שנים, אבל לעזור לקשישים שנשארים בברית המועצות לשעבר, אנחנו עוזרים בסכומים של בערך עשרה מיליון דולר. לאוכל, למזון, לביגוד, לחימום, דברים כאלה.

לפני שלוש שנים ראינו את מצב הילדים. ולא היה – ואין – גוף שמוכן לקחת על עצמו, בעם היהודי כולו, את האחריות לעתיד הילדים בברית המועצות לשעבר. יש כמה רשתות שעושות, כמו שאמר השר נהרי, עבודה נפלאה. יש חב"ד עם אור אבנר, יש "שמע ישראל", יש חפציב"ה, שהיא אחת מהגופים, הרשתות. צריך לזכור את זה. רק שהיא עברה דרך הממשלה ומשרד החינוך ונכנסה לכיסים של הסוכנות לפני שנתיים, והשנה הסוכנות הודיעה שהיא לא יכולה לממן את זה. בינתיים לרשתות האחרות היה משבר בגלל המצב הכלכלי בעולם. הרשתות האחרות מקבלות את רוב הכסף שלהן מאנשים בודדים, פילנטרופים. אני לא אגיד פה את שמם. אבל, יש לכל מערכת כמה אנשים שנותנים לה המון כסף.


בינואר, בדצמבר, אפילו קודם, היה המשבר הכלכלי. אז אלו שהיו מממנים את הרשת של אור אבנר, פתאום נכנסו למשבר. אלו שמימנו את "שמע ישראל", נכנסו למשבר. חפציב"ה נכנסה למשבר בגלל שהסוכנות לא יכלה לממן את זה, וחפציב"ה, כולל אורט, כולם היו אצלנו במשרד: מי ייקח את הנושא הזה ללב וייתן פיתרון?


ועשינו maching עם משרד ראש הממשלה. אמרנו: עד חמישה מיליון דולר הממשלה תיתן, אנחנו ניתן חמישה מיליון דולר, ונמצא פתרון לתקופה הזאת, שבתי הספר והמנגנונים, הרשתות, יוכלו להמשיך עד סוף הקיץ. בינתיים לספטמבר נמצא איזשהו פתרון. בסוף הממשלה אמרה שהיא מוכנה לממן מיליון דולר. אז אנחנו מימנו מיליון דולר. זה יצא לפני שלושה חודשים. בינתיים המיליון דולר - - -

כשהדולר היה פחות מארבעה שקלים. 3.5 מיליון, זה היה.

נכון. בינתיים, שלושה חודשים אחרי זה, הכסף של הממשלה עוד לא יצא, עוד לא הגיע למקומות. אני לא מבין בפוליטיקה, אז אני לא מבין איך זה קורה.

התקציב עדיין לא עבר.

זה התקציב של השנה הקודמת.

נכון. בכל אופן, בינתיים ילדים אין להם אוכל, אין להם אוטובוסים כדי להגיע, ולא רק זה העניין. יש שני דברים. זה עניין של התבוללות – השר באמת צודק – אבל זה גם עניין של העתיד של הציונות, של העלייה. הניצוצות שנותנים לנשמה שלהם, כך שהם ילכו לבית ספר. אלה מחנות הקיץ שעכשיו כמעט שלא קיימים, בגלל הבעיה. ומחנות הקיץ, בחינוך הלא-פורמלי, זה גם גורם להם לבוא, להלל באוניברסיטה, לכל מיני דברים.


אז מה שאני רוצה להגיד, כבוד יושבת ראש הוועדה, זה שהבעיה היא הרבה יותר גדולה מהנושא של חפציב"ה. בחפציב"ה מדובר על שני מיליון דולר לכל הרשת, שזה, אני לא אומר טיפה בים, אבל התקציב של בתי הספר של חפציב"ה זה עשרות מיליונים של דולרים, ומדובר על שני מיליון דולר. ועשרות המיליונים של דולרים לא נכנסים, עכשיו. אז אנחנו נכנסנו – ברוך השם שאנחנו אחד הארגונים היחידים שהתקציב שלנו עוד בעלייה – ואנחנו מימנו 12 מיליון דולר לרשתות, לרבנים של הקהילה, לג'וינט ולאחרים, כדי להמשיך עד סוף הקיץ. אבל זה לא ראוי. זה לא רק שאנחנו לא מסוגלים לקחת על עצמנו - - -

מי צריך לקחת?

קודם כל, אני חושב שזה צריך להיות חיבור של העולם היהודי בתפוצות ומדינת ישראל ביחד. המודל בעבר היה שהתפוצות מממנות את פעולות הציונות בעולם, ומדינת ישראל שולחת שליחים, לתוכן. ראש הממשלה אולמרט, כבר לפני חצי שנה, אמר שעכשיו זה צריך להיות הפוך, ובינתיים התפוצות לא יכולות או לא מוכנות - - -

אפילו ראש הממשלה שרון כבר אמר את זה.

שרון כבר אמר את זה – יכול להיות. אבל, הגענו למצב שהמשבר הכלכלי מונע מהעולם היהודי לממן את זה, את הכל. והעניין עכשיו לגבי חפציב"ה, שהיא רק רשת אחת, ומדובר רק על מיליון או שניים, מכל הבעיה, שאפילו אם פותרים את הבעיה של חפציב"ה זה לא פותר את הבעיה. אין עוד גוף אחד שלוקח על עצמו את האחריות לא רק על הלימודים של הילדים היהודיים בברית המועצות, ולא רק על ההתבוללות, אלא על האוכל, על המזון, על הרפואה, על החימום של הילדים בברית המועצות לשעבר.

אנחנו – אני אסיים עם זה - הקרן לידידות, שמגייסת את הכספים שלה מאנשים שרובם לא יהודים, שאכפת להם מהמצב שם, של הילדים, של הקשישים. מה שאמרתי זה שלדעתי, זה לא רק העניין של האם אנחנו יכולים לממן את כל הפעולות האלו. אנחנו נעשה את חלקנו – עשרה, 15 מיליון דולר, רק לילדים שם. אבל לדעתי, זה לא ראוי שצריכים לבוא ללא יהודים בארצות הברית, שתורמים מהכסף שלהם באופן ש – אין להם, כדי לממן פרויקט קדוש כזה, שהאחריות עלינו כעם יהודי יחד עם מדינת ישראל שמייצגת את העולם היהודי.

תודה. חבר הכנסת אלקין, רוצה להתייחס?

אולי נשמע קודם את משרד החינוך.

משרד החינוך, בסדר גמור. מר יוחנן בן יעקב, בבקשה.

קודם כל אני רוצה באמת לומר לקודמי, לרב אקשטיין, תודה גדולה מאד בשם 10,000 תלמידים שנמצאים שם. אני חושב שזה מעשה שראוי לכל שבח ולכל הוקרה. יש אנשים נוספים שתכף גם להם נגיד תודה. כיוון שאני מדבר אחרי הרב אקשטיין, הוא ודבורה גנני – מגיע להם כל שבח.


אל"ף, הסמיך אותי המנכ"ל ביום ראשון למסור מה שהשר נהרי כבר מסר פה, שמדיניות משרד החינוך משתנה, ותוכנית חפציב"ה תמשיך, תפעל, יימצא התקציב הבסיסי להפעיל את התוכנית ולא לסגור אותה, כפי שהיתה המדיניות כידוע, ומה שהרב אקשטיין תיאר פה למעשה, זה חלק ממדיניות משרד שהיתה עד לפני כמה חודשים שמגמתה היתה ברורה והיתה הכרזה על זה של השרה גם בכנסת, על כוונה לסגור. מנכ"ל משרד החינוך החליט שהתוכנית לא תיסגר אלא תמשיך לפעול, ונתן הנחיה ברורה בעניין הזה, ויצאו כבר הודעות למורים מחליפים, וכדומה.

אני מניח שזה המנכ"ל והשר, מן הסתם.

אני לא מכיר מנכ"ל במשרד החינוך שעובד בלי תיאום עם השר. אין דבר כזה.

לא, כי אמרת שהשרה הקודמת רצתה לסגור, והמנכ"ל הנוכחי רצה לפתוח.

אני אומר: אני קיבלתי מהמנכ"ל ביום ראשון אמירה חד משמעית, סגורה, והוא הסמיך אותי למסור אותה פה, לכנסת, באופן הרשמי ביותר, אני מוסר אותה כפי שקיבלתי אותה.


כמה נתונים, רבותיי. במסגרת תוכנית חפציב"ה קיימים היום 44 בתי ספר. התוכנית התחילה – אני מצטער אם חבר הכנסת אופיר פינס לא זוכר – בסוף 1990. אני הובאתי למשרד החינוך על מנת להקים את התוכנית הזאת. בתי ספר ראשונים קמו ב-1992, היום אנחנו עם 44 בתי ספר פרוסים בעשר מתוך הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר, כ – 10,000 תלמידים, ובמרחב של ברית המועצות עולים עוד כמה עשרות בתי ספר יהודיים. היינו שמחים מאד לקלוט אותם לתוכנית – יש לנו את כל הרצון הטוב אבל זה כמובן שלב של משאבים.


כדי להתייחס באופן מפורט לשאלות שיושבת הראש העמידה פה: לגבי החינוך הציוני ולגבי החינוך היהודי – אני אתאר לכם שתיים שלוש חוויות. יש בית ספר קטן בחרקוב, שנכון להיום נפגע קשות מאד, כי ה- OU החזיק אותו וה- OU הודיע על ביטול מלא. בית ספר יהודי קטן שנקרא חרדי, רחמנא לצלן. כל שנה הם באים לכפר עציון, כל אלה שעלו לארץ – יש לנו אכסניה עם איזה 300-400 מקומות, וכבר אין מקום. כל שנה הם עושים שבת לכל הבוגרים שלהם באכסניה – אני גר בכפר עציון, באים אלינו הביתה – כבר אין מקום מרוב הבוגרים שבאים. יש להם תוכנית מלאה לכל הבוגרים פה. הוזמנתי מטעם שלמה נאמן שניהל את חפציב"ה מטעם הסוכנות עד לא מזמן, לחתונה של תלמידה שבוגרת בית רבקה, בית ספר, גם הוא נקרא חרדי, קטן, במוסקבה. באמת קטן. עמדו שם למעלה מ-300 בוגרות של בית הספר הזה פה, בירושלים, בארץ. אז שוחחנו אתן. רוב הבעלים שלהן חיילים, רובם משרתים בצה"ל, מתחנכים בארץ, מחנכים את ילדיהם בארץ. אני לא יודע אם זאת לא ציונות. אני לא יודע מה זאת ציונות יותר מזה. אני באמת לא יודע אם יש יותר מזה.


