פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
10/06/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 151
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, י"ד בסיון התשפ"ה (10 ביוני 2025), שעה 11:00

הנשים החטופות שנותרו בשבי החמאס.

חברי הוועדה: שלי טל מירון – היו"ר
מירב בן ארי
אלי דלל
יואב סגלוביץ'

קארין אלהרר
משה טור פז
לימור סון הר מלך
אפרת רייטן מרום

הדס גבריאל זני - ממונה ארצית נפגעי עבירות המתה, משרד המשפטים

יעל קסטן רבסקי - ממונה ארצית ביטוח לאומי - בסיוע המשפטי, הסיוע המשפטי

ירון כהן - ר' מינהלת החטופים

חנה כהן - משפחות החטופים

חיים הימן - משפחות החטופים

יפעת הימן - משפחות החטופים

דן - חבר של ענבר הימן, משפחות החטופים

יוסף (ג'וחא) אנגל - משפחות החטופים

אסתר בוכשטב - משפחות החטופים

דבורה עידן - משפחות החטופים

אורין גנץ - משפחות החטופים

רינת דקל קינן - משפחות החטופים

דני אלגרט - משפחות החטופים

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה

ד"ר עינת יהנה - ר' תחום שיקום במערך הבריאות, מטה משפחות החטופים

תמי סמיש-נמליך - עו"ס, דוקטורנטית, מיזם בואו,

אילנה בן חיים - פסיכולוגית חינוכית וקלינית, מיזם בואו

יעל יחיאלי - מיזם 5050

עדי אשכנזי



שלמה אלפסה

דלית אזולאי

חנה כהן


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



הנשים החטופות שנותרו בשבי החמאס

שלום לכולם, ברוכים הבאים, אנחנו פותחים את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי ביום המיוחד הזה שכותרתו: שיבת החטופים. אני מרגישה זכות גדולה וכבוד גדול להוביל את הדיון הזה. ראשית, להתנצל בשם יושבת-ראש הוועדה שנמצאת במשהו מקביל וכמובן שהנושא הזה חשוב לה מאוד והיא מקפידה לדבר אותו ולעסוק בו. היא שולחת מכאן חיבוק גדול לכולם.

אני חייבת להגיד שכשיזמתי את היום המיוחד הזה בכנסת הרגשתי אמביוולנטיות גדולה מאוד, כי מצד אחד סוף-סוף כנסת ישראל, באופן רשמי, עוסקת יום שלם בחטופים שלנו, בדיונים שונים, בדיון במליאה ועם התייחסות של שר. מנגד, איך הגענו למצב ש-613 ימים אחרי 7 באוקטובר אנחנו עוד עוסקים בזה, יש לנו עדיין 55 אחים ואחיות שלנו בעזה ואנחנו צריכים להזכיר לכנסת ישראל שזה בראש סדרי העדיפויות ובזה אנחנו צריכים לעסוק. אז הרגשתי אמביוולנטיות גדולה מאוד עם היום המיוחד הזה, ויחד עם זה אני כן רוצה לברך על כך שהיום הזה מתקיים ולהודות לכל יושבי-ראש הוועדות שנעתרו לבקשתי ומקיימים דיונים בנושאים השונים. אלה גם דיונים הצהרתיים, כדי להזכיר לכולנו שזה בראש סדרי העדיפויות ויותר חשוב מכל דבר אחר, אבל אלה גם דיונים מהותיים בחלק מהוועדות שבהם דנים ממש בנושאים המקצועיים ומנסים לקדם ולפתור אותם.

אני רוצה להודות לנציגי המשפחות שהגיעו הנה ולהודות גם לאזרחים המופלאים, אזרחים ואזרחיות שנמצאים פה שבאו לתמוך ולהיות חלק. אנחנו מעריכים מאוד את הנוכחות שלכם בכנסת ביום-יום וגם ביום המיוחד הזה.

הוועדה הזאת היא חדר מיוחד מאוד בכנסת ישראל. זה חדר שמייחד נושאים נשיים, שבימינו חסרים לנו – חסרה לנו נציגות נשית בבית הזה; חסרה לנו נציגות נשית בממשלה; חסרה לנו במשרדי הממשלה; חסרה לנו ברשויות המקומיות, במוניציפלי; חסרה לנו בהרבה מאוד ספרות במדינת ישראל. פה, בחדר הספציפי הזה, אנחנו תמיד דואגים לקדם נשים, לדבר נשים ולעשות הכול כדי לתמוך ולהגיע למצב טוב יותר, בטח מהמצב שאנחנו נמצאים בו היום.

במלחמה הזאת הייתה לי הזכות להקים את השדולה למען החטופים, שזה כנראה הדבר הכי חשוב שאני אעשה בימי חיי, ואת השדולה לנפגעות ונפגעי אלימות מינית במלחמה הזאת, שזה אומר גם 7 באוקטובר ולצערנו גם בשבי. שני נושאים כל כך-כל כך קשים. מצאתי את עצמי מסתובבת בעולם ומדברת את הנושאים האלה בפרלמנטים שונים, בעיקר באירופה. אחרי 7 באוקטובר, ממש תוך מספר ימים, הנרטיב בעולם הפך להיות דברים אחרים. כבר לא דיברו את מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, כבר לא דיברו את החטופים שלנו, כבר לא דיברו את האלימות המינית, והרגשתי שאני חייבת להיות קול של אלה שאין להם קול. בתוך זה, מכיוון שעסקתי גם באלימות המינית ואני עוסקת גם בזכויות נשים, אני תמיד מזכירה את החטופות שלנו. לשמחתנו רובן הושבו, אבל כפי שאתם יודעים, בעסקאות הקודמות דיברו על כך שהנשים חוזרות קודם והרבה אנשים שכחו או לא מודעים שיש לנו עדיין שתי חטופות בשבי מבין 55 החטופים והחטופות. בשבוע שעבר הושבה אלינו ג'ודי, כמובן שבירכנו על זה, אבל באותו יום הלב שלי גם קצת נצבט, אפילו התקשרתי לחנה, דודתה של ענבר, ואמרתי לה: אני יודעת שזה יום קשה בשבילכם, כי מצד אחד אתם שמחים עבורם, אני בטוחה, אבל אתם גם מתכווצים בתוככם ומחכים לקבל את הרגע שלכם. אז החדר הזה בוודאי לא שוכח לרגע שיש לנו עדיין את ענבר שלנו ואת עפרה שלנו, עדיין שם, מחכות שנשיב אותן לישראל, לקבורה ראויה.

אני רוצה גם להגיד שאנחנו לרגע לא שוכחים את משפחות השכול. יושבת כאן גם אימא שכולה, אימא של עדן, זיכרונה לברכה. יושבת כאן גם אסתר, אימא של יגב, ואימא של צחי עידן. אנחנו לא שוכחים את משפחות השכול, מכל הסוגים, גם של החטופים שלנו וגם של 7 באוקטובר וגם חללי צה"ל. בחדר הזה אנחנו מקפידים להזכיר את כולם.

רציתי לומר כמה מילים על ענבר ועפרה שלנו. אחרי 613 ימים שאנחנו עוסקים בנושא הזה יום-יום, אני מרגישה שאנחנו כבר משפחה אחת גדולה, משפחות החטופים ואנחנו. ענבר ועפרה בלב של כולנו. למעשה ענבר היא החטופה הכי צעירה מבין הנשים שנותרו כרגע בשבי, אישה צעירה שהייתה הלפרית במסיבת הנובה, שהתנדבה שנתנה מעצמה, שהייתה גם אומנית רב-תחומית, בעל הכינוי "פינק". אני יודעת שהיו לה יצירות מופלאות שלאחר הירצחה גם התפרסמו בתערוכות ברחבי העולם. בחודשים האחרונים יצא לי לראות הרבה מאוד שלטים, גם בגשרים באיילון ובהרבה מקומות אחרים, עם תמונות גדולות של ענבר וכתוב: גם אני אישה, תחזירו אותי. חיים, אבא של ענבר, יזם. כל פעם שאני רואה שלט כזה, כואב לי, מתכווץ לי, שאנחנו צריכים להזכיר שענבר ועפרה עדיין שם ושאנחנו צריכים להשיב אותם. כמובן שהקריאה הברורה שלי מכאן היא לממשלת ישראל ולקבינט: להחזיר את כל החטופים והחטופים עכשיו. אתמול. מזמן. את כולם – החיים לשיקום והחללים לקבורה.

אני רוצה להזכיר גם את עפרה קידר שלצערנו גם היא אינה בין החיים ומחכה שישיבו אותה הביתה. אשת משפחה שגדלה בקיבוץ ואחר כך עברה לקיבוץ בארי. לפי מה שהבנתי, היא הייתה חובבת ספורט ידועה. יש כאן נציגות שבהמשך תקרא דברים אודות עפרה.

אנחנו נאפשר קודם כול למשפחות לדבר. יש לנו סדר דוברים מסודר ואם יש מישהו שרוצה ואמור לדבר ולא נרשם, אתם מוזמנים לגשת ולהירשם.

חנה כהן, דודה של ענבר הימן, זיכרונה לברכה, בבקשה.

אני אתחיל בהקראת השמות: אביב, אבינתן, אביתר, אוריאל, אילן, איתי, איתן, איתן, אלון, אליהו, אלקנה, אסף, אוריאל, אריה, ביפין, בר, ג'ושוע, גיא, גיא, גלי, דוד, דניאל, דרור, הדר, זיו, טל, יאיר, יונתן, יוסי, יוסף, ליאור, מחמד, מני, מקסים, מתן, מתן, נמרוד, סהר, עוז, עומר, עידן, עמירם, עמרי, ענבר, עפרה, רום, רונן, רן, שגב, שי, תמיר, תמיר, סונטיה וסותטיסאק.

תודה רבה, חנה.

כשפתחנו את היום המיוחד הזה בכנסת, התחלתי מוקדם יותר בוועדת הכספים. אמרתי שם שאני פונה מעל במת הוועדה – ואני אעשה את זה גם מפה ומעל כל במה שאני אהיה בה היום – לכל 55 החטופים והחטופים שלנו, לאלה בניהם שעוד בחיים ואולי יכולים לשמוע אותנו מכאן או מהמליאה או מכל פלטפורמה אחרת ולהגיד להם שאנחנו לא שכחנו אותם. אנחנו זוכרים אותם בכל רגע ורגע ואנחנו נעשה הכול, אבל הכול, עד שהם יחזרו, כולם. אתם יודעים, אחרי 613 ימים נפש האדם שעוברת כזה דבר כנראה יכולה ליפול לייאוש, אבל אנחנו לא נופלים לייאוש, אנחנו עם העיניים קדימה ואנחנו לא נעצור עד שכולם פה. אז אם אתם שומעים אותנו: תדעו שאנחנו זוכרים אתכם ואנחנו חושבים עליכם ואנחנו פועלים כדי שתשובו הביתה כמה שיותר מהר.

אני רוצה לאפשר לדבורה עידן, אימא של צחי עידן, זיכרונו לברכה, לקרוא את המכתב בשם משפחתה של עפרה קידר, זיכרונה לברכה. בבקשה.

עפרה. "עפרה הייתה אישה צנועה שהאמינה בשלום בין אנשים ולא הבינה למה בכלל צריך לריב. תמיד הייתה בטוב עם אנשים. היא הייתה עסוקה בחיים שלה ועזרה איפה שרק יכלה לזולת. טיפלה בבת שלה, יעל, שהיא בעלת צרכים מיוחדים והיום היא נותרה יתומה מאב ואם ולומדת לחיות לבד. הצוואה של עפרה היא שלום ואהבה בין אנשים, שנדע לראות אחד את האחר ללא קשר לדעות מימין או משמאל, אישה או גבר. אנו מבקשים מכם לראות את החזרת החטופים כערך עליון ולשים את זה בראש סדרי העדיפויות. תודה. אלעד וענבר וכל משפחת קידר".

