PAGE
15

הכנסת השבע-עשרה





נוסח לא מתוקן

מושב שלישי
פרוטוקול מס' 58
מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, א' בשבט התשס"ח (08.01.2008), בשעה 12:00

ועדה משותפת של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת חינוך, תרבות והספורט, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, והוועדה למעמד הילד, בנושא פרסום שנתון המועצה הלאומית לשלום הילד 2007.

חה"כ נאדיה חילו – יו"ר הוועדה למעמד הילד

חה"כ מיכאל נודלמן – יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

מיכאל מלכיאור – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט

אברהם רביץ – ממלא מקום יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

חה"כ חיים אמסלם

חה"כ שמואל הלפרט

חה"כ דב חנין

חה"כ יעקב כהן

חה"כ מרינה סולודקין

ד"ר יצחק קדמן – מנכ"ל המועצה לשלום הילד

אשר בן אריה – סמנכ"ל ומנהל מרכז למחקר ופיתוח, המועצה לשלום הילד

חנה דשבסקי – מרכזת הטיפול בילדים עולים – המועצה לשלום הילד

אביטל פרידמן – המועצה לשלום הילד

ברוך עובדיה – המועצה לשלום הילד

ג'יהאן סאלם – המועצה לשלום הילד

יפה ציונית – המועצה לשלום הילד

ישיאלם פקדה – נציגת פניות הציבור, המועצה לשלום הילד

אליזבט לוי – המועצה לשלום הילד

מיכל קמחי – המועצה לשלום הילד

שחר יונאי – קצין נוער, המשרד לבטחון פנים

אלון גורסמן – ראש מחלקת נוער, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק יובל רביבו – חוקר נוער, המשרד לביטחון פנים

לוי דניאל – משרד החינוך

יואב אזולאי – משרד החינוך

יעל רוטנברג – מנהלת הקו הפתוח, משרד החינוך

דבורה מרחבי – מפקחת ארצית למעונות ועל תוכניות לילדים בסיכון, משרד החינוך

חוה פרידמן – פסיכולוגית ראשית, אגף שפ"י

יפה וולמן – עובדת סוציאלית ארצית, המשרד לקליטת עלייה

מוריה בקשי – משרד המשפטים

יאיר זילברשטיין – רפרנט רווחה אג"ת, משרד האוצר

איטה עטיה – מרכזת משפחתונים ארצית, משרד התמ"ת

ליזה רובין – מנהלת מחלקה לאם ולילד, משרד הבריאות

יהודה כהן – ראש האגודה לבריאות הציבור

יסמין נחום – עוזרת מנכ"ל האגודה לבריאות הציבור

מאירה מרום – האגודה למען שירותי בריאות הציבור

דורית בן עזרא – האגודה לבריאות הציבור

יוסי מזרחי – מנכ"ל זהב"י – זכויות המשפחות ברוכות הילדים בישראל

אסתר טולדנו – המוסד לביטוח לאומי

יעל נתן – לשכה מרכזית לסטטיסטיקה

ליאת גלעד – לשכה מרכזית לסטטיסטיקה

דליה בן רבי – הג'וינט-מכון ברוקדייל

שמעון סיאני – מנכ"ל "ידידים"

וונדה קסהון – רכז פרויקטים מיוחדים – נציגי הארגונים של קהילת יוצאי אתיופיה, ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה

פרס רומן – סמנכ"ל רשת מוסדות פאני קפלן

עו"ד מאירה בסוק – יועצת משפטית לדיני עבודה, נעמ"ת ירושלים

רומן שניידר – מנהל אגודה ישראלית למען ילדים עולים

עידית צולמן – האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך

אבינועם בן יצחק – מנכ"ל ילדים בסיכון

עו"ד רביב מייזל – ההסתדרות הרפואית בישראל

אבי גור – ארגון הורים ארצי

בתיה שרף – אחות מחוזית ירושלים, קופת חולים לאומית

ד"ר רפאל קיים – רופא מחוזי, קופת חולים לאומית

הדרה רוזנבלום – מנהלת יחידת מועצת תלמידים ונוער, משרד החינוך

אשר כהן – מטה מאבק המורים

יעל גוראון – מורים למען החינוך הציבורי

עירית פררה – מורים למען חינוך ציבורי

מייק המל – יו"ר האגודה לזכויות הפרט

רעייה מיילר – רכזת משפטית, האגודה לשמירת זכויות הפרט

מלכה מלמד – תוכנית טף ואתגר, האוניברסיטה העברית בירושלים

מוריה אשכנזי – יו"ר חטיבת אחיות בריאות הציבור, טיפות חלב

יעקב בן יששכר – עתיד לילדי הגירושין

אהרון ארז-נתן – עתיד לילדי הגירושין

גל סעדה – מועצת תלמידים

יפעת ליכטרמן – מועצת תלמידים

אוריאל יפרח – מועצת תלמידים

אבנר נבין – ועד מנהל

סרוסי אליאב – בית ספר מבואות הנגב

דרור בלול – בית ספר מבואות הנגב

מיכל שלים – בית ספר מבואות הנגב

נועם דולמו – בית ספר מבואות הנגב

דליה אורן – בית ספר מבואות הנגב

דרור גלס – מלווה בני נוער

ד"ר הילל שמיד

ד"ר זיו אמיתי

אילנה נגילביץ

ד"ר ז'ק חביב

חיים פיינגולד

יורם בן יהודה

ישי חפוטה

חיים ליבנה

ליטל כהן סריג

מאיה פולמבוים

מאירה זבדי

נפתלי הלבארשטט

פאדי חושאם

פולה דוד

פנינה צדקה

דוד גאפל – מנכ"ל קרן שוסטרמן-ישראל

פרדה פייגלסון – קרן שוסטרמן

Lynn schusterman

Sandy cardin

ציונה חקלאי

שולמית קופפרברג

שי אבשלום זבדי

יעקב הדר

יהודה זכאים

מירב פילו

נוי אטיאס

פאני אילוז

רון אדרי

רחל אביטל

ורדה יערי

רות מוריס

רותי ברוך

רחל סעדה

מיטל בר שלום


ועדה משותפת של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת חינוך, תרבות והספורט, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, והוועדה למעמד הילד, בנושא פרסום שנתון המועצה הלאומית לשלום הילד 2007.

שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה. ברשות עמיתיי יושבי הראש של הוועדה לזכויות הילד, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ועדת העבודה, רווחה ובריאות, חברת הכנסת מרינה סולודקין שפעילה בכל הוועדות שלנו ומייצגת את כל הנושאים שלנו, אני רוצה לפתוח ישיבה חגיגית. כאשר דברים חוזרים על עצמם והופכים להיות טקסיים, יש תמיד סכנה שאנחנו נשכח את המשמעות העמוקה של התכנים. אנחנו פה במדינת ישראל חיים על טקסיות, על סיפורים ונרטיביים שחוזרים על עצמם, ושמחיים מציאות של העם במשך ההיסטוריה. פה לא מדובר בעניין טקסי שחוזר על עצמו. אנחנו פה מדברים על מציאות של חיי הילדים במדינת ישראל. אנחנו מקבלים את הדוח גם עם נתונים חיוביים וגם עם הרבה מאוד בעיות, אתגרים, תלוי איך מסתכלים על זה.

אני מוכרח להגיד, שאני מתרגש שד"ר קדמן וכל הצוות הנפלא שלו לא רק מציגים לנו את הנתונים, אלא יומיום, שעה-שעה עובדים על מנת לשפר, לשנות, ולתקן את המציאות של הילדים במדינת ישראל. אני מוכרח להגיד שבכל התפקידים שלי, בעבר בתפקיד יו"ר הוועדה למעמד הילד והיום בראשות של ועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת, אני רואה את המקצועיות, את הידע, את הנמרצות, את העקשנות, את מסירות הנפש של המועצה הלאומית לשלום הילד, כמרכיב מרכזי בעבודה שלנו במעקב היומיומי ובעבודה החקיקתית. אני רוצה בהזדמנות הזו להודות להם.

