PAGE
30
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

7.2.2008


הכנסת השבע עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 169

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום חמישי, א' באדר א' התשס"ח (7 בפברואר 2008), שעה 15:00

סיור במרכזי נוער של הפרויקט הלאומי האתיופי ברחובות

בשיתוף עם הפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה ועיריית רחובות

חברי הוועדה: מיכאל נודלמן – היו"ר

זאב אלקין

יוסף ביילין

צבי הנדל

אברהם מיכאלי

שרה מרום שלו

חנוך צמיר, מנכ"ל המשרד לקליטת העלייה

נגיסט מנגשה, הפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה ועיריית רחובות

תמיר פיינשטיין, מנכ"ל עיריית רחובות

רות ענבר, עיריית רחובות

אבאי זאודה, חבר מועצת עיריית רחובות

אקלה דסה, מנכ"ל עמותת פידל

מאיר הרמתי

דנה גורדון

אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ

סיור במרכזי נוער של הפרויקט הלאומי האתיופי ברחובות

בשיתוף עם הפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה ועיריית רחובות

הפרויקט הוא פרויקט משותף לממשלת ישראל וליהדות התפוצות. הפרויקט הוא החלטת ממשלה בתקופה של ברק כאשר יולי תמיר הייתה השרה לקליטת העלייה. האמריקאים הגיעו לסוכנות היהודית ואמרו שהם מאוד מעונינים להקים פרויקט לאומי במדינת ישראל והסוכנות היהודית החליטה שהפרויקט הלאומי צריך להיות של עולי אתיופיה. זה היה בשנת 2000. לקח זמן רב, עד שנת 2003, להוציא את התוכנית מהמגירה. המחשבה המקורית מבחינה כלכלית הייתה של 660 מיליון דולר למשך שש שנים כאשר הפרויקט יטפל באנשים מגיל לידה עד גיל 35, אבל תוך כדי קרו הרבה דברים שלא אפשרו למדינה לתת את ה-330 מיליון דולר עליהם היא התחייבה. גם האמריקאים לא העבירו את הסכום הזה. בשנת 2003 אמרו האמריקאים שצריך להתחיל את הפרוייקט הזה והם נתנו 2 מיליון דולר לשנה, סכום שהוא לא סכום מתמשך ונוסף. חיפשו מנכ"ל לפרוייקט ואני הייתי מועמדת.


בינתיים התפרסמו מודעות בעיתונים ובקרב הקהילה. מצד שני התקשורת הישראלית כתבה, כמו שהמדינה הכריזה, שיש כל כך הרבה כסף לשילוב עולי אתיופיה בישראל, אבל עם שני מיליון דולר, היה מאוד קשה לפעול.


עשינו שני סקרים גדולים בנושא תעסוקה ובנושא החינוך. ראינו גורמים שונים, כולל משרד התעשייה שיש להם תקציבים ובדקנו את נושא החינוך כאשר בגיל הרך גילינו משאבים רבים, כ-14 מיליון דולר כאשר 7 מיליון מגיעים מארצות הברית ו-7 מיליון מהווים מצ'ינג ותקציב ממשלה. ראינו שבבית ספר יסודי יש תוכניות שיכולות לתת לילדים מענה מיידי ומתמשך. כאשר בדקנו בגילאים 13-18 גילינו נשירה גלויה וסמויה גדולה וראינו שהפערים בהישגים הלימודיים הם ענקיים.

פערים בתוך העדה?

בתוך העדה. יש עלייה בפשיעה בקרב עולים מאתיופיה, אבל לא רק עלייה אלא גיל הילדים שמבצעים פשיעה יורד לגיל תשע.


כאשר ראינו את כל הדברים האלה, הגענו להחלטה, גם בקרב העדה וגם בקרב השותפים לפרויקט – וכמובן לפרויקט הזה שותפים רבים, כולל הממשלה, הג'וינט, הסוכנות, קרן היסוד, יוצאי אתיופיה – לקבל את הכסף הקיים, שבזמנו היה 2 מיליון דולר, כדי לעבוד עם נוער במצבי סיכון.


היום יש תוכניות לנוער בבית ספר כאשר אנחנו עובדים בתוך בתי הספר, מנסים לסגור פערים בהישגים בלימודים וגילינו בעיות אמוציונאליות קשות. אנחנו נותנים מעטפת של עבודה עם הורים, הכנה לצה"ל ואנחנו רואים בצה"ל חשיבות רבה כאשר מעל 90 אחוזים מיוצאי אתיופיה מתגייסים לצה"ל. אנחנו נותנים לילדים סיוע בהכנה לבגרויות והיום יש לנו כ-8,000 תלמידים.


המרכיב הנוסף הוא של נוער אחר הצהרים כאשר כאן אנחנו מקימים מרכז נוער כדי לתת מענה לצרכים אחר הצהרים וגם לאלה שיש להם בעיות. המרכז הזה הוא מרכז שנקרא אאוט ריצ', אליו מגיעים הנערים. אנחנו ממחשבים את המקומות האלה. לוקחים יוצאי אתיופיה שהם דמות ומהווים דוגמה ומודל לחיקוי, ואלה הם המדריכים שעובדים עם הנערים. גילינו ש-90 אחוזים מהחברה הישראלית אומרת שיש לה מחשבים, כאשר אצל יוצאי אתיופיה מדובר ב-10 אחוזים. המכשיר שאתם רואים כאן מהווה מגנט ומושך את הילדים כי הם יכולים להתחבר עם העולם החיצוני. המכשירים האלה הם הכלי להביא אותם לכאן כי הם יכולים לתקשר עם העולם.


לדעתי המרכיב החשוב ביותר הוא הכשרת הקהילה והכשרת מנהיגות של הפרויקט בכל מקום וכרגע אנחנו עובדים בכ-30 ישובים שהם מערד ועד בית שאן. הפרויקט עובד עם מרכזי נוער.


לגבי תקציבים. כ-80 אחוזים מהתקציב ממומן על ידינו, על ידי הקהילות בארצות-הברית, ו-20 אחוזים ניתנים מהמדינה. העבודה היא בצוותים משותפים. הפרויקט נעשה באמצעות מערך ארגוני מסודר, יש לו מועצה עולמית, שני יושבי ראש, יושב-ראש בארצות-הברית ויושב-ראש בישראל. אני מתנצלת על כך שהיושב-ראש הישראלי לא בארץ.

מי היושב-ראש באמריקה?

דיק קולמן מקליבלנד. הוא אחד האנשים שעומד בראש קרן הכי גדולה, כ-200 מיליון דולר.


אם נסתכל על המסגרת הארגונית - יש מועצה, יש הנהלה ויש ועדת כספים. איש האוצר יושב בוועדת הכספים יחד אתנו ומקבל את ההחלטה. מטעם הממשלה, יושב אתנו איש משרד הקליטה – נמצא כאן חנוך – כאשר משרד הקליטה ממונה על הפרויקט הלאומי ודרכו מגיע הכסף, 3 מיליון שקלים, 3 מיליון שקלים מגיעים ממשרד החינוך ו-3 מיליון שקלים מגיעים מהאוצר. כל העם מתגייס עבור הפרויקט הלאומי האתיופי.

הג'וינט לא קיים בהקשר הזה?

בטח שקיים. הוא גם משתתף בכסף.

מה התקציב השנתי?

בשנה הזאת התקציב השנתי שלנו הוא 16 מיליון דולר.

כמה נותנת המדינה?

2 מיליון שקלים.

תאמרי לנו כמה מלים לגבי ההיקף הארצי כדי שנדע מה קרה בשנים האלה מבחינת הנוער שנפלט מבתי הספר.

זאת השנה הרביעית שהפרויקט מתקיים. לגבי הסיוע הלימודי, הכנה לבגרויות, יש עלייה גדולה בהישגים לימודיים. היום יש ירידה בבתי הספר בנושא של נשירה, גם נשירה סמויה, וכאן מכון ברוקדייל מפרסם תוצאות חד משמעיות לגבי המקומות שם אנחנו נמצאים. בגלל הפרויקט יש מניעת נשירה וצמצומה. הנשירה היום, לפי דיווח של משרד החינוך, מהווה 6 אחוזים בקרב יוצאי אתיופיה כאשר בקרב האוכלוסייה הרגילה, לא יוצאי אתיופיה, הנשירה היא 4.2 אחוזים.

מה היה לפני כן? לפני הפרויקט?

בנושא של נשירה יש כל מיני נתונים אבל אין נתון חד משמעי. התקיים דיון בוועדת העלייה והקליטה ובוועדת החינוך וכל פעם נמסר נתון אחר. אם נסתכל על נתונים לגבי בתי ספר יסודיים, על נתונים בחטיבות הביניים ועל הנתונים בחטיבה העליונה, התחלנו בישוב מסוים עם 40 תלמידים בחטיבה, אבל מסיימים רק 8 ילדים אתיופים. לכן הנתונים הם לא חד משמעיים בנושא של נשירה.

כאשר את אומרת 6 אחוז נשירה, זה כולל את בית הספר היסודי?

כן. כולל בית הספר היסודי.

בבית הספר היסודי תמיד זה היה נמוך.

התוצאה המעודדת שאנחנו רואים היום בקרב יוצאי אתיופיה היא לגבי הנהירה לפנימיות. יש היום פחות נהירה לפנימיות, יש מענה בקהילה, וזה למרות המצב הכלכלי והמצוקה הכלכלית בקרב הקהילה. לתלמידים יש מענה ובישובים יש פחות נהירה לפנימיות.

ואתם מעודדים את זה.

יש הרבה מעורבות של הקהילה, יש הרבה מאוד תוכניות, בישובים יש מוקד קליטה וניתנים היום מענים רבים. היום משקיעים הרבה בגיל הרך ויש תוכניות שנותנות מענה. יש קושי בדיור והמדינה נתנה משכנתא מיוחדת. היום יש תוכנית חומש. יש צוות שמפעיל את הפרוייקט הלאומי.

