PAGE
7
ועדת החינוך, התרבות והספורט

31.12.2007


הכנסת השבע עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שלישי









פרוטוקול מס' 333

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, כ"ב טבת התשס"ח (31 בדצמבר 2007), שעה 13:00

פתיחת תערוכת ציורי ילדים "חיים על הגבול"

חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר

רונית תירוש

שרת החינוך יולי תמיר

רעות ביתן – בי"ס דנציגר קרית שמונה

נדב אלימלך – בי"ס דנציגר קרית שמונה

שאול יום טוב – בי"ס דנציגר קרית שמונה

איתי דרור – בי"ס דנציגר קרית שמונה

לימור וישינסקי – בי"ס דנציגר קרית שמונה

דני ברום – המרכז לטיפול בטראומה בישראל

פרופ' מולי לאד – ארגון משאבים

ישראל סטיבל דונשוק – פדרציית ניו-יורק

תלמידי בית הספר

יהודית גידלי

מעיין מכלוף – חבר המתרגמים בע"מ

פתיחת תערוכת ציורי ילדים "חיים על הגבול"

אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

אני רוצה קודם כל לברך כמובן את שרת החינוך, שהגיעה לפתיחה של התערוכה החשובה הזאת, שהרבה אנשים יראו את זה, ואני מניח שזה יעבור איתנו, אנחנו עוברים לחדרים חדשים, זאת תהיה התערוכה האחרונה בחדרים האלו והראשונה בחדרים החדשים.


היום טיפלו בוועדת חוץ ובטחון בדו"ח על מה שקרה במלחמה. אבל יש נושאים שמטפלים בחוץ ובטחון, שודאי הם דברים חשובים, ויש דברים שאנחנו מטפלים בוועדת החינוך ובמערכת החינוך, משרד החינוך, שהם לא פחות חשובים. אני חושב שמה שעשה פה בית ספר דנציגר היה חשוב מאוד, בכלל מה שעשו בכל המערכת, צורת הביטוי של כל הדברים שעברו על הילדים בתקופה האיומה והקשה של המלחמה שהיתה לפני שנה וחצי, כשהדברים האלה יכלו לבוא לידי ביטוי באומנות כל כך יפה.

לפי מה שהבנתי, נתנו לכל הילדים לבוא לידי ביטוי והם עבדו על זה עם המורים שלהם ועם מומחים, ולאחר מכן הציגו את התערוכה. מתוך התמונות הללו נבחרו התמונות שגם מבחינה אומנותית הן הטובות ביותר ואלו התמונות שאנחנו רואים פה בוועדת החינוך של הכנסת, וזה חשוב מאוד שהדברים שלכם, זה ישפיע מאוד עלינו, כי התחושות שלכם, הכאב שלכם, גם הפחד שלכם והתקוות שלכם, כל התחושות הללו אנחנו רואים מתוך התמונות הכל כך חזקות שיש פה בקיר. זה כל מה שאני רוצה להגיד, ואני אבקש מהשרה להגיד את דברה, בבקשה.

אני שמחה להיות פה ולראות את התערוכה המאוד מרשימה שמוצגת כאן. יש לי כידוע יחס חם לבית ספר דנציגר, הייתי במהלך המלחמה כמה וכמה פעמים בקרית שמונה, פגשתי אותם גם בימים שלא היו לימודים וחלק היו במקלטים ובמתנ"סים ככה פעלו, חלק יצאו לתקופות הפגה.

אני חושבת שדנציגר הוא בית ספר שעבר בשנה האחרונה באמת קפיצת מדרגה קדימה, וחלק מההשקעה שהיתה בשנה האחרונה, גם של משרד החינוך אבל גם של הגורמים התורמים שתרמו וסייעו, הפכו את מערך הלימודים בדנציגר למערך לימודים לתפארת. אני זוכרת פגשתי את אמיר, המנהל, מייד אחרי המלחמה, ואמרנו שהחלום שלנו שילדים מהקיבוצים יתחילו לבוא ללמוד בדנציגר, וזה כבר קורה. אז זה היה בשבילנו הסממן להצלחה. שנדע שבאמת בית הספר מתחיל להיות בית ספר שיש לו שם באזור כולו, וזה קורה.