בית ספר במוסקבה עשה פה בר-מצווה. הגיעו איזה 250-300 בוגרים שלו, חלקם חיילים. בזמנו אספתי – בשלב מסוים הפסקתי לאסוף – רשימה של הנופלים מקרב הבוגרים של בתי הספר האלה באירועי טרור פה בארץ ובאירועים ביטחוניים. לפי מיטב ידיעתי יש שר בממשלה היום ויש פקיד בכיר מאד במשרד ראש הממשלה, שהם בוגרי מערכת החינוך הזאת, ועוד ועוד.


אנחנו לפני שנתיים הסתובבנו בקישינב - - -

שר בממשלה?

סטס. הוא בוגר בית הספר היהודי בחרקוב.

זה סוגר עכשיו. הוא אמר לי שהם סוגרים.

מה פתאום? לא,לא. הוא ממוסקבה.

הוא היה – כך מסרו לי, שהוא למד שם בבית ספר.

הוא גם עולה ותיק.

אז יכול להיות שאני טועה לגבי שר בממשלה, אבל לגבי השאר אני בטוח. לגבי אחד מעובדי מזכירות הממשלה אני בטוח.

אבל יהיו עוד שרים.

אני בטוח.

אולי.

בית הספר הזה עומד להיסגר עכשיו, בחרקוב. הייתי שם. בגלל 300,000$ שאין להם, זה עומד להיסגר. ולא יהיה בית ספר ציוני שם, בחרקוב.

ו- 300,000$ - מי צריך לממן?

זה התקציב שלהם.

מי צריך? שאלה טובה. מי שמימן את זה היו ה- OU - -

הם יבואו אלינו.

יחד אתנו. יחד עם החלק שלנו, של מדינת ישראל, שהיה נכבד מאד.


רבותיי, לפני שנתיים וחצי הייתי בקישינב, בסיור. ואני כדרכי הולך עם כיפה, גם כי אני לא רוצה להוריד אותה, וגם אני הולך לחפש אתרים יהודיים שקשורים להיסטוריה היהודית הרחוקה, והלכנו בעקבות הפוגרום בקישנייב. עמדנו באמצע הרחוב, יש שם איזו פינה, עמדנו שלושה-ארבעה יהודים ישראליים, וניגשת אלינו בחורה מקומית, אישה שלא שייכת לשום דבר. היא ראתה את הכיפה שלי, שואלת אותי: מה אתם עושים פה? זה שלנו – היא אומרת ברוסית. זה שלנו – אמרתי לה: כן, זה שלנו. אני אומר לה: מאיפה את יודעת? – כן. למדתי פה, בבית הספר היהודי בקישינב, וזה שלנו. כשאישה כזאת עומדת על יד המצבה, אנדרטה, לפוגרום מ-1903 ואומרת: זה שלנו, אז אני לא צריך יותר בשאלה מה זה חינוך יהודי ומה זה קשר לעם ולשורשים. כל מה שהעולם הקומוניסטי ניסה לגדוע, הולך ומתחזק שם.


אפשר להראות תמונות כאלה – שלחתי לשר נהרי לפני שבוע צילומים מיום ירושלים ויום העצמאות בבתי ספר, שנחשבים פה, רחמנא לצלן לחרדים. הלוואי בארץ, בתי הספר כולם, היו מנהלים יום העצמאות ויום ירושלים כאלה. תאמינו לי, הייתי מרוצה מאד. ואני מכיר את מערכת החינוך הישראלית, אני בוגר שלה הרבה מאד שנים.


לומר שהגענו לטופ – לא הגענו לטופ. תמיד אפשר להשתפר, תמיד אפשר לעשות עוד, תמיד יש בית ספר שאתה רוצה עוד יותר, תמיד יש מקומות שיש לך קשיים. אבל בסך הכל, אני חושב שההישגים יחסית למשאבים, יחסית לתנאים מסביב, למגבלות של השלטונות, למוטיבציה של ההורים ולמכלול הזה כולו – בעיני ההישגים הם הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות, בשלב שבו אני – ואני מרשה לעצמי לומר – הקמתי את התוכנית הזאת. ב-1990. כשהקמנו את התוכנית הזאת הציפיות היו יותר נמוכות. בהחלט יותר נמוכות מאשר התמונה של היום.

אז למה לא שכנעת את השרה יולי תמיר? ודרך אגב, היא חברה בוועדת הקליטה.

היא חברה על הנייר.

אני עובד מדינה, אז תרשי לי.

חבל שהיא לא נמצאת בדיון הזה, זה היה טוב.

הוא משכנע אחרים שישכנעו אותה.

רבותיי, תוכניות לימוד בנעל"ה. כשחפציב"ה התחיל, באותם ימים שהמצאתי את חפציב"ה, המצאתי גם את נעל"ה. אלה שתי תוכניות שקמו יחד באותם ימים. אנחנו התחלנו מחובר, באופן מלא. ועלו תלמידים רבים במסגרת בתי הספר בתוכנית נעל"ה.


לאט לאט נעל"ה בחר בבתי ספר מסוימים להתמקד יותר, בבתי ספר אחרים פחות. בסך הכל עלו בארץ, במסגרת נעל"ה, כמות עצומה של תלמידים. אני חושב שכל מי שתורם, וישעיהו, שעומד בראש התוכנית הזאת, עשה לעם ישראל מפעל עצום. ועלו תלמידי בתי ספר לנעל"ה, לסל"ה, וכדומה. לא נעשה עד היום מחקר רב שנתי, אני מודה שבחלקו אני אשם בזה. היתה הצעה של 700,000$ כשיוסי שריד היה שר החינוך ויאיר צבן עמד בראש ועדה. ישבנו עם טובי הסוציולוגים במוסקבה, ואני אמרתי להם: לקחת 700,000$, להוציא את זה מהחינוך היהודי ולהעביר את זה למחקר – אין לי לב. תביאו ממקום אחר את ה-700,000$. לא מתוך התרומה החינוכית הישירה לבתי הספר. והתחושה היא תחושה שהזמן שלנו מוגבל מאד, שם. איש מאתנו לא יודע לאן המדינות האלה הולכות ומה התהליכים הפוליטיים, וגם היום יש לא מעט קשיים שמערימים עלינו, שלפני חמש או שמונה שנים לא היו קיימים. באשרות למורים, בתוכניות למורים, ביכולת עבודה במקומות מסוימים. התחושה היא תחושה שאנחנו תמיד רצים אחרי עצמנו. אז אם יימצא גורם חיצוני לא על חשבון תקציב התלמידים – והרב אקשטיין צודק במאה אחוז. לקחת את הכסף הזה שמיועד לחינוך הילדים ולהעביר אותו למחקר – מה לעשות? במגבלות שלנו, בעיני זה קשה.


לגבי שאלת אחוז העולים. בכל השנים, אחוז העולים מבתי הספר היה גבוה מאחוז העולים מכלל החברה היהודית בברית המועצות לשעבר. לאורך כל השנים - - -

נתיב פעם טען אחרת.

הנה, נתיב יושב כאן.

אני אתייחס.

- - - ילדי נעל"ה בתור עולים. - - -

נתיב טען אחרת מיום מסוים שבו היתה החלטה של שרת החינוך הקודמת לעבור לעבוד עם הסוכנות. אז פתאום עלו טענות אחרות. עד אז הטענות – את הנתונים עד לפני חמש שנים מנתיב, יש לי. והנתונים היו ברורים: מכלל הציבור היהודי בברית המועצות, לפי איך שמחשבים אותו, אחוז העולים היה ארבעה או שישה אחוז. תמיד בבתי הספר היה טיפה יותר. עכשיו, צריך לזכור: ילד לא מחליט לעלות לארץ. ילד, גם אם הוא מגיע לכיתה י"א, הכיתה האחרונה בברית המועצות, לא מחליט לעלות. הוא יכול לעלות בנעל"ה בצורה כזאת או אחרת במאבק עם ההורים. הילד יכול לעשות מאמץ לשכנע את ההורים לעלות לארץ. לכן, המדידה של כמות העולים, סטטיסטית, היא מוגבלת מאד פה. היא נותנת לנו שיקוף מאד חלקי של הנתונים.


לגבי עלויות, רבותיי. אני אתייחס לעלויות של 2003, אני גם אסביר מדוע 2003. כי עד 2003 משרד החינוך מימן את התוכנית הזאת באופן מלא, עם עמדה ברורה מאד של שרי החינוך שאנחנו רוצים את התוכנית הזאת, היא חשובה לנו, היא ערכית וכולי וכולי. ב-2003 תקציב חפציב"ה היה 38.5, כמעט 40, מיליון שקל. תקציב חפציב"ה הכולל היה כמעט 40 מיליון שקל, כ-10,000 תלמידים, זה 4000 שקל לתלמיד. יחסית – תבדקו תלמיד ישראלי בארץ כמה שהוא עולה לנו – רק שעת הוראה זה 5000 שקל. אגף תקציבים יושבים פה, מכירים את זה יותר טוב ממני. תלמיד ישראלי – לא מדבר על תלמיד עולה ולא מדבר על תלמיד עולה יוצא אתיופיה, שמקבל שלוש שעות, אבל תלמיד ישראלי רגיל – הנכדות שלי, שנכנסות לכיתה אל"ף, עולות למדינה 4500 עד 6000 שקל, כל ילדה. ילד בברית המועצות, נכון להיום, כולל עלות המורים, כולל עלות השיגור של המורים הישראליים וכדומה, עם הסיוע לבתי הספר, עולה מקסימום 4000 שקל. אלו היו הנתונים ל-2003. מאז 2003, צריך להגיד בצורה ברורה לגמרי: התקציב צנח, צנח, צנח – הוא ירד ב-75%. כמעט 75%. הוא צומצם במשרד החינוך, ואני חושב שהרב אקשטיין אמר פה נכון: הכניסה של הסוכנות והיציאה של הסוכנות נתנו איזה הכשר גם למשרד החינוך: אם הם לא חושבים שזה חשוב, גם אנחנו לא. ננצל את ההזדמנות הזאת.

