PAGE
11
ועדת החוקה, חוק ומשפט

11.8.2008


הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 638
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שני, י' באב התשס"ח (11 באוגוסט 2008), שעה 12:30

תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3), התשס"ח-2008

אישור התקנות

חברי הוועדה: היו"ר מנחם בן-ששון – היו"ר

ד"ר פרץ סגל


- משרד המשפטים

עו"ד שירי לנג

- לשכה משפטית, הנהלת בתי המשפט

עו"ד אדווין פרידמן

- לשכת עורכי הדין

אליעזר שטרן

דורית ואג

יפה קרינצה

תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3), התשס"ח-2008

שלום, אני פותח את הישיבה. על סדר-היום תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3). אנחנו עוסקים בענייני חטיפה של ילדים. נדון בבקשות לתיקון שתכליתן לייעל את המנגנון של מסירת הנחטפים אל מערכת הדין. התקנות הללו לא עוסקות במהות של הסכסוך אלא בעצם החטיפה, ולכן המסגרת היא מסגרת מעטפת.


אדוני היועץ המשפטי, מצאת את פסק הדין הזה, עם בלגיה? איך נקרא המקרה?

זה פסק דין שלי, אני מייצג את האבא.

אני מבין שאין כאן שאלות של מהות אלא שאלות פרוצדוראליות.

אחת הסיבות שהתיק הזה נמשך 18 חודשים וניתנו שמונה פסקי דין – דבר שהוא מאוד חריג בהליך על-פי אמנת האג – נובעת, לדעתי, מפרשנות לא נכונה של תפקידו של בית המשפט, במיוחד כשיש כבר פסק דין חלוט של מדינה אחרת שחתומה על האמנה, שכבר דן בכל הנושאים של המשמורת ונערך אבחון פסיכולוגי. בתי המשפט בארץ, למרות התקנות ולמרות ההוראות המפורשות של החוק, נוטים להיכנס לעומק הסכסוך ודנים בנושאים ששמורים לבית המשפט במדינה המבקשת. לכן, בפסק הדין הספציפי הזה, למרות חוות דעת מאוד מנומקת של בית המשפט בבלגיה, ניתנו שלוש חוות דעת נוספות בארץ, של פסיכולוגים שמונו על-ידי בתי המשפט.


חשבתי איך אפשר למנוע את הדבר הזה. כבוד השופטת פוקצ'יה כתבה בחוות הדעת בהחלטה האחרונה של בית המשפט העליון שיש לשים לב לכך שבתי המשפט לא ייכנסו ביוזמתם לשאלות שאין צורך לדון בהן בהליכים על-פי אמנת האג. פסק הדין הזה הוא דוגמה טובה מאוד למה, למרות התקנות, הנושאים האלה הופכים להיות תיקי משמורת. תיק משמורת רגיל אפשר לסיים ב-18 חודשים.

עורך הדין פרידמן, סעיף 13 וסעיף 20 לאמנה בכל זאת נותנים שיקול דעת. במקרה הזה, אני מניח שלפי סעיף 20, לכאורה לפחות, אפשר לפתוח פתח.

סעיף 20 לא בשימוש בכלל, הסעיף הבעייתי הוא 13ב.

עקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית, זו לא יכולה להיות טענה להשאיר ילד חטוף במדינת ישראל, כי הוא יכול להמשיך לקבל חינוך יהודי?

לא, זה בדיוק העניין. יש 80 מדינות שחתומות על האמנה, לכל אחת יש את התרבות שלה והחינוך המיוחד שלה. אם כל אחד יגיד שחשוב שהוא יתחנך עם המסורת שלנו, זה תירוץ לא להחזיר אותו לישראל או להיפך. לכן, זה מאוד בעייתי, וזה מה שבית המשפט התחיל לעשות פה ואני חושב שזה מאוד מסוכן. להכניס אלמנטים של לאום ודת בתוך אמנת האג – זה פוגע. אם אפשר לצמצם את הבדיקה, במיוחד כשיש פסק דין חלוט במדינה אחרת – זה יבורך.

אני לא בטוח שאפשר לעשות את זה באמצעות התקנות, אבל בואו נראה.