תודה רבה, דבורה. אני רוצה להגיד לך תודה וגם ליתר הנציגים של המשפחות שעדיין נאבקות עם יתר המשפחות, למרות שאתם כבר קיבלתם את סגירת המעגל, אמנם קשה, אבל קיבלתם את סגירת המעגל ואתם ממשיכים להיאבק יחד עם שאר המשפחות. הסולידריות הזאת היא מה שמייצגת בעיניי את הישראליות האמיתית, את הערבות ההדדית הזאת והעובדה שאנחנו פה אחד למען השנייה.

אני רק רוצה לתקן שאומנם צחי הגיע כחלל אחרי 510 ימים, אבל המעגל לא נסגר והוא ייסגר עם החטוף האחרון. תמיד יושב לי בראש הדר גולדין שפתח מעגל והיה חשוב ביותר שאנחנו כבר נסגור אותו. אמן שזה יקרה במהרה בימינו.

מסכימה עם כל מילה שלך ותודה רבה גם על התיקון הזה, שהוא באמת חשוב ונכון.

כעת נעבור לראות סרטון על ענבר, בבקשה.

(מוצג סרטון על ענבר הימן)

וואו, כל כך מלאת חיים. מסתכלים על הסרטון הזה ורואים את האישה הצעירה הזאת, מלאת החיים, החיוך והשמחה וטוב הלב שנשפך ממנה. קשה להאמין שהיא כבר לא איתנו והמחשבה מה הפסדנו עוברת בראש בלי סוף. אני כל הזמן חושבת לעצמי שבחדר הזה יש נשים שיושבות בשולחן מקבלי ההחלטות, אבל אם היו יותר נשים שנמצאות בשולחנות הנכונים בהם מקבלים החלטות, התוצאות אולי היו נראות אחרת. לא אולי, בטוח ההחלטות היו מתקבלות בצורה אחרת. אני תמיד חושבת לעצמי שבקבינט המלחמה, אלה שקיבלו את ההחלטות הכי גורליות למדינת ישראל, לעם ישראל, לעתיד החברה בישראל, צריכות לשבת נשים שפועלות למען נשים ושמביאות את הפרספקטיבה הנשית, הגישה הנשית, וכמה זה חסר. אנחנו נמשיך לפעול גם כדי שזה יקרה.

אני רוצה לברך את ההורים של ענבר, את חיים ויפעת, שהגיעו לכאן, שעשו מאמץ גדול להגיע. אני יודעת כמה קשה לכם להיות פה, אני יודעת שזה מאמץ אדיר ואני מודה לכם מקרב לב שבאתם לפה להשמיע את קולכם. אנחנו משתתפים בצערכם ואנחנו לא נפסיק עד שהיא כאן חזרה.

יפעת, אימא של ענבר היקרה, הבמה שלך.

תודה לך, שלי. קשה לי מאוד לדבר אחרי הסרטון הזה. תודה שנתת לי את הבמה פה לדבר. מה שראיתם פה זה הבת שלי, שהיא מלאת חיים, מלאת נתינה, נותנת המון לאחר. קודם כול דואגת לאחר ואחרי זה לעצמה. כך היה גם ב-7 באוקטובר, שהייתה במסיבה בתור הלפרית, לעזור לאנשים שחשים ברע. כשהתחילה מתקפת המחבלים היא רצה עם שני בחורים שלא הכירה לכיוון בארי. רדפו אחריהם שני "בלתי מעורבים". אני אומרת במירכאות, כי אין בלתי מעורבים. באיזשהו שלב, לפני המטעים של בארי, כי הם ראו שבארי בוערת, הם תפסו אותה. הבחורים ברחו. היה ציר של נוח'בות שמגיעים לעזה, הם ירו בה וחטפו אותה.

כשאת אומרת שהיא נרצחה, זה קשה לי. אומנם אחרי 70 יום אמרו לנו מהצבא שהיא לא בחיים, אבל אני לא ראיתי שום סרטון, גם לא את הסרטון של החמאס, ואולי עוד תהיה לי תקווה. אפילו שקניתי חלקה, אולי אני לא אצטרך להשתמש בה.

הלוואי. אמן.

הבת שלי היא אומנית רב-תחומית. היא למדה קולנוע בתיכון אחד העם בפתח תקווה, הייתה סטודנטית מצטיינת בויצ"ו חיפה, היא אומנית גרפיטי בשם פינק והאמינה שעם חינוך ואהבה ואומנות היא תוכל לשנות את העולם.

כשהודיעו לנו ביום שישי – שאני לא אשכח בחיים – אחרי 70 יום, ב-15 בדצמבר 2023, ישבנו שבעה בלי ענברי. אנחנו עדיין נלחמים להשיב אותה לקבורה ראויה בארץ ישראל. אני מקווה מאוד שאנחנו לא נצטרך את החלקה הזאת, אבל אם אני לא אוכל להביא אותה לחופה עם שמלת כלה, כל מה שאני מבקשת זה לנשק את הארון. אנשים לא מבינים שיש עוד שתי נשים. הרבה שואלים אותי: את בטוחה שהיא לא חזרה? לא, היא לא חזרה והלוואי שהייתה חוזרת. יש לנו שתי נשים שנשארו בעזה, הבת שלי ענבר – שהיא הכי צעירה – ועפרה קידר. צריך לעשות כל מאמץ כדי להביא אותן, כי מה שיכול לקרות, חס וחלילה, שהן ייעלמו בחורבות עזה, כך גם כל החללים החטופים האחרים שיכולים להיעלם. אני בכלל לא מדברת על החיים, שחס וחלילה יכולים לרצוח אותם.

אחרי שהפקירו את הבת שלי, אני מצפה מממשלת ישראל שיעשו הכול כדי להביא אותה, בכל דרך. אם הם חושבים שצריך במבצע צבאי, שיעשו במבצע צבאי, אם הם חושבים שבעסקה – שיעשו בעסקה, אבל שיחליטו. הגיע הזמן אחרי 613 ימים שיקבלו החלטה ושיביאו כבר את כולם. תודה רבה.

תודה רבה לך, יפעת. אנחנו מחזקים ומחבקים אתכם מכאן, אנחנו יודעים שאתם עוברים 613 ימים בלתי נסבלים.

אני רוצה לומר, בפניכם ההורים, שחנה שלנו, דודה של ענבר, שבעל כורחה היא בת-בית בבניין הזה, נמצאת פה ממש כל יום, כל הזמן, ונאבקת למען האחיינית היפה שלה, ענבר. היא קוראת לה תמיד "הילדה שלנו". אני בטוחה שרבים פה מכירים כבר את חנה. רק לחזק אותך, חנה, ולהגיד לך תודה שאת לוחמת אמיתית, לביאה, דודה לדוגמה. אין דברים כמוך והלוואי שכל האנשים יהיו בני משפחה כמו שאת למשפחה שלך ולאחיינית שלך. אנחנו גאים בך בלי סוף. אני רוצה שלא תצטרכו להגיע לפה יותר.

אמן.

מגיע לכם. מגיע לכם סוף טוב. אני מתפללת איתך שהסוף יהיה אחר ממה שנאמר לך.

אני רוצה להגיד שענבר הופקרה ב-7 באוקטובר ועדיין ממשיכים להפקיר אותה. זה להוסיף חטא על פשע, בדיוק כך – זה להוסיף חטא על פשע. זה שענבר עדיין בעזה אחרי 600 יום, זה להוסיף חטא על פשע.

הייתה לנו פגישה אצל ראש הממשלה ולקחתי ממנה משפט שהוא אמר. הוא אמר את זה בקונטקסט אחר, זה היה בדיוק באמברגו שביידן עשה ומנע מאיתנו את החימושים. ראש הממשלה, באחת ממסיבות העיתונאים שלו אמר: אנחנו נמשיך להילחם בציפורניים. המשפט הזה נצרב לי בראש. אמרתי לו שאנחנו, כמשפחה, נמשיך להילחם עם הציפורניים כדי להחזיר את ענבר.

ענבר הייתה אמורה לחזור יחד עם כל הנשים, וזה שהיא לא חזרה זו טעות מרה שאני מקווה מאוד שלא נבכה עליה לדורות.

אני מודה לך מאוד, חיים. אנחנו מחזקים כל מילה שאמרת, ואנחנו איתכם בזה, אתם לא לבד. אנחנו נמשיך ביחד עד שענבר תשוב הנה, עד שכולם יהיו כאן.

ברשותכם, אני רוצה לעבור לאורין גנץ, אימא של עדן זכריה, זיכרונה לברכה, שנרצחה במסיבת הנובה. קודם כול, תודה שאת מגיעה לכאן. בעבר היית הרבה פעמים בכנסת, שמעתי אותך מעל הרבה במות ואנחנו מודים לך שאת באה להיות איתנו פה היום ולהשמיע את קולך. בבקשה.

תודה רבה. תיקון קטן, הבת שלי נרצחה בשבי ולא בנובה.

תודה על הישיבה הזאת, אני חושבת שהמודעות הזאת חשובה מאוד. לא התגעגעתי אליכם, אני מודה, לא בגלל זה באתי, אין לי מה לחפש כאן.

אני אורין גנץ, אימא של עדן זכריה, זיכרונה לברכה. הבת שלי נחטפה ב-7 באוקטובר כשהייתה בדרכה הביתה. בצומת מפלסים ירו עליה וחטפו אותה. היא נפצעה אז, היא לא נהרגה. למעשה לא יודעים מה עלה בגורלה – או שהוציאו אותה להורג בעזה או שהיא מתה מפצעיה.

אני לא יודעת מי מפה יודע, אבל כשעדן הייתה בשבי קיבלנו מהצבא סרטון, גם אני וגם משפחת הימן, סרטון מזעזע שבו רואים שבויה בחיים אחרי איזושהי הפגזה שהייתה שם. בסרטון רואים שלוקחים את החטופה – היה לא איזשהו שק על הראש והורידו לה אותו – משני צידה מחזיקים בה מחבלים ולוקחים אותה, לא יודעת לאן. אני מסתכלת על הסרטון ואני רואה את עדן, והם מסתכלים על הסרטון ורואים את ענבר. בצה"ל הייתה התלבטות גדולה אם זו עדן או ענבר. אני זוכרת שאני וחיים הסתכלנו אחד על השני ושנינו אמרנו בלב - - -

זה היה בבית הנשיא.

נכון, בבית הנשיא. אני הסתכלתי ואמרתי הלוואי שזאת עדן וחיים אמר בלבו הלוואי שזאת ענבר. היום אנחנו מסתכלים אחד על השני ואני אומרת לעצמי הלוואי שזאת לא עדן והוא אומר לעצמו הלוואי שזאת לא ענבר, כי היא באמת הייתה בחיים.

