PAGE
21
ועדה משותפת לוועדת החינוך התרבות והספורט ולוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

26/05/2009


הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון









פרוטוקול
ישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות (פר' 7)

וועדת החינוך, התרבות והספורט(פר' 12)
יום שלישי, ג' סיוון שבט התשס"ט (26/05/2009), שעה 12:00

יום תרבות היידיש במלאות 150 שנה להולדתו של שלום עליכם

חברי הוועדה: זבולון אורלב – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט

ליה שמטוב – יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

רוברט אילטוב

דניאל בן-סימון

דב חנין

אנסטסיה מיכאלי

פאינה קירשנבאום

יעקב נאמן – שר המשפטים

לאה נס – סגנית השר לענייני גמלאים

ד"ר אבי ביצור – מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים

בוריס מיליס – אגף קליטה בקהילה, המשרד לקליטת העלייה

נורית טינארי-מודעי – מנהלת מחלקת שיתוף פעולה תרבותי, משרד החוץ

אריה מקל – סמנכ"ל קשרי חוץ, משרד החוץ

מיכה ינון - מנהל מינהל התרבות, משרד התרבות והספורט

אורי לוי – משרד התרבות והספורט

פרופסור יחיאל שיינטוך – ראש הקתדרה ליידיש

אלה פלורסהיים – עורכת באוניברסיטה העברית

קרי פרידמן-כהן – מרצה

פרופסור אברהם נוברשטרן – מנכ"ל בית שלום עליכם

ירון מרכוס – ועדת התביעות

שלמה להט – ראש עירית תל-אביב לשעבר

אסף פולין גלאי – החברה לתרבות יידיש בירושלים

שמואל עצמון – מנהל ושחקן, תיאטרון היידיש שפיל

יעקב בודו – שחקן בתיאטרון היידיש שפיל

ששי קשת – שחקן בתיאטרון היידיש שפיל

פנחס פינברג – שחקן בתיאטרון היידיש שפיל

ורדימון ראודור - שחקן בתיאטרון היידיש שפיל

מוניקה ראודור - שחקנית בתיאטרון היידיש שפיל

רונית דותן – שחקנית בתיאטרון היידיש שפיל

סוקולובסקי ג'יאן

יצחק לודן

מוטי אברבוך

ד"ר מיכל גוברין

אסף גלאי – יו"ר דור המשך של דוברי יידיש

יהודית גידלי – מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט

דנה גורדון – מנהלת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

אתי אפלבוים

יום תרבות היידיש במלאות 150 שנה להולדתו של שלום עליכם

בוקר טוב לכל הנוכחים. חברת הכנסת ליה שמטוב ואני מתכבדים לפתוח את הישיבה המשותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, דיון מיוחד ביום תרבות היידיש, במלאת 150 שנה להולדתו של שלום עליכם.

אני מתכבד לבקש מיושבת ראש הוועדה, חברת הכנסת ליה שמטוב, לפתוח את הישיבה.

צהריים טובים לכולם. יום טוב לכל אורחיי.


אני שמחה לפתוח את ישיבת הוועדה המשותפת בנושא יום התרבות היידיש, בסימן 150 שנה להולדתו של שלום עליכם ולציון 20 שנה להיווסדו של תיאטרון היידיש שפיל.

ישיבה זאת היא בשיתוף ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, שאני עומדת בראשה וועדת החינוך, התרבות והספורט בראשותו של חבר הכנסת אורלב. תודה למוזמנים, שהגעתם היום לכאן. תודה לחבר כנסת אורלב שנענה לבקשתי ומקיים את הישיבה המשותפת. תודה רבה לשר המשפטים מר יעקב נאמן, תודה למנכ"ל של השר לענייני גמלאים, שמאוד עזר לנו. תודה לחברי הכנסת, לכל שחקני ואנשי תיאטרון יידיש שפיל. לכל הצופים בישיבת הוועדה בערוץ הכנסת.

אני מברכת את יתר המכובדים שהגיעו לישיבה וביניהם אנשי תרבות ואקדמיה, ארגונים ועמותות, נציגי משרדי הממשלה השונים. ראיתי את מר להט, ראש העיר לשעבר.

שלמה להט, ברשותך.

סליחה. תודה כל המוזמנים הנוספים שנמצאים איתנו כאן.


כפי שציינתי, יזמתי את יום היידיש בכנסת כדי לציין שני אירועים חשובים לתרבות ושפת היידיש: 150 שנה להולדתו של שלום עליכם ו-20 שנה להקמתו של תיאטרון היידיש שפיל, בראשותו של מר שמואל עצמון, מר שמואל עצמון עד 120.

עד 119, תנו לאישתי שנה אחת טובה.

כותבים על המצבה: מת בגיל 119, כדי שאפשר יהיה לכתוב מת בטרם עת.

שימורה של תרבות שפת היידיש היא משימה לאומית. היידיש היא מעבר לשפה. היא התרבות וההיסטוריה של כה רבים מאיתנו. יהיה זה נכון לומר שבעבר לא השקענו מספיק כדי לשמור ולהגן על חלק חשוב זה מהתרבות היהודית והישראלית. לאור החשיבות של שפת ותרבות היידיש אני רוצה שנצא מוועדה זאת עם החלטות בנוגע לקידום פרויקטים שנועדו לשמור על שפת היידיש. אני מקווה במסגרת הישיבה חגיגית, משרד התרבות יקצה תקציב לתיאטרון יידיש שפיל, אשר יאפשר את המשך קיומו של פרויקט חשוב זה. זהו צעד קטן בדרך ארוכה לשמירה על שפת היידיש.

כפי שאומרת האמרה, את היידיש מספידים כבר 500 שנה והיא גוססת 800 שנה. אבל זה מוקדם מידי. ומה יקרה אם יבוא המשיח? הרי כבר אמר הסופר יצחק בשביס זינגר: כשיקומו היהודים את תחיית המתים, ישאלו מייד: היכן ניתן להשיג ספר ביידיש? אז אל תמהרו להספיד אותה. ליידיש צפויים חיי נצח.

ברוח זאת אני מכריזה רשמית על פתיחת אירועי יום תרבות היידיש בכנסת. או ביידיש היום של תרבות היידיש בכנסת.

בבקשה, חבר הכנסת אורלב.

קודם כל, את עוונותי אני חייב לגלות בפניכם. הורי, זכרם לברכה, נולדו בפולניה, כל אחד באזור אחר, וכל אחד עלה בנפרד בראשית שנות ה-30. כשאחותי ואני נולדנו שפת האם בבית היתה יידיש. אני גדלתי עם היידיש. באיזשהו שלב, באו חברים אלינו הביתה ואחותי הגדולה ממני אמרה שזה קצת לא יפה שבישראל מדברים בבית יידיש וצריך לדבר עברית. הורי לא ידעו עברית והתביישנו בזה. אז התקבלה החלטה של שני הילדים הרכים, שבבית ידברו אך ורק עברית. מאז הורי ידעו עברית, אבל אנחנו ידענו קצת פחות יידיש.

אז קודם כל, אל תדברו בנוכחותי יידיש כי אני מבין הכל אבל לדבר, אני מדבר כמו גוי. אבא שלי ז"ל לברכה נפטר לפני 4 חודשים ואני ממש מרגיש חלק מהשלמת מעגל בדיון הזה. הוא תמיד אמר לי שאני מדבר כמו גוי, אז בוודאי אני לא אעשה את זה בשידור חי. גם בדיחות אני עדיין מבין. ההנאה הכי גדולה שלי היתה לקחת את אבא שלי לתיאטרון של עצמון, מפעם לפעם, כדי ליהנות מהצגה טובה ביידיש. לא רק זה, משפחתי היתה השבוע בתיאטרון שרובר ומאוד מאוד נהנתה מהאירוע התרבותי, שהחברים שיושבים כאן מסביב לשולחן השתפו באירוע הזה.

אני בהחלט חושב שהאמירה, שהיידיש היא לא שפה אלא תרבות, היא דבר נכון מאוד. אגב, מכובדי שר המשפטים, אנחנו לא מתפלאים כשאנחנו מכבדים את השפה הארמית, כי הרי אנחנו לומדים כל יום, בדף היומי, את התלמוד הבבלי ורואים בו מורשת תרבותית מאוד, מאוד בסיסית ויסודית. אני חושב שהעם היהודי יודע ארמית יותר טוב משאר העמים האחרים בזכות כך שארמית היא לא רק שפה, אלא הפכה להיות תרבות תלמודית מאוד ענפה. כך גם היידיש, היא לא רק שפה שמתקשרת בין אנשים, היא לא רק שפה שנועדה לייחד את העם היהודי בגולה ולא רק שפת סתרים, כאילו איזה קוד פנימי בתוך הקהילה היהודית, אלא משקפת תרבות שלמה, שבאה לידי ביטוי בספרות מאוד, מאוד עניפה. אם אנחנו מציינים 150 שנה להולדתו של שלום עליכם, בוודאי אנחנו אומרים דבר נכון.