נקודה אחת שהיא הדבר הבולט ביותר בדוח השנתי, היא שאנחנו יותר ויותר הופכים להיות חברה של ילדים שהם בפנים וילדים שבחוץ. כמות הילדים שבחוץ, מכל מיני כיוונים: קבוצה גדולה של ילדים בסיכון, 330,000 ילדים – מספר שאני לא יכול לקלוט אותו אפילו כנתון סטטיסטי. מדינת ישראל, מדינה כל כך קטנה, לא יכולה להרשות לעצמה שקרוב ל-20% מהאוכלוסייה של הילדים שלנו יהיו במצב של סיכון. זה דבר בלתי נתפס, בלתי נסבל - מעבר לזה, יש ילדים בלי זהות, בלי מעמד. מדובר בקשת רחבה של ילדים, ילדים שחיים במזרח ירושלים, נופלים בין הכיסאות ולא זוכים לרווחה ולחינוך. הילדים האלו לא מקבלים הרבה דברים שהם מחויבים לקבל על פי חוק. מדובר גם בילדים שעלו לפה מארץ אחרת, אבל בגלל כל מיני מצבים של החוק הישראלי, אין להם מעמד. אלה ילדים בלי מעמד. הם בעצם לא קיימים. מעבר לזה, יש ילדים שהם בחוץ מסיבות אחרות. יש מעמד נחות של ילדי ערביי ישראל. יש מעמד נחות עוד יותר של ילדים שלא רשומים בשום מקום, והם כאילו לא קיימים בכלל. בנוסף, אנחנו חיים במציאות בה יש פליטים, שעוברים יומיום את הגבול. לחלק מהם יש ילדים. אנחנו לוקחים אותם ולילה אחרי זה מורידים אותם בבאר שבע עם צו גירוש, שאף אחד לא לוקח ברצינות, ואולי טוב שכך. לאף אחד אין אחריות עליהם, לא על החינוך שלהם – על אף שהחוק מחייב לתת להם חינוך מהיום הראשון - לא על הבריאות שלהם, לא על הרווחה שלהם ולא על הקיום שלהם. אלה ילדים שאינם קיימים. יש גם ילדים של המגזר הבדואי הלא מוכר. אלה ילדים שנמצאים בחוץ. הם בעצם לא קיימים. אין להם כתובת, אין להם זהות, אין להם קיום. ההדגשה הזו של הדו"ח מהרבה מאוד זוויות שונות של התחום, זו הדגשה חשובה. לדעתי, זה הציווי הראשון שלנו כמדינה יהודית. אני כולל במדינה היהודית גם את ידידתי נאדיה, שהיא ערבייה-נוצרייה, אבל באה מהעמדה שלה לאותו מקום. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהמצב הזה יימשך. זו לא מדינה יהודית. זה יפה מאוד שאנו מבקשים מהפלסטינים להגדיר אותנו כמדינה יהודית, אבל בואו נתחיל להגדיר לעצמנו מהי מדינה יהודית, ואיך אנחנו מתייחסים לאחר. יש פה הרבה מאוד אחרים, ויש פה גם אחריות. זה הרושם הראשוני שלי מהדפדוף הראשוני של בדוח.

אני רוצה להודות ליצחק קדמן על סיוע עצום שקיבלתי ממנו בעת חקיקת החוק, שמדבר על החובה לתת 12 שנות לימוד חובה בישראל. זה דבר שוודאי יעזור ל-20,000-30,000 ילדים שמפליטים אותם אל מחוץ למערכת החינוך. בזכות החוק הזה, בעזרת השם, תוך 4 שנים כולם יהיו בתוך המערכת, במסגרות המתאימות. חוץ מה-20,000-30,000 האלה זה משפיע על עוד 100,000 ילדים. בלי הסיוע, הנמרצות והעידוד של יצחק בשעות ייאוש, לא הייתי יכול להעביר את זה. אני רוצה לשאול את עמיתי, האם הם רוצים להגיד גם כן משהו כהקדמה כללית.

תודה רבה. תרשו לי כאחת שמלווה את המועצה לשלום הילד מאז שהוקמה, לשבח אותה. לא תמיד אנחנו פוגשים מערכות חברתיות, שבצורה מאוד אינטנסיבית ועקבית עוקבים אחרי נושא. המעקב שלהם לא רק מתחיל ומסתיים בפרישת נתונים שנתיים. הלוואי שיכולתי להסתכל על היום הזה באופן חגיגי. יום זה בשבילי אינו יום חג. הליווי שלכם באמצעות חשיפת תופעות מסוימות ועוולות כלפי ילדים המצריכים שינוי, הוא גם בהצעת פתרונות, בליווי חקיקה, בהתערבות במערכות שלטון, מערכות מקצועיות, כדי לנסות ולמצות את היעד העיקרי – טובת הילדים.

נתוני הדוח הם נתונים קשים. גם אם פה ושם יש נקודות אור, נקודות החושך רבות יותר. מדובר על 840,000 ילדים שחיים מתחת לקו העוני, ותופעות חריגות ושוליות חברתית של ילדים. לנו ברור היום ובעבר, שאי אפשר להצביע על כך שישנה מדיניות ממשלתית ברורה לטווח ארוך. אין אסטרטגיה בנושא של מעמד הילדים, וראייה של ילדים כאזרחים קטנים שצריכים התייחסות ספציפית במדינות ותכנון לטווח ארוך. אנחנו עדיין לא רואים את זה. זה נכון שאנחנו רואים פה ושם התערבויות מסוימות, שהן כיבוי שריפות, מעט תקציבים לחינוך, מעט תקציבים לרווחה, מעט תקציבים לנושא של ילדים עם צרכים מיוחדים וילדים בסיכון, אבל לא זאת אמורה להיות המגמה אם רוצים שהשנתון הזה בשנה הבאה ובשנים לאחר מכן יכלול נתונים אחרים, ונוכל לומר שזהו יום חגיגי שמצביע על עלייה מסוימת במעמד הילדים, במתן פתרונות באופן אוניברסאלי, וגם במתן פתרונות לילדים עם צרכים מיוחדים על כל המגוון של הצרכים.

השותפות הזו של ראשי הוועדות, וגם השותפות האינטנסיבית עם המועצה לשלום הילד, שמלווה אותי כל השנה, אמורה להשתקף לא רק בדיון חד פעמי. אני פניתי לוועדת הכנסת וביקשתי, שבמהלך השנה יהיה דיון לגבי הנושא של הילדים בתקציב, וקביעה ותכנון וראייה מערכתית בה מצבם של הילדים יתבטא. בכל סוגיה שתעלה לדיון בוועדת הכספים, יינתן היבט ייחודי להשלכות על אוכלוסיית הילדים. יו"ר הוועדה נענה לבקשה שלי.

אני רוצה לשבח את יו"ר ועדת החינוך, שהוא רגיש באופן מיוחד לצרכים של הילדים. כל ועדה צריכה להיות עם עין בוחנת לגבי השלכת הסוגיות על מצב הילדים. רק כך נוכל לומר שהתקדמנו, ולו מעט, לקראת שנת 2009. התקציבים שנוגעים לילדים בשנת 2008, הם לא תקציבים שמבשרים שינוי, החל מהעוני ועד התופעות והצרכים האחרים: חברתיים,בריאותיים.

ועדת העלייה, קליטה ותפוצות משקיעה הרבה זמן לדיונים במצב ילדים עולים. המצב שלהם קשה מאוד. אין אולפנים לילדים עולים. עכשיו החליטו שלא צריך אולפנים, ילדים נכנסים ישר לכיתה. כמה יכול ילד לחיות בכיתה בלי שפה? ילד יוצא לרחוב כי הוא לא רוצה לחיות בבית ספר, והרחוב קולט יותר מהר ילדים מאשר בית הספר. לכן, יש נשירה מבתי הספר. יש הרבה יותר ילדים עולים בסיכון מאשר ילדים אחרים.

בנוסף, יש הרבה ילדים בלי מעמד. הרבה ילדים עולים, שהגיעו עם אפוטרופוסים, עם סבתא, לא מקבלים אזרחות והם פה כמו אנשים זרים. תודה למועצה לשלום הילד. הם עזרו לי עם החוק שדואג לזה שלא יהיו ילדים עולים בלי מעמד. בעוד שבועיים החוק צריך לעלות בכנסת.

יש בעיות בריאות לילדים עולים. ההורים של הילדים העולים לא יודעים למי לפנות. בזמן האחרון חל קיצוץ בתקציבים בתחום הבריאות לילדים בבתי הספר. בבתי הספר אין אחיות, אין רופאים ואין ציוד כמו שצריך. אנחנו רואים שילדים יותר שמנים, יותר חולים, כל שנה יותר ויותר. זה צריך להדליק לנו אור אדום, כי בריאות של ילד זו תשתית של האזרחים שלנו בעתיד. אם אנחנו לא משקיעים מספיק תקציבים בזה, אם ילדים לא יקבלו שירותי בריאות, אנחנו נקבל בעתיד דור אזרחים שאינם בריאים. אנחנו עושים הכל כדי לשפר את המצב של ילדי העולים. תודה גדולה למועצה הלאומית לשלום הילד.

בימים אלו מדברים כאן על ביטול של חוק מסוים, חוק שחוקק לפני מספר שנים, ויש לי הצעה שאם יבטלו את החוק הזה, נחוקק חוק מקביל אחר. החוק שעומד להתבטל הוא חוק הדורות הבאים שחוקק לפני מספר שנים. הוא היה חלק ממעשה החקיקה בכנסת, אבל מצאו שאנחנו לא נמצאים שם, ולכן עומדים לבטל את החוק. יש הרבה מאוד חוקים שמטפלים בילדים ונוער, נוער בסיכון ומצוקות, אבל אין לנו חוק שמדבר על הדורות הבאים לטובה עלינו. אני מדבר על חוק כללי, שתפקידו יהיה לדאוג לכך שבכל חוק וחוק יושם דגש על השפעת החוק על הילדים. זה היה הרציונאל של החוק של הדורות הבאים. אני מדבר על הדורות הבאים במובן של אלה שיבואו.

במקום דברי הקדמה, אני רוצה לברך את יצחק קדמן. אני קרוב ל-20 שנה חבר כנסת, ונדמה לי שהגוף האזרחי שקם ליד הכנסת במשך השנים האלו, היעיל ביותר והמשמעותי ביותר, הוא המועצה לשלום הילד. זה עד כדי כך, שאני יכול לשאול בשקט, מה היה קורה לולא היה לנו את הגוף הזה שבראשו עומד יצחק קדמן בעקשנות, בחריצות, בנחישות, ולפעמים עם הרבה רוע שהוא שופך על מי שצריך. אני לא יודע איך היינו נראים. ברוך יהיה.