איך השתנו המספרים של מורים שליחים? כמה היו ב-2003 וכמה יש היום?

ב-2003 עמדנו על 68. השיא היה 100. השיא.

כמה יש עכשיו?

את שנת תשס"ט השלמנו עם 60 מורים, אנחנו עומדים על 60 מורים כבר ארבע-חמש שנים.

זאת אומרת, שכשהתקציבים יורדים, מספרי השליחים לא משתנים.

דקה. אני אומר: היינו ב-100 מורים, ההיקף של המורים ירד עד 60. במסגרת ירידה עד 60, התייצבנו על 60 במשך ארבע שנים. זה היה סיכום בתוך משרד החינוך, היתה על זה הסכמה. לעתיד? זאת שאלה טובה. זאת עדיין שאלה פתוחה. זאת אומרת: יש הבטחה מוחלטת לגבי 40. כל שנה בערך שליש חוזר לארץ. זאת אומרת: מתוך ה-60, 20 מסיימים. ה-40 הממשיכים בכל מקרה קיבלו הודעות ברורות שהם ממשיכים, ועכשיו מתנהל משא ומתן כמה להוסיף בנוסף - -

לגייס.

כשהעיקרון של משרד החינוך הוא: אנחנו עומדים על כך יהיו מורים שליחים ישראליים שיביאו את הבשורה – זה לא שנשלח כסף בלי שום ליווי חינוכי צמוד. מצד שני, אתה כל הזמן מנסה לעשות איזון בין שני מרכיבים: ושני המרכיבים – אני מציע שנהיה מודעים להם: מרכיב אחד הוא ההוצאות הגדולות והולכות של אחזקת השליח. דיבר במוסקבה 2500-4000$ בחודש, העלויות הולכות וגבוהות במימדים עצומים. וככל שאתה שם יותר שליחים יש לך פחות כסף לסיוע של בתי הספר ולאחזקה שוטפת של בתי הספר.

איזה אחוז היום העלות של השליחים מתוך סך התקציב?

תלוי. באיזו שנה?

עכשיו. איפה שאנחנו נמצאים. השנה האחרונה שהיתה.

בשנת תשס"ט מימנו רק מורים שליחים – מיד אני אתייחס לזה, כי הרב אקשטיין העלה פה נושא חשוב מאד – בשנת תשס"ט, שהסתיימה שלשום בברית המועצות, סוף מאי, מימנו רק מורים שליחים, כי התקציב של משרד החינוך ירד ותקציב הסוכנות לא היה קיים בכלל, במשרד החינוך נשאר תקציב המורים השליחים ומעט מאד פעילויות. קצת פעילויות חינוך, אבל באמת בסכומים מאד קטנים.

זאת אומרת שהיום כמעט 100% הם המורים השליחים.

זה בתקציב – הבסיס.

כמה זה עלה?

זה עלה 12 מיליון שקל. זה המורים השליחים. אבל בזכות הרב אקשטיין - - -

12 מיליון זו העלות או שזו רק ההפעלה?

אלה לא המשכורות. אלה לא המשכורות. המשכורות משולמות במערכת אחרת, בתוך המשרד, לא נוגע אחד בשני.


כשהגיע עובד יחזקאל, מזכיר הממשלה, לאותו סיכום שקרן הידידות הוסיפה את המיליון שלה בנוסף לכל מה שהיא תרמה מעבר לזה, מול התחייבות ממשלתית להוסיף שלושה וחצי מיליון – צריך לומר שבאותו יום שההסכם נחתם האוצר העביר את הכסף למשרד החינוך. אגף תקציבים באותו יום העביר כסף, בשבעה בינואר. יש תהליכים של הוראות החשב הכללי באוצר, וניהול העברת תקציב ממשרד החינוך אל הסוכנות, כדי שהסוכנות תעביר את זה לרשתות החינוך – כי החשב הכללי אסר עלינו לחתום חוזה ישירות מול רשתות החינוך, מה שאנחנו מאד רצינו, אבל זו היתה התנגדות של החשב הכללי באוצר. התוצאה היא שזה אמור לעבור לסוכנות – הסוכנות נתנה את כל הנכונות וכל הגיבוי לזה. נכון להיום זה עבר את כל האישורים ולכאורה זה צריך להיחתם היום-מחר, בין חשב הסוכנות לבין חשב משרד החינוך.

והשלושה מיליון האלה?

שלושה וחצי מיליון האלה להשלמת ס"ט.

למה?

לאחזקת בתי הספר, מול שלושה וחצי מיליון שקרן הידידות העבירה לאחזקתם.

ששני הדברים האלה זה לא שליחים, זו כבר הפעילות השוטפת.

זו פעילות שוטפת בבתי הספר. זה זהה – שבעה מיליון – למה שנתנו שנה קודם לבתי הספר. שבעה מיליון. שינויי ערך הדולר, כמובן, מכים את זה ושינויי השקל והערכים שם קצת שוחקים את הנתונים האלה, אבל מה לעשות? אני מקווה שהמערכת החשבית תצליח, באמת, היום-מחר לסיים את הדיון הזה. זה הגיע לשלב שזה כבר מוכן לעבור, קצת באיחור.


אני רוצה לומר במילים אחרונות: צר לי, אני שומע יותר מידי – ישבתי אצל מזכיר הממשלה היוצא, שמעתי: הם לא ציוניים, הם לא, הם לא – אני אומר: יש לי מספיק רקורד במדינת ישראל. הייתי יושב ראש מועצת תנועות הנוער, עשיתי עוד כמה דברים במדינת ישראל. לא הייתי מתפקד במערכת שאין בה אמירה יהודית, ישראלית וציונית, עם כל המשמעות שלה. ומי שבא לשם ומי שרואה את בתי הספר האלה – לא נתקלתי בבן אדם אחד שהיה שם וראה את בתי הספר האלה ויש לו לב יהודי - - -

מזכיר הממשלה לא שמע מזה?

לא, הוא שאל אותי שאלות, הוא לא - - -

אה. הוא שאל כשאלה? בסדר.

הוא שמע ביקורת, ואז הוא שאל.


מי שיש לו לב יהודי – ואני מסכים: צריך להביא יהודי בשביל זה – שבא לשם, משנה את עמדתו. ואלה אנשי מרץ שהיו שם יחד עם השר נהרי ואחרים, חזרו, אמרו לי כולם: תשמע, זאת חובתה של מדינת ישראל להחזיר ליהודי ברית המועצות את מה שהקומוניסטים, סטאלין ולנין וכל אלה, שללו מהם.

אנחנו נמצאים בשני תהליכים, ואני חושב שהם חשובים מאד. תהליך אחד זה העברת משקל יותר גדול לאחריות הרשתות, בלי שהמדינה יוצאת, לא מהכסף ולא מהאחריות, אבל שיתוף של גורמים מקומיים ובעיקר של רשתות החינוך – אורט עולמי, שמע ישראל ואור אבנר – שהם פרטנרים, שותפים מצוינים, התפיסה היא לחזק אותם, בלי לוותר על הדרישות החינוכיות, הפדגוגיות ועל התנאים שלנו. על המורה השליח הישראלי וכל מה שנלווה לכך.

השאלה השנייה היא באמת האיזון בין היקף המורים הישראליים לבין ההשקעה בבתי הספר, שוב, בלי לוותר על המשקל של הנוכחות הישראלית הדומיננטית שם. אני חושב שבשני אלה עושים עבודה טובה, וצריך לומר תודה רבה, גם לאנשי הסוכנות שיושבים פה, גרדה ומיכאל, שלמה שיושב פה, גם לראשי רשתות החינוך ויותר מכל לשר נהרי. תראו, יש ידיד אמת אחד לתוכנית הזאת על שולחן הממשלה שאני מכיר היום. והלוואי ואני אתבדה ויתברר שיש עוד חמישה.

תודה. תודה רבה למילים שלך וזה שהסברת הסבר מלא לכל השאלות ששאלתי.


בבקשה.

אני מנהל מחלקת קהילות יהודיות במשרד החוץ, עד לא מזמן שגריר בטשקנט.


אני רוצה לחזק, כמובן, את דבריו של ידידי, יוחנן בן יעקב. אין חולק על חשיבות החינוך, אבל אני רוצה למקד את הבעיה, את הסוגיה, בשתי נקודות מאד משמעותיות: יש כמה היבטים לחינוך שם. אחד ההיבטים הוא שהיהודים מפוזרים בערים, והם צריכים להגיע לבית ספר שנמצא רחוק מהבית, ואנחנו חייבים לדאוג להם להסעה, כי רוב האנשים האלה הם אנשים שידם אינה משגת לשלם להסעה להגיע לבית הספר. כנ"ל לגבי ארוחות. אחד הגורמים שמושכים את אותם ילדים, את אותם בני נוער, להגיע לבית הספר, זו האפשרות לקבל ארוחה – לפעמים זו הארוחה היחידה שיש להם ביום. האלמנט שאנחנו יכולים להוסיף זה החינוך הישראלי, היהודי, הציוני שהם מקבלים, והם לא יקבלו את אותו חינוך אם לא יהיו מורים מישראל שיתנו את החינוך הזה. זה דבר שהוא מאד משמעותי, שצריך להבין אותו.