ברמה הארצית – ואני לא מתייחס כרגע לרחובות כי אני חושב שרותי תוכל לדבר על רחובות יותר טוב ממני – הפרויקט הלאומי הוא דוגמה לשיתוף פעולה נכון ובריא בין הממשלה לבין גופים אחרים, בעיקר מה שנקרא העם היהודי. הפרויקט כפרויקט הוא היום חברת בת של הסוכנות היהודית. היצור הזה שנקרא פרויקט, משפטית הוא רשום כחברת בת של הסוכנות היהודית, חברה ללא מטרות רווח, כאשר המקורות התקציביים, כפי שאמרה נגיסט, בחלקם הגדול באים מהעם היהודי ולנו כממשלה, באמצעות משרד הקליטה שהוא המשרד המתאם והמעגן, יש 9 מיליון שקלים בשנה, כאשר לפחות בשנים האחרונות זה היה הסכום. לא פחות חשוב הוא שאנחנו באמת מנסים להגיע למצב של תיאום בפעולות. בראייה ארצית יש מצבים די אבסורדיים בקרב הקהילה האתיופית. יכול להיות מקום או ישוב בו ילד יהיה חשוף לשלושה פרויקטים או לארבעה פרויקטים וזה אזור שאני קורא לו אזור מוכה פרויקטים.

באמת קיבלנו נתונים אבסורדיים. בעיר מסוימת יש חוג אחד ש-6 גורמים מתקצבים אותו אבל הילד לא מגיע לחוג.

בדיוק לזה אני רוצה להגיע. זה קיים. אני לא אומר שהדבר הזה לא קיים, אבל הפרויקט הלאומי הוא דוגמה איך מנסים להגיע למצב שזה לא יהיה כך. באמת הפעולות המתואמות הן אכן באות למנוע את המצבים האלה. לומר לך שזה לא קיים? אני לא יכול לומר זאת, אבל אני מנסה לומר שבאמת יש ישובים בהם יש פעילות ענפה ורבה, ויש ישובים שהפעילות שם לוקה בחסר. זה נובע בדרך כלל בגלל שחלק ניכר מהפעילות היא פעילות של המגזר השלישי. יש פעילות של הממשלה, של המשרדים השונים כמו משרד החינוך שמאוד פעיל בקרב הקהילה, משרד הרווחה, משרד הקליטה כמובן, אבל יש פעילות רבה מאוד ואנחנו עושים עכשיו מיפוי של המגזר השלישי, של כל הארגונים, של כל הפעולות, של כל התקציבים, עד כמה שאפשר לחשוף אותם, אבל מידיעה אינטואיטיבית אני יודע שבפעילות הזאת לא תמיד אתה שולט. זאת אומרת, עמותה או קרן יכולה להחליט איפה היא רוצה לעבוד ולא תמיד אתה יכול לכוון אותה.

חשוב לדעת האם יש תוצאות. הסיפור מאוד ערב לאוזן, אבל בסוף השאלה מה קורה והאם מגיעים לתוצאות.

אין ספק שיש תוצאות. אני יכול לתת דוגמאות לתוצאות, אבל כל אחד שופט אותן על פי דעותיו ועל פי התייחסותו. כדי למדוד תוצאות, יש כל מיני צמתים בהם אתה צריך – לטעמי לפחות – לראות גידול באחוזים כאלה ואחרים מול סיטואציה. בוא נתחיל דווקא מהאקדמיה. אנחנו נמצאים היום בסדר גודל של כ-2,700 בני הקהילה האתיופית שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, כאלה ואחרים. לפני עשר שנים המצב היה שהיו בין 300 ל-400, כך אני מעריך. הנה דוגמה לתוצאה שאנחנו אפילו גאים בה.

איזה אחוז בשכבת הגיל הזאת?

מה שאני אומר לך עכשיו נכון לגבי שלושה שנתונים. זאת אומרת, זה מספר שמתאים פחות או יותר לשלושה שנתונים. שנתון אתיופי הוא סדר גודל של 2,100-2,200.


דוגמה נוספת היא שיעורי העמידה בבחינות הבגרות. אם היינו ב-22 אחוזים לפני עשר שנים, היום אנחנו ב-41 אחוזים לעומת הממוצע הישראלי שהוא 51 אחוזים. שוב, השאלה היא איך אתה שופט את הדברים. מנקודת היציאה, אני חושב שההצלחה גדולה מאוד, אבל עדיין חסר לנו להגיע לממוצע הוותיק והמלאכה לפנינו.


אני חושב שהבעיה האמיתית שלנו היא הנשירה הסמויה. לומר לכם שאנחנו מתמודדים אתה הכי טוב בעולם? אני לא בטוח שאני אומר את זה.


עוד פרמטרים שאפשר לדבר עליהם הם במעבר בין החטיבות, ראשונה לביניים וביניים לעליונה. אנחנו מזהים את המעברים האלה כצמתים שקשה לחצות אותם או אם יש סיוע בחציה שלהם, מה טוב. אגב, הפרויקטים הם רבים מאוד והם מכוונים בעיקר לנקודות האלה. אם כן, מדובר בסיוע במעברים, סיוע לבגרויות, פרויקט שנועד לגיל הרך ומקיף היום כ-10,000 ילדים.

אצלנו זה עד גיל 18.

לא בכל מקום הוא עד גיל 18, למרות שהלוואי שבכל מקום הוא היה עד גיל 18.


הקהילה מונה היום סדר גודל של כ-110 אלף נפשות, כולל ילידי ישראל, מתוכם כ-52 אחוזים הם עד גיל 18. כלומר, מדובר בקהילה צעירה.


עוד נתון אחד שהוא משמעותי הוא והוא בתודעת כולנו, כאשר אנחנו מדברים על הקהילה האתיופית, המושג הוא עולים חדשים אבל רוב האנשים שמסתובבים בשכונות ומגיעים למרכזים האלה, ועליהם דיברתי, הם תוצרים, אם אפשר לקרוא לבני אדם תוצרים, של מערכת החינוך הישראלית. חלקם הגדול לפחות אלה לא אנשים שנחתו אתמול וגם לא לפני שנה וגם לא לפני שנתיים. בעצם הסיפור הוא סיפור הרבה יותר עמוק והרבה יותר מורכב. כולם חושבים שמדובר באנשים שנחתו אתמול בארץ, אבל לא, הם מגיעים לכאן אבל לא עליהם מדובר כרגע.

ד"ר מנגשה, את אמרת שאתם מעודדים שלא יהיו בפנימיות.

מאוד.

למה מאוד? הילדים שלי התחנכו בפנימיות והם יצאו מצוינים.

גם הילדים שלי לא מתחנכים בפנימיות. אסור לעשות השוואה בין הילדים שלך לבין ילדי עולים מאתיופיה.

הילדים האתיופים למדו יחד עם הילדים שלי.

בנוסף למצב הכלכלי הקשה, יש בעיות נוספות. אותם ילדים שגדלו בפנימיות, הפערים בין ההורים לילדים הולך וגדל. נוצר משבר בתוך המשפחה. הבאנו אתכם לכאן כדי שתוכלו לראות את מרכז הנוער הזה שעיריית רחובות שכרה עבורנו. המקום הוא מקום קטן אבל יש בו הרבה פעילויות.

בשם ראש העיר אני מודה לכם שבאתם. מטעמים טכניים ראש העיר לא יכול היה להגיע.


אנחנו בעיריית רחובות מוצאים את עצמנו מתמודדים עם האתגר הזה בכוחות שאנחנו חושבים שעיר לא יכולה לשאת על עצמה לבד. כמובן שאנחנו שותפים וכמובן שאנחנו קולטים עלייה בשמחה וברצון, אנחנו לא אומרים לא לאתגר הציוני שמוטל עלינו.


אנחנו הקמנו כאן מוקד שמטפל בכל הנושאים ואני חושב שהוא היה תקדימי בארץ. המוקד מאגד את כל הנושאים כדי שלא יהיה מצב שילד מקבל את אותו חוג בשלושה מקומות אחרים ואין עליו רישום ואין עליו בקרה. רות ענבר בזמנו הקימה את המוקד הזה שאיגם את כל המשאבים מכל המקומות והיא תוכל לספר לכם עליו.

מה אחוז עולי אתיופיה בעיר?

כ-10 אחוזים.

כ-8 אחוזים. יש לנו כאן כ-12 אלף בני העדה האתיופית בעיר של 113 או 120 אלף תושבים.

הם נמצאים במספר מקומות ספציפיים ובמקומות האלה הם אחוזים יותר ניכרים. האחוז בקרב תושבי העיר הוא אחוז מטעה והוא אחוז שאפילו לא כדאי להשתמש בו.

אנחנו עוברים למרכז נוער יותר גדול כדי שנוכל לראות את הגופים המפעילים שהתכוננו עם מצגת מאוד יפה. אבאי הוא המנהיג שלי והוא חבר מועצת העיר ברחובות.


הבית הזה הוא בית שאנחנו בונים יחד עם משלחת מארצות-הברית. זה בית מסורתי באתיופיה. יהודי אתיופיה בכפרים בנו בתים דומים לבית הזה. זה חלק מהפעילות שלנו וכאשר באה משלחת מארצות-הברית, הם בונים בית כזה. בדרך כלל על גג הבית מונח קש. ביולי נסענו עם 180 נציגי פדרציות לאתיופיה לכפרים בהם חיינו כדי להראות להם את החיים שם. הם נותנים כסף ואומרים שזה בור ללא תחתית ולכן לקחנו אותם לשם, ביקרנו בבתים והם ראו איך יוצאי אתיופיה היו גרים שם. בכפרים שלנו אין כרגע יהודים כי כולם עזבו ולכן הראינו להם איפה התחלנו את החיים בישראל.

במועצה אזורית אשכול עשו שבוע של מסורת אתיופית ובנו שם בתים כאלה.

כדי להראות לאמריקאים – הם מתלוננים שאין הישגים – שנקודת ההתחלה שלנו היא הרבה פחות מאפס. תראו איזה פערים אנחנו צמצמנו.

במה את עשית דוקטורט?

בחינוך. בלונדון. אני בוגרת בית ספר למנהיגות חינוכית, מנדל.


אלה שתילים מסורתיים. המבוגרים עובדים קצת עם האדמה ושותלים תבלינים.

היום הם עובדים קשה ונהנים מזה. שלוש פעמים בשנה עושים מסיבה הורים ביחד עם בני הנוער כאשר ההורים מכינים אוכל מסורתי שמביאים מהבית ובני הנוער מביאים חומוס וסלטים.

מה אנחנו רואים כאן?

כאן אנחנו רואים את התבלינים שהיו מגדלים באתיופיה – שום, סלט, דלעת, פלפל. כל מה שגידלנו באתיופיה, המבוגרים – נשים וגברים ביחד – באים ועוסקים בזה כאן. יש קשישים שלא יכולים להתכופף לאדמה ועבורם יש לנו פרויקטים אחרים.


כאן יש לנו ספרים שבני הנוער יכולים לקרוא כאן או להשאיל אותם לביתם. יש ספרים שהם לא יכולים לקבל בספרייה העירונית ולא בבית הספר.

