אלימות מינית בקרב ילדים ובני נוער במערכת החינוך - הגשת דו"ח פעילות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

5
הוועדה לקידום מעמד האישה
ועדת החינוך, התרבות והספורט
הוועדה לזכויות הילד
14.7.08
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 146
מישיבה משותפת של הוועדה לקידום מעמד האישה, ועדת החינוך, התרבות והספורט
והוועדה לזכויות הילד
יום שני, י"א תמוז, התשס"ח (14 ביולי 2008), שעה: 09:30

אלימות מינית בקרב ילדים ובני נוער במערכת החינוך –
הגשת דו"ח פעילות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

חברי הוועדה: היו"ר מיכאל מלכיאור
היו"ר רונית תירוש
היו"ר נאדיה חילו
זהבה גלאון

שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר
יעל פרבר – מתאמת בין השרה לכנסת, משרד החינוך
שוש צימרמן – משרד החינוך
רפ"ק גלית זיו – ראש חוליית מניעה, מחלקת נוער, המשרד לביטחון פנים
גונן ירון – המשרד לביטחון פנים
עדה פליאל טרוסמן – סגנית מנהלת, הרשות לנערות וצעירות,
משרד הרווחה והשירותים החברתיים
עמוס סלייפר – משנה למנכ"ל, מבקר המדינה
עפרה דונסקי – יחידה למניעת אלימות, הסתדרות המורים
אבי גור – ארגון הורים ארצי
שולה אגמי – מרכז השלטון המקומי
ד"ר מיכל רוזין – מנכ"ל, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
גלית דשא – רכזת חינוך, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, תל אביב
חנה קופפר – מנהלת פיתוח משאבים, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
מיכל קנדל – מנהלת מקצועית, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
מיכל מקוב – רכזת בית ספר, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
שירה לרר – רכזת חינוך, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ירושלים
נועה הריס – מנהלת, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
מרים שלר – מנהלת, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
פידא נערה אבו-דאבי – רכזת חינוך, עמותת נשים נגד אלימות, נצרת,
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
עו"ד ענבר יחזקאלי-בליליוס – יועמ"ש, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
יוליה דור – אגודה ישראלית למען ילדים עולים

דלית אזולאי
יהודית גידלי
רחל סעדה

דרורה רשף


אלימות מינית בקרב ילדים ובני נוער במערכת החינוך

בוקר טוב. יש לנו הבוקר דיון, כפי שעשינו גם בשנה שעברה, דיון משותף לוועדה לזכויות הילד, בראשות חברת הכנסת נאדיה חילו, והוועדה למעמד האישה, בראשות ממלאת מקום יושבת ראש הוועדה, רונית תירוש, וכמובן ועדת החינוך. ויש לנו גם את הכבוד שגם שרת החינוך, שביקשה במיוחד להיות פה בגלל הנושא, נמצאת, ואני שמח שהיא פה.

אנחנו רוצים מיד לגשת לנושא. אני רק אגיד כמה – לא. אני אגיד אחרי הצגת הנושא. אני לא יודע אם מי מכם רוצים להקדים, או שנשמע קודם את המצגת. את רוצה להגיד קודם, רונית?

כן. אני אולי רוצה להסביר ביתר הדגשה מדוע הישיבה משותפת לכמה ועדות, ובתוכן ועדת החינוך כמובן – משום שעל פי הנתונים שעוד מעט נתוודע להם במסגרת המצגת של המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אנחנו נראה שהאחוז הגבוה ביותר הנפגע הוא דווקא של קטינות – וקטינים, יש לומר – בגילאים של בתי הספר. כמובן שהמגמה – אני כבר מקדימה ואומרת – המגמה די ברורה גם מבחינה אינטואיטיבית, כאשר הפילוח של הפגיעות הוא כזה וכזה – וגם לזה אנחנו תכף נחשף. יש פה פרופיל מאד ברור של גילוי עריות כסוג של תקיפה מינית בגילאים המאד מאד רכים, המאד נמוכים, לאחר מכן זה עולה לרמה של דרגת אונס, ובסוף לדרגה של הטרדה מינית בגילאים בוגרים יותר. אני חושבת שאפשר מאד להבין ולהסביר מדוע זה כך.

הדבר היחיד שאני רוצה כבר להקדים ולומר, ואני אשמח אם מישהו יתייחס לזה, איזה סימן שאלה אחד גדול ששמתי לעצמי – כשמדובר על הפניות שמופנות למרכזי סיוע כאלה ואחרים, רק ב-41% מצוין גיל התוקף – אני מדברת לגבי התוקפים – ואני לא יודעת מדוע. אני חושבת שדווקא כדי שאפשר יהיה, אם בכלל, לטפל בבעיות כאלה או לנסות לטפל, חשוב מאד לדעת באיזו אוכלוסיית תוקפים מדובר מבחינת הגילאים. ואם יש לנו רק 41% מהתוקפים ששם יש פילוח של הגילאים, אני חושבת שזה נתון מאד בעייתי ומאד חסר, על מנת שנוכל לעשות משהו עם הנושא הזה.

בוקר טוב לכולם. זה לא במקרה, כמו שנאמר, ששלושת הוועדות מתכנסות היום על נושא מאד מאד חשוב. הוועדה לזכויות הילד דנה במהלך השנה האחרונה והקדישה מספר ישיבות לנושא הזה. אמנם חלק מהישיבות הוקדשו לחיפוש אלטרנטיביות טיפוליות לנושא של ילדים נפגעי עבירות מין – אני רוצה לעדכן שהיום מונחת על שולחן הדיונים של הוועדה, והיא מקדמת, הצעת חוק בנושא הזה, שכבר עברה קריאה טרומית, של חובת הענקת טיפול לכל ילד שהוא נפגע אלימות פיסית ומינית. אנחנו יודעים גם שמתקיים פיילוט בעניין הזה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. ואני מוכרחה להגיד – חברתי פה קצת התייחסה אל התופעה, לגודלה ולחומרתה, ואני רוצה לתת את הפן הנוסף, של חשיבות הענקת הטיפול והמעטפת התמיכתית שהיא לא מספקת, בעיני, והיא לא באה לתת מענה מותאם להחמרת הבעיה והעצמתה בשנים האחרונות, במיוחד במערך החינוך.

תודה. אנחנו, כמובן, מנהלים את העניין ביחד. אני מציע שקודם כל נשמע את הנתונים. קיבלנו קצת נתונים מקדמיים, אבל צריך לתת אותם לכלל הציבור עכשיו. הנתונים קשים. אני רואה את הראי ששמתם פה כחלק מהציור של עמוד השער של "לא בבית ספרנו", של הדוח השנתי, וכשאנחנו, כחברה ישראלית, מסתכלים בראי של החברה הישראלית, לא מדבר על כך שרואים את מי שהותקף, אבל כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, התמונה מאד מכוערת. אנחנו חייבים פה, בכל חומרת העניין, לעשות מה שאנחנו יכולים בתחום הזה, בפרט שכפי שאמרה רונית, הילדים שמותקפים הם יותר ויותר צעירים – זה לא רק שהם בבית ספר. הם יותר ויותר צעירים, בעיקר הבנות – גם בנים, אבל בעיקר הבנות – הם יותר ויותר צעירים ויש גם תופעה שגם חלק מהתוקפים יותר ויותר צעירים. וזה דבר שאנחנו חייבים לטפל בו בכל חומרת העניין, חוץ מתופעות אחרות שנשמע עליהן.

בבקשה, מיכל, תציגי את הדוח. אנחנו שמחים לקבל את הדוח אבל לא את מה שכתוב בו. בבקשה.

בוקר טוב לכולם. קודם כל, אני רוצה להודות לשלוש הוועדות שהסכימו לארח אותנו. אני רוצה לברך מספר מנהלות מרכזים שנמצאות אתנו. מרים שלר, מנהלת מרכז סיוע תל אביב, נועה הריס, מנהלת מרכז השרון, ומיקי קנדל, מרכזת מרכז שפלה-תאיר. תודה לכן שבאתן. יש כאן גם רכזות חינוך של המרכזים ועובדות האיגוד, כמובן, ותודה לכולן, כי בהמשך תבינו שלא היו לנו הנתונים האלה בלי מרכזי הסיוע ובלי הידע שהן מעבירות אלינו.

איגוד מרכזי הסיוע הוקם כארגון גג של תשעת מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. מרכזי הסיוע פועלים בהענקת סיוע נפשי דרך קווי הסיוע 1202 לנשים, 1203 לגברים. יש לנו גם קו לגברים דתיים, לנשים דתיות, לנשים ערביות, קו דובר רוסית ואמהרית. הם פועלים בסיוע נפשי, בליווי לנפגעות ונפגעים ובחינוך ובהסברה. האיגוד פועל ברמה הארצית כסוכנות לשינוי חברתי במרחב הציבורי, בחקיקה, בתקשורת ובמשפט.

תקיפה מינית היא אחת מהתופעות הקשות ביותר בחברה הישראלית. בשנת 2007 הגיעו למרכזי הסיוע 40,518 פניות, מתוכן 8729 פניות חדשות. כיום כבר ניתן לומר בבטחה כי כמעט כל אישה עוברת הטרדה מינית או סוג כלשהו של תקיפה מינית בחייה.

אני חייבת לציין – בשל הערתה של חברת הכנסת תירוש ולפני שהנתונים מוצגים בפניכם – הנתונים האלה הם הנתונים שמגיעים למרכזי הסיוע. כלומר: אנשים שמתקשרים מיוזמתם, באופן וולונטרי, לקווי החירום, לקווי הסיוע. אנחנו לא בודקות באוכלוסיה – זה משהו שאולי השלטונות צריכים לעשות – אנחנו מקבלים את הדיווחים, ומתוך הדיווחים האלה יש לנו את הסטטיסטיקה ואת הנתונים. כמו כן, אנחנו לא חוקרות את המתקשרים. אנחנו לא ממלאות שאלון במובן של: מי תקף אותך? מה הגיל שלו? אנחנו לא שואלות שאלות. אנחנו מקשיבות לסיפור וממלאות את הדוח אחרי. אנחנו נמצאים שם, בעצם, כדי להקשיב לנפגע או לנפגעת.

מידי שנה מפיק האיגוד דוח שנתי המסכם את נתוני הפניות למרכזים ואת פעילותם, והמוקדש לאחד מן הנוסעים הבוערים בלב לבה של תופעת התקיפה המינית. הדוח שמונח לפניכם הוא מהדורה מעודכנת של הדוח שיצא בשנת 2005. הסיבה שהשקנו שוב דוח חינוך היא מכיוון שקיבלנו פניות ובקשות מאד רבות – גם ממורים, גם מעובדים סוציאליים, מכל מערכת החינוך, מהורים, מתלמידים, לקבל את הדוח – ורצינו להראות, בשל חשיבות הנתונים והנושא, איזושהי מגמה נמשכת משנת 2005 ו-2007 – ותכף נראה את זה בהשוואה – של פגיעות מיניות בקרב ילדים ובני נוער, ובעצם אנחנו עדים לתופעה חמורה מאד.

כ- 48% מהנפגעות והנפגעים שפנו למרכזים בשנת 2007 דיווחו על פגיעה טרם הגיעם לגיל 18. אנחנו יכולים לומר, בעצם, שהנתונים הם יותר גבוהים מכיוון שילדים ובני נוער מתקשרים פחות, ואם הם היו מתקשרים, יתכן מאד שהמספרים היו עולים על 60%. זה להערכתנו. לעתים מתבצעות הפניות למרכזי הסיוע על ידי הנפגעות עצמן, או נפגעים, ולעתים באמצעות גורם מתווך כמו הורים, מורות, מורים, גורמי טיפול וכדומה.

מהנתונים עולה כי ילדים וילדות רבים נפגעים על ידי אנשים הקרובים להם ובסביבה המוכרת להם. אנחנו מדברים על 88.5% מהפגיעות המדווחות בילדות וילדים עד גיל 12, ו-75.7% מהפגיעות המדווחות בנוער בגילאים 13 עד 18, שבוצעו על ידי תוקף המוכר להם ברמות היכרות שונות: בן משפחה, מכר, מורה, מדריך - - -

יש בזה עליה, בהשוואה לשנים קודמות?

כן. אני כבר מראה טבלאות של 2005 ו-2007 עם השוואות. אני כבר מגיעה לזה. אנחנו רואים פה סיכום כללי של כל נתוני המרכזים. לא נעבור על כולו, רק להראות לכם שבעמודות עד גיל 12 ועד גיל 18 אנחנו רואים מספרים מאד מאד גבוהים.

