פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
ועדת הכלכלה
11/08/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 763
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שני, י"ז באב התשפ"ה (11 באוגוסט 2025), שעה 9:00

מתווה לפיצוי לישראלים שנאלצו להישאר בחול במבצע עם כלביא

חברי הוועדה: דוד ביטן – היו"ר
שלי טל מירון
אפרת רייטן מרום

ולדימיר בליאק

דניאל שוורץ - רפרנט תחבורה באג"ת, משרד האוצר

שמואל זכאי - מנהל רת"א, רשות התעופה האזרחית

שירלי חמדה קציר - עו"ד מייצגת בריטיש איירוייז ועוד, חברות תעופה זרות

עוז ברלוביץ - מנכ"ל חברת ארקיע, חברות תעופה ישראליות

אורי סירקיס - מנכ״ל חברת ישראייר, חברות תעופה ישראליות

שלומי זפרני - סמנכ"ל מסחר - חברת אל-על, חברות תעופה ישראליות

כפיר אלמסי - יור ועד עובדי הוט, הסתדרות לאומית

רז נזרי - חברת ארקיע, חברות תעופה ישראליות

אלון סולר - סמנכ"ל כספים חברת ארקיע, חברות תעופה ישראליות

ערן בן שושן - עו"ד, מייצג לקוחות שנפגעו

ריטה פרייס

עו"ד, מייצגת לקוחות שנפגעו

רחל רזילוב - מורה ואם שכולה

נירה שרעבי - אשתו של יוסי, מטה משפחות החטופים

שמעון אור - דודו של אבינתן, פורום תקווה

צביקה מור - אביו של איתן, פורום תקווה

יוסי כהן - אביו של עמית ז"ל, משפחות שכולות

גליה חושן - אמה של הדר ז"ל, משפחות שכולות

ולנטינה גוסק - אמה של מרגריטה ז"ל, משפחות שכולות

נעמה דניאל

ד"ר עידית חנוכה

שרון רפאלי

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

מתווה לפיצוי לישראלים שנאלצו להישאר בחול במבצע עם כלביא

בוקר טוב. המשך ישיבה מתווה פיצוי לישראלים שנאלצו להישאר בחו"ל במבצע עם כלביא.

האוצר פה? אני מצטער שלא חזרתי אליך, אבל לא יכולתי אתמול. אני מבין שהתשובה שלך לא טובה כל כך.

אני מאגף התקציבים. בהמשך לדיונים בוועדה התבקשנו לקיים דיונים עם שר האוצר ולשקול אם יש לעשות מתווה פיצויים כלשהו. אחרי שהוצגו הנתונים והחלופות וגם אחרי שערכנו פגישות עם הגורמים בענף והצגנו לשר האוצר את כל הנתונים ואת כל החלופות, שר האוצר החליט שאנחנו מתנגדים למתווה של פיצויים. לעמדתנו, יש לשרת התחבורה סמכות להגביל את פיצויי הלינה ליומיים בלבד. אנחנו חושבים שהיא צריכה להשתמש בה. אבל, כמובן, זאת סמכות שלה, והיא יכולה להחליט לפי שיקול דעתה.

אני מבין ששר האוצר לא רוצה לפצות אף אחד.

נכון.

זה נראה לך סביר כגוף מקצועי? אני שואל אותך שאלה.

כן.

כן? מה?

אתה יכול לפרט איזה חלופות הוצגו לשר האוצר.

זה היה בדיונים פנימיים שלנו עם שר האוצר - - -

חרטא אחת גדולה.

מה העלות התקציבית שהצגתם לו בעניין הזה?

כמובן, היא משתנה בהתאם לחלופות השונות.

אפשר להציג לנו את החלופות?

זה היה בדיונים פנימיים.

כלומר אנחנו לא חלק מזה.

- - - כמובן, בהתאם לפרמטרים השונים: כמה מפצים עבור כל לילה, כמה לילות וכו'. בסוף הוא החליט לדחות אפילו את המתווים המינימליים.

זאת אומרת לפי דעתו, הממשלה או המדינה לא אחראים למה שקרה. אנשים נתקעו בחו"ל – שום דבר.

אכן.

זאת הדעה שלו.

כן.

זאת גם הדעה של שרת התחבורה? מה העמדה של שרת התחבורה בעניין הזה?

העמדה של שרת התחבורה ושר הכלכלה – משום שכידוע החתימה של הצו מחייבת התייעצות טרם הבאת הצו לאישור של ועדת הכלכלה – שאין להסתפק ביומיים של הצו, והמדינה צריכה להשתתף נוסף ליומיים שחברות התעופה צריכות לפצות על הוצאות הלינה, לפחות בשלושה ימים נוספים כך שבסך הכול החלוקה תהיה בין הנוסע; חמישה ימים – שלושה על חשבון המדינה ושניים על חשבון חברות התעופה. בלי השתתפות המדינה היא לא חושבת שהיא צריכה לחתום על הצו, כי זה ישאיר את הנוסעים בלי פתרון.

כלומר, הנוסעים יממנו את החלק שלא קיים היום בחוק, והחברות יממנו את - - - אוקיי, הבנתי. והאוצר כלום. יפה מאוד. למה לא עשיתם את זה לגבי דברים אחרים במלחמה, אלא רק לגבי הנוסעים? אל תפצו אף אחד בכלום. נראה לי שמצאתם שיטה יפה.

היה מתווה פיצויים כללי במשק.

את העסקים אתם מפצים, את העובדים אתם מפצים – רק לא את הנוסעים לחו"ל ולא את חברות התעופה. נכון?

חברות התעופה ככל שהן יהיו בגודל המתאים, יכולות להיות במתווה הפיצויים הכללי במשק; מעבר לזה התנגדנו ואנחנו מתנגדים למתווה פיצויים נוסף שייחודי לענף הזה.

אתם מתנגדים או השר מתנגד?

אנחנו משקפים פה את עמדת שר האוצר, כמובן.

לכם אין עמדה. בדרך כלל כשאתם באים לפה, גם אם השר אומר משהו אתם אומרים משהו אחר. פתאום אתם באותה עמדה, אני מבין.

בהחלט.

לא אמרת לי מה העלות התקציבית אם הייתם כן מפצים. לא הצגתם לשר עלויות תקציביות?

הצגנו. אמרתי.

כמה? לא אמרת לי את הסכום.

היו סכומים שונים.

תגיד לנו, אנחנו צריכים לדעת.

בהתאם למתווה שתלוי במספר הלילות שמפצים ובעלות ללילה - -

איפה העלות?

אמרתי – עלות מינימלית הייתה מאות מיליוני שקלים ומעלה.

איך זה יוצא מאות מיליוני שקלים?

למה היה צריך לחכות לוועדה כדי שעכשיו הם יגידו שהם מתנגדים?

אתם יכולים להוסיף את זה להוצאות שלכם לעתירות – את ימי העבודה שהפסדתם כשבאתם.

היום האוצר בא ואומר את הדבר הזה – איזה מין דבר זה? מה, אתם עושים צחוק מהציבור? לא הבנתי. מה מושכים פה את האנשים? מה אתה עושה פה? לא הבנתי. למה לא הבאת את העמדה הזאת לפני כחודש וחצי? אם אתה מתנגד אתה לא מתנגד מהיום. הרי את התקציבים אתה יודע, את הפיצויים אתה יודע – את הכול אתה יודע. אחרי חודש וחצי גוררים פה אנשים לדיונים, עושים מה שאתם רוצים, לוקחים את הציבור כמובן מאליו, והיום האוצר בא ואומר שהוא לא רוצה לפצות את האזרחים שלו. איזה מין דבר זה? לא הבנתי.

זלזול, זלזול, זלזול.

פשוט ככה. ודרך אגב, חמישה ימים שאמרת זה משקף שחצי מהזמן יישא אותו נוסע וחצי מהזמן יתחלק בין חברות התעופה.

חברי הכנסת, בבקשה.

אני רוצה לומר כמה דברים וקצת לחזור על מה שאמרתי בדיונים הקודמים. קודם כול, אין ספק שמכיוון שמדובר בפעולה יזומה של ממשלת ישראל אז מן הראוי שממשלת ישראל גם תפצה את האנשים. אין פה שום ספק בכלל. כפי שאמרתי גם בדיונים הקודמים, ככל שממשלת ישראל חושבת שהיא צריכה להתחלק בנטל הזה עם גורמים אחרים היא אמורה לסגור את זה בדיונים פנימיים, ומול האזרח צריכה לעמוד הממשלה. ב-16 ביוני, שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, שלחתי את ההצעה שלי למתווה וגם העברתי אותה ליושב-ראש. את כל האירוע הזה אפשר היה לסגור ב-250, 300 מיליון שקל ולפצות אנשים ברמה סבירה.

אני רוצה להזכיר שבשבועות האחרונים שר האוצר כן מצא 3.7 מיליארד שקל לחלוקת מזון ברצועת עזה. 3.7 מיליארד שקל, למשל; הוא מצא 1 מיליארד שקל במסגרת התקציב של משרד התחבורה לכבישים ביהודה ושומרון. מצא.

אני גם רוצה לומר עוד משהו: אם זה היה במקרה נוסעים מאזור עוטף קדומים הוא היה מוצא; ואם אלה היו נוסעים שנתקעו באומן – אז גם הוועדה הייתה פה כמרקחה והיו מוצאים את הכסף תוך יומיים.

הייתה קמה ועדה מיוחדת.

מדובר בשר אוצר שחצן ומנותק. אין לי ביקורת על הדרג המקצועי – זה הכי קל. בסוף ההחלטה היא מדינית. זאת החלטה של השר. מדובר בשר פשוט חצוף בכל כך הרבה מובנים וגם במובן הזה. אנשים חייבים לקבל פיצוי, ואנחנו כחברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה יחד חייבים להתעקש על זה. תודה.

