PAGE
11
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

29.07.2008


הכנסת השבע-עשרה





נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 519

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום שלישי, כ"ו בתמוז התשס"ח (29.07.2008), בשעה 14:00

1. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): ביטול מימון פרויקט דירות מעבר לילדי אומנה ופרויקטים נוספים, של חה"כ דוד אזולאי

2. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): ביטול תקציב דירות המעבר על ידי משרד הרווחה, של חה"כ ניסן סלומינסקי
3. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): ביטול תקציב דירות המעבר על ידי משרד הרווחה, של חה"כ יולי-יואל אדלשטיין

חברי הוועדה: יצחק גלנטי – היו"ר

חה"כ יולי-יואל אדלשטיין

חה"כ ניסן סלומינסקי

דב בארי – רפרנט עבודה ורווחה, משרד האוצר

עו"ד שי סומך – מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

ד"ר עמנואל גרופר – מנהל אגף להדרכה בפנימיות, משרד החינוך

בן ציון בראש – משרד הרווחה

דן שניט – יו"ר ילדים בסיכוי-המועצה לילדי פנימיות

אבינועם בן יצחק – מנכ"ל ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

איריס זילכה – ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

חמוטל גורדון שמיר – ראש התחום הסוציאלי, ילדים בסיכוי-המועצה לילדי פנימיות

בתיה מאיר – דוברת ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

תומר בוהדנה – ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

דוד גולן– ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

וינדה ולדיסלב – ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

רונית עמית – ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

שרית מוראי – ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

יאלין חמד – ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

אושרת עליזה כנפו – ילדים בסיכוי-המועצה לילדי הפנימיות

אביטל פרידמן – המועצה הלאומית לשלום הילד

אייל לב ארי, ליטל שוורץ

וילמה מאור

מיטל בר שלום

1. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): ביטול מימון פרויקט דירות מעבר לילדי אומנה ופרויקטים נוספים, של חה"כ דוד אזולאי

2. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): ביטול תקציב דירות המעבר על ידי משרד הרווחה, של חה"כ ניסן סלומינסקי
3. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): ביטול תקציב דירות המעבר על ידי משרד הרווחה, של חה"כ יולי-יואל אדלשטיין

שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה. אני אודה למציעים לפתוח את הדיון.

הנושא שהעלינו הוא רק קטע מתוך מכלול שלם. מאחר וזה עלה נדבר רק על הקטע הזה, תוך תקווה שנוכל להזיז משהו. משרד הרווחה שלח את המפקח, שהוא האיש שעוסק בחינוך ובפיקוח ולא בחלק התקציבי, ולן אני לא יודע אם הוא יוכל לסייע בידנו. הייתי שמח אם המנכ"ל או מטעמו, שיכול לפתור את הנושא, היה מגיע לכאן.

הסוגיה נוגעת לילדים שיצאו מבית ההורים בגיל צעיר בגלל שהם לא יכולים להיות בבית ההורים והם מחונכים בפנימיות. הם נקראים ילדי אומנה. רוב המקומות האלה עושים חייל ועבודה אדירה. הם משקמים ונותנים בית ומחסה לאותם ילדים. במשך הזמן הם הופכים להיות הבית של הילדים הללו. לחלק גדול מהילדים גם אין קשר עם הבית המקורי. הכל טוב ויפה עד אשר הילד מגיע לגיל 18. בגיל 18 המדינה אומרת לילד: אתה כבר ילד גדול, שלום, לך. לאן ללכת? לא חשוב. אף אחד לא שואל. זו טראומה נוראה. גם לילד רגיל בבית רגיל זה לא פשוט לצאת מן הבית בגיל 18, אבל לו תמיד יש את העורף של הבית, של ההורים, של המשפחה המחבקת. לילד הפנימייה אין כלום. הבית היחיד שיש לו הוא בית האומנה, ואם הוא הולך משם אין לו לאן ללכת.