אנחנו רואים השוואה של נתוני פגיעות מיניות בילדים ונוער, השוואה בין 2005 ל-2007 בהתפלגות לפי סוג הפגיעה. אנחנו רואים שבגילוי עריות עד גיל 12 יש עליה מכמעט 60% עד כמעט 65%. אנחנו רואים שאונס ואונס קבוצתי נשאר פחות או יותר אותו דבר – יש עליה קטנה. יש ירידה מעטה במעשים מגונים – אבל זה רק מעיד, אולי, שחומרת המעשים עולה – בגילאי 13 עד 18, מה שאנחנו קוראים: בני נוער, אנחנו רואים עליה מאד משמעותית במעשים מגונים, וגם שאר הקטגוריות – אונס קבוצתי וגילוי עריות – נשארו פחות או יותר, בטעות סטטיסטית, אותו דבר.

אתם יודעים מה אחוז המתלוננים מאלה שעוברים חוויית תקיפה? כמה מהעלייה באה מהעובדה שמעודדים היום מאד להתלונן ולדווח? יש איזשהו נתון על הנכונות של בני נוער לדבר?

יש לנו שני נתונים, אולי שלושה. אני אגיע לזה בהמשך. אני יכולה כבר לומר שאנחנו יודעים על בערך 20% מתוך הפניות אלינו שכן פונים להליך הפלילי, מתוך נתוני המשטרה אני יכולה לומר שבשנת 2006, לדוגמה, היו כ-5000 תלונות למשטרה. אחוזים – את שואלת למה לא פונים או למה פונים פחות?

מה היחס בין מספר הנפגעים למספר הפונים אליכם? האם יש לכם תחושה לגבי זה?

אנחנו אומרים: אם בסביבות 5000 מגישים תלונה במשטרה ואלינו פונים כ-40,000, אז אנחנו מניחים שכ- 20%, מהניסיון שלנו, פונים להליך הפלילי. כמובן שהמספרים יורדים בילדים ובני נוער.

השרה לא שאלה על זה. היא שאלה על אלו שמגיעים אליכם. אם יש תחושה שבגלל שאנשים יותר מכירים או אולי מגמה כללית בחברה, אם יש תחושה שאחוז יותר גדול מגיע אליכם. אבל זה כמובן דבר שמאד קשה למדוד, כי יכולים למדוד את מי שמגיע ולא את מי שלא מגיע.

כיוון שאתם מצביעים על כך שרוב רובן של הפגיעות הן בסביבה הביתית, יש פה שאלה שהיא עקרונית. האם מבנה המשפחה השתנה, האם ילדים חשופים היום בבית יותר מבעבר, או שקודם זו פשוט היתה תופעה שהושתקה באופן עקבי - - -

כן. כן.

ועכשיו, כיוון שאנחנו נותנים יותר לגיטימציה לילדים לדבר גם על פגיעות בבית, אנחנו פשוט לומדים על תופעה שהיתה קיימת, ואנחנו מקבלים יותר מידע שלא מעיד בהכרח על שיבוש בהליך המשפחתי, אלא יותר על מודעות גוברת בחברה. זו שאלה מאד עקרונית מבחינת ראיית הטיפול בבעיה.

אין ספק. על פי תפיסתי פגיעות מיניות – ובטח ובטח בבית, גילוי עריות – היו מאז ומתמיד במספרים מאד מאד גבוהים. יש היום כן יותר מודעות, יש אולי יותר חשיפה, מספר הפניות אלינו עולה, ולכן גם – בהמשך נציג את העבודה שלנו בבתי ספר – אנחנו חושבות שמאד חשוב להיכנס לבתי ספר. מודעות, איתור, זיהוי של מורים, של יועצי חינוך וכדומה, מאפשר לילדים לגשת יותר, לדבר יותר, יש אל מי לפנות. ברגע שהם יודעים שמדברים על הנושא, זה לא סוד, אפשר לדבר על זה, אז יש אפשרות לפתוח ולדבר.

יחד עם זה שזה דבר שבאמת אי אפשר לדעת מה היה ולהעריך "על אמת". זה ויכוח שיש בכל העולם. רק שאלה אחת, כי אמרת רק עכשיו וזה גם ברור לפי הנתונים: המקום שצריך להיות הכי בטוח לילד – שזה הבית, המשפחה, הקרובים, החברים הקרובים – שם הילד הכי פגיע. ואת זה אנחנו יודעים גם מדוחות קודמים שלכם. אבל יחד עם זה את כותבת בהקדמה פה, בדוח – הספקתי רק לרפרף על זה, כי קיבלנו את זה רק עכשיו – שיש יותר פגיעות שמתרחשות בחוץ. האם זה נכון לגבי אלו שמבוגרים יותר, יש שינוי של מגמה, או איך את בדיוק רואה את זה.

אני מראה את זה מיד בשני שקפים.

אני רוצה לחדד את השאלה על אותו בסיס שגם השרה שאלה וגם היושב ראש. אתם מרכז וגוף מקצועי שעוסק בנושא הרבה מאד שנים ומתמצא בכל מה שקורה. אני בכל זאת הייתי רוצה לשמוע את ההערכה שלך האם העלייה במספרים היא רק תוצאה ישירה של מודעות יותר גבוהה, או אם יש החמרה באופן מעשי בנושא של קורבנות ילדים ופגיעות. בכל זאת, גם אם אין לך מספרים, את ההערכה שלכם בהשוואה לפרמטרים אחרים.

התשובה, כמו תמיד, מורכבת, משני אופנים. אחד, בהחלט המודעות יותר עולה, מדברים על זה יותר בתקשורת, בבית, בבית ספר. מדברים יותר, ולכן יש אפשרות ונגישות לדווח ולדבר על זה, וכן, הנתונים אצלנו עולים, מספר הדיווחים אצלנו עולה. אבל, אני חושבת שיש גם בכל זאת בחברה שלנו, החברה נהיית אלימה יותר מינית. הפרסומות, התוכניות בפריים-טיים לילדים – צריך להסתכל עליהם בשביל לראות. החושפנות בפרסומות, בתוכניות הילדים, האינטרנט שחשוף לכולם – כמובן שכל הדברים האלה, אין ספק שמעלים את רמת הפוגענות, ואנחנו רואים שהנתונים אצלנו, לפחות, של פגיעות מיניות בילדים, גם פגיעות וגם פוגענות – גם התוקפים – הגיל יותר. זאת אומרת: ילדים צעירים יותר גם נפגעים יותר וגם פוגעים יותר.

רק עוד מילה, כדי להשלים את התמונה הזאת. מבחינת מאגר נתונים שיהיה לכם ויש לכם, לצד הגברת מודעות בבתי ספר ובתוכניות – אני וגופי בגיל הגן, ועוד תוכניות כאלה ואחרות – צריך ממש באותה נשימה להזכיר את נושא חובת הדיווח. כי יש המון תוכניות שפועלות, ובסופו של יום המורה, הגננת, היועצת – לא כולן ולא כולם מודעים לחובת הדיווח, ולצד ענישה שקיימת למי שלא מדווחת. ככל שלא ידווחו לא נוכל לטפל, אז זה גם נושא שמאד מאד חשוב.

אם היא יודעת היא מדווחת.

ברשותכם, אני רוצה לסיים את הצגת הנתונים ולאפשר אחר כך אחרי לד"ר גלית דשא להציג את המשך המצגת ולדבר על כל הנושא של חינוך בבתי ספר וגם נושא חובת הדיווח.

אז אנחנו מדברים על איפה זה קורה לפי נתוני שנת 2007, ואולי נעבור מיד כבר לשקף הבא, שעושה השוואה בין 2005 ל-2007. אז אנחנו רואים שנכון, יש ירידה קלה בדיווחים על תקיפות בתוך מוסדות חינוך שונים, אבל כמובן היא לא משמעותית, עדיין המספרים גבוהים. אנחנו כן רואים – ואת זה ציינת, חבר הכנסת מלכיאור – שבגילאי 13-18 יש עלייה גבוהה מאד של כמעט 10% של תקיפות בחוץ ובמקומות בילוי, וגם זה חלק – אנחנו יודעים שהנוער היום מבלה מגילאים צעירים יותר במועדונים, כשאנחנו, אולי, ירדנו יותר למטה לשחק במחניים. עדיין הנתונים של הפגיעות הם מאד קשים. אנחנו רואים שוב שסביבת הבית, מגורי הנפגע והתוקף, הם במקום הראשון ובאחוזים מאד מאד גבוהים של פגיעה מינית, לאחר מכן מוסדות החינוך השונים ולאחר מכן חוץ ומקומות בילוי.

אם כי צריך לציין, שלמרות המודעות ולמרות המאמץ המאד גדול שאני עוד אדבר עליו – וגם בוודאי שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ידברו עליו – שאנחנו עושים לעודד פניות במערכת החינוך, במערכת החינוך יש ירידה במספר הנפגעים. אני חושבת שהירידה היא עוד יותר גדולה ממה שמצטיירת כאן, כי מדווחים יותר, ולמרות הדיווח המובהק יותר וההקשבה והעידוד לדווח, המספר – זה עדיין חמור מאד, 8% זה לא מספר שאפשר להשלים אתו – אבל יש ירידה ואני חושבת שזו תוצאה של הפעילות המבורכת שנעשית. צריך להגיד תודה לשפ"י שלקחו על עצמם התמודדות עם נושא קשה, וגם למורים – אני עוד אדבר על זה בהמשך.

אנחנו מדברים על מוסדות הלימוד כמקום הפגיעה המינית. מתוך הדיווחים על הפגיעות המתרחשות בגני הילדים בגילאים האלה, 73.7% הם מעשים מגונים ו-10.5% הם מעשי אונס. מתוך הדיווחים על פגיעות המתרחשות בבתי ספר יסודיים בגילאים האלה, 58.1% הם מעשים מגונים ו-27.4% הם מעשי אונס. מתוך הדיווחים על פגיעות המתרחשות בחטיבות הביניים בגילאים האלה, 37.8% הם מעשי אונס, ניסיון לאונס, אונס קבוצתי ו-20% הם הטרדה מינית. מתוך הדיווחים על פגיעות המתרחשות בבתי ספר תיכוניים בגילאים האלה, 43.6% הם מעשי אונס – שוב, בשלושת הקטגוריות – ו-25.5% הם הטרדה מינית. 8.3% ציינו ישיבה תורנית כמקום הפגיעה, ו-12.9% דיווחו על פגיעה מינית שהתרחשה בפנימיה.

ישיבה תורנית זה כולל אולפנה?

כן. כן.

מיכל, רק כדי להשלים את מה שחבר הכנסת מלכיאור שאל – איך אנחנו יכולים לדעת אם זו עליה במודעות או משהו שתמיד היה. מה שאנחנו רואות במרכזי סיוע, זה שברגע שיש לגיטימציה לפנות, יש לנו לא מעט פניות היום של מבוגרים ומבוגרות שמדווחים ומדווחות על פגיעה בזמן ילדות. אז יש לנו לא מעט נשים וגברים בני חמישים-שישים שהיום מדווחים לנו על פגיעה שעברו בגיל ילדות. אז דווקא בתוך המשפחה יש לנו תחושה שזו תופעה שתמיד היתה, היום יש לגיטימציה לדבר על זה. אני חושבת שכן יש עלייה בפגיעות מחוץ למשפחה, אבל בתוך המשפחה אנחנו יכולות לדעת שזה משהו שתמיד היה, יש פשוט יותר לגיטימציה לדבר על זה, היום.

- - -

לא, לאו דווקא. אנחנו יכולות לראות – ברגע שיש חשיפה מאד גדולה בתקשורת, של כל מיני מקרים כמו קצב, רמון – כל מיני דברים כאלה – יש עלייה בדיווחים למרכזי הסיוע.

ללא קשר למה שקורה עכשיו.

לא. זה פשוט משהו שמציף. ברגע שיש דיבור על תקיפה מינית, זה משהו שמציף את הפגיעה אצל הנפגע.

אנחנו הראינו לפני חודשיים שבכל תקופת עסקת הטיעון עם קצב, למשל, בחודשים יוני-יולי, בהשוואה בין 2007 ל-2006, היתה עלייה מאד דרמטית בדיווחים.

מרים, בהמשך – כי אני יודעת שאת מכירה את הנושא הזה היטב. השאלה שלי קודם גם היתה: האם שינוי מבנה המשפחה – בכל זאת, הרבה ילדים גדלים במשפחות או חד הוריות, או שהאב הוא לא האב הביולוגי – האם זה באיזשהו אופן יצר סיטואציה יותר מתוחה בהקשר משפחתי, או שאפשר להגיד שדווקא הורים ביולוגים – למשל, האם אתם יכולים לומר שיש הבדל בין הורים ביולוגים ובין הורים שמתפקדים כהורים והם לא הורים ביולוגים, בתקיפות? האם מישהו בדק, בקיצור, את השאלה של השתנות במבנה המשפחה והיחס לתקיפה מינית במסגרתה?

זה נושא למחקר.

נתת רעיונות לדוקטורט.

אנחנו לא יודעות את זה, אבל אנחנו כן יודעות שיש יותר דיווחים על פגיעה בין אחים.