כשעדן שלי חזרה לקבורה בפעילות הירואית של חיילי צה"ל –בפעולת החילוץ נהרגו גל איזנקוט ואיל ברקוביץ, זיכרונם לברכה – קיבלתי המון תגובות. אני מקבלת המון תגובות ברשתות החברתיות, בעיקר טובות, אבל מישהו שם שלח לי הודעה בפרטי: אני לא מבין למה לסכן חיילים בשביל כמה עצמות חלולות של הבת שלך. זה נשמע מזעזע, אבל לפעמים אני אומרת עזבו רגע איך בן אדם אמר, רציתי רק שנקשיב יחד למסר שלו. המסר שלו היה: לא מסכנים חיילים עבור חללים. הוא אמר את זה, והוא לא מייצג רק את עצמו. הוא מייצג עם שלם כמעט שלא מבין, שלא נמצא בסיטואציה. אני אגיד את האמת, לפני 7 באוקטובר – לא נעים לי להגיד – גם אני חשבתי כך, עד שנקלעתי בעצמי למצב הזה, וזה לא שאני חושבת שצריך לסכן חיילים. מה שאני רוצה להגיד ולשאול: איך יחזירו את החללים? כולם יודעים שלהחזיר את החטופים החיים בחיים זאת משימה שאפילו מסכנים חיילים בשביל זה, אבל לא חושבים ככה על החללים. אני באמת לא רואה דרך אחרת להחזיר אותם, מלבד בעסקה. נכון, אין על החיילים שלנו, לא ראיתי חיילים כאלה בכל העולם, אבל אם הם ימצאו במקרה, כמו שמצאו את עדן, את זיו דדו ואת ג'ודי שחזרה עכשיו. איך הם יחזירו את ענבר? לצערי ענבר יכולה פשוט להישכח, עפרה יכולה להישכח. זאת אומרת שאנחנו חייבים לשים אותם בסדר העדיפות. אתם חושבים שמחזירים אותם לקבורה – לפני שקרה מה שקרה, הבת שלי הכינה שלט. היא עברה להתגורר עם בן הזוג שלה, אופק, והיא רשמה: הבית של עדן ואופק. יש שם כפות רגליים של הכלבים, לב ומוזיקה. היא כתבה לי: אימא, זה מה שאנחנו אוהבים, את הכלבים שלנו, לב ומוזיקה. היום על המצבה של הבת שלי רשום "הבית של עדן זכריה", בית שכולו לב, כלבים ומוזיקה. זה בית, היא ליד הים. ברגע שאתם מחזירים לקבורה, אתם מחזירים איכשהו את חיים ואת יפעת ואת חנה קצת לחיים, קצת לסדר יום. הם אף פעם לא יחזרו להיות מה שהם היו, אבל אתם באמת מצילים את המשפחה. את ענבר אתם כבר לא יכולים להציל, אבל אפשר לפחות להחזיר אותה.

החשש הגדול שלי הוא שהם לא יחזרו. אותו אחד בפייסבוק אמר לי "עצמות חלולות", אבל לצערי הוא ייצג משהו שהרבה חושבים כך. אין לנו ברירה, אלא לשים את החללים בסדר העדיפויות. אין מה לעשות, אלה הילדים שלהם והם צריכים לחזור.

אני פונה לממשלה ולקואליציה – אני יודעת שהם עושים הכול, אבל אני מבקשת מהם לשים את החללים בסדר עדיפות כמו החיים. אלה ילדים, בני משפחה שצריכים לחזור הביתה.

אני רוצה לפנות פה גם לאופוזיציה. אני חושבת שמוטלת אחריות על האופוזיציה לא פחות מאשר על הממשלה. הייתי רוצה לראות את חברי האופוזיציה קמים בבוקר ושואלים את עצמם: איך אני יכול לעזור לממשלה להיות יותר טובה, איך אני יכול לעזור להם להחזיר את החטופים שלנו. לא לקום בבוקר ולשאול את עצמם: איך אני יכול לרסק אותך, איך אני יכול לבקר אותך, איך אני יכול להפיל אותך. את העם זה לא מעניין. לא מעניינים אותנו הוויכוחים שלכם והמריבות שלכם. ההורים האלה צריכים את הילדה שלהם בבית. תקומו בבוקר ותחשבו: איך אני יכול לעשות טוב למדינת ישראל. אני לא רואה את זה. העם מותש, מותש, ולא רק בגלל הממשלה, אלא גם בגלל אלה שמתנגדים לממשלה, כי לא אכפת להם מהחטופים. יש כאלה שאכפת להם, אני לא אומרת שלא – אפרת רייטן ליוותה ומלווה אותי עד היום – יש אנשים שאכפת להם.

אני לא יוצאת החוצה כי אני חייבת לשמוע אותך. אני עומדת פה בשקט.

לא ידעתי שאת פה. סליחה. אוהבת אותך.

אני מאוד מבקשת, כל אחד – גם באופוזיציה וגם בקואליציה – שיקום בבוקר וישאל: איך אני יכול לעזור לזה שעומד מנגד, לא זה שאיתי, זה שחושב אחרת, איך אני יכול לעזור לו לעשות פה מדינה טובה יותר. הם לא חושבים כך. היום זו לא המחשבה של חברי כנסת ושרים, וזה מעצבן אותי מאוד, כי המחשבה שלהם היא איך אני יכול להפיל אותך ולרמוס אותך ולעשות לך יותר רע. אתם פוגעים בנו.

כשאני נכנסתי הבוקר לכנסת, אתם יודעים איזה בדיקות עברתי? עזבו כנסת, בנק דיסקונט, שלשם הלכתי להרצות. אתם יודעים איזה בדיקות עברתי כדי שחס וחלילה עובד בנק לא ייפגע? אם היו כאלה בדיקות בנובה, היום היו לנו ילדים. צריך לשמור על כולם, אבל החטופים הם לא בסדר עדיפות, ושאף אחד לא יעמוד בתקשורת וילכלך על השני וייתן לי את ההרגשה שהחטופים בסדר עדיפות ראשון. זה שהוא מלכלך על השני, זה לא אומר שהחטופים בסדר עדיפות ראשות. ההפך, תגיד טוב על השני. תגיד איך אני יכול לעזור לך? איך אני מוותר על האגו שלי? יש פה ילדה. אלוהים, ילדה.

קודם כול, תודה רבה. אני לוקחת את דברייך לתשומת לבי. אני רוצה להגיד שאולי הדבר היפה זה שהיום הזה בכנסת הוא יום של כולם. הוא לא יום לא של האופוזיציה ולא של הקואליציה, הוא יום משותף לכנסת ישראל שבו כולם לוקחים בו חלק. הינה, יושב פה חבר קואליציה, חבר הכנסת אלי דלל, ויושבים פה חברי אופוזיציה. כך בכל הוועדות שאנחנו מקיימים ביום המיוחד הזה, כדי לשים את החטופים בראש סדרי העדיפויות. אני חושבת שאולי זו התחלה קטנה, אולי זה מאוחר מדיי, אולי זה לא מספיק – זה בטוח, כי הם עדיין לא פה – אבל זה משהו. זו התחלה ואני מברכת על כך שיגיעו לכאן כמה שיותר חברי כנסת מכל סיעות הבית, לא משנה אם הם שמאלנים, ימנים, מרכז, דתיים, חילונים, חרדים, כולם מוזמנים. כולם צריכים לקחת חלק, זו משימה לאומית של כולנו, של מדינת ישראל, ולא של אף מחנה.

אני גם רוצה לומר לך שמרגש אותי מאוד שבחרת ללבוש חולצה של ענבר.

אני אימצתי את משפחת הימן ואני רוצה לבקש סליחה שעד היום הייתי עסוקה באבל שלי ובעשייה שלי. אני רואה את ההורים שלה כבר מותשים, אין להם כוח. מי יילחם בשבילם? אני, במעט הכוחות שיש לי. אני אומרת לכם פה: אני לא אוותר. אני לא אוותר עד שענבר ועפרה יחזרו. אני לא אוותר, כי לא הרבה נלחמים על החללים. הרוב נלחמים על החיים, וללא ספק שהם צריכים לחזור וכמה שיותר מהר. מבחינתי, מהיום שראיתי את הסרטון, ענבר היא הבת שלי. עד היום אני מסתכלת על הסרטון ורואה את הפנים של עדן והגוף של ענבר. עד היום אני לא יודעת מי זו הייתה. מבחינתי ענבר היא הבת שלי בדיוק כמו עדן. כנראה שתראו אותי פה הרבה.

את מוזמנת תמיד ואנחנו שמחים לראות אותך.

תודה לך על הכול.

לא צריך להודות לי, זה התפקיד שלי, זו החובה שלי, זו השליחות שלי. אנחנו צריכים לבקש ממך סליחה, את לא צריכה לבקש סליחה מאף אחד. מדינת ישראל צריכה לבקש מכל אחד ואחת מכם סליחה על מה שקרה לכם ב-7 באוקטובר ומאז. אנחנו נעשה הכול יחד איתכם. אתם מוזמנים, זה הבית שלכם יחד איתנו.

אני אאפשר לחברי הכנסת להגיד מילה ואז נתקדם בסדר הדוברים. חברת הכנסת קארין אלהרר, השרה לשעבר, בבקשה.

תודה רבה, שלי. אני רוצה להודות לך על ארגון היום הזה. זה לא סוד שבכנסת מדי יום עולה נושא החטופים, כך שלא באמת אנחנו זקוקים ליום מיוחד, אבל גם המובן מאליו צריך שייעשה.

אנחנו ביום ה-613 ויש לנו עדיין 55 חטופים וחטופות בשבי האכזרי של חמאס. אני פוגשת מדי יום כאן, בהפגנות, את המשפחות, ובאמת לא ברור איך המצב הזה נמשך. שמעתי את הדברים שלך, אורין, ואני מאוד מכבדת אותך ולבי יוצא, אבל אני רוצה להגיד דבר אחד: בסוף, אחריות למעשה היא של הממשלה. אין פה עניין של אופוזיציה או קואליציה. האופוזיציה אמרה יותר מפעם אחת: זה לא עניין פוליטי. יש לכם רשת ביטחון, צאו לדרך, תביאו את העסקה וניתן גיבוי, כי החטופות והחטופים הם של כו-לם. לא מעניין אותי מה העמדה שלהם, לא מעניין אותי למי הם מצביעים, מעניין אותי שמדינת ישראל הפקירה אותם – כן, מדינת ישראל – מעניין אותי שמדינת ישראל צריכה להחזיר אותם. זה חל על כולנו.

לכן בעניין הזה הפוליטיקה לא משנה. אמרנו את זה בעבר, ואני חוזרת ואומרת את זה בשם מפלגתי: אין עניין פוליטי. ניתן כל רשת ביטחון להחזרת החטופים, כי זה הדבר שצריך לקרות. זה לא הגיוני שחנה צריכה לבוא לכאן, חנה וחיים ויפעת צריכים לבוא לכאן לכנסת. זה לא הגיוני. זה לא הגיוני שהורים צריכים להתחנן על חיי הילדים שלהם. זה יכול היה להיות הבן שלי וזו יכולה להיות הבת של חבר כנסת אחר וזה רק במקרה לא קרה לנו. מה, הילדים שלנו לא הולכים למסיבות? הילדים שלנו לא בצבא? מה קורה? 613 יום.

אז אני מאוד מצטערת. בסוף מי שיכול לקבל את ההחלטה ולעשות את המעשה – זו הממשלה. האופוזיציה יכולה לתמוך. והינה המילה שלי: היא תתמוך. קדימה, צאו לדרך. תודה.

קודם כול, קארין אלהרר, אני מאוד מעריכה אותך. קארין אלהרר היא באמת בין אלה, כמו אפרת, שתמיד היו איתי, תמיד תמכו, תמיד בקשר, יש לי את הטלפון שלה. היא הייתה בשבעה של עדן ואני מאוד-מאוד מעריכה אותך. אני לא מסכימה איתך שהאחריות להחזרת החטופים היא רק על הממשלה. נכון שבסוף מי שמחליט זאת הממשלה, אבל אני כל הזמן רואה אופוזיציה שרוצה לרמוס. תשבו, תדונו מה זה אומר להחזיר את החטופים, כמה תמורתם, מה זה אומר. שבו ביחד, דברו. יש חברת היי-טק ושם צריכים להגיע להחלטה, מה עושים? יושבים מדברים. אתם לא מדברים, אתם רק מכסחים אחד את השני, ואל תגידי לי שזו לא פוליטיקה. שאף אחד לא ישכנע אותי שלא עושים פוליטיקה על חשבון החטופים, כי כן עושים פוליטיקה על חשבון החטופים, גם האופוזיציה וגם הקואליציה. הם עושים ואני רואה את זה מול העיניים שלי, אלא אם כן תגידי לי שזה רק בתקשורת ופה אנחנו יושבים ומנשקים ומחבקים אחד את השני. אם תגידי לי שזה רק בתקשורת, אני מסכימה איתך. חברים, שבו, תדברו, ואחרי זה תעשו מה שאתם רוצים, תריבו כמה שאתם רוצים. תחזירו את הילדים שלנו, מה כבר ביקשנו? הם אפילו השלימו עם זה שענבר כבר לא בין החיים, אבל תשבו ותדברו. תבואי את, תיזמי – ואת באמת בן אדם שיודע ליזום – ותגידי בואו נשב ונראה מה ההשלכות של להחזיר אותם, בואו נמצא דרך אחרת. לא יכול להיות שיש רק דרך אחת לפתור את זה.