הדבר השני, שהוא לא פחות חשוב, זה חשיבות היציבות וההמשכיות בנושא החינוך. כשאנחנו מדברים על בית ספר שהתלמידים שלו לא יודעים אם הוא ימשיך לפעול או לא ימשיך לפעול, יתנו ארוחות, לא יתנו ארוחות, יהיו היסעים, לא יהיו היסעים – תלמיד שיוצא מבית הספר לא יחזור אליו. תלמיד כזה אנחנו איבדנו. והמטרה שלנו היא לשמור כמה שיותר תלמידים בתוך המערכת, ולמשוך לתוך המערכת הזאת כמה שיותר תלמידים. ושוב, מההיכרות שלי עם המערכת הקטנה בטשקנט, בבוכרה, בתי הספר האלה הם יוצאים מן הכלל והעלייה משמה היא גדולה ורבה. לכן, אני מאד מבקש, כמה שאפשר, לדחוף תקציבים למערכת הזאת ולתמוך בה, כדי שהמערכת תוכל להמשיך ולהתקיים.

תודה.

הוועדה רוצה לשמוע את הרשתות שפועלות בברית המועצות. בבקשה.

גברתי היושבת ראש, גבירותיי ורבותיי. שמי שמעון הר שלום, אני מייצג כאן את רשת החינוך "שמע ישראל", הפועלת ברחבי ברית המועצות לשעבר. הרשת כוללת במזרח אירופה 15 מוסדות חינוך, מתוכם, נכון להיום, 11 מוסדות נמצאים בתוך המערכת של חפציב"ה.

אני רוצה, ברשותכם, להצביע על נקודה מאד חשובה, שנותנת פרספקטיבה לנושא שאנחנו דנים בו. עם קריסת ברית המועצות נוצר תהליך מחודש של חידוש וקימום הקהילות. הקהילות היהודיות זה לא דבר טבעי ומובן ברחבי ברית המועצות, כדי שתתחיל זרימה המונית של יהודים לתוך הקהילות, להיות פעילים בקהילות, חברי קהילות וכולי, אלא בהחלט אנחנו נמצאים היום, 18-19 שנה אחרי תחילת התהליך, בעיצומו של תהליך הייצוב והמיצוב של הקהילות היהודיות, גם במדינות ובערים בהן הן פועלות, וגם בתוך התודעה היהודית. זה לא דבר מובן מאליו לרוב היהודים באותן ארצות, שהחיים הקהילתיים מהווים איזשהו צורך בסיסי שלהם, וזה שונה מאד מהעולם המערבי, כידוע. גם באירופה וגם באמריקה.


כל המוסדות שלנו הם גם מוסדות קהילתיים. מתחילת הדרך היה מובן לחלוטין – והניסיון מוכיח את זה מעבר לכל ספק – שהעתיד של הקהילות, ההתפתחות של הקהילות, היכולת לראות את העתודה, את העתיד בעוד כך וכך שנים, אם זה העתיד של העלייה ואם זה העתיד של קיום הקהילה, כל זה מונח בנושא החינוך. כלומר, אם יש סיכוי לכך שאותם יהודים שכיום איננו יודעים עליהם כמעט שום דבר, שחלק גדול מהם אינם מחוברים כמעט, או לחלוטין, לכל סוג של פעילות יהודית ברחבי ברית המועצות, שכידוע אלו מרחבים עצומים, שבעצם ההשתקעות של היהודים בהם היתה במשך כל ה-70 שנה, הדרך היחידה והסיכוי היחיד להחזיר את אותם בני עמנו לתוך הקהילה, לתוך התודעה היהודית, לתוך הקיום היהודי, ובסופו של דבר להביאם למצב של חיים יהודיים, של קשר עם היהדות ושל עלייה למדינת ישראל – הם החינוך היהודי. חשוב לומר שהדבר הזה מצד אחד, כמו שאמרתי, זהו הצורך הברור של אותם יהודים, מצד שני זה גם הצורך של הקהילה. לא תיתכן התפתחות הקהילה ללא התפתחות החינוך היהודי.


המוסדות שלנו מתמודדים בכמה חזיתות בקיום ובהתפתחות שלהם. חזית אחת, כמו שהוזכר עכשיו על ידי מר עמי מהל, היא הצורך למשוך לבית הספר – שלפעמים זה בית הספר היחיד בעיר, בעיר גדולה, או שני בתי ספר יהודיים בעיר – למשוך לבית הספר הזה ציבור יהודי מכל הפינות של העיר, או אפילו של המחוז. המשיכה הזאת לפעמים זה הצד הכלכלי – לכן אנחנו רואים, וזו נקודה מאד חשובה שהייתי מבקש לשים לב אליה: חלק ניכר מהתלמידים באים ממצב סוציו-אקונומי נמוך מאד, כאשר הקשר שלהם ליהדות הוא קשר של לפני כמה דורות. כלומר: ברור שהיה תהליך התבוללות במשך שלושה דורות, ולפעמים אנחנו רואים – מי שביקר למשל במוסדותינו באודסה או במקומות אחרים – רואים ילדים שהקשר שלהם עם עם ישראל הוא קשר של דם. לחלוטין לא קשר תודעתי מתחילתו. כן? וכל העבודה היא בעצם החזרת – מה שנקרא "פדיון שבועיים". החזרת אותם ילדים ששייכים לעם ישראל מבחינת התורשה שלהם, לתוך הקיום היהודי, לתוך המודעות שהם חלק מהעם היהודי, ושהם חלק רצוי של העם היהודי. ובסופו של דבר רצוי מאד שגם ימשיכו את הקיום שלהם בתוך העם היהודי.

שמעון, אצלכם ברשת, התלמידים הם יהודים על פי ההלכה בלבד, או לא?

אצלנו ברשת, ב"שמע ישראל" – זאת השאיפה, כן. בהחלט. למרות שכמובן, יש גם יוצאים מן הכלל במוסדות שונים, אבל בהחלט השאיפה היא – בגלל הקיום הקהילתי ובגלל שיש מדיניות מסוימת של כל קהילה – בהחלט אני יכול להצביע על כך שבמוסדות מסוימים ברשת קיימת גם מציאות של זכאי עלייה. בהחלט כן.


אם כבר שאלת, אז בהחלט צריך להזכיר, שבכל הרשתות, לפי דעתי – אנחנו יודעים שרק במוסקבה קיים נתון של 50,000 בעלי אזרחות ישראלית שמתגוררים באופן קבוע במוסקבה. וגם להם יש ילדים, וגם לילדים שלהם יש את הדילמה האם להמשיך את הקיום היהודי או להשתלב מחדש במרחב הרוסי. והדבר הזה קיים בכל מרחבי ברית המועצות, וכמובן, החינוך היהודי עונה גם לצורך הזה.

כאשר הזכרתי את בעלי הצרכים, בעלי הרקע הסוציו-אקונומי הנמוך, צריך לומר שכל מוסדותינו הגדולים, מקיימים מה שנקרא ברוסית "אינטרנט". כלומר: פנימיה מלאה לכאלה שזקוקים לכך, כלומר: יצירת יכולת של חיים מלאים בתוך הקהילה. חלק מהילדים הם יתומים, חלק באים מרקע מאד מאד קשה, של הורים שחלקם נאסרו, של משפחות הרוסות וכולי, והתוצאות של הפנימיות האלה, למשל – אם אנחנו יכולים לראות היום, אחרי כ-15 שנה של קיומן - אנחנו יכולים לראות בחורים ובחורות לתפארת שהקימו משפחות במדינת ישראל, שלומדים בכל מוסדות ההשכלה, שהם בוגרי צבא. תוצאות חינוכיות שאף אחד לא היה מאמין בהן.


מצד שני, מוסדות החינוך גם מתמודדים עם תחרות גדולה מאד של מוסדות חינוך איכותיים בברית המועצות לשעבר, בכל הנושא של לימוד המדעים, ובהחלט התחרות הזאת היא תחרות קשה. כדי למשוך תלמידים יהודים לתוך המערכת, צריך גם להתמודד עם הנושא הזה של לימודי מדעים, של היי-טק, של השאיפות האקדמיות של כל משפחה יהודית טובה, כמו שאנחנו מכירים בברית המועצות.


אני מבקש להודות גם לאגף חפציב"ה במשרד החינוך, גם לסוכנות היהודית, לכל השותפים הנאמנים, שעזרו ועוזרים בשנים הקשות האלו, וגם כמובן לקרן הידידות, כאשר האחריות היא בהחלט אחריות שלנו, של מדינת ישראל. משום שגם המורים השליחים שמגיעים לשם ומביאים את לימוד היהדות והמסורת וההיסטוריה היהודית באופן שהם למדו אותם פה והתנסו בהם כאן, במדינת ישראל – הדבר הזה שונה לחלוטין מאשר אם היינו מסתפקים רק בכוח אדם מקומי של אנשים ששמעו על מדינת ישראל או ששמעו על הציונות, או ששמעו על המסורת דרך מה שנקרא "כלי שני" או "כלי שלישי" במקומות מוצאם.


השותפות הזאת, של מדינת ישראל ומערכת החינוך, היא קודם כל שותפות בהצלת הקהילה. המלאכה לא נגמרה. המלאכה בעצם, כמו שאמרתי, נמצאת בעיצומה: התפתחות וקימום הקהילות היהודיות. צריך להזכיר עוד דבר: הדור הצעיר – אני מניח שכולם יודעים, אבל עדיין זו נקודה שצריך להצביע עליה – אם לפני 20 שנה או 15 שנה היינו יכולים, דרך בדיקה קונסולרית של נתיב או דרך איזשהו חיבור או בדיקת מסמכים לדעת מי שייך לכלל היהודי, לקולקטיב היהודי, ומי לא – כידוע, בכל מדינות ברית המועצות, אצל הילדים, שהם היום כבר בני 15, לא רשום לאום בתעודות. כלומר, בדומה לעולם המערבי, השייכות לעם ישראל, לעם היהודי, אפשר בכלל לוודא אותה, אפשר בכלל להתייחס אליה, רק דרך החיבור לקהילה ולחינוך.

