PAGE
18
הוועדה למאבק בנגע הסמים

17.03.08

הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 30
הוועדה למאבק בנגע הסמים

יום שני י' אדר ב' התשס"ח (17 במרץ 2008), שעה 12:00

טיפול משרד הרווחה במכורים לסמים קשים.

חברי הוועדה: היו"ר – נסים זאב

איריס פלורנטין – מנהלת השירות לטיפול בהתמכרויות, משרד הרווחה

בני יעקב – ע' ראש תחום טיפול ושיקום, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

פיני קבלו – סמנכ"ל לקשרי המרכז לשלטון מקומי, המרכז לשלטון מקומי

ד"ר בני אברהמי – מנהל הרשות העירונית להתמכרויות בעיריית ת"א-יפו,




המרכז לשלטון מקומי

איתן סלע – מנכ"ל בית אור אביבה, קהילות טיפוליות

איהאב יחיא –מנהל קהילה טיפולית אלפטאם – טייבה

איתן אקשטיין – מנכ"ל מרכז גמילה "רטורנו"

גלעד נתן – מ.מ.מ

מנהלת הוועדה
בת שבע פנחסוב

אתי בן שמחון

טיפול משרד הרווחה במכורים לסמים קשים

צהריים טובים, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה למאבק בנגע הסמים וגם בנושא האלכוהול שעדיין לא זכה לשיקום כמו שצריך, למרות השינויים שהיו באחרונה המספרים מתרבים בנושא האלכוהול.


הדיון מתמקד בתפר שבין משרד הבריאות ומשרד העבודה והרווחה, העברת המטופלים הפיקוח והבקרה. כאשר האדם מתחיל את הטיפול בשבוע שבועיים הראשונים האדם מרגיש שאולי מבחינה פיזית הוא נגמל, והוא יכול להתחיל להשתקם, אבל מי שמקבל את השיקום הארוך והממושך זה בעצם משרד העבודה והרווחה, האחריות כבדה יותר וקשה יותר בעבודה ארוכת טווח מבחינת התקופה שצריכים ללוות את אותם נפגעים.


הייתי רוצה לבחון את החזרת הרופאים למסגרת הרווחה, אותם הרופאים יכולים לעבוד גם פה וגם שם ולפקח הרבה יותר טוב על הכשרות המקצועית של משרד העבודה והרווחה. גם הנושא של הסבת מתקן טיפול ושיקום של משרד הרווחה שהוא מתקן שיתאים לאישפוז כפוי.


בשבוע שעבר קיימנו דיון ארוך אנחנו חושבים שיש כן צורך באישפוז כפוי, אולי גם מרצון, חצי רצון חצי כפוי. לפעמים לאדם יש את הבחירה או להיות למשל בבית סוהר, או לרצות מאסר, או לקבל את הטיפול, כי בסופו של דבר המטופל לא תמיד מבין שהוא נמצא בסכנת חיים, והטיפול הזה בעצם גם אם זה נעשה בכפייה בא כדי להציל את חייו. לכן הייתי רוצה לשמוע את אנשי המקצוע ולקבל את הנתונים גם של המטופלים. לפי המספרים מטופלי המתדון מונים בערך כ-3,200. בפועל, יכול להיות שיש הרבה יותר, הם לא זוכים לטיפול, אולי לא מגיעים אלינו, אולי בגלל הבעיה של התחנות הלא מספיקות שיש ברחבי הארץ. יכול להיות שאם היינו פועלים בצורה כזו או אחרת ומרחיבים את מספר התחנות, אז יותר ויותר נגמלים היו באים לאותן תחנות.


לגבי הנתונים שמופיעים לפניי, ישנן 44 יחידות טיפול ושיקום בני נוער נפגעי סמים אלכוהול והימורים. ישנן 85 יחידות לטיפול ושיקום מבוגרים נפגעי סמים, 16 מרכזי יום לטיפול ושיקום מבוגרים נפגעי סמים ואלכוהול. יש ארבעה מרכזי יום לטיפול ושיקום בני נוער, נפגעי סמים ואלכוהול והימורים. 25 מרכזים ושלוחות לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים. 10 קהילות טיפוליות והוסטלים למבוגרים נפגעי סמים ואלכוהול, ויש גם הוסטל שיקומי של נפגעי אלכוהול בלבד. זאת אומרת, יש משהו משולב, כי יש כאלה שהם רק נפגעי אלכוהול, ויש כאלה שהם גם סמים וגם אלכוהול. למעשה אנחנו רואים שהשילוב של אלכוהול וסמים הוא פי עשר לפי הנתונים שיש בפנינו שמחייב הרבה יותר קהילות טיפוליות והוסטלים לאותם הנפגעים.


הדיון הוא בנושא של איך אנחנו מביאים את אותם נרקומנים, את אותם מטופלים לשיקום, כדי להכניס אותם לחיים נורמטיביים לאחר שהם עברו את הגמילה במשרד הבריאות ועברו את השלב, או נכנסים לשלב של משרד העבודה והרווחה, שאכן צריכים לתת את המשך הטיפול.

התבקשתי לעשות איזושהי סקירה על עבודת השרות בתחום ההתמכרויות.


השרות לטיפול בהתמכרויות הוא יחידת מטה שיושבת בתוך משרד הרווחה. היחידה אחראית על הטיפול בנושא התמכרויות שכרגע אנחנו מדברים על סמים אלכוהול והימורים. היחידה יושבת בירושלים, ובעצם אחראית על שירותים בכל רחבי הארץ.


מה התפקיד שלנו בעצם, התפקיד הראשון ואולי החשוב ביותר שלנו זה ייזום פיתוח והקמה של שירותים מותאמים למכורים. זאת אומרת, שאנחנו מסתכלים לשטח, מזהים צרכים באמצעות שירותים שונים ומחליטים על הקמת השירותים מותאמים לצרכים של המכורים.

הדבר הבא שאנחנו עושים זה גיוס משאבים הקצאתם מימון ותוכניות. זאת אומרת, שאחד

התפקידים שלי זה ללכת ולחפש משאבים אם זה במשרדי הממשלה השונים, אם זה בתוך המשרד, אם זה באמצעות עמותות ציבוריות, אבל בהחלט להגדיל את העוגה התקציבית שיש בתוך השירות שלי, כדי שיהיו לנו יותר ויותר שירותים, כשאת המשאבים אני מקצה, אגיד לאחר מכן למי, תכניות שאני ישירות לא מפעילה אותן אני מפעילה תמיד באמצעות גורמים נוספים.


קביעת מדיניות מותאמת תקופה וצרכים, אנחנו אלה שמפרסמים את המדיניות הארצית אולי בשונה למה שקורה במדינות אחרות בעולם, אני חושבת שלטובה יוצאת מדיניות אחת והיא זו שמשפיעה ובונה את השירותים ברמת השטח, כשכמובן אנשי השטח מוזמנים תמיד להשפיע על המדיניות הקיימת, ואנחנו מוצאים מצב שיש שירותים מתוכננים ואפשר לבקר אותם. המשאבים ניתנים כמובן פר תכניות שמוקמות.


כשאני מדברת על קביעת מדיניות מותאמת לצרכים, אנחנו נראה בשקפים הבאים שאנחנו מדברים על מכורים שהתמונה הקלינית שלהם משתנה, ולכן אנחנו צריכים לשנות את המדיניות ואת המודלים הטיפוליים בהתאם לצרכים של האוכלוסייה. אנחנו כל הזמן מעדכנים את המודלים, את צורות הטיפול, קוראים חומר חדש, בהחלט מביאים דברים חדשים לישראל ומקימים תכניות חדשות.


הכשרת צוותים, כמובן אי אפשר לדבר על שירותים ברמה גבוהה כפי שיש בישראל, אנחנו לא מדברים על כל הזמן להכשיר את הצוותים לשינויים שיש לנו בשטח.


הנושא האחרון שאנחנו מתעסקים בו הוא רישום מוסדות. כל מסגרת בישראל החל מ-1993 צריכה לקבל רשיון על העובדה שהיא רוצה לעשות טיפול לשני מכורים ומעלה. כרגע זה תקף רק לסמים, אני מקווה שבשנים הקרובות זה יהיה גם לגבי אלכוהול. אני מוכרחה להגיד שהחוק איפשר לנו להגיע לסטנדרטים גבוהים יותר ברמת הטיפול והמבנים במסגרות, ונושא אלכוהול גם יסודר, כרגע הוא לא עבר בגלל עניין של תקציב של עלות החוק או הרחבת החוק.


