PAGE
21
ועדת החינוך התרבות והספורט

12.3.2008


הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי
פרוטוקול מס' 395

מישיבת ועדת החינוך התרבות והספורט

יום רביעי, ה' באדר ב' תשס"ח (12 במרס 2008), שעה 9:00

(הישיבה התקיימה באנגלית)

הצגת התפיסה והמודל של רשת בתי-הספר KIPP.

חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור
- היו"ר

יצחק זיו

רונית תירוש

ד"ר משה דקלו


- סגן מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

ד"ר אורנה שץ אופנהיימר
- אגף להכשרת עו"ה, משרד החינוך

שאול כהן


- יחידת השכר, משרד האוצר

נורית בירגר


- סגנית מח' נוער וחניכות, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

ד"ר רחל טל


- מנהלת הוראת אנגלית ופרויקטים, רשת עמל

דני פסלר


- מנכ"ל מרכז חינוך ליאו-בק

ראובן סמואלס


- יו"ר מועצת המנהלים ליאו-בק

ערן דובובי


- משנה למנכ"ל ליאו-בק

מייק פיינברג


- יוצר תוכנית חינוכית קיפ

בנג'מין וורן


- תורם אישי לליאו-בק

לי וונש



- מנכ"ל מגבית יוסטון (פדרציה)

ויק סמואלס


- יו"ר קרן ליאו-בק

ברברה סמואלס


- מורה

קובי לביא


- מנהל קמפוס ירושלים, תיכון אנקורי

רבקה מושיץ

תמר פוליבוי

הצגת התפיסה והמודל של רשת בתי-הספר KIPP

ברוכים הבאים. רבותיי, אנחנו פותחים את הישיבה. אני אעשה משהו שאנחנו לא עושים בכנסת, ואקיים ישיבה לא בשפה העברית. אנחנו לא אמורים לעשות את זה, אבל אני עושה זאת לכבוד האורחים שלנו, שבאו במיוחד כדי להציג לנו את תוכנית KIPP – קיפ.

שמעתי על קיפ פעמים רבות, במיוחד מידידי הטוב בנג'מין וורן, ואמרתי לו: למה שלא תבואו לכנסת, כל האנשים שמובילים את הפרויקט בארצות-הברית, ותציגו אותו בפני הוועדה הרלוונטית, שהיא ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת, הוועדה הכי חשובה בכנסת כמובן? כך נשמע אודות הפרויקט ונחשוב כיצד אפשר לתרגם את ההצלחות המוכחות של תוכנית קיפ להצלחה כאן. כמובן שאי-אפשר לעשות זאת בלי ללמוד את התוכנית ובלי שיציגו אותה לפנינו.

סביב השולחן יושבים נציגים ממשרד החינוך, דוקטור דקלו מהמינהל הפדגוגי במשרד החינוך, ואתו הגיעה אורנה שץ אופנהיימר, שבתחום אחריותה הכשרת מורים במשרד החינוך. כמו כן נמצא אתנו נציג של "האנשים החשובים ביותר במדינה", שחושבים שהם מנהלים את המדינה, נציג משרד האוצר, שהוא חלק חשוב מאוד מכל מה שאנחנו עושים כאן. נציגי משרד האוצר נראים מאוד צעירים ותמימים, אבל הם יודעים איך לנהל כל דבר בזמן הנכון. בלי שיתוף הפעולה שלהם, קשה מאוד להתקדם, ולכן אני שמח שהם גם כאן כדי לשמוע את זה. אולי הם יקבלו רעיונות טובים גם ממה שנשמע. נמצאת כאן גם נציגת משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, ד"ר נורית בירגר, שאחראית במשרד על המחלקה של הכשרה מקצועית טכנולוגית, שזה חלק חשוב ממה שנעשה בתחום החינוך.

באו לכאן אורחים נוספים, חבר הכנסת יעקב זיו. הוא מייצג את מפלגת הפנסיונרים. מסיבה כלשהי מפלגת הפנסיונרים בכנסת היא זו שהכי מתעניינת בנושא החינוך.

אני יודע שהבאת אתך אורחים מבית-ספר ליאו-בק, שמגיעים לעתים תכופות לכנסת, כי יש להם עניינים רבים שהם דואגים להם. נמצא כאן גם נציג מבית-ספר אנקורי. אולי תאמר לנו בשני משפטים מה טיבו של בית-ספר אנקורי.

בית-ספר אנקורי זאת רשת בתי-ספר פרטיים. אני אחד המנהלים של בתי-הספר שפרוסים ברחבי הארץ.

זה בית-ספר שמכין לבגרויות?

כן, כיתות י-י"ב. אני מורה לאנגלית.

לכן הם שלחו אותו...האמת היא שאחרי ששמענו בשבוע שעבר שהמורים למתמטיקה לא יודעים מתמטיקה, אפשר לחשוב שאותו דבר קורה עם מורים לאנגלית. למען האמת אין לנו מספיק מורים לאנגלית. זה מקצוע שהולך ונכחד בארץ, אז עלינו להיות נחמדים אם אנחנו מכירים מישהו שגם יודע אנגלית וגם רוצה ללמד אנגלית. זה דבר נדיר.

אחת המנטרות של קיפ היא "להיות נחמד".

אני לא תמיד בטוח שזה המקום הנכון להיות נחמד בבית הזה, אבל אנחנו משתדלים בחדר הזה להיות נחמדים.

אומר כמה מילים קודם כל על הכנסת. כפי שאתם יודעים, יש לנו רק בית נבחרים אחד בארץ, וזה הבית הזה. אין לנו סנאט או קונגרס, זה הבית. יש בו 120 נציגים. תראו שבשעה 11:00 נתכנס במליאה. כאשר המליאה מתחילה, אנחנו לא רשאים לקיים ישיבות בוועדות. רוב עבודת הכנסת נעשית בוועדות. זוהי העבודה הקשה, החקיקה. יש לנו חקיקה רבה יותר מאשר בכל מדינה דמוקרטית אחרת. היה לי דוד שהיה שר וחבר פרלמנט בדנמרק במשך שנים רבות. כשהוא ישב פה במשך שבוע, הוא אמר שמה שאנו עושים בשבוע, בדנמרק לא עושים ב-10 שנים בכל הקשור לחקיקה וגם לקבלת החלטות.

אולי הם לא צריכים זאת.

נכון, אולי הם לא צריכים זאת, אבל בחלוקת הסמכויות בין הכנסת לממשלה – שהיא כמובן הגוף המבצע – כאן, בניגוד למדינות אחרות, כל החברים בממשלה הם גם חברים בכנסת. לכנסת יש יחסית פרופיל הרבה יותר גבוה גם בתפקידה כמחוקקת, כמחוקקת האולטימטיבית - אף אחד לא יכול להטיל וטו על החלטה סופית של הכנסת, שלא כמו נשיא ארצות הברית, שיש לו לפחות בכמה תחומים זכות וטו - וגם בעבודתה כמפקחת על עבודת הממשלה, כך שהממשלה תמיד כפופה לכנסת, למרות שהממשלה היא כמובן הזרוע הביצועית. בכנסת אין לנו תקנות שמאפשרות לעשות את העבודה הביצועית, אך בחלוקת הסמכויות יותר ויותר מעבודת הממשלה מתווספת לכנסת מסיבה כלשהי. תראו שקצת אחרי השעה 11:00 מתחילה עבודת החקיקה.

ניפגש עם שרת החינוך ב-11:15.

היא תצטרך להגיע למליאה להצביע, כי היא גם חברת כנסת. לכן כולם צריכים להגיע לשם כשמעלים את הצעות החוק, לפחות להצבעות. אלה שעתיים בשבוע שבהן כולם חייבים להיות נוכחים; בזמנים אחרים אנשים עושים מה שהם רוצים. אך כפי שאמרתי, רוב העבודה לא מתבצעת במליאה, אלא בוועדות.


זה דבר די גדול שהדבר הזה עובד. אנחנו מתקרבים לחגיגות ה-60 של המדינה. עבורי הנס הגדול זה לא שניצחנו במלחמות, כי אין לנו אלטרנטיבות אחרות. לפעמים אתם רואים שאנשים פה צועקים. אני שמח כל פעם שאנשים צועקים אחד על השני, כי משמעו לקבל את חוקי המשחק. חוקי המשחק הם דמוקרטיה, וזה לא דבר מובן מאליו. יותר מ-90% מהאנשים שבאו לישראל הגיעו ממדינות שבהן לא הייתה תרבות ומסורת של דמוקרטיה - יותר מ-90% מאלה שעלו למדינה. זו מדינה שב-60 שנה קלטה יותר משלושה מיליון עולים מיותר מ-100 מדינות, וזה לא דבר מובן מאליו. בהתחשב באיומים בפניהם אנחנו עומדים, אפילו דמוקרטיות גדולות יותר בעלות מסורת דמוקרטית רבת שנים הוכרעו תחת לחץ שכזה או לפחות דחו את המסורות הדמוקרטיות.


כשתבואו למליאה ותשמעו מה יש לאנשים לומר, תראו את הפלורליזם. יש יהודים וערבים בכנסת, ויש ערבים שעומדים על זכויותיהם הערביות הלאומניות. יש קפיטליסטים ויש קומוניסטים. אנחנו בין הפרלמנטים המעטים בעולם שבהם יש קומוניסטים אמיתיים עם דגל אדום ששרים את האינטרנציונל הסוציאליסטי. יש חברי כנסת יהודיים שהם אתאיסטים לחלוטין, יש רפורמים ויש גם הרבה יהודים אורתודוקסיים, שכוללים גם יהודים חרדים שאילולא נבחרו לכנסת, לא היו יושבים באותו חדר - חסידים, ליטאים. אנשים שבאו מכל קצוות העולם. יש עולים חדשים, אנשים כמוני שבאים מסקנדינביה או אנשים שבאו מאתיופיה. הצטרף לפני כמה שבועות חבר כנסת צעיר מאתיופיה.