אני מברכת גם את המנהיגות של בית הספר ואת המורים שחזרו לעבוד אחרי תקופה מאוד קשה, כי כל המורים עברו באופן אישי את התקופה הזאת, לא היה אחד שזה נחסך ממנו, גם היו הורים בבית הספר שאיבדו בן במהלך המלחמה, הם חזרו, הם עשו עבודת שיקום נפלאה, גם פיזית, בית הספר נראה היום אחרת לגמרי, מי שזוכר דנציגר חטף פגיעה ישירה, אני זוכרת את החור הגדול בקיר.

גם מבחינה חינוכית, ואני חושבת שמה שקורה בדנציגר זה בשורה טובה לקרית שמונה, ולכן אני מברכת גם על העשייה החינוכית הנפלאה וגם על היוזמה שהיתה חלק באמת מהתהליך שעשינו בכל הצפון אחרי המלחמה, להשתמש בעוד אמצעים חוץ מאשר ביטוי ורבלי להביע. בני הנוער עבדו והביעו את התחושות שלהם, אני רואה פה הרבה לפני ואחרי, אולי עכשיו צריך לעשות לפני, אחרי, ועוד אחרי. תוסיפו עוד אחרי אחד לאחרי שאחרי המלחמה.

אני באמת מברכת את יושב ראש הוועדה שבחר להציג פה את התערוכה הזאת, היא מאוד מרשימה והיא ראוייה שהרבה אנשים יראו אותה, אז תודה.

תודה. חברת הכנסת רונית תירוש בבקשה.

אני אוסיף רק את העובדה, שמצד אחד היא מצערת כי כשאני מנסה לחשוב על ילדים בגילכם במקומות אחרים בעולם, אז אני מניחה שלא אלה הציורים שהם מציירים. יש פה הרבה כלי נשק והרבה דם ויותר מידי מלחמה. אבל מצד שני, כדרכי אני מחפשת את האופטימיות, ופסיכולוגים לימדו אותי להסתכל על ציורי ילדים גם מבחינת הצבעים. וכשמסתכלים על הצבעים אז השחור הוא לא הצבע השולט כאן, יש פה, אבל הוא לא השולט, בהחלט יש פה צבעים חיים, צבעים שמפיחים רוח של שמחה ותקווה, ואולי מבלי משים זה מה שמכוון אתכם, וטוב שכך.

אני מאחלת לכם רק שנים שקטות וימים שקטים, שתהיו פנויים רק ללמידה ולמשחקים, כפי שילדים בגילכם בכל העולם נהנים מתקופה כזאת בחייהם, ויישר כוח על תעצומות הנפש שלכם להתמודד עם חיים מאוד מאוד לא קלים. לנו במרכז הארץ קשה להבין, אנחנו יכולים רק לדמיין, אפילו אם אנחנו באים לבקר זה לא כמו לחיות שם ביומיום, ואני מניחה שאתם מבינים היטב היום את ילדי שדרות ועוטף עזה.

אני מאחלת לכם ולכל ילדי ישראל שתימנע מכם החוויה הטראגית הזאת של לחיות בצל תותחים ופצצות ויריות ואיומים, שתדעו רק שלום ושקט ושמחה והרבה אהבה. זה הגיל של ההורמונים.

אנחנו צריכים לעשות גם את שלנו כדי שזה יקרה. ילדי קרית שמונה, זה לא התחיל אצלכם בקיץ שעבר, אלא היו הרבה שנים של המציאות הזאת. הביטוי של התערוכה הזאת זה שם מאוד קשה, חיים על הגבול. חיים על הגבול אפשר להבין את זה גם פיזית, שזה חיים על הגבול, אבל חיים על הגבול מהרבה מאוד בחינות, וזה חלק מלהחזיר את השפיות, מה שאתם עושים פה, להחזיר את השפיות אצל הילדים, לתת לכולנו קצת שפיות, זה חשוב ביותר. נציג מועצת התלמידים, נדב.

אני תלמיד כיתה יא', נציג מועצת התלמידים, ואני לא ציירתי כאן אף ציור. כמו שנאמר, פגעו בבית הספר שלנו ארבעה טילי קטיושות ואנחנו כתלמידים ראינו איך ההנהלה בעצם מתמודדת. ראינו בחופשת הקיץ שבית הספר פגוע ואגף אחד פשוט נהרס, ואנחנו כתלמידים היינו מגיעים לבית הספר, ועוזרים בכל מה שאנחנו יכולים.