אני רוצה להעמיד בפניכם דילמה. אני רואה את תפקידנו בכלל, ואת תפקיד ועדת העבודה, הרווחה והבריאות וכל מוסדות הרווחה, כאבא של הילדים. אלה ילדים שאין להם אבא ואמא, ולפעמים ילדים שיש להם אבא ואמא ושם הבעיה. אנחנו צריכים לראות עצמנו כלוביסטים של הילדים. אנחנו חייבים להיות לפה לילדים כאנשים עצמאיים. ילד הוא איש. זו אחת המהפכות הגדולות של העידן המודרני. ילד הוא איש, וכך צריך לראות אותו. זקני ירושלים היו אומרים, שבירושלים אין ילדים. יש יהודים קטנים ויש יהודים גדולים. גם הקטנים נראים כבר כמו יהודים, לפי איך שהם לבושים.

אני רוצה להעמיד בפניכם דילמה שעמדה במרכז הוועדה. אני מעמיד את זה ממש בתחילת דבריי, והייתי רוצה לקבל התייחסות. אנחנו דנו בוועדה וגם החלטנו לגבי נושא שנמצא בדילמה אידיאולוגית וקורע את התקציב לגזרים. יש הגדרה לא ברורה של ילדים בסיכון. ההגדרה הכללית אומרת שצריכים לעשות משהו. לא יודעים מה לעשות. קיימות אלטרנטיבות שונות. האלטרנטיבה הידועה היא טיפול במסגרת פנימייתית, כאשר יש להוציא את הילד בהתאם להחלטות מקצועיות. לאחרונה, מבחינת תפיסת עולם אידיאולוגית ואני לא רוצה לייחס את זה לתקציב דווקא, באו ואמרו כי במקום הפנימיות יש להעדיף את הטיפול בקהילה. הדבר הוא לא כל כך פשוט. משרד האוצר משתדל לאזרח את העניין הזה עם הרבה פיתויים לראשי העיריות, הוא נותן להם כספים, ואומר: לא ניקח מכם כספים, ואת אותם הכספים המיועדים לפנימיות ישמשו לטיפול בתוך הקהילה, וזה יהיה הרבה יותר זול. מבחינת תפיסת העולם, אם הילד יכול להישאר בבית עם ההורים עם סיוע, זה עדיף. אין כמו הורים, אין כמו אמא, אין כמו אבא, גם כאשר יש בעיות. יש הרבה משפחות הזקוקות להדרכה, ליווי וסיוע, ואת זה עושים בקהילה.

אני מכיר את הנושא הזה. מילאתי תפקיד במשרד הרווחה, ואני יודע שהדילמה היא מאוד קשה. אנחנו לא סומכים על החלטות של משרד האוצר. אם אנחנו לא ניתן את הטיפול הראוי ונחכה שכספים ילכו לכאן, אין לנו ביטוח שאכן ייעשו פעולות מתאימות במסגרת הקהילה, שעדיפה מבחינה תקציבית ונפשית. זו אחת הדילמות הקשות שעומדות לפנינו. אנחנו ערכנו מספר דיונים בוועדה וגם החלטנו על כך, וישנו גם חוק שעומד בדרך ואינו זז לביצוע בגלל הדילמות הקיימות. אני לא רוצה להמשיך בדבריי, כי בוודאי הדברים האלה יעלו, אם לא במסגרת של היום במסגרות אחרות. אחת הבעיות הקשות, היא מה באמת עושים עם הילדים בסיכון.

הצטרפו אלינו חברי כנסת רבים. אני רוצה לומר, שזאת לא ישיבה שאנחנו נדון בה בכל הדברים הכתובים בדו"ח. זו לא המטרה של הישיבה הזו. זו ישיבה בה תהיה הצגת דברים על ידי ד"ר קדמן, הצגת הנתונים והתייחסות מאנשים שביקשנו מהם להתייחס, במיוחד מהילדים שנמצאים פה. ככל שנספיק כן ייטב.

לפני שאני נותן את זכות הדיבור לחתן השמחה, אני רוצה להציג בפניכם אישה מאוד מיוחדת. אנחנו קוראים יומיום על פילנתרופים בישראל. יש פילנתרופיה של אנשים שרוצים להיות בתפקיד כזה או אחר, או לקדם את עצמם ולפטור עצמם מכל מיני דברים, אבל יש פילנתרופיה אידיאליסטית, שהיא מודל לכל הפילנתרופיה היהודית הנשגבת ביותר. מי שמייצג אותה היא אישה קטנה גדולה, לין שוסטרמן, שהגיעה לכבוד הישיבה הזו מארצות הברית. היא נמצאת בכל מקום בו יש ילד בסיכון בישראל, ילד שנפגע, ילד שצריך יד. היא לא עושה זאת במקום הממשלה, שזו אחת מהבעיות עם פילנתרופיה, אלא להראות לממשלה איך אפשר לעשות דברים, ולחייב את הממשלה לקחת אחריות כלפי הילדים האלו. אני רוצה לתת כבוד מיוחד ללין שוסטרמן. אני רוצה לתת לה זכות דיבור.

במסגרת הפעילות הפילנתרופית שלנו בישראל אנחנו מתמקדים לפני הכל במניעה ובטיפול בילדים מנוצלים ומוזנחים כבר למעלה מעשור. בשנת 1994 עזרנו לישראל להקים מרכז חירום קבוע בירושלים. עשר שנים מאוחר יותר עשינו אותו דבר כאשר הקמנו מרכז הגנה ראשון לילדים. אנחנו גאים במעורבות שלנו בסוכת שלום, שיש אחרים אשר קוראים לזה מרכז שוסטרמן, וכן בבית לין, ויש לנו הערכה רבה לאנשי המקצוע אשר עובדים בשני המקומות.

בשנה שעברה, כאשר הבחנו בעלייה גדולה בצרכים הגדלים והמתפשטים של שירותים זמינים לאלה שהכי פגיעים בתוכנו, החלטנו להקים את מוסד חרוב, כדרך להוכיח מקצועיות באמצעות תורה אחרת, עם מטרה הכרחית לעזור למנוע ולטפל בילדים שהם קורבנות התעללות.

החלום שלנו עבור מוסד חרוב, הוא לראות אותו הופך למוסד בין לאומי, מרכז רשמי ומוכר, הטוב ביותר למחקר, הכשרה והגנה. אנחנו מאוד מתרגשים מהחזון הזה, ולגמרי מחויבים למימושו.

בינתיים אנחנו פועלים בהתאם לעיקרון האחריות לחיים טובים של ילדי ישראל במדינת ישראל. אני רוצה להודות לאלה מכם אשר מנצלים את המעמד שלהם כמחוקקים על מנת לקדם חוקים לטובת אלה היקרים לנו ביותר.

אני רוצה גם להודות לאלה שבשירות הממשלה, משרדי הממשלה, בערים הגדולות והקטנות, אשר עושים כמיטב יכולתם עם האמצעים המוגבלים שאנו יכולים להעניק להם.

אני רוצה להודות גם למועצה לשלום הילד, בייחוד ליושב ראש, דוקטור יצחק קדמן ולמשנה ליושב ראש, דוקטור בן אריה. בלי המאמץ של המנהיגים יוצאי הדופן האלה ויתר עובדי הארגון שלהם, מצב הילדים בישראל היה גרוע יותר. השנתון הסטטיסטי שלהם מוכיח לכולנו, שאנו חייבים להעביר את הנתונים הקריטיים האלה למקבלי ההחלטות. אנחנו גאים שמוסד חרוב הוא שותף לפרויקט החשוב הזה.

כל הכבוד לכל מי שפועל לשפר את החיים של הילדים המנוצלים והמוזנחים. אתם השראה עבור כולנו. שלום.

תודה רבה על מילותייך המרגשות. המילים שלך יישארו לנצח בדברי ההיסטוריה של הכנסת. כל מה שאמרת נכתב, וגם נשלח דרך הטלוויזיה. מעמקי לבי אנחנו מודים לך על התרומה המשמעותית שלך לילדים בישראל.

אני אקצר בדבריי. אני לא יכול להיות פטור בלא כלום, שמא חבר הכנסת רביץ יגיד שמשהו התקלקל אצלי. בלי כמה משפטים אי אפשר, אבל אני מייד אעביר את רשות הדיבור לסמנכ"ל המועצה ועורך השנתון ב-16 השנה האחרונות, ד"ר אשר בן אריה, שייתן לנו קצת מהנתונים המופיעים בשנתון. אני רוצה להודות ליושבי ראש הוועדות, שהתכנסו כאן יחד היום. לא בכל יום 4 מוועדות הכנסת משתפות פעולה ודנות יחד בנושא. הדבר רק מוכיח עד כמה הילדים הם ילדים של כל ועדות הכנסת, ילדים של כולנו. הם לא ילדים של בריאות, לא ילדים של רווחה ולא ילדים של חינוך. אלה ילדים שהם עולם מלא. היה שווה לבוא לפה רק כדי לשמוע את דבריו הנפלאים של חבר הכנסת רביץ, שסיכם אותם במשפט אחד: גם ילדים הם בני אדם. על זה אנחנו נלחמים. אני בטוח, שיש לנו שותפים בעניין הזה בין כל הנציגים הנכבדים שבאו לפה היום.