הוא בוגר של ליאו-בק.

לכן הוא הפך לחבר-כנסת...הבוקר אכלתי אתו ארוחת בוקר. בכל מקרה, הוא נציג טוב מאוד של העולים. יש לנו כמובן אנשים שבאו מברית-המוצעות לשעבר וחברי כנסת אחרים שעלו לפני שנים רבות מאזורים רבים בעולם. זאת התמונה, ושוב אני אומר שהמערכת, למרות כל הבעיות שבה, עובדת. אני חושב שזה הנס האמיתי.

לא הזכרת אותי. אני דוקטור רחל טל. אני מנהלת את תחום הוראת האנגלית ופרויקטים מרשת עמל. שהיתי שנה בבוסטון בשנה שעברה. עבדתי גם בהתנדבות עם פילנתרופים יהודים. יזמתי פרויקטים רבים של קידום סובלנות והבנה בין תלמידים יהודים לבין תלמידים ערבים. אני גם מפעילה תוכניות עבור הממשל האמריקני בסקטור הבדואי למען קידום סטודנטים באנגלית. אני מתעניינת מאוד בנושא שאתם מציגים ורוצה ללמוד אותו.

אנחנו תמיד משאירים את הטוב ביותר לסוף, ולכן זאת הסיבה שהשארנו אותך אחרונה. רשת עמל היא רשת חשובה מאוד במערכת החינוך בישראל. אבל כפי שאמרתי, מטרתנו להקשיב וללמוד, ואחר כך לראות כיצד אנחנו יכולים ליישם זאת כאן. זה מאוד לא שגרתי שאנחנו מקיימים ישיבה כזאת. מאז שאני מכהן כיושב ראש הוועדה, 21 חודשים, היו לנו 395 ישיבות בוועדה הזאת, שזה יותר מכפול ממספר הישיבות שהיו בתקופה מקבילה בעבר. כמו כן, בעבר היו רפורמות חשובות ושינויים בחינוך, אבל אני לא זוכר שאי-פעם הייתה לנו ישיבה כזאת, שבה רעיון וקונספט הוצגו לנו. זה חשוב מאוד עבורי. כדאי שתדעו שכל מה שתאמרו פה מוקלט ברשומות של הכנסת. כל הפרוטוקולים שמכילים את כל מה שנאמר סביב לשולחן מועלים לאתר הכנסת. יש לנו כאן אנשים שאחראים על ההקלטה של כל מה שנאמר ועל העברתו לכתב. עבורם זאת עבודה קשה, כי הם לא רגילים לעשות את זה באנגלית, אבל הם לקחו על עצמם את המשימה.

האם הפרוטוקול יהיה באנגלית?

לא, זה בלתי אפשרי. אנחנו מפרים את החוקים בכך שאנחנו מקיימים את הישיבה באנגלית. לכן נהיה חייבים לתרגם את כל הישיבה.


מר פיינברג, יוצר תוכנית קיפ, אני מעביר לך את רשות הדיבור. אולי תציג את האנשים שהבאת אתך מאמריקה.

אדוני היושב-ראש, תודה שהזמנת אותנו לכאן. לפני שאתחיל, כל אחד יציג את עצמו בפניך ובפני הוועדה.

אני מנכ"ל ומנהל בית-הספר של מרכז חינוך ליאו-בק.

אני מנהל בית-הספר לשעבר של ליאו-בק ועכשיו יושב-ראש מועצת המנהלים ליאו-בק.

אני חבר מרכז חינוך ליאו בק ביוסטון.

אני מנכ"ל מגבית יוסטון.

אני יושב-ראש קרן ליאו-בק ביוסטון.

אני מורה ומחנכת.

אני המשנה למנכ"ל ליאו בק ומנהל בית-ספר תיכון ויצו וליאו בק לאומנויות. שהיתי שנה ביוסטון.

אדוני היושב-ראש, שוב תודה רבה על שהזמנת אותנו לבית שלך.

האישה הנחמדה מאוד שכרגע נכנסה היא חברת-הכנסת רונית תירוש. בין התפקידים הרבים שמילאה, היא הייתה מנכ"לית משרד החינוך במשך חמש שנים. היא מחוקקת פעילה מאוד, בעיקר בתחומי החינוך – לא רק, אבל בעיקר.

בתקופה שבה שימשתי כמנכ"לית משרד החינוך, ביקרתי בבית-הספר בניו-יורק שבו מונהגת תוכנית קיפ. פגשתי את מנהל בית-הספר שהיה ישראלי.

זה אחי התאום דייב. נעים מאוד להכיר אותך, ותודה רבה שהגעת לכאן. תודה שהזמנת אותנו לבית שלך. לגבי הצעקות כאן, במדינה שלנו לוחם זכויות אדם ומחנך גדול בשם פרדריק דאגלס אמר "אם לא יהיה מאבק, לא תהיה התקדמות". לכן זה מה שאנחנו מנסים לעשות – להתקדם, ואנו בוודאי צריכים להיאבק, כי בארצות-הברית מערכת החינוך נאבקת, היא לא מצליחה במיוחד.

דייב לוין ואני התחלנו ללמד ב-1992. לפני כן אני חייב להזכיר את נקודת הציון שעשיתי בישראל בדרכי כאיש חינוך. בקיץ 1991 אחרי שסיימתי את לימודיי, שהיתי בבית פלדמן בנתניה במרכז קליטה לאתיופים. הניסיון שלי הוביל אותי לתחום החינוך. לכן כאשר חזרתי לארצות-הברית, הגשתי בקשה ללמד והלכתי להוראה. אני מביא מודל מאמריקה לישראל, שאני חושב שתהיה לו הצלחה אדירה כאן.

כשדייב לוין ואני התחלנו ללמד ב-1992, לימדנו כיתות גבוהות בבית-ספר יסודי, תלמידים בגילאי 10, שנה לפני שהם עוברים לחטיבת-הביניים. נאבקנו ועבדנו קשה מאוד כדי ללמוד איך ללמד טוב. בשנה הראשונה חשבנו שעשינו עבודה די טובה כשלימדנו את התלמידים שלנו. הם אהבו ללמוד, והם אהבו לדבר על המכללות ועל האוניברסיטאות שהם רצו להגיע אליהן. למרות שמעל ל-90% מהתלמידים שלנו היו מתחת לקו-העוני, חשבנו שעשינו עבודה נהדרת עם התלמידים. בתמימות חשבנו ש"עשינו זאת", הצלחנו במשימה. בסוף השנה לילדים שלנו הייתה שנה טובה - הם חשבו ללכת לאוניברסיטאות והתעתדו ללכת לחטיבת-ביניים ולכן חשבנו שהצלחנו במשימה. הייתה להם שנה נהדרת בכיתה ה', והם המשיכו לחטיבות-ביניים גדולות וטובות יותר. אותה בועה תמימה שהיינו בה התפוצצה, כאשר בשבוע השני בשנה השנייה אותם תלמידים התחילו להתקשר אלינו ולבקש שניתן להם שיעורי-בית, כי אף אחד מהמורים שלהם בחטיבות-הביניים לא נתן להם שיעורי-בית. מהר מאוד הבחנו בכך שכל ההתלהבות שלהם מתחילה לרדת. התלמידים שלנו לשעבר, התלמידים האינטליגנטים שהתנהגו כה יפה התחילו לברוח משיעורים רבים, השתמשו בסמים והצטרפו לחבורות כמו ילדים רבים בחטיבות-ביניים ובבתי-ספר תיכוניים. לא היה בזה דבר חדש, אבל עבור דייב ועבורי הבעיה הזאת התאפיינה בשמות ובפרצופים רבים שהכרנו, שהפכו את זה לדבר שלא יכולנו ל קבל. כאשר זה התחיל לקרות, נפלנו למלכודת - זה היה הדבר הכי קל להפנות אצבע מאשימה למורים, לבתי-הספר האחרים, למנהל בית-הספר, למנהל המחוז, לילדים עצמם, להורים שלהם, לקהילה ולחברה בכלל. קל להאשים מישהו אחר.


באחד החגים ב-1993 הבנו שכל ההאשמות לא יפתרו את הבעיה, אלא רק יוסיפו לבעיה. כשהסתכלנו על עצמנו במראה, הבנו שעלינו להפנות אצבע מאשימה לעבר עצמנו ולהבין שאנחנו חלק מהבעיה. אז התחלנו לשאול מה אנחנו יכולים לעשות כדי לתקן את המעוות. הבנו שלא נתנו לילדים את כל המיומנויות האקדמיות והאינטלקטואליות ומיומנויות האופי שמצריכות התמודדות טובה בחטיבת-ביניים, כדי שיצליחו בבית-הספר התיכון וכדי שיוכלו להמשיך לאוניברסיטאות ולהמשיך לעשות כל מה שהם רוצים לעשות בעולם זה. הבנו שלא התקרבנו לשם אפילו.

בסוף שנת 1993 ישבנו על המחשב במשך כל הלילה, ובשעה 5:00 בבוקר כתבנו "הידע הוא תוכנית בעלת עוצמה", וזאת הייתה התגובה שלנו לתחושת הכישלון והתסכול. ההנחה שעמדה אז מאחורי המשפט "הידע הוא תוכנית בעלת עוצמה" או KIPP - קיפ, כפי שהיא גם היום, זה שאין קיצורי דרך, אין פתרונות פלא בעלי קסם שייתנו לילדים את כל המיומנויות האקדמיות והאינטלקטואליות שהם צריכים; אין תוכנות קסם של מחשב, אין ספרי-לימוד שיוכלו לעשות קסמים ואין יחידות-לימוד להכשרת מורים שיוכלו לעשות קסמים. כולם כלים, וכלים חשובים, אבל הכלים בפני עצמם הם לא מה שיביא להצלחת הילדים שלנו, אלא אם האנשים יפשילו את השרוולים שלהם וישתמשו בכלים האלה.