אני מכהן כבר שנתיים כסגן יושב ראש מועצת תלמידים, ובתחילת שנת הלימודים בשנה שעברה, החלטנו להעצים את מועצת התלמידים שלנו. הנהלת בית הספר נתנה לנו פוש גדול מאוד וחיזקה אותנו, אמיר גולדשטיין מנהל בית הספר הוא גם שנתיים בתפקידו והביא איתו רוח חדשה לבית הספר. ואנחנו מועצת התלמידים שלנו היא מועצה פתוחה, החלטנו שכל תלמידי בית הספר יכולים להשתתף בה, יכולים להשתתף בכל הפעילויות, הפרוייקטים שאנחנו עושים במועצת התלמידים אנחנו מעבירים אותם לשאר בית הספר.

הייתם מעורבים בפרוייקט של הציורים כמועצת תלמידים?

כן, לאחר שלוחות השנה הנמצאים כאן יצאו, ניסינו למכור אותם כמה שיותר כדי שהכסף ילך לתרומה לילדים נזקקים, וזה החלק שלנו כמועצת תלמידים בפרוייקט הזה של הציורים.

אני רכזת חינוך חברתי של החטיבה הצעירה, ששם בעצם התחיל כל העניין של התערוכה. אחרי שהתערוכה והציורים נבחרו, עשרים וחמישה ציורים, באמת עבר העניין של כל הלוחות שנה. אבל לפני זה, כל התערוכה בעצם התחילה בכיתות ז' ח' ועברה הלאה.

כן, אני צריך לציין למי שלא יודע, שיצא גם לוח שנה עם כל הציורים.

היוזמה הראשונה היתה של לימור וישינסקי.

אני הכנתי את זה בכתב כדי שזה יהיה זריז, כי אני מכיר את הלחץ כאן. קודם כל אני רוצה להתנצל בשם ראש עירית קריית שמונה. היום היה לנו מקרה מאוד מצער בעיר, שני בני אותה משפחה נפטרו באותו יום, אחים, ולכן ראש העיר לא יכול היה להגיע. אני אישית לא מכיר אותם אבל זה נראה מסיבה באמת מוזרה וקשה.


כבוד שרת החינוך, כבוד יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, קודם כל ילדי קרית שמונה של בית הספר דנציגר וכל החברים שלי מהקואליציה וכל שאר הארגונים, התערוכה שאתם רואים כאן היום נולדה בעקבות מלחמת לבנות השנייה. היו אלה הימים של החזרה לשגרה.

אני עדיין מעדיף שתדבר מהלב. אתה יודע לדבר, אנחנו מכירים אותך. בוא תגיד, אתה תהיה קצר גם ככה.

בפרוייקט של התערוכה הזאת, שזו היתה יוזמה של לימור וזה החלק החשוב פה, אנחנו יצאנו מנקודת הנחה שהמורים אמרו לנו עברו ארבעה חודשים, די, אנחנו כבר חזרנו לשגרה. אמרה לימור וישינסקי מנהלת החטיבה אז בואו ניתן לילדים לצייר משהו ככה מהלב. לכן זה נקרא חיים על הגבול ולא המלחמה.

כשהגיעו מאה ששים ומעלה ציורים בחזרה אנחנו נדהמנו, מכיוון שלא ציפינו שכל החיילים, כפי שאתם רואים פה, ואין פה צנזורה, אלה החיילים, הם או פצועים, או חסרי ראש, או נראים כל כך מפוחדים. אחר כך כשראינו את ההרס שהילדים הביעו אנחנו אמרנו לעצמנו כנראה שכוחותינו לא שבו כל כך מהר. יושבים איתי פה חברים מהקואליציה שעושים מחקרים כל הזמן בנושא הזה. התמונה לצערנו היא שכוחותינו לא אצל כולם שבו. רובם הגדול יש להם כוח וחוסן ותראו כמה הם חמודים, אבל יש קבוצה לא קטנה של למעלה מעשרה אחוז שיש להם את מה שאתם רואים בתוך התמונות, גם אם הן צבעוניות.