אנחנו נמצאים כרגע במרכז נוער מילצ'ן, זה מרכז משותף של פרויקט לאומי בהפעלה של עמותת נודל ותנועת בית"ר. שמנו על הכיסאות את החומר על הפרויקט הלאומי, דוח שנתי ודוח הערכה של מכון ברוקדייל שמצביע על ההתקדמות של הפרויקט הלאומי.

שלום לכולם. אני רוצה להודות לכם בשם העיר ובשם הקהילה האתיופית. חברי הכנסת, הקדשתם מזמנכם והגעתם לכאן. אני רוצה להודות גם לאנשי המקצוע שנמצאים כאן. שנים רבות היינו בוועדת העלייה והקליטה ורצינו שוועדת העלייה והקליטה תבוא לסייר כדי לראות על מה אנחנו מדברים. טוב שהגענו ליום הזה.


ראשוני הקהילה האתיופית הגיעו לרחובות בשנת 1982. כל אחד נותן נתונים משלו לגבי כמה מיוצאי אתיופיה גרים ברחובות, אבל לי ידוע שמדובר קרוב ל-10,000. יש לנו גם כל מיני מועדוני חברים שהקהילה רושמת, כאשר כל תושב אתיופי שמגיע לעיר הוא חבר במועדון שלנו.


הקהילה האתיופית מפוזרת בשבע שכונות ברחובות. שכונת קריית משה, שאני גר בה, שכונת מרמורק, מילצ'ן, דניה, אושיות, כפר גיבור ושעריים. יש כמה צעירים שהתפזרו בעיר. רוב הקהילה מרוכזת בשכונות הללו.


ראש העיר עוזר, אבל יש הרבה מה לעשות. בישוב יש פורום עירוני והוא כולל אותנו, את הצעירים שנמצאים כאן. כאמור, הפורום הזה מורכב מכמה צעירים שגרים בשכונות השונות. בשנים שעברו לקחנו בפורום אחריות. לומר שלא עשו עבורנו, זה קל מאוד, אבל צריך לשאול מה אתה עושה למען עצמך ולמען הקהילה שלך. לכן הקמנו את הפורום וכמו שאתם רואים החברים פעילים מאוד ברמה ארצית. הפורום שלנו הפך להיות מודל חיקוי בערים השונות ולכן גם כאשר הפרויקט הלאומי נכנס לרחובות, לא היה לו קושי להיכנס לכאן ולהשתלב. בשכונת דניה למשל גרות קרוב ל-90 משפחות. הפרויקט עושה הרבה אבל יש עוד הרבה מה לעשות.


הבעיה העיקרית של הקהילה האתיופית, לא רק ברחובות, היא דיור. בדירה קטנה גרות 13-14 נפשות ומדובר בדירה בת שלושה חדרים.

אתה מתכוון לכך שבדירה גרה משפחה של אבא, סבא ונכדים?

לא. ההורים והילדים. אם אתה רוצה לעבור באמצע הלילה לשירותים, זה בלתי אפשרי בגלל המיטות בחדרים. לראות את המצב הזה בשנת 2008, זה בעייתי.


כקהילה שגרה בישוב, כפעילים ואנשי מקצוע – וראש העיר תמך מאוד – הקמנו ועדת מנכ"לים. בזמנו מי שהקים את הוועדה היה אריק שרון שיהיה בריא. לאחר כשמונה מפגשים עם אנשי מקצוע רציניים מאוד – משרד השיכון, משרד החינוך, משרד הקליטה וכולי – הייתה המלצה של הוועדה להשקיע 175 מיליון שקלים בשכונת קריית משה כדי לפתור את הבעיות של השכונה. אחרי שהוועדה הגישה את המלצותיה, כמו שאתם יודעים זה נמצא בארכיון הכנסת. עוסקים בבעיות השונות אבל לא עוסקים בבעיה העיקרית של הקהילה.


אנחנו בסך הכל 115 אלף יוצאי אתיופיה בארץ, אבל הבעיות שלנו הן קשות. הבעיות באו בגלל אותה בעיה של הצפיפות בדיור. ילד חוזר מבית הספר עם התיק שלו ורוצה פינה להכין את השיעורים, אבל מאחר שאין לו את הפינה הזאת, הוא זורק את התיק שלו ויוצא החוצה. הוא יוצא החוצה כי אין לו פינה לשבת בה כמו שיש לילד אחר רגיל. המרכזים האלה קיימים כדי לקלוט את הילדים האלה. המרכזים האלה יכולים לקלוט 300 ילדים, 200 ילדים. הילדים האלה הם העתיד של המדינה. רק בקריית משה יש לנו קרוב ל-2,000 ילדים אבל מתוכם נמצאים במתנ"סים רק 600 או 500 ילדים. העירייה מנסה לתת מענה, אבל זה לא ברמה שלה אלא זה ברמה ממשלתית. אם אנחנו מדברים על דיור, זה עניין לממשלה ולא לעירייה. שיקום שכונות, משנת 2000, כל שנה נותנים לשיקום הפיזי אבל השנה נתנו לנו 500 אלף שקלים ובסכום הזה, מה אפשר לעשות בו? בניין אחד אי אפשר לגמור. תסלחו לי, אבל הכל דיבורים. חברי הכנסת, אני מצטער, הכל דיבורים. אני לא יודע אם אתם חווים את הבעיות שלנו בתוך הקהילה. הבעיה הזאת היא גם בעיה של אלה שגרים בצפון תל-אביב כי אם הבן שלי לא יטופל כמו שצריך, אחר כך הוא ידרדר לפשע וילך לצפון תל-אביב. אותם האנשים שגרים בצפון תל-אביב צריכים לראות את הבעיות שלנו כאילו היו בעיות שלהם.


ברחובות – ואני מדבר רק על רחובות כי אני לא יודע מה קורה בערים אחרות ואין לי מנדט לדבר על הערים האחרות - יש גופים שמנסים ופועלים.

תתמקד בנושא הדיור. מה הפתרון שהצעתם בזמנו לגבי זכאויות? המשכנתאות שלהם לא גדולות בהתאם לגודל המשפחה?

המשכנתא שקיבלו המשפחות היא משכנתא נמוכה, כך שהם יכלו לרכוש דירה במקומות כמו שדרות, נתיבות, קריית מלאכי, קריית משה. לא הייתה ברירה והם קנו בשכונות.

זה לא השתנה בזמן האחרון?

לא השתנה אלא המצב יותר גרוע. עם המשכנתא שהמשפחות קיבלו, הן יכלו לקנות רק בשכונות. המשפחה היא גדולה ואנחנו הצענו לוועדת המנכ"לים שאולי הממשלה תוסיף משכנתא ואותם עולים ילכו לרכוש דירות במקום אחר, דירות יותר גדולות, או לתת משכנתא לזוגות צעירים שהם בני עולים כדי שירכשו דירות במקום אחר, או להרחיב את הדירות באותן השכונות שם הם מתגוררים. הצעה לפתרון יש, אבל הביצוע לא באחריות שלנו וזה קשה לנו. לכן אנחנו צריכים את העזרה שלכם. זאת הייתה ההצעה בוועדת המנכ"לים.


בישוב שלנו יש גופים שבאמת מנסים לעזור, כמו המרכז הזה, יש את העירייה, יש את פדרציית ניו-יורק שתורמת זו השנה השביעית ויש את מוקד הקליטה במשרד הקליטה, למרות שהתקציב שלו לפעילות הוא 150 אלף שקלים. תנסה לעשות משהו ב-150 אלף שקלים. יש גם את העמותה שפועלת בשכונת קריית משה אבל יחד עם זאת יש לנו הרבה מה לעשות.

אני יכול לומר לכם שהמצב שלנו היום בעיר רחובות הוא אחר לגמרי. אנחנו נמצאים בתהליך המראה אבל צריך להמשיך אותו. מה שיש כאן, אלה תרומות. תורם יכול לומר שהוא כבר עזר חמש שנים, הוא הולך הביתה והכל נשאר ריק. לכן צריך להעמיד את הקהילה או את העיר על הרגליים. זאת אומרת, הממשלה צריכה להתערב ולפעול. הפרוייקטים שמתקיימים כאן מתקיימים באמצעות התרומות, אבל ברגע שהתרומות ייגמרו – והן ייגמרו – נהיה בבעיה רצינית.

כאמור, אנחנו בתהליך המראה שאנחנו רוצים להמשיך בו עוד כמה שנים.


לגבי הנוער, למרות שיש בעיות, מעל ל-85 אחוזים מתגייסים לצה"ל. כל נער שהיה בעייתי, כאשר הוא מגיע לגיל גיוס, הוא מתגייס. לכן ההשקעה בנוער ובילדים היא הכרחית. אני רוצה לומר לכם שבעיר שלנו יש לנו חבר'ה צעירים פעילים שעושים למען הקהילה על חשבונם ועל חשבון זמנם והם עושים הרבה. הגענו למסקנה שאם נשב ונבכה, זה לא יעזור, ולכן החלטנו לקום ולעשות ואחר כך יעזרו לנו. אם תעזרו לנו, אנחנו נעשה את העבודה השחורה.


אני רוצה להודות לחברי הכנסת, לנגיסט שארגנה את הביקור הזה, וליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת נודלמן. לפני יומיים שמעתי שאתה רוצה לבקר בשכונת קריית משה, ואנחנו מאוד שמחים על כך. תודה רבה.

כמה מהאוכלוסייה מועסקת?

בתחום התעסוקה יש עלייה למרות שיש כאלה שמועסקים 4-5 שעות. אני יכול לומר לך שמתחת לגיל 50, אין מובטלים, אלא אם כן לאיש יש בעיה בריאותית. אני מדבר על רחובות. המצב משתפר.

למרות שנושא הדיור הוא לא במנדט של הפרויקט הזה, מאחר שהסוגייה עלתה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לומר מספר משפטים.


הסיפור של הדיור לאוכלוסייה האתיופית הוא סיפור מורכב ומסובך. מדובר בדירות שנרכשו על ידי המשפחות באמצעות מענקי משכנתא ולא משכנתא קלאסית שכולנו מכירים שצריך גם להחזיר אותה. כאן מדובר על מענקי משכנתא שמרכיב המענק בתוך סך כל ההלוואה הוא למעלה מ-90 אחוזים ורק היתרה היא הלוואה שצריך להחזיר. במלים אחרות, מדובר על החזר חודשי מאוד מאוד נמוך.


הנקודה השנייה שחשוב לי לציין היא שסכום או גובה מענקי המשכנתאות עליהן אני מדבר הוא לאין שיעור גבוה יותר מכל משכנתא אחרת המוכרת במדינת ישראל לזוגות צעירים ולעולים אחרים.