חלק מהנתונים על ירידה בגיל התוקפים מתחת לגיל 12, זה מה שאמרה עכשיו מרים שלר, שהם בהחלט גם על גילוי עריות בין אחים.

אנחנו עוברים עכשיו לשני השקפים האחרונים, שזה מי התוקף בתוך בית הספר וגילאי התוקפים. אנחנו מדברים על כך שעד גיל 12 יש עלייה, אם אתם רואים, גם בידיד או מכר וגם בצוות הוראה, ובגיל 13-18 יש ירידה בצוות הוראה ושאר הדברים נשארים פחות או יותר אותו דבר.

צוות הוראה?

צוות הוראה זה אומר מדריך בפנימיה, מורה, מחנך, יועץ בבית ספר, מורה לספורט. כן, הנתונים מאד מזעזעים וקשים לעיכול.

· - -

כולל מורים שממשיכים ללמד.

יש דווקא – אצל הילדים הקטנים יש עליה בצוות הוראה. עליה בתקיפה של צוות הוראה.

אני לא יכולה לומר שיש לנו הסבר מחקרי ברור לנושא הזה, אבל אני יכולה לומר שאולי בקרב ילדים בני 13-18 – אנחנו עורכים סדנאות בבתי ספר בגילאים האלה של חטיבות ביניים ותיכונים – יתכן – שוב, אני אומרת את זה באמת בזהירות – יתכן שיש מודעות גבוהה יותר אצל בני הנוער לנושא, ולעומת זאת הפוגענות של המבוגר עוברת לילדים יותר צעירים, יותר רכים, יותר תמימים, שקשה להם יותר להתגונן.

מיכל, בית הספר זה כולל את העובדים, השומר בשער או העובדים?

כן.

כן. אי אפשר לדעת – צוות הוראה – בדיוק את מי זה יכול לכלול. זה חשוב מאד להדגיש את החוק שלצערי הגדול עדיין אנשים לא מודעים לו, וזה שכל מי שעוסק בילדים, בין אם זה – בכל מסגרת כלשהי, עכשיו זה חשוב בקייטנות של הקיץ – צריך להביא מהמשטרה את הדוח שלא עבר עבירה מינית עם ילדים. הפדופילים – פה מדובר בעיקר על ילדות וילדים קטנים – פדופילים מחפשים מקומות שהילדים נמצאים שם, וזה באמת המקום לחזור על זה בפני כולם.

יש לי עוד שאלה, אם את יכולה בכל זאת להצביע. בוועדה שלי, כשדנו, אחת הטענות היתה שישנה השפעה מסוימת – לא נבדקה מחקרית ומאד מדויק, אבל זאת הערכה גם של אנשי מקצוע – שישנה השפעה ישירה על הנושא של האינטרנט, חשיפת הילדים לאלימות פיסית ומינית באינטרנט. 80% מנציגי חברות הכבלים – שאלתי אותם – אמרו שהורים לא חוסמים את האינטרנט, באתרים האלה, לילדים בגיל הזה. האם יש לכם איזה מימד או איזה הסבר או איזו אינפורמציה נוספת בעניין הזה, כי אני, בשונה מהשרה, לא חושבת שהעלייה, גברתי השרה, היא תוצאה של שינויים במבנה או סגנונות חיים משפחתיים, אלא שאלה השפעות חיצוניות שקשורות הרבה יותר לא לתא המשפחתי הפנימי, אלא לסביבה היותר רחבה.

בלי לבטל לחלוטין, כמובן, את ההשפעה של התקשורת והאינטרנט שציינתי בעצמי, הנתונים מראים בצורה די מפורשת שמי שפוגע בילדים, רוב הפוגעים בילדים, הם בסביבה הבטוחה של הבית. ההורים, הדודים, הסבים, המורים וכדומה. אני לא בטוחה שדווקא אלה מושפעים מהאינטרנט. נכון שהנתון של ירידה בגיל התוקפים ותוקפים בגילאים צעירים כל כך, יכולים להראות השפעה של התקשורת וחשיפה לאינטרנט, מצד שני הם גם יכולים אולי להראות, אנחנו יודעים ממחקרים בעולם, שחלק גדול מהילדים הפוגעים הם גם נפגעים בעצמם. אז יכול להיות שהנתונים האלה חוזרים אלינו.

אבל אני מציע – בואו נתרכז במה שאתם כן יודעים. כי יש על זה גם מחקר רחב מאד בעולם. אני לא בטוח שמה שאמרת עכשיו זה נכון - - -

אני לא מתחייבת.

זאת אומרת: יכול להיות מאד שגם בסביבה הקרובה, ההשפעה של הלגיטימיות שפדופיליה בכל מיני צורות מקבלת באינטרנט, יכולה להשפיע. אבל אלה לא דברים שאתם בדקתם. בדקתם מספיק דברים חשובים, אז בואו נתרכז בהם.

וזה מדאיג כמה לא יודעים.

זה מדהים כמה לא יודעים והידע שלנו, כפי שציינתי בהתחלה, מבוסס על המידע שמגיע אלינו, ובעצם אנחנו הגוף היחיד שמקבל את המידע הזה. חוץ מתלונות במשטרה אין שום מידע במדינה על ידי אף גוף ממשלתי – לא משרד החינוך, לא משרד לביטחון פנים שיעשה איזשהו סקר עומק או בדיקה של הנושא הזה, כפי שנעשה, למשל בנושא של אלימות בתוך המשפחה. בנושא הזה, אלימות מינית, לא נעשתה בדיקה. בעצם הסטטיסטיקה היחידה היא שלנו.

אני רוצה לסיים את החלק שלי של המצגת בנושא גיל התוקפים. כבר דיברנו על זה. פה אתם רואים שבתקיפות, נקרא לזה, החמורות יותר – למרות שבעינינו הכל חמור – בתקיפות של אונס ומעשים מגונים יש עליה בשתי הקטגוריות, מ-2005 ל-2007, בגיל התוקפים, גם בעד גיל 12 וגם בבני נוער. וזה מעיד על תופעה מאד חריפה שדיברנו עליה.

אני מעבירה את רשות הדיבור לד"ר גלית דשא, שהיא מנהלת תחום החינוך במרכז סיוע תל אביב, והיא תדבר על כל הנושא של ההתערבות שלנו במערכת החינוך, וניסיון למניעה ולמיגור התופעה.

אפשר רק לשאול שאלה על הנתון? רוב התוקפים הם מבוגרים או קטינים, בבתי הספר?

רוב התוקפים בבתי הספר, מסך כל התוקפים בבתי הספר כמה אחוז הם ילדים וכמה בוגרים – אני כבר בודקת לך את הנתונים.

בוקר טוב. אני מרכזת את תחום החינוך במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. אני אציג בפניכם היום את ההתערבות שלנו בעבודה עם ילדים ובני נוער. אני רוצה רק לציין שלמרכזי הסיוע יש כמה סוגים של מודלים של עבודה, גם עם מבוגרים, גם בתחומים נוספים כמו מניעת הטרדה מינית. היום אני אדבר אך ורק על התערבות חינוכית עם ילדים ובני נוער, בתוך מערכת החינוך ומחוץ למערכת החינוך.

התפיסה שלנו מדברת על כך שהדרך היחידה, בסופו של דבר, להגיע למטרה שכולנו שואפים אליה, והיא הורדת המספרים עד כדי חיסול התופעה של אלימות מינית, היא על ידי התערבות רב ממדית. התערבות רב ממדית פירושה שאי אפשר לעבוד עם ילדים ובני נוער בלבד, אלא צריך לעבוד עם כל הסביבה שמקיפה אותם, וזה אומר עם הצוותים החינוכיים והטיפוליים, זה אומר עם ההורים, זה אומר עם כל מי שבא אתם באיזשהו סוג של מגע.

החלק השני של תפיסת העולם שלנו מדבר על כך שבעצם החינוך שלנו הוא לא רק חינוך שעוסק בחלק השלילי של מיניות, אלא גם מדבר על חינוך למיניות בריאה, ואנחנו מתמודדות עם הנושא של אלימות מינית דרך החוויה האישית של המשתתף או המשתתפת. כלומר: אנחנו לא מדברות "על", אלא מדברות אתם "את". ולכן, בחלק ניכר מן הסדנאות שלנו צפים ועולים הרבה מאד מקרים וסיפורים, והדגש הוא על כך שהדיבור הוא דיבור בגובה העיניים. לא מפחדים משום דבר שצף, לא מפחדים משום אמירה ומתמודדים אתה גם בכלים חינוכיים, גם בכלים טיפוליים וגם בכלים שנותן לנו החוק, ואני אזכיר אחר כך את עניין חובת הדיווח ואיך אנחנו מתמודדות אתו.

יש לנו מספר סוגים, אפשר לקרוא לזה, של לקוחות. של קהלי יעד. קהל יעד מאד מרכזי אצלנו הוא הכשרה של צוותים חינוכיים – אני אראה אחר כך באיזה שיטות זה עובד, באיזה שיטות היינו רוצות שזה יעבוד – אבל התפיסה שלנו בעצם אומרת שאם אנחנו נכנסות למערכת חינוכית ולא נעבוד לפני, במקביל, ואחרי, עם הצוותים החינוכיים, אנחנו מבצעות עוול כפול. אנחנו מבצעות עוול כלפי הילדים, מכיוון שחשיפה של תכנים של אלימות מינית מייצרת אצל הילדים תחושת ביטחון. הם מרגישים שבית הספר הכניס את הנושא פנימה, שבית הספר מסוגל לראות ולהתמודד, ולכן יצופו הרבה מאד מקרים וגם מקרים יגיעו לצוותים החינוכיים. בעצם, אם אני לא אכשיר את הצוותים החינוכיים ביחד עם העבודה עם הילדים, הילדים יגיעו לצוות החינוכי והצוות החינוכי הרבה מאד פעמים לא ידע מה לעשות עם הדברים, ולכן יש חשיבות עצומה לעבוד עם הצוותים החינוכיים.

הדבר השני הוא שאנחנו חשות אחריות גם כלפי הצוותים החינוכיים. כלומר: אני לא רוצה להפקיר מורה בשטח, בלי שאני נותנת לה את הכלים להתמודדות ראשונית. מלמדת אותה קצת מה היא רואה מול העיניים, מה היא יכולה לעשות עם זה, לאיזה כיוונים ללכת, וגם מלמדת אותה איפה לעצור, איפה לא להתערב, איפה להעביר את זה לאנשי הטיפול ואנשי המקצוע, והיום במערכת החינוך יש הרבה מאד למי לפנות.

נושא נוסף הוא הכשרה של יועצות חינוכיות וצוותים טיפוליים. אתם אנחנו מנסות לעשות עבודה רחבת היקף הרבה יותר, כי הם הצומת, בתוך בית הספר, שאליה אמורים להגיע כל המקרים. מהמורים, מהתלמידים, והם אמורים לדעת מה לעשות עם זה ולהעביר את זה הלאה. בנוסף, יש עבודה עם צוותים טיפוליים. כחלק מהטיפול בבני נוער בתוך מערכת החינוך הפורמלית ובמסגרות אחרות, יש גם צוותים שהם צוותים טיפוליים.

איזה אחוז אתם מכסים?

אני אתן עוד מעט את המספרים. אני בהמשך אראה את כמות העבודה שלנו ב-2007.

כמובן, קהל היעד הכי מרכזי שלנו הוא בני נוער – אני עוד מעט אסביר באיזו צורה – וקהל יעד נוסף מאד מאד מרכזי שמאד קשה להגיע אליו הוא ההורים. יכול להיות שמאד מפתיע שקשה לנו להגיע להורים, אבל הנושא הוא כל כך קשה מבחינה רגשית, והעומס הוא כל כך גדול, וכמו שאנחנו יודעים – הורים היום עובדים יותר ועסוקים יותר וגם מפחדים יותר, כי מפחיד מאד לראות את הנושא הזה, ולכן זה קהל יעד שקשה לנו מאד לעבוד אתו.

אז כמו שהזכרתי, יש לנו שלושה קהלי יעד מרכזיים. קהל יעד אחד הוא החינוך הפורמלי, בתי ספר – אנחנו מתמקדות בעיקר בחטיבות ביניים ובתיכונים, אבל יש לנו גם תוכניות עבודה עם בתי ספר יסודיים. בדרך כלל אנחנו נפנה בתי ספר יסודיים לגורמים מקצועיים שמומחים לעבודה עם בתי הספר היסודיים, בעיקר מכיוון שכשעובדים עם בית ספר יסודי, צריך גם הכנה למיניות בריאה, למה שמכונה חינוך מיני, ואנחנו אמונות, באמת, על הטיפול באלימות מינית.

גני ילדים?

אנחנו לא נכנסות לגני ילדים בדרך כלל. יש לנו מספר התערבויות בגני ילדים כאשר פונים אלינו, ואז נכנסים אנשי מקצוע מומחים לעניין. אבל יש, באמת, מסגרות נוספות מומחיות בגיל הרך, ולנו חשוב מאד להתמחות אך ורק בנושאים שבהם אנחנו עוסקות.