בסיום הישיבה אנחנו רוצים לקבל כמה החלטות, על מנת להבטיח שתרבות היידיש, במדינת היהודים, תוכל להמשיך ולהתקיים הן באשר לחיזוק התיאטרון, הן באשר לתכניות הלימודים במערכת החינוך. אני יכול רק לציין שבעת היותי מנכ"ל משרד החינוך, הקצנו בין 3,000 ל-4,000 שעות הוראה, על שבתי ספר שרוצים יכולים ללמד יידיש בכיתות ז'. בתי היתה באותה שנה בכיתה ז' ויכולנו לדבר בשולחן השבת, יחד עם הסבא שלה, אבא שלי, כמה משפטים בשפה היידיש.

אנחנו נאפשר לחברים רבים להשתתף בדיון. הכינו כאן רשימה של משתתפים. חברי הכנסת יכולים להשתתף בכל שלב של הדיון. אנחנו מאפשרים לכם לדבר עברית ולא רק ביידיש. אם חבר הכנסת דניאל בן-סימון מתעקש לדבר ביידיש, אנחנו נאפשר לו.


חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב ראש, אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, אורחים נכבדים. אני מאוד שמח שהכנסת מציינת היום את היום הזה. אני חושב שתרבות היידיש, וזאת אכן תרבות, זאת שפה ותרבות, היא תרבות עשירה, מרתקת. לצערי הגדול אני אינני דובר את השפה, אבל אני כן מכיר את האושר התרבותי מכלי שני. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות מאמץ מאוד גדול במדינת ישראל כדי שהעושר העצום הזה לא ילך לאיבוד. אנחנו נמצאים ממש במרוץ נגד הזמן.

הדור שלכם, שנושא באופן חי גם את השפה וגם את התרבות באמת עושה את זה בצורה מרשימה ומאוד חשובה. אבל, אם מדינת ישראל לא תתגייס באופן מאורגן ומסודר – אם מערכת החינוך, אדוני יושב ראש הוועדה, לא תתגייס באופן שיטתי כדי לשמר את הנכסים התרבותיים הנפלאים האלה שהיהודים יצרו במשך מאות שנים – לא רק לשמר אלא גם לקיים ולפתח וליצור דברים נוספים וחדשים, אנחנו נאבד את אחד הדברים היפים והמרשימים והחשובים שנוצרו על ידי היהודים במאות השנים האחרונות.

לכן, אדוני היושב ראש, אני מאוד שמח שבסוף הישיבה בכוונתך לקבל החלטות כי אני סבור שאנחנו צריכים לקבל החלטות של פניה לממשלה, למשרד החינוך, למשרד התרבות, לגורמי השידור הציבורי - - -

למשרד הגמלאים.

כדי לעזור ליצירה שמתקיימת בשפה היידיש וגם להתפתח בדורות הבאים.

מר שמואל עצמון, מנכ"ל התיאטרון היידיש שפיל.

אם אני אומר לכם שאני לא מתרגש, לא תאמינו. אני באמת מתרגש, כמעט עד דמעות. אבל שחקן נשאר שחקן והוא צריך לדחוס את מה שהוא מרגיש ולעשות מה שצריך. אני מדבר בשם תיאטרון יידיש שפיל אבל אני רוצה לומר שזה גם קיים אצל מוסדות אחרים שנמצאים פה, אם זה הסופרים, העיתונאים, הדור הצעיר וכל אותם אנשים שנלחמים כל אחד בפינתו להמשיך את הדבר החשוב הזה, את הגחלת הזאת שנושאת בתוכה לא רק מה שאמרו קודמיי אלא שליחות שאני חושב שלא הוטלה על אף שפה בעולם. שליחות של זיכרון של אומה שהלכה ואיננה. שליחות זיכרון של מיליוני יוצרים יהודים שעלו לשמיים. אנחנו יודעים שאם יזכרו את היידיש, אם ידברו בה, יזכרו בה, אי אפשר יהיה למחוק את הזיכרון הנצחי של האסון הגדול, ושבעקבותיו, למען לא יקרה שוב, קמה מדינת ישראל.

אלה דברים שרציתי שנרשום לעצמנו ואני מדבר פה בשם התיאטרון הצנוע שלנו יידיש שפיל אבל אני חושב שזה לא רק ההישג שלנו. אנחנו אולי מאורגנים יותר, אולי ניתנה לנו האפשרות להציג את מה שאנחנו מביאים למדינת ישראל ולעם היהודי, אחרי שהתיאטרון היה הקרבן הגדול ביותר של השואה.

אני, כשריד השואה – אני לא אוהב את המילה "ניצול שואה" אבל זה דיבור אחר – מרגיש חובה להעביר את הזיכרון הזה דרך האמנות שאני יודע ליצור. אני חושב שעושים זאת כל האמנים והעיתונאים שנמצאים בינינו.

בקצרה. זה לא רק תיאטרון היידיש שפיל, אבל דרכו תראו את היופי ואת הכבוד של שאר הפועלים. כמו שאמר אבא שלי, זיכרונו לברכה: "אל תצטנע כל-כך כי אתה לא כל-כך גדול". אז אני הצטנעתי קצת ועכשיו אני רוצה להוכיח.

(מציג מצגת)

מילה אחת קטנה על השפה. היידיש היא שפה שנולדה בעצם משתי שפות, מהעברית ומהגרמנית. העברית היא השפה העתיקה, המונופוליסטית, הטריטוריאלית, והגרמנית שהיא שפה קדומה בעלת תחביר קשה. באה היידיש ונוסדה שפה היברידית, שפה קוסמופוליטית, הייתי אומר, סופגת פשרנית. כפי שאמר אהרון מגד-פויגלמן בספרו: "השפה העברית היא שפה של נודדי מדבר. הם פתוחים לטבע, הכל פתוח, השמים גדולים, אהבה עמוקה כבאר. היידיש דומה לחלוק נחל שהתגלגל בנחל של דמעות של העם היהודי במשך אלפי שנים ופתאום החלוק הזה מקבל פתאום מכל זווית את הטראגי, את הקומי, את החכם ואת הטיפש". לכן שפה זאת חייבת להיות נשמרת. קיבלנו לזה גם תמיכה של יונסק"ו. תרבות שהוכרה על ידי יונסק"ו. אני יכול לצטט חכמים ממני, שתרבות היידיש והשפה היידיש השייכת לזה, היא לא רק תרבות, היא ציביליזציה. את הציביליזציה הזאת אנחנו חייבים לקיים.

התיאטרון נולד לפני 20 שנה ביוזמת שני האדונים שיושבים כאן.

למי שלא יודע, הוא מתכוון לשלמה להט.

תיאטרון היידיש הוקם לפני 20 שנה ביוזמת ראש עירית תל-אביב יפו, שלמה להט צ'יץ. כשהצעתי לו שאולי נחשוב על תיאטרון יידיש לפני שהוא נעלם, הוא אמר שאני צודק. תל-אביב בלי יידיש לא תהיה תל-אביב. שאלתי אותו בשביל מה אנחנו צריכים את היידיש הוא אמר שננסה ואולי זה יצליח. הניסיון הזה הביא לידי זה שהיום התיאטרון היום מעלה הצגות מהרפרטואר העשיר. בין מקימי התיאטרון נמצאים פה שניים: בקר ישראל ז"ל ואתל קובינסקה, שניהם תלמידיו של שלמה מיכואלס. אחרי שהקמנו את התיאטרון מחדש בישראל הם זכו לפתוח מחדש את התיאטרון שסטלין סגר ב-1949 או 1950. זה המשך השרשרת המפוארת של התיאטרון.

מהו התיאטרון היום? לתיאטרון יש 20 שנה. במשך 20 שנה התיאטרון הציג 63 הצגות שונות, קרי, קרוב ל- 3 הצגות שונות כל שנה. 25 פסטיבלים ברחבי העולם. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאריה מקל ולנורית טינארי, שבשנים האחרונות הבינו את חשיבות התיאטרון ואנחנו נעזרים בהם להביא את בשורת תרבות היידיש, שהיא חיה וממשיכה, לעולם הרחב. בעוד שבועיים אנחנו נוסעים לכנס בינלאומי של תיאטרוני יידיש שיתקיים במונטריאול. 7 פרסי תיאטרון על פיתוח וקידום תרבות היידיש, 40 שחקנים. שליש מהצוות הם עולים חדשים, אם זה על הבמה ואם זה מאחורי הבמה.

גאוותנו הגדולה על להקת השחקנים הצעירים שבשלוש השנים האחרונות הצלחנו לטפח ולחנך, בלי עזרת מוסדות חינוך ובלי עזרת מוסדות ממשלתיים. בעזרת קרנות שחוג הידידים שלנו וההנהלה שלנו השיגו על מנת לקדם את התיאטרון.

עכשיו נדבר קצת על תיאטרונים. תיאטרון, במושגי שלי, הוא לא רק להקה. להקה יכולה לנדוד ממקום למקום. תיאטרון צריך להיות מזוהה עם בניין. הולכים ל"הבימה", הולכים ל"קאמרי", הולכים ל"תיאטרון באר-שבע". אנחנו אוויר. אמנם אנחנו עושים עבודה טובה והולכים ממקום למקום אבל אין לנו בית משלנו. כיום, לאחר אותה טרגדיה גדולה, שעד מלחמת העולם השניה היו עשרות תיאטרונים וכמעט ולא היתה עיר שלא היה בה תיאטרון, נותרו כמה תיאטרונים בעולם שנתמכים על ידי הממלכה, על ידי הממשלה. אני מתכוון לתיאטרונים בוורשה, שזה תיאטרון ממלכתי שכל תקציבי מכוסה על ידי הממשלה. ישנו תיאטרון בבוקרשט רומניה. אלה ארצות שאין בהן הרבה יהודים. אלה גם ארצות לא אנטישמיות, נכון? אבל הם מחזיקים את התרבות הזאת מתוך ידיעה שזה חלק מהתרבות שלהם.