אנחנו במו ידנו הורסים את כל מה שבנינו במשך השנים. את כל מה שהמדינה השקיעה בבתי אומנה אנחנו הולכים להרוס בגלל שאין המשך. כרגע אנחנו מתמקדים בזה שאחד הפתרונות שהיו לחלק מהילדים הללו, הם פנימיות בהן הילדים הללו מוצאים את ביתם המשני והקטן גם לאחר גיל 18, גם אם הולכים לצבא או לשירות לאומי. זה הוכיח את עצמו. אנחנו לא מדברים על כל הילדים, כי חלק מהילדים נשארים בפנימיות וזה מבורך מאוד. יש לנו פנימיות שלנו, ואני רואה שם דברים נפלאים. חלק מלווים על ידי אותן הפנימיות, וחלק צריכים את אותן הפנימיות שמומנו כפרויקט ניסיוני על ידי גופים שונים.

כעת התקופה של ה-3 שנים הסתיימה, וצריך להמשיך את זה. להערכתי זה הצליח, ואני לא חושב שיש מי שיכול לומר שזה לא הצליח לגבי אותם ילדים. אנחנו מגיעים לאחד מהאבסורדים שמלווים את המדינה שלנו, והוא שיש כסף במשרד הרווחה המיועד לזה, יש גופים חיצוניים שמוכנים לתת אם המדינה תיתן, ובכל זאת לא מצליחים להביא את הסוס למים או את החתול לחלב. אתה רואה את הכסף עומד שם, את הגופים יושבים פה ואת הילדים נזרקים מהפנימיות. למה זה קורה? כיוון שכנראה שיש נוסחה שהסכום של ה-900,000, שבגינו הגופים האחרים יתנו יותר מ-1,000,000 שקלים, והוא לא יכול לעבור למען המטרה הזו. בגלל ניסוחים או הגדרות כאלה ואחרות, הכסף לא עובר, הגופים האחרים לא משתתפים בהוצאה וסוגרים את הפנימיות. מה נגיד לילדים האלה? איך נסתכל בעיניים שלהם?

מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ, הוא אדם עם לב שמוכן ויודע לדלג על כל הנקודות הבירוקרטיות האלה. יש את הכסף, תעבירו אותו ואחר כך תשברו את הראש כיצד למצוא את ההגדרות המדויקות. קודם כל תעבירו את הכסף כדי שלא ייסגרו הבתים ואפשר יהיה להמשיך.

אין לי הרבה מה להוסיף על דברי חברי. בפני כולנו נמצא מסמך שהכינה מחלקת המחקר והמידע. אני הייתי רוצה להפנות את תשומת הלב שלנו לטבלה הנמצאת במסמך הזה, הנוגעת לשאלה מה קרה עם הילדים חסרי עורף משפחתי לאחר שסיימו את הפרויקט בגיל 18. הנתונים מדברים בעד עצמם. הנתון החיובי של אלה ששבו להוריהם מצביע על 18%. בפילוח אחר, אנחנו רואים שיותר משליש מהילדים האלה נמצאו אחר כך בסיטואציות שהם לא ממש בקשר עם הוריהם והם משוטטים. ילדים שאבדו קשר עם הפנימייה הם 15%, וכו'. אפילו נתונים, לכאורה, חיוביים, כמו גיוס מיידי או מכינה קדם צבאית, הם עדיין לא פתרון מלא. מי שנמצא בצבא צריך להגיע לאן שהוא בסוף שבוע.

אנחנו מבינים את הנתונים הללו, ומכירים אותם מחוקים אחרים ודיונים אחרים. אני מצטרף לבקשת חה"כ סלומינסקי, שאנחנו ננסה למצוא פתרון אמיתי ויעיל. אני מבין שהמשאבים במשרד הרווחה קיימים, וגם היחס הוא חיובי. אישית שאלתי את השר הרצוג במהלך שעת שאלות במליאה את השאלה, והוא השיב שאין בידו נתונים ושאני אעביר לו את הנתונים. אני מיד העברתי לו את הנתונים. אני מקווה מאוד, שנגיע לפתרון שיאפשר גם לקואליציית הארגונים להצטרף למדינה ולהמשיך לתמוך.