תחום נוסף הוא מה שמכונה היום נוער קצה, נוער שנמצא על קצה הרצף הטיפולי, או מה שקראו בעבר נוער בסיכון או בסיכון גבוה, בתוך מסגרות הוצאה מהבית שאני תכף אפרט ומסגרות בתוך הקהילה. אתם יש לנו סוג עבודה שונה מעט, והחינוך הבלתי פורמלי, שזה אומר תנועות נוער, מתנ"סים ומנהיגות צעירה, וגם כאן יש לנו פרויקטים נוספים.

תחום אחרון הוא התחום של בתי ספר להוראה. גם כאן אני אתן דוגמאות. השאיפה שלנו בסופו של דבר היא שכל מי שיעסוק בהוראה, בטיפול מסוג מסוים, יקבל הכשרה – הכשרת חובה והכשרה יסודית. לא מפגש אחד או שניים, אלא קורסים שלמים, וליווי – עוד לפני הכניסה לעבודה עם ילדים. כלומר, בתחילת הלימודים.

באיזו מידה את נכנסת למערכת הדתית?

אנחנו נכנסים למערכות דתיות ואפילו חרדיות, פחות מאשר למסגרות חילוניות, אבל זה תחום שהולך ומתפתח אצלנו בצורה אינטנסיבית. יש אלינו אפילו פניות.

מה קורה כרגע בבתי הספר להוראה, זה וולונטרי?

כרגע מה שקורה בבתי ספר להוראה זה שאנחנו מדי פעם נכנסות בהזמנה של מרצה מסוימת.

זה לא חלק מתוכניות הלימודים?

לא.

התקיים השנה בפעם הראשונה קורס באוניברסיטה העברית, ובשנה הבאה יתקיים קורס גם בבאר שבע, כשהמימון היה עד עכשיו על ידי משרד החינוך, ומהשנה הבאה על ידי משאבי הסיוע שלנו.

אני אוסיף על זה שהשנה התקיימו שתי הכשרות מסודרות, מאורגנות ואיכותיות למורים. אחת מה ששירה הזכירה, באוניברסיטה העברית, והשנייה במכללת גורדון בחיפה, בליווי של מרכז סיוע חיפה, והמטרה שלנו היא להרחיב את ההשתלמויות האלה, אבל המטרה הסופית היא שכל פרח הוראה במדינת ישראל ילמד לפחות קורס חובה אחד שעוסק בפגיעה מינית.

גברתי השרה, כמו שלומדים עזרה ראשונה, אי אפשר לקבל תעודת הוראה בלי זה – איך זה הולך?

בטח אני מקדימה קצת דברים שייאמרו על ידי שפ"י. אנחנו בכלל, בגלל הרפורמה של אופק חדש, שחשפה מורים למגוון מאד רחב – עפרה יושבת פה, היא מכירה את זה היטב – של בעיות אישיות, שלא עלו בכלל במערכת החינוך קודם, כי כשיש הזדמנות לשבת אחד על אחד, יש יותר סיכוי שילד יגיד דבר אינטימי, מאשר בכיתה, ומאשר שיהיה לו אומץ לבקש נגישות למורה. לכן, במסגרת ההכשרה שלנו לטיפול נכון עם ההכשרות הפרטניות, חלק מזה יעסוק גם בהכשרה לטפל בכל הנושאים שקשורים בפן הרגשי, בין היתר גם בנושא הזה, כשהדבר השני שקורה הוא שבבתי הספר של אופק חדש, שעולות בהם מספר רב של פניות – עוד פעם, זה לא חייב להיות הטרדות מיניות, זה יכול להיות גם מצוקה במשפחה, אבטלה, אלימות בין ההורים שלא נוגעת בילד וכולי – מתחיל להיווצר קשר מאד הדוק עם רשויות הרווחה. אנחנו מסתכלים על מודל עתידי שבו, במהלך השעה הפרטנית והשיחות עם הילדים, אם תעלינה מצוקות שהן מעבר למצוקות שבית הספר מטפל בהן – ובצדק נאמר פה שגם צריך לשים גבול למה שהמורה מטפל בו – תהיה הפניה ישירה לרווחה של אותה עיר. זו מערכת שנבנית עכשיו, גם בנושא הכשרה של המורים – השנה חלק גדול מההשתלמויות שלנו יעסקו בשעות הפרטניות וביניהן בתופעה הזאת – וגם בעבודה שלנו מול העיריות.

אני מוכרחה להגיד שזה בעיקר עלה כצורך של מורים. מורים פנו אלינו וביקשו את הסיוע הזה, כי אמרו: מספרים לנו דברים ואנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אנחנו מאד מבוהלים, אף פעם לא היה לנו קשר אינטימי כזה עם התלמידים שלנו, אנחנו מאד מבוהלים. לכן חלק ממה שנעשה השנה בהכשרה של השעות הפרטניות, יהיה גם לעסוק בפן הרגשי, כולל בנושא הזה.

אבל משהו יותר מקדמי.

השאלה היתה יותר בהכשרה של המורים, להכניס את זה כחלק מתוכנית הלימודים של כל פרחי ההוראה.

אני פשוט לא יודעת איך זה הולך מבחינת פרוצדורה. כשהמרכזים להכשרת מורים מקבלים משהו מובנה, שאת זה הם חייבים לתת, ואקסטרה. אז איך זה הולך?

יש סטנדרטים שנקבעו ואנחנו עובדים לפיהם, קבעה אותם פרופ' תמר אריאב, אבל גם אלה שעכשיו הם פרחי הוראה עוברים את ההכשרה לשעה הפרטנית, כי כל המערכת תעבוד ככה. מי שבפנים מוצא את עצמו במהלך הדרך בצורך להשתלם על דבר חדש עבורו. אנחנו עכשיו במגעים עם המכללות, כיוון שזה הולך להיות עכשיו דפוס העבודה ודפוס ההוראה, שגם פרחי הוראה ישתלמו, כי הם ייכנסו למערכת הזאת ואין טעם שנרוץ כל הזמן אחרי מה שקרה, כך שזה יהפוך לחלק בלתי נפרד. האם זה יהיה בנפרד על הטרדה מינית או על טיפול כללי בבעיות רגשיות – תכף שוש תדבר ואולי עוד נציגים אחרים של שפ"י, אנחנו עוד מתלבטים בזה. אבל ברור לגמרי שגם פתחנו פה כלי עבודה מצוין וגם פתחנו פה – דרך אגב, אמרתי את זה באחד הדיונים האחרים על הרפורמה: הדבר הכי מדהים הוא דווקא הפניות הרגשיות במקומות המבוססים. כי מראש היתה הנחה שכשיש לך בית ספר באזור מצוקה, אז יש ילדים במצוקה. אני הייתי לא מזמן באיזשהו מקום בהרצליה, שאת מכירה אותו, והמורים היו בשוק. אמרו: אנחנו לא ידענו מה קורה בבתים של הילדים, ואנחנו שומעים עכשיו בפעם הראשונה, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. תנו לנו כלים. עכשיו הביקוש לכלי הוא יותר משמעותי, והעבודה שלנו עם המכללות – אנחנו עוד מתקדמים אתה, עוד לא סיימנו – גם תהיה על ההכשרה העתידית וגם לאלה שהם בתוך המערכת.

אני רוצה להגיד משהו בעניין הזה, לשאלתך, חברת הכנסת גלאון. עד שמשרד החינוך לא יחליט שהוא מתערב בתוכניות הלימודים של המכללות ומשאיר את זה וולונטרי, לא יקרה שם שום דבר. אני בזמנו ביקשתי, אפילו באופן אסרטיבי, שזה מה שייכלל, התשובות שקיבלתי מהמכללות הן שמאחר שיש קיצוצים בשעות – והיו קיצוצים בשעות – הם לא יכולים להרשות לעצמם להכניס גם את זה. אז בואו לא נשלה את עצמנו. אני לא רואה איך זה מוכנס כחלק אינטגרלי של תוכנית לימודים מחייבת במכללות, אלא אם כן תחליט שרת החינוך שהיא כופה את זה – מה שאני לא מאמינה שהיא תעשה, אבל אולי כן. יש בזה משום בשורה – אי אפשר לכפות עליהם, בשם החופש האקדמי. רק שנדע ולא נחיה באשליות. עניין של החלטה.

אולי נוכל לגמור לשמוע.

יש לי שאלה בנושא הזה. איך אתם מתמודדים בתוכניות, או איך זה פועל גם בבתי הספר במגזר הערבי.

אבל בואו נגמור את זה, ואחר כך נקבל התייחסויות. כי אם לא שמענו את הבסיס אז קשה לקיים דיון.

וגם שוש צריכה להגיד את דברה.

היא תגיד את דברה, אבל שוב, ניתן לכולם – אם נעשה את זה כסדר, זה יהיה עוד יותר טוב. בבקשה, גלית.

יש לתוכניות שלנו בעצם מספר מטרות שפועלות במשותף ובמקביל. המטרה הראשונה היא, בעצם, להעלות למודעות את תופעת האלימות המינית, ולאפשר מסגרת ייחודית לדון בה. יש היום איזושהי תפיסה שגויה, שבגלל החשיפה התקשורתית הגבוהה יחסית למה שהיה עד היום, כולם יודעים מה זאת אלימות מינית, כולם יודעים לשיים ולהגדיר את התופעה וכולם מדברים בה, אבל לא כך היא, אלא, למעשה, חלק ניכר מהתופעות שמכונות אלימות מינית לא מקבלות שם ולכן קשה לילדים ולבני נוער אפילו להצביע על מה שהם עוברים וזה מקשה או לא מאפשר בכלל את היכולת לדבר על הפגיעה או על החוויה החברתית, שלפעמים אפשר אפילו להגדיר אותה כסוג של חוויית טרור. לפעמים המסגרת החברתית היא כל כך אלימה מינית, שאין שום יכולת לתפקד בתוכה בצורה אחרת. המסגרת שלנו נותנת ייחודיות מכיוון שהיא עובדת בצורה של סדנאות בקבוצות קטנות. המנחים באים ממגוון תחומים ומגוון גילאים – לפעמים ילדים ובני נוער פוגשים בקבוצות אנשים שאמנם עברו הכשרה מאד אינטנסיבית, אבל הם רואים אותם כקרובים אליהם יחסית בגיל. הם מרגישים שהם יכולים לנהל אתם דיון בגובה העיניים, דיון שאפשר להגיד בו הכל אבל הגבולות בו מוצבים בצורה ברורה. כל דבר שהם עוברים עובר פענוח, ומי שנמצאים מולם ואתם בכיתה, לא מפחדים ממה שהם אומרים. זו חוויה חיובית וחשובה מאד, והם מרגישים שיש להם גם למי לפנות. אנחנו לא עובדים בצורה של הרצאות אלא בצורה של עבודה חווייתית עם הרבה מאד כלי עבודה, הרבה מאד מתודות, הרבה מאד חומרים שמתפתחים כל הזמן ללא הפסקה.

המטרה השנייה היא לתת כלים לזיהוי והבנה של תופעת האלימות המינית בתוך הקשר של מציאות חברתית. כלומר: המסר הראשון, מה שאני עוברת הוא לא משהו שאני עוברת לבד, הוא לא תלוי בי, הוא לא חוויה פרטית שלי בלבד ואני לא לבד בחוויה הזאת, אלא תופעה חברתית. ברגע שנצליח לזהות שמדובר בתופעה חברתית, זה אחד הצעדים הראשונים לקראת תיקון והחלמה. ברגע שאנחנו חושפים את הממדים, כולם נדהמים. הילדים נדהמים – למרות שהם חיים בתוך זה הרבה מאד – הצוותים החינוכיים נדהמים, ההורים שלהם נדהמים וזה חלק מהעניין. חלק גדול מהמפגש הוא לעשות קשר בין תופעות חברתיות לבין התופעה של אלימות מינית.

המטרה הבאה היא לעודד הפנמה של שינוי תפיסתי והתנהגותי. המטרה שלנו היא ללמד אותם – איך אומרים? הנוער ינהג אחרת – לנהוג אחרת, על מנת שהמספרים ירדו והתופעה הזאת תיעלם מהעולם.

הדבר הבא הוא חשיפה של מקורות תמיכה וליווי. כלומר: למי הם יכולים לפנות? התפיסה שלנו אומרת שאנחנו עובדות בשיתוף עם המערכות החינוכיות התפעוליות ועם ההורים. אחד הדברים הראשונים שאנחנו מלמדות אותם, זה למי לפנות בתוך המסגרת הבית ספרית, ומי הם המבוגרים האחראיים שסביבם, שאתם הם יכולים לדבר ולעבוד. כי אנחנו, לשיטתנו, אורחות לרגע. אנחנו באות, מעבירות – אנחנו ממשיכות ללוות תמיד, מלוות מקרים, מלוות יועצות, מלוות מורות ומנהלות ובתי ספר שלמים, אבל בסופו של דבר מי שביום יום נמצא עם הילדים הם הצוותים שלהם וההורים שלהם, ובלי הליווי שלהם ובלי ליווי מקצועי, אי אפשר לייצר שינוי.

