הכנסת השבע-עשרה





נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 346

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, ז' בשבט התשס"ח (14 בינואר 2008), שעה 12:00

ילדים עם פיגור קל ובעיות רב-תחומיות.

חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר

משרד החינוך: לאה שקד – ממונה על שירות חינוך מיוחד

מיכל צדוק - דוברות

פרופ' אשר אור-נוי - משרד הבריאות

ריקי ארמן – משרד האוצר

מרים כהן – משרד הרווחה

יעל גויסקי – לשכת עורכי-הדין

לאה פרנקל – הסתדרות המורים

ליאורה ריפמן – ממונת שילב בקהילה, נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות

משה רוטמן – מזכ"ל "בית חם"

יוסי אלרן

מיכל אלרן

רונית פוקס

יוסי דנינו

חוה ארליך - מנהלת בית-ספר "התומר" בנס ציונה.

יהודה סקר – ארגון הורים ארצי

יהודית גידלי

חנה כהן

ילדים עם פיגור קל ובעיות רב-תחומיות

שלום לכולם, אני פותח את הישיבה של ועדת החינוך בנושא קשה ומורכב שהביאו לתשומת לבי אנשים טובים שיש להם ילדים שנופלים בין הכיסאות של הגדרות ודברים מרובעים, ובעצם בתחומים רבים אינם מקבלים את הטיפול הדרוש. מדובר בילדים שמוגדרים עם פיגור קל, אלא שהפיגור הקל בא לידי ביטוי בהרבה מאוד תחומים. לחלק מהילדים יש בעיות רב-תחומיות והיכולת שלהם לתפקד ולהיות ללא השגחה מוגבלת ביותר. לפי התיאורים שקיבלתי מדובר בילדים שלא יכולים להיות ללא השגחה. הם לא מקבלים את השעות הדרושות בבית-הספר וגם לא טיפול ועזרה אחר-הצהרים. למעשה הם נשארים קרחים מכאן ומכאן, וההורים – שגם כך העומס עליהם אדיר ושקשה לתאר אותו – נותרים ללא מענה. אנחנו מבקשים לשנות את המצב הזה.


מיד לאחר שהדבר הובא לתשומת לבי, ביקשתי להיפגש עם מנכ"לית משרד החינוך, כדי להתריע בפניה שנעלה את הנושא בישיבת הוועדה ושאני מקווה שעד אז יהיו לה תשובות או שלפחות יבדקו את הנושא כדי לזרז את הטיפול. לפיכך עיכבנו את ישיבת הוועדה בנושא, אבל הזדרזנו לעדכן את המנכ"לית בעניין.


אני מציע שנציגי ההורים יתארו במה מדובר ולאחר מכן נשמע את נציגי המשרדים הרלוונטיים, כדי להביא לעבודה משולבת של כל המשרדים לשינוי משמעותי בטיפול בילדים אלה.

אנחנו קבוצת הורים מאזור השפלה שילדינו מוגדרים "ליקויי למידה רב-בעייתיים". אני רוצה להדגיש שה"רב-בעייתיות" עולה על ההגדרה של "ליקויי למידה". לחלק מהילדים יש גם פיגור קל. הבעיות שאנחנו מדברים עליהן הן גם של מי שמוגדר "פיגור קל" ולכן צירפנו את זה יחד.


אני רוצה לתאר יום רגיל של הבת שלנו. בתנו בת 14 נולדה עם פגם מוחי. היה לה איחור התפתחותי בתחומים מסוימים. היא "טיילה" בין כל ההגדרות – היתה מוגדרת "נורמה תחתונה"; "גבולית"; "פיגור קל" – תלוי מתי אבחנו אותה ובאיזה שלב של החיים. היא לא עונה לקריטריונים הרגילים, למרות שיש הרבה ילדים בבית-הספר בו היא לומדת – בית-ספר "התומר" בנס-ציונה – שהם עם מאפיינים דומים. יש לה אובססיות, למשל קרה שהיא התקשרה מאה פעמים בשעה למשטרה. יש לה גם בעיות קשב וריכוז, אינה מסוגלת לראות טלוויזיה והיא כל הזמן בתזוזה. היא זקוקה להשגחה מתמדת. היא מקבלת טיפול תרופתי לבעיות האובססיה והן מתנגשות עם בעיות הקשב והריכוז. לנו ניתנה הברירה מה אנחנו רוצים יותר – ילדה היפראקטיבית או ילדה אובססיבית. יש לה גם פרצי אלימות. יחד עם זה, היא ילדה מאוד חמודה, מאוד מתקשרת עם הסביבה, יש לה שפה מאוד עשירה, היא אפילו מתנדבת בבית-אבות ועוזרת לזקנים שם.

לא מדובר בילדה עצמאית מבחינת הצרכים היום-יומיים – היא אינה מתקלחת לבד וכד'.

אני מבין שאי אפשר להשאיר אותה ללא השגחה.

נכון. למשל, היא מסוגלת להיכנס למכוניות של זרים. אין שום טעם שהיא תשב בשיעורי ביולוגיה או פיזיקה, כי היא צריכה לקבל כישורי חיים, דבר שהיא מקבלת בצורה טובה מאוד בבית-ספר "התומר" בנס-ציונה, שמיועד לילדים שמוגדרים "רב-בעייתיים".

אני מבקש שתרחיב בנושא של "כישורי חיים".

היא מסוגלת להשתלב במידה מסוימת בחיים הבוגרים שלה, אבל היא צריכה ללמוד כל דבר. היא צריכה ללמוד איך להתעסק עם כסף, איך להפעיל מכשירים חשמליים, היא צריכה לדעת להתגבר על קשיי הקשב והריכוז, להיות מסוגלת לשבת קצת מול הטלוויזיה. היא לא מסוגלת ליצור קשרים חברתיים עם בני גילה. היא יוצרת קשר טוב עם מבוגרים, אבל קשר טוב מדי. כלומר, היא מסוגלת לחבק כל אחד ברחוב, כולל נהג ההסעה שלה. כושר השיפוט שלה מאוד-מאוד לקוי – לצערנו היא מרימה את החצאית שלה סתם כך, משום שאין לה שום מודעות לגוף שלה.

אלו דברים נוספים אתה חושב שהיא צריכה לקבל בבית-הספר?

אני אתחיל עוד בשלב שלפני בית-הספר – ההסעה. ילדה כזאת מוסעת עם עוד ילדים כמוה בהסעה ללא מלווה, דבר שגורם לא אחת לבעיות. בהסעה הילדים מקללים ומשתוללים, אבל לילדים כאלה לא מוגדר ליווי בהסעות. מידי פעם מתגלות בעיות בהסעות, כמו למשל הבן של יוסי דנינו, שנהג ההסעה הוריד אותו בצד אחד של הכביש, הוא חצה לבד ומכונית פגעה בו.

קרה שנהג ההסעה הוריד את הילדים לפני הזמן, משום שנמאס לו מהמריבות ומהאלימות שלהם באוטובוס. אין ליווי בהסעות כי הילדים לא מוגדרים בשום הגדרה שמקנה להם את האפשרות הזאת, כמו שמקבלים ילדים עם P.D.D , למרות שהקשיים של הילדים האלה אינם פחותים משלהם. המשפחות שצריכות להתמודד עם הקשיים האלה מתמודדות עם לא פחות קשיים מאשר המשפחות של ילדים עם P.D.D, אלא שלהם יש לובי מאוד חזק והם הצליחו להשיג עבור ילדיהם הרבה. כל הכבוד להם, רק שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מקבלים שום דבר מהדבר הזה, למרות שאנחנו מתמודדים עם אותם קשיים אם לא יותר.

אנחנו מרוצים מתפקוד בית-הספר, אם כי גם שם יש מספר בעיות, כמו למשל מחסור בסייעות ובטיפולים פרה-רפואיים. אין הקצאה של סייעות מכיתה י' והלאה והמורה צריכה להתמודד לבד עם 13-12 ילדים כאלה בכיתה. חשוב להדגיש שהבעיות של ילדים מסוג זה מחמירות בגיל ההתבגרות והלאה ולא סתם שכל ההורים שנמצאים כאן הם גם הורים לילדים בגילאים יותר מבוגרים.

בבית-הספר יש ילדים עם בעיות מאוד קשות ולא רק לקויי למידה, כמו עיוורים, ילדים על כיסא גלגלים וכד' אשר זקוקים לסייעת צמודה. הדבר הזה בא על חשבון שעות של סייעות בכיתות אחרות. בבית-הספר חסרות הרבה מאוד שעות של סייעות, היינו התקנים לא מספיקים למה שבית-הספר זקוק לו.

אני מבין שיש גם בעיה לאחר שעות הלימודים.

יש שתי בעיות עיקריות באשר לטיפולים הפרה-רפואיים: יש 150 שעות על 200 ילדים. זה אומר שאין אפילו שעה שבועית אחת לכל ילד. מדובר בטיפולים רגשיים, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור וכל מה שנקרא כישורי חיים, טיפולים שמאוד חשובים לילדים שלנו.

זה מעבר לשעות ההוראה הרגילות.

צריך להבין שלילדים כמו שלנו השעות הפרה-רפואיות וכישורי חיים חשובים הרבה יותר מאשר הלימודים הרגילים. קודם כל צריך להביא אותם להיות עצמאיים. הנושא של כישורי חיים הרבה יותר חשוב לנו.