גם אני לא בטוח.

הילד הוחזר בסופו של דבר?

לא, הוא הוסתר על-ידי האם. האם נמצאת יותר מחודש במעצר בארץ, ואנחנו לא יודעים איפה הילד נמצא. יכול להיות שיש מקום בתקנות לדאוג לכך שאם הילד הובא לבית המשפט או לפקיד הסעד, אז שיצולם. אני אומר את זה כי במקרה של פסק הדין הבלגי המשטרה לא יודעת איך הוא נראה, כי האב לא היה אתו בקשר במשך שנתיים וחצי.

אבל יש את תמונת הדרכון שאפשר להביא.

התמונה היא מלפני שנתיים וחצי, אבל היום הוא בן 9.5. ההבדל בין ילד בן 7 לילד בן 9.5 הוא מאוד משמעותי. ניסו לעשות קלסתרון במחשב, אבל זה בעייתי.

אחרי שהתחלנו מהמקרה הספציפי, נעבור לדיון בחוק. בבקשה, אדוני.

יש לנו פה מספר תיקונים לפרק כב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעוסק בענייני חטיפת ילדים, יישום של חוק אמנת האג. התקנות המוצעות מבקשות להציע מספר תיקונים שייעלו מבחינה מעשית את העבודה ואת ההליכים.


התיקון הראשון הוא תוספת של תקנה 295ב1. התקנה קובעת כי "המען להמצאת כתבי בית דין לפי פרק זה לרשות המרכזית או ליועץ המשפטי לממשלה עם משרד פרקליטות המדינה".

הנימוק היה שממילא הפרקליט עושה את זה.

העניין היחיד הוא עניין הניסוח. הצעתי לגרוס רק לרשות המרכזית, מבחינת הכפילות. מכיוון סעיף 4 לחוק אמנת האג קובע שהיועץ המשפטי הוא הרשות המרכזית, לא צריך לכתוב "לרשות המרכזית או ליועץ המשפטי", מספיק לכתוב "לרשות המרכזית".

אני לא מקצץ בסמכויותיו של היועץ?

לא, היועץ הוא הרשות המרכזית.

הבינותי. אז אתה יכול למחוק את זה.

זה לא גורע, כי בכל מקרה זה יגיע למשרד פרקליט המדינה, כי לפי תקנת סדר דין אחר, כאשר מדובר בהמצאה למדינה זה לפרקליט המחוז, ופה זה חריג לתקנות הכלליות. אם זה יקל שיהיה כתוב גם "היועץ המשפטי לממשלה" – אין לי קושי בעניין. שני הנוסחים חד הם.

בתקנה 295ב אחרי המילים "לא היה מקום ידוע לתובע יחולו הוראות תקנות 258ג" הייתי מציע להוסיף "לא היה מקום ידוע בעת פתיחת ההליך". התקנה קובעת שאם אתה לא יודע מה המען או שאין לנתבע מען ידוע אפשר להגיש את התביעה במחוז תל אביב. יש מקרים, וזה לא יוצא דופן, שחוטפים עוברים ממקום למקום כי אין להם מקום קבוע בארץ. היו כבר מקרים שפתחנו תיק במחוז תל אביב ואז גילו שהחוטף נמצא במחוז אחר, העבירו את זה למחוז אחר, וזה גרם לעיכובים כי מצאו את מקום הימצאו של הילד. לכן אני מבקש להוסיף "בעת פתיחת ההליך", שלא יקרה מצב שמכיוון שהחוטף עובר ממחוז למחוז גם התיק עובר אתו. זה גורם לעיכוב. זה קרה בתיק ביטון; עברנו מתל אביב, לראשון לציון ולבאר שבע, כי כל פעם קיבלנו ידיעה.

חברי ואני עובדים כבר כמה שנים על הנושאים האלה. אני יכול לבדוק – ואני תמיד שמח לבדוק – כל רעיון. אני חושב שעכשיו זה לא המקום או הזמן להעלות תקנה שלא דנו בה.

גם אני חושב. לגבי תקנה חדשה אתה יכול לכתוב לו והוא יביא או לא יביא.

אני צריך לבדוק את זה עם המערכת.

זה רק להוסיף שלוש מילים.