מי הוא השטח שלנו. אמרתי קודם אנחנו יחידת מטה, אני מנהלת שירות שיש לי 20 עובדים שכולל סגנית, מפקחים ארציים ומפקחים בשטח. מי שעושה את העבודה המבורכת, אנשי השטח שחלקם יושבים כאן לפנינו. אנשי השטח מבחינתי זה רשויות מקומיות, עמותות ציבוריות כשאני מדברת על שילוב בין השניים, אני מדברת על עמותות ציבוריות שעושות עבודה משולבת עם רשויות מקומיות ואני גם אדגים את זה.


המסגרות והעובדים. יחידות לטיפול במבוגרים ברשויות המקומיות, יחידה ברשות מקומית זה מחצי עובד סוציאלי עד 20. למשל עיריית תל אביב ירושלים, יחידות מטפלות בנוער, מרכזי יום למבוגרים כשזה בעצם מרכז שהטיפול מגיע לשם חמישה ימים בשבוע, ואני אפרט אחר כך לתכנית מובנית יותר. מרכזים אזוריים לטיפול באלכוהול והימורים, אנחנו פורסים את הטיפול ברחבי הארץ ברמה אזורית בשונה מיחידה ברשות מקומית שהיא מקומית בתוך הרשות המקומית בנושא אלכוהול והימורים, אנחנו עובדים ברמה אזורית יש יתרונות יש חסרונות ניתן יהיה לדבר על זה.


הטיפול הפנימייתי הוא אכן הקהילות הטיפוליות אליהם מגיעים המטופלים. קצת לגבי ההיקפים, דיברנו קודם על מסגרות, ברשויות מקומיות אנחנו מדברים על 85 יחידות מטפלות במבוגרים ברשויות המקומיות, 45 יחידות מטפלות בנוער כבר מלראות את התמונה הזאת אתם יודעים שאנחנו לא יושבים בכל רחבי הארץ, כולנו יודעים שמדברים על 260 ומשהו רשויות מקומיות, אין לנו פריסה ארצית בכל מקום, אנחנו כן מנסים לשלב ולהגיע ברמה אזורית לכולם. 30 תחנות אזוריות לאלכוהול שנותנים את המענה לאלכוהוליסטים ברשויות המקומיות.


9 קהילות טיפוליות, 512 מכסות לטיפול למטופלים שיוצאים מהבית, לטיפול ארוך טווח. 19 מרכזי יום - - -

מכסה זה אדם.

מכסה זה אדם, זה אומר שיש תקציב 512 מכסות בכל אורך השנה. זה אומר שאם תיכנס למערכת שלי תראה הרבה יותר מטופלים יוצאים. כשאתה בודק כמה מטופלים בנקודת זמן זה 512 ב-9 קהילות טיפוליות. כמובן 19 מרכזי יום, 15 למבוגרים ו-4 לנוער.


קצת לגבי ההיקפים, אני גם אתן תקציב. יש לי פה את ספר התקציב. אנחנו מדברים על 14 אלף מטופלים שרשומים במערכת במחשב של משרד הרווחה. 9,000 מכורים לסמים, 5,000 אלכוהוליסטים. אני יכולה לפלח לפי גילאים, אבל לא ירדתי כרגע לניתוח.


מהו בעצם מודל הטיפול. המטופלים באים אלינו לשנה וחצי טיפול, ואני אתחיל ברשויות מקומיות. אדם שמגיע אלינו לטיפול, מגיע בתחילת התהליך כשהוא בעצם מגדיר ואומר שיש לו בעיית סמים, אלכוהול, הימורים ומעוניין להגיע לטיפול. אנחנו לא עושים איזשהם מבדקי מוטיבציה כדי להכניס אותו לטיפול. הוא יכול להיכנס ועובר תהליך של חודש התאמה לטיפול, בתהליך הזה של החודש מדברים עם המטופל, מדברים עם המשפחה שלו, עושים בדיקות שתן ועושים איבחון שמבוסס על אינפורמציה שנאספה שם ועושים איבחון.


בסוף תהליך האיבחון החומר לגבי המטופל והתמונה מובאת לוועדת האיבחון, ועדת האיבחון היא ועדה רב מקצועית שהתפקיד שלה לשלב הרבה מאוד אנשי מקצוע שעסוקים בתוך הטיפול עם המכור, צריך לקחת בחשבון שמטופל שהוא מכור או מתמכר, צריך לא מעט אנשי מקצוע סביבו שיעסקו בטיפול. כשאני מדברת על לא מעט אנשי מקצוע, אני מדברת על טיפול שהוא המשכי, יכול להיות קצין מבחן, פקידת סעד לחוק הנוער, זה יכול להיות הטיפול בקשיש במשפחה, זה יכול להיות טיפול בילדים שצריך להוציא אותם מהבית לקהילה טיפולית או למקום אחר. בהחלט יש מספר גורמים שנמצאים בטיפול, וצריך לקחת בחשבון כשהמטופל גומר בטיפול אצל מטפל אחד, אנחנו עושים המשך טיפול אצל השני.


בוועדת האיבחון נקבעת תכנית הטיפול, זאת אומרת שאנחנו יושבים עם המטופל ומתכננים את השנה וחצי הקרובה, מה יעשו איתו בעצם בתוך הטיפול. מה יעשו איתו בתוך הטיפול, כשאנחנו עושים את זה באמצעות טיפול פרטני קבוצתי והתערבויות משפחתיות. אנחנו יודעים היום שהשילוב של שלוש המתודות האלה היא הצורה ביותר להגיע למטופל, כי ברור לנו שאנחנו מדברים על בעיה שעוברת מדור לדור, ואז אנחנו צריכים לטפל במשפחה גם. אנחנו יודעים שאחד הטיפולים הטובים ביותר במתמכרים זה לעבוד עם קבוצת השבים, זאת אומרת לעבוד בקבוצות, וכמובן כדי שהמטופל יעבור את השינוי צריך לעבור טיפול פרטני.


על קצה המזלג, אם זה מטופל בתחילת התהליך זה להיפרד מהסם, להתמודד בעולם ללא סמים, להתמודד עם קשיים מבלי לרוץ לסך, לא ללכת למקומות של סיכון של סמים כפי שהיה בעבר, ונושאים נוספים כשאנחנו מתקדמים על פני התהליך, אנחנו מדברים על המטופל בתוך המשפחה, המטופל כהורה מתפקד, המטופל כמפרנס.


כשאנחנו מדברים על פרמטרים להצלחה בטיפול, או קריטריונים להצלחה בטיפול, אנחנו מדברים על נקיון מסמים, שילוב בעולם העבודה, שילוב חזרה במשפחה, וכמובן נקיון והעדר עבריינות.


לגבי אוכלוסיית היעד, ברור שאנחנו קולטים אלינו לטיפול כל אדם שמכור לסמים אלכוהול והימורים, ומעוניין להגיע לטיפול. אם הוא פחות מעוניין להגיע לטיפול, בהרבה מאוד מצבים אנחנו מקבלים סיוע של שרות המבחן, כשבעצם מדובר על החוק הפלילי שמאפשר למטופלים להגיע לטיפול כחלופה למעצר, או מאסר. ולכן יש אינסנטיב נוסף להגיע לטיפול.


קצת לגבי השינויים, אנחנו חווים בשנים האחרונות הרבה מאוד שינויים בקרב המטופלים. אם בעבר למשל המטופלים שהגיעו אלינו- -

סליחה, בידיעה שלך, אכן בית המשפט אוכף את האלטרנטיבה כמו מאסר.

כן, כל הזמן. 35% או 40% של המטופלים בחלק מהקהילות הטיפוליות אפילו כמעט כולן הם

חלופת מאסר או מעצר. זה אומר שהרבה מאוד מטופלים מגיעים לטיפול באמצעות בתי המשפט.

היום לא עוצרים על שימוש אישי.

אני לא מדברת על שימוש אישי. אני מדברת על מטופלים שנתפסו בסחר, נתפסו על יותר משימוש אישי. אם אני מדברת על סוג החומר בעיקרו, ואני עושה כאן הכללה, רוב המטופלים במערכת שאני מדברת הם מכורים להירואין. כמובן שהיום זה משתנה, אגיד מייד. אבל מדובר על אנשים שיש להם תיקים פליליים ולכן גם מגיעים.

זה לא נותן תשובה לאותם שלא עוסקים בחסר ונמצאים בשימוש אישי, אין אפשרות להביא אותם לאיזהו מעצר.