אני מניח שכישורי חיים לא לומדים רק בשעות הפרה-רפואיות.

נכון, אבל לכל ילד יש את הבעיות הייחודיות לו. לדוגמה, הבת שלנו לומדת בריפוי בעיסוק איך לצחצח שיניים לבד. זו לא בעיה משותפת לכל הילדים.


לצערנו הרב, מאחר שמשלמים כל כך מעט בעבור השעות הפרה-רפואיות, קשה יותר ויותר להשיג מטפלים בתחום. המטפלים האלה פותחים קליניקות פרטיות וקשה למלא אפילו את ה-150 שעות האלה באנשים איכותיים.

כרגע לא נוכל לפתור את כל חולאי המערכת.

בעצם ילדים בבית-ספר של ליקויי למידה מורכבים ופיגור קל מופלים לרעה לעומת כל בעלי הצרכים המיוחדים האחרים. הבת שלנו מסיימת, בממוצע, בכל יום בשעה אחת וארבעים. בבית ספר "התומר" עשו, בעזרת ראש העיר, איזשהו סידור מיוחד לפיו מוסיפים בחלק מהשנה חוג בשלושה ימים בשבוע.

מדובר בתל"ן – תכנית לימודים נוספת.

יש תל"ן הורים ויש תל"ן רשותי - תכנית לימודים נוספת רשותית, היינו שהרשות המקומית מפעילה.

מדוע זה רק בחלק מהימים בשבוע?

זה בחלק מהימים בשבוע, זה מתחיל רק אחרי החגים ומסתיים כחודש לפני סוף השנה. זה לא קיים בכל בתי הספר לחינוך מיוחד, עד כמה שאני יודע זה תלוי גם ברשות המקומית. מי שיכול להגדיר את שעת הסיום בבית-הספר זה משרד החינוך.

ההתמודדות של האנשים כאן לא שונה מאלה שמתמודדים עם פיגור בינוני או קשה, בגלל שקוראים לזה פיגור קשה או פיגור קל. מדובר בהתמודדויות אחרות. ילדה שלא מסוגלת לשבת שנייה בשקט או שהיא אובססיבית או שיש לה כושר שיפוט לקוי, צריכה השגחה וטיפול כמו ילדים עם פיגור קשה. ילדים שמוגדרים עם פיגור קשה או בינוני מסיימים את יום הלימודים יותר מאוחר. לפי ההגדרה של משרד החינוך זה בשתיים וחצי, שלא לדבר על ילדי P.D.D שמסיימים בשעה רבע לחמש. חשוב לומר ש-30% מהילדים בבית ספר "התומר" מוגדרים P.D.D.

הילדים מסיימים את יום הלימודים בשעה 1:40 ומאז אין להם שום מסגרת. לחלק מהילדים, כמו הבת שלי למשל, שיש להם אבחון, מגיע להם שעות מועדונית, אבל מאחר שברחובות אין מימון של העירייה לזה, אין בעצם שום מסגרת אחר הצהרים. הבת שלנו נמצאת בבית מהשעה אחת וארבעים – היא נכנסת, יוצאת, הולכת לשכנים, לא מסוגלת לשבת, לא מסוגלת לשבת מול הטלוויזיה, לא מסוגלת לשבת בתוך הבית.

בעצם גם ההורים בהסגר.

צריך לזכור שהיא לא בת יחידה במשפחה ויש לה עוד אחים. מידי פעם היא מרביצה לנו ומרביצה לאחיה, טורקת דלתות, יש לא אובססיות וכל דבר חייב להיות במקום שלו בבית. השלט של הטלוויזיה למשל חייב להיות במקום המדויק שלו מעל הטלוויזיה – פינה שהיא הגדירה שזה המקום של השלט. החיים אינם חיים.

הבן שלי למשל כל הזמן פותח את המקרר ורוצה לאכול. הוא אוכל באופן כפייתי ורב עם אחיו הגדול שמנסה לשמור עליו מפני זה וגם מרביץ לו. הוא אובססיבי בענייני אוכל ובענייני טלוויזיה. הוא מדליק, הורס, עושה כל מיני דברים שמוכיחים שהוא לא יכול להגיע לשום עצמאות. זה פוגע במשפחה, בעיקר באחים, כי כמה הם יכולים לסבול ולשאת את הדברים האלה. הם לא מזמינים חברים הביתה ומעדיפים ללכת לחברים, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הבושה ועם המבוכה מהמעשים שהאח שלהם עושה.

אני חוזר שוב לשעות אחר הצהרים - בעצם לילדים אלה לא נקבעה שום זכות לפיה הם יוכלו להיות בשעות אחר הצהרים במועדון וכד'.

לרוב הילדים לא נקבעה זכות כזאת, אבל גם אלה שיש להם את הזכות הזאת, לא מממשים אותה משום שיש מחסור במועדוניות מהסוג הזה באזור שלנו. מבקשים מאתנו לשלוח את הילדה למועדונית בראשון לציון, אבל אז צריך להסיע אותה לשם ובחזרה, כי אין הסעות. לפני מספר חודשים הקמנו בעצמנו, בכספנו, מין מועדונית כזאת. כתבתי אי.מייל לכל מי שאני מכיר, ותורם אלמוני תרם לנו כך שאנחנו יכולים להפעיל משהו מאוד חלקי שלושה ימים בשבוע. לא ברור שנצליח להמשיך בזה, משום שהעלות של זה מאוד גבוהה. העלות במסגרת כזאת מסתכמת ב-1,400 שקלים לחודש לכל ילד.

כמה שעות זה מופעל?

מסיום הלימודים ועד שש בערב, אבל זה רק שלושה ימים בשבוע. הפעילות הזאת מתקיימת ברשת המתנ"סים ברחובות ורק ילדים שגרים דרומה מבית-הספר יכולים להשתתף בה, כי לאחרים אין הסעה להגיע לשם ולחזור.

מה קורה בחופשות?

הפעילות בבית-הספר היא כמו בכל בית-ספר רגיל, מלבד התוספת של חודש יולי.

בחודש יולי הם לומדים חמישה ימים בשבוע, חמש שעות כל יום.

צריך לציין שילדים אחרים עם צרכים מיוחדים - פיגור בינוני ועמוק, P.D.D - לומדים עד מחצית אוגוסט וגם בחופשות האחרות. אנחנו נאלצים לקחת חופשה כל חודש אוגוסט, אבל זו לא חופשה מבחינתנו.

משפחות עם ילדים עם P.D.D זוכות מידי פעם – ביוזמת בית-הספר - לסופי-שבוע וכד', כדי לתת קצת מנוחה להורים. אנחנו למשל לא יכולים לצאת לסוף-שבוע, כי אין מי שיכול להתמודד עם הילדים שלנו. יוצא שאנחנו 24 שעות סביב הילד.

קיבלנו תיאור מאוד קשה ואין לי ספק שאנחנו חייבים לעשות הכל לעזור לילדים האלה.

האם אתם מקבלים גמלת ילד נכה?

חלק כן וחלק לא. אנחנו, למשל, התבשרנו רק השבוע שנקבל גמלת ילד נכה. זה קרה לאחר מאבק קשה ואחרי ערעורים רבים שהגשנו.

צריך לקחת בחשבון שלא כל המשפחות מחזיקות מעמד. הבת שלי בת 18 ועדיין בלילה היא עושה את הצרכים שלה במיטה. גמלה לא עוזרת לי לדברים האלה, אלא אני צריכה להתמודד עם זה – אני צריכה להחליט אם לקום באמצע הלילה ולקלח אותה, להחליף סדינים וכו' או לחכות לבוקר. שום גמלה פה לא עוזרת. צריך כוחות פיזיים ונפשיים לכל הדברים האלה.

פרופ' אור-נוי, האם מה שנותנים לילדים האלה מספיק בעיניך?

זו שאלה רטורית. אני לא אענה "לא" ובזה אני אסיים, כי למעשה זו צריכה להיות התשובה. נתחיל מזה שחסרה הגדרה של "ילדים רב-בעייתיים". אני מתייחס כרגע למסגרת חוק בריאות ממלכתי. אני אומר את זה, משום שבין הילדים שיש להם ליקויים התפתחותיים כאלה או אחרים יש למעשה שתי קטגוריות: בקטגוריה אחת של ההפרעות, הקלות יחסית, הילדים מקבלים סל שירותים מסוים. למעשה הסל הגדול, המספק, מסתיים בגיל 6, ויש עוד משהו עד גיל 9. לאחר מכן אין שום דבר. כלומר, אם ממשיכות הבעיות, הכל על חשבון ההורים.

מה ההגדרה של הילדים הללו?

נניח ילד שהוא עם פיגור קל והוא לא רב-בעייתי.


יש קטגוריה אחרת של ילדים שאצלם ההפרעה ההתפתחותית פוגעת גם בתפקוד מערכת העצבים ותפקוד המוח. הילדים האלה מקבלים סל לפי הצרכים עד גיל 18. הילדים האלה מוגדרים כ"ילדים עם הפרעה התפתחותית סומטית". דיברו כאן על ילדים עם P.D.D , בספקטרום האוטיסטי, אבל כדאי שתדעו שלמעשה יש לנו מאבק עם קופות החולים כדי להגדיר את הילדים הללו כילדים סומטיים, כדי שהם ימשיכו לקבל את הזכויות מקופות החולים עד גיל 18. אני לא יודע מה יפסוק בית המשפט, אבל אני רוצה להראות שהדברים לא כל כך פשוטים.