אני יושב כאן כמתנדב יו"ר העמותה "ילדים בסיכוי", שהיתה פרוייקטור שהפעיל את המערכת הזו עם הקואליציה הנכבדה של הגופים והארגונים שחברו יחד והכירו בחשיבות. באו נדבר ברחל בתך הקטנה. מה שקורה הוא, שכל שנה, לצערנו, ילדים שהבית שלהם הרוס ופוגע מגיעים לפנימיות. אלה פנימיות שמשרד הרווחה אחראי ומפקח עליהם, ושם נותנים להם את מה שניתן כדי שהם ישתקמו ויגיעו לבגרות.

אחרי השקעה משמעותית של 7-8 שנים בממוצע, שיכולה להגיע ל-500,000 שקלים שהילדים משקיעה בשנים האלה בילד עד אשר הוא מגיע לשלב הבגרות. אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות שבתוך האוכלוסייה הזו ישנו ציבור – על פי בדיקה סטטיסטית מדובר בכ-400 ילדים מדי שנה, שאין לו בכלל עורף משפחתי אחרי שהוא הגיע לגיל 18. כאשר הילדים האלה מגיעים לגיל 18 אומרים להם: הסתיים הגיל שבו אנחנו אחראים כלפיכם. סוגרים את השער בצורה הציורית, והם אמורים להסתדר לבד בחיים. אני לא רוצה לספר לכל אחד שהוא אב כאן, מה קורה וכמה זמן מלווים את הילדים אחרי גיל 18. אני גם לא רוצה להביא פנימה הורים שלא הצטיינו ושהילדים שלהם הגיעו לפנימיות, ובכל זאת יש לילד קהילה לחזור אליה.

ישנם ילדים, ומדגם לא מייצג שלהם, שהיום נמצאים מחוץ למסגרת כלשהי ויכולים להתגלגל למקומות בהם המדינה תשקיע בהם אחר כך יותר, הגיע לכאן. אחרי שאלה הגיעו לגיל 18, הם צריכים להתגייס, שגם אז צריך ליווי, הכוונה והכנה, בעיקר אם אין להם עורף. חלקם מסיבות כאלה ואחרות צריכים להסתדר בעבודה, והם צריכים שתהיה להם מיטה, קורת גג. זו זכות יסוד בסיסית אלמנטארית שבלעדיה, ברור שהשוטטות תביא אותם לאן שתביא אותם.

אנחנו גילינו וזיהינו את זה לפני כ-5 שנים. רקמנו תוכנית שיצאה לדרך לפני 3 שנים. בקואליציה שבה היו כל הארגונים הנכבדים, שיש להם פה ייצוג, הצלחנו לאגום משאבים ולגרום לכך שיהיה מקום מגורים לבחור צעיר בן 18. בנוסף, איש מקצועי המלווה ומדריך אותו בשאלות של כישורי חיים: איך להסתדר בצבא, איך לא להישבר ולערוק מיד מן הצבא, איך לפתוח חשבון בנק, איך לא לשבור את הכלים, איך לא להגיע למקום שאנחנו לא רוצים שהוא יגיע.

הפרויקט הזה לווה במחקר של המוסד לביטוח הלאומי. הבדיקה נעשתה על ידי פרופ' מהאוניברסיטה העברית שהוציא שני דוחות ביניים, מהם עולה בברור שהילדים האלה שקיבלנו קורת גג והדרכה, נמצאים בקהילה, מסתדרים ומשתלבים ויש להם סיכוי.

כאשר מסתיימת תקופת ניסוי, אם אתה לא ממשיך אותה אתה מצהיר בפירוש שזה עובד יופי, זה חשוב, זה חוסך השקעה של 500,000 שקלים בממוצע בכל ילד כזה, אבל ניסוי מוצלח כזה מעכשיו עוצר. האבסורד הוא, שהחברה האזרחית, אותם ארגונים שחברו יחד הכירו בחשיבות וכל אחד נתן לזה עדיפות והקצה מהמשאבים המוגבלים, מהתרומות. כולם בסופו של יום משיגים תרומות לעניין הזה, כולל אנו עצמנו, ורוצים ללכת עם זה קדימה. אנחנו באים למדינה ואומרים: הכרת בחשיבות, יש לנו תכתובת עם האנשים מקבלי ההחלטות במשרד הרווחה שמודים שזה פרויקט חשוב, ואז ישנו מחסום בירוקרטי. המשאבים שהם חשבו שהם יוכלו להעמיד לצורך העניין מיידית, אופן ההקצאה שלהם מבחינת החשיבות הוא כזה שזה לא בר ביצוע ולא ניתן לקחת את המשאבים האלה על מנת לתרגם אותם לאותו נושא. המשאבים האלה הם גם כן לילדים ולפנימיות. אנחנו לא מבקשים לקחת מקשישים. זו בדיוק אותה הקצאה.

