פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
03/06/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 434
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ז' בסיון התשפ"ה (03 ביוני 2025), שעה 11:00

ציון "יום האחדות" - יישום חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, בחלוף שנה

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר

אברהם בצלאל

שירה כהן - ממונה על הייעוץ המשפטי למנהל, לשכת נשיא המדינה

יאיר בן שלום - ס' ר' אגף ביטחוני חברתי ור' היח' להכנה לצה"ל ולגדנ"ע, משרד הביטחון

אמנון ירום - מפקד התא תובנת משימה והכרת האויב, משרד הביטחון

איתמר הירשברג - נ׳ דוברות אכ״א, משרד הביטחון

יעל קופרשטוק - מנהלת מרכז הדרכה חמ"ד מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

יאיר מימרן - עוזר מנכ"ל, המשרד לשוויון חברתי

עומר צור - מנהל אגף מכינות קדם צבאיות, משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות

יששכר וייס - המשרד לביטחון לאומי

לביא רוזנטל - סמנכ"ל שותפיות, מועצת המכינות הקדם צבאיות

דרור כהן - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

אופיר שער - עמותת סאנשיין

בת גלים שער - עמותת סאנשיין

תמי סמיש-נמליך - עו'ס MSW' מיזם בואו

יערה שילה - מכללת אפרתה

מירב סבירסקי - נציגת משפחות חטופים

יוסף אבי יאיר אנגל - מייצג משפחות חטופים

אמיר השכל - פעיל למען שחרור החטופים

ישראל שור - נציג משפחות שכולות

צח בן יהודה

אתי דנן

שלומית יוסף

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

ציון "יום האחדות" - יישום חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, בחלוף שנה

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, ז' בסיוון התשפ"ה, 3 ביוני 2025, בנושא ציון יום האחדות – יישום חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, בחלוף שנה מהצעת החוק. אני כן רוצה לומר שהיה חשוב לי לעשות את הדיון אחרי התאריך, כדי לראות ולבחון מה היה בשטח, ואם יש דברים לתקן ולפקח אז אנחנו פה בשביל זה.

משפחות החטופים, בבקשה.

אני כן אציג את עצמי בתואר הארוך מדי שלי. אני מירב סבירסקי, שני הוריי נרצחו בבארי ב-7 באוקטובר. איתי אחי נחטף מהבית של אימא שלי, שרד 99 ימים עד שהשובה שלו רצח אותו יומיים אחרי שקרס עליו מבנה כתוצאה מהפצצת חיל האוויר.

אני רוצה להתחבר לנושא המאוד ספציפי. בתחילת המלחמה יצאו הסטיקרים של "ביחד ננצח". אחד הדברים הכול כך כואבים, שזה היה כמו אצבע בעין, זה הסטיקר הזה. למה? קודם כל אני הפסדתי. נקודת המוצא של מדינת ישראל ב-7 באוקטובר היא שהיא הפסידה. הפסדנו את אנשינו שנרצחו ונטבחו. צריך להכיר בזה בתור התחלה. ההפסד השני היה שאני הייתי צריכה לפעול כדי לשכנע את הממשלה שאיתי ראוי לחזור בחיים. נכשלתי. איזה "ביחד ננצח"? איך אנחנו מנצחים כשמי שנחטף שלא הצילו אותו ב-7 באוקטובר צריך לשכנע כדי להציל את החיים שלו?

אני חושבת שאחדות היא מילה שהיא מאוד מאוד מבלבלת, כי כולנו היינו רוצים להיות באחדות. אבל האחדות היחידה שיכולה להיות פה כרגע היא אחדות שתחזיר את אנשינו משם, שתגיד בפה מלא לכולנו שהמשימה הראשונה והכי חשובה היא להחזיר את מי שהפקרנו ב-7 באוקטובר וממשיכים להיות מופקרים 606 ימים. ובשביל זה צריך לעשות את מה שצריך לעשות, שכיום זה כבר ברור שהדרך היחידה להחזיר את כולם היא להגיע לסיום המלחמה. מכאן אני קוראת לך, שיש לך כוח עצום, לכם בש"ס, להשפיע על המציאות שלנו ולייצר לחץ מאוד מאוד חזק בתוך הממשלה כדי להגיע כבר לסיום המלחמה. כי את המחיר כולנו משלמים בכל רגע שעובר. רק הבוקר קמנו לבוקר שעוד שלושה חיילים שילמו בחייהם על המשך המלחמה. הרי בסוף המלחמה תיגמר כך או אחרת, השאלה היא בכמה עוד חיי אדם נשלם עד אז, בחיי חטופים, בחיי משפחות החטופים החללים, שאם לא מחזירים את החללים הן משלמות את המחיר הזה יום-יום, וחיי חיילים, וחיי כולנו שהמוסר של כולנו גם נפגע כל הזמן והחיים של כולנו משתבשים. יש לך כוח עצום.

הייתי לפני יומיים בפגישה אצל הרמטכ"ל. כמשפחות הנרצחים כתוצאה מהלחץ הצבאי הלכנו להתריע ולהיות תמרורי אזהרה מאוד מובהקים למה קורה כשלחץ צבאי מופעל וממשיך להיות מופעל. אנחנו הבנו מהרמטכ"ל שהחזרת החטופים החיים והחזרת כולם זה בראש סדרי העדיפויות שלו, אבל עדיין הכלי שיש לרמטכ"ל ולדרג הצבאי זה להילחם. הכלי שיש לדרג המדיני זה לייצר פעולה מדינית שמאפשרת את סיום המלחמה, שמתעסקת באיך מגיעים לסיום המלחמה. היו מלא אפשרויות איך מייצרים שלטון חלופי בעזה, ולא רק על איך מדברים על למוטט את החמאס כשלטון בעזה. צריך לייצר משהו חלופי. אז התחושה היא שעובדים עלינו בעיניים. ואז גם דיבורים על יום אחדות כשאנחנו נמצאים במקום הכי לא מאוחד שיש, כי עדיין 58 אנשינו נמצאים שם, ולא עושים כל מה שצריך כדי להחזיר אותם, מבחינת הדרג המדיני, בעיניי זה אצבע בעין וזה פוגע מאוד בכלל להתעסק במילים של אחדות כל עוד הם שם. חייבים להבין שמי שנפגע – ואני משמיעה את הקול שלי כמי שנפגעה – מאוד מאוד קשה כמשפחה באירוע הזה. כשתדברו על אחדות קודם כל תחזירו אותם, ואז נתחיל לייצר אחדות בתוכנו. תודה.

בבקשה.

מדברים על אחדות. אני רואה כמה זה מעניין את חברי הכנסת, הנושא הזה, כשיש כאן רק חבר כנסת אחד, רק היושב-ראש. אף חבר כנסת לא מטריח את עצמו להגיע לדיון על האחדות בעם ישראל. זו דוגמה קלאסית.