מי כמוך יודע שהוספת מילה או הורדת מילה משנה לפעמים משמעות. נמשיך הלאה. אני מקבל את ההצעה של היועץ המשפטי שלנו, להוריד את המילים "היועץ המשפטי", והרשות המרכזית תספיק.

התקנה השניה המוצעת היא תיקון תקנה 295ה, שעוסקת בסעד ביניים. כאן מוצעים שני תיקונים; התיקון הראשון הוא סעיף 295ה(ב)(3), שם מוצע להוסיף במקום "צו להפקדת דרכון על שם הילד", להרחיב ל"צו להפקדת כל דרכון ותעודת מעבר על שם הילד או שהילד רשום בהם". הסיבה להוספה הזאת היא שהיו מקרים שהורים הבריחו ילדים גם לא באמצעות הדרכונים, אלא באמצעות תעודות מעבר אחרות.

יכול גם להיות יותר מדרכון אחד.

נכון. יש הוראות דומות גם בתקנות סדר הדין האזרחי, ולא נראה שיש בעיה עם התוספת הזאת.

נעבור לסעיף קטן (ג).

מוצע להוסיף את סעיף קטן (ג) שקובע: "העתק צו לפי סעיף (ב)(4) יומצא על-ידי המבקש ליועץ המשפטי לממשלה". כאשר בית המשפט מוציא צו למשטרת ישראל לחקור את נסיבות החטיפה, לאתר את מקום הימצאו של הילד ולסייע לפקיד הסעד להביא את הילד לבית המשפט, מוצע כי העתק מהצו הזה יועבר לרשות המרכזית, וזה בגלל העובדה שלרשות המרכזית יש הרבה פעמים הרבה מידע על הילד, על עניינים שקשורים לילד, וזה יכול לסייע למשטרה לבצע את הצו בצורה טובה יותר.


בתקנה 3 מוצע להוסיף את התוספת הבאה: "תשובת המשיב תוגש תוך 13 יום מיום שהומצאה למשיב הודעה על מועד הדיון בתביעה ולא יאוחר מיומיים לפני מועד הדיון בתביעה, לפי המוקדם". כיום ניסוח התקנה הוא שתשובת המשיב תוגש לא יאוחר מיומיים לפני מועד הדיון בתביעה. אם מצרפים את זה לתקנה 295ח, שקובעת שבית המשפט יקבע דיון לא יותר מאוחר מ-15 יום מיום הגשת התביעה, יוצא שהמשיב צריך להגיש את תגובתו לא יאוחר מ-13 מיום הגשת התביעה. התוספת הזאת הוצעה בעקבות מקרים שבהם בית המשפט עצמו לא עומד בלוח הזמנים שהתקנות קובעות לו, וקובע את הדיון למועד מאוחר יותר מ-15 יום מהגשת התביעה. מוצע שלא לאפשר למשיב להרוויח מהאיחור של בית המשפט, והוא יצטרך להגיש את תשובתו במסגרת הראשונית שאליה התכוון המחוקק. לכן, זה תוך 13 או לא יאוחר מיומיים לפני מועד הדיון בתביעה.

אם אני עושה את זה לפי המוקדם – 13 יום, ולא לפי היום ה-23, שזה לפי 25 ימי דיון – אני מפסיד את טריות הידיעה על הנחטף. לידיעה טרייה יש משמעות. אם זה נכון שבית המשפט דחה את הדיון ומחכה שבועיים, שלושה שבועות או 25, עדיפה לי תשובה טרייה של יומיים קודם מאשר - - -

התשובה אינה לגבי מידע מעודכן על מצבו של הנחטף. התשובה היא תשובה משפטית; יש הסכמה, אין הסכמה; יש מצב של נזק צפוי או סיכון חמור. כלומר, כתב ההגנה הוא לא הכלי שדרכו מקבלים מידע על מצב החטוף. מה שקורה בפועל הוא שבית המשפט דוחה את זה ליותר משישה שבועות, ובמקום שהנתבע מגיש תשובה אפילו במועד הרגיל לכל כתב הגנה - שזה 30 יום או 15 יום לכתב תביעה במזונות - הוא מרוויח עוד יותר, כי יש פרצה כזו. כאן סוגרים את הפרצה הזאת.