הוחלט שעל מנת שעולי אתיופיה לא ילכו לדימונה אלא ילכו לרחובות ולרעננה, מגדילים את המשכנתאות.

אתה רק מחזק את מה שאני אומר וחשוב לי שכולם ידעו את הדברים האלה. גובה המשכנתא הממוצע למשפחה עם שני ילדים היום הוא סדר גודל של 70 אלף דולר. זה גבוה מאוד. זה לא מספיק גבוה כדי שיפרצו מהשכונות עליהן מדובר כאן. אנחנו מודעים לבעיה הזאת. אני רוצה שתבינו שכדי לצאת מתוך מעגל הבעיה הזאת, אלה מכפלות שבעצם מביאות את תקציב המדינה לסכומים של מאות מיליוני שקלים וכולנו מבינים במה מדובר.

אבל מה הפתרון? פתרון צריך להיות.

אני חושב שביום ראשון, אני מקווה שזה יקרה, תובא לאישור הממשלה תוכנית שריכז אותה משרד ראש-הממשלה שעוסקת בין היתר גם בנושא הדיור ושם יש הצעה שאומרת להגדיל בצורה משמעותית את גובה המשכנתא, את מענק המשכנתא למעשה, לסביבות של כ-100 אלף דולר וזאת כדי לאפשר להגיע לשכונות אחרות. אני חוזר ואומר שזה לא יהיה לבעלי דירות אלא זה יהיה לאלה שהיום במרכזי הקליטה ואמורים לפנות אותם.


סוגיה נוספת שעלתה כאן ודנו גם בה בתוכנית היא לגבי אותם זוגות צעירים, או הדור השני, שנמצאים כיום – וגדי הוא דוגמה טובה – בשכונות ואנחנו חושבים שצריך לאפשר גם להם, למי שכמובן רוצה, לפרוץ ולצאת, והם כולם בני עולים – כלומר, הם בנים למשפחות שבעצם קיבלו כבר את שיכונן – כאשר באותה תוכנית מדובר על הלוואה בסדר גודל גבוה מאוד, גם הוא בסדר גודל של כ-100 אלף דולר, כדי לאפשר לדור השני לעזוב את השכונות ולהגיע למקומות אחרים.

אני מנכ"ל עמותת פידל. אני מאוד מעריך שבאתם לשכונה לשמוע לגבי הקהילה האתיופית, במיוחד לגבי הנוער והבעיות במקום. אני עומד לומר לכם איך אנחנו פועלים ברשויות ואת התוכניות.


עמותת פידל היא עמותה שהוקמה בשנת 1996 כאשר עמוד השדרה שלה היה למנות מגשרים ולהכניס אותם לבתי הספר על מנת שיוכלו להוות את עמוד השדרה בתוך בית הספר כדי לתת מענה לבעיות שמתעוררות בתוכו וזה אמור גם לגבי צוות בית הספר, גם להורים וגם לילדים.

מה התרגום של פידל?

באמהרית זה חינוך.

זה א'-ב' באמהרית.


חוץ מהגישור יש לנו פעילות נוספת שנקראת מרכזי נוער ויש לנו מרכזי נוער בכל הארץ, כאשר שניים מתוכם הם ברחובות והשאר הם בפרדס חנה, בנתניה – בחפציבה - ברמלה-לוד ובקריית גת. אנחנו עומדים לפתוח עכשיו גם בפתח-תקווה בשכונה בה יש ריכוז גדול של עולים מאתיופיה. בתל-אביב יש לנו מרכז שנקרא מרכז קשב ולמידה שנמצא בתחנה המרכזית. ילדים שנפלטו מהמערכות מגיעים למרכזים האלה ומי שמטפל בהם אלה אנחנו. יש מנהל מרכז, יש עובדת סוציאלית, יש מדריך וכל הילדים שמגיעים, את חלקם החזרנו בחזרה למערכות בישובים ולחלקם לא הצלחנו למצוא להם פתרון אבל המשכנו להיות אתם בקשר. עד היום הפניות מגיעות לא רק של בני נוער מאוכזבים מהמערכות אלא אנחנו גם נותנים הדרכה לצה"ל, נותנים הדרכה למשטרה ונותנים הדרכה לאנשי סגל שבאים מכל הארץ וזאת על מנת שיוכלו להתמודד עם הבעיה ולתת מענה נכון לבני הנוער שמגיעים לשם.


אנחנו עורכים סיורי לילה בשעות מסוימות וביום מסוים, אז אנחנו יוצאים ומגיעים לנוער עצמו ונותנים מענה.


כדי לא להשאיר את המשפחות, אנחנו מקיימים קבוצות הורים בכל הארץ. בשנה שעברה הקמנו 40 קבוצות הורים והשנה הגדלנו את המספר ל-61 קבוצות הורים. המטרה שלנו היא שההורים יהיו שותפים לקבלת החלטות לגבי הילדים שלהם ושיוכלו להחליט לאיזה בית ספר לשלוח אותם ואיפה הילד שלהם ילמד, מה עוד שאנחנו רוצים שהם יהיו שותפים בוועדי הורים בתוך בתי הספר.


ברחובות אנחנו מקבלים מימון מהפרויקט הלאומי. הפרויקט הלאומי מממן והעירייה נותנת את החסות ואת המקום והיא שותפה לתוכניות.

מה התקציב השנתי של פידל?

בסביבות 12 מיליון שקלים.

הכל מהפרויקט הלאומי.

לא. זה לא מהפרויקט הלאומי. חלק מהתקציב מגיע מהפרויקט הלאומי אבל אנחנו מקבלים כספים מחוץ לארץ. לא ציינתי שאנחנו מפעילים תוכנית מצוינת בנתניה, בארבעה בתי ספר יסודיים, ולקחנו בית ספר חלש בו יש ריכוז גדול של ילדים מהקהילה האתיופית וגם לא מהקהילה האתיופית ושם אנחנו מפתחים תוכנית ייחודית על מנת שבית הספר יעלה לרמה גבוהה. כאן מדובר בכסף גדול מאוד ושם אנחנו מקבלים אותו מתורמים אחרים ולא מהפרויקט הלאומי. כמו שציינתי, הפרויקט הלאומי עוסק בנושא הפעלת מרכזי נוער, חלק מקבוצות ההורים ויש לנו גישור. בנוסף לכך יש לנו הרבה מאוד פעילויות נוספות שלא ציינתי אותן.


כמו שאתם רואים, אחד מהדברים החשובים שקורים במרכזי הנוער הוא קבלת החלטות. בעבר היינו מקבלים החלטה למעלה והיינו אומרים שיש תוכנית, תצטרפו לתוכנית, מי שבא – בא, מי שלא בא – לא בא. היום זה לא עובד כך. יש לנו ועדת היגוי עירונית ויושב-ראש הוועדה הוא ראש העיר. בוועדה משתתפים כל הגופים שמפעילים את התוכניות. בתוכניות האלה יש אנשי מקצוע, בני הקהילה, במיוחד נבחרי הקהילה, שבאים ויושבים ומקבלים את ההחלטה לגבי איזה תוכניות להפעיל בתוך הישוב. ההחלטות שמתקבלות עוברות למרכז נוער ובמרכז הנוער יש צוות מקצועי שעושה את העבודה בצורה מקצועית. כפי שאתם רואים כאן, יש פרויקט לאומי שמממן ויש מפעילים. צוות המרכז הוא לא צוות גדול אלא זה צוות מאוד מצומצם. כמו ששמעתם לפני כן למרכז מגיעים בין 40 ל-60 ילדים כל ערב וכאשר יש שניים או שלושה אנשים, הם לא יכולים להתמודד עם הבעיה. כמו שאתם רואים בחוץ, יש מגרש כדורגל וחלקם משחקים בו, חלקם נכנסים למחשבים, יש קבוצה שעוברת הדרכת מוזיקה ותוכניות נוספות, כך ששלושה אנשים בכל מרכז לא יכולים להשתלט ולכן חלק מהדברים שאנחנו עושים הוא שאנחנו מוסיפים גם מתנדבים שבאים ועוזרים לצוות.


המרכז פתוח מיום א' עד יום ה', בין 16:00 ל-22:00. כל התוכניות שאנחנו נותנים – אחרי שיוצאים מבית הספר, חוזרים הביתה ובבית בעצם אין איפה לשבת ולהכין את שיעורי הבית, כך שחלק מהילדים מגיעים לכאן ועושים כאן את שיעורי הבית שלהם. שיעורי הבית נעשים באמצעות מחשב ולכן המחשב שנמצא כאן נותן מענה טוב יותר וזאת מעבר לתוכניות הלמידה של מחשב.


בשכונת דניה יש 46 משפחות ובתוכן 80 ילדים, בני נוער, מגילאי 13 עד 18. מספר בני הנוער המבקרים בתוך המרכז באותו מקום שראיתם הוא 60. כלומר, מקום קטן כזה ל-60 ילדים, זה מאוד קשה. זה מזמין ויכוח ומזמין אפילו ריב. לכן אנחנו עושים חלוקה כך שחלק מהילדים עובד על המחשב, חלקם משחק במגרש עם מאמן כדורגל, ויש כאלה שמקבלים שיעורי עזר. ליד המרכז יש בית ספר וביקשנו שייתנו לנו לפחות חדר ואכן קיבלנו אותו, כך שגם שם מתקיימת פעילות.


בשכונת מילצ'ן, בה אנחנו יושבים כרגע, יש כ-150 משפחות יוצאי אתיופיה עם כ-120 ילדים, בני נוער בגילאי 13-18. מספר המבקרים משתנה אבל מגיע ל-90 ול-100 ילדים. זאת בעיה להתמודד עם קבוצה גדולה כזאת שמגיעה לכאן, אבל אנחנו מצליחים לתת את המענה הנכון. בינתיים כל מה שעשינו – הצליח.

כמה ילדים מגיעים לכאן?

40 עד 60.

כל יום?

כן. חלק מהילדים מחכה בחוץ עד שיתפנה מקום. יש כאן תחרויות כדורגל ופעילות ספורטיבית. האוכלוסייה ברחובות היא די גדולה ואנחנו נותנים מענה ל-140 ילדים והשאר מפוזרים בכל הארץ. אני מדבר על בני הנוער שמגיעים למרכז.