חברי הכנסת, לפני שנה, ב-3 ביוני 2024, דיברתי כאן בוועדות ואמרתי כמעט את אותן מילים שאני עומד להגיד עכשיו. שום דבר לא קרה בשנה הזאת, רק נהיה יותר גרוע. 606 ימים עברו מאז שואת 7 באוקטובר, ועדיין 58 חברים אי שם בגיהינום העזתי שנבנה והתפתח על ידי מי שמכהן כבר 17 שנים כראש הממשלה של המדינה שלי. המדינה שהולכת ומתפוררת לנגד עינינו, מבלי שאתם, חברי הכנסת, תעשו רגע עצירה ותסתכלו ימין ושמאל וישר לראות לאן זה הולך.

חברי הכנסת, לא שמעתי אף אחד מכם מתנגד לתוכנית ויטקוף שמציע להחזיר את החטופים בחלקים לאורך חודשים רבים, במקום לקבל את הצעת חמאס שאחרי 606 ימים לא הצלחנו לחסל, למרות כל ההבטחות והאמירות חסרות האחריות של המפקיר וחבריו לממשלה, להשיב את כל החטופים, החיים והמתים, תמורת הפסקת המלחמה. ההצעה הכי נכונה והכי הגיונית, בוודאי במציאות חיינו בזמן הזה. מה שנאמר לפני 18 חודשים ולפני שנה נכון גם להיום. ארגון אידיאולוגי לא מחסלים בכוח ולא בעוד יותר כוח, בוודאי לא כשמרבית מנהיגיו יושבים במלונות פאר בקטר, המדינה שאנשיה ניהלו את לשכת המפקיר.

את המלחמה ב-1967 נגד שלושה צבאות סיימנו בניצחון אחרי שישה ימים. את מלחמת יום הכיפורים, שהייתה הנוראה והמפתיעה במלחמות נגד שני צבאות, סיימנו בניצחון אחרי 19 ימים. את מלחמת חרבות ברזל נגד ארגון קיקיוני הנועל קבקבים ומחזיק קלצ'ניקובים, לדברי המפקיר, כבר 606 ימים לא מצליחים לנצח. מנהלים מלחמה ללא תכלית, הגובה מחירים מטורפים, כמו אתמול, והניצחון אינו נראה באופק. עד מתי תשבו, חברי ש"ס ואגודת ישראל, ותגידו: אנחנו בעד החזרת החטופים כמצווה בחשיבות עליונה ולא תעשו כלום כדי לממשה? 606 ימים קשים, כש-58 חטופים עדיין בשבי, זה לא מספיק? עד מתי נשמע אתכם, חברי הליכוד, אומרים שזה לא עניין שלכם אלא של הקבינט? ממה אתם פוחדים? האם אתם לא רואים לאן המדינה מידרדרת? איפה האחריות שלכם לאזרחי המדינה? קומו ועשו מעשה כדי שכל החטופים ישובו לחיק משפחותיהם. זו מצווה ראשונה במעלה. ואם הדרך היחידה הנראית כרגע להפסיק את הלחימה כדי שכולם יחזרו, פעלו בכיוון.

האם זה רציני בעיניכם לרוקן את עזה מתושביה ורק אחר כך להחזיר את החטופים? האם יש מי מכם שמאמין ברצינות באפשרות כזאת? ואם כן, כמה זמן ייקח המהלך? עד מתי יצטרכו משפחות החטופים ותומכיהן לחכות שהחטופים יחזרו? האם מי מכם שוחח פעם אחת עם נכדי אופיר, שחזר אחרי 54 ימים, כדי לשמוע את חוויותיו? או שמע את אלי שרעבי שחזר אחרי 491 ימים, שמתאר בפרוטרוט את המצב שבו החטופים נתונים במעמקי האדמה של עזה ללא אוויר, אוכל ומים? אני ממליץ לכם לעיין בספרו "חטוף" שיצא לאור ביום שישי האחרון.

חברי הכנסת, לא הכול בחיים זה פוליטיקה. יש נושאים נשגבים מהפוליטיקה, ואחד החשובים שבהם, שמירה על קיומה של המדינה היהודית הציונית הליברלית בארץ ישראל. הדמיון בין סוף תקופת החשמונאים, בניה של שלומציון המלכה יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס, למדינת ישראל 2025 הוא מפחיד. די להפקרה, החזירו את כולם עכשיו כדי שמדינתנו היקרה לא תיעלם. תודה.

תודה רבה. בבקשה.

תודה. 58 חטופים, 606 ימים בשבי, שלושה חיילים נוספים שנפלו, והבטן, לפחות שלי, מתהפכת. ביום רביעי שעבר נאם שר העבודה, חבר מפלגתך יואב בן צור, במכון לדמוקרטיה, ובין השאר הוא אמר, ואני מצטט במדויק את דבריו: המערכה להשבת החטופים היא המטרה העליונה. לא רוח הניצחון עומד כרגע כמשאת נפשנו, אלא להחזיר את אחינו הנתונים בידי חיות אדם. הוא אומר: זה עלינו, על כתפינו, ונעשה הכול, כולל הכול, כדי להשיבם הביתה. ששת שרי ש"ס יצביעו בעד כל מתווה שיגרום לכך שבסופו של דבר אחינו ואחיותינו ישובו הביתה. העם היהודי מעולם לא קידש את עצם מהות המלחמה, אלא את קדושת החיים.

אני מצטרף לדבריהם של קודמיי. יש בידיכם הכוח לשנות את המציאות, להביא לשחרור החטופים. דיברתי על זה כמה וכמה פעמים בדיון, והדרך ברורה. בשולי הדברים, אנחנו יושבים בוועדת החינוך והנושא היום זה האחדות. אתמול, בצאת החג, בשעה 21:05, עמדתי ליד ביתו של שר העבודה, שהרי לי אין נגישות אליו ואני לא יכול לדבר אליו כמו שאני מדבר אליך, וקראתי דברים, לא בוטים, באופן מסודר. מעבר לכביש מול ביתו יש ישיבה, "דבר ירושלים". נמצאת פה נעמה שמצלמת, היא הייתה יחד איתי. אנחנו חטפנו בקבוקי מים, בקבוקי זכוכית, קרטונים של חלב. אני הרבה שנים נמצא ברחוב, מעולם לא עברתי חוויה מהסוג הזה. ואני שואל איך הגענו לזה. תודה.

בבקשה.