לכן תכננו שקיפ תהיה תוכנית לכיתה ה', שתיתן מוטיבציה לילדים לבוא לכיתות שלנו החל משעה 7:30 בבוקר ועד 17:00. הם באים לעוד ארבע שעות בסופי שבוע, הם באים לעוד חודש בקיץ ואנחנו נותנים להם שעתיים עד שלוש שעות שיעורי-בית כל ערב פנוי. חשבנו שזה צריך לעבוד, וזה אכן עבד. הייתה לנו שנה נהדרת עם תלמידי כיתה ה'. תוצאות המבחנים שלהם עלו באופן דרמטי בבחינות ביוסטון. מהר מאוד הבנו שאפילו בחטיבות-הביניים הטובות ביותר אף אחד לא ידחוף את הילדים שלנו כפי שאנחנו דחפנו. לכן חזרנו ושאלנו את מערכת בית-הספר האם נוכל לשנות את התוכנית, כך שעדיין נתחיל ללמד מכיתות ה' ומהכיתות הגבוהות של בית-הספר היסודי, אבל שהילדים יישארו לאורך השנים הקשות של חטיבת-הביניים ויקטינו את הפער בין בית-ספר יסודי ותיכון.

עכשיו בארצות-הברית יש בתי-ספר שמעניקים להם זיכיון, אז יש דרכים לפתוח בתי-ספר ציבוריים חדשים ואוטונומיים. זה היה לפני שבתי-הספר האלה התחילו, אז בהתחלה במערכת בית-הספר לא היו בטוחים איך לפתוח אתנו בית-ספר חדש. בינתיים שמעו עלינו בעיריית ניו-יורק, שם פתחו בתי-ספר חדשים במהלך 35 השנה האחרונות. בניו-יורק נתנו לנו הזדמנות לפתוח בית-ספר ציבורי חדש בדרום ברונקס. כשביוסטון הבינו מה קורה בניו-יורק, החליטו להציע לנו אותה הצעה לעשות זאת ביוסטון. בגלל שהיינו צעירים ותמימים, דייב ואני החלטנו לקבל את שתי ההצעות. לכן בשנת 1995 נשארתי ביוסטון והפעלתי את האקדמיה של קיפ שם ודייב עבר לניו-יורק והפעיל את האקדמיה של קיפ בדרום ברונקס, שתי תוכניות לכיתות ה'. גדלנו כל שנה, עד שבשנת 1999 הגדלנו את בית-הספר לארבע כיתות, ל-300 תלמידים.

עוד לפני שהגענו להיקף מלא, התלמידים שלי קיבלו את התוצאות הטובות ביותר במתמטיקה מבין תלמידי חטיבות-הביניים בכל מדינת טקסס. לדייב ולילדים שלו היו תוצאות דומות בברונקס בעיר ניו-יורק. לכן אנשים רבים התחילו להגיע וללמוד ממה שעשינו.

אני אעשה הפסקה בדבריי בשלב זה, כי הבאתי קלטת וידיאו שאני רוצה שתצפו בה. ב-1999 כתב של התוכנית "60 דקות" כתב עלינו ועל התלמידים שלנו, דבר שפתח את הסכרים עבורנו וגרם לנו לחשוב איך נוכל לתרגם את ההצלחה שלנו למקומות אחרים, גם לישראל. חשבתי שנצפה כ-10 דקות בווידיאו ואז אסיים את הסיפור שלי ואענה לשאלות.

(הקרנת סרטון)

אדוני היושב-ראש, אחרי השידור הרבה אנשים החלו להגיע לקיפ. בבוקר אחרי שזה שודר ב-1999, מנהל מחוז בית-ספר צלצל אליי מקליפורניה ואמר לי: מייק, ראינו את התוכנית בטלוויזיה אתמול, אנחנו רוצים להזמין 15 תוכניות קיפ לשנה הבאה. זאת הייתה שיחה קצת מוזרה, וזה חלק מהבעיה בחינוך ציבורי. אנשים חשבו שבטח יש איזו שיטה בניהול שלנו. דייב לוין ואני התחלנו לחשוב איך נוכל לתרגם את ההצלחה שלנו לתועלת הכללית, כי המטרה שלנו היא שיום אחד לילדי האומה שלנו תהיה ההזדמנות לקבל חינוך מצוין. לכן שאלנו - יחד עם דוריס פישר, מייסדת "גאפ" - איך אפשר להביא לכך, והוחלט ליצור מוסד חדש שייקרא KIPP - קיפ. התחלנו אותו ב-2000 ואמרנו שנעשה שני דברים: האחד – נדאג למחנכים ולמורים גדולים שנכשיר במשך שנה איך לתכנן, לפתוח ולנהל בית-ספר דומה לקיפ; והשני - במהלך הכשרתם החלטנו שנעזור להם לפתוח בתי-ספר ציבוריים חדשים בקהילות אחרות במדינה. הדבר הכי חשוב שהחלטתי הוא שזה יהיה דומה לקיפ. החלטנו שלא נכתוב איזה מדריך שימושי שיכיל 500 עמודים, כי זה יגרום לכל בתי-הספר להיות בדיוק אותו דבר. כפי שיצא לכם להבין מהווידיאו, אפילו שני בתי-הספר הראשונים, קיפ יוסטון וקיפ ניו-יורק, לא היו בדיוק אותם בתי-ספר. אפשר היה לומר שהם היו מאותה משפחה, אבל הם לא היו תאומים, אלא בני-דודים. לכן בחנו לעומק מה הוא הקוד הגנטי של בתי-הספר, שאחרי שש שנות התפתחות ב-2004 גרם להם להשתייך לאותה משפחה, ומצאנו חמישה עמודי-תווך. זה מה שאנחנו חושבים שצריך להיות בכל בתי-הספר שרוצים להעתיק את ההצלחה. אנחנו חושבים שחמשת עמודי-התווך האלה הם הבסיס של כל בית-ספר - ציבורי, פרטי, בארצות-הברית, בישראל או בכל מקום. אלה עמודי-התווך להצלחה.

יותר זמן לימוד בכיתות כל יום, כל שבוע וכל שנה; בחירה והתחייבות מצד ההורים, התלמידים והמורים; היכולת להוביל למנהיגות בית-ספרית; ציפיות גבוהות, שבאופן ברור אפשר להגדירן ולהבחין בהן; תוצאות גדולות שאפשר למדוד.


באשר לעמוד-התווך הראשון "יותר זמן למידה", אם תבחן יום לימוד טיפוסי באמריקה, כמו יום חינוך טיפוסי בישראל, ותבדוק כמה זמן לימוד נטו נשאר בכיתות לאחר שתוריד הפסקות בצהרים, פגרות והפסקות שירותים, תגלה שיש ארבע, אולי חמש שעות הוראה ביום. אני טוען שגם אם נקפיד על רמת הוראה טובה, מורים טובים, מנהלים טובים ומבנים נוחים, כל זה יהיה מצוין, אבל עדיין נישאר במערכת רק עם ארבע עד חמש שעות לימוד ועדיין נחוש תחושת כישלון, כי אין מספיק זמן, במיוחד עבור ילדים שנשארים שתיים או שלוש רמות מאחור כדי שיוכלו להדביק את הקצב. יותר זמן לא מבטיח הצלחה, בוודאי שיותר מהדבר הרע לא הופך לדבר טוב, אבל כשיש יותר זמן בשעון וכשהשעון הוא החבר שלך ולא האויב שלך זה חשוב מאוד. לכן חשבנו שעמוד-התווך של יותר זמן הוא חיוני כאן.


עמוד-התווך השני שלנו הוא בחירה ואחריות. אנחנו חושבים שהעובדה שהורים, תלמידים ומורים בחינוך הציבורי בוחרים ללכת לבית-הספר ולהתחייב אחד לשני היא חשובה מאוד, כי למשפחות עניות אין ברירה. למשפחות במעמד הביניים או במעמד הגבוה יש תמיד אפשרות בחירה - הן יכולות לעבור לשכונה שיש בה בתי-ספר טובים יותר ולשלם את מסי הנדל"ן הגבוהים שם, או שהם יכולים להרשות לילדיהם ללכת לבתי-ספר פרטיים. אבל משפחות עניות צריכות להינעל על בית-ספר יסודי אחד, חטיבת-ביניים אחת ובית-ספר תיכון אחד שהן צריכות ללכת אליו, ולכן אין לבתי-הספר שום תמריץ להשתפר מלבד מאשר סיבות אלטרואיסטיות. הם בעצם כמו מונופול שנשלט על-ידי המדינה, וכמו שאנחנו יודעים משיעורי היסטוריה וכלכלה, מונופולים יוצרים איכות נמוכה במחירים גבוהים.


מה היה קורה אם בירושלים או בתל-אביב הייתם משחררים את העניין הזה, כך שכל משפחה יכולה הייתה לשלוח את ילדיה לכל בית-ספר שהיא רוצה, בהתחשב בכך שתנפה את המשתנים של תחבורה? יהיה מעניין לדעת באיזה בתי-ספר משתרך תור ארוך של תלמידים ובאיזה בתי-ספר שומעים הד כי אף אחד לא רוצה להגיע אליהם. בזכות הבחירה אנחנו שוברים את המונופול. כרגע באמריקה אין ילד שנשכח מאחור. לכל בתי-הספר יש אחריות כלפי הממשלה בכך שהם מגישים את ציוני המבחנים שלהם. אני חושב שזה חשוב, אבל מה שחסר זה שבית-הספר צריך להיות אחראי לילדים ולהורים כלקוחות שהוא צריך לשרת. מה עלינו לעשות כדי לשכנע את הלקוחות, התלמידים וההורים שבאים לבתי-הספר שלנו? מה אנו עושים כדי לגרום לכך שהם ירצו להגיע לבתי-הספר שלנו? מה מביא לכך שיום לימודים עבורם הוא כל-כך מתגמל ומהנה, שהם ירצו לחזור ולקבל ממנו יותר? אנחנו מאמינים שבסופו של דבר זה ישרת את הקהילה ואת הילדים.