מבחינתי התמונה כי חזקה היא דווקא תמונת הקשת בענן. קשת בענן שזה הסמל לתקווה, ותראו שמתחת שוכבת דמות שבוכה. ואני חושב שזה הדבר שכל כך חזק בתערוכה הזאת. הילדים לא עשו את זה בבית הספר, הם עשו את זה בבית. הם הביאו את התמונות משם, ואני חושב שהעוצמה שלהם בעצם לימדה אותנו שהדרך שלנו היא עוד ארוכה, ושהשילוב של שירותים פסיכולוגיים, של יועצים חינוכיים, של מורים, של מנהלים ושל התלמידים, חייבים להימשך בתהליך הזה שאני קורא לו תהליך של בניית חוסן.

אני חושב שהעבודה שנמצאת כאן היא רק ההתחלה, אנחנו ממשיכים איתה בתמיכה של מגבית קנדה הפעם, לא מגבית ניו-יורק, אנחנו עושים עוד ועוד פעולות כאלה, בדיוק כמו שהשרה אמרה, של היום שאחרי אחרי, ואני חושב שאם אנחנו מסתכלים על זה אנחנו מבינים כמה קשה לילדי שדרות היום. ואני אישית שמח שזה מופיע פה כי יש לי הרגשה שכשחברי כנסת יושבים ודנים והם רואים את האמת הזאת בלי מלים, את הכאב שמעבר למלים, את המסר שמעבר למלים בהרגשה שלי זה ישפיע על חלק מהדיונים בנושא של בריאות נפש והפיתוח והטיפוח של הילדים. אז אני בשם משאבים, שזה הארגון שאני עומד בראשו, ושמשותף יחד עם מגבית ניו-יורק ויחד עם הקואליציה בנושא הזה, מקווה שאכן הוועדה הזאת לא תושפע חס וחלילה מהאווירה, אבל מהמסר.

תודה, ודאי שזה כך.

בזמן המלחמה חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות, איפה אנחנו יכולים לתרום, שבאמת אנחנו יכולים לתרום משהו אמיתי ומשהו שזה חשוב. וקיבלנו את המסר השבוע אחרי המלחמה כשביקרנו בדנציגר שכולם רוצים לחזור לשגרה. זה היה המסר. אז הדרך שלנו זה היה לתמוך בתכניות בדנציגר, תכניות בכיוון של התערוכה, של כל העבודה הזאת, כיוון של פיתוח מנהיגות, כיוון של טיפול בטראומה. ואני חושב שהתקווה של הדור הבא זה מכם, זאת אומרת אתם תהיו המנהיגים הבאים.

אני חושב שכאשר אנחנו מסתכלים, אנחנו רואים את הרגשות, הפחד, הכל. ועכשיו אני מקווה שדרך כל העזרה של הקואליציה מול טראומה, של משאבים, כל מה שאנחנו עושים, שיהיה לכם את הכלים להמשיך. ואני רוצה להגיד שהאוכלוסיה בקרית שמונה, זה שנה וחצי שאני עובד שם עם התכניות שלנו, אנשים מיוחדים, אנשים עם הרבה כוח, אנשים שמוכנים להשקיע בחיים שם, ואני אומר כל הכבוד, גם לאנשי המקצוע וגם לתלמידים והמשפחות.

תודה לך ולעבודה גם של פדרציית ניו-יורק, בהרבה תחומים אבל בפרט פה. המרכז של הטיפול בטראומה בישראל, אתם הייתם שותפים בכירים בביצוע הפרוייקט הזה.

לא בפרוייקט הזה, אני רק רוצה להוסיף דבר אחד וזה שכמובן מאוד טוב לראות שאנשים יודעים להתבטא והיום אנחנו, זה הדבר היחיד שאני רוצה להגיד כאן, רואים מה שבמיוחד קורה בשדרות, ושם אנחנו רואים שפרוייקט אחר של ילדים בני שנתיים ושלוש, רואים שאם לפני שנתיים ראינו עשרים ושבעה אחוז של הילדים שזקוקים להתערבות מקצועית, בשנה אחרי זה שלושים ושבעה אחוז, ועם המצב המתמשך השנה, 2007, ראינו שם הרבה ילדים, שבעים וארבעה אחוז של הילדים זקוקים להתערבות מקצועית. זה המגמה שם, וזה על השולחן. אני מקווה שזה יישאר על השולחן הזה גם.

כן, אנחנו בלא מעט ישיבות וגם בהסכמות עם משרד החינוך מטפלים בנושא הזה.

