פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



30
ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל
09/07/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 28
מישיבת ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל
יום רביעי, י"ג בתמוז התשפ"ה (9 ביולי 2025), שעה 9:00

טיפול רפואי בפצועי צה"ל בדגש על פגועי ראש

חברי הוועדה: אלעזר שטרן – היו"ר
משה טור פז
שרון ניר

מיכאל מרדכי ביטון
חילי טרופר
אפרת רייטן מרום

ליאת גרטמן - סגנית ראש אגף השיקום וראש הצוות לטיפול בפגועי ראש, משרד הביטחון

רונית סנדרוביץ - ראש החטיבה למענים סוציאליים לתחום הקליני, משרד הביטחון

רוני צבר - יועץ האגף לנושא פגועי ראש, משרד הביטחון

אבי שינה - מפקד המשר"פ, משרד הביטחון

ענבר סיטבון - רמ"ח פצועים ושו"ן, משרד הביטחון

תמר הירשמן - ס' דוברות אכ"א, משרד הביטחון

ד"ר ירון סחר - מנהל אגף השיקום, משרד הבריאות

רחל גרדנר - נוירולוגית ומנהלת מחקר, בית חולים שיבא

אילת פלר מימון - מנהלת תחום קשרי ממשל וצבא, אימהות בחזית

יעל זרח - מובילת תחום לוחמים, אימהות בחזית

סימונה בן ארצי - קהילת "לתת בראש", אימא

סמדר אוקמפו - מייסדת קהילת "לתת בראש", אימא

ענבל נחמד - אימא של עידו, חייל צה"ל

ניב אלפא רכס - חברה בצוות ההיגוי

אורנה בוימפלק - קהילת לתת בראש

לילך וינר רג'ניאן - אימא של איתי, חייל צה"ל

חוה דרדיק - מנהלת מרכזי השיקום לפגיעות ראש

יהודה איש שלום - מנהל אגף פוסט טראומה ובריאות הנפש, ארגון נכי צה"ל

עו"ד יעל גויסקי - מלווה את "לתת בראש"

מיכל קליין - מנהלנית האיגוד

אמיר ברגר

סיגל גורדון

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

טיפול רפואי בפצועי צה"ל בדגש על פגועי ראש

שלום לכולם, אני פותח את הישיבה, אנחנו בדיון נוסף שעוסק בפציעות המיוחדות, אם אפשר להגיד, בשיקום המאוד מיוחד, שבתחושה שלנו, לא זכה להתייחסות הראויה, מכל מיני סיבות. זאת לא אמירה שיפוטית אלא זאת אמירה שהחיים, מכל מיני סיבות, משמרים אתגרים שאנחנו כחברה, כמדינה, כמערכת ביטחון, כמערכת בריאות, הפערים בין מה שאנחנו מזהים - אם אני יכול להגיד בעדינות - לבין מה שיודעים לתת, הם פערים גדולים יותר מאשר בפציעות אחרות. מי שמלמד אותנו את הדברים האלה זה בעיקר המשפחות, האימהות שיושבות כאן, כל אחד בתדירות שלו, וגם מי מאיתנו שנמצא פחות ופוגש פחות, זה לא אומר שהוא מודע פחות או שחלילה אכפת לו פחות. זה נושא שמטריד את כולנו, ברור שמטריד אותנו ברמה שהיא רחוקה ממה שהוא מטריד אתכם, כמה שלא נשתדל. אבל אנחנו מנסים, לא רק להיות ערים למצוקות, אלא למלא את תפקידנו בקידום פתרונות שיקלו, לא יפתרו אבל שיקלו על הליווי של פצועי צה"ל, פגועי ראש.

אני שם בצד, בדיונים קודמים זה התחבר, אם אני יכול להגיד, גם הוקדש זמן להלומי קרב. אשתדל שבדיון הזה נתעסק מאוד עם פצועי הראש, גם מתוך ידיעה שחלקם גם יכול להיות מכיל בתוכו את הלומי הקרב, אבל לאורך השנים האחרונות, עוד לפני ה-7 באוקטובר, התעסקנו כאן, גם בוועדה הזאת, יותר עם הלומי קרב ופחות עם פצועי ראש, כיוון שהנושא לא עלה ככה.

התכוננו לדיון, אני חושב שהחומרים, גם בפגישות שקיימנו עם אגף השיקום וגם בעיקר עם האימהות, הביאו אותנו לסוג של מעקב. אני צריך להגיד או לתת בראש, שגם האימהות עובדות בעניין הזה כמעט כמו משרד ממשלתי, בהיבט של המעקב, הרישום וסימון האתגרים שנפתרים ואלה שעוד עומדים לפתחינו.

התלבטתי קצת איך לפתוח את הדיון הזה, בהנחה שמי שיכניס אותנו הכי טוב לאתגרים זה דווקא מי שמלווה את הפצועים כל יום, זה אתן האימהות. ואני חושב שהצבע כאן כן חשוב אבל כיוון שזה לא דיון ראשון וכיוון שנעשתה עבודת הכנה, אני מציע שמשרד הביטחון יפתח ונסמן מהר וי על מה התקדמנו, ולאט – במה לא התקדמנו, ומה צריך עוד לקרות כדי שנתקדם בזה יותר מהר. אני יודע, שגם מה שנשמע פה מהאימהות, וטבעי, הרמות הן שונות מאוד, של הסטטוס של כל פצוע ופצוע ומה הוא צריך. אבל אנחנו כאן רוצים לקדם כל אחד במקום שבו הוא נמצא, למצב טוב יותר. וזה מה שנשתדל לעשות כאן.

אני כבר אומר, זה לא דיונים של שני צדדים. להבדיל מדיונים אחרים, זה דיונים של צד אחד, שכולנו יחד איתו, ויכול להיות שחלק מהפתרונות הם אפילו לא מסביב לשולחן הזה, אבל אני חושב שבשביל זה, תדעו שהנוכחות של ארבעה חברי כנסת בדיון כזה, ביום רביעי בבוקר, היא חריגה. אני כמובן מברך את העמיתים שלי שהצטרפו לדיון והם ידברו כשהם יבקשו לדבר. משרד הביטחון, בבקשה.

בוקר טוב, שמי ליאת גרטמן, אני סגנית ראש אגף השיקום, מטפלת בנושא פגועי הראש, בנוסף על תפקידי. כמו שאתה תיארת, חבר הכנסת שטרן, האימהות האלה הן עובדות והן בעצם הבקר שלנו ואנחנו שמחים על כך. אנחנו בשיתוף פעולה מלא איתן ואנחנו מברכים על כל וואטסאפ בכל שעה ובכל נושא, קטן כגדול. אנחנו רואים באוכלוסייה הזאת, תיכף תראו בנתונים, אוכלוסייה קטנה אבל גדולה.

אפשר להגיד, שבקצה אנחנו מדברים על 80.

יש לי נתונים במצגת. אני אגיד, שהתחלנו את ערב מלחמת חרבות ברזל, באופן כללי היינו עם 62,000 פצועים, אנחנו היום נמצאים עם מעל 78,000 פצועים. הצפי שאנחנו מסיימים את שנת 2025 עם 80,000 פצועים, ובשנת 2028 הצפי הוא ל-100,000 פצועים, פצועי צה"ל, מערכת הביטחון, מטופלים באגף השיקום. בכל שנה רגילה מצטרפים אלינו משהו כמו 6,000 פצועים. בשנת 2024, עם המלחמה, הצטרפו אלינו 17,000 פצועים. זה משהו אחר, זה דורש הסתכלות אחרת, זה דורש מעבר לכוח אדם, זה דורש הסתכלות אחרת.

אני אגיד דבר אחד, אני חושב שאפילו ההשוואה הזאת, בין 6,000 ל-17,000, היא השוואה לאורך שנים ואני חושב שזה משפיע מאוד גם על החומרים שאנחנו דנים בהם. מרוב הדרישות להכרה באחוזי נכות, הפכנו כל נפגע לחשוד של סחיטת תנאים וסחיטה של כל מיני דברים. זו ביקורת שהייתה לי גם על ארגון נכי צה"ל לאורך השנים. אני לא פותח את זה כאן, הערתי את ההערה בשביל הדבר ההפוך. ש-17,000 האלה, כמובן שבתוך ה-6,000 יש פצועים אמיתיים, שאם נעצור ילד ברחוב הוא יגיד, זה פצוע צה"ל או זה נכה צה"ל, אבל אני אומר, יש גם כאלה שלא. מה שהם עשו לנו ואני חושב שזה חשוב כאן, שחלק מהמבחנים שאנחנו מעמידים, גם את הפצועים של היום, מדינת ישראל הייתה בכלל צריכה לעטוף עם אובר וללכת על ההפוך, לא אולי יסתנן מישהו שלא צריך להיות נכה צה"ל, אלא, לא נורא אם הם קיבלו עוד משהו שאולי לא מגיע להם. אני אומר את זה גם כביקורת, שעדיין אנחנו נתקלים בחשדנות של בקשות סופר מיוחדות או כאלה שאולי לא צריך לתת. אני חושב שהארגונים הרוויחו את זה, חלקם במשך השנים, עם זה שלתוך ההגדרות נכנסו כאלה שלא לשמן נולד המושג הזה אפילו. לכן אני חושב, ש-17,000 שמדברים עליהם עכשיו, זה 17,000 שבזכותם המדינה קיימת ממש, בזכות כל אחד ואחד מהם. ולכן אני חושב שהגישה כאן, שעוטפת את כל מה שאנחנו עוסקים בדבר הזה, צריכה להיות כמו שהבנתם מהדברים שלי. תודה.

אני מאוד מתחברת למה שאתה אומר, וזאת הגישה, שיקום תחילה. כי ה-17,000 האלה הם 17,000 מסלול - - -

אני יודע, אני אמרתי את זה רק בהיבט הזה שגם אנחנו יושבים ושומעים 6,000 למול 17,000, בכל הכללות, זה 17,000 אחרים.

ואל תשכחו שבשיקום, המלחמה מתחילה אחרי שהמלחמה נגמרת. גם כשתדאגו לסיים אותה, אז המלחמה בשיקום מתחילה, כי אנשים חוזרים הביתה מהמילואים והם מרגישים שהם לא אותו הדבר. לכן הפרוגנוזה היא, שעד שנת 2028 אנחנו מגיעים ל-100,000 פצועים. והרפורמה, תפיסת השירות היא, שיקום תחילה, ביורוקרטיות אחר כך.

רק כדי להכניס קצת מידע, מי זה הפצועים שלנו – הפצועים שלנו, כמו שאתם רואים, 65% מהם מילואימניקים. 50% מהם מתחת לגיל 30. זה אנשים, חלקם צעירים, חלקם בעלי משפחות, הרבה ציונות דתית, בעלי משפחות, ילדים, זה הרכבים שלא הכרנו אותם. זה לא סדירים שנפגעים, 65% מהם מילואימניקים. 93% גברים. למזלנו, ב-91% מהפציעות זה פצועים שהוגדרו על ידי צה"ל כפציעות קלות, 5% בינוני ו-4% קשה. זה מה שנקבע בבתי החולים. צה"ל בטח ידבר על זה, צה"ל עשה מהפכה בחילוצים והיום מגיעים פצועים מאוד מאוד קשים, בתהליכי שיקום מאוד מאוד מורכבים שדורשים גם מאיתנו תפיסת טיפול ושירות אחר.

התפלגות הפציעות – אפשר לראות ש-32% זה פציעות גפיים, 34% פציעות נפשיות, חוויות נפשיות, וזה רק עולה. כל היתר, אוזניים, עמוד שדרה, פגיעות ראש, 2% מהפצועים הם בעלי פגיעות מוחיות. מפה אני יוצאת לפגועי הראש.

אפשר לשאול שאלה על ה-2%, האם זה כולל גם את הפצועים ונפגעי הדף שמגלים אותם בשלב מאוחר יותר?

אם לא מגלים אותם בשלב הזה אז הם לא שם.

אני אשמח שנניח שיש יותר נפגעי ראש מ-2% האלה.

ניב, יכול להיות שהיום הם בכלל על חוויה נפשית ויש להם פגיעת הדף, אנחנו על זה ואנחנו מכירים את האירוע הזה.

מתוך המספרים המעודכנים היום, יש לנו 366 פצועים שהוגדרו כפצועי ראש. 105 מהם קשה, 48 בינוני וכל היתר קלים. כמובן שאלה מספרים, עוד לא העברנו חלק גדול לוועדות רפואיות.

זה לתת בראש המספר הזה?

זה המספר הישן, זה מתעדכן. כל פעם שאנחנו שומעים 14 פצועים, 16 פצועים קשה, מהאירועים האחרונים, זה כל הזמן מתעדכן.

חומרת פציעה, לא חומרת חבלת ראש.

לא. לא הבנתי את השאלה.

יש פער, כשמגיע פצוע, אפשר לקטלג את חומרת הפציעה הכוללת שלו ואפשר לקטלג מרכיב חבלת ראש לפי סולמות של חומרת חבלת ראש. אני מניח שיש רף אז יכול להיות מעניין לראות את החלוקה.

אני אספר על מסע הפצוע. פצוע חדש שנקלט בבית החולים, הוא מקבל הכרה היום, בעקבות המלחמה יש לנו קשר מאוד חזק וישיר מול צה"ל. המעבר בין צה"ל לאגף השיקום הוא מהיר ברוב המקרים, בעיקר על פי שיקולי צה"ל, אבל בעיקר בגלל העומס, המעבר הוא מעבר מהיר. הוא מקבל הכרה עקרונית מאיתנו בתוך 48 שעות על מנת לקבל את הטיפולים מאגף השיקום. יש מפגש מיידי בבית החולים עם המקשרת, חיילות וחיילי מילואים שגויסו על ידינו והם המקשרים, הם בעצם עושים את הקישור המהיר והחלק בין צה"ל לאגף השיקום. לאותם פצועים מוצמדת נציגת קשרי לקוחות מאיתנו, שזה מאז תחילת המלחמה, הקמנו חטיבת קשרי לקוחות. הבנו שמאוד חשוב הקשר האישי. מעבר להטבות, לזכאויות, בסוף האנשים רוצים קשר ולכן קיבלנו תקנים חדשים ואת רוב התקנים שמנו על חטיבת קשרי הלקוחות. לכל פצוע מוצמדת נציגת שירות עם הנייד שלה ומאותו רגע היא אשת הקשר לפצוע ולבני משפחתו והם לא סובבים סביב ארבעה או חמישה עובדים יש one man show והיא המקשרת, רק לפצועי חרבות.

דיברנו שבצד הרפואי גם יהיה אותו הדבר בדיוק, קראנו לזה case manager.

את זה הקמנו רק לפגועי הראש, תיכף תשמעו על זה. אחרים בינתיים לא מקבלים את זה, גם אחרים צריכים לקבל את זה, פצועים קשים אחרים, אבל כרגע הקמנו את זה רק לפגועי הראש, תיכף נספר על זה. וליווי צמוד בתהליכי השיקום כמובן והערכות מצב.