אז אפשר להישאר על המוקדם. נמשיך הלאה.

סעיף יג(א1), כאן מוצע להוסיף מנגנון של ביקורת כדי לעמוד בלוחות הזמנים שהאמנה, ובעקבותיה התקנות, קובעים.

זה מקובל לתת לבית משפט זמן?

בתיקים מסוימים קבענו כך, גם בתיקי אימוץ.

יש שני סעיפים מקבילים גם בחוק אימוץ ילדים וגם - - -

וגם באמנה עצמה יש ניסיון לסיים את ההליכים תוך שישה שבועות. זה בגוף האמנה.

זה לתחנות הביקורת באמצע.

תקנה (א1) המוצעת קובעת: "חלפו שישה שבועות מיום הגשת התביעה וטרם נתן בית המשפט פסק דין כאמור בתקנת משנה (א), ייתן על כך הודעה מנומקת לסגן נשיא בית המשפט והוא יודיע לנשיא בית המשפט העליון; מנהל בתי המשפט יעביר לרשות המרכזית, לפי בקשתה, מידע על סיבות העיכובים במתן פסקי דין לפי החוק". התוספת האחרונה היא בעקבות אחד הסעיפים באמנה, שקובע שרשות מרכזית יכולה לדרוש מתן נימוקים על עיכוב בהחלטה מעבר לשישה שבועות. זה סעיף 11 לאמנה.


תקנה 295יד עוסקת במועד הערעור על פסק הדין. התקנה שהוצעה על-ידי משרד המשפטים היא זו: "ערעור על פסק דין בתביעה או בערעור – להלן ערעור או פסק דין – ועל החלטה אחרת יוגש לא יאוחר משבעה ימים מיום המצאת פסק הדין או ההחלטה לידי המערער".

מה היה עד היום?

הנוסח הקיים כיום הוא שזה שבעה ימים מיום מתן ההחלטה. בהרבה מאוד מקרים בית המשפט לא מזמן את הצדדים ובנוכחותם נותן את פסק הדין, אלא שולח להם את פסק הדין בדואר, ואז יום מתן ההחלטה נמנה מהיום שבו נחתמה ההחלטה על-ידי השופט. זה עלול ליצור מצבים שבהם ההחלטה מגיעה באיחור – לפעמים אחרי שבעה ימים, לפעמים לפני שבעה ימים – וזה לא נותן מספיק זמן לנצל את זכות הערעור הזאת. לכן, מוצע שזה יהיה מיום המצאת פסק הדין לידי המערער.

המצאה ממש, כלומר שהוא צריך לחתום עליה?

לפי הגדרת המצאה בתקנות סדר הדין האזרחי.

הוא יכול להגיד שהוא לא רוצה לקבל את זה, להיעלם מהבית.

יש הסדרה בתקנות, מה קורה כשהוא לא נמצא. לפעמים אפשר לתת לקרוב משפחה שלו וכו'. יש הסדרה לתחליפי המצאה כשהוא לא נמצא או נעלם.


בעקבות הערה של עורך הדין פרידמן סברתי שאולי יש מקום לשנות את הניסוח הזה ולהתאים אותו לניסוח הכללי שקיים בתקנות סדר הדין האזרחי לגבי מועדי ערעור. התוצאה של הניסוח, כפי שהוצע, היא שבין אם בית המשפט זימן את הצדדים לדיון ובין אם לא זימן את הצדדים, לצד יהיו שבעה ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה. לא בטוח שיש הצדקה למצב שבו בית המשפט זימן את הצדדים לדיון למתן פסק הדין, וצד בחר מסיבה כזו או אחרת שלא להגיע, לאפשר לו להרוויח עוד זמן כדי שיהיו לו עוד שבעה ימים מהיום שזה הגיע אליו. הוא היה יכול להתכבד ולבוא לדיון ולקבל את ההחלטה שם. סברתי שאולי יש מקום להתאים את זה לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעושה את האבחנה הזאת. מדובר בתקנה שמתעסקת במניין הימים לעניין ערעור אזרחי רגיל, והיא עושה את האבחנה בין מצב שבו צד הוזמן כדין לשמוע את ההחלטה, שאז מניין הימים נמנה מיום מתן ההחלטה, לבין מצב שבו צד לא הוזמן, שאז מניין הימים נמנה מהיום שבו הומצאה לו ההחלטה.