אורין, אני אגיע לכל שולחן, לכל שיח.

אולי את כן, אבל הרוב לא.

לא רק אני, אורין. לא רק אני.

אז התקשורת מראה לנו משהו אחר? אני רואה אתכם רק מתכסחים, רק יורדים אחד על השני. איפה החטופים? אתם עושים יותר רע למשפחות החטופים, לא יותר טוב. זה שאתם כל הזמן הרס ורעל, זה לא עושה לנו טוב. אנחנו רוצים לראות שלום ביניכם כדי שלנו יהיה קצת יותר טוב, שנדע שהשלום ביניכם מביא לנו את החטופים. סליחה, אתם לא מעניינים אותנו, הילדים שלנו מעניינים אותנו.

בצדק.

אני רוצה שישמרו על הילדים שלי בדיוק כמו ששומרים עליכם פה לפני שאתם נכנסים לכנסת או לפני שנכנסתי לבנק דיסקונט.

קארין, אני מאוד מעריכה אותך, מאוד מכבדת אותך, אני יודעת מי את. את בן אדם מדהים, אבל אני אגיד שוב שכן עושים פוליטיקה, כולם. מי שאומר שהוא לא עושה פוליטיקה, זה כבר פוליטיקה.

אחד הדברים היפים שקורים כרגע בחדר הזה זה שיכול להיות שיש בינינו חילוקי דעות, וזה בסדר גמור, ותראו איך אנחנו עושים את זה בצורה מכובדת. אז אפשר גם לחלוק אחד על דברי השני ולעשות את זה כמו בני אדם, שזה הדבר המינימלי שצריך לקרות.

חנה, הבמה שלך.

תודה לאורין המקסימה שהגיעה לתמוך והולכת איתנו צעד-צעד; תודה לדן המקסים, חבר טוב של ענבר; לעינת, שאני יכולה להתקשר אליה מתי שאני רוצה; ליעל, עורכת הדין המקסימה שלי, שהיא לא רק עורכת דין, היא אפילו קצת פסיכולוגית עבורי. תודה לכולכם. הכנתי כמה דברים וברשותכם אקרא אותם.

ענבר שלנו, הילדה הקסומה, היפה, מלאת האהבה והאור והנתינה האין-סופית. גם קבר אין לענבר. הקבר הוא החיבור היחיד והאחרון שנשאר למשפחה שלנו מענבר, גם זה נמנע מאיתנו באכזריות, באטימות ובחוסר רגישות כבר שנה ושמונה חודשים.

ענבר היא הילדה של ההורים שלה, היא אחותו של עידו, היא נכדה, היא אחיינית. לענבר משפחה שלמה שנרצחת איתה על בסיס יום-יומי. עבור מקבלי ההחלטות ענבר היא סתם גופה, סחורה פגומה ששווה עשר גופות של מחבלים ואפשר להשאיר אותה לסוף הפעימות בעסקה, כי הרי היא לא שווה כלום. עבורנו, ענבר שלנו היא הכול. היא היהלום שבכתר, היא שווה עבורנו עולם. לרוב אני מוצאת את עצמי חסרת אונים ובמצוקה נפשית מול האטימות וחוסר ההבנה. כשזה הילד שלך, אז זה עולם, אבל כזה שהילד של השכן – זו סתם גופה.

אני באמת לא מוצאת את המילים להסביר כמה שאנחנו חייבים לקבל את ענבר שלנו בחזרה. לא נוכל להשתקם ללא חזרתה של ענבר. אנחנו בגסיסה איטית כבר 18 חודשים. תדמיינו שזו הילדה שלכם – מה אז הייתם עושים?

הילדה הזאת שלנו היא חלק מאיתנו. ענבר נשארה הצעירה היחידה בעזה. לא מאחלת את הטרגדיה הנוראית הזאת לאיש; את הכאב שאוכל כל תא בתוך הגוף שלנו, כאילו והיה סרטן; את הבכי המר על הכר בלילה בהיעדר מצבה. אין לנו יותר חיים, רק אבל ואפלה וסיוט יום-יומי ושחור בנשמה וזעקה שבא לך לזעוק אותה, אבל את יודעת שאיש לא ישמע, ובטח לא יבין, כי הרי "יש להציל את החטופים החיים שבשבי תחילה", אמרו ראש הממשלה שלנו ומקבלי ההחלטות. אבל איש לא עצר והקדיש דקה של מחשבה שיש בעצם להציל את ההורים של ענבר, אלה שנשארו מאחור יחד עם ענבר שלהם ונבעטו החוצה מהעסקאות השונות באכזריות ובחוסר רגישות פעם אחר פעם אחר פעם.

אבל אני פה – אורין הצטרפה אליי ואני מודה לה מאוד על זה – ואני מבטיחה לך, ענבר שלנו: לא נוותר עלייך היכן שאחרים ביקשו, היכן שאחרים ויתרו. את חוזרת הביתה ועכשיו. סליחה שזה כל כך מאוחר. אבא ואימא כבר לא ילוו אותך לחופה, לא יוכלו להיפרד ממך ולראות את פנייך היפות כשאת בתוך הארון, אולי יוכלו ללטף את שערך המתולתל והשופע ביופיו, אבל לפחות תזכי שדמעה אוהבת וחמה תזלוג אל הארון שלך ותחלחל אל עצמותייך הכואבות, לפחות תזכי לליטוף חם ואוהב שתחושי מעל דפנות ארון הקבורה. אימא תעלה אלייך ותדליק לך נר בלהבה אוהבת ואבא יקריא לך קדיש באהבה. אני אטפח את הפרחים מסביב לביתך החדש ואנחנו נהיה שוב יחד איתך, משפחה שבורה וסדוקה, אבל יחד איתך.

תודה רבה, חנה. המילים שלך, כמו תמיד, חודרות ישר לתוך הלב ובתוך העצמות. לצערי, כל כך הרבה פעמים ישבת פה ודיברת מדם ליבך את ענבר ואת יתר החטופים.

לצערי הרב המילים שלי אומנם חודרות, אבל הן לא חודרות לאן שהן צריכות לחדור. אני פה שנה ושמונה חודשים, ואני פה שנה ושמונה חודשים מתחננת, ואני פה שנה ושמונה חודשים זועקת, אבל מי שצריך לשמוע לא שומע. כל בוקר אני מבקשת סליחה מענבר שנכשלתי במשימה. אבל אני לא אוותר ובשארית כוחותיי אני אמשיך להגיע לכאן ואני אמשיך להיות הטפט שעל הקיר, ואני לא אוותר על ענבר.

חנה, את לעולם לא תהיי טפט על הקיר, הקול שלך חד וברור וחשוב ואת צריכה להמשיך לבוא לפה, ואנחנו איתך עד שזה יקרה. לא נעצור.

אני מלא כעס וזעם על כך שענבר לא חזרה בפעימה ההומניטרית. אף אחד לא השכיל ולא רצה לבקש אותה. עד היום אני לא מצליח להבין למה זה קרה, גם כשהביאו חללים. אני קיבלתי תשובות אטומות, אטומות, ערלות לב. אמרו לי שענבר חלוטה, והיום אני יודע שזה שקר אחד גמור, כי יצאו גם חלוטים בעסקה. אז אני שואל: למה ענבר לא? מה היו הקריטריונים? לפי מספר הלייקים באינסטגרם? לפי דעת הקהל? לפי פופוליזם? לפי מה? לפי מה לא בחרו את ענבר? אני לא מצליח לקבל תשובה אחת וזה מוסיף על הכאב האין-סופי שלי וזה מוסיף גם כעס. המדינה לא מקילה עליי, היא רק מקשה עליי.

בעסקה הזאת, אם ענבר לא תצא – אני כבר אפסיק להיות ממלכתי. אני אפסיק.

אני רוצה לבקש שתסכלו על האימא האומללה הזאת. תסתכלו על האימא הזאת. רק עליה תסתכלו, על יפעת, ותסבירו לי מזה להציל חיים. האם אלה שהצלתם היום, נופשים ומטיילים, והם גם טרגדיות, האם הם נראים כך? אני שואלת אתכם, תענו לי. מישהו מהניצולים נראה במצב של אימא של ענבר? לא. כי אימא של ענבר, מאישה בריאה הפכה לאישה מאוד-מאוד חולה. אימא של ענבר לא קמה מהמיטה בלי כדורים. איפה החמלה? איפה הרחמים של מקבלי ההחלטות? לא מספיק שהפקירו לנו את הילדה להירצח, אנחנו צריכים לאבד גם את האימא? את הסבתא איבדנו, גם האימא צריכה ללכת בדרך, ואז מה יגידו לנו? מה יגידו לנו, שהיו צריכים להציל קודם את החיים?

אפשר גם וגם, חנה. היה אפשר להציל גם וגם, זה לא אחד על חשבון השני.

אבל זה ההסבר שלהם.

זה לא אחד על חשבון השני, בפעימה ההומניטרית אפשר היה להביא כל מה שאפשר, ולא עשו את זה.

שאלנו מישהו ממקבלי ההחלטות, ואת יודעת מה הייתה תשובתו? שאלנו מישהו בתמימות: למה ענבר לא כלולה בעסקה שבה יוצאים חללים, למרות שהיא הצעירה ביותר? ולמה עפרה לא כלולה בעסקה, שהיא המבוגרת ביותר? את יודעת מה הייתה התשובה? הם לא חלוטים. ואז אמרתי: רגע, ואז כשתבינו שהם חלוטים, אתם תחזירו אותם? הם אמרו לי שכן. אז שאלתי אותם: אז למה את ענבר לא? אותו אדם אמר לי במין חצי כעס אפילו, איך אני בכלל מעיזה לשאול את השאלה הזאת: אבל מה את רוצה, אני חייב להחזיר אותם לקבר ישראל, אני חייב להחזיר אותם כי אני צריך לתת ודאות למשפחה. באותו רגע הבנתי את כל התמונה. באותו רגע הבנתי עד כמה שאנחנו יודעים להיות אטומים, אכזריים, ולא לראות את כל התמונה נכונה.

כל הדברים שאתם אומרים מוצדקים וזה קדוש בעיניי. אני רק רוצה להגיד שעצם זה שהגענו למצב שאחרי 613 ימים שאנחנו בכלל צריכים לעסוק בשאלות האלה של סוג הסלקציות – זה נורא ואיום שאנחנו במצב הזה. זה נורא ואיום שזה על השולחן. הלוואי שתגיע עסקה, הלוואי שתביא את כולם, אבל הבחירות האלה שצריך לעשות והניהול הזה, הוא בלתי נתפס.

אנחנו לא נקבל יותר את זה.

אני לגמרי מבינה אתכם, וכולם צריכים לחזור, כל ה-55. אין בכלל שאלה ואי אפשר לעשות סלקציות. אי אפשר. את המושג "סלקציה" אנחנו מכירים מההיסטוריה של העם היהודי, אנחנו לא רוצים להיות במקום הזה.

