בחינת מצוקותיהן של נשים כגורם לרציחתם של ילדים על-ידי אמהותיהן לאור מקרי הרצח שהתרחשו לאחרונה.

הוועדה לקידום מעמד האישה 5
10/9/2008
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 154
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
‏יום רביעי, י' באלול התשס"ח (10 בספטמבר, 2008), שעה 11:00

1. בחינת מצוקותיהן של נשים כגורם לרציחתם של ילדים על-ידי אמהותיהן לאור מקרי הרצח שהתרחשו לאחרונה

חברי הוועדה: ליה שמטוב – היו"ר
נאדיה חילו
שלמה (נגוסה) מולה
גדעון סער

חה"כ קולט אביטל
חה"כ דב חנין
חנה סלוצקי - פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים
רב פקד עודד מזרחי - המשרד לביטחון פנים
סימה טרם - מרכז דירות נ"ר, אגף האכלוס, משרד הבינוי והשיכון
ישראלה דנינו - עובדת סוציאלית, משרד הבריאות
ד"ר משה אברמוביץ' - המחלקה לבריאות הנפש, משרד הבריאות
שרה כהן - מנהלת מחלקת הרווחה, המשרד לקליטת העלייה
ורד סויד - יועצת ראש הממשלה לענייני חברה ורווחה, משרד ראש הממשלה
איציק פרי - יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים
ד"ר יצחק קדמן - יו"ר המועצה הלאומית לשלום הילד
חנה שטרום כהן - יו"ר פורום הפסיכולוגים הקליניים והעובדים הסוציאליים ברפורמה בבריאות הנפש, הסתדרות הפסיכולוגים
שולמית סהלו - קואליציית יחדיו למניעת אלימות במשפחה
זויה גורנשטיין - הקואליציה הארצית למשפחות חד הוריות
ילנה קוישמן - הקואליציה הארצית למשפחות חד הוריות
זויה אניסימקוב - הקואליציה הארצית למשפחות חד הוריות
אירנה ורשובה - הקואליציה הארצית למשפחות חד הוריות
ברכה ארג'ואני - יו"ר הארגון לזכויות הדיור
שושנה רון - סגנית יו"ר מועצת ארגוני העולים
אורלי אריאל - מנכ"ל עמותת ער"ן
טל פרי - עמותת ער"ן
שושנה גולדפינגר - רואת חשבון, מבקרת העירייה ויועצת למעמד האישה, עיריית בני-ברק
סופיה בראון - אחראית קשרי חוץ, מרכז מידע לבריאות האישה, עיריית בני-ברק
ורדה וירזבינסקי - רכזת פניות לקו הפתוח, עיריית בני-ברק
רז משגב - מטה המאבק למען האב הגרוש

דלית אזולאי

רותי וייס ואירית שלהבת





בחינת מצוקותיהן של נשים כגורם לרציחתם של ילדים על-ידי אמהותיהן
לאור מקרי הרצח שהתרחשו לאחרונה

בוקר טוב לחברי הכנסת גדעון סער, חברת הכנסת קולט אביטל. כל המשתתפים, המוזמנים וגם לצופים בערוץ הכנסת. אני מתכבדת לפתוח את הישיבה לקידום מעמד האישה. הנושא על סדר היום הוא בחינת מצוקת נשים כגורם לרציחתם של הילדים לידם.

לפני שנתחיל את הישיבה אני מבקשת מכל הנוכחים לקום לדקה דומיה לזכר הילדים שנרצחו.

(הנוכחים קמים לדקת דומייה)

תודה רבה. הנושא שנדון היום הוא נושא מאוד רגיש, כואב וחמור. עברו כבר שבועיים מהמקרים שקרו ואני כאם וכאזרח במדינת ישראל וכחברת כנסת שואלת את עצמי, איך יכול להיות שאישה, אמא לילדים, רצחה את הילד שלה. מה גרם לה לעשות את זה, מה עבר לה בראש באותם רגעים. איך יכולה בכלל אישה שנושאת את הילד שלה ברחמה 9 חודשים, שמגדלת אותו, שמלטפת אותו, שמנשקת אותו, שרוצה שלילד הזה יהיה טוב בחיים – היא זאת שרוצחת. זה בכלל לא טבעי שאדם יכול לרצוח ובמיוחד את הילד שלו, בכלל להרים יד על מישהו. התאספנו היום לבדוק למה זה קרה. זה קרה מתוך איזושהי מחלה או מתוך איזושהי הפרעה. איפה פספסנו, איפה החברה שלנו? אולי אנחנו אדישים לנושא? איפה גורמי משרד הרווחה? יכול להיות שגם הם לא הצליחו לזהות את הבעיות האלה. אם פונדקאית יודעת מראש כאשר היא נכנסת להריון שתצטרך למסור את הילד שלה אחרי הלידה ובמקרים רבים היא לא מוכנה לוותר על הילד, ואילו פה האישה שילדה את הילד הורגת את מה שהכי חשוב בשבילה בחיים.

הזמנו לדיון גורמים מהמשרד לביטחון פנים, ממשרד הרווחה, ממשרד הבינוי והשיכון, מהמשרד לקליטת העלייה ואנחנו רוצים לשמוע, אולי יש כבר איזה שהן תשובות לשאלות שלנו, ואם אין אז מה צריך ומה כדאי לעשות. לפני שאתן את זכות הדיבור למוזמנים ולמשתתפים אולי חברי הכנסת רוצים להתייחס, בבקשה.

תודה רבה גברתי היושבת-ראש. אני חושבת שהנושא הוא מספיק חמור כדי להצדיק התכנסות דחופה כזאת גם בימי פגרה ולכן אני רוצה להודות לך על כך. כמוך וכמו יתר אזרחי מדינת ישראל אני כואבת את מה שקורה, לא מוצאת תשובות למה שקורה ולכן בנוסף לכל הגורמים שמנית כאן היום, הייתי רוצה לנסות לקבל קצת יותר תשובות מגורמי משרד הבריאות, מגורמי בריאות הנפש. ידוע שנשים אחרי לידה נכנסות לפעמים לדיכאון פוסט הריוני. ידוע שחלק מהדיכאונות האלה יכולים להגיע מאוחר יותר. אני לא יכולה להתבטא על כך בידיעה שלמה אבל אני מניחה שאֵם שמגיעה למצב שבו היא אלימה כלפי ילד או רוצחת ילד איננה נמצאת בקו בריאות הנפש, משהו השתבש אצלה. זה לא מצב טבעי. לכן בנוסף לכל אותם דברים שעליהם נדבר, אם מדובר על תגבור מערכת הרווחה או אם מדובר על צורך בהקמת יחידות במשטרה וכל מה שנוגע לאכיפת החוק – הייתי רוצה שנקדיש קצת יותר זמן, אם ניתן, לכל נושא המניעה. אלו הם סימני המצוקה של אם כשהיא מגיעה למצב מהסוג הזה? כיצד ניתן להילחם בהם או להיחשף אליהם ומה חברה אזרחית יכולה וצריכה לעשות מבלי לפלוש יותר מדי לתחום הפרט? אני יודעת את כל מה ששמענו באמצעי התקשורת בכל אותם ימים. היכן נדלקת נורה אדומה ושכנים או קרובי משפחה צריכים להתריע והיכן ישנה פלישה לתחום הפרט? לכן הייתי רוצה שננסה להבין קצת יותר את כל אותם גורמים שמניתי כדי לדעת באיזו צורה ובאיזה מובן ובאילו כלים ניתן לעזור גם לאמהות שמגיעות למצב כזה.

תודה רבה לחברת הכנסת קולט אביטל. הצטרפו אלינו חברי כנסת נוספים ואתם רואים שהנושא באמת חשוב וכואב. חבר הכנסת חנין, בבקשה.

יש לי שאלה אבל אני לא יודע מי מהגורמים המקצועיים יכול להתייחס אליה. על פני הדברים אנחנו רואים מהנתונים שיש בפנינו תמונה מאוד מדאיגה. אני מתייחס לנתונים של המועצה הלאומית לשלום הילד על העלייה הנוספת במספר הילדים שהם קורבנות להתעללות. בשנת 2007 לא פחות מ-41,091 ילדים היו קורבנות להתעללות. זו עלייה של יותר מ-3000 מקרים לעומת 2006 ועלייה של פי 2 אם אנחנו משווים את הנתונים מלפני עשור, ב-1997. זאת אומרת, יש תופעה חברתית מאוד מדאיגה שקורית בחברה הישראלית. מעבר כמובן לשאלות על המקרים הקשים שכולנו שמענו ונחשפנו אליהם, ישנם פה נתונים מאוד מדאיגים, משהו מאוד גרוע קורה בחברה. מפילוח של הנתונים על אותם 41,000 מקרים עולה כי 29% נוגעים בהתעללות פיזית, 11% בהתעללות מינית, 31% בהזנחה, 12% בהתעללות נפשית. כשאנחנו מדברים על למעלה מ-40,000 ילדים שהם קורבנות התעללות אנחנו מדברים על תופעה חברתית, ולא על איזה שהם מקרים יוצאי דופן או על איזושהי בעיה שצריכה טיפול נקודתי. אנחנו מדברים על משהו מערכתי שכנראה לא מתפקד באופן נכון בכלל בחברה הישראלית ומחייב טיפול שורש והיערכות הרבה יותר רצינית ממה שאנחנו עושים כרגע.

תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין על כל מה שאמרת ועל הנתונים שהצגת. יכול להיות שהיום נקבל את התשובות ונראה מה אנחנו כחברי כנסת יכולים לסייע. המשרד לביטחון פנים, מר עודד מזרחי, בבקשה.

ערכתי בדיקה של הנתונים דרך מערכות המחשוב המשטרתיות שלנו ודרך קציני החקירות הוותיקים שנמצאים במחוזות, כאשר כל מקרה ומקרה זה ה-100% באותה משפחה והוא מקרה מזעזע. משנת 2003 ועד היום היו 8 מקרי רצח של ילדים על-ידי הוריהם או על-ידי אחיהם, כמו למשל אח בירושלים שרצח את אחיו וזרק אותו מהחלון. אלה הנתונים, כאשר ב-2008 אנחנו רואים את העלייה. ב-2008 אנחנו עדים ל-3 מקרים.

יש כל שנה בין 5 ל-6 מקרים בממוצע בעשור האחרון.

אני מדבר על מקרי רצח של ילדים על-ידי הוריהם או על-ידי האח במקרה אחד. המשטרה כמובן מטפלת בכל מקרה בחומרה כמו שאתם עדים לזה. כל מקרה נלקח ברצינות הראויה ומטופל עד תום. הוא נבדק גם מול גורמי הטיפול, גם מול גורמים פסיכיאטרים שקובעים את שפיותו של הפוגע עד להבאת התיק לפרקליטות והלאה לבית-המשפט.

אתה יכול אולי להתייחס למקרים הספציפיים, מה שמותר לפרסם?

אציג חלק מהנתונים על מה שפורסם. ב-2003 סב לקח את נכדתו, רצח אותה ברכב והתאבד. היא הייתה בת שבע וחצי, היא הייתה אוטיסטית. במכתב שהוא השאיר כתב שהוא רצה להפסיק את הסבל שהמשפחה עוברת. דוגמא נוספת, ב-2006 אב מנצרת רצח את בנו בן השש והתאבד. בדרום בשנת 2005 אישה מרהט רצחה בעקבות קנאה את הבן של האישה השנייה. שני המקרים האחרונים של האמהות שהטביעו את הילדים הם מקרים מחרידים כמו גם המקרה של הילדה שנזרקה לירקון ועדיין מחפשים אחריה. המקרה של הקנאה בין האחים בירושלים שאח זרק את אחיו מהחלון. אלה המקרים שנבדקו.

יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי. חלק מהמקרים שנחשפנו אליהם לאחרונה, ככל שאני מבין לפני הטרגדיה האחרונה הטרגדיות הקודמות לא היו כל-כך ידועות, או לא היו ידועות לכל הרשויות ולכל הגורמים המקצועיים. אני מאוד מוטרד מהמספרים שמוצגים כאן שהם מאוד גבוהים כשלעצמם, אבל אלה המספרים המדווחים. אלה המספרים כאשר הילד כבר הגיע לשירותי הרווחה והוא מקוטלג כקורבן התעללות. אני שואל את עצמי מי מהגורמים המקצועיים שנמצאים איתנו היום יש לו יכולת להעריך את ההיקף של התופעה בכלל. האם יש איזה שהם פרמטרים מקצועיים?