מי בקיא בנקודה הזו?למה ה-900,000 השקלים האלה לא יכולים לעבור?

יש לי את כל הכבוד לבנצי, ואנחנו עובדים יום-יום בשיתוף פעולה. עם זאת, היה בעיני תמוה שדרג הניהול מקבל ההחלטות אינו נמצא כאן. אני משאיר סימן שאלה למה זה קרה. אז היינו מקבלים את התשובות ומחפשים דרך לצאת עם החלטה שמדרבנת את הגורמים לשנות את המצב.

דבר אחרון שאני רוצה לומר הוא, שאין לנו זמן. לא יכולות לקום פה ועדות. מה שקורה הוא, שהזמן שבו אנחנו צריכים לאכלס מחדש את הדירות הקיימות הוא יולי. כאשר נגמר חוזה ואתה לא יכול לעמוד בו, אתה אומר לבעל הבית: קח את הדירה בחזרה כי אין לי כסף לחדש את השכירות. המשמעות היא, שישנם בוגרים בני 18-20, שנמצאים היום על הדשאים, מסתובבים, כאשר הם נפלטו מכל מיני מערכות. אנחנו דוגמת החלב שבדלי. מילאנו את הדלי במשך שנים, כדי שהם יהיו מסוגלים להשתלב בקהילה. אנחנו, מדינת ישראל, השקענו בזה הון עתק, ועכשיו אנחנו מוכנים לשפוך את הדלי עם כל החלב. אני לא מדבר על מאות או אלפים, אלא על הקצה של הילדים שלא ניתן למצוא להם שום פתרון בקהילה. אנחנו חייבים להתגייס לטובתם. אני מבקש שמכאן תצא קריאה שתאמר למשרד הרווחה, שבמהלך סוף יולי ועד ה-5 באוגוסט יימצא הפתרון כדי לא לשלוח את כולם לדשאים. אם מייבשים את הדשאים, כי זה מה שיקרה בהעדר מים, אז גם דשאים לא יהיה להם. גם את זה ניקח מהם. אני הייתי קצת נרגש, וזה משום שאני מרגיש כפה לילדים האלה. כמתנדב אני יכול להרשות לעצמי לעשות זאת ולומר: אין לנו זמן. ההחלטה היתה צריכה להתקבל אתמול. לא ועדות, לא ועדות בדיקה או בירורים, אלא החלטות על כל מה שמשתמע מזה. הייתי שמח, אם היינו מאפשרים גם לאותם צעירים להסביר לנו את העניין.

בשלב זה נעבור לנגועים בדבר. אני אשמח לומר לכם, קחו אותי כדוגמא. אני לא נפלטתי משום מקום, אבל גם אני הייתי בחזקת ילד בודד בשעתו והגעתי לכנסת. אולי גם לכם יש סיכוי. אני רוצה לפנות לאושרת לספר את סיפורה.

אני רוצה לספר את הסיפור שלי, כדי שתבינו מאיפה באתי ואיפה אני היום. אני גדלתי בפנימייה מגיל 13 עד גיל 18. היה לי מקום, היו לי אנשים שתמכו בי כמו הורים. היה לי אוכל, היתה לי מיטה.

הגיעה התקופה שסיימתי את כיתה יב', הגענו לצומת דרכים ולא ידעו מה לעשות איתי. יצאתי לתקופה של שבוע, חזרתי לפנימייה ואמרתי להם שאין לי איפה להיות.

לאן יצאת?

האם שבוע הסתובבת בחוץ בדשא?