הסעיף השני של סוגי חומרים, הייתי אומרת ש-80% מהמכורים במערכת עדיין מכורים להירואין, אבל 20% זה כבר חומרים אחרים. כי חומרים אחרים, לא בהכרח מכריחים אותנו להכניס לגמילה, ולא בהכרח מכריחים את האדם להגיע לטיפול כי הוא חייב. בעבר היינו אומרים הגיע לתחתית, אין לו ברירה, יש בית משפט, המשפחה הוציאה אותו והרבה מאוד גורמים אחרים. היום מטופלים מגיעים הרבה יותר מוקדם, ומגיעים לטיפול מרצונם. אני כבר לא מדברת על גיל 32, אני מדברת על גיל 20 ויושבת פה מנהלת מרכז מרחובות שאני ראיתי אצלה מטופלים בני 18. אנשים מגיעים מרצונם, לא רק מרצונם, אבל הרבה יותר מוקדם. ואז אני מדברת על סוגי החומרים האחרים, והרבה פעמים גם לא דרך מערכת בית המשפט, כי יכול להיות שהם לא נתפסו בכלל, ואז הם מגיעים על דעת עצמם.


לכן אני אומרת ירידה בגיל המכורים, אנשים מגיעים צעירים יותר עם מוטיבציה להגיע, עם סוגי חומרים אחרים, בהחלט אנחנו מדברים על יותר תפיסה של נקיון, על מורכבות. אנחנו מדברים על מורכבות של בעיות, מורכבות של תחלואה, והרבה מאוד סוגים של מאפיינים שאנחנו צריכים לגעת. אנחנו יכולים לראות אנשים שמגיעים משב"ס, אנשים שמגיעים דרך שיקום האסיר, דרך בתי המשפט. מגיעים לבד, מגיעים על ידי האמא לבד, וכל מיני בעיות נוספות שמורכבות בפנים.


אוכלוסייה נוספת שהיום נכנסת אולי טיפה יותר לטיפול זה נשים, אני אתייחס בהמשך לאיך אנחנו נערכים לנושא של הנשים. אנחנו יודעים שיש לפחות 20% נשים מכורות, הן מגיעות מעט לתוך המערכת.


בעבר טיפלנו במי שהגיעה, היום אנחנו מקבלים יותר אוכלוסיית קצה. תחלואה כפולה ותחלואה גופנית, אנחנו דיברנו בדיון הקודם אנחנו מתחילים לקבל אנשים עם בעיות פיזיות קשות מאוד, עם תחלואה נפשית שאנחנו קולטים אותם לתוך המערכת. יושב כאן מנהל קהילה טיפולית איתן סלע שיש אצלו בקהילה יחידה לתחלואה כפולה. זאת אומרת, שיש לנו היום מענה למכורים שהם גם חולי נפש.


התאמה נוספת שאנחנו עושים, זה התאמה לחבר העמים, כשפירטתי פה חבר העמים ואתיופיה. נתתי דוגמאות לשינוי בקרב האוכלוסייה אבל יש שינויים נוספים שמצריכים מאיתנו להגיע לאוכלוסיות עם המאפיינים השונים, ואנחנו מתאימים טיפול.


למשל, לחבר העמים אנחנו עושים פרוייקטים מיוחדים. מזרימים תקציבים מיוחדים לרשויות המקומיות, או עושים תכניות מניעת טיפול ייחודיות כדי להגיע לאוכלוסייה הזאת בשלב מוקדם, אני גם אדגים איך אנחנו מגיעים לשלב מוקדם.


אם דיברתי על שינוי באוכלוסיות, עכשיו אדבר על התאמת שרותים מסגרות והכשרות לאוכלוסיות הייחודיות שקצת נגעתי בהם, יש נוספות. מודלים לנשים. אנחנו בשנתיים האחרונות הושבנו פורום שכתב נודל, שאם תקראו אותו הוא ממש נותן הנחייה של פרופילים, התאמה מה לעשות עם אנשים. בנוסף לזה עשינו קורס ייחודי להכשרה קצרה איך עובדים עם נשים. זה לא רק להכשיר ולבנות מודלים, זה להעביר מסר למטפלים ולסביבה שצריך לעשות אחרת, כמו שאנחנו גם עושים בנושאים אחרים. אם למשל אקח כדי לראות איך מחלחל התפיסה שצריך לעשות מודלים חדשים, כשאני פניתי לשטח שלי בתחילת השנה לקבל תכניות מיוחדות, אני מקצה תקציבים לתכניות מיוחדות, לא היה יישוב שלא העביר לי תכנית לנשים. זאת אומרת, שהתחיל לחלחל שצריך לעשות אחרת, צריך להכשיר את האנשים, צריך לדבר אחרת, וגם יש פה מודלים בתוך קהילות הטיפוליות שאני ארחיב בנוסף שמטפלות בנשים, בנשים עם ילדים, בהחלט התאמה של מודלים לנשים.


מניעה טיפולית בקבוצת נוער. אני רוצה להתייחס למשהו שקורה לנו בקרב חבר העמים ואתיופיה. אני חושבת שזה מודל ייחודי חדש, אנחנו לא עושים בכלל בתוך הטיפול שלנו, זה מודל שמחבר בין מניעה לטיפול, והוא שונה מאוד מהעבודה שאנחנו עושים בשטח.


אנחנו ניגשים לאוכלוסייה בסיכון שהם נוער שאנחנו יודעים שהם על סף שימוש או שהם משתמשים. מגיעים אליהם באמצעות קבוצה אליהם ואל ההורים שלהם, ומעבירים להם מודל מובנה, ומלמדים אותם בעצם מה הסכנות וגם את ההורים איך לזהות, וכבר מזהים נוער שהוא בסיכון, נוער שהוא משתמש וקולטים אותם לטיפול. אני מוכרחה להגיד שזה פרוייקט בשיתוף פעולה עם הרשות למלחמה בסמים, משרד הקליטה והפרוייקט הלאומי האתיופי. כשהתחלנו לפחות את הקבוצה של האתיופים לפני שלוש שנים, חמש קבוצות, יש לנו 29 קבוצות. זה פרוייקט שתופס תאוצה, ובעקבות זה גם משרד הקליטה נכנס איתנו לפרוייקט הזה עם חבר העמים.

אחוז גבוה באוכלוסייה האתיופית?

הם לא כל כך מגיעים לטיפול. אנחנו מנסים להגיע אליהם. אנחנו יודעים שיש יותר אלכוהול, לזה הם מגיעים הרבה יותר. קשה לנו להגיע אליהם, קשה לנו להביא אותם לטיפול. אנחנו כן מדברים על בקשות תקציביות של להביא מטפלים אתיופים, השפה התרבות והקושי שלהם, אבל אנחנו כן רואים אותם היום בטיפול אבל באמת התחלה. חבר העמים יש הרבה מאוד לטיפול.


לגבי צעירים, אנחנו עושים הרבה מאוד התאמה בכל השירותים בארץ לגבי צעירים, זה אומר להתאים את הטיפול לסוגי חומרים אחרים, להתאים את הנושאים בטיפול לגיל מוקדם יותר, כמובן אדם שמגיע בגיל 20 לא מעניין אותו מה שמעניין אדם בגיל 40 או בגיל 42, ולכן כל הנושאים שמגיעים הם יצטרכו להיות מותאמים לצעירים. בנוסף, יש לנו קהילה טיפולית היום שפתחה מודל ייחודי לנושא צעירים, אנחנו באמת נבחן לגבי השנה הקרובה, זה מודל כדי להראות כמה כנראה היה צורך כשהמודל הזה נפתח לפני כחצי שנה באותה קהילה טיפולית והוא התמלא מבלי שאפילו פירסמו. שוב עולים מודלים מותאמים לעולים. תחלואה כפולה ציינתי, מודל מיוחד שקם, תחלואה גופנית מודל שאוסף את החולים גופנית לקהילות אבל הם הולכים. מה שאמרתי כבר בשבוע שעבר, אנחנו צריכים להביא אותם לתקופה קצרה לטיפול, הם הולכים אחרי שהם עומדים על הרגליים.


מסלולי חירום, יש לנו קהילה נוספת שעובדת במסלול חירום. זאת אומרת, שאם יש היום מטופל שצריך להגיע מרגע לרגע ניתן לקלוט אותו.


יעדים עיקריים ל-2008. לא פירטתי, אחד הדברים העיקריים שאנחנו מפתחים היום זה תחום השיקום, אני מוכרחה לומר שתחום השיקום יפותח יחד עם קהילות טיפוליות ועם רשויות מקומיות.


הנושא השני שאני כן רוצה לגעת בו, הרחבת נושא הנוער. ראיתם בשקף הראשון שלי שאנחנו עובדים רק ב-45 רשויות מקומיות. אני יודעת שבסוף שנת 2008 אנחנו כבר נפרוס לפחות ב-80 יישובים. אנחנו יוצאים למכרז להספקת שירותים לנושא הנוער, מה שיתן לנו פריסה הרבה יותר רחבה.