הבעיות בעיקרן הן שימוש באלכוהול וסמים, אלימות בני נוער וונדאליזם, רקע סוציו-אקונומי נמוך, הישגים לימודיים נמוכים, קשיים ביחסים עם ההורים, משפחות חד-הוריות, משפחות שמטופלות ברווחה, שוטטות בשעות אחר הצהרים. כל הדברים האלה, אנחנו מתמודדים אתם יום יום וזה סוג האפיונים של הבעיות בהן אנחנו נתקלים יום יום.


כמו שאמרתי, בני הנוער שמבקרים במקום הזה, אלה בני נוער עם רקע שונה כאשר חלקם עם בעיות התנהגות.


יש בני נוער שנמצאים בסיכון. יש בני נוער ששותים ומגיעים לכאן ואז ההתמודדות היא הרבה יותר קשה. ברגע שבחור שתה כבר, אפילו לשכנע אותו הוא בעיה. לכן אנחנו עושים את פעולת השכנוע דרך החברים, זאת אומרת, חבר משכנע חבר.


הגופים השותפים הם אגף הספורט, אגף הרווחה, פקידי נוער, מתנ"סים, קליטה, עמותת אפשר. החוגים שמופעלים במרכז הם קט-רגל, קורס צילום, תיאטרון, מחשבים, לימוד תוכנת מחשב, קורס אמהרית, קורסי תקשורת, מורשת יהדות אתיופיה, סיירות, הגנה עצמית. כל הדברים האלה מופעלים כאן ויש מערכת שכל אחד מגיע בשעה שלו ועושה את הפעילות.

מישהו עוזר להם לעשות שיעורי בית?

כן. בחלק מהמקרים זה מתבצע על ידי מתנדבים.

הילדים יכולים לבוא לכאן לפעילות אחר הצהרים. מה שהצלחנו לעשות בעיר רחובות זה למעשה שולחן עבודה מערכתי משותף עם מיפוי מדויק של כל אחד מהילדים ואיפה הוא נמצא. מדובר במערך משותף שכולל את הג'וינט ואת פדרציית ניו-יורק, משרד החינוך, משרד הקליטה, משרד הרווחה, משרד הבריאות, רשת המתנ"סים וכמובן עיריית רחובות. כל הגורמים האלה למעשה פועלים יחד עם תושבים פעילים וחלקם יושבים אתנו כאן. הם למעשה יושבים וקובעים גם את התוכניות, גם את אפיון האוכלוסייה, גם את המיקוד שזה ילך וגם את ההדגשים. מאגר המיפוי שיש לנו, מערכת המאגר, למעשה כל גוף נותן לנו את השמות ואת הילדים שעובדים ופעילים ורק על פי זה אנחנו מעבירים כספים ולא בצורה אחרת, אחרי שבדקנו, כולל בני העדה שהולכים לבדוק שהתוכניות מתקיימות והילדים מגיעים והמספרים שנותנים לנו הם נכונים.

כשאת אומרת אנחנו לא מעבירים כספים, למי את מתכוונת?

העירייה. העיר רחובות או עיריית רחובות שמאגדת ביחד את כל השירותים לשולחנות עבודה משותפים. העבודה המשותפת גם עולה על נקודות תפר בעייתיות. לדוגמה, היינו לפני שבועיים בוועדת היגוי ובאמת חשבנו לנכון ביחד שחשוב שנחזק את המקום עם עובדים סוציאליים. העובדים הסוציאליים הם של עיריית רחובות, של אגף הרווחה. כבר קבענו מערך שלם של עבודה איך הם ייפגשו ביחד, איזה עבודה הם יעשו ואיזה קשר הם יעשו עם בתי הספר באמצעות העובדים הסוציאליים.

כמו שאמרתי רוב הפעילות שלנו היא עם גילאי 13-18 אבל יש בעיה אחרת שמתייחסת לגילאים צעירים יותר, מתחת לגיל 12. אין גוף שיכול לתת מענה לילדים האלה והילדים שרוצים להגיע לכאן, זה לא הגיל שלהם והם לא יכולים להיכנס. יש עוד בעיה נוספת והיא מתייחסת לגילאים מעל גיל 18, בני נוער שסיימו את התיכון ויש כאלה שאפילו חזרו מהצבא ואין להם לאן ללכת כך שהם רוצים להגיע לכאן, אבל המקום הזה שייך רק לגילאי 13-18. אנחנו מנסים לפתור את הבעיה הזאת ואני מקווה שכל הגופים שיושבים סביב שולחן עגול יפתרו אותה. יש לנו מוקד קליטה וכוח אדם נוסף שעוסק בתחום של איתור מקומות תעסוקה וליווי בני נוער גם במקומות העבודה. אני מקווה שנמצא את הפתרון ביחד.


בסופו של דבר הנערים נמצאים כאן בשעות הערב וזה אומר ירידה בוונדאליזם בשכונה. היו נערים ללא מסגרת אבל הצלחנו להחזיר אותם למסגרת. 20 בוגרי המרכז משרתים כיום בצה"ל ואנחנו מאוד שמחים על כך.

יש נערים שאם לא היו במרכז, לא היה להם סיכוי וצה"ל לא היה מגייס אותם.

אם הכל טוב, אז מה רע?

אם אני אומר שטוב לי, מה שלא טוב לי, אני אעשה אותו טוב יותר, אז אני אשנה את המצב. זאת השאיפה שלנו וזאת התפיסה שלנו.

לגבי השאלה שלך, אם הכל טוב, מה לא טוב. זאת בדיוק התשובה. הנקודה שחשוב להבין היא שעשייה בתהליך חינוכי היא לא של יום אחד והיא לא זבנג וגמרנו. גם הילדים שבאים מקריית משה, יש הסעות, בתי הספר היום הרבה יותר מודעים למעקב אישי אחרי כל אחד מהילדים עם דיווח מדויק למנהל אגף החינוך ולמחזיק תיק החינוך איזה ילד לא נכנס לכיתה ומדוע. זה לא אומר שלא נפתרו כל הבעיות. עדיין מכניסים מגשרים לכל בתי הספר, כמעט לכל בתי הספר הצלחנו להכניס עובדים סוציאליים כדי לטפל בדברים האלה. בסך הכל יש הסתכלות על כל הנקודות. המצב היום שונה לחלוטין מהמצב שהיה קודם אם כי עדיין יש ילדים שבאים לבית הספר ולא נכנסים לכיתה. בואו לא נייפה את התמונה. יחד עם זאת אני אומרת שבדיוק על הדברים האלה יש להשקיע הרבה מאוד עבודה למרות הסיפורים של הצלחות. דיבר רוני ודיברה נגיש מאוד יפה על העבודה של מרכזי הנוער. חשוב לראות את ההסתכלות המערכתית של הדברים עם מענים ואמת מזוויות ומכיוונים שונים. הבעיה המרכזית היא באמת הניקור והנשירה הסמויה מבתי הספר ואלה נושאים שאנחנו רואים בהם היום שינוי מאוד רציני אצל הילדים הקטנים שהתחלנו בטיפול אתם מהתחלה.


בוודאי שלא נפתרה הבעיה בבת אחת. אנחנו כן רואים במספרים שינויים עובדתיים. שאלו חברי הכנסת לגבי נתונים. רבותיי, לפני שש שנים בכיתות י'- י"א ו-י"ב היו לנו 26 ילדים אתיופיים בעיר רחובות כאשר מחזור ילדים אתיופים הוא בין 120 ל-150, תלוי בשנתון. היום אנחנו מדברים על 380 ילדים. 95 אחוזים היום עוברים מחטיבות הביניים לתיכון עם מעקב אישי אחרי כל ילד. אחוזי הבגרות שלנו עלו ל-48 אחוזים, למרות שאנחנו עוד לא מרוצים מזה. הם עלו מ-22 אחוזים ל-48 אחוזים.

מתוך כמה? כמה ניגשים?

95 אחוזים עוברים לתיכון והם אמורים להיכנס לבגרויות. כולם לומדים בתיכון לבגרות ואין לנו כמעט היום ילדים שלא הולכים לבגרות. אני מדברת על נתונים מרחובות ולא על נתונים ארציים.

48 אחוזים מאלה שניגשים עוברים.

כן.

זאת אומרת, 150-160 עוברים בגרות.

בשנה האחרונה, אלה הנתונים שלנו. אחד הדברים שאני יכולה לומר הוא בדיוק לגבי הילדים שלא קיבלו בגרות והם לא זכאים כי חסרה להם בחינה אחת. אנחנו עובדים עכשיו על כך.


הנקודה המרכזית והחשובה היא ההסתכלות המערכתית. כאשר פידל קם – ודרך אגב, לא הזכרתם שבקריית משה מעורבים אתנו בבית הספר הדרים – ההסתכלות היא על כל המעטפת וזאת הנקודה החשובה.

אלה בני נוער ששמעו שאתם באים לסיור והם רצו להיפגש אתכם ולומר כמה דברים שיש להם לומר לגבי הפעילות וגם לגבי הקשיים והשאיפות שלהם.

אלה ילידי הארץ או ילידי אתיופיה?

הם יאמרו.

אני לומד בבית ספר אורט. אני בן 16 וגר כאן.

סיימתי ללמוד כרגע. אני בן 18 וחצי.

אני גרה כאן ברחובות ואני בכיתה י"ב.

אני גר כאן ואני בן 18 וחצי, לומד בבית ספר ויצ"ו. נולדתי באתיופיה. הגעתי לכאן בגיל שנתיים.

אני בת 16, לומדת בעמית.

אני לומדת בכיתה ח' בבית ספר עמית.

מי מתנדב לספר לנו על הבעיה בה אתם נתקלים כרגע בעיר רחובות? במה אתם מרגישים לא בסדר?

בטח ראיתם את הכתבה שהייתה בערוץ 1 לגבי מה שקורה בשכונה ועל מה שקרה עם הנערות. גם אחרי הכתבה הזאת, אנחנו לא רואים שדברים נעשים ומשתנים. הכתבה דיברה על אדם ממוצא בדואי שהיה משתף פעולה עם המדינה ועל שתי נערות שהתחילו להתרחק מאתנו והיו נעלמות, לפעמים לחודשים ולשבועות. היו חודשים שהמשפחות לא ידעו היכן הן נמצאות. לא היה מדובר באדם צעיר אלא באדם שיכול להיות סבא שלהן. לפי הכתבה הוא טען שהוא אוהב את הנערה, אבל מדובר בילדה קטנה שלא יודעת להחליט בעצמה. אפילו אם היא בת 18, עדיין היא לא יודעת להחליט בעצמה ולעמוד מאחורי ההחלטות שלה. אותו אדם ניצל את מה שקורה כאן והנערות נעלמו לכמה חודשים. מה שקרה הוא ששתיהן נכנסו להריון. אחרי הכתבה הזאת, אנחנו לא רואים שיש כאן שינויים.