רק עכשיו נודע לי שממשלת רומניה נתנה מיליון אירו לחידוש התיאטרון. תסתכלו על אולמות התיאטרון. תסתכלו, אלה תיאטרונים שמוחזקים על ידי ממשלות "אוהבות יהודים". מצד שמאל אתם רואים את התיאטרון בוורשה וזה התיאטרון במוסקבה. ב-1990 היתה לנו הזכות לפתוח מחדש את התיאטרון במוסקבה. לא אשכח את הערב שבו שיחקנו שם את ההצגה "קשה להיות יהודי". בסוף ההצגה קם יהודי מבוגר עם מקל, טיפס לבמה, הוציא עיתון עם מיכואלס וצעק: "סלומון מיכאלוביץ, היידיש חיה". זה היה דבר שלא אשכח כל חיי. זה מה שעשה התיאטרון.

אנחנו רוצים ומבקשים שתינתן לה האפשרות לקיים מרכז לתרבות יידיש סביב התיאטרון, שבו יתקיימו כל הפעולות שהיום מפוזרות בכל מיני מקומות, ושנוכל לרכז אותן. במילים פשוטות, אנחנו נלחמים על בית. ב-1.9 השנה אנו עומדים בפני גירוש מהמשרדים שאנחנו
פועלים בהם היום, בבניין ישן ומוזנח. הקמנו שם את המשרדים בכספים שלנו, בלי עזרה מבחוץ. אם לא נמצא מקום אחר, עירית תל-אביב - - -

מי המגרש?

עירית תל-אביב.

יהודי מגרש יהודי?

ה-1.9, יום תחילת מלחמת העולם.

הבעיה היא לא יהודי מגרש יהודי. עירית תל-אביב מגרשת תל-אביבים כל הזמן.

אני לא עוסק בפוליטיקה. אני לא פוליטי.

בגלל זה מגרשים אותך.

התיאטרון שלנו על המפה, רבותיי. אני רוצה לתת לכם רק שקף אחד. כשהתחלנו ב-1989 15,000 צופים צפו ב-76 מופעים. בשנת 2008, השנה שנסגרה, 84,500 צופים צפו ב-306 הופעות שמחולקות להצגות, מופעים בפני בתי אבות סיעודיים. אדבר על-כך יותר מאוחר.

אם תשאלו איך זה קפץ מ-15,000 ל-84,000, אז יש לי תשובה. הודות לשיתוף פעולה מזה 5 שנים עם משרד החינוך, אנחנו מביאים בין 15,000 ל-20,000 תלמידי תיכון שנוסעים לפולין כדי לראות הצגות ביידיש.

אני אצטט ילד שהיה באחת ההצגות. הוא לא מעדות אשכנז, הוא התוודה שהוא לא שמע יידיש בחייו, אבל פעם ראשונה הוא שמע יידיש וצחק בעברית. יש לנו גם מיזם משותף עם משרד הקליטה. בנוסף, השנה הצטרף אלינו אבי ביצור, מנכ"ל הגמלאים, בעזרתו אנחנו מופיעים בפריפריה. יש לנו כבר 20 הצגות.

עשינו סקר דעת קהל האם רוצים ומבינים יידיש. בישראל יש 800,000 איש המבינים יידיש, חוץ מהמגזר הדתי. מדברים יידיש 600,000 איש, חוץ מהמגזר הדתי. בתפוצות העולם יש 1.5 מיליון איש שמדברים יידיש. יידיש לא צריך להבין צריך להרגיש. יש לפחות עוד כמה מיליונים שמרגישים יידיש. זאת הוכחה שהיידיש לא מתה. היא חיה ובועטת ורק זקוקה לזריקת עידוד.

יש עכשיו בעולם רנסנס בלימוד שפת היידיש. זה מוזר, אבל זה קורה דווקא במדינות דוברות גרמנית.

בסקר דעת קהל ביקשנו לדעת מי רוצה? מי אוהב? האם חשוב בעינייך לשמר את היידיש. 46% חושבים שזה חשוב. 44% מהמגזר הדתי והמגזר הרוסי 59%. יותר ממחצית העם היושב בישראל חושב שחשוב לשמר את זה.

שאלנו בסקר גם את הקהל שבה לצפות: יהודים כלליים 91%, המגזר הדתי 94%, המגזר הרוסי 100%.

ולבסוף, הקשר שלנו לקהילה. ביוזמת יהודים חשובים בוועידת התביעות ובשיתוף פעולה איתנו אנחנו מקיימים מזה 10 שנים, 120-130 הופעות בשנה, בפני בתי אבות סיעודיים ובפני בתים מוגנים של הסוכנות, בפני האוכלוסייה הבוגרת. זה הפך להיות אחד הדברים החשובים לא רק לנו אלא גם לקבוצת הצעירים שלנו שמופיעים ונקשרים לאלה שהביאו את היידיש לאן שהביאו.

יושב פה נציג ועידת התביעות ואני באמת חושב שמגיע לומר לו תודה על שיתוף הפעולה ועל מאות אלפי דולרים שהם משקיעים במיזם הזה.

אנחנו חידשנו את המסורת של קיום זיכרון ביום השואה דווקא ביידיש. יושב פה מוטי אברבוך שהוא אחד המחזאים והבמאים שעובד איתנו ומטפח את הנושא של הזיכרון. השנה החלטנו להקדיש את כל הערב הזה לחסידי אומות העולם כי אנחנו גם לא שוכחים את אלה שהצילו אותנו.

בהזדמנות זאת אני רוצה להודות למועצת העמותה, להנהלת התיאטרון, לחוג הידידים, כל אלה שעוזרים לנו לקדם.

מכם, חברי הוועדה וחברי הכנסת אנחנו מבקשים שני דברים. דבר אחד, אנחנו רוצים להתנתק מתבחיני התרבות העברית. אנחנו הוצמדנו לתבחיני התרבות העברית, כאשר ההשוואה ביניהם ובינינו לא קיימת. להם יש קהל אחר, להם יש השקעה אחרת, בהם הושקעו מיליארדי שקלים. על מנת לקדם את התיאטרון, ואני איש תיאטרון כבר 60 שנה, לפחות כמה מיליארדי שקלים הלכו לתיאטרון העברי. אני שואל את השאלה, איפה העשרות מיליוני השקלים שהלכו לתיאטרון האידי? התיאטרון האידי, בהקמתו לפני 60 שנה, שילם מיסים על-כך שהוא משחק ביידיש. את העוול הזה חייבים לתקן.

אני אגמור במונולוג קטן כפי שאני גומר אותו בהצגה הזו "20 עד 120": אלוהים, אין לך פחד מאלוהים? הבט משמים וראה באיזה כבוד קיבל העולם הגדול את טוביה החלבן? איזה בתים נהדרים, תיאטרונים עם גגות עצומים בנו למענו, הושיבו אותו בקצה הגג, נתנו לו כינור ביד ואמרו לו לנגן באנגלית, בצרפתית, ברוסית, בפולנית, בעברית, ביפנית. טוביה החלבן האורגינאלי, שיידיש למענו זאת שפת אם, אין לו אפילו קורת גג מעל הגג. תעשה נס, שגם לתיאטרון יידיש שפיל, שחוגג היום 20 שנה לקיומו, יהיה גג מעל ראשו.

אגב, לא צריך להיעלב מהכינוי "גוי". גוי זה: Government of Israel.

שמוליק, דיברת כל כך יפה אבל אתה שכחת להזכיר את ההסכם הקואליציוני של "ישראל ביתנו", שדרך משרד הקליטה אתה גם קיבלת עזרה.

את זה אני מתכוון לומר בעצרת כאשר יהיה גם יושב-הראש.

מר שלמה להט, בעבר ראש העיר תל-אביב יפו, בבקשה.

אני מודה לכם על זכות הדיבור, למרות שלא ביקשתי. אני חושב שזאת פעם נדירה שאני לא מבקש רשות לדבר. הבעיה אצלי היא לא לדבר אלא לשתוק. אני מזדהה במאת האחוזים עם כל מה שאמר מר שמואל עצמון, המקים של תיאטרון היידיש שפיל. הוא סיפר לכם על הפגישה הראשונה שלנו שהיתה ב-1989. הוא אמר לי שהוא מבקש לדבר איתי ב-4 עיניים על נושא מיוחד. הוא התחיל לדבר על התיאטרון ועל הצורך בהקמתו. הזדהינו במאת האחוזים ולא היתה בינינו מחלוקת על העניין. כשהוא סיים, אמרתי שבשביל להקים את התיאטרון צריך כסף. שאלתי כמה הוא צריך.

אתם יודעים שתמיד היו מאשימים אותי בגירעונות כי הייתי נוהג לומר לשרי הפנים שבמדינת ישראל עיר רצינית וגדולה בישראל אסור לנהל עם כסף אלא רק עם תקציב. בקיצור, אמרתי לו בסדר שמוליק דבר מה אתה צריך, הוא אמר תשמע לא נעים לי אבל אין לי ברירה אני צריך 100,000 דולר. אמרתי לו: "אני מאוד, מאוד מצטער – תקבל". זהו, אמרתי לעצמי שיש גירעון כזה גדול, אז יהיה גירעון של עוד 100,000 דולר. זה שווה להשקיע בשפה הנפלאה הזאת, בתרבות הזאת.