מאחר שאין הגדרה של "ילדים רב-בעייתיים", ברור לי שמרביתם, אם לא כולם, נכנסים לקטגוריה של בעיה התפתחותית לא סומטית, כלומר בגיל 6 או 9 הקופה מתנערת מהבעיות ההתפתחויות, כמובן שלא מהבעיות הרפואיות והפסיכיאטריות. לכן הקופה תטפל בשאלה של הפרעת הריכוז והקשב, הקופה תטפל גם בבעיה פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל היא לא תיתן לילד הזה לא ריפוי בעיסוק, לא ריפוי בדיבור וכו', מאחר שהוא מחוץ לתחום. זו בעיה אחת: צריך להגדיר את הילדים הרב-בעייתיים ולנסות להפוך אותם לילדים סומטיים. כלומר, במצב כזה, קודם כל תהיה להורים כתובת נוספת. אני לא יודע אם יותר טובה או פחות טובה, אבל תהיה כתובת. היום אין את זה.

מה ההגדרה של ילד סומטי?

זה ילד שיש לו הפרעה התפתחותית על רקע של פגיעה מוחית או פגיעה במערכת השרירים. מאחר שהפרעות התנהגותיות לא מוגדרות כחלק מההפרעה המוחית, אנחנו לא יכולים להכניס כהפרעה סומטית ילד עם הפרעת ריכוז וקשב.

מי מגדיר?

לפני מספר שנים הגדרנו את זה יחד עם הקופות. כל שינוי קטן ביותר הוא מאבק עיקש. האוטיסטים הם הדוגמה הקלאסית למאבק העיקש הזה שיסתיים בשלב כלשהו בבית-המשפט.

זה משום שהקופות לא מוכנות להגדיר אותם כך?

בוודאי שלא.


אני מציע שאני אארגן קבוצה של אנשי מקצוע וננסה להגדיר הגדרה חדשה ל"ילדים רב-בעייתיים". אם נצא עם ההגדרה הזאת, זו תהיה התחלה כלשהי. השלב הבא יהיה להפוך את הקבוצה הזאת לילדים סומטיים.

הפיגור הקל נחשב לסומטי?

לא, רק הפיגור הבינוני ומעלה. אני אתן לכם דוגמה לאבסורד מסוים – שכמובן לא אנסה לשנות אותו – ילד עם תסמונת דאון. בעצם יש לו פגם בכרומוזומים ואז אנחנו אומרים שזו בעיה אורגנית שפוגעת במוח. ילד עם תסמונת דאון יהיה סומטי, למרות שאין ספק שחלק גדול מהילדים עם תסמונת דאון במצב הרבה יותר קל מהילדים שאת התיאור שלהם שמעתם זה עתה.

אם כך, אפשר לומר שיש כבר החלטה ראשונה – אנחנו רושמים לפנינו שאתה לוקח על עצמך לרכז עבודה כדי להגדיר "ילדים רב-בעייתיים".


אני מבקש את התייחסותך - לא כנציג משרד הבריאות, אלא כמומחה - לשאלה בדבר הדברים הבסיסיים שהילדים האלה זקוקים להם.

אין לי ספק שהילדים הללו זקוקים להרבה ריפוי בעיסוק ותקשורת, מפני שזה הבסיס של כישורי חיים. אני לא נכנס לאלמנטים החינוכיים, אבל אני סבור שללמד אותם דברים אחרים, כמו מתמטיקה או פיזיקה, זה נחמד גם אם אין להם פיגור – ויש ילדים רב-בעייתיים ללא פיגור – אבל אם צריך לעשות איזשהו סדר עדיפויות, אזי בעיניי, כרופא, בוודאי שהייתי מעמיד את כישורי החיים בסדר העדיפות הגבוה ביותר.

כישורי חיים זה לדעת ללכת למכולת.

מרפאה בעיסוק אולי לא תלמד ללכת למכולת, אבל היא תלמד את הילדים דברים שהם דומים לזה.

כשאני מסתכל על מה שמשרד החינוך נותן – וכרגע אני לא מתייחס למספר השעות ולא מאשים אף אחד – קצת מגוחך לומר שילד רב-בעייתי יכול להסתפק בפחות משעה בשבוע של טיפול פרה-רפואי. כמובן שגם קופת החולים מתנערת, וזה חוקי לחלוטין. נשאלת השאלה: במשאבים שמשרד החינוך מקצה היום, האם משרד החינוך יכול לעשות איזשהו שינוי בצורת העבודה עם הילדים הללו? אני לא נכנס לפדגוגיה, אבל האם במקום אותן חמש-שש שעות חינוך ביום שהילד מקבל, האם אפשר מראש לייעד יותר שעות לטיפולים?

אני הייתי רוצה לראות את הקופות מוסיפות את חלקן לילדים הללו.

מה אתה אומר על כך שיש כל כך מעט שעות?

אני בהחלט חושב שדווקא בגלל היותם רב-בעייתיים, בוודאי שהזכויות שלהם לא צריכות ליפול מהזכויות של ילדים מהתחום האוטיסטי. בוודאי שיש להם לובי כזה או אחר, אבל אם לובי אחד הצליח צריך לעשות אפ-גריד ולא להשאיר את המצב כמו שהוא. את זה אני אומר כאזרח, כרופא, גם בתחום התפתחות הילד.

יש בעיה בחינוך המיוחד, או משום שאין מספיק כוח אדם או מסיבות אחרות, למעשה כמות הטיפולים הפרה-רפואיים שהילדים מקבלים – ואני מקבל את זה כפידבק מקופות החולים – פחותה ממה שהיה בעבר. לא בדקתי את זה, זה הפידבק של קופות החולים. אם ילד זכאי לקבל שירותים מקופות החולים, אזי אנחנו יכולים לומר שמתוקף חוק בריאות ממלכתי הן צריכות להשלים או להוסיף בהתאם לצורך, כי הרופא המקצועי מטעם הקופה רשאי להחליט אם הילד זקוק או לא זקוק. כשהם לא זכאים לשירותים הללו, אנחנו לא נותנים שום דבר. העובדה שיש ירידה בכמות השעות הטיפוליות בתחום הזה היא עובדה שבשנה האחרונה אני שומע יותר ויותר.

זו לא עובדה שיש פחות שעות טיפוליות.

זו עובדה שהוא שומע.

אני לא שמעתי את זה.

הרי יש לנו ויכוח קבוע על דברים מהסוג הזה.

אבל לנו יש נתונים מספריים.

אני רוצה לחדד – הטיפול שמקצות הקופות הוא בדיחה. מדובר ב-12 טיפולים שנתיים, כאשר יש ילדים שזקוקים לשני טיפולים כאלה בשבוע.

אתה מדבר על ילדים מעל גיל 6.

נכון. לכן המסגרת היחידה שעדיין ניתן לממש את זה ושזה גם יעבוד היא רק אם זה יהיה במסגרת החינוך. יכול להיות שצריך להעביר את זה מהקופות למערכת החינוך ושם להגדיל את ההקצאה, על מנת שזה אכן ינוצל בצורה נכונה.

זה קשור יותר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות וייתכן שנצטרך לעבוד ביחד כדי להגיע לתוצאות.

אני עובדת בבית ספר "התומר" 40 שנה – 19 שנים כמורה ו-21 שנה כמנהלת. בבית-הספר לומדים 199 ילדים ב-21 כיתות. אני חושבת שזה אחד מבתי-הספר הגדולים בארץ לחינוך מיוחד.


התחלתי את עבודתי כמנהלת עם 100 ילדים, שמונה כיתות. בית-הספר הוא בית-ספר קהילתי ולחץ של הורים הביא למצב שמשרד החינוך אישר שבית-הספר יהיה חטיבה ותיכון צומח. השנה סיים מחזור רביעי את כיתה י"ד או ט"ו, תלוי בגיל. למרות הגידול במספר התלמידים והכיתות, מספר השעות לטיפולים פרה-רפואיים לא גדל כמעט בכלל. רק השנה נכנסו 20 ילדים חדשים לבית-הספר והמספר 150 שעות עדיין נשאר כפי שהיה כבר מספר שנים. מספר הילדים גדל, אך לא כמות השעות המוקצית לטיפולים.

כי זו פירמידה הפוכה – ככל שהילד גדל הוא מקבל פחות שעות by definition . ככל שיש יותר ילדים שמתקרבים לגיל 21, הם מקבלים פחות שעות.

אבל הצרכים המיוחדים לא נעלמים.

לצערי אנחנו לא מקצים לפי צרכים. המסקנה שמספר השעות לא גדל היא לא בהכרח שיש מחסור בשעות.

אלא אם כן מספר הילדים בגיל יותר צעיר ירד. ההערכה היא שהמספר לא ירד והמספר הכולל של הילדים גדל, ולכן המסקנה היא שמספר השעות קטן.

אני מוכנה להסביר את כל הנושא - - -

אנחנו לא מכירים מהיום. תהיה לך זכות התגובה, ההסבר ואני מקווה שגם הפתרון.

בבית-הספר יש 150 ילדים עד כיתה ט' ורק 49 ילדים הם מהתיכון.

כמה כיתות א' עד ג'?

יש שמונה כיתות א' עד ג' ושבע כיתות ז' עד ט'.

מכיתה ז' ועד גיל 21 זה אותו מפתח וזה מה שמסביר את הפער.