תודה. הסוכנות היהודית.

שלום רב, אני סמנכ"ל המחלקה לחינוך בסוכנות היהודית. המחלקה לחינוך היא בעצם השותפה של משרד החינוך ורשתות החינוך, במהלך השנים האחרונות, במעורבות בפרויקט חפציב"ה.

אני מבקשת להעלות שלוש נקודות מרכזיות בהתייחסות לדברים שנאמרו כאן. ראשית, מספר הבהרות בנוגע להחלטה של הסוכנות היהודית להפסיק לתמוך מתקציב הליבה שלה בפרויקט, שהוזכרה כאן מספר פעמים, גם כאחד הגורמים להחמרה במצבם הפיננסי והקיומי של בתי הספר. הסוכנות היהודית נכנסה לתמיכה בפרויקט חפציב"ה, בשנת 2003, כאשר הפרויקט – אם אני לא טועה, יוחנן - פועל משנת 1992.

1990.

1990. הסוכנות נכנסה כשותפה לפרויקט בשנת 2003, בעקבות פנייתה של שרת החינוך דאז, לימור לבנת, ועל רקע משבר תקציבי חמור במשרד החינוך. באמצעים הקיימים אז בסוכנות, גילינו נכונות ורצון לתמוך ב-50% מעלויות הפרויקט ולהיכנס כשותף שווה השקעה יחד עם המשרד. באותה שנה הוקמה מנהלת חפציב"ה המשותפת, שבו יוצג משרד החינוך על ידי מר בן יעקב, והמחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית שיוצגה אז על ידי בתפקידי הקודם, כמנהלת החטיבה לחינוך בחמ"ע, תפקיד שאותו היום מבצע ד"ר יודוביצקי שנמצא כאן, לידי.

אני רוצה להדגיש שבאופן מסורתי, היסטורי, המנדט, או העשייה, של הסוכנות היהודית בברית המועצות לשעבר, התרכזו במערכת החינוך הבלתי פורמלי. מזה 20 שנה אנחנו מפעילים מערך נרחב מאד של פעילות חינוכית יהודית-ציונית בלתי פורמלית, שבאה לידי ביטוי ברשת של מועדוני נוער, מועדוני סטודנטים, מחנות הקיץ והחורף שנזכרו כאן על ידי הרב אקשטיין, ולאחרונה גם פרויקטים שמתמקדים בהבאת הצעירים לישראל, הן בתמיכה שלנו בפרויקט "תגלית" והן בהובלה – יחד עם ממשלת ישראל – את פרויקט "מסע", שבמסגרתו נמצאים בארץ בשנה זו 740 צעירי חמ"ע, בתוכניות שונות.

כאשר נקלעה הסוכנות היהודית למשבר תקציבי שנובע מכל מה שכולנו יודעים על הדינמיקה בעולם היהודי, ההחלטה של המחלקה לחינוך היתה לסגת מתמיכה בפרויקטים, באותו אופן שהפרויקטים התווספו לסל התקציבי שלה במהלך השנים. כלומר: גם היום תהיה זו טעות – ואני רוצה להדגיש את זה – לומר שהסוכנות היהודית מפסיקה או איננה תומכת יותר בפעילות חינוכית יהודית-ציונית בחמ"ע. אנחנו ממשיכים להפעיל את מערך החינוך – נכון, מצומצם יותר, בשל הקיצוצים התקציביים והאילוצים שנובעים מכך, אבל, גם הקיץ – לצערנו רק 5000 ולא 13,000 ילדים, כמו בשנים הקודמות, השתתפו במפעל המחנות של הסוכנות היהודית ברחבי חמ"ע, וחשוב לי להדגיש שהנגיעה של כולנו בחיי הילדים האלה, בעתידם, כבני אדם יהודיים, לא פחותה באמצעים האלה מאשר באמצעות הנגיעה בחייהם הבית ספריים. אנחנו יודעים שכ-10,000 ילדים משתתפים בבתי הספר במסגרת פרויקט חפציב"ה, אבל כמספר הזה משתתפים גם במערכות החינוך הבלתי פורמלי שהמחלקה ממשיכה להפעיל גם השנה. זאת הנקודה הראשונה.


לעצם המעורבות שלנו בפרויקט. אני רוצה לציין שלוש חוזקות של הסוכנות היהודית ולתרגם אותן למעורבות שלנו בעבר, בהווה, וכך, אני מקווה, גם בעתיד, בפרויקט חפציב"ה. שלוש החוזקות של הסוכנות היהודית הן:

1. מומחיות פרופסיונלית בתחום החינוך היהודי-ציוני בקרב יהדות העולם – אני חושבת שיושב במחלקה לחינוך צוות יוצא דופן באיכותו המקצועית, דובר רוסית כולו, שעובד עם הציבור הזה בחמ"ע, אך גם בגרמניה וגם בצפון אמריקה, בכל מקום שהגיעו אליו מהגרי חמ"ע בעולם.
2. יכולת מוכחת בתחום אופרציה של פרויקטים בהיקפים גדולים.
3. יכולת ומנדט לרתום האת העולם היהודי, לגייס ולתרום כספים לטובת מפעלים יהודיים משותפים.
במובן הזה, גם היום, לאחר הפסקת מימון הפרויקט מתקציב הליבה של הסוכנות, אנחנו ממשיכים לתרום ככל יכולתנו לטובת הפרויקט – יעידו על כך מר בן יעקב ונציגי הרשתות – בכל שלושת המהלכים האלו. אנחנו ממשיכים, וגם בשנת העבודה האחרונה הפעלנו מאמצים גדולים, לקדם בכל דרך גיוס כספים מיועדים לטובת הפרויקט, עם הצלחות כאלו ואחרות, אנחנו ממשיכים להפעיל אופרטיבית, עבור - - -

אפשר מספר, גרדה? כמה הסוכנות מצליחה לגייס, בממוצע, לטובת הפרויקט?

כן, בוודאי. אני תכף אתייחס גם קצת לסכומים, כאשר חלק מהם נמצאים כבר בתוך הסל, ולגבי חלק מהם אנחנו מצפים ממש בימים אלו לתשובות. אנחנו מדברים על כ- 450,000$ מוועדת התביעות – אולי, חבר הכנסת אלקין, אני תכף אגיע לזה. אני רק רוצה לציין את שלוש הנקודות, בהקבלה למה שציינתי כחוזקות של הסוכנות היהודית.


אנחנו ממשיכים להפעיל אופרטיבית עבור משרד החינוך והרשתות את הפרויקט בשטח ובכך מביאים תרומה גדולה מאד להצלחת הפרויקט, כך אנחנו מאמינים, בזכות התשתיות, בזכות הפריסה וגם בזכות היכולת האופרטיבית של שליחינו ואנשי המטה.


אחרון, הזכרתי את המומחיות המקצועית – ישנם פרויקטים מסוימים, פרויקטים חינוכיים, שאנחנו ממשיכים להביא לטובתם כסף, גם היום בשנת הלימודים הזאת, ובתקווה גם בהמשך, ולהביא גם את ההתמחות החינוכית של הצוות, יחד עם הצוות של משרד החינוך, לטובת אותם פרויקטים, וזה תכף יפגוש את השאלה של חבר הכנסת אלקין לגבי התקציבים.


אנחנו מביאים כ-450,000$ לטובת פרויקט שורשים עבור תלמידי בתי הספר בחפציב"ה, פרויקט שורשים שלוקח את ילדי בתי הספר בעקבות השורשים היהודיים שלהם במדינות בלרוס, הבלטיות ואוקראינה. בכל שנה ישנם מסלולים שמגובשים במשותף. פרויקט שאגב כן נחקר על ידנו במשותף עם משרד החינוך, עבור שאילתה של ועדת התביעות, לקבל נתונים וממצאים על רמת האפקטיביות של הפרויקט ביכולת לחולל שינוי מכונן, כמעט, בחייהם של הילדים.

אנחנו משקיעים כ-550,000$ שתורמת קרן "אביחי" בשני פרויקטים מרכזיים, 55,000$ בפרויקט יום העצמאות – מר בן יעקב הזכיר פה את האופן שבו מציינים הילדים בבתי הספר את חגי ישראל, גם החגים הלאומיים של מדינת ישראל – פרויקט יום העצמאות מתבצע בשיתוף עם הסוכנות היהודית ובכספי קרן אביחי, ואנחנו ממשיכים להביא כסף לטובת פרויקט נט"ע (נוער לטובת עברית), להוראת השפה העברית בבתי הספר.


ישנם כספים נוספים ממספר פדרציות, שהבולטת ביניהם זו פדרציית טורונטו, שמידי שנה אנחנו מצליחים לרתום את אנשי הפדרציה לתרום סביב ה-350.000$ - 380.000$ במסגרת הפרויקט, ואנחנו לא שוקטים על שמרינו בניסיון אמיתי להביא בכל דרך למודעות לחשיבותו של הפרויקט בעולם היהודי, ובאמצעות הפלטפורמה שהסוכנות היהודית מעמידה, להביא תורמים נוספים, גופים נוספים, קרנות נוספות לטובת העניין. גם הפניה לקרן לידידות – גם מנכ"ל המחלקה לחינוך, מר אלן הופמן, ראה עצמו מאד מחויב כלפי הקרן וכלפי הפרויקט. במגעים מול ממשלת ישראל ומזכיר הממשלה היוצא המחלקה לחינוך פעלה במרץ רב. כך שאני מסכמת ומדגישה שוב, שתרומתנו לטובת הפרויקט, הן בתחום החינוכי-מקצועי, הן בתחום האופרטיבי-תפעולי, והן בתחום של קידום יכולות התרומה ונכונות התרומה של העולם היהודי – שכמובן, נפגע בשנה האחרונה, אך כולנו מתפללים שיתאושש במהרה – עדיין מובילות אותנו ביחס למחויבות שלנו לפרויקט.