עמוד-התווך השלישי שלנו הוא היכולת להנהיג. פירושו של דבר שיש הנהגה מוכשרת ומובילה בבית-הספר. לא אמרתי בכוונה מנהל, אלא מנהיג בבית-הספר שיש לו סמכות ויכולת להוביל. זה אומר שהוא יכול להחליט מי ילמד בבניין וגם מי לא ילמד בבניין, ואיך להקצות את התקציב באופן שנראה לו ההולם ביותר. הסיבה שאני אומר מנהיג בית-ספר ולא מנהל היא שבאמריקה לרוב המנהלים אין כוח להנהיג. הם עובדים בבית-הספר, הם לא מחליטים.

האם המורים הם לא חלק מהארגון?

בבתי-ספר של קיפ בערים אחדות, כמו בעיר ניו-יורק, המורים הם עדיין חלק מהארגון, אבל בערים אחרות הם לא. ביוסטון הם לא חלק מהארגון.

אז אם אתה מחליט לפטר מורה?

לכן המנהיגים הם חשובים.

אבל מורה שמגיע לבית-ספר של קיפ יודע שלמרות שהוא חלק מהארגון, המנהל יכול לפטר אותו אם הוא לא מספיק טוב.

נכון, זה גם עמוד-התווך של הבחירה והאחריות. המורה נבחר בידיעה שאם הוא יחליט לא לעבוד או שאם הוא לא יצליח, הוא יכול לאבד את עבודתו. אנחנו מאמינים שחינוך ציבורי הוא לא סוכנות תעסוקה למבוגרים, אלא הוא נועד לשרת את הילדים. זה צריך להיות הפוקוס. הבעיה היא שכאשר אין לך כוח להנהיג, כפי שקורה לרוב המנהלים באמריקה וגם בישראל, מקבלים משיכת כתפיים. אתה אומר להם: גם אם אין לכם כוח להנהיג, אתם תהיו אחראים לתוצאות, ואז הם אומרים: אתה בטח צוחק עלינו, הרי אנחנו לא יכולים להחליט מי ילמד בבניין הזה, אנחנו לא יכולים להיפטר ממורים גרועים, אנחנו לא יכולים להסיט תקציבי שעות לאן שצריך, ועדיין אנחנו נשארים האחראים לתוצאות? כדי למנוע את משיכת הכתפיים הזאת שלהם וכדי שיוכלו לשאת באחריות, יש לתת יותר חופש. צריך לתת למנהיגי בתי-הספר את החופש להעסיק את הצוות שהם רוצים להעסיק, לתת להם את החופש לקבל החלטות לגבי מורים לא אפקטיביים שצריך להוציאם, לתת להם את החופש להחליט איך להתנהל עם התקציב שלהם, ובתמורה לזה לתת להם לשאת באחריות לתוצאות. זאת משמעות הסמכות והיכולת להוביל. זה גם מה שהשכל הישר אומר, אבל אנחנו שוכחים את החברה, שאנשים גורמים לשינוי. הסיבה שקיפ עובד זה שהוא יורד להנחה הבסיסית ביותר של הוראה נהדרת ויותר מזה.

אם יש איזשהו מרכיב סודי להצלחה, זה איך יוצרים תרבות שבה התלמידים, ההורים והמורים רוצים כולם להיות שם ולהתחייב לכך. ביסודו של דבר אלה אנשים שעושים את השינוי. אני אתן סקירה קצרה איך זה עובד לפעמים בחברה. דמיינו שיש שתי כיתות, ועליכם להחליט לאיזו כיתה אתם רוצים להכניס את הילד שלכם. בכיתה אחת אין מורה רעה, יש בה מורה בינונית, אבל יש בה כל המשאבים: מחשבים, ציוד מדע, ספרי לימוד ומפות. בכיתה השנייה יש חדר ריק, אך יש בו מורה מומחה. לאן תשלחו את הילד שלכם? כולכם אומרים שתשלחו את הילד שלכם לכיתה שיש בה מורה מומחה. זה מה שהאינסטינקט אומר לנו, אבל בחברה אנחנו שוכחים שאנשים עושים את ההבדל ואנחנו שוכחים שאין קיצורי דרך, שגורמים לנו לחשוב איזה פטנט נוכל להמציא כדי שיהפוך במהרה את הכיתה הזאת מגרועה לבסדר או מבסדר לטובה. אני חושב שאנחנו חיים בדור המיקרוגל, אנחנו רוצים הכל מהר ועכשיו. זה עובד בעשיית פופקורן, אבל לא בלימוד הקריאה. זה החלק החשוב.


אדבר על שני עמודי-התווך האחרים בקצרה. ציפיות גבוהות משמען הכנה לאוניברסיטה. קיפ הרחיב עצמו מעבר לחטיבת-ביניים. עכשיו אנחנו מלמדים בבתי-ספר תיכוניים והחל מגיל שלוש. ציפיות גבוהות פירושן שאפילו המורים שלנו שמלמדים גילאי שלוש יודעים שהם מלמדים והילדים יודעים שיש כיתות שיש בהן 20-22 ילדים. זאת השנה שהילדים יסיימו בית-ספר תיכון וילכו לאוניברסיטאות. הם מתכננים את השיעורים ל-20-22 ילדים.

עמוד-התווך האחרון הוא התמקדות בתוצאות מעולות, שכן זה יוביל את התלמידים לאוניברסיטאות. 90% מהתלמידים שלנו היום הולכים לאוניברסיטאות, והם באים משכונות שבהן רק 15% הולכים לאוניברסיטאות. לכן אנחנו גאים בתוצאות, אבל אנחנו עדיין רוצים לשפר את התוצאה של 90%. מה שאנחנו עושים מדי יום, מדי שבוע, מדי חודש ומדי שנה זה לנסות להתקדם, לגרום לכך שהם "יטפסו על ההר" בקצב הנכון כדי שיגיעו לאוניברסיטאות בסוף היום.

אנחנו מרגישים שבעזרת חמשת עמודי-התווך של יותר זמן, בחירה ואחריות, הסמכות להוביל, הציפיות הגבוהות והתוצאות המשמעותיות, הילדים יצליחו מאוד. אתם רוצים משימה כדי להוכיח את זה עכשיו? כי יותר מדי אנשים אומרים "כן אבל", והם אומרים שקיפ עובדת, אבל במקום שממנו אני מגיע, אם זה שיקגו, נהרייה או כאן ירושלים, יש סיבות פוליטיות, כלכליות, משפטיות וסוציו-אקונומיות שהקהילה שלהם לא יכולה לבצע את זה. כשאנחנו שומעים את זה, אנחנו רוצים לעזור לאנשים להקים בתי-ספר באותן קהילות ולהתחיל להיפטר מהתירוצים, כי ההוכחות המעשיות מראות שזה אפשרי. אנחנו נגיע להצלחה בבתי-הספר שלנו, כאשר נוכיח את זה, כי היום שבו ייגמרו התירוצים הוא היום שבו יתחיל מתן הפתרונות. לכן אני כאן, לכן אני גאה להיות חלק מליאו בק ולהכיר מחנך נפלא כמו ערן דובובי שהגיע לארצות-הברית. עזרנו להכשירו, והוא מחנך נהדר. אני יודע שהוא יעשה דברים נהדרים עבור ילדי ישראל.

תודה רבה. קודם כל כדאי שתדע שכל מי שיושב כאן בחדר עוסק בחינוך כל חייו.

אני מעוניין לשאול אותך כמה שאלות. אני מציע שלטובת הפגישה הזאת נתמקד בתוכנית קיפ וכיצד היא עובדת באמריקה, ולא בכל הסיבות שהיא יכולה או לא יכולה לעבוד כאן.

לא על ה"כן אבל".

אין טעם, כי אנחנו מכירים את המערכת כאן ואתה לא, כך שבאופן טבעי לא מצפים ממך לענות לשאלות האלה. אבל לי יש שאלות ואולי יש גם למי שיושב סביב השולחן. נעשה זאת בצורה של שיחה חופשית. מעולם אף אחד בכנסת לא דיבר זמן כה רב בלי שיופרע...


אמרת שהתחלת עם כיתות ה', אבל עכשיו אמרת שהתחלתם עם גני-ילדים. מה הייתה הסיבה שהתחלתם מכיתה ה' ולמה עכשיו אתם מתחילים מגני-ילדים? האם התוכנית גם בגני-הילדים היא באותה רמת אינטנסיביות, גם של השעות הארוכות, או שהיא מותאמת לגיל הילדים?


לגבי השעות הארוכות, האם אתה חושב שכל ילד יכול ללמוד שעות ארוכות? האם כל ילד שרוצה לעשות זאת, כל ילד בכל מצב, יכול להיות משעה 7:30 עד 17:00 בבית-הספר?


מה אתם עושים עם כל הילדים שלא רוצים להשתתף בזה ולא רוצים לחתום הסכם אתכם? מה אתם עושים עם ילדים שהם בתוך המערכת אבל רוצים לצאת ממנה? מה קורה לילדים האלה?


המוטיבציה מאוד חשובה כאן. לא חשוב אם הילדים באים מרקע של בית עני או עשיר, אבל כשעובדים עם ילדים בעלי מוטיבציה, זו עבודה קלה. הבעיה היא כמובן ליצור את המוטיבציה, אך מה עושים עם אלה שאין להם מוטיבציה להשתתף בתוכנית?