ראשית המון תודה על האירוח הלבבי הזה, לכבודנו ייחשב ביקור בבית, בוועדת החינוך של הכנסת. אני לא ארחיב במלים, אני רוצה לומר כמה דברים. ראשית המון תודה למרכז משאבים, לנשיא מולי להב, לסטיבן שתומך בנו כל הזמן וכל החברים החשובים שיושבים פה. אנחנו כהנהלה חדשה כשנכנסנו לתפקיד התחלנו לטפל בחלוקת מטרנה ולחלק תרופות לרבע מאוכלוסיית העיר, יחד עם לימור, לימור עם הרכב שלה ואני עם הרכב שלי, לא רכב ממוגן, זה לא היה בקריית שמונה. מצאנו את עצמנו מסייעים, מביאים מתנדבים, ובאמת תחת מתחי קטיושות. לא יכולנו להפעיל תכניות חינוכיות בכלל. היינו צריכים לטפל באוכלוסיה קשה מאוד שנשארה בעיר. אולי זה היה חשוב יותר, זה אולי גם איחד אותנו כהנהלה שהולכת לעבוד ביחד, וקשה.


כשחזרנו לבית הספר, אמרנו צריך לטפל בתלמידים. מהר מאוד הבנו שצריך לטפל קודם במורים. מהר מאוד הבנו שהמועקות של המורים קשות הרבה יותר ממה שצפינו. אז הוצאנו את המורים לסדנאות, רתמנו פה את מועצת תלמידים שעשתה עבודה מדהימה. והדבר הגדול שקרה לנו זה מרכז משאבים. אני לא יכול לתאר, יחד עם כל הנהלת בית הספר, מה היינו עושים וכמה היינו מתקדמים בלי הכלים שניתנים לנו. זה לא ייאמן. אני חושב שאנחנו נמצאים היום במצב הרבה הרבה יותר טוב. עדיין יש המון בעיות, אבל לולא הסיוע הזה המשמעותי, הקרוב, המחבק, הבודק יום יום, אני חושב שזה כלים באמת לא קונבנציונליים זכינו, וזה באמת להעלות על נס את זה.


בנימה אישית, אני עוד כמה ימים בן חמישים, יליד קריית שמונה, משחר ילדותי גדל תחת איום בטחוני. ואני מגדל את הילדים שלי פה ,ואני חזרתי לקריית שמונה לעסוק בחינוך בגלל המצב הזה. בחרתי ממש בחירה. וכאילו שום דבר לא קרה. אני רואה את הפחד, הילדים שלי כבר יותר גדולים, בן עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, ואחד בן שש עשרה וחצי, תלמיד בית ספר שלנו.

אני מתחיל את הטיפול בילדים שלי כמו שאבא שלי טיפל בי. אבא שלי עליו השלום, נפטר לפני חמישה חודשים, נתן לנו חוסן מדהים. ואני מעביר את זה הלאה. אבל לא כולם מסוגלים. ואני אומר צריך לעשות הכל, אבל הכל הכל הכל, שבעיקר ילדים לא יסבלו את זה. ואני אומר לכם, אני מדבר מתוך כאב אישי שלי. ילדים בראש סולם העדיפות של כולנו. ותודה לכם.

תודה לך. מישהו מהתלמידים שרוצה לספר לנו, להגיד לנו?

אני בן שש עשרה כמעט, אני לומד בכתה י' ושאול המחנך שלי. הציור שלי הוא האחרון שם, תנו לגדול בשקט. בעצם אני ציירתי את הציור הזה מנקודת מבט שלי ואני כמעט בטוח שככה מרגיש כל ילד, אם זה קרית שמונה, אם זה שדרות ואם זה בכלל ישראל. וזהו, אני התייחסתי מאוד לכיתוב הזה תנו לגדול בשקט, כי זה באמת מה שאני רוצה להגיד.

אולי תספרו איזו תמונה כל אחד צייר.

ציירתי כך את החייל, כי למרות שהוא פצוע ועבר הרבה במלחמה, הוא עדיין מצדיע.

סבתא שלי גרה לידי ונפלה קטיושה על הבית שלה, וכאן ציירתי שהטיל נופל ליד הבית.