שלום. אני אח שכול ותיק. אחי, אבידע שור, נהרג לפני 52 שנים במבצע "אביב נעורים" בביירות. אני מציין את הדבר הזה, שקרה לפני הרבה שנים, כי אני רוצה לומר מילה על אחריות. אחרי שאבידע נהרג במבצע הזה, הגיעו אלינו הביתה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, זה היה לפני מלחמת יום הכיפורים, הרמטכ"ל דדו אלעזר, הקצח"ר מנו שקד ומח"ט הצנחנים בחטיבת 35 עוזי יאירי עליו השלום. הם ישבו מול ההורים שלי בחדר קטן בקיבוץ ואמרו: אנחנו אחראים למה שקרה. עוזי יאירי, שבחר את אחי למבצע הזה, השפיל מבט ואמר: אני כאן, אני אחראי, אני התוויתי את המדיניות, אני בחרתי באח שלך, בילד שלכם, תעשו איתי מה שאתם רוצים, והיה נכון לכל עונש. אני מדבר על זה בגלל המילה אחריות, כיוון שאני מסתכל על הנתונים של הרוגים ונרצחים מאז 7 באוקטובר ואני מגיע ל-2,400 איש, חיילים, נטבחים, נרצחים, בכבישים, בכל מקום. וכמישהו מת לא מיתה טבעית, מישהו אחר גרם לזה, ולא באסון טבע אלא במחדל שנגרם על ידי אנשים. ואין ספק שבראש המדינה הזאת עומד ראש ממשלה שהיה צריך לבוא אל בתי ההרוגים והנרצחים ולומר את מה שהתבקש, והוא לא עשה את זה. וכשאנחנו מגיעים למילה אחדות, הכוח של השלטון ושל הקואליציה ושל הממשלה גדול לאין שיעור מכוחם של שאר האזרחים כדי ליצור אחדות. אבל אם מפלגות הקואליציה, ואתם בתוכן, מובילות להשתמטות מהצבא, מובילות להפניה כל כך הרסנית של הכספים, זאת לא אחדות.

אני רוצה לסיים בדבר אחד שחורה לי מאוד. אני מבקר המון בוועדות ואני רואה את משפחות הנרצחים והחטופים מדברים אליכם, יושבי-ראש הוועדה, ואל חברי הכנסת שמופיעים בדרך כלל, ולעתים רחוקות גם השרים. אני רואה אתכם מקשיבים למשפחות החטופים והנרצחים, ובתור בוגר של 52 שנות אבל ושכול אני אומר לכם שהמסע הזה אולי משנה את פניו, אבל הוא נהיה יותר גדול ונורא מיום ליום. כשאתם כבר תהיו אנשים מאוד מבוגרים, המשפחות האלה עדיין יהיו במסע השכול הנורא הזה ויעשו את החשבונות איך הבנים התחתנו ואיך הנכדים נולדו ואיך האבא או האימא או האח או האחות כבר לא נמצאים במקום הזה. וכשאני מביט עליכם מסתכלים ומהנהנים, מי בטוב ומי בפחות טוב, במשפחות הנרצחים ולא עושים כלום כדי להפסיק את הדבר הזה, זה חורה לי מאין כמוהו. ואני רוצה שפעם אחת במקום שהחטופים יגיעו לכאן ויקבלו את רשות הדיבור ויסתכלו לכם בעיניים ויראו אתכם מהנהנים שוב ושוב, אתם תיקחו את היוזמה, אתם תפתחו את הישיבות, אתם תשבו בחדרי חדרים ותתכננו תוכניות איך להפסיק את מסע הכאב הנורא הזה של המשפחות האלה, ותפתחו את הישיבה באמירה: ישבנו בינינו וחשבנו והחלטנו כך וכך. החלטנו שאנחנו לא הולכים להמשך המלחמה, החלטנו שאנחנו מצמצמים את המלחמה, החלטנו שאנחנו מגיעים ללשכת ראש הממשלה, יושבים שם בחוץ ולא נותנים לו להמשיך את מסע ההרג הזה.

המשפט שמתנגן לנו הבוקר בראש הוא על פי איזשהו סרט שהיה פעם, שלוש לוויות וחתונה אחת. מהבוקר יש שלוש לוויות, וב-16.6 יש חתונה אחת גדולה של ראש הממשלה, והדבר הזה חורה מאין כמוהו. אני מבקש מכם ודורש מכם ורוצה לשמוע תשובות האם אתם ביניכם לבין עצמכם, על חשבון הציבור, יושבים במשרדים שלכם, בין אם זה משרדי השרים, בין אם זה במשרדים הפרטיים שלכם, נעזרים בעוזרים שלכם שאנחנו משלמים את כספם וחושבים איך לעצור מחר את מסע ההרג והקטל הזה שלא נפסק. איך אתם מתחלקים ביניכם והולכים למשפחות האלה ואומרים להן: עשינו משהו למענכן. ואיך אתם דואגים לאחדות בעם. תודה רבה.

תודה. בת גלים, בבקשה.

שלום. קודם כל, כואב לשמוע. אני רוצה להתייחס ליום האחדות האחרון. אני רק אומר משפט ואני מעדיפה שנשמע מאחרים את החוויה שלהם ואז אחזור ואומר איך אנחנו רואים את זה הלאה. אבל אני רוצה לציין שהשנה אחרי החקיקה היה יום אחדות שציינו אותו בפועל בשנה שעברה. האירועים עדיין ממשיכים. יום אחדות מאוד משמעותי, בהיקף פעילות רחב מאוד, הרבה מאוד עשייה, הרבה מאוד אירועים משמעותיים. כל השותפים פה שנמצאים בחדר עושים בהחלט עשייה משמעותית ומרגשת. אשמח לשמוע, ואז אני רוצה לקחת את זה עוד צעד אם אפשר.

נשמע את הייעוץ המשפטי של הוועדה ונתקדם. בבקשה, צח.

תודה, אדוני. אנחנו פה שנה אחרי שהצעת חוק יום האחדות הפכה להיות חוק יום האחדות 2024. זו הצעת חוק שהוועדה הזאת הכינה. זו הייתה הצעת חוק ממשלתית שמוזגו לתוכה שתי הצעות חוק פרטיות של חברי הכנסת אברהם בצלאל ומיכאל ביטון.

המטרה של הצעת החוק הייתה לקבוע יום ציון שנתי לנושא האחדות לחיזוק ערכי הלכידות החברתית, הערבות ההדדית וקבלת האחר בחברה הישראלית ובעם היהודי ובתפוצות, ולשם עידוד פעולות שיקדמו ערכים אלה, מתוך אמונה בחשיבותם לחיזוק החוסן הלאומי ולטובת הדורות הבאים. כל זה כתוב בסעיף המטרה.

יום האחדות נקבע לתאריך א' בסיוון, בדרכים שונות ובגופים שונים: במליאת הכנסת, בוועדה פה, בישיבת הממשלה בבית הנשיא, מערכת החינוך, צה"ל, יחידות נוער ברשויות המקומיות, המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה בפעילויות מטעמו, מסגרות החינוך הבלתי פורמלי והמכינות הקדם-צבאיות. בדיונים שהיו פה לפני כשנה דובר על איזשהו תקציב שהמשרדים הצהירו עליו פה בוועדה, ונוכל לשמוע מה נעשה עם זה.