ישנם היום כ-300,000 ילדים בסיכון, מתוכם 240,000 רשומים בלשכות הרווחה. 38,041 זה מספר הילדים שמטופלים על-ידי חוק פקידי סעד, כלומר שעברו פגיעות פיזיות מאוד חמורות. זה לא אומר שהילדים שבסיכון לא נפגעים אף הם מאלימות, אבל הם לא מוכרים. כלומר, גם אם מוכרים לנו היום 41,000 ילדים שעברו התעללות לפי חוק הנוער ונמצאים במצב של סכנה וסיכון, אני יכולה להעריך שכגודל המספר הזה ישנם גם אלפים שלא מגיעים לידיעת הרשויות ולא מטופלים. החמור ביותר הוא שמתוך המספר הזה, 83% מתוך אלה שמטופלים על-ידי פקידות סעד עברו פגיעות בתוך המשפחה, התעללות על-ידי אבא או אמא או אחים או כל הגורמים ביחד. תעיד חברתי פקידת הסעד הראשית שזה המקרה החמור ביותר, כאשר הפגיעה בתוך המשפחה.

הדיון הזה חשוב אבל יש לי כמה תהיות. רק השבוע דנו בהעברת תקציב של 20 מיליון שקל לתוכניות לטיפול בילדים בסיכון. משרד הרווחה אמר שלא יהיה מסוגל להוציא לפועל את התוכניות. עבודת המשטרה באירועים מסוג זה היא בסופו של דבר עבודת קצה. אם לא נטפל במניעה או בטיפול בילדים בסיכון בצורה מערכתית לא נוכל להגיע ליעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע כחברה. הנתונים שמתוארים פה מזעזעים. כל אחד מאיתנו צריך ללכת הביתה ולחשוב מה קורה בסביבה, בחברה שבה אנחנו חיים.

דבר שני, אי אפשר לצפות לפתרון כאשר עובד סוציאלי אחד צריך לטפל ב-400 או 500 תיקים, ובנקודות הקצה אפילו ביותר. כל מערך הרווחה נמצא בתהליך קריסה. גם על הנקודה הזאת ובמיוחד בנושאים שקשורים לנושא של ילדים בסיכון אנחנו צריכים להביע את דעתנו כמחוקקים, כיוזמים. אי אפשר להפריד את הנושאים האלה של טיפול בנוער בסיכון בעבודת הריצ'ינג אאוט שצריך לקיים. אם פקיד סעד או עובד סוציאלי לא יגיע למשפחה ולא תמיד ידווח ולא יתפנה לזה ואם עובדת סוציאלית לא תתפנה לחיפוש האפשרויות – זה לא יקרה. בסיפור של רוז בנתניה שזעזע כל אחד מאתנו, אם העובדת הסוציאלית לא הייתה מגישה תלונה ולוחצת על המשטרה לבדוק – הסיפור היה נמשך עוד שבוע, שבועיים, או אפילו חודש או 3 חודשים ואת הראיות שנאספו אולי אפשר היה לטשטש ולעולם לא היינו מגיעים אליה.

כולם יודעים מאיפה אני בא, מאיזו קהילה אני בא והסיכונים, הקשיים ידועים לכל אחד מאתנו. הייתי דווקא רוצה לשמוע על התוכניות לטיפול בילדים בסיכון שמשרד ראש הממשלה מעורב בהן אינטנסיבית. איפה זה עומד? הייתי רוצה שנדבר מהיום והלאה איך אנחנו יכולים לעשות יותר ולא רק ללכת לחפש נתונים סטטיסטיים, תודה.

תודה רבה. לכבוד זה התאספנו היום. קראנו היום כתבה ב"ידיעות אחרונות" על ילד בן 8 מנצרת עילית שהגיע לתחנת המשטרה וטען שאמו הרביצה לו, וראו על גופו את סימני האלימות. מגורמי הרווחה הייתה תגובה שהם בכלל לא מכירים את המקרה הזה והם אף פעם לא פנו לעובדת סוציאלית. אלו מקרים שעובדי סעד לא מכירים. אבל מקרים שכן מכירים, מקרים כמו המקרה האחרון שהיה מוכר – למה לא ראו את הסימנים? אולי היה איזשהו פספוס? אנחנו רוצים לשמוע את משרד הרווחה, חנה סלוצקי, בבקשה.

שאלתם פה כל-כך הרבה שאלות על הנושא וגם אם נשב יום שלם לא נצליח לענות על הכול. אתה מתייחס לתוכנית שמיד. לא אפרט אותה, לא התכוננו להביא לכאן את החומר. יש את כל התוכניות, את כל החומרים, את כל העבודה, זה באמת תחום שלם. אציע למשרד שלי לבוא ולהציג בפניכם את תוכנית שמיד על כל המשמעויות שלה ולהציג מה באמת ניתן.

ציינת בצדק את המשמעות של העלייה במספר הדיווחים. אין ספק שאנחנו נמצאים בעלייה. כמו שצוין כאן, שירותי הרווחה, גם העובדים הסוציאליים וגם פקידי הסעד שהם שמקבלים את הדיווחים, לא מסוגלים לעמוד במעמסה ולעמוד בנטל הכבד והקשה, גם רגשית וגם פיזית. אני מאוד מסכימה איתך. כל ההתנהלות שלנו של ביקורי בית, של יציאה למשפחות, ולא רק של עובדים סוציאליים. אני רוצה לציין פה שאנחנו מדברים על מניעה. העובדים הסוציאליים הם לא הגורם הראשון שמגיע לילדים. יש בתי-חולים, יש תחנות אם וילד, יש את כל הקבוצות, גם החינוך, גם הבריאות וגם הרווחה. כלומר יש גורמים בקהילה שמגיעים לילדים בשלבים מאוד מוקדמים. אם לא יהיה התיאום שצריך להיות בין כל הגורמים, אם לא תהיה העברת המידע בזמן, כלומר אני כעובדת סוציאלית יכולה להסתכל על הילד, יכולה לראות מה לא בסדר עם הילד אבל אם לא אקבל את חוות הדעת של הפסיכיאטר שהאם נמצאת בדיכאון ומה ההשלכות ומה המשמעות של הדיכאון על הילד ועל המשפחה – לא אוכל לבוא לבית-המשפט ולא אוכל להוכיח שהילד הזה זקוק לטיפול או להוצאה מהבית. אי אפשר רק לראות את שירותי הרווחה ולהסתכל עליהם ולומר: יש פה גורם אחד. אז אני מבקשת סליחה והגיע הזמן שכולנו נתייחס לגורמים בקהילה ולצורך בתיאומים ובשילובים. יש לנו היום בעיה בנושא העברת מידע בין גורם אחד לשני. לכל אחד יש חוקים קפדניים מאוד, אי אפשר להעביר מידע בלי ויתור על סודיות. המשפחות לא מוכנות שהמידע יעבור. מה קורה אם משפחה לא מוכנה, או אם האֵם לא מוכנה להגיע לטיפול? הפנינו אותה לטיפול בתחנת בריאות הנפש. מי בדק אם היא הגיעה? מי בדק מה התשובה שניתנה? כלומר יש להשקיע הרבה מאוד עבודה, לא רק בתוכניות עצמן אלא בעבודה המשותפת בין המשרדים, בין הגורמים ובאמת לייצר את הדרך שבה נוכל לראות תמונה שלמה על משפחה. לא רק מישהו שיראה את הילד, אלא מישהו שיראה את האמא ומישהו יראה עוד חלקים אחרים.

האירועים האחרונים מדירים שינה מהרבה מאוד אנשים במחשבה אם יכולנו להגיע לאותם ילדים ולמנוע את הרצח הבא. ניסינו לשבת עם משרדים. מנכ"ל משרד הרווחה הזמין את המנכ"לים של משרדי הבריאות והחינוך ואנחנו מנסים ליצור איזשהו תיאום ולסגור את הפערים ואת החסרים שאכן קיימים. את זה ננסה לקדם ולייעל. אבל לא יהיה בכך די אם לא יתגברו את העובדים הסוציאליים ולא יתגברו את פקידי הסעד ולא יעזרו בנושא הזה ולא יהיו שוטרים קהילתיים ועובדים סוציאליים קהילתיים שיסתובבו יותר בשכונות ויגיעו לאן שצריך. ופה אני פונה גם לארגונים הוולונטריים, אני חושבת שלארגונים הוולונטריים בתקופתנו יש תפקיד מאוד נכבד. אני לא יודעת איפה נמצאים הארגונים הוולונטריים. נשים עולות יכולות להיות בודדות מאוד ולא תוכלנה להתחלק עם מישהו ואף אחד לא ישמע את קולן ואת מצוקתן כי לא תמיד אוהבים את שירותי הרווחה ולא תמיד רוצים להגיע למחלקה הסוציאלית.

למה לא רוצים?

זאת שאלה אחרת, כי אנשים חוששים שנוציא את ילדיהם מן הבית, ואולי אם היינו מוציאים את הילדים האלה היינו מצילים את חייהם, אולי. אבל איפה אתם? איפה הארגונים הוולונטריים שיגיעו לאמהות האלה ולא יחכו שהאמהות יגיעו אליהם?

יש כל-כך הרבה ארגונים וולונטריים בארץ.

יש את החובות - - -

לארגונים וולונטריים אין חובה. יש חובה למדינה.

נכון. מבחינת החובה שלי אני לא הולכת להטיל את התפקיד שלי על אף אחד אחר אבל אם בחברה שלנו לא תהיה הערנות והאכפתיות וכל הגורמים והגופים שמציגים את עצמם היום כמי שרוצים להיות שותפים ולקחת חלק בזה – אנחנו חייבים לעבוד ביחד ולא רק לשאול איפה אתם ואיפה אנחנו. אם לא נעבוד ביחד נמשיך להגיע לכאן ולהתמודד עם התופעה.

אני רוצה לשאול אותך שאלה כי את אומרת דברים מאוד נכונים. האם אתם במשרד הרווחה הקמתם שולחן משותף או מתכוונים להקים שולחן משותף של כל אותם גורמים שאת קוראת להם גורמים וולונטריים ושל גורמים עירוניים כדי לנסות להגיע לאיזשהו תיאום עבודה? אם אתם לא תעשו את זה אף אחד לא יעשה את זה.

אנחנו גם המלצנו על זה בוועדה לזכויות הילד.

אני מסכימה אתך לחלוטין. אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו עושים היום.

האם קראתם לכל הארגונים?

במשרד הרווחה אנחנו דנים עכשיו על תוכנית, התחלנו את הדיון עם המשרדים הממשלתיים האחרים ונגיע גם לדון עם הארגונים.

צריך להגיע למצב של מוניטורינג בסוף.

אחד הנושאים שאנחנו באמת דואגים להם, שאין מאגר שיחבר בין כל המשרדים, בין כל הגורמים, שנוכל לזהות ילדים שהגיעו לבית-חולים אחד, שעוברים ממקום למקום, מיישוב ליישוב, שנכנסים לארץ ויוצאים מן הארץ. אין לנו היום יכולת לקבל את המידע הזה ולדעת מי יצא ואיך יצאו, וכך גם בתוך הארץ.

תודה. התאספנו היום לא כדי להאשים את משרד הרווחה או משרד אחר. התאספנו כדי לראות מה אנחנו יכולים לעשות במשותף וכחברה בנושאים האלה ואחרים. היום אנחנו מדברים על רצח אבל מה שקורה עם הילדים בסיכון ובכלל הוא לא דבר שצץ. את מדברת על שיתוף פעולה של כל הגורמים. אולי מזמן כבר היה צריך להקים רשות שתרכז את כל הגורמים.

כבר הייתה.

אם יש מודל לזה אז למה לא משתמשים במודל?

כי משרד האוצר מנסה לנגח. אני חברה במועצת הביטוח הלאומי וגם בוועדה לילדים בסיכון בביטוח הלאומי. לוועדה הזו יש תקציב קטן של 15 מיליון ש"ח בשנה שהיא משתמשת בו כמינוף לעבודה משותפת עם הרשויות המקומיות ועם עמותות רבות שעוסקות בנושאים שקשורים לילדים בסיכון. השנה היינו צריכים להילחם בכנסת על נפשנו, על התקציבון הקטן הזה כי משרד האוצר רצה לבטל אותו. חברי כנסת טובים עזרו לנו וזה עבר עכשיו בקריאה ראשונה בתמיכה של 90 חברי כנסת. אנחנו מחכים לקריאה שנייה ושלישית כדי שלא יבטלו את הקרן הזו שהיא מנוף לחיבורים מהסוג הזה. יושבים בוועדה הזו נציגי אגף שח"ר במשרד החינוך, נציגי הרווחה, נציגים של גופים אחרים ומובילים פרויקטים עם מצ'ינג, גם עם עמותות אחרות כמו קרן רש"י ואחרים שעוזרים במימון של הפרויקטים האלה. אנו מבקשת מכם כחברי כנסת, 15 מיליון שקל זה מעט. זה בדיוק אותו שולחן שדיברנו עליו שהזכירה נציגת משרד הרווחה שיוצר את השותפות עם המגזר השלישי, עם המגזר של העמותות. אני חושבת שזה מודל מצוין, מודל שעובד היטב וצריך לעודד אותו ולפתח אותו יותר.