מה היקף הפריסה שלכם וכמה זה ממוסד מול משרד החינוך? כמה הדבר הזה ממוסד?

קשה לי להשתמש במושג "ממוסד מול משרד החינוך", אבל אנחנו פרוסות מאילת ועד רמת הגולן.

ובכל זאת מה ההיקף?

אני אתן בסוף את המספרים.

זה שאתן פרוסות, זה שהמרכזים עובדים, זה דבר ידוע לפחות לנו, אבל השאלה היא באיזה היקף.

אני אתייחס לזה. אני אתן גם את המספרים וגם את יכולת הכניסה לתוך מערכת החינוך ולבתי ספר.

אנחנו רק חייבים לעשות את זה על רמה של מברקים.

אז אני מסיימת. כמו שאמרתי, אנחנו עובדים עם אוכלוסיות דתיות וחילוניות, יהודיות ולא יהודיות, בשילוב של הצוותים החינוכיים, במודלים שהשאיפה שלהם הם מודלים של עבודה רב שנתית. זאת אומרת: לא כניסה חד פעמית לבית ספר, אלא תוכנית עבודה רב שנתית, שבה הילדים, מיום כניסתם למערכת החינוך או לבית הספר הספציפי ועד שהם מסיימים, יעברו בכל שנה עבודה תהליכית, וכל סדנה וסדנה מותאמת עד רמת הקבוצה והכיתה, לפי דרישות בית הספר, לפי הצרכים, לפי מקרים ולפי העדפות.

הדבר האחרון זה לתת לצוותים כלים של איתור וזיהוי.

אבל אתם נכנסים איפה שיש ביקוש. אתם לא נכנסים לבתי ספר לפי צורה מבנית.

אני אגיד את זה בצורה מאד ברורה: על מנת שניכנס לבתי הספר אנחנו צריכות לעשות עבודה שיווקית אינטנסיבית מאד מאד מאד. לא פשוט לנו להיכנס פנימה.

זאת ההזדמנות לדבר על זה, עכשיו.

וגם על העניין הכספי, גלית, תדברי.

השאלה היא גם אם יש לכם את המשאבים.

- - -

אז בואו נדבר על זה. אני רוצה להציג את שני הקשיים המרכזיים שלנו בכניסה לבתי ספר. קושי מרכזי אחד הן עלויות ומימון סדנאות והכשרות. נכון להיום, יש לנו מספר מקורות מימון. מקור מימון אחד הוא תשלומי הורים בבתי ספר. זה דבר שצריך להידרש אליו, לשאול האם כך ראוי שיהיה, שתשלומי הורים יממנו סדנאות מניעת אלימות מינית.

מקור שני הוא משרדי ממשלה שמסייעים לנו – אמנם התקציבים הם לא גדולים – המשרד לביטחון פנים אגף מצילה, הרשות לקידום מעמד האישה, שזו הזדמנות להגיד לה תודה רבה על כל סיוע שהיא מצליחה לתת לנו. המוסד לביטוח לאומי, משרד הרווחה, והמסייע המרכזי במימון לביצוע הסדנאות האלה הם מרכזי הסיוע. זאת אומרת שמרכזי הסיוע עושים חלק ניכר מהעבודה ללא תשלום. הסדנאות למורים הן תמיד ללא תשלום. הנחות מאד גדולות, והרבה מאד פעמים פשוט בחינם. אחרת, הרבה מאד פעמים אומרים לנו: אנחנו לא יכולים להכניס אתכם. אז זה קושי מאד מאד גדול שצריך להידרש אליו.

הדבר השני הוא התנגדויות. אני ציינתי כאן שלושה סוגים של התנגדויות. סוג אחד הוא תפיסת עולם שחוזרת – אנחנו שומעות אותה הרבה מאד – שאומרת שבאוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה אין אלימות מינית, בוודאי ובוודאי לא בבתים. כבר נאמר לי בבתי ספר מסוימים: לא צריך אצלנו, הילדים שלנו הם ילדים טובים. או: זה קורה רק אצל עניים. או: זה קורה רק אצל אנשים ממוצא זה או אחר. הנתונים מדברים אחרת, אומרים משהו אחר לגמרי.

יש פחד עצום – אי אפשר לתאר את המימדים שלו – מטיפול במקרים, ופחד ממה לעשות כשאנחנו לא יכולים לטפל וגם כשהמערכת לא יכולה לתת מענים. כי צריך להגיד את האמת: האמת היא שהחלק הארי של הילדים שעוברים תקיפה מינית, עוברים התעללות, הרבה פעמים מתמשכת, הרבה פעמים על ידי אנשים שקרובים להם, והטיפול צריך לחשוב עליו. הוא צריך להיות מאד ארוך טווח, לא בהכרח למערכת יש מענים לזה.

פחד אישי שמביא לתפיסת חוסר צורך. אם הנתונים שלנו אומרים שאחת מתוך שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה, ו- 65% מהמקרים קורים עד גיל 18, דמיינו לכם מערכת חינוך שכולה, כמעט, מורכבת מנשים, ודמיינו לכם כמה נפגעות מפעילות את המערכת הזאת. ואם הן לא טיפלו בפגיעות של עצמן, ואם הן לא נדרשו לפגיעות של עצמן, הפחד שלהן מלהתמודד עם פגיעות של ילדים ושל אחרים הוא מאד גדול. ההצפה היא עצומה. הרבה מאד פעמים זה מוביל לזה שתעמוד בשער יועצת, למשל, ולא תיתן להיכנס, מאד יכול להיות שבגלל דברים שהיא לא עיבדה בעצמה. זה מחסום מאד מרכזי.

מה זאת אומרת? איפה המטה בעניין הזה? למה את צריכה לעבוד פרטנית מול יועצת או מנהלת?

כי אין עבודת מטה.

אז תעבדו מול מטה המשרד.

אין. אין.

אנחנו נשמח.

בסופו של דבר בשנת 2007 – אני רוצה להציג את המספרים – קיימו מרכזי הסיוע בכל בתי הספר בארץ 3000 סדנאות, זה אומר 60,000 תלמידות ותלמידים. 1500 כיתות, 2000 מורות, יועצות חינוכיות, ו- 1000 סדנאות לבני נוער מחוץ למערכת החינוך – שעל זה בכלל דילגנו, על העבודה עם נוער בקצה הרצף הטיפולי, שהיא הרבה יותר ארוכת טווח ומאד משמעותית.

יכול להיות שהמספרים האלה נראים הרבה, כי מרכזי הסיוע הן בסופו של דבר – בהתחשב בזה שמדובר כאן בעמותות שמפעילות את עצמן, וחיות לפעמים על תקציבים מאד קטנים - - -

זה הרבה בשביל מרכזי הסיוע, זה מעט בשביל פריסה לאומית.

זו טיפה בים. ועד שלא יפתחו את השער ויתנו לנו להיכנס, בעבודה משותפת - - -

וימסדו.

וימסדו את העבודה, ויממנו, זה לא יקרה.

אני רוצה, לסיום, להגיד משהו על החזון שלנו. כי החזון שלנו הוא לא שנהיה בלעדיות. החזון שלנו הוא להיכנס לעבוד בעבודה משותפת עם מערכת החינוך. וצוין כאן מקודם שאנחנו נשות מקצוע, שלושים שנה לפחות בשטח. אנחנו מבקשות שתיעזרו בנו ותשתמשו בנו ובכלים הייחודיים שאנחנו יכולות לתת. יש מחקרים – אמנם לא ישראליים עדיין – שמצביעים על כך שבטיפול במניעת אלימות מינית יש יתרון לעבודה עם גורמי חוץ. להכניס אנשים מבחוץ גם, ולא רק אנשים מבפנים. תיעזרו בנו, תשתמשו בנו, אנחנו נמצאות פה במיוחד בשביל זה.

על מנת שהילדים יעברו תהליך של שינוי אמיתי, החברה תעבור תהליך, צריך עבודה רב שנתית מתוכננת, עם רציונל שייקבע, עם הרשויות המקומיות, עם אגפי חינוך, עם צוותים חינוכיים וטיפוליים, וכמובן, עם משרד החינוך. בלי זה, אנחנו נמשיך להיכנס אך ורק לאן שייתנו לנו, ולעבוד טיפה פה וטיפה שם.

סדנאות חד פעמיות לא מספיקות. צריך עבודה תהליכית רב פעמית, מתמשכת, היכרות עם הילדים, היכרות עם הצוותים וליווי.

אז קודם כל, אנחנו מאד מאד מודים, מעריכים ומעריצים את העבודה שהשקעתן – בכלל את העבודה שלכן, אבל את מה שהשקעתן בנתונים האלה, שכמובן נלמד אותם יותר לעומק. אני מקווה שגם נוכל להיות לעזר, כדי שהעבודה הכל כך חשובה שאתם עושים, תהיה גם במערכת החינוך, יחד עם מערכת החינוך ושאנחנו נוכל לסייע לכם לקבל העצמה של העבודה. זה גם ברור לי לגמרי, בלי שדיברתם על תקציבים, שזה גם עניין שאתם לא יכולים לעשות את זה רק בחינם. בסופו של דבר, גם הצוותים שלכם צריכים לדעת מאיפה יבואו התקציבים.

אני מציע שנשמע עכשיו – אנחנו נצטרך לעשות הכל בקיצור, כי אנחנו יושבים פה רק עד שעה 11:00, אבל שוש צימרמן, שהיא נמצאת פה הרבה, מנהלת היחידה בתוך משרד החינוך שעוסקת בזה. איך קוראים לה?

מניעת התעללות בילדים ובבני נוער.

בבקשה, שוש.

אני רוצה להתחיל בהבעת הערכה לעבודה של מרכזי הסיוע ולהגיד כמה חשובים הנתונים האלה, שנאספו על ידיכם, כי הם למעשה מדרבנים את כולנו לחפש עוד ועוד דרכים לעשות שיהיה יותר טוב לילדים.



במקום לשים את הדברים שלי בצורה סדורה, אני כן ארצה להתחיל להתייחס לכמה נקודות שעלו, כדי להצביע על התפיסה שמנחה אותנו, במשרד החינוך, לעבודה בנושא.

אנחנו, למעשה, חושבים שהידע על התמודדות עם ילדים שנפגעו מינית או ילדים עם כל מיני קשיים אחרים, צריך להיות ולהישאר בבית הספר. זאת התפיסה שמנחה אותנו. לכן אנחנו בונים על הפסיכולוגים החינוכיים או על היועצים החינוכיים, שאותם אנחנו מכשירים בצורה מאד מאד מסיבית, כדי שהם יהיו הדמות בבית הספר שעובדת עם צוות המורים לאורך זמן. בשנים האחרונות חיזקנו את התפיסה הזאת ממש הלכה למעשה, בכמה אופנים. אופן אחד – הכנסנו תוכנית ארוכת טווח, כישורי חיים לבית הספר, תוכנית חובה, מ – א' עד י"ב, תחילה, בכל שנה, יחידות שדנות גם במיניות בריאה וגם במניעת פגיעה מינית. לכן האמירה על סדנא חד פעמית, לא רלוונטית לנו. בכל שנה ילד או ילדה במדינת ישראל, החל משנת הלימודים תשס"ח, עוברים יחידה שנותנת להם התנסות, דיבור, למידה וידע על הנושא, כל גיל לפי הצרכים שלו והרמה ההתפתחותית שלו. אפשר לראות את התוכנית הזאת באינטרנט. היא מופצת באינטרנט ואפשר לעקוב ולראות איך מדי שנה הנושא הזה מטופל על פי הרמה ההתפתחותית של הילדים.

בכל בתי הספר בארץ כישורי חיים מתייחסים לנושא של תקיפה מינית?

בכל בתי הספר מתייחסים.

אני עכשיו אומר שעשינו בתחילת השנה שעברה – מרים, אפשר גם לא לקבל עובדות, ולהגיד "בסדר".

זה לא קשור. אנחנו מדברות על עובדות בשטח, שיש הרבה בתי ספר שלא.

בסדר. ערכנו מחקר בשנה שעברה, מחקר מנהלים שהיה איכותני וגם כמותי. מחקר שסקר את כל מערכת החינוך, כולל בתי ספר ערביים. ועלה ש-70% מבתי הספר נוגעים בנושא. נכון, לא כולם ברמה ארוכת טווח, אבל נוגעים בנושא. או במסגרת שבוע מערכת החינוך נגד אלימות מינית או באופן רוטיני, 70% מבתי הספר.

השאלה היא מה זו התייחסות לנושא. אני יודעת על כמה וכמה בתי ספר שמחלקים דף, וזו ההתייחסות לנושא.