אפשר גם? תודה, אדוני היושב-ראש. אני זוכרת אותנו מתכנסים עוד במלחמה עם איראן בדיון הראשון שיזמתי להחזיר את הישראלים ארצה. התכנסנו פה כמה פעמים; אנשים הפסידו ימי עבודה, הגיעו לכאן. כל פעם מרחו אותנו ואמרו לנו, תנו לנו לדון, תנו לנו לדון. נתנו את הצ'אנס באמת. פעמיים באנו לפה סתם – אני מזכירה לכל הנוכחים בחדר.

עכשיו – if it talks like a duck and walks like a duck - אז כנראה זה Duck. מה לעשות? נשמע מאוד שיש פה משהו שלא רוצים להציג לנו, יש פה נושא של שקיפות. כי אם נציג אגף התקציבים לא רוצה להציג לנו את החלופות שהוצגו בפני השר, את האופציות שעמדו על השולחן, והכול עמום מאוד – משהו לא מסתדר. למה זה דיונים פנימיים ואי אפשר לחשוף בפנינו מה החלופות שהוצעו לשר ולמה הוא מתנגד? עצם העובדה שאתם איתו בעמדה וככה מגבים אותו בלי להגיד מילה זה גם תמוה בעיניי. זה שאתם לא רוצים להוציא כספים אנחנו כבר רגילים, אבל במקרה הזה זה בלתי נתפס שאזרחי ישראל שגם ככה עוברים שנה כלכלית קשה מאוד עם עליית מע"מ, עם הרעת תנאים בהעסקתם, עם עלייה של מיסים במדינה, יוקר המחיה מאמיר בטירוף – כמה דיונים עשינו על זה כאן בוועדה? באמת, אנשים נאנקים תחת העומס הכלכלי, וקרה הדבר והם נתקעו בחו"ל – מדובר בעשרות אלפי שקלים לכל משפחה כזאת שנתקעה. קיבלתי כל כך הרבה פניות ציבור, זה לא הגזמה – אלה מספרים שקרו בפועל, ואנחנו זורקים אותם לכלבים ואומרים להם, מי אתם, אנחנו לא סופרים אתכם.

למה שר האוצר לא סופר את האזרחים שלו? למה? כי הם לא בבייס? לא הבנתי. מעבר לזה, גם את חברות התעופה זרקנו לכלבים. אמרנו להם, תוציאו את המטוסים, תוציאו את הצוותים, תשלמו כסף על המטוסים בחו"ל, תהיו בהמתנה, תהיו בהמתנה, תהיו בהמתנה – אוקיי, תטוסו ריקים ותחזרו מלאים. טמטמנו אותם. גם הם הפסידו כסף באירוע הזה, ובעצם אנחנו זורקים את כולם לכלבים במבצע יזום מראש שמדינת ישראל ידעה עליו, והבינה שתהיה לו עלות תקציבית, ויכלה לשים בצד את הסכום כדי לפצות ולטפל בעניין הזה. אבל לא – אנחנו בוחרים לשים פס על האזרחים, לשים פס על חברות התעופה; ואני חוזרת ואומרת שהם נכס אסטרטגי למדינת ישראל. בואו לא נשכח מה צופן לנו המחר, והאם יהיו לנו עוד סבבים או תקרה לנו עוד סיטואציה כזאת, ומה יקרה בפעם הבאה. בושה וחרפה – זה מה שיש לי להגיד.

אדוני היו"ר, בדרך לכאן שמעתי רדיו כהרגלי ושמעתי שהמשק במדינת ישראל איכשהו חי ומצליח לא בזכות הממשלה אלא למרות הממשלה; בזכות אנשים שעובדים קשה וחברות ההייטק וכל מה שקורה פה. אי אפשר שלא להסכים ממש במאה אחוז גם נוכח הדברים שאנחנו שומעים עכשיו.

קודם כול, לכם אני אומרת – לכל עורכי הדין וכל החברות גם של האזרחים וגם של החברות – תשמעו, יש לכם קייס, אתם מבינים את זה. אני רגע יוצאת מתפקידי כחברת כנסת. זה ברור לכם מה המצב שפה אחד מגדולי המשפטנים, רז נזרי עצמו, ישב בצד הזה הרבה מאוד שנים והוא יודע דבר אחד או שניים. הוא לא היה מגיע לכאן אלמלא הייתה כאן תשתי משפטית ועובדתית שאפשר יהיה לתקוף את זה בבית משפט.

אבל אני חייבת להגיד שהאבסורד הזה, מעבר לזלזול ולתחושה של הקבס, התחושה הרעה הזאת שאנחנו

מרגישים כאן, לשמוע אותך מגיע לכאן, הנציג של האוצר, אחרי שגררת אותנו פעם אחר פעם לדיון. ואני לא מאשימה אותך באופן אישי, אתה יודע; אין לך מה לקחת את זה באופן אישי. אבל בסוף אתה נציג. בהתחלה זה היה בגלל האופניים שהתקלקלו או נגמרה שהבטריה והלידה של הילד והילדה, והיינו איתך בלב ובנפש. אבל עכשיו אנחנו באירוע אחר לגמרי, ואנחנו לא. לא אתה אישית, אבל המסר שאתה מעביר פה הוא, קודם כול, יצירת עוד נזק לחברה הישראלית; גם לחברות – הם יצטרכו לשלם לעורכי דין, ימי,העלאה של עומס בבתי המשפט. אותו דבר על האזרחים ואותו דבר על עוד מי שיושב כאן.

בעצם במקום לנסות לפתור את הדברים יצרתם עוד נזק ועוד עלויות לכולם. וגם המדינה – יהיו פה פרקליטים ואנשים שיצטרכו להשקיע זמן. מעניין מה העלות של מה שעכשיו נאמר פה יעלה למדינה מעבר למה שאולי בסוף יצטרכו לשלם. כלומר הוספתם פה עוד בלגן, ושלא לדבר על מה שזה יעשה לחברות הביטוח למיניהם גם בארץ וגם בעולם, ואיזה מסר זה מעביר בארץ ובעולם לחברות מבחוץ.

מכל העולמות ומכל האפשרויות בחרתם באוטומט של "לא". יש בזה משהו מאכזב וכמעט מוציא את הרוח מהמפרשים כשיודעים שאפשר לפתור את הדברים. זה עניין של החלטה. בסוף זה בני אדם ולא צונמי. זה עניין של אנשים שמנהלים ויכולים למצוא את שביל הזהב כדי לא להגיע לאירועים שאחר כך כולם ישלמו עליהם ביוקר. זה באמת מעצבן. אתה רואה את האיוולת מתהווה לנגד עיניך. אין לי מה לומר, אדוני היו"ר, יש רגע שנגמרות המילים באירועים האלה.

אני מסכים עם כל מילה שחברי הכנסת אמרו. אני רוצה להגיד לכם שזאת שערורייה מה ששר האוצר עושה ומה שאתם עושים. פשוט שערורייה. ואתה מבין שאתם תשלמו הרבה מאוד כסף. המדינה לא תתחמק מתשלום – פשוט זה ייקח זמן. אתם תשלמו לא מעט כסף כי האחריות היא שלכם במלוא מובן המילה.

אפשר לומר משהו?

לא, לא, אי אפשר. כל מה שתוסיף זה מיותר.

אבל אני חייב - - -

אמרתי לך, לא.

אנחנו נשמע רגע את המשפחות. נעשה הפסקה ונגבש הצעה.

הם רק רוצים להיות פה.

אני רוצה להגיד, ברשותך. אנחנו לא משפחות אבל אנחנו כמו משפחות כבר חודשים ארוכים.

רק אם תוכל לומר את שמך.

אני לא יכול שלא לחבר כחוט השני את הדיון ואת הציניות שעולה ממנו לגבי דבר כאילו פעוט – כסף לתת לאנשים, שמבטא את הערבות ההדדית, את האחריות של מדינה. את המילה "אחריות" רוקנו מכל תוכן. זה עובר כחוט השני ל-50 אנשים האלה שנמקים כבר 675 ימים במנהרות החמאס. מי שלא רואה את חוט השני הזה שעובר מתעלם, טומן את ראשו. לתשומת לבכם.

אני מבקש גם לקבל חוות דעת של משרד המשפטים. הם לא פה. זה דבר שהם כן צריכים להתייחס אליו כי יש לזה תוצאות בעייתיות. אני גם לא מבין את השרה, שתפנה לראש הממשלה. עם כל הכבוד לשר האוצר, הוא לא אלוהים. יש ראש ממשלה, יש ממשלה, והיא צריכה לפנות אליו בעניין הזה. תמסור לה את העניין הזה.

אנחנו נעשה הפסקה אחרי שנשמע כמה אנשים ונגבש הצעת החלטה. אמרתי לכם בזמנו: אנחנו נגבש הצעת החלטה שתשמש נגדכם בבתי משפט.

מעולה.

מישהו רוצה לדבר? רז נזרי, אתה רוצה לדבר?

תודה, אדוני היושב-ראש, אני יושב פה ומרגיש גם מתוסכל וגם עצוב כי הסיטואציה באמת מתסכלת וכבר נאמרו הדברים על-ידי חברי הכנסת. אנחנו בפעם הרביעית פה, מנכ"לים של חברות, מייצגים, אזרחים וכולי. הרושם די מההתחלה היה שמה שנאמר פה היום היה יכול להיאמר כבר ברגע הראשון, ובישיבות זה נאמר ברגע הראשון. לכן התחושה היא של זלזול וחוסר הבנה של הסיטואציה.