אני רוצה גם להודות למי שבדרך כלל שוכחים להודות להן, ואלה הן מנהלות הוועדות, שעושות את העבודה מאחורי הקלעים, וזו עבודה קשה ורבה. אני רוצה להודות להן: לדנה מוועדת הקליטה, לוילמה מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, לרחל מהוועדה לזכויות הילד, ליהודית מוועדת החינוך, שבזכותן אנחנו נפגשים כאן היום והכל עובד. הן בדרך כלל מאחורי הקלעים, וראוי לזכור אותן פעם אחת גם לפני הקלעים.

השנתון שמוצג לפניכם היום יוצא בפעם ה-16 ברציפות. זהו הישג גם בקנה מידה בינלאומי. אני חזרתי לא מכבר ממושב מיוחד של עצרת האו"ם, כאשר הצגתי שם את השנתון הזה, שעורר התעניינות עצומה. אני אומר לכם באחריות, שאין שנתון כזה באף מדינה אחרת בעולם. אני שמח שבשנה הבאה יתאפשר לנו, הודות לעזרתה של קרן חרוב, להוציא שנתון גם בשפה האנגלית. יש לזה ביקוש בארצות רבות בעולם, ואני שמח שלפחות בעניין הזה מציון תצא תורה. רוצים ללמוד מאיתנו ולחקות אותנו.


בניגוד למה שרבים חושבים, השנתון איננו שנתון שהוא בעד או נגד. הוא איננו בא להצביע על טוב ורע. השנתון הוא ראי המשקף את מצבם של הילדים בישראל. אני יודע, שיש אנשים שלא אוהבים את הראי. יש אנשים שחושבים שאם הם ישברו את הראי, אז התמונה תהיה יותר יפה. זה לא עובד כך. השנתון הוא כלי עבודה. השנתון נועד למנוע אליבי מקובעי המדיניות, שיכולים היו לומר: לא ידענו. אי אפשר לומר יותר: לא ידענו. התמונה היא תמונה כוללת, שמונחת בפנינו שנה אחרי שנה, ונותנת גם כיוונים, נותנת גם התייחסות אורך למהלך השנים שחלפו. השנתון אמור לשרת אנשי שטח, אנשי אקדמיה, מחוקקים, קובעי מדיניות ומקבלי החלטות. הנתונים בפניהם. מה הם יעשו עם הנתונים, זה תלוי בכל אחד מאיתנו, ביושבים בבית הזה וביושבים בבתים אחרים. היום אי אפשר לומר: איננו יודעים.

יש בשנתון גם נתונים מעודדים שמהם צריך ללמוד. העובדה שישראל נמצאת באחד המקומות הטובים בעולם מבחינת תמותת תינוקות, זה דבר שצריך לעודד אותנו וגם ללמד אותנו, שאם משקיעים רואים תוצאות. תמותת התינוקות הנמוכה במדינת ישראל איננה עניין מקרי. זה לא הושג רק בגלל היותנו עם סגולה. זה הושג לאחר עבודה קשה של שנים רבות של טיפות החלב, שהיא המצאה ישראלית הראויה לחיקוי גם היא ברחבי העולם. מי שחושב מדי פעם מחשבות לבטל או להפריט את טיפות החלב, מוטב שיסתכל בנתונים המעודדים המופיעים פה. הם לא ימשיכו להיות מעודדים אם לא נשקיע כמו שצריך. יש גם נתונים מעודדים אחרים, כמו ירידה בהיפגעות ילדים בתאונות דרכים, ירידה בעישון סיגריות בקרב בני נוער. אני מזכיר את הנתונים החיוביים, כדי להגיד שגם מהם אנחנו צריכים ללמוד.

כמובן שיש נתונים הרבה פחות מעודדים. חבר הכנסת רביץ דיבר על הדילמה, שאני מאוד לא אוהב אותה, מה שקרוי עם הפנים לקהילה או הפנים לפנימייה. גם זה וגם זה לא נכון. הפנים צריכים להיות מופנים רק לכיוון אחד – לילד. יש ילדים שטוב להם יותר במסגרת כזו, ויש ילדים שטוב להם יותר במסגרת אחרת. הפנים צריכים להיות מופנים כלפי הילד, ולא לדגלים אופנתיים כאלה ואחרים.

אני רוצה לציין את הימצאותם כאן של בני נוער, ילדים צעירים יותר או פחות, שרק בשבילם אנחנו קיימים, כדי שלילדים הללו תהיה היכולת לפרוח ולשגשג כילדים, ולהפוך מאוחר יותר גם לאזרחים תורמים. לא תמיד אנחנו זוכרים את זה. לא תמיד אנחנו זוכרים שאנחנו כמבוגרים מראים את הדרך. מרבים בשנים האחרונות להשמיץ ילדים ובני נוער, ולצייר אותם בתמונה נוראה. זה לא שאין בעיות, זה לא שיש מצב אידיאלי, זה לא שאין אלימות בקרב בני נוער, אבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו המבוגרים אחראים גם בהתנהגות שלנו להתנהגות של הילדים שלנו. נמצאים פה בני נוער שנותנים לנו את ההוכחה הטובה ביותר, שאם משקיעים בילדים יש תוצאות. יש פה בני נוער, שהיה לי הכבוד להיות איתם בעצרת האו"ם בחודש שעבר: מאיה ושי. הייתם צריכים לראות איך הם מייצגים את ישראל בפורום בינלאומי, באיזו יכולת ובאיזה כישרון הם מציגים את עמדתם כילדים ובני נוער בנושאים העומדים ברומו של עולם. אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות, הוא להקשיב יותר לילדים. לא רק לשמוע כדי לצאת ידי חובה, אלא להקשיב. יש לילדים בישראל מה לומר לנו. נמצאים פה גם בני נוער שבאים מהנגב, שהם שותפים שלנו בכנס באר שבע לשלום הילד כבר 6 שנים ויותר. הם לא באים מהעליתה של יישובים. הם באים מהנגב עם כל הקשיים. אתם צריכים לראות, איך הם יודעים להגיד כיצד הם רואים את מצבם של ילדים ובני נוער בישראל.

לבסוף, אני רוצה להודות לגברת לין שוסטרמן ולאנשי קרן שוסרטרמן, שנכנסה בתנופה בשנה-שנתיים אחרונות לעבודה בישראל, שמבינים היטב שהם לא באים לכסות על מחדלי הממשלה. הממשלה היא הגורם מספר אחד שעליו מוטלת האחריות. הפילנתרופיה יכולה להשלים, להראות דרך, לפרוץ במקומות שהיו סתומים, והם עושים את זה בצנעה ובנאמנות, ואני מברך אותם שימשיכו להשקיע בילדים בישראל, אבל שלא יסכימו שיראו בהם תחליף למה שהמדינה חייבת לעשות. אני אומר את הדברים לנוכח נתון שלא מופיע בשנתון ואני רוצה להזכיר אותו. מדינת ישראל על כל משרדיה, על כל הגורמים הממשלתיים, משקיעה בילדים בתקציב 2008 פחות ממה שהיא השקיעה פר ילד בשנת 2001. זה כתב אישום חמור שעלה בישיבה מיוחדת של ועדת הכספים והוועדה למעמד הילד. בשנת 2008 אנחנו משקיעים פחות בילדים ממה שהשקענו בשנת 2001. אי אפשר ואסור להתעלם מהנתון הזה. לא ארגונים וולונטריים ופילנתרופים צריכים להשלים את החסר. האחריות היא קודם כל על מדינת ישראל, על ממשלותיה השונות. זו קודם כל אחריות שלנו.

אני רוצה להודות במיוחד לד"ר אשר בן אריה, שעורך את השנתון הזה מזה 16 שנה, ולעורכות יפה ציונית ומיכל קמחי, שנמצאות איתנו כאן היום. מעטים מאוד הם העוסקים במלאכה, ומוציאים מתחת ידם כלי מפואר בהתמדה משנה לשנה. אני מקווה, שהספר הזה יעמוד לנגד עיניהם של המחוקקים, כמו לנגד עיניהם של קובעי המדיניות, אנשי המקצוע, אנשי רשויות הממשלה, העיריות וכל מי שיש לו עניין בילדים. יש לנו פה מורה דרך, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקרוא, ולפתוח את הלב ולעשות. אני אבקש עכשיו מד"ר בן אריה להראות לנו מצגת קצרה, בניסיון בלתי אפשרי להראות בכמה דקות תמצית של 550 עמודים ו-15 פרקים.

תודה רבה. אני עורך את השנתון הזה, ועובד עליו כבר קרוב ל-20 שנה. אני רוצה להציג מעט מהנתונים. אני בוודאי לא מסכם ספר של 550 עמודים במספר שקפים, אבל אני אתן מעט נתונים כדי שנדע על מה מדובר כאשר אנו מדברים על אוכלוסיית הילדים.