נעבור למענים המיוחדים שקיימים לפגועי הראש, אלה דברים שהקמנו: הקמנו צוות עם האימהות, מיד כשהאימהות התחילו להתרחק קצת ממיטת בניהם, הקמנו איתן צוות משותף, הבנו מיד שאנחנו צריכים להקשיב להן מדברים שהן העלו, כי דברים שאנחנו ראינו, עשינו כמה וכמה דברים. מה שאתה דיברת עליו, חבר הכנסת, זה ליווי CM רפואי. בעצם הבנו שחסרה הדמות הזאת, כי יש לנו רופאים מחוזיים באגף השיקום במשרד הביטחון, אבל הם לא מספיק זמינים ופנויים ויכולים להגיע, לעטוף את הפצועים ובני המשפחות ובעצם הקמנו בחודש מרץ, הפעלנו באמצעות שירותי רפואה, ד"ר רוני צבר, החברה שלו מועסקת על ידינו. בעצם הקמנו מעטפת של ליווי רפואי שיקומי - - -

בהקשרים האלה, אני את הלקח הזה מכיר מלבנון השנייה, את הצורך הזה של פצוע מרמה מסוימת שמגיע לבית חולים, שיהיה לו case manager, לא מטעם אגף השיקום אלא מטעם בית החולים, שמתכלל את הדברים שבית החולים צריך לתת, של מעבר ממחלקה למחלקה. זה קיים בתוך זה?

אני יכול להתייחס בעיקר למחלקות השיקום. אני חושב שצריך להפריד כאן בין שתי סוגיות של case manager. בתוך מחלקת השיקום שאדם כבר מגיע, זה קיים בצורות שונות. בדרך כלל, רופא השיקום צריך להיות ה-case manager של האירוע הזה.

יש מספיק רופאי שיקום?

מי שמגיע למחלקות השיקום, יש רופא - - -

נשים את זה רגע בצד.

ד"ר סחר, בעיניי זו תפיסה לא נכונה, סליחה שאני חולק, אתה ד"ר ואני רק ח"כ, אבל בעיניי זו תפיסה לא נכונה. הרופא צריך להתמקד בטיפול. case manager ראינו את זה אינסוף פעמים עם פצועי צה"ל. צריך להיות אדם אחר, הוא לא המטפל, הוא, סליחה על הביטוי הצה"לי, הוא המתכלל, זה שרואה את כל המטפלים, את כל התמונה, יש לו זמן אזרחי שאין לרופא, יש לו זמן לפגוש אנשים, זה לא אותו בן אדם. זה טעות שזה יהיה אותו בן אדם.

אני לא בהכרח מתווכח, אני אומר, יש מקום והרבה פעמים עושים עוד משהו, מצמידים עוד מישהו מאנשי הצוות הפחות עסוקים שיסייע בתכלול הזה. אני חושב שהנקודה היותר קשה, אפרופו case manager, זה הנקודה של המעברים, זה הרצף. המעבר בין בית חולים כללי לבית חולים שיקומי, משם אולי לאשפוז יום ומשם לאשפוז יום בקהילה.

אני מעביר את השאלה הזאת לצה"ל. זה באמת לקח שאנחנו כל פעם מדברים עליו מחדש. בכוונה אמרתי מ-2005-2006, שאז זה קפץ לנו בתוך בתי החולים. אני הסתובבתי רק בתוך בתי החולים והצורך הזה שהוא בא אולי מהמשפחות, אבל הוא צורך רפואי ממש, הוא לא רק צורך של אינפורמציה לתת למשפחות מה המצב, אלא לפעמים הוא משפיע על הטיפול של מישהו שמסתכל על הפצוע ומתכלל את הכול. אז מה שעושה אגף השיקום, הבנתי. מה שעושים בתוך מחלקות השיקום, רופאי השיקום, הבנתי וכמובן רשמנו את ההערה של חבר הכנסת טור פז. אני שואל, יכול להיות שצריך להיות רופאים מתוך בתי החולים או מחוץ לבית החולים, יכול להיות שצריך להיות רופא מילואים, פנסיונרים, לא משנה מי, מישהו שיודע לקחת פצוע שהוגדר קשה – דרך אגב, אנחנו עוסקים כרגע בפצועי ראש – ויודע להסתכל על הפצוע הזה, שפעם בכמה ימים, אני לא רוצה להגיד אפילו פעם בשבוע, מסתכל ורואה שהוא מקבל את מה שהוא צריך לקבל, מכל מחלקה בבית חולים, לאו דווקא באותה מחלקה שבה הוא נמצא עכשיו. האם אנחנו בתוך זה או האם אנחנו מסמנים את זה כיעד? השאלה שלי היא לצבא כי לדעתי מי שצריך לעשות את זה, זה הצבא.

שמי אבי, אני מפקד מרכז שירותי רפואה בצבא, כמה דברים שאתייחס אליהם. אחד, כשאנחנו קובעים פינוי בצבא, אנחנו מעבירים פצוע כדחוף או לא דחוף, אלא אם אתה רואה שאנחנו מגדירים אותם בשטח, כי זה מה שמאפשר לנו להניע את מערכת הפינוי בהקדם האפשרי כשצריך לפנות אותו דחוף. ההגדרה של קל, בינוני, קשה, שעלתה פה, לא מוגדרת על ידי הצבא, היא מוגדרת על ידי בית החולים והמצב הקליני שלו. בית החולים קובע ואחר כך זה הולך עם כל מיני דברים שנלווים למצב הזה.

באיזה שלב הצבא מכיר בהגדרה הזאת?

הצבא מכיר בהגדרה הזאת בשטח - - -

אני הבנתי את השטח, השטח לא מעניין.

נכון. אז אני אומר, בבית החולים, ברגע שהמצב שלו נקבע על ידי בית החולים, המצב - - -

אז עכשיו אנחנו חוזרים להגדרה של בית החולים.

בדיוק. זו נקודה אחת שרציתי להבהיר. נקודה שנייה, בסוגיית העברת המקל, פצועים, בין אם הם בחובה, בקבע או במילואים, יש את אירוע העברת המקל שקורה עם אגף השיקום, כמו שנאמר פה, אני חושב שקורה בצורה טובה, עם המקשרות שנמצאות בבית החולים. לגבי פצועים שנשארים בצה"ל, כל עוד שהם באחריות הצבא, יש את יחידות רם 2 בבתי החולים, שהתפקיד שלהם זה לפקח ולראות שהפצועים מקבלים את מיטב המענה הרפואי.

אבי, באמת. אני מכיר את הבנות ואת רם 2, עושות עבודה נהדרת.

אני רוצה להתייחס לעוד שתי נקודות למה שקורה בתוך הצבא. הנקודה השנייה, הקמנו מרכז שנקרא מרכז ההחלמה והשיקום, שבעצם מפקח על הטיפול שמקבלים החיילים שנשארים בתוך צה"ל, קבע וחובה. שם אנחנו עושים את ה-case manager במרכז ההחלמה והשיקום, משהו שהקמנו אותו במהלך השנה האחרונה.

אני אחדד עוד הפעם ואני מבין שאין תשובה או שהתשובה היא שלילית. מה שאני אומר זה לא בא רק מזה שאתה מסתכל מהצד ואתה אומר, וואלה, זה בא גם ממסקנות משותפות עם קרפ"ר, לצורך העניין, ואני אומר את זה כבר הרבה שנים. זה צעק באיכות הטיפול. אתה מחזיר אותי עכשיו למעברים, אל"ף, זה לא מעניין אותי אם זה חובה, קבע או מילואים. אחרי זה נגיע לאזור של משרד הביטחון, מה שצריך לטפל שם, אנחנו מטפלים, מה ההבדלים בין הדברים האלה, לא על זה התכנסנו, גם לי יש בעניין הזה דוקטורט, אבל זה לא האירוע. האירוע עכשיו הוא מהרגע הראשון וההגדרה החשובה פה היא הסופרלטיבים שנקשרו לחיל הרפואה, הטיפול בשטח ראוי על ההתקדמות בשנים האחרונות ומה זה עושה לאתגר השיקום, שאנשים שאולי לא היו איתנו, נמצאים איתנו. אנחנו לא שם. אנחנו באירוע שבתוך הטיפול הרפואי לפני השיקום ואולי גם לאורך השיקום. אני מבין שבשיקום תהיה העברת מקל, אולי לא, יכול להיות שזה נכון להעביר מקל, למרות שאנחנו יודעים שגם מתוך השיקום חוזרים לטיפולים כירורגיים בתוך מחלקות בתי החולים, הולכים וחוזרים. אז עדיין אני יכול לשים סימן שאלה, במקרה הטוב זה צריך להיות סוג של העברת מקל. אם ה-case manager, שאני אגיד שלא קיים, של בית החולים, יכול להיות שה-case manager ימשיך באינטנסיביות נמוכה יותר בגלל שיש case manager של אגף השיקום. אבל זה לא יכול להיות.

אני אגיד עוד שני משפטים. האחד, רם 2 בתוך בית החולים, אנחנו מרכז החלמה ושיקום לכל פצועי צה"ל שהם עדיין משרתי צה"ל, וזאת הנקודה, הרי חלקם משתחררים מהצבא ועוברים לאחריות אגף השיקום. פה הם באחריות צה"ל, הקמנו מרכז שעושה את ה-case manager לכל חיילי חובה וקבע או מילואים שנמצאים עדיין בשירות צה"ל. וכשהחיילים חוזרים ליחידות, כשחייל חוזר ליחידה שלו, בין אם הוא בקבע ובין אם הוא בחובה, יש לנו אחות ליווי קשר, שהקמנו את התפקיד הזה ממש בשנתיים האחרונות.

הבנתי, אבל לפני שהוא חוזר ליחידה, חוץ מרם 2, אחלה עבודה, יש רופא של פעם בשבוע או פעם בשלושה ימים, או המשפחה יכולה להרים טלפון ולשאול איך אנחנו מסכמים את השבוע או מה מחכה לנו בשבוע הבא? במקומות האלה.

לא, לא מצה"ל.

זה כן מצה"ל בהיבט של הדרישה. האם הוא מצה"ל או לא מצה"ל, צה"ל צריך לוודא שיש את זה, גם אם זה מישהו מבית החולים. השאלה שלי, אנחנו יודעים מה רם 2 עושים, הם משתפרים. אבל הצורך הזה הוא צורך שלא יכול להיות שבתי החולים יגידו לנו זה גדול עלינו, יכול להיות שצה"ל יגיד, אין לנו רופאים.

יש לנו פתרון לזה. אני סמדר אוקמפו, קהילת "לתת בראש", אימא של עוז אוקמפו, פצוע ראש מ-1 במרץ, האירוע של ביסל"ח. האירוע הוא אירוע בריאותי. אני אחות, האירוע הוא אירוע בריאותי, רפואי. כשיש אירוע רפואי ואגף השיקום יושב ומתקצב לפי הדרישות של ההורים – מה לעשות, באנו וקצת הזזנו את העגלה – יש פה מישהו שצריך להיכנס מתחת לאלונקה וקוראים לו משרד הבריאות. הוא חייב להיות חלק, אבל לא רק חלק שעושה סופר ויז'ן, חלק שקוצב יעדים, שאומר מה עושים בשנה הראשונה, מתי עושים אבחונים נוירוקוגניטיביים, מי זה שיהיה ה-case manager? איפה משרד הבריאות בתוך כל התהליך הזה? אני חיה את המערכת 25 שנים, אבל אני רואה אוזלת יד בתוך כל מה שקשור בנושא של שיקום נפגעי ראש. ואם היום אנחנו לא נכניס את משרד הבריאות כקוצב יעדים, ילדים שנמצאים בשיקום יום כבר מעל 10 חודשים ומעל שנה, למה? על סמך מה? למה מעבירים כספים מפה ועד הודעה חדש לשיבא, ללוינשטין, למה? מי קצב שבשנה הראשונה הוא השיג, הלך, נגמל מטיטולים, התחיל לאכול, התחיל לדבר, איפה זה נמצא? ברגע שמשרד הבריאות לא יתכלל את כל הדבר הזה מלמעלה, אנחנו נמשיך ונהיה פה בעוד הרבה הרבה דיונים שנדבר על אותו הדבר.

תודה. מה שאני מבקש לסיכום בנקודה הזאת, שרק על הסיפור הזה של ה-case manager, נקיים דיון, על זה יהיה מוגדר. יכול להיות שזה יהיה באחד החדרים האחרים כדי שנוכל להיות גמישים. ד"ר סחר, תעביר בבקשה למשרד הבריאות, ואבי, אתה תעביר לצה"ל את העניין הזה.

מה העמדה הרשמית של משרד הבריאות? כי הם מכירים את העניין.

משרד הבריאות נתן את הדוגמאות האלה. מה שאני אומר, שבעניין הזה גם אין פגרה. הכנסת יוצאת לפגרה, אנחנו נקיים את הפגישה הזאת בטווח הקרוב, כשתהיו מוכנים. כשאני אומר בטווח הקרוב, אני מתכוון תוך שלושה שבועות מהיום. ואמרתי, זה לא משנה אם יש פגרה או אין פגרה.

אני מבינה שמה שציינה כרגע סמדר, כבר הועבר למשרד הבריאות, זה לא פעם ראשונה, זה כבר לפני חודשיים.

אנחנו מכירים את הנייר, אבל שמענו את העמדות.

לכן אני מנסה לתמצת את העמדה שלכם בעניין, האם צריכים ללכת לקראת הבקשה הזאת או לא, איפה זה עומד?

יש כאן כמה רמות, ברמה של הגדרת יעדים טיפוליים, הטוויות טיפול, משרד הבריאות הוא רגולטור ולכן זה לא המקום, אני חושב שצריך להרחיב את הדיון הזה לכיוון האיגוד המדעי ואני אשמח להיות הגוף המקשר כאן ולייצר אמות מידה רלוונטיות, אולי התקדמות ברמה של הטיפול.

לגבי היבטים רגולטוריים של ניהול הטיפול, אני כן חושב שיש מקום להיכנס לבצע פיקוח טוב יותר על התהליך הזה ואנחנו נחשוב ביחד איך לעשות את זה.

בדיוק בשביל זה אנחנו נתכנס. הדיון שיהיה, חברת הכנסת רייטן, הצורך ברור.

צריך להגיד, לא דיברו פה על פיקוח, מי אחראי? אם אתם לוקחים את האחריות ומחליטים שככה זה יעבוד, זה בסדר, אבל להגיד לאימהות, אנחנו נהיה אחראים על הפיקוח - - -

לא, לא, אנחנו רוצות להיות חלק מזה.

בסוף יש להן ילדים שהן צריכות לטפל בהם.

בדיוק, אנחנו רוצות להיות חלק מהדבר הזה.

סמדר, אתן תהיו חלק מהדיון. אני רוצה להגיד לכן משהו, אתן תהיו חלק, יש הורים שלא יכולים להיות חלק מזה וצריך לדאוג להם.

נכון.

חלקן לא יכולות להיות חלק מזה בגלל שהן צמודות למיטות של הילדים שלהן הרבה מאוד. ולכן, זה בסדר שאתן תהיו חלק מהדיון על איך אנחנו עושים את זה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה אחרי שזה יאפשר לאימהות לצאת מזה דווקא.

אני רוצה להתייחס לנושא של ה-case manager, הוא גם מאוד מאוד קרוב לליבי והוא גם סופר קריטי בתהליך השיקום. case manager בהיבט הרפואי זה אחד המפתחות להצלחה של השיקום כי יש לנו פצועים שלא מגיעים לשלב שהם יכולים להתעסק בריפוי ועיסוק ופיזיותרפיה כי הנושאים הרפואיים שלהם לא הגיעו לידי פתרון. יושבת פה ענבל נחמד, תיכף היא תציג את עצמה, הבן שלה פצוע שנה וחצי, אנחנו כמעט שנתיים בתוך המלחמה ואני שומע הבוקר, שאין לה case manager מטעם משרד הביטחון, שלא לדבר מטעם שיבא. במשך שנה וחצי התחננתי בפני שיבא ל-case manager רפואי, לתכלל את פציעת פנים המאוד מורכבת של הבן שלי. הגענו עד מנכ"ל שיבא לעניין הזה וזה לא נתן מענה. זה קיבל מענה אחרי שהוא הוכר בוועדה, שמונה חודשים אחרי שהתחלנו את התהליך ואחרי שקיבלנו מישהו שהוא חיצוני לאגף שמלווה אותנו היום, ותודה לאל, זה מביא תוצאות.