החוק נחקק ממש בערב יום האחדות של שנה שעברה. אבל בגלל סמיכות הזמנים יש סעיף תחולה שהשנה זה חוק יום האחדות הראשון שאמור היה להיות מצוין לפי החוק. אני רק מציין שלחלק מהגופים ניתנה סמכות למי שעומד בראש הגוף, המשרד, הכנסת, לקבוע את האופן ואת הדרך שבה חוק יום האחדות יצוין, או לציין אותו ביום האחדות א' בסיוון או במועד סמוך לו. כפי שיו"ר הוועדה ציין אנחנו קצת אחרי א' בסיוון, במטרה טובה לראות איך הדברים נעשו השנה. תודה.

נתחיל סבב, נראה מה נעשה ומה לא נעשה, מה אפשר לשפר. בית הנשיא, בבקשה.

תודה אדוני. כבכל שנה גם השנה התקיים טקס מרגש בנוכחות כל השותפים וניתן הפרס. אני אגיד שכל שנה אנחנו עורכים את זה. גם טרם חקיקת החוק היה נוהג שבבית הנשיא מתקיים האירוע הזה, וגם השנה הוא התקיים, ביום רביעי האחרון. היה מקסים.

איך הוא תוקצב?

מרכז הסברה, התקציב שלנו. אני התגייסתי לצורך העניין.

זה נעשה בשיתוף פעולה כל שנה, ספקים של בית הנשיא ומימון של השותפים.

משרד החינוך, בבקשה.

צהריים טובים. אני מייצגת את מינהל חברה ונוער במשרד החינוך. אומנם זו השנה הראשונה שזה תחת חוק, אבל משרד החינוך רואה לעצמו לחובה ולזכות כבר שנים רבות לקחת חלק ביום החשוב הזה, מתוך הבנת החשיבות שלו. פעילות בנושא האחדות וקידום הלכידות החברתית מתקיימת לאורך כל השנה, גם תחת התוכנית האסטרטגית של משרד החינוך לקידום הלכידות החברתית, וביתר שאת לקראת יום האחדות וסביבו. השנה יום האחדות חתם את אירועי חודש התקומה והגבורה, מתוך ההבנה של הרצף הרעיוני של החוסן הישראלי, של החיבור לסיפור הישראלי, ובעצם הוא צוין במגוון פעילויות חינוכיות וערכיות, במגוון אירועים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, בכל מיני מיזמים חברתיים, במפגשי למידה בצוותים, בפעילויות לתלמידים, באוהלי הידברות ברחבי הארץ. השנה גם האיגרת של השר שיצאה לכלל המערכת עמדה בסימן אחדות למען השבת החטופים. ירחיב על זה דרור ממועצת התלמידים הארצית.

יחידות הנוער ברשויות המקומיות היו?

היו פעילויות גם ברשויות המקומיות. גם בתנועות הנוער היו פעילויות לציון יום האחדות.

אנחנו יודעים באילו תנועות וארגונים ציינו את היום?

אנחנו יודעים. היה, אבל לא מספיק. עוד מעט נדבר על מה שלא היה. בינתיים נפרגן לכל העשייה הנהדרת שהייתה.

המשרד לשוויון חברתי, בבקשה.

המשרד קיים פעילויות בכמה אופנים. פרויקט קשר רב-דורי. ביום האחדות התקיימו מערכי שיעור שעסקו בחשיבות האחדות, הסובלנות וקבלת האחר במסגרת הפעילות המשותפת בין האזרחים הוותיקים לתלמידים. בפרויקט שלנו, כיתות ותיקים, האזרחים קיימו במסגרת שיעורי אקטואליה דיונים סביב סוגיות הקשורות לאחדות, מעגלי שיח סביב השסעים בחברה הישראלית והדרכים לגשר ולפשר עליהם. "באים לטוב", שזה מערך לאומי להתנדבות של אזרחים ותיקים, התקיים בפריסה ארצית ופועל בלמעלה מ-140 רשויות ומועצות ברחבי הארץ. במסגרתו פועלים כ-17,000 מתנדבים מכל המגזרים שמרכיבים את החברה הישראלית. בתאריך 28 במאי התקיים כנס ארצי שכלל כ-600 משתתפים ותיקים מכל רחבי הארץ ומכל גווני החברה הישראלית.

לגבי היועצים לענייני אזרחים ותיקים ברשויות המקומיות, נעשתה פנייה לכלל היועצים כדי לפתח ולעודד שיח ומודעות במסגרת פעילותם ההתנדבותית של האזרחים הוותיקים.

נציג צה"ל, בבקשה.

שלום. אני נציג צה"ל מחיל החינוך. הסוגיה של אחדות ולכידות היא סוגיית יסוד מרכזית בצבא ההגנה לישראל, ובטח בפעילות שחיל החינוך עושה. זה חשוב בכל מסגרת צבאית, קל וחומר בצבא העם שמגייס מכל חלקי החברה הישראלית, וזה נושא שקיים גם כך בתוכנית החינוך של כל יחידה מאז ומעולם. יש לצה"ל יחידת הסברה ייעודית ללוחמים בנושא לכידות ואחדות שפועלת בהכנה לפני כניסה ללחימה וגם פעילויות בהקשר של אחדות ולכידות, גם בריענונים במהלך הלחימה, בסיכומים לאחריה, בדגשים הסברתיים שכל אירוע וכל דבר שקורה ואנחנו מפיצים לו דגש לשטח – נושא הלכידות והאחדות הוא אחד מהדברים המרכזיים כדי לשמור על החוזק של המסגרת וגם על הממלכתיות הצבאית.

לפני המלחמה יום האחדות צוין מאז 2014 ביחידות באופנים שונים. השנה הוא לא צוין כיום מובחן בגלל שאנחנו בלחימה והמיקוד בסוגיות של לחימה. אבל אנחנו כרגע נמצאים בתהליכים של פיתוח גם של אתר ייעודי וגם של כל הפלטפורמות והסדרה של המדיניות של איך מציינים את יום האחדות כיום מובחן בתוכנית החינוך בכל היחידות. בשולי הדברים אגיד שבת גלים התיישבה לידי, אז החלפנו טלפונים כדי לראות איך עושים את זה בצורה הכי מדויקת בהמשך. תודה.

מבורך. תודה רבה. דרור כהן, מועצת התלמידים והנוער, בבקשה.

אני רוצה לפרגן למועצת התלמידים. אני יודעת שהיו"רית ביקשה מהשר לעצור את יום הלימודים ולעשות שיעור בנושא האחדות בכל מערכת החינוך, וזה מדהים. זה כוח של ילדים שמראה לנו מה אפשר לעשות. יישר כוח.

הוא האורח הכי חשוב.