אני לא נכנסת לשיחה. אני מציעה שלא כרגע תיכנסי אתי. תיכנסי לאינטרנט, תסתכלי בדיוק מהן יחידות הלימודים בכיתה א', ב', ג' – ו', ז', ח', ט'. תסתכלי על זה.

אני לא מערערת על כך שיש תוכנית כזאת, אבל אני שואלת, אם יש בית ספר שאת מציינת בשבוע העלאת מודעות, שהמורה מחלקת דף ובזה מסתכמת ההתייחסות.

סליחה, מרים. אני לא מקבלת את הטיעון הזה, כי זה יפה מאד לקחת מקרה אחד ולהפוך אותו - - -

לא אחד.

לא, אני לא מקבלת את זה. היה לנו מחקר שבדק בדיוק את הנקודה הזאת. מחקר ארוך שהוא מפורסם באינטרנט, את מוזמנת לעיין בו. וגם את רוצה להתווכח עם עובדות, אז זכותך. אני לא רוצה, כרגע. אני לא רוצה יותר לענות על זה.

יש לנו עשרים דקות. אנחנו רוצים לשמוע מגורמים שונים פה – מבקר המדינה, מהמשטרה, ולא נספיק לעשות את זה אם כל רגע לא נאפשר לדוברות לדבר.

אני רוצה לגמור את הנושא הזה ועוד כמה דברים.

כן, בבקשה.

במסגרת התפיסה שהידע צריך להישאר בבית הספר, ומורה שלימד את זה פעם אחת הוא מורה שיוכל להמשיך ולאתר ילדים במהלך עבודתו, יוכל גם לשוחח ולדבר אתם על הנושא הזה, אנחנו מאד מאמינים שהעבודה צריכה להיעשות בתוך בית הספר. השילוב עם סדנאות מבחוץ הוא בהחלט אפשרי. אבל לבנות רק על סדנאות מבחוץ זה מנוגד לתפיסה שלנו.

זו גם לא המדיניות שלנו.

לא ביקשנו.

גם אנחנו.

לכן אנחנו אומרים לכל בית ספר שיש לו את הבחירה, או לפתח את הידע מבפנים, או או להזמין מבחוץ, ואנחנו לא כופים על בית ספר להזמין סדנאות מבחוץ. אני רוצה גם להוסיף שבמחקר האיכותני שעשינו, בו נעשו תצפיות ב-21 בתי ספר שנערכו בהם סדנאות כאלה, עלה, שבכיתה שבה היה קשר חם וטוב עם הדמות שהעבירה את הסדנא, הסדנא נתפסה כהרבה יותר משמעותית על ידי בני הנוער. אז ברור שיש תלמידים שטובות להם גם סדנאות מבחוץ, אבל בוודאי שאי אפשר להציג את הדברים בצורה חד מימדית.

בדקתם גם בתי ספר שניתנו בהם סדנאות מבחוץ ולא מבפנים?

בין השאר, בתצפיות, היו גם בתי ספר שניתנו בהם סדנאות מבחוץ.

אנחנו לא מתנגדים להכשרת פרחי הוראה ומורים.

אני לא רוצה כרגע. בואו נפתח דיאלוג במקום אחר. זה לא נראה לי המקום הנכון להמשיך את זה.

זה אולי כן המקום הנכון, אבל אין לנו את הזמן.

זה כן המקום הנכון, אבל אנחנו נתייחס לזה בהזדמנות אחרת.

יש בינינו דיאלוג ארוך טווח, עם מרכזי הסיוע. יש לנו גם תפיסה מאד שונה מה זה שיתוף פעולה. האם שיתוף פעולה זה להזמין אותנו לתת שתי הרצאות בין 8 ל-12, או ששיתוף פעולה זה להבנות ביחד עבודה משולבת? ואנחנו לא הצלחנו גם בעניין הזה להגיע לאיזשהו עמק שווה, ואני חייבת להגיד שמשרד החינוך מאד התגמש פה עם מרכזי הסיוע, עם התפיסה שלו.

אני רוצה לדבר על הכשרת מורים. במסגרת הרפורמה נקבעו כרגע קריטריונים חדשים להכשרת מורים. מתווה חובה להכשרת מורים – שישים שעות בכל שנה, והכנסנו שתי יחידות להכשרת מחנכים. אחת, יחידה שמדברת על איתור תלמידים בסיכון, וזיהוי, ויכולת להכיל את זה – כי הבעיה היא לא רק העדר ידע אלא פחד מאד גדול ממה שאני הולך לגלות – והיחידה השנייה היא יכולת לשוחח על זה. ללמד מורים לנהל שיח כיתתי בנושא הזה, שזה גם לא פשוט. עוד משהו שהשרה קודם הזכירה, זה ברמה של השיחות הפרטניות. פותחו כל מיני כלים, ביניהם כלי שנקרא "דיאלוג מורה-תלמיד". זה כלי שנכתב ישירות אל המורה ברמה סדנאית, שמסייע לו, מרחיב את היכולת שלו גם להכיל, גם להתנהל במצבים של שיח כזה, אישי, שבו נחשפים דברים קשים.

אבל המשטרה לא מגינה על המורים.

אבי, אתה לא ברשות דיבור. אני שמח שהגעת, אבל אתה לא ברשות דיבור.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להגיד – אני לא יודעת מי אדוני, אבל אני רוצה להגיד ש- 70% מהדיווחים לפקידי הסעד לחוק נוער על פגיעה בהתעללות מגיעים ממערכת החינוך. והמספרים האלה מדברים בעד עצמם. זה נכון שצריך להמשיך את החינוך וזה לפעמים קשה לדווח, נכון שלגננות קשה לדווח כי הן עומדות לפעמים לבד במערכה מול הורים, ויש אוכלוסיות במדינת ישראל שהנושא של הדיווח גם שם קשה להן מאד, אבל לא צריך להתעלם מהנתון ש-70% מהדיווחים מגיעים ממערכת החינוך. בתחילת השנה, בנובמבר, אנחנו מפרסמים הוראות חדשות על חובת הדיווח, שעושות אינטגרציה של כל החוקים שיצאו בנושא עד היום, והחוזר הפעם יהיה כתוב בצורה מאד מאד ידידותית.

זו עלייה מהשנים הקודמות?

ה-70%? לא, זה מצב די סטטי.

הדבר האחרון – אני אדבר על טיפול. כמו שאמרתי כמה פעמים בוועדה הזאת, 500 מתוך 2100 פסיכולוגים חינוכיים, עברו קורסים ממושכים לטיפול בקורבנות פגיעה מינית. ב-22 יישובים היום אנחנו מקיימים ועדות בין משרדיות עם משרד הרווחה, בריאות, עמותת אשלים ועמותות אחרות, לטיפול. היום ההובלה של הנושא הזה עברה למשרד הרווחה יחד עם תקציב, כשהפסיכולוגים החינוכיים מטפלים, מתוך כלל הילדים הנפגעים, בילדים שעברו פגיעה קלה ושניתן להעריך שהטיפול שלהם הוא קצר מועד.

דבר אחרון להגיד, שאנחנו, החל מהשנה הבאה, יחד עם מכון חרוב, מתחילים לפתח מענה לילדים עם התנהגויות מיניות פוגעות, מתחת לגיל 12, שני קורסים שיפותחו במרכז ובאזור הצפון, והפסיכולוגים החינוכיים לוקחים על עצמם, החל מהשנה הבאה, מחויבות גם לתת מענה מערכתי, אבל גם להתחיל לטפל בילדים שגם שם, אין להם בעיה כרונית קשה של התנהגות סדרתית, אלא ילדים שניתן בהתערבות פסיכו-חינוכית קצרה לטפל בהם.

אין למעשה גבול למה שאפשר עוד לעשות, ואנחנו גם לא שוקטים על השמרים.

תודה.

נמצא כאן המשנה למבקר המדינה שבדק את הדברים.

אנחנו רוצים לשמוע אותו. בבקשה.

תודה. אני מבין שיש בעיה של זמן אוויר, אז אני אשתדל לקצר. מבקר המדינה ביקש שאני אייצג אותו בדיון הזה, ואני מאד מקווה שבשנה הבאה לא יהיה דוח, לא יהיה שום דבר, והבעיה תיגמר, אבל אני לא משלה את עצמי שזה מה שיהיה.

מרכזי הסיוע, בצניעות, ציטטו את הדוח שלנו, אבל שכחו לתת את הקרדיט לעצמם, כי בדוח שלנו יש עוד משפט אחד שנוגע אליהם ישירות, אני ברשותך אקריא אותו רגע: "ברחבי הארץ פועלים עשרה מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. מרכזי הסיוע מקיימים סדנאות הסברה מקצועיות בבתי הספר. המשרד מכיר בחשיבות פעילותם של המרכזים, אך מנהלי בתי הספר נרתעים מקיום סדנאות הסברה במוסדותיהם. המשרד לא מיסד קשרי עבודה בינו ובין מרכזי הסיוע, שנועדו להגדיל את הזמינות והנגישות של המרכזים לתלמידות ולתלמידים שנפגעו מהטרדות ומבריונות מינית במסגרת המוסד החינוכי". אז פה יש לנו את נקודת החיבור בין המשרד לבין הגוף המכובד הזה, שמגיש היום את הדוח שלו.

בצירוף מקרים מוצלח מאד אנחנו ממשיכים מיד אחרי הוועדה הזאת לוועדה לביקורת המדינה לדיון על הדוח שלנו, שהוא דוח רחב יותר שמתעסק בתופעת האלימות והבריונות בבתי הספר, שהנושא של הפגיעות המיניות הוא רק חלק קטן, לשמחתנו, מכל התופעה – כי אוי ואבוי אם זה היה מרכז העניין – ושמחתי לשמוע פה, גם מהגברת וגם מהשרה, שמשרד החינוך מתייחס דווקא מאד ברצינות לעניין ומתחילים כן להזיז דברים, והמבחן יהיה בעשייה. לא בדיווחים ולא בסטטיסטיקה. המבחן יהיה בעשייה ובמיגור התופעות האלה. תודה.

מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים.

לא בדי אחרים, בידי המבקר.

ברשותך, אנחנו נשמע את המשטרה ואחר כך את השרה. ויש עוד הרבה שביקשו.

אני חייבת לצאת. יש לנו עוד ישיבת הכנה לישיבה ההיא, אני לא יכולה להיות בשתי ישיבות בעת ובעונה אחת. אז אחריהם אני אשמח לדבר, ואני חייבת לצאת.

אוקי. אנחנו כולנו נגמור את הישיבה ב-11.

אני אהיה מאד קצרה, אני רק אתן את הנתונים של המשטרה, כי פה מוצגים נתונים של מרכזי הסיוע, והם מדברים באמת על נתונים מאד גבוהים של פניות למרכזי הסיוע. אני ממחלקת הנוער במשטרה. אז קודם כל, לתקן את מה שאמרה מיכל רוזין – בהצגה הראשונית שלך, את אמרת שבשנת 2005 המשטרה דיווחה על כ-5000 תיקים.

2006. על תלונות שהוגשו למשטרה.

על תיקים של עבירות מין שנפתחו נגד קטינים, אז ב-2006 נפתחו 2451 תיקים בגין העבירה הזו - - -

- - -

סך הכל עבירות מין שבוצעו כשהקורבן הוא קטין. ב-2451 תיקים האלה יכול להיות שהחשוד הוא בגיר, והחשוד יכול להיות קטין. אני יכולה להגיד לך שבקומץ יחסית קטן מהתיקים מדובר כשהחשוד הוא קטין. בחציון הראשון של שנת 2008 נפתחו 1354 תיקים בגין העבירה הזו, זו ירידה של 4% מהחציון הראשון של 2007. במוסדות חינוך נפתחו 221 תיקים בחציון הראשון של 2008. אנחנו מסכימים עם מה שנאמר פה כאשר החשוד, ברוב התיקים, הוא מכר. ביותר מ-95% מהמקרים אפשר להגיד שהחשוד הוא מכר, בצורה זו או אחרת, של הקורבן הקטין. רוב עבירות המין נגד קטינים מבוצעות במטה המגורים.

יש מגמת עלייה במספר?

לא. אני יכולה להגיד לך שכשאנחנו בודקים את הנתונים של עבירות המין במוסדות חינוך – אני בכוונה מפלחת את זה בצורה כזאת, כי פה מדובר בעיקר על מוסדות חינוך – במוסדות חינוך, כאשר התקופה היא שנת לימודים מול שנת לימודים, אז החל משנת תשס"ה יש ירידה מסוימת, קטנה, בתיקים שנפתחו.

למה את מבדילה את מוסדות החינוך? אנחנו מדברים על הטיפול במוסדות חינוך בכלל עבירות המין, ולא רק באלה שמבוצעות במוסדות חינוך.