ולהזכיר, שהפגיעה היא לא רק פגיעת ראש סולטרי, זה מולטי טראומה, שצריך להתייחס לאורתופדים ולמרכיב הנפשי, יש הרבה.

שמונה דיסציפלינות רפואיות מטפלות בבן שלי וככה זה אצל כל הפצועים קשה מאוד. ואני רוצה להתייחס לנושא של ההגדרה "קשה מאוד" וחשוב לי מאוד שנשמע את ד"ר רקל בעניין הזה. זה ברור לי שהצבא לא מגדיר את ההגדרה של הקשה, זה מוגדר בחדר הטראומה כשהפצוע מגיע. אבל איפה הפער? כשמגיעים לוועדות הרפואיות זה כבר לא משנה מה הוגדר כי מסתכלים על התפקוד. אז גם ההגדרות האלה הן מאוד בעייתיות. זה שהבן שלי הוגדר אנוש – תודה לאל שהוא נשאר בחיים – זה לא פתר אותנו מתהליך ביורוקרטי מאוד ארוך ומתיש בוועדות הרפואיות וזה מה שעוברים כולם. זה שהפצועה כמעט הכי קשה של ה-7 באוקטובר קיבלה אחוזים זמניים 100 פלוס, אבל זמניים והיא צריכה, במקום להתעסק בשיקום שלה, בחתונה, להתחיל להתעסק בהכנות לוועדה רפואית נוספת, זאת תקלה של המערכת.

בכלל, ההתייחסות לזמניות צריכה להילקח מכל הנושא של נפגעי ראש. זמניות, כפי שרגל קטועה לא צומחת, ככה עצבים במוח לא מתחדשים וככה הילדים שלנו יישאו את המחלה הזאת לכל חייהם.

הנושא של זמניות הוא נושא. כתבתם עליו וגם דיברתם עליו, נגיע לזה. כיוון שהזכרתם כאן גם את ענבל, אז בבקשה, את רוצה להתייחס לדברים? קטונתי מלדרג רמות פציעה, אנחנו לא מכירים פציעה קשה יותר, בבקשה.

שלום לכולם, שמי ענבל נחמד, אני אימא של עידו, לוחם נח"ל, נורה על ידי צלף, ב-3 ינואר 2024, שנה וחצי אחרי הפציעה עדיין מחוסר הכרה. הפצוע, כמו שחבר הכנסת שטרן הגדיר, הפצוע הקשה ביותר של המלחמה, ואני כאן לדבר בשמם של אלה שעדיין לא יכולים לדבר, מ-2% של נפגעי ראש, 2% נפגעים קשה, פצוע אנוש, עדיין נאבק על חייו. אני כאן להגיד כמה דברים מאוד חשובים שלצערי לעידו ולנו כבר לא יעזרו ואני מאוד מקווה שיעזרו לפצועים הבאים, לכל המערכות להתכוונן לפציעות מהסוג הזה. עקב הפינויים המהירים שהם מבורכים, וזה תפקיד צה"ל להציל את חייהם, אבל ההשלכות קדימה עדיין לא נלמדו עד הסוף. לצערי, אנחנו המקרה שמתגלחים עליו, אנחנו ועוד מקרים בודדים לידינו. עידו עבר שמונה בתי חולים, אנחנו עכשיו בבית החולים השמיני, לא כולל החניון התת קרקעי, שמונה וחצי בתי חולים, שהיינו שלושה שבועות למטה, עשרה ניתוחי ראש ועוד מגוון רחב של מערכות שונות בגוף, עוד עשרות ניתוחים אחרים. המסע הזה שהוא גיהינום עלי אדמות, אין לי דרך אחרת להגדיר אותו, גיהינום לעידו וגיהינום למשפחה שלנו, בגלל שאנחנו משפחה חזקה יחסית, שיכולה לדבר, שנלחמה על מקומו של עידו לשיקום, אני פה לתת קול גם למשפחות שאין להן את הקול הזה, לא רק לפצועים, משפחות קצת יותר חלשות, שאני מאוד מקווה שכולן יקבלו את אותו מענה מיטבי שמגיע לילדים האלה, בזכות ולא בחסד, שבזכותם כולנו יושבים פה.

אתחיל דרך כרונולוגית למה אנחנו בשמונה בתי חולים, נותרו בודדים בארץ שעוד לא ביקרנו בהם ואני מאוד מקווה שגם לא נגיע אליהם. עידו, נפצע, הגיע לסורוקה מוסק כמובן, עבר ניתוח, אחרי חודש וחצי היינו צריכים להתקדם הלאה, אחרי שסיימו את הטיפול הנוירוכירורגי. פנינו לשני בתי חולים, לשיבא ולבית לווינשטיין, שיבא לא הסכימו לקבל את עידו, שזה אחד הימים הקשים ביותר שהיו לנו לאורך המסע, כי אין לו פוטנציאל שיקומי, זו הייתה התשובה. אחרי חודש וחצי כבר גזרו את גורלו, שהילד שלי יהיה סיעודי מורכב לכל החיים שלו, לא נתנו לו שום הזדמנות לשיקום. והפרוטוקול של בית החולים הוא: שהוא צריך להגיב שלוש פעמים להוראה תוך 10 שניות, זה הפרוטוקול, ככה מקבלים פצוע ראש. לא זכור לי כשהוא נכנס לעזה, הוא היה צריך להגיב שלוש פעמים לפקודה להיכנס לעזה. בפעם הראשונה שביקשו ממנו, הוא נכנס ונלחם ומצאו את הפוטנציאל שלו להילחם והוא עמד בחזית והלך לחפש חטופים ועשה את התפקיד שלו. זה פשוט שערורייה, שבית חולים, מעוז השיקום במדינת ישראל, מס' שמונה בעולם, אומר לחייל, אין לך מקום אצלנו. ברירת המחדל, שאני שמחה שהגענו אליה, כי בית לווינשטיין, הצוות שם יוצא דופן, בשיקום הכרה, זאת הייתה ברירת המחדל, לא הייתה לנו בחירה. הגענו לשם, בית חולים לווינשטיין הוא לא בית חולים רפואי, הוא בית חולים שיקומי, נאלצנו להגיע לשם, פונינו בלילות עשרות פעמים לבתי חולים אחרים כי זה לא בית חולים שנותן מענה רפואי. סליחה, אני חוזרת שנייה אחורה, לבית חולים לווינשטיין עידו גם לא היה יכול להגיע כי הוא היה עדיין מונשם. אי אפשר להגיע מונשם. גם לבית לווינשטיין יש פרוטוקול. לכל בית חולים יש לו פרוטוקול ותנאים איך אפשר להתקבל אליו. איפה נשמע דבר כזה, שאומרים לחייל לא להגיע, לא ככה ולא ככה. אולי נגיד לצלף איך לפגוע בו כדי שאחר כך יוכלו לקבל אותו לאיזשהו בית חולים. אולי גם נבחר את סוג הפציעה. הלוואי ויכולנו אבל זה לא עובד ככה. אז היינו צריכים לעבור ב"בית בלב" בראשון לציון, מוסד גריאטרי, כדי לגמול את עידו מהנשמה. היינו שם שלושה ימים, עידו הגיע לסכנת חיים, התדרדר והגיע לחדר הלם בוולפסון. בוולפסון ייצבו אותו במשך כמה שעות, אין שם נוירוכירורגית, ביקשנו להגיע להדסה עין כרם, קרוב לבית, אמרו לנו, הוא לא ישרוד את הנסיעה. פונינו לאיכילוב, עוד חודש וחצי, ארבעה ניתוחי ראש, הסירו לו את העצם המזוהמת. אחר כך אנחנו מגיעים לבית לווינשטיין כי תוך כדי הטיפול באיכילוב, לשמחתנו גמלו את ההנשמה. הגענו ללווינשטיין ומשם הגענו למאיר, לאשפוז על תמט בריאה. הגענו לבית חולים בילינסון לטיפול באבנים בכליות לניתוח. משם אנחנו בשיבא ועוד פעם הלוך וחזור, הלוך וחזור לכל בתי החולים. הדבר הזה שלא ממיינים את הפצועים, אני לא יודעת אם זה צה"ל, אני לא יודעת אם זה משרד הבריאות. מגיע פצוע קטוע או כל פציעה אחרת, אני לא רופאה אבל בעל כורחי הפכתי להיות רופאה, אני אשת חינוך, לא רופאה, מגיע פצוע שלא זקוק לבית חולים, חדשות לבקרים או כל 10 דקות, תשלחו אותו לבית חולים שיקומי. מי שזקוק לבית חולים, כמו עידו, צריך להיות במסגרת בית חולים שיקומי, שיש לו את כל המענים. שגם שם זו הייתה מלחמה, להביא את כל הרופאים אליו ולא להוציא אותו החוצה.

להגדיל את תקינת המחלקות ותקינת הצוותים.

אני אתן לכם דוגמה מה זה ביקורת עיניים לעידו. נוסעים מבית לווינשטיין שעה באמבולנס לאיכילוב, כי טופלנו שם, אתה שייך לאיזשהו בית חולים אז אתה צריך לחזור לשם, לביקורת עיניים, רופא עיניים לא יכול לבוא לבדוק את עידו בבית לווינשטיין, אנחנו צריכים לנסוע שעה לאיכילוב, למרפאות חוץ. עידו על מיטה, בלי עצם בראש, מחוסר הכרה, שוכב עם כל 70 הנוכחים במרפאת החוץ שממתינים לתור במרפאת עיניים, שוכב באמצע אולם ההמתנה. איכילוב לא ערוכים בכלל לקבל כזה פצוע. אנחנו רוצים להיכנס לחדר הרופא, המיטה של האמבולנס לא נכנסת. בודקים את עידו שלושה רופאים באמצע אולם ההמתנה באיכילוב, כשכולם בוהים בו. ואחר כך שעה חזרה לבית לווינשטיין, עד לביקורת הבאה. עשרות פעמים החוויה הזאת, עשרות פעמים. כל יום לקום למלחמה שיטפלו בילד שלי, שלא יעבירו אותו כמו שק תפוחי אדמה מבית חולים לבית חולים. וגם מקציבים לך זמן, בית לווינשטיין – שלושה חודשים. אז בעזרת אנשים טובים, הגדילו לחצי שנה, תודה רבה. חמישה חודשים הגיעו, הילד יתעורר, לא יתעורר? מה השלב הבא, לאיזה בית חולים מעבירים אותנו? מגיעים לשיבא, לא יודעים, נראה, אחרי 18 חודשים הסטטיסטיקה אומרת, שכן מתעוררים, לא מתעוררים, כן יש לכם זמן, אין לכם זמן, מה הדבר הבא? אז מה הציעו לנו מאגף השיקום? הציעו לנו את בית חולים הרצוג, יש שם רק מונשמים או גריאטריים. יש שם מחלקת צעירים אבל הם מונשמים, אין שם חייל אחד אפילו. היה אחד וכבר יצא משם. מציעים לנו את עדי נגב, עלי ירושלים, סניף של עדי נגב. מוסד לילדים עם שיתוק מוחין. הילד שלי לא עם שיתוק מוחין והילד שלי מעל גיל 18, הוא בן 22. אלה האופציות שמציעים לנו. הוא סיעודי מורכב. פנינו לשיקגו ופנינו לעולם, אני לא יודעת למה חייל בצבא הגנה לישראל, שנלחם בעזה, אני צריכה לחפש פתרונות שיקום בחו"ל. פשוט שערורייה ופשוט גיהינום, אין לי מילה אחרת. אף אחד לא יכול להבין את זה, יש פה שלושה אנשים שמכירים אותנו מקרוב מאוד, את המשפחה ואת עידו, ועוד כמה שיושבים כאן ששמעו על עידו, אבל צריך יותר מזה, צריך הרבה יותר מזה. וכמו שאני אומרת, לעידו זה כבר לא יעזור, אבל אני פה כדי שזה לא ייקרה לעוד חייל. כמה דברים: לא הקצבת זמן בבתי חולים, לא פרוטוקולים, הוא כן מתקבל, הוא לא מתקבל, ו-case manager לנו אין, לנו אין שום דבר כזה. אנחנו במלחמות קשות, מנסים להביא רופא שיקום שיראה איזשהו משהו. אמרו לי גם בשיבא, תחפשי מחקרים, תחפשי מומחים, או באגף השיקום, אנחנו נשלם, תחפשי. אני לא רופאה. אני לא רופאה, אני לא יודעת מה טוב ואני לא נוירוכירורגית. בעצם בשנה וחצי האחרונות, חוץ מאשת חינוך, שאני כבר מזמן לא, לצערי הרב, אני רופאה ואני פיזיותרפיסטית ואני מרפאה בעיסוק, ואני אחות סיעודית ואני קלינאית תקשורת ואני מחפשת סטארט-אפים ואני מחפשת מחקרים. זה לא התפקיד שלי. כל מי שיושב פה, שיעשה את העבודה שלו. אני אימא שלו. אנחנו ההורים שלו וזה התפקיד שלנו. התפקיד שלכם הוא לדאוג לעידו כמו שהוא דאג לנו, ולהתאבד עליו, על הסיכוי הבודד שעידו עוד יתעורר. על הסיכוי הבודד, על החצי אחוז הבודד, תתאבדו עליו כולכם, כמו שהוא התאבד על כולנו.

ענבל, תודה.

יש בבית לווינשטיין חייל שמתחנן להיכנס לתל השומר ולא מאפשרים לו. אני יושבת פה ואני משמיעה את הקול של ההורים שלו. בושה.

כמו שענבל אמרה, יש דברים שלעידו אנחנו כבר לא נוכל לעזור בהיבטים, שאולי עכשיו כבר אף אחד לא יעז להעביר אותו מבית חולים לבית חולים אלא הוא יקבל את הטיפול שהוא צריך באותה יחידה חדשה יחסית, או תת יחידה שהוקמה בתל השומר. כמו שנאמר פה, אולי יש חייל אחד שיכול להיכנס לשם, לדעתי יש שם עוד מיטה אחת ריקה. אבל בעצם מסע התלאות הזה, תלאות זאת מילה קלה ביחס לתיאור הכול כך מוחשי שהוא עוד כלום לעומת מה שהמשפחה עוברת, אבל החשיבות של הדברים של ענבל, שאנחנו נכנסנו קצת והיא לקחה אותנו לאותן מחלקות, לאותם מסדרונות ולאותם חדרים ולאותם חללים שבהם עומדים ובוהים בך אחרים ומסתכלים על מי שהמדינה הזאת חייבת לו את הכול. אנחנו יודעים שיש כללים ואנחנו גם יודעים שיש נפגעים אחרים ויש גם ילדים שנולדו ככה, הכול אנחנו יודעים, אבל אני חושב שבתוך מה שהמדינה הזאת נמצאת, הערך הזה של פצוע צה"ל, במקום שבו מיעוט שבמיעוט נמצא, כל הילדים של האימהות שנמצאות פה, שמוכנים ללכת לשם, וקורא מה שקרה במקרה הזה לעידו, זה לא יכול להיות יותר. לא יכול להיות שהפרוטוקולים של בתי החולים, אפילו הם לא עושים את ההבדלה הזאת, ואם הם עושים את ההבדלה הזאת, צה"ל, משרד הביטחון, צריך להחריג אותם מהשנייה הראשונה. יכול להיות שבבתי החולים יגידו, אצלנו פצוע הוא פצוע, ומטפל הוא מטפל, אני, גם אם אני יכול להבין את זה מבחינת בית החולים ושבועת הרופאים, מדינת ישראל כמדינה, כפוף לדברים שאמרתי עכשיו, לא יכול להיות שהיא לא מעלה על נס ויודעת להחריג מהרגע הראשון את פצועי צה"ל.