דבר האחרון שאני רוצה להתייחס אליו, ניסיון של מערכת לפתוח מערך מיחשובי כדי שנוכל לקלוט מידע, לעשות סטטיסטיקות, שותפות שלנו במחקרים, וכמובן השירות היה יוזם בפתיחה של קהילת ידע שהיא פורום באתר של המשרד בשיתוף שירותים נוספים להעביר מידע במטפלים, אתם נכנסים היום לפורום ידע היום, תראו הרבה מאוד ידע של מטפלים שמעבירים אותו ביניהם.

האם את רוצה מצב שמטופל מסיים טיפול במשרד הבריאות ולא מגיע למשרד הרווחה בגלל התיאום. כמה נופלים בין הכסאות, זאת אומרת, אנחנו מדברים על 3,200, או על מספר מסוים,כמה נופלים בין הכיסאות ולא מגיעים לטיפול שכן צריכים טיפול.

אין ספק שיש מכורים שנמצאים היום ברחובות ולא מגיעים לטיפול. אין ספק שאם היה אפשר לעודד מטופלים להגיע לטיפול כשהם לא רוצים היינו עושים את זה, כרגע לא ניתן לעשות את זה כולנו יודעים את זה. יחד עם זאת, אני מוכרחה להגיד, שאם אתם מסתכלים על המספרים, לא מעט מטופלים היום בישראל מגיעים לטיפול. מבחינת הנופלים בין הכיסאות והמעברים, אני חושבת שהיום אנחנו הרבה פחות מדברים על נופלים בין הכיסאות מאחר ואנחנו מדברים על שיתוף פעולה מאוד הדוק במשרד הרווחה למשרד הבריאות, שאומר ממש יצירת תפרים. נכון שהגמילה נעשית היום במשרד הבריאות, נכון שרוב המטופלים מגיעים למערכת שיהיו נקיים, אבל בהחלט העובדים שלנו קולטים את המטופלים בגמר האישפוזית וקולטים אותם לטיפול. היום הם מסתכלים על מה עשיתי בשבוע שעבר בתוך המשרד שלי, אני ממש משנה נהלים לדבר על הרצף הזה. איך מטופל מגיע לעובד הסוציאלי ברשות המקומית, הולך לאישפוזית, הולך חזרה לעובד שלנו, כך שכל הזמן מדברים על מעבר.

האם יש דיווח במשרד הבריאות למשרד העבודה והרווחה, אתם יודעים על כל מקרה ומקרה.

לא, ממש לא.

זה חמור. על זה אני מדבר. מדברים על תפר, מדברים על אינפורמציה, לא יודע למה זה לא נעשה. היום יש מחשב, כל מטופל שמגיע למשרד הבריאות, מסיים טיפול, אחרי שבוע אחרי שבועיים, מדוע אתם לא מקבלים את האינפורמציה ויש המשך טיפול? כשנופלים בין הכיסאות זה גם בתפר אבל גם מעבר שבכלל לא מגיעים למצב של טיפול.

בשנת 1990 כשאנחנו פתחנו את הרשות להתמכרויות בתל אביב, המרכזים הטיפוליים שלנו היו אכן מרכזים משולבים, כלומר, היו שם גם רופאים וגם עובדים סוציאליים. במקרים אחרות, גם משרד הרווחה היה בפנים וגם משרד הבריאות היה בפנים.


כיום אנחנו מפעילים חמישה מרכזים בתל אביב, עם כ-450 מטופלים, המרכזים האלה מפוקחים על ידי משרד הרווחה, משרד הבריאות איננו נמצא במרכזים האלה. במלים אחרות, כפי שציינה הגב' פלורנטין, אדם מסיים גמילה, נכנס לטיפול פסיכו-סוציאלי במרכזים העירוניים, אין המשך פיקוח רפואי על אותו אדם. כמעט, או הייתי אומר אפילו כל המטופלים זקוקים גם לטיפול רפואי פסיכיאטרי במהלך השיקום שלהם בין השנה וחצי. הוא לא ניתן היום, היום הטיפול הוא רק פסיכו-סוציאלי הם משוועים לעזרה רפואית, וכל הפניות שלנו למשרד הבריאות לשלב רופאים נרקולוגים כפי שהיה בעבר, להחזיר אותם ממרכזי הטיפול העירוניים עד כה לא הצליחו, ולכן אין כיום טיפול רפואי לאנשים האלה. זאת תשובה לשאלתך אדוני לגבי חוסר החיבור שלא קיים כיום.


לעומת זאת, בתל אביב יפו פועלים על ידי משרד הבריאות, לא על ידי משרד הרווחה שלושה מרכזים לטיפול באמצעות מתדון. המתדון אותו תחליף ששותים מדי יום, מקבלים אותו בתל אביב היום כ-950 איש. ישנו תור המתנה שנמשך כשנה היום כדי להתקבל למרכזי המתדון. כלומר, גם כאשר אדם מגלה איזוהי מוטיבציה להיכנס לטיפול ולקבל את המתדון הוא לא יכול להתקבל, הוא נשאר ברחוב. כך שאנחנו בעצם מתייחסים פה לשתי בעיות מרכזיות.

כמה ממתינים כאלה יש?

בתל אביב אנחנו מעריכים שיש שם כ-400 איש, שלא היה ניתן לקבל אותם למרכזי המתדון, אפשר יהיה להקטין את מספר המכורים מעכשיו לעכשיו.

וזה אחרי טיפול של משרד הבריאות.

לא, להיפך אנשים שצריכים להיכנס לטיפול. מרכזי המתדון מופעלים על ידי משרד הבריאות. בכל מרכז מתדון יש בסביבות 300 איש, כיוון שהטיפול במתדון הוא בעצם טיפול שלא מסתיים אף פעם, כלומר האדם צריך לבוא מדי יום לשתות את המתדון, מרכזי המתדון סתומים על ידי המטופלים. מכור שרוצה היום להתקבל למרכז מתדון, להפסיק להשתמש בהירואין, ולקבל את המתדון במקום זה, לא יכול להתקבל בתל אביב יפו, אני מדבר על העיר שעליה אני מופקד.


האנשים במרכזי המתדון בתל אביב קרוב ל-50% מהם הם כלל אינם תושבי תל אביב יפו. הם באים מכל ערי הלווין משום שלא בבת-ים, לא בחולון, לא ברמת גן, לא בגבעתיים, לא בהרצליה, לא בכפר סבא, לא בהוד השרון ולא ברמת השרון יש מרכזי מתדון, הם כולם באים לתל-אביב. אנחנו מוכנים לעזור להם, אבל לא ייתכן שמשרד הבריאות, ואולי נמצא כאן נציג משרד הבריאות שיוכל לענות, מדוע לא פותחים עוד מרכזי מתדון בתל אביב.

הבאנו הצעת חוק שמחייב כל עיר ועיר שבו יש למעלה - - -

הייתי מעורב בכתיבתה באמצעות מר פיני קבלו. זו בעיה מספר אחת. הדבר השני, אם ניתן היה באמצעות הועדה להביא לכך שמשרד הבריאות ישוב יכניס רופאים למרכזי הטיפול העירוניים, זה היה מיטיב ומשפר את איכות הטיפול בצורה בלתי רגילה.

אני שואל אותך שוב בהקשר למה שאדוני אמר.


אני מבין שהטיפול הראשוני באמצעות משרד הבריאות למשך שלושה שבועות, ובסופו של תהליך משרד העבודה והרווחה נכנס. למה כל כך חשוב שנציג משרד הבריאות ימשיך את העובדה שנה או חצי שנה במשרד העבודה והרווחה. הרי יש גם אנשי מקצוע לא פחות טובים ומומחים.


הבעיה אצלי היתה העברת האינפורמציה, כדי שלא יהיה מצב שלא מקבלים פתאום טיפול וחוזרים לסמים.

במרכזי הטיפול העובדים הם עובדים סוציאליים, שתחום ההתמחות שלהם זה הטיפול הסוציאלי באנשים שנמצאים במערכת. אבל כפי שצוין קודם לכן, חלק גדול מהם סובל מתחלואה כפולה, כלומר, הם גם חולי נפש וגם היו מכורים לסמים. הם צריכים את הטיפול שהוא בעיקר פסיכיאטרי שכחלק מהטיפול הפסיכו-סוציאלי, החיבור של שני הדברים האלה הם חיבור חיוני. אי אפשר לנתק את עבודת הרופא אחרי שלושה שבועות ולאפשר רק לעובדים סוציאליים לטפל בהם, מפני שאם אין כאן גיבוי רפואי במהלך הטיפול, אחוז ההצלחה בטיפול הוא הרבה יותר נמוך.