דיברת על מורים טובים. אתה יכול לדוג את המורים המעולים במדינה ולהציב אותם בעמדות הובלה ולתת להם להנהיג, אך מה עושים כשרוצים לתרגם את מה שאתה עושה לרמה הלאומית? יש מצב שבו חלק גדול מהמורים הם לא מורים מעולים. הם מלמדים מכל מיני סיבות אחרות, לא בהכרח בגלל שהם מורים מעולים. מה עושים עם המורים האלה? אם יש מערכת שעובדת במקומות מסוימים או אפילו בהרבה מקומות, זאת לא בעיה לפתוח בית-ספר בירושלים או בנהרייה, אבל השאלה היא איך אנחנו נהיה אחראים לכל הילדים במדינה ברמה הלאומית. יש לנו שני מיליון ילדים שאנחנו אחראים להם במדינה, לא 14,000. איך מתרגמים את זה לרמה לאומית? ברמה הלאומית צריך להכליל את כל הילדים, לא רק הילדים, ההורים והמורים שרוצים, אלא את כולם.


אני רוצה לשאול אותך לגבי התקציב. אתה נפגש גם עם שרת החינוך והתרבות ועם כל מי שאחראי לתקציב החינוך. הם יאמרו לך: אבל יש לנו משרד אוצר במדינה הזאת, שאומר לנו שהוא לא מוכן לתת תקציב כדי לתת לילדים את השעות האלה, הוא לא יכול לתת לילדים אפילו את השעות שאתם מקבלים באמריקה. אנחנו לא נותנים לילדים שלנו אפילו ארבע, חמש שעות נטו בחצי יום במהלך השנה, בקושי אנחנו נותנים להם את זה. כיתה ממוצעת במדינה הזאת מקבלת 37 דקות.

זה במקרה הטוב.

מפריעים ומפסיקים את השיעורים בכיתה בממוצע 200 פעם. אז נותנים חמש שעות כאלה כל יום למשך פחות מחצי יום במהלך השנה, כך שכל ילד שהולך לבית-הספר, הולך לפחות ממחצית מהימים בשנה, אפילו הרבה פחות. אני חושב שחישבנו ממוצע של אולי 140, 145 ימים בשנה, וזה כאשר אין שביתות ואין שלג. בישראל כיש שלג לא הולכים לבית-הספר בירושלים.

אחת הבעיות כאן היא הקיצוץ העמוק בתקציב, שמקצץ הרבה מאוד שעות, ואי-אפשר לעשות את זה בלי שעות. איך נעשה זאת בלי השעות? איך נוסיף שעות למערכת הציבורית? שוב, אפשר לעשות את זה בבתי-ספר מסוימים, שבהם יש תקציב מיוחד, ואפשר להביא תקצוב מתרומות, אבל איך אפשר לבנות כך מדינה? אם תוכל לענות לשאלות ה"מועטות" וה"פשוטות" ששאלתי, אשמח.

שאלת למה התחלנו מכיתה ה'. ראשית, כבר לימדנו כיתה ה', כך שזה מה שידענו.

זה לא היה חלק מהפילוסופיה שבגיל 10 הם בשלים לכך?

הדבר המעניין בילדים שמגיעים לגיל 10 הוא שזאת השנה האחרונה שבה הילדים הם ילדים, לפני שהסערה של גיל ההתבגרות מתחילה להכות בם, לכן אז אפשר לבנות מערכת יחסים עם הילד.

אתה אומר שבנית את הפילוסופיה אחרי הניסיון שצברת בהוראה.

נכון. הסיבה שלא חשנו מוטיבציה להתחיל לפני כן הייתה שכיתה ה' הייתה הכי מתאימה להכנות לקראת האוניברסיטה. אנסה לעשות אנלוגיה לכדורגל – כיתה ה' היא כמו המחצית השנייה, כאשר נותרו שלוש דקות לסיום המשחק והפסדת שער אחד. אתה עדיין יכול לזכות במשחק ולהצליח, אבל אתה כל הזמן רץ במהירות במגרש במצב מתוח.

התחלה בגן-הילדים פירושה לבנות את המשחק מההתחלה.

נכון, בגן-הילדים אנחנו עדיין בהפסד של שער אחד. בגיל שלוש אנחנו עדיין מפסידים שער אחד.

בגלל הרקע.

נכון, אנחנו עדיין במחצית הראשונה, אז אפשר יותר לדבוק בתוכנית המשחק. לפני 10 שנים החלטנו שנביא למקסימום את יכולתנו לשפר את המודל שלנו אם נתחיל בו מכיתה ה' עד כיתה ח'. לכן החלטנו שהדרך לשפר את המודל זה להוסיף יותר שעות. העבודה שלנו היום מדהימה. בבית-הספר היסודי הראשון שלנו בסוף השנה הראשונה הילד הממוצע קרא וכתב ברמה של ילד בכיתה ג' גם באנגלית וגם בספרדית, בשתי שפות. הציונים שקיבלו הילדים היו מדורגים בין ה-10% הגבוהים במדינה. אני חייב להדגיש שזה כאשר מדובר באוכלוסייה ש-98% ממנה מתחת לקו-העוני. לכן זה עובד שם אפילו טוב יותר.


באשר לשאלתך השנייה שהתייחסה לשעות הארוכות לכל ילד וילד. שוב, אני אדבר על אמריקה, ואתה תגיד האם אפשר ליישם זאת בישראל. אם תעמוד באמריקה מחוץ לבית-ספר יסודי, חטיבת-ביניים או תיכון, בשעה 15:00, שעת השחרור מבית-הספר, תראה שאין ילד שיוצא מבית-הספר ואומר שהוא עייף וזקוק לשינה. הם מוכנים לעשות משהו, השאלה האם הם יעשו משהו פרודוקטיבי או הרסני. אנחנו לא מתחרים בשיעורי פסנתר בימי שלישי וקבוצות שחייה בימי שני וצופים בימי חמישי. אפשרי להכין תוכנית יותר פרודוקטיבית מזו ואולי גם יותר מהנה לילדים; הילדים שלנו משועממים, אם הם לא בבית-הספר. לכן אני חושב שבעיקר בשכונות עניות צריך שיהיה משהו פרודוקטיבי שהילדים יכולים לעשות. כמובן שיש הרבה מרכזי קהילות. בארצות-הברית יש מועדונים של בנים ושל בנות וימק"א. הם עובדים על תוכניות אחרי בית-הספר. הבעיה היא חסר הרצף ההגיוני. יש תוכניות לפני בית-הספר, יש בית-הספר ויש תוכניות
אחרי בית-הספר. אלה שלוש תרבויות שונות, שלוש מערכות ציפיות שונות. גם אם יש תוכנית נהדרת אחרי בית-ספר, זה סיזיפי, כי דוחפים את הכדור במעלה ההר כשהוא ייפול יום למחרת.


לדעתי הרבה יותר חכם להסתכל על הכול בצורה הוליסטית, ושהילדים יהיו במקום אחד מסור שיש בו פקולטה אחת מסורה שיש בה משימה אחת שמקדישים לה את הזמן. זה לא אומר שהם צריכים להיות צמודים לשולחן כשהם לומדים היסטוריה, פילוסופיה ומתמטיקה במשך 10 שעות ביום. צריכות להיכנס לתוכנית גם האומנויות היפות, צריך להיות גם חינוך גופני, צריך להיות גם זמן שמוקדש לפעילויות חברתיות, אבל עדיין חשוב שיסתכלו על הכל בצורה הוליסטית.


באשר לשאלה על ילדים שלא רוצים לבוא ולהשתתף בתוכנית, אנחנו מצליחים הרבה יותר בהשארת התלמידים שלנו מאשר כל שאר בתי-הספר שמסביבנו. יש שלוש סיבות שתלמידים יעזבו את בתי-הספר שלנו: אחת – יש ילדים שמורחקים מבית-הספר כמו בכל בית-ספר ציבורי באמריקה. זה בדרך כלל נכון לגבי תלמידים שמאיימים על ביטחונם של שאר התלמידים ומכניסים סמים או נשק לבית-הספר. ביוסטון הוצאתי בכוח תלמיד אחד פעם בשנתיים או בשלוש שנים, כך שזה די נדיר. שתי הסיבות האחרות שבגללן תלמידים יעזבו את התוכנית יהיו מעבר לעיר אחרת, או שהבחירה להיכנס הופכת לבחירה לצאת מהתוכנית, וברגע שילדים והורים רוצים לצרוך את שירותיו של בית-הספר, חלק לא רוצים להיות בקיפ, אלא במקום אחר. מעטים מאוד בוחרים זאת מתחילת כיתה ה' עד סוף כיתה ח'. ארבע שנים לאחר מכן אנחנו מאבדים 14% מהילדים, אך נשארים עם 86%. בהשוואה לבתי-ספר אחרים ביוסטון, שאר חטיבות-הביניים מאבדות 25% מהתלמידים שלהן כל שנה. אצלנו עוזבים 14% בארבע שנים.

בכל שנה עוזבים 25% תלמידים?

כל שנה זה שיעור הניידות. אותנו עוזבים 14% ואותם עוזבים 60%.

זה תחום אחד שבו אצלנו זה לא המצב.

אנחנו מחזיקים את התלמידים. באשר לתלמידים שלא רוצים להגיע לקיפ – שוב, אני מאמין באפשרות הבחירה, אני חושב שזה בסדר. אין לי שום רצון להשתלט על מערכת בית-הספר, כי אני לא רוצה להיהפך למונופול שני. אני מאמין שלילדים ולהורים צריכה להיות אפשרות בחירה לאן הם הולכים, אם ילדים והורים לא רוצים לבחור להגיע לבית-ספר של קיפ או שהם רוצים להישאר בבית-הספר השכונתי או לעבור לבית-ספר ציבורי אחר. אני חושב שזו פילוסופיה חשובה מאוד שמדברת על בחירה ועל מחויבות.