אתה מבין שיש פרוטוקולים להיכנס ולצאת מבית חולים אבל אין פרוטוקולים לשיקום של נפגעי ראש.

אני יודע. אנחנו יודעים את זה, אני גם מבין את המבט הנוקב של ענבל על כולנו, גם על אגף השיקום, על בתי החולים וגם עלינו, חברי הכנסת, צריך להגיד את האמת. אנחנו כנראה צריכים לעשות יותר, אי אפשר להתעלם מכך. אני אומר, יושבים פה כמה אנשים שמכירים את זה מקרוב ורואים את עידו, מכירים אותו ואת המשפחות.

אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, אולי לפתוח בית חולים צבאי, עם מיטב הרופאים המומחים בעולם או בארץ, שאין פרוטוקול כניסה, מקום לחיילים שאנחנו לא צריכים להתחנן לבתי החולים להיכנס.

יש איזה ניואנס אחד שפחות התחברתי אליו, בהיבט של לא לשלוח לחו"ל כי אין פה הכול. אני לא מתחבר לזה שהמשפחה צריכה לגלות איפה יש בחו"ל, אבל אני מקווה שיכול להיות שלעיתים יש יתרונות לגודל של מדינות אחרות, אבל זה המדינה צריכה לחפש ולמצוא.

חשוב לי להגיד, אני מכיר היטב לפחות חלק מהמשפחות והפצועים, שיש פה משהו אבסורד. כי כאילו כולנו מתרגשים מזה שיש פה אימהות שעובדות בשביל הילדים שלהן. זה בעיקר מכתים אותנו כמדינה. האימהות האלה היו צריכות להיות רק עם הילדים שלהן, והעובדה שהן כל היום עובדות, ממש פרויקט ומפעילות את כולם. אני חושב שיש המון דברים שאגף השיקום עשה בתוך לוחות זמנים מאוד קצרים במלחמה הזאת. התגלו התאמות מהירות, תקנים, יש גם הרבה אילוצים שאתם עובדים איתם, גם כשמביאים לכם תקציב, יש תקנים, אין מספיק אנשים שרוצים לעבוד בתחום הזה, את כל הבעיות אני מכיר, אבל בסוף בסוף, מכיוון שמדובר במספר של 105 אנשים, מדינת ישראל הגדולה, בעיניי צריכה להיות בסיטואציה – צריך להגיד את האמת, גם המחלקה שיש עכשיו בשיבא, זה כסף של תורם בעיקר.

אנחנו משלמים, משרד הביטחון.

מי הקים את המחלקה?

לא, אתם מממנים את השהות, את השוטף.

מכיוון שאני הבאתי את הבן אדם, לא הייתה מחלקה.

מממנים את השוטף לא את ההקמה.

שתבינו את האבסורד, בסוף, הבאנו אדם פרטי, איש נדיב מאוד שהוא איש דיסקרטי, אני לא מציין את שמו, למרות שהוא סופר ראוי, שהקים מחלקה לחיילים. זה הזוי, כשהחבר'ה האלה התגייסו, אמרו להם, זוזו הצידה, מעכשיו אתם של המדינה. מרגע שהם נפצעו פציעה קשה, המדינה לא זזה לגמרי אבל בגדול אמרה, אנחנו נהיה שם, ניתן את האנשים, נכון, הרופאים גם משתכרים מהמדינה - אני מת על שיבא - להביא את המיטה הזאת שם, להביא כל רופא לבדיקה, בכלל שיבואו. אני זוכר כמה התאמצנו, התחננתי בפני קרייס, וקרייס הוא איש מדהים, חבר טוב, שתבוא הרופאה הנוירוכירורגית שבכלל תבדוק. כמה חיכינו לזה, ענבל, שבוע? לבדיקה, לפני הטיפול.

בסוף יש פה סיטואציה, שאני מבין את המנגנונים ואני מבין שהכול איטי, אנחנו מהאנשים לא נגד, הכי בעד, אבל יש פה אירוע חדש שצריך להכיר בו. אף פעם לא הצילו כל כך הרבה חיים בשדה הקרב, זה מאוד מרגש, אבל אחרי שנה ותשעה חודשים צריך לבדוק מה המשמעויות של הדבר הזה ומה זה מחייב.

ומיפוי, איפה כל פגוע ראש נמצא בשלב השיקומי שלו. חלק מהם יושבים בבית ולא עושים כלום.

388 פגועי ראש, לא 105.

אני רוצה להיות הגון, בסוף, לא כל מי שנפגע פגיעת ראש, צריך להיות מוחרג מכל הדברים. אני אומר לך את זה דווקא מהצד המערכתי, בסוף אין לזה סוף. יש פגועי ראש, שבתוך תהליך השיקום – אני אומר לך, יש כל כך הרבה סוגי פציעות במלחמה הזאת, לאו דווקא פגוע ראש, מלא דברים אחרים. אבל עדיין, גם בתוך ה-388 כמו שאת אומרת, אם יעשו מיפוי מדויק, ימצאו מי אותם אנשים שבשבילם צריך לעשות שטיח אדום ומהיר. כלומר, צריכים לשבת אנשי משרד הבריאות, אנשי צה"ל, משרד הביטחון, ואם זה כללית כי בתי החולים ברובם של כללית, שבתוך חודש אתה בונה מנגנון חדש שעובד עם אותם אנשים, אתה לא אומר להם, הוא ילך עכשיו – ואני מעריך אותך, תלך לבדוק במשרד, המשרד יפקח ויבנה רגולציה, עד שזה ירד ללווינשטיין או שיבא, בסוף זה באמת גיהינום. לה אין case manager, לענבל אין, היא ה-case manager.

הציעו - - -

אני לא אומר שלא הציעו, אני גם יודע שלימור מסורה ספציפית למשפחה הזאת.

גם לימור וגם תמר, אבל זה לא רפואי. יש לנו case manager מאגף השיקום לעילא ולעילא, גם היא וגם לימור, אין לי מילה רעה, כל מה שאנחנו מבקשים, אין לי case רפואי, אני צריכה לפנות לנוירוכירורגים, אני יודעת מה זה לגמול מהנשמה? אני יודע שבית בלב זה גריאטרי וזה לא מתאים לעידו בשום צורה והוא ימות תוך כמה ימים אם לא - - -

אני אגיד לך מה המציאות, שבסוף האנשים האלה עובדים מול מלא פונקציות, כמעט בכל מקום פוגשים אנשים מאוד מסורים, אבל בסוף עם המסירות הזאת הם לא יכולים לעשות משהו. נכון שלא הכרנו דבר כזה של פגועי ראש במספרים כאלה ובדרגות חומרה כזאת. המשרדים, אין להם סמכויות, הם צריכים להגיד לבית חולים, זה לא אם בא לך או לא בא לך, הוא עכשיו אצלך וגם אין זמן, אין הקצבת זמן. עד מתי? עד מתי שנגיד לך אחרת. במקום שהמשפחות יפעילו אותנו ויתחננו, רגע, תאריך עוד זמן, תן לנו עוד זמן, כל בקשה כזאת אני ממש נבוך ממנה. אני אומר, איזה מדינה זאת שידעה לשלוח אותם לקרב, היא יודעת כל כך הרבה דברים, יודעת להפציץ באיראן, ומול המשפחות האלה, היא אומרת להן, נראה, תלוי, נקבע דיון, נחליט אחר כך. כל הדבר הזה, אם לא ישבו פונקציות העל בחדר אחד ותוך חודש יגיעו החלטות: אין הקצבת זמן לפצועי ראש, כל בית חולים חייב לקבל אותם, זה לא בשיקול דעת, לא משנה הפרוטוקול, לכל אחד מהם תהיה דמות רפואית, זה תהליך ארוך, שהוא המתכלל ואז נציגת אגף השיקום עובדת מולו, ונציג משרד הבריאות עובד מולו. אגב, אין סוף לזה, גם משרד התחבורה, כל הפונקציות. הם בכלל לא צריכים לפנות, הם לא פונים, הם פונים למתכלל, המתכלל חוזר אליהם, הנה האישור, הנה האסמכתא, הרופא של איכילוב יגיע אליכם.

אני אגיד דבר אחד, נשים כותרת מעל כל זה, כל מה שאמר חבר הכנסת טרופר, זה דברים שנשבר הלב על מה שאנחנו רואים בעיניים, אבל בין השאר על זה, שכבר ראינו את זה הרבה שנים קודם ואנחנו עדיין כאילו לא בתוך האירוע הזה.

בוקר טוב, גם ביום הזה אנחנו כן נזכיר את החטופים, מקווים שראש הממשלה יחזור עם עסקה. אני בכל יום לובש חולצה של מישהו שנחטף, היום זה ענבר היימן, הלכה לטפל בנובה, לעשות סיוע רגשי, נרצחה, רוצים להביא את גופתה לקבר ישראל ולהציל את החיים של מי שנשאר שם בחיים. גם בדיון הזה אנחנו מציינים את זה בראש סדר-היום.

הנושא של פגועי ראש שהוצג לי, כבר במאי פגשתי את ניב ואורנה, שאלתי שאלה ראשונה, כיוון שאני עוסק בנכי צה"ל הפצועים מזה שבע-שמונה שנים, עוד בהיותי ראש עיר, השאלה ששאלתי, למה צריך להתייחס אליכם באופן מיוחד, במה אתם מיוחדים? אחרי שיחה והעמקה הבנתי, שזה באמת מוצדק. מוצדק לייחד פרק, כלים ומעשים לפגועי ראש. כי עוצמת הפגיעה וההשלכות שלה הם חסרי תקדים. אדם שנפגע פיזית, מנטלית אפשר לדבר איתו, להבין אותו, לדעת מה הוא צריך וכו'. אדם הלום קרב, אפשר למנוע פוסט טראומה, אפשר לעשות איתו תהליך, יהיו לו ימים טובים, ימים רעים. פגיעת ראש היא הרסנית לכל מערכות החיים, הקוגניטיביות, התפקודיות, הכול. בעצם, האדם איבד שליטה על היכולת שלו להיות אדם מכובד בעולם והיא פגיעה עמוקה שקשה מאוד לצאת ממנה לאורך זמן. לכן אנחנו דורשים שהקבוצה הזאת תקבל מעטפת וטיפול אחר. משרד הביטחון יכול להשיב לנו, אין לנו סמכויות. התשובה הכללית הזאת ניתנה לנו על כל מיני שירותים שאנחנו רוצים לתת לפצועי צה"ל, והפרק הזה שמגדיר מחדש מה הזכויות של כל סוג פגיעה, אותן הגדרות ישנות אינן רלוונטיות. הפרק הזה לא הגיע ולא מאושר. אז קבענו חוק, אני הצעתי הצעת חוק, שתיתן סמכויות לשר הביטחון, סמכויות שהיו לו, לתת תגמולים שהוא מוצא לנכון. ואנחנו שמנו הצעת חוק, חבר הכנסת קרויזר ואני, שנינו יושבי ראש השדולה לפצועי צה"ל, שגם מסמיכה אותו לתגמולים ופתרונות עבור פגועי ראש. זאת הצעת חוק נוספת שהנחנו על השולחן. הממשלה, ולימור מאגף השיקום וגם את, יכולות להמליץ לפחות על החוק הזה, שיתקבל ויסמיך אתכם לתת דברים שהיום אין לכם סמכות לתת. אז לקדם את הצעת החוק. בשבוע הבא אנחנו גם נרומם את הנושא של פגועי ראש לתודעה הציבורית ושל קובעי המדיניות בשדולה, בכנס שנקיים.

מעבר למה שענבל אמרה, שדיברה מדם ליבה, מכל האנשים שפגשתי, אי אפשר להישאר אדישים. ואני רוצה להגיד דבר נוסף לאגף השיקום, אגף השיקום עשה קפיצה גדולה מאוד, בהובלת לימור, זה לא אותו אגף שפגשתי לפני כשש שנים, כשר במשרד הביטחון. הוא קיבל 17,000 פצועים והיצף עם מחסור של כוח אדם ומחסור של רופאים. אבל פגועי הראש צריכים לקבל פתרונות ומעטפת נוספת, דברים שלא הגיעו לידי טיפול.

לדרישה של היושב-ראש, מצה"ל, זה תהליך שצה"ל לומד להבין, שפצוע הוא כמו חלל שנפל. הרבה פעמים צה"ל היה עושה בגדוד או בחטיבה אתר הנצחה לחללים וחדר הנצחה. כל שנה הולכים לקבר, אני משפחה שכולה, 40 שנה אח"כ עוד מגיע חייל, שם פרח על הקבר של אח שלי. הצבא יודע מה זה משפחה שכולה ואומר, זה שלי, אני בונה בניין בבסיס למען משפחות שכולות. הצבא עוד לא עשה את הבניין למען פצועי צה"ל. והדבר הזה הוא לא העברת שרביט. המשפט שלך, אלה שעדיין יחזרו לשירות, אני אטפל בהם, אלה שלא יחזרו לשירות, הם לא שלי, לא, חלל צה"ל לא חזר לשירות, הוא שלך לעד. פצוע צה"ל שהפסיק לשרת את צה"ל והוא עדיין במשרד הביטחון, הוא גם שלך לעד. איך אתה דואג שהכול יהיה רציף ואתה רלוונטי למשפחות? אתם צריכים לבנות את השירותים האלה, זאת חובתכם המוסרית. התחלתם לעשות את זה, הקמתם אגפים במחלקות לפצועי צה"ל בצה"ל, אפשר להעמיק את זה.

אשתדל להוסיף בקצרה. אני בא ממשפחה שיש בה פגוע ראש אזרחי ויצא לי להיות יותר משנה כחלק מהמלווים בבית לווינשטיין וההתמודדות הזאת לא נגמרת. המלחמה הזאת, אירוע עם המספרים הגדולים ואני מצטרף למחמאות לאגף השיקום, אבל פה יש לנו את אירוע כל אדם הוא עולם ומלואו, המספרים הקטנים והיכולת שלנו לא רק להסיט משאבים אלא לשנות תפיסה ובמקרה של פגועי ראש בעיניי היא מבחן גדול. אני חושב שצריך להתחיל לחשוב פה כמו שנאמר פה, כמו שטיח אדום. אנחנו צריכים כמדינה, אגף השיקום ומוסדות השיקום צריכים לפרוס שטיח אדום לפגועי הראש. הסטת משאבים אמרתי, זה שינוי תפיסה של הכול כלול בפנים. אני עדיין מקנא ביחס של האמריקאים לווטרנים שלהם, לפורשים ולפצועים שלהם, אתה עומד בתור לשדה התעופה, אומרים, ראשונים, לפני הביזנס, מי עולים? הווטרנים ופצועים. כבוד. מסלול ראשון, כל הטיסות. ככה זה וככה זה צריך להיות אצלנו, בטח בשיקום ובכל דבר. תודה.