על כמה ילדים מדובר? במדינת ישראל בסוף 2006 חיו 2,365,000 ילדים, כאשר פחות מ-70% מהם היו יהודים, כרבע מהילדים היו מוסלמים והשאר היו ילדים נוצרים, דרוזים וילדים בלי סיווג דת, שחלקם גם אין להם שום מעמד אחר ולא רק דת ברישומים. לצערנו הרב, חלק גדול מהשירותים לילדים, עדיין עובדים על פי ההנחה שבמדינת ישראל יש 1,500,000-1,900,00 ילדים, בעוד שהמספרים הם הרבה יותר גדולים.

נתון נוסף, שחלק מחברי הכנסת שיושבים פה ודאי יהיו שמחים לראות אותו, מדבר על גודל המשפחה. בשנים האחרונות אנו שומעים טענות שאינן נכונות, שכתוצאה מהקיצוץ בקצבאות הילדים קטן מספר הילדים במשפחה בישראל. הטענות אינן נכונות עובדתית. אתם יכולים לראות כי משנת 2000 עד שנת 2006 החלק היחסי של משפחות בנות 6 ילדים ויותר גדל. החלק היחסי של משפחות בנות 3 ילדים, 4 ילדים ו-5 ילדים כולו גדל בהתפלגות של המשפחות. אין שום קשר בין הקיצוץ הדרמטי והכואב שנעשה בקצבאות ילדים, לבין על השלכה על גודל המשפחה. אם מישהו רוצה להשפיע על גודל המשפחה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. יש משתנה אחד שנמצא קשור לגודל המשפחה, והוא השכלת האם ותעסוקת האם. אם מישהו רוצה להשפיע על גודל המשפחה במדינת ישראל, שידאג להשכלה ולעבודה לנשים במגזר הערבי ובמגזרים האחרים.

הנתון הבא הוא נתון המצביע על התפלגות גיאוגרפית של ילדים עולים בישראל, התפלגות לפי יישובים. השיעור הארצי של ילדים עולים, ילדים שהגיעו לארץ מהראשון לינואר 1990 או שנולדו להורים שהגיעו מהראשון לינואר 1990, עומד על 10% מכלל אוכלוסיית הילדים בישראל. בכל היישובים המופיעים פה, אחוז הילדים העולים בתוכם הוא בין 20%-29%. אלה שיש לידם ריבוע ורוד או סגול, אחוז הילדים העולים בתוכם הוא למעלה מ-30%.אנחנו מדברים על יישובים כמו שדרות, בני עייש, קריית ים, נצרת עלית ואור עקיבא, שבהם אחוז הילדים העולים מכלל הילדים באותו יישוב הוא למעלה מ-30%. מה המשמעות של זה מבחינת השירותים, מבחינת הצרכים, מבחינת היכולת של אותו יישוב לעזור לאותם ילדים עולים להיקלט במדינת ישראל? היא די ברורה.

הנתון הבא מדבר על מספר הילדים שחיים במשפחות חד הוריות. אנחנו רואים גידול משמעותי במספר הילדים שחיים בישראל במשפחות חד הוריות. מדובר על משפחות חד הוריות קלאסיות, שבהם ההורה הוא רווק או רווקה. החלק הארי הוא הורים גרושים, והוא לא כולל את אלה שהתחתנו מחדש. החלק האחר הוא משפחות של אלמן ואלמנה, שנשאר פחות או יותר קבוע. יש לנו גידול באוכלוסייה של ילדים במשפחות חד הוריות. זה לא בהכרח מעיד על מצוקה הכרחית, אבל זו ודאי אוכלוסייה שדורשת התייחסות מיוחדת.

יש לנו כ-1,850,000 ילדים במערכת החינוך. זה מספר שהולך וגדל. לפני כמה שנים הוא היה יותר נמוך. אם אנחנו מסתכלים על שיעור הלומדים בהשוואה בין יהודים ואחרים לערבים, אנחנו רואים שהפער הגדול הוא בגילאי שנתיים לשלוש. אם עד גיל שנתיים אפשר לייחס את זה להשלכות תרבותיות, בגיל שלוש בוודאי שלו. בגיל שלוש וארבע עדיין יש פער מאוד גדול בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. המשמעות של זה בכניסה לבית הספר היא די ברורה. חה"כ חילו בעברה ניהלה מרכז לגיל הרך ביפו, והיא מכירה את הנתונים ואת המשמעות. אנחנו רואים שהפערים בשיעורי הלמידה נסגרים בבית ספר יסודי ותיכון, ונפתחים מחדש כאשר נגמר חוק חינוך חובה. אני מקווה, שבעקבות החוק החדש שחה"כ מלכיאור וחה"כ תירוש העבירו, אני אוכל להציג נתונים שמצביעים על כך שהפער הזה נסגר בגילאי התיכון.

איך יכול להיות שבבית ספר יסודי מדובר רק על 95% ?

כיוון שמדובר רק בנתונים של המערכת הרשמית, והילדים מהמגזר היהודי שלומדים במערכות שאינן מוכרות ואינן רשמיות משנים את האחוז. אחוז התלמידים שלמדו, ניגשו לבחינות והיו זכאים לתעודת בגרות איננו מצליח לעלות. אפילו יש ירידה קלה בזכאות לבגרות בשנים האחרונות. אנחנו נמצאים בירידה קטנה, בניגוד למה שחשבנו בעבר – שאנחנו במגמת שיפור קבועה.

אנחנו מדברים על 13% מהילדים במדינת ישראל שהם בעלי צרכים מיוחדים. 8.5% מתוכם הם ילדים עם מחלה כרונית, וכ-4% נוספים הם ללא מחלות כרוניות או נכויות אבל עדיין מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים באוכלוסייה בישראל.

במהלך החודש האחרון, על פי סקר שמשרד החינוך מממן, אנחנו רואים ש-15% היו מעורבים באיזשהו אירוע של אלימות. אנו מדברים על דחיפה, מכה או בעיטה, שימוש במקל, אבן או כיסא, מכות חזקות ואחוז הילדים שאיימו שיפגעו בי בבית ספר או אחרי הלימודים.

הנתון הבא הוא אחד הנתונים העצובים ביותר בשנתון. הוא מתמצת את מה שנאמר פה קודם. תראו את הירידה במספר הילדים שנבדקו בבדיקות ראייה במשך 15 שנים אחרונות. ישנה ירידה מ-321,000 ילדים שנבדקו ל-50,000 שנבדקו בשנה האחרונה בה נבדקו הנתונים. זה במקביל לגידול הדרמטי במספר התלמידים, וללא שום קשר לשכיחות של בעיות הראייה. מה קרה? קיצצו את התקציב. חיסלו את שירותי הבריאות בבתי הספר. פחות ילדים נבדקים בבתי הספר. פחות ילדים מאותרים כבעלי בעיות ראייה. אותו נתון בדיוק נכון גם לגבי בעיות שמיעה. אלה אותם ילדים שכולנו מכירים, שיושבים בקצה הכיתה במקרה, הם לא רואים את הלוח, הם לא שומעים, הם לא מצליחים להדביק את החומר, ודי מהר הם מתויגים כתלמידים בעייתיים, אחרי זה כתלמידים עם צרכים מיוחדים, ואת ההמשך אני משאיר לכם לשער.

דיברו על ההשמנה של הילדים במדינת ישראל. אתם רואים איך גדל אחוז הילדים שמשקלם 81 קילוגרם ומעלה גם בקרב הבנים וגם בקרב הבנות. לא הגענו לממדים של התופעה בארצות הברית, אבל בהחלט מדובר על תופעה שהולכת ומחמירה.

הגידול במספר הפניות של ילדים לחדר המיון, זו תופעה שאנו מתריעים עליה כבר 15 שנה ועדיין לא מצליחים להתמודד איתה כמו שצריך. מתוכם 170,000 מגיעים עקב היפגעות בתאונות, כאשר הרוב הוא לא תאונות דרכים. תאונות דרכים מהוות כ-20% מכלל הפניות לחדר מיון. 805 מהפניות הן עקב תאונות בית וחצר. עיני לא צרה בהשקעה של החברה הישראלית במניעת היפגעות ילדים בתאונות. להפך, אני מברך על זה. עיני כן צרה בכך שאנחנו כמעט ולא משקיעים במניעת היפגעות ילדים בתאונות בבית ובחצר, שהן מהוות את מרבית התאונות.

קצת על עוני. תראו את החלק היחסי של ילדים על פי עשירונים. בעשירון החלש ביותר הילדים הם הרוב, 57% מכלל האוכלוסייה שגרה ביישובים החלשים ביותר בישראל הם ילדים. בעשירונים העשירים יותר הילדים מהווים פחות מרבע, או כרבע מהאוכלוסייה ואולי מעט פחות. המשמעות היא שילדים היא אוכלוסייה מקופחת, אוכלוסייה שסובלת מעוני ומקשיים כלכליים הרבה יותר מאוכלוסיות גילאיות אחרות.

הנתון של העוני מוכר, אבל עדיין צריך להציג אותו. אנחנו היחידים שעדיין מתקשים להציג את 1980.בשנת 1980-1982, בתקופה של אחרי פינוי שעלה המון כסף, ואחרי מלחמה שהיתה מאוד קשה, תחולה העוני בישראל היתה מתחת ל-10% בקרב הילדים. על פי אותו מדד באותה מדינה, שלא התשנה שום דבר דרמטי בחייה, תחולת העוני עוברת את ה-35% בקרב ילדים. אנחנו נהיינו חברה מקוטבת יותר.