הסתובבתי בין חברות. היתה לי תקופה של כמה חודשים, בין יולי עד חודש ספטמבר שבו הייתי אמורה להתגייס. הגעתי לפנימייה ואמרתי להם: אין לי איפה להיות. הם הציעו לי לשמש כמדריכה משנית לכיתות ז' עד לגיוס. בתחילת שנת הלימודים הפנימייה לא יכלה להחזיק אותי עוד, כי היא היתה צריכה את החדר לילדים חדשים שהגיעו לפנימייה. הם אמרו לי: או שתמצאי איפה להיות עד הגיוס, או שנקדים את הגיוס. אני אמרתי שאני מוכנה להקדים את הגיוס. התגייסתי ב-21 לאוגוסט 2005, ואז אמרו לי שימצאו לי מסגרת שבה אוכל להיות ולישון. התגייסתי כמובן למסגרת של בסיס סגור, אבל עדיין בסופי שבוע כאשר כל החיילים היו הולכים הביתה אני הייתי נשארת בבסיס לבד.

אמרו לי שיש הגדרה של "חייל בודד". סיפרתי שאין לי קשר עם האמא מגיל מאוד צעיר, וכי אני לא מכירה את אבי. החליטו לנסות ולהשיג לי מעמד של "חייל בודד". הניסיון כשל לפחות 4 פעמים. כאשר הצלחתי לקבל את המעמד הזה, זה היה אחרי שנה ו-4 חודשים. בדרך כלל הם מבקשים לבוא לביקור בית כדי לדעת אם אפשר לעשות שלום בית. במקרה שלי לא היה לאן להגיע.

אמרת שלא הצלחת. למה הכוונה?

האם אני לא הצלחתי? הם לא הצליחו. אין להם לאן ללכת. הם רצו ללכת לביקור בית, כדי לראות האם יש אפשרות שאני ואמא שלי נוכל להסתדר.

אבל אמרת ש-4 פעמים ניסית לקבל מעמד של "חייל בודד".

כן. הם שלחו את התזכיר לתל השומר, המקום בו נמצאת האגודה לחיילים בודדים, ושם אמרו שאני לא עומדת בקריטריונים של חיילת בודדת.

כי חייל בודד הוא רק חייל שהוריו נמצאים בחו"ל.

בגלל שיש לך אמא בארץ, לא יכולת לקבל את המעמד של "חייל בודד".

יש לה אמא, אבל אי אפשר לאתר את האמא.

לכן, לא ענית על הקריטריון של חייל בודד. חייל בודד הוא רק מי שהוריו בחו"ל.

או נפטרו בתאונת דרכים או ברצח.

כן. לאחר 8 חודשים מהיום בו התגייסתי, הם החליטו לתת לי ללון בבית החייל בתל אביב. בזמנו היו קיימים 4 בתי חייל. אחרי חודשיים סגרו 3 בתים, ונשאר רק בית השריון. גרתי בתוך חדר עם 6 בנות עם 3 מיטות קומותיים. בחורף הייתי צריכה לחלות יחד איתם. מקלחת ושירותים היו משותפים לכל הקומה. היו שם תנאים מאוד קשים, ובכל זאת גרתי ככה שנה וחצי.

זה בזמן השירות. מה בהמשך. בת כמה את היום?

היום אני בת 22. אחרי שנה ו-4 חודשים קיבלתי סוף-סוף את המעמד של "חייל בודד בחריגה", שזה מעמד של "חייל בודד" ברמה מאוד גבוהה. כאשר "חייל בודד" משתחרר, הכוונה לחיילים משוחררים נותנת אופציה להישאר עד 3 חודשים בבית החייל. את החודש הראשון הוצאתי בהרבה כוח. אתה צריך לשכנע אותם שאתה ממש צריך את זה.

מה קרה לאחר מכן?

אחרי חודשיים הם לא הסכימו יותר לתת לי לינה בבית החייל. בכוחות עצמי שכרתי דירה בתל אביב, מבלי שידעתי איך להתנהל עם כסף. לכן, אחרי חודשיים וחצי מצאתי את עצמי בלי בית ובלי עבודה.

אנחנו לא נותנים רק דירה, אלא גם מעמידים לצדם מדריכה.