לגבי ילדים שאין להם מוטיבציה, מורים ומאמנים גדולים יניעו את הילד, וזאת המשימה שלנו. אם אדפוק על 1,000 דלתות בקומפלקס דירות ביוסטון ובעיר ניו-יורק, אני יכול להגיד לכם שמעל ל-90% מהדלתות עליהן אדפוק, אם אשב ואדבר על קיפ עם ילדים והוריהם, הם ירצו לבוא – שוב, בגלל שאנחנו לא מתחרים בדברים נהדרים אחרים שקורים אחר-הצהרים. אני מתחרה בצפייה בטלוויזיה. חלק נרחב מהילדים ירצו לבוא. האם כל הילדים ירצו ללמוד בקיפ? לא. ומה לגבי הילדים שלא ירצו לבוא לקיפ? הילדים האלה בהחלט צריכים לקבל שירות טוב, ולכן אני חושב שצריכות להיות בחירות שונות של בתי-ספר בשכונות למשפחות שונות, אבל הרוב הגדול רוצים שהאפשרות הזאת תוצג לפניהם.


איך מתרגמים זאת לרמה הלאומית? זאת שאלה נהדרת, כי כאן נכנסת התיאוריה שלנו ששואפת לשינוי. התאכזבנו לפני כשנתיים, כשהבנו שפרצנו ב-40 בתי-ספר בזמנו - עכשיו יש 57בתי-ספר ב-17 מדינות – אבל ההשפעה על החינוך הציבורי לא קרתה כתוצאה מהעבודה שלנו. אנחנו שומעים את ההתדיינויות והוויכוחים בנושא. כשאנשים אומרים שילדים בדרום ברונקס לא יכולים להגיע לתוצאות טובות כמו ילדים בחלקים מסוימים במנהטן, עכשיו אנשים ועורכי מאמרים בעיתון יכולים לענות להם ולומר: אבל תראו את הילדים בבתי-הספר של קיפ, הם עושים זאת, איך אתם לא יכולים לעשות זאת? אבל החינוך לא משתפר.

בעשור הבא נפתח יותר בתי-ספר במקום לסמן נקודות אקראיות בכל מפת ארצות-הברית. אנחנו רוצים ללכת לנקודות הקיימות ולהגדיל אותן. אנחנו רוצים שתהיה לנו השפעה על מערכת החינוך הציבורית באותה דרך ש"פדרל אקספרס" השפיע על הדואר בארצות-הברית. כש"פדרל אקספרס" בסוף שנות השבעים גדל ל-10% מנתח שוק הדואר בארצות-הברית, שהיה עוד מונופול של הממשלה בזמנו, הוא למד איך לשפר את שירותיו. "פדרל אקספרס" לא פגע בדואר, אלא שדרג אותו, ומי הרוויח מכך? כל הצרכנים. אנחנו רוצים שתהיה לנו אותה השפעה גם כן. אם 10% הייתה נקודת הקסם שהטתה את הכף למשלוח בן-לילה, האם זו גם הנקודה בחינוך ציבורי? אני לא יודע, אבל מישהו צריך לבדוק מה קורה, ואנו נהיה הטיפשים שינסו זאת. במקומות כמו יוסטון אנחנו גדלים ל-42 בתי-ספר בעשור הבא שייתנו שירות ל-20,000 ילדים. הצד הרע של זה הוא שנלמד 10% מהילדים ביוסטון. לפי התיאוריה שלנו עכשיו אנחנו עושים עבודה נהדרת עם התלמידים שלנו, אבל נדחף את המערכת ללכת אתנו והיא תתקדם גם כן. אני חושב שהתיאוריה הזאת נכונה ומתאימה לכאן. אני חושב שבסוף היום במקום שבו אתם יושבים, אתם צריכים לחשוב על כל הילדים ועל כל בתי-הספר בישראל. אני חושב שבהחלט יש דברים מסוימים שצריך לעשות כדי שהם ישפיעו על כל הילדים מחר. אני חושב שאם במקומות אסטרטגיים מסוימים מתחילים מבתי-ספר מסוימים, נתחיל לקבל את אותה השפעה ולגרום לשאר המערכת גם כן להתחרות. אני חושב שזאת אסטרטגיה מעניינת שיש לשקול גם כן.


לגבי עניין התקציב, אני יכול לתת לך תשובה חלקית, ודני וערן יכולים לתת את שאר התשובות. אם יש לכם הסמכות להוביל ואתם יכולים לבחור בחירות תקציביות שונות, תוכלו להרשות לעצמכם יותר ממה שאתם מקבלים עכשיו. כל בתי-הספר של קיפ מופעלים באותן שעות ציבוריות ששאר בתי-הספר הציבוריים המסורתיים מוציאים, כולל כל השעות הנוספות. אנחנו אכן צריכים לגייס כסף, כי אנחנו לא מתחילים ב-100%. כבתי-ספר שמוענק להם זיכיון אנחנו מקבלים כ-80%-90% מהתקצוב הציבורי, אז אנחנו מגייסים כסף באופן פרטי, אך לפי החוק לא נגייס יותר ממה ששאר בתי-הספר מוציאים, כך שזה לא יכול להפוך לתירוץ של "כן אבל".

אתה אומר שאתה מקבל את המורים הטובים ביותר, מכפיל את השעות אבל אתה לא מוציא יותר.

אנחנו משלמים יותר למורים שלנו, אבל לא מוציאים סך הכל יותר כסף. אנחנו עושים זאת כי כתוצאה מכך שיש לנו סמכות להוביל, אנחנו מקצים מחדש את שעות התקציב.

בישראל 90% מתקציב משרד החינוך הולך למשכורות.

איזה אחוז מתוך 90% מהתקציב הוא בכיתה עצמה?

אחוז מאוד גבוה. רונית, את יודעת את האחוז?

אתה יודע שאנחנו מדברים על "שעות אוויר".

בקיפ זה מאוד שטוח. אין לנו הרבה מנהלי מערכת במשרד המרכזי, אין הרבה בירוקרטיה. לכן כל הכסף נשאב לכיתה ולתשלום גבוה יותר למורים.

אבל לא משלמים לבית-הספר האינדיבידואלי עבור כל הבירוקרטים שיושבים במשרד המרכזי. זה לא הכסף שהולך לבית-הספר עצמו. זאת עבורנו מתמטיקה פשוטה. יאמרו לך אנשי משרד האוצר שהיה לנו קיצוץ גדול של כארבעה מיליארד שקלים לפני שלוש, ארבע שנים בתקציב החינוך, והיה עלינו לקצץ 248,000 שעות מבתי-הספר שלנו.

חבל, כי אתה מקבל בדיוק עבור מה שאתה משלם.

אתה מקבל בדיוק עבור מה שאתה משלם. התוצאות הן בדיוק לפי המצופה. אנחנו עכשיו בתחתית של התחתית של החינוך בעולם המערבי, כך שאנחנו מקבלים את מה שאנחנו משלמים עבורו. אני אומר שזה טוב שאלה התוצאות, כי אם התוצאות היו טובות מאוד, לא הייתה שאלה של שכר ועונש בחינוך. אתה מקבל בדיוק את מה שאתה משלם.

הבעיה בלעשות את זה כאן, אם נעשה את אותו דבר, זה שנצטרך באופן פרקטי להכפיל את התקציב של החינוך במדינה. התקציב של החינוך הוא כמעט כמו כל התקציב של הביטחון במדינה. נגיד שהתקציב של חינוך הוא סביב 30 מיליארד שקל. הדולר לא שווה הרבה בימים אלה. אם תחלק את זה ב-3.5, תקבל משהו כמו קצת פחות משבעה מיליארד דולר. נצטרך להוסיף עוד שבעה מיליארד דולר לשולחן כדי לעשות זאת.
לכן אני שואל האם אפשר לעשות זאת בלי שום תוספת. אתם לא מקבלים שום תרומות ושום תמיכה חיצונית?

בגלל שאנחנו לא מתחילים מ-100% לכל תלמיד כי בתי-ספר שמקבלים זיכיון - - -

אבל זה קורה בכל בתי-הספר. זה נכון לגבי כל בתי-הספר שמקבלים זיכיון.

נכון, אנחנו מגייסים עד לנקודה שבה בתי-הספר המסורתיים מוציאים ואז אנחנו מפסיקים. אני יכול לגייס הרבה יותר כסף כתוצאה מהתוכנית של 60 דקות, אבל אני לא, כי אנחנו רוצים להוכיח מה יכול לקרות באותם תנאים.

אבל נאמר כאן שאחרי שזה הוקרן, מייד מישהו שם על השולחן סכום נוסף של מיליוני דולרים.

כן, אבל לא מוציאים את זה על בית-הספר, אלא על עמודי-התווך של הסמכות להוביל ועל הגיוס, המיון וההכשרה של המנהיגים.

והאם המורים מקבלים הכשרה מיוחדת?

ברגע שאנחנו מעסיקים ומכשירים מנהיג בית-ספר, אותו מנהיג בית-הספר מעביר את ההדרכה המיוחדת למורים. הוא מלמד את מנהיגי בית-הספר איך לדוג, הם עושים את ההכשרה למורים.

אבל הם דגים את המורים הטובים ביותר במערכת. הם מוציאים את המורים הטובים ביותר במערכת.

לפעמים, או שהם מפתחים גם מורים חדשים.

אם נתרגם את תקציב קיפ למספרים ישראליים, על כל דולר שהממשלה משקיעה בחינוך, אנחנו צריכים להוסיף לפחות עוד דולר, כך שזה כמו שאמרת, כפול.