ברור, אבל יכול להיות שכן יש טיפול רפואי.

לא, הוא לא קיים.

בדקתי בקשיים שמתמודדים איתם, צריך להבין שעוסקים באוכלוסייה מאוד קשה. ערכתי בדיקה אצל מספר מנהלי רווחה, ורציתי לדעת לקראת בואי לכאן כדי שאוכל לייצג את הבעיות שמתמודדים איתם ביום יום, אני רוצה לומר שאוכלוסייה היא קשה, שבדרך כלל הופכת לבעיה לבעיה לא רק של האיש עצמו המתמכר, אלא משפחה שלמה שגם בה צריך לטפל. הרשויות מתמודדות היום בחוסר תקנים, במקומות שאפשר לקיים בהם את הפעילות הזאת. מרבית המקומות ניתנים אם זה במקלטים, או בכל מיני צריפונים. פשוט אין תקציבים להקים כאלה מרכזים שאפשר יהיה לטפל. העדפות של האוכלוסייה הזאת והעדפות שלנו לטפל בהם בתוך הקהילה. הנושא של האישפוזית, אנשים ממתינים בתור על מנת להפנות אותם לאישפוזית, לפעמים גם יש את הקושי הכספי לשלוח אותם ואין את הדרך, למרות שאנחנו מאוד מעונינים שאותו נצרך שרוצה ללכת לאישפוזית ישתתף כספית כדי שיגלה נכונות לנושא הזה. לפעמים המעט כסף הזה שחסר לקבל אותו לאישפוזית של 2,000 או 2,500 שקלים באותו חודש לפני שהוא נכנס לטיפול בקהילה שיקומית מקשה מאוד.

האישפוז באישפוזית עולה 600 שקלים, הנתונים לא נכונים, האנשים מקבלים הבטחת הכנסה.

אני ממש המומה, קודם כל הפרוייקטים מקבלים רשיון. אני לא מכירה פרוייקט אחד שלי ברשויות המקומיות שיושב בצריף. אני לא יודעת איפה חסר, אני לא מכירה אישפוזית שעולה יותר מ-600 שקלים, אני לא מכירה המתנות, אני לא מכירה מטופל היום שרוצה להגיע לטיפול ולא מגיע, זה פשוט לא נכון.

אני לא יודע, תבדקי - - -

מדובר אולי על המרכזים של המתדון.

עשיתי בדיקה יחד עם הרכזת שלי, היא התקשרה למספר רשויות, אלה הדברים שעלו על ידי מנהלי הרווחה לא על ידי עובדים סוציאליים, למשל בעבר משרד הרווחה השתתף בהוצאות של הנרקומן שהוא נקי שהיה חלק מהיחידה הטיפולית, לאחרונה אנחנו שומעים שגם בעניין הזה יש קושי לממן, ומשרד הרווחה הוציא את עצמו מהנושא הזה. ישנם קשיים לא קטנים שמתמודדים איתם ברשויות המקומיות, ולכן משרד הרווחה צריך לתת לעניין הזה הרבה יותר, לסייע הרבה יותר בכוח אדם, וכמובן הטיפול שניתן בעיקרו של הקהילה עצמה. חבל מאוד שיש מיעוט במשתתפים כי זה דיון מאוד חשוב.

אין ספק. בערב התקציב, היה פה דיון על התקציב לגבי הצרכים, דווקא משרד הרווחה אמר שברמה הזאת אין לו שום ביקורת או שום טענות. אבל כשמעלים את הסוגייה מעלים לגבי אותם שבאמת לא באים לידיעתנו, או שממתינים ואין יכולת לקבל אותם מאותם הנימוקים והסיבות ששמענו שאין אפשרות לקלוט אותם. כי מתוך 900 מטופלים בתל אביב, 450 ממתינים במרכזי מתדון, לדעתי זה חמור, זה לא דבר שאפשר לעבור עליו לסדר. בעצם אנחנו דוחפים אותם חזרה לסמים, או שאנחנו מנציחים אותם, אנחנו צריכים בעצם לתת להם את האפשרות להיגמל.

אני רוצה להתייחס לדברים שהיושב ראש העלה, בעצם אתה מרמז או נוגע בנושא של התפיסה הארגונית או הבעיות הארגוניות שיוצרות את הבעיות של הפרט.


מאידך, אני שומע דברים יותר מקומיים שיכולים לקבע את חוסר הקשר שאתה שואף ומרמז שהוא הדבר החשוב. אתייחס בהמשך למספר דברים שאפשר לעשות וראוי לעשות.



מבחינת משרד הרווחה, על פי הנסיון שלי מאז שנת 1989 כאשר סיימתי את הלימודים, את התואר הראשון ואחר כך תואר שני, זה משרד מאוד דינמי מבחינת פילוח הבעיה, הבנתה, והצבת המאמין. אני רואה פה נכונות לגמישות גדולה, וליכולת להתאים. זאת אומרת, מהבחינה הזאת, זה שונה מאוד ממשרדים אחרים למשל, שכבר במשך שנים מאז שעבדתי במשרד הבריאות בשנת 1984, עדיין נשארים באותה שיטה ועובדים בצורה די נוקשה, בלי הבנה של הצורך להתגמש ולחפש פתרונות יותר חדשניים. זה לזכותו של המשרד שגם בתקופה מאוד קשה הצליח להרים עוד מיטות, ולהביא עוד משאבים, אנחנו מרגישים ביום יום בעמותות שמנהלות את היחידות האלה.


לגבי הנושא של שיתוף פעולה בין המשרדים, אינרנטית יש בעיה ארגונית שלא מאפשרת את שיתוף הפעולה הזה. כל צד מסתגר בדלת אמותיו, בשיטות הטיפול שלו, כאשר הוא חושב שזה מרכז העולם, וזה מרכז ההתערבות ואין ממש שיתוף פעולה.


למשל, אנחנו מגיעים ליחידות של גמילה פיזית, אני שולח צוותים שלי לשווק את הקהילות.

אני חייב להגיד בצער, שמבחינה טיפולית הדבר היחיד שמשווק זה הבית בהודו, בגואה, זה הדבר היחיד שמשווק בתקשורת. מרכזי הטיפול שקיימים, מי שחושב שהוא צריך לשווק את עצמו, משווק את הבית בהודו, לא משווק עבור המטופלים האלה את האופציות הטיפוליות. אנחנו באים עם ברושורים, ובאים עם סרט תדמית ואיזושהי מצגת כדי להסביר לאנשים שלדעתי בגלל שאין שיווק מתאים, הרבה מאוד אנשים פשוט לא מגיעים לטיפול כי הם לא שומעים על זה.

מי צריך לעשות את זה?

כל מי שיש לו רצון שתהיה רשימת המתנה ושאנשים יינצלו עד תום את השירותים שיש, זה יכול להיות מהרשות למלחמה בסמים שהדבר היחיד שהיא משווקת זה הבית בהודו, אז מה, אדם שמכור לסמים צריך לנסוע להודו להתמכר ולהגיע לפה ולקבל, אני לא מבין את זה.

אל תגיד לי שהרשות שולחת אותם להודו ואחר כך דואגת לטיפול.

בוודאי שלא.


בשנתיים האחרונות אם אני עובר על הכתבות בעיתון, הדבר היחיד שמנצנץ שם זה לא הדברים האמיתיים שמפריעים לחברה בישראל. הנקודה המאוד חשובה זה הנושא של התפר ושיתוף הפעולה. יש נסיונות וצריך להגביר אותם ולחשוב עליהם בצורה יצירתית.


לגבי שאלה אחרת שהעלית והיא שאלה מאוד חשובה, אישפוז כפוי כן או לא. הסמכויות לטפל במישהו ולסגור אותו בתוך מקום הם היום נתונות רק לקומץ, פסיכיאטר מחוזי שיכול לאשפז בכפייה, או בית סוהר, למנהל בית סוהר יש סמכויות כאלה ואחרות. אבל לצוות טיפולי אין סמכויות כאלה. אני חושש שאם אנחנו נסחף עם זה בכיוונים יותר קיצוניים --

אף פעם צוות לא מאשפז בכפייה, תמיד צריך אישור של בית המשפט. השאלה היא אם החוק מאפשר.

גם אז אם אדם רוצה ללכת, אני לא יכול להחזיק אותו בכוח, לי אין את הסמכות.

על זה בדיוק היה דיון לפני שבוע. גם בית משפט לא יחייב אישפוז בכפייה אם לא ניתן לו את האפשרות החוקית לחייב.