תודה רבה, בת גלים. שלום, נעים מאוד. אני דרור בן 17 מפתח תקווה. אני יושב-ראש ועדת נוער וקהילה במועצה הארצית. לנוער חשובה האחדות יותר מהכול. אנחנו רואים מה קורה במדינה ואנחנו לא מוכנים לעמוד מהצד. אנחנו במועצת התלמידים והנוער הארצית מתעסקים לאורך כל השנה בנושא, ואגב גם הנוער מתעסק. רק בחנוכה האחרון הובלנו עם בית הנשיא פרויקט גדול, שבוע אהבת חינם, שקראנו לאהבת חינם ולאחדות ולשיח בכל המדינה.

כמו שבת גלים ציינה, השנה יום האחדות נפל, במקרה או שלא במקרה, על 600 ימים ללחימה. החלטנו שאנחנו לא מוכנים שהיום יעבור לסדר-היום. ביוזמתנו, ביחד עם משרד החינוך, עצרנו והקדשנו את יום הלימודים לאחדות, להשבת החטופים בראש ובראשונה, תמיכה במשפחות הנפגעות, ובעיקר קראנו למציאות אחרת. קיימנו עצרות בבתי הספר, עמדנו עם דגלי ישראל לצד המשפחות. דאגנו שהנושא לא יעבור על סדר-היום. כל יום הלימודים היה דרך מערכי שיעור, דרך פעילויות בתוך בית הספר ומחוץ לכותלי בית הספר. כל בתי הספר נרתמו למשימה הזאת. למעשה יום האחדות שחוקק לפני שנה נותן לנו פלטפורמה והזדמנות מטורפת להתייחס ליום הזה בצורה משמעותית, כמו שצריכה להיות לו, ואנחנו מברכים מאוד על חקיקת החוק. הנושא הזה של האחדות הוא אחד הערכים הכי חשובים בחברה הישראלית וחשוב שנמשיך לקדם את זה גם בשנה הבאה, להנכיח שיח מכבד, סולידריות, הקשבה בכל מקום כדי ליצור את אותה אחדות שאנחנו רוצים לראות בחברה. תודה רבה.

תודה. תמי סמיש-נמליך, בבקשה גברתי.

שלום וברכה. אני עובדת סוציאלית, דוקטורנטית בעבודה סוציאלית, ואני חלק ממיזם "בואו" ובהקשר של זה אני רוצה לדבר.

יום האחדות לצערי הרב נולד מתוך הרבה מאוד כאב, והלוואי והיינו יכולים להגיע ליום אחדות בלי הכאב הזה. אבל אני רוצה להתייחס לאחדות שלנו מזווית אחרת, וזה שלצערי הרב האחדות שלנו נכון לעכשיו היא על כאב ואבל ושכול. יש לנו מחקר שהנתונים שלו נאספו באפריל ומאי השנה, שמצא ש-48% מהציבור במדגם מייצג חווה אבל מתמשך בגלל שהחטופים עדיין נמצאים בעזה, והמשמעות של האבל המתמשך הזה היא שאנשים הם עם יותר סימפטומים של חרדה, עם יותר סימפטומים של פוסט-טראומה, עם יותר שחיקה נפשית, עם פגיעה בתפקודי יום-יום. וזו אחדות שלילית. אומנם יש פה ערבות הדדית של עצם העובדה שציבור כל כך רחב – כמעט 50% מהאוכלוסייה חווים אבל על אנשים שהם לא בקשר אישי פרטי איתם, וזה מדגיש לנו כמה שהמצב הזה שיש לנו עדיין חטופים חייב להיפתר מהר. שיום האחדות הבא לא יהיה סביב הנושאים האלה. שתהיה אחדות אחרת. שהמושג של ערבות הדדית, שזה אחד הבסיסים בהגדרת החוק של יום האחדות, תהיה ערבות הדדית מהמקום הזה שאנחנו לא משאירים אף אחד מאחור, בין אם הוא חלל ובין אם הוא לא חלל. וזה משהו שכולם פה צריכים לקחת בחשבון כשאנחנו מדברים על יום האחדות.

אני רוצה להראות פה ציור שצייר האמן אנגלמאיר. הוא צייר ממש בפרוץ המלחמה ציור של מפה שהוא קרא לה מפת התקווה, שהיא ממלאה מאוד את הלב, וערבות הדדית היא חלק מזה. הייתי רוצה שהמפה הזאת באמת תהיה בשטח, וזה לא קורה כשאנחנו בחוויה הזאת שיש לנו עדיין אנשים שלנו, שהם היו יכולים להיות הקרובים שלי והיו יכולים להיות הקרובים של כל אחד מאתנו, שהם עדיין נמצאים שם, בין אם אלה המשפחות שממתינות לחטופים החללים ובין אם אלה המשפחות שממתינות לחטופים החיים, ובוודאי שסובלים שם. אז אני מבקשת לקחת את זה כחלק מההתייחסות ליום האחדות. תודה רבה.

תודה. לביא רוזנטל, סמנכ"ל מועצת המכינות הקדם-צבאיות, בבקשה.

תודה רבה. קודם כל תודה לוועדה על הדיון הזה שנראה כל כך נדיר, כל כך נצרך. בעולם המכינות אנחנו עובדים בזה ומנסים לתרגל את השרירים האלה של לכידות כל השנה, קודם כל עם מודל שיש בו גם מכינות תורניות וגם מעורבות וגם חילוניות. שני אירועים משמעותיים שמתכנסים לכיוון יום האחדות הוא יום ירושלים למכינות, ועומר ממשרד ההתיישבות ידבר על זה מיד. היה באמת אירוע עצום שהתקיים בזכות משרד ההתיישבות. 28 מכינות מכל הגוונים שהגיעו וקיימו מעגלי שיח ביום ירושלים ודיברו על איך מנהלים שיח משותף ומה המשמעות של לכידות. איך עושים את זה, לא רק מדברים על זה.

דבר נוסף ופורץ דרך שעשינו השנה בזכות יום האחדות, בפעם הראשונה עשינו האקתון לכידות שהרעיון הוא לעשות תחרות האקתון, יזמות בין המכינות. 15 מיזמים חדשים עלו לאוויר בזכות היום הזה. גירדנו את היכולת לעשות את היום הזה מכל מיני שאריות תקציב מתקציב קק"ל ובזכותם, אבל אין לנו שום ודאות שזה יתקיים בשנה הבאה. רק על קצה המזלג, מתוך היוזמות שעלו, נפגשים על הדרך של "מנשרים קלו", של שיח משותף ברכבת ישראל שקרה השנה בהמון המון רכבות ביום האחדות והתקיים, והמון ישראלים שדיברו זה עם זה בפעם הראשונה בזכות המיזם הזה. צפון ירוק, על משקל דרום אדום, שגם בשותפות עם קק"ל, מכיניסטים שהדריכו סיורים למשפחות עם מפונים מהצפון. "מתחת לאלונקה", התנדבות של אוכלוסיות מגוונות בשיקום העוטף, חוגי סיירות יהודים ודרוזים, ויש עוד ועוד יוזמות כאלה שעלו מהשטח. אלה לא יוזמות שלנו אלא יוזמות של החניכים, אבל כל הפעילות הזאת, הפרויקט הזה, הדחיפה, הליווי של היזמות – לחבר'ה יש המון נכונות לעשות עוד המון. אז נעשה הרבה. אפשר לעשות עוד המון עם מעט תקציב שיוקצה לדבר הזה. לצערי אין לנו ודאות שהפרויקט הזה יתקיים בשנה הבאה והיינו שמחים מאוד לעשות אותו. תודה.