אז יש קורלציה בין סך כל עבירות המין שמבוצעות נגד קטינים. לא רק במוסדות חינוך, יש ירידה בכל שנה. ירידה קטנה, אבל ירידה. כמו שאמרתי, בחציון הראשון של 2008 לעומת 2007, יש ירידה של כ-4% בנתונים בתיקים האלה.

אני שוב מתכנסת לנושא של הישיבה – בבתי הספר, א-פרופו חובת הדיווח שצוינה פה, באמת יש חובת דיווח בגין עבירות מסוימות, שהן עבירות מין, העבירות החמורות.

יש קורלציה בין העובדה שמספר הטיפולים והילדים שמגיעים עולה ומספר התיקים שנפתחים יורד?

בהחלט. חשוב לשים על השולחן. באמת מדובר פה בשני מספרים שהם שונים לגמרי. כאשר פה מוצגת העבודה של מרכזי הסיוע, כאשר הן מדברות על דיווחים ופניות שהן קיבלו, לעומת תיקים פליליים שהוגשו במשטרה, שזה פלח מאד מצומצם.

למה? למה?

למה? נאמרו פה חלק מהדברים על השולחן. אני לא רוצה להיכנס לזה, אין לנו זמן. מסך כל 40,000 פניות שמצוין שדווח בשנת 2007, פלח מאד קטן, רק 2366 תיקים פליליים נפתחו בעבירות האלה. למה? זה מתקשר לכל מה שנאמר פה וגם לפעילות הרחבה שנעשית מצד כל הגורמים, גם מצד משרד החינוך וגם מצד מרכזי הסיוע.

לא, זו לא ירידה בכמויות, זה פחד מדיווח, זה פחד מפניה.

טוב. אנחנו לא יכולים להרחיב, אבל זה דבר שאנחנו חייבים לטפל בו. כי לא יכול להיות שהפער הזה הולך וגדל לפי הנתונים. מספר התיקים הולך וקטן, והבעיה נחשפת ברמות שונות, גם בזכות מערכת החינוך ודרך מרכזי הסיוע, ומספר יותר קטן של תיקים שנפתחים זה פשוט דבר בלתי נסבל.

חשוב לסייג ולומר שהוצגו פה נתונים שפלח מאד נכבד מהדיווחים שמגיעים למרכזי הסיוע זה ילדים עד גיל 12, ועד גיל 12 זה מתחת לגיל האחריות הפלילית כך שהם לא מטופלים במשטרה ולא נכללים בסטטיסטיקה שציינתי, אלא מטופלים על ידי פקידי הסעד לחוק הנוער.

לא, סליחה, סליחה. זה גם לא נכון. המספר הגדול הוא לא של התוקפים. תוקפים, יש גם עלייה מסוימת. אבל המספר הגדול הוא אלה שנפגעו. סליחה, זה פשוט לא נכון, וזה לא שייך לנקודה הזאת בכלל. אלו שמתחת לגיל 12 הם בהחלט קורבנות, כמו אלו שמעל לגיל 12.

- - -

אבל לא דובר פה על התוקף, עם כל הכבוד. תודה גלית, אבל בזה אנחנו חייבים לטפל בישיבה נפרדת.

שרת החינוך.

כן, אני חייבת לצאת, אז אני רוצה לומר שלושה דברים, כי שוש הציגה את עמדת המשרד בצורה הטובה ביותר.

קודם כל, המשרד עשה שלושה מהלכים מערכתיים. המהלך הראשון הוא הכנת תוכנית כישורי חיים שכל הילדים, מאל"ף, עוברים אותה בהתאם לרמתם ודנים בשאלות שבעצם מכשירות אותם להודות בפני עצמם ואחר כך בפני אחרים, שהם היו חשופים לאיזושהי תופעת התעללות מינית. היא פעם ראשונה תוכנית חובה, הקצינו לה שעה במערכת, היא מאד משמעותית מבחינת הכשרת הילדים וכמובן, הכשרת המורה שמעביר אותה.

שנית, דיברה שוש על הכשרת הסגל המקצועי, המייעץ, בבתי הספר, לעסוק בנושא.

והדבר החשוב ביותר זאת הכשרת חובה למורים במסגרת הרפורמה, במסגרת אופק חדש והשעה הפרטנית. הכשרה שתכשיר את המורים להתמודד ולשוחח עם ילדים על הסוגיות הללו.

יש כאן ויכוח מסוים שתכף יהיה גם בוועדה הבאה, לגבי השאלה האם המשרד אמור לעבוד עם גורמים מצוינים, אבל חוץ-מערכתיים, או עם המערכת הפנימית שלו. למשרד החינוך יש שירות פסיכולוגי מעולה. הוא מכין את התוכניות, וגם בדיון הבא וגם בדיון הזה, אני חושבת שתפקידנו ליצור, קודם כל, גורם פנים מערכתי, שהוא הגורם המכוון והמוליך. הפעילות הנוספת היא תוספת, באמת, ולא הלב. הלב הוא הלב של מה שהמשרד מכין, מפעיל ומחייב.

למה זה חשוב? אני רוצה שתבינו את זה. ישבתי בחלק מהפגישות עם המרכזים ויש לי הרבה מאד הערכה למרכזים. בית ספר לא יכול שיהיו לו עשרות תוכניות חיצוניות בנושאים שונים ועם מסרים שונים. כל גורם בא עם דגש אחר בבית הספר. הגורמים המקצועיים, המורים, יוצאים מאד מבולבלים, שפעם בא גורם חיצוני בנושא אלימות, פעם בא גורם חיצוני בנושא הטרדה מינית ופעם בא גורם חיצוני בנושא אחר, וכל אחד מהם יש לו מסר חינוכי אחר. לכן, קיבלנו החלטה מערכתית, שקודם כל הקצאת המשאבים של המשרד היא לליבת העשייה המנוהלת על ידי המשרד והמשרד לוקח אחריות על הדברים שהוא מפעיל. הוא שמח לשתף פעולה ולעשות, ועשינו דברים השנה בשיתוף ונעשה דברים בשיתוף, אבל קודם כל אנחנו צריכים לעשות את זה מבפנים.

לכן השאלה עד כמה המערכת מבצעת פעילות, צריכה להיבדק קודם כל בשאלה הפנים מערכתית. מה משרד החינוך עושה בכליו, מתקציבו, ועל פי הנחיית הגורמים המקצועיים שלו. ואחר כך גם שאלת שיתופי הפעולה שהיא חשובה.

תראו, אי אפשר בישיבה אחת לומר למשרד החינוך שכל היום הוא פותח את שעריו לגורמים חוץ מערכתיים, ובישיבה אחרת להגיד לנו שאנחנו לא יכולים לנהל את המערכת מתוך התפיסה הפנימית של הגורמים המערכתיים שלנו. אני חושבת שיותר מדי שנים בנושאי ליבה – וזה נושא ליבה להערכתי - - -

אגב, לא אמרנו את זה בישיבה הזאת, להיפך. אמרנו שיש גורמים שליליים, ורצוי שהמשרד יכוון איזה גורמים הוא רוצה שיהיו ואיזה גורמים הוא לא רוצה.

המסר הוא לא שרק הגורם החיצוני יעשה את זה, אלא בפירוש יעשו עבודה גם בתוך בתי הספר.

אבל מרים, אני רק רוצה לומר דבר מאד – כי אני יודעת שזה פיתוי מאד גדול, זה נשמע בעייתי, אבל אני בעניין, כתפיסה פדגוגית של המשרד – אני אומרת את זה פה ואני אגיד את זה תכף לעיר ללא אלימות. אלה כולם גורמים מצוינים, אבל אם המשרד לא שומר על ליבת עשייה ממוקדת, שהמשרד מממן ומפעיל על פי – תראו, אם יש לי תוכנית מקצועית - - -

אנחנו בעד שמשרד החינוך יפעיל.

אנחנו בעד.

· - -

רגע, רגע.

אני רוצה להזמין אותך – אני באמת רוצה לנצל את ההזדמנות ולהזמין אותך ללוות אותי לסדנא ליועצות. אני מזמינה אותך. או לחדר מורים.

קודם כל, אני אשמח לבוא. אני אשמח. לאן שתזמיני אותי, אני כבר אומרת לך שאני אבוא.

ההפך הוא הנכון, אני הייתי שמחה מאד – כשאנחנו מדברים על הדבר הזה זה נשמע מאד מאד מרשים, והייתי שמחה מאד אם זה היה קורה בשטח. ושוש, אני באמת שואלת, כשאתם מדברים על כישורי חיים, מה ההכשרה שהמורה קיבלה כדי להעביר את הנושא של תקיפה מינית בכישורי חיים. זה מה שאני שואלת. עם כל הכבוד, אם מזכירים את הנושא הזה באות או בדף, או שמדברים על זה חמש דקות – איזו הכשרה המורה עברה כדי להעביר את הנושא? זה שצריכה להיות עבודה בתוך בתי הספר, אנחנו לא מתנגדות. ההפך. גלית בדיוק דיברה על זה שהפילוסופיה שלנו היא לעשות דברים ביחד.

גם אם אני מסכימה אתך שההכשרה שלך עולה עשרת מונים על המורה בכיתה, כדי להגיע לרמה מערכתית, אני חייבת להכשיר את המורים.

אבל לא אמרנו שלא.

אבל זה לא קורה.

אנחנו מסכימות.

קודם כל, אפשר אולי לשפר את ההכשרות. ואני פתוחה לזה, ואני אבוא לראות סדנאות, ונראה אם אפשר לשפר את ההכשרות. שעת ההכשרה חובה ב-in-service training היא דבר חדש לגמרי, שנובע מהרפורמה של אופק חדש. אנחנו לומדים, אנחנו משתפרים. אני חושבת שכרגע יצרנו שני כלים. יצרנו כלי של כישורי חיים – אולי אפשר לשפר אותו, נשפר אותו. יצרנו כלי של חובת הכשרה. 60 שעות לכל המורים. אפשר לשפר אותו, ונשמח ללמוד מכם ולשפר אותו, אבל בסוף – אתם חייבים להבין אותי לרגע. דבר אחד, שאני אומרת אותו בכל מקום: יש לי מערכת מקצועית. אם אני לא מגינה על המקצועיות שלה, אני לא יכולה לנהל משרד. אני אומרת את זה כי פעם אחרי פעם יש רצון טוב. לכם יש את הידע הכי טוב בהטרדות מיניות, יש גופים שיש להם את הידע הכי טוב במשהו אחר. אני, בסוף, את הלב של התוכנית, חייבת לעשות עם המערכת שלי.

אנחנו בעד.

אין ויכוח.

אני אשמח לשיתוף פעולה, אני אשמח לבוא לסדנא, תזמינו אותי, אני אבוא.

ותאפשרו לנו להכשיר את המורים.

הנקודה שאמרת, לגבי זה שמורות מאד מבוהלות עכשיו מאופק חדש, שפתאום הן צריכות להתמודד – ואני שומעת את זה מהמון מורות, שפתאום יש להן שעה עם תלמידה או תלמיד, אחד מול אחד, זה דבר שנורא נורא מבהיל.

כשהן עדיין לא התמודדו עם עצמן.

כדי שזה יהיה אפקטיבי, זה שזיהיתם שזה דבר מבהיל – זה מאד מאד חשוב שתהיה הכשרה מתאימה כדי שזה לא יהיה מבהיל.

מאה אחוז. אנחנו נעשה את זה, אני אשמח לשתף פעולה ותזמינו אותי לסדנא, אני אשמח לבוא.

אני, בדרכה של השרה החוצה, רוצה לומר שהדברים נשמעים מאד יפה, אבל אני מטילה ספק בכך שזה יקרה מהסיבה הפשוטה – חבל שהיא יצאה. אבל נמצאת פה השותפה דרך הסתדרות המורים – כידוע לי, משרד האוצר לא נתן ואינו מתכוון, כנראה, לתת, אגורה שחוקה אחת לנושא השתלמויות. אז כל הדיבורים וההבטחות – שעה פרטנית והשתלמויות – כחלק ממסלול הקידום של המורים, אני יודעת שזה עורבא פרח.

אנחנו לא נוותר על זה, כי זה חלק - - -

לא תוותרו. אז כשהשרה מבטיחה שזה חלק מההשתלמויות, שתגיד שזה בעירבון מוגבל, כי אין לה כסף כרגע, ואני גם לא רואה איך הכסף הזה מגיע. זה שההסתדרות עשתה מעשה חכם ואמרה שהיא תקדם את המורים גם בלי השתלמויות – זה בסדר, אז היא מגינה על המורים, אבל אנחנו עכשיו מדברים על תכנים שכנראה לא יינתנו.

דבר נוסף שאני רוצה להדגיש, שוש, ואני מאד מעריכה את הגישה הזאת: אני גם חושבת שכדי ליצור יחסי אמון בין ילד למי שהוא מכיר, זה יותר קל מאשר לילד שיש לו היכרות עם מרצה, מקצועית ככל שתהיה, אבל מזדמנת, לצורך העניין.

דווקא בנושא של הפגיעה המינית יש נתונים אחרים.