צריכים להיזהר כי עשוי להיות שימוש לרעה באופציה הזאת על ידי משפחות, בני זוג וכיוצא בזה. דבר שני, לגבי בתי משפט. יש לנו כמו שאמרה איריס 40 - -

לא הבנתי, כל אחד שיחליט שרוצה לאשפז את אשתו אז יעשה בכפייה. מה זאת אומרת ניצול על ידי בני זוג, מה העולם הפקר? אם האשה תרצה לאשפז את בעלה אז היא תגיד שהוא לא נורמלי ותוציא לו איזשהו צו.

כבר היו דברים מעולם.

אנחנו מדברים על מקרים חמורים ביותר שהאיש נמצא על סף מוות ורופא קובע שאם האיש ימשיך בשימוש בעוד חודש הוא ימות, השאלה – לתת לו למות או לתת לו לחיות. אנחנו לא מדברים על ויכוח לנצל איזשהו סכסוך בין בני זוג.

אגיד לך מתי זה קורה בעיקר למשל כאשר אדם שהיה אצלנו שלושה חודשים, והחליט שהוא לא רוצה להמשיך טיפול משום שרצה לחזור לשימוש, ברגע שבמצב הזה שהוא נקי והוא באמת נראה טוב, הוא מתפקד טוב, הוא השתמש פעם אחת בסמים אז הסיכויים שלו למות ממנת יתר הרבה יותר גדולים מאשר אדם ברחוב כי הגוף שלו כבר לא רגיל לכמות שהוא נועד לצרוך, ואז בהזרקה הראשונה הוא מת. זאת אומרת, אנחנו לא נזהה את המקרים האלה.


בתי המשפט מגיבים בסלחנות במצבים של אי עמידה באדם בהתחייבות שלו להגיע לטיפול. ואז מגיע אדם לטיפול, אחרי שלושה חודשים הוא עוזב, ואז בית המשפט אומר, טוב אז לא נשלח אותו לכלא, אז אולי נמצא לו עוד מקום, ואחר כך עוד מקום. ואז עושים צחוק מההתחייבות של האדם, ואנשים משתמשים בזה לרעה.

בתי משפט מסתכלים עליהם כאנשים חולים, ולכן אי אפשר תמיד ללכת בכוח. הטיפול הפסיכיאטרי הרפואי הוא מתחייב, והשאלה אם יש מספיק כלים להתמודד, ואם יש רצונות של אותם אנשים, אני לא יכול להתחייב להעמיד בכל פינה רופא.

אחת התרופות לטפל במחלה, אם אתה רוצה להשתמש בהגדרה של מחלה, זה קווים ברורים וגבולות ברורים. ברגע שהקווים לא ברורים, המחלה הזאת רק הולכת וגוברת. זה חלק מהאיפיונים של המחלה.


לגבי הנושא של מתדון, זו בושה וכלימה שיש רשימת המתנה במתדון, כי בשתיים בצהריים סוגרים את הדלתות, שיעבדו עד שמונה בערב, שיעבדו בשתי משמרות. הרי לוקח שתי דקות לשתות מתדון, מה זה תור המתנה, לא מבין את המושג הזה בכלל. משרד הבריאות מפעילים את המרכזים האלה עד השעה שתיים בצהריים, מי עובד עד השעה שתיים בצהריים, אני עובד עד השעה תשע בערב.

כמו שלא סוגרים חנות מכולת, אסור לסגור גם כן מרכזי מתדון.

נכון, על אחת כמה וכמה. חדר מיון סוגרים? מה זה הדבר הזה.

שיסגרו בבוקר ויפתחו אחר הצהריים, כדי שיוכלו ללכת לעבודה. דיברנו על זה. האנשים הולכים לקבל מנה ובסוף לא עובדים, אז גם השיקום שניתן להם אז בעצם מפספסים.

אני בכלל חושב שצריכים לעבור ליום עבודה של 12 שעות שם, או כמו במסגרת חדר מיון, שאדם יכול לבוא בכל שעה גם אם הוא רוצה לעבוד שלא יבוא בשעה שמונה בבוקר או בתשע, אם הוא עובד הוא צריך להיות בשעה שמונה בעבודה, אז שיתנו את המנה אחר הצהריים.

יש שיתוף בין המשרדים בשנים האחרונות, בין משרד הבריאות הרווחה והעבודה. כאיש שטח של הרשות שהיום במדינת ישראל כל נרקומן שרוצה להיכנס לטיפול, תוך ימים לא שבועות ולא חודשים הוא נקלט בטיפול. אני חושב שיש לנו בארץ מערכת שירותים מצוינת. כמובן שאנחנו כרשות סוברים שאם אפשר היה לקצר את ההליכים, אולי היה יותר טוב. אנחנו כרשות שעובדת בשיתוף פעולה עם המשרדים חושבים שיש שירותים מצוינים בארץ.

אני רוצה לציין את שיתוף הפעולה שיש לנו עם משרד הרווחה. לא קל לבוא תחת משרד הרווחה בגלל כל הכללים והחוקים, וכמה טוב שזה כך בזכות החוקים והכללים האלה והפיקוח שיש לנו איתם אנחנו כנראה עושים את הדברים בצורה הכי נכונה שיכולה להיות. אני אומר את זה מכיוון שכנראה שישנם הרבה מאוד מרכזים בעיקר אישפוזיות שנפתחות מדי לילה בצורה פירטית ואנחנו מקבלים את זה מכיוון שישנם אנשים שמגיעים אלינו אחרי האישפוזיות האלה ולפעמים המקומות האלה עושים נזק רק. צריך למצוא את הדרך שהדברים יהיו תחת פיקוח, וכל מי שמתעסק בתחום הזה יהיה תחת אותו פיקוח. ישנם בעיקר מכורים נקיים שמחליטים בין לילה לפתוח איזושהי אישפוזית באיזשהו צריף או מקום פירטי ואין להם שום רישוי, אין להם שום פיקוח, והדבר הזה מאוד מסוכן כי בעיקר התקופה הראשונה היא תקופה הרבה יותר רגישה
ומסוכנת. באופן פרטי עולה 2,500 שקלים, זה ההבדל בין 600 שקלים לבין 2,500 שקלים. אנשים באים באופן פרטי משלמים עבור האישפוזית. זאת נקודה שצריך לבדוק אותה. אני מכיר הרבה מאוד אישפוזיות פירטיות כאלה בארץ בלי רישוי ובלי פיקוח.


ברגע זה יש לנו 15 מועמדים לטיפול ברשימת המתנה. יש לנו 25 מיטות מהרווחה. אולי בגלל שמדובר במגזר ייחודי, אבל זאת מציאות. אנשים שכבר עברו את כל תהליכי הבידוק ומתאימים לטיפול. רק ביומיים האחרונים פנו אלינו שישה אנשים חדשים שאנחנו בכלל לא נותנים להם להיכנס בתוך תהליך האינטק, כיוון שהמיטה הבאה תתפנה בעוד ארבעה או חמישה חודשים אצלנו. גם נושא המיטות הוא נושא ששווה לבדוק אותו, האם באמת 500 מיטות ומשהו מספק את הצרכים של מדינת ישראל.


לגבי הנוער – אנחנו מטפלים בקהילת נוער, יש לנו 36 מיטות, 36 מטופלים. יש לנו מערכת שמתעסקת בתחום של מניעה שיניונית. זאת אומרת, מגיעים אלינו בשנה כ-7,000 תלמידים של בתי ספר, ישיבות תיכוניות אולפנות, גם דתיים וגם חילוניים בתהליך שבו אנחנו מנסים לזהות או לעזור לאותם אנשים, אותם נערים או נערות שזקוקים לטיפול לאיתור עצמי, בצורה כזאת שיבקשו עזרה. הבעיה היא שמהרגע שנער מודה בכך שהוא משתמש בסמים ומבקש עזרה, זה תהליך ארוך מייגע וכמעט בלתי אפשרי עד הרגע שייכנס לטיפול. זאת אומרת, התהליך שהוא צריך לקבל הוא תהליך מוזר לחלוטין. התקיים דיון לפני חצי שנה ברשות למלחמה בסמים, הזמנו את הדיון הזה, אבל בינתיים עוד אין שום פתרון לבעיה הזאת. אני חושב שזאת בעיה שצריכים לפתור אותה, מכיוון שעד שכבר הורה הצליח לשכנע את הילד שלו, והילד שלו משוכנע וההורה מגיע עם הילד אלינו לא בכפייה, לא תחת שום צו, אנחנו לא יכולים לקבל אותו הוא צריך לחזור ללשכת הרווחה. ואם הוא לא ילד שמוכר במשפחה שמוכרת ברווחה, אז התהליך מאוד ארוך עד שמכירים אותו עד שמתחילים להבין מה הוא רוצה. בדרך הכלל הצטנן בתהליך הזה והוא יחזור בעצמו מההחלטה שלו.