בכל זאת נצטרך לעשות קצת מתמטיקה. מכיתה א' עד ו' יש 77 ילדים. זה בערך המספר כל השנים?

כן. מספר הילדים ביסודי לא השתנה.

מספר השעות לטיפולים פרה-רפואיים נשאר אותו הדבר?

אני מתייחסת לבית ספר "התומר" כחטיבה אחת – מכיתה א' עד י"ד. אצלי אין יסודי לחוד, חטיבה לחוד ותיכון לחוד.

זה אומר שאת מקבל מספר שעות מסוים ואת מחלקת את זה לפי הצרכים?

אני מתגברת את היסודי ביותר שעות. נכון להיום, בממוצע, לכל ילד ביסודי יש שעה אינדיבידואלית אחת לטיפול פרה-רפואי ועוד שעה נוספת בקבוצה.

כמה ילדים יש בקבוצה כזאת?

מכסימום חמישה ילדים. כלומר, מרפאה בעיסוק יכולה לשבת עם חמישה ילדים שיש להם בעיה משותפת. כל החמישה האלה מקבלים גם שעה אחת פרטנית, לפי סדר עדיפויות. כל יתר השעות מתחלקות לחטיבה ולילדים בודדים בתיכון.


יש לי הרגשה לא טובה עם ילדי התיכון. לצערי יש דעה רווחת שילדים – מהסוג שיש אצלנו - שמגיעים לגיל תיכון, הופכים להיות ילדים רגילים לכל דבר. זה מתבטא קודם כל בגישה לטיפולים פרה-רפואיים וכן בנושא הסייעות. האם ידוע לכם שמכיתה י' אין סייעות צמודות לכיתות? כלומר, בכיתות א' עד ט' יש לכל כיתה מורה מסייעת במשך כל שעות היום. מכיתה י' הם הופכים להיות לאחרים ואין שום סייעת. מפצים אותם בדרך אחרת – יש מושג שנקרא "סייעות תגבור". בכל שנה מחדש נותנים לנו אישור למספר שעות מסוים. לצערי האישור הזה לא מגיע ב-1 בספטמבר, אלא רק לאחר החגים. את השעות האלה אני מחלקת לכיתות התיכון. חשוב לי להדגיש שהבעיות שלנו בתיכון כפולות ומכופלות.

מתי ניתנים האישורים האלה?

תיאורטית בקיץ.

מה באופן מעשי?

אם זה לא מגיע ב-1 בספטמבר, יש בעיה מקומית.

מפקחת בית-הספר מיידעת אותי לקראת ה-1 בספטמבר מה מספר השעות שיעמדו לרשותי, אבל עיריית נס-ציונה – שהיא עירייה מעולה, זו גם הסיבה שאני לא יוצאת לפנסיה - אומרת שעד שאין לנו אישור רשמי ממשרד החינוך, כתוב, שיש את השעות האלה, הם לא מוכנים לשלוח לנו כוח אדם.

למה את לא מבקשת מהמפקחת שתישלח לך אישור בכתב?

משום שרשמית זה עדיין לא חולק. גם המפקחת תלויה בגורמים אחרים. השנה, בגלל המצוקה של בית-הספר, פניתי לאחראי על התחום הזה, יהודה כץ, וביקשתי ממנו פרטים. כך ידעתי שאני יכולה להתחייב בעירייה שהסייעות יעבדו כבר מה-1 בספטמבר ויקבלו משכורת. השנה קיבלתי את ההודעה הרשמית רק בחודש נובמבר. המפקחת של בית-הספר לא יכולה לתת את האישור בכתב כי גם היא תלויה בגורמים נוספים שצריכים לאשר את זה.


אני מבקשת להסביר מדוע המחסור בסייעות חמור בעיקר בתיכון – 45 ילדים יוצאים יומיים בשבוע למקומות עבודה. אני מתכוונת למפעלי היי-טק גדולים, לא חנות שכונתית או נגריה. הרעיון שלנו הוא שהילדים שלנו יתחככו עם החברה הרגילה, ילמדו את כל הנושא של כישורי עבודה בחברה הרגילה. הילדים שלנו עובדים באינדיגו, באורבוטק, באלתא ועילית.

כמה שעות הם עובדים?

זה תלוי, בכל מקרה לא יותר משעות הלימודים של בית-הספר. במפעלים יש אנשים נהדרים שגם דואגים להסעות ולאוכל לילדים. לפני שבוע ביקרתי באורבוטק וראיתי שהילדים שלנו יושבים לאכול עם המהנדסים הכי בכירים במפעל.


הבעיה עם היציאה לעבודה היא שהילדים הללו זקוקים לליווי. אנחנו צריכים לדאוג לליווי לארבעה מקומות שונים, פעמיים בשבוע. משום שהמורים לא יכולים ללוות פעמיים בשבוע, אני שולחת גם סייעות. זה אומר שהרבה מאוד שעות של סייעות "מתבזבזות" – במירכאות – על יציאה לעבודה, נושא מאוד מרכזי בבית-הספר. לפיכך אני מגיעה לניצול מלא של הסייעות בבית-הספר ולא נותרות לי סייעות לשעות הלימודים האחרות בתיכון. מדוע לא נותנים גם בתיכון סייעת צמודה? לאחרונה תלמידה מסוימת עברה ניתוח מתיחת שרירים. היא חזרה לבית-הספר עם גבס והיא צריכה אדם שיהיה צמוד אליה במשך כל שעות הלימודים – 37 שעות שבועיות. מאיפה אני אקח סייעת?


באשר להארכת שעות הלימודים - יש לי שלושה ילדים ביולוגיים שיכלו להיות מהשעה אחת בצהרים בבית והעסיקו את עצמם. בעקבות חוק החינוך המיוחד החדש והשילוב הילדים שמגיעים אלינו הם עם בעיות מאוד-מאוד מורכבות. זה לא מה שהיה לפני עשרים שנה, ולי יש קנה מידה להעריך את זה. לפני עשרים שנה התלמידים היו יותר טעוני טיפוח. היום הילדים שלנו צריכים השגחה צמודה. אחת הבעיות הקשות של הילדים שלנו לאחר שעות הלימודים היא הבעיה החברתית. בית-הספר מנסה לעשות אחת לחודש מבצע כלשהו, אבל מי שנאבק ביום-יום הם ההורים. אני חושבת שכדאי היה לבדוק את סוג האוכלוסיה של בית-הספר, לראות איזה הגדרות יש לנו ואם אכן מוצדק שהילדים יסיימו בשעה כל כך מוקדמת. אתם יכולים לתאר לעצמכם שאני לא רוצה להישאר בבית-הספר עד השעה חמש, אבל לנגד עיניי עומדים הילדים והצרכים של ההורים.

אני מבקש להיות קונסטרוקטיבי ולא לומר שמדובר בכשל מקומי וכד', כי אלה דברים שאנחנו שומעים כל הזמן. אנחנו יודעים שהביורוקרטיה של משרד החינוך לא עובדת.

היא דווקא לא של משרד החינוך.

אם ההודעה על שעות הסייעות מגיעה בנובמבר במקום ביולי-אוגוסט, זו כן בעיה של משרד החינוך. אני מבקש שתתייחסי לבעיה, אבל עם פנים לפתרון.

נאמרו פה כל התחלואים, גם של משרד החינוך וגם של כל מדינת ישראל.

זכותך לומר מה שאת רוצה, אבל אנחנו מבינים היטב שהבעיות של משרד הבריאות והבעיות של משרד הרווחה, הן לא בעיות של משרד החינוך. אף אחד לא מטיל את זה על משרד החינוך.

משרד החינוך, בניגוד לכל הגופים הממשלתיים האחרים הוא אינו גוף מאבחן. כשמועלים נושאים בוועדת השמה, את האבחון אנחנו יכולים לקבל משני גורמים עיקריים: 1. משרד הבריאות שקובע את הדיאגנוזה. דיאגנוזה איננה אפיון חריגות – לכך אני אתייחס בהמשך; 2. אנחנו פועלים גם לפי חוק הטיפול באדם המפגר. הגוף היחידי במדינת ישראל שרשאי לקבוע מיהו אדם עם פיגור, בין אם זה פיגור קל, בינוני או עמוק, הוא ועדת האבחון של השירות למפגר. לכן למשרד החינוך אין פה שום יכולת משחק. הדיון בוועדת ההשמה על בסיס המסמכים הקבילים - שמגיעים או ממשרד הבריאות או מוועדת האבחון של השירות למפגר - הוא בצורך הפדגוגי של הילד, כמובן לפי סוגי החריגויות.


אנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק מאוד גם עם משרד הבריאות וגם עם משרד הרווחה בנושא של הארכת יום הלימודים והארכת שנת הלימודים. אחת הבעיות של משרד החינוך, וכבר שנתיים אנחנו מנהלים הסברה מאוד אינטנסיבית, היא שחלק מההורים - דווקא של אלה עם הפיגור הקל, שאנחנו יודעים אינטואיטיבית שמבחינת תפקודית מדובר בילדים עם פיגור קל – לא ניגשים לוועדת האבחון של השירות למפגר ולכן הם גם לא יכולים למצות את הזכויות שלהם. אני אומרת את זה בזהירות רבה, כי אני לא מכירה את ההורים היושבים כאן. יושבים פה הורים שהילדים שלהם אובחנו - - -

זה לא נכון.