את יכולה רק לסכם את הסכום השנתי? כשירדה הליבה, מה נשאר היום?

מה נשאר היום? סביב החצי מיליון דולר, בלי הכספים שנמצאים כרגע טרום קבלת תשובות סופיות.

המספרים שמנית הם יותר מחצי מיליון דולר.

ישנם כספים שלגביהם אנחנו מחכים ממש עכשיו לתשובות. כפי שאתה זוכר, התרומות מתחדשות לקראת כל שנת לימודים, ולכן אנחנו בדיוק בהמתנה דרוכה לקבלת תשובות. אנחנו מקווים לעבור את הסכום הזה גם בשנת הלימודים הקרובה.

זאת אומרת שמה שבטוח זה החצי מיליון דולר.

חצי – כן. זה סכום שאנחנו לא מניחים שנרד ממנו.

אני עדיין לא הבנתי במה זה תורם לתפעול השוטף של בתי הספר. בכל הכבוד לדברים שהזכרת – הם צריכים ביום יום להתקיים. מה הסוכנות יכולה לעזור להם בדברים שהרב אקשטיין הזכיר, בדברים שיוחנן הזכיר פה? זה הדבר של 364 יום בשנה, לא רק יום אחד בשנה שצריך לעשות טקס.

לא, לא. התחום התפעולי לא שייך לטקסים. הנושא של הטקסים הוזכר על ידי בהקשר של הפרויקטים החינוכיים סביב יום העצמאות.

זה מוריד להם את הנטל?

למשל, 60 מורים שליחים שמר בן יעקב הזכיר שנמצאים בשטח. הטיפול במורים השליחים, כיסוי כל הוצאותיהם, כל הצרכים שלהם, הטסות רפואיות – ישנה מערכת גדולה מאד שלוגיסטית, מישהו צריך לשאת בטיפול בה, והסוכנות היהודית, כל השנים האלה, נתנה טיפול, להערכתי טיפול יעיל ומיטבי,למערכת הזאת. אנחנו אכן עכשיו בוחנים, יחד עם הרשתות, העברה של חלקים מהטיפול התפעולי-אופרטיבי הזה לידיים של הרשתות.


נקודה אחרונה, ברשותך, כבוד יושבת הראש. לאורך שנות השותפות המאד פורה, להערכתי, בין משרד החינוך והרשתות, ישנה נקודת מחלוקת אחת שאני כן רוצה לציין אותה כאן, מעל שולחן הוועדה הזאת, שמלווה את ההתדיינות בין הגופים השותפים ובאה לידי ביטוי גם בתקצוב הפרויקט.

המחלקה לחינוך פועלת בכל השנים האחרונות בניסיון מאד מהודק לטפח כמה שניתן, למנף ולהעצים כמה שניתן את כוחות ההוראה הקיימים בשטח, מתוך תפיסה ערכית שהאחריות לתפיסת עולם ציונית בתוך בתי הספר ובתוך מערכות חינוך בלתי פורמליות, צריכה להיות משותפת למדינת ישראל, לעם היהודי ולקהילות המקומיות. ולכן, עמדתנו בעניין הזה היא, שהפרויקט בשנים הבאות צריך להתמקד הרבה יותר בטיפוח ובהעצמה של המורים המקומיים למקצועות העברית והיהדות, אותם מורים שכולנו, כל המיוצגים כאן, סביב השולחן, השקיעו 20 שנה בעצם ביצירתם, אפשר לומר, כי הם לא היו קיימים קודם. הדבר הזה חייב לזכות בתקצוב מועדף. כל עוד כמחצית מתקצוב הפרויקט הולכת לשיגורם של מורים ישראליים, המערכת המקומית נשארת תלויה ולא מצליחה להתרומם ולעמוד ברשות עצמה ברמה המקצועית. אני חושבת שבכך אנחנו עושים עוול לעתידה של המערכת הזאת, גם בהקשר הציוני. אני במפורש לא מקבלת את החלוקה שישראלי זה ציוני וגורמים מקומיים זה לא, ואנחנו מאמינים שבעלויות הרבה יותר נמוכות מעלויות של החזקת מערכת שליחים ישראליים ענפה וגדולה, ניתן להגיע לתוצאות חינוכיות משמעותיות מאד, ולהפנות את עיקר המשאבים של הפרויקט והכספים המגויסים, לטובת הבטחת עתידה של המערכת, שלא מותנה רק ביכולותיה של מדינת ישראל.

רק לא הבנתי למה 50%. לפי הדיווח של יוחנן היום, היחסים הם אחרים לגמרי.

המחירים התייקרו.

גרדה, אני יכול לבקש ממך בקשה? תרומה של הסוכנות היהודית – שתיקחי יוזמה וותרו על החוב של משרד החינוך, של שני מיליון שהוא צריך לתת לסוכנות היהודית, אני חושב שזה יתרום המון.

כבוד השר, אנחנו נשוחח על כך בנפרד. אתה מדבר על חוב שההוצאות שלו כבר שולמו בפועל, כפי שאתה מבין.

אז זכיתם.

לא, שילמנו. שילמנו. אבל בוא נדבר על זה.

אוקי, נדבר על זה.

עד שימונה יושב ראש חדש, המנכ"ל עכשיו יעביר בביניים.

בבקשה, מאורט. בקצרה, כי אנחנו ממש צריכים לסיים ולהתחיל את הישיבה הבאה.

הכנתי כאן איזשהו סדר, אבל אני אתחיל מזה שאני יכול לראות את התהליך הזה בפרספקטיבה הזאת: אני ב-1990 הגעתי למוסקבה והייתי שותף עם יוחנן להקמת בתי הספר הראשונים, אחר כך שירתתי כעובד מדינה שם, ראש שלוחת נתיב ברוסיה ואחר כך באוקראינה, ואחר כך חזרתי לאוקראינה. ניהלתי בתי ספר בארץ והייתי אחראי, בתפקיד שלי בחו"ל, על כל מערכת החינוך.

אז אני אתחיל בכך שאל"ף, מערכת החינוך הזאת היא החסם היחידי – בואו נגדיר את זה: המגן – היחידי והאחרון שיש לנו כנגד התבוללות. מי שמכיר את האוכלוסייה שם – ואני מכיר אותה טוב מכיוון ששירתתי שם הרבה שנים בכל מיני תפקידים – זו יהדות שהיתה מנותקת מהשורשים שלה. ואם במדינות בלטיות, למשל, גדלנו על זה שידענו מה זה חנוכה-געלט, אז היהודים האלו, הילדים האלו, בהרים, ברוסיה ובמקומות אחרים, אין להם מושג מה זה. פשוט מאד.


עכשיו אני עושה קפיצה ומתחבר למה שגרדה אמרה. כל מערכת החינוך הבלתי פורמלית היא תוספת מעשירה וחשובה, אבל לא מחליפה את מערכת החינוך הפורמלית. ילד חייב להגיע למגע יום יומי עם ישראליות ויהדות. מחנה קיץ זה אירוע נחמד, יפה, חשוב, אבל בכל מקרה לא מחליף את העבודה היסודית הראשונה. יוחנן פה הזכיר את חרקוב, ואתמול דיברתי עם ת"פ (תחת פיקודי) שלי לשעבר – אני חזרת ב-2006, פרשתי ואז התחלתי שוב לעבוד באורט – דיברנו על חרקוב והיא אמרה לי שהיא ביקרה בטקס סיום שנת הלימודים בבית ספר של הרב מוסקוביץ'. מי שזוכר אותו.

אור אבנר.

כן. אני מכיר אותו משנת 1991-1992, משהו כזה. והשאלה ששאלתי היתה פשוטה מאד: האם בכניסה לבית הספר יש דגל של מדינת ישראל, האם יש על הקיר מגילה, והאם יש תמונות של ראש הממשלה והנשיא. והיא נפגעה ואמרה: על מה אתה שואל? ירדת מהפסים? זה פק"ל (פקודות קבע לחייל).


אני אספר לכם סיפור קצרצר מ-2005.

בקצרה.

הגעתי לבית ספר בחמלניצקי. בית הספר שייך לחב"ד. רב צעיר. שואל אותו למה אין לך בכניסה. גמגם. אמרתי: הרב, מי האישיות הרבנית החשובה בשבילך, כדי שתסביר לך שאתה לא צריך לגמגם, זה צריך להיות בבית הספר שלך? יש כל מיני רבנים. אחרי איזה שלושה שבועות היה כנס רבנים בקייב, ניגשתי אליו, ועמד הרב ברלזר בצד. אמרתי: הרב ברלזר הוא בשבילך אישיות רבנית קובעת? הוא אמר כן. ניגשתי לברלזר, סיפרתי את המקרה. הוא אמר: בוא ניגש לרב הזה. עזבתי אותם לבד, אחרי חמש דקות הרב בא לשאול אותי איפה הוא יכול לקבל דגל, מגילה וכך הלאה. זאת הנוכחות הישראלית. ומורים מקומיים לא יפתרו את הבעיה הזאת. רק אם יהיה מורה ישראלי במקום ומי שגדל כאן.


אני נזכר, ב-1990 היה לי ויכוח מר מאד עם פרופסור צ'לנוב – רובכם מכירים אותו, אני בטוח. כאשר הוא אמר – זה היה ספטמבר-אוגוסט 1990 – הוא אמר: חבר'ה, אנחנו לא צריכים כאן ישראלים. מספיק שתעבירו אלינו כספים. ואני התפרצתי, והשופט דוד ברטוב אחר כך אמר שההתפרצות מיותרת. שאלתי אותו: לקחת את הילדים שלך לבית ספר? הלכת לטיפת חלב? עשית מילואים? נפגשת עם חברים? על מה אתה מדבר? ואת זה, הכל, מביאים הישראלים. וזאת מערכת חשובה.

אני מבקשת.

סיימתי.

תודה. אלי.