כמה אחוזים מוכרים ברווחה וכמה לא. זאת אומרת רק בגלל השימוש בסמים הם הפכו להיות מוכרים.

יש משפחות קלאסיות של רווחה כאלה שיש דור שני ושלישי. אני מדבר על כאלה שמגיעים אלינו דרך בית ספר, מתוך אותם כמעט 90% אולי 100% לא מוכרים ברווחה ואז הם רוצים להיכנס. אין נוהל חירום וקליטה מהירה בנוער, זאת בעיה.

שאלתי שאלה כדי שאיריס תשמע, הוא אומר 90% לא מוכרים ברווחה לגבי התלמידים.

לפעמים הנתונים שיש בפנינו לא משקפים את המציאות ואולי רחוקים מהמציאות. ש-90% לא מוכרים על ידי הרווחה, זאת אומרת שיש הרבה כאלה שלא מודעים ורק באים באופן ישיר ולא יכולים לקלוט אותם כי צריך להפוך אותם למוכרים וזה תהליך ארוך ומייגע.

אנחנו זמינים, באזור שאני נותנת את השרות, ואני נותנת את השרות לרחובות ולכל האזור. זאת אומרת, יבנה, ראשון לציון, לוד, רמלה, אין מצב שמטופל ממתין, מכניסים היום קליטה מיידית של כל המטופלים, אני רוצה לציין שאנחנו עוסקים במטופלים שרוצים את הטיפול, לא באלה שלא רוצים. אנחנו מאוד מוכרים בעיר, לפחות בעיר שלנו בעיר רחובות. אין מצב שמכור

מחפש טיפול ולא יודע איפה לקנות את השרות.

יש לכם מתדון?

לא, אני מדברת על מטופלים שרוצים טיפול, אני לא מתייחסת למטופלי מתדון. אני מתייחסת למטופלים שרוצים נקיון ושיקום, ואנחנו עושים את כל הדרך בצורה מצוינת.

זה משרד הבריאות לא משרד הרווחה.

אני נציגה של משרד הרווחה. אין מצב כמו שתיארו פה, יכול להיות שבחלקים מסוימים באזורים מסוימים יש קושי להגיע לשרות, לא בכל האזורים. אני מדברת מתוך השטח לא מהתיאוריות.


דבר נוסף, רוב הנגמלים אני לא יכולה לומר באחוזים, נגמלים במרכזי גמילה פרטיים, כמו שציין קודמי, כך שהם לא כל כך צורכים את השירות של משרד הבריאות לצורך גמילה. זה לגבי ההקשר אם מעבירים שמות לא מעבירים שמות.

הייתי רוצה לדעת, מדובר ב-512, כמה יש לא במרכזי גמילה רשמיים. ה-512 אלה מכסות מוכרים. אם אני שומע שיש מספר מקביל או אפילו יותר אז - - -

הרבה מרכזים כאלה גם אם תשתמש בתוכם העיקר שתשלם, קטסטרופה. כל המדינה, לא יותר ממאה מיטות כאלה. והם קמים ונסגרים.

לא, אני לא חושבת שזה מדויק. רק ברחובות יש לנו שלושה מרכזי גמילה פרטיים.

יש רשימה.

אני מדבר על פרטי שהוא לא מוכר.

אין לא מוכר. אני רוצה להסביר. חוק הפיקוח על המוסדות דורש מכל מסגרת - צריך להבין, כפטריות אחור הגשם כל הזמן יש אנשים שמקימים מסגרות פרטיות. המסגרות האלה צריכות להיות עם חוק, לא תמיד הן פונות. משרד הרווחה ומשרד הבריאות הולכים יחד לסגור את המסגרות. זה לא פשוט לסגור אותן. סוגרים אחת, קמה אחרת. צריך להבין שזה מסגרות רק לחלק של גמילה. הן קיבלו רשיון רפואי והן פועלות על פי חוק. יחד עם זאת, צריך לדעת שהמסגרות האלה עולות כסף, ואין סיבה לתת כסף למסגרות פרטיות. מסגרות שהן פירטיות אסור ללכת בכלל, מסגרות שיש להן רשיון רפואי לחלק של הגמילה אפשר ללכת, רק צריך לדעת שזה עולה כסף, ואין סיבה ללכת כשיש מסגרות שעולות 600 שקלים, כל זה רק לחלק של הגמילה הפיזי.

אבל אולי זה חוסר הסברה.

לא קשור להסברה, אני נגד לתת מימון לגמילה פיזית לנרקומן. נרקומן מוצא את כל הדרכים להשיג את הסם, הוא ימצא את כל הדרכים להשיג את הכסף לנקיון.

למה שהוא ישלם פי כמה, אם הוא יכול לקבל את אותו שרות?

נרקומן רוצה מיידית, בכאן ועכשיו הוא רוצה.

מדברים על שיקום, ולא מדברים על צריכת סמים.

מדברים על הגמילה הפרטית, הוא שאל למה הם הולכים לגמילה פרטית ולא למוסדית. אז מה זה נרקומן, הוא רוצה סיפוק מיידי. אם אני מציע לו תיכנס לדלת השנייה תמורת כסף, הוא ייכנס. זה יותר מהיר, הוא לא צריך בדיקות ולא שום תהליך.

בגלל עורכי הדין שהולכים לספר בבית המשפט שהנה הם בשיקום. אצלי צריך לעשות בדיקות רפואיות, אני עורך לו ראיון אישי שם מהזינזנה לתוך המיטה.

שלא נדבר שלפעמים מנהלי מרכזי גמילה פרטיים לא הכי מהימנים בבית משפט, וזה לטובת המטופל. אז הוא משלם אלף שקלים הוא מופיע בבית המשפט מנהל מרכז הגמילה הפרטי, ואז הוא אומר את הדברים שהמטופל רוצה שהוא יגיד, מה שאני לא אגיד, מה שאיתן לא יגיד.

זה בעצם קניית שרות.

אנחנו גם מרכז משולב שממומנים על ידי משרד הרווחה ב-45 מיטות. עושים גם את הגמילה הפיזית, ואחר כך המטופל ממשיך גם בגמילה סוציאלית נפשית למשך 12 חודשים במסגרת קהילה טיפולית.


לאחרונה התחלנו להרחיב את השירותים כי במגזר הערבי יש לנו הרבה רשויות מועצות שקרסו ואין שום שירות במסגרת הרווחה שאני נמצא בו שיכול לתת מענה למעקב או לאיבחון או להפנייה. אנחנו גם פתחנו לאחרונה יחידה לנוער ומבוגרים. הופתענו בנושא של נוער שהיום ממומן על ידי הרשות למלחמה בסמים וגם ברשות של הרווחה, שהרבה נוער משתמש בסמים ואין מי שיאבחן יפנה ויכוון את הנוער. כך שהתמונה בשטח כפי שאני רואה מאוד קשה.


היום יש את הנושא של הרווחה שהמועצות המקומיות בגלל המצב הכלכלי לא יכולות לממן הפעלה של תקנים ברווחה במחלקות שיפעילו יחידות אמבולטוריות לטיפול לנפגעי התמכרויות. יוצר מצב שהרבה מטופלים נופלים בין הכיסאות ואין להם מענה אפילו שהם מסיימים בקהילה או במרכז או באישפוזית, אין מי שימשיך וילווה אותם במעקב.

לגבי המספרים עשרות עד מאות מטופלים, באזור טייבה טירה קלנסואה, כפר קאסם יש עשרות. יש את הנושא של היום, משרד הרווחה חייב אם רוצה לתת תקן לטיפול בהתמכרויות לרשות מקומית, זה חייב דרך רשות מקומית. פניתי מספר פעמים, לנסות איך אפשר הרי אם רשות לא יכולה להפעיל תכנית כזאת, אם אפשר להפנות את התקציב או לעשות משהו שיהיה דרך עמותות מרכזים אמבולטוריים איזוריים. כי היום אי אפשר שכל מועצה מקומית תפעיל יחידה כזאת לטיפול בהתמכרויות שצריך מדריך וצריך עובד סוציאלי וצריך משרד, וצריך בדיקות וכל התקנים.


היום הצענו את העמותה שלנו שיכולה לתת מענה שרות אזורי לכל האזור שלנו, והמודל הזה עד עכשיו עובד בצורה טובה. גם לאחרונה יש את הנושא של הכשרה מקצועית, דרך הג'ויינט ובשיתוף עם משרד הרווחה, פרוייקט מצוין שעוד מעט ייצא לפועל, שיכול לתת מענה להכשרה מקצועית למטופלים, לתת להם מענה של תעסוקה אחרי שהם מסיימים. אני אומר בצער, שיש לנו בעיה של שיתוף פעולה מצד הרשויות המקומיות בגלל כל המצב שקיים היום. עיריית טייבה במצב של פירוק, עיריית טירה במצב כלכלי גרוע. הרבה מועצות שאין להם לתת את המענה שנעבוד ביחד להקים את השרותים.