זה כפול. הזמנו את ראשי ארגוני המורים לישיבה. הם בדרך כלל באים לכאן לעתים קרובות מאוד, אבל מאיזושהי סיבה הם לא באו לכאן הבוקר. חברת-הכנסת רונית תירוש רוצה להוסיף.

מוזר מאוד, כי אם רן ארז היה כאן, הוא היה מספר על התוכנית שלו "עוז לתמורה", שהייתה מוצלחת מאוד בחמישה בתי-ספר בישראל. למרות שזאת הייתה הצלחה, משרד האוצר לא אפשר למשרד החינוך לפתוח את התוכנית הזאת בבתי-ספר אחרים בגלל התקציב.


אבל אני לא רוצה לדבר על תקציב, כי זה תמיד תירוץ. אני רק רוצה לספר שהתרשמתי מאוד מהאווירה בבית-הספר בברונקס. התלמידים שם ממושמעים מאוד, הם לא מבזבזים זמן. בכל מקום על הקירות אפשר לראות את עמודי-התווך ואת חזון בית-הספר. אני זוכרת את המשפט "לפני שהלכת לישון, האם קראת ספר?".

נכון, "הורים, מה קראתם עם הילדים שלכם בערב?".

משהו כזה שמופיע בכל מקום. זה כמו שטיפת מוח.

התרשמתי מאוד גם משיעורי המוסיקה שתורמים מאוד לאווירה בבית-הספר, למשמעת, להגעה בזמן, לשיתוף פעולה עם החברים ולסובלנות. המוסיקה ששומעים גורמת לך שמחה רבה. אני יודעת שהילדים מגיעים גם בשבתות, בימי ראשון ובזמני חופשה כדי לעשות תרגולים במוסיקה.

אולי אתרגם לאנגלית את חוזר המנכ"ל שכתבתי לכל המנהלים שלי אחרי שראיתי את בית-ספר של קיפ. כתבתי את התרשמותי. אני מבינה שלפחות כמה מנהלים לקחו מזה משהו ויישמו את זה בבתי-הספר שלהם.

נהדר לשמוע את זה. דלתנו פתוחה ואנחנו נשמח לשתף אתכם.

למה לא הזכרת את שיעורי המוסיקה? התרשמתי שזה חלק מעמודי-התווך שלכם.

זה בוודאי שייך לעניין של בחירה ומחויבות. הבנו שאם אנחנו רוצים להניע את הילדים לעבוד קשה בבית-הספר, הם לא יכולים רק לעסוק במתמטיקה, בקריאה, בכתיבה, במדע ובהיסטוריה, אלא צריכים להיות גם דברים אחרים שהם ייהנו מהם. אין עמוד-תווך של מוסיקה, כי אנחנו לא קובעים את תוכנית הלימודים. בתי-הספר מחליטים במה הם רוצים להתמקד. בקיפ ניו-יורק מצאו שני מורי מוסיקה נהדרים, שהקימו מקהלה מדהימה עם הילדים שראית.

הם מופיעים מחוץ לבית-הספר. בטקסס זה לא כך?

בית-הספר בניו-יורק החליט להתמקד בדבר אחד. ביוסטון החלטנו לתת לילדים הרבה יותר חוויות בלי להתמקד בדבר אחד. בטקסס משחקים כדורגל אמריקני, זה משהו תרבותי. לכן יש קבוצת כדורגל, הרבה ספורט, דרמה ומוסיקה. כתוצאה מכך יש לנו להקה. היא משמיעה קולות, אבל הילדים עושים הרבה דברים אחרים, אבל זה עניין של בחירה מקומית.

כל הכלים בחוץ במסדרון, ואף אחד לא גונב אותם.

אני באמת רוצה להקשות עליך, כדי שתרגיש קצת מהאווירה בכנסת, למרות שלפי הכנסת-האורחים היהודית הטיפוסית זה לא דבר שיפה לעשותו. אני אהיה קשה וציני ככל שאנחנו לפעמים יכולים להיות במקום הזה. כל תוכנית שיש בה אנשים ומדריכים מסורים, שתוסיף לה מספיק שעות לימוד ותצרף אליה את המורים הטובים ביותר, כאשר לכל מנהל יש יד חופשית לעשות כל מה שהוא רוצה, כל תוכנית שתיצור שיש בה הגיון תצליח.

גם אני ניהלתי תוכניות במדינה. אם תיקח 700 עולים מאתיופיה בקריית-מלאכי ותוסיף להם שלוש שעות אחרי הלימודים, תשבץ אותם בכיתות שיש בהן 15 תלמידים במקום בכיתות שיש בהן 38 תלמידים עם מורים אנרגטיים ומסורים, תיתן להם את המוטיבציה ותצליח. מה ה"ביג דיל"? ה"ביג דיל" הוא שאנחנו נמצאים במצב שבו אין לנו תקציב לשעות ואין לנו אפשרות לתת למנהלים את היד החופשית, בגלל סיבות רבות במדינה הזאת, שכל ישראלי יוכל לומר לך.

לא אמרת דבר לגבי הגודל של הכיתות. האם הוא דומה לגודל הכיתות בבתי-ספר ציבוריים?

אצלנו יש נטייה לכיתות גדולות יותר. יש לנו בממוצע 28-30 תלמידים בכיתה.

מה המספר הגבוה ביותר של ילדים בכיתה?

שלושים וקצת. ברוב בתי-הספר באמריקה יש כ-25 תלמידים.

כאן יש 40 תלמידים בכיתה. כל התוכניות מצליחות, אבל הן מצליחות עבור מספר מסוים של תלמידים, שבהם אפשר להשקיע את כל האנרגיות. אבל ברגע שרוצים לתרגם את זה לרמה לאומית, לעשות משהו שישנה את הגישה לחינוך במדינה, אתה עומד בכל המכשולים.

זאת הסיבה שהתחלנו להתרחב, כי כשזה היה רק ביוסטון ובניו-יורק, היה קל לפטור את זה כ"כן אבל", כבוטיק קטן. שמעתם בסוף שזה דבר נחמד ביוסטון ובמזרח ברונקס, אבל אי-אפשר לשכפל את זה, אתה לא יכול להפוך את זה לשיטה.

אני לא אומר שאי-אפשר לשכפל את זה. אני אומר שכל פעם שתעשה את זה במקום קבוע ולא משתנה ותיתן את כל המרכיבים השונים האלה שמביאים להצלחה, העיקרון הראשון שלכם הוא השעות, שעות ארוכות.

הוא אומר שלא צריך ללכת רחוק לניו-יורק, לברונקס או ליוסטון כדי ללמוד איך לעשות זאת, רק תן להם את האפשרויות והם יצליחו.

הילדים מבלים בבית-הספר 60%-70% יותר מהזמן הרגיל. אנחנו משלמים למורים כ-20% יותר. אם תעשו סקר מדוע מורים עוזבים את החינוך באמריקה, תגלו שהכסף הוא בין שלוש הסיבות העיקריות, אבל הוא לא הסיבה הראשונה או השנייה, אלא השלישית. הסיבה הראשונה היא שהם לא יכולים לסבול את המנהל שלהם ושמקום העבודה שלהם הוא עצוב ומדכא. לכן מנהיגים מנוסים מאוד חשובים.

אני לא יודע איך זה עובד אצלכם, אבל אתה מבין שבמדינה שיש בה איגוד, הוא לעולם לא יסכים לכך שהמורים יעבדו 60% יותר מהזמן ויקבלו רק 15%-20% תוספת, במיוחד כשהמשכורות כאן בין כה וכה נמוכות.

לפני 15 שנה, אם היינו נפגשים בניו-יורק או בשיקגו, בערים האלה יש איגודי מורים חזקים מאוד גם כן. היום זה קורה דרך תקנות של זכויות ויש דרכים לפתוח בתי-ספר שבהם מורים עדיין באיגוד, אבל הם יכולים לבחור שלא לקחת חלק בזה ולבחור להיות בבתי-ספר מיוחדים.

זאת בעיה בישראל שצריך להתמודד איתה.

בישראל 50%-55% עוברים את בחינות הבגרות. אנחנו יודעים שזה הממוצע. 15% בדרך כלל הולכים למב"ר, אומ"ץ, שיעורי אתגר. על השיעורים האלה הממשלה מוציאה יותר שעות כדי להרים את התלמידים האלה לרמת בגרות. אם נוציא את אלה מהחישוב שלנו, נישאר עם 30% שהם מהנמוכים שבנמוכים ביותר שאפילו לא מגיעים לרמה הזאת. עבור התלמידים האלה אין לנו שום פתרון ואין הצלחה. מה שאנחנו מנסים לעשות כאן ולהביא לשולחן הזה ולמשרד החינוך זה את הרעיון להנביא יוזמות כאלה לנתח הזה של האוכלוסייה - לא ל-55% שלא צריכים אותנו, לא ל-15% שאנחנו מתמודדים איתם.

אתה אומר שהם לא צריכים אותנו? הם צריכים אותנו. אתה יודע בדיוק מה שווה בחינת בגרות פה.

אבל יש להם הזדמנות. אם הם יבחרו להשתמש בהזדמנות או לא להשתמש בהזדמנות, זו יכולה להיות הבחירה שלהם, אבל ל-30% הנמוכים ביותר מהאזורים העניים ביותר במדינה אין הזדמנות כזאת. אנחנו מציעים שנאמץ מודל כזה ונשקיע אולי יותר במקומות האלה שצריכים אותנו יותר.

אני נציגה של האגף להכשרת מורים במשרד החינוך. בישראל יש יותר מ-50 מכללות שמכינות מורים להוראה בבתי-הספר. מחציתן מכללות למורים חרדים, אבל אני לא מדברת עליהן. יש לנו כ-25 מכללות למורים בכל ישראל. בשנים האחרונות יש לנו הרבה בעיות במכללות למורים, אבל אני לא רוצה להרחיב עליהן את הדיבור עכשיו.