האם את היית מלווה על ידי עוזרת כזו?

לא היה לי כלום.

היא לא הגיעה לפרויקט.

אחרי חודשיים וחצי מצאתי את עצמי בלי בית. במשך שבועיים ישנתי ברחוב בתקופה של חורף קשה. הייתי ישנה מתחת לבניינים, בין סמטאות ובגנים.

כמובן שלא יכולת לעבוד.

עבדתי, כדי שיהיה לי משהו לאכול.

האם היו לך חברות מהצבא?

היתה לי חברה אחת שהיתה איתי לאורך כל התקופה, שגם נכנסה לפרויקט. ליווינו אחת את השנייה בכל מצב. יום אחד קמתי עם חבלות קור ולא יכולתי להגיע לעבודה, ולכן הגעתי להכוונה לחיילים וישבתי שם עם התיקים ועם הסירחון שלי ולא הסכמתי ללכת. איריס יודעת איך הייתי נראית באותו זמן. התיישבתי שם, ואמרתי להם: ביקשתי מכם כל עזרה אפשרית, אין לי לאן ללכת ואין מי שיכוון אותי. אני נשארת פה.

באיזה מצב את נמצאת היום?

שבוע לפני הם נתנו את המספר של הפרויקט להכוונה לחיילים משוחררים. הם נתנו לי את המספר, ואני התקשרתי לאיריס. כבר באותו יום ישנתי אצלה כמה ימים, ולאחר כמה ימים היא מצאה לי בית. אחרי שבוע התחלתי ללמוד ולעבוד. היום אני גרה בפרויקט בחדרה.

האם את רואה עצמך בשלב מסוים נוטשת את הפרויקט הזה?

בטח. כאשר אני אמצא את עצמי. כאשר אני אהיה מסוגלת לצאת החוצה, כאשר אני אסיים את הלימודים.

מה את לומדת?

אני משלימה בגרויות ולומדת לקראת הבחינה הפסיכומטרית. אני מנסה עכשיו להכין עצמי לחיים בחוץ. הפרויקט הזה עוזר לך לחסוך כסף, כי שכר הדירה הוא לא גדול וכל שאר התשלומים עליהם.

אני מבקש ממשרד האוצר לומר את דברו.

במהלך הדיונים שהתעוררו סביב הנושא הזה עלו הקשיים. יש פה מספר טעויות בקשר לתקצוב העניין. ראשית, אין תקציב במשרד הרווחה לפרויקט הזה כרגע. משרד הרווחה הציע לקחת מכסות קיימות בפנימיות, ולהמיר אותן. לאנשי משרד הרווחה יש בעיה בביצוע המרת המכסות האלה.

האם יש מכסות פנויות?

זו הנקודה.

למה לא הצעת שייקחו כרטיס של מפעל הפיס, יגרדו ויזכו בכמה מיליונים? אם אין מכסות פנויות, אז איזו מן הצעה זו?

אני אציג את הבעיה. דבר ראשון, יש בעיה חוקתית להמיר את המכסות לפרויקטים אחרים, כי המכסות צבועות לילדים בפנימיות. מתוקף חוק, המכסות האלה חייבות לתת מענה לצרכים מסוימים. אנחנו מכירים את חוק רן כהן.

זה עוד לא חוק.

יש הצעה של חה"כ רן כהן בעקבות הנושא הזה, המחייבת לתת את המכסות לדברים האלה.

אני מבין, שאתם מצודדים בחוק של רן כהן.

חשוב להבין, שמתוך מודעות למצב הזה ניתן תגבור למכסות. המכסות הוא לא משהו סטטי. יש גידול טבעי, ואני לא יודע על כמה הוא עומד. לדעתי, הוא עומד על מעט יותר מ-100.

כמה ילדים קיימים היום שאין להם איפה לישון?

65 חדשים.

לכמה אין היום איפה לשים את הראש?

קרוב ל-100 ילדים. זה לא מדויק שחוקתית אי אפשר להמיר מכסות. ניתן היתר, וממירים מכסות מסידור במוסדות לפתרונות בקהילה. עושים את זה כל שנה מזה 4 שנים. לכן, אל תאמר לי שאין המרת מכסות לפתרונות בקהילה. זה בדיוק פתרון בקהילה. השאלה, אם יש מספיק מכסות או לא להמרה, אינני יודע. הסיבה היא איננה חוקתית.