את יודעת שענבר היא דור שלישי לשואה?

בהחלט, ולא מגיע לה סוף כזה.

סבא-רבא שלה קבור ביאשי ברומניה, בקבר אחים.

נרצחו שם בקבר אחים 41,000. הייתי שם ביום השואה לפני יותר מעשר שנים.

ההיסטוריה חזרה אצלנו בבית.

חבר הכנסת משה קינלי טור פז, בבקשה.

תודה. אני רוצה להודות לכם על התזכורת האין-סופית. חנה, אמרתי לך כמה פעמים ואני אומר גם לאורין ולחיים, הקול שאתם מביאים כאן הוא בעיניי תזכורת אין-סופית לנו, נבחרי הציבור, למשימה שלנו.

לפנות בוקר קמתי עם ההודעה היומית של רן מלמד, שנמצא כאן ומקפיד כל יום להזכיר. ראיתי את המספר 613. 613 זה תרי"ג, זה מניין המצוות בתורה שלנו. אמרתי לעצמי, איך אנחנו לא זוכרים שמצוות השבת החטופים והחטופים היא מצווה במסורת שלנו. זה מצווה באופוזיציה, זה מצווה בקואליציה, אין כאן הבדל. להשיב אדם לישראל וגם להשיב אדם לקבר ישראל זו מצווה.

אני פונה פה לחברים שלי – אמרתי כבר כמה פעמים לחבריי החרדים בקואליציה שכן אומרים שזה בסדר העדיפויות, אבל לשים את זה בראש סדר העדיפויות. כלומר, זה עכשיו הדבר החשוב ביותר שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. כאן זה גם להציל את החטופים, אבל כמו שאמרתם נכון, זה גם להציל את המשפחות. אין הצלת חיים גדולה מזו, זו מצווה במסורת שלנו. ככה אנחנו צריכים לראות וזו המצווה שאנחנו צריכים להיות מחויבים לה. תודה.

תודה. ד"ר עינת יהנה, ראש תחום שיקום במערך הבריאות במטה המשפחות להחזרת החטופים, בבקשה.

תודה על הדיון החשוב הזה. התחלה אמוציונלית. אני רוצה להגיד שגם לנו, כאנשי מקצוע שמלווים את המשפחות, במיוחד לי, כמי ששנים עוסקת בטראומה ואובדן, הנושא של החטופים החללים והכאב של המשפחות הוא משהו שאנחנו לא מכירים אותו והוא חודר לתוכנו השכם והערב, גם כמי שמלווים אותם וגם כאנשי מקצוע, וכמובן גם כאזרחים במדינה. יחד עם המשפחות יש עוד מעגלים של מתנדבים וציבור שלם שחווה את הפגיעה הזאת.

ברשותכם, אני אנצל את הדקות הקרובות לקחת את הדיון לזווית קצת יותר מקצועית ולדבר על למה השבת החללים היא חשובה לא פחות, גם מהשבת החיים. אני אתבסס בעיקר על הדוח שפרסמנו ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ב-29 באפריל, שיצא מטעם מערך הבריאות במטה. מאז 7 באוקטובר יש לנו היום 35 חטופים שמוכרזים חללים, מתוכם שתי הנשים, ענבר ועפרה. אני רוצה לומר שהזמן הוא יקר לא רק לחטופים החיים, הזמן יקר ואוזל גם לחטופים החללים. השחיקה בזמן ביחס לחטופים החללים מייצרת למעשה אובדן בלתי הפיך.

אני אגיד למה האובדן הוא בלתי הפיך – קודם כול, יש סכנה לאובדן מידע מודיעיני. הווי אומר, היום נמצאים ברצועה אנשים שאולי כן יודעים איפה קבורים החללים. אנחנו לא יודעים מה יקרה בעוד X זמן, כשהמלחמה מתקדמת, כשאנשים יכולים להיהרג ובעצם נאבד אנשי מפתח שיודעים איפה קבורים החללים החטופים;

אני רוצה לדבר על התנאים הסביבתיים ברצועה, שאנחנו יודעים שהם הולכים ומחריפים ככול שעובר הזמן. תנאי סניטריה, חום, לחום, קריסות של מבנים – ואני מתנצלת על התיאורים הגרפיים – וגם הסתובבות של מזיקים וחיות טרף. חיות הטרף יכולות להגיע ולפגום בשלמות הגוף של החטופים החללים, מה שלימים גורם לקושי למצוא את השרידים שלהם;

אני רוצה לדבר על ההשלכות הפורנזיות החמורות. ללא השבה מהירה של גוף בשלמותו, אנחנו נמנע מבירור פורנזי מלא ומקיף. אנחנו לא נוכל לדעת – והמשפחות לא תקבלנה לעולם – את סיבת המוות, את סיפור המוות שהוא כל כך חשוב לתהליכי השכול. כיצד נהרגו החטופים החללים? מרעב, מהתעללות, מהוצאה להורג, מהזנחה רפואית? יש המון שאלות פתוחות שמכבידות;

אני רוצה גם לומר שמשפטית יהיה קשה לגבש ממצאים, כי אנחנו לא נוכל לעשות איזשהו תהליך חקירתי תקף ואולי אפילו, אם יתמזל מזלנו, להעמיד לדין אנשים שקשורים בהרג וברצח של אותם חטופים חללים;

אני רוצה לומר שיש פה גם פגיעה בערכים הלאומיים והמוסריים של מדינת ישראל. השבת החללים תמיד הייתה ערך יסוד של מחויבות לאומית. אנחנו 613 ימים מאז האירוע. ההימנעות מהשבה היא לא רק פציעה מוסרית וכישלון מוסרי של המדינה מיום 7 באוקטובר, מטראומת ההפקרה, אלא היא מתמשכת. המשך משבר החטופים ואי-הבאת החללים לקבורה ממשיכה להוות פגיעה מתמשכת, מחלחלת, שפוגעת בבריאות הנפשית והגופנית של המשפחות וכמובן של הקהילות ושל הציבור בכללותו, וגם פגיעה באמון, והיא מחלישה את החוסן הלאומי. הפציעה המוסרית הזאת הולכת ופוגעת בנו ובלכידות שלנו.

המשפחות מדברות את הכאב מדם ליבן, בעצמן. אני רוצה לומר ולהפנות את כל מי שיושב פה לדוח שכתבתי ביחד עם פרופ' חגי לוין שפורסם לאחרונה ונקרא "שכול באי-ודאות". הדוח הזה מבוסס על 18 ראיונות עומק שערכתי במשך שעתיים כל אחד עם משפחות כלל החטופים החללים, שחלקם הובאו לקבורה, חלקם הובאו לאחר תקופה וחלקם עדיין ממתינים לקבורה. הדוח הזה מסכם את כמה שהמצב הזה הוא חדש, קלינית ותיאורטית. אנחנו לא מכירים את הדבר הזה, ואם אנחנו מדברים על שכול טראומתי שבדרך כלל יש בו גורם סיכון אחד או שניים במשפחות עד 7 באוקטובר, בקרב משפחות החטופים החללים ישנם 14 גורמי סיכון. הווי אומר, גם אחרי שאנחנו נשיב אותם לקבורה, המשפחות האלה עדיין תמצאנה באדוות של כאב נפשי שספק אם יום אחד הוא יחלים. אני אשת שיקום, אני אשת פסיכולוגיה ואני לא רוצה להתנבא רע, אבל אני חייבת לומר שיש לנו תמיד את נתיב ההחלמה, מי יכול להתאושש ומי יישאר במה שנקרא "אבל מורכב". משפחות החטופים החללים הם בהכרח בפרופיל לאבל מורכב של שנים, של המשך עגינות וקיפאון רגשי. סיפור המוות לא ברור, השקיפות, ועצם זה שצריך לשבת פה ולהנכיח שוב ושוב למה זה חשוב להשיב חללים ולמה הציבור אולי חושב שמי שמת לא מרגיש, אז אני רוצה לומר שהקבורה היא חשובה. היא חשובה לא רק הלכתית, היא לא חשובה רק לסדר הרגיל שאנחנו רגילים, היא חשובה – ואני אומרת את זה כאשת מקצוע – להפנמה ולאינטגרציה ולתהליך האבל התקין שכל המשפחות עדיין נמצאות בקיפאון ואינן מסוגלות בכלל להמשיך הלאה. הם עגונים, אנחנו עגונים איתם. מגיע להם לפחות להתפנות לתהליכי אבל ואובדן. יש שיבוש – מתי יושבים שבעה, מה סופרים, מתי הוא מת. יש המון דברים שאנחנו לא מכירים אותם. הם לא דומים למשפחות השכול הצבאי, הם לא דומים למשפחות נפגעי האיבה. הם קטגוריה מיוחדת, ולימים גם על זה נצטרך לתת מענה.

לא באנו היום לדבר על מיצוי זכויות, אבל אני רוצה לדבר ולהנכיח את הנושא הזה, להנכיח אותו תקשורתית, להנכיח אותו מקצועית. בשביל זה אני פה. תודה.

תודה רבה. הדברים שלך מאוד-מאוד חשובים. זו זווית סופר-חשובה. מאוחר יותר היום יהיה לנו גם דיון בוועדת הבריאות שייגע גם בנושאים שנגעת בהם ואפילו במיצוי זכויות, שגם זה חלק חשוב מאוד לגבי המשפחות והאדוות מסביב. אני מודה לך מאוד על הדברים האלה.

אנחנו נעבור לעדי אשכנזי. תודה רבה שהגעת להשמיע את קולך. את כבר היית פה בעבר והשמעת קול חד וברור וצלול וחשוב. אנחנו מודים לך מאוד שבאת לקחת חלק.

אין על מה להודות. אני נמצאת כאן ואני מדברת בשם הרבה אזרחים שאולי לא מגיעים לכאן, אבל כולנו נמצאים איתכם. ממש קורע את הלב לשמוע את אורין, אימא של עדן זכריה שנחטפה, נרצחה, חולצה והובאה לקבורה. היא נמצאת כאן למרות השנה כל כך קשה שאתם עוברים כמשפחה, כדי לתמוך במשפחה של ענבר הימן והמשפחה של עפרה קידר, חללות, חטופות שכבר לא בין החיים והמשפחות שלהן נמצאות כאן כדי להילחם על החזרתן, הבאתן לקבורה וסגירת המעגל עבורן.

ענבר הימן ועפרה קידר הן שתי הנשים החטופות היחידות ומן הראוי לדבר עליהן בוועדה לקידום מעמד האישה ולהדגיש את החשיבות בהשבתן והשבת כל החטופים, גם החיים. אני מחזיקה כאן את תמונתו של מתן אנגרסט, והלב שבור ממה שאנחנו יודעים.

חנה, דודה של ענבר, אמרה שכשזה חלל שלך זה לא אותו הדבר כמו החלל של השכן. נכון, זה לא אותו דבר, אבל אנחנו עם רדוף וכולנו איתכם בתוך הכאב הזה. אני פוגשת ומרגישה, בדומה לרוב האנשים שאני פוגשת במדינה הזאת – ויש כל כך הרבה דברים שאנחנו חלוקים עליהם, כל כך הרבה דברים שאנחנו מרגישים לגביהם בדיוק אותו הדבר – שמשהו זז בסרגל המוסרי שלנו. אני זוכרת שב-2011 כל המדינה עצרה מלכת לקראת שובו של גלעד שליט. מתי הסרגל המוסרי שלנו השתנה? ממתי החזרת חטופים היא לא לפני הכול? ממתי ביום ה-613 לחטיפתם, פדיון שבויים נמחק מ-613 המצוות שבתורה? אני שואלת איפה הפרופורציה – מה, אנחנו כן מפקירים חיילים בשטח? אנחנו לא שמים חיי אדם מעל הכול? אנחנו כבר לא אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד? ומה עם כולם בשביל 55? ומה עם כולם בשביל 20?