לא נעים לי לומר, אבל אני אומר זאת בכל הכנות. אמנם אני "יקה" בלי תוספת, נולדתי בברלין, אבל הורי, זיכרונם לברכה, הם מגליציה. בינם לבין עצמם הם היו מדברים יידיש, כולל בבית.

שמוליק אמר שליידיש קוראים "ממה לושן". למה קראו לה "ממה לושן"? כי כשהאמא דיברה, האבא איבד את הלשון. איתי הוריי דיברו גרמנית אבל בינם לבין עצמם הם דיברו יידיש. זאת שה יוצאת מן הכלל. בכל מהותה אפשר להכיר ולהבין וגם להצדיק את הקיום של העם היהודי, את המהות של העם היהודי, את המסורת, את סולם הערכים, את הסולם האנושי. ממש משהו בלתי רגיל.

אני חושב ומשוכנע ואומר באמונה שלמה, שחייבים לטפח את המוסד הזה, את תיאטרון היידיש שפיל, שמהווה מנוף. היום התחילו לשמוע מנוער יידיש. ישנם בתי ספר בתל-אביב ואולי בעוד מקומות שמלמדים יידיש בבתי הספר התיכוניים. הנוער מאוד נהנה. כשהייתי ראש עיר הייתי מקבל ומשוחח עם כל משלחת של נוער שיצאה לבקר במחנות השואה. הם חזרו ותיארו את החוויות שלהם ואת מה שעבר עליהם. הם דיברו בפתחון לב מלא. בין היתר גם תמיד דיברו על נושא היידיש, מה זה אמר להם, כי חלק גם הבינו את זה ושמעו את זה בבית הוריהם.

אני חושב שזאת חובתנו המוסרית, הלאומית, היהודית, לטפח את הנושא של תיאטרון היידיש, כאמצעי להחיות את שפת היידיש במדינת היהודים. שהיא תישאר מדינת היהודים לעולמי עד.

למה לא נתת להם בניין?

נתתי להם מקום בשביל להופיע. נתתי להם את "אוהל שם", כהתחלה.

מה קורה עם "אוהל שם" היום?

פיל לבן.

מי הבעלים שלו?

העירייה והממשלה.

שמענו, נעשה עם זה משהו.

אני מבקש שתקבלו החלטות אבל יש לי עוד בקשה אחת צנועה: שתקבלו החלטות חיוביות. לא להתחשב עם תקציב או כל מיני סיפורים כאלה. חשוב לנו לקיים את שפת היידיש באמצעות תיאטרון היידיש שפיל.

חברים, בכנסת לא נוהגים למחוא כפיים, זה בתיאטרון. אני מבקש מרגע זה, ללא מחיאות כפיים.

שמואל דיבר על העניין של השחקן. זה מזכיר לי סיפור על אשכול, שהיה ראש ממשלתנו. יום אחד, כשהיה ראש ממשלה, הוא בא למשרד בירושלים. אומרת לו המזכירה: מר אשכול, צילצל ידין. הוא שואל: איזה מהם, השחקן או הארטיסט?

תמיד לגנרלים היו בדיחות אחד על השני.


אנחנו מתכבדים בהשתתפותו של שר המשפטים, פרופסור יעקב נאמן, שגם הוא אמון על תרבות היידיש.

גברתי, יושבת ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אדוני, יושב ראש ועדת החינוך התרבות והספורט. חז"ל אמרו שפותחים בכבוד האכסניה. אני חושב שחשוב מאוד ויפה מאוד שהוועדות הנכבדות הללו של הכנסת מעמידות את נושא תרבות היידיש על סדר היום. מדוע? כי לפני 13 שנים חוקקה הכנסת את חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, תשנ"ו-1996 והחוק הזה הוא אות מתה על ספר החוקים. צריך להפעיל את החוק הזה, להתאים אותו למציאות, כי מדינת ישראל צריכה לשים בסדר עדיפות לאומי את הצלת שפת היידיש. לא יעלה על הדעת שבירושלים רק בישיבת מיר לומדים ביידיש ומדברים יידיש. בירושלים עיר הקודש כמעט אין בה יידיש ואין בה תרבות יידיש. זאת צריכה להיות משימה לאומית ממדרגה ראשונה.

לכן יפה עשו יושבי ראש הוועדות הנכבדות הללו כשהעמידו את הנושא הזה על סדר היום הלאומי.

אני רוצה לתת גילוי נאות. ברוך השם, זכיתי לבקר כמעט בכל ההצגות של התיאטרון האידי. כצופה אני מוכרח לומר שזאת רמה גבוהה ביותר של תרבות. מדינת ישראל יכולה להתגאות בתיאטרון הזה שמנסה להציל את מעט היידיש שנשאר.

אסיים בסיפור קצר מאוד על בשביס זינגר. הוא נפגש בניו-יורק עם ראש ממשלת ישראל המנוח, מר מנחם בגין זכרונו לברכה. הם נפגשו בניו יורק. ראש הממשלה אמר לבשביס זינגר: "למה אתה כותב ביידיש, זאת שפה מתה?" ענה לו בשביס זינגר: "זאת בכל אופן שפה מאוד, מאוד ציורית, מדברת, מוסיקלית". אומר בגין: "אבל לכל ביטוי ביידיש יש ביטוי לא פחות מוצלח יותר אפילו בעברית. אז הוא אומר לו בשביס זינגר תגיד לי איך אומר 'סמרקץ'' בעברית? אז הוא אומר: "כלומניק". אז הוא שואל: איך אומרים: "שולחן הרב"? אז הוא עונה לו: "תגיד לי, איך אומרים "תוחס" בעברית? הוא עונה: "תחת". עונה לו בשביס זינגר: "כאלה פנים יש לך".


רבותיי, לא סיפרתי את זה כבדיחה. כי יידיש זאת לא רק שפה, יידיש זאת תרבות, יידיש מנגנת, יידיש מצלצלת. לכן חובה עלינו להציל את השריד הזה של מאות שנים ששימש לעם ישראל שפה שבה הוא דיבר, חלם, על מדינת ישראל שתקום. תודה רבה.

חברים של ביאליק הגיעו לביאליק בשבת ופתאום הם שמעו שהוא מדבר יידיש. הם שאלו: למה את מדבר יידיש? ביאליק ענה: עברית זאת מלאכה קשה ובשבת אסור לעבוד אז אני מדבר יידיש.

סגנית השר לענייני הגמלאים, חברת הכנסת לאה נס, בבקשה.

תודה רבה. צהריים טובים לכולם. אני מצטערת על האיחור.

אני רוצה לברך את חברת הכנסת ליה שמטוב, יו"ר ועדת העלייה והקליטה, שהיא היוזמת של יום היידיש. כמובן ברצוני לברך את חברי חבר הכנסת זבולון אורלב, יו"ר ועדת חינוך ותרבות, על הישיבה המשותפת והמכובדת שאנחנו נמצאים בה היום.

כבוד שר המשפטים, חברי הכנסת ואתם אורחים נכבדים. אני מאותם הגויים שצוינו פה, שדווקא מבינה יידיש. לצערי הרב קשה לי לדבר כי אני לא שומעת מספיק יידיש, מאז שהורי לא בחיים. אני דור שני לניצולי שואה. אני לא צריכה להסביר על החשיבות של השמירה על שפת היידיש ותרבות היידיש.

אני רק רוצה לציין שהאקדמיה הבריטית לשפות כוללת את השפה היידיש בקטגוריה של השפות הנכחדות. אני לא מוכנה להסכים לאמרה שיידיש היא שפה נכחדת. עובדתית זה לא נכון. כרבע מיליון ישראלים דוברים יידיש כשפת יום-יום, בבתי הספר, בגני ילדים, בספרים ובעיתונים.

אסור לנו שהשפה הזאת תהיה נכחדת. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי להעצים ולהעשיר. כמו שנאמר פה, זאת בהחלט חובה מוסרית שנוכל לשמוע ולדעת את הסיפורים של כל אלה שכבר לא נמצאים איתנו אחרי השואה. אנחנו יכולים לשמוע את הסיפורים שלהם דרך התרבות שנשארה.

אני נמצאת פה היום בכובע של מי שעומדת בראש משרד הגמלאים. אני רוצה לציין ש- 10% מהתושבים בישראל הם קשישים, רובם דוברי השפה האידית. השפה הזאת היא השפה הנוחה והקלה להם להבנה. לא בכדי, המשרד לגמלאים, שם לעצמו למטרה לדאוג לכל צרכיהם של הקשישים בישראל, הפיזיים והנפשיים. לכן המשרד תומך בתיאטרון ה"יידיש שפיל". בשנה האחרונה המשרד תמך במיליון שקלים. המשרד תומך גם במיזמים נוספים, הוא משתף אמנים בהצגות ביידיש.

דיבר פה שר המשפטים על החוק לשמירת תרבות היידיש. צריך לבדוק האם המטרות של החוק מיושמות היום. כמו שהבנו, זה התרופף עם השנים. אני מצפה שיעשו דיון מעמיק על אותו חוק של הקמת הרשות.