אני רוצה לומר בצורה ברורה: בעיניי, זה מקרה מובהק שמשרד האוצר יודע לעשות את החישובים האלה. מה שלא ישלמו עכשיו בזול ישלמו בהמשך יותר ביוקר. אפשר לשלם עכשיו, להכניס את היד לכיס עכשיו, וכל גורם עסקי פרטי היה נוהג בצורה כזאת. גורם עסקי פרטי היה יודע שאין מה לעשות – צריך להוציא כסף; רק הוא עושה הערכה ואומר, עדיף לי לשלם עכשיו איקס מאשר לשלם 2 איקס בהמשך. פה זה כיס ציבורי אז כמו בכיס ציבורי זה לא מהכיס של אף אחד – לא של בעלי המניות ולא אנשים. ואז די ברור פה שמה שלא ישולם עכשיו ישולם בהמשך. מי שישלם זה המדינה, זה אנחנו.

ישולם בהמשך טבין ותקילין, זאת הבעיה.

אתה צריך לעשות ניהול סיכונים.

זה להתעלל באזרחים – זה כל מה שרציתי להגיד. זה להתעלל בהם.

אני אוציא אותך.

אין לי בעיה, תוציא אותי.

אז צא החוצה, בבקשה.

אבל אני אגיד את המשפט הזה: זה להתעלל באזרחים.

צא החוצה, צא החוצה.

זה להתעלל בחברות התעופה ובאזרחים.

צא החוצה חמש דקות.

אני אצא החוצה חמש דקות. זה להתעלל בהם עוד ועוד ועוד - -

צא החוצה חמש דקות.

- - כמו שמתעללים בחטופים וכמו המלחמה שנמשכת ולא נגמרת.

בבקשה.

לכן כמו שאמרתי זה ישולם בהמשך וביותר ביוקר. בדרך מה שייראה, הנזק הראשון, זה הנזק שהמדינה תכניס את היד לכיס בצורה יותר עמוקה; פעם שנייה עד שהאזרחים יראו תוצאות ייקח זמן; ופעם שלישית, המשאבים שחברת הכנסת רייטן דיברה עליהם שהמדינה תצטרך לשים פה זה ברור. הרי יהיו תביעות והחברות יגישו הודעות צד ג' ותהיה החלטה כזאת או אחרת של הוועדה שנשתמש בה. בסופו של דבר הגלגול הזה זה פרקליטים. תאמינו לי, האוצר יודע לעשות עבודות אקסל מה עלות זמן של שופט, מה עלות של פרקליט וכולי. כשרוצים יודעים לעשות את הדבר הזה ויודעים לעשות הערכות תקציביות פי כמה וכמה.

אין טענה אישית לדניאל, נציג האוצר, אבל היה די ברור מההתחלה; אפילו לא שמעו את נציגי החברות, לא דיברו איתם בשיחות מסדרון או בפגישה פורמלית למרות שביקשנו.

לא ישבו איתכם כי שר האוצר לא רצה.

אז אני אומר, לחברות ישראליות מותר - - - וזה אפילו נדרש. מר זכאי תיאר יפה, בצורה מכובדת ונכונה מה הייתה ההיערכות של המדינה לפני כן; איך התקשרו ב-2:00 בלילה וב-7:00 בבוקר הוא ענה או לא ענה – אני לא זוכר את הסיטואציה.

יש פה אי הבנה. יש על זה מחלוקת - - -

למה אני מזכיר את זה? כי הייתה היערכות מראש לכל הדברים האלה. אני יכול ללמד זכות על המדינה – אני עדיין מרגיש חלק מהמדינה – יש דברים שאתה עושה בביטחון והכול, אבל אחרי זה ברור שזה קרה. יש חברות ישראליות שמשרתות את האזרח והמדינה נשענת עליהם. בשעת חירום נשענים עליהם, ואם בכלל לא ידאגו להם אז גם בשעת חירום הם לא יהיו. אתה לא יכול לקחת גוף אחד ולמתוח אותו עד הקצה כששיא הקיבולת שלו הוא איקס. זה נכון לגבי כל החברות הישראליות. ספציפית אני מייצג פה את חברת ארקיע שיש לה הסיפורים שלה, אבל זה נכון לגבי כל החברות הישראליות. ואם המדינה לא תדע שבסיטואציה כזאת של חירום היא צריכה לטפל בדבר הזה אז גם בחירום הבא תהיה בעיה.

אני רוצה לומר משפט אחד: היושב-ראש, אתה אמרת שתעשו את השיקולים שלכם. בשעתו דיברתם על החלטת ועדה שתהיה מעין כלי. יד ימין פוגעת ביד שמאל, אבל אין ברירה, כנראה.

אין לנו ברירה. מה אני יכול לעשות.

נכון, נכון.

לא רציתי להגיע לזה.

זה מה שמתסכל פה. הרי יש פה כנסת שהיא רשות מבקרת ויש ממשלה. אבל הכנסת תיתן לנו, במירכאות, כלי כדי להתנגח עם הממשלה. זה אבסורד.

ממש.

לכאורה זה משרת אותנו, משרת אותי כיועץ משפטי של חברה. אבל אני עדיין אומר את זה בשיא הכנות – זה מתסכל אותי כי אני מרגיש שזרוע אחת של המדינה פוגעת בזרוע שנייה. בסוף כולנו רואים את האינטרס. אני לא יודע כמה זה עולה למעלה, אני לא יודע אם שר האוצר היה צריך לבוא לפה לישיבה לשמוע בעצמו את הדברים ואולי לא רוצה לשמוע אותנו; אבל יש עוד חלופה בעייתית יותר - -

תשעה חודשים הוא לא בא לוועדת כספים. אתה רוצה שהוא יבוא לפה?

יש עוד חלופה שהיא יותר בעייתית, אדוני היושב-ראש. אבל אני מזכיר שגם בקורונה וגם בתחילת חרבות ברזל תוקן חוק טיבי, והזכרתי בדיונים קודמים את דברי המדינה עצמה שאמרה מדוע חוק טיבי לא מתאים לאירועים האלה של פגיעה משמעותית. כאן זאת לא פגיעה משמעותית, כאן זאת פגיעה טוטלית, קטגורית, חד-משמעית. אז נכון שהממשלה אמורה להעביר חקיקה, נכון שצריך שיתוף פעולה, אבל אם אין ברירה אפשר לנסות, לפחות, להתחיל מהלך של חברי כנסת של הוועדה - -

אנחנו עכשיו בפגרה. רק אחרי הפגרה נוכל לעשות את זה.

אדוני היושב-ראש, אתה יודע כמוני שכשרוצים להעביר - -

אנחנו גם נכתוב מכתב לראש הממשלה. זאת שערורייה מה שקרה פה. אני אתייחס לזה שהוא חייב להיכנס לעסק הזה.

עוד משפט אחד, אדוני היושב-ראש, דיברנו על החוק וכמה ימים ועל שרת התחבורה – זה בקטע מה מול הנוסעים, האזרחים שזה סופר חשוב וסופר חיוני כי יהיו תביעות.

יש נושא נוסף שהוזכר כאן ועלה בדיונים קודמים שבלי קשר לנושא של פיצוי אזרחים יש חברות תעופה שהפסידו עשרות מיליוני שקלים בתקופה הזאת. ברור שהיה צריך לעצור את זה – המדינה והביטחון מעל הכול, אבל הם קיבלו הוראות להסיע מטוסים ריקים, קיבלו הוראות להלין צוותים ימים ארוכים. יש נזק ישיר שהחברות הציגו, ואפשר לכמת אותו במספרים, וזה לא קשור לאירוע הזה, זה דבר שהיה צריך לפצות עליו בנפרד.

אז התשובה שאמר דניאל שיש חוק פיצויים כללי – אנחנו מכירים את חוק הפיצויים הכללי; האוצר יודע שזה לא חל אוטומטית על המגזר הזה בגלל הנושא של 400 מיליון וכו'; אני מייצג גוף אחר שגם עליו זה לא חל, והאוצר יודע. הממשלה התעסקה לתת פיצויים בצורה שבה נגרם נזק עקיף בגלל המצב הביטחוני זה שנה. פה הנזק הזה קורה בצורה ישירה. לכן יודעים לתפור חליפות פיצוי גם כשזה לא נכלל בחליפה הזאת. זה מקרה קלאסי שנדרש לתפור חליפת פיצוי. אני מפציר בך, אדוני היושב-ראש, שכפי שאתה עושה עד עכשיו תמשיך לעשות – לא להרפות מהעניין הזה. כי בסופו של דבר כמייצגי אזרחים המדינה תינזק. אנחנו נמשיך להתגלגל בבתי משפט, ואם הדבר הזה יימשך יותר מידי הנזק יהיה גדול מידי. ברור לנו עכשיו שזה לא יהיה פתרון מהיר, אבל גם אם תמשיכו ותאיצו ותביאו אותם לפחות נקצר את זה.

ברשותך, אדוני, עוז ברלוביץ, מנכ"ל ארקיע.

חברות תעופה אחרות רוצות לדבר?

את מי אתה מייצג?

את ארקיע. רק מילה, ברשותך. רז פירט את העניין המקצועי אבל בינתיים ערימות של תביעות מגיעות לפתחי חברות התעופה. אני בטוח שגם חבריי מקבלים ערימות כאלה. אנחנו פשוט מתעללים בלקוחות שלנו שלא עונים להם או שמחכים לפתחה של הוועדה. זה פוגע פעמיים: פעם אחת שלא הטסנו אותם, ופעם אחת שלא החזירו להם כסף, ועכשיו גם לא עונים להם כי אין לנו מה לומר.