אני יכולה להגיד שהיציבות הנפשית שלי, כמו של כל העם, היא מאוד – הדבר היחיד זה חוסר היציבות הרגשית שלי ושל כל האזרחים. אני באתי לכאן כדי לפנות לחברי הקואליציה – גם האופוזיציה, אבל קודם כול הקואליציה. לימור סון הר מלך יצאה מכאן הרגע. ראיתי אותה מזילה דמעה כשדיברתם – פונה לחמלה, קודם כול של חברות הקואליציה. תגייסו את כל החמלה שבכן, תביאו את הקול של העם. העם לא יכול יותר. אל תורידו את זה מסדר היום. נכון שיש לנו המון-המון דברים, שאנחנו קמים למציאות של "הותר לפרסום" ושכל הזמן יש לחימה בעצימות גבוהה שהילדים שלנו בראשה והאחים והאחיינים שלנו שם. כשיש לנו ילדים שחרדים מאזעקות וכשיש לנו בחירות בפתח ויש לנו כל כך הרבה משברים ודברים – אז החטופים הם קצת חדשות של אתמול. זה באמת חדשות של אתמול, ושלשום, ושל כל 613 הימים האחרונים, 613 הימים הכי גרועים בחיי העם הזה.

גם מי שלא פגוע מקרבה ראשונה ושנייה בתוך האסון הזה, כולנו מושרטים בתוך לילות ללא שינה, בתוך פחד לקום ולשמוע את החדשות. אנחנו לא חולמים כשאנחנו ישנים ואנחנו לא מנסים לדמיין מה הם עוברים. אנחנו יודעים מה הם עוברים, שמענו מאלה שחזרו. מה זה הדברים האלה – שלשלאות, עינויים, כלובים, גילוח גופם, אינוס, מכות, התעללות נפשית. איך זה יכול להיות? מה זה, זה ניסוי בבני אדם? זה ניסוי בכולנו? הרי עד שהם לא יחזרו, אין לנו שקט להתחיל. יש לנו כל כך הרבה מאבקים, אבל קודם כול תחזירו אותם. אני ממש מרגישה שמישהו משחק בנשמה שלנו, משחק בנפש, גם של האנשים שהם לא בקרבה ראשונה לדבר הזה.

אנחנו אזרחים רדופי אשמה. אנחנו לא ישנים בלילה ובכל פעולה יום-יומית שאנחנו עושים – אנחנו מרגישים אשמה. אנחנו מרגישים שאנחנו לא עושים מספיק כדי להילחם להחזרתם, אבל באמת שזה לא עלינו, זה על נבחרי הציבור, על אנשי הקואליציה, על נשות הקואליציה. בבקשה, תביאו את הלב שלכם, תזיזו, תהפכו שולחנות, שימו את זה בראש סדר-היום. אל תדברו על כלום. תודה לך, שלי, שיזמת את היום הזה. באמת, איך רק יום אחד כזה? צריך 613 ימים כאלה שמדברים פה רק על החזרת החטופים. זה פשוט משגע את הנפש של העם הזה ובטח של המשפחות ובטח של החטופים עצמם.

אני מבקשת להביא את התחינה בשם ראם, הבן של אלקנה בוחבוט; בשם עלמא ורוני, בנותיו של עמרי מירן; בשם אמה ויולי, בנותיו של דוד קוניו; בשם הוריו של בר קופרשטיין; בשם ארבל שמחכה לאריאל; בשם אמילי דמרי שמחכה לחבריה גלי וזיו; בשם המשפחה של ענבר הימן שמחכה שגופתה תחזור לקבורה; בשם עינב שמחכה למתן; בשם המשפחה של מתן אנגרסט; בשם הוריו של אלון אהל שמחכים שהוא יחזור והלוואי ינגן. וכמובן כל שאר משפחות החטופים ומשפחות החללים. אני מבקשת, מתחננת ורוצה להביא את בקשתו של רוב העם, עם כל הפילוג שיש בתוכנו, בבקשה, שימו את עצמכם בנעליהם, שימו את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות. מוטל עליכם לחמול, תהיו מושיעים. קחו את כל התהילה של להביא עסקה. תחתמו עסקה, תצביעו בעד עסקה. למען השם, תנו לנו טיפה של נחמה, כדי שנוכל להתחיל את התקומה. תודה.

וואו, עדי. אני בטוחה שכולנו מזדהים עם כל מילה שאמרת והרגשנו את זה מחלחל לתוך תוכנו. כל מילה שאמרת היא אמת, אמת מזוקקת ונכונה וצודקת ומוסרית ויהודית וישראלית. מגיע לנו, מגיע לכולנו שהם יחזרו הביתה ושנתחיל בריפוי של החברה הזאת עד כמה שניתן, יהיו כאלה שכבר לא יוכלו להירפא. אבל כדי שנוכל להתקדם כאומה, כמדינה, כעם, אנחנו חייבים את זה. תודה על הקול הצלול והברור הזה ושמייצג כל כך הרבה מאיתנו.

וזה נאמר אחרי תרי"ג ימים. אמרנו את זה אחרי חודש ועכשיו כבר עברו תרי"ג ימים ועדיין לא רואים את הסוף.

חד-משמעית.

תודה רבה לחבר הכנסת אלי דלל, שהוא גם גבר שהגיע לחדר הוועדה לקידום מעמד האישה והוא מקפיד להגיע.

אני מתנצל, אני צריך לצאת לוועדה אחרת.

אני מסתכל על חנה וכואב לי הלב. הלב נקרע. היא אישה אמיצה שמגיעה לפה פעמיים-שלוש בשבוע. אני מקשיב לך, אני אוהב אותך ואני מעריץ אותך. באמת, הלב שלי נקרע.

אלי, אז תפסיקו להגיד שבתור חברי כנסת אתם לא מתערבים במה שהממשלה עושה.

אני לא אמרתי שלא.

אחרים אצלכם אומרים את זה. קומו ותעשו מעשה.

אין אחד שלא רוצה שהחטופים יחזרו.

אבל תעשו מעשה.

אני מבינה שהנושא קשה מאוד, אבל אני משתדלת לנהל את הדיון הזה בכבוד הדדי ולכבד גם את חברי הקואליציה שהגיעו לפה, כי הקול שלהם חשוב. אנחנו רוצים את כולנו ביחד בזה.

אני נשוי לסמדר גורן, ילידת קיבוץ ניר עוז. חבר הכנסת אלי דלל מכיר את המקרה שלנו. אשתי סמדר בת קיבוץ ניר עוז, הסטטיסטיקה פה היא לא לטובתנו כשאומרים ניר עוז. אבנר, אח של סמדר, נחטף מהממ"ד ונרצח או נהרג – לא יודעים בדיוק – בשדות ניר עוז, ומאיה גורן נחטפה-נרצחה או נרצחה-נחטפה, אני לא יודע מה הסדר הנכון להגיד, מגן הילדים של קיבוץ ניר עוז וביולי האחרון חולצה במבצע הירואי של הצבא והשב"כ.

אנחנו, בתור משפחה לחטוף שחזר חלל, לא יכולים להפסיק, למרות שהיינו אמורים לשקם את עצמנו ולטפל בארבעה יתומים, וגם את זה אני עושה, יתומים בגירים שהם בלי זכויות בכלל וצריך לטפל בהם. אתם מכירים את המקרה. אבל אני מדבר אחרת, על הקטע שאין אפשרות להשתקם. דיברה על זה ד"ר עינת יהנה. אין אפשרות להשתקם, אין. זה לא סגירת מעגל בשום פנים ואופן. אני אומר, גם לאנשי המינהלת שמכירים אותי, אנחנו משפחה שרוטה לחלוטין. כמו שאתם רואים אותי פה, עם כל ההיגיון שבי, עם כל ההנדסה שבי, עם הכול, אנחנו כבר ממוטטים. זה לא לסגור מעגל, אצלי זה נקרא – משהו יותר מטאפורי – להחזיר אבן לחומה. יש לנו חומה מתפרקת במדינת ישראל, חומה עם אבנים חסרות, אבנים של החטופים המתים, החטופים החיים, החיילים, וגם מתפרקת מבפנים מכל מיני טלטלות שעושים בכוונה עם כל מיני שטויות ופרובוקציות. מטמטמים אותנו. אז יש לנו חומה ומחזירים עוד חטוף לחומה ועוד חטוף לחומה, אבל אם אתם חושבים שמבצע צבאי – שלפעמים הוא מזל ולפעמים הוא לא מזל – מחזיר עוד חטוף ועוד חטוף, בצורה הזאת החומה לא תתמוטט, אני אבשר לכם שהחומה הזאת תתמוטט. אין להחזיר אבנים בצורה הזאת.

ג'ודי וגדי, זיכרונם לברכה, הולכים להיקבר מחר, עם כל הקושי שבזה. עוד כמה חטופים יחזירו לנו במבצע, פעם בחודש, וברקע נשמע את החיילים שלנו נהרגים על שמאל וימין? כמה? ואחר כך יגידו לי: אתה בסדר, החטוף שלך חזר. תודה רבה לממשלת ישראל.

תודה רבה. חבר הכנסת יואב סגלוביץ', בבקשה.

אני אפילו לא מסוגל להתחבר להתחלת הכאב שאתם משדרים פה. אבל אני אגיד לכם שהתפקיד שלי הוא אחר, ואני אומר את זה גם למי שלא מסכים איתי. בסוף זו החלטה, החלטה שלא קיבלו אותה, שיכלו לקבל אותה יותר מפעם אחת. למרות שהיו פה כל מיני קולות, אני לא בקטע של חיבוק בעניין הזה כשאני שומע שרים בממשלה שאומרים ומתפארים בזה שהם סיכלו עסקה. ממש לא. אני אשמיע את הקול שלי פה בכנסת ובכל מקום, על מנת שהממשלה הזאת תתעורר, כי לא שלא תהיה אבן בחומה, אפילו חצץ לא יתחיל להיות פה אם לא יבינו שצריך לחזור לערכים הבסיסיים של המדינה הזאת. כן, זו החלטה. זו החלטה שממאנים לקבל אותה, וזה הסיפור כולו.

אני יכול להגיד לכם שאני אעשה את כל מה שאני מסוגל לגרום שהחלטה כזאת תתקבל, אבל ברור לי שחלק מהיכולת היא להגיד את הדברים בצורה ברורה ונחושה. אני לא מתחבק עם כאלה שלא אכפת להם. תודה.

תודה, חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. ירון כהן, ראש מינהלת החטופים, נמצא כאן איתנו וחשוב לנו לשמוע אותו ואת הזווית של המינהלת.

ברשותכם, כיוון שאנחנו בוועדה לקידום מעמד האישה ואנחנו עוסקים בחטופות, אני רוצה להוסיף גם את אליזבט צ'ורקוב, שגם היא חטופה. היא לא חטופה בעזה, היא חטופה בעיראק. כיוון שאנחנו מתייחסים, ובצדק רב, לעובדה שענבר ועפרה הן נשים, אז נכון שנתייחס בהקשר הזה גם לאליזבט ונשמיע גם את הקול שלה. מסיבות מובנות משפחתה לא מגיעה לכאן, אבל המינהלת מלווה גם אותם.