תהיה לנו פגישה על זה בשבוע הבא.

אני רוצה להציע משהו בהקשר למה שדני הציע כאן. אנחנו יכולים לחשוב על תוכנית מיוחדת במכללות למורים, שתכין מורים לפי המודל הזה או לפי הפילוסופיה הזאת. אני מציעה שזאת תהיה אחת הדרכים שלאורה נוכל לפתוח תוכנית מיוחדת להכשרת מורים. אני חושבת שזה יכול לעבוד יחד עם בתי-הספר. זה מה שאני יכולה להציע. אני בטוחה שעלינו לבחון את זה הרבה יותר. ממה שאני הבנתי, יש הרבה דברים להתדיין לגביהם באשר לפילוסופיה ודרך החשיבה, אבל אני חושבת שאנחנו יכולים לאמץ חלק מהתוכנית.

זאת הצעה מאוד נדיבה, שלא תקבל כאן לרוב. היא הציעה להציג כמה מדרכי החשיבה של התוכנית במכללות להכשרת מורים.

השותף שלי דייב לוין בניו-יורק התחיל הכשרת מורים חדשה לגמרי בעיר ניו-יורק, שתהיה משהו שצריך לעבוד אתו במשותף, ללמוד מהמודל, איך הם מכשירים מורים חדשים כמודל.

זה דבר בונה וטוב שנוכל לקחת גם מהפגישה הזאת, ואולי ליישם אותו בהקדם.

האם אתה חושב שיש דרך שאפשר לשכנע את ארגון והסתדרות המורים להפוך לשותפים לרעיון ולא למתנגדים ויריבים שלו?

אולי עכשיו ב"אופק חדש".

כאשר הצורך של אותם 30% מהאוכלוסייה יגדל כך שבלי השכלה הם יהיו בלי דרך - - -

שאתן לך תשובה מאוד כנה? בהחלט לא. אני אומר לך את זה בביטחון מלא – ואני בטוח שחברת הכנסת רונית תירוש תאשר את תשובתי בלי לשאול אותה.

אני מנהל בית-ספר לשעבר. קיבלתי תואר שני בחינוך ואחר-כך לימדתי במשך שנתיים. עזבתי את ההוראה ללא כל קשר לכסף, אלא לכמה הייתי אומלל בגלל שלא הייתי מסוגל לשלוט בכיתה וללמד בדרך מסוימת ילד אחד ובדרך אחרת ילד אחר. לימדתי במדינת ניו-יורק. שם היה לי מרשם כתוב איך ללמד, ולכן אמרתי שאני עוזב. אף אחד לא הולך ללמד בשביל כסף, ואם הוא הולך לשם כך, הוא טיפש מדי כדי להיות מורה. מתחילים בזה כבסיס, אבל לא היה לזה שום קשר לעזיבה שלי את ההוראה. הניחוש שלי הוא שיש מעט מאוד קשר בין העניין הזה לבין כל מי שעזב את ההוראה. העזיבה לא הייתה בגלל זה.

אני חייב להדגיש שהשאלה לא הייתה האם אני חושב שיש מורים שיסכימו לכך, אלא האם חשבתי שהארגון יסכים אי-פעם לעיקרון. זאת הייתה השאלה וזאת הייתה התשובה. לא אמרתי שלא יהיו מורים שיעשו את זה. אני בטוח שתמצא פה מורים במדינה שיעשו את זה, אבל זאת שאלה לגמרי אחרת.

זה יהיה מעניין אם במדינות כמו ניו-יורק ואילינוי, שבהן יש איגודי מורים מאוד חזקים, תהיה מחלקת חינוך שתחקור איך הם בסוף יצרו חוק זיכיון. אם הם לא קיבלו את התמיכה של איגודי המורים, לפחות הם הביאו אותם למצב שהם מסוגלים לסבול את זה. מעניין יהיה לחקור ולבדוק את זה, כי יש איגודי מורים מאוד חזקים באמריקה שסבלו את הזיכיון.

הייתה לנו פה הצעה לרפורמה גדולה מאוד מאוד בכל מערכת החינוך, שנקראת "ועדת דברת". השינויים שהוצעו למורים בהקשר להטלת התפקיד הזה היו מאוד מאוד קטנים בהשוואה למה שאתם מדברים עליו, מאוד מאוד קטנים. הממשלה החליטה פה-אחד לאמץ את ההחלטה והייתה התלהבות גדולה לגבי זה במדינה, והארגון אמר לא ובזה הסתיים הסיפור. אני לא אומר שלא היו בעיות בהצעה ושהדברים יכולים היו להיעשות בדרך אחרת, אבל אני אומר שאי-אפשר להשוות בין הארגונים בארצות-הברית לישראל, אבל זאת בעיה שלנו שעלינו להתמודד איתה. אין ספק שבכל הרפורמות שנצטרך לטפל בהן, אם למנהל לא יהיו יותר סמכויות להוביל, להסיט תקציבים למטרות שהוא מוצא לנכון ולבחור בחירות טובות יותר גם של מורים, שום דבר לא
באמת ישתנה. אנחנו דנים בזה רבות בוועדה. בהקשר הזה המצב הוא שונה. אני מקבל את ההצעה שלך לראות איך למרות האיגוד החזק של מורי ניו-יורק המורים הסכימו לכך.

רשת עמל שיש לה 56 בתי-ספר תיכוניים בכל המדינה, שנמצאת גם בפריפריה, תרצה להיות שותפה ליישום התוכנית. היינו שמחים לשתף אתכם פעולה.

גם אני התרשמתי מאוד מהצגת הדברים שלכם. ביקרתי באתר שלכם לפני שבאתי לכאן, ומצאתי דברים משותפים לדרך הלמידה ברשת בה אני עובד, שהיא גם תחת הפיקוח של משרד החינוך, אבל זוהי רשת חינוך פרטית. תהיתי אם זה כל כך מצליח, למה אתם מפסיקים אותה בכיתה ח'. למה אתם לא עוברים לבית-ספר תיכון ומלמדים בכיתות ט', י' וי"א?

אנחנו כן. בהתחלה לא עשינו זאת, כי הפילוסופיה ההתחלתית הייתה להביא את התלמידים בכיתה ח' לתפקד ברמה שמעל לכיתה ח'. אנחנו מתחילים בבתי-ספר תיכוניים, כאשר אין מספיק מקומות בבתי-ספר תיכוניים שתלמידי כיתה ח' יכולים ללכת אליהם. אם יש מספיק מקומות בקהילה, אנחנו לא מרגישים שאנחנו חייבים לעשות את זה, אנחנו יכולים לבחור בבתי-ספר תיכוניים כשותפים אליהם אפשר לשלוח את הילדים כדי להתקבל.

ואז הילדים הולכים לבית-ספר תיכון עד סוף כיתה י"ב?

כן.

באותו בניין?

ביוסטון יש קמפוס אחד עכשיו עד כיתה י"ב.

אני רוצה להציע הצעה פרקטית. כל מי שיתרגם את זה למונחים ישראליים, יצטרך לשאול איך נתרגם את העקרונות – אין ספק שחלק מהעקרונות שאתם עובדים איתם יכולים להיות מתורגמים לכאן: הציפיות הגבוהות, בלי קיצורי דרך, קצת מהיכולת להנהיג. אם נרצה לתרגם אותם לכאן, תצטרך לעזור לנו לנתח איך תחת התנאים הקיימים נוכל לקחת את העקרונות הטובים ביותר וללמוד מההצלחות, איך נוכל לתרגם אותם לתנאים הישראליים. אני חושב שזה יהיה האתגר שלנו כאן.


אני רוצה להודות לכם שהגעתם והצגתם לנו את החזון הגדול הזה. אני מאחל לכולכם הצלחה שם. אנחנו נמשיך לעבוד. כבר קיבלת הצעה לגבי המכללות להכשרת מורים. אני בטוח שיחד עם חלק מהקולגות שלך כאן ומערכות בתי-הספר שהוצגו כאן וחלק שלא היו פה נוכל להמשיך לדון בעניין, ואתה גם תדון עם משרד החינוך איך אפשר להמשיך מכאן כדי לקבל את הטוב ביותר מההצגה שלך. האתגר שעומד בפנינו בישראל, כאשר מדובר באוכלוסייה ענייה, הוא לא פחות מהאתגר באמריקה. יש לנו מספר כפול של ילדים מתחת לקו-העוני לעומת אמריקה. אנחנו כבר מדברים על 36% מהילדים בישראל שהם מתחת לקו-העוני. אני חושב שבאמריקה זה 18% או 19%. כמעט חצי מהילדים האלה הם ילדים בסיכון, שבמצב הטוב משוטטים ברחובות כשהם מחוץ לבית-הספר. היינו שמחים למצוא מערכת שתוכל להביא אותם לתוצאות טובות, לתוצאות אקדמיות אבל לרכישת מיומנויות חברתיות שיכשירו אותם כיצד לתפקד בחברה. אנחנו יודעים שטריקים לא יעשו זאת, אלא עבודה בלי קיצורי דרך, גם תוך למידה מהניסיון שנרכש במדינות אחרות. לא המצאנו במדינה הזאת הכל, עדיין אנחנו יכולים ללמוד משהו מכם. לכן אני מודה לכם שבאתם להשכיל אותנו בבוקר זה.

אדוני היושב ראש, תודה על הזמן שהקדשת לנו. אני מכבד את מידת הציניות הבריאה שהבאת, זה חשוב להביט בדרך הזאת. אני מלא אמונה, שכאשר ישראל רוצה לעשות משהו, היא עושה זאת. כל מה שנוכל אנחנו לעשות כדי לעזור, נעשה.

תודה רבה, אני נועל את הישיבה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:50