ענבל, אני מכירה אותך היום, שמענו את הסיפור שלך, בעיקר חשוב לי להגיד לך, שאני מחזקת אותך בכל רמ"ח אבריי ואברייך. אני יודעת איזה מלחמה את עושה והיא הרואית, אין מילה אחרת. את מביעה ומביאה החוצה את המהות הכי בסיסית ועמוקה בלהיות אימא. סליחה שאני מתרגשת, אנחנו מצדיעים לך, כמו שאנחנו מצדיעים לכולכן, וכמובן לאבות שלא נמצאים כאן, ולאחים, בתקופה הכול כך מורכבת הזאת. הדרישה הבסיסית שלא לוותר על הילד בשום מצב שהוא, זאת הדרישה הכי בסיסית וטבעית ונכונה ומוצדקת. כשאני שומעת אותך זועקת מפה לאנשי המקצוע כולם, תתאבדו עליו, כמו שאת עושה, זה צריך להיות המינימום וזה הדבר המתבקש. את יודעת שיש לך פה צוות של חברי כנסת, שהם מסורים מאוד לעניין הזה.

הם נפלאים.

פשוט מסורים כדי לנסות לפתור דברים שעומדים לפתחינו, גם מול גורמי המקצוע וגם כאן בחקיקה כמובן. וכל אחד מאיתנו יש לו פה, סמדר יודעת, וסימונה, שאנחנו מכירות בגלל הילדים שמשרתים ביחד, כולנו מחויבים באמת. גם אנחנו שואלים את עצמנו, האם עשינו מספיק ומה עוד אפשר לעשות כל יום? וכן, תפעילו אותנו ותצעקו עלינו ותעשו מה שאתן צריכות לעשות כדי שנוכל להמשיך ולהניע פה את הגלגלים של השיניים בכל אספקט שהוא, אם זה בפרטים הקטנים ואם זה מלמעלה, כהחלטות וכרגולציה שבה צריך להזיז את הדברים. אני אומרת לכם תודה, פשוט תודה על המאמצים שלכם, נמשיך לחבק ונמשיך לעזור כמה שאפשר.

תודה רבה.

תודה. אפרת סיכמה את מה שאנחנו, חברי הכנסת כולנו, אמרנו. אמרה את זה יפה ומרגש. פרופ' רקל, בבקשה. אני כבר אומר, את הדיון הזה, המיני דיון שהתפתח פה, כבר בשבוע הראשון של הפגרה, צריך לדעת שהגמישות שלנו בפגרה דווקא יותר גדולה, גם בחדר הזה, ולעניינים האלה אנחנו לא נהיה בפגרה.

אני נוירולוגית קוגניטיבית מארצות הברית וחוקרת קלינית בתחום של חבלות ראש. יש לי הרבה רעיונות בתחום הזה. הרקע שלי, סיימתי MD בהרווארד, לפני זה, תואר ראשון באוניברסיטה ב-neuroscience. עשיתי את ההתמחות בנוירולוגיה באוניברסיטה בקליפורניה, סן פרנסיסקו, והמומחיות שלי זה חבלות ראש. בזמן הזה, בארצות הברית, בתחילת שנות האלפיים, ב-2001 ועד עכשיו, אחרי התחממות הטרור הגלובלי, אחרי ה-11 בספטמבר, היה הרבה יותר תשומת לב על חבלות ראש, ממה שהיה לפני. הדבר הראשון והחשוב, שכולנו רוצים לעזור בתחום הזה וכולנו רוצים לעשות את הכי טוב שיכול לעזור לחיילים וגם לאזרחים שלנו בכלל ובחבלת ראש בפרט. אבל הבעיה הזאת לא פשוטה ואי אפשר לארגן פתרון, זה בשעות אחרי העבודה, שעות נוספות, זה דורש הרבה הרבה כוח אדם, הרבה הרבה עבודה, הרבה הרבה multidisciplinaries stakeholders להוביל את התחום הזה באופן משמעותי. לדוגמה, ארצות הברית ב-2001 אחרי התחממות הטרור הגלובלי, היו אלפי חיילים שחזרו מהשטח עם חבלת ראש מהקשה ביותר ועד הקלה ביותר. הכי קל זה זעזוע, לא משנה אם זה קשה או קל, המוגבלות שלהם, גם במקרים הקלים, גם הקשים, בחלק הקשה יכולה להיות התאוששות מדהימה, והקלים יכולים להוביל להתאבדות. זה לא פשוט, זה משהו חשוד במדינה הזאת. מה הכי משמעותי במשאבים הטבעיים שיש לנו במדינה הזאת? אין לנו יהלומים, אין לנו נפט, יש לנו את המוחות שלנו וזהו, זה המשאב הטבעי הכי משמעותי שלנו. מתחילת המלחמה, ב-8 באוקטובר, התחלנו לעבוד בתחום הזה בשיבא, בקבוצה שלי, ויש לי הרבה נתונים על כל הדברים שכבר שאלנו בתחום הזה. אני יכולה לחזור על כמה - נקודות עיקריות - היי לייט.

אם את יכולה לתת חמישה דברים שאמרת, שאת חושבת שצריך לעשות אותם ולא עושים אותם, מההיי-לייט.

בשיבא או בארצות הברית?

בשיבא. אם כבר אמרת ארצות הברית, אז שיש אותם בארצות הברית, זה יעזור לנו. אבל חמשת הנושאים, כיוון שאת מכירה את שיבא ואת מכירה את ארצות הברית, ואמרת שיש הרבה נקודות, הייתי שמח לשמוע על חמש הנקודות שאפשר לזרוק אותם לאמצע השולחן ואנחנו נדע שאנחנו צריכים לטפל בהם.

טוב. זה פשוט לדעת, לכל המומחים בארצות הברית בתחום הזה שדיברתי איתם מתחילת המלחמה, הם בשוק איפה נמצאת המדינה בתחום הזה. פשוט בשוק. כי אנחנו בראש בכל מיני תחומים אחרים, במלחמה, בבריאות, בטופ - - -

גם בשיקום האורתופדי.

אי אפשר להבין למה אין לנו שום דבר בתחום הזה. אז בשיבא יש לנו כמה דברים. יש לנו רישום של כל נפגעי מלחמה שמגיעים לשיבא, פה נראה לנו בערך כ-5% יש אבחנה של חבלת ראש, בשנה הראשונה. נראה שזה לא האמת, אז התחלנו עם screening, הקבוצה שלי, אנחנו קבוצת מחקר, אנחנו שלושה אנשים, אנחנו עושים את הכי טוב שאפשר. עד היום, כל החיילים שמגיעים לשיבא, לאשפוז או לשיקום, אנחנו מנסים לעשות screening ל-tbi. הצלחנו לעשות screening אולי לחצי. 70% meet clinical criteria for traumatic brain injury. 70%, ויש עוד. אז חיילים שמגיעים במסוק לשיבא, מגיעים מהשטח, יש לנו בדיקת דם שאנחנו יכולים לבדוק שיש חבלה במוח, בדם, יש לנו את זה ב-137 חיילים. ב-60% יש elevation בכל אלה שמגיעים במסוק לשיבא. זה לא 100, זה לא 300, זה בסה"כ אלפים, למה? כי בשיבא עם screen positive ל-tbi, ל-13% יש דימום ב-ct ראש. לנותרים אין שום דימום ב-ct ראש, אבל לאלה שהם חיוביים בשאלון שלנו ל-tbi, יש להם הרבה יותר תסמינים לכאבי ראש, סחרחורת, בחילה ועוד.

אני רוצה לחזור למה שביקשתי, זה מאוד מעניין, זה חשוב מאוד, במיוחד שאתם כבר עושים את זה. אני רוצה לדעת מה לא עושים. זאת אומרת, אני מבקש לדעת את חמש הנקודות שביקשתי, של מה את חושבת שאפשר לעשות ולא עושים?

אוקי.

אני רוצה לשאול אותך שאלה, כי זה חלק של הדיון שמשפיע על השיקום. האם פגיעת ראש היא דבר כרוני או לא דבר כרוני, ואיך צריך להתייחס מבחינת הטיפול?

אז אחרי 20 שנה של מחקר בארצות הברית, השנה, ה-cis בארצות הברית, כמו ביטחון בארצות הברית, ה-disability insurance מאשרים שחבלת ראש היא מחלה כרונית. מינואר 2025. לאחר מכן היה כנס על דברים כרוניים בתחום הזה. אז כן, זה לא אירוע חד פעמי, חבלת ראש היא גם לא משהו סטטי, זה יכול להתפתח, יכולים להיות שינויים לכל החיים וצריך rehabilitation ו-services, צריך חזרה. ישנן בעיות שיכולות לצוץ מיד אחרי ויש בעיות שיכולות לצוץ אחרי חודשים, אחרי שנים, אחרי 20 שנה ואחרי 50 שנה. יש סיכון גבוה יותר לדמנציה, לפרקינסון וכל מיני דברים. יש לנו כל כך הרבה שכן אפשר לעשות לטיפול בכל הנושא הזה. אז מה אנחנו צריכים לעשות?

אמרתי קודם, יתקיים דיון בשבוע הראשון של הפגרה על ה-case manager, על כל מה שעלה פה. כדי לא להטריד אתכם, מי שרוצה לבוא, באותו יום, יתקיים דיון של כשעתיים על מה שאת מכינה, על מה יש באמריקה ואין פה ומה אנחנו יכולים לעשות פה. מי שמנהל את הדיון הזה, אני סתם אשב פה, את תנהלי את זה. אז תתכונני. כולנו רוצים ללמוד, כבר אני אומר, תעשי את זה לפי מה שאת חושבת שאפשר לעשות מחר בבוקר, מה אפשר רחוק יותר ומה אפשר לעשות מחר בבוקר. בסדר?

בסדר גמור.

תדעי, אני אתן לך שעתיים, אם תצטרכי פחות, פחות, אנחנו רוצים ללמוד. כמו שכתוב אצלנו, ללמוד על מנת לעשות. אם את רוצה לסכם את הדברים, בבקשה. אבל תדעי שיש לך דיון שאת תנהלי בעוד שלושה שבועות.

תודה רבה.

אני רוצה לקחת את הדברים של רקל, ולהתייחס לאחת הבעיות המהותיות, שדווקא הפורום שיושב פה יכול להשפיע עליה, וזה בנושא סעיף 29 בתקנות הנכים, שמדבר בנושא של פגיעות מוחיות. סעיף 29 עוסק בכל ההגדרות - - -

סליחה, ראיתי, קראתי, כמובן אני מכיר את הטייטל הזה של סעיף 29, אני רוצה לתת קודם למשרד הביטחון לסיים, יכול להיות, כיוון שהם מכירים, גם בעזרתכם, את סעיף - - -

אני רק אגיד משפט.

אני אתן לך להשלים. אני מציע שגם הם יתייחסו לנושא הזה של סעיף 29, כיוון שהוא לא חדש.

אני רק אשלים את המשפט. הסעיף הזה, לאור הדברים שרקל אמרה והדברים שהיא תרחיב בדיון הבא, לא רלוונטי בעליל, למחוק אותו מספר החוקים ולכתוב אותו מחדש. הנושא של הזמניות, המושג זמניות, אתם מדברים על פגועי ראש, עכשיו פוררנו אותו לפירורים מאוד קטנים. אין דבר כזה זמניות. פגוע ראש, לצערנו הרב, זה מתנה לחיים וככה צריך להתייחס לזה. לא יכול להיות שיש לנו פגועי ראש, קשים, בינוניים, לא משנה איזה, שנאלצים לגשת לוועדה נוספת, נגרעות מהם זכויות בסיסיות שאמורות לקדם אותם, נגרעות מהם, המשפחות צריכות להשקיע זמן ובירוקרטיה, בשביל לטפל בנושא הזמניות. הזמניות הזאת היא אוכלת לנו את הבריאות, לנו כהורים. כמות הזמן שאנחנו משקיעים בנושא של הזמניות, לא אני באופן אישי, אבל כל החברות היקרות שיושבות כאן, היא גומרת לנו את החיים, ממש ככה, היא גורמת לנו להשקיע אנרגיות שהן לא נגמרות, על ועדות חריגים, על להשיג אישורים מיוחדים, על פגיעה בזכויות של הילדים שלנו, וחוסר יכולת לעזור להם להתקדם.

זמניות משנמכת את כל ההטבות והזכויות שלהם, מיידית.

זה חייב לצאת מהלקסיקון בצו השעה, מחר בבוקר. זה נושא סופר חשוב.

אוקי, תודה. בבקשה, תתייחסו גם לעניין הזה, אם אנחנו צריכים לנסח אותו מחדש.

זה נושא להתייחס לזה, אני אגיד ככה, זמניות יש לה שני צדדים. קודם כל, אתם יודעים, שאחוזי הנכות, זה בעצם מייצר את ההטבות, זאת השיטה שעובדים. יש ספר חוקים, שזה השמות, לצערי, זה השם, והשיטה היום שפועלת, אגיד את האמת, היא שיטה שאנחנו לא אוהבים אותה כי היא שיטה שבעצם אומרת, המרוץ הזה, ככל שיהיו לך אחוזי נכות גבוהים, ככה זה גוזר הטבות יותר - - -

ליאת, תשנו את זה ותהיה לך עבודה יותר קלה. תשנו את זה ותהיה לכם עבודה הרבה יותר קלה.

שנייה. הזמניות יש בה שני צדדים, יש באמת פצועים, אנחנו רואים אותם כבר מחרבות, שמגיעים במצב אנוש. אחרי שנה ותשעה חודשים של שיקום מיטבי, הם לא נשארים באותו מצב שהם הגיעו לבית החולים. ולכן, אחוזי הנכות משקפים בכל שלב את המצב שהוא היה בו. ואם עכשיו נתחיל ועדות רפואיות, כי עד היום לא התחלנו בצורה גורפת ועדות רפואיות על פצועי חרבות, אלא רק מי שרוצה, ואנחנו עדיין בשיקום תחילה, בלי ועדות, מעטפת של טיפול רפואי מלא ומעטפת כלכלית, נתחיל ועדות רפואיות, הרופאים בוועדות יקבעו את הוועדות הרפואיות לכל תקופה, אם בתקופת השלושה חודשים המסמכים הרפואיים אומרים: אנוש, מונשם שזה 100% פלוס לתקופה הזאת, 100% לתקופה הזאת, 80% לתקופה הזאת. ומה היום. לכן אני אומרת, הזמניות היא פרוגנוזה.

זה מתנה לכל החיים - - -

ניב יקרה, בסוף יש פצועים שהזמניות, אם תקבעי להם קבוע היום, שמת להם סטמפה, הם נכים - - -

לא מעניין אותי הטמפה, תהפכו את השפה, תיקחו את השטיח האדום - - -

הם לא יוכלו להשתלב בעבודה, מה שונה?

להיפך, הרי אתן נלחמות על שיקום, אתן נלחמות שהמצב ישתנה.

צריך למחוק את המילה שיקום לנפגעי ראש. אין שיקום לנפגעי ראש.

אני מציעה שלפגישה הבאה נזמין מומחה לשיקום.