אין הרבה מקרים שבהם, כראש המינהלת, אני אומר שכל המילים שאמרו פה המשפחות כולן, אין לנו מה להוסיף. אנחנו אתכם בעניין. אנחנו רוצים את כולם חזרה כמה שיותר מהם, החיים והחללים. אנחנו מבינים לגמרי שלהבאה לקבר ישראל יש משמעות. אורין אמרה קודם שלכאורה לא הבנו בעבר, נראה לי שהרבה דברים כולנו מבינים היום, גם את הצורך של לא לתת לאירוע הזה לצאת מסדר-היום הציבורי, להבנה שאירוע החטופים הוא לא אירוע של ימין או שמאל, הוא אירוע שמדינת ישראל כולה צריכה להתכנס מאחוריו בקונצנזוס. אנחנו יכולים להיות חלוקים בדעתנו על הדרך, אבל אסור שהנושא הזה ירד מסדר-היום הציבורי. לכן אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת שלי טל מירון, שהיום הזה הוא יום מאוד-מאוד משמעותי, כי הוא מרכז מבחר של נושאים שקשורים למשפחות החטופים. יש פה ועדות שעוסקות בקשר עם הרשויות המקומיות, במוסדות החינוך, הרווחה, הביטוח הלאומי, הכספים, בריאות וגם הוועדה הזאת שמציינת שבין החטופים יש עדיין נשים שכבר לא היו אמורות להיות שם. אני אומר את זה לצד האמירה שהכאב של חיים ושל יפעת ושל משפחת קידר הוא אותו כאב של הגברים החללים, שגם אותם צריך להביא לקבר ישראל.

אני רוצה לקחת מדבריה של אורין את העובדה שמצד אחד כל המשפחות הן בתוך האירוע הזה, גם אלה שלכאורה עשו סוג של סגירת מעגל, גם אלה שיקיריהם שבו בחיים. בסוף זו משפחה אחת, משפחה אחת של חטופים שאנחנו צריכים להסתכל עליהם. אצלנו זה באופן טבעי, כי המינהלת עוסקת בעניין הזה לאורך כל ימות השנה, אבל אסור לנו להוריד מסדר-היום את העובדה שאסור שהדבר הזה יישכח. אני חושב שאסור שהימים האלה יהיו פעם ב-. העיסוק במשפחות החטופים קורה בוועדות כאן באופן תדיר, בעיקר בנושאים כלכליים. הוועדה הספציפית עוסקת בזה. דרך המקום הזה אנחנו חייבים לייצר את תשומת הלב הציבורית, אבל לצערי אנחנו נלחמים בכך שתשומת הלב הציבורית הרבה פעמים מוסטת לדברים שהם לא הכי דחופים בסדר העדיפויות. כולנו מסכימים שהחטופים והחזרת החטופים זה הנושא המרכזי ביותר, אז אם כולנו מסכימים עליו – בואו נתמקד בזה.

אז תודה רבה על היום הזה, תודה רבה למשפחות שאין לנו מילים, אלא להסתכל ולומר: ליבנו אתכם.

ביקרתי אצלכם מספר פעמים ואנחנו בקשר שוטף עם המינהלת. אני רוצה להגיד לכם תודה על העבודה שאתם עושים. תמיד אפשר לעשות יותר ויש עוד הרבה דברים שצריך לעשות, אבל אתם עושים עבודה מאוד-מאוד חשובה, מלווים את המשפחות ומשתדלים להגיע לכל הנושאים, ויש כל כך הרבה נושאים שצריך לגעת בהם. אני לגמרי לוקחת, בשתי ידיים, את הקריאה שלך לזה שהכנסת תעסוק בזה יותר. אתם יודעים, כשאתם אומרים לי תודה, אני מרגישה בושה ונכלמת. אני מרגישה לא בנוח עם זה. אף אחד לא צריך להודות לי על שום דבר, אני עובדת אצל עם ישראל, אני מקבלת משכורת וזה שזה קורה עכשיו, מבחינתי זה באיחור ניכר. זה היה צריך לקרות מזמן, צריך לקרות כאן כל יום. אני קוראת מפה ליושב-ראש הכנסת להקים ועדה מיוחדת בכנסת ישראל, ועדה שעוסקת בחטופים ובכל האדוות והנושאים שקשורים בזה. אני יותר מאשמח, כיושבת-ראש השדולה למען החטופים, לקחת את זה בשתי ידיים ולהוביל את זה. זה לא פוליטי, זה לא מחנאי, זה לא מפלגתי. זו משימה לאומית של מדינת ישראל, של כולנו. אף אחד לא שאל את החטופים שלנו מה הוא מצביע בקלפי, אף אחד לא שאל את הנרצחים שלנו מה הם הצביעו בקלפי. לכן אני קוראת מכאן להקמת ועדה כזאת שתוכל לעסוק כל יום בכנסת ישראל בנושא הכי חשוב למדינת ישראל. לקחתי את קריאתך בשתי ידיים.

זו הוועדה החמישית שאני מגיע אליה מאז הבוקר. יש 120 חברי כנסת, יש לי צילומים של פחות מעשרה חברי כנסת שהשתתפו בכל חמש הוועדות. כמעט שאף אחד לא מהקואליציה, אלא אם כן הוא היה יושב-ראש. היחיד מהקואליציה שראיתי היום הוא אלי דלל.

כי זה פוליטי. הניסיון להגיד שזה לא פוליטי, הוא לא נכון.

זה פשוט מזעזע אותי. אני בא לפה פעם בשבוע ואמרתי שהיום אני לא אדבר, אני בא רק לשמוע, כי ראיתי את נושאי הדיון בוועדות וכולם נוגעים לנושא שלנו. אבל מה אני מוצא? אני לא מוצא חברי כנסת. זה בכלל לא מעניין אותם. זה לא מעניין אותם מה שקורה פה, לא מעניינים אותם החטופים, לא מעניין אותם המצב. זה פשוט לא מעניין אותם, וזה נורא.

כמובן שיצאה הזמנה ליום הזה לכל חברי הכנסת וגם לשרים.

אני פרסמתי ל-15 חברי כנסת מהקואליציה שיש לי את מספרי הטלפון שלהם. שלחתי להם את סדר-היום ושלחתי להם את ההודעה הזאת שפורסמה על היום הזה.

כולם הוזמנו וגם שרי הממשלה הוזמנו. זה יום של כולם. אני כן מברכת על כך שנערכים דיונים בכמה וכמה ועדות, גם ועדות שמנוהלות על-ידי חברי כנסת מהקואליציה. גם לפה נכנסו חברי קואליציה ואופוזיציה, שזה מבורך. מפה אני מזמינה את חברי הכנסת להמשיך לבוא, כי יש עוד ועדות שמתקיימות עד שהמליאה תיפתח, ובמליאה נדון בנושא הזה ויש אפשרות לנציג מכל סיעה לנאום. יהיה גם שר משיב. אני קוראת לכולם לבוא. זה לא מחנאי, זה לא פוליטי, זה לא ימין, זה לא שמאן, זה לא מרכז, זה לא דתי ולא חילוני. זה מדינת ישראל, זה העתיד של כולנו פה – של הבנות שלי, של הילדים של כולנו.

ירון כהן, רציתי לפנות דווקא אליך. הגענו למסקנה – אני מקווה שזו באמת מסקנה – שצריך להסתכל על החטופים החיים והחטופים החללים בצורה שווה. צריך לשחרר אותם יחד, אין מה לעשות. אני רוצה לוודא שהזכויות של החטופים החיים צריכות להיות זהות, מכל הבחינות, לזכויות של החללים. למה הכוונה? כשאתה אומר שיחליטו שחטוף חי, פדוי שבי, צריך לקבל 100% נכות, אותו הדבר צריך להחליט שהורים של חטופים חללים, כפי שאמרה ד"ר יהנה, שלא עוברים משהו רגיל, זה דבר שילווה אותם כל החיים שלהם, גם הם צריכים לקבל, באותה מידה, 100% נכות. זה צריך להיות מוכר בביטוח לאומי. זה לא מוות רגיל, זה לא סיפור של תאונה, זה לא סיפור של חייל רגיל שנופל בשבי. זה סיפור הרבה יותר חמור, של מוות טראומתי, של ילדים שנמצאים בשבי יותר משנה ושמונה חודשים, שלנו – שהפכנו לחולים – שלעולם לא נצליח לשקם את עצמנו. אתה יכול להסתכל על ההורים של ענבר, אתה יכול לראות בעיניים שלהם, במיוחד אצל האימא. תסתכל עליה, תראה את הגסיסה האיטית שלה. אז אני חושבת שאנשים כאלה צריכים לקבל 100% נכות נפשית, מבלי שיטרטרו אותם בכל המוסדות, מבלי שיטרטרו אותם אצל פסיכיאטרים ומבלי שיטרטרו אותם לוועדות שונות ומשונות. צריך להסתכל גם עלינו, לא רק על השבים החיים.

אנחנו לא נשתקם. לא נשתקם, אין סיכוי. פה אתה צריך להיכנס לתמונה, אתה צריך להשוות את התנאים של פדויי השבי לתנאים של החללים. אי אפשר שלא להסתכל על זה. רק מלהסתכל על האימא אתה יכול לראות את המצב.

וגם על הדודה.

הדודה בשארית כוחותיה. אבל אני לא מבקשת בשבילי, אני מבקשת בשביל ההורים שלא יכולים לשרוד עם 8,000 שקלים, הרי הם כבר לא יוכלו להמשיך לעבוד, ואתה יודע את זה.

לכן הם צריכים לקבל 100% נכות. הם פדויי שבי, הם חיים עכשיו בשבי. צריך להגדיל ראש ולהסתכל גם על זה.

חנה, האמירה שלך מאוד-מאוד נכונה. הנושא של המעגלים הרחבים מוכר למינהלת, הוא מוכר גם לנו, ולא עושים מספיק.

זה גם המעגל הראשון, ולאו דווקא המעגלים השניים והשלישיים שאנחנו מדברים גם עליהם.

עסקנו בכך בוועדת הכספים.

אבל על זה לא קיבלתי תשובה.

אני רק רוצה לומר שמכיוון שהנושא של הישיבה הזאת עוסק במשהו שהוא מאוד ספציפי, לא התייחסתי לזה. אפשר להתייחס עכשיו גם לעניין הזכויות ולחזור חזרה למה שדיברנו בוועדת הכספים. אני הייתי מעדיף שנעשה את הדיון הזה על מה שהתכנסנו עליו.

הם זועקים מדם ליבם בנושא שהוא לגמרי שם, הוא על שולחננו. אני חושבת שהבית הזה, כנסת ישראל, בוודאי הממשלה, צריכה לפתור את הדברים האלה. זה התפקיד שלנו. אם צריך לפתור את הדבר הזה גם בחקיקה, אנחנו נעשה את זה בחקיקה. כמובן שיש מורכבויות, היו כבר חקיקות שנעשו ועבודה שעשתה המינהלת, אבל זה לא מספיק. זה לגמרי לא מספיק.

מדינת ישראל לא יכולה גם להכניס משפחה לכזאת שואה – זה מחדל של מדינת ישראל, אי אפשר להתכחש לכך- - -

והאחריות עליה. חד-משמעית.

האחריות עליה. אני מטפלת במשפחה ההרוסה שלי. אני רואה בעיניים את הגסיסה שלהם ואני לא מוכנה שהם גם יהפכו להיות הומלסים. צר לי, הם צריכים לגמור את החיים שלהם בכבוד. זו החובה של מדינת ישראל כלפי אלה שהיא גזלה מהם את החיים.

נכון. יותר מזה, זה שהגענו למצב שאנחנו רואים קמפיינים של גיוס המונים של חטופים שהשתחררו - - -

לא, אני לא רוצה להיות שם.

זה שהגענו למצב הזה בכלל, זה אבסורד, זה בלתי נתפס, זה לא מוסרי, זה לא צודק, זה לא נכון, זה לא ישראלי, זה לא יהודי. אנחנו צריכים לדאוג לאזרחים שלנו, המדינה צריכה לדאוג להם. המדינה כשלה והמדינה צריכה לשאת באחריות.