אני חייבת לצאת, הייתי רוצה לשמוע את כולכם. אבל אני רוצה להזהיר מאוד מאוד בשיח הזה שאתם חייבים להיזהר שהמילה אחדות היא לא מס שפתיים. בדיוק כמו אין-סוף החיבוקים שמבקשים לתת לי מכל קצוות האוכלוסייה, ואני מהרגע הראשון הלכתי עם חולצה שאני לא צריכה חיבוק, אני רוצה מעשים. אני חושבת שיש פער עצום בין הציבור לבין הממשלה כרגע, ואני חושבת שזאת צביעות לדבר על אחדות כל עוד לא עושים את מה שצריך כדי לייצר באמת את האחדות, וזה להחזיר אותם כשאנחנו יודעים שצריך לסיים את המלחמה. זה הדבר שעליו הייתם צריכים להרים את הדגל כשמאיימים להתפטר מהממשלה או כל דבר אחר, ש"ס. על זה הייתם צריכים מזמן, כדי להחזיר אותם.

בין החטופים יש אחדות. החטופים מגיעים מכל האוכלוסייה, לא משנה למי הם הצביעו. יש שם מכל שכבות האוכלוסייה ומכל המפלגות, שם יש אחדות. אבל הממשלה בוגדת בהם כרגע כשהיא לא מחזירה אותם, ולכן זה מסוכן לדבר על אחדות כל עוד לא עושים את המעשים או קוראים למעשים האמיתיים שיאפשרו לנו להגיע לאחדות. כי אני יושבת כאן ושומעת את הכוונות, ואני בטוחה שכל הכוונות טובות מאוד. אבל אני אומרת, כל דבר כזה הוא גם סכין בלב, כי אני יודעת שיש פער עצום בין הכוונות והשיח לבין המעשים, בסוף המעשים המדיניים. ולכן אני מחזירה את זה אליך ואני מזהירה פה באמת את כולם, מזהירה במובן החיובי, שהדברים לא יכולים להיות מס שפתיים. העם שלנו מאס במס שפתיים, וחיבוק זה לא הצלת חיים. חיבוק לא יאפשר לנו לחיות פה. אני לא צריכה חיבוקים עוד, אני רוצה לחיות במדינה הזאת ואני לא יכולה לחיות כל עוד החטופים שם, כל עוד המלחמה נמשכת. דיברת על המחירים, כולנו משלמים את המחירים האלה, כל האזרחים של המדינה משלמים את המחירים. כשמדברים על אחדות תדברו על מה צריך באמת לעשות כדי שתהיה פה אחדות, כי כרגע אין אחדות עם החטופים כל עוד הם שם. כשהם יהיו פה נוכל לחבק, או עדיף לתת להם את המרחב שלהם ולתת חיבוק מרחוק למי שיחזור, כל מי שבחיים, ולמשפחות של החללים שיוכלו לקבור אותם. אחר כך נוכל לדבר על איך אנחנו מתקנים את כל השברים שיש פה, ויש הרבה. אבל כשעדיין מתנהגים למשפחות כמו שמתנהגים אליהן, כשעדיין יש נאצה, בדיוק כמו שאמיר סיפר – כל מי שמכיר את אמיר יודע שהוא מדבר בכבוד רב, וכשזורקים עליו בקבוקים, וזה קורה לא מעט, תראו מה קורה בטוקבקים, בתגובות. אני לא מעיזה בכלל לראות תגובות לדברים שאני אומרת בתקשורת. אז תיזהרו ממס השפתיים של המילה אחדות. מעשים, לא דיבורים. תודה, ואני מצטערת שאני צריכה לצאת כי זה כן דיון שחשוב היה לי לשמוע.

עומר, משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, בבקשה.

כואב מאוד לשמוע את הדברים. המשרד זוכה לראות במהלך כל השנה את הפעילות ואת הערבות ההדדית של מכיניסטים, 5,500 במספר, בכל רחבי הארץ, בהתנדבות. הם נותנים כתף איפה שצריך, אם זה חקלאות, אם זה משפחות של מפונים. לכל מקום שצריך אותם הם מגיעים. לקראת יום ירושלים, ממש יום לפני, עשינו השנה את הכנס השני לציון יום ירושלים ויום האחדות, והוא בא לידי ביטוי בהשתתפות של מספר כפול ממה שהשתתפו בשנה החולפת, כ-1,200 חניכים מ-28 מכינות, והיה יום מאוד מאוד מיוחד מבחינת מעגלי השיח והתקשורת. בסופו של דבר צריך לדבר וצריך להבין איפה אנחנו חלוקים ואיפה אנחנו רואים את הדברים עין בעין. המשרד גאה להיות בקשר עם המשפחות וגם להוביל את היום הזה יחד עם מועצת המכינות ויחד עם מכון יחד בן-צבי, ואנחנו ממשיכים להסתכל קדימה גם לפעילות היום-יומית וגם אל אירועי השיא שאנחנו רוצים להמשיך ולקיים וגאים להיות חלק מהפרויקט הזה. תודה.

תודה רבה. משרד הביטחון, בבקשה.