לאיזה שינוי אתה מצפה? שירחיקו אותה מהשכונה?

הפתרון הוא להרחיק אותו מהשכונה ולגרום לאנשים שהוא מהווה בעיה.

אני מתייחס אליך כרגע כמו אל ילד ישראלי שחי בשכונה ברחובות שהיא בכל זאת עיר טובה ולא עיר מצוקה. השאלה איך אתה כילד שגדל כאן וחי פה מרגיש את השוני ביחס לילד אחר. אם אתה לא מרגיש שוני, אני שמח על כך.

אני אישית לא מרגיש שוני.

אתה חי בעיר הזאת 16 שנים.


הקשר של אותו אדם היה רק עם בנות העדה או שיש לו קשר עם עוד בנות שגרות?

רק עם בנות העדה. זה לא סוד המצב הכלכלי של בני העדה. נערה בגיל 13, 14 ו-15 לא יכולה להתלבש כמו החברה שלה, אין לה דמי כיס ואת החולשה הזאת אותו אדם מנצל. אדם בגיל 60 לא בא ומציע 500 שקלים ו-1,000 שקלים ולא קונה לנערה נעליים. האדם מסתובב עם אקדח. יש לנו מתנדב סטודנט ויום אחד הוא איים עליו עם האקדח. המשטרה יודעת על כך ויכול להיות שהיא מטפלת בזה, אבל הציפיות של הקהילה הן שעם ישראל ידע מה קורה בשכונה. אדם כזה מנצל קטינות מתחת לגיל 18. התושבים שואלים האם האדם הזה היה יכול להגיע לרעננה או לאיזו שכונה חזקה, האם הוא יכול היה להגיע לאזור מכון וייצמן והאם התושבים ייתנו לו להיות שם. למה המדינה מחליטה לשכן משת"פ בשכונת מצוקה? הוא מנצל את הילדים האלה ואלה הילדים שהם עתיד המדינה ומנהיגיה. מחר חלק הולכים לקחת אחריות על המדינה ולכן קיים התסכול. התקיים דיון יחד עם בני נוער ואחר כך דיון עם המשפחות אבל אנחנו מצפים לעזרה מהמדינה, שמישהו יבוא ויבדוק האם מה שהיה בכתבה הוא נכון או לא נכון, ואם זה נכון, צריך לתת איזשהו פתרון ולהתמודד עם הבעיה.

הוא אומר לנו לבוא אבל אף אחת לא מקשיבה. לפעמים הוא הולך אחרינו.

השאלה אם הוא היחיד.

פניתם למשטרה?

פנינו אבל המשטרה לא עושה כלום. עובדה שהוא עדיין נמצא כאן ולא עושים כלום.

איזה שינוי אתם רואים כאן עם קבלת הפעילות? איזה שינויים אתם רואים לעומת קודם?

בעבר לא היה לנו מקום שהיינו יכולים לבוא אליו לשבת או לשחק במחשבים או לעשות פעילויות שונות אלא היינו יושבים בחוץ ומפריעים לאנשים. לא היה לנו איפה לשבת אבל עכשיו יש לנו מקום לשבת בו ואנחנו מדברים עם אנשים על מה שקורה בארץ, על מה שקורה בקהילה שלנו. כך יותר קל לנו להסתדר מאשר מצב בו אין לנו כלום ונשב בחוץ ונפריע לאנשים.

כמה פעמים בשבוע את מגיעה למרכז?

אני מגיעה לכאן כל פעם שזה פתוח. שלוש פעמים בשבוע.

אנחנו מכינים שיעורי בית, יש לנו שיעורי עזר, חוגים ופעילויות שונות.

אם כן, הסיפור שסיפרתם הוא פלילי. אני מזדהה אתכם במאה אחוזים אבל במדינת ישראל המטורפת אי אפשר לזרוק אדם מהבית סתם ככה. השאלה אם הוא עשה איזה דבר פלילי.

הנערה בת 13.

נערות בגילאי 18 פלוס שחיו בהוסטל שהמדינה החליטה לשכור בשכונה מבוססת, התושבים יצאו נגד והוא נסגר תוך 24 שעות והנערות עברו למקום אחר. אם צריך הפגנה, זה מה שיעשו התושבים, אבל למה להגיע למצב כזה? אני לא יכול לסמוך על החוק של מדינת ישראל? קורה משהו, אני מתלונן ומישהו צריך לבוא לבדוק ולתת דין וחשבון. אני רוצה להיות בטוח בסביבה שאני חי בה.

אנחנו בשכונת דניה רוצים לעשות פעילות אבל לא מצליחים.

אתה עובד שם על המחשב?

כן.

יש לך חברים שרוצים לבוא ואין להם מקום?

כן. הרבה ילדים רוצים לבוא אבל אין מקום. גם במגרש אי אפשר לשחק כי הכדור נופל לצדדים ויש סדקים.

אתה יכול לספר לנו על סדר היום שלך?

אחרי בית הספר אני הולך הביתה לאכול.

בבית יש לך מקום?

יש מקום. אני הולך למרכז כי משעמם לי בבית.

במקומות אחרים אנחנו מתחברים לתשתיות קיימות ועושים איגום משאבים.

הבניין הזה משמש לעוד דבר חוץ ממועדון?

כן. יש את תנועת בית"ר.

בשבת לבית"ר יש כאן פעילות?

לא.

הצעירים יכולים לארגן קבוצות בגיל הביניים כדי להדריך כאן בשבת?

בדיוק לפני שבוע דיברתי עם מנכ"ל העירייה על כך. אנחנו חושבים מה לעשות.

יש עוד נקודה נוספת שאני חייב להעלות אותה. יש את מועדון בית"ר ואנחנו קיבלנו פעילויות בשעות מסוימות. אם אנחנו רוצים להביא בני נוער אחרים שיהיו כאן, אני בבעיה כי אני לא יכול להביא אנשים כאלה לפעילות כי בית"ר יאמר שהם כאן ואני לא יכול להביא תנועות נוער אחרות. בלוד יצרנו קשר עם בני נוער אחרים ובני הנוער שלנו יוצאים גם למקומות אחרים.

יש למשל סניף של בני עקיבא עם פעילות מאוד גדולה בעיר רחובות והשאלה אם יש קשר ביניהם.

לתנועת בני עקיבא אני יכול לקחת בני נוער, אבל אם אני רוצה שהם יבואו למועדון שלי, הם לא יכולים לבוא כי המועדון לא שייך לעמותת פידל אלא שייך לבית"ר.


לגבי בני נוער בימי שישי. אם יהיה לכם זמן, אנחנו מוכנים לארח אתכם. יש מועדונים שהם בתל-אביב, ברחוב המסגר, ובני הנוער נמצאים שם.

בני הנוער אמרו דבר מאוד חשוב, שהם לא מרגישים שונים מאחרים. האם יש גם בני נוער מעולי אתיופיה שהם משולבים בתנועות נוער?

כן.

תצילו את הילדים הקטנים שלנו. כולם פוחדים לצאת מהבית ולשלוח את הילדים לשחק בחוץ.

אדוני המנכ"ל, אתה מרשה לי שלקראת יום שישי אני אצור אתך קשר ואתה תשלים את התמונה?

כן.

פעם יצאו שני קשישים ואותו אדם יצא מתחת לבניין והתפשט.

את מרכזת את מועדון הקשישים?

כן.

אין כאן כביש ישיר לעדה. הוא פשוט מנצל מצוקה כלכלית שקיימת.

אני רוצה להתייעץ בנושא ונראה מה אפשר לעשות.

התופעה היא גם באושיות ולא רק כאן. התופעה היא תופעה. זה דבר שלדעתי דורש טיפול משטרתי יסודי.

הרבה פעמים דיברנו בוועדת העלייה והקליטה על עולי אתיופיה, אבל הדיבורים שם הם לא כמו שרואים מה שקורה בשטח. לכן רציתי להגיע יחד עם חברי הכנסת למקום, כדי לראות מה קורה כאן. אנחנו דיברנו על מה עושים הצעירים, מה עושים צעירים שסיימו לימודים באוניברסיטה והם צריכים לקחת חלק בחינוך הילדים ובעבודה עם ילדים בסיכון. אני שמח שראיתי שיש כאן פעילויות. אתם לא צריכים להיות חלשים אלא חזקים. כאשר אתם חזקים, אתם תקבלו יותר, אבל כאשר אתם חלשים, אתם תקבלו פחות. טוב שהצעירים יתחילו לעבוד בקרב הקהילה כי בלעדיהם אי אפשר לבנות שום דבר.


כל אחד מאתנו מבין שבעיית הדיור היא בעיה קשה אבל עד שהצעירים שלכם לא יתחילו לעבוד ולא יוכלו לרכוש דירות, חלק נותנת המדינה. המדינה לא יכולה לפתור את הבעיה ולכן אתם צריכים להיות חזקים. אתם לא צריכים ללכת כל הזמן למדינה ולחשוב שהיא יכולה לעשות הכל. מה שאני רואה כאן זה שאתם ביחד עם העירייה עושים מה שצריכה לעשות כל קהילה שמגיעה לישראל וזאת כדי לעזור לעצמה. יש לכם הרבה צעירים שסיימו לימודים והמספר מגיע ל-5,000 צעירים שיכולים לעזור לקהילה. השתתפתם בישיבות הוועדה ביחד עם משרד הקליטה, כאשר אמרנו שצריך לתת משרות עם משכורת לצעירים האלה שעובדים בקהילה כי רק הם יכולים לעזור לקהילה. אני לא יכול לעזור כי אני לא מכיר את המנטליות ולא יודע דברים רבים שקיימים בקהילה, אבל הצעירים יודעים ומכירים. טוב שיש לכם את הפורום הזה ואני חושב שזה צריך להוות דוגמה למקומות אחרים כי רק כך אתם יכולים לעבוד בחברה.