אנחנו נקיים עוד פגישות, אני לא רוצה להעמיס יותר מדי. אני רוצה להגיד דבר אחד בעניין הזה. אני אומר את זה דווקא למשרד הביטחון, אם הבנתי נכון, המילה של הדבקת סטמפה, כאילו את נכנסת לפסיכולוגיה של המשתקם. מה שאני אומר, נשאיר להם את זה. זאת אומרת, אם זה יפגע בו לכל החיים, זה אירוע אחר. יש שטחי עשייה שזה נכון, שאתה לא רוצה שמישהו יישא איתו לכל החיים איזה שהיא תווית, שאולי היא תווית שלילית או שאולי היא תמנע ממנו את המוטיבציה להתקדם בגלל שיש עליו כאילו פתק משתקם. אנחנו לא בדיון הזה, לפחות לא לאוכלוסייה הזאת, לחלקים האלה שאנחנו מדברים. אני אשמח לדיון לאחד הדיונים הבאים – לא הדיון הבא כי אני לא רוצה להעמיס עוד נושאים על הדיון הבא, העמסנו עליו שני נושאים שהלוואי ונתקדם בהם.

צריך להבין את העניין, ההגדרה שונה בין ארצות הברית לבין ישראל לגבי העניין של פגועי הראש, אם הבנתי נכון.

היה פה ביטוי כפול, האם זה כרוני או לא? מי ששאל אם זה כרוני, רצה לשאוף לשם.

את ההבדלים בתפיסות אולי אפשר ללמוד מהעבודה שעשו בארצות הברית, שתשליך עלינו.

אני חושב שמה שאתם צריכים להתחיל לעשות, אתם יודעים שעסקתי בזה באירועים אחרים מול אגף השיקום והצלחנו, צריך להיות גם בדבר הזה, את סעיף 29 צריך להגדיר מחדש ולבוא עם הצעה של הגדרה. זאת אומרת, להגיד מה צריך להיות כמו בטבלה הזאת זה דבר אחד, לבוא לשים על השולחן הצעה להגדרה, אז אני מציע לעשות את זה רק בגלל דבר אחד, שאם לא יעשו את זה במשרד הביטחון, אנחנו נכתוב הצעת חוק, שאנחנו לא רוצים לכתוב. אני מעדיף, יודעים את זה במשרד הביטחון, גם אם צריך לוותר על חוקים ומשרד הביטחון יתקן את זה יותר, אז שיתקן את זה יותר מהר.

יש לי שאלה כדי להבין את הדבר הזה. משפחת נחמד תצטרך להגיע כל שנה כדי לבדוק זכאות?

הם לא, אבל הבן של אורנה – כן.

איפה עוברת ההגדרה, מתי שחררתם, נתתם 100% - - -

הרופאים בוועדה, הרופאים המומחים בוועדה הרפואית הראשונה קובעים את הדבר הזה.

שיש כאלה שנכנסים למסלול אדום - - -

זה לא מסלול אדום, יש כאלה שמקבלים לצמיתות.

ויש כאלה שנדרשים לחזור.

וזאת הדרישה שלנו לשינוי, כולם צריכים להיות לצמיתות.

אז אם אני מבין נכון, אולי תבדקו, גם על פי הקול שעולה פה מההורים, ספציפית את פגועי הראש, בגלל שכבר יש קצת יותר פרספקטיבה. אני מבין, כולנו פה באירוע שאף אחד לא דמיין אותו, בטח לא המשפחות על מה שהתהפך עליהן, וגם המדינה. אבל אנחנו כבר אחרי שנה ותשעה חודשים, יש פה ניסיון מארצות הברית, אולי בכלל צריך להגדיר לרופאים, כשמדובר בפגיעת ראש, זה לצמיתות. אגב, אפשר לתת הזדמנות למשפחות, נגיד, שהפצוע ירצה בעוד שנתיים-שלוש לבוא ולהגיד, נתתם לי אז, אפשר לדייק את זה בתקנה: רשאי הפצוע לבקש הורדה או ביטול. אם זה יבוא ממנו, זה בסדר, אבל אנחנו כמדינה משחררים אותו מהצורך הזה להכריח כל פעם מחדש - - -

להוכיח את פגיעת הראש שלו כל שנתיים, אם הילדים שלנו נכים או לא נכים בראש - - -

אנחנו עשינו מהלך כזה בגין לקויות אחרות, פציעות אחרות, מול המוסד לביטוח לאומי, בדיוק אותו הדבר, והייתה שם הבנה, אגב, לימור הייתה אז במוסד לביטוח הלאומי, היא מבינה את המשמעות של להסיר את החסמים הביורוקרטיים האלה ואת העול הזה שעל המשפחות, לבוא לוועדות האלה. זה עשה שם שינוי מטורף, אני מוכנה לדבר איתך על זה בנפרד אחר כך.

לימור מכירה את זה מצוין.

וזה נחשב מחוץ לקופסה, זה בדיוק זה, לחשוב קצת אחרת.

מדובר בסה"כ ב-105 אנשים.

אנחנו נשים על השולחן תוך שבועיים תיקון לסעיף 29, סעיף 29 חדש, שמדבר על זה איך משרד הביטחון מאמץ את הדברים, בתקווה שכן, אם לא, נלך למסלול השני. משרד הביטחון, תשלימו, בבקשה.

אני רוני צבר, אני רופא, אני נמצא כאן בכמה כובעים, גם כאזרח מדינת ישראל, כמובן, וגם כאבא לשלושה בנים, ששניים לוחמים ואחד מתגייס בעוד שמונה חודשים לתפקיד של לוחם. אני רופא ואני עומד בראש קבוצה שנקראת צבר רפואה, שהיא מערך אשפוז בבית. קיבלנו את הזכות הגדולה מטעם אגף השיקום להיות אחראים לתכלל את הטיפול הרפואי בפצועי הראש הקשים והבינוניים. ואני ברמה האישית שלי, אני הרופא שלהם שעושה את העבודה הזאת ועובר איתם מבית לבית, כך שאני מרגיש בנוח לדבר כאן.

אני רוצה לתת איזה שהיא פרספקטיבה כללית על נושא השיקום – לשיקום יש צירים שונים ולא מילה אחת. בהתחלה מתחילים להציל את החיים שלהם, עם הזמן זה הופך ללמד אותם לחיות את החיים. זה ציר מאוד שונה והתייחסות מאוד שונה לאורך הזמן. בהתחלה הוא מאוד מאוד בית חולימי, ועם הזמן הוא אמור להיות מאוד קהילה ובית. בהתחלה אנחנו מאוד מאוד הפיזי, עם הזמן הוא יהיה יותר ויותר קוגניטיבי. אלה צירים שונים והצרכים שלהם משתנים. אני חושב שהציר האקוטי החריף, באופן פרדוקסלי, זה הציר הכי קל בסיפור הזה. צריך להגדיר, שמדינת ישראל, יש מרכז לאומי אחד ראשי שאחראי על נושא של כל פגועי הראש במדינת ישראל. אני אקסטריטוריאלי לבתי חולים ולכן אין לי סוגיות אגו. שיגדירו בית חולים אחד שיכול להתמודד עם המשימה הזאת והוא יהיה מרכז המצוינות. לא צריך שבעה מרכזי מצוינות, צריך אחד שירכז את הדבר הזה והוא יהיה מרכז הידע, מרכז המצוינות, ידע לשלוח אנשים לחו"ל, להחזיר אותם, להזמין מומחים מחו"ל, לנתח דברים מורכבים, לעשות פרוצדורות שיקום, הכול בתוך המרכז הזה. זה באופן פרדוקסלי, החלק הכי פשוט בתוך האירוע הזה. כי ישראל יודעת לעשות את זה בתחומים אחרים, כמו שאמרתי בצדק, היא עשתה את זה מעולה בגפיים, אין שום סיבה שלא יעשו את זה במוח. האירוע הגדול פה באמת זה דווקא החיים, כי עם כל הכבוד, אם אנחנו שמים את יום הפציעה של החיילים האלה, בשעה 00:00 בחצות, וכל החיים שלהם הם 24 שעות, כרגע הם בחצות וחצי, הם בחצות ארבעים וחמש. זה כל האירוע ביחס לכל החיים שלהם. יש להם עוד חיים ענקיים לחיות עם הדבר הזה. והחוכמה היא לדעת, מעבר לפאזה האקוטית הזאת, איך באמת מלווים אותם הלאה לכל הדברים.

כשאני קונה מאוד את הרעיון הזה של נציג משרד הבריאות, אני חושב שמי שצריך להוביל את זה בין השאר, האיגוד הישראלי לשיקום, שצריך להבין שיש פה אירוע אחר, הוא קובע מדיניות בקונטקסט של מדיניות רפואית בכל תחום שהוא, יש איגוד מקצועי של הר"י, הוא צריך להגדיר את הדברים האלה, ביחד עם אותו מרכז מצוינות שיהיה, ואז צריך לקבוע, כל אחד מהם צריך להיפגש פעם בחצי שנה, לעשות screening על כל התיק שלו. זה לא עשרות אלפי אנשים. פעם בחצי שנה לעשות screening על כל התיק, לעבור על כל המבחנים, מבחני קלינאי תקשורת, של המרפא בעיסוק, של הפיזיותרפיסט, של הרופאים ולהגיד, בהתאם למדדים האלה אנחנו חושבים שהיעדים שלנו לחצי שנה הבאה הם כאלה, צאו לדרך לחצי שנה הבאה וניפגש בעוד חצי שנה. זה לא נורא מסובך לעשות את זה. אנחנו, התפקיד שלנו בתוך האירוע הזה, לאפשר להם לעשות את כל הדברים האלה כמה שיותר במרחב הביתי. כי אם אתה משתקם מחוץ לבית שלך, אחר כך אתה צריך ללמוד הכול בבית שלך. למדת על מטבח שהוא לא שלך, על אוטו שהוא לא שלך, מדרגות שהם לא שלך, מיטה שלא שלך, עכשיו אתה הולך הביתה, אתה צריך לתרגל את כל הדברים האלה מחדש. התפקיד שלנו, להנגיש את כל הדברים האלה לעולם הבית, כולל את הפסיכיאטר או הפסיכיאטרית, הפסיכותרפיסטים וכו'. אנחנו גם מהווים את הממשק הזה מול מכוני שיקום הקוגניטיביים שנמצאים בקהילה, רקנטי, שפיצר וכו'. ראוי מאוד להגיד, נתנו פה מחמאות לאגף השיקום, אני לא איש אגף השיקום, אני שלוח שלהם, אבל תפיסת העולם, בגדול, זה כמה שיותר איך אומרים כן, בכל וריאציה, רק חושבים איך להגיד כן. אני לא נתקלתי באף סיטואציה שביקשנו משהו, ייעוץ, ,התמחות, שליחה לאיזה מקום, לקידום תור, ואמרו לנו, לא, אי אפשר. זה לא קרה בשום צורה שהיא. כלומר, פה יש באמת גישה מאוד פתוחה. אני קונה לחלוטין את העניין של מחיקת הזמניות. בכלום היכרות שיש לי בתחום הזה, אני חושב שאגף השיקום, לאורך השנים, אני מכיר מנכויות אחרות, יש דינמיקה של דברים שהתרגלו לעשות אותם. פה, הציר הקוגניטיבי הוא מאוד שונה. דיברו פה על ירידה, לא ציינו את הפרטים, אבל זה ירידה בזיכרון וירידה ביכולת הפשטה ויכולת בתכנון ובאימה מלהיכנס לסיטואציות מסוימות ויכולת למידה, והדבר הכי משמעותי שלא ציינו פה, לחלקם זה משנה את האישיות וההתנהגות. זה האירוע המשמעותי. גם אנשים שרוצים לקבל משולב, והוא אומר, אני רוצה שהוא ישתקם אצלי, אני אכניס אותו אצלי לעבודה, יעבוד אצלי במשרד רו"ח, אין בעיה כי אני מבין את החשיבות, אחרי חודשיים זה בלתי אפשרי, אתה לא עומד באירוע הזה כי זה כל כך מסובך לעשות את זה.

אם אני אסכם את הדברים שלי, צריך להסתכל על זה בפרקציות שונות לאורך האקטיזציה של האירוע הזה, דווקא בחלק הכי אקוטי, הכי משמעותי, לבחור מרכז לאומי אחד, לרכז שם את כל המוחות, וישראל היא אלופת העולם בלעשות את הדבר הזה. חילי, זה לא כל כך נורא שתורם פרטי תרם מבנים, כל בתי החולים בישראל יש להם פלאק על הבניין, הגאוניות זה לתחזק את הדברים האלה. ואף תורם לא תורם בחיים כשהוא לא יודע שיש כסף להמשיך את זה הלאה. זה דווקא לא מפיל אותי מהכיסא שמישהו תרם.

רוני, גם נושא החדשנות והמחקר.

נכון, גם פה אני חושב שקבוצת ההורים הרימה את הדבר הזה ואמרה, לא יכול להיות שאנחנו עושים את אותם דברים שעושים אותם כבר 40 שנה, הרימו את זה לאגף - - -

גם כשאתה הולך בתוך תל השומר, אתה שומע את ההבדל בין ההתקדמות בנושא האורתופדי לבין ההפרשים.

אני חושב שזה גם משליך על אותן ועדות של אגף השיקום לאורך זמן. לא יעזור כלום, לא יכול להיות שבאותן ועדות יושבים המומחים הכי טובים בעולם התוכן הזה. אנחנו יודעים שזאת לא הסיטואציה. אתה שולח לנוירולוג, הוא איש טוב, הוא איש מקצועי וכו', אבל מאוד יכול להיות, שההבנה שלו בתחום הזה שנקרא פגיעות ראש וחוליזציה, זה לא ההבנה המאוד עמוקה שלו, מה שהוא רואה זה מישהו שהיה לפני זה אנוש ועכשיו הוא אומר, איזה יופי, הוא למד לנהוג, אז הוא השתפר באופן דרמטי. אבל זה לא.

אני אסיים במשפט אחד ואגיד, אנחנו כן מסתכלים מאוד קדימה לגבי חדשנות. יש פה איגום משאבים גם של קבוצת ההורים, גם של אגף השיקום שביקשו ממפא"ת להוביל את זה, זה הגוף הכי טוב בישראל לעשות את הדבר הזה, להסתכל איך אנחנו מייצרים בשנתיים הקרובות סדרה של מוצרים טכנולוגיים שיעשו פה הבדל דרמטי בשיקום של הנכים. וזאת תהיה הדלתא הגדולה, לשלב את היכולות של הטכנולוגיה שהיא בישראל מובילה אותה, יחד עם היכולות הרעיוניות הרפואיות שיש, עם הצרכים האמיתיים ואיך בעוד שנתיים אנחנו פה אור לגויים בכל מה שקשור - - -

בטח בעידן הבינה המלאכותית.

יש לנו רבע שעה, אלה הנהלים בכנסת. חברי הכנסת, כל אחד יוכל להגיד בסוף עוד משפט. אני מבקש, ממי שלא התבטא, או מי שרוצה להגיד עוד דברים, נעשה סבב לפי הסדר, בבקשה.