שלום. אני סגן ראש האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון. ראשית אומר שאני מסכים עם הדברים שנאמרו פה בנושא אחדות כעניין של עשייה ביום-יום. אני בעד סמלים, טקסים. הייתי מנהל היכל הזיכרון הממלכתי בירושלים במשך שבע שנים וחצי, אני מומחה בטקסים. אבל אני חושב שגם חוק כזה של יום אחדות הוא איזשהו ציון דרך בשנה. הרעיון הוא עבודה מאוד מאוד עמוקה, בסיסית, ביום-יום שלנו, במקומות האלה, כשאנחנו מדברים עם תלמידים אפילו לא בגילאי תיכון. זה צריך להיות כבר מגן הילדים. בעבר הייתי מנהל בית ספר יסודי. על העניין הזה של שיח תרבותי, של תרבות המחלוקת שאנחנו מדברים עליה ביהדות אלפי שנים, על קבלת האחר, על העניין של יצירת אקלים ואווירה שהם נוחים והם טובים לבני אדם לחיות בהם. כשאני מסתכל יום-יום בחדשות, רק אתמול ראינו זירת רצח בבת-ים. מעבר למה שראינו בחדשות על זירת הרצח, ראינו מה קורה ברחוב ואיך אפילו הסיפור הזה מיד יוצר התלהמות של בעד ונגד. מיד נכנס לשם כל השיח המפלג, וזה מחמיץ את הלב. וזה אומר לי, כמי שמגדל שלושה בנים שהקטן ביניהם הוא עכשיו חייל, להגיד לאיזה עתיד אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו מכל חלקי החברה. לכן האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון חרט על דגלו כבר לפני שנה וחצי, מעבר לייעוד הבסיסי שלו שמדבר על הכנת בני הנוער, המוכנות והנכונות שלהם לשירות צבאי קרבי ומשמעותי בצה"ל, גם ייעוד נוסף והוא להביא לאיחוד, חיבור והידוק בין בני נוער מכל חלקי החברה. האמינו לי, אני עושה את זה בשנה האחרונה בתוכנית שקוראים לה "נפגשים, מדברים שייכות" פה במוזיאון הסובלנות בירושלים, לכיתות י'. אנחנו מביאים ביום אחד בתי ספר מארבעה חלקים, כל פעם רנדומלי. זה יכול להיות בית ספר בדואי מאבו-תלול ועירוני א' מחיפה ובית ספר מדימונה ובית ספר מההתיישבות ביהודה ושומרון. הם רואים שם ביחד את התערוכה "בין חושך לאור", ולאחר מכן הם מגיעים לאולם ענק שבו אנחנו מושיבים אותם סביב שולחנות עגולים למה שקוראים "קפה דילמה". הם מעורבבים מתחילת היום, שמים להם על השולחן דילמות, דברים שקורים לנו ביום-יום, ואומרים להם: מה שאתם חייבים לעשות זה להגיע לפסקת הבנה שכולכם מסכימים עליה. דבר נוסף, בין המבוגרים שלהם, הם אחר כך צריכים להחליף מספרי טלפון ואנחנו גם מפגישים אותם עוד פעמיים, בית ספר מארח בית ספר אחרי הפגישה הזאת. אנחנו מגלים שהמכנה המשותף בין בני הנוער הוא הרבה הרבה יותר חזק מכל המבדיל ומכל המפלג ומכל המייחד. בסוף הם בני נוער ובהם תקוותנו. אתם רואים מה אני עונד על הבגד, אני חושב שצריכים להשיב את אחינו ואחיותינו משם ולעשות את מה שצריך ולהביא את החטופים חזרה ואת החללים לקבורה, כי כל אחד מאתנו בסוף רוצה את זה, אבל אנחנו במחלוקת על הדרך ולא על העניין עצמו.

בתפקידי האחרון בצבא הייתי ראש מחלקת נפגעים של הצבא במשך חמש שנים. אני יודע כמה קשה ללוות משפחות שכולות במסע האין-סופי של השכול. אני יודע כמה קשה ללוות פצועים כשהם במעלה הדרך. אחד הדברים הכי קשים היה ללוות אנשים בתוך תקופת חוסר הוודאות, והיו כאלה, כשלא יודעים אם הוא חי או לא, אם קר לו, אם חם לו, אם מענים אותו או לא, אם הוא אכל או לא. זו חוויה איומה, ואני חושב שזה מוטל עלינו. זה יוטל עליכם עוד שנה, דרור, זה התור שלך ושל החברים שלך לקחת את האלונקה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להשקיע באלה שאנחנו צריכים להאמין בהם, ואנחנו מתגייסים לטובת הדבר הזה. יש לנו תוכנית שקוראים לה "חיים בלבבות", עם בני נוער דרוזים ויהודים. הכול עוסק בחיבורים כל השנה, לא באור הזרקורים אלא ממש בעבודה בתוך בתי הספר. אנחנו משקיעים בזה הרבה מאוד משאבים, נשמח לקבל עוד. הסיפור של המפגש הזה בין בני הנוער, עוד לפני שהם הולכים לצו ראשון, הוא חשוב, כי בסוף הם פוגשים אותם באותה פלוגה. והם לא יכולים לפגוש חבר דרוזי או חבר בדואי ביום הראשון של הטירונות ולא לדעת מה הוא ומי הוא ולמה הוא מדבר את השפה הזאת ומאיפה המבטא. כי המכנה המשותף החזק אמור להיות מבחינת מרכיבי החוסן שלנו כחברה חזק יותר מכל דבר אחר שיש. תודה רבה על ההזדמנות להיות כאן ולהשמיע את דבריי.

תודה, יאיר. בבקשה, בת גלים.

תודה. תודה גם למשרד הביטחון, אני לראשונה שומעת על הפעילות המקיפה והנרחבת ונשמח לשתף פעולה כדי שבאמת נביא את זה לידי ביטוי במסגרת יום האחדות. מי ששותף אצלנו בדרך כלל נותן, לא מקבל. מה שקשה לנו במיוחד בהנעה של היום הזה, ומי שייכנס לאתר של יום האחדות יראה את עשרות הפעילויות המדהימות שהיו השנה, זה הנושא של התקציב בסופו של דבר. החקיקה עברה, אבל בלי תקציב. בסוף להניע את היום הזה אנחנו זקוקים לתקציבים. אנחנו זקוקים לצוות, לכוח אדם. קשה מאוד. גם משרד החינוך שהבטיח שייתן מיליון השאיר אצלו חצי מיליון. העביר מיד ימין ליד שמאל והשאיר אותו במינהל החברה והנוער. משרד התרבות נתן חצי מיליון והאוצר נתן מיליון. זאת אומרת, עם שני מיליון שקלים אנחנו אמורים לעשות מהלכים שנתיים, ואנחנו עובדים על תהליכים שנתיים. היום הוא יום שיא, זה לא יום אחד שמציינים ועובדים עליו אלא אנחנו עובדים בעבודה שנתית. קשה מאוד לקבל איזשהו ביטחון בהליך הזה וביום הזה לאורך ימים ולדעת שכל הפעילות תנוהל. אז מצד אחד אני רוצה מאוד להודות לשותפים ובאמת אני מרגישה את המשמעות של החקיקה שכן באה לידי ביטוי בהרבה מאוד מקומות. גם אם אני מסתכלת בפרספקטיבה של עשור אני רואה שיש הרבה יותר שותפים ליום הזה, הרבה יותר אנשים שרואים ומבינים את החשיבות של חוסן לאומי. השטח מצביע על צמא גדול ורצון גדול מאוד לקחת חלק ביום הזה, לקחת חלק בפעילות הזאת. אז אנשים מצביעים ממש ברגליים. ארגונים, גופים, עמותות, משרדי ממשלה, רשויות. עדיין קשה מאוד להוציא את זה לפועל ברגע שאתה עם תקציב קטן מאוד. אז פה אני רוצה את עזרת המחוקק לחשוב איך לעשות את זה בצורה כזאת שנוכל להגדיל את העשייה ושהיא תהיה יותר משמעותית.