אדוני נציג האוצר, היום ישנם 100 ילדים שאין להם איפה לשים את הראש. איך אתה פותר את הבעיה של אותם 100 ילדים?

במסגרת פרויקטים כאלה שלא מתוקצבים יש דרך אחת מאוד פשוטה, דרך שבה ההתנהלות נעשית תמיד, במסגרת דיוני תקציב.

היום יש לי 100 בוגרים שישנים על הדשא בחוץ. אני רוצה לדעת, איך במשרד הרווחה פותרים את זה.

את זה אתה צריך לשאול את משרד הרווחה ולא את משרד האוצר.

יש אלטרנטיבה נפלאה. יש בית מלון על חשבון מדינת ישראל, בית סוהר, שם אפשר לשים את הילדים האלה. שם יהיה להם איפה לישון, ויהיו חייבים לתת להם אוכל. האם זה הפתרון?

לגבי הפתרונות כדאי לשאול את משרד הרווחה.

כפי שאמר נציג האוצר, אנחנו קיבלנו 20 מכסות לילדים. סימנו 10 מסגרות שיוכלו לקלוט 20 ילדים בשנה הבאה.

מה אנחנו עושים עם ה-80 הנותרים שנמצאים כרגע בחוץ?

כרגע המשרד בנוי במערך של 10 פנימיות לאלתר, בלי ועדות ובלי דיונים, לקלוט 20 ילדים שסיימו השנה. אותו מספר של 100 לא מתייחס לבוגרים של השנה. כרגע אנחנו יכולים לספק מענה ל-20 ילדים ב-10 מסגרות. זה התקציב שלי כרגע. אני רוצה לומר, שהפתרון שלי הוא פתרון ייעודי. אני לא יכול לתת כסף. אם הילדה הזו היתה בוגרת פנימייה שלי, היא לא תצא החוצה. היא לא תשתזף ברחוב והיא לא תהיה על הדשא.

עוד לא שמעת כלום.

אני בטוח שניתן לספר סיפורים מסמרי שיער. אני מבקש לקבל תשובות ולא שאלות.

זאת התשובה שלי כרגע.

זאת לא תשובה. אתה יודע שזאת לא תשובה.

אני רוצה להבין מה הפרוצדורה שאני צריכה לעשות עם יאלין, שישנה שלושה שבועות בדשא, על מנת שתוכל להיות מתוקצבת על ידכם.

איריס, נדמה לי שסיכמנו את נייר העבודה באופן מאוד מסודר. סימנו את הפנימיות בתיאום איתכם, פנימיות שתקבלנה הרשאה להמשך סידור לילד שלא יוכל לצאת.

כלומר, אתה אומר לי שאתה תוציא את המכתב, שעוד לא הגיע אלינו, שאני אצטרך לפנות ללשכת הרווחה ממנה יאלין הגיעה, שאליה היא כבר לא קשורה כבר 12 שנה, והם אולי יאשרו לה 3 חודשים עד שהיא תגויס לצבא.

לכאורה, הכסף ישנו. הילדים האלה בסיכון, ולכן אנחנו כאן. חברי וידידי בנצי ממשרד הרווחה מדבר, אבל בפנים הוא בוכה. הוא מאוד בעד הפרויקט של הבוגרים. הוא מבין את הקושי הבירוקרטי שאנחנו תקועים בו. משרד הרווחה בא ואמר, שהוא נותן 20 מקומות. אי אפשר להשתמש בהם כי הילדים האלה כבר צריכים לצאת מהפנימיות. הם צריכים להיכנס לאורח חיים אזרחי, רגיל ונורמאלי. ברגע שאומרים להם לחזור לפנימיות, זה כאילו החזירו אותם לגיל צעיר מבלי לתת להם כישורי חיים ואפשרות לפרוץ החוצה. אותן מכסות כוללות רק מי שמסיים תיכון ועד הגיעו לצבא. אם הוא כבר היה בצבא או בשירות לאומי, הוא לא יכול לקבל זאת. התקציב נמצא על העץ. הוא ישנו, אבל אנחנו לא יכולים להשתמש בו. אנחנו אומרים לחברנו מהאוצר, שבטוח שליבכם רחב גם, עם החברים מהרווחה, קחו את אותן 20 מכסות, תרגמו אותן לכסף ותנו לנו אפשרות להשתמש בהן. אז כל הגופים האחרים שתומכים בפרויקט הזה במשך שנים, יבואו ויתמכו גם הם.