אני רוצה לומר משפט על שלושת הציורים שנמצאים שם, ואולי זה גם מראה משהו על החברה הישראלית שבתוכה כולנו חיים. המקום הראשון זה של ילד צבר שנולד בארץ, המקום השני זו ילדה, עכשיו היא תלמידת כיתה י', היא עולה חדשה ותיקה. והמקום השלישי, ואם מסתכלים טוב טוב על פרטי הציור, זאת ילדת צד"ל, ילדה מצבא דרום לבנון. וגם רואים כאן את העין עם דגל לבנון. זה עוד ילד מלבנון. ובעצם החברה שלנו היא מעולים ותיקים, חדשים, מצד"לניקים שנמצאים בבית הספר, ומצברים רגילים.


לזכות הילדים יאמר, שהם ארגנו את התערוכה לגמרי לבד. זאת אומרת אנחנו עזרנו להם לתלות, הם בחרו, כל התלמידים עם המחנכים ירדו למטה, עשו איזה שהוא סיבוב, זה היה בלובי של אשכולות הפיס, וזה מאה שישים ושניים ציורים, אנחנו לא חייבנו אותם. אני חושבת שאביתר, אם אני זוכרת נכון, בכתה שלכם אתם כן ציירתם את זה באומנות. כי יש כאן כמה דברים של לפני ואחרי שרואים. המגוון העצום של הציורים בעיקר הוא בגלל שהילדים ציירו בבית את הציורים. נתנו להם את האפשרות ולא חייבנו.

אני לא אשכח את איתי שבא אלי לחדר עם הציור, על איזשהו דף, עם המלאך והיונה, אמרתי לו: 'איתי, אתה מצייר כל כך יפה, למה זה ככה?' אפילו השם שלו לא היה. הנחנו את כל הציורים בלובי של האשכולות ללא שמות הילדים, וזה לא בכדי שאין כאן שמות של הילדים על הציורים כי אנחנו רצינו שהילדים יבחרו את הציורים בצורה דמוקרטית, ממש שיקחו את זה נקי. הם בחרו, וגם המועצה אספה את כל הנבחרים. פרופ' מולי לאד דאג להביא לנו גם את פרופ' יאיר גרבוז, והם היו בצוות שופטים, והילדים שזכו גם זכו בפרסים, וספיר, התמונה שלך מופיעה בתערוכה שתופיע עכשיו בשדרות חן בתל אביב, שזה ביוזמת הדובר של תל אביב שהוא בן קרית שמונה.


אני רוצה כאן להגדיר, שהמטרה היא יצירת סולידריות למה שחשים על הגבול, וזה לא משנה אם זה דרומי, זה לא משנה אם זה צפוני, ומולי אמר שאנחנו גם עושים עכשיו איזה שהוא תהליך שהוא ללא הבדל של דת גזע ומין, זאת אומרת שגם ילדים צ'רכסיים מרגישים בעצם אותו דבר כשהם חיים על הגבול. ואנחנו מקווים שנוכל להציג בהמשך תערוכה של חלומות של שלום של כל ילדי הגבול.

אנחנו נשמח לארח גם פה בכנסת. אז באמת אני רוצה קודם כל להודות לכם, נתתם לנו הרבה חלומות והרבה תקווה, והרבה דברים קשים. חלק מהדברים זה כבר עובר, אנחנו בעצם ועדת חינוך אבל גם התרבות. חלק מזה זה כבר באמת תרבות שמבטאת את התחושה הכי עמוקה של הילדים. אני חושב שגם ועדת חוץ ובטחון כדאי שיראו.

אני אזמין את יושב ראש הוועדה באופן פרטני, לא לעכשיו אבל בהמשך היום אני אדבר איתו ואזמין אותו לראות כי אני חושב שחלק מהמסקנות פה הן לא פחות חזקות מהדו"ח שהוא הגיש היום. אני מציע שנסיים את הישיבה הקצרה הזאת, אני באמת מודה לכם שהגעתם כל כך מרחוק והבאתם פה לכנסת ישראל את התערוכה הזאת. אנחנו נהיה עם התערוכה תקופה, וכל מי שייכנס לכל הישיבות פה כולם יראו ויתרשמו מהדברים שאתם עשיתם, קודם כל הילדים, תודה לכם.

כבוד היושב ראש, אני רק רוצה להודות ליהודית ולצוות המסור שלך שעזר בכל העניינים, תודה רבה, ותודה רבה לשרה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:10