מה הנוסח שלך?

הנוסח המוצע שלי הוא כזה: ערעור על פסק דין בתביעה או בערעור ועל החלטה אחרת יוגש לא יאוחר משבעה ימים מיום מתן ההחלטה "ובלבד שהמערער הוזמן כדין לשמוע את פסק הדין או ההחלטה; ניתן פסק הדין או ההחלטה שלא בפני המערער בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנו". זה ניסוח מקביל לתקנה 402, וכך נוצרת אחידות. אני יודע שדוקטור סגל פחות מתלהב מהנוסח.

הנוסח הראשוני תואם עם לשכת עורכי הדין בשעתו, כך שדי הופתעתי מהבקשה לשנות את הנוסח. הסיבה שחשבנו שהנוסח הזה עדיף הייתה שגם אם צד הוזמן, וקרה אחר כך שהוא לא יכול היה להגיע לדיון, מסיבה אובייקטיבית, הרי שפירושו של דבר הוא להגיש בקשה לבטל, לקבל הארכת מועד וכדומה. כדי לחסוך בצורך בתהליך הזה - כי אנחנו רוצים להביא לייעול - במקום שנבדוק האם הייתה סיבה אובייקטיבית שבגללה לא הגיע, נקבע הוראה כללית שאומרת שביום שהגיעה אליו ההחלטה, זה המועד שממנו ייספר המועד. נכון שבמקרים מסוימים הוא אולי נמנע מלהגיע למרות שיכול היה להגיע, ואז היה ראוי שיהיו שבעה ימים מאותו מועד, אבל כדי לחסוך את הצורך בתהליך של בקשת הארכת מועד אמרנו שיהיה מועד אחד.

אז אתה לא רוצה שזה יהיה הזמנה כדין אלא הופעה.

אם הוא הופיע זה יהיה המועד שהוא קיבל את זה ביד; אם הוא לא הופיע - לא אלך לבדוק למה הוא לא הופיע – זה יהיה מיום שזה הגיע לידיו.

אתה לא יכול לעמוד עם התיקון שהציע היועץ המשפטי?

זה לא שאני לא יכול לעמוד, אני רק אומר שבמקום שנשיג את התועלת של קיצור ההליכים במקרים מסוימים, נפסיד כי תהיה הארכה של ההליכים. יהיה צורך בבקשה נוספת להארכת מועד כי לא יכול היה להגיע, הצד שכנגד יתנגד לזה, ואנחנו סתם יוצרים פרוצדורה נוספת וחשבנו שבדרך הזו נחסוך אותה.

אני מזכיר לדוקטור סגל שהרעיון בתקנה 295יג היה שבכל מקרה של החלטה באמנת האג פסק הדין יינתן בנוכחות הצדדים. אנחנו עדים לכך שבפועל זה לא קורה. הרעיון הוא לא לבטל את העדיפות להזמין את הצדדים ולתת את פסק הדין בנוכחותם, כי זה מקצר את ההליך. מה שאני מציע זה במקום לאפשר אופציה כזאת, שאני מוזמן אבל לא בא לי להופיע ולכן אני מרוויח את הזמן הנוסף, מי שהוזמן כדין מקבל את ההודעה מראש, ואם הוא לא יכול להגיע מסיבה טובה אז הוא יכול לפנות לבית המשפט. זה לא מעכב, להיפך.

הרי התקנה נשארת על מכונה, שהצדדים יוזמנו. יש להניח שבכל זאת כשאנשים מקבלים צו מבית המשפט הם באים ולא עושים את החשבון שירוויחו עוד יומיים שייקח לדואר להגיע.

זה מכוון יותר לבית המשפט.

אבל התקנה נשארה במקומה, שהוא צריך להזמין את הצדדים.

זה עוד יותר מוציא את האוויר מהרעיון שיזמינו אותם. זה מה שקורה בפועל.