שנית, בהמשך למה שנאמר פה היום בשעה ארבע מתקיים דיון – הייתי אומר, ציני – של שרת התחבורה שרוצה להקים בייס של וויז ולמחוק את החברות הישראליות בכלל. במלחמה הבאה לא יהיו פה חברות כי וויז יהיו הראשונים שיברחו מפה במלחמה. והיא רוצה לקדם בייס בישראל לחברה זרה שגם, לדעתי, עוד לא החזירה כסף לנוסעים שלה. זה כרגע סדר היום של משרד התחבורה, ושואף לשם אפילו בכלל בלי לדבר עם חברות התעופה הישראליות, אפילו לא להחליף מילה.

אני העברתי מכתב לראש הממשלה בעניין הפיצויים וטרם נענינו. לצערנו, זה כנראה לא העניין.

דניאל הגיע בזמן היום כי גנבו לו את האופניים.

אני מנכ"ל ישראייר, זה שענה לזכאי ב-7:00 בבוקר. במסגרת המבצע עם כלביא נדרשנו על-ידי רשות התעופה האזרחית לבטל עשרות טיסות ולהעביר את המטוסים שלנו לחו"ל כדי להגן גם על המטוסים, גם על חיי הנוסעים וגם על חיי הצוותים. אנחנו כרגע חשופים ומקבלים מידי יום תביעות בהיקף של מיליונים רבים. עם כל הציניות שיש מצד משרד האוצר אנחנו מבקשים מכבוד היושב-ראש שיתערב מידית לקידום חקיקה שתגן עלינו. כי אנחנו מגיעים לבית המשפט ואומרים לנו שאנחנו ביטלנו את הטיסה, והשופטים רוצים להיות לצד הלקוחות באופן טבעי, והסיטואציה הזאת היא בלתי אפשרית ובלתי הגיונית.

אני גם רוצה להצטרף לדברים שאמר פה עוז: בעיתוי ציני קלאסי יש היום בשעה 16:00 דיון אצל שרת התחבורה שבו היא רוצה לאפשר לוויזאייר בייס. אנחנו מטיסים מאות אלפי נוסעים בקיץ הזה ומתמודדים עם בעיות תפעוליות קשות מאוד בשדות התעופה; אנחנו מתמודדים עם מערכת אגרות שלא עודכנה מאז שדץ ודצה היו באירוויזיון. אבל במקום זה הפתרון הוא שיביאו לכאן את וויזאייר וייתנו לה בייס. לנו לא מאפשרים לחנות שעתיים יותר מידי בכריתים ולא יותר משלוש שעות באתונה. אבל וויזאייר תחנה כאן, תקים פה בייס ותשמיד את התעופה הישראלית. תודה.

אני מאלעל. אני מצטרף לקולגות. אנחנו מדיון לדיון ממשיכים לגלגל את ציבור הצרכנים שלנו ללא מענה וללא ודאות. הגיע הזמן שהיום נייצר ודאות כלשהי ונברך על כל המלצה שתצא מפה ותאפשר לנו לתת מענה ראוי ולהתחיל בהשבה הדרושה ללקוחות שלנו. נשים את יתר האתגרים כרגע בצד. הם ראויים לדיון מקצועי רחב יותר גם בפורום הזה. אבל היו אנחנו, חברות התעופה, הלקוחות והציבור הישראלי, ראויים לצאת עם החלטה והמלצה חזקה מספיק להתקדם הלאה.

עוד מעט ניתן למשפחות.

אני מייצגת חברות תעופה זרות. אני אעשה את זה קצר: אני, כמובן, מצטרפת לכל מה שנאמר. יש לי קושי עם העמדה של משרד התחבורה. בסוף משרד התחבורה ושרת התחבורה צריכים לתת את הצו בהתייעצות עם משרד האוצר. הסמכות היא של השרה. בכל הכבוד, השרה יכולה להוציא את הצו, לקבוע בו שיש רק יומיים ואחר כך ידונו מי ישלם, מי לא ישלם. כבודו גם ייתן לנו כלי לניגוח. אבל צריך לתת ודאות. צריך להבין: יש למעלה מעשרות תביעות ייצוגיות שהוגשו, ומיליוני תביעות שהוגשו בבתי משפט לתביעות קטנות ובתי משפט של בית משפט שלום. זה יוצר פקק אדיר גם בבתי משפט, לחץ היום על חברות התעופה הזרות, חוסר ודאות בכל הענף. הנוסעים – בכלל לא נדבר על הפגיעה שנגרמת להם. לגלגל את זה עכשיו לפתחו של משרד האוצר - -

שאלתי גם מה קורה עם משרד התחבורה. אמרתי את זה. היא צריכה לפנות לראש הממשלה ולהכניס אותו לעניין.

היא לא צריכה לפנות לראש הממשלה, היא רק צריכה להתייעץ איתך, אדוני, או להתייעץ עם השר - - - את הסמכות להחליט.

היא כבר הודיעה לי שהיא תפנה לראש הממשלה.

לא, את חותרת לזה שהיא תיתן את הצו ורק הציבור ישלם. אז אני לא מסכים לזה.

לא רק הציבור ישלם, זה לא מה שאמרתי.

את מי הציבור יתבע? את מי הצרכנים יתבעו אחרי יומיים? אין את מי לתבוע.

אז שיתבעו את האוצר.

אחרי יומיים יש בג"ץ.

ומה אחרי יומיים?

זה בסדר, זה קטליזטור מצוין להניע את העניין נגד מי שצריך.

זה יחסום צרכנים.

זה לא יחסום. יש לה הסמכות, היא הייתה צריכה להפעיל את הסמכות מיד, כבר כשפרץ המבצע.

זה לא מדויק, אבל לא משנה.

זה מאוד מדויק. תקראו מה כתוב פה בוועדה הזאת שתיקנה את החוק. זה בדיוק מה שכתוב. האוצר הוא לא הגורם שמחולל כאן את כל מה שצריך לנוע. מה שצריך לנוע זה משרד התחבורה.

האוצר צריך לתת תקציב לפיצויים, נו, באמת.

אגב, גם זה - - -

לא משנה, אבל זה המצב. אי אפשר להתעלם מזה.

אנחנו נשמע את המשפחות. מי המשפחות שרוצות לדבר?

אני רוצה. אני רחל רזילוב, אם שכולה. אני אמו של יחזקאל רזילוב שהחליט בתחילת המלחמה לצאת ולהגן על המדינה. החברים שלו אמרו שהמשפט שלו היה תמיד: אני חי בשביל האחר.

האמת היא שזאת לא המלחמה שלי ולא הייתי צריכה להגיע לכאן ולא ידעתי למה התגלגלתי לכאן. אני יושבת ואני רואה שנכנסים אנשים. קשה לי להגיד את צמד המילים "אימא שכולה". לא הייתי רוצה להיות אימא שכולה. לא הייתי מאחלת לאף אחד. נכנסו לפה אנשים – וטוב שכך – מחייכים, צוחקים. על אף כל הקשיים שלי בחיים חשבתי שעברתי קשיים, ואחרי כל מה שקרה לי הבנתי שזה לא היה קושי. זה קושי יומיומי לקום בבוקר, לראות את האנשים. אני שמחה שכולם מחייכים וצוחקים. גרמת לי לצחוק ולחיוך כשאמרת: "על זה אנחנו לא יכולים לקחת אחריות".

אני מורה בתפקידי, נלחמתי להיות מורה פה. לעלות לארץ, לבנות את העתיד שלי, להיות מורה 25 שנה במדינת ישראל. ואני יודעת שאתם יושבים שם ואתם לא רוצים להוציא את המילים מהפה, אבל אתם מחויבים לעשות את זה. על מה תיקחו אחריות? הבן שלי היה מאבטח. עד יומו האחרון הוא הגן על המדינה הזאת והשאיר אותי עם הכאב. על מה ומתי תתחילו לקחת אחריות?

אני חי בשביל האחר – שלח לי אותו חבר ואני רוצה שתשמעו. אני מקווה שזה יהיה באותו מקום.

(האזנה לקטע שמע)


הוא עשה השקה לספר שלו. ושם אמרתי שלא הכרתי את המשפט הזה. אנשים לא הפסיקו להגיד שהוא תמיד בחר בעבודות איך לעזור לאנשים, לחלשים והגן בגופו על המדינה הזאת כדי שתהיה לנו פה מדינה שנשב בה ולא ינסו לשכנע אותנו, אלא נבוא ממקום שאנחנו רוצים לתת. הם נתנו את החיים שלהם בשבילנו. איפה אנחנו? מה התפקיד שלנו? איך נקדם את המדינה הזאת? מה אני אגיד לתלמידים שלי, שיושבים בכנסת אנשים שלא לוקחים אחריות? אני מתביישת. אני מתביישת מכל מה שקורה כמעט שנתיים, שהחטופים עדיין לא חזרו הביתה. עד שדפקו לי בדלת ב-13 באוקטובר להגיד שהבן שלי נהרג – מה קרה? גיבור ישראל. הוא לא היה מחויב לצו 8. הוא הלך ואמר לחברים שלו, בואו נלך ונציל את תושבי הדרום. הם לא הלכו, אבל הוא ירד ואני חיפשתי אותו. תיקחו אחריות. הם באו ממקום של נתינה. יש לנו מדינה היום, אנחנו יושבים פה בביטחון. עוד שנייה לא הייתה לנו מדינה אם לא הם בגופם לא היו עוצרים את הרוע הזה.

אז גם אם קשה לכם ושלחו אתכם להגיד את המשפטים האלה: אנחנו לא יכולים לקחת אחריות – אני עכשיו חושבת לעצמי – הפעם האחרונה שטסתי לחו"ל היה כשבאנו מקווקז. הוא בחר לטוס עם סמינר לימודים של מורים לקווקז. הוא לא טס בסוף. אנשים היו שם עם משפחות שלמות. לפני שאתם מוציאים את המשפטים האלה תיכנסו לנעליים של האנשים האלה, הם היו שם עם תינוקות.