אני נמצאת פה גם בכובע אחר של ארגון מתנדבים שעובד עם המגזר החרדי באופן ישיר ומהווה מין גשר בין השכנה, שלשמחתנו במגזר שלנו פותחת את הדלת למצוקה של השכנה שלה, ובין הגופים היותר מקצועיים באגף הרווחה ובעמותות כמו "עזר מציון" או "עזר ליולדת" – גופים ועמותות שאמונים על תמיכה ראשונית כאשר צצות הבעיות שהזכירה חברת הכנסת קולט אביטל, של דיכאון אחרי לידה, עמותות שיודעות להפנות לעזרה לילדים עם נכויות, ילדים עם צרכים מיוחדים, כדי שאותה אישה לא תרגיש כל-כך לבד. בנינו מודל שמדבר בשפה של המגזר החרדי ומתייחס לצרכים המיוחדים. אנחנו מדברים על מצוקה אצל נשים צעירות בגלל ריחוק מהמשפחה. הם גרים בפריפריה, הדירות במרכז יותר יקרות והם מרוחקים מההורים. "עזר ליולדת" מאגדת נשים באותה שכונה כדי לתת תמיכה יחד עם רבניות ועובדות סוציאליות לנשים אחרי לידה. המטרה לאתר בהקדם בעיה של דיכאון לאחר לידה. העמותה שלנו "מרכז מידע לבריאות האישה" שותפה לפרויקטים האלה, לקשר הזה בין הקהילה לבין האישה שמחפשת עזרה מאותן עמותות.

דיברתי לפני הישיבה עם נשים מארגונים אחרים, כמו למשל ארגוני עולים, ונמשיך את הקשר אחר כך כי אני חושבת שהמודל של המעטפת של התמיכה שמתייחסת ספציפית למגזר מסוים הוא מצוין ואפשר לנסות ללמוד מתוך המודל שלנו ולהעתיק למודלים אחרים.

גברתי יושבת הראש, אני רוצה לומר כמה מילים בהמשך לדברים החשובים שנאמרו כאן על הקרן לילדים ונוער בסיכון. אכן, גברתי יושבת הראש, זה אחד המפעלים היפים שמעוררים התפעלות עצומה אצל כל מי שקצת מכיר את המערכת הזאת. בכסף ציבורי מאוד מצומצם, הייתי אומר אפילו כסף ציבורי דל, הקרן הזו מצליחה למנף פעילויות בהיקף מאוד גדול. למרבית הצער משרד האוצר שם עליה עין רעה וחושב שדרך כבשת הרש הזאת אפשר אולי לפתור את כל בעיות התקציב של מדינת ישראל. לפיכך אני חושב שהייתה פה התגייסות מאוד יפה בכנסת. חברת הכנסת נאדיה חילו שנמצאת אתנו, אני ועוד חברי כנסת יזמנו הצעת חוק בנושא הזה והצלחנו להעביר אותה בתמיכה מאוד מסיבית בכנסת בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה.

אני מנצל את ההזדמנות שנמצאים פה מסביב לשולחן הרבה גורמים שעוסקים בנושא, המשימה שלנו היא המשימה הבאה. אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ ולהשלים את החקיקה הזאת מייד כשהכנסת מסיימת את הפגרה כי אחת המטרות של החקיקה הזאת היא לגרום לכך שהקרן הזאת תפסיק להיות בת ערובה של משרד האוצר במסגרת דיוני התקציב. אם אנחנו מגיעים שוב לדיוני התקציב וחוק ההסדרים זה יהיה שוב חלק ממקח וממכר של האוצר עם משרדי הממשלה האחרים וזו בדיוק התוצאה שרצינו למנוע. אנחנו רוצים להבטיח את המשך פעילותה התקינה, המסודרת והיפה של הקרן הזו. הכסף הציבורי שניתן כאן הוא רק חלק קטן מהמשמעות של המעורבות הציבורית כי גם גורמים שמעורבים בעניין, ואני יודע את זה כי שוחחתי איתם, באים ותורמים לפרויקטים כאלה לא רק מכיוון שהמדינה נותנת איזשהו כסף ראשוני אלא מכיוון שהעובדה שהמדינה מעורבת נותנת להם תחושה שזה רציני, שיש פיקוח, שזה נמצא במסגרת. לכן זה כלי כל-כך חיוני וכל-כך דרוש. אני מקווה שנצליח להבטיח אותו בכנסת כפי שצריך.

תודה רבה גברתי היושבת-ראש. אני חושבת שזה מאוד חשוב שאת יוזמת את הדיון הזה. אנחנו בוועדה לזכויות הילד יזמנו כבר דיון אחד והיום ביחד עם ועדת הפנים והגנת הסביבה יתקיים דיון נוסף בנושא.

לצערי, מאז המקרה של הילדה הראשונה היו מקרים נוראים שני ושלישי, ואני לא בטוחה שלא יהיו עוד מקרים באותו סגנון. מצד אחד החשיפה התקשורתית מביאה להעברת דיווח ולתלונות ויש לנו סטטיסטיקות, אבל מצד שני המופרעות הנפשית של אמהות או של משפחות ששומעות פרטי פרטים של הרצח, וראינו את אותו סגנון, מהווה טריגר למופרעות נפשית ומקל לעבור את הגבול הדק ששומר את המשפחות.

מאז המקרים האחרונים אני מקבלת טלפונים אישיים ומכתבים, את זה אני אומרת לד"ר יצחק קדמן, אני מניחה שגם אתה מקבל, גם מהורים, גם מאנשי מקצוע. הבוקר בחרתי להביא משפט של אמא שכתבה לי וביקשתי שתכתוב כי רבות פשוט מדברות איתי, הן אומרות: "גם אנחנו חשבנו על זה. אנחנו מטפלות בילדים, אנחנו במצוקה, גם אנחנו חשבנו לפגוע בילדים שלנו". יש לי מכתב של אֵם לילד אוטיסט בן ארבע, וכולנו יודעים מה זה אוטיסט ומה הצרכים שלו, זה מכתב בכתב ידה: "הייתה תקופה שחשבתי לפגוע בשם של הילד, אלעד שמו וגם בעצמי והייתי בסערת רגשות. חשבתי מי יטפל". יש לה עוד שני ילדים. "עלתה בי המחשבה הזאת לפחות פעם ביום". זה פשוט לא יאומן. ואז היא אומרת: "לא עשיתי זאת רק בשל מעורבות של פסיכולוגית מהמכון להתפתחות בקופת חולים מכבי שמנעה ממני את המעשה". כמובן המכתב הזה ארוך ומפרט את כל ההתלבטות, את חוסר האונים, מראה את הקושי של אותה אֵם ואמהות אחרות לקבל את המטריה של ההגנה. המכתב מראה את הקשיים בהתמודדות עם ילדים חריגים. מי שהולך לסטטיסטיקות, בישיבה הקודמת של הוועדה שלנו ד"ר קדמן הביא לנו נתונים, ואני מניחה שגם גב' סלוצקי יודעת אותם, על ההתעללות בילדים שהם חריגים שההתמודדות איתם יותר קשה. הם בעצם אוכלוסייה יותר פגיעה.

שמענו את נציגי משרד הרווחה ומשרד החינוך ואולי כל אחד עושה וממלא חלק מהאחריות שלו, ולחלק אחר צריך להקדיש עוד חשיבה איך לשפר, אבל החברה כולה, וצריך להגיד את זה חד-משמעית, העמותות למיניהן, ואני מסתכלת כמובן בעיקר על האחריות הממשלתית, לא עושה מספיק בענייני ילדים.

אני הולכת להגיד דבר יותר קשה. אני חושבת שהחברה בכלים שהיא נותנת לנו היום באמצעות כל המשרדים משאירה כמה טריטוריות שהן בעצם ריקות. הטריטוריות האלה ריקות ולפיכך החברה לדעתי מתעללת אף היא בילדים. החברה שותפה לפשעים שמתבצעים כנגד ילדים. חייבים לפתור את זה. יש קבוצת ילדים שלא רשומה באף מקום. ילדים נכנסים לארץ ויוצאים מן הארץ. יש מחלקות משפטיות, יש מחלקות בין לאומיות, היו שותפים, היה ידוע. יש מחלקות למשמורת על הילדים האלה. למה זה לא עבר? איפה זה נתקע? איפה זרימת האינפורמציה הזאת? איפה הוועדות הבין משרדיות? איפה הדרכת הורים?

הצעתי כבר הצעת חוק ואני קוראת לכל החברים להציע אותה הצעה או להצטרף להצעה שהנחתי להכשרת הורים. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שחלקה לא מוכר. השאלה איך היא תהיה מוכרת ואיך בטיפות חלב יוכלו לסייע. משרד האוצר מקדיש חשיבה כל שנה, סיעור מוחות איך לבטל את טיפות החלב ואיך לפגוע באחיות. את אותו פוטנציאל חשיבה חייבים להקדיש לשאלה איך לתגבר את טיפות החלב, שם נוצר המגע הראשוני בין המדינה להורה והקשר אינו סטיגמטי אלא אוניברסלי. נרצה או לא נרצה, הקשר עם הרווחה הוא קצת סטיגמטי, ואני מגיעה מהרווחה, שאף אחד לא יטעה, אבל יש הורים שאומרים כאשר הם עוד בשלב ראשוני, בדיכאון: אנחנו לא רוצים לגשת לרווחה. למה בבתי-חולים אין עובדות סוציאליות ופסיכולוגים שיאתרו את הנשים בדיכאון? זה מתחיל כבר שם פעמים רבות. למה אין הדרכת הורים? כל מקצוע צריך הדרכה, כולם משלמים כדי להשתתף בקורסים כמו סידור פרחים, היי-טק, קוסמטיקה, אנשים צורכים שירות של כל מיני קורסים ומשלמים עבורם, אז שיצרכו את השירות של קורס להורוּת. אמרו לי: מי יממן את קורס ההורות? שההורים יממנו, הם מממנים את כל הקורסים. אם תהיה בעיה של האוצר הביטוח לאומי ייכנס ויממן. לא מזיק שמשפחה תשלם 400, 500, 600 שקל ותקבל את הכלים הראשונים איך להתמודד עם הילדים. זה עוד פן, אך זה לא יפתור את הבעיות.

יש 300,000 ילדים בסיכון. מי מטפל בהם? אני יודעת כמה תיקים מונחים על שולחנם של העובדים הסוציאליים. הבוקר התקשרו אליי בעניין אֵם שברחה עם שני ילדיה. אנשים מתקשרים ופעמים רבות אין לי תשובות. אומרים, האמא לקחה את שני הילדים וברחה, מה לעשות? והם מתקשרים ולא עונים להם.

דיברה אתי אֵם בבית-חולים ואמרה: התביישתי, הייתי במצוקה, לא ידעתי איך לדבר, חשבתי שאני חריגה בעניין הזה. שיהיו פלקטים בבתי-חולים במחלקות יולדות. אם שמרגישה כך – זה לגיטימי, תפיצי את מה שיש לך, תדברי על המצוקה שלך. אחרי שאת יוצאת שבית-החולים ידווח למחלקה הסוציאלית באזור המגורים, שידווח לטיפת חלב.

ילד שנכנס למשמורת ומתעוררים ויכוחים בין מקום למקום כמו במקרה של רוז, הוא היה מוכר, המחלקה המשפטית הבין-לאומית הייתה שותפה לעניין הזה. היום נקיים דיון עם ועדת הפנים והגנת הסביבה כדי לנסות לבדוק. מישהו ידע שהילדה הזאת במשמורת, בוויכוח, שהיא לא הובאה סתם אלא היה ויכוח בין האב לאם. מישהו ידע שהוציאו אותה אחרי שחזרה. למה זה לא דווח? למה המקרה הזה לא הובא למערכות הרגילות ונבדק? איפה המקרים הנוספים? הילדים האלה לא נמצאים בגנים או במעונות, ששם אני יכולה עוד קצת לישון בשקט ולהגיד: הגורמים המקצועיים יזהו, יש איזו מסגרת. אבל אנחנו מדברים על חתך מאוד צעיר. הפשע הרבה יותר גדול שם כי אנחנו לא רק אמורים לטפל, אנחנו אמורים לזהות ואנחנו אמורים להגיע לילדים האלה ואנחנו אמורים לשמש להם פה ואנחנו אמורים לחשוף, וזה לא נעשה. והמשאבים עבור הילדים משנה לשנה קטֵנים. מ-2002 ועד היום התקציב שמדינת ישראל מקצה לילד בכל התחומים הולך ונהיה יותר מצומצם ומסייע לפחות ופחות ילדים, ואין ועדות בין משרדיות. קראתי להקים את הוועדה כי חייב להיות טיפול הוליסטי מערכתי כולל שישלב את כל המערכות. יושבים פה אנשי מקצוע מכל השירותים שאני מאוד מכבדת, כל אחד בטריטוריה שלו וכל אחד באחריות שלו, אך כשמדובר על הילדים אין חיבורים.