משרד המשפטים שכנע אותי. לך אין בעיה עם זה, אדוני היועץ המשפטי.

כן, יש חיסכון בזמן גם כאן. אתה קובע שאם הייתה הזמנה לדיון מועד הערעור יהיה רק תוך שבעה ימים מהיום שבו היה אמור להתקיים הדיון. ייתכנו מצבים שזה יגרום לאיזו תוספת של זמן, אבל מאידך, בהגדרה זה דווקא חוסך זמן.

יש מקרים שבהם ניתן פסק דין בלי להזמין את האיש?

כל זה נוצר בגלל שלא מקיימים את הוראת התקנה.

נכון. יש לזה עוד היבט; כשאתה מקבל את הזימון להופיע בבית המשפט אתה כבר יודע ששבוע לאחר מכן אתה אמור להיות פנוי להכין את הערעור. כשאתה מקבל בדואר יום בהיר אחד את פסק הדין, יכול להיות שאתה אפילו לא נמצא פה. לכן יש יתרון בכך שיש זימון לבית המשפט, זה נותן פרק זמן להתכונן.

אבל הזימון מתקיים כך וכך.

לא, כי כשמקבלים פסק דין בדואר, הוא יכול לבוא כל יום. אני יכול לחזור למשרד היום ולראות פסק דין על אמנת האג, שהסתיים לפני חודש. אין לי מושג אם זה יבוא מחר, מחרתיים.

אז יש לך שבעה ימים.

אבל כשיש לך את הזימון לבית המשפט אתה יודע מראש שאתה צריך לפנות זמן בשבוע שלאחר מכן.

כולנו רוצים שבית המשפט יקיים את התקנות, אבל בפועל זה לא מה שקורה. לכן השאלה מה התיקון כאשר זה לא קורה.

בואו נראה הלאה.

חבל שהדברים לא עלו לפני כן. הרי תיאמתי את נוסח התקנות עם לשכת עורכי הדין, היינו בודקים עוד אופציות. אבל על פני הדברים אני חושב - - -

פניתי ליועץ המשפטי של הוועדה, לא ידעתי שלא קיבלת.

לא ידעתי. היינו בודקים את הדבר הזה. אבל על פני הדברים נראה לי שהתקנה סוכמה. בעניין הזה שיתוף הפעולה בינינו לבין לשכת עורכי הדין הוא מצוין, כי עורך הדין פרידמן הוא זה שגם מכיר את התיקים וגם זה שממונה על הקשר אתנו. אני לא חושב שזה עניין עקרוני. להיפך, העניין הוא רק השאלה מתי אנחנו חוסכים יותר בזמן. ההנחה שלי הייתה שאנחנו חוסכים יותר זמן כשלא צריך להגיש בקשות לשינוי מועד, ובדרך כלל, אם אדם מוזמן לבית המשפט, הוא שומע לבית המשפט ולא עושה חשבון אולי בתקנה נעשה ככה, לא אבוא וארוויח עוד יומיים. זה נראה לי קצת רחוק.

נעבור לתקנה 6.

תקנה 6 מבקשת לתקן את תקנה 295יז. התקנה מחייבת צדדים להגיש לבית המשפט תרגום של מסמכים שאינם בעברית. התקנה מבקשת להפוך את זה לשיקול דעתו של בית המשפט. כלומר, יש חובה בסיסית להגיש מסמכים מתורגמים, כאשר לבית המשפט יהיה את שיקול הדעת לפטור מהחובה הזאת מקום שבו הצדדים דוברים אותה שפה, לבית המשפט אין בעיה לקרוא את המסמכים בשפה האחרת, ואז לא תמיד יש צורך בתרגום המסמכים. לכן מוצע לתת לבית המשפט את הסמכות לפטור מהחובה הזאת, כאשר מובהר שהסמכות הזאת לא תפגע בזכותו של בעל הדין – אם הוא בכל זאת מבקש מטעמים שלו לקבל תרגום של המסמכים – לקבל תרגום.

מי אחראי על התרגום?

הצד שמגיש את המסמכים צריך להגיש אותם מתורגמים.

זה יכול לקבל ביטוי בהוצאות. דרך אגב, בתקנות הראשונות אפשר היה להגיש מסמכים גם באנגלית בלי צורך לתרגם. זה בוטל, אז אנחנו חוזרים למקור.