תתחילו לקחת אחריות על המדינה הזאת. תודה שאפשרתם לי לדבר.

אנחנו נעשה הפסקה של 10 דקות. אני מבקש מחברי הכנסת להיכנס לחדר שלי ואנחנו ננסח את מה שאנחנו צריכים. אני לא אוותר על העניין הזה. אם אתם חושבים שזה יעבור ככה לסדר היום יש לכם טעות. ראש הממשלה צריך להיכנס לעניין. שרת התחבורה צריכה לפנות אליו ולטפל בעניין – זה גם אחריות שלה, לא רק של משרד האוצר. היא אחראית על חברות התעופה, היא אחראית על הנוסעים. המדינה אחראית לכל מי שהיה שם ונתקע כתוצאה מהמבצע. חברות תעופה זכאיות לפיצוי אחרי מה שביקשתם מהם. זה לא ייאמן הדבר הזה, זאת פשוט שערורייה. אם היו דברים אחרים הייתם מכניסים את היד לכיס ומפצים. מעניין מאוד.

אפשר להגיד שתי מילים בתור נציג צרכנים?

לא. הדברים ברורים. לא צריכים להגיד יותר מידי דברים.

אדוני, לא להגיד, אבל אפשר לשאול כאן את הוועדה?

מי את?

אני עורכת הדין ריטה פרייס. כותרת הדיון היא "מתווה לפיצוי". השאלה שלי היא מהו המתווה הקיים נכון להיום? פורסם 150, פורסם 100 - -

היום? מה שנשאר? שחברות התעופה ישלמו יומיים. זה מה שייצא היום. תודה רבה. הפסקה של 10 דקות.

(הישיבה נפסקה בשעה 09:42 ונתחדשה בשעה 10:40.)

אני מחדש את הישיבה. אני אקריא את ההחלטה שלנו, ואחר כך נשמע את המשפחות.

ועדת הכלכלה קיימה כמה וכמה דיונים ממושכים בסוגיית הפיצוי לנוסעים שנמנעה מהם האפשרות לשוב לישראל מחו"ל בעקבות מבצע "עם כלביא", שבמהלכם נשמעו כלל הגורמים הנוגעים בדבר ובכלל זה נציגי הממשלה ונציגי ציבור. במהלך הדיונים, ועדת הכלכלה קראה לממשלה להציג מתווה לפיצוי הנוסעים שספגו הוצאות כספיות כבדות בעקבות הישארות בלתי מתוכננת בחו"ל.
לצערנו, ועל אף קריאותינו החוזרות ונשנות לגיבוש מתווה והעמדה המקצועית שהציגה רת"א, לא הוצג בפנינו מתווה כלשהו לפיצוי בשל התנגדותו של שר האוצר לפיצוי כלשהו. כתוצאה מהתנגדות זו, שרת התחבורה לא מצאה לנכון להגיש לוועדת הכלכלה צו, לפי חוק שירותי תעופה, שיתאים את ההטבות שנוסעים זכאים להן מחברות התעופה בשל ביטולי טיסות.

ועדת הכלכלה סבורה שבמצב הדברים הנוכחי, שבו בעקבות סגירת המרחב האווירי של ישראל בשל המבצע שאותו יזמה המדינה בוטלו כלל הטיסות על ידי כל חברות התעופה הישראליות והזרות, האחריות לפיצוי היא של המדינה. זאת כפי שהיה נהוג בהקשרים אחרים לגבי פיצוי נזקי מלחמה. ועדת הכלכלה סבורה כי היה נכון ומוצדק לגבש מתווה שבמסגרתו תיקבע חלוקה של הנזק בין המדינה, חברות התעופה והנוסעים. מאחר שלא הובא בפנינו מתווה כאמור, אנו סבורים כי האחריות לפיצוי רובצת על המדינה.

ההשלכות לאי הבאת מתווה פיצוי הוגן כפי שהצענו הן כבדות, הן לגבי חברות התעופה והן לגבי הצרכנים, ובפרט עלויות הכרוכות במספר רב של הליכים משפטיים שינוהלו בעקבות נזקי המבצע והסכומים שיושתו על חברות התעופה. הדבר ייצור עומס על מערכת המשפט ועל משרדי הממשלה ויטיל על המדינה הוצאות כספיות משמעותיות, אולי אף יותר מהסכום שהיה מוקצה לפיצוי.

לגבי חברות התעופה הישראליות, הן זכאיות לפיצוי בשל נזקים שספגו בעקבות המבצע, שכן הן העבירו את צי המטוסים שלהן לחו"ל לפי הוראות הממשלה, וכן הפעילו טיסות חילוץ גם כן לפי הוראת הממשלה. לגבי חלק מחברות התעופה הישראליות, הדבר אף עלול להביא לקריסתן.
לגבי הנוסעים, ברור כי לא מוצדק ולא סביר לצפות כי הם יישאו בעלויות משמעותיות עקב מבצע מלחמתי שיזמה המדינה.

לאור הודעת נציג משרד האוצר בדיון היום בדבר החלטת שר האוצר להתנגד למתן פיצוי כלשהו במסגרת מתווה ייעודי לענף התעופה, אנו סבורים כי זו החלטה לא סבירה בנסיבות העניין ודורשים, פה אחד, כי ראש הממשלה בעצמו ייכנס לעובי הקורה כפי שמתחייב מהנסיבות שתיארתי ומהמחלוקת בין שרי האוצר והתחבורה, ויוביל למתווה פיצוי הוגן וראוי ללא דיחוי.
מי בעד ההצעה שלנו?

הצבעה

ההצבעה אושרה

ההצעה אושרה פה-אחד. אם אפשר להעביר את זה לאנשים אחר כך. תפרסמו את זה באתר. אני כבר מודיע: אנחנו לא נוותר. אני גם אפנה לראש הממשלה, ואני מצפה ששרת התחבורה תפנה אליו ותכניס אותו לעובי הקורה. זה לא יסתיים בזה, שלא יהיו לכם אי הבנות.

המשפחות, בבקשה.

יש סרטון.

(צפייה בסרטון)

שלום לכולם. תודה שאתם מקשיבים. שמי נירה ואני מקיבוץ בארי. אני אימא של יובל, אופיר ואורן. בשבעה באוקטובר חדרו לקיבוץ השקט והיפה שלנו מאות מחבלי חמאס. אנחנו עוד ישנו במיטות שלנו כשהם כבר התבצרו להם על גגות הבתים. המחבלים נכנסו לבית שלנו, ירו בכלב והוציאו את כולנו מהבית. יוסי יחד עם החבר של הבת הגדולה שלי אופיר אנגל ועם עמית שני השכן שלנו הוכנסו לרכב ונסעו משם – הם נחטפו לעזה. אני ובנותיי ניצלנו, הבית שלנו נשרף לגמרי.

במקביל בבית אחר בקיבוץ אחיו של יוסי, אלי שרעבי, נחטף גם הוא. אשתו ליאן, הגיסה שלי, והאחייניות שלי נויה ויהל שהיו כל כך קרובות לבנות שלי נרצחו על-ידי מחבלים בביתן. אני עדיין לא מאמינה שהמילים האלה יוצאות לי מהפה.

בבארי נרצחו באותה מתקפה נוראית 102 יקרים: איש ואישה, ילדים, ילדות. נחטפו 30. מעבר לזוועות שקרו בבארי גם האחיין שלי עידן הרמן נרצח בנובה יחד עם חברתו עדן. נסעו לבלות. מאותו היום השכול מקיף אותי, מקיף את כולנו בעצם.

אופיר אנגל שוחרר בעסקה. יוסי, הבעל האהוב שלי, נרצח אחרי 97 ימים, והגופה שלו עדיין מוחזקת בשבי החמאס. הוא נפגע מהפצצות של חיל האוויר על המקום שבו הוא הוחזק. תקיפות של צה"ל הן אלה שהביאו לכך שאהוב לבי והאב של הבנות שלי כבר לא יחזור לחבק אותנו.

אלי שרעבי, הגיס שלי, שוחרר ביום ה-491 והוא עומד על רגליו ומעורר השראה בכל הווייתו. אנחנו צמודים אליו ומלווים אותו בכל צעד, מתחזקים מהעוצמות שיש בו.

מתוך 50 החטופים חמישה מבארי: יוסי שלי, מני גודארד, אילן וייס, דרור אור וסהר ברוך זכרם לברכה. אנחנו יודעים מניסיון – לחץ צבאי הוא סכנה לחיי החטופים. הידיעה הזאת צרובה בנו באופן הכי כואב. הדרך היחידה להחזיר את החטופים בחיים בלי סיכון נוסף – הסכם. אי אפשר להרשות לעצמנו לאבד ולו אדם נוסף אחד. כל כך הרבה כאב עבור משפחות החטופים. אנחנו חייבים לשמור על החיים ולהחזיר אותם הביתה במידית.

החטופים החללים – הבנות שלי איבדו את אבא שלהן, ולי מגיע ולהן בטח וליוסי האהוב שלנו, קבר; קבר שנוכל לכתוב עליו את האהבה שלנו, שנוכל לסגור את המעגל הנורא הזה של האובדן שקרה. חשוב לי להזכיר: חיינו חיים מלאים בידיעה שאנחנו שמורים ומוגנים בבארי, והנורא מכול פרץ לביתנו לביתנו ברוע, באכזריות; קטע את כל מה שהכרנו עד אותו בוקר. החובה של המדינה שלנו לקבל החלטות אחראיות ולהחזיר את החטופים כולם כבר מזמן. התכניות לכיבוש עזה, ביצוע תכניות צבאיות נוספות שאינן מקדמות את החזרה היא הפקרה נוספת למי שכבר הופקרו שוב ושוב ואז פעם נוספת.