פגשנו בכנסת את החיילים שהופיעו בוועדת הקליטה וגם להם יש פורום והוא פורום חיובי במובן של התוכן שהם הציגו. מצד אחד כל התרומות של הפרויקט הלאומי, פידל ומה ששמענו, אלה תרומות שיכולות לדעתי אולי לגבש את אותם חברים חדשים מהעדה. אני גם מוטרד מאוד מהנתק שיש בין הילדים לבין הדור הזה ולבין ההורים כי אני רואה את ההורים ואני חי אתם בעיר שלי ואני רואה כמה הם מסכנים בגלל הנתק שיש להם מהילדים. הילדים האלה הם מוצלחים והם דור העתיד, אבל ההורים נשארו מאחור ולפעמים אי הקשר שיש בין ההורים, הנתק, צריך לחשוב עליו. אתם כילדים צריכים לחשוב על ההורים שלכם כי הם אוהבים אתכם, הם רוצים אתכם ולפעמים קשה לכם לתקשר אתם. על זה צריך לחשוב אולי במסגרת הכישורים עליהם דיבר היושב-ראש, איך לעשות טוב להורים כדי שיסתכלו עליכם כילדים שלהם שמצליחים הרבה יותר טוב מהם בקליטה ושהם לא יהיו מתוסכלים. ההורים רוצים לשמר את המסורת שהביאו מאתיופיה והם רוצים לחיות בבית, אבל הילדים מתחילים לאבד קשר עם ההורים ועל זה צריך לחשוב.

בפגישה בכנסת עם קצינים מהעדה האתיופית הייתה הרגשת גאווה. אני הייתי גאה. הקצינים האלה מהווים דוגמה לצעירים שצריכים ללכת בעקבותיהם.

אני מבין שאחד החוגים כאן הוא לימוד אמהרית. כלומר, יש פה בעיה של ילדים שלא מתקשרים עם ההורים שלהם.

אני רוצה להודות לפרויקט הלאומי ולפידל שנתנו לנו את המרכז שהוא חלק מהחיים שלנו. באמת תודה למרכז. המרכז פתוח שלושה ימים, אבל מה נעשה בשאר הימים? אנחנו מסתובבים בין הבית ומחוץ לבית. אם אפשר לעזור לנו ולפתוח את המרכז ליותר משלושה ימים.

אנחנו מביאים את בני הנוער ונותנים להם כלים. ברגע שהם מרגישים שיש להם פתרון עצמי, אני מוסיף.

משה ממונה על קליטת עולים מאתיופיה בסוכנות היהודית. הוא היה מנהל מרכז קליטה ואני מבקשת שאולי נכתוב למשה.


אנחנו עוברים לקריית משה.

זה לב השכונה שלנו. זה המתנ"ס. יש כאן 1,500 משפחות, מתוכן 602 משפחות יוצאי אתיופיה. אם אנחנו מדברים על גילאי 18 פלוס, 70 אחוזים הם יוצאי אתיופיה. יש תושבים מחבר העמים שעלו קודם אבל מי שנשאר, אלה מבוגרים וקשישים. הוותיקים שנשארו כאן מבחינת המצב הכלכלי, הם באותו מצב של העולים מאתיופיה.

הוותיקים שנשארו כאן, אלה ותיקים שלא הצליחו לצאת מכאן. אנשים יותר מבוגרים.

כמו שאמרתי, המתנ"ס פועל בשכונה ויש כאן מרכז שעמותת עלם מפעילה אותו כאשר היא שותפה עם עיריית רחובות. בית הספר שפתחנו אותו, נסגר והילדים שלנו מפוזרים בשלושה בתי ספר בעיר. לפני שלוש שנים אמרנו שחייבים לפתוח את בית הספר. קרן מוריה ועמותת פידל עוזרים לנו בבית הספר למרות שמשרד החינוך הערים קשיים כדי לא לפתוח את בית הספר. הפעילים והשותפים שלנו היינו נחושים בדעתנו ובית הספר נפתח ופועל כבר שלוש שנים כאשר כיום יש לנו 104 ילדים שלומדים בו.

מחצית מהשנתון מגיע לבית הספר הזה ומחצית מעדיף לנסוע לבתי ספר אחרים. אנחנו נותנים אפשרות להורים לבחור. יש הסעות לכל בתי הספר.

בית הספר הוא ממלכתי ולא ממלכתי-דתי ו-35 אחוזים מהאוכלוסייה הולכים לממלכתי-דתי.

זאת ירידה גדולה.

זה שינוי. זה היפוך של הנתונים. קודם זה היה הפוך.

ראיתי שיושבים בחורים בלי כיפות.

אנחנו כתושבים שלקחנו אחריות, יש לנו כאן גם קבוצת כדורגל ויש לנו אפילו ליגה ג' בהן משחקים לא רק אתיופים אלא הקבוצה מעורבת. היום הצעירים משולבים יפה מאוד ועוד ארבע שנים תראו אותנו כשנקיים משחק עם בית"ר ירושלים וננצח אותה.

אני מבין שיש כאן אינטגרציה.

זה פתוח לכלל הציבור. אף אחד לא מונע מהוותיקים לבוא למרכז דניה ולמרכז מילצ'ן בו היינו. מחבקים אותם אבל הם לא מגיעים מבחירה שלהם וזאת בעיה.

המתנ"ס פתוח לכולם אבל יש מחששות בכל פינה ואני אראה לכם. סמים, זנות. בית ספר דתי שנמצא ברחוב מקביל הרוס לחלוטין. נועם בנים עזב את המקום ועבר לאושיות. כשאני קניתי כאן דירה, זאת הייתה השכונה הכי מוצלחת, ואני לא מדבר על שכונות יוקרה. היו שלוש שכונות שלפי המצב הכספי שלי יכולתי לקנות שם דירה – היה אושיות, היה מילצ'ן וקריית משה. השכונה הייתה ירוקה, יפה אבל במשך שש השנים האחרונות היא הפכה לערימת זבל. הבניינים הרוסים, הדלתות שבורות. אם תמצאו דלת אחת תקינה ואינטרקום תקין, תראו לי אותו. הכל הרוס לחלוטין. מעשנים סמים בבניינים. אתמול גירשתי מהבניין שלי. אני לא מדבר על מצב הבנייה עצמה כי יש בניינים שמרוב הלחץ העמודים מתקפלים והברזלים יוצאים החוצה וצריך לשפץ את הבתים. בשלושת-רבעי הבניינים לא משלמים לוועד הבית והבניינים מלוכלכים, המפסקים שבורים, חוטי חשמל גלויים בחוץ ואני מוכן להראות לכם את זה. פעמיים בשבוע אני מתקשר לעירייה שתבוא לפנות את פחי האשפה. פעמיים בשבוע אני צריך להתקשר למוקד ולהתווכח אתם כדי שיחליפו שקיות בפחים הדקורטיביים אבל במשך חודשים לא מחליפים אותן. השכונה מוזנחת לחלוטין. בנוסף לכך, בסוף אני מקבל מעיריית רחובות דוח. זאת לא בושה לשלוח לי דוח כזה?

אני חושב שהמילה בושה היא לא המילה הנכונה.

בוא נעשה סיבוב במקום ואתה תראה.

לסגור פחים זה תפקיד העירייה. צריך להתייחס ברצינות לבעיות אבל זה לא גורע מפעילות אחרת שכן נעשית.

אני לא צריך להתקשר פעמיים בשבוע בעניין הזה. אתמול הביאו לכאן צוות מוגבר של אנשי ניקיון וקצת ניקו.

אני רואה שאכן נקי כאן.

אנחנו ניכנס לדירה.

כמה נפשות אתם כאן?

תשע.

בחדר הזה ישנים שבעה ילדים.

מתי נכנסתם לכאן?

לפני 11 שנים.

כמה ילדים יש לכם?

שבעה.

למה לא באת לעיר אחרת? בגלל כסף?

הייתי בקרוואנים בחיפה. חשבתי שיספיק לי המקום הזה.

כמה מהילדים שלך לומדים?

שבעה ילדים.

איפה הם עושים שיעורי בית? יש מקום?

כאן הם עושים שיעורי בית, בחדר השינה.

הילדים שלכם הולכים למרכז הלמידה?

כן.

במה אתה עובד היום?

אני לא עובד.

אתה מקבל ביטוח לאומי?

כן.

איפה הבן עובד?

באפריקה ישראל.

למדת משהו אחרי הצבא?

לפני הצבא למדתי . אני הנדסאי.

למה אתה לא ממשיך ללמוד?

צריך כסף. שכר לימוד הוא בחינם, אבל יש הרבה הוצאות אחרות.

הוא למד בבית ספר טוב. אתה בקשר עם החברים שלך?

כן.

זה שיש לך חברים טובים, זה חלק מהקליטה בארץ. יש לו היום חברים עם פוטנציאל.

אם אתם יכולים לעזור לי. אני רוצה בית אחר.

כמה שווה הבית הזה היום?

לא יודע.

כמה שילמת עבור הדירה הזאת?

120 אלף ומשהו.

כמה הדירה שווה היום?

לא יודע, אולי 60 אלף. הגעתי לארץ ב-1996 וקניתי את הדירה ב-1997.

מתווכים הסתובבו במרכזי הקליטה. כעורך-דין פנו אלי כדי שאני אעשה חוזים אבל ראיתי מי מתעסק בזה והחלטתי לא לעשות חוזים כי ראיתי שהם סידרו את האנשים. המסכנים לא ידעו אפילו מה קורה, הביאו אותם והחתימו אותם על חוזה.


צריך לעשות הכל גם כדי לדאוג ולעזור להורים ולא רק לעצמכם. השאלה היא מה עושים כדי שלא תרגישו שאתם חיים באיזה חור.

התנאים כאן הם גרועים.

השר החליט לעשות שיקום שכונות רק בכמה מקומות וזאת בגלל אילוצי תקציב. השאלה אם שיקום שכונות עוזר להם להתרחב. יש לכם מקום להרחיב?

כן, יש. אם אני לא טועה, הביקור הזה הוא ביקור שלישי.

אנחנו פעם ראשונה כאן.

השאלה אם הביקור הזה יועיל.

כאשר נשב על הדוח של היום, נעבור על הנקודות השונות ובמה שנוכל לעזור, נעזור. כסף אנחנו לא מביאים כי לכנסת אין כסף לתת, אבל המדינה – ואני מדבר על השר שאחראי לזה – אני מבטיח לך, בתיאום אתו או לא בתיאום אתו, אני אעלה את הנושא בכנסת ואבקש דיון בנושא שיקום שכונות. אצלנו קוראים לזה שאילתא ואני רוצה לראות שהוא ינמק לי איך הוא נותן תקציבים בשיקום שכונות.

ב-500 אלף שקלים, בלוק אחד אתה לא יכול לשפץ.

הוא צריך לעזור לו לחיות בתנאים נורמליים. כשיתחתן בעזרת השם, הוא ימצא בית משלו. לא לכל אחד יש אבא עשיר שנותן לו דירה ב-100 אלף דולר. בהתחלה קונים דירה קטנה במקום שאפשר ואחר כך מתקדמים.