אולי הגיע הזמן לחשוב גם על בייבי סיטרים כמו שיש בארצות-הברית, לאמהות לילדים בגילאי שנה-שנתיים, גם אם הן לא עובדות, אם הן במצוקה נפשית, שיוכלו לשים את הילד למשך שלוש ארבע שעות ואז לקחת אותו, ובאותו מקום גם האם תקבל התייחסות. ראיתי פרויקט כזה. צריך להקדיש לכך חשיבה. לא מספיק שהחברה מביאה זוועה. האחריות שלנו לא מתחילה ומסתיימת בכעס שלנו, וכולנו כעסנו, ובזוועה שלנו, וכולנו הזדעזענו, ובהתבטאות שלנו שזה חמור ומזעזע, וכל אחד חיפש את המילים היפות והקשות שיוכל להתבטא בהם. האחריות שלנו לא נגמרת בזה.

אם לא נשכיל, לא רק אני, גם גברתי היושבת-ראש וכל חברי הכנסת וכל משרדי הממשלה להגיד מה אנחנו עושים, מה כל אחד עושה, כמו שגברת חנה סלוצקי הציגה פה מה המשרד שלה עושה בכלים שיש ברשותו, והיא אמרה שצריך לעשות יותר, ואני מברכת על הגישה הזאת. שמעתי את זה מעוד כל מיני אנשים. לעשות עוד כדי ליצור את המעגל האמיתי והכולל שאליו יוזרם המידע. זה צינור, זה צריך להיות משפך שאליו מגיעה כל האינפורמציה מכל המשרדים ומשם יוצאת במסלולים לאגפים הנכונים. תודה.

תודה חברת הכנסת נאדיה חילו. אני רוצה לחזור לשני המקרים האחרונים. בשניהם אנחנו רואים שמדובר בעולים חדשים. במיוחד במקרה האחרון שמענו על המצוקה של המשפחה, על מצוקת הדיור, על הצפיפות, על סבתא חולה וסבא שאוסף גרוטאות ומוכר אותן, ועל בעלה שגר ממול עם אישה אחרת, והמקרה הזה כן היה מוכר לכל מיני גורמים.

למה קרה המקרה השני? יכול להיות שעקב זה שהיא שמעה בתקשורת שמישהי הרגה את הילד שלה.

אנשי מקצוע, ואני מרגישה לעצמי כאשת מקצוע מומחית לתחום הגיל הרך, והרבה פסיכולוגים אמרו שהפרסום של פרטי פרטים – ואני לא מאשימה פה את התקשורת – למוחות מעוותים, אנחנו מדברים על מוחות מעוותים ועל אישיות ונפש חולנית – עבורם זה טריגר. שלושת הילדים נרצחו באותה שיטה. זה לא במקרה. לכן הפרסום של התקשורת בעניין הזה צריך להיות עם מגבלות, לא לפרסם פרטי פרטים.

נכון, כי האישה חשבה בדיוק כך: לא רק אני אלא גם מישהי אחרת עשתה את זה, עוד מישהו חשב על זה. מה שאני רוצה עכשיו לעשות לא רק אני חושבת עליו.

הייתי רוצה לשמוע את גברת שרה כהן מן המשרד לקליטת העלייה, בבקשה.

אני מבקשת בתחילת דברי להקדים ולומר שאני מבקשת להיזהר מאוד ביצירת הקשר שבין המקרים האלה ובין נושא העולים. בשני המקרים מדובר באנשים שהם ותיקים בארץ, שעלו ב-1993 וב-1997. אנחנו לא מדברים על אוכלוסייה שהגיעה בעת האחרונה. קל מאוד ליצור חיבור אך צריך להיזהר בזה מאוד.

יחד עם זה, אנחנו לא מתעלמים מהיקף הצרכים שקיימים בקרב אוכלוסיות שעוברות ממדינה אחת לאחרת, אוכלוסיות מקרב העולים שמגיעים למדינת ישראל. מזה כמה שנים אנחנו עורכים במשותף ביחד עם המועצה לשלום הילד שנתון שמשקף את תמונת המצב של ילדים עולים בישראל, בדיוק כדי שנוכל לקבל תמונת מצב על מאפייני הצרכים והיקפם בקרב אוכלוסיית הילדים העולים. אנו ערים לזה גם מתוך הנתונים שמופיעים בשנתון, ולקראת חודש פברואר אנחנו אמורים להוציא את העותק המעודכן השלישי של השנתון. אנו ערים להיקף גבוה יותר של אוכלוסיות של ילדים עולים שנמצאים בטיפול של פקידי סעד לחוק הנוער. אנו ערים בהחלט למצוקות שקיימות בקרב משפחות עולים שהם הורים לילדים.

אנו נמצאים כעת בתהליך משותף ביחד עם משרד הרווחה, עם השירות לילד ולנוער וביחד עם גברת חנה סלוצקי, כדי לקיים חשיבה משותפת שתוביל לכיוון של התערבויות אפקטיביות יותר, גם בהתייחסות לצרכים של ההורים. אחת מהנחות העבודה שלנו שהאוכלוסייה, בעיקר זו שנמצאת פחות שנים בארץ, בעיקר זו שפחות מכירה ודוברת את השפה, זקוקה ליותר ידע וליותר אוריינטציה לגבי החקיקה במדינת ישראל. אנחנו יוצרים כרגע מהלך לאור ניסיון חיובי שיש לנו עם עמותה מקרב האוכלוסייה העולה. מדובר בעמותה שנקראת "פורום הורים עולים" שהתמחתה בסיוע למשפחות של הורים שנקלעים למצבי מצוקה שונים. כבר היום אנו עושים איתם פעולה משותפת בליווי של הורים של בני נוער שהם עוברי חוק. גם כאן היה לא מעט קושי בקשר עם המשטרה ובהבנה של החקיקה. אנחנו רואים שבשלב שיש ליווי ותמיכה של ההורים יש הפחתה של הניכור מול המערכת ונכונות רבה יותר לקשר ולשיח עם פקידי הסעד ועם קציני מבחן, על אף שבחלק מן המקרים יש תחושה שמנסים להתנכל להם. אנחנו נמצאים בשלבי פעולה מתקדמים יותר באותה תוכנית, בשותפות עם "אשלים". אני מקווה שנוכל לצאת לדרך בתוכנית הזאת עוד השנה. זה כיוון אחד.

דבר שני שאני רוצה לציין, שכחלק משמעותי מאוד מתוך התוכניות שאני מקיימת במסגרת שירות הרווחה במשרד נושא ההורים מבחינתי מקבל משקל שווה לנושא העבודה עם אוכלוסיית הילדים ובני הנוער. כאשר אני בוחנת את מרבית התוכניות שפיתחנו בשנים האחרונות, ההורים הם קהל יעד שעומד בפני עצמו ולא רק כנספח. יש לנו תוכניות שמכוונות להורים. בכל תוכנית שאנחנו עושים לגבי כל התנהגויות הסיכון בקרב ילדים ובני נוער עולים, ההורים הם חלק אינטגרלי מהתוכנית. גם באשר למניעת שימוש לרעה באלכוהול ובסמים יש לנו תוכנית שמבוצעת גם בקרב ההורים, גם בקרב הילדים ויוצרת גם את ה-setting המשותף של ההורים ושל הילדים.

את מרבית התוכניות אנו עושים עם עמותות ועם ארגונים כי אנו סבורים שיש להם ערך מוסף שבא מתוך ההכרות עם האוכלוסייה והירתמות שלא תסולע בפז בקשר ובהפחתת המתחים שבין האוכלוסייה העולה ובין מערכות השירותים.

אני רוצה לסיים במשפט אחד בהתייחס לתוכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון, תוכנית שמיד. אני מסכימה מאוד עם גברת חנה סלוצקי שנכון להביא לכאן את יושב-ראש התוכנית ולשקף את העשייה כולה, אך מכיוון שאני נציגת המשרד לקליטת העלייה במטה ההקמה של התוכנית ואני נוטלת חלק שוטף בתוכנית עצמה, הייתי יושבת-ראש ועדת המשנה של המגזרים המיוחדים בדוח שמיד המקורי וכרגע מייצגת את הפן של האוכלוסיות המיוחדות במטה ההקמה של התוכנית, אני רוצה לחדד שתי נקודות שרלוונטיות לדיון כאן.

האחת, נושא הגיל הרך קיבל באופן מובנה העדפה בתוכנית. בתוך התוכנית שמיועדת לגילאים מלידה ועד 18 שנים יש מרכיב מובנה של תוכנית "התחלה טובה" שעוסקת בנושא הגיל הרך מתוך חשיבה שהתחום הזה - - -

מתי התוכניות יוצאות לפועל?

תיכף אתייחס גם לזה.

כבר 3 שנים גוזרים סרטים.

כרגע התמנתה מנהלת לתוכנית, גברת טלל דולב. התוכנית נמצאת בשלבי התארגנות סופיים. זאת תוכנית לא פשוטה, שמדברת על הצורך בעבודה מערכתית בין-משרדית. שותפים בה כל הגורמים. אפשר בהחלט לציין כאן גם את המקום של המשרדים השונים שנוטלים בה חלק.

בהקשר של העולים, בנוסף לדגש המרכזי על הגיל הרך יש גם העדפה מתקנת לגבי אוכלוסיות של עולים, חרדים ומיעוטים. ההנחה כאן שיש צורך בהתערבות שהיא רגישת תרבות לגבי האוכלוסיות האלה. זה נכנס באופן מובנה כחלק מתוך מרבית התוכניות שנכללות בספר הפרויקטים.

בפועל, חבר הכנסת מולה, התוכנית נמצאת כרגע בשלבים סופיים של גיוס כוח-האדם. מגויסים כרגע מנהלי התוכניות בישובים השונים. יש כרגע תהליכי הכשרה של כל מי שנכנס לתוכנית, שזה הרבה מאוד גורמים. אנו מניחים שבפועל התוכניות יתחילו לפעול בראשית שנת 2009. התקציב הוא של כ-200 מיליון שקל בשנה. הנחת העבודה אחרי מאמץ לא מבוטל של תשתית לעבודת ההכנה, שגם התוכנית - - -

בתקציב 2008 הוקצבו 27 מיליון שקל. מתוך זה 25 מיליון שקל כבר הוצאו ונותרו רק 2 מיליון שקלים. בשבוע שעבר הצבענו על כך בוועדת הכספים. כלומר ב-2008 אין תוכניות, זה המשמעות.

נכון. המהלך ב-2008 – ואת זה כדאי שתשמעו מיושב-ראש התוכנית – שהתוכנית מצויה בשלבי התארגנות לקראת ההפעלה שלה. היא תתחיל לפעול בשנת 2009 במלוא המרץ. על-פי הראייה שלי את הדברים ומתוך העמידה שלי על הצרכים של אוכלוסיית העולים, אני סבורה שניתן בתוך התוכנית דגש משמעותי מאוד גם לגיל הרך וגם לעולים.

אני רוצה לחלק את הדברים שלי לכמה נושאים. ראשית, הערה לידידתי חברת הכנסת נאדיה חילו באשר לטיפת חלב. צריך להגיד את האמת ואפילו לתת קרדיט למי שנתן. ראש הממשלה באופן אישי התערב בשנה שעברה.

בשנה שעברה – נכון בהחלט.

התוכנית היתה אמורה להיגנז, אך תמשיך לפעול. אני מקווה שנהיה ערים ושמשרד האוצר לא יחזור בו.

תוכנית חומש.

תוכנית חומש זה אופרה אחרת.

הם הכניסו את זה גם השנה לחוק ההסדרים.

ההתחלה הטובה היתה חלק מתוכנית שמיד. לתוכנית כולה יש אישור ל-5 שנים.

הבעיה של טיפת חלב היא ספציפית ונקודתית. אני מקווה שנמשיך כמו בשנה הקודמת.

דבר שני באשר לנושא שאנו מדברים עליו, הביטחון הסוציאלי של החברה שלנו נמצא בסיכון. אנו מצויים בתהליך של ריקבון חברתי ועלינו להודות בכך. איך אנחנו יכולים לעשות את התיקונים האפשריים תוך כדי המצב הלא טוב שבו אנו נמצאים?

על-ידי קביעת עדיפויות.