אני דורשת מהממשלה שבמשמרת שלה, במשמרת שבעלי נחטף ונרצח, גם תחזיר אותו לקבורה ראויה ובטח לא תרחיק באופן אקטיבי את היום שבו הסיוט הזה יוכל סוף-סוף להיגמר. אני ממשיכה להגיד לבנות שלי שזאת המדינה שלהם ואין לנו אחרת. אבל כדאי שהן יאמינו לי באמת, ואני צריכה שתפעלו בהתאם. אני מבקשת: תחזירו את כולם. תודה.

בוקר טוב. אני יושב פה ליד נירה. אני אגיד אולי דברים אחרים איך שאני רואה שהדברים צריכים להתבצע. אבל אנחנו יחד באותה סירה. אני אומר תמיד שמשפחות החטופים זה פלנטה אחרת, אף אחד לא יכול להבין את זה. אני מזועזע ממה שאמרת. הייתי בבארי, המקום הכי מוגן שאמור להיות - -

בית.

בית. אין לי מה לומר.

אני לא הייתי אמור להיות פה. אמונה, אחות של אבינתן, מתחתנת היום. אני לא רוצה לספר לכם איך מנהלים תהליך כזה. אתם יודעים שלפני חתונה יש כזאת התגייסות של המשפחה עם הכלה; גם עם החתן מהצד השני. אבל יש התגייסות כזאת לשמוח איתה. זה עניין שלתהליך שקורה לאט-לאט. זה לא כל כך קורה, זה קורה בצורה מקרטעת. כי המשפחה קרועה בין מה שקורה עם אבינתן שלא מגיע לבין החתונה. בכל אופן אני פה.

לי יש תפיסה אחרת איך הדברים נראים. אני מעולם לא האמנתי שחמאס יחזיר לנו את החטופים מרצונו. כשראיתי את עסקת ה-33 אני הזדעזעתי. כי ידעתי שברגע שתהיה העסקה הזאת שתביא לנו מעט מהחטופים החיים ומעט מהחטופים החללים חמאס יבין את המסר. והמסר הוא רפיסות; המסר הוא שאפשר ללחוץ על מדינת ישראל בלי לתת לה כלום. ועובדה. יותר מחמישה חודשים אנחנו לא מביאים כלום חוץ מאשר יותר מ-43 חללים של מרכבות גדעון. ולא הבאנו חטוף. למה? כי חמאס הבין את המסר.

אז כולם אומרים שהתוצאה לא הביאה כלום. אני אומר, לא, הדרך לא הביאה כלום. אני רוצה להתייחס למשפט אחד שאמר ראש הממשלה שדי זעזע אותי. הוא אמר: חמאס התל בנו במשך חמישה חודשים. וויטקוף אמר: אנחנו רואים שחמאס נוהג שלא בתום לב. ואני אומר: ראש הממשלה, מה זה: חמאס התל בנו? מה זה, חברת רהיטים שהתלה בך בעסקה? ב-6 באוקטובר התלו בך, התלו בנו, התלו בבארי. לא מספיק פעם אחת? שוב אתה עושה איתם עסקאות סמויות ולא סמויות? שוב אתה מאמין שתביא עשרה חטופים על חשבון הגב של אבינתן? כשאתה עושה דבר שממשלת ישראל, בקואליציה שאתה בתוכה עושים דברים לא מוסריים כמו עסקת ה-33 על הגב של אבינתן – ושלא יספרו לנו סיפורים: הביאו אותם על הגב של אבינתן. כי למה החמאס הסכים? כי יש לו את מי להחזיק בבית. חמישה חודשים שום דבר לא קורה. ועכשיו סוף-סוף אתה אומר, הגענו למסקנה שאין לנו עם מי לדבר בחמאס?

אתה מכנס את הקבינט ואתה אומר, אני הולך להיכנס לעיר עזה. שוב חלקי? שוב כדי לעורר את החמאס לעסקה חלקית? אני אומר פה דברים מפורשים שאני אומר כבר כמה חודשים: אם מדינת ישראל לא תיקח שליטה על כל עזה כולל הומניטרי, שחמאס יבין שאין חמאס ביום שאחרי, והעזתים יבינו שאין חמאס ביום שאחרי – כל הריקודים האלה בתוך העיר עזה לא יביאו כלום. יביאו רק להריגה של חיילים. לא יביאו את החטופים. למה? כי העיקר חסר מהספר; והעיקר הוא שחמאס יבין שאין לו למה להחזיק את החטופים, הוא לא יקבל מזה כלום. כשהוא יבין את זה, והעזתים יבינו את זה אנחנו נקבל שיתופי פעולה מקומיים; כל שדרת הפיקוד העליונה לא קיימת. הפחד הזה מרציחה של החטופים זה מה שעלול להביא לרציחה שלהם. הפחד הזה שגורם לנתניהו ללכת חצי דרך זה הכי מסוכן לאבינתן. הפקודה הזאת לצה"ל ללכת על העיר עזה היא הכי מסוכנת לאבינתן ולכל החטופים כי היא הולכת חצי דרך.

החמאס מאזין, העזתים מבינים, העולם מאזין. כשהוא רואה שאתה לא החלטי הוא אומר – מדינה פלסטינית. חמאס שומע "מדינה פלסטינית", הוא אומר, יש לי זמן, אני יכול לחכות עד שהמערכה הציבורית תקריס את כל העסק.

ואני קורא לך, חבר הכנסת ביטן, לדפוק על השולחן, להגיד לבנימין נתניהו: לא מספיק לך חמישה חודשים, אתה ממשיך לגמגם? אל תעשה לי מסיבות עיתונאים, אל תעשה לי סרטונים – שמענו את כל הדברים האלה. אותו דבר אמרתי לבן גביר אתמול: ההסכמה שלך להיכנס לעיר עזה תירשם לדיראון עולם. אבל אתה לא מבין אותי, הוא אומר לי – מה רע? בוא נתחיל בעיר עזה, נהרוג מחבלים, נתקדם קדימה. אני אומר לו, אתה לא מבין? בן אדם, שר במדינת ישראל – אתה לא מבין שכשאתה הולך חלקי אתה עושה הכי גרוע?

וכן, שיהיה לעזתים אופק לחיים – אנחנו נצטרך לדאוג לזה. כשמדינות העולם יראו שאנחנו לוקחים אחריות הם יצטרפו למאמץ הזה. אבל כשהם רואים שאנחנו מגמגמים ומכניסים אוגדות ללחימה שאין לה שום מטרה – לא יהיו חטופים, רק חיילים הרוגים.

אני לא יודע מה לעשות עם התסכול הזה של יותר משנה וחצי. מאז שהיינו אצל ראש הממשלה לפני שהוא עשה את העסקה של ה-33. אמרנו לו, אתה תהיה אחראי לרציחה של האחרים. לא עזר כלום. אחי ירון אמר לו בטלפון פעמיים: תלך על כולם, אל תלך על חלק, קח שליטה על הכול, תיקח אחריות. הקריסה של חמאס תהיה יותר מהירה ממה שקרה בסוריה. אחי, שהילד שלו בפנים. הבן אדם הזה פוחד מתקשורת, הבן הזה פוחד לקחת אחריות על המקום הזה.

ואני קורא לך, עם הכוח שיש לך – תדפוק על השולחן. תגיד לבנימין נתניהו: מספיק עם הגמגומים. הגמגומים האלה משאירים את אבינתן ואת כל החטופים מאחור. לקיחת אחריות על מקום זה בכל המובנים; רק כשתיקח את האחריות הזאת העולם יבין, החמאס יבין, העזתים יבינו שאין מה לעשות; לא יהיה להם החזון להגיע לאל-אקצא. השב"כ יודע איך להגיע למחזיקים של החטופים ולהציע להם הצעות אופרטיביות מקומיות. רק קצת אומץ.

ביום של החתונה של אמונה אני מבקש: רק קצת אומץ. תודה רבה לך.

שלום לכולם, בוקר טוב. האמת היא שאני מקנא במי שקיבל סרטון, כי לנו אין סרטון ואין לנו תמונה. המידע האחרון שלנו על הבן שלנו איתן הוא לפני כמעט שישה חודשים. מאז אין מידע. מישהו פה יכול לתאר מה זה המצב הזה? חמישה חודשים שאין למודיעין מידע על הבן שלך שנמצא, כנראה, 10 דקות משדרות או מבארי?

זה מעניין שיש שני מקומות בתלמוד שדנים בנושא של שבויים, ובמקום השני הגמרא מביאה פסוק מספר ירמיהו ששם מתוארות צרות של גלות. הגמרא אומרת שבתוך הפסוק הזה הצרה ככל שהיא מאוחרת היא יותר קשה מחברתה, מקודמתה. שבי מוזכר אחרון. למה? כי בשבי אתה בסכנת רעב, צמא, עירום, מתעללים בך, ואתה בסכנת מוות, כמובן. זה מעניין – חשבתי על זה שהגמרא לא מדברת על השבוי, אלא על השבי – שם עצם. אז חשבתי שהגמרא חשבה על זה שגם המשפחה נמצאת בשבי. המשפחה עוברת פשוט הכול יחד עם היקיר שלה שנמצא בשבי.

אחרי החלטת הקבינט ואחרי מסיבת העיתונאים אני רוצה שוב להגיד ולדרוש מראש הממשלה: כל זמן שחמאס יודע שכל המאמץ הצבאי מכוון רק כדי להביא אותו לשולחן המשא ומתן זה לא ילך. והראייה – מרכבות גדעון. זה לא משנה כמה לחץ צבאי תעשה – כל זמן שהצרה היא לתת לחמאס את הכפתור הזה, אותו כפתור ארור שקוראים לו: עצור להתרעננות. כל פעם שחמאס מבין שעוד שנייה הגיליוטינה על הצוואר שלו הוא לוחץ על הכפתור. הוא מגיע לשולחן, מהתל בנו שבועות ארוכים ובסוף יוצאים בלי כלום. כל זמן שזאת תהיה הדרך והתודעה הסיפור הזה יימשך עד שנת 2032. לא ייגמר.