אני מציעה שזה יהיה בשיתוף עם משרד הגמלאים ומשרד החינוך והתרבות. אפשר לעשות סל תרבות לאדם המבוגר, שהוא צרכן של התיאטרון ושל השפה. המשרד מתכוון להמשיך ולפעול כדי לשמר את הפעילות החשובה שרוצים לקדם. אנחנו כולנו רוצים לקדם את היידיש לא רק כשפה אלא גם כתרבות.

מיכה ינון הוא ראש מנהל התרבות במשרד התרבות. דובר כאן על סוגית הקריטריונים-התבחינים. מר עצמון אמר שאם תיאטרון היידיש צריך לעמוד בתבחינים של כל התיאטראות, אז כנראה שהם יוצאים מקופחים, כי מדובר בקהלים שונים ומצבים שונים. האם אתה יכול לומר משהו בנדון? מה ניתן לעשות על-מנת שהם יקבלו קריטריונים באופן שייתן מענה ובאופן יחסי יהיה שווה לתיאטרון בעברית?

כולם סיפרו פה סיפורים, אז ברשותך גם אני רוצה לספר סיפור.

אם בסוף יש שיק, אז לא איכפת לנו.

בשנת 1999, שנה לאחר כניסתי לתפקיד, הלכתי לראות הצגה של תיאטרון היידיש שפיל. בקהל ישב יצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר. יצחק שמיר קרא לי ואמר: למה אתם עושים צרות לשמוליק עצמון? אמרתי שאנחנו נותנים לו מיליוני שקלים כל שנה. הוא אמר שלשמוליק עצמון יש מאבק שלם כי הוא רוצה לעבור מתקנת הפולקלור לתקנה של התיאטרון המקצועי. אמרתי לו שיש התנגדות כי טוענים שזה פולקלור וזה לא תיאטרון כמו כל התיאטרונים. אמרתי לו ששמוליק נלחם כי הוא רוצה הכרה כמו הבימה, כמו הקאמרי, כמו גשר וכמו כל התיאטרונים. בהפסקה קורא לי שמיר שוב ואמר: תשמע, זה פולקלור, אבל אל תגלה לאף אחד.

אחרי ששמוליק הצליח, הוא הביא הוכחות שהוא תיאטרון, והכנסנו אותו לתיאטרון המקצועי, כמו הבימה, כמו הקאמרי, וכמו כולם, עכשיו - - -

בעקבות בג"צים ועתירות של גופי תיאטרון נכנסנו למשטר של קריטריונים מאוד מדויק. אבל, היות וידאנו ששמוליק והתיאטרון שלו נמצאים כבר בתוך חבורת התיאטרונים, נתנו ניקוד מיוחד לייחוד. הייחוד של ה"יידיש שפיל" הוא שיש לו שפה, שהיא שונה מהשפה העברית ולכן הוא מקבל תוספת מיוחדת בגלל שההצגות שלו הן ביידיש.

לא ידוע לי, זאת הפתעה.

אמרתי שבסוף יש שיק, אז זאת הפתעה נעימה. הוא מקבל את כל הניקוד הזה ובעקבותיו יש כסף. זה ניקוד שמביא בעקבותיו כסף. דבר נוסף, בשנה האחרונה נעשה תיקון.

שמוליק, אני מקווה שאת זה אתה יודע. בדרך כלל חוק אזרחים ותיקים מחזיר 50% בשני תחומים: תיאטרון ומוזיאונים. זה לא קורה באולמי הקונצרטים ולא בכל מיני תחומים אחרים.

דיברתי קודם על סל תרבות וזאת היתה כוונתי.

אז בואי נדבר על זה וננסה להוביל מהלך.

כל התיאטרונים מקבלים החזר של 10%. לאחר שעלתה טענה שיש יותר מ-10% אזרחים ותיקים בין צופי תיאטרון היידיש, נעשה הסכם חדש מיוחד עם תיאטרון "היידיש שפיל", שהמדינה מחזירה 80%. אני מקווה שאת זה אתה כן יודע.

אם לא זה, לא הייתי קיים.

רבותיי, כל הדברים האלה יחד מאפשרים לתיאטרון להתפתח כפי שהוא מתפתח. עם עזרת המשרדים הנוספים, כפי ששמוליק מנה אותם - אגב, המשרדים האחרים לא תומכים כי אחרת זה היה כפל תמיכות. המשרדים האחרים רוכשים הצגות, מאפשרים לציבור הוותיק או העולים, להיות בעניינים ולראות את ההצגות. את הבסיס של כמה מיליונים בשנה תיאטרון "היידיש שפיל" מקבל באמצעות מנהל התרבות. כמובן שנמשיך לתמוך ואם נמצא דרך לתת ניקוד נוסף לייחוד, מעבר למה שנותנים היום, אנחנו נשמח.

לא אם. הבקשה שלנו היא שהנושא ייבחן. תחפשו את הדרך להגדיל.

אמנם תיאטרון "היידיש שפיל" הציג את הישגיו, אני רוצה שיתייחסו לתרבות היידיש ולא רק לתיאטרון היידיש. התיאטרון לא יתקיים אם לא יהיה חינוך ביידיש, אם לא יהיו יוצרים ביידיש. התיאטרון שבר את התדמית הגרועה שעשו לתרבות הזאת. לכן, בואו נדבר על התרבות כי אנחנו רק דוגמה.

מר אברהם נוברשטרן, מנכ"ל בית שלום עליהם, בבקשה.

אני חושב שכולנו שמחים לקהל רב כזה, בכל הגילאים, שמלמד על ההתעניינות ביידיש. אני אהיה מאוד קצר. אני חושב שאנחנו צריכים לתרגם למעשים את המילים של ההתעניינות ביידיש. המעשים מסתכמים במילה אחת: אפליה מתקנת. אפליה מתקנת לכל המוסדות המפעלים והעיסוקים הקשורים ביידיש, שעד עכשיו נהנו מהקצבה ממשלתית מאוד קטנה או שבכלל לא זכו להקצבה כלשהי.

אני רוצה למנות פה כמה וכמה מיזמים שצריכים להיות בעדיפות עליונה. יושב פה הנציג של משרד התרבות והעדיפות הראשונה צריכה להיות שמשרד התרבות יפעיל את הרשות הלאומית ליידיש, כפי שצריך להפעיל אותה. 10 שנים המשרד הזה לא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות. הגיע הזמן להפעיל את הרשות הלאומית ליידיש, לסלק את המכשולים המשפטיים ולהקציב לה את התקציבים הדרושים.

שנית, אנחנו נמצאים פה בכנסת, לידנו נמצאת הספרייה הלאומית של העם היהודי. צריך להקציב הקצבה מיוחדת על מנת לשמר את אוצרות התרבות, את הספרים, את העיתונות, לאפשר את הגישה לכל אחד לאוצרות האלה של יידיש. צריך, כמובן, לדאוג לדור הצעיר וגם לאלה שאינם דוברי יידיש. יש לנו בכיוון הזה כמה מפעלים. יש לנו כתב עת בשם "דווקא", שמופיע בעברית שעוסק בתרבות היידיש. צריך לתמוך בכתב העת הזה תמיכה מיוחדת על מנת שיגיע לציבור הרחב.

בעוד חודש בית שלום עליכם ואוניברסיטת תל-אביב מקיימים קורס קיץ אינטנסיבי ליידיש. אנחנו לא יכולים לקבל את כל הסטודנטים שהיינו רוצים לקבל כי אין לנו את המלגות הנחוצות. פה צריך בהחלט להקציב למפעלים החינוכיים האלה את ההקצבה המיוחדת. אני מצטרף גם למיזם שיזמנו לפני שנה עם "יידיש שפיל", לפתוח סדנה לשחקנים צעירים ביידיש. זה מפעל שגם אותו צריך לקיים ולהמשיך בו.

בקיצור, אולי לדבר פחות, קצת לטפח את המיזמים העיקריים ליידיש ונראה שנסים קטנים, מדברים קטנים, אולי יהיה לנו גם נס גדול.

אתה פרופסור ליידיש?

בהחלט.

האם יש מחלקה ליידיש באחת האוניברסיטאות.

היה חוג ליידיש וכרגע, בגלל עניינים של רה-ארגון של הפקולטה, אז אנחנו בחלק של ספרות עברית. החוק הזה הוא באוניברסיטה העברית בירושלים. גם באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת תל-אביב מלמדים יידיש.

בבר-אילן מלמדים יידיש לתואר ראשון ושני ולדוקטורט.

אנחנו נפרדים משרד המשפטים, שהולך לעשות כמה משפטים. תודה רבה לך, יעקב.

ד"ר מיכל גוברין, סופרת, במאית וכלת פרס ראש הממשלה.

אדוני שר המשפטים. חברת הכנסת ליה שמטוב, חבר הכנסת זבולון אורלב, מר מיכה ינון, קהל נכבד. אני נרגשת היום להיות כאן. ראשית, בגלל העבר הפרלמנטארי של משפחתי. אני בטוחה שדודי המנוח, עקיבא גוברין, היה גאה בכך שהגעתי לכאן היום. דודי היה חבר מפא"י ושר התיירות הראשון.