ידידתי גברת שרה כהן, אני חסיד גדול של קיום דיונים מקצועיים. אבל ככל שמתקיימים יותר מדי דיונים, עוד ועוד ישיבות וסימפוזיונים, המצב הולך ומחמיר. זאת הבעיה שלי. זה נכון לאו דווקא בתחום שבו אנו דנים כעת אלא גם בתחומים אחרים, כמו למשל בתחום החינוך, בתחום הקליטה, בתחום הדיור, בכל נושא ונושא. מתקיימים יותר מדי דיונים ואני לא רואה עשייה. זאת הבעיה שלי.

גם בתוכנית הנקודתית שדיברתם עליה לטיפול בנוער בסיכון – ואני אומר לכם, אני חוזר על זה כמו מנטרה שוב ושוב, כאשר אני רואה שיש נוער בסיכון עם בעיות קשות, ואני רואה שהכסף לא מנוצל זה עושה לי רע בלב. אתם לא יכולים להמיר את התוכנית לדבר אחר שנועד לכיבוי שרפות כדי לנצל את התקציב? באמת חבל.

וגם אם ניצלו את התקציב, אולי לא ניצלו אותו נכון.

יחד עם זה, הנושאים החברתיים בוערים בעצמותינו כחברי הכנסת. אני מציע לכל החברים, ובמיוחד לארגונים החברתיים, תעירו ותאירו לנו (גם ב-ע' וגם ב-א') לקראת דיוני התקציב למשל בנושא קרן לנוער בסיכון ודברים אחרים. אנחנו יכולים להיות קטליזטורים כדי למנוע עוולות. חבר כנסת שאומר לכם שהוא שולט בכל סעיפי התקציב שמסתכמים ב-200 ומשהו מיליארד שקל פשוט משלה את עצמו. אני מזמין אתכם לפנות בנושאים חברתיים, הנושאים הבוערים שמעסיקים אותנו. אם יש נושאים שאתם סבורים שאנחנו יכולים לסייע בהם, אדרבה ואדרבה, בוודאי ובוודאי נושאים שיכולים להיקבע בתיקוני חקיקה. את דיברת למשל על אפשרות לשילוב ידיים של כל מיני גופים, של כל מיני תהליכי עבודה שעליכם לעשות בתוך המשרדים כדי ליצור רצף טיפול, וכן הלאה וכן הלאה. אם אתם נתקלים בחסמים כלשהם, שגוף כלשהו לא נותן לכם לפעול, אם למשל אתם לא יכולים להעביר מידע אם גוף כלשהו לא חותם לכם, ואם על-ידי התערבותנו נוכל למנוע סיכון של ילד או חס וחלילה רצח של ילד, אם יש נושאים שכרוכים בתיקוני חקיקה אדרבה ואדרבה, אנחנו רוצים לדעת. בשביל זה אנחנו כאן.

אני מודאג יותר מן התפיסה הכללית על נושא הביטחון הסוציאלי שלנו שמתערער מיום ליום. אנחנו מידרדרים מיום ליום. זה מדאיג אותי מאוד. לכן אנחנו נמצאים איפה שאנו נמצאים.

גברתי היושבת-ראש, גם אני רוצה לשבח אותך על קיום הדיון על אף שאנו בתקופת הפגרה. זה חשוב.

אני מודה לחברי הכנסת שהגיעו בימים אלה לכנסת כדי להשתתף בדיון.

רציתי להתייחס בכל זאת לדבריה של גברת שרה כהן מן המשרד לקליטת העלייה. את מציעה לא להתייחס לזה כתופעה שמאפיינת עולים חדשים. הייתי רוצה מאוד לא להתייחס לזה כך. את אומרת שאחד הגיע ב-1993, השני ב-1997, אלה עולים ותיקים. הלוואי שהיו ותיקים בארץ. אולי העלייה שהגיעה בשנות השבעים או השמונים אחרי חודש או אחרי שנה היו כבר ותיקים. אני לא רואה את העלייה משנות התשעים כוותיקים. הם עדיין עולים חדשים. במקרה הספציפי שלפנינו למצוקת הדיור היה חלק באסון. אם לאישה הזאת כאם חד-הורית היה פתרון דיור, אם היה לה סיוע מוגדל בשכר דירה אולי זה לא היה קורה. אולי צריך לחשוב על זה. היום 90% מהדיור הציבורי נמכר, שום דבר חדש לא נבנה, שום דבר חדש לא מתכוונים לבנות. לאן הלך כל הכסף שהצטבר ממכירת הדירות? האם בנו משהו חדש? אני כבר לא מדברת על עולים חדשים, בזה נכללים גם עולים חדשים וגם ותיקים, גם אימהות חד הוריות. אני לא יכולה להגיד על מי שהגיע לישראל ב-1997 או ב-1993 שהוא לא עולה חדש. ומה עם התעסוקה? הכול כבר בסדר, הכול כבר טוב? כאן יושבת אֵם עם 5 ילדים. איפה היא גרה? בשכר דירה? למה? מה קרה? היא הגיעה לארץ ולא יכולה להרשות לעצמה לקנות בית. אז מה? אבל היא צריכה לגדל 5 ילדים. כמו כל אמא אחרת היא רוצה שכל אחד מן הילדים שלה יילך לחוגים וילמד טוב.

רשות הדיבור לגברת שושנה רון ממועצת ארגוני העולים, בבקשה.

קודם כול, אני רוצה לחזק את דברי היושבת-ראש לגבי ההערה של נציגת המשרד לקליטת העלייה שהציעה לא לראות את המקרים הללו כמקרים סטריאוטיפים של עולים.

אמרתי: להיזהר מלקשור את זה לנושא העולים. אני רוצה לדייק.

הסוכנות היהודית נותנת סיוע לעולים שהגיעו ב-5 השנים האחרונות. המשרד לקליטת העלייה נותן סיוע לעולים לכל היותר 10 שנים מיום עלייתם.

פוטנציאלית.

כנציגה של מועצת ארגוני העולים אני מבקשת לחדד ולומר, הבעיות לא רק שלא נעלמות, אלא הולכות ומחמירות עם השנים ומחריפות כך שאין לראות את המצוקה של העולים אך ורק לפי מספר השנים שהם בארץ. לעתים הבעיות הרבה יותר חמורות בהמשך ולא ניתנות לפתרון.

באשר לדברים שנאמרו כאן על-ידי נציגת משרד הרווחה, הנחת יסוד של כל מינהל תקין היא שיש תיאום בין המשרדים. היום אנו שומעים איזו מין זעקה שבוקעת מפי נציגת משרד הרווחה, שאומרת שאין תיאום ועכשיו מנסים לתאם בין כל הזרועות.

בשני המקרים האחרונים דובר בשתי נשים, עולות חדשות שלפי אמצעי התקשורת נאמר שסובלות מדיכאון. מה זה דיכאון? אני לא רופאה, אני אזרח פשוט, הדיוט מן השורה. דיכאון זה אדם שקם בבוקר ובוהה בקיר, פסיבי לגמרי, לא רוצה לעשות שום דבר, זו המחלה שלו. הכדורים שניתנים לו הם בדרך כלל ממריצים. אם נותנים תמריץ לאדם כזה על רקע מצב משפחתי רעוע, מערכת יחסים גרועה עם בן הזוג, שלא לדבר על קשיי קליטה שיש לה כעולה חדשה, שלא נעלמים – היא בסביבה זרה, בלי משפחה, בלי שום דבר, לא שפה ולא תרבות שקרובה אליה – היא מגיעה למצב כזה. האם הסיוע לאישה מלווה בטיפול פסיכיאטרי? האם הטיפול היה לא רק של משרד הבריאות אלא גם של פסיכיאטר? הנה דוגמה לחוסר תיאום.

שמעתי כאן את חברת הכנסת נאדיה חילו שמדברת בדם ליבה. מה יותר חשוב, מה הרמה היותר גבוהה של חבר כנסת שיכול לגלות מעורבות ורצון להזיז דברים במדינה? אם היא נשמעת כך, מה אנו האזרחים מן השורה נגיד? היא נשמעת מיואשת מאוד. היא הצביעה כאן על שורה של מכשולים. לכן אני סבורה שהקריאה מכאן לא צריכה להיות קריאה, אלא זעקה ופנייה לא רק למשרדי הממשלה אלא לראש הממשלה, ככל שהוא עוד יכול לתפקד. צריך לפנות בזעקה. מדובר בילדים שלנו.

אני גם מנכ"לית ברית יוצאי בוכרה. אני מוציאה בכל חודש עיתון. אחת המטרות שלנו לעודד עולים פוטנציאליים להגיע לארץ. כשהם קוראים על המקרים האלה, זה יעודד אותם לעלות לארץ? מישהו חשב איך אנחנו מצטיירים בעולם? ואני כבר לא מדברת שהפכנו להיות למדינה פושעת, כפי שמתארים אותנו בכותרות בעיתונות היומית. אבל מדינה שבה במשפחות של עולים חדשים – ואי אפשר להימנע מכך, זה בכל זאת משפחות של עולים חדשים, ובשבילי הם חדשים – האמא רוצחת את הילדים שלה. איפה נשמע דבר כזה? צריכה לצאת מכאן זעקה להעלות את הנושא ולקדם אותו בסדר העדיפויות הלאומי.

מישהו כאן שאל איפה הארגונים הוולונטריים. אני אומרת כנציגה של מועצת ארגוני העולים, אנו ביחסים מצוינים עם המשרד לקליטת העלייה. אבל אני רוצה להציג לכם דוגמה. אנחנו מנסים לטפל בנוער בסיכון ובמצוקה. קיבלנו peanuts מבחינה תקציבית. אולי שיטת הניקוד לא ערוכה כל-כך. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל עבור טיפול בנוער בסיכון ובמצוקה קיבלנו השנה, לאחר כמה שנים, כמה גרושים. כאשר התחלנו להיכנס לעובי הקורה גילינו שהמצב איום ונורא.

לכן אני מבקשת שוב, גברתי היושבת-ראש, שלא תצא מכאן קריאה, אלא זעקה. מדובר בילדי ישראל.

תודה. רבים נרשמו ומבקשים לדבר. נציגת משרד הבריאות, בבקשה.

אני מתחברת מאוד למה שנאמר כאן על המצוקה הקשה שבה אנו נמצאים, אבל אני מבקשת לדבר בקצרה על העשייה שלנו בטיפות החלב. אנו יודעים היום שיש פרמטרים שמגבירים את הסיכון אצל נשים, למשל אם חד הורית, או דיכאון אחרי לידה, או אישה נפגעת אלימות. היום אנו מכשירים את צוותי טיפת חלב ואת האחיות לעשות screening לכל אישה שמגיעה אליהם כדי לאתר אישה נפגעת אלימות או אישה שלוקה בדיכאון אחרי לידה. לצערנו, כפי ששומעים כאן מכל המשרדים, חסר לנו כוח-אדם. נכון שראש הממשלה ברך על המשך עבודתן של טיפות החלב, אבל שכחו שהפריטו חלק מן האחיות של בתי-הספר, לקחו כל מיני תקנים ושכחו להחזיר אותם בדרך.

אנחנו ממליצים מאוד ורוצים, נעשה הכול גם אנחנו במשרד שלנו כדי לעבוד בשיתופי פעולה ובאיגום משאבים עם המשרדים האחרים. זה מילת המפתח. צריך לראות את רצף הטיפול ולקבל דיווחים כאשר מתעוררים חשדות על נשים בסיכון, וכך גם לגבי ילדים. תודה.

תודה רבה. שמענו כאן את הקריאות. אנחנו לא יכולים להישאר אדישים. כל אחד דיבר על ראש הממשלה, על משרד ראש הממשלה. נמצאת אתנו גברת ורד סויד, יועצת ראש הממשלה לענייני חברה ורווחה. בבקשה.

אני רוצה להתייחס לנושא מרכזי אחד. גם אם לא נתייחס להגדרה של גבול של תאריך העלייה, יש מאפיינים בספרות המקצועית של אוכלוסייה שעוברת תהליך הגירה הרבה יותר קשה, וזה לא רק שני המקרים האחרונים אלא שלושתם, גם אם הן לא בסטטוס של עולה. המשותף, שלא היתה להם רשת תמיכה חברתית. אלה הדברים שהנציגה של משרד הרווחה כיוונה אליהם. גם אם באוטופיה יהיה לנו עובד סוציאלי פר משפחה עדיין רשת תמיכה חברתית היא חלק מן האחריות של החברה.