למשפחות החיים והחללים באותה מידה.

נמצאות כאן הדודות של שגיא דקל חן ששב אלינו. רינת, בבקשה.

שגיא שלנו, בהיותו במנהרה, לא ספר ימים. הוא ספר שניות וזכה לצאת לחופשי בשנייה ה-43 מיליון. היום, כך שגיא שלח לי, היום זה 53 מיליון שניות. 53 מיליון שניות של חרדה מה יעשו לי – לחטוף – בשנייה הבאה; 53 מיליון שניות של רעב ודאגה אם היום יהיה אוכל ומה יהיה מחר; 53 מיליון שניות של האזנה לקולות המלחמה שמסביב והדריכות לרגע שבו צריך לקום ולברוח, כי המנהרה קורסת; 53 מיליון שניות של חרדה אם פעילות צה"ל תתקרב אליהם ותאיים על חייהם; 53 מיליון שניות של געגועים ודאגה למשפחה שנשארה מאחור וניסיון לדמיין מה עובר עליהם; 53 מיליון שניות של חושך, ללא אור יום, של חוסר חמצן ותנאים אלמנטריים; והספירה הכי קשה היא 53 מיליון שניות שחבריו למנהרה – איתן הורן, דוד קוניו ונמרוד כהן – עדיין סופרים 53 מיליון שניות של חוסר ודאות. עד מתי ימשיכו לספור? מתי יראו הם ושאר החטופים את האור שבקצה המנהרה?

תודה רבה.

תמי, מארגון "בואו", בבקשה.

אני עובדת סוציאלית ושייכת למיזם "בואו". אנחנו עוסקים בנושא של הצלת החטופים והצלת החברה כולה, מעבר להצלת החטופים החללים והחיים כאחד, אנחנו מדברים על משהו שהחברה כולה נפגעת ממנו. לפני שבוע פורסם מחקר בכתב עת בעולם ואני רוצה להתייחס לחלק אחד שמתייחס לנושא של הוועדה הזאת – איך זה משפיע על נשים. המחקר בדק מדגם מייצג בקרב אוכלוסייה ומצא ש-48.7% מהמדגם המייצג מראה סימפטומים של הפרעת אבל ממושך. בתוך הדבר הזה, נשים מראות את הסימפטומים היותר חזקים. הקווים האדומים במצגת שאני מחזיקה בידי הם הנשים. בציבור כולו נשים נפגעות הרבה יותר מהעובדה שעדיין יש לנו חטופים בשבי. זה עניין של כל הציבור, לכן זה בוודאי עניין של גם קואליציה וגם אופוזיציה. זה עניין של כל הציבור לדאוג ולעשות הכול – לצאת לרחובות, לכתוב, לתרום – כל אחד בדרכו, אבל לעשות את זה, כי כולנו נפגעים, ובעיקר – כולנו נפגעות.

תודה רבה. תודה על היזומה שלכן והעבודה שאתן עושות. אני יודעת שבהמשך תהיו גם בוועדת הבריאות ותדברו גם שם על הנושא החשוב הזה. בכוונה ייחדנו שם דיון על נושא בריאות המשפחות, החטופים וכו', וגם בריאות הציבור הכללי, דבר שמשפיע על כולנו. אני חושבת שעדי אשכנזי ממש נגעה בזה קודם, איך זה בתוך הגוף של כולנו.

דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט, זיכרונו לברכה, שנחטף ונרצח.

נכנסתי לישיבה הזאת, לא ידעתי שמדובר רק על עניין של נשים, אבל אני חושב שאין נושא יותר חשוב מהנושא הזה, שנשים שנחטפו לשם ולמעשה הן מסמלות את השיא של ההפקרה והשיא של חוסר ההתחשבות של החברה הישראלית והאובדן של הערכים.

באתי לכאן היום, לכנסת, בעקבות מעשה נבלה שלצערי נעשה אתמול פה על-ידי חברת כנסת. חברת כנסה העזה לקרוא לחבר כנסת יהודי רפורמי נאור, העזה לומר לסדרנים של הכנסת להוציא אותו מהישיבה, "כדי שהיהודים יוכלו להמשיך לדבר". זה מתווסף לכל המהלכים האלה של האלימות שיש נגד משפחות החטופים, נגד מי שתומך במשפחות החטופים ונגד מי שמצטייר כמישהו שהוא "לא משלנו". אז עכשיו לא רק שהוא לא משלנו – ימין או שמאל – עכשיו הוא גם לא משלנו, הוא כבר לא יהודי. כלומר, רק אנחנו יהודים ומי שלא חושב כמונו – הוא כבר לא יהודי.

בגלל שמדובר ביהדות, אז גם אני יהודי רפורמי. גם חלק מהחטופים הם יהודים רפורמים. הנאצים לא שאלו אף אחד אם הוא רפורמי או קונסרבטיבי או אורתודוכסי. החמאס – אותו הדבר. לא שאלו אם אתה יהודי רפורמי או אורתודוכסי או קונסרבטיבי. לא שאלו. הם רצו להשמיד את כל היהודים, כי הם יהודים, והם רצו להשמיד במלחמה. אתמול, מה שעשתה פה דיסטל, היא ניסתה להשמיד את החלק הארי של היהודים, לא על-ידי מלחמה, אלא פשוט על-ידי הדרה. להגיד להם: תהיו מחוץ למחנה, אתם כבר לא יהודים. רק מי שיהודי, כמו האורתודוכסים, הוא יהודי וכל השאר לא.

למה זה קורה? יש לזה מילה אחת, שעולה מפרשת השבוע. השבוע פרשת השבוע מדברת על: "והאיש משה ענו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה". היא מדברת על משה רבנו, גדול המנהיגים, מנהיג עניו שהוציא את העם שלנו מעבדות לחירות. לא חירות טכנית, לא חופש. זה לא שעכשיו אני יכול לנוע, אני יכול ללכת, אני יכול לבוא, אני יכול לשתות, אני יכול לטוס – זה חופש. מדובר על חירות. חירות זה מעל החופש. חירות – זה שוללים ממך את הערכים או יש לך ערכים. כשלוקחים ממך את ערך החיים ולוקחים ממך את ערך הצדק ולוקחים ממך את ערך השוויון – אז אין לך חירות. כשאתה קם בבוקר בלי ערכים, אתה עבד. גם אם אתה יכול ללכת עכשיו לשתות קפה ולשבת במסעדה וכו' – אתה עבד.

מ-7 באוקטובר כולנו פה עבדים. כולנו פה עבדים מאז. שיקום פה אחד ויגיד לי שהוא לא פגוע נפש מאז 7 באוקטובר. אחד. אני רוצה לראות שאחד יקום ויגיד: וואלה, בשבילי 7 באוקטובר היה צ'יפס, עבר, הכול בסדר, אני אותו בן אדם. אין אחד כזה. אז אומרים לי שזה לא שואה. אז מה זה? הגדיר את זה הנגבי "תקלה", ומישהו אומר טבח. אני לא מכיר טבח שבעקבותיו נכבשים 11 יישובים, ארבעה בסיסי צה"ל, יש יותר מ-150,000 פליטים. אני לא מכיר טבח כזה שנחטפים 252 חטופים. הלוואי שהיינו עוברים טבח. עד עכשיו אנחנו בתוך אובדן של חירות, בתוך זה שיש לנו 10 מיליון נפגעי נפש.

משה רבנו הביא לנו את החיים, את הביטחון, את החירות. הוא לא רק הביא חופש, הוא הביא את החירות, הוא הביא את התורה. בתורה יש ערכים של חירות. להבדיל אלף אלפי-אלפי הבדלות, נתניהו הוא הנגטיב הגמור שלו. נתניהו מגלם את חטא ההיבריס, את הגאווה, את היהירות, את הביטחון העצמי המופרז, את ההתעלמות ממגבלות המציאות, מנהיג שמרסק את הערכים בשם הכוח, שומר על השלטון תוך ויתור על האמת. ההיסטוריה תזכור את נתניהו, לא רק כמי שהפקיר את אזרחי ישראל, אלא מי ששלל את החירות שלהם. כי חירות בלי ביטחון – היא פחד; חירות בלי שוויון – היא שקר; חירות בלי צדק – היא שלטון של עריץ. נתניהו לקח מהעם את מה שמשה העניק לו. מה שמשה העניק לעם, את היכולת להיות בני חורין, את היכולת לזה שיהיו לנו ערכים שונים מהגויים שנמצאים מסביב, שלא נקריב קורבנות אדם כמוהם ושלא נעשה עבודת אלילים כמוהם, אלא שיהיו לנו ערכים. אז בלי ערכים – אתה עבד. בלי ענווה – אתה מתדרדר לתהום. זה מה שנתניהו עשה לנו ומה שעשתה פה דיסטל אתמול, זה הכול היבריס.

אנשים פה נגועים בהיבריס, יש מגפת היבריס בבית הזה. יש כאן מגפת היבריס בבית הזה. כולם חושבים שאם הם הגיעו להיות חברי כנסת, הם הגיעו לפסגת העולם ועכשיו מותר להם הכול. לא. לא, אנחנו שלחנו אתכם לפה ואנחנו נוציא אתכם מפה. אם יש לנו כוח להכניס אתכם לפה, סימן שיש לנו כוח להוציא אתכם מפה. אתם רק שוכחים את זה בדרך, אבל יגיע היום. יגיע היום שאנחנו נוציא אתכם מפה. שכחתם. עוד מעט נתניהו יחזור, לקראת בחירות – אם הוא לא ידחה אותן – ויתרפס. ראיתם איך הוא לקח ילד והשתמש בו כדי שהילד יגיד לו תודה. ראיתם כזה דבר? רק מנהיגים הכי פשיסטים בעולם עשו דברים כאלה. לקחת את הילד, להושיב אותו שיגיד לו תודה והוא יתפעל מהילד כאילו שהכול היה ספונטני והוא פגש אותו במקרה ברחוב. לא, הוא לא פגש אותו ברחוב במקרה, הילד הזה עשה חזרות על הדבר הזה. אז תבינו לאן אתם מדרדרים אותנו ולאן הידרדרנו.

חברים, כדי להוכיח לדיסטל שהיא טועה, כולנו צריכים להיות יהודים רפורמים, כי לא משנה אם אתה יהודי רפורמי, יהודי חילוני או יהודי אורתודוכסי, כי כל זמן שאתה ממלא את החובות שלך וכל זמן שאתה בצבא וכל זמן שאתה עושה את כל מה שצריך לעשות – אתה בן אדם. קודם כול תהיה בן אדם לפני שתהיה יהודי. אתם יודעים, ב-7 באוקטובר חטפו לא רק יהודים. חטפו ערבים, חטפו נוצרים, חטפו בודהיסטים, חטפו כל מי שנמצא בישראל. מה זה קשור ליהדות? דיסטל לוקחת בעלות על היהדות, אתם מבינים עד איפה ההיבריס פגע לה?

אתה מבזבז עליה יותר מדי זמן פה. היא לא שווה את זה.

אנחנו מבזבזים עליה זמן? היא מבזבזת את הזמן שלנו.

חברים, אני אומר עוד פעם, קודם כול, הדיון פה הוא על הנשים וחייבים להביא את כל מי שנמצא שם. יש שם נשים שהן כבר לא בחיים. הן לא בחיים לא בגלל שהן בחרו לא להיות שם בחיים, הן לא בחיים כי מישהו הפקיר אותן למוות שם. מי שהפקיר אותן, צריך להביא אותן.

תודה רבה. חברים, תודה רבה שהגעתם. תודה על הדיון החשוב הזה. אנחנו לא נפסיק עד שכולם יהיו פה.

תודה רבה לכולם, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:00.