אני מתכוונת שלא הצלחנו לשדרג, יחד עם משרד הרווחה, את השירותים לילדים עם הפיגור הקל, משום שההורים סירבו ללכת לוועדת האבחון של השירות למפגר. רצינו, מתוך התקציב הקיים של משרד החינוך, לשדרג קצת את השירותים הניתנים לילדים עם פיגור קל רב-בעייתי, דווקא לאלה שלומדים בכיתות לחינוך מיוחד בבית-ספר רגיל. במשך כשלוש שנים לא הצלחנו לפתוח אפילו לא כיתה אחת, ולא בגלל שלא רצינו, אלא מפני שכל הכיתות זהות לכיתות המקדמות – אנחנו קוראים להם "חשד לפיגור קל". זה מושג שמשרד החינוך המציא, כדי לתת לילדים שירותים. אמרנו שכל אלה שעברו את ועדת האבחון של השירות למפגר, יקבלו שירותים משודרגים יותר. במשך שלוש שנים לא הצלחתי לפתוח ולו כיתה אחת כזאת, כי לא נמצאו מספיק ילדים שקיבלו אבחון על-פי החוק.

אנחנו לא מדברים על פיגור קל. חלק גדול מהילדים שלנו מוגדרים רב-בעייתיים.

משרד החינוך, בניגוד למשרד הבריאות, מזה עשור כבר לא מדבר על לקויות קלות או לקויות קשות. עברנו לפרדיגמה אחרת – אנחנו מדברים על אוכלוסיה בשכיחות גבוהה ואוכלוסיה בשכיחות נמוכה. אנחנו כבר לא מדברים על לקויות קשות מול לקויות קלות, כי יכול להיות ילד אוטיסטי על אף שהוא סומטי, ורמת התפקוד הלימודית שלו תהיה יותר קלה מילד לקוי למידה רב-בעייתי. כל הילדים, אלה ששכיחותם באוכלוסיה היא גבוהה, היינו לקויי למידה, פיגור קל רב-בעייתי – במשרד החינוך כולם מוגדרים כרב-בעייתיים. לא ייתכן שילד ילך לבית-ספר לחינוך מיוחד אם הוא לא רב-בעייתי, אחרת הוא היה משולב במסגרת הרגילה. לכן רמת התפקוד מלכתחילה היא יותר נמוכה.

לצערי הרב, כשהתחלנו ליישם את חוק חינוך מיוחד ב-1995-1994 קיבלנו להארכת יום הלימודים במקום 900 מיליון שקל רק 450 מיליון שקל. נאמר אז שהילדים ששכיחותם באוכלוסיה יותר גבוהה, וגם העלות להארכת יום הלימודים גבוהה יותר, לא יקבלו הארכת יום הלימודים. נאמר גם שכשאשר כלל האוכלוסיה של מדינת ישראל – וזה גם חצי מהפתרון – תיכנס לתהליך הארכת יום הלימודים – בזמנו דובר על חוק שבוע לימודים בין 41 שעות ואחר כך היתה ועדת דוברת – יקבלו 41 שעות לימוד בשבוע, שזה אקוויוולנט לילדים עם פיגור בינוני, פיגור קשה וילדים משותקי מוחין וליקויים קשים שלומדים על השעה שתיים וחצי. עם יישום החוק, מייד פעלנו בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה להאריך להם את יום הלימודים, מפני שהיסטורית משרד הרווחה פעל בתוך בתי-הספר שלנו כהשלמה. קודם הם עבדו מרבע לאחת עד השעה ארבע, וכשיום הלימודים התארך עד השעה שתיים וחצי, משרד הרווחה נכנס משתיים וחצי עד שש בערב, כאשר יש חצי שעה של חפיפה בין משרד החינוך לבין משרד הרווחה, כמו שזה נעשה בבתי-חולים בחילופי משמרות.

לצערי מעט מדיי הורים מנצלים את הזכויות שלהם ופונים לוועדת האבחון של השירות למפגר, כדי לקבל את האבחנה של הפיגור הקל.

אף אחד לא פנה אליי ואמר לי לאבחן את הבן שלי בשירות למפגר.

לבית-הספר יש עובדת סוציאלית וזה תפקידה. אם היא לא עשתה את זה, אני רק יכולה להצטער על כך וזו ההזדמנות לתקן.

כל הילדים שאנחנו מתייחסים אליהם בישיבה זו הם רב-בעייתיים. את אומרת שלפי התיאור של הבעיות של הילדים האלה, אם הם היו הולכים לאבחון של השירות למפגר, כולם היו מקבלים תוספת - - -

לא אמרתי כך. שמעתי כאן הורה שתיאר את הבת שלו ומן הסתם היא פיגור קל.

עשינו את האבחון הזה.

לצערי הורים אחרים לא עשו את זה.

אבל גם הם שעשו את זה, לא קיבלו שום דבר.

אם ברחובות היתה קבוצה של הורים שילדיהם עברו את ועדת האבחון של השירות למפגר והיו מקבלים את ההכרה של "פיגור קל", היתה להם זכות לקבל ממשרד הרווחה מועדונית, שכרגע ההורים מממנים מכספם. אני מנחשת שזה משום שרוב ההורים לא פנו לוועדת האבחון ולכן הם לא יכולים למצות את זכויותיהם. חלק מההורים לא כל כך שמחים לקבל את הכותרת של "פיגור קל".

אפשר להבין אותם. התהליך הזה הוא תהליך רגשי מאוד קשה.

אין מה לעשות.

במדינה כמו קנדה אין את המושג הזה. צריך לזכור שההגדרות האלה גם כך הן מאוד פלואידיות.

הבעיה הפסיכולוגית של ההורים היא משום שזה נקרא "שירות למפגר" או משום החשש לקבל הגדרה שהילד עם פיגור?

גם השם הוא בעייתי.

אני חושבת שהיה נכון יותר אם המדינה היתה דואגת ליידע את ההורים של ילד כזה שלומד בחינוך מיוחד, שיש להם אפשרות לפנות למקומות מסוימים ולעשות אבחון. לצערי אף אחד לא פנה אליי ואמר לי שאני צריכה לפנות לשירות למפגר.

גברת שקד, את באה בטענה כלפי ההורים.

מה גם שילדים עם פיגור קל הם קבוצה מאוד קטנה בבית-הספר. מה עם כל השאר?

אתם רק מתלוננים ולא מאפשרים לי לתת תשובה.

אנחנו לא רק מתלוננים, אנחנו מתמודדים שנים על גבי שנים עם הקשיים האלה ועכשיו אנחנו שומעים שלצערך לא פנינו.

במשרד החינוך אין הבדל בין פיגור קל לרב-בעייתי.

לא כתבנו מכתבים, כי אנחנו לא מכירים את כל הילדים. בכל בית-ספר לחינוך מיוחד, בכל אפיון חריגות שהוא, יש עובדת סוציאלית לפי מפתח של שעה לכל עשרה תלמידים. זה בדיוק אחד מהתפקידים שלה.

יש כאן הורים שכל כך הרבה שנים מתמודדים ועובדה היא שאחרי כל השנים – מדובר בהורים עם מודעות מאוד גבוהה וששילמו מחיר מאוד כבד, הן משפחתי והן אישי – הם לא ידעו.

יש עובדת סוציאלית בבית-הספר?

כן.

חלק מתפקידה הוא לזהות את הילדים שנדמה שלגביהם יש חשד לפיגור קל.

מה זה יעזור לקדם את הנושא שלנו? אנחנו לא מדברים על פיגור קל. 75% מתלמידי בית-ספר "התומר" מוגדרים אחרת ולכן אני מציעה לעזוב את הנושא של פיגור קל.

אז יש רבע מהתלמידים שמוגדרים עם פיגור קל ואפשר היה לעזור להם.

יש לי שאלה שייתכן שתביא לפתרון. אם אנחנו נגדיר ילד רב-בעייתי, אתם תקבלו את ההגדרה הזאת?

יש לנו הגדרה כזאת.

הילדים האלה נכנסים להגדרה?

בכל פיגור קל, כל לקות למידה, הכיתה מוגדרת "לקות למידה רב-בעייתית" by definition , הרבה לפני שאתם הגדרתם.

רק שהיא לא מתוקצבת.

היא מתוקצבת ללא הארכת יום הלימודים, מפני שהארכת יום הלימודים חלה רק על הכיתות ששכיחותן באוכלוסיה נמוכה. אף-על-פי-כן, שרת החינוך קיבלה החלטה, כחלק מהמתווה של הבדיקה של דליה דורנר, שבין היתר צריכה לבדוק גם את הדברים האלה – איך מתחלק יום הלימודים. יש עכשיו עתירה מינהלית של אקי"ם והשרה התחייבה לתת – גם ללא העתירה – שכל בתי-הספר לחינוך מיוחד באשר הם יתוקצבו במהלך של חמש שנים ככאלה שחל עליהם הנושא של יישובי הצו. בתי-ספר בערים שהרמה הסוציו-אקונומית בהם נמוכה ייכנסו בשנת התקציב הזאת, וכך עד תשע"ג כל בתי-הספר לחינוך מיוחד שנמצאים ביישובי הצו יקבלו יום לימודים ארוך.

זה לא יהיה ברחובות.

לצערי נס ציונה ורחובות לא ייכללו, אבל זו איזושהי התקדמות נוספת.

הכל טוב ויפה, אבל כרגע אנחנו מדברים על הילדים האלה.

ככל שתשיגו לנו יותר תקציבים, זה יורחב לעוד בתי-ספר.