לאחר גידול בעבריינות הנוער, באחוז הקטינים שהיו חשודים בעבירות בין 2000 ל-2005, דווקא בשנתיים האחרונות אנחנו רואים התייצבות ואף ירידה קלה בשנת 2007 בשיעור עבריינות הנוער, וזה עומד בניגוד לדימוי ציבורי, שבני הנוער כולם ונדליסטים, אלימים, ורק מחפשים למי להרביץ מכות בהזדמנות הראשונה.

מצד שני אנחנו רואים את התמונה של ילדים כקורבנות. יש ירידה קלה במספרי התיקים של אי תביעה, ויש עלייה דרמטית בילדים שהם קורבנות עבירה. זאת לא עלייה שניתן להסביר אותה בעלייה במודעות. את הגרף בין 1990 ל-1995 ניתן להסביר כתוצאה מעלייה במודעות, כי חוק חובת הדיווח נחקק בסוף 1989. את השיפוע המתון משנת 1995 עד 1998 ניתן להסביר בגידול האוכלוסייה ובעלייה במודעות. מה שקורה משנת 1998 ועד היום לא יכול להיות מוסבר בעלייה במודעות. הוא יכול להיות מוסבר רק באמצעות הסבר אחד – יש גידול אמיתי במספר הילדים שהם קורבנות עבירה.

דיברו פה קודם על ילדים שמוכרים ללשכות לשירותים חברתיים. למעלה מ-326,000 ילדים מוכרים נמצאים בתיקים של לשכות הסעד או הלשכות לשירותים חברתיים. זה אומר שישנם רבים נוספים שאינם. למעלה מ-38,000 ילדים מדווחים לפקידי הסעד לחוק נוער כילדים בסיכון.

לבסוף נדבר על קצבת ילד ראשון ושני. בממוצע במדינות האיחוד האירופאי ובישראל, כאחוז מהתמ"ג לנפש. אנחנו רואים שישראל נמצאת בקצה. רק ביוון הקצבה יותר נמוכה משלנו. בכל שאר המדינות כאחוז מהתמ"ג לנפש הקצבה גבוהה מהקצבה בישראל, ואולי זה קשור לעובדה שגם תחולת העוני שם היא הרבה יותר נמוכה.

תודה רבה לך. ברור שאנחנו חייבים לעיין הרבה יותר בדוח. אנחנו רוצים קודם כל לשמוע את בני הנוער. קודם ד"ר קדמן הציג את בני הנוער שנסעו איתו לכינוס באו"ם, ובני הנוער שמובילים את הכנס הגדול שיהיה בבאר שבע. אני מציע שנשמע שניים מהילדים הצעירים.

אני נציגת מקיף ג' בבאר שבע. אנחנו לוקחים חלק בכנס של המועצה לשלום הילד שיתקיים בבאר שבע. הנושא שקיבלנו להציג בפניכם, זו פגיעה מינית בין ילדים. מדובר בילדים ובני נוער מכל המעמדות, בכל רחבי הארץ, אשר בחרו במין כאמצעי לפגוע באחר ולספק צרכים שאינם מיניים. הסיבות והמניעים לתקיפה הם שונים ממקרה למקרה. התקיפות המיניות שמבצעים ילדים אלה נובעות ממצוקה וחולשה. לא מדובר בסיפוק מיני, אלא בטראומה רגשית שעברה עליהם בעבר.

כדי לבדוק את ממדי התופעה של תקיפה מינית בין ילדים וכדי למגרה כראוי, נהוג לבצע חלוקה בין ילדים מתחת לגיל 12 ובין ילדים מעל גיל 12. מבחינה סטטיסטית קיימית נתונים המעידים על התופעה בקרב ילדים מעל גיל 12. שם ניתן לראות כי עם השנים עלה מספר המקרים המדווחים, וזאת בעיקר כי כל שנה מתעוררת המודעות לנושא זה יותר ויותר. לעומת זאת, לא קיימים מספיק נתונים סטטיסטים בנוגע לילדים שהם מתחת לגיל 12, וזאת מפני שהמודעות איננה מספקת. אין תקציבים לטיפול בתופעה, ולא קיימים מספיק מוסדות טיפול ועוד שלל סיבות. יש מסגרות טיפול לילדים שביצעו או עברו עבירה מינית, אך מתוך המידע שבידנו אין מספיק תוכניות ומסגרות מקצועיות, שיעניקו טיפול מקצועי והולם לקורבן ולתוקף.

הדילמה המרכזית שמעסיקה אותנו בנוגע לנושא שקיבלנו, היא האם התוקף הוא קורבן או עבריין. ידוע לנו ומרבים להניח במועצה לשלום הילד, כי מרבית התוקפים הם כאלה שעברו התעללות מינית בעבר, או נחשפו לחומר פורנוגראפי או חומר אחר שאינו ראוי לגילם. הם לא עושים זאת כדי להגיע לסיפוק מיני אלא בעקבות טראומה מהעבר, ודבר זה מעיד על כך שהם קורבן ולאו דווקא עבריין.

כעת נעבור למיכל מבית ספר מבואות הנגב, שתשתף אותנו במעורבות שלה בנושא.

אני תלמידת מבואות הנגב, קיבוץ שובל, ותושבת באר שבע. אני חברת הקבוצה שמכינה מושב בכנס באר שבע לשלום הילד. הנושא שלנו הוא עבריינות נוער, וההשתקפות שלה בתקשורת. הטענה שלנו, היא שבתקשורת יש מגמה שתמיד מגבירה את הביקורת והאשמה על בני הנוער. על ידי זה הם יוצרים סטיגמה על בני הנוער. עד עכשיו מצאנו כי מקרי עבריינות הנוער בנתוני המשטרה נמצאים בירידה קלה, ולא כפי שמוצג בעיתונות. מטרתנו, היא להעלות למודעות את הבעיה, כדי שלא יחזרו המקרים כפי שקרו לילדים בפרדס חנה, עליהם דיווחו דברים שבכלל לא קרו.

תודה רבה. אני עכשיו אתן את רשות הדיבור לחה"כ תירוש. המעורבות שלה בנושא החינוך והילדים מאוד גדול.

ראשית, אני רוצה להצטרף לברכות לד"ר קדמן ולכל מי שיש לו נגיעה לנושא הזה. אני רוצה גם להודות לתורמת. אנחנו צריכים להקפיד בקרב קובעי המדיניות להוציא את הילדים ממעגל העוני בדרך של מתן השכלה וחינוך. הנטייה שלנו לטפל בכיבוי שריפות ולרוץ סביב הזנב של עצמנו כאשר אנחנו כל הזמן מדברים על צמצום פערים, זו טקטיקה לא נכונה. צריכים לתכנן את המהלכים אחרת מבחינה אסטרטגית. צריכים לוודא שכבר בגיל הרך אנחנו מונעים פערים, ולא נותנים להם להיווצר ורק אחר כך מטפלים בצמצום שלהם. זה דבר שעולה הרבה מאוד כסף למדינה, אבל זה בעיקר עולה לנו בתסכול רב, בשחיקה של אנשי מקצוע, ולעיתים בהרמת ידיים, כי באמת קשה לטפל בזה כשזה כבר קורה.

לכן, אני לא בכדי טענתי במשך כל שנות חיי המקצועיים, למרות שהתמחיתי בחינוך העל יסודי, שצריך לטפל כבר בגיל הרך. כל מה שאנחנו יכולים לעשות בכנסת הוא במסגרת חקיקה לכוון את קובעי המדיניות למתן תשומות מרביות כבר בגיל הרך. למשל, בדיקות עיניים. בזמנו התחלנו עם בדיקות עיניים חובה כבר בכניסה לכיתה א'. הורינו למנהלי בתי הספר לא לאפשר רישום, אם ההורה לא מביא אישור מרופא עיניים שאכן הילד נבדק. רבות מהבעיות הן תוצאה של לקות בראייה, ולא בעיה במנת המשכל או ביכולות אקדמיות כאלה ואחרות.

דבר נוסף, הוא שזה נכון בכיתות הללו ללמד בקבוצות קטנות בכמה שעות שניתן. החוק שלי מדבר על 10 שעות, אבל זה המינימום, וזה כדי שתהיה נגישות וזמינות של המורה לכל תלמיד, ובזמן אמת לגלות את לקות הלמידה, את הבעיה שיש, ולטפל בה. כך אנחנו נמנע את יצירת הפערים הללו. ככל שנקדים לטפל בגיל הרך באופן נכון, מדינת ישראל לא תצטרך להרחיב את פעילויותיה, ככל שהיא מרחיבה, אם בכלל, בטיפול בבני נוער נושרים, בבני נוער בסיכון. מרב תשומת הלב צריכה להיות בקרב אוכלוסיות ברמת סוציו-אקונומית נמוכה. יש קורלציה גבוהה בין היישובים הכוללים את המשפחות הללו. לא פלא שבמשפחות הללו יש ילודה גדולה, למרות שרמת העוני שם גדולה. הכל תלוי אחד בשני. זה הכל עניין של השכלה. אנחנו צריכים להשכיל את האמהות ואת הנשים כבר מהגיל הרך. צריך לחנך את הילדות כבר מהגיל הרך, איך להתנהג בחייהן כך שלא תקלענה לדור נוסף של מצוקה.