נושא שצריך לעבוד עליו הוא חובת דיווח. יש מגזרים – ושוחחתי עם אנשים רבים מאוד מתוכם – שאמרו לי: אצלנו חובת דיווח, ללכת ולהלשין, יש לזה קונוטציה של משהו נורא, זמ מזכיר לנו ימים שילד היה צריך להלשין על הדעות הפוליטיות של אבא שלו. בשום פנים ואופן אנחנו לא מוכנים להגיד, גם אם יש צרה לשכן. לכן אני סבורה שאחד הדברים שצריך לעסוק בו בהסברה, גם בקרב נציגי ארגוני העולים, ויש כאן נציגות מבורכת מאוד, להבהיר שהדיווח כאן היה מציל חיים ללא ספק. אותם שכנים שרצו והתראיינו במודיעין ושמעו צעקות וצרחות, וראו אישה שלא מורידה אשפה לבד – טלפון אחד היה מדליק את הנורות, וכך אכן עשו, פנו, אבל באיחור גם למועצה הלאומית לשלום הילד וגם למשרד הרווחה. ראיתם איך העובדים הסוציאליים רצו ממקום למקום לאתר. טלפון אחד מציל חיים. זה המסר העיקרי שצריך לצאת מכאן.

יתכן שמי שנולד כאן או נמצא כאן 30 שנים יש לו הרבה יותר חיבורים חברתיים והרבה יותר רשתות, לא רק וירטואליות באינטרנט. לכן אני סבורה שצריך להכניס גם למערכת החינוך, לבתי-הספר שיחות של ארגונים שיש להם ההכשרה הנכונה, להעלות את הדברים ולהציף את תופעות האלימות, גם אם זה יגרום לאדם אחד להגיד: אני לא בא לארץ כי שמעתי שיש בארץ הזאת אלימות. האלימות קיימת גם בהולנד וגם בחברות אחרות. בעקבות הוצאת הדברים החוצה אנחנו רואים עלייה גדולה מאוד בדיווח. על-ידי כך יצילו עוד אנשים. זה לא רק סטטיסטיקה של מקרי רצח. ילד שנכווה על-ידי הורה, ילד שנתקף מינית ועובר פגיעות חוזרות – הממדים קשים מאוד. זאת הקריאה העיקרית שלנו, לצאת בהסברה למה חשוב לדווח ולמה דיווח איננו הלשנה. תודה.

תודה. רציתי לשמוע את ד"ר יצחק קדמן, בבקשה.

תודה, גברתי. אני כבר מתנצל שאחרי דבריי אצטרך ללכת לדיון באותו נושא בוועדת הפנים והגנת הסביבה. שתי ועדות מקיימות היום דיון בנושא הזה.

אני רוצה לפתוח במשהו שלא תכננתי לפתוח בו, בעקבות דברים ששמעתי כאן. אני מבקש שתהיו סבלניים לְמה שאומר בתחילת דבריי. לא התקשורת רצחה את הילדים שבהם מדובר, וגם לא כדורים נגד דיכאון רצחו את הילדים שבהם מדובר. לא שירותי הרווחה רצחו את הילדים, לא המשטרה רצחה את הילדים ולא החברה הישראלית רצחה את הילדים. מי שרצח את הילדים זה ההורים שלהם. בואו לא נוריד את האצבע המכוונת אליהם משום שכך אנחנו מזמינים את הרצח הבא.

אני הראשון שיטען שצריך לעשות איתור מוקדם ומניעה, וצריך להושיט עזרה לאוכלוסיות שקשה להן. אבל שלא יובן מכאן שמי שקשה לו יש לו הכשר לפגוע בילד שלו, לא לאבא ולא לאמא. ושלא יובן מכאן שמי שיש לו קשיי קליטה הפתרון זה לפגוע בילד. ושלא יובן כאן שמי שכועס נורא על בן או בת הזוג או מי שיש לו חשבונות עם המדינה שלא עזרה לו יש לו איזה תירוץ, סיבה או אפילו רק הנחה שהוא יכול לפגוע בילד שלו.

הניסיון לטעון שמדובר בחולי נפש גרוע לא פחות. לא מדובר בחולי נפש. המחקרים מוכיחים, וגם המציאות, שרוב מוחלט של ההורים המתעללים בילדים שלהם אינם פסיכופטים, אינם חולי נפש. אגב, הם גם לא מפלצות. גם נגד זה אני רוצה להצביע. אנחנו אומרים "אלה מפלצות". זה לא מפלצות. זה בני אדם כמונו. מרוב שזה מאיים עלינו אנחנו מנסים להגיד שאלה מפלצות ואז זה לא נוגע לנו. הם לא מפלצות ולא חולי נפש. הם אחראים למעשיהם.

התופעה לצערי רווחת הרבה יותר מאשר אנו נוטים להאמין. אני אומר את זה כאן גם לנציג המשטרה. לפי ספירה שלנו יש מידי שנה לפחות 5-6 מקרי רצח ידועים של ילדים, ויש הרבה יותר שלא ידועים. למה הסטטיסטיקה המשטרתית שונה? מפני שבמקרים רבים מאוד, בעסקאות טיעון למיניהן הופך מעשה רצח פתאום להריגה. זוג הורים שרצחו תינוקת בת 3 חודשים באריאל לפני זמן לא רב – תקראו בדוח מבקר המדינה מספר 58 את התיאור המזוויע, היכו אותה בגולגולת והשאירו אותה 3 ימים לגסוס בבית ולא קראו לעזרה. אגב, השכנים התקשרו למשטרה והמשטרה לא העבירה את המידע לשירותי הרווחה. המשטרה טוענת שהעבירה, שירותי הרווחה טענו שלא קיבלו, אבל זה לא משנה. אתם יודעים במה הואשמו ההורים האלה בסופו של דבר? בגרימת מוות ברשלנות. לא ברצח. זה רצח ולא אכפת לי איזו עסקה משפטית עשו. לכן מספר המקרים גבוה בהרבה מאשר נמסר לנו. שלא לדבר על המקרים שבכלל לא מכתירים אותם כרצח או הריגה אלא ככלום. אני אומר לכם באחריות, חלק מן המקרים שנסגרים וכתוב שסיבת המוות לא ידועה, או מוות בעריסה שהוא שֵם כיסוי לכל מיני מקרי מוות שלא ידוע עד הסוף מה קרה הם תוצאה של הריגה מכוונת, אם בתסמונת התינוק המנוער או בכל מיני דרכים אחרות.

בארצות-הברית יש למעלה מ-300 ועדות אזוריות שבודקות כל מקרה מוות של ילדים. ילד עד גיל 5 שמת, לא סוגרים שום דבר אלא בודקים כדי לדעת, כדי ללמוד, כדי להבין מה קרה. הצעתי את זה למשרד הבריאות כבר לפני שנים רבות אך זה לא קורה כאן.

צודק מי שאמר כאן שמקרה המוות זה הקצה הקיצוני ברצף עצום של מקרים. רק היום הצלחנו להשיג את הנתונים החדשים על ילדים שהם קורבנות התעללות. זה שילד נשאר בחיים – כולנו כבר שכחנו את המקרה הידוע מירושלים שבו מישהו שהתחזה לרב ויושב לו היום בברזיל בנחת ואינני יודע מדוע לא מגיע ארצה, פגע בילדים ביחד עם האמא ועם שותפים נוספים. יש ילד קטן ששוכב כצמח בבית-חולים בירושלים כבר חודשים. הלוואי ויקרה נס והוא יתעורר, אבל אם לא יקרה נס הוא ימות, זה שאלה של זמן. הוא לא נכנס לסטטיסטיקה. חסרים הורים שרוצחים כל יום את הבנות שלהם בזה שהם מקיימים איתן יחסי מין בגילוי עריות? אני כבר לא יודע מה קל ממה, אולי קל יותר למות וזהו מאשר להירצח כל יום מחדש.

אני רוצה לומר גם שאני משבח מאוד את גברתי היושבת-ראש שכינסה בפגרה את הישיבה. אסור להניח לנושא הזה. זה לא ייגמר בישיבה אחת. למה? מפני שמדינת ישראל באמת לא רוצה לטפל בנושא. עם כל זה שיגידו שיש פה פרויקט ושם פרויקט – המדינה לא רוצה לטפל בנושא הזה גם בימים האלה. רק לפני שבועיים החליטו לקצץ בתקציב משרד הרווחה 6%. ממה זה יבוא? מפקידים ששותים תה? אין דבר כזה. לא יהיו פקידי סעד, יהיו 6% פחות פקידים. תהיה עלייה במספר המקרים ופחות עובדים.

איך אנחנו רוצים שטיפות חלב יאתרו? איך? הוזכר כאן בצדק שראש הממשלה מנע את ההפרטה של טיפות החלב. אגב, אם אתם חושבים שמשרד האוצר ויתר על זה אתם טועים. הוא יחזור לזה השנה ובשנה הבאה. אבל לפני ההפרטה יש שלב ידוע. כל מי שעוסק בהפרטה יודע שלפני ההפרטה בא שלב ייבוש. מייבשים את השירות כדי שהציבור יגיד: איזה מין שירות זה? ואז אומרים: בואו נפריט אותו והוא ישתפר. את הייבוש אנו רואים – עוד לא החזירו לטיפת חלב את הכסף שלקחו. מדובר על לפחות 70 מיליון שקל, לא כדי לשפר את המצב אלא כדי להגיע למה שהיה.

בטיפות חלב נגבית אגרה של 570 שקל למי שרוצה לקבל את השירות.

עד מחר נצקצק בשפתיים ונשאל למה טיפת חלב לא איתרה את הילד ולמה שירותי הרווחה לא יצאו בזמן. אני מזמין את כל חברי הכנסת, תבקרו פעם בשירותי הרווחה ותראו יום עבודה רגיל שלהם, תראו באילו תנאים הם עובדים שם. אנחנו באמת לא רוצים לטפל בעניין הזה.

במקרה של התעללות הראשונים שמוזעקים לחקור את הילד זה לא המשטרה, אסור למשטרה לחקור ילדים מתחת לגיל 14, אלא חוקר ילדים מיוחד, יש פונקציה כזאת. אתמול שמעתי, הקשיבו היטב, במחוז תל-אביב והמרכז של משרד הרווחה עד לסוף החודש הבא עוזבים בשל כל מיני סיבות 5 חוקרי ילדים את עבודתם. ההוראה שהם קיבלו, אסור לאייש את התקנים המתפנים. מי יילך לחקור את הילדים? אנחנו מצקצקים בשפתיים: איום ונורא, רוצחים ילדים במדינת ישראל, אך אנו שומטים את הקרקע מתחת לרגליהם של מי שצריכים לטפל בעניין הזה. אז בואו לא נהיה צבועים. יש כאן צביעות בלתי רגילה.

לא צריך פרויקטים חדשים, האמינו לי. העובדים הסוציאליים ואחיות טיפות חלב והיועצות בבית-הספר ושאר האנשים – כן, גם אנשי מחלקת הנוער של המשטרה – יודעים לעשות את עבודתם. הם לא צריכים פרויקט חדש. תנו להם לעשות את העבודה. אבל לא נותנים לעשות את העבודה וכאליבי בונים פרויקט כזה ופרויקט אחר. לא צריך פרויקט. צריך מדיניות, צריך משאבים, צריך רצון אמת לטפל בעניין. אם לא נעשה את זה – והגשנו גם לוועדה הזאת תוכנית פעולה מפורטת מאוד, שלא יגידו שלא יודעים מה לעשות. יודעים מה לעשות. יש לנו את הידע, יש לנו את אנשי המקצוע, יש לנו את האנשים הטובים בארגונים הוולונטריים, כולם יודעים מה לעשות. האם אנחנו רוצים באמת ובתמים להשקיע ולעשות? כרגע נראה שהתשובה היא לא.

דבר אחד ויחיד ברור, שיָקָר להגן על ילדים ואת היוקר הזה מדינת ישראל לא מוכנה לשלם. דיברו כאן על שינויי חקיקה. אין צורך בשום שינוי חקיקה. כפקיד סעד לחוק הנוער במשך 35 שנים, מעולם לא הרגשתי שחסר לי ולו סעיף אחד כדי להגן על ילדים, אבל היה חסר לי זמן, היו חסרים לי מקלטים, היו חסרים לי כל מיני משאבים כדי לעשות את הדברים.

לפני רגע דיבר כאן ד"ר יצחק קדמן על חוקרי הילדים. מתוך 41,000 ילדים שצריכים להגיע לחקירת ילדים בצורה כזאת או אחרת, רק היום יש רשימת המתנה של כ-800 ילדים. כלומר ילד שידווחו עליו היום יגיע לחקירה בעוד 3 או 4 חודשים. אני כבר לא מדבר על כך שעכשיו הולכים לקצץ בתקנים. במספר חוקרי הילדים הקיים אי אפשר לבצע את העבודה בקצב הנדרש כפי שמגיע לילד שהיום גילה את הסוד וכבר היום צריך להיחקר ומייד שיתחילו לטפל בו בכל רוחב החזית.