גברתי היושבת ראש, אני רוצה ברשותך להעלות פה בפני חברי הכנסת שתי נקודות שלי כואבות, כאזרח ישראלי, כמנכ"ל האגודה הישראלית למען ילדים עולים. אני מכיר את מערכת חפציב"ה, היא מערכת מצוינת, ואני חושב שמאד חשוב לחזק אותה. אני לא מבין למה את המודל הזה, מאד מוצלח, משרד החינוך מסרב בתוקף ליישם בישראל. למה ילד עולה שעולה לישראל מקבל שעה אחת בשבוע ללימודי עברית, ולא מקבל אפילו חמש דקות ללימודי יהדות, ציונות – אותם דברים שאתם מלמדים ברוסיה? למה לא חשוב ללמד אותם לאותם עשרות אלפי ילדים שנמצאים היום בישראל, ואין להם איפה לקחת את זה?


נקודה שנייה זה כסף. הסעיף היחיד הרלוונטי לחפציב"ה, זאת תקנה 24(17). תקנה של ילדים עולים במערכת החינוך. 16.1% מתקציב תלמידים עולים בישראל הולכים לחפציב"ה. מערכת מאד חשובה, אבל למה צריך להחליט שזה במקום זה? למה שמדינת ישראל, חברי הכנסת, לא תקבעו סעיפים נפרדים? למה שלא תגידו: זה 30 מיליון שקל לתלמידים עולים, וזה 30 מיליון שקל לחפציב"ה? למה צריך לקחת מילדים בישראל ולהעביר לרוסיה?

לא נלקח שקל.

אבל זה הספר. ספר התקציב.

סליחה, אבל אני הייתי שותף לכתיבתו, משנת 1990. תאמין לי. כל תקציבי חפציב"ה, ללא יוצא מן הכלל, הובאו על ידי שרי החינוך. פורמלית, מישהו ביקש לכתוב את זה בסעיף הזה. כולם - -

אז בוא נכתוב את זה אחרת.

הובאו – כיוון שהייתי ממונה, הקמתי את מערכת קליטת העלייה במשרד החינוך מ-1990, את הרשות לקליטת העלייה – אני יודע. מעולם לא נלקח.

חבר הכנסת אלקין, דיברה שרת החינוך בוועדת הכנסת, והיא אומרת לו: 27 מיליון שקל כוללים 4.352,000 של חפציב"ה. ואני שפשוט שרת החינוך - - -

לדעתי הסכום הוא יותר גדול.

כאן כתוב 27 בספר התקציב.

לא, לגבי הארבע. זה הרבה יותר.

כאן כתוב בספר: 4.352,000.

אלי, כי התהליך התנהל אחרת. התהליך התנהל - - -

אני לא מבין בתהליך. אני רק אומר: אני רוצה - - -

לא,לא. אם מתחילים לריב – אנחנו מדברים היום על חפציב"ה ובואו נדבר על זה. בסדר?

- - - משרד החינוך הביא כסף ייעודי צבוע לחפציב"ה. פורמלית, בגלל טכניקה, שמו את זה בתקנה הזאת ולא בתקנה השנייה. אם הכנסת תמליץ לאגף תקציבים להעביר את זה לתקנה אחרת – לא נראית לי שום בעיה.
מעולם לא נלקח שקל, וזה היה אחד התנאים שלי מהיום הראשון שהגעתי לעניין, כיוון שהייתי ממונה גם על קליטת העלייה בארץ. ובזמנו היו תקציבים נכבדים מאד לקליטת העלייה בארץ.

ספר לנו על זה.

תודה. אני מבקשת ממנכ"ל "אור אבנר", בבקשה, ואנחנו מסיימים ומחליטים.

מה עם הח"כים?

אני לא מנכ"ל "אור אבנר" בחבר העמים, אני מנכ"ל "אור אבנר". באתי כמייצג. אני חושב שרוב האנשים דיברו על כל הנושאים שיש. יש שני דברים שאני כן אזכיר פה כתוצאה ממה שדיברו. דבר אחד: "אור אבנר" הקימה למעשה מוסד בארץ שנקרא "כפר סיתרין", שכל המטרה שלו היא לעשות את מה שדובר בו בהתחלה, לקלוט דרך נעל"ה תלמידים בוגרים של מערכת החינוך – יש קשר מצוין בין המערכות, זה בית ספר מאד צעיר, בסך הכל פועל שלוש שנים, בשנה הבאה הוא יהיה בין 100 ל- 150 תלמידים של נעל"ה שמגיעים דרך הפעילות הזאת. זאת אומרת שאין ספק שזה – אם דיברו פה אם זה תורם לעלייה לארץ או לא תורם או מה האחוזים – אנחנו בעצמנו עובדים על זה, ועובדים על זה קשה, בשיתוף פעולה מלא גם עם הסוכנות היהודית וגם עם הקהילות המקומיות שם.


עוד משהו קטן. דיברה גרדה על הנושא של הכשרה מקומית. כל השנים יוחנן – המערכת פה מכירה: יש גם הכשרה מקומית לצד, זה לא בא להחליף את המורים הישראליים. יש הכשרה מקומית, היא קיימת, אתם גם יודעים עליה, מכירים אותה, אדרבא – אם זה נמצא בין הדברים שבהם אתם רוצים לתמוך – יש לכם אפשרות לתמוך בה כי היא קיימת. סך הכל המערכת מכירה אותה, יש את זה בדנפרופטרובסק וזה קיים. יוחנן, אם ירצה, ירחיב בנושא הזה, אבל זה דבר שהוא קיים. גרדה אמרה שזה הנושא שבו הם רוצים לתמוך, אז זה קיים. אבל זה לא בא להחליף את השליחים.

תודה, בבקשה, כי אנחנו פשוט צריכים עוד דקה שתיים להתחיל ישיבה.

אוקי.

יש פה הזדמנות. האנשים שהגיעו לפה הם אנשים שבדרך כלל עוזרים בשקט, אף אחד לא רואה אותם, כל אחד נמצא במקום שלו ועושה משם את הפעילות. זו הזדמנות בשבילנו להודות לך, היושבת ראש, שהבאת לפה את כולם, ביחד להודות להם. אני רוצה להודות ראשון ליוחנן בן יעקב, שכל השנים תומך מאחורה, לסוכנות היהודית, לשר נהרי, שכל שנה מפסיד כמה לילות שינה, בשנים האחרונות – ואני עד לזה מקרוב – כל שנה יש המצאה חדשה: איך הוא יצטרך השנה להציל את זה. הוא יודע שזה יקרה, רק הוא לא יודע מתי זה יבוא. וממש מקדיש לזה - -

אל תחשוף הכל.

ואחרון אחרון: יחיאל אקשטיין ודבורה גנני, שעזרו לנו בכל התקופות. לנו, ליהדות ברוסיה, על כל הצד ההומנטרי, וברגע שהם שמעו את הבעיה הזאת הם הגיעו והצילו את חפציב"ה ממש, כפשוטו. זו הזדמנות קטנה שלנו להודות בצורה הכי חלקית לכל האנשים על כל העבודה.

בסדר, תודה. תודה.


בבקשה, חבר הכנסת זאב אלקין, ובואו נסיים כבר, כי יש לנו עוד ישיבה אחת.

תודה רבה, גבירתי היושבת ראש. אני חושב שהנתונים – ואלה כמובן רק נתונים חלקיים, כי כמה אפשר בישיבה אחת – שעלו כאן על שולחן הדיונים, מצביעים על כך שלא תמיד מדינת ישראל, כשהיא מפעילה פרויקט חשוב, היא בונה את עצמה לטווח ארוך. הרי כשמדובר בבית ספר יהודי מסוג כזה, יש כמה סוגי הוצאות. יש לו את ההוצאות השוטפות שלו – הוראת לימודים רגילים וכל מה שכרוך בכך. משכורות של המנהלים.יש את ההוצאות להוראת מקצועות היהדות. עברית ומקצועות היהדות. יש את השליחים הישראליים ויש את הדברים הייחודיים – הוזכרו כאן – ההסעות והארוחות. כי בלי הסעות הילדים לא יבואו מאזורים אחרים, ובלי ארוחות – יש מחלוקת האם יבואו או לא, אבל זה סעיף נפרד.


בכל המרכיבים האלה, השאלה הגדולה היא במה מדינת ישראל צריכה להשקיע ובמה העולם היהודי צריך להשקיע. כי בסופו של דבר – בתחילת הדרך מדינת ישראל השקיעה בכל. היא השקיעה בכל חמשת הסעיפים שהבאתי. היה כסף מצוין. גם המצב היה שונה. בתחילת הדרך אלה היו בתי ספר מעבר. לא במקרה הם נקראו כך, כי באמת היו תלמידים בדרך לכאן. זה כבר מזמן לא המצב. האם מדינת ישראל יש לה תקציבים להשקיע בחלק גדול מאד מסוגי ההוצאות שתיארתי? לפי הצעקה שהשמיע כאן אלי, היא מוצדקת – לא בטוח. כי למדינת ישראל, כרגע, לצערי, אין כסף להשקיע בתלמידים עולים, ואין כסף להשקיע בהרבה מאד דברים, אפילו באחוזים יותר נמוכים ממה שיש במסגרת מערכת חפציב"ה. מצד שני, אם היא יכולה למשוך את ידיה מיהדות התפוצות? בוודאי שלא. לכן, כאן השאלה היא איך את המעט שהמדינה יכולה להשקיע, באיזה נתיבים זה צריך ללכת. - - -

הם יכולים להסתפק בעודפים של משרד החינוך שמעבירים כל שנה לאוצר.