כפי שיש רמפות למי שהוא נכה פיזי, צריכה להיות רמפה של נכות, של הנגשה קוגניטיבית למי שהוא נכה קוגניטיבי וצריך להסתמך על המחקר ועל כל מה שקשור בהנגשה קוגניטיבית שאקדמית אונו נותנת, לשבת ולשמוע. זה דברים יישומיים שיכולים להיכנס בחיי היום יום שלנו באקדמיה, בתעסוקה, במשרדים ממשלתיים. צריך לבנות עולם של הנגשה קוגניטיבית לכל החבר'ה האלה שמשתחררים עכשיו לעולם הזה. זה תורה שלמה, שגם בדיון הזה שיתקיים, צריכה להיכנס בפנים, זה מושג שצריך ללמוד אותו ולנהוג על פיו, החל מאתר אגף השיקום, הוא לא מונגש קוגניטיבית. הבן שלי לא יכול להיכנס לאתר אגף השיקום, המלל עמוס לו מדי, התכנים לא ברורים. היום בעידן הבינה המלאכותית, לוחצים על כפתור והכול קורה. אם אני יכולה לקנות חולצה ומונגשת לי האפשרות הזאת בצורה קוגניטיבית, בטח ובטח זה צריך להיות באגף השיקום, לפשט להם את הטקסטים, לעשות להם את הדברים פשוטים במשרדי ממשלה, אחרת, החיים שלהם אחר כך יהיו מאוד קשים.

תודה.

שני נושאים שחשוב להעלות, קודם כל, במסגרת זה שאנחנו כקהילה לקחנו לנו שם שהוא סלנג "לתת בראש", ליאת, אני מזמינה אתכם לקחת את המושג "הכול כלול", להפוך את הגישה שלכם, במקום שטיח אדום, שאולי זה יותר ארצות הברית, והייתה לנו עכשיו החוויה של מה זה שטיח אדום בארצות הברית, בהתייעצות רפואית שהגענו אליה, תיקחו את זה, תתחילו לחשוב במושג של הכול כלול.

שני נושאים נוספים מאוד חשובים – נושא הליווי, אנחנו יודעים שאתם עובדים על זה. אני גם רוצה להגיד תודה גדולה לאגף השיקום על שיתוף הפעולה עם חברת צבר, אנחנו מרגישים שינוי דרמטי בכל הקשור לדבר הזה, רוני, יש לך צוות נפלא ואני יודעת שאתם עובדים טוב מאוד ביחד, אנחנו מברכים על זה וחשוב להגיד גם את הדברים הטובים.

נושא הליווי – ועדות של מדיטון, חייבות דחוף להשתנות, חייב להיות שם פרוטוקול שמותאם לבעיות קוגניטיביות ונפשיות ולא רק פיזיות. זה נושא אקוטי שמשפיע על איכות החיים של הילדים שלנו אבל גם שלנו כמשפחות, על המצב הכלכלי ועל היכולת שלנו להתפנות לעבודה. זה גם נושא חשוב.

נושא אחרון וסופר חשוב זה נושא הדיור. כל הנושא של מדיניות הדיור בזמן השיקום, צריך לעשות שם סדר, והנושא של מענקי דיור לדירה, הרבה מהפצועים מתוך ה-105, הם חבר'ה צעירים בין 20 ל-35, בין אם קנו נכס כבר או עם ילדים בבית, בין אם חבר'ה צעירים שיכולת ההשתכרות שלהם נפגעה באופן דרמטי, המוחות הטובים האלה שדיברו עליהם קודם, אני מדברת על כל החבר'ה האלה עם 5 יחידות במתמטיקה ובפיזיקה, שהיום הם פגועי ראש ויהיה להם מאוד קשה לסגור את הפערים האלה, ולא רק הם, תעבדו עם משרד השיכון לסדר את הסיפור של המענקים: 70% הנחה, הנחות משמעותיות, קרקעות, רמ"י, כל מי שצריך, היום זה לא אוטומטית וזה גם נפגע, עוד פעם, בגלל הסיפור של הזמניות, מי שלא הוגדר 100% פלוס, לא מקבל את זה, וגם אחרים.

אני 100% בעדה, גם עם רוני צבר וגם עם המרכז הלאומי, צריך להיות בסדר עם כל בתי החולים. יש לנו גם הזדמנות ענקית.

את יכולה לדבר באנגלית.

אני מאמינה ב-100% שלמרות שעכשיו לישראל יש אפס פרוטוקולים סביב פציעות ראש טראומתיות, שקשה להאמין - כמי שמגיעה מארצות הברית, אני מאמינה, בגלל התשוקה וההתחייבות של כל אחד כאן, שעם הכוחות הנכונים וההתחייבות והמשאבים מהממשלה, ממדינת ישראל, אנחנו יכולים להגיע מאפס לטיפ טופ שבעולם, ואנחנו יכולים לעזור לחיילים להתמודד הכי טוב בפציעות כאלה. זה משהו שאי אפשר תמיד למנוע, זה משהו שקורה וחייבים להתמודד עם זה, אני מאמינה שאנחנו יכולים לעשות את זה, ההזדמנות שיש לנו שבארצות הברית הם התחילו את הפרוטוקולים האלה ב-2001 כשהם לא ידעו שום דבר על המחלות האלה והם עדיין סוחבים מטען ענקי מכל הניסיונות, הפעם הראשונה, הפעם השנייה, הפעם השלישית, וזה לוקח שנים לשנות בממשל ובצבא של ארצות הברית. אנחנו נכנסים פנימה במצמוץ ואנחנו יכולים לטפס על הכתפיים של כל מי שבא לפני ואנחנו יכולים לקפוץ קדימה כל כך מהר אבל זה ייקח משאבים - - -

כמה שנים את בשיבא? מתי עלית?

ארבע שנים.

ישר עלית לשיבא?

ישר. אתה לא יכול לשלם לי מספיק כדי שאחזור לארצות הברית, גם אם תציע לי 5 מיליון דולר, אני אגיד לא, אני פה.

כל הכבוד.

ותודה שקראת לזה disease כי זה disease.

אני עובר לפי הסדר, אבל בקצרה בבקשה.

אנחנו נמצאים בסוג של אובדן עמום, מה זאת אומרת? זאת אומרת, אנחנו חיים עם ילדים, שפיזית קיימים, שפיזית מתהלכים, שפיזית נראים נורמליים לכל דבר, אבל הם לא שם. הם לא שם. אני מגדלת עכשיו ילד בן 22, שהוא בעצם ילד תינוק שאני צריכה ללמד אותו הכול מהתחלה. וזה לא ייקרה, הוא לא יהיה שם, הוא אף פעם לא יהיה שם. אני מאוד מקווה, אני מסתכלת דרך החור הקטן על מנת לראות את האור בקצה המנהרה, וברור לי לחלוטין, שאנחנו עם תקווה מאוד גדולה אבל צריך לתת להם את הפלטפורמה הזאת על מנת שהם יגיעו לשם.

תודה.

אני רוצה להתייחס למה שד"ר צבר אמר ומה שחילי העלה לגבי הפילנטרופ שבנה את המחלקה. אני לא חושבת שאף אחד מבין חיילי צה"ל צריך להיות נתון לחסדו של אף נדבן כזה או אחר, זאת האחריות של המדינה לטפל בחיילים. סגרו לנו את הדלת בשיבא, נכנסנו דרך החלון. זה לא עניין של משאבים וכסף, זה עניין של המהות. כשנכנסו למחלקה לפני שבעה וחצי חודשים, אמרו לנו, שהמחלקה הזאת היא מחלקה לשימור, זאת הייתה ההגדרה, קוראים לזה המחלקה לטיפול רפואי מתמשך. שום מילה על שיקום וזה אומר הרבה על המהות ועל הדרך. הילד שלי לא פוחלץ והוא לא צריך שימור, הילד שלי צריך שיטפלו בו וצריך שישקמו אותו. גם זאת הייתה מלחמה ארוכה, ואם לא הייתי פוגשת את חילי, שסיפרתי לו על הקושי לקבל את עידו, לא קושי, סירוב לקבל את עידו לשיבא, הוא אמר לי, חבל שלא הכרת אותי אז – אני לא יודעת אם אתה זוכר, שאחרי חודש וחצי לפציעה – אמרתי לו, אני מאוד מקווה שלא צריך להכיר חבר כנסת כדי להתקבל לבית חולים. אני ניהלתי בית ספר של נוער במצבי סיכון, אני כל הזמן חושבת, מה קורה אם אחד מהם נפצע, אין להם עורף משפחתי, מי יגן עליהם כשהם חלילה ייפצעו ומי יהיה הקול שלהם? היום מכירים את עידו, אולי עכשיו מכירים אותו כולם, אבל אני אומרת לכם, אני לא אשקוט עד שכולם יכירו את הסיפור של עידו. הלוואי, הלוואי, הלוואי וזה יעזור לבאים בתור, שלא יהיו הרבה ושלא יהיו בכלל. אני מאוד מקווה שאנחנו האחרונים שחווינו כזאת חוויה מטלטלת.

תודה.

אני רוצה להגיד לכם תודה, תודה שאתם לא רק מדברים, שאתם באים ואנחנו רואים אתכם כל הזמן. חילי, אני לא יודעת אם אתה זוכר, אותי ראית בתחילת הדרך, בכיתי. תודה שאתם מעלים את זה לסדר היום ותודה על צבר, כי זה אחד הדברים האיכותיים וצריך שזה גם יהיה להם, לא רק לנו, שזה יהיה גם שם, שיהיה מישהו שיתכלל את זה, שיהיה מישהו שיעשה. אני פה גם בשם חברותיי שהיו איתי בסורוקה והמצב של הילדים שלהם לא מתקדם, הם כל הזמן על שעון חול, מתי יוציאו אותם משם, והמתח. אני שומעת את דפיקות הלב שלהם, של מירב וקארין, החברות שלי, של ניקו ורועי חיים. ענבל אמרה פה דברים נכונים, אני עכשיו לא בשם אימא של איתי, אני בשם חברה של נשים שלא יכולות להגיע לכאן ואני מייצגת אותן. אז אני אומרת, יש עדיין מקרים וצריך לדאוג להן והלוואי שזה יהיה בלי פרוטקציות של חברי כנסת. אם באתי לכאן היום בשביל זה, אז אני שמחה שהפסדתי יום עבודה.

אין לי כל כך הרבה מה להוסיף לנשים היקרות האלה שאנחנו כבר ביחד כמה זמן. שוב, תודה רבה לכולם. אני באופן אישי רוצה להגיד תודה רבה לחבר הכנסת שטרן, שמלווה אותנו מהטלפון הראשון. תודה ותודה לכל אחד מכם, גם לאגף השיקום, שאפילו קצת כועסים, הכול בשביל מטרה אחת טובה. תודה.

אני עו"ד יעל גויסקי, אני מלווה בהתנדבות את "לתת בראש", את קבוצת האימהות, דרך היכרות אישית עם אחד המקרים, ככה הגעתי לשם ואני עושה את זה, זה הנושא הכי חשוב.

את זו שמעבירה לי את סעיף 29 בשבוע הבא?

מה שחשוב לי להגיד, יוצאים לפגרה ואני יודעת איך הכנסת נראית לפעמים בפגרה וכמה המשכן הזה ריק. בכל אופן, אנחנו נודה שהנושא הזה, בחודשים של הפגרה, יהיה על סדר היום, כי לא צריך כאן מליאה - - -

סגרנו את זה.

תודה.

אנחנו רצים כי הזמן נגמר, ביקשתי אישור לעוד 5 דקות, אבל בקצרה.

שמי מיכל קליין מהאיגוד הנוירולוגי, אני רוצה להתייחס למשהו שהוא לטווח הארוך. הזכירו פה את המספר של 100,000 פצועים ב-2028, מספר מאוד קשה, אחוז מסוים יהיה נפגעי ראש. יש לנו רק שני נוירולוגים עם התמחות בחבלות ראש בארץ, אחת מהם היא פרופ' גרדנר, היא פה איתנו. המצב הזה חייב להשתנות. מי יטפל בכל האנשים האלה?

איך הוא יכול להשתנות?

האיגוד הנוירולוגי פועל ונלחם רבות כדי להגדיל את מספר המתמחים, מספר התקנים של נוירולוגים בארץ. אם יש פה חבר כנסת שרוצה לקחת את הפרויקט הזה ולעזור לנו, זה לטובת - - -

אז אנחנו נקבע פגישה, תגידי לי במה אנחנו יכולים לעזור. זה נוירולוגים, לא נוירוכירורגיים. תודה. ד"ר סחר, בבקשה.

אני בכובע של מנהל מחלקה לשיקום חבלות ראש, אני קודם כל רוצה לומר, שיש אנשים מדהימים, אנשים משתקמים, אבל זה לא שהפגיעה נעלמת, ואני חושב שכאן צריכים לעשות הפרדה בין היכולת להפיק שיפור תפקודי לבין ההבנה שהאדם הזה יישא את הצלקת, לא רק צלקת, את התהליך הפעיל הזה כל חייו, גם אם באיזשהו שלב זה יתאזן. קרוב לוודאי שעם תהליך ההזדקנות, זה ילך ויחמיר. האינטראקציה הזאת היא דבר שצריך לתת עליה את הדעת, עניין של תהליך מעקב עד יומו האחרון של האדם מרגע הפגיעה. לא ניכנס לדיון מעמיק כי יהיו עוד דיוני המשך.

יהיו.

שלום, שמי חוה דרדיק, אני מנהלת את שירותי השיקום במכון פוירשטיין, אנחנו מטפלים בנפגעי הראש אחרי שהם משתחררים מבתי החולים השיקומיים, משיבא ומתל השומר. אני פה כדי לתת את העתיד, כדי להסתכל על חמש שנים קדימה, על 20 שנה קדימה, אנשים שנלחמים עכשיו על לאכול ועל לדבר ועל ללכת, יצטרכו בהמשך להילחם על להשתלב בשוק העבודה, על ללמוד, להיות בעלי משפחה. אגף השיקום עושה עבודה נהדרת ונותן המון המון משאבים לתהליכים האלה, אבל זאת דרך ארוכה. אני מאוד מסכימה עם ד"ר סחר, זה שהם כרוניים, זה לא סותר את זה שהם יכולים להשתקם, הם גם וגם ואנחנו צריכים להסתכל קדימה כי אנחנו ניתקל בהמון המון בעיות ואתגרים בהמשך.

נכון, אבל אמר חילי יפה, אם ירצו, יורידו.

אני רוצה קודם כל לחבק אתכם, אני רוצה להגיד שזה אחד הדיונים המשמעותיים שהייתי בהם בתקופה האחרונה, מקצועיים, עניינים ותכלס. אני רוצה להתחבר למה שחברי הכנסת אמרו על כך שאנחנו הרבה שנים מנהלים שיח כזה ואחר עם משרד הביטחון ואנחנו בתקופה שיש עם מי לעבוד ויש מה לעשות ויש רוח אחרת. העובדה שהם נמצאים פה גופים כמו מכון פוירשטין, רוני ואחרים - - -

אני מסכים. תודה.

אני בעיקר מודה על הזכות להקשיב וללמוד.

אני ראש החטיבה למענים סוציאליים בתחום הקליני באגף השיקום במשרד הביטחון, אני כאן עם הצוות שלנו. אני רוצה לומר קודם כל תודה לילדים המדהימים שלכם, בזכותם כולנו יושבים כאן. אני רוצה לומר לכם תודה, לאימהות, שאנחנו עובדים כולנו בשיתוף פעולה ביחד. אני רוצה לומר תודה גם לספקים המדהימים שלנו, שזה פוירשטין ורקנטי ובמרגוזה וכל המרכזים שאנחנו מדברים על אחרי, שאנחנו כל הזמן הולכים ביחד, בתפיסה של תקווה, שיש מה לעשות ותמיד יש לאן להשתפר ותמיד יש לאן להגיע ואנחנו שם ועובדים יחד כדי לצעוד בדרך הזאת. שיקום זה משהו שהוא למרחקים ארוכים, זה לא דברים שאנחנו עושים ברגע, ואנחנו שם בעזרת השם, עד 120 עם הבנים ומלווים אותם.