שמעתי את נציגת המשרד לקליטת העלייה. גברת שרה כהן תיארה הרבה מאוד עבודת מטה חשובה כדי להתמודד עם קשיים של משבר הגירה. זה לא עלייה אלא הגירה. אתם יודעים כמה עובדים סוציאליים יש במשרד לקליטת העלייה? 6 לכל הארץ. זה בדיוק העניין. כך אי אפשר לעשות את הדברים.

דיברה כאן חברת הכנסת קולט אביטל על הצורך בשולחן שסביבו יישבו כולם. נעזוב את הרמה הארצית, אדבר על הרמה המקומית. דנו בנושא ילדים בסיכון וחוקקו את חוק פעוטות בסיכון, שבמהותו יוצר שולחן בכל ישוב כדי להחליט על תוכניות לטיפול בילדים בגיל הרך. החוק במתכונתו יוצר חובה חוקית בלשכות לשירותי רווחה לקיים את הדיון ולכנס את הוועדות ולעשות עבודה מאוד-מאוד אינטנסיבית. אבל רק דבר אחד לא עשו כאשר חוקקו את החוק, לא שאלו על חשבון מה זה יבוא. היום דנים הרבה מאוד בוועדות כדי להיות באמת חכמים ולבנות תוכניות טיפול נכונות, אבל גזלו את זה מזמן הטיפול עצמו.

מעבר לדברים הנכונים מאוד שנאמרו כאן על-ידי רוב מי שדיברו לפניי, רבותי, אם אתם רוצים לעשות, כדי שיהיה סימן שמדינת ישראל באמת רוצה להגן על הילדים שלנו, אולי תטפלו כרגע רק בתקציב של חוקרי הילדים כדי שרשימת ההמתנה המבישה הזאת תיעלם. אם תטפלו בזה אז נתחיל להאמין לכם שאתם באמת רוצים לעשות משהו לטובת הילדים. תודה.

תודה. התייחסתם לחקירת הילדים. אני רוצה בכל זאת לחזור לנושא שלנו, לנושא הנשים. רציתי לשאול על חקירת הנשים שמתבצעת היום. אולי צריך להיות גוף חיצוני נוסף שייתן עוד חוות דעת, עוד בדיקה פסיכיאטרית חיצונית של האישה על-ידי מי שיכול לתת הסברים למקרים האלה, אינני יודעת מה. האם צריך את זה או לא צריך את זה? אולי מישהו יכול לענות.

התייחסתי לזה.

אני פסיכולוגית קלינית בכירה. אני עובדת קרוב ל-30 שנים בבריאות הנפש, 26 שנים וחצי בתחנה לבריאות הנפש.

מה שקרה לאחרונה לא מפתיע אותנו בכלל. הכתובת היתה על הקיר. יש הידרדרות גדולה מאוד של השירותים שאמורים למנוע מקרים כאלה מלקרות. מתי יכול לקרות אירוע כזה? זאת תגובה פתולוגית למצב של מצוקה נפשית, כאשר יש חוויה סובייקטיבית של חוסר אונים. החוויה הזאת היא תוצר של עוצמת הלחץ, מצד אחד, מה שגורם את המצוקה, ומצד שני המשאבים שמאפשרים להתמודד. המשאבים להתמודד כוללים גם את מבנה האישיות. הבריאות הנפשית – וזה רצף, זה לא חולה או לא חולה, אלא כל הרצף של האם האישיות בשלה, האם יש הפרעת אישיות, ועד מחלה, ומסביב איזו תמיכה יש: משפחתית וחברתית, כאשר תעסוקה, תנאי דיור וקשרים חברתיים – הכול נכנס במסגרת המשאבים.

מה שקורה במדינה במשך שנים רבות הוא ירידה גדולה מאוד במשאבים החיצוניים שאמורים לתמוך. אין עזרה בבנייה של מבנה האישיות. בכל המקרים האחרונים היה מדובר בילדים עם צרכים מיוחדים. לו הרשת של שירותי הבריאות והרווחה היתה פועלת כפי שצריך, או כפי שפעלה לפני 10, 20 ויותר שנים לא היינו מגיעים למצב כזה.

אני עובדת בתחנה לבריאות נפש. אני זוכרת שבמשך שנים, עד לפני זמן לא רב, היה לנו צוות קהילה שעבד אך ורק על הקשר עם השירותים השונים. אנחנו עובדים עם שירותי הרווחה, עובדים עם טיפות חלב, עובדים עם בתי-הספר, עם קידום נוער ועם המשטרה. היום אנו עדים לתהליך של הפרטה וצמצום שירותים, גם שירותי רווחה.

יש לנו פורום משותף בירושלים. נאמר כאן שלא מדברים. אנחנו מדברים. אולי במשרדים למעלה לא מדברים. בשטח העובדים מדברים ביניהם. אנחנו נפגשים עם עובדי רווחה. אני פסיכולוגית קלינית. בשירותי הרווחה יש מאות תיקים. איך הם יכולים בכלל לטפל במי שכבר פנה אליהם? ומה עם איתור מוקדם? איתור מוקדם מתבסס על עובדי רווחה וגם על מורים, טיפות חלב וארגונים וולונטריים. הם הכתובות, הם המפנים. אנחנו נעשה את עבודת הטיפול במידת הצורך: ייעוץ לכל הגופים האלה, טיפול ממוקד בנשים, עבודות מניעה, אבל לשם כך צריך הקצאה של משאבים.

אני שומעת כאן על כל מיני תוכניות חדשות ואני משתגעת. כפי שאמר ד"ר קדמן, אנחנו יודעים את העבודה, אבל מצמצמים אותנו. חלק משירותי הרווחה עברו הפרטה. בשירות בריאות הנפש מתכננים לעשות הפרטה, להעביר אותנו לקופות-החולים, שאת השירותים ייתנו כל מיני יזמים פרטיים. האוכלוסייה שמדובר עליה כאן סובלת ממצוקה פסיכו-סוציאלית. הם לא חולים אבל אין להם כוחות להתמודד עם מצוקות החיים. במסגרת הרפורמה הם יוצאים אפריורית מן הזכאות לקבל טיפול ולא מופיעים בסל. יהיה מגע ישיר אך ורק של מי שפנה ועם הקצבת שעות שאינה מספקת. ומה עם התהליך של הפנייה שלנו, של האיתור, ששכנים מתקשרים אלינו ומודיעים שיש איזה מקרה? זה בכלל לא יהיה קיים בסל על-פי הרפורמה. לכן, כפי שאמרו כמה מקודמיי, לא צריך תוכניות חדשות. צריך שינוי מדיניות. וכאן חייבת להיות פנייה משמעותית מאוד. משרד האוצר שולט לנו בתקציב. יש להם תפיסה שהמדינה לא יודעת לעשות, כאילו שיזמים בנו את המדינה, הקימו את מערכת החינוך ואת הצבא. הם טוענים שהמדינה לא יכולה לעשות ומפנים את זה ליזמים שכל התקציבים הולכים לכיסם והשירות נותר מצומצם ולא מספיק.

אם רוצים לפתור את הבעיה חייבים להגביר את רשת התמיכה החברתית, לאפשר לשירותים המקצועיים לפעול, שיוכלו גם לעבוד ברצף עם השירותים ההתנדבותיים בתוך הקהילה. אדם עם כל הרצון הטוב שלו, אם אין לו ידע מקצועי לא תמיד יודע מה לעשות. נפלא שהוא נמצא שם בשטח כסוכן, אבל צריך שיהיה לו גב מקצועי, שיהיה לו עם מי לדבר, שבשעת הצורך יגיד לו: את האדם הזה צריך להפנות לתחנות לבריאות הנפש או ללשכות רווחה או לטיפות חלב, לכל שירות שיש לו איזשהו גרעין של ידע מקצועי. הדיבור בינינו, תאמינו לנו שאנחנו יודעים לעשות את זה. רק תנו לנו לעשות את העבודה.

תודה גברתי היושבת-ראש. אני מברכת אותך על הדיון הזה. הדוברים לפניי דיברו על דברים שאכן רציתי לדבר עליהם, אבל אני רוצה לחדד אותם.

אני מבקשת לחזור ולומר בתחילת דבריי, אין שום תירוץ ושום הצדקה לרצח של ילדים או אלימות כלפי ילדים, אם מצד האמא ואם מצד האבא או מצד האחים והאחיות. לא מקובל עליי בשום אופן שתהיה אלימות. אבל אני מבקשת לחדד את הבעיה ואת המצוקה שבה נתונות אימהות, ובמיוחדת אימהות חד-הוריות כאשר הן נמצאות במצב כלכלי קשה מאוד, כאשר הן יודעות שהן נזרקות לרחוב.

יש לי הרבה כעס כלפי שירותי הרווחה. יושבת היום ברחבת המועצה בפרדס חנה אמא עם 4-5 ילדים. שירותי הרווחה יודעים לאיים שייקחו ממנה את הילדים כי הילדים נמצאים ברחבה כי אין להם דיור, אין להם קורת-גג, אבל לטפל בבעיה ובמצוקה של חוסר דיור – בזה אי אפשר לטפל. אחר-כך אומרים שהילדים האלה בסיכון. האמא לא מרביצה, האמא לא מתעללת בילדים. האמא נלחמת שתהיה להם קורת-גג.

מצד שני, כאשר מגיעות לארגון שלנו פניות על אלימות במשפחה ואנחנו מנסים לערב את הרווחה, והרווחה והמשטרה אומרים שהם הרימו יד – לפני הדיון דיברתי עם רב פקד עודד מזרחי וסיפרתי לו על שני מקרים מאוד יוצאי דופן שהגיעו לטיפולנו כארגון חברתי וניסינו לראות איך המשטרה מעורבת בהם ואיך הרווחה מטפלת בהם. גם אנחנו כארגון חברתי, כארגון שטח, אין לנו הרבה כלים ומשאבים ואין לנו הידע איך לנהוג במקרים כאלה או אחרים של ילדים שנמצאים בסיכון או שסובלים מאלימות במשפחה. כאשר אני מפנה למשטרה או לרווחה מקרים כאלה אני מצפה שהם יטופלו באופן מיידי. אבל זה לא מה שאני רואה קורה בשטח, לצערי. בשני המקרים האלה אני יודעת שבבוא היום יהיה שם רצח, אחד מן הילדים האלה ימות. למה אי אפשר לטפל בזה? למרות שהשכנים מתקשרים ומבקשים שהרווחה והמשטרה יטפלו בתיק הזה כולם אומרים "הרמנו ידיים, אנחנו לא יודעים מה לעשות, לא יכולים לטפל במשפחה הזאת ולא נגיע אליה". איך זה ייתכן? אי אפשר להאשים כל הזמן את הארגונים שלא ידעו ואת השכנים שלא דיברו, לבוא בטענות שהשכנים לא הזעיקו. אני יודעת שבמקרים רבים אנשים מתקשרים בטלפון ואומרים שהם שומעים צעקות. מה נעשה אחר-כך? אני כשכנה לא יכולה לדעת מה עשו במקרה כזה או אחר.

הרבה מאוד מקרים נגרמים לאנשים כתוצאה מחוסר אונים, שהם לא יודעים איך להתמודד עם המצוקה היום-יומית, עם המצב הכלכלי הקשה מאוד, ובמיוחד אם אין לילדים קורת-גג. אני יודעת על אישה שאמרה: מה אני יכולה לעשות שאני נזרקת עכשיו מן הבית. האם עליי להרוג את עצמי ואת הילדים שלי כדי שלא נסתובב ברחובות? מה יותר משפיל, להיות ברחובות או למות?

האצבע המאשימה מופנית בהחלט כלפי המדינה, כלפי מדיניות הממשלות לדורותיהן בהתייחסות למצוקות הכלכליות והחברתיות.

ייתכן שכתוצאה מן הדיון הזה יקום איזה גוף משותף לכל הגורמים, אך לא די לשבת ולדבר אלא צריך לעשות. אני מאמינה שאם תצא מכאן קריאה לראש הממשלה לתת את התקציבים הדרושים לגופים המקצועיים שיטפלו בנושא אולי נוכל לעזור ולמזער את האלימות כלפי הילדים.

גברתי, אם יורשה לי אבקש להגיב לדבריה של חברתי. היא אכן דיברה אתי וסיפרה לי על שני המקרים. היא גם אמרה שלפחות באחד המקרים הגיעה ניידת למקום והיא שמעה גם את דברי השוטרים. אני לא רוצה להתייחס למקרה נקודתי כי לא בדקתי את זה, אבל להערכתי החומר הועבר גם לשירותי הרווחה. כל מידע שמגיע למשטרה נבדק. המודיע עצמו לא מקבל פירוט מה נעשה עם המידע שהוא מסר, לכן לעתים נראה לו שלא נעשה דבר. שוב, לא בדקתי את המקרים עליהם גברת ברכה ארג'ואני דיברה אתי לפני תחילת הדיון.