מדוע אי אפשר לסדר שהילדים יקבלו לפחות מועדון או טיפול כלשהו לאחר שעות הלימודים?

דרך אגב, גם בעולם ניסו לעבוד לפי הגדרות אחרות, אבל חזרו בחזרה להגדרה של פיגור. חשוב לי לומר שאני בהחלט מבינה את ההרגשה של ההורים ואי אפשר להתווכח עם הורים שמתמודדים עם הבעיות האלה.

הם לא מבקשים להתווכח, הם מבקשים פיתרון.

ההתמודדות של ההורים אינה פשוטה ואנחנו צריכים לנסות לעזור עד כמה שאפשר כדי להקל על המצב. לצערי או לשמחתי אנחנו פועלים לפי חוק ולפיו יש גם תקציב.

אם היו פועלים לפי חוק, היו מקבלים 900 מיליון ולא 450 מיליון.

לילד שמוגדר עם פיגור אנחנו נותנים הארכת יום לימודים כהמשך לשעות הלימודים של משרד החינוך. בבתי-ספר של החינוך המיוחד שמסיימים את הלימודים בשעה שתיים וחצי, אנחנו מאריכים את הפעילות עד השעה שש וכן סל שירותים מלא, כי מדובר באנשים סיעודיים, טיפוליים ובעיות התנהגות קשות.

כרגע אנחנו מדברים על הילדים האלה. מה הילדים האלה יכולים וצריכים לקבל?

אם הילדים האלה מוכרים על-ידינו, הם זכאים להמשך יום הלימודים.

הם לא מקבלים שום דבר.

ברחובות יש עובדים סוציאליים, יש מועדוניות, ואני מוכנה לבדוק לגבי כל אחד ואחד מהילדים מדוע הוא לא מקבל את השירות. ייתכן מאוד שמשום שהילדים האלה מוגדרים כרב-בעייתיים ועם בעיות התנהגות, הם לא מקבלים סל שירותים שניתן לכאלה שמוגדרים מפגרים, למרות שלדעתי הם צריכים לקבל יותר טיפול מאשר הסיעודיים, כי איתם קשה יותר להתמודד מבחינת ההשגחה והטיפול. לכן לפי המדיניות של משרד הרווחה, אני מכירה בילדים האלה לא רק אם הם מאובחנים עם פיגור קל, אלא כשיש בעיות מורכבות הם מקבלים שירותים כמו הסיעודיים והטיפוליים עד השעה שש. לכן צריך לבדוק מדוע הילדים האלה לא משולבים.

את אומרת דבר חשוב – ילדים שמוגדרים רב-בעייתיים - - -

ועם פיגור קל.

עם או בלי הגדרה של פיגור קל - - -

זה חייב להיות פיגור קל שהוא גם רב-בעייתי.

כל הילדים שמוגדרים עם פיגור קל שהוא גם רב-בעייתי צריכים לקבל שירותים עד השעה שש?

אני צריכה לדאוג להם לשירות ולכן אני צריכה לבדוק למה הם לא מקבלים את זה.

איזה פתרון את יכולה לתת לילדים שלא מוגדרים עם פיגור קל, אלא מוגדרים רב-בעייתיים?

זה לא בבית-ספרי. אני מטפלת רק בתחום הפיגור.

בעיות רגשיות מטופלות באגף לילד ונוער במשרד הרווחה, אבל הם לא מקצים מועדוניות.

אם בבית-הספר "התומר" יש קבוצה של 10-8 ילדים שמוכרים על-ידינו וזכאים לשירות שדיברתי עליו, אפשר, בשיתוף עם העירייה, לקיים בתוך בית-הספר פעילות להארכת יום הלימודים, כדי לא לטלטל את הילדים למקומות אחרים.

בבית-הספר "התומר" לומדים ילדים מכיתה א' עד י"ד. אם תמצאי עשרה ילדים כאלה, כאשר כל ילד הוא בגיל אחר, הרי זה לא יעזור. אני לא יכולה להושיב ילד בן 20 עם ילד בן 6. חשוב להדגיש שמדובר בבית-ספר על-אזורי - אנחנו משרתים 60 יישובים. אם עשרת הילדים האלה שייכנסו לתחום ההגדרה שאת מדברת עליה הם מיישובים שונים ומדינת ישראל תצטרך לממן עוד הסעה, מה הועילו חכמים בתקנתם?

ממילא משרד החינוך מממן את שתי ההסעות.

בית-ספר "סיני" לפיגור קל ברמלה מנסה כבר ארבע שנים להקים מועדונית וכל פעם זה נופל על נושא של ההסעות. זה לא כל כך פשוט.

דבר נוסף שאני חושבת שמגיע להורים האלה הוא נופשון, לפחות פעם בשנה במשך 15 יום. מדובר בנופשון בתנאי פנימייה, כדי לשחרר קצת את ההורים מהעול הכבד.

את מדברת על פיגור קל?

כן.

זה בדיוק מראה שאנחנו נופלים בין הכיסאות.

יש לנו בעיה עקרונית שלוקים בה רוב משרדי הממשלה. במשרד הבריאות אנחנו מנסים לצאת מהשבלונה הזאת. השבלונה אומרת: אם מישהו זכאי, אני אתן לו שירותים. לכן במצב בו אני לא יכול לקיים את השירותים הללו, לא מקבלים כלום. האופציה האחרת היא, שבמידה שהילד זכאי ואני לא יכול לתת לו את השירותים, כי מדובר בשני ילדים בבית-ספר, צריך לתת את שווה-הערך הכספי, כמו שהביטוח הלאומי עושה בגמלת ילד נכה, וההורים ימצאו פתרון כמו שהם אכן מצאו. אמנם זה לא ייפתר בשולחן הזה, אבל הגיע הזמן לעשות את זה.

זה לא מתאים לדפוסים המרובעים שפועלים בהם כאן. ברור שנוהגים כפי שנוהגים כדי לחסוך כסף. הם יודעים שאם יש לילד זכויות והוא לא יכול לממש אותן, אז זה יחזור חזרה לאוצר.

בעל-יסודי מדברים על תקן פר תלמיד, אבל לא רק שזה לא חסך כסף, אלא זה דרש תוספת תקציבית. אחת הסיבות שעצרו את זה בחינוך המיוחד היתה שזה גם פגע בשירות. אחת הבעיות שאמורה לבדוק השופטת דליה דורנר היא בין היתר אם זה תקן פר תלמיד או כיתה. לטובה או לרעה, בחינוך המיוחד משרד החינוך עובר לפי אפיון חריגות כיתתי. זה אומר שבכיתה לליקויי למידה עשוי ללמוד גם ילד אוטיסטי או ילד עם פיגור קל, גם אם הכיתה הוגדרה ככיתה לליקויי למידה. זה משום שבוועדת ההשמה אנחנו בודקים את התפקוד החינוכי. הכיתה תלמד לפי תכנית לימודים כיתתית, כאשר רוב הזמן זה יהיה - לפי הוראות החוק – מה שנקרא "תכנית ל"ב 21" לקראת בגרות ושם מלמדים גם כישורי חיים.

בניגוד לדעתו של משרד הבריאות, אצלנו המורים מלמדים כישורי חיים ולאו דווקא רק עובדים פרה-רפואיים. העובד הפרה-רפואי, כהגדרתו בחוק, הוא שירות נלווה. כל העובדים הפרה-רפואיים – מטפלים ביצירה ובהבעה, קלינאי תקשורת וכו' – רואים את הילד במשקפיים מולטי-פוקליות ובין היתר גם מנחים את המורים, לא תמיד באופן ישיר, כחלק מאותה תכנית שהיא היום תכנית ליבה במשרד החינוך, היינו לקראת בגרות. אי אפשר לצפות שקלינאי תקשורת או מרפא בעיסוק ייקחו ילד לטיפול פרטני. זה לא עובד כך, אלא זה צריך להיות חלק מתכנית כיתתית שהמשרד מחויב אליה. אני מניחה שבבית-ספר "התומר" עושים את זה מאוד יפה.

לעניין הסייעות - בעיקרון, מבחינה תקציבית, הנושא של הסייעות הכיתתיות בבתי-ספר לחינוך מיוחד מתוקצב החל מכיתה עד גיל 21. ישבה קבוצת מומחים והוחלט שלגבי כיתות ששכיחותן יותר גבוהה, כמו ליקויי למידה – ילדים גבוליים – לא מתאים שהסייעת תהיה סייעת כיתתית, כי רצו לתת תחושה שהם פועלים כמו בבית-ספר רגיל. לכן עברו לשיטת הקצאה אחרת, לפיה המפקח לחינוך מיוחד יחד עם הצוות האזורי יחליט אם הוא נותן את זה פר כיתה. זו לא הקצאה אוטומטית, אלא לפי שיקול דעת.

אם כך, איך ייתכן שבאופן גורף מכיתה י' אין אף סייעת?

עד תשנ"ח הקצנו לכל הכיתות, מכיתה ט' ומעלה, בהקצאה כיתתית אוטומטית. המנגנון של משרד החינוך היה צריך לקחת את השעות בחזרה, כי המנהלים והמפקחים אמרו שיש תלמידים בוגרים שמעליב אותם שיש סייעת.

אף מנהל לא יגיד דבר כזה.