אני אשמח שלדיון הבא, שהרופאה המקסימה שלנו תציג את השעתיים שלה, שתתייחסי גם לנושא של האבחנה המבדלת שאתם בודקים בין PTSD לפגיעות ראש, כי היום הרבה מאוד - - -

אמרתי את זה גם בהתחלה, שכרגע אנחנו רוצים להתמקד בזה.

מה שקורה, הרבה פעמים יש אבחנה של ptsd שזה בעצם פגיעות הדף, כי הסימפטומים יכולים להיות מאוד דומים. אני מבינה ממה שאת אומרת, שיש אפשרות לעשות את האבחנה המבדלת הזאת בבית החולים ובהגעה ביום הראשון וזה מאוד משמעותי כי הרבה אנשים מקבלים טיפול לא נכון. אז להגיד לך תודה רבה גם על זה. תודה לכולם.

ביקשנו אישור להאריך בעוד כמה דקות ועוד לא קיבלנו.

אני רוצה להגיד בשם אגף השיקום, שאנחנו מתחילת המלחמה הבנו את האירוע. יש לנו הרבה ילדים, יש לנו ילדים משותקים ויש לנו ילדים עיוורים, הרבה עיוורים נוספו, ויש ילדים פגועי ראש, ואנחנו הבנו את העניין הזה בצורה מאוד יצירתית כי אתם מכירים כמה קשה להוציא מכרז ולחכות 60 יום, ויש התנגדויות ובתי משפט. אנחנו בונים בצורה הכי יצירתית את המעטפת, כשאין לנו רופאים אצלנו, אנחנו קונים את השירות, זה דורש מאיתנו תשומות של ניהול. גם בתחום המחקרים חשוב לי מאוד לומר, שהחיבור במלחמה הזאת עם מפא"ת, שביום יום מפתח חץ וכיפת ברזל, לוקח איתנו יחד עם מפא"ת לחדשנות של מחקרים והכנסת טכנולוגיות חדשות. רק לאחרונה הוצאנו קול קורא לקבל הצעות לפגועי הראש. אנחנו שמים אותם על הפרק בכל מה שניתן. אי אפשר בלי שיתופי פעולה, אגף שיקום לבד לא יכול לעשות את זה.

תודה. רוני, בבקשה.

תודה על הזכות להיות חלק מזה.

קיבלנו אישור לעוד כמה דקות אז נעשה סבב עם חברי הכנסת.

מעבר לפרטים איך לטפל נכון יותר בפגועי ראש, יש חרפה אחת שצריך להסיר מעל השולחן, שאימא מחפשת מקום לשים את המיטה של הבן שלה. אם אני מסתכל על המקבילה, כשהיינו במשרד הביטחון, אם הייתה בעיה של חלל צה"ל, איפה הוא ייקבר או איך ייקבר, זה היה מגיע לשר הביטחון ולרמטכ"ל. איפה חלל צה"ל ייקבר, אם יש בעיה או מאבק, זה נושא של רמטכ"ל ושר הביטחון. איפה לשים מיטה של פגוע ראש, שדוחים אותו מאיזה מוסד, רמטכ"ל ושר הביטחון צריכים לריב פה עם כל המדינה, או לבנות בית חולים צבאי. אבל זה לא תפקידה של אימא, לחפש מיטה לבן שלה, זה לא על הפרק.

לגבי הרעיונות, לא לפחד, העניין הזה של זמניות ונכות קבועה, תנו את זה, מה אתם מפחדים? נגבה אתכם בכנסת. שיקול הדעת שמור לכם, זה לא חקיקה כזאת גדולה, תנו ל-100-300 האלה נכות גבוהה, זה לא איום כזה גדול, זה נותן שקט ולא להתעסק בזמניות.

הצעת החוק שאנחנו נביא היא כבר מונחת על השולחן, נביא אותה להצבעה במושב הבא, תתמכו בה. הצעת חוק פרטית שהממשלה תומכת בה. או שתביאו חוק ממשלתי והוא יהיה מקביל להצעת החוק ונעשה מיזוג.

אני רוצה להצטרף לכולם בתודות, גם לך אלעזר, אני יודע כמה אתה מחויב, גם לכל הגורמים שבאמת עושים דברים גדולים, ובעיקר לאימהות שהגיעו כי אני יודע שהן כמעט ולא יוצאות מבית החולים. העובדה שבאתן, לא רק להילחם על החיים של הילדים שלכם, אלא בעיקר, וזה מורגש בין המילים, עבור אחרים, בעיניי היא מרגשת ומחייבת הרבה יותר.

חבר הכנסת שטרן, אני רוצה להציע, שעד המפגש שייקבע פה, כבר תיעשה עבודה. כי מה שאני חושש, שנגיע למפגש הבא ושוב, בערך אותם דברים. כלומר, אני מציע, עד המפגש הבא, צריך להגיע סעיף 29 עם הנוסח החדש שלו שמבטל את הזמניות.

לא צריך מליאה.

לא, לא, אמרנו.

דיברתי פה, שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים פה, שיהיה ניסוח.

גם התיקון לא צריך מליאה.

אני רק אומר, איך מניעים את המערכת? יש לכם את התאריך הזה, בתאריך הזה יתקיים המפגש, עד אליו צריך להביא את הניסוח. אם אתם מתנגדים לשינוי הניסוח, כי אני יודע שאתם צריכים לחזור אחורה ולבדוק את הדברים, תגידו לנו לפני.

אז בואו לאגף השיקום ותראו. אני רק אגיד משפט, כשאיתי היה במצב לא טוב חצי שנה, התהלך בחור מהמם ואני קינאתי בהם כל כך, איך הולך ומה פגוע בו? אחרי חצי שנה, איתי מתחיל לאט לאט ללכת ואני רואה את האבא חיוור, שואלת אותו, מה קרה? הוא דפק פרכוס של החיים, לא רואים עליו כלום, האב חיוור ואומר, עכשיו אני צריך לרוץ. עכשיו הוא צריך עוד ועדה ועוד ועדה. והאבא מסכן, לא יודע את נפשו, הילד הזה שנראה מעולה, הוא לא יודע אפילו איזה תרופות הוא צריך לקחת, הוא לא יודע אפילו איפה התרופות נמצאות. אז באמת, אנחנו פה בשביל להשמיע את הקול של כולם. זה כל כך מתעתע, זה כל כך מתעתע, הם נראים כאילו עומדים על הרגליים.

הדבר העיקרי שהרופאים תמיד אומרים על ראש, הם לא אומרים את זה על רגע או משהו כזה, הם אומרים, אי אפשר לדעת. דווקא כי אי אפשר לדעת – אגב, איתי הוא סיפור הפוך של אי אפשר לדעת, אי אפשר לתפוס מה קרה שם אבל זה מלמד אותנו לכל צד, שאי אפשר לדעת.

והדבר השני שלא פחות חשוב בעיניי, אחד, ניסוח עד אליו, ואם יש בעיה, תגידו לנו לפני, אם אנחנו צריכים להפעיל לחץ, כולל בין חברים, לאיים בחקיקה, כי הרבה פעמים זה עוזר לכם לפתור את הבעיות: לא תביאו את זה, נביא לכם את זה על הראש אם צריך. אף אחד לא רוצה.

דבר נוסף, אלעזר, עד לישיבה הבאה, צריך שיישבו נציגי אגף השיקום, צה"ל, משרד הבריאות, ויביאו את ההצעה שלה למודל פעולה. כי רוני דיבר פה בכלל על מודל, איך זה עובד, case manager ממקום אחד, כולל סעיפים, אין לבית חולים שיוגדר כמה מקום של נפגעי ראש אפשרות לא לקבל, אין לו אפשרות להגביל בזמן, הוא מחויב לכך וכך כוח אדם וכו'. שיבואו עד לשם. כי אם נגיע לישיבה הבאה ואז שוב נגיע לאותה מסקנה, שצריך להכין את זה, לא נוכל להתקדם. שיישבו כולם, אתה נציג משרד הבריאות, עד לישיבה הבאה, שבו, תציעו מודל.

משרד הבריאות חייב להוביל את זה כי זה משהו ברגולציה.

לדעתי, ברמת הפיקוח רגולציה עסקית.

שישתמשו בד"ר רקל, היא מומחית tbi, שישתמשו ביכולות שלה.

לא נעים לי להגיד, משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הביטחון, אני סומך על האימהות.

אני ממש רוצה לצאת לחופש, ממש רוצה לצאת לחופש.

אתה מוכן לזמן פגישה כזאת אצלכם, זה באחריות שלך, אתה מזמן?

שרון, בבקשה.

אדוני, תודה על הדיון, אני יודעת כמה הנושא הזה קרוב לליבך. תודה לכל חברי הכנסת, לשותפים. אני חושבת שאנחנו צריכים להבין, שהחל מ-7 באוקטובר יש לנו נושא חודש ואנחנו פשוט צומחים איתו כמו שרשרת ערך. זה ברור שזה קודם כל נסמך על עצם ההצלה היוצאת דופן שהייתה בשדה הקרב, שבסוף הביאה לנו איזשהו סוג של אתגר חדש, חדיש ומחודש להתמודד איתו והחוכמה, שנצמח איתו. 366 פגועי הראש, כפי שצוין כאן, זה אנשים שנלחמו בשבילנו, למעננו והחוכמה היא להתפתח.

אני רוצה לברך את אגף השיקום על עצם העובדה שקודם כל יש את ד"ר צבר ואת חברת הייעוץ, שנותנת לנו סוג של פלטפורמה, כפי שצוין פה, שתצייר פה את שרשרת הערך הנדרשת. אבל החוכמה בסוף, לאימהות האלה, שבאמת, הן הלביאות של הסיפור הזה, אני מסתכלת עליכן בסוג של הערצה, אני חושבת שצריך לתת להן את הכלים והחוכמה היא, ששרשרת הערך הזאת תמשיך לצמוח לכיוון כלים. אין ספק, כאשר מדובר בפגועי ראש, זה משהו אחר, משהו אחר שצריך לתת עליו את הדעת בהקשר של נכות וחייב לקבוע כלל משמעותי ונוכח לטובת הקבוצה הזאת כדי שזה ייצר בסופו של דבר כלים לא רק לטיפול ולשיקום אלא החזרת כישורי חיים ואיזשהו סוג של שגרה, ככל שניתן, לאותם צעירים נפלאים, שאפשר באמת להראות להם את הדרך. בהקשר הזה, אדוני, הדבר הכי חשוב, שדיוני מעקב אצלנו יהיו סוג תהליך מתפתח, ברור שהוא חייב להתפתח כי הוא דבר חדש שצריך לתת עליו את הדעת ואת המענים. לכן, אני חושבת שדיוני מעקב זה דבר שהוא מתבקש, כולל אחוזי הנכות שנדרשים לאותה אוכלוסייה, שברור לחלוטין שזה משהו אחר. תודה רבה.

ביום שני, אנחנו עושים, בעזרת חבר הכנסת קרויזר וביטון, שדולה, זאת יוזמה שלהם, תגיעו ותבואו, אנחנו צריכים את כולם, גם את חברי הכנסת. יגיעו פצועים, יגיעו עוד הרבה הורים, ובזכותם נמשיך את הנושא הלאה. תודה.

אני רוצה להגיד לכם תודה. אני בטוח שאני מבטא את מה שמרגישים פה חברי הכנסת שהיו פה ויצאו, שאתם נותנים משמעות לתפקיד שלנו דווקא בהקשר הזה והיכולת לקדם נושאים שבשבילם שווה ליהנות מהשהות בבניין הזה, למי שיודע כמה אני נהנה פה.

הדיון הזה הוא דיון מאוד חשוב בעיניי, אבל אנחנו לא בודקים את החשיבות, יש פה חברי כנסת, אנחנו כמעט חיים את זה, גם כשאנחנו לא נפגשים בתוך בתי החולים, בגלל שהדברים האלה הם באמת דברים שמעמידים אותנו, איך זה עוד לא קרה? אני אומר, יש איזה משפט שיצא לי להגיד כמה פעמים בטיפול בדברים האלה, דווקא לאנשי אגף השיקום שעושים גם הרבה טוב, כמה פעמים יצא לי בצבא לקחת דברים, וכשאמרו לי שזה בניגוד לתקנות, אמרתי, אני אוהב בננות, זה עובר בסורגים. כלומר, אם נלך יותר מהפרוטוקול ויותר מהסעיפים הכתובים, דווקא לאוכלוסייה הזאת, מה כבר יעשו לנו, עד שנסדר את התקנות ואת החוקים, שזה לוקח זמן. גם בדברים האלה, כל מה ששמענו כאן, יש דברים שמתעכבים ולוקחים קצת יותר מדי זמן. כשיודעים שהם הולכים להיפתר ממילא ויודעים כמה הם צודקים ויודעים שאחרי זה אולי יהיה מאוחר מדי או פספסנו עוד כמה ימים של סבל, שהיינו יכולים לקצר אותם, אז אולי זה לא רגולטורי מה שאני אומר, אז שנלך לשם, אני לא רוצה לחזור על דוגמאות שאגף השיקום מכיר, גם אני מכיר מידע אישי, וגם בתרגילים שחבר הכנסת טרופר אמר פה. אני חושב שיש לי, לא חוק אחד ולא שניים, שהבאתי אותם עד לקריאה הראשונה וויתרתי עליהם, בגלל שמשרד הביטחון טיפל בהם לבד ואמרתי, אנחנו לא מאלה שסופרים חוקים, אנחנו משתדלים לעזור.

הדיון יהיה על case manager, על המשמעויות העמוקות, על הביטויים השונים שנשמעו כאן. אני חושב שהסיפור של עידו נחמד, הוא תחקיר בפני עצמו ואי אפשר לסבול דבר כזה של שמונה בתי חולים. אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר. אני חושב שצריכה להיות דרישה של משרד הביטחון למשרד הבריאות. אני אדבר על זה עם שר הבריאות כי זה לא יכול להיות. אני אומר לך, ענבל, הדברים שלך תרמו המון ואני יודע, מה שאת אמרת, כמה זה יעזור לעידו וכמה לא, אני מקווה שזה יעזור.

פרופ' רקל, יש לך אחריות עכשיו, על כל מה ששמעת פה, עם כל מה שהבאת לנו מהרווארד, מקליפורניה ומתל השומר יחד, ומהפנים היפות של הלוחמים שלנו שאת פוגשת, איך בזכות זה אנחנו מתקדמים, גם לאותם לוחמים, וגם עד שיודיעו לנו סופית שנגמרו פה המלחמות. אני אגיד יותר מזה, כמו בהרבה דברים, אני חושב שגם המערכת האזרחית תרוויח מזה, שהלוחמים, האימהות של הלוחמים סוחבות את זה.

לנושא של מחקר לאומי, גם איפה להקים מרכז כזה, שאתה דיברת עליו, מהיום הראשון אתה בא לתל השומר, לאגף השיקום, ואתה אומר, זה המקום הכי טוב בעולם, ופתאום אתה פוגש את נפגעי הראש ואתה אומר, איך זה יכול להיות? אנחנו נגשר על זה. יש לי הרבה מילים טובות על אגף השיקום, אבל הפער הזה הוא פער צועק ואי אפשר להתעלם מהעניין הזה.

תודה לכולם, כמו שהבנתם, אין לנו פגרה בעניין הזה, אני מודה לכולם, אנחנו ניפגש, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:15.