תודה רבה לחברת הכנסת רונית תירוש. אני מעבירה את רשות הדיבור לחה"כ הרב הלפרט.

ראשית, אני רוצה להודות על היוזמה של ארבע הוועדות החשובות בכנסת החליטו לדון בבעיית הילדים במדינת ישראל. לצערנו הרב, הילד במדינת ישראל נופל בין הכיסאות שלי ריבוי הוועדות. הדיון הזה בהשתתפות ארבע הוועדות הוא חשוב מאוד. אני רוצה גם להודות לד"ר קדמן על הסקר על הילדים בישראל. זהו סקר קשה מאוד. מספיק שאנחנו נתייחס למצב שהיה בשנת 1980, שבה היה פחות מ-10% ילדים עניים. בשנת 2006 המספר עלה ל-36%. לצערנו הרב, יש מדיניות של פגיעה בילדים בכל הרמות ובכל התחומים. העובדות שנמסרו לנו כאן מהשנתון מעידות על כך שהורידו את בדיקות הראייה. זה חשוב מאוד. עיוור חשוב כמת. משנת תשס"ג ירד המספר מ-321,000 ילדים ל-50,000 ילדים בתשס"ז. כלומר, המספר ירד ב-85%. זה בכל הרמות, לצערנו הרב. יש פגיעה בכל התחומים.

חבל שהדו"ח של ד"ר קדמן לא התמקד בדיאגנוזה, מהם הגורמים שגרמו לעלייה הדרמטית במספר הילדים העניים משנת 1980 עד 2007. אמנם ברמז דק הזכיר כאן אדון בן אריה, שאחוז הקצבאות במדינת ישראל הוא הנמוך ביותר, פרט ליוון, אבל לא התייחס מספיק לבעיה הגדולה של הקיצוץ הדרמטי בקצבאות הילדים. אין ספק, שזה כתוצאה מהירידה הדרמטית והאכזרית בקצבאות הילדים ב-6-7 השנים האחרונות. אולי הוא לא התייחס לכך בגלל הסטיגמה שהצליחו ליצור בקרב הציבור, האנטיתזה נגד קצבאות ילדים. אמרתי כבר בכמה הזדמנויות שהילדים הם לא אויבי המדינה. הילדים הם לא נגד מדינת ישראל. אף אחד לא יכול להתכחש לזה, שמספר הילדים שחיים מתחת לקו העוני, עלה פי שניים ב-6 השנים האחרונות, מאז שקיצצו בקצבאות הילדים. ד"ר קדמן לא יכול להכחיש את זה. בשנת 2001 מספר הילדים העניים היה 400,000 וכיום הוא 840,000. אי אפשר לתלות את זה בשום סיבה אחרת. זו הסיבה האמיתית, ומי שלא רוצה להודות בזה פשוט מתכחש למציאות. אין פתרון אחר, גם לא במדינות אחרות בעולם.

באנגליה, כאשר טוני בלייר החליט לחלץ חלק גדול מהילדים שחיים מתחת לקו העוני, הוא החליט להעלות את קצבאות הילדים. רק אז ירד מספר הילדים שחיים מתחת לקו העוני ב-23% תוך 3 שנים. אותו דבר אפשר לעשות גם כאן. לא צריכים מחקרים גרנדיוזיים.

דבר חמור אחר שקרה, שאנו נרגיש אותו בעוד כמה שנים, הוא לא רק הקיצוץ שביצעו לפני 5-6 שנים. עשו כאן דבר חמור שהוא בכייה לדורות. הממשלה לא יכלה להוריד את הקצבאות מ-800 שקלים ל-160 שקלים בבת אחת, ולכן היא הורידה תחילה 20%, אחר כך עוד 20% ועוד 10%. כך הגיעו לקיצוץ של 50%. אם משפחה בת 7-8 ילדים קיבלה 800 שקלים החל מהילד החמישי, עכשיו הורידו את זה ל-400 שקלים. אותה משפחה נשארה עם 400 שקלים, וכל ילד שנולד החל משנת 2002 מקבל רק 160 שקלים. בעוד כמה שנים משפחה בת 7-8 ילדים שמקבלת היום 2,500-3,000 שקלים, תקבל רק 1,300 שקלים. כך מספר הילדים העניים ילך ויגדל משנה לשנה. בשנת 2006 מספר הילדים העניים היה 840,000 ילדים. אני בטוח, שבשנת 2007, כתוצאה מהקיצוץ האומלל הזה, אנחנו נגיע בשנת 2008 למיליון ילדים עניים במדינת ישראל. לולא מוסדות החסד ובתי התמחוי שנותנים ארוחות חמות לאלפי ילדים, היו מסתובבים כאן במדינת ישראל מאות אלפי ילדים רעבים. מדברים סחור-סחור, ולא מעזים לתפוס את השור בקרניו ולומר: שכל 4 הוועדות יפנו לכנסת ישראל ולממשלה ויאמרו, שהמצב הזה לא יכול להמשיך הלאה. הקיצוץ הזה גרם לקטסטרופה בקרב הילדים. זה גרם לכך שיש קרוב למיליון ילדים שחיים מתחת לקו העוני, למאות אלפי ילדים רעבים. חייבים לתקן את העוול הנורא הזה שנעשה. אם נתאחד סביב הפנייה הזו, זה יועיל יותר מכל הישיבות שאנו מקיימים.

אני רוצה לומר, כי על פי פקודת מס הכנסה נקודת הזיכוי אמורה להיות מקבילה לקצבת הילדים. לגבי מס ההכנסה זה עודכן כך שנקודת הזיכוי היא 178 שקלים, כאשר קצבת ילד ראשון היא רק 148 שקלים. גם אם מעלים את זה על פי החוקים המדברים על כך שבשנת 2008 הקצבה תעלה ב-3 אחוזים, גם אז קצבת הילדים תהיה 152 שקלים וקצבת המס תהיה 187 שקלים. ההבדל הוא 35 שקלים. 35 שקלים האלה הם לחם וחלב לשבוע שלם לאותן המשפחות.

אני רוצה להצטרף לברכות ולהערכה הרבה לעבודתה של המועצה הלאומית לשלום הילד. המועצה הזו אכן פועלת בצורה נמרצת, תקיפה, מקצועית, ומסייעת לנו רבות לעשות למען הגנת ענייניהם של ילדים בישראל. לצערי הגדול, שלא ברצונה של המועצה הלאומית של שלום הילד, היא נדחפת לעמדות של אופוזיציה. זה לא בגלל שהמועצה הלאומית לשלום הילד לא אוהבת להיות באופוזיציה. אני שמחה שהיא לבטא את עמדת הממסד, אבל הדוח הזה שנמצא בפנינו היום הוא דוח של ביקורת חריפה על המדיניות שמנהלות ממשלות ישראל, כולל ממשלת ישראל האחרונה בכל הנוגע להגנתם של ילדים בישראל.

אני רוצה להמשיך את דבריו של חה"כ הלפרט ולומר, שאם היו מבקשים ממני להתייחס לגרעין של הדוח הזה - שהוא כמובן דוח מאוד עשיר ואני עוד לא הספקתי ללמוד אותו עד תום. אני מקווה לעשות את זה בימים הקרובים - ברור שאותו תרשים הילדים העניים הוא מרכזו של הדוח, והוא מספר את הסיפור כולו בקליפת אגוז. התמונה היא תמונה דרמטית. למען אלה שאין בפניהם את הדוח, אני אציג את זה. אנחנו רואים פה שני גרפים במגמת עלייה רצופה לאורך שנים. הקו העליון הוא אחוז הילדים העניים מסך כל הילדים לפני תשלומי העברה. הקו השני שגם הוא במגמת עלייה, הוא הקו של הילדים העניים שנמצאים מתחת לקו העוני אחרי תשלומי העברה. מה אנחנו רואים בזה? ששיעור הילדים העניים בישראל עולה ברציפות. לפני תשלומי העברה מדובר על 41.5% מילדי ישראל שנמצאים מתחת לקו העוני. זה נתון מזעזע. עם כל התרומה והאפקט של תשלומי העברה ומסים, אנחו עדיין נמצאים במצב בו 35.8% מילדי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני. זו תמונה שאומרת את הכל. בשנת 1980, לפי הנתונים של אותו גרף, אנחנו היינו במצב בו 15% ילדים היו מתחת לקו העוני, כאשר אחרי תשלומי העברה ומסים זה ירד ל-8.1%. תראו איזו דרך ארוכה עברנו על מנת להיות חברה פחות מתוקנת, פחות ראויה, פחות מוסרית ויותר אכזרית כלפי ילדים.