את לא אומרת, אבל ישבה ועדה שדנה בזה. לכן עברו למנגנון אחר לפיו המפקח לחינוך מיוחד רשאי להקצות, אך במקום שזה יהיה בהקצאה אוטומטית כבר בקיץ הוא נותן לכל כיתה, שהוא מתרשם שהיא צריכה את זה, שעות סייעת כשעות תגבור. זו החלטה של המפקח לחינוך מיוחד. מוזר שיש בעיה עם בית-ספר "התומר", שכן התקציב עובר משנה לשנה ומה שניתן ב-1 בספטמבר הוא מהתקציב של השנה הקודמת ולכן לא אמורה להיות בעיה. השנה קיבלנו אפילו עוד 150 משרות לתגבור לכיתות לחינוך מיוחד, כך שלא אמור להיות מחסור. מבחינתנו המשרות הראשונות הועברו לרשויות המקומיות כבר בקיץ.

גברת ארליך, קיבלת את ההרשאות האלה?

יכול להיות שיש תקלה מקומית, אני מוכנה לבדוק את זה.

בבית-הספר הזה יש 199 תלמידים. אי אפשר לומר שזו תקלה מקומית.

מכל מקום, זו לא תקלה תקציבית. אני מניחה שגברת ארליך היתה רוצה לקבל הקצאה אוטומטית, אבל ישבה ועדה שחשבה שזה לא טוב שזה יהיה כך.

אבל היא לא מקבלת כלום.

יש לנו תלמידה לאחר ניתוח שזקוקה לסייעת צמודה ונאמר לי לקחת את זה מהסל הרגיל.

אני יודעת על מה מדובר. אנחנו מדברים על הקצאה כיתתית. את לא יכולה לפתור את כל הבעיות האלה בכנסת.

למה לא?

הכנסת היא לא מקום לפתור בעיה פרטנית. מדובר בילדה שעברה ניתוח והיא במצב של שכיבה. אי אפשר להרים אותה כי אין מעלון לבית-הספר. סייעת לא תעזור במקרה הזה.

אני לא אכנס לפרטי המקרה, אבל הבעיה בתפיסה היא שאומרים לבית-הספר שבמקרה כזה ייקחו את שעות הסייעת שיש לו למקרה הזה.

לא מדובר בשעות של הסייעת הכיתתית. המפקחת, במסגרת שעות התגבור הנוספות, היתה יכולה לתת שעות תגבור גם לילדים פרטניים.

יושב לצדי פרופ' אשר אור-נוי שלא הכרתי קודם. הוא אמר דבר שבעיניי מתמצת את הבעיה. הוא אמר שהוא ינסה לקבל הגדרה סומטית לרב-בעייתיים. הוא אינו עושה הבחנה בין פיגור קל לרב-בעייתיים. לדבריו הרב-בעייתיים לא צריכים ליפול מהספקטרום האוטיסטי ומ-P.D.D. הייתי מצפה ממשרד הרווחה ומשרד החינוך לעשות דבר כזה.

זה לא קשור למשרד החינוך, כי אנחנו מכירים ברב-בעייתיים.

משרד החינוך ומשרד הרווחה צריכים להבין שרוב הילדים האלה אינם מוגדרים כפיגור קל, וזה לא משנה אם זה משום שחלק מההורים עשו אבחון כזה או לא.

אנחנו נשמח מאוד לקבל תוספת תקציבית כדי להאריך את יום הלימודים. אנחנו מציעים להאריך את יום הלימודים קודם כל ביישובי הצו – וזה הרבה מאוד כסף – ויהיו בתי-ספר שיזכו ליום לימודים ארוך.

כרגע אנחנו לא מדברים על יישובי צו.

אני רואה שהנושא ממשיך ליפול בגלל הגדרות ותקציב. אני לא רואה שהדיון הזה מוביל לאף מקום.

אם אתה חושב שזה לא מוביל לאף מקום, אז חבל לדבר.

ילדים עם ניוון שרירים שמונשמים מוגדרים מבחינת משרד החינוך כפיגור שכלי עמוק, כי אין הגדרה לזה. הבוקר קיבלתי תשובה ממשרד החינוך שהם לא יכולים לקבל ליווי רפואי. הם חייבים ליווי רפואי עד הגעתם למוסד החינוכי, אחרת זה לא מאפשר לבני המשפחה לתפקד כמשפחה, לעבוד ולנהל חיי משפחה. מי יכול לממן את זה?

אני יודע שאתה מדבר על בעיה מאוד כאובה ורצינית. ניהלנו שתי ישיבות ארוכות על הנושא הזה. זה לא שאנחנו שבעי רצון עם התוצאות, אף-על-פי שחלק מהבעיות נפתר ובחלק אחר המשרד עדיין לא עמד בהתחייבותו לוועדה. היתה התחייבות של היועץ המיוחד של השרה שהוא יטפל אישית בבעיות. זה עדיין לא טופל, אלא רק חלק קטן.

הטענה היא כאילו לא הזמנו אותו ולכן הוא לא בא לדווח.

הוא התחיל להיפגש עם ההורים בישיבות פרטניות. התחילו בהליך של טיפול ואם אלון פוטרמן היה פה הוא היה יכול לאשר.

התקיימו ישיבות פרטניות עם כל ההורים.

לא אמרנו שלא התקיימו.

היו 43 פניות - בנושא של השילוב וכן בנושא הסייעות - ולפגישות הופיעו פחות מעשרה הורים, כי כל הבעיות האחרות נפתרו. ההורים הודיעו שהם לא רוצים לבוא, אז נביא אותם בכוח? הגיעו פחות מעשרה הורים – שבעה מתוכם היו של בית-ספר "און" ובעיה אחת שהיא רפואית. אלון פוטרמן נמצא כרגע אצל שרת החינוך, כדי לפתור את העניין של יישובי הצו ומייד לאחר מכן נסכם את העניין הזה.

אנחנו רושמים לפנינו שתטפלו בכל הנושא של האשפוזים. אני אשמח לקבל דיווח על כך.


גברת שקד, אני מרגיש שאתם מקובעים ולא מוכנים לפתור את הבעיה שלשמה התכנסנו. חשבתי שתבואו לכאן, אחרי חודש של הכנה והתרעה לפני כן, עם איזושהי בשורה – לתת לילדים האלה פיתרון.

חבר הכנסת מלכיאור, התשובה היא כסף.

שמענו כאן תיאור של ילדים שהם עם בעיות רב-תחומיות, רב-בעייתיות. הילדים האלה נופלים בין הכיסאות של ההגדרות. חלק מהם מוגדרים כפיגור קל – וקיבלנו הבטחה ממשרד הרווחה שכל אלה שמוגדרים כפיגור קל יקבלו טיפול עד השעה שש - - -

ביישובים שבהם הם גרים.

דבר שהם לא קיבלו עד עתה.


הילדים שלא נכנסים תחת ההגדרה הזאת נופלים בין הכיסאות. הם זקוקים ליום חינוך ארוך ולטיפול לאחר שעות הלימודים. זה ברור לגמרי מכל התיאורים שקיבלנו, גם הרפואיים וגם של ההורים. ברור לנו שאם אין לובי לילדים האלה – אין כאן תחרות על הכאב ועל הצרכים – אנחנו – ועדת החינוך - נהיה הלובי שלהם. הילדים האלה יצטרכו לקבל את הטיפול שמגיע להם, כי ההורים לא יכולים להתמודד עם בעיה כל כך מורכבת כפי שתיארו לנו. אני מבקש שתשבו יחד עם משרד הרווחה, ואם אתם זקוקים לקבל הגדרה רפואית שונה, נקבל הגדרה רפואית שונה. אנחנו גם רושמים לפנינו את ההתחייבות של משרד הבריאות. לפחות פרופ' אור-נוי הגיע לכאן עם הצעה קונסטרוקטיבית. בעניין זה נפעל גם מול הקופות. זה לפחות משהו שההורים יכולים לקחת איתם מישיבה זו.


אתם שומעים שמשהו פה לא עובד, לא מתפקד. דיברה פה מנהלת בית-ספר עם כל הניסיון שיש לה והיא לא ממציאה שהיא מקבלת ממשרד החינוך רק בחודש נובמבר דברים שהיא היתה צריכה לקבל בחודש יולי. זו המציאות שהיא חיה והיא אחראית על 199 ילדים כאלה. אז אם זה לא עובד בשביל 199 ילדים, זה כבר מספיק כדי להדליק נורה אדומה במשרד החינוך ולא לנסות לומר לנו שזה עובד. זה לא עובד, זה לא מתפקד. אני מבקש – וזה מה שביקשתי מהמנכ"לית – שתקיימו דיון רב-מערכתי, יחד עם המחלקות הנכונות במשרד הרווחה. צריך למצוא את הכובע הנכון למען הילדים האלה, כי לא ייתכן שהם נופלים בין הכובעים. צריך שתשבו ביחד עם כל הגורמים כדי לראות איך אפשר למצוא פיתרון לקבוצה גדולה של ילדים שיש להם צרכים מאוד מיוחדים, והם גם ילדים עם הרבה מאוד פוטנציאל. מבחינת מערכת החינוך הם נמצאים במקום הנכון, אבל למקום הנכון הזה אין את הכלים, גם במסגרת שעות הלימוד, גם במסגרת השעות הפרה-רפואיות וגם במסגרת הסייעות, לתת לילדים האלה את מה שהם צריכים ואין מענה למה שקורה משעה אחת וארבעים בצהרים ולמה שקורה בחופשות.