אנחנו עכשיו במתנ"ס.

אין טוב ממראה עיניים. עסקנו בוועדות השונות לא מעט בנושא עולי אתיופיה החל בבעיות של הקייסים ועד לנושאים אחרים. מה שראינו כאן זה קודם כל ריכוז גדול מאוד של בני העדה. בפרוייקט יש בלי ספק יש פער בין הכוונה המקורית של מיליארד שקלים לבין משהו הרבה יותר צנוע. יחד עם זאת, אנחנו רואים שאפשר לעשות דברים עם עבודה נכונה והרושם הוא שבאמת העבודה כאן נעשית עם אנשים מאוד מאוד מסורים וכי אפשר בתקציבים האלה לעשות דברים וגם להביא לשינוי כאשר הדגש הוא על הדבר הכי חשוב שהוא החינוך. החינוך הוא הדור הבא כאשר אסור לנו להשלים עם זה שהדור היותר מבוגר – שהם לא אנשים בני מאתיים אלא אנשים בני ארבעים-חמישים – לא יכול להיות דור המדבר וצריך לתת לו תנאים. הנושא של החינוך הוא באמת נושא מרכזי ולכן מאוד מאוד חשוב לראות את ההתקדמות וכמה שניתן לעזור כי זה בעצם הדבר העיקרי. אנחנו קבוצת לחץ בנושא תפקודה של המדינה, לחץ על הממשלה, על הבירוקרטיה – זה דבר שאנחנו יכולים לעשות טוב יותר כתוצאה מזה שאנחנו יודעים מה החולשות כאן ומה הדברים שצריכים אולי לעזור בהם יותר.


הנושא של הדיור, הוא הרבה יותר כבד כי מדובר בכספים אחרים והממשלה לא יכולה בהוקוס פוקוס לעשות את השינוי. גם כאן אני מוכרח לומר שהדבר המעודד הוא ההתארגנות הפנימית שגם מצביעה על החולשות וגם מצביעה על דרכי פתרון.


הנושא האחרון שהוא לא מפתיע ופגשנו בו לא פעם ותמיד הוא בעייתי, זה המפגש כאן וכאבי הבטן שמתגלים כאן. המפגש הזה הוא מפגש טעון. העובדה היא שכאשר רואים אותנו, תכף זה יוצא מהבטן. אין כאן פתרונות שאפשר לבוא מירושלים ולומר שיהיה בסדר. זה לא פשוט אלא זה לוקח זמן, לוקח שנים, זה לא חדש אלא זה היה תמיד, ורק הנהגות מקומיות יכולות לפתור זאת. הנהגות מקומיות שיושבות ביחד. יש גם תרבות דיור ועם כל הקושי את החיוב לשלם את התשלומים לוועד הבית כדי לשמר את הבית ולקיים אותו.


תודה רבה לכם על האירוח ועל הסיור.

שיקום שכונות החל בשנת 1977. אותן שכונות שבזמנו נכנסו לשיקום, שם הייתה התפתחות. אלה שעשו שיקום שכונות פיזי, צבעו בתים, שיפצו, הוסיפו חדרים אבל לא שיקמו חברתית ואז הגיעו למצב שהגדילו דירות אבל הבעיה לא נפתרה כי אנשים בסוף נשארו באותה דירה ובאותה בעיה. כאן, במקומות כאלה, צריך לחשוב אחרת. לפנות שכונות כאלה ולפזר אותן, זה לא ריאלי אלא צריך לחשוב כאן על פתרון מורכב ומשולב, גם חברתי וגם פיזי, וזאת כדי לתת לתושבים בשכונה את הפתרון. אומרים לנו שכאן ילדים פוחדים לרדת מהבית מסיבות כאלה ואחרות. גם אם ישפצו מחר, אם לא יהיה כאן שיקום חברתי ואנשים יבינו שהם צריכים לשמור על מה ששלהם, כלום לא יעזור. לכן הנושא כאן הוא מורכב. השאלה איך אפשר בפרויקטים שכרגע קיימים לתת משהו מהתזה של המדינה עם כל מיני כלים חיוביים.


לעירייה יש בעיה אבל מצד שני אנחנו ככנסת צריכים לעשות אולי כמה דברים ולהעלות את זה כנושא.

לפני יומיים חתמו לגבי קריית משה.

אני מציע ליושב-ראש שאנחנו נעשה את הרשימה שלנו. צריך לתת לצעירים דחיפה כדי שיתקדמו קדימה. הילדים האלה לא שונים בשום דבר מכל ילד אחר שגדל בארץ ואת התחושה הזאת צריך לתת להם. הפחד הזה שאין כסף ובגלל זה אי אפשר להתקדם, צריך להוציא אותו מראשיהם. אני מבקש מהצעירים, אל תרימו ידיים. המדינה כן חייבת לסייע. הכפילויות האלה שקיימות, זה כסף שמתבזבז וצריך לנווט אותו בצורה נכונה.

אני מודה לחברי הכנסת על שבאתם לראות איך חיה האוכלוסייה ברחובות. אני חושב שנעשית עבודה עם הקהילה. אותה משפחה שראינו אותה, אני מכיר אותה. יש כאן ניצוץ שאין כדוגמתו. אנשים עושים והשינוי יבוא. אני אומר את זה כאחד מבני הקהילה. השינוי יבוא מתוכנו ואז אנחנו יכולים להתרומם. אנחנו נצטרך לשנות מנטלית. יש הנהגה טובה והפרויקט עושה עבודה טובה שאני חושב להרחיב אותה כך שתתקיים בכל מקום. השינוי יבוא מתוך זה. השינוי יבוא מתוכנו באמצעות אותם חיילים משוחררים ומשכילים שאותם צריך להכניס לפורומים כאלו. כמובן שעזרה יכולה להוסיף לשינוי. לכן הסיור שלכם יתרום כי אין כמו מראה עיניים.


אני רוצה להודות גם לאנשים שעושים עבודה נפלאה.

אחד הדברים שהמדינה יכולה לעשות זה לעזור לזוגות הצעירים.

זה אמור לגבי כל זוג צעיר בארץ. מה עושה זוג צעיר בארץ? אני עולה חדש. אני הגעתי לארץ בגיל בר-מצווה. ההורים שלנו באו מרוסיה והם לא היו מיליונרים אלא באו אנשים שעבדו יום יום, אבל קבענו שזאת הדרך בה צריך ללכת וכל אחד בדרכו הגיע למה שהגיע. היתרון של הצעירים שהם יכולים לעשות דברים שההורים לא יכולים לעשות.

אני חושב שאחרי הסיור שערכנו כאן אנחנו צריכים לעשות משהו. אנחנו צריכים לשבת עם שר השיכון ולדון גם בנושא שיקום שכונות. אמרתי שעזרת המדינה היא טובה, אבל אנחנו צריכים לעשות מאמץ לפתור את הבעיה, כי אם אנחנו לא נעשה זאת, שום דבר לא יקרה. הדבר הראשון שנעשה זה טיפול בנושא שיקום שכונות אבל אתם צריכים לשנות במעט את המנטליות של הצעירים כדי שיבינו שהם כמו כולם. ראיתי איזה נוער יש לכם. פגשנו עם כ-20 קצינים מבני העדה והמפגש היה מאוד מרגש.


אני יודע שהעירייה רוצה לעשות הרבה, אבל דרוש כאן שיקום שכונות.

ב-2008 קיבלנו 500 אלף שקלים.

זה חצי בית.

דיברנו על אינטגרציה אבל בנושא הזה אנחנו לא יכולים לעזור. אנחנו צריכים לעזור בתנאים בהם חיים כאן.

הבעיה העיקרית שלנו, וכאן אנחנו צריכים את עזרתכם, היא שיקום שכונות. אספנו חבר'ה צעירים וכל אחד אמר איך לפי דעתו צריך לעבוד בשכונה. אנחנו בשכונה 602 משפחות. מישהו אמר שניקח 100 שקל למשפחה כתרומה לילדים. אמרנו שנתחיל מזה ואם יהיה לנו את הכסף הזה, אולי יוסיפו לנו עוד. המסר שלנו שמה שאנחנו עושים לשכונה זה בגלל שאנחנו לא רוצים להשאיר את התפקיד שלנו לאנשים אחרים.

מטרת הביקור הייתה הפרויקט הלאומי.

הביקור היה כי רציתי לראות את קריית משה. על הפרויקט הלאומי אנחנו יכולים לדבר בכנסת בוועדה, אבל רצינו לראות במו עינינו מה קורה. אם יש צורך לדבר על הפרויקט, בבקשה, אנחנו פתוחים לשמוע.

בכל זאת רציתי לציין שתי נקודות. את העבודה המשולבת המערכתית שהיא מאוד יפה עם הפרויקט הלאומי בשכונות וראינו שאכן נעשית עבודה נהדרת עם הסתכלות על הסדרים, עם הסתכלות על הצלחות ועם הסתגלות על איך אנחנו עובדים מתוך כוונה שהכל יצליח.


לגבי קריית משה או לגבי בכלל קליטת העולים מאתיופיה בעיר רחובות, אני חושבת – אני מדברת גם בשם ראש העיר שאיננו כאן – היינו מאוד שמחים לבוא לדיון רציני שכולל גם את נושא הדיור וגם את הנושאים החברתיים כי הדברים בהחלט משולבים אחד בשני, וגם להראות את הדברים שנעשים אבל גם את האתגרים הגדולים שעדיין עומדים לפנינו.

אני מוכן לכך. אם יהיה צורך ללחוץ יותר, זה אפשרי.

אני מבקשת להודות לכם. אני מבקשת שתביא את הנושא שלנו לתודעה הציבורית. ראיתם איך אנשים חיים כאן אבל רצינו להראות לכם גם את ההצלחות.

בקדנציה הזאת חשתי התייחסות לבני העדה מעל ומעבר. אני לא מתבייש לומר לכם שהעדפה מתקנת זאת לא סתם מילה אלא זה באמת מגיע. אין כמעט ישיבה שיהודי אתיופיה לא קשורים בדיון ואת יודעת זאת כי בחלק מהדיונים את משתתפת ובחלק מהדיונים משתתפים חברים אחרים.

היום מדינת ישראל יצאה בהכרזה לגבי עולי אתיופיה, תוכנית בסכום של מיליארד שקלים אבל היא עדיין לא עברה את אישור הממשלה. אני מאוד מבקשת אם תוכלו לעזור בעניין הזה כדי שהתוכנית תצא לפועל.


אני מאוד מודה לכם על שהגעתם לכאן.

אני מודה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 18:45