הוא היה גאה עוד יותר בכך שהתכבדתי לבוא היום לוועדת החינוך כדי לטעון את טענתה של שפת היידיש. נתחיל בסיפור משפחתי שאולי יישמע משונה לכמה מכם. אותה משפחת מפא"יניקים, אנשי העליה השלישית, ממייבשי הביצות וכן הלאה. בשבתות היינו לוקחים מונית, יחד עם אבי פנחס גוברין, בחילול שבת מוחלט, מהשכונה שלנו למעונות עובדים בתל-אביב אל הדוד עקיבא. לאחרונה פרסמתי את כתביו של אבי, פנחס גוברין, גם בתמיכה של בית שלום עליכם.

היינו מגיעים ואותם מפא"יניקים היו יושבים השולחן, שותים שנאפס, אוכלים הרניג ומתחילים לזמזמם מניגוני חצר הרבי. מייד היתה עוברת השיחה ליידיש. כל הנוכחים היו שרים, קמים ורוקדים, מספרים בדיחות. אני הייתי הצברית היחידה שישבה בפינה ומשכה במעיל של מישהו ואומרת: בעברית, בעברית. ואז נפש טובה היתה פונה אלי ומתרגמת את הבדיחה בעברית וכולם היו מנידים ראש ברחמנות ואומרים: זה לא אותו דבר.

כך התוועדתי ליידיש כשפה שהייתי אומרת שהיא היתה התת-מודע של המפעל הציוני. תת-מודע מכיוון שהיא זאת שבתוכה נרקמה מדינת היהודים על ידי רוב העם היהודי. לפני כמה שנים מצאתי במחקריו של פרופסור בנימין הרשב 90% מהעם היהודי שיושב בתחום המושב במזרח אירופה בסוף המאה הת-19. זה מספר מדהים. אנחנו לא מודעים לו ואנחנו לא אחראים לו. שם נולדה המדינה. כמו תמיד, הצעירים נתנו בעיטה לדור הקודם והעבירו את הזיכרון באופן רשמי ומוכרז במלחמת חורמה – עברי דבר עברית, רק לא יידיש – אל התת-מודע.

כך גדלתי עם התת-מודע הזה. בתוך פעילותי התיאטרלית וכתיבתי הספרותית, שבתי וחיפשתי את ההד התת-מודע. עד שנתקלתי יום אחד באדם צעיר שעלה לארץ, מנדי כהנא. שחקן, שהיה לי הכבוד לביים אותו בהצגה "גוג ומגוג", שעלתה בפסטיבל ישראל. ומה הבחור הצעיר הזה עושה? הולך ואוסף את התת- מודע. כלומר, הולך ואוסף ספרים ביידיש שהושלכו ונזרקו. כך הוא מחטט את דרכו מדימונה, לערד, ואוסף עשרות אלפי ספרים ועושה פעולה יידישיסטית לחלוטין, ברוח הדווקא, ברוח החדרי-חדרים של היידיש. הוא מקים עם ידידים, במרתף בירושלים, ספריה שבה עומדים ספרי היידיש. במקום המופלא הזה, שנראה כמו קברט מוורשה בשנות השלושים, נוצר מרקם ייחודי בארץ בקו התפר של ירושלים. נמצאים שם זה לצד זה זמרים, סופרים, לומדי יידיש, עולים, תיירים ובחורי ישיבה. שם נוצרת ברית סתרים בין כל דוברי היידיש.

באתי לדבר היום כי דרכו של מנדי כהנא היא דרך של מסירות נפש שלא בממסד, והייתי אומרת, כפי שנוצרה ספרות היידיש. זכורים לי ערבים שבהם עומד שם יוסי בירשטיין, עליו השלום. ערב שעשינו עם אהרון אפלפלד ואנוכי בצאת ספרינו. אהרון אפלפלד מדבר על היידיש שטבועה אצלו מתחת לעברית. אני, כבת הארץ, מחפשת אותה בכתיבה שלי. המקום שבו הדברים האלה נרקמים,נוצרים ככור התכה, עוד לפני שיצאו לקהל הרחב. מקום שבו נוצרת תרבות זה מקום כמו "יונג יידיש".

מנדי ידבר אחרי וייתן מספרים. אני מוכרחה לומר שמספר הפעולות, הטיש שמתרחש שם, ערבי פורים, ערבי פסח, הקהילה הבלתי רגילה שמתכנסת. תלמידי בצלאל מגיעים למקום ואחרי רגע מתחיל מנדי לשיר ביידיש ואתה רואה איך הפנים שלהם משתנות, כאילו מתחת למסכה הישראלית, יוצאים מתוכם הפנים האחרות והם מתרככים. יושבים ליד בחור הישיבה, שיכולים לצעוק לידו ברחוב, והכל מתוך אותו יחד, אותו קדם של המיניאטורה, של הקברט הקטן, של מקום המפגש הלא ממסדי, הלא מפורסם, הולכת קדימה.

אני מבקשת לומר בריש גלי שפעולה כזאת נעשית במשך 15 שנה, בהתנדבות מוחלטת, ללא שום תמיכה ציבורית מכל גוף כלשהו. אם לא היינו מתחילים בפולמוס, הייתי אומרת שאפילו המוסדות הגדולים והחזקים קצת בועטים בתמהוני הזה, שיצא כאילו מתוך ספר של בשביס זינגר. למה לתת לו? הרי הוא מעצם התרבות. הוא לא עושה תרבות, הוא עצם התרבות.

אני חושבת שבתוך כל התקציבים יש מקום לתת מקום למקום כמו "יונג יידיש", לקהלו הנאמן, לפעולות הבלתי רגילות שלו.

אני מעבירה את רשות הדיבור למר מנדי כהנא.

את לא יכולה להעביר רשות דיבור.

סליחה. דודי היה יושב ראש הקואליציה, כנראה זה עבר אצלי בגנים.

חברת הכנסת פניה קירשנבאום, בבקשה.

שלום לכולם. משהו קצת אישי. מהמקום שבאתי, שפת היידיש היתה בשבילי שפת הסתרים. זאת השפה שהמבוגרים דיברו בה כדי שלא נבין על מה הם מדברים. לימים חשבתי שבטח אני לא אדע שום דבר, למרות שישנן מילים שמופנמות מבלי ששמים לב. כשרצינו להגיד על מישהו שהוא אדם דבר, המילה היחידה שיכולנו לומר היא שהוא "מענטש", אחרת אי-אפשר היה לתאר את זה.

אני זכה לכך שדווקא בטכניון היה קורס יידיש והוא למד את השפה. במסגרות הלימוד שלי לא הצלחתי לעשות זאת. תמיד חשבתי שבטח אני לא יודעת את השפה עד שהוזמנתי ל"פורים שפיל" וראיתי את הקטעים. באירוע הזה היו שני דברים שהדהימו אותי. קודם כל, הבנתי שאני מבינה יידיש. אולי לא מילה במילה, אבל בגדול אני באמת מבינה.

הדבר השני שהדהים אותי, אלה אותם צעירים שהופיעו על הבמה ונתנו לי את ההרגשה שהתרבות נמשכת. אני באמת לא רואה בזה שפה, אני רואה תרבות שלא מתה והיא ממשיכה להתקיים והרבה תקווה שהיא תמשיך להתקיים.

כשהגעתי למפלגת ישראל ביתנו גיליתי עוד משהו. חשבתי שגם רוסית כבר לא זוכרת אבל תוך כדי ההווי המפלגתי הבנתי שאני חוזרת לשורשיי בשפה הרוסית וגם ליידיש. הרבה פעמים, בשיחות בינינו, כשאנחנו רוצים להעביר משהו או בדיחות, אנחנו חוזרים לשפת היידיש ומשתמשים בשפה זאת.

יושבת ראש ועדת הקליטה והעליה עשתה את היום המצוין הזה. אני חושבת שכל הנושא של הכנסת או פרלמנט, זאת אותה מכונה שמניעה תהליכים במדינה. אני מאוד מקווה שהאירוע של היום, שליה שמטוב עומדת בראשו, תניע את המכונה של המשלה ושל הממסד, שיתמכו ויפתחו את התרבות הזאת ושלא יתנו לה להיעלם. תודה.

התייעצנו בינינו ואמרנו שכדי להכניס קצת יותר עניין, אנחנו ניתן רשות דיבור לשני אמנים שנושאים את בשורת היידיש, שיעשו מה שהם רוצים.


ראש וראשון יעקב בודו ואחריו ששי קשת.

שמענו פה דברים של חברי כנסת, שרים, מנהלים למיניהם. הייתי רוצה שתשמעו גם את הצד השני, את הצד של השחקנים, את אלה שעושים במלאכה ערב, ערב ואם אינני טועה, גם יום, יום. כשאני אומר יומיום אני מתכוון לדבר שלא קיים בעולם. אם יש פה מישהו מהתיאטרון העברי הייתי מציע לו לעשות מה שאנחנו עושים. אנחנו מחולקים לחוליות של שחקנים, שניים, שלושה, ואנחנו מבקרים בבתי אבות. אני אומר שבתי אבות זה בית הורים, בית מוגן, לאותה מעשיה יש אדון אחר, אני אומר את זה על הבמה. צריך לראות את השמחה שאנחנו מביאים. זה אפילו יותר ממה שאנחנו עושים בערב בהצגה, לאלה שמשלמים. אנחנו עושים את זה בבוקר.