האם זה מצ'ינג?

זה אפילו יותר ממצ'ינג. קרן גדיר, אשלים והמוסד לביטוח הלאומי ממנו את הפרויקט עד היום. אנחנו מבקשים שתעזרו לנו היום, כדי שנוכל להמשיך.

אני רוצה לסכם את הישיבה. אני מקווה, שלדיון הזה תהיה תהודה ותגובה מעשית, תוצאה מתקבלת על הדעת, שלא יהיו 100 ילדים שלא יהיה להם היכן להניח את ראשם, איפה לצחצח שיניים ואיפה לרחוץ פנים. אסור לנו להרשות את המצב הזה בשום אופן. נראה כאילו יש פה קצוות שאינם נפגשים. אני רואה שהגברת פה מתרגשת.

אני לא מתרגשת מכלום. זה שהוא עונה לי תשובות כאלה, זה לא מספיק לי לכלום.

אני שותף לרגשות שלך.

האם יש אפשרות לעשות עוד ישיבת מעקב בפגרה? יש דברים שאפשר לדחות, אבל כאן מדובר בנפשות. כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. אני מציעה לקיים ישיבה קצרה של מעקב, ולבקש מהמנכ"ל לבוא ולדווח אם נמצא פתרון. אם נעשה כך, זה יפעיל לחץ ויימצא פתרון.

אני לא יכול לומר בוודאות שנקיים ישיבה במהלך הפגרה על נושא זה, אבל נדרוש בכתב ממנכ"ל משרד הרווחה שידווח לנו מה התבצע.

אני מדבר על ישיבת מעקב של רבע שעה, על מנת שהמנכ"ל ידווח לנו מה התקדם.

בלי זה הם יישארו על הדשא. אני לא ישן בשקט.

אני מבקש ממך, לדווח לי כמה כל יום ישנים על הדשא.

אני לא סופר אותם על הדשא.

המספר יכול רק לעלות.

מספיק ילד אחד.

יש כבר כאלה שהם בתוך הפרויקט. אם אני אמצא עצמי מחוץ לבית, לאן אני אלך?

אני רוצה לסכם את הישיבה. המדינה השקיעה משאבים רבים לסייע לאוכלוסייה זו במהלך שהייה במסגרות חוץ ביתיות, ועל כן ראוי שתכין אותם לניתוק הצפוי מהמסגרת החוץ ביתית ותתמוך בהם בצעדיהם הראשונים כאנשים בוגרים ועצמאיים. דאגתה של המדינה לפרטים אלה תסייע להם לנהל חיים נורמטיביים ועצמאיים, ובכך תיטיב לא רק עמם אלא עם החברה בכללותה.


מן הראוי לבחון את הצורך בעיגון אחריותה של המדינה כלפי צעירים אלה, בחקיקה או בדרכים אחרות, כפי שנעשה במדינות מערביות אחרות.


הוועדה דורשת ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים לפעול לאלתר למניעת סגירת הדירות בהן מתגוררים בוגרים אלה, ולהשתתף במימון פרויקט "גשר" על כל מרכיביו ובכך למנוע את סגירתו.

בשל מצוקת הזמן והצורך לפתור את הבעיה עד ל-05.08.2008, הוועדה דורשת ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים להעמיד לאלתר לרשות פרויקט מבוגרים חסרי עורף משפחתי את הסכום של 900,000 שקלים, שייעד המשרד לנושא ובגלל בעיות בירוקרטיות אינו מתבצע.


הוועדה דורשת משר הרווחה, לדווח לה בתוך שבוע ימים על ביצוע מסקנות הוועדה. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:00