רגע, אני אתכן, אני לא נגדכן. אני רוצה לגשר פה.

ולכן אני אומרת, שוש, גם אתם לא צריכים להיבהל. מה שהן מציעות – את הניסיון המקצועי שאף אחד לא חולק עליו, קחו במסגרת הכשרת מורים, לא במסגרת מגע ישיר עם הילד. הן לא תבואנה בסדנאות מול הילד. ככל שמנהל יסכים להכניס את זה וימצא תקציב, נהדר. הן תסכמנה. אבל כן אפשר, כאסטרטגיה מובנית, להחליט – ופה השרה אמרה את זה, אז אנחנו נעקוב שזה קורה – שכן יהיו שיתופי פעולה בעניין הזה, שבעלי המקצוע בנושאים הללו – ואין חולקין שיש להן התמחות יותר טובה מלכל איש במשרד, יהיה מקצועי ככל שיהיה, כי זה לחם חוקן היום יומי, והן מתמחות רק בתחום הזה. לכן אני אומרת שראוי שכן תפתחו את שערי המשרד למרכזים הללו, אל מול קבוצות המורים, בהכשרות, בתקווה שיימצא לזה כסף.

הדבר האחרון שלא נרחיב עליו דיבור, אבל אני כן רוצה להעלות אותו, לפחות לפרוטוקול, אולי גם לישיבת המשך – יש בעיה קשה מאד בהתנהגות כלפי התוקפים. בדרך כלל מי שניזוק זה הילד המותקף. הוא זה שמורחק מבית הספר, כי ההורים שלו פשוט מיואשים מדרך הטיפול של המערכת, ואז הם לוקחים את הילד החוצה, כדי שלא יראה ביום יום את מי שתקף אותו, בין אם זה מבוגר ובין אם זה ילד. ואני חושבת שגם פה צריך לתת את הדעת. אני יודעת שיש תמיד איזה חשש ליועצת המשפטית של המשרד בעניין הזה – יש לי הרבה ביקורת עליה בעניין הזה וכנראה זה לא השתנה – שהיא לא יודעת והיא די מגמגמת בשאלה איך היא מטפלת בילד התוקף ומה פתאום היא תוציא אותו עכשיו. בסוף הוא נשאר והנתקף והמותקף הוא זה שעוזב. אז גם פה צריך לתת את הדעת.

אנחנו חייבים לסיים.

יש לי הערה קצרה.

סליחה, סליחה. אין מה לעשות. ב-11 יש ישיבה אחרת. אני לא יכול לדחוס יותר בתוך ישיבה אחת. יש המון דברים שאנחנו צריכים לעבוד אתם. אני אתן לשלוש נשים להגיד משפט. כל אחת משפט ואז נעשה סיכום. בבקשה, עפרה.

אם זה משפט אחד, אני רוצה להתייחס ליכולת של הכנסת להתערב בעניין הזה. מורים מודעים לחובת הדיווח, מורים מאד מבוהלים מהקטע מה יבולע להם. כי בדרך כלל, הם מיד מקבלים איומים לעצמם ועל משפחותיהם. צריך למצוא איזושהי דרך שהדיווח ייעשה תוך מתן הגנה למורים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם. הם עושים את זה, אבל הם נכנסים לפאניקה.

כן. אין ספק שכל הנושא של חובת הדיווח, נמצא בתפר הזה של הפער בין ריבוי המקרים של מרכזי הסיוע לבין התיקים המעטים שנפתחים, וגם את זה צריך לבדוק – כמה תלונות יש, לעומת התיקים שנפתחים. לא יכולנו להיכנס לעומק בישיבה הזאת.

מה שאני מבקשת – הגנה למורים.

הגנה על המורים, זה קשור לישיבה הבאה שלנו.

אבל המשטרה ברחה.

זה קשור לישיבה שעכשיו נטפל בה.

בבקשה.

אני מייצגת את משרד הרווחה. אני רוצה להגיד משהו בהמשך לכל מה שנאמר כאן. אנחנו תומכים – משרד הרווחה תומך במרכזי הסיוע בהיקף של בין 30% ל-75% מהתקציב שלהם, וזאת עבור הפעילות השוטפת שלהם.

מה זה בין 30% ל-75%? זה 30% או שזה 75%?

זה תלוי בסדר הגודל ובפניות של המרכזים. לא משנה, יש קריטריונים. אנחנו תומכים במרכזי הסיוע בהיקף של למעלה מארבעה מיליון לשנה.

מתוך? מה התקציב הכולל שלכם?

כל אחד זה משהו אחר. זה נע בין 20% ל-25%.

יש מרכזים שאנחנו תומכים בהם ב-75%, ובמרכז הכי גדול שלהם בעד 30%.

אבל לא יכול להיות ממוצע של 25% אם את נותנת בין 35% ל-75%.

אני לא דיברתי על ממוצע. מרכזי הסיוע מקבלים, על פי הפניות שלהם – יש קריטריונים, הכל מסודר. אנחנו תומכים בהם בהיקף של למעלה מארבעה מיליון ₪ לשנה.

זה מעט מאד.

Sorry.

אני רק אומר – אם את אומרת את זה כנקודה לציון – בבקשה, את יכולה להמשיך.

מה שאני רוצה להגיד זה שזה אחד הדברים הכן ממוסדים ומרכזי הסיוע עושים את כל הפעילויות בבתי הספר ואת הסדנאות האלה, אז למשל אני יכולה להגיד שמידי שנה אני מקבלת בקשות שלהם לעומת העזבונות, ואני מאשרת, שהם יוכלו לעשות סדנאות בבתי הספר מתקציבי העזבונות.

עכשיו, מה שאני רוצה להגיד בכך, זה שאני חושבת שצריך באיזושהי צורה למסד את הקשר בין מרכזי הסיוע למשרד החינוך, כדי שכן תהיה איזושהי תשומה של משרד החינוך.

נכון. את אומרת: לא הכל צריך להיות על חשבון משרד הרווחה.

משרד הרווחה נותן לפעילויות השוטפות.

את צודקת. מובן. מקובל.

בבקשה, אמירה אחרונה.

אני מאגודה ישראלית למען ילדים עולים.

אני קודם כל מברכת אתכם על העבודה הטובה ועל הנחישות שלכם לחשוף אותנו לממצאים שהגעתם אליהם.

האוכלוסייה שאני מייצגת זה נערות עולות – כשעולות זו הגדרה רחבה. יש לנו גם נערות שנולדו בארץ ועדיין אנחנו רואים בהן נערות עולות.

אנחנו מדברים על משפט.

משפט אחד. אוקי. אותן מסגרות שאתם באמת חושפים את הפעילות שלכם, בשביל הנערות שלי הן לא רלוונטיות. יש נשירה גדולה מאד מבתי הספר, נשירה סמויה. הן לא חלק מתנועות הנוער, מתנ"סים.

נכון. אנחנו דילגנו במצגת על כל הנושא הזה. אנחנו עובדות בסדנאות ברוסית, בערבית, בוכרית, אמהרית – הכל קיים.

לא הייתי אומר שהן לא רלוונטיות. הן רלוונטיות מאד, רק לא מגיעות למספיק נערות.

אנחנו עכשיו מפעילים פרויקט עם משרד הרווחה ומשרד הקליטה, שאנחנו מאתרות נערות ברחוב, שלא מגיעות לשום מקום ולשום סדנא.

נשמח לשתף אתך פעולה.

אנחנו חייבים לסיים, אז ברשות רונית אני אנסה לעשות סיכום, ואת תוסיפי את כל מה שחסר.

קודם כל, אנחנו באמת רוצים לברך, להודות ולהלל את עבודת הקודש המסורה, המפרכת, מול תופעה בלתי נסבלת של החברה הישראלית, עבודה שעושים כל מרכזי הסיוע ברחבי הארץ. אתם באמת שליחים, שליחות, של כולנו בעבודת הקודש הזאת, והתיאור המכוער שקיבלנו על הגידול המבחיל, גם של הפגיעות הקשות של האונס וגם של הפגיעות הקשות אולי טיפה פחות, אבל המגונות לא פחות, ההטרדות המיניות, את התיאור הזה קיבלנו בתחושה מאד קשה פה, בכל שלושת הוועדות של הכנסת, ואנחנו מאד מודים לכם על העבודה הזאת. זה דבר ראשון.

אין ספק שבתמונה שקיבלנו ראינו פה עלייה ניכרת מאד בנפגעים ובעיקר נפגעות, צעירות יותר ויותר. זה יכול להיות גם, חלק, בגלל החשיפה היותר גדולה של הנושא, העבודה הברוכה שלכם, וזה יכול גם להיות בגלל שיש עלייה באלימות, גם באלימות המינית, בתוך החברה שלנו. אנחנו רואים גם בצער גדול שיחד עם העלייה בחשיפה ובמספר המקרים שמגיעים למרכזי הסיוע, יש ירידה במספר התיקים שנפתחים במשטרה, וזה דורש טיפול נפרד ומעמיק, לראות את הגורמים ואיך אנחנו יוצרים הלימה בין הנתונים הללו.

אנחנו גם מברכים על עבודה שאתם עושים בבתי הספר. מברכים גם על התוכניות שיש בתוך משרד החינוך, להרחיב את תוכנית כישורי החיים ולהכשיר מורים. אנחנו חושבים שחייבת להיות תוכנית בסיסית בכל המוסדות להכשרת מורים. גם המוסדות של האוניברסיטאות וגם של המכללות. חייבת להיות תוכנית בסיסית. אם זה יהיה במסגרת של הכנה לאופק חדש או אחרת, זה כבר אתם תחליטו. אבל חייבת להיות תוכנית בסיסית. שידעו שכל מורה שיוצא עם הכשרה יידע איך לטפל, איך להקשיב, איך לחשוף ומה לעשות ברגע שהוא או היא נחשפים לתופעה של תקיפה מינית. גם אולי איך למנוע. יש גבול למה שאפשר להטיל על המורים, אבל איך כל הדברים האלו נעשים. ואת זה חייבים ללמוד. זה לא דבר שאנחנו נולדים אתו. אנחנו חייבים ללמוד, והמקום הבסיסי שצריכים ללמוד את זה הוא בהכשרת מורים. אחר כך אפשר להשלים בהשתלמויות ודברים אחרים.

לכן, אנחנו מבקשים, דורשים, ממשרד החינוך לתת את הדעת איך לעשות את זה ולהביא לנו תוכנית איך לעשות את זה בהכשרת המורים. גם בתוך בתי הספר אנחנו מעריכים את ההשקעה והקצאת המחשבה והמשאבים לעניין. אנחנו חושבים שמעבר לזה ראוי מאד לבחון לעומק אם לא יכולה להיות פה תועלת רבה מיתר שיתוף פעולה, מיסוד ותקצוב של שיתוף פעולה בין מרכזי הסיוע לבתי הספר. זה יכול להיות ברמה של הכשרת המורים בבתי הספר, זה לאו דווקא כלפי התלמידים, גם זה יכול להיות סדנאות בתוך בתי הספר. אבל גם בנושא של הכשרת המורים, מי שיש להם את המומחיות בתחום ויכול להעביר את זה למורים בסדנאות ובהכשרת המורים – אפשר להרוויח הרבה מאד משיתוף פעולה עם מרכזי הסיוע. אנחנו מעודדים את המשרד גם להקצות משאבים. אנחנו יודעים שהמשאבים הם מצומצמים במשרד, אבל לא יכול להיות – אי אפשר לעבוד רק עם נסים ונפלאות ולעבוד רק באוויר. אי אפשר לצפות ממרכזי הסיוע שיעשו את כל העבודה עם מערכת החינוך בלי תקצוב בכלל. חייבים למצוא לפחות את הבסיס של כמה מיליונים ספורים – לא מדובר פה על כספים בשמיים – כדי שאפשר יהיה להוסיף לרמת המקצועיות שכבר יש בתוך המשרד – וחייבת להיות בתוך המשרד, וחייבת להיות בתוך בתי הספר. גם פה נקבל דיווח לוועדות שטיפלו בזה היום, כדי שאפשר יהיה להעמיק יותר את שיתוף הפעולה. עד כאן מה שאני רציתי להגיד. רונית?

אתה עדין. הייתי יותר מדגישה ואומרת שוועדת החינוך - - -

מאחר שאת מייצגת את הוועדה למעמד האישה חוץ מוועדת החינוך פה, אז את יכולה להוסיף ככל העולה על רוחך.

הייתי רוצה להוסיף ולחדד שאנחנו מצפים משרת החינוך לחייב בכל הכשרת מורים, בין שנעשית in service training במסגרת משרד החינוך למורים קיימים, ובין אם מדובר בהכשרה לפרחי הוראה במכללות למיניהן, שהיא תחייב במסגרת ההכשרה לשלב את המרכזים כגורם מקצועי שיכול לאשר אותם. תודה רבה.

תודה לכולכם.

11:20.