באתי איזה בוקר לבית אבות וניגש אלי יהודי מבוגר ואומר: "בודו, ידעתי שהיום אתה בא. היום לא לקחתי את הכדורים, אתה הכדור שלי". מה עוד צריך שחקן? זה פן אחד.

הפן השני אלה הצגות הערב. אינני יודע כמה מבקרים אצלנו בהצגות. זאת לא הצגה, רבותיי, זאת חגיגה, זה בר-מצווה, זאת חתונה. אתם לא יודעים איזה קשר יש לנו עם הקהל הזה, ממש כמו שקע ותקע. כשאני עולה לבמה נשמעות מחיאות כפיים. הם באים מוכנים, הם מוכנים לשמוע את השפה הזאת. הם אוכלים את זה, הם שותים את זה. שבועיים לפני זה הם מדברים שהם הולכים לתיאטרון. שבועיים אחרי זה הם מדברים על כך שהם היו בתיאטרון. מספיקות הברכות שאני מקבל מהאנשים ברחובות. מספיק לראות את זה ולהבין כי אז אני צריך לחיות 120 שנה.

לכן, רבותיי, מי שלא מבין מה אנחנו עושים, לא יכול לדעת את המשמעות של התיאטרון הזה שהעמיד את היידיש במקום הנכון. אני לא צריך לתת פה קומפלימנטים כי משלמים לי משכורת. אני מדבר על הקהל. כדי לתת לכם דוגמה על השפה, למי שלא מבין יידיש, כמה משפטים על מונולוג שאני עושה אותו ערב, ערב על היופי של השפה. היופי של היידיש.

'היופי של היידיש לגדולים ולקטנים מכושף העולם עם החינניות שלה. ביאליק אמר פעם ואפשר להבין אותו, 'לדבר צריך לדעת, יידיש מדוברת מעצמה. מדברים יידיש עם הראש, עם הידיים, עם העיניים, מדברים יידיש, העיקר לדבר, לא היה ולא נברא' וכן הלאה וכן הלאה מונולוג שמסביר את כל זה.

לכן אני מקווה שהישיבה הזאת לא תהיה כמו יתר הישיבות, לא רק בעניין התיאטרון, לא היה ולא נברא. תודה רבה.

תודה רבה. אם תרצה להמשיך אחר כך במונולוגים - - -

אני יכול להמשיך, יש לי מונולוגים של שעתיים.

אשתי היתה השבוע בהצגה והיא סיפרה לי שששי קשת השתתף. אמרתי לה שאני לא מתפלא כי בהיותי מנכ"ל משרד החינוך, באתי להצגה וראיתי את בתו של שמואל עצמון, ענת, גם כן על הבמה ומדברת יידיש שוטפת. אמרתי לאשתי שאם ענת מדברת יידיש, יש לנו תקווה גם כן לדבר יידיש. הנה, הדור הישראלי מדבר יידיש.


ששי, בבקשה.

נולדתי בקיבוץ ובקיבוץ דיברו רק עברית. זאת היתה מן אידיאולוגיה שכזאת. כשההורים שלי רצו שאני לא אבין, הם דיברו יידיש. אני, אידיוט שכמוני, כיבדתי את רצונם ולא למדתי יידיש. זה אחד הדברים שאני מצטער עליהם עד היום.

כשהייתי עובר בשבילים של הקיבוץ הייתי שומע את החדשות ביידיש וידעתי שהשעה 17:00 בדיוק. את היידיש שמעתי במדור לחיפוש קרובים. נולדתי בתקופה שבה ניסו להמציא את הישראליות, את הישראלי החדש, הגאה הגיבור. מאוד התביישו באנשים ההם שהגיעו משם ודיברו יידיש. בעצם את היידיש דיי כיסו מתחת לשטיח ובמשך השנים היא הלכה ונשכחה. זכרתי רק את הנוסטלגיה שהיתה לי מהמעט יידיש ששמעתי בקיבוץ.

במשך השנים, כשאני כבר התגלגלתי מתיאטרון לתיאטרון, סרטים, טלוויזיה ומחזות זמר, פנה אלי שמוליק עצמון להשתתף במחזמר בתיאטרון "היידיש שפיל". באותו זמן פנו אלי גם מתיאטרון גשר. לא היו לי הרבה בעיות, ישר בחרתי בגשר. חשבתי אז שתיאטרון "יידיש שפיל" זה משהו ישן, לקהל מבוגר, לא מעניין.

לשמחתי הרבה שמוליק לא ויתר וכעבור שנתיים הוא פנה אלי שוב. אז נכנסתי לתיאטרון עם החזן מוילנה וגיליתי עולם ומלואו. כבר דיברו כאן על הקהל המדהים הזה. נכון שחלק גדול ממנו הוא מבוגר אבל יותר ויותר אנחנו רואים צעירים, הורים שמביאים את ילדיהם, סבים שמביאים את נכדיהם. בתי ספר מגיעים, ישנם המון עולים מרוסיה. אתם יודעים שבתיאטרון יש כתוביות של עברית ורוסית. תמיד אנחנו יודעים אם זה קהל של יודעי יידיש ומתי זה קהל שקורא כתוביות, כי אז הצחוק בא כמה שניות אחרי.

למה סיפרתי לכם את כל זה? כי אני מודאג. אני שחקן מזדמן בתיאטרון היידיש. כששמוליק מזמין אותי, אני שמח לבוא. רוב עבודתי האומנותית נמצאת מחוץ לתיאטרון. אני מודאג מכיוון שאת כל תיאטרון היידיש שפיל ובכלל את תרבות היידיש, נושא שמוליק עצמון על הכתפיים. כמובן יחד עם כמה יחידים לצידו.

לא רק לבד. אבל מה יהיה, עד 120, בעוד שנים, כששמוליק כבר לא יוכל לעשות את התפקיד הזה. לכן לא יכול להיות שיחידים ישאו את כל תרבות היידיש, את כל ספרות היידיש, את כל העיתונות היידיש ואת תיאטרון היידיש על כתפיהם. זה חייב להיות משהו שהכנסת צריכה לתת לו משקל גדול.

דיברו כאן על קריטריונים ואורי הוא יושב ראש התיאטרון. אני אצטרך להתחנף אליו כי גם אני יושב אצלו במועצה. צריך לעשות כמה שיותר כדי להוסיף כהנה וכהנה. אני חושב שהיידיש והתיאטרון היידיש, צריכים לקבל הגנה מעל ומעבר לכל חישוב כלכלי כזה או אחר.

לסיכום, אני חושב שאומה שלא נותנת כבוד לתרבות שלה ולמקורות שלה, אין לה עתיד. תודה רבה.

תודה. אנחנו נאלצים להיפרד מסגנית השר. אנחנו מודים לה על השתתפותה ועל דבריה.


רשות הדיבור לסמנכ"ל משרד החוץ אריה מקל.

אתה גם מנהל קשתו"ם?

כן. אני סמנכ"ל קשתו"ם. למי שלא יודע זה קשרי תרבות ומדע. אני תומכים מאוד ומשתדלים לסייע לקשרים הבינלאומיים של ה"יידיש שפיל" כי אנחנו חושבים שהתיאטרון הזה מהווה שגריר. אנחנו קצת מבינים בשגרירים והתיאטרון הזה מהווה שגריר מצוין של מדינת ישראל, של התרבות היהודית לדורותיה, ובכך אנחנו עוסקים.

בין היתר היינו מעורבים ביצירת הקשר בין תיאטרון "היידיש שפיל" למכון אדם מיצקביץ, שזה גוף התרבות של ממשלת פולין. סייענו גם בהפקה משותפת, פולנית-ישראלית, של הקוסם מלובלין. סייענו להופעה של ענת עצמון בבודפשט. סייענו בהעלאה משולשת, אוסטרית, ישראלית, פולנית, בשלוש שפות, על פי אהרון אפלפלד. אנחנו גם ממשיכים בכך.


אני חושב ששמוליק הזכיר שבקרוב אנחנו מסייעים בשיגור 13 שחקנים של תיאטרון "היידיש שפיל" למפגש בינלאומי של תיאטראות יידיש במונטריאול. אנחנו גם מסייעים בנסיעה של "היידיש שפיל" להונגריה וגם למשלחת נוספת לגרמניה. גם אנחנו מסייעים ביצירת קשר עם רוסיה. אנחנו רוצים שתיאטרון "היידיש שפיל" יגיע לסיבוב הופעות במרכזי התרבות שעכשיו קיימים במספר לא מבוטל של ערים ברוסיה.


את כל זה אנחנו עושים מזה כמה שנים. בזמן האחרון יש לנו גיבוי גדול יותר מאשר בעבר בזכות סגן ראש הממשלה ושר החוץ, מר אביגדור ליברמן, שכידוע הוא אישית לא מחמיץ אף הצגה של "היידיש שפיל" ונותן לנו גיבוי מלא לפעילות.


אני גם רוצה להזכיר את עמיתתי נורית טינארי-מודעי, מנהלת המחלקה לשיתוף פעולה הבינלאומי, ששנים על שנים מחזיקה את התיק הזה, עד שאני הגעתי לתפקיד.