תקנה 7.

בתקנה 7 מוצע להוסיף תקנה 295כב שקובעת: "בקשה לקבלת החלטה בדבר הרחקה או אי החזרה שלא כדין לפי סעיף 15 לתוספת לחוק, תוגש על-ידי הטוען כי ילד הורחק ממנו או לא הוחזר אליו שלא כדין, בין אם הייתה דרישה של הרשות המרכזית במדינת החוץ אליה הורחק הילד ובין אם לאו". המצב היום הוא שסעיף 15 לאמנת האג קובע שרשות שבפניה נידונה שאלת החטיפה יכולה לדרוש ממגיש הבקשה החלטה או קביעה של רשויות המדינה שממנה נחטף הילד, שאמנם הילד הורחק ממנו או לא הוחזר אליו שלא כדין.


היו שניים-שלושה פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה בנושא. אדם שמבקש להכין מראש את התביעה שלו, בטרם שהוא ניגש למדינה שאליה נחטף הילד, מעוניין ללכת לרשויות המדינה שבה הילד התגורר ולבקש מראש אישור על כך שהילד הורחק שלא כדין. היו מספר פסקי דין שקבעו שהוא לא יכול לעשות את הדבר הזה ללא שהוא נדרש מראש על-ידי הרשויות במדינה אליה נחטף הילד.


בפועל, בתי המשפט בדרך כלל עושים את זה. אנשים ניגשים לבתי המשפט לקבל מראש את האישור הזה שהילד הורחק או שלא הוחזר שלא כדין. למעט אותם פסקי דין ספורים שבהם נקבע שאין לו זכות כזאת, מעולם לא התעוררה השאלה הזאת.

הערה שניה היא שסעיף 29 לאמנה קובע שהאמנה לא מונעת מכל אדם, מוסד או גוף לפנות ישירות לרשויות השיפוטיות המנהליות של מדינה מתקשרת - זו גם המדינה שממנה נחטף הילד, אם היא חתומה על האמנה. זאת אומרת, לכאורה הפסיקה של בית המשפט לא עולה בקנה אחד, גם לא עם הפרקטיקה המקובלת וגם לא עם הסעיף הזה של האמנה, וגם מבחינה תכליתית זה לא נראה כל כך רצוי. נניח שנחטף לאדם ילד מישראל לארצות הברית, הוא מעוניין מראש לקבל החלטה מבית משפט בישראל שהילד שלו נחטף או הורחק ממנו שלא כדין, ועם האישור הזה להגיע לארצות הברית ולהגיש שם את התביעה. הפסיקה של בית המשפט מצריכה אותו לנסוע לארצות הברית, להגיש את התביעה, ורק אז, אם יש דרישה, הוא יצרך לחזור חזרה לבית המשפט בישראל לקבל את האישור הזה. זה לא יעיל, וקשה לראות את ההיגיון בזה. לכן, מוצע לקבוע בתקנה שבקשה כזאת ניתן יהיה להגיש בין אם הייתה או לא הייתה דרישה של בית המשפט.

מה הסמכות שלנו להגיש את הבקשה לגבי מדינת חוץ? הניסוח של התקנה היא גם במדינת החוץ או במדינה שלנו.

אתה מגיש את הבקשה למדינה המבקשת. כל מדינה שממנה יצא הילד היא זו שרשאית, על-פי סעיף 15, לתת החלטה או חוות דעת שהילד הוצא שלא כדין מאותה מדינה. זו חוות דעת של בית המשפט של המדינה שממנה הוצא הילד.

לגבי תקנה 6, החלטתי שלא להיענות לבקשה של הלשכה וכן להיענות לבקשה של משרד המשפטים. קראתי שוב את הדברים, הניסוח הוא פשוט ויש מערך אחיד. אם זה לא מצליח, אם יש תקלות – כיוון שאתה עוסק בתחום הזה, עורך הדין פרידמן – תדווח לי על כך.

אני מאשר את התקנות ומוציא אתכם לדרככם להשגיח על הילדים. תודה רבה, אני נועל את הישיבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00.