אנחנו חייבים למצוא לזה פתרון. ברור לי לגמרי שלמשרד החינוך מותר לומר שהוא לא מקבל את התקציב שצריך כדי לקיים את חוק החינוך המיוחד. נציגת משרד האוצר נמצאת פה והיא הקשיבה היטב לכל הדיון הזה. אני מקווה שגם היא תהיה שותפה לדיון על הילדים הללו. אנחנו - כחברה, כמדינה, ככנסת ישראל, כממשלת ישראל - לא יכולים להיות שבעי רצון עם מה ששמענו פה. זה פשוט בלתי נסבל. אני מבין שלגברת שקד אין יותר תקציב ממה שיש לה, אבל אם צריך תוספת תקציב לילדים הללו באמצעות לובי או חקיקה, נעשה כל מה שדרוש לילדים הללו.

חבר הכנסת מלכיאור, אנחנו אומרים יותר מזה: בשביל זה הוקמה ועדת דליה דורנר, שתוך מספר חודשים אמורה לסיים את עבודתה.

גברת שקד, הפכתי להיות מספיק ציני – אסור להיות ציני, כי לדעתי ציניות היא כפירה – ואני יכול לומר שלדעתי ועדת דורנר לא הוקמה בשביל זה. אני חושב שוועדת דורנר הוקמה כדי לא למצוא פיתרונות. אני חושש שהתוצאות של ועדת דורנר יהיו כמו התוצאות של כל שאר הוועדות שמשרד החינוך הקים לאחרונה, וכך דחינו בעוד שנה דברים שידענו מה צריך לעשות לגביהם. הרי אנחנו יודעים מה צריך לעשות עם הילדים האלה ופשוט לא עושים את זה.

תרשה לי להיות תמימה.

אני מאחל הצלחה מכל הלב לשופטת דורנר, שאני מאוד סומך עליה, אבל לא היתה הבטחה של משרד האוצר לממן את המסקנות של ועדת דורנר. לכן זו תהיה עוד ועדה שבמשך כל השנה אפשר לומר שיש ועדת דורנר ולכן לא עושים את מה שהחוק מחייב היום ובינתיים דוחים את הכל. אני מקווה שאני אתבדה ושאת צודקת.

אני בכל זאת רוצה להיות תמימה. היו חסרים לנו 400 מיליון שקל כדי לתת יום לימודים ארוך לכולם עד השעה ארבע. האוצר, שנה אחר שנה, מ-1994, דחה את זה. אחד הנושאים שאמורים להידון בוועדת דורנר זה הדבר שהתכוונת אליו, היינו שיתופי הפעולה בין משרדי הממשלה השונים. זה אחד הדברים שוועדת דורנר אמורה לבחון.

גם אם יהיו תוצאות – ואני מקווה מאוד שכן – עדיין לא קיבלת שקל אחד מה-400 מיליון שדיברת עליהם. אנחנו יודעים איך נהוג לטפל בזה ולכן נקבל עוד ועדה בשנה הבאה. אני רוצה לדרוש, במנותק מוועדת דורנר, שתשבו ביחד, בראש פתוח, ותנסו לפתור את הבעיה. אני מבקש שתשבו יחד - נהיה אדיבים וניתן לכם חודש ימים - יחד עם משרד הרווחה ומשרד האוצר, ותביאו לנו משהו לילדים האלה.

אני מבקשת לקבל את הסיכום הזה כדי להעביר לאגף שמטפל בזה.

זה שני אגפים. זה אפילו לא יושב באגף אחד.

נשלח עשרים מכתבים למשרד הרווחה ואתם תחלקו לכל האגפים.


אם יש בעיה של הגדרה, נספק את ההגדרה הרפואית הנחוצה.

זו לא בעיה הגדרתית, אלא תפעולית.

הילדים האלה צריכים לקבל – כך אמר גם פרופ' אור-נוי - בדיוק כמו שמקבלים ילדי P.D.D , ואם לא יום חינוך ארוך, לפחות את המועדון אחרי שעות הלימודים. אני מבקש שבעוד חודש ימים תבואו חזרה אלינו ותאמרו לנו מה אתם חושבים לעשות בנידון. אני מבקש ממשרד האוצר להיות חלק מהדיון הזה. אני רוצה לראות שמשרד האוצר יגיד שלילדים האלה לא מגיע כלום לאחר השעה אחת וארבעים.

משרד האוצר לא נכנס ולא מתערב בחלוקה הפנימית בתוך החינוך המיוחד.

איזו מין תשובה זו?

אפשר לתקצב את המועדוניות האלה באמצעות הרווחה.

אנחנו מצדנו נעשה את המאמץ, רק שעכשיו כבר קיבלת חצי תשובה מהאוצר. אני לוקחת את אותה שמיכה ולאן שלא נזיז אותה, משהו יחסר.

יכול להיות שבשיתוף עם משרד הרווחה אפשר לעשות משהו מיוחד לילדים האלה.
אני אדבר עם שר הרווחה על כך.

אנחנו בעד, אבל אי אפשר לעשות את זה ללא תוספת תקציב. באופן יחסי המועדונית עולה פחות משעות הוראה, אבל עדיין אני צריכה איזושהי תוספת תקציבית, אחרת זה בא מאותו סל.

אפילו אלה שהוגדרו כפיגור, לא מקבלים.

לגבי אלה לא קיימת בעיה תקציבית. העובדת הסוציאלית של בית-הספר צריכה לטפל בכך.

אני מבקשת להתייחס גם לעניין החופש הגדול.

זה חלק מהעניין.

אנחנו נותנים חודש ומעבר לזה, צריך תוספת תקציבית.

למה ילדי P.D.D כן מקבלים ?

לנושא האבחונים - בכל פעם מחדש, בכל משרד, אנחנו מתבקשים לעשות אבחון מחדש של הילד שלנו. הילד שלי יכול להיות נכה בשביל הביטוח הלאומי, אבל הוא לא מפגר מכיוון שאף אחד לא אמר לי שאני צריכה ללכת לשירות למפגר על מנת שיתנו לנו את מה שמגיע לו אם הוא יוגדר כמפגר. בשביל כל ועדת השמה במשרד החינוך אני צריכה לעשות אבחון מחדש באמצעות שפ"י. אם יעשו אבחון אחד, אפשר יהיה לחסוך הרבה כסף ולתת אותו לדברים שאנחנו טוענים שהם חסרים.

הלוואי שזה היה תלוי בי. אני חושב שזה מגוחך, אבל יש חוק והוא אומר שהאבחנה של פיגור היא רק על-ידי משרד הרווחה. לו משרד הרווחה היה מקבל את האבחונים מהאגף להתפתחות הילד, זה היה חוסך. אם הוא לא מקבל את האבחונים כי החוק אומר משהו אחר, אין מה לעשות. משרד החינוך מקבל את האבחונים של משרד הבריאות.

אבל בכל מספר שנים אני צריכה לעשות אבחון מחדש בשפ"י.

לא. בחוזר מנכ"ל כתוב שכדי שילד לא יישאר מגיל 3 עד 21 באופן אוטומטי בחינוך המיוחד, יש לקבל הערכה של מחנכת הכיתה ואבחון או הערכה של השירות הפסיכולוגי החינוכי שממומן על-ידי הרשות המקומית והוא אמור להיות בתוך בית-הספר. אלא מאי? במדינת ישראל גם השירותים הפסיכולוגיים ממומנים רק ב-50%. אין חובה לעשות אבחון אחת לשלוש שנים. הפסיכולוג של בית-הספר מחליט אם הוא רוצה לעשות הערכה או לעשות מבחן פסיכולוגי.

לא משנה לי איך זה נקרא, אם "הערכה", "אבחון" או "בדיקה". בכל מקרה אני צריכה לבוא לשירות הפסיכולוגי לצורך ועדת השמה; אני צריכה לבוא לביטוח הלאומי להגיש ערר על גבי ערר על גבי ערר, כדי לקבל תקציב מהביטוח הלאומי ולהוכיח שהבן שלי הוא באמת כזה ולא אחר; רק היום נודע לי שאני צריכה ללכת גם לשירות למפגר כי אולי הוא יהיה תחת ההגדרה של "פיגור". אני חושבת שאפשר היה לאגם את כל המשאבים של כל המשרדים האלה ושיהיה גוף אחד שיעשה את כל האבחונים, הבדיקות, הטסטים. זה בזבוז כסף של המדינה.

תוארה מציאות שהיא בלתי אפשרית. פרופ' אור-נוי, אני מבקש שתגיש לנו הצעה ואם צריך לשנות את החוק, נשנה את החוק.

צריך קודם כל להקים ועדה עם נציגי כל הגופים הנוגעים בדבר - הביטוח הלאומי, משרד החינוך, משרד הרווחה – וננסה להגדיר משהו.

אני רוצה להזכיר שלפני שלוש שנים כבר נעשתה עבודה כזאת. אם רוצים שרק גוף אחד יאבחן, בעצם כל משרדי הממשלה האחרים שמאבחנים צריכים לוותר על התקציב שלהם. על זה בדיוק זה נפל.

יש דרך אחרת - לקבוע קריטריונים לאבחון ואז לקבוע שמשרד אחד יקבל את האבחון של משרד אחר, כי זה נעשה לפי הקריטריונים. כך אנחנו נוהגים היום עם האוטיסטים. כך אין בעיה תקציבית - לכל אחד יהיה את התקציב שלו, אבל לא תהיה כפילות.

אני מודה לכולם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:00