אני כאזרח, כשכנה, שאולי גם דיווחתי למשטרה אף פעם לא יכולה לדעת מה עשו הגורמים המקצועיים

השכנים גם לא צריכים לקבל את המידע.

אני חושבת שזה לא צריך להעסיק את מי שמתקשר ומדווח. חובה לעשות את זה וטוב מאוד להיות ערניים ולא אדישים. המשטרה צריכה לטפל ומשרד הרווחה צריך לטפל.

זה לא רק המשטרה. המשטרה לא תמיד יכולה למנוע את האלימות. כפי שאמר לי רפ"ק עודד מזרחי קודם, אדם יכול לשבת בכלא 5-6 שנים בשל עבירות אלימות וכאשר יחזור הביתה להמשיך עם מעשי האלימות אם לא יטפלו בו כפי שצריך.

אני רוצה לומר עוד מילה על טיפות החלב.

אנחנו צריכים עוד מעט לסיים ויש עוד מוזמנים שהגיעו לכאן ורוצים להשתתף בדיון.

אני מנכ"לית ער"ן – עזרה ראשונה נפשית. אני מצטרפת לברכות ליושבת-ראש הוועדה על הכינוס המיוחד ועל היוזמה הברוכה לזמן גם את הארגונים החברתיים. הארגונים החברתיים במקרה הזה, כאשר עוסקים כאן במניעה, יש להם משמעות רבה מאוד ורחבה לצד תפקידי המדינה. אין ספק שהארגונים החברתיים נוגסים בחלק מן הפעילות שלא נעשית על-ידי המדינה. זאת ההזדמנות שבה כולנו צריכים לחבור יחד ולתמוך באותם ארגונים חברתיים שיש להם חלק משמעותי ביכולת למנוע דברים מעין אלה. אלה ארגונים שנוטלים על עצמם אחריות חברתית חשובה וחשוב לתת להם את כל התמיכה.

חברת הכנסת נאדיה חילו ציטטה פקס שקיבלה מאישה. לער"ן מגיעים עשרות ומאות ועשרות אלפי הודעות בשנה על מצוקות כאלה ואחרות, ביניהן של נשים שבדיכאון לאחר לידה או אימהות חד-הוריות שמגלות מצוקה וסיפורים רבים שכאלה. יש צורך בשיתוף פעולה של הגורמים השונים במדינה עם ארגון כזה שמהווה ערוץ אנונימי, וכערוץ אנונימי הוא מעודד ונותן לגיטימציה לפנות לאנשים שלא מוכרים לרשויות הרווחה. גברת חנה סלוצקי יצאה מכאן, אבל היא היתה יכולה להעיד כמה פניות היא קיבלה מער"ן בשבוע האחרון בעקבות אותם אירועים אחרונים, שבעקבותיהם הגיעו לער"ן סיפורים ואנחנו מצאנו לנכון לדווח על-פי החוק.

אני רוצה להציג את מודל צה"ל ושיתוף פעולה שלו עם ער"ן כדוגמה יוצאת מן הכלל. לפני 3 שנים צה"ל היה צריך להתמודד במגמה להפחית את מקרי ההתאבדויות. הוא נקט בפעולות רבות ושונות ומבורכות כדי להקטין ולצמצם את מקרי ההתאבדויות בצה"ל. לצד זה נכנסנו לשיתוף פעולה עם צה"ל ועם משרד הביטחון בהפעלה של קו חם מיוחד לחיילים כדי לאפשר פנייה אנונימית. המשמעות של פנייה אנונימית עצומה באיתור אותו פוטנציאל של מי שעומד לשים קץ לחייו.

זה מוצלח מאוד.

צה"ל מעיד בכל שנה על הפחתת מקרי ההתאבדות. אנחנו מדווחים על אלפי שיחות שאנחנו מבצעים עם חיילים במשך השנה ואנחנו בטוחים שיש לכך תרומה במניעת הרצח הבא.

במקרה הזה אני קוראת גם ליושבת-ראש הוועדה ולכל חברות הכנסת וחברי הכנסת שהצטרפו לישיבה המבורכת הזאת, להילחם. שלוש הרציחות הללו מדליקות אצל כולנו נורה אדומה. אנחנו חייבים להקצות את התקציבים הנדרשים. אני יודעת שגם כאשר ער"ן מעבירה פניות למשרדי הממשלה, או למשרד הרווחה, המקרים לא מטופלים מיידית. כאן יש צורך ליצור חבירה שמאתרת ומטפלת. ארגון ער"ן ביחד עם ארגונים דומים בתחומים אחרים בהחלט יכולים להוות מקור שמציף את הסיפורים הללו, מטפל בהם ואולי מונע את הרצח הבא.

תודה. הזמן שלנו קצר. אנחנו צריכים לסיים. אני מבקשת מכם לדבר ממש בקצרה.

נשאלה שאלה בתחילת הדיון על-ידי אחד מחברי הכנסת מה הגורם לכל מה שאנו חווים היום. לדעתי יש שני גורמים עיקריים. הגורם העיקרי הראשון הוא ריסוק מוסד המשפחה, שהוא הגוף שעיצב את ההתנהגויות הנורמליות הנורמטיביות של בני האדם. הריסוק הזה נעשה בשנים האחרונות בסיוע פעיל של כל מיני ארגונים למיניהם יצירי הפמיניזם הרדיקלי. הגורם העיקרי השני הוא ההתעלמות מן העובדה שיש נשים אלימות והתעלמות מן העובדה שלמעלה מ-75% מאירועי האלימות כלפי ילדים בבית נגרמים על-ידי נשים. אלה נתונים שלא אני הבאתי, אלא הביאה ד"ר חניתה צימרין עוד ב-2005 לוועדה לזכויות הילד ופשוט התעלמו מן הדברים הללו שהיו ככתובת על הקיר.

האלימות של האישה נבעה מן האלימות של הגבר כלפיה, דרך אגב. אל תנסה לתאר את הדברים כאילו הגברים בסדר והנשים לא בסדר.

לא הפרעתי לך ואני מבקש שלא תפריעי לי.

אנחנו מדברים על הורים, ולא משנה אם זה אמא או אבא, הורים לילד. אין מקום לומר שזה 70% נשים ו-20% גברים. מה זה שייך לדיון?

וגברים שאונסים יום-יום את הבנות שלהם זה בסדר?

יש לך איזו הצעה? אנחנו צריכים לסיים.

יש לי הצעה, לפחות בקטע שאני מצוי בו. לפחות במקרי הגירושין, שמוסיפים למאסה הזאת בסביבות 30,000 ילדים בשנה, צריך ליצור מצב שהאב במקרה גירושין כן יהיה מעורב במשפחה על-ידי ביטול חזקת הגיל הרך, כדי שהמשפחה גם אם התגרשה עדיין תישאר חזקה במובנים מסוימים. במקרים שבהם ידוע שהאם סובלת מבעיות כלשהן צריך לאפשר לאב לקבל את ההחזקה על ילדיו, מה שכיום לא עושים. במקרים רבים דבר כזה ימנע בעיות.

למה שהאם לא תקבל טיפול?

(כולם מדברים ביחד)

האבא באמת צריך להיות אחראי על הילד שלו ולא משנה אם ההורים התגרשו או לא, אבל במקרה הספציפי שלפנינו אנחנו רואים את האב שגר ממול עם אישה חדשה. מה קרה? אי אפשר כבר לשכור דירה במקום אחר? הוא רוצה להיות קרוב לילד, הוא רוצה לחנך את הילד, הוא רוצה שהילד יבוא אליו – בבקשה, אבל איך התגרשת ואתה גר מול דירתה של אשתך לשעבר?

זה היה ממש התעללות בה.

אני יכול לענות תשובה לגברתי. אחת הטענות שטענו בפני ועדת שמיד, שאי אפשר לקיים החזקה משותפת אם ההורים לא גרים בקרבת מקום.

קצת סטינו מן הנושא. עוד נדבר גם על הנושא הזה.

אני מקואליציית יחדיו למניעת אלימות במשפחה האתיופית. עמותת שתי"ל מרכזת את הקואליציה. קודם כול אני רוצה לברך את היושבת-ראש על הדיון.

אני רוצה להסתכל על זה מכיוון אחר. לרוב הדברים שנאמרו כאן אני מסכימה פחות או יותר, ולא ארחיב בשל קוצר הזמן. ישבנו כאן במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות מגמת עלייה ברצח נשים בנות הקהילה האתיופית. דיברנו על משברים בהגירה, דיברנו על המשברים האחרים של המשפחה והתפרקות המשפחה בעקבות העלייה. נמצאו כמה פתרונות, שאחד מהם הוא הכשרת עובדים סוציאליים בתחום מניעת אלימות והעסקתם במרכזים למניעת אלימות במשפחה. במשך 8 חודשים הכשירו אותם, לאחר ההכשרה הזאת העסיקו אותם במשך שנה וברוך השם אנחנו רואים שב-2008 לא היו מקרי רצח, וגם על-פי נתונים של המשטרה רואים ירידה בהיקף האלימות, אבל עכשיו מפסיקים את העסקתם כי רואים איזו תוצאה. דיברנו על כך שעולים חדשים צריכים טיפול מעמיק יותר, טיפול לאורך זמן, לא 'זבנג וגמרנו'. בספטמבר יפסיק להינתן תקציב של 10 עובדים סוציאליים, שאנחנו רואים את האפקט של עבודתם. זה מונע כמובן רצח של נשים אבל יש לזה גם השלכות על מניעת רצח בנפש וצלקות לאורך זמן לילדים. הפעולה יכולה להיות אפקטיבית כאשר יש כוח-אדם. חשוב מאוד שיהיה קשר בין מה שאנו מתכננים ובין מה שעושים בפועל.

רשות הדיבור לגברת זויה גורנשטיין, אבל רק משפט אחד, בבקשה.

למה רק משפט אחד? אנחנו באים לכאן לא בשביל לומר משפט אחד כי יש הרבה בעיות. לשם כך אנחנו כאן.

אני יושבת-ראש הקואליציה הארצית למשפחות חד-הוריות. אני מכירה היטב את הבעיות שלהן: גם עליית שכר הדירה, גם המסים, גם הביטוח הלאומי מוריד שוב את קצבאות הילדים ואינני יודעת מדוע – היום מקבלים 152 שקלים עבור כל ילד. מה אפשר לעשות עם זה? אימהות חד-הוריות רבות מפחדות ללכת לעובדות הסוציאליות. יש בעיות רבות.

אין ביטחון בארץ. אנחנו לא יודעים לאן צריך לפנות. הייתי כאן פעמים רבות ואני רואה שלא עוזרים בכלום. רק כל אחד מדבר והולך הביתה וזהו. אני רוצה לשמוע על פתרונות. אישה נמצאת לבד בארץ עם 5 ילדים, אין לה אף אחד. מי יעזור לה?

דיברנו כאן על מצוקה ועל דיור, והזכרתי את האמא עם 5 הילדים. הוועדה מתכנסת כדי לדבר ולסכם את הדברים ולפעול אחר-כך.

אנחנו הבאנו קצת פתרונות.

אני מבקשת לסכם את הדיון.

הוועדה לקידום מעמד האישה מביעה צער עמוק על מקרי הרצח של הילדים על-ידי אמהותיהם.

הוועדה לקידום מעמד האישה דורשת ממשרד הבריאות לעשות אבחון חיצוני ובלתי תלוי במצבן הנפשי של הנשים.

הוועדה לקידום מעמד האישה מציעה להקים רשות שתרכז ותאחד את הגורמים הרלוונטיים, כדי לאפשר זרימת מידע בצורה חופשית בין המשרדים.

הוועדה לקידום מעמד האישה דורשת ממשרד הבינוי והשיכון לשנות את הקריטריונים לקבלת דיור או סיוע בשכר דירה ולחדש את הבנייה.

הוועדה לקידום מעמד האישה מבקשת ממשרד הרווחה להגביר את הפיקוח והטיפול במשפחות שיש בהן בעיות.

הוועדה לקידום מעמד האישה דורשת משר האוצר לבטל את הכוונה לקצץ 6% מתקציבי משרד הרווחה.

כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה וחברה בסיעת ישראל ביתנו בכנסת אני מודיעה שנעשה הכול כדי לא לאפשר לאוצר לקצץ מן התקציבים, אלא להיפך, נדרוש להוסיף תקציבים לגורמים השונים המטפלים בנושאים הללו.

תודה רבה. הישיבה נעולה.




הישיבה ננעלה בשעה 13:00