לגבי אישפוז כפוי. יש הרבה מטופלים מהמגזר הערבי שפונים לנבי מוסא באזור ים המלח, שם יש מקומות שבחלקם שייכים לשטחים אישפוז כפוי. באים ולוקחים אדם מהבית ומאשפזים אותו בכוח. המודל הזה לא עובד, למה לא עובד. הם מבקשים או המשפחות שלהם מבקשות. במדינת ישראל זה לא חוקי.

אם הוא מבקש אז זה לא כפוי.

אם הוא מבקש זה לא כפוי, אבל אני רואה שהרבה מהם חוזרים אחרי שיוצאים משם להשתמש בסמים.

רק בגלל שזה בכפייה.

נכון, לכן כשדיברו פה על נושא הקליטה, אני לא מאמין שקליטה צריכה להיות כל כך מהירה. אפשר לקצר בתהליך. אבל צריך לעשות איבחון. בלי האיבחון לדעת בדיוק לאיזה מסגרת האדם הזה מתאים, כך אתה לא יכול לתת לו את הטיפול המתאים עבורו. נכון שיש היום הרבה מסגרות פרטיות שנפתחות, והטיפול בהן עולה הרבה כסף, פיתחנו למשל מודל שאפשר לקבל גם לגמילה פיזית בתוך המסגרת שלנו, אפשר גם לקצר את התהליך, ואחר כך שהמטופל ימשיך בגמילה גם לטווח של שנה של שיקום במסגרת קהילה טיפולית.

במגזר הערבי עשינו בדיקה, ומצאנו שיש פערים גדולים מאוד ברווחה שמגיע בין אחד לשש בין הערים הגדולות במרכז הארץ לבין הפריפריה, כולל היישובים החרדים, המגזר הערבי. בעניין הזה אנחנו כשלטון מקומי זה בעצם משפיע על כל המערכות לא רק בתחום הסמים. ולכן יש השפעה ויש פערים, כאשר עודפים של תקציבים שכתוצאה ממשבר הרשויות המקומיות של תקנים שניתנים לרשות, ובגלל המצ'ינג ראש המועצה או מי שצריך לקבל שם את העובדים לא מקבל אותם, ולכן נשארים עודפים כספיים שבסופו של דבר, אנחנו יודעים שמשרד הרווחה מזרים אותם למי שיש לו את האפשרות של המצ'ינג ולכן היישובים החזקים נהנים פעמיים, נהנים מזה שכסף שלא נוצל בפריפריה מגיע אליהם לקראת סוף שנה כי הם יכולים לנצל את הכספים ולקבל.

ולכן בעניין הזה לדעתי יש השפעה על מה שקורה ברווחה, ואנחנו דרשנו פגישות והעלנו בוועדת התיאום שלנו, לנסות לצמצם את הפערים לפחות במגזר הערבי להביא לביטול המצ'ינג ששם אולי יקל, כי בלי המצ'ינג משרד הרווחה לא נותן את החלק שלו.

מה החלק של הרווחה מול הרשויות?

75% , 25%. לכן יישובים ממשיכים לא להיכנס לפרוייקטים, לא לוקחים על עצמם כוח אדם.

העודפים נשארים מחולקים, ומי שיכול לבוא ולתת מצ'ינג - -

יש עודפים באמת או שעובר לסעיפים אחרים.

בארץ, אדוני היושב ראש, ובזה באמת נצטרך להיאבק. יש אווירה של הכל מותר. אנחנו מכירים את זה בהרבה מאוד תחומים, משרד הרווחה מפריט, משרד התמ"ת מפריט את המשפחתונים. בעצם יש איזושהי אווירה כזאת תנו לכל אחד שיקח ויקים לעצמו. בעניין הזה אנחנו מוצאים את זה באותן מסגרות שמוקמות בטיפול בנצרכי סמים ובמסגרות אחרות, זאת אווירה שאולי המדינה נותנת לזה בעצימת עין שהדברים יקרו על ידי גורמים פרטיים ולא על ידינו, כי אנחנו מקוצצי תקציב או כל דבר אחר.

ההפרטות לפחות בתחום שלי זה הפרטות באמצעות מכרז שנעשות מזמן והאנשים האלה רציניים וזה בפיקוח, ואני חושבת שאפילו עוול להגיד את זה. מובילים דגל של טיפול ורואים פה את הדוגמאות. אני מאושרת עם כל קהילה טיפולית שהפרטנו או נתנו לה שרות.


לגבי תקציב, אין שנת תקציב שאני נשארת עם יתרות תקציב, התקציב שלי הוא 55 מליון שקלים. נכון הוא שאם יש רשות מקומית שלא תנצל. אני אפריד בין הבעיות. כפי שאיהב תיאר, יש רשויות מקומיות שלא מוכנות לקבל. לפי חוק התקציב כרגע אסור לעשות מצ'ינג אחר. נכון הוא לשבוע שעבר שמשרד הרווחה קיבל איזשהו פתרון ממשרד המשפטים לעשות מצ'ינג יותר קטן, אבל זה בתהליך. כשזה ייפתר נוכל לעשות את זה. כרגע רשות שלא נותנת 25%, אי אפשר לתת לה זה נכון. בתחום ההתמכרויות זה קורה לי רק במגזר הערבי, זה לא קורה לי ברשויות המקומיות. יחד עם זאת, אני מחלקת את כל התקציב. אם יש רשות מקומית שלמשל אצלה פחות וזה קורה יותר באלכוהול מאשר סמים, באמת בסוף שנה מעבירה בין הרשויות, אבל זה לא אומר רשות גדולה או קטנה. רשות שהשתמשה ביותר כסף אני אפצה אותה, אני לא משאירה רשות בגרעון.

המצ'ינג יהיה פחות רק בתחום הזה?

לא, חוצה את כל המשרד. זאת אומרת הפתרון שמנכ"ל משרד הרווחה עושה עם משרד המשפטים, צריך לנסות להקטין את המצ'ינג, זאת בעיה גדולה.

אני שמח לשמוע, כי זה מאוד משמעותי בתקציב הרשויות, בעצם זה לתת תקציב לרשות להגביר את השרותים יותר.

רוצה לומר מלה לגבי הנושא של פטור מארנונה למרכזי טיפול פנימיתיים.

בעזרת השם אקח את זה לתשומת ליבי. זה לא יהיה כל כך פשוט. הייתי ברטורנו ובעוד מקומות שם העלו את הבעיה. אני מקווה שאקבל גיבוי מהממשלה, אני אעלה זאת.

היא ניתנת בצו על ידי משרד הפנים לא על ידי הרשויות.

לא משנה. אני אנסה להעלות את הנושא בכל מקרה לדיון. השאלה אם מישהו יכול לתת לי את המטראז' על כמה כסף מדובר. כי פחות או יותר כשאני אבוא לממשלה, אם תוכל לרכז את כל המרכזים האלה, פחות או יותר, העלויות שיבוא לידי פטור. אני אשמח מאוד שיהיה יותר מקצועי ורציני.


אני מודה לחברים שהשתתפו בדיון, אני רואה חשיבות רבה, אבל אני רוצה שהמסקנות שמתבקשות גברת איריס, לגבי מספר הממתינים וגם כאשר דיברנו על התפר בין משרד הבריאות למשרד הרווחה ניתן לצמצם ולהביא נתונים.


אני פונה למשרד הבריאות, אני חושב שזאת חובה שמוטלת על משרד הבריאות להעביר את הנתונים למשרד הרווחה, מאשר שמשרד הרווחה צריך לעמוד ולבקש שהנתונים יוזרמו אליו.


אני מקווה שנמשיך הלאה ונעקוב ונבחן תקציב לקראת השנה הבאה בעקבות אותם הפערים שאנחנו מדברים בנושא התחנות. האנשים שצריכים לקבל מתדון ולא מקבלים, וזה לא בא לידי ביטוי בתקציב. הבאתי הצעת חוק להרחיב את מספר התחנות, יכול להיות שכתוצאה מכך יבואו יותר מטופלים ואז ניתן את השירותים בצורה סבירה והגיונית. לא מקובל עלי שאדם יפסיד את עבודתו בגלל שהוא צריך לקבל מנת מתדון, ובעצם כל השיקום הולך לריק.


אני מודה לחברים ולכולם. תודה רבה לכם.

(הישיבה ננעלה בשעה 13:30)