לדבר הזה יש השלכות בכל המישורים. כאשר פותחים את הדוח רואים, כי חלקם של קטינים החשודים בעבירות היה 8.4% בשנת 2000. היום זה למעלה מ-11%. אם זאת תמונת העוני, אז יש לה השלכות. תמונת העוני הזו משתקפת גם בתחום החינוך, שעליו אני רוצה להגיד כמה מילים. אני מסתכל על אחוז הזכאים לתעודת בגרות מכלל תלמידי י"ב, וזאת תמונה חברתית. אני רואה שוב את אותם יישובים עניים, שבהם פחות ילדים זכאים לתעודת בגרות. במפה אחרת אנחנו רואים שוב את אותם יישובים עניים, את אותן שכונות עניות, את החינוך הערבי בערים הגדולות, אותם מקומות ידועים, שבהם יותר מ-12% מתלמידי ט' עד י"ב נשרו במהלך השנה מהלימודים שלהם. זו תמונה חברתית מאוד עגומה ומאוד קשה.

אני לא רוצה לעבור פה על עוד נתונים שמשכו את תשומת לבי, כי התמונה היא תמונה עקבית. אנחנו בכנסת צריכים להסיק מהדוח הזה מסקנות. לא מספיק שאנחנו כמחוקקים מקבלים דוח כזה ואומרים: זה לא יפה, זה לא ראוי, אנחנו מתביישים בזה. חובתנו בכנסת לעשות מעשים. אנחנו הגענו לכנסת כשליחי הציבור לא רק בכדי לבקר את הממשלה, אלא בכדי לפעול להגנת הציבור מפני מדיניות בעייתית, מדיניות אכזרית, מדיניות אנטי-חברתית, למרות שלא זה מה שהבטיחו לציבור לפני הבחירות. כולנו זוכרים שהבטיחו לנו סדר יום חברתי. זה נשכח במהלך השנה-שנתיים שעברו מאז. תפקידנו לחזור ולהזכיר את זה באופן יומיומי בכנסת, בכל דבר חקיקה שמגיע ובכל דבר תקציב שמגיע, להילחם על ענייניהם של ילדים, כי ענייניהם של הילדים משקפים את ענייניה החברתיים של החברה הישראלית בכללותה.

לכן, מבחינתי, הדוח הזה בשורה התחתונה הוא קריאה למאבק, קריאה למאבק שהציבור צריך להתגייס בו, קריאה למאבק שארגונים חברתיים, ארגוני חינוך, ארגוני זכויות אדם, תנועות נוער, צריכים להתייצב ולומר: אנחנו לא מוכנים להשלים עם ההתדרדרות הזו. אנחנו דורשים מדיניות חברתית אחרת. זו כמובן גם קריאה להתעוררות לחברי הכנסת ולפעולה בכנסת בתחום הזה.

כעת אני רוצה לתת את זכות הדיבור לשני נציגים מיוחדים, שהיו והשתתפו בעצרת האו"ם דרך המועצה לשלום הילד. שי, תשתף אותנו במה שאתה ראית. אחריך תדבר מאיה.

כמו שנאמר, לפני חודש נסעתי לייצג את ישראל באו"ם ביחד עם ד"ר קדמן ומאיה. שמענו הרבה דברים על מצבם של ילדים בעולם. הגענו בתקופה שבה היתה השביתה הגדולה עם הרגשה שאצל כולם המצב הרבה יותר טוב, אבל מסתבר שלא ממש ושבהרבה מדינות, כולל מדינות סקנדינביה ומערב אירופה, המצב הוא לא כל כך טוב.

לגבי זכויות הילד, המצב אצלנו מדהים. אנשים היו בהלם מזה שיש לנו חוק זכויות תלמיד, שאוכפים אותו, ששמים דגש על זה שילדים ילכו לבתי הספר. זה דבר שהוא לא מובן מאליו בהרבה מדינות. גם קצבת ילדים לא קיימת בהרבה מדינות. באפריקה יש ילדים שאין להם כסף לאוכל ולמים. זו דוגמא מאוד טובה.

נעבור למאיה, ואחריה נרצה לשמוע את דברי מועצת התלמידים.

אני לומדת בבית ספר שרת בנתניה. לפני חודש היה לי כבוד גדול לייצג את זכויות הילד באו"ם. דיברנו פה הרבה על נושא החינוך. המטרה העיקרית של הדברים שנשאתי באו"ם, היא לקדם את החינוך, בייחוד בתקופה בה היתה השביתה הגדולה. אני חושבת, שיש חשיבות להעניק חינוך לקבוצות חלשות באוכלוסייה ולהציל אותן. אלה ילדים שיהפכו אחר כך לילדים בסיכון. כמו שנאמר קודם, אנחנו עוסקים הרבה בכיבוי שריפות ולא עוסקים הרבה בטיפול מונע. אני עצמי עולה חדשה, ואני יכולה להעיד על חשיבות האולפן. האולפן מסייע ללמוד את השפה, ועוזר להשתלב בארץ. ילדים שבאים בגיל 15-16 לא מקבלים זכות ללמוד באולפן, ולכן קשה להם מאוד להשתלב. זה מה שיכול לגרום להם להשתייך לקבוצה של ילדים בסיכון בעתיד. זה תקף גם לגבי ילדים שלא בהכרח עולים חדשים, אלא סתם ילדים שקשה להם. אני מאמינה, שחינוך זה משהו שמאוד חשוב. אם אנחנו נשקיע בזה כמו שצריך, נראה כמה הנתונים האלה ישתפרו בעתיד.

לפני הסיכום נרצה לשמוע את נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית.

קודם כל רציתי להודות לד"ר קדמן ולד"ר בן ארי על הדוח הזה. היינו שותפים בעבר, ואנחנו עדיין שותפים לחקיקת חוקים הקשורים לבני נוער. רציתי להזכיר מספר חוקים שהיינו רוצים לקדם, שאם נקדם אותם הם יעזרו לפתור חלק מהבעיות. הדבר הראשון הוא החזר האחיות לבית ספר. יש קיצוצים במספר האחיות שמגיעות לבית הספר. אצלי בבית ספר מגיעה אחות פעם בשבוע. הזכירו קודם את בדיקת הראייה. מדובר גם על בעיות שיניים ובעיות אחרות.

נושא שני הוא נושא ההזנה. תלמיד רעב לא יכול להיות מרוכז בבית ספר. ציין ד"ר בן ארי השלכות למצב בו הראייה לקויה. כך גם כאשר התלמיד רעב. הוא לא מרוכז, הוא מגלה התנהגות בעייתית, מתייגים אותו וכך זה ממשיך.

בכל הנוגע לטיפול באלימות היינו רוצים להשתתף, ולא רק לזרוק סיסמאות באוויר. יכול להיות שחלק מהטיפול לא צריך להיעשות רק על ידי משרד החינוך או רק על ידי גורמים מקצועיים. צריך לשלב פה גם תלמידים. אנחנו כבני נוער יכולים לתת זווית שונה ויותר יעילה לטיפול בנושא.

לגבי שילוב עולים, הוצגו פה כל מיני סטטיסטיקות. בקונגרס הציוני שהתקיים לא מכבר, אמרנו ואנו אומרים שוב שאנחנו נשמח לשלב עולים בכל הפעילויות שלנו.

ממלא מקום יו"ר ועדת העבודה והרווחה ביקש לומר כמה מילים נוספות.

אני השתתפתי כסגן שר הרווחה בוועדות שונות, שדיברו על נושא האלימות בבתי הספר. אני מוכרח לומר דבר מאוד חריף וכואב. הוקצבו כספים לא מעטים לטפל בנושא האלימות, ושום דבר לא קרה. בעניין הזה אפשר לומר מה שילדים אומרים לפעמים: שהגדולים לא מצליחים, אולי אנחנו יכולים להצליח. אני חושב, שאתם לא צריכים להשתתף בזה, אלא להיות המובילים. אין למערכות החינוכיות, הפוליטיות או המקצועיות את התשובה המתאימה כיצד לטפל באלימות במסגרת בית הספר. אם אתם כמועצת תלמידים תיקחו את זה כמשימת על לטפל בנושא הזה, ואתם תשעבדו את המערכות, זה יהיה הרבה יותר יעיל.

אני רוצה לסכם את הישיבה. אני רוצה להודות לכל המשתתפים, בראש ובראשונה למועצה לשלום הילד על העשייה במהלך כל השנה, ההסתכלות והדגש על זכויות ילדים וטובת הילדים, ועל הדוח הסופי שהוא מבחינת איכות וכמות הוא דוח מאוד ייחודי. בכל הוועדות אנחנו נמשיך לשתף פעולה. בשם ועדת החינוך, התרבות והספורט, ועדת הקליטה, העלייה והתפוצות, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, והוועדה לזכויות הילד, אני רוצה לצאת בקריאה לקיים דיון במליאת הכנסת בנושא מצב הילדים, כאשר ההמלצה שלנו תהיה שכל שר יציג את המדיניות של המשרד שלו בנוגע למצב הילדים, והתוכניות שלו מבחינת השקעת משאבים ושיפור מצבם. אני רוצה לבקש, שכל משרד בכל דיון, וכל ועדת כנסת, שדנה בכל סוגיה, תיקח בחשבון את הזווית הקטנה של מצב הילדים.

גם כאשר מחוקקים חוק, צריכים לבחון את זה בהיבט של השלכת החוק על הילדים. צריך לשים דגש על הנושא של קצבאות הילדים. אנחנו ממליצים לממשלה לבחון את הנושא הזה, את הקיצוץ שהיה, ואיך ניתן לשפר ולהחזיר את התקציבים האלה, ולהוציא הרבה מאוד ילדים ממצב של עוני. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:45