אני רוצה לומר משהו בנימה אישית. יש הכבוד כבר 20 שנה לסייע "ליידיש שפיל" למרות שאני עובר מתפקיד לתפקיד. כאשר התיאטרון נוסד, הייתי היועץ המדיני של ראש הממשלה יצחק שמיר. נהגתי להביא את שמיר לכל הופעת בכורה של "היידיש שפיל". כמובן שנוכחות ראש ממשלה מביאה גם את התקשורת. כשהתיאטרון היה בחיתוליו שמיר מאוד נהנה והוא מאוד אהב לדבר ביידיש. בדרך חזרה לירושלים, במשך שעה שלמה, הוא היה מדבר איתי רק יידיש על ענייני השעה. בזה אני חושב שתרמתי גם לשמיר.


אחר-כך הייתי מנכ"ל רשות השידור, באותה תקופה שמיכה ינון היה יושב-הראש. אנחנו נהגנו לרכוש מחזות מ"היידיש שפיל" ולשדר אותם בזמן צפיית השיא בטלוויזיה הישראלית בערוץ 1. באותה תקופה אנחנו היינו המונופול. אם מישהו לא היה בטלוויזיה שלנו, הוא לא היה בטלוויזיה.


אני חושב שכדאי שהוועדה תשקול לקרוא לרשויות השידור שלנו, בעיקר הממלכתית, לחזור ולשדר הצגות של "היידיש שפיל". זה יכול רק לסייע. אני חושב שהיום זה כמעט ולא קיים.


היום יש לי את הכבוד שוב לסייע לתיאטרון בפעילות בינלאומית. בעניין הזה באמת מדובר גם על כבוד וגם על עונג. זה לא סתם דיבור, באמת יש הרבה עונג.

עכשיו ניתן זכות דיבור לצעירים. נמצא כאן אסף גלאי, יושב דור המשך דוברי יידיש.

אסף, אתם רק אוהבים או גם מדברי יידיש?

אנחנו מדברים יידיש וגם מלמדים יידיש בבתי ספר יסודיים. אנחנו מאוד שמחים שהכנסת מקדישה יום כזה ליידיש. אני יליד שנת 1978 ויש צעירים יותר. אנחנו רואים שיידיש וישראל אלה דברים שקשורים אחד לשני. זה צריך להיות עניין על הסדר הלאומי. יידיש וישראל צריכים ללכת יד ביד. יידיש צריכה להיות שפה שמדברים אותה וחלק מהשפות המדוברות במדינת ישראל.

אני מודה לכם, וזה המסר שלנו.

יצחק לודן, בבקשה.

מונחת בפני חוברת ששמה "מחווה ליידיש". זה אוסף פרוטוקולים של ישיבת מליאת הכנסת לפני 16 שנים. באותה ישיבה היה גשם, ברד של דברי הלל ליידיש. הופיעו חברי כנסת מכובדים וגם אנשי ציבור וכולם התחייבו בהתלהבות לעשות למען היידיש, בשם הכנסת.


ביקשתי להזכיר לוועדה זאת, שהיא גם מחויבת מתוך המחווה ומתוך ההחלטות שהתקבלו לפני 14 שנה. אז הוציאו את היידיש מקטגוריה של שפות זרות כי יידיש היתה אז בקטגוריה של שפות זרות.


רציתי להזכיר לכם שיידיש חיה. רק עכשיו יצא ספר ביידיש בשני כרכים, 500 עמ' כל כרך. מופיעים ספרים ביידיש ויש יצירה ביידיש. לכן אני מבקש, אנחנו חוגגים כולנו 20 שנה לתיאטרון ואנחנו מתלהבים מההתקדמות של התיאטרון. אבל, גורלה של היידיש, המערכה על היידיש ירדה פלאים מאז.


אני רוצה לתמוך בדבריו של פרופסור נוברשטרן, שהוועדה הזאת תצא עם החלטה של העדפה מתקנת. אני מבקש שלא יהיה גורלה של הישיבה הזאת כגורלה של הישיבה מלפני 14 שנה. אנחנו רואים למה התחייבה הכנסת ומה היא לא קיימה.

הדובר האחרון, מוטי אברבוך, בבקשה.

אני רוצה להתמקד בנושא של הכתיבה לתיאטרון האידי. יש מחזאות אידית. היא לא רק האוצר הזה של כל אותם מחזאים שכתבו והם מונחים על המדף ומצפים שיעלו אותם שוב על הבמה. ישנה ספרות עשירה שנכתבה ביידיש, שאיננה חלק מהספרות העברית. הקהל הישראלי, צרכן התרבות, איננו ער לכך, שחלק גדול מהספרות ששייכת לו נשללה ממנו כתוצאה מהעובדה שלא מתייחסים אל חלק גדול מהכותבים בשפה האידית. האפשרות להמחיז ולהביא אל הבמה את אותן יצירות שספונות בתוך הספרים ולתת להם את חייהם מחדש, באמצעות תיאטרון היידיש, היא לא רק מתן חסד לאותם אנשים, היא חסד לעצמנו מכיוון שהתודעה שלנו נידתה – לא אכנס כאן לסיבות הפוליטיות איך זה קרה, שחלק גדול מהתרבות אנחנו שללנו מעצמנו. הגיע הזמן להחזיר לעצמנו את אותה ספרות ואני חושש שאין כלי מתאים יותר להחדיר אותו חזרה אל התודעה של צרכן התרבות הישראלי, אלא באמצעות התיאטרון. זה ניתן לעשות באמצעות המחזה מחדש וכמובן הכשרה של קבוצת יוצרים צעירה. התחלנו כבר לעשות את זה. התחלנו עם שחקנים. לדעתי צריך להמשיך להעביר סדנאות של במאים, שידעו את השפה, שידעו את אורח החיים שעומד מאחורי התרבות הזאת.


אם נעשה את זה, יהיה גם עתיד לתיאטרון היידיש בעוד 10, בעוד 20 וגם בעוד 30 שנה.

תודה רבה. הואיל ובשעה 14:00 מתחיל האירוע המרכזי באודיטוריום, אנחנו צריכים להתחיל לסכם את הדיון הזה.

אפשר לתת רשות דיבור למנדי כהנא?

לא. אני מתיר רק הערה אחת לצ'יץ. הסברתי את מגבלות הזמן.

- - -

אתה רוצה שאני אקרא לך לסדר? אתה רוצה לקחת בכוח? ידידי, תהיה בשקט, תואיל להירגע. אין לך רשות דיבור. פה מדברים רק ברשות דיבור. סליחה שאתה מוציא ממני את הדבר הזה, זה מיותר לחלוטין.


צ'יץ בבקשה.

ישנה הערה שעלולה להגיע במשך הזמן והיא תעיב. יש לי הרגשה שנמצא מפה היום עם החלטה חיובית.


ההחייאה של תרבות היידיש על כל סוגיה, קמה הרבה מאוד בזכות תיאטרון "היידיש שפיל", עם שמואל עצמון בראשו.


במדינת ישראל יכולה להיות עוד עדה יהודית שיש לה לשון שיצרו בה וכדומה. זאת יכולה להיות שפה כמו לאדינו. כדאי לבדוק אם דבר כזה קיים על מנת שלא יגידו אחר-כך שהנה אנחנו האשכנזים המנוולים עשינו כך וכך ליידיש ושכחנו - - -

תודה רבה.

בשמה של חברת הכנסת ליה שמטוב, שמארגנת את היום הזה וחייבת לרדת לאודיטוריום, אני רוצה להתנצל בשמה. אני מתנצל גם בפני כל אלה שרצו לדבר ולא הספיקו.

אני רוצה לסיים את הוועדה ולומר ששתי הוועדות, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות וועדת החינוך, התרבות והספורט קובעים כי על מדינת ישראל מוטלת חובה מהמעלה הראשונה לטפח את תרבות היידיש בהיותה תרבות יהודית מיוחדת בת מורשת של כאלף שנה. תרבות המייצגת את ערכי העם היהודי, שפתו, ספריו, הצגותיו וכל מכלול חייו.

הוועדות מתכבדות לברך את כל העוסקים בתרבות היידיש: סופרים, יוצרים אמנים וכל יתר מי שפועל בתחום הזה, על כל מגוון הפעילויות ומחזקת את ידי האישים והארגונים להמשיך במשימה התרבותית. שתי הוועדות תמשכנה להיות כתובת, ככל שיידרש, כדי לקיים, לפי הצורך, גם דיונים ספציפיים העוסקים בתרבות היידיש.

משרד התרבות, החינוך, הגמלאים, משרד האוצר ומשרדים נוספים, להקצות את המשאבים הדרושים, הן לתיאטרון יידיש שפיל והן לכל יתר המסגרות התרבותיות הפועלות לקידום תרבות היידיש. לשם כך גם להסדיר תבחינים מיוחדים שיוכלו לתת מענה הולם לקידום תרבות היידיש.

הדבר הנוסף הוא, שהוועדות פונות לעירית תל-אביב על מנת שתקצה מבנה שיהווה מרכז תרבות היידיש בתל-אביב. נבקש מראש העירייה לדווח לוועדות, בתוך כחצי שנה, כיצד טופלה בקשה זאת.

הוועדות פונות למשרד החינוך להעמיק ולהרחיב את תכנית הלימודים הקשורים לתרבות היידיש וכן ללמוד על סופרים, אישי רוח שקשורים לתרבות היידיש.

עד כאן הסיכומים שלנו. אני רוצה להודות לכולם. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:45