כאשר אתה נמצא במלחמה, והמלחמה הזאת היא הכרחית – המלחמה בעזה הכרחית. נגיד שאין לנו חטופים בעזה – האם אפשר לוותר על המלחמה? חמאס דורש שנצא אפילו מהפרימטר, שנחזור ל-6 באוקטובר. מי מוכן שהמפלצות האלה יגורו לידינו כשבג"ץ מרשה להם להפגין על הגדרות שלנו? מי מוכן שזה יחזור על עצמו? המלחמה הזאת הכרחית. ובמצב שיש לך שבויים במלחמה, ויש לך מתח נוראי בין מאזן האימה של המשפחות המסכנות, האומללות והשבורות, ובין מאזן האומה – יש פה מדינה שצריכה לשמור על ההתרעה שלה, על הביטחון הלאומי שלה, על הריבונות שלה – במצב כזה אתה לא מפקיר את השבויים שלך, חס וחלילה, אתה לא נכנע לדרישות האויב – אתה נלחם. אתה מאלץ את האויב להשיב את שלך. זה הסיכוי הכי טוב להביא את כולם.

חמאס לא מודה שהוא מחזיק בבן שלי, אתם קולטים? הוא לא מודה. אנחנו יודעים שהוא שם. חמאס לא הודה בזה מעולם. אין סרטון, אין תמונה, אין שום דבר. מה יקרה? חמאס יגיד, טוב, יאללה, כולם. מי זה כולם? 17 חטופים. מה עם היתר? לא יודע, נעלמו, הפצצתם, עשיתם. הבן שלי עלול להישאר שם 10 שנים כמו אברה מנגיסטו והישאם אסייד. זה עבד להם 10 שנים. אני לא רוצה שהוא יישאר שם 10 שנים, אני רוצה שהוא יחזור הביתה מהר. זה לא יקרה אם נמשיך עם הגמגום הזה. האם אין סיכון? ועכשיו אין סיכון? אולי גם הבן שלי, חס וחלילה, מוזלמן? אולי גם לו אין אוכל? אני לא יודע, אני פשוט לא יודע כלום.

אנחנו קוראים לראש הממשלה. המאמץ הצבאי שאמור לצאת לפועל בשבועות הקרובים חייב להיות אך ורק להכרעת חמאס. עד שחמאס נכנע. מה זה כניעה? שהם יוצאים מהמנהרות עם בוקסרים, זורקים את הנשק ומחזירים לנו את היקרים שלנו. הכי פשוט. זאת כניעה. כמו שדרך אגב, מאות ואולי למעלה ממאות עשו כבר לפניהם וראינו אותם. הם יצאו מהמנהרות – הבינו שנגמר הסיפור. למה? כי אז יש להם היתר דתי להיכנע. כשהם מבינים שאין להם יותר יכולת יש להם היתר דתי להיכנע. זה מה שחשוב, על זה צריך לשחק – לאפשר להם את ההיתר הדתי הזה להיכנע. אנשים דתיים, מה לעשות.

אנחנו דורשים מראש הממשלה ללכת הפעם עד הסוף. החיילים רוצים את זה, החיילים מוכנים להתגייס כמה שצריך אבל בתנאי שתיתן להם ללכת עד הסוף. תודה.

אני צריך לצאת. סליחה.

שלום, אני יוסי כהן, אבא של עמית כהן, שנרצח ב-7 באוקטובר. אני מקנא במשפחות החטופים. הייתי רוצה שהבן שלי יהיה חטוף. עם כל הצער הייתי רוצה שיהיה חטוף. אבל אני לא מקנא בהם בדבר אחד: הם ועוד חלק מהמשפחות השכולות שמפרקים את המדינה גורמים ממש לעשות סוג א', משפחות שכולות סוג ב'. אני מתכוון למועצת אוקטובר – אלה שקוראים להשבית את המדינה, את המשק עם הליצן, ראש ההסתדרות, שמכניס את התפקיד הפוליטי המגעיל שיש לו למשפחות השכולות.

אני קורא מפה גם ליושבי ראש הוועדות לא לתת להם לקרוא את הקריאות האלה פה – לסרבנות, לפלג את העם, לרצוח את העם. 7 באוקטובר קרה בגלל מה שקרה פה שפירקו את העם, הפגנות וכל זה.

מפה אני קורא לראש הממשלה להמשיך, להילחם בהם עם כל הצער כאילו אין חטופים. להמשיך להילחם בהם כאילו אין חטופים. בסוף נחזיר אותם. תודה רבה.

שלום, שמי גליה חושן, אני אמא של הדר, שהייתה בנובה ונרצחה במיגונית המוות. גם לי קשה היום לדבר, משום-מה.

אני ראיתי את הסרטון שהכינו – אני לא יודעת מי הכין אותו, מטה החטופים, מישהו – לא יודעת. סרטון יפה, פסטורלי, נקי, בא לדבר לנו אל הרגש. מה עם הסרטונים של 7 באוקטובר הלא פסטורליים בכלל? אתם זוכרים אותם בכלל? זה, הסרטון היפה הזה? מה מנסים לעשות עם הסרטון הזה, להגיד לנו שיש חטופים והם נמקים שם – מה, אנחנו לא יודעים? מה חדש בזה? הופכים את זה להוליווד? אתם שכחתם את 7 באוקטובר. יש מיליוני סרטונים. לא סטריליים, לא יפים, לא מדברים שם בנועם – רצח, שריפה, טבח ואונס – זה מה שרואים שם. ואם אתם מדברים כמו שאתם מדברים סימן ששכחתם אותם.

אני לא מוכנה לקבל את המילים: הממשלה מפקירה, המדינה מפקירה, מפקירה את החטופים – המדינה לא מפקירה את החטופים. מ-8 באוקטובר המדינה לא הפקירה את החטופים. צה"ל הפקיר את כולם ב-6 וב-7 באוקטובר. כן, אז הייתה הפקרה. אני חושבת שהייתה בגידה. הייתה הפקרה – לא היה צה"ל. אף אחד לא עשה מה שהיה צריך לעשות. אז הופקרו בבארי במיטות, אז הופקרו הרוקדים בנובה, אז הופקרו אנשים של היישובים. כן, הייתה הפקרה. אבל מאז אין הפקרה. שנתיים נלחמים. הבנים שלי נלחמים בסבבים בלתי נגמרים, נהרגים חיילים – אז איך אתם יכולים לקרוא לזה "הפקרה"? עושים עסקות ועוד עסקות – כאילו עסקות – בשביל לשחרר חטופים. חיילים יוצאים החוצה בשביל לתת להם זמן לנשום; נכנסים עוד פעם, יוצאים עוד פעם בשביל עוד עסקות. כל הדברים האלה נמשכים ואתם קוראים לזה הפקרה? עושים שמיניות באוויר בשביל להביא את החטופים. נותנים לחמאס אוכל ומים, נותנים להם זמן להתארגן – וזה הפקרה? מסכנים חיילים שלנו. כמה נהרגו? ספרתם כמה נהרגו בגלל כל תהליכי העסקות האלה חודשים על חודשים? איזו הפקרה זאת?

עצם העובדה שנכנעים לעסקות של חמאס זאת הפקרה. הפקרה של העוטף, הפקרה של החיילים שנלחמים, הפקרה של העתיד שלנו, הפקרה של זכר כל אלה שנרצחו. מה זה לתת להם אוכל ושתייה? מה זה לתת להם פסק זמן? הם משחקים בנו, פשוט משחקים בנו. עוד אנחנו גם אומרים להם, לא אישית, אבל אומרים, אנחנו עכשיו ניכנס חזק בעזה כדי שחמאס יבין שאנחנו רציניים ואז אולי הוא יסכים לעסקה. כל הקלפים – בבקשה, תיתנו לו הכול. תגידו לו מה אנחנו הולכים לעשות.

זאת בדיחה. כמה מנהלים עסקה? זה לא משא ומתן, זה מתן ומתן. אני חשבתי שאנחנו בעמדת הכוח. אבל לא. החמאס מקרקס אותנו – כן, לא, כן, לא, כן, עכשיו, לא. אנחנו לא יודעים מי, לא יודעים שמות, לא יודעים כמה יש – לא יודעים כלום, כלום, כלום. ואנחנו נותנים לו לנהל לנו את המקח והממכר. הולכים – לא יודעת לאן – לנהל משא ומתן על העסקה, ואז חמאס אומר, לא, לא, אני לא מסכים לזה. ואז ישראל עוד פעם נסוגה, מציעה הצעה אחרת. וחמאס אומר, לא, לא, לא. הוא מנהל אותנו, לא אנחנו אותו. מה זה? זה כניעה. זה לא אנטבה, זה לא סבנה, זה לא מעלות, זה לא וקסמן. אז אמרו, לא נכנעים לטרור, לא? לא נכנעים לטרור. מה קרה? נכון, יש חטופים – כואב הלב, נקרע, אין מילים לתאר את ההרגשה. אבל אנחנו צריכים להבין שהוא לא יחזיר לנו אף אחד. הנה, עכשיו אפילו חלק הוא לא מוכן. הוא מוכן במחיר שאנחנו נוותר, אנחנו ניכנע, שנפסיק את המלחמה, שניסוג, שכל מה שהיה סתם היה. זה אומר שמי שמסכים לזה שכח את 7 באוקטובר. ושלא יספרו לי שאחר כך ניכנס. אני מכירה את כל המשפטים האלה: נבוא חשבון, נדע איך להתמודד. ראינו איך באנו בחשבון, ראינו. אפילו 1 + 1 ב-6 באוקטובר לא ידעו לעשות.