מילה אחת אדוני היושב-ראש. גברת בת גלים שער, בעלה וכל השותפים, אני חושב שהחוק חשוב, נצרך. כמו שאת אומרת והדגשת, כן יש משמעות ומרגישים את זה. אני שואל את משרד החינוך מה זה חצי המיליון הזה שעובר מיד ליד. לא הבנתי את הדבר הזה. כשדיברנו בזמנו עם השר הוא לקח על עצמו לתת מיליון. זה לא סכום גדול מאוד, אבל גם את מיליון השקלים האלה היה קשה להוציא. אבל לא דובר שחצי מזה ילך לתוכניות קיימות או לגופים כאלו או אחרים. היה חסר כסף למשרד אז העברתם את זה?

לצערי אני בקיאה בפדגוגיה ולא בעניינים התקציביים. אבל אני בהחלט אבדוק.

אני מבקש שתבדקו ותעבירו את זה לוועדה להתייחסות לגבי חצי המיליון הזה.

היושב-ראש, כמו שבזמנו עשית יש מאין בחלק הזה של הכספים, אולי צריך מחשבה על עוד פעימה כזאת או אחרת תוך כדי השנה ולא דווקא בציון היום, כי אני חושב שהחברה שלנו והמצב שלנו מחייבים את זה. אלה לא מותרות, כמו שהדגיש פה הנציג ממשרד הביטחון על העבודה שעושים. הדבר הזה הוא חשוב, הוא קריטי, בפרט בתקופה הזאת. כל אירוע כזה קטן בלוד או בבת-ים או בכל מקום לצערנו מחזיר חזרה את השיח הלא טוב שלנו במדינה, ואני חושב שכדי להפסיק עם זה לא מדובר באמירה כזאת או אחרת של נבחר ציבור אלא בעבודה אמיתית יום-יומית עם נוער, וכמובן ככל שהנוער יותר צעיר לשבת איתם ולהכניס להם את הדבר הזה. כי יש הרבה יותר מאחד מאשר מפריד בינינו, ואני חושב שחייבים להסתכל על חצי הכוס המלאה הזאת ואותה להדגיש. אני חושב שצריך לעשות כל מאמץ שאפשר כדי להביא כמה שיותר כסף, ובוודאי שהכסף שהובטח צריך להגיע במלואו לצרכים האלה ולא שיהיה סוג של העברה מיד ליד, כמו שהדגישה פה בת גלים. לזה לא היינו צריכים את משרד החינוך ובוודאי לא את החוק הזה. תודה.

אני רוצה לברך על יום האחדות באופן כללי, על ציון יום האחדות כפי שהוא מבוצע במשך השנים, ומאז החקיקה זה כבר שנה. אני מודה לבית הנשיא על כך שהמשכתם עם המסורת. זו אמירה חשובה. אני חושב שמוסד הנשיאות כמוסד, ובוודאי הנשיא שעומד בראשה, היא מהותו של נשיא המדינה, ואנחנו מברכים את הנשיא ואת בית הנשיא על כך שהוא לקח את הפיקוד לפחות בנושא הזה של קיום הכנס.

לגבי משרד החינוך, אני לא יודע בדיוק מה היה שם ואיך התקציבים הועברו. אני מבקש שהוועדה תקבל פירוט מה נעשה עם התקציב הזה שהובטח לגבי החוק. הוא לא נמצא בחקיקה, אבל אלה הבנות שהיו בינינו לבין המשרדים, וחשוב כעבודה פרלמנטרית וכפיקוח שנדע בדיוק איך הכספים האלה בסוף חולקו ומה נעשה.

אני כן אגיד ואתחבר למה שנאמר פה גם על ידי בת גלים, גם על ידי יאיר ממשרד הביטחון, על ידי מועצת ארגוני הנוער וחבר הכנסת אברהם בצלאל, ובעצם כלל המשתתפים פה בדיון – בסוף נכון שהחקיקה מדברת על ציון יום האחדות, אבל היא לא המטרה. המטרה של הצעת החוק הזאת היא להניע פעם בשנה ולצלצל בפעמונים ולהדגיש לכלל המשרדים ולכלל החברה הישראלית את החשיבות של האחדות של העם. יש לנו עם אחד, ארץ אחת, ואין סיבה שלא נהיה מאוחדים. נכון, יש אתגרים, אבל בסוף אנחנו חלוקים על הדרך ולכולנו יש רצון אחד והוא לחיות פה ביחד, לשמור על המדינה הזאת ולשמור על העם הזה מאוחד. כדי שהדברים יתבצעו אנחנו צריכים כמה שיותר משאבים, גם ממשרדי הממשלה וגם מהמגזר השלישי שיתגייסו לנושא הזה ושהפעילויות יימשכו במשך כל השנה כדי שנוכל להגיע לציון יום האחדות עם כמה שיותר שותפים, כמה שיותר פרויקטים חדשים שייתפסו במשך השנה. זו מטרת החוק. ככל שנראה יותר שותפים, יותר תקציבים שמושקעים במשך השנה בפעילויות כאלה ואחרות, זה יביא אותנו בסוף לציון יום האחדות כיום גדול, מאחד, עם לקיחת אחריות וגם יוזמות חדשות שילכו ויגדלו סביב המטרה הגדולה הזאת.

אנחנו מברכים את משפחת שער, בת גלים ואופיר, על היוזמה שקמה אומנם מתוך צער ומתוך שבר, אבל אני חושב שלא היה יכול להיות משהו גדול יותר לאחד את העם, בסוף גם לזכרם של שלושת הנערים אבל גם של כלל הנופלים. כמו שאמרתי, אנחנו עם אחד, מדינה אחת, ואנחנו צריכים לחיות ביחד גם אם אנחנו חלוקים. אחדות היא לא אחידות, ודווקא עם השוני אנחנו צריכים לדעת לחיות ולכבד את האחר בשיח מכבד. זה לא אומר שבסוף נסכים על הכול, אבל לפחות נסכים שאנחנו צריכים לכבד זה את זה, גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדעות. כשם שפרצופיהם שונים גם דעותיהם שונות. לכן זו מטרה חשובה, חוק חשוב, יוזמה חשובה, ואנחנו קוראים לכל מי ששומע אותנו – וגם מי שלא, שישמע בעתיד – להתכנס לא רק סביב הציון עצמו אלא באמת לבוא עם יוזמות חדשות, פרטיות, לשתף את משפחת שער ואת משרדי הממשלה ביוזמות כדי שבאמת יוכלו לקחת חלק ביום השיא הזה פעם בשנה, ושבסוף נאחד את הכוחות כדי להביא למטרת החוק שהוא אחדות אמיתית. שוב, אחדות היא לא אחידות, אלא שנדע לכבד, לאהוב, לחיות זה ליד זה וזה עם זה. לא חייבים להסכים על הכול, אבל אנחנו יכולים לחיות ביחד.

ברשותכם, אני נועל את הדיון. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:46.