מי כמוך, השר נהרי, מכיר את זה. אבל שוב – אם משרד החינוך היה משקיע את זה גם בדברים שהוא טוען שחסר לו פה ומקצץ כל שנה, יכול להיות שהיתה מגיעה הברכה. עכשיו, אני לא בטוח – וזה אליך, יוחנן, ואתה מכיר את עמדתי לא מהיום – שמצב שאתה מתאר אותו, בוודאי היום, שלא רק 50% מהתקציב שמדינת ישראל משקיעה בפרויקט הזה, אלא כמעט 100%, הולך על התקצוב של המורים השליחים זה מצב נכון – אני מסופק בכך. חסרה כאן עוד צלע, מנהלי בתי הספר האלה. אבל לי יצא במקרה לשוחח פחות או יותר כמעט עם כולם, שיחות ארוכות בהזדמנויות רבות, ומי שישאל אותם בשקט יידע שלא תמיד הם יגידו שהמורים שמגיעים הם המורים הטובים ביותר, ולפעמים הסיבה שהמורים נמצאים בפנים ומלמדים היא, שיחד אתם מגיע התקציב, ובלי התקציב מצבם היה אחר לגמרי. לפעמים אלה מורים לעברית שלא כל כך יודעים עברית, לפעמים אלה מורים ליהדות שלא כל כך יודעים רוסית, והשאלה מה יעילותם ביחס לעלותם היא שאלה גדולה שדורשת שיקול דעת רציני, בוודאי בתקופה שצריך לצמצם.


לכן אני הייתי ממליץ למשרד החינוך, במצב כזה, לשקול את זה עוד הפעם. כי המצב שהתקציב כל הזמן יורד, וכפי שאמר יוחנן – כבר כמה שנים מספר המורים השליחים נשאר אותו דבר, אני חושב שזאת טעות. ואני לא מדבר על זה שהכסף שיתפנה צריך ללכת על תשלום משכורות למורים למתמטיקה. אנחנו כבר לא שם – זה מצוין, אבל אנחנו כבר לא שם. אבל זה שאין לבתי הספר כסף לשלם למורים מקומיים לעברית, זו טעות. ובעלות של החזקת מורה שליח אחד, אפשר, תאמינו לי, לתקצב לא מעט מורים מקומיים לעברית ומורים מקומיים ליהדות, וצריכים לעשות כאן שיקול דעת מחודש, לאור מה שיש למדינת ישראל, איפה כדאי להשקיע. כי כשבאים גופים כמו הקרן לידידות – ואני חושב שמגיעה להם כאן ברכה גדולה מאד, כי הם באמת הצילו את הפרויקט הזה מקריסה, כולם יודעים – הם יכולים להחליט, כי הם בדיוק באים בשם העולם היהודי והלא יהודי – במקרה הזה של הקרן לידידות – ואומרים: אנחנו רוצים לעזור ליהדות ברית המועצות לשעבר, ולשלם, איפה שהיהדות הזאת לא מצליחה להחזיק את המערכות, וזה מאד מאד חשוב ואני מאד מקווה שהמעורבות הזאת תימשך. אבל כשמגיעה מדינת ישראל היא צריכה לשאול את עצמה איפה נכון – במסגרת זה שאין לה כסף כאן – להשקיע. אני חושב שהאחוזים שיש היום ביחס בין השליחים לבין מורים מקומיים למקצועות היהודיים והישראליים הם אחוזים לא נכונים, ובמסגרת הצמצומים כדאי לשקול את הנקודה הזאת עוד הפעם.


לגבי הסוכנות. אני בזמנו – ואני רואה שצדקתי – התנגדתי לכך שהסוכנות תיכנס 50:50 מול משרד החינוך. כי אמרתי: יבוא יום שלסוכנות לא יהיה את הכסף ולא יהיה מי שישלם לבתי הספר, ובתי הספר כבר לא יוכלו להתקיים בלי הכסף הזה. כדאי לסוכנות להיכנס למערכת החינוך הפורמלית פר-פרויקטים, באותן נקודות שנמצאות במנדט הסוכנות, ולא להיכנס לאחזקה השוטפת. לצערי, אני רואה שצדקתי. כי הסוכנות נכנסה בקול גדול, אבל בסופו של דבר, במסגרת קריסה תקציבית שהיתה בכל החזיתות, אגב, חשובות לא פחות מחפציב"ה, שהסוכנות יוצאת מהן היום ומצמצמת או מבטלת, גם זה נפגע. והסיכוי היחידי למזער את הפגיעה, דיברה עליו גרדה, ואני מקווה שהמאמצים הגדולים שאתם משקיעים גם יימשכו, זה גיוס כסף ייעודי. גיוס כסף ייעודי, שוב, בראש ובראשונה לאותם דברים שזה טבעי שהסוכנות תהיה מעורבת בהם. ואני אומר גם לכם: המצב שזה נופל בין הכסאות – משרד החינוך מטפל במורים שליחים, והסוכנות מטפלת ביום העצמאות ובשורשים, ומורים מקומיים לעברית מעבר למסגרת נט"ע אין להם אבא – הוא מצב שערורייתי, בעיני. כי אם יש משהו - - -

הכל ביחד, באמת. זה עובד – כל המערכת הזאת.

לא, אבל אין כסף. אתם מתארים מצב של קריסה. ובמצב של קריסה אתה אומר: התקציב הבסיסי שיש לי, הולך 100% על שליחים.

- - -

אם לא החלטה מיוחדת של הקרן לידידות, אמרת: תקציב הבסיס שיש לי – 100%. בנוסף לזה, בזכות הקרן לידידות ו- maching, גייסנו עוד 3.5 מיליון שיילכו הפעם באופן חד פעמי, בעזרת השם, כשיגיעו ויעבור כל התהליך הבירוקרטי – לבתי ספר לכל מיני הוצאות, בתוך זה גם מורים לעברית – אבל לא רק, אגב, שאני חושב שזו טעות, אבל בסדר.

אני עוסקת בשורשים וביום העצמאות. אומר משרד החינוך: בשבילי הבסיס זה מורים שליחים. יש כסף נוסף? – מצוין. לא יהיה? – אז אולי לא יהיה. והדבר שבעיני הוא הבסיסי ביותר יכול ליפול כך. מי שיבדוק את מערכת השעות בבתי הספר האלה, יגלה שרוב מערכת השעות של היהדות וישראל, ועברית, היא על ידי מורים מקומיים. ולכן פגיעה קטנה שם היא פגיעה גדולה, כי למעשה היא מחסלת הרבה מאד שעות במכה אחת. אז כאן, מבחינה תפיסתית, אני חושב שצריכים לשבת כל הגורמים שמעורבים בתוכנית הזאת, ולנסות לראות איך במסגרת העוגה שהצטמצמה, מחלקים את המשאבים נכון, כדי שהמערכת - - -

רק רציתי להוסיף, אם אפשר, מילה. שיבינו, שבנוסף לכל הכסף שדיברנו עליו אנחנו תורמים כל שנה שמונה מיליון דולר לסוכנות, לפעולות של עלייה ועידוד עלייה.

ועוד עשרות מיליונים לישראל.

כן, חבר הכנסת מיכאלי.

אני חושב שאת הדיון הזה אנחנו לא מקיימים בפעם הראשונה בוועדת העלייה והקליטה, ואני חושב שלאור ההערות שנשמעו כאן – לא רוצה עכשיו לחזור על הכל – אנחנו נצטרך כן לקיים דיונים נוספים, בכלל, בכל הנושא של הזהות היהודית במדינות ברית המועצות לשעבר, ובעוד כמה מדינות שהחינוך הזה זקוק לכך. רבותיי, פה יש איזושהי מדיניות שכבר החלה, כנראה, בקדנציה הקודמת של הממשלה, שמשום מה למחוק את החינוך היהודי האמיתי. אם הם מסתכלים כך בגלל שהם כביכול חרדים – כבר יוחנן אמר – ובגלל זה ממשלת ישראל רוצה לצאת מהפרויקטים מסיבות כאלה ואחרות – אנחנו צריכים פעם אחת לשים את זה על השולחן, למה אנחנו כן חותרים. אם היהודים האלה במשך דורות, לצערנו – ואני באתי משם – איבדו לנו את הזהות היהודית בגלל מלחמות של כל מיני קומוניסטים, אנחנו היום – סוף סוף מדינת ישראל מצליחה להיכנס לשם. פעם עשו את זה במחתרת. היום מדינת ישראל ניתנה לה יד חופשית להיכנס לשם ולחנך ליהדות אמיתית, אז את זה מדינת ישראל רוצה להפסיק? מה הפחד? הפחד הוא שסוף סוף היהודים האלה יידעו מה זאת יהדות אמיתית?


לכן, אנחנו כן נצטרך להמשיך בדיונים האלה. גם חפציב"ה וגם פרויקטים אחרים. נצטרך אולי לנתח את כל החלק של הסוכנות היהודית, כי אני לא מקבל את זה שהסוכנות היהודית אין לה תקציבים – וישבנו פה לא פעם ולא פעמיים – אין לה תקציבים, ולדברים אחרים יש לה תקציבים. צריך לדון בזה באופן מעמיק.

כן, חבר הכנסת מיכאלי, תודה. צדקת, דרך אגב, בשנות השבעים הרבה ישבו בכלא, ואנחנו יודעים גם את השמות.


אני רוצה לסיים ולהודות לכולכם שבאתם לפה, ואני שמחה לשמוע שבזכות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, בזכות הפעילות הנמרצת, מנכ"ל משרד החינוך ושר החינוך הוציאו הנחיה לפני שלושה ימים שתוכנית חפציב"ה תימשך. התוכנית חשובה מאד לשימור היהדות והציונות בתפוצות, מניעת התבוללות והגברת העלייה לישראל.


אני רוצה לסיים בזה, והחלטת הוועדה:

הוועדה מביעה שביעות רצון נוכח דברי השר משולם נהרי ונציגי משרד החינוך, שהודיעו לוועדה כי תוכנית חפציב"ה תמשיך את הפעילות שלה, והיא תורחב ותשודרג.

הוועדה מברכת את הקרן לידידות על השתתפותה במימון תוכנית חפציב"ה וקוראת לממשלה לממן את חלקה בתוכנית עוד מתקציב 2009, ולדאוג להפניית תקציב מוגדל שיאפשר המשך פעילותה וימנע את סגירתם הצפויה של בתי ספר העומדים בסכנת הסגירה.


תודה, והוועדה ננעלה.

11:45.