אז שלא יספרו לנו סיפורים. זאת מלחמת מצווה, חובה. חובה להשמיד את מי שעשה לנו את זה. אם אחרי טבח כזה אנחנו לא נלך למלחמת השמדה של החמאס הזה וכל מה שיש שם, אז אנחנו יכולים לקפל את העסק. מתי נבין? מתי נבין? אני מתביישת, דרך אגב, אני ממש מתביישת. אני מתביישת שרק אחרי דבר כזה אנחנו באים בהפגנות ובצעקות וועדות. למה, בפיגועים אחרים לא היינו צריכים לעשות את זה? להדר גולדין לא היינו צריכים לעשות את זה? למה נזכרנו עכשיו? כי זה מאסה? כי זה עוזר לצדדים מסוימים בפוליטיקה? זה שקר, זה שקר. יש לנו עם.

נכון, אני לא במקום של ראש הממשלה ולא של הקבינט ולא הייתי רוצה להיות. זאת החלטה קורעת. בשביל זה אתה מנהיג. אתה לא מסוגל לקבל כאלה החלטות אל תהיה מנהיג. אתה לא מסוגל לצאת למלחמה – אל תהיה רמטכ"ל. אף אחד לא הכריח אותך. ראש הממשלה לא שם לזמיר את דרגת רב-אלוף על הכתפיים וזמיר אמר לו, לא רוצה, והוא אמר לו, כן, והוא אמר לו, לא רוצה. הוא לא התווכח איתו, נכון? הוא הסכים. קבלו אחריות; אחריות לכל העם. אף אחד בעוטף לא יכול לחיות בצורה כזאת שיישאר שם מישהו אחד. וכן, לא להתבייש – לכבוש, להגר ולהתיישב. כן, לא בושה, זה שלנו. ויתרנו בטיפשותנו על המקום הזה, הפכנו את זה לקן צרעות – נקו אותו, גמרנו. ניסוי – לא הצליח הניסוי. עושים משהו אחר.

מספיק עם כל הדיבורים האלה על הכניעה, על הפסקת המלחמה. לעולם לא יחזירו לנו את כל החטופים. אני מסכימה שהוא יגיד, אוקיי, אני מחזיר לכם את כולם, דגל לבן, אנחנו מסתלקים מעזה. בסדר, גם אני אהיה מוכנה. ואחר כך נבוא – אוקיי, גם לטוניס נגיע אליהם. אנחנו מגיעים לכל מקום שאנחנו רוצים. אבל אין דבר כזה. חמאס רוצה להישאר שם. וזה הצליח לו, החטיפה הזאת. מה שקורה פה זה אומר שהצליח לו. כל הדיבורים, להפסיק, להפסיק – הצליח לו. אסור לנו להרשות שזה יקרה. תודה.

אני אימא שכולה של מרגריטה גוסק שנרצחה בנובה. היא נרצחה יחד עם בן זוגה סיימון ויגדרגאוז הי"ד בדרכם הביתה בכביש 232 בשעה 6:45.

אחרי גליה אי אפשר להוסיף לגבי דעתנו - -

אנחנו רוצים צדק.

- - ניהול המלחמה מאז 7 באוקטובר. חשבנו שב-8 באוקטובר מי שגרם לאסון המטורף הזה יתאבד או יעשה חרקירי או יודח מתפקידו. אבל זה לא קרה.

אני שומעת כל הזמן: Bring them home now. now, now - ומה יהיה tomorrow? חשבתם על זה? מה יהיה tomorrow? מחר מה יהיה? את העסקה הזאת של כניעה היא משאירה את ה-murderer הזה שם. אתם רוצים לשלם עוד במחירים של ילדינו הקדושים? רוצים שירצחו עוד חיילים? רוצים שיחטפו עוד חטופים?

בעלי העניק לביטחון המדינה חלק מהחיים. הוא אבא שכול, כמובן. הוא היה רופא גדודי בגדוד עזה, בגדוד בדואים. הוא שירת אז כרופא כשהיה המקרה של גלעד שליט. הוא נחטף, ואחר כך סנוואר שרצח את ילדינו בעסקה – זה מעגל, זה מה שאנחנו רואים עכשיו. ועכשיו אתם רוצים להשאיר את ה-murderer בעסקה, ואחר כך זה מעגל שחוזר על עצמו. כמה עוד מילדינו נאבד? על כמה אתם מסכימים?

אני יודעת שלחלק מכם יש דירה תת-קרקעית בת שלושה חדרים מבטון. לא לכולם יש את זה. סליחה. אני לא אומרת שזה לא נכון. כמובן, זה בסדר שלראשי ממשלה ולכל השלטון יהיה מקום מוגן. אבל לחלק מהעם אין אפילו חדר ביטחון בבית. כשיש טילים ששולחים עלינו מעזה הם מסתתרים בחדר מדרגות. אז אני מצטערת, מה אתם רוצים לעשות לנו עכשיו? להשאיר את ה-murderer שהוא ימשיך להתעלל בנו ככה. לא יודעת, אני חושבת שלכם גם יש ילדים. הבן שלי, למשל, אומר לי, אימא, אני לא יכול שתהיה עוד אזעקה, אני לא מסוגל לזה. הילדים שלכם מסוגלים לזה?

אני רופאת ילדים. עד לפני חודש עבדתי. לא היה לי מטופל אחד שלא קיבל טיפול רגשי. הם לא אחים שכולים או משהו, לא. סתם ילד רנדומלי בארץ, כל ילד כמעט – 80% מהמטופלים שלי מהניסיון שלי – מקבל טיפול רגשי כתוצאה מפוסט טראומה. אתם רוצים את זה? מה אתם רוצים לעשות לדורות הבאים? עוול? שהם יהיו פוסט טראומתיים? ראיתם פה חיילים מסכנים פוסט טראומתיים. זה הדור שלנו? הם צריכים לסבול מההחלטות שלכם האוסלואידיות?

עכשיו תגידו שאני לא כל כך רלוונטית פה. עכשיו יש החלטה גורלית על כל המדינה, אנחנו מחליטים על הגורל. אבל אני נציגה של פורום "דין וצדק" מ-7 באוקטובר. אנחנו הורים שכולים ממסיבות ועוד חברים שהצטרפו אלינו שנפלו בין הכיסאות כי לא מכירים בהם. אנחנו שקופים למדינה. יש לנו ביקור שבועי לספר עלינו, אין לנו הסרטונים היפים האלה; גם לא מכניסים אותנו לתקשורת. אז אנחנו משתמשים בערוץ הכנסת כדי לספר עלינו שאנחנו כן קיימים פה.

אז יש לנו על הפרק דבר אחד. אם אתם לא עוקבים אני רוצה שתדעו: בלשכת מבקר המדינה הושלם תחקיר לגבי מסיבת הנובה. השלב הבא לפני הפרסום הוא תגובה מהצבא ומהשב"כ לתחקיר. עכשיו הם מפרסמים ומפמפמים בלתי חוקיות של התחקיר של מבקר המדינה, שאסור לפרסם אותו. אנחנו דורשים צדק. אתם לא נותנים לנו לסגור מעגל. אין אפילו דיונים על ועדת חקירה כזאת או אחרת.

אני קוראת לכם: תתחילו דיונים על ועדת החקירה. אני קוראת לצבא, לפרקליטות הצבאית לשתף פעולה בפרסום של תחקיר מבקר המדינה. אנחנו צריכים את המידע הזה. אי אפשר להשתיק אותנו, אנחנו עוד חיים. לא רצחו אותנו.

אנחנו בפורום יזמנו תלונה במשטרה על מארגני נובה. היא נסגרה תוך שלושה ימים, ואחר כך כשבאתי לבדוק מה קורה ולמה התלונה נסגרה הרביצו לי ושמו אותי בצינוק. סיפרתי על זה בישיבה הקודמת לפני שבוע, ואחר כך התראיינתי באחד הערוצים, והערוץ קיבל תגובה מהמשטרה. אני לא רוצה להקריא את התגובה, זה קצת ארוך, אבל נאמר בה שבשלב זה נגד הפונה לא ייפתח תיק פלילי לגבי ההתנהגות שלה במשטרה, אבל המשטרה תשתף פעולה אך ורק עם מי שמתנהג באופן חוקי. אני שואלת את עצמי – להגיש תלונה במשטרה זה לא חוקי? לסגור תיק ללא חקירה על התלונה שלנו, על הרצח של 417 ילדים זה חוקי? זאת התגובה מהמשטרה.

אנחנו יזמנו עוד תלונה למשטרה, ואני יודעת בוודאות – היו על זה פרסומים – שהרבה משפחות שכולות יזמו תלונות למשטרה. מה המקום שלהן? איפה הן נמצאות? לא מעניין אתכם? אף אחד מכם? לא מעניין? למה אתם לא בודקים את זה?

אז אני רוצה להודיע שבקרוב אנחנו נגיש תלונה למשטרה לחקירה פלילית של ההתנהלות של רונן בר בלילה הארור הזה של 6-7 באוקטובר. התלונה חתומה על-ידי יותר מ-200 משפחות שכולות. אנחנו נגיש את זה, אנחנו נפרסם את זה, ואנחנו נראה איך המשטרה תגיב. ואוי ואבוי, שלא תעז לסגור את התיק הזה תוך שלושה ימים כמו שעשו עם התיק שלי שאני הגשתי נגד מארגני נובה. ותשמידו את ה-murderer – אחרת ה-murderer ישמיד אותנו. תודה.

שתי דקות הפסקה.


(הישיבה נפסקה בשעה 11:28 ונתחדשה בשעה 11:31.)

הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:31.